פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, נתקלתי במקרה לא נעים ואיני יודעת כיצד להתמודד איתו. אני אם לפעוט בן שנתיים וחששתי כי יש לבני בעיות של ויסות רגשי. אז פניתי לטיפת חלב ושם הפנו אותי למרפאה בעיסוק של קופת חולים. הגעתי לפני הזמן. ונאלצתי קצת להמתין ונכנסתי קצת באיחור. הערתי למרפאה בעיסוק על כך. לפתע הבחנתי כי היא מתרגזת מאוד על הערה שלי. והתנהגותה השתנתה. כאשר שאלה אותי שאלות בזמן האיבחון הפנתה לי את גבה ולא התייחסה לתשובותי. ראיתי שהיא נסערת. ולמרות שבני שיתף פעולה עימה . היא טענה שנראה לה כי יש צורך להגיע לעוד מפגשים ויש צורך לערב עוד אנשי מקצוע וכו'. טוב.. אחרי זמן מה חשבתי שאולי יש באמת צורך למרות שקראתי לא מעט ספרים ויש לי תואר בפסיכולוגיה וחינוך. וכמובן אני שואלת על התפתחותם של ילדים חברות מכרים וכו'. חשבתי שאולי דעתי לא אובייקטיבית מכיוון שזהו בני. פניתי למנהלת שלה אחרי הביקור כי הרגשתי כי משהו לא טוב קרה שם ותיארתי לה את מה שקרה. המנהלת שלה טענה כי היא מנוסה וכו'. אותה מטפלת החליטה ליצור עימי קשר שוב וטענה כי היא חייבת לסיים את האיבחון/טיפול כמו שצריך ובכל זאת אולי כדאי שרופאה התפתחותית תבדוק את בני. או.קי. כשהגעתי למפגש היו שם עובדת סוציאלית היא המרפאה בעיסוק ורופאה התפתחותית. נכנסתי ואני שומעת אותה אומרת לעובדת הסוציאלית שאני סתם פוסטמה נדהמתי. לא הגבתי הבנתי שלא טעיתי ומדובר "בעבד כי ימלוך". היא מנצלת את הכוח שלה כדי להתנקם. שתקתי ועניתי לשאלותיה של הרופאה ההתפתחותית . בסוף הטיפול הרופאה ההתפתחותית טענה כי היא לא מוצאת חריגה והיא רואה שהילד שלי משתף פעולה למרות שזימנו אותי בשעה 14:00 בצהריים שעה שהילד רגיל לישון ולפני שאכל. לא משנה... הרופאה עוד טענה שמכיוון שמדובר בשעה כזו שבני עייף הם היו מעדיפים לזמן אותי שוב כדי לבדוק שוב שהכל בסדר. השאלה שלי היא האם להגיע שוב למבדק ולמעקב , ואם אסרב האם זה יכול לפגוע בבני . איך מתמודדים עם יצורים כאלו?

עדי שלום, את חשה שהמרפאה בעיסוק מתנכלת לך בגלל ההערה שלך. ייתכן וכך הם הדברים אבל נשמע שאת מרגישה שכל הצוות מושפע ממנה ומתנכל לך. אם זו תחושתך את יכולה לא לסיים את האבחון ולהניח לזה. אבל אני חושב שזו תהיה טעות. ראשית כי כבר התחיל תהליך. שנית מנסיוני אני יודע שאבחונים נמשכים לרוב מעל פגישה אחת. ולבסוף אני רוצה לומר לך שאילו הם היו כל כך מסתייגים ממך לא נראה לי שהיו מזמנים אותך לעוד ועוד פגישות. המצב בו מעריכים את הבן שלך הוא מצב לא נוח, והוא מעורר רגישויות רבות, ואנו שמים לב לדברים שחלקם קיימים, אך שלולא המצב לא היינו שמים לב אליהם. חשוב לנסות להיות מודעים להשפעת המצב עלינו. אני לא אומר שזה קל ובכל זאת. ועדיין אם את מרגישה כל כך לא בנוח שם את יכולה להחליט מה שייראה לך לנכון, אני רק שיתפתי במחשבותיי, דרור

לדרור. כתבתי לך לפני כמה זמן...החלל עצום היום. לא מניח. הרגשה כל כך מבולבלת. אני שוב על פי התהום ומפחדת שאני הולכת ליפול. רק שהפעם אין לי עם אף אחד לדבר על זה ואני כל כך צריכה תמיכה. למה הכל כל כך שרירותי? למה יש פצעים שאי אפשר לרפא? למה אנשים כל כך פוגעים? ולמה אני בוגדת בעצמי, עושה את הדבר שבגללו אני בזה לאימא שלי שבגדה באבא שלי בשנתיים האחרונות עם כל דבר שזז והסכים להצליף בה...אני לא רוצה להיות כמוה! אני הכי שולטת בחיים שלי וכשאני נכנעת אני נכנעת רק לעצמי, שזה בסדר מבחינתי. אבל רק הוא גורם לי להרגיש מלוכלכת, חסרת כבוד עצמי, חוזרת למרות כל ההתעלמות והבוז וחוסר היחס למכתבים, למיילים, להכל..עד שיום אחד, בא לו. התקשר ואמר בואי ואני באה. כמה נורא. שהמוח צועק לא. לא. והגוף לא מקשיב. אני שונאת את עצמי שזה המקום היחידי שאני לא יכולה להקשיב לעקרונות שלי ולכל מה שאני מאמינה בו, המקום שמכיל את החור שמצא בחדר ההוא במה לסתום אותו, ועכשיו מרגיש כאילו הוא רק הורחב ויונק ויונק מהבטן שלי עוד ועוד, בלי הפסקה - אני חור אחד גדול. ואני עדיין רוצה. מאיפה הרעב הזה? ולמה? אני מרגישה שאני לעולם לא אמצא את האהבה שאני צריכה, פשוט אהבה מחבקת, שאני לא אצטרך להגיד כלום. ולא אתבייש ואשנא את עצמי שאני צריכה מישהו, שלא יגרמו לי להרגיש מושפלת, והוא משפיל אותי כבר בגלוי, לא טורח אפילו להסתיר את זה..אני בדיוק כמוה. איזה בזבוז. כמה חבל. אני צריכה תמיכה, ממש קשה לי והדמעות לא מפסיקות.

אופיר שלום, כאב לי לשמוע איך את מרגישה עם עצמך. כמה את כועסת על עצמך, על הדמיון לאמא, על תחושות ההשפלה. אני מאוד מבין את התחושה שהראש אומר משהו אחד אבל בפועל עושים משהו אחר. נראה שיש שם משהו שעונה על צורך שלך, לא משנה כרגע מהו. ואת חוזרת לשם גם אם את מרגישה רע עם עצמך. הייתי רוצה לומר לך לתפוש מרחק מהמצב הזה, אבל ברור לי שאת יודעת את זה ומתקשה לעשות את זה. ולכן אני מעודד אותך לחפש תמיכה בכל מקום, גם בפורום גם עם חברים אבל בעיקר בטיפול. כדי שתוחלי לשנות את הדימוי העצמי שלך בנקודה הזו ולהבין למה את חוזרת לשם, בהדרגה זה יהיה אפשרי להתרחק, כך אני מאמין, דרור

דרור שלום, היום אני מרגישה נפשית גרוע,כיוון שבשל ניסיון העבר שהיה לי בטיפול מהעבר השלכתי את חוסר-הביטחון שלי גם על המטפלים החדשים,ונראה לי ש'נדנדתי' להם יותר מידי, ועכשיו אני מצטערת על שעשיתי זאת,אך לצערי אי אפשר 'להחזיר את הגלגל אחורה'. (מתנצלת על העמימות בתיאור,אך איני יכולה לפרט יותר). אומנם מטרתי העיקרית היתה לשאול שאלה,אך הרגשתי צורך לשתף גם נושא זה - שמעיק עליי. בנוסף - יש לי דילמה שאיני יודעת איך לפתור אותה, יש לי עוד מספר ימים מבחן גדול, חשוב מאוד וארוך מאוד,והוא מתקיים באיזור מרוחק מאוד ממקום מגוריי,ויש לי שתי אפשרויות ואיני יודעת באיזו מהן לבחור: 1) בן-משפחה הציע לקחת אותי לשם ושאחזור לבד (באוטובוסים/רכבות וכו'),ואז לפחות אדע שאגיע בזמן ובלי לחץ מדרך לא מוכרת,לא אצטרך לדאוג מכך שאיני מכירה כ"כ את הדרך ואיך אגיע. 2)לקחת את המכונית וליסוע לבד,אך אז יכול להיות שאתבלבל בדרך ואולי אטעה,ואולי לא אגיע בזמן,ואולי הלחץ והחרדה שבטוח שילוו אותי 'ירקיעו לשחקים'.וגם-לא אוכל לקחת כדור הרגעה בערב לפני ואפילו לא חצי כדור.אך לפחות - לא אצטרך לדאוג לחזרה הביתה. אך מצד-שני - אולי הדרך לא כ"כ מסובכת וסתם מפחידים אותי ממנה, אולי כן אסתדר איתה בלי בעיה. מה עושים במקרה כזה?איך אדע באיזו אופציה לבחור ומה יהיה הכי טוב והכי נכון עבורי? בתודה מראש, משתנה

משתנה שלום, אני מכבד את העובדה שאת לא יכולה לשאול יותר ולכן לא אשאל לפרטים רק אביע את צערי שכך את חשה. בנוגע להתלבטות שלך, תשובה שיכולה להיות נכונה עבורי לא תהיה נכונה עבורך. נסי לראות עם איזו אפשרות נוח לך יותר. אני מוצא שהניסיון להילחם ולהוכיח לעצמנו חשוב אבל חשוב עוד יותר מתי עושים את זה. אני לא בטוח שיום של מבחן הוא עיתוי מוצלח לכך. מה שאני אומר הוא שתנסי לסוע בתנאים האופטימליים עבורך. לילה טוב, דרור

תודה, בתגובתך נתת לי את התשובה למה לעשות,שזה יהיה ליסוע עם בן-המשפחה ולא לנסות להוכיח שאני יכולה ליסוע לשם לבד; וזה יפחית לי מאוד את דרגת הלחץ,ובחזרה אולי אקח דיסקמןו/או ספר טוב או תשבץ,או שסתם אנוח, ואהנה מנסיעה לא לחוצה באוטובוס או ברכבת,ולא אצטרך לנהוג בעייפות נוראית. שיפרת את הרגשתי בכך.

שלום! ברצוני לספר לכם על מקרה ממש מוזר שקורה ומטריד אותי לאחרונה... יש לי חבר בגילי כבר זמן רב,כמה שנים ושנינו חיילים בצה"ל, התפקיד שלו הוא תפקיד צבאי מאוד אינטנסיבי והוא ישן מקסימום 3 שעות בלילה,מה שאומר ש6 ימים בשבוע במשך 21 שעות הוא עוסק בפיקוד ואימון חיילים בפעמים האחרונות שישנו יחד קרה פעמיים אותו מקרה הוא קם באמצע הלילה,הוא לא ער,הוא במעין מצב סהרורי,והוא כופה את עצמו עלי,מבחינה מינית,הוא לא מפעיל שום כוח חלילה,ואז אני מתעוררת ואני שואלת אותו "מה קרה?" והוא מתחיל להגיד לי כל מיני דברים על החיילים שלו שואל אותי איפה הם ומה קרה איתם,הוא כאילו מתעורר פתאום,והוא ממש לחוץ,ובבוקר שהוא קם הוא לא זוכר כלום ממה שקרה מקרים כאלו לא קראו לנו מעולם רק בתקופה האחרונה,מאז שהוא התחיל בתפקיד. מה זה אומר,זה קצת מדאיג אותי? מה הקשר בין הקטע המיני לחיילים שלו? יש איזשהו הסבר פסיכולוגי למצב הזה? אשמח לקבל תשובה המודאגת

למודאגת שלום, ישנם מקרים מסויימים בהם קשה לדעת ולהבין מה בדיוק קורה במיוחד כשחסר הרבה מידע. למשל האם היה קורה בעבר שהוא היה מתעורר בלילה ומקיים איתך יחסי מין? או האם זה השינוי היחידי בהתנהגות שלו? ייתכן והמדובר במצב בו בשל העייפות והלחץ הרב המציאות והחלום מתערבבים. והוא מתקשה לעשות הפרדה ביניהם. בנוגע להקשר המיני, אני חייב לומר שלא ברור לי מה קורה, במיוחד אם זה לא היה קורה בעבר, לא נראה לי שיש קשר ישיר בין החיילים שלו ליחסי המין שלכם. אבל ייתכן והחשק המיני שלו מוגבר לאחר שבוע בצבא, לצד עייפות מוגברת. בכל מקרה כדי להבין קצת יותר צריך לשמוע קצת יותר פרטים, במידה ותחושי נוח עם זה, דרור

התשובה די אימתה את מחשבותיי ולא לעולם לא היינו קמים באמצע הלילה כדי לקיים יחסי מין עכשיו אני ממש לא יודעת אם לספר לו,אני לא רוצה שהוא יהיה מובך, ושאני שואלת אותו מה קרה לו בלילה הוא פשוט לא מבין מה אני רוצה...זה כדאי לספר לו או שזה מיותר?

ד"ר אורנה, שלום

ורד שלום, ייתכן ומשהו בהודעה לא עבר, אני מזמין אותך להמשיך אותה, דרור

דרור, וגם ל. כתבתי בשבוע שעבר על החששות מהפגישה האחרונה ובעיקר על אי הרצון לסיים ועל הכעס ותחושת הנטישה... http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-689,xFT-621455,xFP-621451,m-Doctors,a-Forums.html אמרתי למטפלת כל מה שכתבתי לך. היא התנצלה על אותה שיחת טלפון בה התעצבנה עליי ואמרה שהרגישה שכרגיל אני מוותרת על הרצונות שלי לטובת אחרים. הרגישה שרציתי לבוא ושהיה לי חשוב לבוא ובסוף בחרתי לנסוע עם חברה שלי לבית החולים. השתמע מדבריה שהיה חשוב לה שאני אבוא והתאכזבה כשביטלתי. מהרגע שהתחלתי לדבר עד קצת לפניי סוף הפגישה היא התחילה לבכות... אמרה שהפרדה ממש קשה לה, שמאוד נקשרה אליי וקשה לה המחשבה שצריך לסיים. אני הייתי נורא מרוחקת לא הזלתי דמעה ולומר את האמת גם לא הרגשתי כאב על סיום הפגישות.. ועדיין. בדרך כלל אני נורא מזדהה עם אחרים (הרבה, הרבה יותר מידי), אבל הייתי כל כך מנותקת שהדמעות שלה לא עוררו בי שום רגש. כבר בתחילת הפגישה כשאמרתי לה שאני לא רוצה לסיים היא אמרה שגם היא לא רוצה לסיים וקבעה שניפגש פעם בשבועיים שלושה... יצאתי בתחושת הקלה, אני לא בטוחה אם מכך שהפגישות לא מסתיימות או מכך שכן... אני חושבת שחלק מהקושי שלי להיפרד נובע גם מהקושי שלה והסירוב שלה לסיים את הפגישות. הופתעתי מעוצמת הרגשות שלה, על אף שקשה לי לחוש בהן.. אני עדיין לא יודעת מה אני מרגישה, עדיין מנותקת. ...מה שכן.. חזרו לי הזיכרונות, זיכרונות ילדות שלא זכרתי זמן רב, פתאום הכל עולה ומציף ואני מרגישה תחושה קלה יותר. תודה דרור יקר,על הסבלנות ועל כך שענית בכל זאת פעם שעברה, למרות שאמרתי שאין צורך..

פרח שלום, ראשית אני שמח שהצלחת ללכת לפגישה האחרונה. אני גם שומע שהיה שם משהו משמעותי, מעין הבהרה של ההתרחשויות. נשמע שהיה עוד משהו , גילית שהמטפלת קשורה אלייך ומתקשה כמוך להיפרד. שיש לך משמעות. התגובה שלך לתגלית הזו נראית כאדישות וזה נראה מפתיע, אבל אני לא חושב שאת אדישה, נראה לי שזה עורר בך משהו למרות נסיונותייך שלא להרגיש שום דבר. הייתי ממליץ לך לברר את המחשבה שהעלית שהקושי שלה לעזוב משפיע עלייך, אולי זה משחזר משהו מהעבר, אני לא יודע. אני שמח שיש בך משהו קל יותר, לילה טוב, דרור

איזה דיכאון. בא לי למות... אני שונאת את החיים האלו.

דרור שלום וערב טוב, הימים שבהם אתה משיב בפורום הם ימים שקטים, נעימים ורגועים. תודה חמה לך על חכמה ושלווה. צופה

לצופה שלום, תודה רבה לך על דברייך מחממי הלב. טוב עוד יותר לדעת שישנם אנשים נוספים בפורום שגם אם אינם משתתפים פעילים נהנים מהפורום, ובדרכם תורמים לו. אשמח לשמוע ממך וממשתפים - צופים נוספים, בהמשך, ערב טוב דרור

איני נגד המחמאות כלפייך,אני בעדן,אך דבריה של הצופה מקוממים אותי,כי היא כאילו מאשימה קבוצות מסויימות של משתתפים שהן מפריעות לפורום בשיתופים שלהן, וזה מקומם; ככה לפחות אני הבנתי זאת.

שלום אני ובעלי התחתנו לפני כשנתיים. בעבר הייתי עם כמה בחורים אבל לא סיפרתי את כל האמת לבעלי כי אני ממגזר דתי. לפני כשבועעים אני סיפרתי לא את כל האמת ומאז בעלי מרגיש מאד פגוע כי לא הייתי גלוייה וגם בגלל העבר. הוא אמר שסלח אבל בכל פעם שהוא נזכר הוא מרגיש פגוע. איך אני יכולה לעזור לו להגיע למצב שבו אם ייזכר בעבר לא ייפגע? איך הוא יכול לשכוח? אנו אוהבים מאד. הטר רוצה לשכוח אבל הוא אינו מסוגל? האם יש דרך שבה הוא יכול להתמודד עם הכאב?

שלום לך, נשמע לי שמה שעשית לפני שבועיים דרש ממך הרבה מאמץ, זה משהו בכלל לא פשוט לספר על העבר שלך, מה עוד שאת ידעת שזה יהיה לו קשה לקבל את זה. ובכל זאת למרות הקשיים אני חושב שעשית את הדבר הנכון. באשר לשאלה שלך, אני חושב שאי אפשר לשכוח דבר כזה, גם לא בטוח שצריך. מה שצריך זה להוציא ממנו את החלקים המכאיבים למשל את תחושות ההסתרה שמוצמדות לסיפור, אולי תחושות של בגידה שמעורבות שם. מה שאני מציע הוא לדבר על זה, לאפשר לו לא להסתגר מאחורי האמירה שסלח, ולנסות להכיל מה שייצא ממנו. ולצד זה להסביר, לא להצטדק, להסביר כך שיוכל להבין באמת.ייתכן וייקח זמן אבל זה הכיוון. אם זה לא יילך וזה יהיה לך חשוב נסי לשכנע אותו ללכת לטיפול זוגי שם יתאפשר לכם לדבר על הכל, שיהיה בהצלחה, ושחיי הנישואין שלכם יהיו טובים, דרור

היי, אני מטופלת כבר 4 שנים, כאשר המערכת היחסים עם המטפל שלי מלווה בחיבה רבה. אבל............ עדיין כשאני רואה מטופלת צעירה כמוני, אני מרגישה מועקה רבה שיש עוד מטופלים שהוא אוהב. מתי מתגברים על זה? הרי ברור שיש עוד מטופלים, אך כשלא רואים אותם שוכחים. אם רואים אותם נזכרים וזה פוגע. אגב זה לא תקף עם מטופלים המבוגרים ממני.

היי דרור, בהמשך לשאלתה של מטופלת, ברצוני לדעת אם קיימת שיטת טיפול חדשנית כזו שבה המטפל משתף הרבה בדברים משלו, כולל לספר על מטופלים אחרים בפירוט אם הוא נשאל על כך. האם זה מומלץ? הרי זה מייצר קנאה! מה החשיבה שעומדת מאחורי זה? לתשובתך אודה מטופלת 2

למטופלת 2 שלום, באשר לחלק הראשון של שאלתך, קיים זרם עכשווי, הנקרא התייחסותי או אינטרסובייקטיבי שחלק מהתפישה הטיפולית שבו היא שיתוף של המטפל, או בתרגום חופשי "חשיפה עצמית". באשר לחלק השני של השאלה אני לא מכיר גישה ששמה לה כמטרה לספר על מטופלים אחרים ואני גם לא יכול לומר מה התועלת בכך. אם זה משהו שקרה לך, וזה מפריע לך ואת לא מבינה למה זה הועלה, אני ממליץ שתדברי על זה. אגב גם אם משהו שהמטפל מספר על עצמו מרגיש לך לא מתאים או לא מקדם את הטיפול גם זה נושא לשיחה, אפילו שזה מוכר ומקובל. מקווה שעניתי לשאלתך, דרור .

למטופלת שלום, הנושא שאת מעלה מוכר ומובן מאוד. זה משהו אחד לדעת שיש עוד מטופלים, אבל אפשר לא לחשוב על זה, למחוק את הקיום שלהם. זה יותר קשה כשרואים אותם. אז עולים שאלות את מי הוא מעדיף, האם אני מעניינת אותו וכו'. כאן יש חשיבות טיפולית לסוג השאלות שעולות והרקע להן. ייתכן ומדובר בתחרות, מי שווה יותר, כמו תחרות בין אחים על אהבת ההורים. אפשרות אחרת היא של תחרות עם נשים אחרות מול גברים. בכל מקרה זה בא לידי ביטוי בטיפול אבל זה משקף קונפליקטים שלך גם מחוץ לחדר הטיפולים. לכן זה לא עובר מעצמו, וגם לא צריך, צריך להשתמש בזה כרמז לנושא טיפולי מרכזי עבורך, תביאי את זה לטיפול, זה חשוב, דרור

שלום אני היפוכונדר כבר שנתיים והתופעה מתגברת התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית והיא ממליצה גם על כדורים אבל אני לא רוצה.. אני מאמין בעצמי ו מנסה מעכשיו להלחם בכל הכח ובלי כדורים במחלה האמיתית יחידה שיש לי-היפוכונדריה! כל פעם שיש לי תסמין חדש אני טס לרופא לשלול מחלה קשה אבל ניראה לי שיהיה לי טוב אם תפחיד אותי פה קצת בזה שתציין באילו מחלות אני באמת עלול לחלות בעתיד אם אני לא יפסיק עם הדאגות הללו! אני חושב שזה יכול לעזור לגרום לי להבין את האמת! תודה רבה

ארקו שלום, ברור לי שאתה סובל מהחרדות שלך מפני מחלות שונות. הייתי מנסה להפחיד אותך לו הייתי חושב שזה העניין. אבל אני לא חושב. יכולים להיות הסברים שונים להיפוכונדריה, לשמשל הנסיון להיות בשליטה על החיים שלך והבריאות שלך. אבל בעיני מאחורי ההיפוכונדריה עומד משהו לא מדובר, משהו שההיפוכונדריה מדברת אותו. מטרת הטיפול היא לגעת במשהו הזה להגיע אליו, ולעקר מתוכן את הצורך בחרדות הגופניות הללו. בעצם יש בך משהו שמרגיש לא טוב אבל אתה מפנה את המשאבים לחפש אותו בחלק הפיזי, גם כשאתה יודע שזה לא שם. העובדה שאתה בטיפול היא חשובה, זה אומר שאתה מנסה לגעת במשהו הזה. העובדה שיש החמרה יכולה לומר שאתם אולי עוד לא נגעתם בדבר החשוב, אבל ייתכן גם שמשהו בטיפול מתקרב לנקודה רגישה ואתה מגיב לזה. אני מבין את הכאב והקושי הכרוך בהתמודדות היומיומית עם החרדות,ואין לי אלא לחזק אותך להמשיך בטיפול. דרור

שי. יודעת בדיוק על מה את מדברת... גם ה"בעל"שלי היה איש אהוב על חלק גדול ממכריו.. ואני חשבתי שהוא אבא טוב.. רק היום, ממרחק,(אני בתהליכי פרידה ממנו והוא לא גר בביית כבר שנה, שנה שאני נושמת אויר נקי..) אני מבינה שהוא היה אבא מפחיד, לא ראיתי את זה אז.. אבל העובדה שכל פעם שהוא היה בביית היינו ב"כוננות ספיגה"-= שקט כדי לא לעצבן את אבא, העובדה הזו מלמדת שגם הילדים שלי חשו אותו כמאיים, ואני, בעוורוני, לא ראיתי זאת ולא הגנתי עליהם כשהיו נתונים לאלימות המילולית והנפשית הקשה שלו.. האיש, שפעם נראה לי כל כך חזק ומפחיד נראה לי היום כ"סתם איש חלש" שהפיל מוראו עלי, שהייתי חלשה יותר.. והיום שנה אחרי , אין בי פחד ממנו, הוא משתולל לידי מאובדן השליטה שלו עלי ועל התא המשפחתי ואני שלווה... אין לי ספק שגם בעלך "לוקה" ב"מחלה" הזו של חולשה פנימית שמצריכה חיזוק אגו על ידי שליטה עלייך והפחדה. הוא חלש!! ולך אין מושג כמה כוחות חבויים בך, כמה עוצמה וכוח צריך כדי לסבול אותו כל כך הרבה שנים...טני משתתפת כעת בקבוצת תמיכה ביחידה למניעת אלימות במשפחה באיזור מגורי, קודם הייתי שם בשיחות פרטניות. אני מוכרחה לאמר לך שהטיפול הזה מביא אותי למקומות קשים וכואבים אבל כל כך מעצים...ואני ממליצה לך לברר, אולי במקום מגורייך גם יש יחידה כזו (נסי אולי גם דרך מחלקת הרווחה?) אני לא עובדת סווציאלית, אני בסך הכל אישה שחוותה אלימות קשה, גם בעיקר נפשית אבל גם פיזית ומינית ואני לאט לאט מפלסת את דרכי החוצה ורואה את האור. אין לי בן זוג עדיין כי אני לא מרגישה בשלה לקשר וכיף לי בתא המשפחתי שלי אבל אני מאמינה שכשיגיע השלב- יהיה לי, אם ארצה, ויהיה לי איש שיאהב ויכבד אותי כמו שאני. ואת?? גיל 50 זה צעיר!! הילדים שלך כבר לא קטנים ודאי, יש לך יותר זמן לעצמך, בטוחני שאם תחליטי לסיים את הסיפור עם בעלך(כי.. בניגוד לציפיות שאולי יש לך..רובם המכרריע לא משתנים, הם נרגעים אחרי התפרצות אבל רק עד לפעם הבאה.. וכל התפרצות שאת סופגת רק תחזק אותו ואת מעשיו..) בטוחני שקודם תרצי לאסוף את עצמך ולהתחזק . ורק אחר כך , תחפשי זוגיות מתוך מקום אחר, חזק יותר, בריא יותר.וזה יבוא אם תאמיני. אני הייתי שם. ואני עדיין בדרך ארוכה וקשה וכואבת אבל אני יודעת ששקט לי עכשיו ,אחרי שנים שהייתי מתחת לשטיח בשבילו, וזה שווה את כל הקשיים הכלכליים שהוא מערים עלי ואת כל הקשיים האחרים.. ודרך אגב, היום חלק גדול מהחברים המשותפים שהיו לנו פתאום מספרים כמה הם לא אהבו את הכוחנות שלו...והם נשארו חברים שלי. מחבקת אותך, כתבי אם תרצי.

בת כמה את? כמה שנים היית נשואה? כמה ילדים יש לך? הוא גם היכה אותך באופן פיזי נכון?

כן שי, הוא היכה אותי גם פיזית, הוא גם התעלל בי מינית כלומר, קיים איתי יחסי מין מתי שהוא רצה, גם כשאני העזתי לסרב (הוא היה מפעיל כוח, אוחז חזק בידי, ועושה בי מה שהוא רוצה.. וכשהיה מגיע לסיפוק, היה נרדםכמו תינוק ומתעלם מהבכי השקט והכואב שלי, שנמשך שעות ארוכות בעודו ישן.. במיטה שלי, במקום בו היה אמור להיות לי הכי בטוח..) ההתעללות הפיזית שלו הייתה בעיקר דחיפות, סטירות ואגרופים , בלי להשאיר סימן, הוא איש חכם( הוא מנכ"ל של חברה, רואה חשבון בהכשרתו...). וכל כך פחדתי תמיד מהתנועה שלו שבה היה מפנה אצבע מאשימה כלפי ומתקרב מאוד לטריטוריה שלי... זה היה משתק אותי! ותמיד אחרי שהיו לו התפרצויות היה שקט כזה... לא, הוא כבר לא התנצל כבר לקראת הסוף, הוא היה פשוט שקט, ואז ידעתי שיש לי כמה ימים או שעות של חסד...כך זה היה 17 שנים של נישואים ו..כן, זה היה גם הרבה לפני שהתחתננו!! בשלוש שנות חברותינו הוא השפיל והיכה ודחף..הוא בגד בי כשידעתי( והבגידות שלו,=חיזוקי האגו הפגום שלו..)נמשכו כל הזמן , גם כשנשאנו. על חלק מהן ידעתי וכאבתי, ושנים הוא הרגיל אותי לחשוב בדיוק כמוהו: שאני לא שווה, שמגיע לי, שאם אתאמץ יותר אז לא תהיה לו סיבה לבגוד בי...ושנים ניסיתי, עד שהבנתי שהוא הפגום ולא אני, וזה קרה לי רק בשנה האחרונה שי, אחרי שלילה אחד חטפתי ממנו מכות רצח וברחתי בתחתוני למשטרה... והיום כולם שואלים:"איך נתת לזה לקרות כל כך הרבה שנים?" ואני עונה: מי שלא היה שם, כנראה לעולם לעולם לא באמת יוכל להבין... איך הוא אילף אותי לא להרגיש, רק לחשוב כמוהו, כמה כוח היה לו עלי.. ולא משנה שגם אני אקדמאית, עובדת במשרה מלאה ומרוויחה יפה.. שי יקרה,אני "נשפכת פה" והכל עוד מציף אותי נורא.. שאלת על ילדי ובכן יש לי שניים בגילאי 15 ו-9, מקסימים, וגם איתם אני עוברת לא מעט, גם הם עברו לא מעט קשיים איתו, והיום אני אוספת אותם אלי, מנסה להיות חזקה וזה קשה אבל כבר שנה אחרי וכבר יותר טוב. כלכלית- נורא קשה לי ואני עובדת אינספור שעות, הוא גם הותיר אותי עם חובות של 400,000 שח (חלקם הגדול שלו, חובות שאני לא יודעת מה הוא עשה עם הכסף הזה, לקח הלוואות ממליון מקומות,והיום אני אמורה לכסות... הדרך קשה, אבל ברור לי שהנה, השמיים לא רק שלא נפלו עלי, הם גם מוצפים באור לפעמים! אין איש בעולם ששוה לסבול כך בגללו. שי אני לא מכירה אותך אבל ממה שכתבת בהתחלה עלה המון כאב ופחד, ואני מקווה שיבוא יום שיהיו בך הכוחות להפסיק את ההשפלות והכאב, בין אם תחליטי להשאר במערכת הזו ובין אם לא.כי לא מגיע לך! וגם בלי בן זוג או אהבה, החחים בחוץ שלווים, מאירים, שקטים, פתאום לילות שלמים אני ישנה בשללוה שלא ידעתי..מחבקת אותך. אני כאן אם תרצי, את או כל אחת אחרת.

הייתי בטיפול פסיכולוגי כושל ביותר, קיבלתי יחס לא מכבד ומזלזל בכל פעם שניסיתי לומר לה כי אני לא חשה בנוח אצלה וכי אני לא נראת שם בטיפול. יצאתי מהטיפול לאחר משבר מאוד קשה שעברתי אצלה ולבסוף זו היתה נקודת היציאה שלי ממנה. הבעיה היא, שיצאתי כ"כ פגועה ממנה וכי אני לא מצליחה להתגבר על הפגיעה. מרגישה מאוד מרומה ומנוצלת. הייתי אצלה מעל שנתיים ואני חושבת על הכסף שירד לטימיון ולמצב הנפשי הקשה אליו הגעתי בעקבות הטיפול. הקשר הסתיים בינינו רע מאוד, בתוקפנות ונאלצתי לצאת לאחר 10 דקות ממנה ולא שבתי. אך זה היה מאוחר מדיי, הפגיעה הקשה כבר נעשתה. אני מרגישה כאילו עליה לשלם מחיר על הדרך שבה הובילה אותי למדרון. היא מעולם לא נשאה באחריות או התנצלה על כשליה, אף נהגה פעם בחוסר מקצועיות גרידא שהכניס אותי לפאניקה אשר הביא להסלמה. איך לדעתך ניתן לאכול את זה? הייתי רוצה שתדע שהיא לא פסיכולוגית כ"כ טובה כפי שהיא חושבת עצמה... ויותר מכל אני חשה ברגשות אשם על שלא קמתי בזמן ועזבתי אותה מאחר והרגשתי שהמצב שלי הולך ומדרדר. להת'

רציתי להוסיף כי עברו שנתיים וחצי מאז שעזבתי אותה, ועדיין לא חזרתי לשגרת תפקוד עצם ההתמוטטות.

עופרה יקרה, הדברים שלך, מעבר להיותם מטרידים מאד ומצערים, מדגימים שלא תמיד זה מצליח. כשמתרחשים כשלים מן הסוג הזה, הם ממשיכים להדהד זמן רב, להעיב בחמיצותם על האמון והאמונה. אם שאלת "איך אפשר לאכול את זה?", אשאר איתך בדימוי הזה, ואציע להכניס לפה מהר מהר משהו בטעם אחר, שימתן את הטעם הרע השיורי. במקומך, לא הייתי פותחת במאבקי יוקרה, שכן הם עשויים לגבות ממך מחיר רגשי עודף, מעבר למה שכבר יש. נדמה לי שנכון יותר למצוא לעצמך מטפלת חדשה, שתעזור להשיב את האמון והביטחון שלך בעצמך ובזולת. מקווה שיימצאו הכוחות לזה. מגיע לך משהו טוב סוף סוף. חזקי ואמצי ליאת

הי ליאת, לא נעים להטריד. כבר הטרדתי במייל.. יודעת שהיית היום בטיול ולכן אולי לא הספקת להציץ ולראות אבל אם יהיה לך זמן לפני סיום המשמרת אשמח מאוד הלילה מתקרב... ואיתו שעות עירנות ארוכות ומייסרות.. ספרתי היום- כבר שלושה שבועות שאני כך.. בבקשה--- בבקשה.

אוי אוי. סליחה. כבר מתפנה אליך. עוד דקותיים. שם ליאת

היי ליאת, אתם תמיד ממליצים לא לבטל פגישה אצל המטפלת במיוחד כשמרגישים שלא בא ללכת, כי זה אומר שמנסים לברוח ממשהו. אבל דווקא אצלי, ואני לא יודעת אם גם אצל אחרים, כשלא בא לי ללכת ואין חשק, אז יוצא שאלו הפגישות הפחות מוצלחות, שמלוות בהרבה שקט, או קפיצה מנושא לנושא, כניסיון לברוח מהכל. (למרות שבפנים אני רוצה לצעוק הכל החוצה). אני יושבת שם באי שקט, מתפתלת, ממשיכה להסתכל בשעון ורומזת לה כל הזמן שאני רוצה לסיים מוקדם. מה את מציעה, ללכת או עדיף לבטל בימים כאלו?

ערב טוב, גם פגישות 'פחות מוצלחות' הן פגישות חשובות. בפגישות אלה הקושי מאד נוכח, וכדאי מאד להקשיב לו. לנסות ולהבין למה דווקא היום? למה קשה לי כל כך? מה דובר בפגישה שקדמה לזה? ומה קורה בפגישה שלאחר מכן? כל השאלות האלה ועוד רבות אחרות יכולות לשמש מנוף חשוב להמשך. אני מציעה להמשיך ללכת. (כמה מפתיע!) בהצלחה ליאת

אודה על קבלת הסבר למושג- קו מורבידיות. תודה רבה

ערב טוב מיכל, קו-מורבידיות הוא מופע משותף של שתי הפרעות או שתי מחלות במקביל. קורה. שבוע טוב ליאת

היי יש לי בעיה. אני בת 20, ולא מזמן התחלתי לצאת עם גבר בן 25. הוא ממש חמוד, ולא יכולתי לבקש יותר, אבל יש בעיה. בכל פעם שאני יוצאת איתו אני מרגישה איך עוד בנות מסתכלות עליו. הוא חמוד כזה, ואני כל הזמן רואה בנות מפלרטטות איתו. כשהוא קונה לנו כרטיסים, כשהוא מזמין חשבון... כל הזמן! מה אני עושה? אני לא רוצה שזה יפגע לנו בקשר, ואני בכלל לא טיפוס קנאי, אבל כל הזמן יש את הפחד הזה . מה לעשות?

לילי יקרה, הפחד לאבד מישהו יקר לנו מלווה אותנו תמיד. כרגע, כשהקשר עדיין בחיתוליו, ועוד לא ברורה לך מידת המחויבות כלפייך, טבעי שיהיו חששות. בהמשך, אם הקשר יעמיק ויתבסס אמון הדדי, תוכלי להניח לחשש ואולי אפילו להנות מהעובדה שהגבר שלך מעורר עניין והתפעלות. אם תרגישי לאורך זמן שאינך יכולה להניח לקנאה, תצטרכי לבדוק שוב - * האם הוא פלרטטן (ולא רק הן), ואז יש להעריך מחדש את רצונך בקשר כזה. * האם מדובר במשהו שהוא שלך, ואז יש לטפל בזה, כחלק מבעיה רחבה יותר של דימוי וערך עצמי. בהצלחה ליאת

היי, ליאת. אני משיב לתגובתך האדיבה להודעתי הקודמת (ד"ר לנגזם). הנה הדואל: [email protected] תודה.

שלום מור, שלחתי לך שתי המלצות למייל (בהנחה שאתה מאזור ת"א). אם אינך משם, אנא עדכן. מקווה שהמגדלור ישוב להאיר בקרוב בהצלחה ליאת

פסיכיאטר מומחה המטפל גם בשיחות + פסיכולוגית קלינית מצויינת!!! לא פחות מכך (כבר חוויתי אשה בדמות פסיכולוגית קלינית שלא מאחלת לאף אחד/ת כזו. עדיף ורצוי מאזור חיפה והצפון. תודה

איילה יקרה, מאחר ואין אנו מאפשרים פרסום מעל גבי הפורום, את מוזמנת לצרף כתובת מייל פעילה, אליה יוכלו משתתפי הפורום לשלוח את המלצותיהם. בהצלחה ליאת

מה עושה בחורה בת 23 שצריכה לעבור בדיקה גניקולוגית אבל מפחדת מזה פחד מוות? איך לכל השדים והרוחות אני אמורה להתמודד עם זה שמישהו דוחף לי דברים פנימה? בבקשה עזרה.

שלום למפחדת, בדיקה גניקולוגית אינה דבר נעים, אך מסתבר שהיא אפשרית. האופן בו את מציגה את הדברים אכן נשמע רע. ברוב המקרים לא 'דוחפים דברים' אלא בודקים את מה שצריך בהתחשבות הנדרשת. יש נשים שקל להן יותר כשהרופאה היא אישה. נסי לשקול אפשרות כזו. נסי, עד הבדיקה, לאמן את עצמך בתרגילי הרפייה ודמיון מודרך, אותם תוכלי לגייס ברגע האמת. זה עשוי להביא תועלת רבה גם אצל רופא השיניים. http://www.hebpsy.net/files/jhlHGqkKKZIBovYAo5Ua.mp רק בריאות ליאת

הי ליאת, הקישור לא עובד תוכלי בבקשה לנסות שוב??

ההודעה ההיא מבטאת משהו ממני על באמת. לא ניסוי סתמי.

טוב שלפחות יש מטפלים שהם הדבר הכי קרוב למשפחה שיש לנו

בעלי רוצה סקס כל לילה ואני משתגעת מזה. יש לנו המון חיכוכים על זה. אנחנו נשואים 18 שנה. בדר"כ אני מסכימה כדי לשמור על שקט תעשייתי בבית. תמיד הוא רוטן שאני עושה לו טובה. גם בימי המחזור אין הפוגה. כל הזמן הוא בענין. כל הזמן הוא מדבר על זה. גם אוהב שניצפה יחד בסרטים כחוילים. סקס עבורי הפך לעונש ומיטרד. זה גורם ביננו להמון מתחים עד כדי דיבורים על פרידה. מה לעשות?

שלום נירית. מדברייך נשמע כי סקס הפך עבורך לא רק עונש ומטרד אלא מקור לסבל נפשי ותני לי לנחש שלא פעם גם לסבל פיזי. וכך מה שאמור להיות עונג והנאה , מקור לחיזוק וקרוב בזוגיות, הופך מקור לסבל וריחוק בין בני הזוג. יש פה היפוך יוצרות . האם בעלך מסוגל לראות זאת? בחוסר ההתחשבות ברצונותייך ,ורגשותייך נראה כי בן זוגך תופס אותך הן כאובייקט ללא רגשות משלו המיועד למילוי צרכיו והן כחלק בלתי נפרד ממנו שאמור "לרצות" כמוהו, להרגיש ולחשוב כמוהו. הוא אינו מקבל את העובדה כי אתם שני בני אדם נפרדים. כדאי לברר עימו מהי המשמעות של סקס עבורו, נראה כי הוא מייחס לסקס משמעות קיומית ממש ובלא סקס ככל הנראה שמתעוררת איזו חרדה (אולי ש"את לא אוהבת", שהוא "לא גבר") חרדה שצריך להרגיע בעוד ועוד סקס..., הבעיה שהתנהגותו עלולה להוביל לבסוף בדיוק אל מה שהוא חרד ממנו - הפרידה. ולפני סיום שאלה, האם קרה אי פעם שעמדת בסרובך שלא לקיים יחסים? ואם כן מה קרה אחר כך?

בעלי רוצה סקס כל לילה ואני משתגעת מזה. יש לנו המון חיכוכים על זה. אנחנו נשואים 18 שנה. בדר"כ אני מסכימה כדי לשמור על שקט תעשייתי בבית. תמיד הוא רוטן שאני עושה לו טובה. גם בימי המחזור אין הפוגה. כל הזמן הוא בענין. כל הזמן הוא מדבר על זה. גם אוהב שניצפה יחד בסרטים כחוילים. סקס עבורי הפך לעונש ומיטרד. זה גורם ביננו להמון מתחים עד כדי דיבורים על פרידה. מה לעשות?

קס כל לילה זה באמת מוגזם. כנראה שהתיאבון המיני של בעלך לא יודע שובע ובישבילך זה באמת עונש. לדעתי אם אתם רקוצים להציל את הזוגיות עליכם לפנות לייעוץ זוגי. לא ברור לי למה בעלך לא מבין שזה יותר מדי וממש כופה את עצמו עלייך, זוהי חוסר התחשבות על גבול הזלזול בצרכים שלך

אני לא חושב שאת צריכה לכפות על עצמך משהו שאת אינך נהנית ממנו כל לילה. לעיתים במערכת יחסים, יש בן/בת זוג שיותר מעוניין במין מהצד השני את צריכה לשאול את עצמך, האם תמיד הייתה אי התאמה מינית בינכם? האם פעם הייתה יותר נכונות מצידך... הרי אתם נשואים כבר 18 שנה, האם רק עכשיו התעוררה הבעיה? אם כן צריך לברר מה קרה. אולי ישנם מתחים בינכם שפוגמים במה שקורה בין הסדינים? או שבאמת כפי שאמרת זה להיפך והמתחים נובעים מעניין הסקס. האם את עדיין נמשכת אל בעלך האם את עדיין אוהבת אותו... כל אלה דברים שאת צריכה לבחון. אני חושב שכדאי להוועץ במטפל מיני ולברר את כל הדברים האלו, אולי זה עניין של חשק שזה משהו שאפשר לטפל בו ואולי העניין הוא במערכת היחסים בינכם שאינה תקינה... ועליה קודם כל צריך לעבוד... בכל מקרה חשוב לדבר על הדברים (בין עם זה אומר עם מטפל מיני או רק ביניכם) כי לשמור את התחושות שלך בבטן רק יצור מרירות יותר חזקה מצידך... וגם בעלך לא ירוויח מכך משום שהוא חש בחוסר הרצון שלך. ובינתיים, עד שתפתרו את הדברים, על תכפי על עצמך כל לילה משהו שאינך נהנית ממנו... כפי שאת מקריבה משהו למענו כך גם הוא יכול להתפשר למענך... תפגשו איפשהו באמצע.

?

?

?...

?

?

הודעה כזו אומרת שמאד כואב. כן, יש פה תוכן. אבל אין סיכוי שמישהו יראה או ינסה להיכנס גם אם יראה שנוספה כותרת ריקה כביכול, חסרת גישה כביכול. אם ינסה. ואלה רק העקשנים במיוחד. או החולים במיוחד. אבל כן. יש פה משהו. סתמי. אבל יש. נפרצים גבולות כרגיל. אין מקום אפילו לראש סיכה. הייתי פה.

ציירתי לי נקודה. אחת. קטנה. נעלמה. ... .

יש כאן תוכן. מה זה משנה.

?

ככה אכתוב כאב. לא מפריע לא צועק. | |

?|...|

6 ר. 6 6 ר. ק      6

רוצה למות יותר מאי פעם. לו רק היה למי לספר את הסיפור. שיאמין. שירצה לתת קצת לב. אהבה. נותר רק הכעס... ובכלל נזכרתי בייצור. ובחלומות הטבועים. |...|

לליאת ולכולם... בתקופה הקשה של חיי, הסתובבתי ימים שלמים עם גוש גדול בגרון, ועם בור ענק בלב. הכל כאב, הרגשתי לבד. לא נתתי לאף אחד להתקרב. הרחקתי. כי מי יכול היה להבין? להיות איתי? באמצעות הטיפול - הגוש הצטמק, הבור נחפר עוד קצת, ונוקה. לאט לאט אני מרפדת אותו. בזהירות. רק במה שמתאים. הוא כבר כואב פחות. אבל לפעמים משהו מג?ר?ה אותו, והוא מתחיל לכאוב.קצת. ואז, האוטומט שבי מנסה שוב להרחיק. ומישהי, יקרה לי כל כך, לא נותנת לי להרחיק. לא מוותרת לי. מלמדת אותי שיכול להיות מישהו ממול, שמבין, שמרגיע. אני יודעת שהיא מבקרת פה לפעמים. שיש לה גוש משלה, בור משלה. למענה, ולמען כל אלה שמכירים את הגושים והבורות, ונלחמים יום יום לריפויים אני מצרפת את השיר הבא. הוא נכתב על ידי אהוד מנור, ופורסם סמוך לפטירתו בירחון: "רגש" בנוגע לרגש - אהוד מנור אתה אף פעם לא יוצא מזה הבור הפעור בתוך הגוף, המועקה הכבדה בחזה והעצב המתוח, החשוף. אך לפעמים, כשהייאוש מוחלט, אתה רואה עיניים ושומע אנחה ומבין שהקול והמבט שייכים לאותה משפחה, ויש לך פתאום סיכוי לרגע מנוחה לצל שכחה אפילו לשמחה שבת שלום הדר

תודה לך, אחותי. על הכל. בזכות המילים שלך, כבר פחות כואב לי הבור. מרגישה את היד שלך עליו. כ-מ-ה ש... וליאת, השיר ששלחת לויק, הניח גם הוא, שכבה קטנה של ריפוד על הבור שלי. לילה טוב

הדר יקרה, אחות צעירה, וכל המסתופפות תחת עץ האהבה, חזרתי עכשיו מטיול קסום בצפון. השקדיות פורחות, הכלניות, העיריות, החרדלים, עד שבא לבכות. דווקא מול כל היופי הזה, והשירים הנכונים בדיסק שבאוטו, נפערו גם הבורות שלי לכדי סדק צר, והתרפדו להם שוב, ושוב, ושוב. חזרתי חמושה בארבע צנצנות ריבת תאנים מתוצרת הגליל. שום דבר רע לא יכול לקרות בתנאים האלה. השיר ששלחת מקסים, הדר. אפשר להחליט על שבוע טוב? לכולנו? ליאת

הדר, היה לי אתמול בלילה רגע של כאב נפשי שהיה ממש פיזי. לא הצלחתי לבלוע. הנשימות לא היו סדירות. רעדתי. חשבתי על סיטואציה עצובה שהייתי שותפה לה לא מזמן. וכאב לי. כאב לי נורא. הרגשתי ממש את הלב שלי מתכווץ. ניסיתי לחשוב על העתיד. להגיד שעוד יהיה בסדר. לצערי אני כבר לא מאמינה בזה (בנושא אחד מאוד ספציפי). הוספתי קצת משלי... מקווה שזה בסדר. ההודעה שלך נפלה עלי בול... לצערי... ליאת, לי יש בעיה עם עניין המקום. איך יודעים שלא נותנים לו יותר מידי מקום? וכאילו, אין טעם לשאול. כי אף אחד לא יגיד לי שאני בכיינית... שיהיה שבוע טוב. נורית

נורית יקרה, כולנו נושאים הבנה עמומה ביחס לדברים קשים שאין ביכולתנו לשנות. כשזה מכה בנו בפתאומיות, זה עושה בור. את לא בכיינית, נו באמת. יש לנו לב אלסטי, שמתרחב כמה שצריך. שולחת לך כוח וחיוך ליאת

נורית, האישונים התרחבו בתדהמה והלסת נפלה על המקלדת ... גם את נפלת לי בול.. ממש! אפילו בשאלה ששאלת.. וואוו.. מאחלת הקלה, (לילך)

ליאת שבת שלום אל תשאלי מה קרה לי השבוע התמוטטתי בעבודה כמעט התעלפתי, כנראה שירד לי הלחץ דם. עדיין לא הייתי אצל הרופא. כן הלכתי לבריאות הנפש ביקשתי לראות פסיכיאטרית . היא אמרה לי שאני בחורה בסדר גמור ומאוד רציונלית וחכמה(כן בטח..) ושאני בחורה עם כאב גדול, אבל בשורה תחתונה שאני בסדר. נתנה לי 4 כדורי הרגעה 1 לקחתי אצלה ועוד 1 היום וזה לא משפיע, המצב רוח ברצפה, אם את רוצה לדעת מהם גורמי הכאב זה קשור לבעיות בבית... וכבר נשברתי ולא יכולתי..וככה הרגלתי את כל המשפחה שאיני נשברת אף פעם ושאני דואגת כמעט להכל ופתאום נשברתי .והיתה לי שיחה 'לב אל לב' עם אבא שלי מה שלא עשינו מלא זמן והוא חיבק אותי ברכות ואמר לי שאני יכולה להרפות הוא ידאג להכל,העיקר שאני לא יתמוטט שאני ארגיש טוב( המטפלת תשמח לשמוע, בהנחה שאחזור לטיפול טרם החלטתי..) אני מרגישה חולשה פיזית ועיפות נפשית. לא מסוגלת לאכול כמו שצריך,אין חשק לכלום,גוררת את עצמי לעבודה בקושי, עם חשש שיראו עליי שאני מרגישה חרא, מתי זה יגמר ? כבר נמאס לי להילחם את המלחמה הזאת.... ויש לי גם עוד 2 בשורות טובות : 1 אני מפסיקה לפגוע בעצמי. 2 הייתי עם החבר בספא אתמול ,התפנקתי הרגשתי מצוין, שמחה שיש לי אותו. מקווה שלא היפרעתי לך במשהו... שבת שלום ואשמח אם תספרי מה שלומך. חן

היי חן, הדברים שלך התחילו מבהיל (התעלפויות אני ממש לא אוהבת!) ונגמרו נהדר. ואני, כרגיל, מעדיפה להישאר עם הסייפא. נעים לשמוע שבתוך כל המהומה בבית, הצלחת למצוא מקום חם ורך בחיקו של אבא (שבוודאי גם לו קשה). הגוף שלך כנראה מאותת לך שאת צריכה מנוחה, פסק זמן, ושמחתי לקרוא שהצלחת להנות בספא. משמח אף יותר לשמוע על ההחלטה הדרמטית להפסיק לפגוע בעצמך. אם תצליחי, נוסף לכל, להמשיך בטיפול, אז בכלל... מאחלת לך שבוע קל ונעים יותר. תאכלי טוב, תשני טוב, ואל תעבדי קשנ מדי. נתראה בסופ"ש הבא. ליאת

ליאת שלום, איך אפשר להתגבר לדעתך על לחץ במבחני מיון לעבודה?מה אפשר לעשות כשמראש יודעים את ה'מגרעות' שגורמות לי 'להכשיל את עצמי'(כמו: 'להיתקע' זמן רב באותה שאלה, לא לחשוב בהגיון מרוב הלחץ ועקב כך לסבך דברים פשוטים וכו'),אך איני מסוגלת לשנותן?ובגללן כבר זמן רב אני דוחה בחינות וראיונות עבודה. פשוט יש לי יום מבחנים בזמן הקרוב וזה מפחיד אותי מאוד. משתנה

כתבו על זה המון :-) עד שליאת תשיב, חיפשתי בשבילך בגוגל על "חרדת בחינות" אפשר לחפש גם את הביטויים "חרדת מבחנים" או "חרדה לקראת מבחן". רשמתי את הקישורים לחלק מהתוצאות של העמוד הראשון בחיפוש. חלק מהמאמרים מדבר על תלמידים בבית ספר אבל ניתן למצוא בהם דברים מקבילים שיתאימו גם לך. יש המון מה לקרוא. בהצלחה! http://www.ovdim.org.il/Page18677.asp http://web.mscc.huji.ac.il/techedu/techedu/talmidim/chagit/homepage1.html http://kabayim.com/testanx.htm http://www.m-zahav.com/PressSubArticle.asp?Article_ID=1 http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%AA_%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA http://www.articles.co.il/article/%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%AA%20%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA https://minustress.com/test/

תודה על ההשקעה על הקישורים ששלחת לי.

שבת שלום משתנה, את מציינת שאת מכירה היטב את נקודות התורפה שלך, יודעת גם מה צריך לעשות איתן, אך גם - כמעט כמו תמיד - ש"אינך מסוגלת לשנותן". אחד הדברים שמלמדים באותן סדנאות (תודה למסייע) הוא הבנת מעגלי ההכשלה העצמית, זיהוי הנקודות הספציפיות בהן ההתנהגות הופכת (בגלל החרדה) להתנהגות מעכבת או מכשילה. כאשר אנו מודעים למגנון הזה, למעגל ההרסני הזה, זאת כבר חצי הדרך. בהמשך, מלמדים את המטופלים אסטרטגיות יעילות לפעולה ודרכים לשלוט בחרדה. האויב הרציני מכולם - כמו בכל המקרים של חרדה - היא ההימנעות. מאחר ואני בספק אם תרשמי עכשיו לסדנה כזו, הייתי ממליצה לך להתחיל להתייחס לראיונות העבודה או מבחני הקבלה כאל סדנת אימון, בה את מפסיקה לחשוב על השאלה "האם יקבלו אותי או לא", ומחילה לחשוב "אני הולכת להתאמן כאן היום לקראת הראיון הבא". בהצלחה ליאת

תודה על תשובתך, אם מדובר במבחני מיון לעבודה בחברה גדולה,שאולי לא תינתן לי אפשרות להיבחן אליה שוב,גם היית מאמצת את הגישה הזו של 'אני הולכת להתאמן לקראת הראיון/המבחן הבא'? איני שואלת זאת בציניות,אלא באמת מעניין אותי לדעת מה עושים - כשאת המבחן כבר לא ניתן לדחות יותר,ורוצים מאוד לעבוד באותה חברה?

אז ליאת יקרה, איך יוצאים מהרגשת הבדידות הזאת שתמיד נמצאת מסביב? איך מפסיקים להרגיש כעס אינפנטילי על החברים שבעדיפות הראשונה שלהם בני הזוג והילדים ולא אני? או יותר נכון כעס אינפנטילי על כך שהם נמצאים במקום שאני לא מצליחה להגיע אליו אבל צופה בהם חיים אותו? נמאס כבר משבתות בודדות בגלל שכולם נמצאים רק עם המשפחות שלהם. אני באמת אוהבת ושמחה עבורם אבל כבר לא יכולה לסבול אותם בגלל המצב שבו אני נמצאת, בגלל שני עולמות מאוד שונים שכבר לא מתחברים.

דנה יקרה, מעניין שדווקא רגשות עמוקים ומשמעותיים כל כך, כמו כעס, עלבון או קנאה נתפסים בעינינו פעמים רבות כמשהו לא לגיטימי, אינפנטילי או לא תואם. מסתבר שמדובר ברגשות עוצמתיים, אנושיים, המהווים חלק מהקיום האנושי בכל גיל. ההשוואה לאנשים אחרים יכולה לעורר בכולנו תחושות קשות של החמצה, חוסר ערך וכישלון. תחושות אלה יתעוררו ביתר שאת אצל מי שממילא לא עומד בציפיות שלו מעצמו. במקומך, לא הייתי נאבקת בתחושות הללו, אך ממקדת את המאמצים במציאת דרך להעניק לחייך תוכן ומשמעות ללא קשר למה שקורה בחוץ. אני מקווה שאת נמצאת בטיפול פסיכולוגי בו אפשר לברר סוגיות אלה בנינוחות. שבת שלום ליאת

קשה לי לדעת מאיפה להתחיל.אינני יכולה לפרט את כל הסיפור (טלנובלה משפחתית). אך אנסה על קצה המזלג. אני אשה בוגרת שחיה לבד. בחודשים האחרונים אני מתמודדת עם מערכת יחסים קשה מאד עם אמי. כמובן שזה התחיל מילדותי. אלא שהכל הפך להיות נורא ואיום .אני מרגישה שלאחר שהיא ושאר בני המשפחה קבלו את תמיכתי, "סיימתי את תפקידי". דוגמא קטנה או גדולה, היינו רגילים לאכול יחד ארוחת ערב ששי ועכשיו היא מזמינה אח אחר ומשפחתו ולא מזמינה אותי. כאשר אני מדברת אתה על כאבי היא מתפרצת, צועקת מקללת מעליבה ומשפילה אותי. התהליך חוזר על עצמו שוב ושוב.התפרצות- ניתוק של ימים- פגישה והתפרצות. אמנם היא זו שפנתה אלי כדי להפגש אבל הפגישה נגמרת בצרחות וצעקות ואף שבירת חפצים.אני יודעת שהיא לא תשתנה אלה אולי אני אשתנה החלטתי להתחיל טיפול שיתחיל בעוד 3 שבועות, אך בינתיים אני סובלת מאד! מהבדידות מההשפלה הניצול והאכזבה ! מה לעשות בינתיים? האם יש לכם עצות קטנות או גדולות? הדרמות האלו שתקות אותי ומעייפות ומעציבות אותי.

שלום אנה, ההחלטה לפנות לטיפול היא הדבר הטוב ביותר שיכולת לעשות למען עצמך, גם בשירות הצורך להבין מה קורה ומדוע, וגם מבחינת הצורך למצוא לעצמך מקום מכיל, תומך ומקבל, ללא ביקורת או עוינות. עד אז, נסי לסגת ככל יכולתך ממצבים 'דליקים' המחריפים בסופו של דבר את תחושת הלבד שלך. אולי אם תהיי קצת פחות זמינה, או קצת פחות מובנת מאליה, יתפנה סוג חדש של מרחב ביניכן. אל תצפי כרגע לשינויים מרחיקי לכת. כמו שאמרת בעצמך, מדובר במשהו ישן שמונח שם, בין שתיכן, וכנראה שצריך לגעת בו לאט ובזהירות, ולא בשיטת הזבנג. התאזרי בעוד סבלנות. אני מאמינה שבתוך הטיפול תוכלי לראות דברים רבים נוספים על עצמך ועל חייך, שיתנו לך פרספקטיבה חדשה גם על מערכות היחסים שלך. בהצלחה ליאת.

שלום רב! לפני כשבוע עברתי הפלה אצל רופא מאוד נחמד שאני מכירה שנים. מאז ההפלה אני לא מפסיקה לחשוב עליו,הדרך בה הוא התייחס אליי גרמה לי להמשך אליו מינית ובכלל. הוא מתקשר מידי פעם לדעת מה שלומי.ואם אני מתקשרת אליו לנייד האישי שלו הוא קורא לי בסוף השיחה "חמודה".ומתעצבן מאוד אם אני לא עונה לו כשהוא מתקשר לשלומי.וכאשר אני מתקשרת אליו והוא עסוק הוא מייד חוזר אלי כ3 פעמים בערך. לעיתים אני חשה שאולי הוא נמשך אלי???(אני נאה מאוד,בת 26),גם החבר שלי טוען כך . ובנוסף שלחתי לרופא שלי הודעת טקסט "תודה רבה על היחס החם והאכפתיות" ובתוך פחות מ3 שניות קבלתי תשובה "תןדה". כל מי שתארתי לו את המצב טוען שקורה פה משהו,אני נורא מבולבלת...ואינני מבינה מדוע הוא עמוק בראשי רב הזמן.?????? האם מחשבותיי נכונות?כי הרי שום רופא לא עונה בהודעת טקסט למטופלת שלו,אולי כי הוא ראה אותי עירומה בהפלה נמשך אלי?? תודה רבה.

לינור שלום, רציתי רק ליידע אותך שזה לא נכון ששום רופא לא עונה בהודעות טקסט או לא מדבר עם מטופליו מחוץ למפגשים,אני מתכתבת עם הפסיכיאטר שלי בהודעות טקסט, ובד"כ מקבלת מענה מהיר,וחוץ מזה אנו משוחחים בד"כ פעם או פעמיים בשבוע טלפונית,ובעת משבר אפילו יותר מזה,וזה לא קשור כלל לאהבה,אלא פשוט לטוב-ליבו ולדאגה ואיכפתיות מצידו(ומצידי בטוח,אך פסיכיאטרים הם בלתי-נגישים בד"כ,ואמרו לי שזה נדיר שאני בקשר ישיר כ"כ איתו),אך - גם כשהייתי מטופלת אצל גניקולוג פרטי,גם היה לי קשר ישיר אליו - וגם זה לא היה קשור כלל לאהבה. מקווה שעזרתי במשהו, משתנה

בן כמה הרופא? הוא חתיך? זאת היתה בכלל הפלה חוקית?

לינור יקרה, קשה להשיב לך מכאן ולדעת האם יש למחשבותייך יסוד ממשי. את מעידה על עצמך שמאז ההפלה החלה אצלך משיכה כלפיו, ואין זה מן הנמנע שיהיו פנטזיות או ניסיונות שלך למצוא אישוש להן במעשיו או בדבריו. כפי שאמרה לך משתנה, לא כל התעניינות וחמימות כלפי פציינט מעידה בהכרח על כוונות מיניות, וכדאי להיזהר מאד בפרשנות שאת נותנת לזה. עם זאת, כבר היו דברים מעולם, ולצערנו יש אנשים הנכשלים בשמירה על עקרונות אתיים. בואי נקווה שרופאך אינו נמנה עליהם. הרבה בריאות ליאת

אני נשואה 20 שנה לגבר מפחיד. מעולם לא היכה אותי. שנינו בגילאי ה-50. . אין לו מושג על מה אני מדברת והוא לא מקבל את הטענה שלי שהוא גבר אלים. אני מפחדת ממנו מאוד וכל פעם שהוא מגיע הביתה אני מחסירה פעימה. אף פעם אני לא יודעת למה לצפות ממנו ובאיזה מצב רוח יגיע. כל הזמן אני בעמדת מגננה. הוא אבא נהדר, חבר נהדר לחבריו. הסביבה מעריצה אותו. ורק אותי הוא משפיל.הוא עריץ. תמיד ימצא סיבה לכעוס. תמיד חייבים להסכים איתו. אני חוששת לעזוב אותו בגילי. מה אעשה לבד.? הוא מיד יסתדר וימצא אישה חדשה ואני אעביר את ימי לבד ובבדידות. שאלתי היא: אולי עדיף לפחד מבן הזוג אבל לא להשאר לבד בגיל 50+? רק המחשבה שיקח מזוודה ויארוז את חפציו גורמת לי לבהלה

שיר יקרה, הכותרת שבחרת לפנייתך מרמזת על אמונתך, לפיה יש לך רק שתי ברירות: להישאר לבד או להמשיך לפחד. אלא שבין שתי האפשרויות הללו יש תווך גדול מאד, שמאפשר לך תמרון סביר. בהנחה שבעלך לא פגע בך פיזית וגם לא יעשה זאת בעתיד, את יכולה - למשל - להחליט להפסיק לפחד. עריצות והשפלה שואבות את כוחן מקהל מתרשם. החוק הידוע אומר שלא דורכים על אף אחד אם הוא לא נשכב נמוך מאד. את, משום מה, בחרת להישאר נמוכה הרבה שנים, וחשוב לנסות ולהבין מדוע. יתכן שהפחד להישאר לבד לא נולד היום, ומקורו בתפיסת עצמי בעייתית, חוסר ביטחון והערכה עצמית נמוכה. מאפיינים אלה עלולים להביא לנטייה כרונית לתלות, כניעה פסיבית לרצונם וצרכיהם של האחרים, שאיפות נמוכות וקושי בלקיחת אחריות. אם משהו מזה נשמע לך מוכר, אזי יש טעם רב להגיע לטיפול משלך, שיכוון לאותן נטיות תלות, ולשיפור הדימוי העצמי. דרך נוספת - לנסות ולהציע לבעלך פנייה לטיפול זוגי, בו תוכלו לעבוד על אופי התקשורת ביניכם. גם אם יגלה התנגדות ראשונית לכך, התחילי את, מתוך תקווה ששינוי בך יעורר בו סקרנות ועניין, ואולי גם רצון להצטרף. אשמח לשמוע מה החלטת לעשות. שבת שלום ליאת

שלום, הילדה הגדולה שלי בת 4.5 ומאז שהיא הייתה תינוקת, הייתה רגילה לינוק ולמשש בנקודת חן שנמצאת על פני אמא. ומאז היא לא מפסיקה להתקרב לאמא (ולא משנה מה אמא עושה) ולמשש את הנקודה במיוחד כשהיא רוצה לישון. היא עדיין מעדיפה לישון בחיק של אמה ואז להעביר אותה למיטה. והרבה לילות היא מגיעה באמצע הלילה לישון ליד אמה ולמשש את נקודת החן. (לילדה יש אח ואחות שגם הם מגיעם למיטה שלנו, אז תארי לעצמך את המצב). הדבר התחיל להפריע לאמא ואנחנו לא יודעים איך ללמד אותה להפסיק. נודה לך על עזרה בעניין.

ערן יקר, הנקודה זה לא הנקודה! :-)) מה שקורה אצלכם בבית בלילות לא ממש נשמע שמח. חלק מהצבת גבולות כוללת הוא גם הצבת הגבול בין היום ללילה, בין הורים לילדיהם ובין מיטת ההורים למיטות הילדים. הורים רבים מאמינים שאם ישלחו את הילדים לישון בגלות (מיטה משלהם ובחדר אחר) למרות התחנונים, הם אינם הורים טובים. אבל (!), כתוצאה מהוויתור המתמשך, הן על עקרונות וגבולות והן על שינה נוחה וחסרת הפרעות, מצטברת אצל ההורים (אם ירצו או לא ירצו) מרירות ועוינות כלפי הילדים, ותפקודם כהורים במשך היום עלול להיפגע. לכן, כדאי כמה שיותר מהר, להפסיק את החגיגות הליליות במיטת ההורים. סביר להניח שיהיו מחאות, חלקן קולניות, ויש לגבש תכנית עקבית שתסייע לכם לדבוק בתהליך. ככלל, כאשר ילדים מגיעים באמצע הלילה למיטת ההורים, אין לאפשר זאת. למרות העייפות והרצון "לגמור עם זה מהר", אין ברירה אלא לקום, להחזיר את הילדה למיטתה, להסביר לה שתהיו איתה מס' דקות, ואז תחזרו לישון, כל אחד במיטתו. כאשר הילדה רגילה לנוכחותה של האם ולמגע פיזי איתה כאמצעי הרגעה, אין לה, למעשה, הזדמנות ללמוד טכניקות להרגעה עצמית. אפשר, כמובן, לנסות ולהיעזר ב'חפץ מעבר' כמו דובי או בובה, שיהוו באופן זמני תחליף לנוכחותה המנחמת של אמא. מה שחשוב הוא לשבור את ההרגל הישן ברגישות ונחישות. שם המשחק כאן הוא עקביות, וכל וויתור מצדכם רק יגביר את הניסיונות של הילדים להחזיר את המצב לקדמותו. ידוע לי שקיימים ספרים טובים בנושא, וגם פורום שמנהל ד"ר אבי שדה (חיפוש קצר בגוגל יביא אותך לשם בקלות). במידה ותרגישו שאתם צריכים עזרה, מספר שיחות הדרכה עם פסיכולוג קליני של ילדים יכולות לעזור ביותר. בהצלחה וליל מנוחה ליאת

אני נשואה 25 שנה לגבר שמפחיד אותי. הוא אלים מילוילת ורגשית. מעולם לא היכה אותי. שנינו בגילאי ה-50. יש לנו 3 ילדים. כל היחס שלו אלי הוא משפיל ומזלזל. אין לו מושג על מה אני מדברת והוא לא מקבל את הטענה שלי שהוא גבר אלים. אני מפחדת ממנו מאוד וכל פעם שהוא מגיע הביתה אני מחסירה פעימה. אף פעם אני לא יודעת למה לצפות ממנו ובאיזה מצב רוח יגיע. כל הזמן אני בעמדת מגננה. הוא אבא נהדר, חבר נהדר לחבריו. הסביבה מעריצה אותו. ורק אותי הוא משפיל.הוא עריץ. תמיד ימצא סיבה לכעוס. תמיד חייבים להסכים איתו. ובנוסף הוא רוצה לשכב אתי יום יום. ואנישוכבת איתו כדי שיהיה שקט בבית ולא תהיה לו עוד עילה לכעוס. אבל תמיד הוא כועס אני חוששת לעזוב אותו בגילי. מה אעשה לבד.? הוא מיד יסתדר וימצא אישה חדשה ואני אעביר את ימי לבד ובבדידות. אולי עדיף לפחד מבן הזוג אבל לא להשאר לבד בגיל 50+?

שי יקרה. בשתיים עשרה שנות עבודתי נתקלתי בגבר אחד בלבד (מתוך עשרות) שהודה שהוא "גבר אלים". אחד המאפיינים הבולטים בעבודה עם גברים היא תופעת ההכחשה. איש אינו רוצה להתסכל על עצמו כעל "אלים". את מציינת כי בשאר התחומים של חייו הוא חיובי ורק כלפייך הווא אלים מילולית ורגשית .כן מדובר באלימות שגורמת נזק נפשי ופסיכולוגי ומאחר וגוף ונפש אחד הם,, החיים במתח ופחד מתמיד גורמים גם נזק לגוף מבפנים. בעצם הדרישה ליחסי מין יום-יומיים מבלי להתחשב ברצונך, רגשותייך נפשך וגופך, נראה כי בעלת תופס אותך כאובייקט שתפקידו למלא את צרכיו ואינו תופס אותך כאדם נפרד עם רגשות ורצונות משלו, ומשום כך ברור כי אינו רואה את הפגיעה בך. פרידה אינה הפתרון היחיד, ישנם עוד פתרונות, אולם התסריט השחור שאת מציירת לגבי עתידך במידה ותיפרדו מראה כמה בעלך הצליח במשך השנים לגרום לך להאמין שאת "לא שווה" , "לעולם לא תצליחי לבנות לך חיים טובים יותר" "שכל מה שמגיע לך זה יחס אלים ומשפיל". אלו מחשבות שאת מריצה לעצמך בראש והן תוקעות אותך במעגל קסמים שעליו את משלמת בבריאותך הנפשית והפיזית. הן גם מחשבות לא מציאותיות!! כמו במכשיר הקופקט דיסק את יכולה לבחור "דיסק" אחר שיתנגן לך בראש. פחות שחור ויותר מציאותי. כתבתי די להפעם, ולמרות שישי לי עוד הרבה מה לאמר לך, אסיים. קראי את הדברים הללו פעם ופעמיים, וחזרי אליי . זהו רק שלב ראשון.

אז מה את מציעה לי לעשות?

סתם מעניין אותי לדעת - האם אתם(את,אורנה ודרור)בודקים את תיבת המייל שלכם רק ב'ימי המשמרת' שלכם,או גם בזמנים אחרים? פשוט שלחתי מייל אישי לאורנה,ורציתי לדעת אם יש סיכוי שהיא תראה אותו לפני יום שלישי. והאם אתם מקבלים למייל האישי רק את ההודעות ש'במשמרת' שלכם,או את כל ההודעות שנשלחות? בתודה מראש, משתנה

שלום משתנה, איני מכירה את הרגלי קריאת הדואר של אורנה או דרור, ולכן לא אוכל להשיב לך. לכל אחד הרגלים משלו. כתובות המייל שלנו, המתפרסמות בכרטיסי הביקור האישיים, הן כתובות מעודכנות, ומה שנשלח גם מגיע, ללא קשר לימי התורנות. שבת שלום ליאת

ליאת תודה, את השאלה השניה לא הסברתי טוב, לא התכוונתי שהודעות שנשלחו למייל לא יגיעו אליכם אלא בימי התורנות,אלא - שאלתי היתה: האם ההודעות שהמשתתפים רושמים בפורום(שאמרת לי פעם שמגיעות ישר למייל האישי שלכם) מגיעות אליכם רק בימי התורנות האישית שלכם או שכל הודעה שאנו כותבים נשלחת למייל של שלושתיכם? אני מקווה שכעת לא אחשב כ'נודניקית' בגלל שאלתי,זה סתם מעניין אותי לדעת זאת. בתודה מראש משתנה

היי אני מור בן 25. לאחרונה הבנתי שאני שקוע בדיכאון המתמשך כבר כמה חודשים ומחריף עם הזמן, הנובע כנראה מקריסת נורמות,ערכים ואמונות שלפיהם חייתי עד כה. מבן אדם שאפתן, נחוש וחרוץ הפכתי ליצור פסיבי הלא רואה כל תכלית ב"לעמול תחת השמש". אשמח אם תוכל/י להמליץ לי על טיפול/מטפל ספציפי, המשלב פסיכולוגיה עם פילוסופיה ורוחניות, מעין ד"ר לנגזם. תודה מראש.

מור יקר, הפניה שלך הציפה אותי בהתרגשות, ולו בשל אזכורו של ד"ר לנגזם. אם תצרף כתובת מייל עדכנית יחד עם האזור בארץ בו אתה מתגורר אולי אפשר יהיה לעזור. אין אנו נוהגים להמליץ מעל דפי הפורום. שבת שלום ליאת

אני לא מצליחה לחשוב על שום פתרון או משהו מנחם.באופן פרדוכסלי מה שמרגיע אותי ונותן לי שלוה זה לא דבר טוב.אני מרגישה שהגעתי רחוק מדי ואני מנסה להגיע להחלטה אם אני רוצה לחיות ולהילחם או לא.זה מפחיד אותי ומרגיע אותי בו זמנית.

ויק יקרה, נדמה לי שאני מצליחה להבין. יש מידה של נחמה ברעיון של אחריות מלאה, כולל על ההכרעה אם לחיות או לחדול. מבחינות רבות, כבר אדם הראשון חרץ את גורלו במו ידיו, וגורש בשל כך מגן העדן. כמעט באותו מעמד, קיבלנו גם את ההכרח של "בזיעת אפיך...". כנראה שאין לנו ברירה אלא להמשיך ולהיאבק, למצוא בכל יום מחדש את הסיבה והמשמעות. שולחת לך שיר קטן של יונה וולך- שים סכר גדול ליד מעיינות הכאב אגור איתו כמו מים שמור עליו שלא יתפזר כי הוא חייך. שלך ליאת

שיר קסום.הסכר שלי כבר "התפזר".נאבקתי במים זמן רב עם תנועות רגליים וידיים שעייפו אותי מאד.אני חושבת שנאבקתי לא רק בשביל עצמי.אבל עכשיו אני מתלבטת אם להמשיך להיאבק.הרעיון להפסיק דוקא עושה לי טוב,אני מנסה להבין מה זה אומר ומה כדאי לעשות.

רציתי לשאול ולהבין בקשר לפגיעה עצמית. אני חיה שנים רבות עם מחשבות מאוד ספציפיות של חיתוך שורשי כף היד. גלשתי למעשים פעמיים בלבד. לאחרונה אני קוראת קצת ומנסה לטפל בענין. גליתי שגם כסיסת עור סביב הצפורנים וחיטוט בפצעים קשורים לנושא. אלה דברים שאני עושה שנים אבל בלי הקשר מחשבתי/רגשי לאירוע מסוים בניגוד לרצון לחתוך. אני תוהה אם יש בי משהו לא מודע ויש קשר לכסיסה והחיטוט (האובססבים) ולרצון לפגיעה.

ט.ל. יקרה, לא צריך לחפש נסתרות. את אומרת מפורשות שקיים בך דחף לפגיעה עצמית כבר שנים רבות, ולכן השאלה אם הכרסום והחיטוט קשורים או לא אינה מהותית. היה מקום להתעכב על כך אלמלא היית חותכת, כדי להבין אם הפצעים הקלים שאת גורמת לעצמך הם ביטוי מרוכך של הצורך בפגיעה עצמית. כרגע, מה שחשוב הוא להגיע לקבל עזרה, וללמוד לבטא את הכאב והמצוקה בדרכים פחות הרסניות. שבת שלום ליאת

ליאת תודה אבל בכל זאת: אני חיה עם מחשבות, לא עם מעשים. ואני מטפלת בזה. ובכל זאת מעניין אותי אם הפציעה הקלה כמו שקראת לזה, שלא באה מתוך צורך מודע ,קשורה או לא. הרצון לחתוך את הידיים בא באופן ישיר למחשבות או הרגשות מאוד מסויימים. הכסיסה והחיטוט פשוט שם, ולולא התחלתי לקרוא קצת לא הייתי מקשרת אותם לעולם לרצון הפגיעה. אני מרגישה נבוכה להזכיר את זה בטיפול כרגע ואני מחפשת תשובה כללית, אפשר? ט.ל.

את פה במקרה?

מי קרא לי ??? :-) ליאת

היי ליאת, מה שלומך בימים אלו? תגידי את באמת אבל באמת אוהבת חורף?? לא מובן לי... אני צריכה להגיע להחלטה וממש קשה לי להחליט...(קשור להפרעה כלשהי?:) טוב,אני מניחה שלא תוכלי להחליט במקומי...(ולא,זה לא קשור לטיפול...) שיהיה לך סופ"ש נעים

אני בן 23. מעולם לא הייתה לי מערכת יחסים רצינית. ליתר דיוק - הייתה רק אחת שנגמרה אחרי חודש בערך. רק לאחרונה התחלתי להבין שכנראה יש אצלי איזהשהי בעייה. למרות שאין לי ממש "בעייה". אני נראה טוב יחסית, אין לי שום בעייה בליצור אינטראקציות עם אנשים ואני גם לא ביישן במיוחד. אני ממש משתגע מזה. נכנס פעם בשבוע-שבועיים לדיכאון. כל פעם שאני רואה איזה זוג שמאושר (גם אם זה רק למראית עין) אני אוכל את עצמי מקנאה. מה דפוק אצלי??

אלי יקר, גיל 23 הוא עדיין גיל צעיר מכדי להכריז על עצמך כלוקה ב'משהו דפוק'. אתה מדבר על צרכי קרבה חזקים שאינם מתממשים, ככל הנראה בגלל קושי לבסס אינטימיות ואמון. בלשון עממית היינו מגדירים אותך כ"רוצה - אבל פוחד". כדי להבין למה זה קורה אצלך, ממה בדיוק אתה נרתע, ועל מנת לאזור אומץ לפעול למרות מנגנוני ההימנעות כדאי לפנות להתייעצות אצל פסיכולוג קליני. לעיתים, עצם קיומו של קשר משמעותי וקרוב עם המטפל/ת שלך הוא כבר חצי פיתרון. בהצלחה וסוף שבוע נעים ליאת

שלום, רציתי לשאול לגבי התופעה של תלישת שיער. ממה זה נובע? האם יש קשר בין תלישת שיער לפציעה עצמית? ל- OCD? האם התופעה עוברת בגיל מסויים או שלא ניתן להיפטר ממנה? איך מטפלים בזה? תודה.

שלום שרון, התופעה עליה את מדברת נקראת "טריכוטילומניה". תוכלי לקרוא עליה במפורט כאן- http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%98%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%94 ועוד חומר תוכלי למצוא גם כאן- http://172.tapuz.co.il/tapuzforum/main/links.asp?id=15&catId=487 אם יהיו שאלות ספציפיות לאחר הקריאה - את מוזמנת. בברכה ליאת

שלום ליאת, תודה על הקישורים. אני חייבת לציין שדברים שקראתי שם הבהילו אותי.. רק ממש לאחרונה גיליתי שאני לא מטורפת (לגמרי) ושאני לא היחידה שעושה את זה. אני בת 22, וזה התחיל בערך בגיל 12-13. הרבה שנים אני עסוקה במאמצים להסתיר את זה מהמשפחה ומהחברים, לא תמיד זה מצליח. אני עדיין מבולבלת מהגורמים לתופעה, ולא לחלוטין הבנתי האם יש שיטת טיפול עדיפה. הייתי בטיפול דינמי במשך כשנה וחצי, לפני כשנתיים. סיפרתי על זה לפסיכולוגית שלי, אבל לא הרגשתי שהטיפול עזר בהפחתה של התופעה. וכיום אני מרגישה שזה הולך ומחמיר, במיוחד כשאני בלחץ (התחלתי השנה לימודים באוניברסיטה ועכשיו נורא מלחיץ עם כל המבחנים בפעם הראשונה). מה היית ממליצה? לחזור לטיפול? ללכת לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי? איך אפשר לברר ממה זה נובע, אפשר לבד או שצריך במסגרת טיפולית? מתנצלת על האורך, אני נלחצת מכל העניין. שרון

אמי , בת 74 , סובלת שנים מקנייה כפייתית , לאחרונה הדרדר מאד מצבה וגילינו (אחותי -40 ואני35-)שהיא נמצאת על סף תהום כלכלי . אנו מנסות לעזור ולסדר את החשבונות , הבנק , הולוואות שכבר לקחה אבל מפחדות שלמרות כל המאמצים היא תחזור לסורה ולא נוכל לעזור לה יותר . אנחנו מוכנות לקחת הלוואות על מנת לעצור את ההדרדרות הכלכלית אבל מודעות היטב למצבה הנפשי הקשה ודואגות לה ולכספים שאנו מתחייבות עבורה . היא מצידה הסכימה לבטל את כרטיסי האשראי ובפעם הראשונה מודעת, אמנם באופן חלקי ,למצבה הכלכלי והנפשי .האם יש משהו שהוכח כיעיל בהתמכרויות מסוג זה? עקב מצבה הכלכלי , טיפול פרטני לא בא בחשבון .

שלום לבת המוטרדת, המודעות למצב והנכונות לוותר על כרטיסי האשראי הן צעד גדול קדימה. בדר"כ קל לנו יותר לפזר כספים באמצעי תשלום זה, שכן אין אנו רואים פיזית את מפלס חשבון העו"ש שלנו. אפשר לנסות להעביר אותה להקצבה שבועית של כסף מזומן שתוציאו עבורה מן החשבון, כך שתוכל להיות מודעת למצב הארנק שלה בכל רגע נתון. האפשרות של טיפול פרטני נדחית כאן לעיתים קרובות בטענה המוחצת של היעדר תקציב. במקרים רבים אני נוטה לגלוש לטיעונים מנומקים על ערכו הכדאי של טיפול פסיכולוגי לטווח הקצר, ולטווח הארוך. במקרה שלכן נחסכה לי הטרחה, שכן בלי טיפול 'זה עלה הרבה יותר'. אגב, לא יצא לי להיתקל באנשים שהטיפול הוביל אותם לסף תהום כלכלי. מאחלת לכולנו רווחה כלכלית ושפע ליאת

רק רוצה להגיד שאני מצטערת אם הגזמתי עם המיילים. באמת שלא הייתה שום כוונה כזו. לא יודעת... נשארתי עם הרגשה עמומה של מועקה בבטן. עזרת לי, מאוד. מצטערת אם העקתי. א (לא רוצה לכתוב פה את השם המלא.)

אני אמא לשניים. וכיוון שאני מטופלת בתינוקת שמתעוררת בליילה לינוק מספר פעמים, בעלי לרוב מטפל בביתנו הבכורה בת השנתיים וחצי. מקלח אותה ומשכיב אותה לישון. בעלי אדם טוב. וככל הידוע לי אינו נמשך לילדים. ואין שום אינדיקציה שעלולה להדאיג אך בכל זאת אני מרגישה חרדה עמומה. אנחנו לא ישנים ביחד כיוון שאני לוקחת את התינוקת תכופות להנקה והוא אומר שהוא פוחד שיתהפך עליה וצפוף במיטה וכו'. הוא מרדים את הגדולה לידו , ולעיתים ישנים כך כל הליילה. למרות שביקשתי ממנו שיעביר אותה למיטתה, אחרי שהיא נרדמת. כיוון שאני רוצה שתתרגל לישון במיטתה. איך מתמודדים עם הדאגה לבת. אני לא יכולה לדבר איתו על זה בצורה שלא תפגע בו ותפגע בקשר שלנו. ואני גם כועסת על עצמי שאני חוששת כך. וכועסת על עצמי כאשר אני אומרת לו שאני עייפה מדי כשהוא רוצה מין, כאשר אני באמת באפיסת כוחות. אולי הוא יישן עם ביתנו ואז... תודה....

לילך יקרה, ילדים אינם אמורים לישון במיטת הוריהם בשום גיל. כשמדובר בתינוק, אכן קיימת סכנה של פגיעה פיזית קטלנית, כתוצאה מחנק או חבטה לא מכוונת מתוך שינה. מבחינה זו, את או בעלך 'מסוכנים' לתינוקת באותה מידה. גם לשינה 'זהירה מדי' של ההורה יכול להיות מחיר, בעיקר של גב תפוס, צוואר תפוס, או סתם שינה לא טובה. בגיל מאוחר יותר, בוודאי שאין הצדקה ללינה משותפת. הפיתרון בתקופת ההנקה הוא עריסה או מיטת תינוק הממוקמת בסמוך למיטת ההורים. פעמים רבות, כאשר קיימת קרירות והתרחקות בין בני הזוג, שינה עם הילד יכולה לשרת את צרכיהם הלא מודעים של ההורים. את מציינת בעצמך שלעיתים קרובות אין לך כוח/חשק לסקס, ויתכן שהבחירה להצמיד אליך את התינוקת מאפשרת לך תירוץ לא רע. החזירי את בעלך למיטתכם הזוגית, והניחי לכל אחת מהבנות לישון בנוחות במיטתה. יתכן שהקרבה הפיזית ביניכם תשבור את מעגל ההימנעות שלך, ותפיח רוח חדשה בחיים האינטימיים שלכם. מעבר לכל זה, כאשר קיימים בך חששות עמומים ודאגה בנוגע לשלומה של בתך, אין להשאיר זאת ליד המקרה, ועליך להבטיח מעל לכל ספק שאינה נפגעת בבית או מחוצה לו. בברכה ליאת

שלום רב, בתי בת ה- 9 תלמידה מצויינת נראית טוב, ובעלת תובנות מופלאות לילדה בגילה. מאז כתה א' אני נתקלת בקושי מצידה ליצור קשרים חברתיים לטווח הארוך, היא טוענת שאין לה חברות אמת ושכולן בסופו של דבר מרכלות ומציקות. כיצד אני מסייעת לה להתקרב אך עדיין לשמור על הייחודיות שלה? איך אני אמורה להסביר לה שהעולם הוא כזה, והיא צריכה לדעת להתמודד ולהתחבב אך לשמור על האופי שלה ולא להיות כמוהן כדי להתחבר אליהן. כמו כן, ההנחה שלי היא שמשום שהיא לומדת בבה"ס שבו אני עובדת קשיים רבים מתעוררים בשל כך. יש המלצה בעניין לימודי ילד בבה"ס שבו האם עובדת? היא מאוד רוצה לעבור בה"ס? מה אני עושה? האם להעביר אותה בסוף השנה או כבר עכשיו? היא ממש רוצה לעבור, כמו כן, אינה מרוצה מהמחנכת שלה בטענה שהמורה לא מטפלת כראוי בבעיות משמעת, וכמציקים לה המורה כאילו "מדפדפת" אותה. כל אלו הן התחושות של הילדה. אני בדילמה: מקום עבודתי הוא בית הספר של בתי.

ערב טוב, לא ידוע לי על המלצה גורפת בנושא של אמא-מורה וילדים באותו בי"ס. לפעמים זה יכול להוות בעיה ולפעמים לעבוד נהדר. מן הסתם, מידת ההפרעה ההדדית יכולה להיות קשורה בגורמים נוספים, כמו גודל ביה"ס, מידת הפופולריות ההתחלתית של המורה-האם או הילדה, גודל הישוב בו ממוקם ביה"ס, ועוד. באופן בסיסי, מחקרים מראים שילד עם קשיים חברתיים משחזר את הסטטוס החברתי שלו גם אם עבר למסגרת חינוכית חדשה, אלא אם כן נעשו במקביל התערבויות טיפוליות כלשהן. ילד שסובל מהצקות על בסיס קבוע חייב לקבל עזרה, שתסייע לו להבין את תרומתו שלו למצב. הסברים מהסוג שאת מציעה לה נשארים בגדר 'הבנות תיאורטיות' המרוחקות מהחוויה האקטואלית שלה. חשבי, מה ילדה בת תשע אמורה לעשות עם המלצות כה מעורפלות כמו "להתקרב אך לשמור על ייחודיות". במקום זאת, הייתי מנסה לשדר מסרים לפיהם את סומכת על כישוריה, על הבחירות שלה, ועל יכולתה להסתדר. מעורבות יתר הורית משיגה בדר"כ את ההפך, מה גם שאת נוכחת פיזית בסביבתה לכל אורך שעות היום. נסי לסגת מעמדה שיפוטית כלפי התנהגותה, ולהציע את אהבתך ותמיכתך, מבלי לנסות לדאוג לענייניה החברתיים. אם לא תראי שינוי תוך חודשיים שלושה, פני להתייעצות עם פסיכולוג קליני של ילדים שיוכל לתת עוד הכוונה, ואולי להמליץ על טיפול קבוצתי או אחר. אשמח לשמוע עדכונים בהצלחה ליאת

האם תוכלו לעזור לי בחיבור המושגים הבאים לתאוריות שעוסקות בהם? אשמה בושה פחד רצון להתבלט רצון להיות חלק מ.. רצון לא להיות חלק מ... הייתי מעוניית לקבל קצת יותר מידע שיוכל לעזור לי בטופס אינטק שאני עורכת לנער שאני עובדת איתו תודה ויום טוב

שלום עדי, בדר"כ בטופס אינטייק אופייני, אין צורך להיכנס לתיאוריות בצורה מעמיקה. עליך לתאר בהרחבה את התמונה הקלינית (סימפטומים), לתאר ממתי החלה הבעיה, ולקחת אנמנזה טובה. אפשר להמשיג באופן ראשוני הבנה דינמית, תוך שימוש במונחים תיאורטיים הולמים. מוטב לא להיגרר לרעיונות הלקוחים מתיאוריות שונות, אלא לדבוק במסגרת תיאורטית אחת (מכסימום שתיים), המסבירה את מערך הכוחות הפועלים על הפציינט. בברכה ליאת

שלום אחייני בן 14 ומסרב מאז תחילת השנה ללכת לבית הספר. הוא ארסיבי רוב הזמן ומסתגר בבית. הוריו אינם מסוגלים להתמודד עימו מגיב כלפיהם בתוקפנות רבה. כיצד לסייע לו? אני ממש מודאגת ממצב זה שהולך ומסתבך. אגב, הזוגיות ההורים הינה קשה ובעייתית מתחילת דרכם רחלי

רחלי יקרה, את מתארת מצב מורכב של קושי בהפעלת סמכות הורית, שמקורו, בין השאר, בקשיים זוגיים ומשפחתיים מפושטים. לטעמי, העזרה הטובה ביותר שאת יכולה להגיש כרגע, זה לנסות ולהסביר להורים שעליהם להיעזר ע"י גורם חיצוני מוסמך (מטפל זוגי או משפחתי, או פסיכולוג קליני) שיוכל לכוון את ההתערבות הטיפולית שלו לשיקום הזוגיות ושיפור התקשורת המשפחתית. כדאי לדעת שלפעמים ילדים נבונים מגלים שבאמצעות בעיות התנהגותיות או לימודיות הם מצליחים לאחד את ההורים ולגרום להם לתפקד יחד באופן מיטבי, מתוך דאגתם המשותפת לילד. כך או כך, יש לטפל ללא דיחוי בבעיות ההתנהגות של הבן בתוך ההקשר המשפחתי. בהצלחה ליאת

ליאת, את לא חושבת שזה מקרה מורכב יותר? להבנתי ההורים איבדו יכולת הורית ודיבורים איתם במקרה הזה זה עוד זמן שהילד סובל. לא עדיף שהיא תפנה ליועצת בית הספר או אולי אף לשרותי הרווחה?

לא להאמין, שוב חלף לו שבוע... חזקי ואמצי גם את (יצא לי לכתוב את המילים האלה לא מעט הלילה), אורנה

שלום אני בחור בתחילת שנות ה20 לחייו . בזמן האחרון אני נתקף התקפי לחץ לא מוסבר כשאני נמצא בסביבת אנשים יש לי תמיד תחושה כזאת שכולם בוחנים אותי ושמסתכלים דווקא עלי. לא יודע מה לעשות עם זה וזה מאוד מטריד אותי קשה לי אפילו לדבר עם אנשים ולהסתכל להם ישר בעיניים . מרגיש חסר אונים... פעם ראשונה שזה קורה לי מה עושים ? אין לי כסף לטיפול אצל פסיכולוג

שלום כקכקב, גם אם אין אפשרות כספית לטפל, חשוב מאוד שתקבע פגישה עם פסיכולוג קליני או עם פסיכיאטר, לצורך אבחון והתייעצות ראשונית. לאחר שתבין טוב יותר במה מדובר ומהן ההמלצות הטיפוליות, תוכל לשקול את המשך דרכך. ויש דרכים לקבל טיפול מסובסד (דרך קופות החולים ודרך השירות הפסיכולוגי של האוניברסיטאות השונות). שיהיה בהצלחה, אורנה

רציתי לדעת איך אנשים שעברו אונס או מעשים מגונים יכולים להתחתן, לבנות משפחה, לקיים יחסים ולשכוח את כל מה שעברו. אני מקווה שתסבירי לי מה עושים בטיפול פסיכולגי בעניין הזה. אף פעם לא הייתי בטיפול, ואני רוצה לדעת איך לעבור את הבעיה ולהתקדם הלאה. כי אני לא מצליחה לראות את עצמי עם בן זוג ומשפחה, למרות שאני כן רוצה!!!! תודה

אני יקרה, קשה להסביר על רגל אחת... אני רוצה לכתוב לך שבחלק גדול מהמקרים, אפשר לחיות חיים טובים עם ולצד הכאב. לפעמים מצליחים אפילו לצמוח מתוך הטראומה עצמה! זה קורה לאט לאט, דרך ההיזכרות, דרך ההתבוננות, דרך הדרך... אני שולחת לך קישור שאני מקווה שתמצאי בו עניין: http://www.macom.org.il/ מחזיקה אצבעות לעתיד, אורנה

אורנה יקרה, תגידי, אולי את קוראת מחשבות? אני צריכה אותך קוראת מחשבות היום. אם כן, אז את יודעת מה אני רוצה להגיד... אז מה את אומרת? תשלחי לי כוחות? לילה טוב. ותודה. נורית

נוריתי מצחיקונת-עצובה, הלוואי שהמבחנים יעברו בקלות (זה מחר?), הלוואי שהמהומות בזירה המשפחתית (כתבת על כך לא מזמן, נכון? אני לא מתבלבלת?) ישככו אך לא ישכחו, הלוואי שהדברים שאני כותבת נכונים לך... לילה טוב, ומשלוח אקספרס של כוחות משובחים במיוחד, מאורנה

קודם נשמיט את סימני הקריאה. אחריהם, את הנקודה, הפסיק וסימן השאלה נשמיט את מילות החיבור, הקישור והיחס נבטל את הפעלים נוותר על שמות העצם ומילות התוכן איתם יעלמו גם הרעיונות והמחשבות יוותרו שורשים, תבניות ומשקלים ריקים ומרווחים... הרבה מרווחים בין המקומות בהם היו פעם מילים עייפתי...

אהלן אורנה, סתם כתבתי קישקוש, סליחה.. קדרות... (מכירה?) מתחשק לי קצת לעדכן בענייני דיבור ואי-דיבור...זוכרת? אפשר? אזרתי אומץ וביקשתי ממנה שתיתן לי קצת לשתוק. שלא תמהר לדבר וגם אם אתפתל קצת, לא נורא... זו הייתה שיחה מורכבת כי אמרתי כמה דברים שאולי לא קל לשמוע.. שהיא נמנעת או מוותרת לי במקומות שקשה לי שדווקא את המקומות שאני מסמנת כקשים, דווקא עליהם היא לא שואלת או אליהם היא לא הולכת איתי (כמו השתיקה) הרגשתי סיפוק שהצלחתי לומר הכל, אבל כשהרמתי את הראש להציץ בה הרגשתי צורך לקרב אליה את הכיסא שלי קצת כאילו לפייס אותה...(ודיברתי ברגישות, באמת..) בסוף השיחה היא אמרה שהיא מפרשת את בקשת השקט כרצון להרחיק אותה. שאולי היא התקרבה מדיי ובשתיקה אני שבה לשליטה הסבר סטנדרטי ... מהפרשנות הזו אני מבינה שהיא מרגישה שהרחקתי אותה. חבל לי... כנראה שלא סתם הרגשתי צורך להתקרב אליה קצת עם הכיסא השתיקה היא אמנם מצב טבעי בשבילי, אבל דווקא בגלל שהיאוש והעצב פורחים שם והמילים?...דווקא הן מסיטות משם.. הזמנתי אותה להצטרף אליי למקומות בהם העצב קיים.. איך לא הבינה...איך לא ראתה..? כנראה ששוב זו אחריות שלי להסביר (כי אחרת איך תדע) אבל אני שואלת את עצמי מה עוד היא לא הבינה לאורך הדרך? איפה עוד היא מפרשת אותי סטנדרטי; 'התנגדות לשינוי'..? קשה... לאט לאט אני מניחה... תודה שהקשבת,.. לילך.

לילך יקרה, מכירה קדרות, וכבר מכירה קצת את הדיבור שלך, האופייני לך כל-כך... אני חושבת שכדאי להשהות עוד טיפונת את הידיעה, לבוא אליה שוב עם התלהבות 'הסברית' (שלא קל לגייס מתוך קדרות), להתעקש עלייך ועל זכותך לבנות איתה שם משהו מתאים ומיטיב. אולי באמת משהו נסגר בה לרגע (זה קורה לטובי המטפלים...), אבל אם מתעקשים אלה בדיוק המקומות שמהם גדלים. חזקי ואמצי, טוב? אורנה