פורום פסיכולוגיה קלינית

מה בדיוק מתנהל בכנס הפסיכולוגים השנתי?

שלום, בדר"כ מדובר בסדנאות מרוכזות המתמקדות, כל אחת, בנושא מוגדר. לפעמים זה נושא אופי יותר 'הרצאתי', אך עפ"י רוב הן יותר חווייתיות. כך או כך, לומדים מהן הרבה. בשעות הערב - פושטים את ארשת הפסיכולוג ומנסים להתפרק קצת. למה אתה שואל? ליאת

המטפלת שלי הולכת לכנס כזה. היכן הכנס?

שלום ליאת, אני גבר בן 35 אב ל-3 נשוי , לא ברור לי מדוע אני כותב לך , אך מנסה למצוא מרפא לתחושות הקשות שאני סובל מהר ובכך בעצם פונה למספר גורמים , כבר כמעט שנה שלמה אני סובל מכאבים בחזה עם תחושת דקירות וחולשה בכל הגוף עשיתי בדיקות דם , מאמץ , א.ק.ג , טיפלתי ע"י מטפל בשיטת גרינברג ועדיין הכאבים לא חלפו , בשבועיים האחרונים עזבו אותי הכאבים באיזור החזה והתחושות הפכו לקשות יותר , בחילות ,סחרחורת, כאבי ראש אני לא יכול לתפקד,לדבר עם אנשים\אפילו לא עם ילדיי , חוסר תיאבון ירדתי 4 ק"ג בשבוע האחרון , ביום רביעי האחרון הלכתי למומחה ריאות שטען שהכל בסדר , אתמות הלכתי לפרוסור נוירולוג עם סי.טי ראש שעשו לי בבי"ח הכל בסדר. מה קורה איתי ? האם אני עובר תקופת חרדות כ"כ ארוכה? מה הפתרון ?לוקח ואבן מידי יום מחוסר ברירה , ומוצא נחמה והתמודדות רק בביתה של אמא שלי , אציין כי אין לי בעיות בבית עם אשתי ,או בעיות בעבודה. אודה לך אם תעני לי בחיפות , כמו כן כל מי שעבר או עובר תחושות דומות , אשמח לשמוע מכם.

שלום חיים, בהנחה שכל הבדיקות הגופניות לא העלו דבר (וטוב שכך! חמסה...), אפשר לשקול כיוונים אחרים, כמו התקפי פניקה או חרדה מסוג אחר. העובדה שאתה מצליח להירגע בביתה של אמא מחזקת את הכיוון הזה. הסימפטומים שאתה מתאר בהחלט מתאימים למצבי חרדה, ואפשר להתגבר עליהם בהצלחה בעזרת טיפול משולב של שיחות + טיפול תרופתי (SSRI). וואבן אינו בחירה מאד מוצלחת, שכן הוא בעל פוטנציאל ממכר. אני ממליצה לך לקבוע בהקדם פגישה אצל פסיכולוג/ית קליני/ת, ולשבור את מעגל הקסמים הלא נעים אליו נכנסת. בהצלחה רבה ליאת

כיצד החרדות באות ביום בהיר אחד?

הייתי רכה יותר עם עצמי ביומיים האחרונים. האם זה ימשך? עברתי את האמצע בספירת השבועיים שכפיתי על עצמי ואני חושבת שזה היה נכון, החופש הזה. כמו שאין הסבר להענשה, אין הסבר גם לרוך. השבוע שמתחיל עשוי להביא איתו גם רוחות אחרות. אבל בכל זאת מסתתרות שם למטה איזה שהן תובנות. מב אעשה איתן זה נבצר ממני. נראה מה אוכל לשוב ולומר לך ביום חמישי. כמו נורית מתחתי אני בגל שיכול להיות גם אדוה או סתם איזה נענוע מרוח מקרית.

גיבורה נחמדת, שבת שלום, יופי שאת שבה לעדכן. מעניין לראות איך לפעמים הטיפול 'עובד' טוב דווקא כשחושבים עליו מבחוץ. (אני כבר מרגיעה את כל מי שיקפוץ, ואמרת: הישארו בטיפול! זאת אינה המלצה להתחיל לדלל!). שמחה לראות שההפוגה הביאה איתה ימים של חסד. רוח, גם קלה, יכולה להשיב נפש אחרי ימים ארוכים של אוויר עומד. קבלי אותה בברכה ונסי לראות מה תביא בכנפיה. אשמח לשמוע בסוף השבוע איפה את עומדת. שלך ליאת

אל תגרש אותו, תבין שזה יכול לקרות לכולנו.

היי אין לי בעייה לארח אנשים עשיתי את זה הרבה כולל שינה וארחת בוקר רק הוא טיפוס מעצבן רב על כל דבר ...כולל ויכוח אם הוא יכול לצחצח שיניים בכיור של המטבח!!!!!ברור שלא

היי מיסטר בלו, אורחים חסרי רגישות יכולים להיות צרה אמיתית. אני ממליצה תמיד להשתמש בהם לאימון שריר האסרטיביות. עליו תוכל לתרגל אמירת "לא", אמירת "אני עייף כרגע", אמירת "לא מתאים לי" - בקיצור, כל הדברים שקשה לנו לעשות עם האנשים שכן אכפת לנו מהם. מקווה שתצא מהר לחופשי ליאת

שלום לכולם. אני כותב לכם כאן מתוך תחושת ייאוש מאוד מאוד חזקה בה אני נמצא כבר קרוב לשלושה שבועות. הסיפור שלי הוא אמיתי לחלוטין למרות שהייתי שמח אילו זה היה חלום ולא מציאות. בתאריך 05/05/07, יום שאותו לא אשכח לעולם, שאלתי את אחותי שאלה: "תארי לך שאת רוצה למלא טופס לוטו אבל את מתעצלת והמספרים שהתכוונת לסמן בטופס עולים בגורל..... תארי לך איך תרגישי?" אחותי, בלי שביקשתי ממנה, זרקה לי 6 מספרים ואת המספר הנוסף: 21,15,4,28,26,27 ומספר נוסף 9. לא ייחסתי לכך חשיבות. יום למחרת עברתי ליד דוכן פיס וראיתי שהמספרים הללו עלו בגורל!!! באותו השבוע הפרס הראשון היה 15 מיליון ש"ח (15,000,000). באותו שבוע זכה אדם אחד בפרס הראשון. במידה והייתי ממלא את הטופס הייתי זוכה יחד עם אחותי ב 7 וחצי מיליון ש"ח (7,500,000) שהיו מתחלקים ביני לבינה. כבר 3 שבועות עברו מאז ומיותר לציין את הרגשתי: נכנסתי לייאוש, קשה לי להירדם ומלא מחשבות חולפות לי בראש על הזכיה. הייתי רוצה להיעזר בכם אם יש לכם עיצה לימים קשים אלו. תודה.

לפי דעתי גם אם היית ממלא את הטופס אולי פתאום היית משנה איזה מספר? מי אמר שהיית בדיוק רושם את מה שאחותך אמרה? זה קודם כל. דבר שני, לפי דעתי, אם אכן אחותך אמרה את כל המספרים האלה ואם היית זוכה, לדעתי הזכיה היא במלואה של אחותך, ולא היית צריך להתחלק איתה, בכל אופן ברור שזה יכל לגרום לבעיות וחיכוכים במשפחה, ואולי אני תמימה, אבל שום מליון דולר לא שווה יחסים עם אחות, ובכלל... תקרא קצת הודעות בפורום הזה, ואם זו הבעיה היחידה שבגללה אתה מרגיש החמצה אני חושבת שכדאי שתשמח מאד בגורלך ותהנה ממה שיש לך, שזה כנראה המון. רק מהסיפור שלך אני יכולה להסיק על יחסים טובים עם האחות, שרק זה כבר המון!!!

שלום ערן, כמעט כל החלטה שאנו מקבלים בחיינו כרוכה באיבוד אכזרי של האופציה האחרת. בדר"כ אין לנו את הלוקסוס להציץ אל העבר השני, ולראות מה היה קורה אילו... אני מניחה שבסופו של דבר תתגבר על האכזבה, ותמשיך לסמוך על כישוריך וחריצותך כמי שיניעו את הישגיך והצלחותיך. לכל אחד מאיתנו יש בעברו איזו צומת קריטית, בה פספס את ג'וב חייו, את אשת חלומותיו, את העסקה המוצלחת, וההזדמנות החד פעמית להתעשר בקלות. זהו מנגנון מוכר, המספק לנו אשלייה של שליטה בגורל, כאשר לחיים יש דינמיקה משל עצמם. נסה להשקיע את המאמצים בדברים בהם *יש* לך שליטה. ולסיום, סחתיין על ה"כמעט". אצלי שום דבר כזה אפילו לא התקרב...... העבודה היא חיינו ליאת

למרות יכולת ופוטנציאל כנראה גבוהים לדעת רבים, לא מצליח להתייצב, תקוע חזק בעבודה עלובה שלא ממצה כלום מהיכולת, מצוי שם במאבק, מלחמה והשפלות שלא מצליח להתאושש מהן. אין יכולת לקיים קשרים חברתיים למעט וירטואלים מוגבלים. הנתק עם המשפחה הולך ומחריף, כל חיי מסתכמים בעבודה בית ומחשב. וגם זה אחרי הרבה שנים של הסתגרות מלאה בבית בלי עבודה וחברה. לא רואה עתיד ולא תקוה. המתח הקיים ממילא רק מתעצם ומגביל יותר את מה שהיה מוגבל מלכתחילה. אם זה עוזר, נדחפתי בילדות חזק מאד ע"י אב אגרסיבי, דומיננטי, תוקפני וציני, אבל מצליחן להישגיות ללא פשרות, הגובלת בהיסטריה קיומית, ואמא על תקן "קורבן" מעורר רחמים. אני נמצא בטיפול כבר שנים, מבחינתי תוך כפיה עצמית חזקה להתמיד בו, למרות שלדעתי זה לא זה, אבל לדעת המטפל אין ברירה, השיחות מסתובבות, כמעט רק סביב העניין הזה. אולי אני טועה ולא מצליח לראות משהו שגורם חציוני ומקצועי יוכל לזהות בשבילי?

שלום נואש, למרבה הצער, כשמדובר בחיי הנפש שלנו, אין כל יתרון לגורם חיצוני. כדי להגיע להבנות תקפות יש צורך בהיכרות עמוקה ויסודית עם ההיסטוריה הרחוקה והקרובה שלך. יתכן שלצד הטיפול, שמתעסק בהיבטים הדינמיים ובעולמך הפנימי, תוכל להפיק תועלת ממאמן אישי, שיכוון אל הצדדים היותר פרקטיים ומעשיים בחייך, ויביא לשינוי חיצוני מהיר יותר. אני אומרת את הדברים בסוג של זהירות והיסוס, שכן איני בקיאה מספיק בנושא הקואוצ'ינג, ואיני יודעת הרבה על האופן בו ניתן לשלבו יחד עם טיפול. שווה לבדוק זאת עם המטפל שלך. אני יודעת שלא מזמן נפתח פורום, כאן באתר שלנו, בנושא אימון אישי, ויתכן שהוא הכתובת להתייעצות לגבי האופן בו ניתן לשלב אימון וטיפול. בברכה ליאת

היי ליאת, תודה שענית לי על השאלה הקודמת. קראתי בינתיים גם את תשובותייך החדשות, ואני חייבת לשאול אותך, מה זאת אומרת שאת מכירה את המטפל של ליטל? איך את יכולה לדעת מי היא בכלל ומי המטפל שלה?

כמו שאמרתי, כוחות על טבעיים... :-)

שאלתי כי זה קצת הרתיע אותי האמת. לא הייתי רוצה שתדעי מי המטפלת שלי או מי אני, זה אחד היתרונות של הפורום.. .:)

שלום לך שוב ליאת... בשבועות האחרונים לא כתבתי כי הרגשתי טוב לגבי הטיפול, סוף סוף הרגשתי טיפה טוב יותר לאחר הפגישות, ואז שמתי לב שהיה לי פחות צורך להכנס לכאן. ועכשיו שוב התחשק לי להכנס, לקרוא ואולי אף לכתוב. אני קוראת פה את כל ההודעות שלך ושוב אני מוצאת את עצמי עם אותן תהיות, אני לא ממש מבינה על מה הבנות מדברות כשהן אומרות שזה כמו להרכיב פסיפס, בטיפול שלי אני לא רואה שום פסיפס.. מה שכן, אם פעם הטריד אותי שאני בכלל לא תלויה בטיפול ולא אכפת לי אם הוא מתבטל, אז עכשיו כן אכפת לי, וזה נעים להרגיש את זה. אז מהו אותו פסיפס שהן מדברות עליו? אני גם רוצה לחבר את החלקים שלי.. להיות שלמה במקום שבורה לרסיסים

טלילי, כמה טוב לפגוש אותך שוב! יופי לשמוע שהטיפול שלך מקבל תאוצה. אני חושבת שאין לך מה לדאוג בעניין הפסיפס. בכל טיפול, ואצל כל צמד 'מטפל-מטופל', מתפתחת שפה ייחודית, עם עולם דימויים ומטאפורות כמעט פרטי, הנוגע נכון ומדויק בנושאים שעולים בחדר. דימוי הפסיפס שעלה כאן, נולד בחדר-טיפול אחד, ומצא ה?ד בליבותיהם של קוראים נוספים. זהו דימוי שלא חייב להתאים לכולם, ולא בכל שלב בטיפול. המשיכי לבוא בשמחה לטיפול שלך, להקשיב לתחושות הפנימיות שלך, וליצור לך שפה טיפולית משלך, אליה תוכלי להתחבר הכי נכון. שבת שלום ליאת

היי ליאת, מה שלומך? תגידי, את מכירה את הגלים של דיאטה? שמחליטים לפצוח בדיאטה, בפעם המי יודע כמה... ורוצים להאמין שהפעם זה יצליח, גם כשאנחנו כבר קצת מיואשים, ומאוד עייפים מכל הנושא הזה. ואז מודיעים לכל העולם, כי אם כל העולם יידע, לא יהיה לנו נעים להתייאש. ואולי אנחנו גם מקווים שכל העולם יעודד אותנו. ולא יתן לנו להפסיק עד שנשיג את המטרה. אז הנה אני מודיעה לך ולכל העולם. מתחיל לו עוד גל. פניתי, דיברתי, בכיתי, התחננתי והצבתי אולטימטום. ביום ראשון צריך להיות הצעד הראשון. אה... ולא, לא מדובר בדיאטה. חושבים שיש לי כוחות. אבל האמת היא שאין לי. אני רוב הזמן משקרת לעצמי... אני כל כך צריכה אותה עכשיו. ממש צריכה אותה. צמודה אליה נורא מבפנים. היא שם, אני יודעת... ואגב, אני שונאת שיקוף. פשוט שונאת. אין לי שום יכולת לשאת שיקוף. זהו. תודה לך שאת כאן. שבת שלום. נורית

נוריתי, הנה, עכשיו גם אני יודעת (תודה שאת משתפת). נעים לי שהידיעה הזאת מחזקת אותך קצת גם היא. זכרי שכל מה שנע ומתפתח, ראשיתו בצעד קטן אחד, שמישהו החליט ליזום. אני משוכנעת שזו התחלה טובה. שמרי על הכוחות ש*כן* בנמצא. הם יקרים דווקא בהיותם מוגבלים. האמת שחיכיתי לראות אותך כאן, לדעת מה איתך. אחזיק אצבעות לקראת יום ראשון. שלך ליאת

ליאת, אני מעדכנת... הצעד הראשון לא עבר בהצלחה, לצערי הרב. לא מרימה ידיים עדיין. נורית

שלום.אני בן 25 ויש לי צורך למצוא אהבת נעורים עם תחושת התרגשות של גיל 16. אני יוצא עם הרבה בחורות ולא מרגיש את הרגש הזה.האם עבר זמנו של רגש זה ועלי לקבל את זה בגילי יוצאים בשביל אהבה אחרת ולא תחושת פרפרים בבטן בכל פגישה? האם תחושותיי אינן תואמות את המציאות?

שלום עמיר, כדאי לנסות ולברר עם עצמך לאילו 'פרפרים בבטן' אתה מתגעגע. אם מדובר בפרפרים שהתעוררו בתגובה לחוויות מיניות ראשוניות, יש להניח שהם לא יופיעו שוב באותה עוצמה, במיוחד אם אתה יוצא עם הרבה בחורות. הריגוש המיני הבוגר יכול להיות מהנה ומסעיר, גם בלי זיקוקי הדינור של הפעם הראשונה. לעומת זאת, 'פרפרי הבטן' של ההתאהבות בהחלט יכולים להופיע, בכל גיל, ובני המזל זוכים בהם אף יותר מפעם אחת. הבשורה העצובה היא שככל שאנחנו רודפים אחר תחושת הריגוש והפרפרים ומתמכרים אליה, כך נ?ש??ח?ק בנו משהו מן היכולת הזו. נסה להאט קצת ולהקשיב לעצמך. שבת שלום ליאת

שלום ליאת, האם יש דרך לעזור לי להתגבר על הפחד הזה? מללכת לאבחון? http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-723,xFT-644632,xFP-645427,m-Doctors,a-Forums.html כבר תכננתי לעצמי מהלך שלם בו אני אלך לבקש הפניה לאבחון דרך רופא משפחה אחר (לא הרגיל) אבל בנתיים גם את זה אני מפחדת לעשות.

שלום לך, אני אמנם לא ליאת, אבל אולי אוכל לשתף אותך במשו? שיקל קצת (?) לפני כשנה עברתי אבחון ('טסטים') במרפאה לבריאות הנפש, בהמלצת פסיכיאטר. חששתי מאוד מאוד (מאוד!) מהתהליך הזה, כך שאני נורא מבינה אותך. עם זאת, היום, שנה אחרי (וגם כבר אז) אני יכולה להגיד לך שאין שם שומדבר מפחיד באמת. כלומר, זה לא כואב :-) נכון, זה לא נעים, וזה אפילו די מלחיץ, אבל בסופו-של-דבר, כל עוד המטרה שלשמה את עושה את זה, תהיה לך מול העיניים, אני חושבת שאל לך לחשוש :-) את יודעת, כבר מהאינטייק הראשון (היתה שיחה עם עו"ס לפני תחילת הטסטים עצמם), נשאלתי המון שאלות שלא היה לי כוח, רצון או חשק (ובטח שלא יכולת) פשוט להגיש אותן כתשובות. זו בדיוק הסיבה בגינה נשלחתי לשם מלכתחילה (כי לא הייתי מסוגלת לספר לפסיכי *מה יש לי*). אז עניתי לה המון "כלום", והמון "לא יודעת" והמון "ככה", והיא שרדה גם את זה :-) מה שבעיקר הציק לי היתה המחשבה של *עכשיו הם ידעו עלי הכל*, וחשבתי על כמה זה מטופש, כי בכל-מקרה קשה לי לדבר על זה... (אז אני לא אגיד, אבל הם *יגלו*), בכל אופן, בשורה התחתונה - עשיתי את זה. להגיד לך שזה עזר? מממ... לא במיוחד. לא גילו שם דברים *חדשים*, לא נמצאו יבשות עתיקות :-) פשוט אני, בלי מילים (עם ציור של עץ, דמות, ומבחני אינטילגנציה) :-) ואולי אם תדעי בדיוק ל?מה את הולכת, (ולא יהיו הפתעות) זה יהיה קל יותר :-) אם תרצי לשאול, את באמת מוזמנת :-) שב?"ש :-) יהיה ב?סדר :-) q.o.p

המכתב המוצף חיוכים שלך כמעט גרמו גם לי לחייך - תודה תודה על התגובה שלך דוקא הטסטים (אם הבנתי מה זה, מעין מקבילה לאבחון קליני?) נראים לי פחות מפחידים אתה לא חייב לדבר שם לפחות. אני לא אדע מה להגיד. איך אפשר להגדיר בעיה או קושי שמלווים אותך כל הזמן? איך אפשר להסביר מחשבות שלך למישהו חיצוני כשבשבילך המחשבות האלו הן נורמה? אני לא אדע מה להגיד. מה הקושי שלי. (יש לי קושי בכלל?) אבל בעיקר הפחד שלי הוא לא מהאבחון עצמו אלא מההשלכות שלו. ): קשה לי לראות את המטרה מול העיניים, אני חסרת מוטיבציה לחלוטין. בכלל, אמרו לי לעשות אבחון כשבדקתי בעיה אחרת בכלל. חשבתי שאני פשוט קצת ביישנית ואמרו לי שכדאי ללכת לאבחון כי יש לי עיוותים בחשיבה. אז עכשיו אני בכלל לא יודעת מה לחשוב. אני כנראה אלך (אם יהיה לי אומץ) לאבחון פסיכאטרי. מה שתוכלי לספר לי על זה אני רוצה לשמוע. (מהלך, זמן וכו') אני הרי לא יכולה לבוא לאבחון ולהתחיל לשחק משחקים של "אין לי בעיה בכלל", "אני לא יודעת מה הבעיה שלי" נכון? אז מה אני כן עושה? תודה,

ערב טוב, הדברים של g.o.p יכולים באמת להרגיע, כי הם קרובים מאד למציאות. אבחון מיועד באמת לעמוד קצת יותר מקרוב על הקשיים והמורכבויות שלא תמיד עולים בשיחת האינטייק. אני זוכרת את הפחד היסודי שלך מאותן 'השלכות' שעלולות להיות לאבחון, ויש לי הרגשה שאת קצת מרחיקה לכת בנושא. גם אם יש לך חשיבה לא שגרתית או פחות קונבנציונלית, עדיין אין בכך כדי להעיד על הפרעה חמורה. אם התהליך בכל זאת נשאר מאד מאיים עבורך, תוכלי להסתפק בשלב ראשון בפנייה לפסיכולוג/ית קליני/ית, לצורך הפגת החששות או הערכה לגבי נחיצות הטסטים בכלל. בברכה ליאת

פרט שלא הובן - עדיין לא הייתה שיחת אינטייק אני לא יודעת מה אני אעשה - בכל מקרה בשלב הראשון זה לקבוע תור לרופא. וכשנגיע להר נחשוב על איך לעבור אותו. (אני לא רוצה שהרבה אנשים יהיו מעורבים בזה - כמה שפחות יותר טוב) נקווה לטוב. תודה על היחס

שלום ליאת, התייעצתי כאן השבוע עם אורנה לגבי הזוגיות שלי.... יש לציין ששוב בן זוגי חזר להתנהג כמו בעבר, וזאת למרות הבטחותיו לשנות את היחס כלפיי. ההתנהגות השתנתה בדיוק ליומיים!! במהלך היומיים האחרונים ניסיתי לבדוק עם עצמי מדוע אני נשארת שם, הרי הוא לא מספק לי כלל את הצרכים הרגשיים שכ"כ חשובים לי, מתנהג בצורה קרה, חסרת התחשבות ( אתמול בלילה אמרתי לו שמאוד כואבת לי הבטן, הוא ענה: "מה את רוצה שאעשה עם הנתון הזה, למה את מספרת לי בכלל...??), ברור לי שזה לא מתאים לי יחס שכזה..... אני לא מצליחה להבין את עצמי מדוע כשהוא מתנהג כך, ואני כ"כ סובלת מההתנהגות הזו, מדוע אני נשארת, ויותר מזה - אולי רוצה אותו עוד יותר.... למרות הידיעה שהוא רע עבורי... מה גורם לי בכל זאת לרצות אותו ולא לחתוך את הקשר הזה ולהמשיך הלאה בחיים מתוך הבנה שהוא לא מתאים לי. איך בעצם יוצאים מהמזוכיסטיות הזו, כי אני לא באמת רוצה להעביר כך את חיי???

ערב טוב ליטל, דפוס 'מזוכיסטי' כמו זה שאת מתארת נקשר בדר"כ לתפיסה עצמית נמוכה ושלילית, ולקונפליקטים פנימיים שיש בהם מרכיב חזק של אשמה. לצאת מדפוס הרסני כזה לא ממש קשה. השאלה היא איך לא ליפול אליו שוב ושוב. אני חושבת שכדאי מאד לברר את הסוגיות הללו במסגרת הטיפול שלך. ועוד עצה קטנה: נסי להימנע בכל מחיר מעיסוק אובססיבי בקשר הנוכחי, ולוותר על הציפייה שמישהו יחליט במקומך. במקום זאת, נסי להתמקד בך עצמך, ולהשתמש בטיפול ככל יכולתך להעצמה שלך כאישה וכאדם. מאחר ואני מכירה קצת את המטפל שלך (יש בפורום שלנו גם היבטים על טבעיים...:-)), אין לי ספק שהוא הכתובת הטובה ביותר לצורך כך. מה את אומרת? :-) ליאת

ליאת שלום, הפעם - בניגוד לפעמים קודמות- קשה לי מאודג לכתוב,כי רע לי מאוד ונמאס לי מעצמי ומחיי ונראה לי (עד כמה שזה בטח ישמע מצחיק) שאפילו לגוף שלי נמאס ממי,ולכן הוא 'תוקף' אותי בצורות שונות;אין לי כוח אפילו לנסות לפרט מה עובר עליי כעת- ואין לי חשק לעשות זאת,כי אפילו מחשבה קלה על כך מעלה מיד דמעות בעיניי,אין לי כוח לכאב האינסופי - הנפשי והפיזי ואיני מאמינה כבר שאף-אחד יותר לא יוכל לעזור לי לצאת ממצב זה, כי פשוט הכל כבר אבוד עבורי,לא אבצע שום מעשה קיצוני ואפילו איני חושבת על כך, כי איני מאמינה שפגיעות פיזיות עצמיות יעזרו לשפר את מצבי וזה גם מפחיד אותי. איני יודעת למה אני כותבת,אך אני יודעת שברגע זה הביטוי העצמי היחידי שלי זה כאן.

ערב טוב משתנה, קשה לשמוע אותך ככה. אני מודעת למאמצים הכבירים שעשית כדי לטפל בעצמך בדרך המיטבית. גם אם הערוץ התרופתי חסום בפניך זמנית, אין לי ספק שתצליחי לגייס את כוחותייך את, ולהילחם בעזרת המטפלת שלך על חירותך ועל חייך. קחי לעצמך את השבת למנוחה, אספי כוחות, והמשיכי להילחם. אם תרצי, אהיה כאן במהלך סוף השבוע, לרשותך. שבת שלום ליאת

תודה ליאת, תמיכתך באמת עוזרת, אפילו שהגעתי למצב בו כבר איני מאמינה שמשהו או מישהו כבר יכול לעזור לי,איני יכולה להיפטר מהעובדה שעבורי הכל כבר אבוד ואין תיקווה; שנאתיי את עצמי עוד יותר אתמול בערב,כאשר הOCD שוב 'ניהל' את חיי והכניס אותי לחרדות,כאשר נוצר מצב שבו נוצר איום על 'ניקיון מיטתי'{גם כאן איני מפרטת,כי אז בטוח יזהו אותי-אנשים שלא יודעים על הOCD},בסוף 'הכל הסתדר'-מצאתי פשרה,אך קלטתי עד כמה אני סובלת ומאבדת את חיזוק קשרים עם בני-משפחה,כדי להימנע מהחרדות הכרוכות בכך; אני מודעת לכך שזה 'לא נורמאלי' ואני שונאת את עצמי על כך. בנוסף - גם מצבי הפיזי 'לא מזהיר' בימים האחרונים,ומפליא שדוקא עכשיו - כשאני מפסיקה עם הכדורים,איני מצליחה לשמור על הדיאטה ולצערי הרב העליתי קילו. איך אדם יכול לחיות עם עצמו אם אפילו הגוף שלו שונא אותו כ"כ ומכאיב לו כ"כ?הגוף שלי פוגע בי בכל דרך אפשרית; שלא יובן לא נכון - אני מודה-לאל שהדברים לא יותר גרועים ממה שהם עכשיו ומתפללת שבעיותיי כעת אילו יהיו הבעיות היחידות מהן אסבול, אך אני כל הזמן שואלת את עצמי מה עשיתי רע בעולם - שאני 'נענשת' כל הזמן ללא הפסקה ושעד שמשהו מתחיל קצת להסתדר בחיי,הכל 'נדפק'-וזה תקף לכל תחומיי חיי? מה החיים מנסים להוכיח לי בכך?

היי... אני ממש מבולבלת. ניגשתי לנוירולוג כדי שיבחן את הרגלי השינה שלי מכיוון שאני מתקשה להתעורר בבוקר וגם מתעוררת מכל רעש. אני סובלת מאנמיה וזה גם מקשה עליי להתעורר בבוקר. הוא הציע שאולי הסיבה הינה דיכאון כרוני בגלל סדר היום העמוס שלי והתקופה הארוכה שעברתי. אני מסכימה חלקית, מכיוון שישנם כמה תסמינים של דיכאון שאני סובלת מהם כגון- התבודדות, העיסוק האינטנסיבי שלי כבריחה מלהתמודד עם הלבד, בעיות שינה, בדידות (צורך בשייכות שלא בא לידי סיפוק אף פעם, גם לא בקשר זוגי- שזה נושא אחר שלם שצריך לטפל בו). אולם, אני רקדנית מחול ויש לי המון סיפוק מהתחום, אני מצליחה להפיק סיפוק והנאה ולא איבדתי את היכולת הזו. אני נהנת גם לעסוק ביצירה, להופיע, לשמוע מוסיקה... אבל לא הצלחתי להיכנס לקשר זוגי כבר שנתיים (היו המון הזדמנויות שגרמתי להם להיכשל- כמובן עוד תופעה שתומכת בכך שאולי עדיף לי להתמקד בקריירה ובמקצוע ולהתרחק ...). אני יודעת שישנם בעיות נפשיות רבות וקונפלקטים שאני צריכה לפתור, במיוחד בגלל שאני טיפוס אינטרוספקטיבי עם גישה גברית- יישומית (לא לבזבז זמן במחשבה אלא לעשות). אבל האם זהו דיכאון? ברוב ימות השבוע אני מתעוררת עם חיוך על הפרצוף... יאללה לצאת לחיים ... ויש לי תקופות שאני בדאון.... השינויים במצב הרוח הם קיצוניים (אבל לא ברמה של מאניות ודפרסיות.) אבל לרוב אני במאניות. מכירים אותי בתור טיפוס ציני, קשוחה, חייכנית, פרקטית ודרמטית. בלבלתי אותכם אני יודעת ... אבל בכל זאת ... חוות דעת?

ערב טוב, אני מנחשת שאינך מקוראי הפורום הוותיקים, שאלמלא כן היית זוכרת שאין אנו נוהגים לאבחן דרך האינטרנט, בוודאי לא כאשר התמונה מורכבת ורבת פנים. את יודעת, לא תמיד חייבת להיות 'אבחנה'. אנמיה וחוסר שינה די בהם כדי להביא אותנו לתשישות מעיקה ולדכדוך. גם הבדידות לא תורמת. את מודעת, לדברייך, לקיומן של בעיות נפשיות וקונפליקטים לא פתורים, ולכן - מה חשוב איך קוראים לזה? חשוב לנסות להתמודד עם הקשיים באומץ, ונדמה לי שאת יודעת שנוירולוג הוא לא ממש הכתובת לעניינים אלה. אני ממליצה לך לטפל, לפני הכל, באנמיה שלך, ולוודא שלא חסר B12 (מחסור חמור עלול להוביל לדיכאון), ולפעול בהתאם להמלצותיו של הנוירולוג. מעבר לכך, חשוב לזכור שאפשר וכדאי להגיע לטיפול פסיכולוגי גם אם קמים בבוקר עם חיוך. לא חייבים להיות על הקרשים כדי להצדיק טיפול. נצלי את הכוחות ואת הנטיות הפרקטיות שלך, וצאי לדרך. בהצלחה ליאת

למה ההחלטה הפשוטה לא נעשית עבורי....החלטה שנעשית עבור מיליוני אנשים ברחבי העולם ....החלטה של הגורל ........לקטוף אנשים...........למה הגורל שלי מתעתע למה אני ממשיך לחיות חיים עלובים.....כל החיים שלי מסתכמים רק ביכולת האומללה שלי לנשום....למה כשהיה לי הזדמנויות למות במקומות שהחיים שלי היו באמת בסכנה....תמיד הצלחתי לצאת מזה בדרך נס....למה הפתרון הקל פשוט לא מתרחש.....כל כך פשוט.וכל כך מגיע ליצור נתעב ועלוב כמוני.......כל כך מגיע לי למות.....ואולי הגורל החליט שכל כך מגיע לי למות ולשאת את עול החיים העלובים האלו.........מוות לעלובים.......

ערב טוב MR BLUE, נראה שהימים האחרונים קשים עבורך במיוחד. אולי נעימותה של השבת תעשה את שלה, ואולי לא. בכל מקרה, אהיה כאן בסביבה, אם תרצה לדבר. ליאת

נמאס להיחלם בכל הכאב הזה מתייאשת כבר מהחיים האלה ומהכל כבר לא אכפת לי מכלום כבר לא מנסה להילחם בכאב הזה..שיציף . שיהיה... כבר לא יודעת איך לשרוד ואיך לחיות

להסתובב עם חור גדול בנשמה להסתובב עם כאב גדול להסתובב מבלי יכולת להקיא את הכל מתוכי...לא יכולה. כל כך הרבה כאב...

לצוף זה רעיון לא רע בכלל. כמעט תמיד מגיעים אל החוף בבטחה. סבלנות, סבלנות ו...טיפול? ליאת

אני מטופלת... חשבתי שטיפול יקהה את הכאב עם הזמן ...אבל לא ... התהליך לא פשוט לי כלל.. לא הצלחתי להביא את עצמי לשם,לטיפול. המחשבות בבלאגן תהומי והמילים תקועות....

היי, נראה לי שהגשמתי סוג של חלום (אולי בעצם מיני חלום...).עברתי דירה לא מזמן. מיקום מצויין והנוף נחמד...אך השיעמום והבדידות כאן לא מרפים. חבל שלא ניתן לקבל בן זוג עם הדירה...

ME לילה טוב, בשעה טובה! לפעמים חלומות מתגשמים... אני מזכירה לך שמעבר דירה, גם כאשר הוא משמח ומבחירה, קוטע זמנית את שגרת החיים, ודורש תקופת הסתגלות. תני לעצמך זמן. השיעמום והבדידות הם מולידיה הידועים של תחושת האי-נחת, הדוחפת אותנו לפעול ולהפיגה. בן-זוג שמחובר לדירה עלול לייקר מאד את תהליך הרכישה, ובמקרים מסוימים אף להוריד מערכה באורח משמעותי. תחשבי על שמפו+מרכך: זה תמיד *פחות* טוב מהסידור של כל אחד בנפרד. שיהיה כייף :-)) ליאת

חן חן... אני גם לא אוהבת שמפו ומרכך יחד. אבל את לא שמה שמפו ולאחר מכן מרכך? ולמשפט הבא את מציעה פתרון? "השיעמום והבדידות הם מולידיה הידועים של תחושת האי-נחת, הדוחפת אותנו לפעול ולהפיגה" תודה לילה טוב

ליאת קראת במקרה ב7 ימים (עיתון ידיעות אחרונות) את הטור של חנוך דאום? נראה לי שאת צריכה לסרוק ולהכניס לפורום:) היום אגב חפפתי ללא מרכך. מה זה אומר? רק המשועממים בפורום בשישי....(אולי גם את?:) ולא השבת לי... שבת שלום

שלום ליאת,כתבתי אתמול לאורנה, ויש לי עוד שאלה. ההתעללות שעברתי היתה על ידי מישהו קרוב משפחה. זה היה בילדות, אבל אני זוכרת פרטי פרטים למרות שעבר על הנושא יותר מ-25 שנים, ובלי לשתף אף אחד. שאלתי היא כזאת: איך יכולה ילדה קטנה שנפגעה קשה, ועברה משהו טראומתי בגי נורא צעיר, לשמור הכל בבטן בלי לשתף אמא או מישהו קרוב למרות שהדבר היה כואב. האם הדבר מצביע על כוח פנימי או דווקא על פחד נוראי. ואיך המשכתי לראות אותו, ואפילו ביקרתי אותו בבית משפחתו עם משפחתי כשהייתי מבוגרת בלי להראות סימנים של מצוקה. והוא התנהג איתי בזהירות רבה כנראה שחשב שהייתי ממש קטנה אז ושאני לא זוכרת שום דבר, כי הוא פשוט התנהג באופן שונה ובזהירות. איך מי שנפגע קשות יכול לשמור כל כך בבטן, והתנהג באופן רגיל.

ערב טוב, לא תמיד אפשר לומר בוודאות, ממרחק הזמן, מה בדיוק קרה, ומדוע הדברים הושתקו. לפעמים קיימת אזהרה מפורשת מצד התוקף, שלא להזכיר את הדברים. לפעמים הילד הקטן מאותת בכל הדרכים העומדות לרשותו, אך איש לא שומע. יש דברים שמבוגרים מעדיפים שלא לדעת. כך לומד הילד שבעצם אין טעם. לפעמים, כאשר ההתעללות נעשית בגיל צעיר מאד, הילד מתקשה להמשיג את מה שקרה לו באופן מילולי, והחוויה נרשמת באופנים אחרים. כאשר ההבנה מגיעה, הוא כבר לא בטוח מה בדיוק קרה שם. לפעמים נלווים לאירוע תחושות אשמה ובושה, בעיקר כאשר המתעלל נתן לקורבנו לחוש 'אהוב ומיוחד'. לפעמים פועל, באמת, מנגנון של סילוק מן התודעה, בהתאם למנגנון החשיבה הילדי, לפיו מה שאיני רואה אינו קיים. לפעמים, כמו אולי במקרה שלך, מדובר בדמות קרובה, אהודה ומוכרת. הילד הקטן מתקשה להאמין שהמבוגר הטוב הוא גם זה שפוגע, ומעדיף לראות את האשם בו עצמו. הילד חש בלבול מול ההתנהגות השונה בהקשרים השונים, נאלם ומתכנס לתוך עצמו. את שואלת האם הדחקה רבת שנים מעידה על פחד גדול או על כוחות פנימיים, ואני סבורה שייתכנו שניהם גם יחד. מה שחשוב הוא להקיא את הסוד, ולשקם את התפיסות הקשות ביחס לעצמך. זהו תהליך קשה ומורכב, אך שכרו בצידו. אל תתייאשי! ליאת

היי עוד פעם, הבעיה בטיפול עכשיו שאני כן מנסה להקיא את זה בקצב שלי...אבל אני נלחמת במטפלת, מענישה אותה, מרחיקה אותה ממני למרות כל ניסיותיה להתקרב. אני אפילו לפעמים גם מרגישה שהיא בן אדם פוגע, ושבסוף יש לה כוונות או תועלת מסוימת בעקבות היד שהיא מושיטה לי. הרגשה זו מבלבלת אותי לגמרי? איך אני אצליח להרגיש בקרבתה, ונכונתה לעזור לי ולהכיל אותי? כי אם אני אמשיך להתנהג כך, אני בטח לא אגיע איתה לשום מקום (אני אהבתי פעם את התיאור של האופניים שאת נתת כאן)..אבל אני פשוט לא נותנת לה להיות איתי על האופניים ולא מאחורי לכוון אותי....

שלום, רציתי לשאול, אם יש מטופל (לא קטין) שחושב על פגיעה עצמית או אפילו על התאבדות, האם מותר למטפל שלו לאשפז אותו בכפייה?

שלום דן, רצון למות, ואפילו מחשבות אובדניות, הם דברים שמטופלים מעלים לעיתים קרובות בפני המטפלים שלהם. עדיין קיים מרחק בין מחשבות אובדניות לבין כוונות רציניות ואף תוכניות קונקרטיות לביצוע. הדיבור על משאלת המוות הוא דיבור לגיטימי בחדר הטיפול, וחשוב להעלותו ללא פחד. הניסיון מלמד שעצם הדיבור על כך, מפיג את הבדידות, מרגיע את החרדה, תורם לתחושת המו?ב?נו?ת וההכלה, ובסופו של דבר מפחית את עוצמת הרצון למות ואת הייאוש הנלווה לו. אשפוז בכפייה הוא צעד חריג מאד, הננקט כאשר יש יסוד סביר להניח שאדם אכן עומד לפגוע בעצמו *בשל הפרעה נפשית* בה הוא נתון. זהו צעד חריג ביותר, הנעשה רק במקרים קיצוניים, ורק בהוראת פסיכיאטר מחוזי. בברכה ליאת

כמו נעליים בלי שרוכים, אין מה שבאמת יחזיק ויתמוך, לא באמת, לא מהבסיס. אין מה שייצב את כל העסק כשהעקב קצת רעוע, ואז הקרסול חופשי ועלול להתעקם. כשהקרסול מתעקם כל הגוף פחות יציב, מסורבל ומגושם... כמו נעליים בלי שרוכים, האצבעות עמוק בפנים, אבל מרכז גב כף הרגל תועה, אבוד, אף אחד לא שומר עליו... כל הרגל יכולה בקלות להחליק החוצה ואין מי שישגיח, אין מי שיבקש שתישאר, אין עוגן אמיתי. כמו נעליים בלי שרוכים....אולי קצת כמו כפכפים....

ערב טוב (אבישג?) כפכפים, זה כבר נשמע טוב יותר מנעלים בלי שרוכים. כשזה בעונה הנכונה, אין בהם רע. לפעמים הכל באמת קצת משקשק, רופף, לא מחזיק. אבל לפחות מתאוורר, נושם, מתחדש. מקווה שתמצאי מהר משהו שייתן תחושת יציבות וביטחון מחדש. עד אז - נסי לצעוד בזהירות, הכי שאפשר. בהצלחה ליאת

אני רוצה לכתוב ולא יודעת בכלל איך וממה להתחיל. כל כך הרבה עובר עלי בתקופה הזו והרבה ממה שקורה לא יכול להיכתב כאן. הפורום חשוף מיידי בשבילי. כל מי שרוצה יכול לקרוא ורשת עכשיו בתקופה של דיבור אישי ושקט. לא דיבור על במות... כותבת שורה ומוחקת שתיים. זה לא ממש מתקדם. ובכל זאת אני רוצה להגיד משהו, להוציא החוצה, כי עמוס מיידי בפנים ועוד מעט היא שוב נוסעת ורשת שוב תשאר לבד במשך לא מעט זמן. אבל מה בעצם אני רוצה להגיד? ומה בכלל אני רוצה לקבל? חיבוק או מילים מנחמות לא יעזרו והרי זה מה שבעיקר הפורום יודע לתת. המילים האלה כרגע לא יכולות לגעת ברשת. החיים שלי מחולקים לאלפי חלקים. החיים של רשת הם כמו פסיפס של אבנים קטנטנות שכדי להרכיב אותן צריך להשקיע הרבה אנרגיות (ואנחנו בכלל לא יודעים אם כל החלקים ישנם...). בשבועיים האחרונים התחלנו להרכיב את הפאזל הזה. גילינו שרשת מתקשרת עם העולם בהמון רבדים והרבה ערוצים. החלטנו להרכיב את הכל לסיפור אחד. בינתיים הרבה עבודה טכנית של איסוף חומרים, ציורים, מילים, אימיילים, הודעות... סיפור ששוזור בתוכו את כל מה שרשת עד היום לא יכלה לחבר בעצמה. והדברים מתחילים להתחבר ורשת רוצה לצרוח. היא לא בטוחה שהיא מסוגלת לראות את התמונה בשלמותה. בינתיים הכל מכאיב כל כך ודווקא עכשיו, כרגיל, היא נוסעת. דווקא עכשיו.

ה"דווקא עכשיו" שלך הזכיר לי שיר, אז אני מקדישה לך אותו: למה עכשיו / קובי רכט למה עכשיו, דווקא כשטוב לי, את כל כך משונה? למה עכשיו, דווקא כשטוב לי, משם את לא עונה? את כל הרחובות כבר עברת ממזמן לבדך, לבדך. למה עכשיו אין בעינייך מה שהיה אתמול? למה עכשיו, שוב זה קורה לי, מה שקרה אתמול? את כל המילים כבר שמעת ממזמן לבדך, לבדך. הנה עוד כדור פורח הוא מעלי הנה עוד כדור פורח מחייך אלי למה עכשיו אין בשמיים כל כך הרבה מקום? למה עכשיו אין בידיים רק טיפ-טיפה חלום? את כל מה שיש כבר ראית ממזמן לבדך, לבדך. לאן עכשיו את מסתכלת כבר אין על מה לחשוב? למה עכשיו, כל מה שבא לי, לקום ולעזוב? ללכת מפה ולהיות רחוק לעוזבך, לעוזבך. הנה עוד כוכב זורח שם מעלי הנה עוד כוכב זורח מחייך אלי. בתקווה שהועיל במשהו.... אבישג

רשת יקרה, קשות לך הפרידות ממנה, הא? יודעת? אני מצליחה לראות את הטוב בזה. מצליחה לראות שיש לך מישהי שכל-כך משמעותית עבורך, עד שהפרידה ממנה קשה כל-כך, אבל כשהיא כאן, היא כל-כך עוזרת לך. מחזיקה אותך מעל לפני המים כשקשה. מאפשרת אוויר. ואני יודעת כמה מלאכת ההרכבה קשה. אני מנסה לעשות את זה עכשיו בעצמי. עוד מנסה מידי פעם להתנגד לתמונה המתקבלת, אבל כבר פחות מצליחה. נכנעת. יודעת כמה זה מפחיד לקבל את עצמך. להשלים. וכשחושבים על השלב הבא, זה שיגיע אחרי שהתמונה השלמה תתקבל, כשיושלם הפסיפס, כשצריך יהיה ממש *לעשות*, אז בכלל... אם אני זוכרת נכון, היא אף פעם לא נעלמת לך לגמרי. היא שומרת עלייך גם מרחוק, דרך אותם אי-מיילים שעכשיו עוזרים לך כל-כך, נכון? וגם אני כאן. זה רחוק, אבל יכול להיות גם קרוב. מקווה שמשהו מהמילים שלי, כן יצליח לחבק אותך, לגעת בך. אני כאן. יעלה

רשת יקרה, אסוציאציה פרועה עלתה בי כשקראתי אותך. בשנים האחרונות מדברים המון על פריצת הדרך שהתחוללה עם פיצוח הגנום האנושי. מסתבר, שהצליחו ל?מ?פ?ות את כל הגנים האחראים על התורשה (יותר מעשרים אלף...) אלא מה, עדיין לא יודעים לחלק אותם כך שיובן, אילו גנים אחראים על מה. (יסלחו לי כל הסטודנטים לביולוגיה על ההפשטה שעשיתי לעניין כל כך מסובך). יש עוד המון עבודה. אבל פריצת הדרך נעשתה, ואיזו התקדמות מצפה למדע בתחום המורכב הזה. ואולי גם א?ת, רשת. כבר אחרי שלב הפיצוח. המון תמונות ומילים יש לך. מוחשיים ומופשטים. פיל, פרפר וקיפוד, אבן פצועה, קפיץ ו בובה.בוץ ומים חיים, צעדים ישנים וחדשים, פרידות והתחלות, רגשות וענני מחשבות, חישובי נפש וה-הג-הגנ-הגנו-הגנות...). ועכשיו, מתחילה העבודה הקשה. ואיזו התקדמות מצפה לך. איזה פסיפס מרהיב, מורכב וייחודי ייבנה לו שם. והוא שלך. ואנחנו פה. רק עם מילים וחיבוקים, זה המון. מחזיקה לך אצבעות הדר

בנות יקרות, המילים שלכן (כרגיל) נוגעות... תודה על שאתן כאן שבוע טוב לכולן רשת

ערב טוב רשת, מעניינת, עבודת הר?פ??או?ת הזו שלך, המשחזרת רסיסים ושברים, ומאחה אותם לשלם. אני אוהבת במיוחד את הדרך בה את קופצת מלשון 'אני' ללשון גוף שלישי - 'רשת', כמו צייר-אמן העומד מול הבד הגדול, עסוק בפרטי הפרטים במכחולו הדק, ומדי פעם בפעם, נהדף לאחור, משקיף על עבודתו מעט ממרחק, בוחן את יצירתו בעין חיצונית, ומנחש את המשכה. נדמה שניתן לחוש בהתרגשות ובציפייה, העוברות כמו רחש קל בעץ הזה. יש איזו משו?כנ?עו?ת באיכותו של מה שעוד לפניך. מחזקת את ידייך, ומעודדת אותך להמשיך. אנחנו כאן. ליאת

שלום.. אני בן 25 בריא בדכ.. הבעיה שלי היא בשעה שאני ניגש לבחינה חשובה, דוגמאת הפסיכומטרי. לבחינה הפסיכומטרית למדתי המון, הייתי בקיא בחומר ואף קיבלתי בכל הסימולציות שערכנו בכיתה ציון הגבוה מ700... בשעת הבחינה האמיתית, אני חש פרפרים בבטן, אני יודע את החומר אך הלחץ גורם לי למעין מחסום להוציא אותו החוצה... לאחרונה שיפרתי את מבחני הבגרות שלי והבעיה חזרה והורגשה הרבה יותר, שכן בשעת כתיבת תשובה המחסום בא לידי ביטוי בצורה של איסדר בכתיבת התשובה, כתב לא קריא (אני כותב שורה בראשי כבר רוצה לכתוב 5 שורות קדימה, שכן את החומר כאמור, אני יודע על בוריו...) ואף כתיבת תשובה שאינה עונה על השאלה בשל קריאה לא נכונה של השאלה אדגיש כי קיימת בעיה אך אינה חמורה ברמה שאינה מאפשרת לי להוציא ציונים גבוהים, שאותם אני אכן מוציא, אך היא מפריעה לי לממש את כל אשר אני יודע, ובכך היא מבדילה את ציוני הם "רק" טובים אך אינם מצויינים...ואני יכול להגיע לרמה של ציונים גבוהים יותר... מה עושים??? תודה

שלום אני מזמין אותך להתנסות בפורום פרחי באך באתר חדש שנפתח לאחרונה- אתר מרכז אלמוג http://www.merkaz-almog.co.il לפרחי באך יש פיתרון מוצלח מאוד בחרדת בחינות בהצלחה רק בריאות קובי

שלום רובי, למעשה, בכל מצב בחינה מתעוררת חרדה בעוצמה זו או אחרת. אלמלא החרדה לא היינו מתאמצים כל כך לשקוד על הלימודים, לצלם חומר, לשנן, לסכם, וכו'. הבעיה מתחילה כאשר החרדה מגיעה לעוצמות אשר במקום לדרבן ללמידה, הופכות לגורם מפריע או משתק. לפעמים החרדה פוגעת ממשית בציון, ולפעמים היא פוגעת רק בלומד, המגיע מותש, מכווץ שרירים, עם כאב בטן ותחושת ייאוש. אלה מחירים כבדים. כאשר הבחינה גורלית במיוחד, החרדה עולה באופן טבעי, שכן לכישלון יהיו השלכות מיידיות על חיינו/עתידנו. באוניברסיטאות, במסגרת שירותי הייעוץ לסטודנט, מועברות דרך שגרה סדנאות להתמודדות עם חרדת בחינות (8-10 מפגשים), המציעות מגוון טכניקות לשליטה בחרדה. ידוע לי שקיימת סדנא דומה, הניתנת בתשלום סביר דרך האינטרנט. חיפוש קצר בגוגל יניב לא מעט תוצאות. הפיתרון שמציע קובי יכול להיות יעיל, אולם עדיף לרכוש אסטרטגיות בהן *אתה* עצמך שולט בחרדה, ולא חומר הרגעה זה או אחר. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי אח בן 32 שנמצא במצב פסיכוטי פרנואידי, עקב שימוש בסמים. אנחנו עכשיו מנסים להחזיר אותו לארץ מקנדה, אבל אנחנו לא יודעים מה לעשות. ברור שהוא צריך טיפול באופן דחוף. הוא לא חושב שהוא צריך טיפול, מבחינתו הכל אמיתי והכל נכון. "אנחנו האויבים, הכל קנוניה אחת גדולה נגדו, הוא "רואה" אותנו שם בקנדה, בדמות של אנשים אחרים, שמנו לו מכשירים בגוף ואנחנו יודעים כל דבר שהוא חושב." כמובן עוד ועוד.. אנחנו לא יודעים מה לעשות, ואיך לשכנע אותו שהוא צריך עזרה פסיכיאטרית. אנחנו יודעים שנורא קשה לאשפז בכפייה ואנחנו גם נורא מפחדים מזה, אנחנו גם נורא מפחדים שהוא ייצא מבי"ח הפסיכיאטרי במצב יותר גרוע ממה שהוא נמצא היום. אנחנו פשוט אובדי עצות. אנא, אשמח לכל פיסת עצה. שרית.

שלום שרית, אין ספק שאחיך חייב לקבל עזרה פסיכיאטרית, כאן או שם. תוכן הפסיכוזה, כפי שאת מתארת אותה, כרוך במחשבות רודפניות, האופייניות מאד למצבים פרנואידיים. מוזרות ככל שיהיו, מחשבות אלה מגיבות טוב לטיפול תרופתי אנטי-פסיכוטי, היכול להינתן לו גם בקנדה. בדר"כ, גם בתוך החרדה העצומה והמערך הפרנואידי, אפשר למצוא דמות אחת או מספר דמויות המשתייכות ל'טובים', ואשר בהן מסכים החולה לבטוח. נסו לגייס את הדמות המשפחתית אליה הוא מגיב הכי טוב, ולפעול באמצעותה. אשפוז מסייע מאד במצבים אלה, ואין סיבה שייצא במצב גרוע יותר משנכנס. מרבית החולים מתארגנים תוך זמן מה ויוצאים להמשך טיפול ומעקב בקהילה. בהצלחה ליאת

הוא חוזר יום ראשון. אך מה עושים כאשר הפסיכיאטר המחוזי לא מאשר אבחנה בכפייה, כאשר הבן אדם בוודאות לא שפוי ומסוכן לעצמו ולאחרים? איך אני אמורה לשכנע אותו שהוא צריך טיפול?? שרית

שלום, אולי תוכלו לעזור לי חלמתי שיש לי שן שמתנדנת וכמעט נופלת. השן לא נפלה. מה זה אומר?

שלום חולמת, בפסיכולוגיה קלינית הרעיון הוא לחפש את המשמעויות המאוד אישיות של החלום בעיני החולם. לכן, כדאי לך לשאול את עצמך שאלות כמו: מה זה אומר בשבילי שן שמתנדנדת ולא נופלת? אילו תחושות היו לי בזמן החלום וכשהתעוררתי? למה זה יכול להיות קשור? האם יש דברים נוספים בחיי שמתנדנדים ולא נופלים? (החלטות שקשה להחליט או ליישם, וכן הלאה). חלומות פז, אורנה

שלום, אני ובן זוגי בשנות ה - 30 לחיינו. יחד כשנה ורבע, מתוכם מתגוררים כ - 8 חודשים. מאז המעבר למגורים משותפים גיליתי אדם אחר: מכור למחשב ולעבודה, מהרגע שנכנס הבייתה יושב במחשב עד השעות הקטנות של הלילה. לא מפנה זמן בכלל לזוגיות שלנו (כמו שיחה, צפייה יחד בטלויזיה, ללכת לישון יחד וכ"ו). שיברתי איתו על כך שזה מפריע לי עשרות פעמים, לא מתוך מתקפה אלא מתוך רצון של לשנות משהו, אך - ללא הואיל. ראיתי אדם לא חם, מחושב, חומרני ומרוכז מאוד בעצמו ובשאיפות הרבות שלו להצליח מבחינה מקצועית ולהתקדם ברמות השכר. אני, לעומת זאת, חיפשתי בזוגיות יכולת לאהוב, להעריך, לתמוך ולתת. כל הדיבורים שלי איתו על כך שנפנה זמן ל"ביחד" שלנו, לזוגיות, שילמד להרגיש אותי, לראות את הצרכים שלי, גרמו לכך שמשהו בהרגשה שלי אליו השתנה. לפני מספר ימים החלטתי שזהו, אני לא יכולה יותר, והחלטתי לעזוב. פתאום הוא ניסה מאוד למנוע ממני, אפילו בכה (מעולם לא ראיתי אותו בעבר קרוב לסיטואציה של בכי) וביקש שאתן לקשר צ'אנס נוסף, תוך הבטחה שההתנהגות אליי תשתנה.בנוסף אמר כי מאוד מפריע לו הפן המקצועי אצלי, שאיני מפוקסת במה אעסוק. יש לציין שכרג איני עובדת, סיום לפני ימים אחדים בחינות של התואר. השאיפה שלו - שאעבוד במקום בו אוכל מאוד להתקדם מבחינת השכר, ואגיע לרמות גבוהות של שכר, מאחר וחשוב לו לחיות ברמת חיים גבוהה. אני, לעומת זאת, פחות מחפשת "לכבוש את העולם" מבחינה מקצועית. במהלך השיחה הוא טען שמאחר ולא היה שלם עם הקשר, בגלל הפן המקצועי שלי, התנהג אליי כפי שהתנהג וכרגע כשיודע את הכיוון שלי, שלם עם הקשר ומוכן להשתנות. שאלתי אותו האם בגלל הצד המקצועי העניש אותי??? שאלתי: מאז אותה שיחה, ההתנהגות אליי השתנתה לחלוטין. האם לסמוך על כך שזה ימשיך באופן זהה, כי איני מאמינה שאנשים יכולים לשנות תכונות בסיסיות כמו: יכולות להקשיב, יכולת לאהוב, פירגון וכדומה.... דבר נוסף - אני תוהה אם בעתיד אחליט לשנות קריירה לכזו שבה אהיה מאושרת אבל לא ארוויח 8000 שקלים, למשל נטו, הוא שוב ישנה את היחס כלפיי??? האם שווה לתת לו צ'אנס או שאני מבזבזת את זמני?? תודה!!

שלום ליטל, אני מקווה שאת מבינה שאני אינני יכולה לדעת במקומך, ממרחק ומבלי להכיר את שניכם, מה נכון עבורך לעשות וכיצד ייראה העתיד. ואני רוצה לומר לך שאפילו לו הייתי מאמינה שאני יודעת מה נכון עבורך, אני לא חושבת שהידיעה שלי הייתה עוזרת במשהו, משום שאת היא זו שרוצה וצריכה להרגיש שלמה, שמחה ורגועה. לכן, אני רוצה להציע לך ליצור לעצמך מרחב שבו תוכלי באמת להתלבט עם השאלות החשובות האלה: האם את מאמינה בו ובכם, האם את מרגישה שם מספיק מוחזקת ומאושרת, כיצד את מתמודדת עם התחושות המורכבות שלך כלפיו וכן הלאה. למרחב כזה אפשר לקרוא טיפול פסיכולוגי, ואפשר לקרוא לו בשמות נוספים - לבחירתך. בהצלחה בכל, אורנה

שלום למי שיענה, אני בת 42, סובלת מגיל העשרה מחרדות ודכאון. עד היום, למרות מספר פסיכולוגים וטיפול תרופתי, לא מצליחה להרגיש טוב ולמצוא את מקומי בעולם. השתדלתי לסיים מסלול כמו כולם- צבא ואוניברסיטה, אבל בגלל חוסר בטחון תהומי (שקשור גם, אבל לא רק להיותי שמנה) לא מצליחה לפתח קשרים עם אנשים ולהתקדם בעבודה. אני סובלת מחרדה חברתית ומרגישות רבה מאוד להתייחסות הזולת.אני מרגישה שהסבל שהיה מנת חלקי עד כה ימשיך ורק יתעצם בהמשך ולכן איני מוצאת טעם להמשיך ולחיות למרות שאין לי דחף אובדני. יש לי זוג הורים קשיש, שמעולם לא הצליחו להבין את חיי הנפש שלי ותרמו רבות לעיוותם. בנוסף, יש לי אח נשוי (ללא ילדים) עימו אין לי כמעט קשר. אני בודדה מאוד ולא מאמינה שאמצא קשר קרוב. חסרות לי מיומנויות חברתיות וכבר מאוחר מדי ללמוד אותן, מה גם שזה לא יהיה טבעי. אני מודעת יותר מדי לבעיותי ולא מצליחה לפתח תקווה.הכל נראה אבוד, אז למה למשוך כך עוד 20 שנה? מרגישה חצויה מבפנים בין הרצון לחיות, הסקרנות האינטלקטואלית והכמיהה לאהוב לבין ההכרה האכזרית במציאות. ברמת ההתפתחות הרגשית שלי אני כמו ילדה בת 8, תלותית וזקוקה לחיזוקים, מביטה בעולם בעיניים מתפלאות ומחפשת הגנה. כולם כבר רואים את הסדקים במסיכה החייכנית שלי כי אין לי כוח להעמיד פנים - קשה לי בעולם הזה מלא תאוות האגו והצביעות של בני אדם. רוצה להיות מוקפת באהבה ובאנרגיות חיוביות אך כמעט ולא מוצאת אנשים אותנטיים כאלו. אחרים שחשים כמוני הם בד"כ ה"חלשים" בחברה, מי שנפשם לא עמדה במעמסת החיים. עד מתי תמשיך נפשי להתייסר?

'מתי זה יגמר' יקרה, הכתיבה שלך נגעה לליבי בחוכמתה ובעדינותה, והכאב העולה ממנה עז וברור. לכשעצמי, אני מסרבת להתייאש, ורוצה להציע לך לפנות שוב לטיפול פסיכולוגי ולייעוץ פסיכיאטרי. לפעמים, "כל" מה שצריך זה למצוא את האדם המתאים, שילווה אותך בדרך ויעזור להניע איזשהו תהליך חיובי. נכון, אין בטחונות, אבל להתייסר בבדידות וביגון עולה לא פחות ביוקר (בכל המובנים). מחזיקה לך את כל האצבעות, אורנה

שלום לאחרונה מגרד לי בחח הפה במיוחד לאחר שאני מתעורר משינה האם יש פתרון או סיבה נורמלית

מאוד יתכן, אבל הפורום המתאים הוא פורום רפואי, או מוטב - רופא שיוכל לבדוק אותך פנים אל פנים. בברכה, אורנה

שלום אורנה, מה את אומרת על מטופל שממשיך לבטל, או שממשיך למצוא כל מיני תירוצים לבטל? אני פשוט יש הרגשה מוזרה לאחרונה, פחד ברגע שאני מרגישה שהפגישה מתקרבת, ואז הבטן מתחילה לכאוב לי, ואני מתחילה להתלבט, ללכת או לבטל, ללכת או לבטל...ואז זו האפשרות הראשונה אן השניה.... למה? מה קורה לי? והאם לשתף אותה בהרגשה זו?

שלום אאא, מה שאני אומרת מאד דומה למה שכתבת. כלומר, אני מנסה להבין את הביטולים התכופים כביטוי לאיזשהו קושי שלא מצליח כרגע להגיע לתוך חדר הטיפול באמצעות מילים, ולכן הוא מגיע כמעשים. בוודאי לשתף אותה, לכך בדיוק נועד המרחב הטיפולי. בהצלחה (השיתוף הזה אינו פשוט, אני יודעת), אורנה

בשבוע הבא לאחר טיפול של כשנה .(סיפרתי את סיפורי לפני כמה ימים). למרות שהטיפול הסתיים ביוזמת המטפל ובצורה די צורמת סה"כ הטיפול תרם לי המון ויש בי המון הערכה למטפל וברצוני כאות תודה לקנות לו משהו.(עט עם הקדשה אישית או ספר). האם הדבר מקובל? בנוסף נראה לי שהסיבה להפסקת הטיפול היא שונה ממה שהמטפל אמר ונראה לי שהסיבה האמיתית היא שדיברתי איתו על התלות שלי בו ורמזתי על הרגשות שלי כלפיו והוא קצת נבהל האם יש טעם להעלות את הנושא היות ומדובר בפגישה האחרונה. בהנחה שגם אם הוא ישנה את דעתו אני לא מתכוונת להמשיך את הטיפול אצלו (קבעתי כבר עם מישהי אחרת מיוני).

מאוד מעניין אותי מה הוא חושב עלי האם יהיה נכון לשאול אותו?ן

שלום א, בהחלט יהיה נכון לנצל את הפגישה האחרונה על-מנת להעלות בפניו את התהיות שלך, לגבי הדברים שהוא חושב עלייך, הבהלה שאת מייחסת לו וכו'. לצד זאת, נסי להשתמש בפגישה כמקום עבורך לסגור את הדברים בצורה מיטיבה ככל האפשר. לגבי מתנת פרידה - מטופלים מביאים לעיתים מתנת פרידה (סמלית, או מעשה ידיהם), אבל אני חייבת להודות שבמקרה של הסיום הספציפי הזה מעט הפתעת אותי. אם הסיום הוא כפוי, כאוב ולא מתאים מבחינתך, מתנת פרידה וודאי איננה הכרחית. אם המתנה נועדה לבטא את המורכבות שאת חשה כלפי הסיום, נסי לבדוק עם עצמך האם את יכולה לבטא את המורכבות הזו בדיבור. חזקי ואמצי, אורנה

טוב אז אני לא יודעת איך כל כך להתחיל,אבל אני אנסה לזרום.. אני בת 24 ובזמן האחרון אני מדוכאת כל הזמן ואין לי ממש עם מי לדבר כי אין לי ממש חברות קרובות שאני יכולה לדבר איתם ודי איבדתי את הקשר עם אחת החברות שהייתה פעם מאוד טובה אבל היו בינינו המון קשיים ואני בעבר הייתי משקרת המון ודברים התגלו אבל מאז אני מאוד אמיתית והיא סלחה לי ודי ניסיתי להשתפר ולחזק אבל יש לה חברות נוספות שהיא ממש חברה טובה שלהם לומר את האמת אני גם לא יודעת אם הייתי רוצה לחזור לקשר כל כך הדוק איתה אולי זה רק האגו פשוט חבל לי על זה שאין לי חברה אחת קרובה שאפשר לדבר איתה אחת כזאת שמוכנים לעשות הכול בשבילה וההפך אני מאוד מושפעת מדעות של אנשים הרבה אנשים מתרחקים פתאום וזה עושה לי רע ומנע ממני לחשוב חיובי אנא ממכם עזרו לי לחשוב חיובי ולהמשיך בחיי ולהתגבר על זה איך לא להיות מושפעת מדעתם וממצבי הרוח של אנשים איך להיות יותר קלילה וזורמת אני מרגישה שאין טעם לחיים הכול מרגיש לי סתמי ואני מאוד מדוכאת בבקשה עיזרו לי מתנצלת עך האורך והבלאגן בברכה וחג שמח אביבית!

אביבית יקרה, את מעלה שאלות חשובות וקשות, ואני חוששת שפורום אינטרנטי לא יוכל לתת להן מענה מעמיק כפי שנדמה לי שאת רוצה. השאלות שהעלית קשורות בעיני לתהייה רחבה יותר לגבי עצמך, שאפשר אולי לנסח בערך כך: מי אני, מהם הגבולות שלי למול אנשים אחרים, איפה כואב לי כל-כך עד שאני נזקקת לשקר או למרחק, ואיפה אוכל למצוא מחדש את השמחה שלי... אלה הן שאלות מצויינות לטיפול פסיכולוגי, ואני מציעה לך בחום להתנסות בכך. שיהיה בהצלחה, אורנה

לילללך..(: תראי איך אנשים קופצים בשמחה על הפטנט שלך..גרמת לאנשים שלא יכולים להחליט על שם לכתוב..חחח...אני מחפשת דברים מצחיקים...אני מינוס בהתקף חרדה ושיגעון ליילי מלמטה וקצת קשה לי לצאת מהבית בימים אלו אז אני ישנה וכשאני כבר נאלצת לפקוח את עיניי אני מחפשת דברים מצחיקים בטלויזיה ובאינטרנט..למרות ש, תכלס זה לא כזה מצחיק... טוב, אני מסווגת את זה למצב הכללי שגולש ממצבי כפיות למצבי סכיני גילוח..אבל אתמול ראיתי את הרומן שלי עם אנני (וודי ) והוא באמת היה מצחיק, ככה שיש לי עוד איזשהו כיוונון על חוש הומור נורמאלי ולא חולני, טוב, קצת, אחרי הכל זה וודי (אבל אין כמוהו ) אני מקשקשת. שיהיה חג שמח לאלה שבאמת חוגגים אותו.

נכון מאוד אופיר אני פשוט תמיד נכנסת לפורום אבל תמיד לא ידעתי מה לכנות את עצמי. אבל הפטנט הזה של לילך מדהים. נראה שאני אפילו אשאר בלי שם, בדיוק כמו בחיים, צופה מהצד בלי שיבחינו בי..!!!!

לא, מה פתאום. לכל אחד צריך להיות שם...אפילו לבובת הארנב שלי קוראים פלאפ!(מתוודה, יש לי ארנב לחבק כשאני הולכת לישון ) . יאללה, בואי נמצא כינוי ( זה לא מופיע בתעודת זהות וניתן לשנות בכל עת ) ..הממ..לדעתי מתאים לך לינוי, זה שם מאוד יפה. אבל יש מלא אופציות: פריאל או שקד, אור, סמיילי, איך קוראים לאלת השחר היווניה? יש לה שם יפה אבל שכחתי..טוב, אני יכולה להמשיך לנצח כי באמת לא חסרים שמות יפים. פיק וואן (:

- אני יושבת שם וחושבת לעצמי מי היא בשבילי? - אני יושבת שם ואני לא אני. אני לא אותה בחורה כמו שאני בחיים האמיתיים, משהו מונע ממני להתנהג בטבעיות. - למה שאחשוף את סיפור חיי בפניה, הרי אחרי שאצא ואסגור את הדלת אני לא קיימת בשבילה. אני עוד קלינט שסיים את השעה שלו!!! - מה איכפת לה אם אני אוהבת את זה, שונאת את זה...עושה את זה ולא מוכנה לעשות את זה.... - למה שאתן לה לדעת את כל הפרטים הכי קטנים והכי אינטימיים על חיי. מה היא תעשה איתם. וגם שאחרי כמה שנים ולמרות כל "הקרבה" ו"העזרה" ו"האהדה" אני לא אהיה קיימת בשבילה. אני אעלם מחייה והיא מחיי. - אני אף פעם לא יודעת באמת מה היא חושבת עלי, אולי היא עושה "כאילו" בכדי שתשמור אותי כעוד לקוח. ואולי היא אומרת דברים בכדי שימצאו חן בעיני ואתמסר לה. ...... ויש לי עוד המון נקודות שמפריעות לי בלקבל את הטיפול ובלראות אותו כחוויה טובה ומצמיחה ועוזרת......וזה נורא מתיש להלחם בעצמך בשקט והראות כמשיהו אחר.

מיכל יקרה, שני דברים: א. כל מה שכתבת לי כדאי שייאמר בחדר הטיפול. ב. נכון, הקשר הטיפולי נשאר שמור בתוך המרחב הטיפולי, שהוא מרחב העבודה של המטפל. זוהי המציאות והיא בלתי ניתנת להכחשה (אפשר לנסות, אבל היא תמיד נשארת שם, מציאות מעצבנת שכמותה...). אבל בתוך החדר הזה עולמות שלמים נרקמים בין המטופל והמטפל, חיים שלמים עוברים שם בין שעה לשעה. והמטופלים שלנו חיים בתוכנו, גם זמן רב אחרי לכתם... נסי לדבר איתה, בסדר? ואנחנו כאן...

היי אורנה אני מהשקטים בפורום, אלו שרק קוראים (אני אפילו לא הצלחתי עדיין לבחור לי שם..) ואני "נהנית" (עד כמה שאפר להגיד נהנים, כי עולים כאן דברים מאוד קשים) שאלתי לך היא כזאת, אני פניתי לטיפול בגלל אובדן במשפחה (הפכתי לבודדה) ותוך כדי הטיפול עלה סיפור ההתעללות ששמרתי שנים בבטן ואף אחד לא ידע עליו. המטפלת שלי טוענת שכל הבעיות שלי והדרך שבה חוויתי את האובדן, וסירובי לקבלו... הכל נובע מההתעללות, ואיך היא השפיעה על חיי. הבעיההיא שהדחקתי את הסיפור הזה שנים, ואפילו לא חשבתי עליו. אני יודעת שהוא קיים, אבל למדתי איך לא לשלבו בחיי (למרות שהוא כן השפיע בכך שלא היה לי קשר זוגי בחיים). עכשיו עם הטיפול הוא תופס מקום גדול מאוד, משפיע על חיי, ואני אפילו התחלתי לתפוס את הטיפול כמשהו מכאיב, חטטני, ובלי משמעות.....אני רוצה כבר לעזוב את הטיפול כי כואב לי שם, אבל יש לי פחד נוראי שעכשיו לא אוכל להסתדר עם הנושא כמו שהצלחתי מקודם.... איך להמשיך הלאה....????

שלום שקטה-בלי-שם, ראשית, צר לי על האובדן, על הבדידות ועל ההתעללות... את מעלה שאלה מורכבת, ואני בטוחה שמשתתפים נוספים מזדהים עמה: הסתדרנו לא רע עם משהו קשה בעברנו, ופתאום הוא צף למעלה, והופך לחשוב, וכבר אי אפשר לחזור אחורה ולדחוק אותו למקומו הראוי... אני רוצה להציע לך לחשוב על הדברים באופן הבא: הטיפול שלך העלה אל פני השטח נושאים מסוימים הקיימים בתוכך. הציף אותם, לא המציא אותם. וזה הבדל גדול, שיכול לעזור לך להתייחס לחומרים שעולים ממך כחומרים חשובים לעבודה. מעבר לזה - עוד משהו חשוב: על קצב העבודה, על סגנון העבודה וכל השאר אפשר ורצוי לדבר עם המטפלת, כך שתרגישי שהעבודה נכונה לך יותר. בהצלחה בדרך, אורנה

תודה אורנה, הבעיה אינה בקצב הטיפול. המטפלת דווקא מאוד סובלנית, אוהבת, מקשיבה, עוזרת, דואגת, מתקשרת.....הכל אבל לא מחבקת :-( ..... (יותר נכון שאני זאת שלא נותנת לה להתקרב)... בכל אופן, הבעיה היא באיך להתמודד עם הדברים כשאני לבד, בלי היותה לידי כשאני צריכה לשאול, לתהות, להרגיש את הכאב.... לחזור לחוויה.... ולהדחיק הכל עד הפגישה הבאה כואב עוד יותר אני פשוט לא יכולה להתמודד עם זה לבד, ושעה בשבוע או שעתיים אינם העזרה המספיקה לכאב גדול כזה.....

אורנה, מקוה ששקעת באיזו פשטידת גבינה עסיסית ולא שקרה חלילה משהו. חג שמח טל

שלום טל, מצחיק, בדיוק הצעתי בתשובתי הקודמת לנעוץ מזלג באיזו עוגת גבינה טובה... הכל בסדר, לילה טוב ולהתראות מחר. חג נעים לכולכם, הכותבים והשקטים, אורנה

האם גם אתן/ם מרגישות/ים תסכול עצום בכל ערב חג,ושנאה עצמית גוברת,וחוסר חשק לכל ה'משפחתיות' וכו',במקום להנות מתחושת החג-שפעם היה זמן כ"כ משמח שמחכים לו? האם זה רק אני חשה כך או שאתם מבינים אותי ואולי גם מרגישות/ים ככה? התביישתי בהתחלה לשאול זאת,כדי שלא 'אראה רע' בעיני כולם.

בדרכ אני שונא את החגים.......אבל היום לא מרגיש כלום..........חגים מסריחים חג שמח לכולם(:

אז אני רואה שאתה קצת מבין אותי,לפי מה שכתבת.

כן, חגים יכולים להיות זמן לא קל. איכשהו הם מצליחים להדגיש חוסרים, להעמיק אובדנים, לצבוע בצבעים כהים את מה שיש... חיזקו ואימצו, ואל תשכחו לטעום איזו עוגת גבינה טובה, אורנה

יום הולדת זה דבר נורא זמן של חשבון נפש כמו יום כיפור לחילוניים ביום הולדת הסבל הרבה הרבה יותר קשה...אז אתה אומר אני בגיל X והשגתי כלום מקווה שבגיל X+1 יהיה טוב יותר ואז כשאתה מגיג לגיל X+1 אתה רואה שהכל חרא ונשאר כמו בשנה שעברה.. או אולי נעשה רע יותר הכלל של נוסחת הנסיגה הזו הוא חרא....עד סוף החיים

זה מזכיר לי כל פעם מחדש כמה ברת מזל אני על המשפחה המורחבת שלי (הורים ואחים-מה שנשאר מהם)ועל המשפחה הקטנה שלי בעלי והבת שלנו . אמנם קצת באיחור אבל חג שמח.

שלום אורנה, מה נשמע? רוצה לשאול אותך משהו, אבל לא בטוחה עד כמה זה חשוב..לפעמים נדמה לי שכתבתי כבר את כל מה שיכולתי לכתוב והגיע הזמן להפסיק קצת.. מילא.. אשאל בכל זאת.. קראתי למטה את תשובתך לזרבובית ומאוד התחברתי לדברים. רציתי לשאול אותך, אורנה, איך את יודעת (גם עם מטופלייך, אבל אולי גם עם עצמך) מתי לתת מקום לכל אותם דיבורים על פחדים, כמיהות, יאוש וכל חבריהם לרגש, ומתי לעבור לשיח קונקרטי, שבוחן את ההתקדמויות ואת הסיכויים ומציב מטרות מחדש. השיח הרגשי חדש לי קצת.. לא רגילה לפתוח עם אחרים תחושות קצת משונות שיש לי, ושזה יהיה לגיטימי מבחינתם. שההסתבכויות והפיתולים הפנימיים לא רק יהיו מדוברים, אלא שלא ארגיש צורך להתנצל עליהם, או לקצר את השיחה כדי לא להיראות.. לא יודעת, מתוסבכת.. לפעמים נדמה לי שהשיח הזה הופך לא רק את השיחה על ה'תקיעות' שאני מרגישה כרגע ללגיטימית, אלא התקיעות עצמה הופכת ללגיטימית. מילות הרגש מביאות בעקבותיהן נוספות ולאט לאט נבנה לי מגדל נחמד של תחושות מדוברות, עד שאני כבר לא חושבת קונקרטית איך לחלץ את עצמי מהמגדל הזה, שהפך פתאום מובן ולגיטימי..כמעט ראוי אפילו. יש משהו מאוד מנחם וקרוב ומרגיע בתחושה הנפלאה של 'יש לי מקום גם כשאני ככה..שקט' ובהרגשה של 'אני מובן'.. כמו מקום לנוח בו, ואין לזה תחליף.. מצד שני, איך יודעים מתי הגיע הזמן לומר לעצמי 'בסדר, אני מרגישה חלשה, אבל מה אני מתכוונת לעשות בקשר לזה'? איך את יודעת מתי לתת מקום למטופלים שלך לבטא רגשות ופחדים, ומתי להיות קונקרטית ו'לחתוך עניינים'? אני חושבת שתעני שאת לא מכ?וונת, ושכשהאדם שמולך ירגיש שהספיק לו ושהוא מוכן להיות קונקרטי, אז כך יהיה וגם לזה תתני מקום. אבל לא תמיד זה בא מבפנים..לפעמים שיחה אקראית עם חבר קרוב יכולה להוביל מהקצה הרגשי של הציר לקצה הקונקרטי, (או להיפך) ורק אז פתאום יתעוררו התחושות של 'מספיק לישון, הגיע הזמן לעבוד ולהזיז דברים'.. לא בטוחה מה אני שואלת.. אולי הייתי מוכנה מזמן להתעורר, ופשוט השעון לא צלצל? :-) איך את יודעת מתי לסמן לשעון לצלצל? לא בטוחה שכתבתי מובן.. אנסה את מזלי.. חג שמח כבר איחלתי? ערב של חג, לילך.

איך את מצליחה לחדור לפורום בלי למלא את חלון "המחבר"?

שלום לילך, מצאתי את עצמי מתעכבת לרגע על התגובה שקבלת. תגובה קונקרטית, ששואלת כיצד מתנהלים מבלי למלא את חלון המחבר... אני חושבת שנשארתי שם, משום שכפי שכתבת, זהו באמת המטופל שמחבר את סיפור חייו, שמחבר את סיפור הטיפול. ולכן, כאשר העיסוק של המטפל הוא יותר תכליתי ומעשי, לשם נודד הטיפול... ובכל זאת - אני חושבת שכאשר נושא מסויים מדובר בטיפול באופן רחב ומעמיק, מן הסתם נידונים היבטים שונים שלו, גם היבטים פרקטיים. נסי לשים לב האם זה כך בטיפול שלך. לילה טוב וחג שמח, אורנה

אורנה יקרה, התקשיתי קצת להבין את כוונתך, אם כי אני יודעת שאין ממש תשובה למה ששאלתי..ואולי זו לא הייתה ממש שאלה, סתם תהייה של אצבעות זריזות הטיפול שלי כרגע קצת חסר כיוון ושתינו מגששות בזהירות אחת לכיוון השנייה.. לא על הטיפול חשבתי כששאלתי, אלא על התנהלות באופן כללי. ושוב, אולי אין מה להגיד על זה.. נפגשתי לא מזמן עם חברתי הטובה ביותר שלא ראיתי חצי שנה. מאז שהחל הטיפול שלי, למעשה. ניסיתי 'לעדכן' קצת במה שלומי, אך הרגשתי שהשפה שלי כבר שונה קצת ממה שהיא הייתה מורגלת. ממה שהייתי מורגלת אני. בחודשים האחרונים אני רוויה בעצמי... אומרת בקול מילים ותחושות קשות שמלווים אותי שנים, אך רק ביני לביני..מבלי לדברן החוצה. בכלל, נימי רגשות ותחושות נפרטות לי לאחרונה למילים, ואני מעיזה יותר ויותר לומר אותן לא רק לעצמי. החברה לא רגילה בזה כלל. לא ממני ולא בכלל. שאלותיה הקונקרטיות, וסידור הדברים באופן חד ופשוט ומעשי היה קצת כמו שעון מעורר עבורי, שמעיר אותי מערנות פנימית, שביטוייה ניתוק והתבדלות חיצוניים, לאיזו מעשיות שמאפשרת תיפקוד בעולם החיצוני. שוב אני אולי לא מובנת... פשוט התחלתי לתהות אם באיזשהו שלב בטיפול המטפל מכניס מימד מעשי. קונקרטי. ואם בכלל ראוי להמשיך להתבחבש כך בתוכי פנימה, לא לתפקד ולהתנזר קצת מנסיונות להיחלץ מהחיים שמתקיימים בי רק פנימה, במחיר אלה החיצוניים. התכוונתי לשאול איך מוצאים את האיזון הזה, ואיך יודעים מתי הקונקרטי הוא חיוני ומתי הוא רק ניסיון להימלט מהתבוננות פנימה..אבל אלה שאלות מיותרות, כי אני מניחה שפשוט מרגישים. סתם, התחלתי לחשוב שאולי מראש כל ההתבוננות פנימה והדיבור ופירוט היתר של כל גווני התחושה, אולי הם רק מעכבים ולא מאפשרים ללכת הלאה.. אולי זה לא טוב (לי) לדבר על כל דבר.. אולי צריך לפעמים לא להקדיש תשומת לב לחלק מהדברים שחולפים בי, ופשוט לתת להם לחלוף לידי ולא ממש בתוכי אלה לא ממש שאלות, סתם תהיות בקול בעצם..אז לא משנה .. פשוט הרגשתי שאני צריכה להבהיר קצת את מקור השאלה.. לא חשוב. סליחה על הקשקוש הזה (ועוד בערב חג? לא יפה..:-) שיהיה לילה טוב, לילך. נ.ב.- לגבי השאלה הקונקרטית :-) הקלד/י מספר פעמים רווח בחלום המחבר, ותוכל/י לשלוח הודעה גם מבלי לציין שם. 'כיצד מתנהלים מבלי למלא את חלון המחבר..?' בטוחה שיש כאן משהו בין השורות, אבל לא מצליחה לעלות עליו... יותר מדיי גבינות ויין? (אולי)

לילך לילך, חזרת ל - י.ח. ברנר... זה... זה פשוט נוגע ללב... כולי רק חפשן, ואת, יש להניח, שוחה בחומר הזה, אבל רציתי להראות לך דבר שהגעתי אליו בשיטוטיי - 'קול קורא' של י"ח ברנר בעצמו אל החותמים והקוראים של "המעורר". מרגיש לי שיש בו משהו שמדבר תהיות דומות לאלה שרשמת. הוא אף מנסה למצוא להן תשובות, המוצגות כאן בפני קהל. הייתי מנסה ליצור מעין הקבלה שכזו, ולהתאים את הטקסט לזמננו וענייננו אנו: "המעורר" כטיפול הנפשי, "דמי החתימה" כהשקעה בו, והעיסוק יהא בכדאיות, הציפיות לעתיד, האכזבות ובחינת המצב הנוכחי, הקשיים, הפירות והת'כלס ועוד ועוד. אולי ברחתי רחוק מידי עם האסוציאציות, אבל רשמתי לך את הרעיון, ובכל מקרה, הכתובים דיברו אליי, באופן אישי, מאד. הנה הקישור לקטע העמוק משל ההוגה בכבודו ובעצמו: http://benyehuda.org/brenner/el_haxotmim_vehakorim.html (אם מכאן התחלת בכלל ויצאתי דביל, אז לפחות ניסיתי) ... א.ה.

אשת האדמה שלי, יקרה :-) בבלי דעת חזרתי לי.ח. ברנר (כבר שכחתי מה רשמתי בעבר בשמו..) פקחת את עיני בתדהמה לא, אני לא שוחה בחומר בכלל... קראתי מעט מאוד מברנר, ומאוד מזמן, אבל תמיד הוא השאיר עליי רושם חזק.. משהו ביאוש ובפסימיזם, ובאיזה 'אף על פי כן' חזק ומתמיד.. מנהיג מסוג שונה..שלוקח לו זמן לגבש עמדה, והיא תמיד מלאה ספקות פנימיים, וחוסר בטחון בדרך ובמטרה- ובכל זאת היא עמדתו. ולמרות התנהלות אחרת קצת, אחרים רואים בו מנהיג של ממש..רועה אפילו.. לא מכירה את כתביו מספיק, ובכל זאת, משהו בו מושך את ליבי.. 'המעורר'?... בימי תנועת הנוער העליזים זכרתי מה זה, היום כבר פחות.. חיפשתי מה לכתוב בשורת הנושא, ואני לא בטוחה איך 'המעורר' פתאום קפץ לי לראש.. נחמד... תודה שזכרת וקשרת וחיפשת בשבילי :-) תודה. עכשיו אגש לקרוא מה כתב מר יוסף חיים, שולחת נשיקת חג, לילך.

תקופה ארוכה אינני עובד. יש לי משפחה עם שלושה ילדים.לאחרונה יש לי חרדות ונדמה לי שאפילו צד אחד של הפנים כאילו שותק לדקות ארוכות. הייתי לפני חודש בחדר מיון בדקו אותי ואמרו לי שאני בסדר גמור.יעני בריא....אלא מאי..אני בפחדים.. בן ארבעים. מה עושים. תודה מראש.

שלום יוסף, אני משערת שמה שאכתוב יישמע מסובך לאדם שאינו עובד ומטופל במשפחה, ובכל זאת - נראה לי חשוב שתקדיש מאמצים מסויימים לטפל בחרדה שאתה חווה. אני לא יודעת האם מדובר בתופעה חדשה, בתופעה הקשורה לאבטלה, למה בדיוק קשורים הפחדים ומתי וכיצד הם באים לידי ביטוי - אבל כל זאת ועוד צריך לברר איש מקצוע בתחום בריאות הנפש. פנה למרפאה והתייעץ עם רופא פסיכיאטר ועם פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בחרדה. שיהיה בהצלחה, אורנה

אני בת 33.העלתי אתמול השערה בטיפול שאני בדיכאון כדי לשמור על המקום שלי והצדקה לטיפול.ועכשיו מה ??אסור לי יותר ליפול כי הכל הצגה בעצם ???

החיים הם הצגה, פשוט בטיפול אתה רואה אותה מאחורי הקלעים. יש סיבה לזה שאת מרגישה שאם לא תהיי נזקקת וחלשה לא יהיה לך מקום...למה את לא יכולה להיות חזקה ובסדר ושתהיה לך לגיטימציה להיות שם, להביא את עצמך באמת ולנסות להבין מי את, להתפתח או סתם לא להיות לבד, להרגיש תשומת לב? זה סיבה מספיק טובה להשאר ולבדוק... ודרך אגב, אני חושבת שבכל הצגה יש קצת אמת. גם אם את מבינה למה את עושה משהו זה לא הופך את הרגשות לפחות אמיתיים, ומותר לך ליפול גם אם את מספיק חכמה להבין למה.. ואולי כשתרגישי בחדר מספיק בטוחה שהוא יהיה קיים בכל מחיר, כבר לא תשאלי בכלל אם עכשיו יהיה מותר ליפול או לא. אם תיפלי תפילי, ואם לא לא. ואני לא חושבת שאף אחד נהנה להיות בדיכאון..

מה פתאום? העובדה הפשוטה שהבנת משהו, ומצאת דרך לנסחו במילים, משאירה את כל הדרכים פתוחות ליצור מרחבים שלמים של התייחסות למה שהרגשת. את יכולה ליפול, ואת יכולה לקום, ובעיקר כדאי ללמוד לדבר את זה... לילה טוב, אורנה

שתחבק אותי, שתגיד שהכל בסדר, שהכל יהיה בסדר, ושהיא אוהבת... חלום מתוק... שלא יתגשם לעולם... מכאיב כל כך. חג שמח, אורנה. ימית

ימית יקרה, אם אני מבינה נכון, והאי-מחבקת היא פסיכולוגית, אני רוצה לומר לך שזה בסדר לבטא כמיהה, ושצריך לחפש את הדרך המדוייקת שלך להתחבק במילים, להתערסל בתוך הפגישה, להיות מוחזקת מתוכך גם אחריה. אם לא הבנתי נכון - סליחה... חג שמח, אורנה

כמה אני מתגעגעת אליה... כמה אני נלחמת בעצמי. אני יודעת שאם אני אחזור אני ארצה אחרי כמה פגישות שוב ללכת. אוף איתי.

שלום עננית יקרה, אני יכולה להבין את הגעגוע. ולצידו, אני זוכרת את ההחלטה שלך ללכת כך, מבלי עיבוד. תני לעצמך עוד זמן מה להתבונן, ואם תרצי - מותר לעבד דברים ביחד גם בדיעבד! (באמת מותר) חג שמח, אורנה

אורנה, אני מרגישה שהטיפול נהיה לי כבד אין ספק שאני רוצה המשיך בטיפול , אבל אני מרגישה שאני מגיעה טיפול בלי כח נפשי לדבר "פשוט לא בא לי " , אין לי כח לדבר שוב על אותו דבר. זה גם מה שהסברתי לפסיכולוגית שלי . יכול להיות ששיטת הטיפול כבר לא מתאימה לי. השאלה היא אם כדאי לסיים את הטיפול עם אותה פסיכולוגית ולנסות שיטת טיפול אחרת או להמשיך ולחפור בלמה אני רוצה להוריד את מינון הטיפולים? היא העמידה אותי מול מצב : או שממשיכים כרגיל פעם בשבוע או שהטיפול מסתיים. יש לציין שביקשתי ממנה בפעם הראשונה להוריד את מינון הטיפול היא לא אמרה לי שהיא לא עובדת בשיטה של פעם בשבועיים אלא די משכה אותי בקטע של נדבר על זה . דרך אגב לא ציינתי מה הבעיה שלי אז הבעיה העיקרית שלי היא שאני סובלת מחרדות ודיכאון כמובן לא באופן קיצוני בכלל. השאלה היא האם לסיים את הטיפול כך יכול להשפיע עלי לגרום לי לחוסר בטחון והעצמת התחושות ? אשמח לתשובתך , שיר

שלום שיר, מסובך להתייחס לטיפול מבחוץ, ולכן אנסה לשתף אותך בתחושות שלי בכל הזהירות הראוייה. אם תחושי שנותרת עם תהיות, כך זה אמור להיות - בסופו של דבר התהייה תצטרך להיבחן בתוך הטיפול עצמו. המחשבה שלי היא כזו: לפני שעוזבים טיפול נראה לי נכון למצות את סוג ההבנות והלמידה העצמית שטיפול אמור לספק, ולהתעקש על הבנת ההתעייפות שלך וה"לא בא לי" הזה שממלא אותך. ואח"כ, אם תרצי, אפשר לעזוב. נדמה לי שחבל לעזוב לפני כן, עם החשש שדפוס מסוים (שאפשר היה לברר אותו) ימשיך איתך הלאה כבן לווייה לא מוכר... לילה טוב וחג שמח, אורנה

קורסת לתוך עצמי, אף אחד לא שומע, כל כך כואב!!!!!!!!!אני חייבת לסיים את זה, אני לא רוצה יותר לחיות. לא יכולה, גם הקול קורס פנימה והדמעות, לא יכולה לבכות או לצעוק או לילל - אני רוצה לחתוך את עצמי עד העצם להפוך את הכל להשחיט את הדבר המיותר הזה. לא רוצה יותר, לא רוצה

מינוס יקרה, כאובה, אני מקווה שעכשיו, כשאני כותבת לך, את כבר מרגישה טוב יותר. אני מקווה שיכולת לדבר, ולשנות במשהו את התחושה שאיש אינו שומע. שמרי על עצמך חזק חזק, ונסי לזכור שתחושות משתנות עם הזמן, אורנה

נראה לי שכשהיו אמורים ללמד איך להבין, היתה שביתה. אז אני לא סומכת עליה כבר שתבין. באמת שניסיתי. אורנה, איך זה שכשנמאס לכם, אתם פשוט מציבים עוד גבולות? בלי להסביר. אם הייתה אומרת שהתעייפה, הייתי מבינה. אפילו מצדיקה אותה. כל כך קשה להגיד "התעייפתי"? כנראה שנמשיך לעצבן אחת את השניה...משחקי כוחות.

היי שוב, אורנה היקרה. נראה לי שעייפתי. זה היה משחק אינטנסיבי. היא ניצחה. הדבר היחיד שהייתה צריכה לעשות הוא להתעלם. לא קשה במיוחד. הלוואי ומישהו היה רואה איך אני הורסת את עצמי לאט לאט. לאף אחד לא באמת אכפת. מותשת, שירן נ.ב. גם את יכולה למחוק ולהתעלם, אם מתחשק לך. הורגלתי לזה.

שירן יקרה, אני חושבת שמה שבאמת עצוב בכל זה, הוא עד כמה את נמחקת לך בתוכך, נהרסת לך מבפנים. אני חושבת, מנחשת, שאולי זו את ש'מתעייף' לך מבפנים להאמין, אולי לא היא שמתעייפת. וכמה כואב לבנות את כל זה מחדש. לילה טוב, וחג שמח (אפשרי?), אורנה

אחרי שהענשתי את עצמי ב"גלות" לשבועיים מהטיפול, אני ממשיכה להעניש, עונשים קטנים, נבזיים, שחורטים את עצמם על בשרי למשך שעות רבות: הישיבה הזו עכשיו מול המחשב תעלה לי מאוד ביוקר עוד מספר שעות קטן כשאשכים (ב - 5 - אני עובדת אדמה) ועדיין איני מצליחה להביא את עצמי לישון ולהגאל מראש מהעייפות של מחר. אני מכניסה לתוכי בימים האחרונים מזון קלוקל ובכמויות, יודעת עם לגימה וביס שאחר כך אשנא את עצמי עד מאוד וממשיכה בקפה וסוכר ושוקולד ושתיה מוגזת ופחמימות ריקות - שחלקם אפילו כבר לא טועמים לחיכי אחרי זמן רב שלא באו אל פי - אני כמו נגמל שחוזר לבקבוק או לסיגריה, ובעצם גם את זה אני עושה: פותחת בקבוק בירה באמצע יום עבודה. הקילוגרמים העודפים - אלה הניבזיים - שלוקחים אותי למחוזות שנאה עצמית חוזרים ועולים. מה עשיתי לעצמי כל כך רע? ויש גם מחשבות על פגיעה עצמית שתמיד שם אבל מתעצמות עכשיו. הסכין הארורה שננעצת או חותכת. וכאילו הכל טוב. גיבורה נועצת.

איכשהו קויתי שאת איתי עדיין ערה בשעות האלה אבל כנראה שלא. כ"כ מבינה אותך. נראה אם אצליח לגרור את עצמי לשינה.

שלום עובדת אדמה גיבורה, הגיע כבר הלילה הבא, אני לא יודעת אם האדמה מחכה בחג, או שגם הבוקר תשכימי קום לעבדה. הלוואי שהיו לי מילים חמימות בשבילך, שיגעו בחזרה במילים הנבונות והכואבות שבחרת. הלוואי ואפשר לעזור לך להיזכר באותם הדברים שמאפשרים לנו לשמור על עצמנו, לטפל בעצמנו ברוך... מקשיבה מכאן, ומאחלת לך חג שבועות מרגש, אורנה

האדמה מחכה. גם אני. הנה אחרי מחר יוותר רק עוד שבוע. עוגש אחד יוסר.

אורנה יקרה שלי, מחכה לך... מתגעגעת, ושולחת חיבוק :-) שלך, כוכבית

מוזר, נראה שנמאס לך ממני... בדיוק כמו שלפסיכולוגית שלי נמאס. לילה טוב

אחד הדברים שהכי דפוקים אצלי, ויש תור, זה שאני לא מסוגלת לבקש עזרה. מה יקרה אם אתקשר עכשיו לחבר/ה ואודה בכך שאני מרגישה זוועה?! שאני חוששת להישאר לבד, מפחדת מעצמי?! כנראה שכלום; אבל הגאווה הארורה הזאת שלא מביאה אותי לשום מקום. יוווו כל פעם מפתיע אותי מחדש לאיזה תהומות אני מצליחה ליפול. ובתכל'ס, הרי אין אף אחד שיכול לעזור לי עכשיו. מילא.

מיקי יקרה, הגאווה שלך, בכל זאת, אפשרה לך לכתוב לנו משהו על התהום של היום... אני כל-כך מקווה שמחר יביא עמו תהום קטנה מזו. ויחד עם זאת,אני מקווה שתרשי לעצמך ליצור עבור עצמך מקום אמיתי, מלא חיים ותקווה. אולי עם אדם אחד. חבר/ה? מטפל/ת? כאן בשבילך, אורנה

אני מטופלת את פסיכולוגית קלינית כשנה לאחרונה ביקשתי להוריד את מינון הטיפול מפעם בשבוע לפעם בשבועיים, כיון שחל שיפור במצבי . הפסיכולוגית שלי טוענת שאין אפקטיביות בטיפול של פעם בשבועיים ולכן לדעתה או שנסיים את הטיפול או שנמשיך פעם בשבוע. לדעתי היא מעמידה אותי במצב לא נוח וזה נתון להחלטתי . מה דעתך ? יש אמת בדבריה ? טיפול של פעם בשבועיים לא יעיל? אשמח לקבל תשובה ולהתייעץ עם גורם מוסמך לגבי מצבי . תודה , שיר

תלוי במטרות הטיפול ובשלב בו נמצא הטיפול. יש טיפולים מסוימים שאפשר להפגש פעם בשבועיים, אך במיקרים רבים זה אכן לא מאפשר טיפול ולפיכך חבל על הזמן והכסף שלך. הטבה לא בהכרח מובילה לדילול המפגשים. בין השורות ניתן אולי לראות שאינך בוטחת בדעתה של המטפלת. מור.

שלום שיר, תדירות הפגישות היא אכן נושא משמעותי בקשר הטיפולי הפסיכודינמי. בעוד בפסיכואנליזה נפגשים 4-5 פעמים בשבוע, בפסיכותרפיה פסיכואנליטית ממליצים במקרים רבים על שתי פגישות שבועיות, וברירת המחדל של מרבית הטיפולים הדינמיים היא פעם בשבוע. פחות מכך נתפס כלא מאפשר התפתחות עקבית ורציפה של הקשר הטיפולי, הנמצא במוקד התהליך הטיפולי. כך שהמטפלת שלך לא המציאה שום דבר חדש, אבל בהחלט חשוב לברר איתה את הדברים, ובמיוחד את הרגשתך מולה באופן מעמיק. בהצלחה, אורנה

אורנה, אני מרגישה שהטיפול נהיה לי כבד אין ספק שאני רוצה המשיך בטיפול , אבל אני מרגישה שאני מגיעה טיפול בלי כח נפשי לדבר "פשוט לא בא לי " , אין לי כח לדבר שוב על אותו דבר. זה גם מה שהסברתי לפסיכולוגית שלי . יכול להיות ששיטת הטיפול כבר לא מתאימה לי. השאלה היא אם כדאי לסיים את הטיפול עם אותה פסיכולוגית ולנסות שיטת טיפול אחרת או להמשיך ולחפור בלמה אני רוצה להוריד את מינון הטיפולים? היא העמידה אותי מול מצב : או שממשיכים כרגיל פעם בשבוע או שהטיפול מסתיים. יש לציין שביקשתי ממנה בפעם הראשונה להוריד את מינון הטיפול היא לא אמרה לי שהיא לא עובדת בשיטה של פעם בשבועיים אלא די משכה אותי בקטע של נדבר על זה . דרך אגב לא ציינתי מה הבעיה שלי אז הבעיה העיקרית שלי היא שאני סובלת מחרדות ודיכאון כמובן לא באופן קיצוני בכלל. השאלה היא האם לסיים את הטיפול כך יכול להשפיע עלי לגרום לי לחוסר בטחון והעצמת התחושות ? אשמח לתשובתך , שיר

סתם, כדי לחלוק עם מישהו... בטיפול כבר הרבה זמן, מתקשה להביא את עצמי לשם. מתקשה להעזר, להתמך. מקפידה שלא להטריד בין הפגישות, גם כשקשה. "מטופלת ממושמעת" אני קוראת לעצמי. מגיעה בזמן, משלמת בזמן, לא הולכת באמצע גם אם נורא רוצה, לא מבטלת פגישות גם כשמאד מדגדג, מתאמצת לדבר גם אם רוצה פשוט לשתוק. היו שבועות קשים שבהם לפעמים הפגישות גלשו בכמה דקות וזה הרגיש לי לא נוח, ככה הגלישה הזו לתוך הזמן שלה. הרגשתי שאני מפריעה והיו פעמים בהם היא היתה זו שהתקשתה להפרד (לא שלי לא היו רגעים כאלה, של רצון הלשאר שם עד בלי די). ואז סיפרתי לה חלום שהיה קשור בחציית גבולות ובתחושה הטובה שהיתה לי עם זה. ומאז, היא מקפידה לסיים את הטיפול בדיוק בזמן, על הדקה. בלי חריגות, בלי גמישות. האמירה המיידית שלה היתה שצריך לדאוג שהתחושה הזו תהיה גם בתוך הטיפול ולא רק כשהגבולות נחצים. אני רואה את המטופל שלפני יוצא דקה לפני שאני נכנסת ו...פתאם אני מקנאה ורוצה גם להשאר עוד דקה או שתיים... אני יודעת שנכון יותר לשמור על מסגרת של זמן ברור לי שהיא צודקת במה שהיא עושה. ועדיין, פתאום מוצאת את עצמי מתגעגעת לגלישות האלה של כמה דקות נוספות של תשומת לב...

זרבובית נשמע שאת מאוד מנומסת ומתחשבת, באופן שזה בא על חשבונך, זה לא מאוזן. נראה לי שאת צריכה לפרוץ את דרכך - לצאת לאוויר העולם, בלי לדאוג ללא הרף, מה יגידו ומה יחשבו וכמה תפגעי בהם. נראה לי שחציית הגבולות שאת מדברת עליה, היא הרצון הבריא והאסרטיבי להיות מה שאת באמת מבפנים בלי לדפוק חשבון. זה הרבה יותר עמוק ובסיסי מחציית גבולות. כמו"כ נשמע שהפסיכולוגית שלך לא יודע לתת לך להיות מי שאת באמת. היא לא נותנת לך הרגשה נוחה להשתחרר ולהוציא כל מה שאת בצורה הגולמית והאותנטית שלך. ובגלל זה את לא מביאה את עצמך לטיפול. כי היא לא קוראת לך להביא את עצמך. ואפילו אם היא אומרת שכן - היא לא גורמת לך להאמין לה. מאחל לך אומץ להוציא את הצד הפראי שבך, ואני מאמין שגם אם בהתחלה זה יוצר זעזועים, עם הזמן זה מתאזן ומסתדר עם שאר הדברים.

שלום זרבובית, אני קוראת את התיאור ומרגישה עד כמה ה'חליפה' שתפרת לעצמך בטיפול אינה נוחה לך. ואז אני חושבת איפה עוד את לובשת חליפות שאינן במידתך, קשובה למה שהאחר רוצה, מתאפקת ומשתדלת להבליג על שלך. הטיפול שלך הוא ה-מקום לחוות את הכאב הזה לעומקו, אבל הפעם מתוך יכולת לתת לו מקום ומילים. דברי אליה את הקנאה ואת ההשתוקקות ואת הגעגועים. לילה טוב, אורנה

יש לי הרושם - ואולי אני טועה - שזרבובית לא מצליחה לדבר "אליה את הקנאה ואת ההשתוקקות ואת הגעגועים", שהגבול המדויק ששורטט חסם אותה דוקא במקום שבו היתה איזו פרצה קטנה בגדר.... אבל אולי אני טועה ומדברת מרחשי ליבי.

היי אורנה נחמדת, מה שלומך? זוכרת אותי? זו אני שבילבלה לך ת'מוח במיילים עד שהחלטת להפסיק להשיב. התגעגעת? מקווה שלא יותר מידיי :-) התגברתי על העלבון, ועכשיו אני כותבת לך כאן. פשוט כי את כל כך נחמדה, והתשובות שלך כל כך יפות ונוגעות. נחמד שיש פורום כזה ויש אותך, ואפשר להתלונן קצת על הפסיכולוגית שלי. הכל התחיל כשהמטפלת שלי קמה יום אחד בבוקר, והחליטה שהיא חייבת ליישר קו בכל הטיפולים שלה בנוגע לגבולות. כמובן שהיא טוענת שהכל לטובתי. אבל מה עם זה שהיא מעליבה אותי בדרך? למה אני צריכה טיפול שמכניס אותי לדיכאון? יכולתי להיות בדיכאון גם בלעדיה. וחוץ מזה, הטיפול שלי גם ככה לא מתקיים בתנאים אידיאלים (סיפרתי לך על זה, אם את זוכרת), וזה גם ככה לוחץ, אז מה ההתעקשות הזו לחזור לגבולות 67'? עכשיו היא גם רוצה שאני אגיד שאני שונאת אותה. היא יכולה להמשיך לרצות! אני לא מוכנה. לעולם לא אשנא אותה. היא נהיתה רעה, אז אני כועסת. והיא מעצבנת נורא! אז פצחתי במשחק כוח. מעניין מי תישבר ראשונה. אם יכולתי, הייתי מבריזה מהפגישה הבאה. אבל אני חלשה מידיי :-( כמעט אף פעם לא מצליחה לדבר על מה שבאמת מטריד אותי. והיא רק גורמת לביטחון העצמי שלי לצנוח. גורמת לי להרגיש רע. אז אורנה, מה את אומרת? רוצה להיות הפסיכולוגית החדשה שלי? את נראית לי בסדר. אבל אני מזהירה מראש: אני מטופלת קשה. חבל שאנשים לא מתים משיברון לב. למות ולגמור עם זה. מי צריך ת'חיים האלה. הם לא משהו. תודה על ההקשבה, שירן

שירן יקרה, את מעלה שאלות חשובות כל-כך, והלב שלי הולך אחרי הכאב שלך ומבקש לנחם ולהרגיע. אבל בין כל השאלות "מבצבצת" אחת שבעיניי היא עקרונית מכולן, והיא שאלת ההפרדה בין מרחב הטיפול שלך והמרחב הכללי של הפורום. אני מרגישה אותך מבקשת ממני לשפוט בין המרחבים, להיכנס אל המקום הפרטי והאישי והייחודי שיש לך איתה, ואני לא יכולה לעשות זאת. לא בלי להזיק. לכן אציע לך מה שאני מציעה בעקביות בחלק ניכר מתשובותיי בפורום - להביא את הכעס והייאוש לשם, ואולי אולי אפילו לסמוך עליה שתוכל להבין... שלך, אורנה

הפסקתי להאמין שהיא יכולה להבין. מעצבן שהיא יוצאת מהכל בצורה חלקה. לא זכורה לי "שאלת ההפרדה בין מרחב הטיפול שלך והמרחב הכללי של הפורום." האם תוכלי להסביר? תודה, שירן

אני משתפת אתכם במקרה בו זוג הורים צעירים חסרי השכלה שאינם עובדים-מגדלים 3 ילדים מתחת לגיל 8. הילדים במסגרות חינוכיות עד שעות אחר הצהריים. להורים אין סבלנות לילדים, אנו במסגרות החינוכיות עדים למצב בו הילדים מפוחדים, מדוכאים, מתלוננים על מצב של מכות בבית, צעקות,עונשים פיזיים שהם סופגים בבית.פנינו לפקידת סעד-אך עד כה הכל ממשיך כרגיל.מה ביכולתינו לעשות כדי להקל על הילדים?

לאלמונית שלום! נראה כי המצב דורש התערבות מיידית, בהתאם לחובת הדווח בחוק הנוער, יש לפנות לפקידת סעד או למשטרה. פניתם לפקידת סעד ולא עזר, אנא פנו שוב תוך ציון חומרת הדברים, ניתן במקביל לפנות למשטרה , לבקש לדבר עם קצינ/ה, העוסק בנושא אלימות במשפחה , ולדווח על המקרה. הבעיה היא שבהרבה מקרים עובדי מסגרות החינוך חוששים לפנות לגורם כמו משטרה מחשש לפגוע או להסתבך עם ההורים, אלא שמנסיוני פנייה שכזו בסופו של דבר מסייעת, כיוון שההורים מופנים לטיפול בצל החוק (שרות המבחן), ובמידה והם מתפים פעולה חלה הטבה במצב המשפחה. מנסיוני הורים לא יפנו לטיפול באופן וולנטרי! כדאי לפעול ובהקדם כדי להציל את נפשות הילדים !

אני חושבת על הילדים האלה בעוד 20 שנה, איזה נזקים. אלוהים שבשמים. אני באה מרקע אישי טיפה דומה, ואני יודעת שלתקן את הנזקים זה קשה. נזקים שבעצם אנחנו הילדים לא אשמים שהם קרו בכלל. מה נשאר לכן לעשות? לתת המון אהבה ותשומת לב לילדים האלה. לתת להם תקווה שיש חיים אחרים מההורים שלהם. וכנראה, לצערי , הם עוד דור לסבל שלא נגמר, סבל של ילדים להורים מזניחים, הורים מוזנחים בעצמם. חבל שלא מבקשים רשיון מאיזה גוף ציבורי להיות הורה. באמת חבל שבת שלום שיבא