פורום פסיכולוגיה קלינית

ליאת, חלפו השבועיים, הייתי בפגישה. אני תקועה כי אני מתחמקת. היא הציעה איזשהו מעקף שיכול להיות שננסה בשבוע הבא. חזרתי לראות מה רשמתי כאן במהלך השבועיים (גם לאורנה), ואני מחזירה אותך לאחור. בכל זאת נסי לתת לי תשובה, תשובה מהבטן, יש לזה חשיבות מהותית בעיני: "אז מה זה בושה נוראית שעוצרת מלבכות? בטח ראית אין ספור בכיות, געיות, תחתיות. מה אתם עושים עם כל זה? ומה אתם עושים עם גילויי אהבה? ומה אתם עושים עם כל הביטויים הילדותיים שלנו (לאו דוקא אלו המילוליים)? ומה (אני יודעת שזה ישמע טפשי) אתם מעדיפים: את אלה ששופכים, קלי המלל, הפתוחים, או המתייסרים, הנמלטים, הנחבאים, אלו שכל מילה נחצבת מהם ביסורים?" כפי שהופעתי אעלם - אז תודה מראש זמרי ספרי -גיבורה נחמדת

שלום גיבורה נחמדת, לא בטוחה שיש לי תשובה לכל זה. כמי שנוגעים יום יום בכאב, למדנו כאנשי מקצוע (אם יורשה לי לייצג...), להתייחס אל כל גילוייו המגוונים. לא תמיד קיים שוני מהותי כל כך בין מי שגועה בבכי מר לבין מי שנלחם בכל כוחו להישאר קר רוח. ביטויי רגש עוצמתיים לא בהכרח מעידים על פתיחות רבה יותר או על יכולת משוכללת יותר לתובנה. ולהפך. יכולים להיות שני אנשים שיגיבו, רגשית, באופן דומה, ובכל זאת יעוררו תחושות שונות מאד אצל המטפל. אני מציעה לך להניח לשאלה "מה הפסיכולוגים מעדיפים", ולנסות בכל כוחך להביא את עצמך לטיפול באופן אותנטי ככל האפשר, עם הקשיים והעכבות. (זה, אגב, משהו שפסיכולוגים אוהבים :-)). זכרי שמטרת הטיפול העיקרית היא לכוון לצרכים וההעדפות שלך, ולא לאלה של המטפלת. בהצלחה בהמשך ליאת

היי אני בת 24 נשואה לומדת שירותי אנוש שנה שנייהעושה סטאז בסניף אנוש סיימתי את הפרויקט שלי ועכשיו עד סוף השנה האקדמיצת אמורה להיות עם המשוקמים ולשוחח איתם לתת הרגשה טובה וכו....כל שבוע אני הולכת לסטאז כל פעם 3 שעות.והתיידדתי עם אחת הבחורות שמ,אני בחורה דתייה עם לבוש דתי ואף פעם לא התייחסו אליי במיוחד המשוקמים הגברים חוץ ממה נשמע? מה שלומך? ודיבורים רגילים. אתמול קרה לי מקרה מרגיז לפעמים נמביאים לסניף אדם שמדריך איך לעשות קיפולי נייר ישבנו יחד עם המשוקמים לעשות את זה והיה בחור אחד שהרגשתי שהוא מדבר גסויות מתחילת היום (הוא לא כזה בדר"כ אומנם פטפטן לא קטן אך לרוב לא מדבר על מין) והיה זורק רמיזות מיניות כלליות לאוויר ללא קשר אליי,לא ממש התייחסתי ,הוא ישב לידי כשעשינו קיפולי נייר פתאום היד שלו הייתה על משענת הכיסא שלי ושמעתי אותו אומר:אני חרמן על....(אמר את שמי...)מרוב הלם לא הגבתי,עשיתי עצמי לא שומעת ואז שם יד על ראשי אז הזזתי את ראשי קדימה בחוסר נוחות,כנראה הבין את הרמז והוריד את ידו,לאחר מכן שוב ישבנו ליד השולחנות המוצמדים והצוות רצה לעשות איזשהו פעילות ,הרגשתי שהוא מסתכל עליי וניסיתי להתעלם ופתאום הוא קרה לי לבוא אליו,מרוב טיפשות חשבתי רוצה להגיד לי משהו שלא קשור לסקס אז הלכתי אליו שאל אותי איך אני חוזרת הביתה...אמרתי באוטובוס אז הוא אומר לי תבואי אליי הביתה...וגם אומר:אל תדאגי אני אדע איך להתייחס אלייך ממש בהקשר מיני ואז אמרתי לו:שמע אני אישה נשואה ודתייה וזה ממש לא נעים לי איך שאתה מדבר אליי אז הוא אומר לי אז מה הייתי עם נשואות בקיבוץ אמרתי לו בכל זאת לא מוצא חן בעיניי היחס הזה ,אין לי בעיה להיות ידידה אבל בלי רמזים מיניים ונגיעות ואז אומר לי :תודי שיש ביננו משיכה... בקיצור כשראיתי שלא ממש עוזר קמתי ולא התייחסתי אליו בכלל והמשכתי לדבר עם הבחורה שהתיידתתי איתה. השאלה איך אמורים להתייחס במצב כזה? אומנם הוא פגוע נפש אבל לי יש את הכבוד שלי, לא הייתי רוצה שיסלקו אותו מאנוש עקב התנהגות בלתי נאותה כי גם יש לו בעיות של דכאון ואין לו ממש חיי חברה,מה הייתי צריכה לעשות? אני אמורה להיות באנוש עוד כ5 פעמים לפחות עד סוף השנה.והוא גם בא כל פעם אך זו הפעם היחידה שהטריד אותי.

שלום אפרת, האופן בו הגבת נשמע נכון ומקצועי מאד. סימנת גבול בנחישות ורגישות. כמי שעובדת במחיצת משוקמים, את ודאי זוכרת שחלק חשוב ומרכזי בעבודה השיקומית מתייחס לאימון או השבה של כישורי חיים בסיסיים, בהם גם התנהלות חברתית ובינאישית. אצל חלק מנפגעי הנפש תיתכן התרופפות (זמנית או כרונית) של מנגנונים מעכבים, מה שעלול להוביל לכך שהדיבור הפנימי ייצא באופן פחות מבוקר גם החוצה. התייחסי לכך כאל חלק ממצבו הנפשי, והמשיכי להציב את הגבול כפי שעשית ממילא. במידה ותחושי שאינך מצליחה לעשות זאת בכוחות עצמך, פני לעזרתו של איש צוות נוסף. זה לגיטימי. בהצלחה ושבת שלום ליאת

ליאת שתי שאלות שאינן קשורות זו בזו. א. האם הפרש ניכר בגילים ,עד כדי הכפלה בין מטופל למטפל (כשהמטופל הוא המבוגר) יכול להוות מחסום בטיפול או הפרעה כל שהיא? ב.עד כמה אמת יש בפרסומים על מחקרים שנעשו במזונות מסוימים כבעלי פוטנציאל לטיפול בדיכאון .כמו אומגה למשל? תודה לך ליאת .גם על שאר תשובותייך שיש לי העונג לקרא אותן . שבת שלום רבקה

שלום רבקה, בטיפול יכולים לצוץ כל הזמן וכל מיני מחסומים, התנגדויות וגורמים מפריעים אחרים. גיל המטפל (כאשר הוא צעיר מדי או מבוגר מדי ביחס למטופל) יכול להפריע לאנשים מסוימים, בעוד לאחרים לא. מניסיוני, כאשר המטפל הוא טוב ומקצועי, מחסום הגיל - גם אם הטריד קצת - נעלם תוך זמן קצר, ומפסיק להיות אישיו. בעניין התכשירים הטבעיים למיניהם, בחרתי שלא לענות מיד, והתייעצתי למענך עם ידיד פסיכיאטר. לדבריו, גם אם קיים פוטנציאל כזה (שלא ממש הוכח מחקרית עד היום), הוא רלוונטי למקרים קלים מאד. כדי להגיע לכמות מיטיבה, יש לצרוך כמויות גדולות ולאורך זמן, ויתכן שהדיכאון יחלוף מעצמו, ללא קשר למה שאכלנו. כאשר מדברים על דיכאון בינוני או מג'ורי, מוטב להגיע לאיש מקצוע ולנהוג בהתאם להמלצותיו. עד כאן דברי הפסיכיאטר. מעבר לזאת, הקשר בין נפש בריאה לגוף בריא ידוע זה מכבר, ולכן כל דבר שאנו יכולים לעשות למען תחזוקת גוף טובה מקדם גם את בריאותנו הנפשית. אכילה בריאה ומאוזנת, לאו דווקא של מוצרי-פלא ספציפיים, מומלצת תמיד, ויש בה פוטנציאל של טיפול מונע. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

היי נהנית ושוב נהנית לקרוא את תשובתך ההולמת ורצינית בנושא תודה ענקית על יתיחסותך הסבריך ואף העידוד ותמיכה שאת משדרת דרך דברייך. התרשמתי מאד מדרך פעוללתייך גישתך לעבודה ואף התשובות שנתת לי עד כה. מקווה מאד שאת רואה אותי באור חיובי לאור פניותי. תודה מקרב לב שולמית. את עוזרת תומכת ומעודדת מאד בסך הכל הכל כך נכון אבלשנשארים צלקות וחווים משבר ממושך שאט אט קמים על הרגליי ותאוששים זה כך כבר חודש שלם מתחית חודש שעבר וכמה כיף שיש אנשים כמוך בדרך. אז מה שרציתי לומר כשנשארים מצולקים וקשר כזה או אחר נגמר בכאב גדול מאד יחסים למקרים אחרים אז נאלצים לפעמים בעל כוחנו לישאר שם ולהתרפק על העבר אך למזלי הטוב שזה נפתח אז נפתח אצלי כמו שצריך ויודעת לעזר ולמוע מבוגרים ממני כמו משפחה חברות ובאיחוד והכי חשוב ליתמך ולעזר באנשי מקצוע כמוך{כמוכם}

תודה, שולמית, על דברייך. שמחה שאת מצליחה להתגבר ולהיעזר. המשיכי לבקר כאן. לילה טוב ליאת

היי לילך, חוב קטן: ספר השירים של עלי אלון, בן קיבוץ עין שמר, הוא - "יחף, תהילי עין שמר", רישומים יצחק פלגי - איגנץ, ספרית פועלים, 1991. ומה שלומך? ליאת

ליאת,.. תודה.. שטרחת וחיפשת וכתבת. ושוב סליחה, שככה..את יודעת.. קצת מתביישת 'חף' זה שם טוב..אנסה לחפש.. שלומי רוב הזמן בסדר היה שבוע ארוך, שעבר, באופן מפתיע, מהר וכרגיל- לא הספקתי כלום תודה שאת שואלת, זה נעים.. לילך.

היי ליאת חמודה אני הפנה אותך להודעתי הפורןם תחת הכותרת בקשה להגדרה זאת למרות שגם אורנה וגם דרטר ענו לי כבר על השאלה אשמח לשמוע או יותר נכון לקרוא את תשובתך ולדעת את דעתך בעניין. חלילה לא פוסלת אף אחד אך מאד מעווניינת לשמוע את תשובתך בעניין ונהנת באופן אישי בתשובתיין ודרך יתייחסותך לדברים. בתודה מראש ותקווה למנה מהיר שולמית.

שלום שולמית, ההתעקשות שלך לשמוע שלוש דעות, של שלושה פסיכולוגים, יכולה להעיד על כך שאת נושאת עימך את הנושא הזה כמשהו מאד לא פתור, רגיש ומעורר רגשית. בית הספר הוא אחד מסוכני החיברות הבסיסיים בחיינו, ויש הרואים בו מתחרה ממשי לבית ההורים, ככל הנוגע להקניית הערכים, העמדות והאמונות שאנו רוכשים במהלך חיינו. בפועל, ילדים מבלים עם המורים שלהם שעות רבות בהרבה מאלה שהם מבלים עם הוריהם. הם פוגשים בהם יום יום, למשך מספר שעות (מה שלא תמיד קורה עם ההורים). המורה אינו אחראי רק להעברת חומר הלימוד, אלא נושא בתפקידים רבים נוספים, כמו 'הורה', 'פסיכולוג', 'עובד סוציאלי', 'בורר', 'שוטר', 'מדריך', 'חבר', ועוד. בניגוד לכל בעלי התפקידים האלה, המורה אינו עובד בנוהל של "אחד על אחד", אלא מול קבוצה גדולה של ילדים או נערים, השונים מאד אלה מאלה. לעובדה זו יש השפעה מכרעת על אופן התפקוד של המורה. יש כאלה שמצליחים לעמוד במשימתם באופן מעורר הערכה, ויש כאלה שקורסים מעומס עבודתם, מאבדים סבלנות, רגישות, או מוטיבציה. מדברייך, ניתן להבין שאת נושאת פגיעה ישנה, שחרצה בך זיכרונות מרים וצלקות. אינך מפרטת מהן הנסיבות, אך ניכר שהיית רוצה לדעת האם נהגו בך באופן הגון, מקצועי ואתי. כמובן שלא נוכל לדעת זאת מכאן. אני רוצה להאמין שברוב המקרים מורים - כמו הורים - רוצים בטובתם של הילדים, גם אם לפעמים זה יוצא להם עקום ומגושם. מורה טוב הוא, מן הסתם, מי שמאפשר גדילה והתפתחות, מעודד סקרנות, נעדר שיפוטיות וזמין במצבי משבר. מתוך היכרות קרובה עם תנאי עבודתם המאד קשים של המורים בישראל, אני יודעת עד כמה המשימה הזו קשה. יש מורים שכושלים. ככל הנראה, גם בתחום הזה צריך מזל. מקווה שתצליחי להתגבר על הפגיעה, להשתקם, ואולי גם לסלוח. סוף שבוע נעים ליאת

בזמן האחרון אני מרגישה ממש קושי נפשי. זה מתבטא בחוסר יכולת לתפקד ביום-יום, בדיכאון פחדים ועוד. זה כבר כמה שנים שאני מרגישה צורך להיעזר במשהו. והחלטתי עכשיו לפנות לפסיכיאטר לבירור כמה עניניים. עכשיו, תוך כדי שאני מחפשת פסיכיאטרים אני נזכרתי במקרה שהיה לי בשנות בי"ס שלי. בכיתה י' נכנסתי לבי"ס חדש ולאחר כמה זמן, התחלתי לשנות את כתב היד שלי (במכוון) ועשיתי אותו בכוונה לא מובן וכו'. (הייתה לי בת בכיתה שגם לה לא היה כתב יפה וכולם התייחסו אליה בתור 'גאון' בגלל זה.) וזה המשיך עד שיצא מכלל שליטה שלי והגיע לידי כך שמורים אמרו לי לעשות אבחון ליקויי למידה (לא הייתי זקוקה לזה. וממש לא חיפשתי את ההקלות – אולי זה היה צומי? אולי זה היה כדי להראות שאני 'חכמה'? אין לי מושג) וזה המשיך ועשיתי אבחון וגם באבחון הוספתי לעוות א ת כתב ידי ללא שליטה. (יש לציין שבאבחון לא התגלה כלום. וטוב שכך.) באיזשהו שלב רציתי להפסיק אבל לא העזתי לגלות לכולם ש'רימיתי אותם' (זה רמאות ממש אבל זה לא היה משהו נשלט או עם כוונות רעות) אני מפחדת שעכשיו ברצון שלי לגשת לעזרה נפשית גם טמון משהו ממה שגרם לי ללכת לאבחון דידקטי אז. מה את חושבת, ליאת? אני אשמח בעצתך. תודה מראש

ערב טוב, נראה לי שהסיפור הקטן מילדותך, לא סתם חזר לו דווקא עכשיו. המשאלה של אז, "להיראות חכמה" באמצעות טשטוש מכוון של האני האמיתי, מקבלת (אולי) הד מוכר באיזו חוויה עכשווית דומה, בה את חווה את עצמך כלא מספיק שווה. לפני הפנייה לפסיכיאטר, צף ועלה לו הסיפור הקטן הזה, מנכיח את עצמו כמו פתק תזכורת בצבע זרחני, הקורא: הביטו לכאן! אל תשכחו! נסי להקשיב לזיכרונות ההם, וללמוד מהם משהו על הקשיים שלך היום. בהצלחה בטיפול. ליאת

לא הבנתי הכל. אני ראיתי בסיפור זה גורם מעקב. חשבתי שהסיפור הזה אולי שופך אור על ה"סיבה" לפנות לפסיכיאטר כיום. ואם זאת באמת אותה סיבה אז בעצם הרצון לפנייה הוא לא מוצדק, לא? עכשיו אני לא מודעת לזה, אבל אולי אני אבין את זה יותר מאוחר. אולי בעצם אני לא צריכה לפנות לעזרה כמו שאז לא הייתי צריכה לפנות לאבחון? תודה רבה!

Hi Liat, I don't expext you to remember me as you have so mnay letters to reply to. However if you do I just wanted to tell you that after 2 months of not being in contact with my daughter, the ice has finally been broken AND we have renewed our relationship. There is still a lot of work to be done AND I have been seeing a psychlogist via the Kupa- pity I didn't do it years ago. I have learnt one very important thing AND that is having PATIENCE is one of the most important things, as difficult as it is. Best Wishes

היי קארן, איך העלית בדעתך ששכחתי אותך?! כמה טוב לשמוע על ההתקדמות שלך. בכל פעם מחדש מרגש אותי לראות את הניסים הקטנים שטיפול פסיכולוגי יכול לקדם. את נשמעת רגועה ונינוחה הרבה יותר, ובעיקר מוכנה לקחת אחריות על התהליך האיטי של בניית הקשר מחדש. המשיכי לחזור ולשתף בהישגים הקטנים והגדולים. כל הכבוד. ליאת

ליאת שלום, אומנם כבר התחלתי לדון בנושא ז לפני שבוע,אך בינתיים הוא רק החריף,אני מתכוונת למצבי הנפשי והפיזי,ובעיקר לנפשי - שזה התחום שאני מקווה שתוכלי לעזור לי (לפחות חלקית) בכך; לאחרונה אני חשה ייאוש נוראי וזה הגיע למצב שנכנסתי יותר מידי עמוק לעצב שהיה עקב מות דמות אהובה באחת הסדרות,והגיע למצב שכל מילה שמדברים בשיחה או בסרט או סתם בטלויזיה(חדשות וכו'),ושמזכירה לי את מצבי גורמת לי לעצב ותסכול ולבכי (וכשאני לבד ולא ליד אנשים וגם כשאיני בטיפול) זה בכי חיצוני חזק,וכשאני ליד אנשים אני מנסה בכוח להפנים את ריגשותיי ו'לשמור את התסכול בפנים',ואז{כפי שסיפרתי בעבר}אפילו אם הדמעות מופיעות אני מתרחקת מאנשים ומסתירה את פרצופי כדי שלא יראו זאת,כפי שקרה לי היום עם הוריי,כשאימי שוב 'ירדה עליי' שלא רק שאיני עובדת וכו' אלא גם בבית איני בדיוק מתפקדת כפי שבחורה בגילי אמורה לתפקד,ועובדה - אחי הגדול העיר לה על כך {זה שגם ככה לא במיוחד סובל אותי ו'יורד עלי' רוב הזמן}; הגעתי למצב שלגמרי נמאס לי מעצמי ומחיי ואני כעת ממש ש ו נ א ת א ת ע צ מ י ו א ת ח י י - אם אפשר לקרוא לזה 'חיים'- כי אין לי באמת חיים,אלא רק 'אוסף של כשלונות ואכזבות' ואני מרגישה (עד כמה שזה נשמע נורא ושניסיתי להדחיק מחשבה זאת כבר מספר פעמים היו) כאילו אני 'סתם תופסת' מקום של מישהו אחר ביקום שהיה בטח מנצל ונהנה מהם טוב ממני - אם היתה לו האפשרות. זה נורא לחיות בתחושה יומיומית שכולם - ובעיקר משפחתי - מאוכזבים ומיואשים ממני,וכבר לא מאמינים 'שיצא ממני משהו חיובי', זה גם נורא לחוש שמשפחתי מתביישת בי ליד אחרים - כי איני עובדת זמן כה רב ואין לי בן-זוג וכו' - אך איני מאשימה אותם בכך,הרי גם אני מתביישת בעצמי ואני גם שונאת אתת עצמי,אז איך הם לא יתביישו בי,הרי לא נתתי להם שום דבר שיוכלו להתגאות בי. היחידה שנראה לי שמבינה אותי אותי זאת הפסיכולוגית שלי,שממש עוזר לי לשוחח איתה,אך אותה אני פוגשת רק לזמן קצר רק פעם בשבוע (וגם זה לא תמיד),אז איך היא תוכל באותו זמן קצר לעזור לי להתגבר על כל הסבל הנוראי שעובר עליי,הרי אני אדם שלא קל לעזור לו משום בחינה,כי אפילו הגוף שלי 'עקשן' ו'לא מוכן לקבל' כל תרופה שנותנים לו; לצערי הגעתי למצב שבו הפסקתי להאמין שמישהו אי-פעם יוכל באמת להבין מה עובר עליי ולעזור לי לצאת ממצב נוראי זה. שמת-לב,וגם הפסיכיאטר שלי העיר לי על כך,שמאז שהפסקתי עם התרופות התחלתי להתעסק יותר באובססיביות ובחרדות מכל תסמין בריאותי קטן שמופיע,ואומנם הוא צודק בכך חלקית,אך לכן לא נראה לי שגם הוא מבין אותי ממש. כעת אנו מחכים שהבעיה הבריאותית שהופיעה עקב הכדורים תעילם לגמרי כדי שאתחיל כדורים ממשפחה אחרת של תרופות,אך גם זה דבר שמפחיד אותי מאוד,כי אני כבר בחרדה ממה תהיה תופעת-הלוואי הנדירה הבאה ש'תנחת עליי' מהכדורים הבאים,הרי עם ה"מזל" שלי אין סיכוי שמשהו יסתר טוב בחיי וילך בקלות בלי להסתבך. מקווה שלא התשתי אותך, אני מרגישה הקלה מסויימת לשתף אותך ואת האחרים במה שעובר עליי וגם ע"י כתיבה 'לפרוק הכל מעליי'. תודה מראש, משתנה

שלום משתנה, אני שמחה שאת מצליחה למצוא הקלה חלקית מעצם השיתוף כאן. מעניין איך מותה של דמות בסדרת טלוויזיה מצליח לנקז את צערך, ולפרק אותו באמצעות הדמעות עליה-עליך. אני ממשיכה להרגיש אותך מאד 'מאגית' בהתייחסות שלך אל חייך, כאילו היו תוצאה של כוח עליון. אני סבורה שעדיף לנסות בכל מחיר להתייחס אל חיינו כאל לוח המשחק שלנו-עצמנו, מתוך אמונה שאנו קובעים הן את המהלך והן את קצב ההתקדמות. בעניין ההערות של בני המשפחה - זה כנראה המס שיש לשלם על מגורים בבית ההורים בגיל מאוחר. יתכן מאד שאם לא הייתה לך האופציה הזו, לא הייתה לך ברירה אלא לצאת ולעבוד לפרנסתך. כמו שכבר הצעתי לך פעם, נדמה לי שמפלס הטענות שלהם יירד פלאים אם תתגייסי לעזור באחזקת הבית, בניקיונו, בקניות, כביסות, וכיוב'. טוב לשמוע שהטיפול שלך מהווה עבורך מקום בטוח ומאפשר. נסי להשתמש בו כמנוף לשינוי. סוף שבוע נעים ליאת

ליאת תודה על תשובתך, אני קולטת את דברייך שהחיים תלויים רק בנו ו'לא בכוח עליון' אך קשה לי להסכים עם דעה זו,כיוון שאם זה היה כך,אני בלבד היתי קובעת שהכדורים יפעלו ויעזרו ולא יפגעו בי, והייתי דואגת לא ליפול נפילה שתשנה לגמרי את כל מהלך חיי,ותר?ע אותם,היתי דואגת שלא אפוטר מעבודתי עקב כך,היתי דואגת שלא אחלה במס' מחלות לא שכיחות שפוגעות בבריאותי ובאיכות חייי וכו' והיתי דואגת לדברים נוספים שיסתדרו בחיי,עכשיו את מבינה-ליאת למה קשבה לי להסתכל על החיים כפי שאת מסתכלת עליהם?! לגבי עיניין הבית אני לרוב כן עוזרת בניקיונו,בקניות וכו' - לא כל יום,אך בימים שעושים זאת כן,אך אחי הגדול בכוונה מקומם פעמים רבות את אימי נגדי,בעיקר כשאיני נמצאת, וכיוון שהוא בעל כוח-שיכנוע מצויין,אני קולטת פעמים רבות שהיא נגדי כי אחי שיכנע אותה בכך; איני רוצה להיות קטנונית אך פעמים רבות אחי זה שמלכלך ומשאיר כלים מלוכלכים ואפילו כלים גדולים - כמו למשל: קרש חיתוך וכו' על השיש,ולא שוטף ואני או הוריי עושים זאת אחריו,וכמו-כן הבית כולו מבולגאן בצורה נוראית עקב דברים ששייכים לו וכיוון שלא היו לו איפה לשים אותם דחף אותם בסלון וכו',כך שבמובן מסויים אנו חיים כמו ב'מעברה' בזכותו,אך כשאימי מעירה לו על כך ועל דברים שהיה יכול עוד להכניס למחסן ולא הכניס - מעצלנות,הוא ממיד מתלהם וומתעצבן ואז מפסיקים לדבר על כך,או שהוא מעביר נושא דיבור מהר מאוד.נכון שלפעמים הוא גם עושה דברים עבור הבית ועוזר,אך הוא יותר מלכלך ומבלגן את הבית מאשר עוזר,ולכן מרגיז אותי שהוא - שכמעט ו'לא נוקף אצבע' עבור ניקיון הבית והטיפול השוטף בו,הוא מעיז להתלונן בפני אימי על כך שאני לא עושה כלום,הרי הוא לא רק שכמעט ולא עושה כלום,אלא גם בנוסף הוא מלכלך ומבלגן את הבית. לגבי הטיפול אני מנסה ואנסה ליישם את דברייך,אך אני מפחדת מה אם הזמן הקצר שיש לי כל פגישה והזמן הארוך בין פגישה לפגישה,לא יאפשרו לי להתקדם באמת, אך אין לי אפשרות כספית כרגע ליותר מפגישה אחת בשבוע.

שלום, אנחנו בעמותת "שכולו טוב" מקיימים פעילויות חברתיות לפנגעי נפש ברחבי הארץ, שמטרתן הנאה, חוויה והיכרויות. רצינו להזמין אתכם לטיול בפארק מיני ישראל ואזור שפלת יהודה. הטיולים מתקיימים בתאריכים : 14.6.07 יציאה מירושלים; 25.6.07 יציאה מחיפה. לפרטים נוספים: ירושלים: אורן - 050-2090908 חיפה: רונן: 050-2090939 נשמח מאד לראותכם!!

הבן בן 25 אובחן לאחר מעשה פלילי כפוסט טראומטי עם הפרעה דיסוציאטיבית. הוא טופל אצל פסיכולוג במשך יותר מחצי שנה פעמיים בשבוע יותר בין 50 ל60 שעות. הבן מרגיש שהטיפול עזר לו ומעוניין לעשות הפסקה אפילו זמנית . הפסיכולוג טוען שזאת טעות ושיש עוד רבדים עמוקים לטיפול. הבן טוען שכל התחושות והתסמינים נעלמו. האם להפסיק הטיפול? האם יש מקום לדלל את הפגישות. תודה מראש.

שלום נורית, אחת השגיאות הנפוצות בהן אנו נתקלים בקליניקה, היא המחשבה שהטיפול הסתיים עם היעלמותם של הסימפטומים. אין ספק, שלאדם שסבל זמן רב מנוכחותם המטרידה, היעלמות הסימפטומים היא הקלה דרמתית. עם זאת, במקרים רבים, רק בשלב זה מתאפשרת העבודה הטיפולית האמיתית. אני מסכימה עם הפסיכולוג, וסבורה שהעבודה לא נגמרה. המעבר מפעמיים בשבוע לפעם אחת נשמע פשרה טובה שאפשר לשקול. דברו על כך עם המטפל, ופעלו בהתאם להמלצותיו. בהצלחה ליאת

"רק אז מתאפשרת העבודה הטיפולית האמיתית..." ..... המקרה שלי, יש להניח, שונה, ובכל זאת אשתף אחת מהחרדות הגדולות שלי היא בדיוק זו - שהטיפול ייפסק עם שיפור מובחן. שאנטש כשכביכול, על פניו, דברים מסתדרים, כשזה, למעשה, הרגע בו אזדקק לעזרה האמיתית. החרדה משולבת עם הפנטזיה שמידה של דאגה אפשר לקבל רק אם נמצאים נמוך מעוך. התוצאה - כל שינוי נשמר בסוד עמוק. אפילו מפניי שלי. הסיבות לחרדות הללו ברורות וידועות לי, הטיפול לימד, וכנראה שגם לא קשה לנחש. וכפי שאמרת, ליאת, כל-כך כל-כך ברור לי שרק אז מתאפשרת העבודה הטיפולית האמיתית. ה-נקודה שבה (מבחינתי, לפחות) הכי חשוב להישאר. מתקשר לי לתלות (במובן החיובי שלה) ולאמון, ובכל זאת מבפנים מהעומק העמוק יש משהו שפוחד נורא וחסר. סתם משהו קטנטן לשתף בהקשרים. דברים מורכבים בהרבה... עוד לא הצלחנו להתגבר על זה :-( אבל ממשיכים לעבוד קשה. שנינו.

בתי בת ה 3 כל הזמן "משחקת" באיבר מינה- היא גילתה תענוג זה לפני יותר משנה אבל כיום התדירות הרבה הרבה יותר אינטנסיבית. לאחרונה החלה להחדיר חפצים שונים (כמו המוצץ, צעצועי אמבטיה וכו') לאיבר המין. אין לי בעיה שתענג את עצמה אבל אני חוששת לפציעות דלקות, פטריות ונזקים אחרים. שאלותי: 1) האם התפתחות זו נורמלית או מוקדמת מידי? 2) איך עלי לנהוג ולהגיב להתנהגות זו? 3) האם זה מסוכן? 4) עם מי כדאי להתייעץ? תודה, אם מבולבלת...

ערב טוב, מרגע שפעוט משתחרר מלפיתתו של הטיטול, הוא מגלה - באופן טבעי - את איברי מינו ואת ההנאה שניתן להפיק באמצעותם. זוהי אכן תגלית משמחת עבורם. אנסה להשיב לפי סדר שאלותייך: 1. מדובר בהתפתחות נורמלית לחלוטין. 2. עליך לנסות ככל יכולתך להתעלם מהתנהגות זו, ולהעיר כאשר היא נעשית בפומבי. תוכלי לומר לה בפשטות שהיא יכולה לעשות זאת כמה שהיא רוצה, אבל בחדרה ובפרטיות. 3. ברוב המקרים מדובר בחיכוך חיצוני ולא בהחדרת חפצים מסוכנת. הסבירי לבתך שכמו שאינה מכניסה חפצים חדים לעין או לאוזן, כך יש להימנע מהכנסתם לאיבר מינה. 4. הכתובת לשאלות אלה היא פסיכולוג ילדים, אז...הנה, התייעצת. :-) בשמחות ליאת

מה זה דיסיתמיה ואיך אפשר לצאת מזה???

שלום מישהו, דיסתימיה מוגדרת כהפרעת מצב-רוח ממושכת, שאינה מגיעה לחומרה המצדיקה אבחנה של דיכאון ממש. הפרעה זו מאופיינת במצב רוח ירוד ומדוכדך, חוסר עניין, ירידה ביכולת ההנאה והאטה בפעילות הכללית. ייתכנו הפוגות קלות, אך בדר"כ מדובר במצב המתמשך מעבר לתקופה של שנתיים. הטיפול בהפרעה מתבסס בעיקר על פסיכותראפיה ממושכת (בשל אופייה הכמעט כרוני של התופעה, הדכדוך הופך כמעט 'טבע שני', ונדרש זמן לצורך יצירת שינוי), ובמקרים מסוימים משלבים גם טיפול בנוגדי דיכאון ממשפחת ה-SSRI. בהצלחה ליאת

שלום , יש לי חברה שצריכה עזרה נפשית בעקבות מס דברים שפקדו אותה לאחרונה היא מודעת לכך שהיא צריכה פסיכולוג אבל מפאת מצב כלכלי מאוד גרוע אין באפשרותה לפנות לפסיכולוג שיטפל האם מישהו מכיר או שמע על פסיכולוגים שמתנדבים ללא תשלום ? תודה שיר

שלום שיר, הציעי לחברתך לפנות למרפאה ממשלתית לבריאות הנפש הסמוכה לאיזור מגוריה. תוכלו להיעזר בקישור הבא: http://www.traumaweb.org/mirpaot.doc בהצלחה, אורנה

לא יודעת אם הבנת...בכל מקרה התכוונתי שתפתחי ערוץ 2 היה לי יום מחורבן היום...כמעט בכיתי בעבודה... ו...המקרר שלי ריק... מקווה שאצלך הכל טוב

ערב טוב ME, לצערי, לא הייתי מול טלוויזיה אתמול. אם תרצי לשתף באירועי היום - את מוזמנת. בינתיים, רדי לפיצוציה ותקני לך משהו מתוק להחיות את הנשמה. לילה טוב ליאת

היי דוקטור... התאהבתי במטפל שלי... הוא פסיכותרפיסט... ולמרות שהסיבות ברורות לי ואני מודעת להן ואני מודעת שמצב כזה יכול לקרות וקורה די הרבה פעמים.. אבל עדיין איני יכולה שלא להרגיש שיש שם משהו נוסף.. חיבור מאד מיוחד ביננו.. התוודתי בפניו.. הוא היה נבוך. שאלתי אותו מה הוא מרגיש לגבי זה והוא אמר שהוא הרגיש שיש ביננו כימיה הדדית - מה זה אומר??? :-( הוא אמר שהוא המטפל שלי ותמיד יהיה המטפל שלי גם אם אני אבחר להפסיק את הטיפול ושהוא לא יכול להיות משהו אחר בחיי... הוא היה באמת הכי מקצועי בעולם למרות שהרגשתי שזה קשה גם לו. למרות שזה היה הדבר הכי קשה בשבילי לעשות, כי אני מאד מעריכה אותו בתור מטפל וחושבת שהוא מדהים, אבל הפסקתי את הטיפולים כי זה לא נראה לי נכון להמשיך שיש לי רגשות כ"כ חזקים אליו וגם בגלל שבאיזשהוא מקום רציתי להבהיר לו שהוא אינו המטפל שלי יותר ואין לו אחריות כלפיי בתור מטפל. אני עדיין מרגישה אליו המון, האם עלי לוותר עליו ועל הסיכוי שיקרה משהו ביננו? האם אחרי תקופת צינון מערכת יחסים מסוג זה יכולה להתקיים?

שלום טלי, שאלת שאלה מסובכת... אני מוותרת כרגע על ההרצאה המוכרת בנושא העברה (transference) ואהבה בקשר הטיפולי, אם כי אני בהחלט מציעה לך לעשות חיפוש בפורום סביב נושא זה. במקום ההרצאה, אכתוב בפשטות שלפעמים מתרחש בקליניקה מפגש המעורר את התחושה כי בנסיבות אחרות של היכרות היה יכול להיווצר כאן קשר אחר לגמרי. אבל העניין הוא שאלה הן נסיבות ההיכרות - נסיבות של קשר טיפולי ולא אחר. בעיני, אלו הן נסיבות מכריעות, ואם כך זימנו החיים היכרות בין שני אנשים כך אמור הדבר להישאר. אני מניחה שישנם מטפלים שחושבים אחרת, והם אולי ידברו על 'תקופת צינון' מסויימת שלאחריה יכול להתקיים קשר רומנטי בין מטופל/ת לשעבר והמטפל/ת. לו היית ממשיכה בטיפול, אני מאמינה שהית מגיעה לתובנות מעניינות וחשובות בנושא, משום שיש כאן עוד דברים רבים לחשוב עליהם... בברכה, אורנה

היי אורנה מותק ושלום גם לליאת, דרור ושאר האנשים היקרים שקוראים כרגע על הבלאגן בחיים שלי... ניסיתי לשלוח את המייל הזה ארבע פעמים!!! כל פעם הוא נמחק מסיבות אחרות, אני מקווה שעכשיו הוא יגיע אליכם כי אני כבר די מיואשת ומרגישה שיש איזה קנוניה אוניברסלית נגדי ואולי פשוט אני לא אמורה לכתוב ולשתף אתכם בכל זה, אבל משום מה אני מרגישה שאם לא אז אני אתפוצץ... אז זהו הנסיון האחרון...אז קודם כל, תודה אורנה על המילים החכמות.. ומה שאמרת זה בדיוק השאלה שאני שואלת את עצמי בימים אלו.. האם לחזור לטיפול או לא... הפעם האחרונה שדיברתי עם המטפל שלי היה לפני בערך שבועיים. זה היה אחרי פגישת הסיכום שבה הרגשתי כמו דג.. לא יכולתי באמת לדבר או להיפתח.. ורוב הפגישה לוותה בשתיקות ארוכות ומביכות עם חיוכים מבויישים של שנינו... יצאתי מהפגישה בתחושה של אכזבה והחמצה כי לא באמת הצלחתי לבטא משהו ממני בשעה הכ"כ חשובה הזאת.. לאחר שיצאתי ממנו הרגשתי שלא יכול להיות שזה נגמר ככה ושלחתי לו הודעת טקסט שבא כתבתי שהוא לא חייב לענות להודעה הזאת ושאני פשוט מרגישה צורך לכתוב לו, כתבתי שאני מרגישה שלא אמרתי את כל מה שרציתי להגיד.. שיש עוד הרבה.. ושאני מצטערת אם הבכתי אותו, אבל בסך הכל רציתי לנסות לראות מה הוא מרגיש, אם בכלל... לאחר יומיים הוא התקשר ואמר שמההודעה שלי הוא הבין שיש לי עוד הרבה מה להגיד והוא מזמין אותי לבוא לפגישה נוספת, לאחר שחשבתי על זה כמה ימים החלטתי לסרב להזמנה כי הרגשתי שזה לא בריא בשבילי וגם לא בשבילו - שאלתי את עצמי בכנות למה אני אלך לפגישה הנוספת הזאת, האם זה כי אני באמת רוצה לשבת ולנתח איתו את הרגשות שיש לי אליו או כי אני פשוט רוצה לראות אותו. אני לא חושבת שאני צריכה לנתח איתו את הסיבות, אני מודעת אליהן לחלוטין.. אני מודעת לכל נושא ההעברה והשלכה בטיפול ואחרי כמות ספרי הפסיכותרפיה והמאמרים על יחסי מטפל מטופל שקראתי בשבועות האחרונים אני יכולה לומר שאכן הכל נכון ויש עוד המון סיבות, אני מודעת לכולן וכולן נכונות, אך אני עדיין מרגישה שיש משהו נוסף ביננו.. כשאמרתי לו שאני לא באה הרגשתי שהוא מאוכזב אך הוא אמר שזאת החלטה שלי והוא מקבל אותה. אמרתי לו לא גם כי רציתי להבהיר לו שהוא לא המטפל שלי יותר, שאין לו אחריות עלי, מתוך תקווה שזה יפתח ערוץ חדש בקשר ביננו, כי הוא מטפל יחסית חדש וצעיר אבל הוא כ"כ מקצועי ורוצה לעשות את הדבר הנכון ורציתי להרגיע אותו בדרך מסוימת.. אני גם מרגישה קצת אשמה שבכלל פתחתי את הרגשות שלי מלכתחילה וסיבכתי את הכל ככה אבל לא יכולתי להשאיר את זה בפנים יותר... מאז בשבועיים האחרונים אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו.. כאילו חלק ממנו כל הזמן איתי.. אני כ"כ רוצה לשתף אותו במחשבות שלי, ברגשות, בתחושות, בתובנות וגם בגעגועים... חשבתי על ללכת למטפל אחר, אפילו קיבלתי טלפון של מישהו עם המלצות חמות, אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי ליצור קשר עם מטפל אחר.. אני לא מצליחה לראות את עצמי נפתחת ככה למישהו אחר.. אני לא חושבת שאני רוצה להיפתח ככה למישהו אחר... זה אפילו מרגיש לי קצת כמו בגידה בו... האם אני צריכה להתקשר אליו? לחזור אליו לטיפול? ללכת למטפל אחר? מה???????? הצילו!!!!! :-(

זאת שוב טלי.. בהמשך למה ששיתפתי.. אני גם שולחת לכם שיר שכתבתי בנוגע לכל הרגשות הללו שאני מוצפת בהם בשבועות האחרונים... מראה אתה רואה אותי, כה שקופה אני מולך. מחשבותיי ערומות, נודדות, לתוך ליבך. אתה מרגיש אותי, את עוצמותיי, וחולשותיי הן נחרטו בזכרונך. ואתה שותק. והשתיקה שלך יפה. הפשטות שלך נוגעת וכובשת מעירה בי את אותו רגש רדום של אהבה. יש בי רגעים שהיו בך. יש בי כאב שכולו שלך. יש בי אהבה אבל מה איתך? בודדת... רועדת ... פוחדת פותחת דלת לחשיכה. בין הגלים במעמקים רגשות מתגבשים מתבלבלת.. בין השבילים שלך ושלי מן צומת דרכים.. עוצרת. מתעוררת. והרגע הוא קר אולי מאוחר? רכבת של לילה תחנה אחרונה למחר. אתה רואה אותי כה שקופה אני מולך...

היי אני מטופלת אצל פסכולוגית,אינני עובדת אימי משלמת לי את הטיפול 300 ש"ח ל45 דקות. לאחרונה בקשתי מהמטפלת שלי לכתוב לי מכתב שבו היא תתאר את מצבי הקשה ועוד מספר פרטים אישיים,ולהפתעתי היא דרשה ממני 200 ש"ח בעבור המכתב הזה. האם זה הגיוני???200 ש"ח בעבור מכתב ?(אגב הפסכולוגית הקודמת מעולם לא דרשה ממני שום סכום כסף בעבור אישורים מסוג זה). לאחר הטיפול האחרון ודרישת הכסף הנ"ל חשתי צורך עז למצוא עבודה,האם זה חל ק מהטיפול הפסכולוגי דרישת הכסף? תודה רבה.

שלום לינור, אני יכולה לענות מתוך תחושותיי שלי, שעלות הטיפול כוללת גם מצבים יחודיים דוגמת כתיבת מכתב. עם זאת, אני מניחה שכל איש מקצוע מתייחס לזמנו באורח שונה. ולגבי הרצון שהתעורר בך לעבוד ולממן את הטיפול בכוחות עצמך - אני רואה בכך דבר מבורך בכל מקרה. בברכה, אורנה

היי ושלום רב לשנתיי מנהלות הפורום המשלימות את משולש המוחות בפורום זה. בשעתכם כשתגיעה יומך אורנה להשיב על שאלות המשתתפים אנא ממך פיתחי בקשה להגדרה וליאת ישמח אם גם את תשיבי לי ותסתכלי בשאלתי שתחת הכותרת בקשה להגדה. כי ברצוני לדעת גם את דעתכם בעניין. וזאת למרות שכבר דררור ישיב לי שוב הזכיר ואומר שחשוב לי לשמוע גם את התשובה של כל אחת מכן. בברכה שולמית

שלום שולמית, אני מסכימה עם דרור שקשה להשיב מבלי לדעת יותר אודות הקשר שהיה לך עם מורייך, ועל מהות הפגיעה שחווית. לכן, אני מוצאת שקשה לי להוסיף מעבר לדבריו של דרור. קשר בין מורה ותלמיד עשוי להיות קרוב ומשמעותי, אך תוך שמירה ברורה על גבולות חברתיים ותרבותיים, המנוסחים בחוק ובאתיקה המקצועית. בברכה, אורנה

ומה הקשר לפגיעה מינית?

תשובה לא מקצועית בכלל, עד שאורנה תשיב... דיסוציאציה זה ניתוק- חוויות שנפרדו אחת מהשניה. זכרונות או רגשות שהתנתקו אחת מהשניה. זה משמש כמנגנון הגנה, עוזר לנפגעת מינית לשמור על נפשה. אם זו התעללות שחזרה על עצמה בילדות, עלולה להתפתח הפרעת אישיות דיסוציאטיבית (פיצול אישיות), אבל אני חושבת שזה די נדיר. * * * * *

על דיסוציאציה, הפרעת זהות דיסוציאטיבית ועוד http://www.maytal.co.il/heb_articles/article_1.html (במאמר מוזכר גם הקשר לשורדות התעללות מינית)

מידע חשוב נוסף כאן http://www.macom.org.il/topic_did.asp ומאמר דומה מאד לראשון, ממקור אחר http://benafshenu.jerusalem.muni.il/psycology/iden.htm

האם מי שמסגל לעצמו עצמי מזויף בעצם נמצא בניתוק(דיסוציאציה)? תודה מראש.

לא, משום שלא מדובר בניתוק בין חלקי הנפש, אלא דווקא יחסי הגומלין והמגע בין ה'אמיתי' וה'מזוייף' מעוררים את תחושת הכאב העזה.

שלום נעמה, קיבלת תשובה נכונה וממצה וקישורים מצויינים (תודות למשיבים החרוצים!), כך שאיני בטוחה שיש צורך שאוסיף. אם יתעוררו שאלות נוספות את מוזמנת לכתוב אלינו שוב. בברכה, אורנה

היי אורנה, מחכה לטלפון ממנה אך הוא מבושש להגיע... נראה לי שלא יגיע לעולם, ואם כן יגיע אז מה יהיה? לחזור לטיפול לא טיפול? לדעת שאני מגיעה לשם רק בשבילה לדעת שאני מגיעה לשם כי היא מצליחה להרגיע אותי. לדעת שאני הולכת לשם ולא מצליחה לדבר על הדברים שמציקים/ מפריעים לי בחיי היום יום. ועולה בי המחשבה ללכת למישהו אחר. לפסיכולוג ממין זכר, אני יודעת ששם לא יקרה לי מה שקרה לי שם. יש לי טלפון של פסיכולוג. אני לא מעזה להתקשר. מרגיש לי כמו בגידה, ומה יקרה כשאני ילך אליו? כיצד אני אסביר לו מה הסיבה שהגעתי אליו? איך אני אדבר על מה אני מרגישה כלפיה? נראה לי פתטי ועלוב. אחרי כמה זמן נראה הגיוני להתחיל טיפול חדש? אם אני יתחיל טיפול אני ארגיש כאילו אני בשני טיפולים - זה שנטשתי וזה שהתחלתי. אורנה, בא לי לבכות והדמעות לא מכירות את הדרך. לא מצליחה להפסיק לחשוב עליה. אובססיביות. יודעת שאין סיכוי שאני אצור איתה קשר. משכנעת את עצמי שאני מסתדרת לבד שאני לא צריכה אף אחד ובכל זאת המחשבות על טיפול ועל עזרה לא מצליחות להעלם. שיהיה לך ערב טוב עננית

עננית נטושה אבודה יקרה... התהיות שלך נוגעות ללב ומעוררות בי מחשבות. אני בטוחה שהפסיכולוגית שלך חושבת עלייך, אך אני מניחה ומאמינה שהיא לא תיצור את הקשר בעצמה אלא תמתין בסבלנות לאות חיים ממך (זה נכון יותר גם מבחינה אתית). האם תתני אות חיים או תמשיכי בדרכך (או שניהם), אלה הן באמת שאלות קשות וכואבות. במידה ותחליטי לנסות קשר טיפולי אחר, דעי שאין זמן 'נכון' אובייקטיבי לכך. בנוסף, אין דבר הגיוני יותר מלדבר בטיפול החדש על סיומו הכואב של הקשר הקודם (ואין בכך דבר פתטי). אני שולחת לך כוחות, אורנה

אני בת 29,ווהגעתי למסקנה שאני צריכה ללכת לטיפול פסיכולוגי.כבר הייתי בשתי פגישות.ויש לי כמה שאלות: 1.האם חייבים לדבר על הילדות כשיש בעיה ספציפית(אצלי פחד מהריון ולידה)?המטפלת שלי אמרה שאני יותר מדי רציונלית ולא מבטאת שום רגש,ושאני צריכה ללמוד לדבר על הרגשות שלי.היה לי מאד מאד קשה עם זה,וזה הצריך ממני המון אנרגיה. 2.כשיצאתי מהפגישה פתאום הרגשתי המון כעס על ההורים שלי,ובמיוחד על אמא.ולא התחשק לי לדבר איתם,למרות שאנחנו כן בקשר טלפוני.מה עושים עם הכעס הזה עד הפגישה הבאה עם המטפלת? 3.אני לא בטוחה אם היא גרמה לי להרגיש כקורבן או שבאמת היו לי חיים נורא קשים.איך אני יכולה לדעת?כי היא כל הזמן אמרה שזה נשמע שהיה לי מאד קשה,ושאני כועסת אולי,או שרציתי תמיכה ולא קיבלתי...ובסה"כ התמודדתי עם זה כל השנים...ואני כבר אחרי זה.. 4.האם מקובל לבקש מהמטפלת לקרוא את היומן שאני כותבת?כי נורא קשה לי לדבר בע"פ,אז לא איכפת לי שהיא תקרא ותשאל אותי שאלות. 5.אני עובדת סוציאלית במקצועי,וקשה לי להתנתק ולא לחשוב גם על הטכניקות הטיפוליות שלה,אז כל הזמן אני חושבת מה אני הייתי שואלת או עושה במקומה,איך מתנתקים? אודה לתשובות.

שלום יעל, 1. לדבר על הילדות ולבטא רגשות זה לא בדיוק אותו הדבר... בכל מקרה, בטיפול אין הכרח לדבר על נושא מסוים או על תקופת חיים מסוימת, ובדר"כ הדברים עולים בזמנם המתאים. בנוגע לרגשות, הדיבור הרגשי והיכולת להתבונן ברגשות בחדר יתפתחו בהדרגה. 2. נסי להתבונן ברגשות העולים בך, מבלי להיות אקטיבית בנוגע לכך (אני יודעת שזה לא פשוט). בנוסף, כדאי לדבר על כך בפגישה הבאה. 3. אני חושבת שקצת מוקדם מדי לגבש עמדות כה חזקות. נדמה לי שהיא ניסתה להיות אמפטית כלפייך, ולהדהד לך בחזרה את התחושות שהתעוררו בה כשהקשיבה לך. 4. את יכולה לשאול אותה. זה מאוד תלוי בעמדה שלה כמטפלת. 5. סבלנות יקירתי... היכולת לתת לה לטפל בך כרוכה בהתפתחות הדרגתית של אמון וקרבה. ההיצמדות שלך לטכניקה מבטאת משהו מהמתח שלך, וזה טבעי וישתנה בהדרגה. שוב - כדאי לשתף אותה בתחושה זו. בהצלחה, אורנה

איך מפחיתים את תחושת הכאב האין סופית הזאת שנמצאת עמוק בלב? איך מפסיקים לחשוב עליו בכל רגע פנוי? איך מתגברים על היצר להתקשר אליו/לשלוח לו SMS כדי לדעת אם גם הוא חושב עלי לפעמים? איך נפתחים שוב בטיפול חדש? כ"כ הרבה שאלות וכ"כ הרבה כאב ולחשוב שבדר"כ אני עובדת יותר עם ההגיון לא להאמין!!!!!! איריס.

איריס יקרה, אני מבינה שאת אחרי פגישת הפרידה ממנו, ואני מקווה שהדברים עובדו ככל שניתן לעשות בחמישים דקות. הכאב שנותר אצלך מאד מובן לי. נסי לעבור כל יום לגופו, לא לצפות מעצמך לא להרגיש כאב. ומעבר לכל זה - הרשי לעצמך לדבר על הדברים בטיפול החדש. לילה טוב, אורנה

מקלים קצת על חוסר האונים.

אני בטיפול שנה וחצי. אני לא מצליחה אולי להבין את מהות הטיפול ולכן אני ממשיכה להתלבט לפני כל פגישה אם ללכת או להפסיק. וזה לא מפסיק אף פעם. היא טוענת שאני לא נותנת אמון באנשים אחרי ההתעללות שעברתי, ושאני נמצאת בדכאון עקב אובדן וסירובי לתרופה גורם לתקיעת הטיפול. אני מנסה כל פעם להתחיל עם הדברים שהכנתי כל השבוע לגבי מה מציק לי, אבל אני מגיעה לשם, מתעצבנת, פוחדת, הרגליים רועדות מעצבנות, שותקת. ואפילו כשאני מנסה בבית אחרי הפגישה להזכר מה היה בפגישה אני פשוט עושה BLOCK, כאילו שלא הייתי שם ולא הקשבתי לכלום. ובעקבות זה אני עצבנית כל השבוע. ואין לי כוח לאף אחד ולשום דבר. מה אני אעשה? האם הבעיה אצלי, כלומר אני צריכה לתת לה עוד זמן (אני מרגישה שאני מתנהגת הרבה יותר טוב מאשר בפגישות הראשוניות)? או האם הבעיה אצלה, שאני לא מצליחה להתקרב אליה, לבטוח בה או בלתת לה אמון? אשמח אם תעזרי לי ותתני לי תשובה מפורטת תודה וליליה שקט

אני לגמרי לא בטוחה שיסכימו איתי כאן אבל לדעתי חובת ההוכחה היא עליה, ואני אסביר. שנה וחצי הם זמן לא מועט ליצירת קשר של אמון עם מטפלת. אם היא לא הצליחה ליצור עבורך מקום של אמון אז יש לה בעיה. אני מודעת לסייגים שמטופלים שמים סביבם, להגנות שמתרוממות, להתנגדויות אבל אני יותר ויותר מאמינה שפסיכולוג טוב ידע לפצח אותם, וכשאני אומרת טוב אני מתכוונת טוב למטופל הספציפי. תני לעצמך צ'אנס עם עוד פסיכולוגית, חבל להאבק כך עם עצמך, יכול להיות שעכשיו, כשאת מודעת לקשיים שלך תדעי לחפש טיפול שיתאים להם, תדעי ליצור חוזה עם מטפלת על פי הם, ואולי בכלל כדאי לך לבחור בטיפול שבו יש מקום גם להבעה מסוג אחר (כמו טיפול באמנות, טיפול בתנועה וכד'). בהצלחה

שלום שיר, אני זוכרת שדיברנו על הדברים בשבוע שעבר, ואני מבינה שאת מאד מוטרדת מהם. אני רוצה לומר מראש שהיכולת שלי לעזור מבחוץ היא די מוגבלת, משום שבסופו של דבר רק שתיכן מכירות את נימי הנימים של הקשר שלכן. ובכל זאת, אני אנסה לכוון אותך לחשוב על משהו. בעיני, מטופל שמגיע לטיפול אמור להרגיש תוך זמן מה, שהוא לאו דווקא מאוד ארוך, איזשהו סוג של 'קליק' שאומר: זהו, הגעתי למקום הנכון בשבילי. זה לא אומר שבהכרח כיף לי נורא לבוא. זה אומר יותר משהו בכיוון של: יש לי הרגשה שכאן אוכל לגדול, אני מרגישה שהיא יכולה להאמין בי שאצמח, אני אהיה כאן בסדר. זה לא משהו ממש רציונלי, אלא תחושה, קצת כמו בהתאהבות. לעניות דעתי, אם לא מרגישים כך תוך מספר שבועות, לא בהכרח נכון לעשות טיפול של חמש שנים רק כדי להבין מה כאן לא בסדר. אבל, ופה הסיבוך: אם את מרגישה שהקושי שאת חשה איתה מהדהד לך תחושות ממקומות אחרים, שזה מוכר לך, שבאיזשהו אופן כך את מתנהלת וזה הדבר ששווה בדיקה, אז כדאי מאוד לפתוח איתה את הדברים בכל הכנות האפשרית ולעשות שם עבודה מעמיקה וחזקה. מקווה שזה עוזר, אורנה

עברתי הפלה לפני יותר מחודש. היו לי שינויים הורמונליים ותנודות במצבי רוח. עכשיו אני לא בדיכאון. אבל מצב רוח לא נפלא ולא גרוע. משהו אפור כזה, מחכה שיתרחש משהו טוב אבל בינתיים רואה חיים באפור לא תמיד יש לי כח לדברים מתי זה יעבור לי? כמעט ולא בוכה נשואה ובעלי כן תומך בי(בת 26)

אלמונית יקרה, כשם שהתהליכים ההורמונליים זקוקים לזמן על-מנת להתעשת עם סיומו של היריון, כך גם התהליך הנפשי. את מרגישה כהות, חוסר כוח, אפילו החשק לבכות כבה. אני מאמינה שהדברים יתאזנו מעצמם, אך בינתיים, אולי תרצי לשוחח על-כך עם פסיכולוגית טובה? אלה עשויות להיות שיחות שונות מהשיחות עם בן-זוגך, והן עשויות לתמוך בך באופן אחר. לילה טוב, אורנה

כפי שהופעתי אני אעלם עוד יומיים. מעבירה כאן את השבועיים בין הפגישות. כתבתי כאן אבל בעיקר כתבתי לה דפים ארוכים וכנים. היא תראה אותם אבל הבחירה של ההתייחסות להם בידי. גם השינוי. אני מחפשת מעשיות - האם קצתי בנדודים במחוזות הרגש (ואין כאן סימן שאלה). אשוב אחרי. מה שהביא אותי לכאן עכשיו זו התחושה של הפגיעה העצמית ששם כל הזמן, עוד לפני לגימת הבוקר אני כבר פוגעת. גיבורה נחמדת

גיבורה נחמדת, אני מבינה שהגלות בארצות הכפור מגיעה אל קיצה, נמסה בחמסין שלנו... אני לא יודעת בדיוק מדוע גלית (אולי כתבת על כך בימים 'לא שלי' ואני לא ראיתי). כך או כך, אני מזמינה אותך לא לגלות מאיתנו, ללגום איתנו קפה מתוק של בוקר. לילה טוב, אורנה

http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-645016,xFP-645016,m-Doctors,a-Forums.html

הכל כל כך שביר עכשיו, הכל מתנדנד, נוטה מצד לצד, לא ברור, רגע אחד נתמך על איזה יסוד, מתייצב? ורגע אחר כל כך רופף וחלש שמאיים לקרוס. רגע מקווה ששבריר היציבות החולף אכן מבשר טובות, אולי באמת נפתח איזה פתח, סדק, סדקונצ'יק לאופטימיות זהירה, לאפשרויות חדשות, לעתיד שמח יותר, להקלה, לשלווה, להרמה של הראש, להסתכלות קדימה... אבל האופטימיות הזאת כבר נרמסה כל כך הרבה פעמים שהיא כל כך זהירה, ויודעת, שכל רגע הכל עלול להתמוטט, לצנוח. והרגל כבר מוכנה מראש על הברקס, ולפעמים אפילו לוחצת כל כך חזק, עוד לפני שצריך.... לברוח לפני שיתקיפו... לא להיתפס לא מוכנים, להכין מראש מצע רך (או לפחות נסבל) לנפילה (הידועה מראש?). אבל החומה המגנה, שפעם ידעה לפעול ביעילות, כבר לא ממש עובדת, ונותנת לכאב להיכנס פנימה, לא עוצרת אותו בשער, ונותנת לו לחלחל פנימה, גם במחיר של עינויים קשים וטלטלות בלתי נסבלות, הכל כל כך שביר עכשיו.

זברה יקרה את מתארת כאן מצב שהוא אופיני כל כך, לכל כך הרבה אנשים. בחיים לא הייתי מצליחה (אפילו ביני לביני) לברור מלים מדויקות יותר המתארות את מה שעובר עלי. עשית לי את העבודה.. בחיי למדתי שהחיים זה כמו מטוטלת , פעם טוב ופעם רע (לשם איזון) כנראה הגיון פנימי של הטבע. מקוה בשבילך שהימים הרעים יחלפו במהרה, ויוחלפו בימים מהנים וטובים יותר.ולאורך זמן. אני יודעת .זה לא קל. אתך נטע

תודה, נטע. כרגע ממשיכה לדשדש בין הסדקים בניסיון לייצב את הטוב (ובעיקר את עצמי), ולא לקרוס אל המוכר, המתסכל והחשוך. כשרואה את שבבי האור, לוחצת קלאצ'-ברקס, להשגיח שלא הרחקתי לכת אל מעבר למציאות...... מפחדת להאמין שיתכן וכן, מפחדת לגלות שאולי הפעם שו?בפ??ם לא. שמחה שהדברים דיברו אליך (נחמד לפעמים לעשות את העבודה לאחרים...:) אבישג

זברה יקירה, ושלום גם לנטע, אני קוראת את שכתבת מספר פעמים, תוהה מה אוכל להוסיף מעצמי למילים הנבונות שלך. אני חושבת שאני רוצה להוסיף מילה טובה בזכות הסדק, ה- סדקונצ'יק כפי שקראת לו. אני חושבת שהוא סובל מהערכת חסר. הוא חשוב כל-כך. הוא העומד ביסודה של כל הסתכנות, של כל פעם בה אנו שמים את הלב הרועד שלנו על המזבח, ואומרים לעצמנו שאפשר לנסות להאמין שוב. למרות שכבר התרסקנו, למרות שבעברנו ידענו כאב והתפרקות. למרותם ועמם. אז זהו, שיר הלל קטן בזכות הסדק, אורנה

סדקים, סדק צר סדק דק סדק משונן סדק פתלתל סדק מתעתע סדק מזמין סדק מאיר סדק מאיים סדק רחב סדק מטלטל סדק מפעפע סדק הפכפך סדק אל-חזור סדק ממיס סדק מחייך סדק מרגיע ויש גם סדקים, שהם פשוט.... הם שם, צריך רק להסתכל כדי למצוא אותם. כנראה שהצלחתי להשתחל דרך איזה סדק פצפון, הדברים נראים, לפחות לעת עתה, קצת יותר בהירים... אבישג

היי דרור. מה שלומך? תודה על דבריך מהשרשור למטה.קראתי עוד באותו יום אך הייתי מכונסת בעצמי שלא היה כוח להראות את עצמי כאן ובכלל בשום מקום. מה גם שחתכתי באותו יום וכואב לי שם,הייתי בקופת חולים עשו לי זריקת טטנוס כדי למנוע זיהום,חתכתי עם מסמר שמצאתי ,כבר לא יכולה לומר שלא אחתוך יותר..כי בסוף אני שוב חותכת..והאמת אני מבואסת...על הסימנים שיוצרת לעצמי בגופי. הסימנים הקודמים נעלמו ועשיתי לעצמי חדשים,קצת כועסת על עצמי,קצת שונאת את עצמי עכשיו...לפני הפגישה שהיתה היום שנאתי את עצמי יותר אך ההרגשה השתפרה... ואני מריחה כבר את הנפילה הבאה. פשוט אין לא יכולה להאמין שיהיה לי יותר טוב. חבר שלי לוקח אותי לספא שאני אוהבת ,ו אני בתקווה שההרגשה תשתפר.כי מרגישה בזמן האחרון שהחלל בולע אותי ולא נשאר לי אויר. בטיפול המטפלת הציעה לי להגיע פעמיים בשבוע, לא יודעת למה אבל כשהיא אמרה לי על הפעמיים בשבוע הרגשתי כאילו היא כבר רוצה להיפטר ממני ולקצר את התהליך במפגשים של פעמיים בשבוע ולקדם אותי מהר יותר,כי אני תקועה אצלה כבר שנה וחצי,ואולי נמאס לה. ואמרתי לה את זה. כי אני אומרת תמיד בכנות את מה שאני חושבת לאדם שמולי ואם אדם קרוב כמו המטפלת שלי אז בכלל ... היא אמרה שהיא בכלל לא רוצה להיפטר ממני ומה פתאום ומנין עולים לי רעיונות כאלה,והיא בטוחה שפעמיים בשבוע זה מה שנכון לי וזה מה שהיא יודעת מנסיונה הרב שיהיה לי יותר יעיל.והיא רוצה לעזור לי ואני חשובה לה,ואכפת לה וכו'. אני סומכת על המקצועיות של המטפלת שלי ,אבל להגיע פעמיים בשבוע? קשה עליי להגיע פעם בשבוע.... ויש לציין שלא משיקולים כלכליים כי אני לא משלמת עבר הפגישות ,אני מטופלת במרפאה ציבורית , אני חוששת שיהיה לי קשה נפשית עם 2 םגישות בשבוע.?או שלא? מה דעתך,דרור? אה ואני חושבת לקבוע פגישה עם הפסיכיאטר רציתי לבקש ממנה שתבוא איתי לפגישה, ואני לא יודעת אם מקובל לעשות זאת. אתה היית הולך עם מטופלת שלך לפסיכיאטר? אשמח לתשובתך ותודה על שאתה כאן ומקשיב

חן שלום, משהו בדברים שלך נשמע לי כתחושה טובה יותר ואני שמח על כך. לגבי הטיפול, פעמיים בשבוע יכולים להיות לא פשוטים עבורך, אבל אם הם ינוהלו נכון הם בהחלט יכולים לתת תחושה של תמיכה והכלה חזקה יותר, שאני מסכים שאת זקוקה לה. הן גם עשויות להקל עלייך להרגיש שאת יכולה לשתף בטיפול ולדבר. אני לא חושב שמדובר בהאצה של תהליך, אלא דווקא פתיחה של אפשרות חדשה עבורך בטיפול ואני בהחלט ממליץ על כך. לגבי הפסיכיאטר הייתי מייעץ לך להביא את זה לטיפול, את הסיבות לרצון שלך שהיא תבוא איתך, יש לזה חשיבות טיפולית ללא קשר מה היא תשיב לך. לגבי מה נהוג, אני מניח שלכל מטפל יש את העמדה שלו. אם הפסיכיאטר הוא באותה מסגרת ציבורית, לעיתים קרובות עורכים פגישה משותפת. במסגרות אחרות זה נתון לשיקול דעת כל הצדדים, אבל זה בהחלט אפשרי לבקש. אני אישית הייתי בודק את המקרה לגופו, ובמקרים מסויימים הייתי מצטרף, לילה טוב דרור

רשת!!! אז רשת, חמודה, מאחלת לך להמשיך ולגדול. לצמוח ולפרוח. כל-כך יפה את עושה את זה. כל-כך מרגש לקרוא אותך תמיד. בדרכך המיוחדת את מאפשרת לנו ללוות אותך קצת, בצעדים הקטנים שלך , המהוססים, לעיתים מבולבלים, אבל כמעט תמיד בכיוון הנכון. קדימה. מאחלת לך שהשנה שלך, שמתחילה היום, תביא אלייך את הרווחה לה את זקוקה כל כך. את תראי שהיא תגיע. מגיע לך. כל כך קשה את עובדת בשבילה. המון מזל טוב. מכל הלב. יעלה

והרבה הרבה אושר ועושר רשת החמודה.

רשת יקרה, הכל היא יודעת, יעלה. הא? מצטרפת לברכות. מקווה שתהיה זו שנה של איסוף חלקים יעיל, פורה ומשמעותי, שירכיב לו את הפסיפס המרהיב של מי שאת. ושתישארי איתנו פה בפורום.. כיף איתך עד 120 הדר

רשת שלום, מזל טוב ליום הולדתך, נשמע שיש כאן לא מעט משתתפים המכירים אותך ושאכפת להם ממך, זה נשמע לי לא מעט ומתנת ים הולדת לא קטנה אז שוב מזל טוב דרור

יעלה חביבה! תמיד האמנתי במשפט "יגעת ומצאת תאמין" ורשת אני מבינה ,צועדת בכוון הנכון. מצטרפת גם כן לאיחולים ולברכות. יעלה ,שאלת חטוט קטנה ,איך ידעת שלרשת יש יום הולדת? תמיד סקרנה אותי הדינאמיקה בין משתתפי הפורום.שעושה רושם שהנכם מקימים קשרים גם מחוץ לפורום. ואת יעלה מרגשת אותי תמיד ביכולת הכתיבה שלך.המלאה דברי טעם .עידוד ותמיכה. תמיד שמחה לשמוע ממך. משתתפת דמומה

דמומה יקרה, עם חלק מהמשתתפות, אני אכן מקיימת קשרים מסוגים שונים. במקרה של רשת, מדובר בשילוב של זיכרון טוב והרבה הרבה הרבה חיבה. זה הכל. את מוזמנת לספר לי עכשיו מתי יום ההולדת שלך, ואני מבטיחה לברך אותך ביום המתאים :- ) יעלה

מצטרפת בשמחה לברכות, רשת. מרגש לראות כמה את עטופה כאן, נראית, נוכחת וחשובה. כולנו, כאן, זוכרים שזה אינו מובן מאליו. מאחלת לך את כל הדברים הטובים, הנצברים - לאט לאט - כשגדלים. מזל טוב ליאת

בנות יקרות, תודה תודה תודה. כל כך וירטואלי וכל כך קרוב ונוגע... חזרתי עכשיו שנה אחורה בדפי הפורום כדי לבדוק מה כבר אמרתי על היומולדת שלי ומאיפה יעלה יודעת... (יעלה, איך עליך!) ווואו... אני כבר יותר משנה מסתובבת כאן. שנה זה המון זמן בחייו של אדם. מצאתי הודעה שכתבתי כאן לפני שנה עם כל כאבי היומולדת... מרתק לחזור אחורה בזמן ולראות איפה היינו ולאן אנחנו הולכים (קסם האינטרנט). גם השנה לא היה קל, אבל השתדלתי לעבור את היום הזה הכי טוב שאפשר (בהתחשב בנסיבות). מסביבי היו הרבה אנשים מיוחדים שחגגו לי עם הרבה בלונים ועוגות ואף אחד מסביב לא יכל לפספס שלרשת יש יומולדת... הייתי מאוד מוצפת (טו מאץ רגשות ועוצמות בתקופה הזו), אבל זה נגמר וזה העיקר. אולי גדלתי קצת ביום הזה... :-) תודה לכן על היחס והאכפתיות. רשת

בס"ד ברצוני לדעת הכל אודות הלוסטרל והאם יש לו תופעות לוואי

http://www.infomed.co.il/drug1.asp?dID=306 הקישי על הקישורים שבעמוד למידע, תופעות לוואי וכו'.

רוזה שלום, ללוסטרל כמו לכל תרופה באשר היא יש תופעות לוואי. כפי שהפנו אותך יש לך אפשרות לקבל מידע רב באינטרנט. אבל הייתי מציע לך גם לפנות לפסיכיאטר שזה תחום ההתמחות שלו ולשאול אותו את כל השאלות שאת מעוניינת לקבל עליהם תשובה. דרור

שלום לד''ר אורנה ראובן - מגריל . קראתי לפני מספר חודשים את ספרה של הפסיכיאטרית האמריקאית ד''ר ג'ודית לואיס הרמן- טראומה והחלמה , והיתה שם פסקה שעוררה בי מבוכה עד כדי רצון לבכות- על כך שאנשי בריאות הנפש שמטפלים באנשים הסובלים מטראומות קשות , עלולים להיות מנודים ע''י הקולגות שלהם , ולכן הם נמנעים מלטפל באנשים פוסט-טראומטיים . אני שלאורך כל חיי חוויתי אלימות לכל סוגיה ( ילדה מוכה- חיילת מוכה- אישה מוכה , היום אני כבר גרושה ) , כבר חוששת לתת אמון באנשי בריאות הנפש , כי לצערי הרב , לפחות מהפסיכולוגים והפסיכיאטרים שטיפלו בי במהלך השנים , לא זכיתי לאמפאתיה אמיתית . אני כותבת שורות אלו וממש מרגישה בחילה... איך יתכן שדווקא האנשים שאמורים לעזור לי , באופן פראדוקסאלי , דווקא עוד יעצימו את הטראומה שלי ?! ( רק לדוגמא , אני בשנת 96' הייתי כ-4 חודשים אצל פסיכולוגית קלינית מסויימת , שכמובן לא אנקוב בשמה , וכאשר באחת הפגישות סיפרתי לה שבצבא , חייל ששרת עימי , איים עליי בנשק טעון ! אז היא ענתה לי בסארקזם - '' אולי את היית אשמה ? '' ) . אני לא שפן נסיונות ואין לי כסף וכוחות נפשיים לעבור מפסיכולוג לפסיכולוג , עד שאמצא מזור לנפשי המיוסרת... בתודה , אורנה ..

אורנה שלום, אורנה עונה בימים שלישי ורביעי בפורום. אני אשמח לענות לך ואם תרצי את מוזמנת גם לפנות אליה מחר. אדם החווה טראומה, מכל סוג שהוא הופך פגיע מאוד, חשוף מאוד. ואחד הדברים הבסיסיים ביותר, האמון, אינו דבר כה בסיסי עבורו. בטיפול יצירת האמון דרך הקשר הטיפולי היא בעלת חשיבות עליונה בעיקר במקרים של נפגעי טראומה. אבל כאמור זו הנקודה הקשה ביותר עבורם, ועבורך בטיפול. צר לי שעד כה לא נמצא המטפל שהצליח ליצור איתך ביחד מערכת אמון כזו. אני מאמין ומקווה שזה אפשרי ומעודד אותך לא לוותר כי אין סיבה שתמשיכי לחיות עם תחושות כל כך קשות. באשר לפסקה מהספר, אני יכול רק להעיד מניסיון אישי שלי ושל הקולגות שלי שלא רק שלא חוויתי אלא שגם לא שמעתי על תופעה כזו של דחיית מטפלים המתמחים בטיפול באנשים הסובלים מפוסט טראומה. לילה טוב, דרור

הנא מכם השיבו לי. התשובה יכול להעגיעה מכל אחד מכם. אך תראו יתייחסות.

שולמית, בדרך כלל מנהלי הפורום מגיעים לענות על השאלות בשעות הערב המאוחרות. תמתיני בסבלנות עד אז ואני בטוח שתקבלי התייחסות הולמת לשאלותייך.

שולמית שלום, ראי את תשובתי למטה, דרור

דרור שלום,אני מרגישה ש'משהו דפוק בי',כיוון שאני נכנסת יותר מידי עמוק לסדרות ואני ממש מזדהה עם הדמויות,כמו למשל היום בסדרה 'האלופה' אחת הדמויות שאני הכי אוהבת מתה כתוצאה מתאונת-דרכים,ומאז איני יכולה להפסיק לחשוב עליה ואני ממש כאילו מתאבלת עליה,וזה מפחיד אותי איך אני מתמכרת בקיצוניות כזו לסדרות,כי אני יודעת שזה לא אמור להיות כך; אך נראה לי שכל מה שקורה בחיי לאחרונה משפיע על כך; איני יודעת אם קראת בפורום בימים האחרונים,אך עקב בעיה רפואית כלשהיא(בעיה פיזית חיצונית) שנוצרה עקב התרופות,הפסיכיאטר הפסיק לי אותה בהדרגה,והיום נטלתי את הכדור האחרון, אך מאז שירדתי במינון גם הדכדוך החל לשוב ובעוצמה וגם האובססיות והקומפולסיות גברו שוב,ונראה לי שכל זה גם גורם לכך ש'אתמכר ואברח' לסדרות טלויזיה. האם משהו 'דפוק בי' שאני מתמכרת ככה לסדרות?

משתנה שלום, ראשית צר לי שהתפתחה בעיה רפואית שלא אפשרה את המשך הטיפול התרופתי ואני מקווה שבהמשך ניתן יהיה למצוא טיפול תרופתי חלופי. העיסוק הרב בסדרות טלוויזיה הוא אכן סוג של בריחה, לאו דווקא למקום מהנה יותר לפעמים דווקא מקום המאפשר הזדהויות גם עם רגשות קשים כפי שאת מתארת. אבל לדעתי לא כאן מרכז הבעיה. הבעיה כפי שאת מתארת אותה היא לצאת מההזדהויות הללו. את ממשיכה להרגיש בעוצמה רבה את הרגשות שהרגשת בזמן שצפית וזה משתלט ומציף לך את החוויה היומית. משהו בך מתקשה לשים את הגבול ולומר עד כאן זה הסדרה ומכאן זה החיים האמיתיים. מאחר ואני מניח שבעיה זו לא מוכרת לך רק מהסדרות אני מציע שהיא תועלה בטיפול ושתנסי שם לעבוד עליה. בהצלחה, דרור

תודה דרור, אכן אעבוד על בעיה זו בטיפול,ותיארת באופן מדוייק מה שעובר עליי - בעיקר ה'טשטוש' בין הדימיון(כלומר הסדרה) למציאות,שאומנם אני יודעת שזו בסה"כ סדרה,אך ממש 'נשאבת לתוכה',להזדהות עם הדמויות,לכעס לעצב וכו'; נתת סיבה אחת לכך -שזה מאפשר הזדהות עם רגשות קשים,ובאמת שמתי-לב שעם כל מה שמכאיב לי בחיים בזמן האחרון לא הצלחתי לבכות בצורה 'משחררת' כמו שבכיתי אתמול והיום בסדרה,אז זה באמת 'עזר' לי בכך,אך חוץ-מזה זה לרוב 'פוגע' יותר מאשר'עוזר',כי קשה ל'בזבז' כ"כ הרבה אנרגיות בחשיבה על דמות דמיונית,ומעניין אותי מה לדעתך עוד יכולות להיות הסיבות לכך,ואילו פתרונות יש לכך? אעבוד על כך אומנם בטיפול אך עד אז יעזור לי אם תוכל לענות על השאלות שרשמתי כאן. תודה, משתנה

וזה כ"כ קשה במיוחד שאני יודעת אחרי הפגישה היום שהפסקת הטיפול מבחינתו קרה לא בגלל שאין לו כבר אמפטיה אלי כפי שליאת חשבה, אלא האי הבנה ביננו היא שמפריעה לו להמשיך בטיפול. כששאלתי אותו מה הוא חושב עלי כמעט בכיתי דבריו נגעו לליבי. אז מה אני אמורה לחשוב מצד אחד כבר קבעתי עם פסיכולוגית אחרת מיוני והוא יודע מכך בגלל שהבנתי ממנו ושלא משתמע לשני פנים שהוא לא מוכן לטפל בי יותר מצד שני הוא מספר לי שהוא הסתובב כמו סהרורי השבוע בעקבות חילופי הדברים ביננו. ובנוסף נראה לי שאני פשוט מאוהבת בו. איך מתגברים וממשיכים הלאה ואיך נפתחים שוב מחדש.

זה כל כך מוזר. מה הייתה האי הבנה שהוא לא יכול להתגבר עליה, גם כשאת כל כך רוצה ומוכנה לדבר על זה? מה כל כך נורא שהוא לא יכול לסלוח או לנסות לעבוד על זה? תמוה מאוד בעיניי..ולא אחראי.

זה לא האישיו פה(ודרך אגב כבר סיפרתי את סיפורי לפני שבועיים). העניין הוא: א.שלפי מה שליאת ואורנה ענו לי הם דיברו על כך שכנראה נגמרה אצל הפסיכולוג שלי האמפתיה כלפי ולכן אין מה לעשות. על סמך זה כבר קבעתי מיוני עם פסיכולוגית אחרת ודיוחתי למשה"בט וידעתי את הפסיכולוג שלי בפגישת סיכום. אבל מסתבר שהבעיה היא לא חוסר אמפתיה ואני לא מפסיקה לחשוב שאולי הייתי יכולה לשכנע אותו להמשיך בטיפול איתי.יש תחושה אדירה של פיספוס. ב.איך ממשיכים הלאה איך שוב נפתחים(הייתי בטיפול אצלו שנה ושלושה חודשים). ג.אתמול הבנתי בדיעבד(בפגישת סיכום)שכנראה התאהבתי בו.

שלום לשלושת אנשיי הפורוםולך ליאת באיחוד כי זה היום שלך ברצוני לדעת מהוא קשר בריא בין תלמיד\ה ומחנך\ת כפרט ולצוות חינוכי בכלל. אנא הגדרו לי בלשונכם כפסיכולגים . השאלה הזאת מגיעה מתוך זה שאני אואה את עצמי כצעד הנפגע מיחסם אליי בעבר כתמתידה וזאת לאחר יתפכחות וראיה מחושת בעקבות משבר שחויתי בגללם.וגם כתלמידה לשעבר כלומר מדטבר עליי שבאה ממקום שמבין ויודע דברים ומנקודת ראות בוגרת לחיים . הגורמת לי ראות דברים אחרת ואף לעזור ולגרום לפקיחת עניינים אצל אנשים אחרים שמבוגרים ממי ואף ואף שכנוע והשפעה עליהם על בני גילי ואף גדולים ממני במקצת ועל הקטנים גם. מקווה להשבה מהירה.

שולמית שלום, מדברייך אני מבין שאת מרגישה נפגעת אך לא ברור בדיוק מה גרם לפגיעה, וזו זכותך לא לפרט בפורום את הפרטים. אבל זה משאיר פתוח את השאלה מה היה קשה בקשר, מה מרגיש לך לא נכון. בעיני קשר בין תלמיד למורה צריך לשמור על גבולות, כך שבכל שלב יהיה ברור לשני הצדדים מה הדבר המקשר ביניהם : לא קש אישי אלא קשר מקצועי. אם השאלה שלך נוגעת למידת ההשפעה של המורה על התלמיד הרי שכאן קצת יותר קשה למתוח קו, משום שיש שיאמרו, ובצדק מסויים, שהמחנך מקבל על עצמו תפקידים של מעבר ללימוד חומר נטו. גם כאן הגבולות הם החשובים, ובעיקר חשוב איך התלמיד מרגיש עם זה. לסיכום, אין הגדרה ברורה בעיני, ניתן לומר מה לא לעשות. או במקרים מסויימים לחשוב האם זה היה מתאים או לא, אבל ניתן להשתמש בכללי אצבע שהחשוב שבהם הוא שמירה על גבולות ועל מקצועיות כקו מנחה, דרור

אין לי יותר כח. מפחדת נורא.

שלום לך, אני שומע אצלך פחד וייאוש רב. אני לא יודע הרבה מה גורם לזה ומה עובר עלייך. אבל אני חושב שנכון יהיה לך לפנות לטיפול למקום שיוכלו לשמוע בהרחבה מה עובר עלייך וכיצד ניתן לעזור לך לצאת מהמקום הקשה שאת נמצאת בו. בכל מקרה אני אשמח לשמוע עוד ממך, על הקשיים שלך ומזמן אותך להיעזר בי, במנחי הפורום האחרים וכמובן במשתתפי הפורום. ולסיום זה אף פעם לא זהו, תמיד ניתן לנסות לראות את הדברים קצת אחרת, זו לפחות דעתי, דרור

שלום אני לוקחת מידי יום כדור וחצי של רסיטל בערב, ורופא המשפחה רשם לי תרופה של קסניקל, אמרו שזה בסדר לשלב, כדור הרסיטל עוזר לי אך השמנתי המון עקב זה יש תחליף דומה לרסיטל? או שבאמצעות הקסניקל אני כן ארזה, משקלי כיום 80 קילו על גובה 1.66,בתודה מראש

טוהר שלום, ראשית אני שמח שהתרופה עוזרת לך. יחד עם זאת אני מבין את המצוקה שבחוויה של השמנה הנגרמת מהתרופה. אבל מאחר ותרופות אינן תחום ההתמחות שלי, עצתי לך היא לפנות לפסיכיאטר ולבדוק איתו את האפשרויות העומדות בפנייך. לבדוק גם כמה מההשמנה נגרמת מהתרופה וכמה מגורמים אחרים, פסיכולוגיים למשל. אני מאוד ממליץ שאת ההתאמה התרופתית תעשי עם פסיכיאטר ולא עם רופא משפחה. זו המומחיות שלו. דרור

יש לי בת בת 5. היא עדיין אינה מוכנה להפרד מחפץ המעבר שלה- שמיכה- וממציצת האצבע. לאחרונה היא מבלה זמן ניכר במציצת אצבע ובמישמוש השמיכה, אף יותר מבעבר. היא רוצה לקחת את השמיכה לכל מקום ולעשות איתה כל דבר. דיברנו איתה על הגמילה משני דברים אלו, ניסינו להגביל את המציצה למיטה או לזמן השינה וראינו שללא הועיל. האם יש דרך לגמול אותה או שעלינו להניח לה לעשות זאת בזמנה היא? מלבדה יש עוד שני אחים קטנים ממנה, בני שנתיים ו-8 חדשים, ותינוק בן 8 חדשים.

עידית שלום, חפץ מעבר, המונח שוויניקוט הכניס לשפת היומיום, הוא אותו חפץ המאפשר לילד את ההתרחקות מהאם. הוא מאפשר לו את הנחמה שהיא מאפשרת גם כשהיא לא שם. כדי לדעת עוד על מושג זה אני מפנה אותך לספר שלו "משחק ומציאות", שם תוכלי לקרוא קצת יותר בהרחבה על המושג. בכל מקרה נשמע שלבת שלך קשה יותר בזמן האחרון והיא מגיבה על כך בניחום עצמי (חפץ מעבר ומציצת אצבע). אולי הסיבה לכך היא אחיה הקטן הדורש מן הסתם תשומת לב רבה. לדעתי אין סיבה להילחץ, או להילחם איתה בשלב זה. קשה לה גם כך. אם את מעוניינת לעזור לה את יכולה לקחת אותה לטיפול שיעזור לה לבטא את רגשותיה ולתת לה מקום שיהיה רק שלה. בליווי נכון וסבלנות, אני מניח שהצורך שלה בניחום עצמי יירד ואז יהיה הרבה יותר קל לגמול אותה. לילה טוב, דרור

התחלתי לקחת לפני כעשרה ימים כדור בשם פלוטין במינון של 2 כדורים ליום. היום ירדתי לכדור ליום. אני סובלת מכל תופעות הלוואי האפשריות של הכדור ונמצאת בלחץ!!!רציתי לדעת מתי התופעות לוואי אמורות לחלוף?מתי אני אמורה להרגיש שיפור במצבי?או אולי האם כדאי לי להפסיק לקחת את הכדור? אודה לתשובתכם המהירה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

יעל, אין שום סיבה שתרגישי רע כל כך. באופן עקרוני, תופעות הלוואי הולכות ופוחתות בשבועות הראשונים לנטילת התרופה, אך בהחלט ייתכן כי התרופה פלוטין לא מתאימה לך, ותרופה אחרת ממשפחת ה- SSRI תגרום לך להרבה פחות סבל. התייעצי על כך עם הרופא המטפל (אני מקווה שהוא פסיכיאטר ולא רופא משפחה). בהצלחה, שילה שגיא

יעל שלום, קשה לדעת מדברייך מהם תופעות הלוואי שאת סובלת מהם, וכמה הן צפויות וכמה לא. לכן עצתי לך היא לפנות בהקדם לפסיכיאטר, ולברר איתו מה לעשות. כיצד להמשיך. בכל מקרה אל תפחיתי את המינון על דעת עצמך. אני מאמין שעם עזרה נכונה תמצאי את הטיפול התרופתי שיכול להועיל לך. דרור

את נסחפת לתוך מערבולת את נסחפת אל תוך הכאב כאילו מבקשת לסבול את יוצאת, את הולכת לעבודה,הולכת לחברות, ופתאום הכאב הזה ואת חותכת חותכת וזה כבר לא שומר אותך הרי את הבנת שרק את יכולה לשמור אותך ולא החתכים? אז למה את לא מפסיקה לפגוע בך? ולמה את שותקת, אם את נחנקת בשתיקתך, והאוויר שלך ניגמר גם הכוחות.. ואת ממשיכה לחיות בתקווה שמשהו יעצור את ההתרסקות אבל רק את עצמך יכולה לעצור את זה להפסיק את הכאב. להפסיק לתת לו מקום. להפסיק לתת לו להפריע לך את כבר סבלת מספיק! תפסיקי לפגוע בך. תתחילי לדבר כבר בטיפול. ותדברי כבר ברור טיפשה מפגרת תתחילי להתאפס על עצמך מה נסגר איתך? בחיי שנמאס לי ממך כבר.

חן שלום, הכאב שלך מורגש, ומורגשת עוד יותר התחושה שאת מסתכלת על עצמך מהצד. כאילו מתבוננת על חן שמכאיבה לעצמה ולא מדברת בטיפול. וההסתכלות הזו מלווה בחוסר הבנה, בכעס, בניתוק מהדברים שמובילים את חן להתנהג כך. אני יכול להבין את הקושי שלך, ותחושת חוסר התקווה. ועדיין למרות ההתנהגות שלדברייך לא משתנה, ישנם חלקים בהבנה שלך שמשתנים והם צעד ראשון, גם אם קטן. המחשבה שאת יודעת שהחתכים לא עוזרים לך, תאפשר לך בהמשך דרגות חופש, לבחור מה לעשות כשתרגישי רע. ואולי בעתיד תוכלי לבחור לא לחתוך, לא לשתוק. בינתיים אני, ואני מניח גם המטפלת שלך שם איתך גם ברגעים הקשים, דרור

היי אני בת 25 מעוניינת בבחור שלומד איתי באוניברסיטה.. העניין הוא שהוא ממש מ"המקובלים" ואני ממש נחשבת מהמוזרים.. אני כן נראית טוב מאד ואני בטוחה שאם הוא היה מכיר אותי הוא היה מעוניין אבל אני מאמינה שגבר צריך לשים לב אליי ולא להיפך, כדי שהוא באמת ירצה.. לפני כמה זמן הוא התקשר אליי בקשר לאיזה פרוייקט ובגלל השביתה הצלחתי למשוך את השיחה קצת אבל לא מעבר.. אין לי מושג אם הוא בקשר או לא ובכלל יכול להיות שהוא מאד מעוניין כי אני משדרת איזה ריחוק מסויים אבל אני פשוט לא יודעת לגרום לו לראות אותי בלי להיראות "רוצה"... מהה אתם מציעים? תודה. נ.ב. אני ממש עם ביטחון עצמי על הפנים אבל באוניברסיטה כולם חושבים שאני סנובית כי אין לי אומץ לדבר עם אף אחד וכמו שכתבתי אני מקפידה להיראות טוב... אין לי אומץ בחיים להציע לו לצאת או משהו לא כי אני פוחדת מדחייה אלא כי אין לי כוח לדיבורים שאחרי כן יהיו עליי (אני יודעת שמדברים עליי ממש הרבה...)

שלא יוזמים עם הוא ניראה לך תאמרי לו בא לך ללכת לסרט עם יגיד לא תיראי שלא מעונין ועם כן תילכי לסרט איתו ומשם והלאה כבר הכול יזרום

שלום לך, נשמע לי שאת מעוניינת בבחור הזה, אבל מאוד חוששת, מסיבות שונות מ"מה יגידו עלייך". והשאלה היא ממה את מפחדת? את מעידה על עצמך שאין לך ביטחון אבל חושבים שאת סנובית. כלומר כבר עכשיו לא מבינים אותך נכון. כך שנשמע לי שנקיטת צעדים בכיוון של הבחור לא הם אלו שיגרמו שלא יבינו אותך. ברור שאת, כמו כולם, היית רוצה לקבל את הטוב, בלי להסתכן. הבעיה שזה לא כל כך קורה. עצתי לך היא לרמוז בדרכים שונות, שאולי גם רמת הסיכון בהן נסבלת ולראות איך זה מתקדם. במקביל הייתי ממליץ לך לנסות ולעבוד על הדימוי העצמי. כי הוא מלווה אותך בהתנהלות מול הבחור, באוניברסיטה, ובכלל בחיים. בכל מקרה שיהיה לך הרבה בהצלחה, דרור

שלום, אני גרושה בת 50, מצליחה בקריירה, אך דיכאונית ובודדה מאוד. אחת מחברותיי המעטות מאוד מחתנת בעוד כשבועיים את בנה והזמינה אותי לחתונה. אני אישה מופנמת מאוד, מסתדרת לא רע במגעים של אחד על אחד, או מול קהל כשיש אג'נדה ברורה (למשל, כשאני מרצה). בחתונה הזו אינני מכירה נפש חיה. אינני נוהגת והחתונה תתקיים באחד מגני האירועים אי-שם "בטבע". חברתי דאגה לי לטרמפ הלוך וחזור. ניסיתי להביא איתי ידיד שיארח לי לחברה באותו ערב, אך ההזמנה אינה זוגית וחברתי שיבצה אותי לשולחן שלדבריה "כבר מלא". כל ניסיון שלי "לקבל פטור" מהחתונה הזו עלו בתוהו והחברה הבהירה לי שהיא רוצה אותי בשמחתה והיא תיעלב קשות אם לא אבוא. זה הולך להיות ערב איום בשבילי. אינני יודעת מתי אחזור (מתחילה לעבוד מוקדם בבוקר למחרת). אני מכירה את עצמי וכבר נמנעת מאירועים כאלה במשך שנים רבות. האם זה סביר? האם צריך לעשות "הכול" בשביל חברות? או שמא אני מעוותת לגמרי את הדברים וצריכה להיות מוחמאת מכך שחברתי תיעלב אם לא אבוא? תודה ושבוע טוב, דנה

כמה טובה יכולה להיות חברה שאינה מבינה לליבך ומתעקשת על "שולחן מלא" והזמנה ליחיד. מה עם העלבון שלך בשל חוסר רגישותה להרגשתך במהלך האירוע. כן, תוחמאי מעלבונה ועמדי על שלך. ואני גם הייתי אומרת לה את זה.

שלום דנה, גם אני מסכימה שיש כאן מידה של חוסר רגישות כלפייך. תוכלי להודיע לחברתך שתשמחי להגיע עם בן-זוג, ושאת משוכנעת שגן האירועים גדול דיו כדי להכיל ולהאכיל עוד אורח מטעמך. אם היא תסרב בכל זאת, הודיעי בנחמדות שאת מודה לה על ההזמנה, אך לא תוכלי להגיע. כמו שלמדנו מפנייתה של רחל, האחריות וההחלטה אם להיעלב או לא, נשארת שלה. בשמחות ליאת

שלום, אני נמצאת בטיפול כשנתיים. יש לי בעיית ביטחון עצמי ותשומת לב (לדעתי). אני עושה כל מיני דברים שמזיקים לי, על מנת למשוך את תשומת ליבה. אבל היא מתעלמת. היא יודעת למה אני עושה את הדברים האלה. אולי היא חושבת שאם תתעלם זה יעבור מעצמו. וזה אכן עובר בד"כ. אבל הייתי רוצה שתתייחס יותר. אתן לך דוגמא: דיאטות רצח. לפני זמן מה חודש שלם לא אכלתי כמעט כלום, צמתי ימים שלמים. ירדתי 10 ק"ג באותו חודש. כתבתי לה על זה כמה פעמים, היא ענתה אבל לא התייחסה לזה, גם לא בפגישה. הזכרתי את זה בפגישה, בין השורות. גם אז היא לא שמה לב. אני כבר לא יודעת איך לגרום לה לראות. כאילו איבדתי את זה, את המסוגלות. לילה טוב, אלינה

אלינה, אם יש נושא חשוב שמעסיק אותך, כמו - למשל - הצורך הנואש בתשומת לב, או הכמיהה למישהו שידאג, שיראה אותך, שירגיש מה עובר עליך, כדאי מאד להעלותו במפורש בטיפול. הדיבור על הדברים והעלאתם למודעות מסייע במידה רבה להיפטר מביטויים בפעולה (acting out), שיכולים, כמו שאת רואה, להגיע גם לפעולות הרסניות. אני חושבת שהמטפלת שלך מנסה ללמד אותך להקשיב לצרכים האמיתיים שלך, ולדבר אותם...ולדבר אותם...ולדבר אותם. יש לי הרגשה שהיא דווקא מאד רואה. בברכה ליאת

אני מתעסקת המון בקשר שלי עם המטפלת יותר מאשר בטיפול עצמו., למרות שישנם הרבה דברים תקועים ובלתי זזים. אבל לרוב השיחה הטיפולית מתחילה במשהו שתלוי בקשר שלנו, וכך לא נשאר הרבה זמן לעבוד על דברים אחרים. (והבעיה המרכזית אצלי היא לאו דווקא בקשרים החברתיי םשלי) האם זה בריא? האם זה נכון? ולמה זה קורה?

נוגה, לאור ההתנגדות הכל כך גדולה שלך, העיסוק בקשר ובמידת יכולתך להיחשף הוא טבעי. אחרי הכל, אי אפשר לעבוד על דברים בלי 'חומרי הגלם'. איכות העבודה הטיפולית היא פועל יוצא של הפתיחות והנכונות לצעוד באומץ על קרקע פחות בטוחה. אל תתייסרי על הקצב שלך. תני לעצמך את הזמן, והתקדמי רק כמו שנכון לך. אין כאן שום דבר לא נכון או לא בריא. בהצלחה ליאת

ערב טוב, איך נותנים אמון בזרים? אני לא מצליחה להבין איך אפשר ללמוד עם הזמן לתת אמון במישהי שאף פעם לא הכרת מקודם, ופתאום צריכים לגלות ולחשוף את כל אירועי חיינו בפניו? איך לומדים לעשות את זה, כי אני לא מצליחה???? (ובבקשה אל תגידי לי שזה יבוא עם הזמן, כי זה לא!!?

שלום נוגה, אני מסכימה איתך שאי אפשר לתת אמון בזרים. חינכו אותנו לזה כמעט מיום שעמדנו על דעתנו. למרבה המזל, הפסיכולוג שלנו מאבד מהר למדי את התואר "זר", והופך דמות קרובה ומשמעותית במהלך המפגשים. אני תמיד מייעצת למטופלים שלי לא לסמוך עלי עד שיווכחו בעצמם אם אני ראוייה לאמונם. אמון זה משהו שעל המטפל להרוויח. ובכל זאת, מידה של חשיפה נדרשת כמעט מן הפגישה הראשונה, ממש כמו שאנו נחשפים מעט לפני הרופא שלנו, הקוסמטיקאית, או המסז'יסט שלנו. בינתיים, עשי זאת בדרך המתאימה לך. כשהיא תפסיק להיות זרה, ממילא ההתנגדות שלך תתפוגג. בהצלחה ליאת

היי ליאת, לפני כשבוע משהו שאל אותך לגבי העברה אירוטית האם היא יכולה להתרחש גם בין מטפל ומטופל מאותו מגדר, והתשובה הייתה שכן. רציתי לשאול כיצד מסבירים העברה אירוטית בטיפול, האם עצם זה שניתן להימשך למטפל מאותו מין שהמטופל שייך אליו למרות שהמטופל הוא הטרוסקסואל ולא הומוסקסואל יכולה אולי להעיד בבסיסה את היכולת ההתחלתית שלנו להימשך לשני המגדרים במידה כזו או אחרת ושיש רצף ולא משהו דיכוטומי של אדם הנמשך רק לנשים או רק לגברים ויתכן ויש משהו באמצע ... ואולי בבסיס שלנו אנו יכולים להימשך לשני המינים ותהליך החיברות גורם לנו בצורה כזו או אחרת להתאים את עצמינו למה שמקובל ולכן בטיפול עלולה להייוצר העברה אירוטית גם בין אותו המין. (אשה או גבר הרגילים להימשך למין אחר משלהם זה יכול די להפתיע אותם התופעה הזו בטיפול) או שכלל אין קשר בין הערב אירוטית למציאות עצמה ולכן זה לא נכון לנסות לעשות את ההקבלה שאני עושה בין המציאות הטיפולית לחיים האמיתיים. שאלה שנייה: מה החשיבות של להיות כמו כולם? אם אדם הוא מסתגל היטב לסביבה עובד, מצליח ויש לו חיי חברה וכד' ובכל זאת הוא לא כמו כולם יותר בהיבט חיובי כמו השכלה יחסית רחבה יותר מהממוצע(ואולי גם כשרון) לא שהשכלה מעידה כל משהו אבל תחומי ענין רחבים הגורמים בין היתר לשלושה תארים ראשונים מתחומים שונים מאוד, באמצע לימודים לשני תארים שניים במקביל ועוד תוכניות שונות כגון: רצון להחליף עבודה לתחום שיותר מתאים , אדם שעושה יותר מה שמתאים לו וחושב שזה נכון ופחות מה שאחרים חושבים שזה נכון חשוב לי לציין אדם שחי טוב אם הסביבה שלו לא לובש מוזר או משהו חריג ובכל זאת שומע לעיתים מסרים כמו הוא "טיפוס" וכד' (כמובן שלא נאמר בצורה ישירה אלא כמו למשל אחיין שאומר בתמימות :" אמא שלי אמרה שאת טיפוסית") האם זה אמור לפגוע? האם זה צריך אולי לגרום להיות יותר קונפורמי? מה שדי קשה לאדם שהוא פשוט לא רגיל לחשוב דוקא כמו כולם אלא יש יותר חופש מחשבה ויצירתיות מסוימת(שיש לה גם יתרונות לעיתים בחיי היום יום כמו למשל ניהול צוות בגיל צעיר מאוד). איך לא להעליב או להיפגע מהערות כאלה? תודה מראש, וסליחה שמידי שבוע אני כותבת משהו אני כותבת בתורנות שלך כי אני אוהבת את הצורה שאת עונה לכל אחד ואחד

התנצלות על כך שתמיד יש לי שגיאות כתיב רבות אני מזהה את חלקם רק לאחר מכן.. הדסלקציה שלי (-: (למרות שאני קוראת המון זה עדין קיים)

שלום רחל, נדמה לי שההעברה האירוטית לא ממש קשורה לאוריינטציה המינית שלנו בדר"כ, אלא דווקא לסיטואציה הטיפולית ולקשר המיוחד הנארג בה. פרויד טען שההתאהבות במטפל היא "במידה רבה נעדרת התחשבות במציאות, היא פחות נבונה, מתעלמת מההשלכות שעלולות להיות לה, ומסנוורת עיניים בהערכת הדמות הנאהבת, יותר מכפי שאנו מוכנים להודות בהתאהבות נורמלית. עם זאת, בל נשכח שדווקא סטיות אלו מהנורמה הן המהות של ההתאהבות". (ציטוט מ"הערות על אהבת-העברה" שבספר "הטיפול הפסיכואנליטי" של פרויד. לגבי שאלתך השניה, קצת יותר קשה להשיב. איני יודעת למה התכוונה מי שקראה לך "טיפוס". זאת מילה שיכולה להשתמע לכאן או לכאן. אם את מרגישה שלמה ומסופקת בחייך, למה לך לכופף אותם כך שיתאימו למישהו אחר? מצא חן בעיני כששאלת האם "צריך להיעלב". זה נחמד בעיני כי זה מרמז על האחריות שיש לנו על העלבון. אם נחליט להיעלב - אז ניעלב, ואם לא - אז לא! כמו שאת ודאי מנחשת, אני כמובן ממליצה בחום לא להיעלב, ולהמשיך לנהל את חייך באופן המתאים לך, גם אם הוא מעלה תהיות אצל האחרים. השאלות שלך אינן סתמיות כלל וכלל, ותמיד נחמד לראות אותך איתנו. שבוע טוב ונעים ליאת

האמת כן...הצלחתי להפטר ממנו לחצתי עליו להתקשר לאמא שלו.......מצד אחד הבית שלו זה מקום לא סימפטי כלפיו הוא אדם מבוגר בסביבות 25 אבל עדיין סופג השפלות מצד הוריו כולל מכות....וגם הוא לא שוקט על שמריו ומחזיר.......האמת שהצלחתי להפטר ממנו כי בתוך תוכי אני מזלזל בו איפשהו......אני חייב להודות הבנאדם הזה הוא לא נורמטיבי יש לו השקפות מאוד מעצבנות על העולם והחיים הוא מייאש ומתסכל מצד אחד אני יכול להבין את ההורים שלו כי הבנאדם הזה מוציא מהדעת בחצי יום שהוא היה פה הוא לא נתן לי לישון בלילה(ישנתי שעתיים שלוש) עשה המון רעש שהפריע כנראה גם לשותף שלי וטמטם אותי לחלוטין בתור אדם שהיה רוצה להיות נאור(קצת נבצר ממני בגלל שהלכתי לזונה ובצעתי פשע שלא ניתן לכפרה אולי כן מבחינה חברתית אבל לא מבחינה מוסרית....) אני דיי מרחם עליו ....דיי מרחם על אדם שאמא שלו לא נותנת לו לחזור הביתה ודורשת ממנו להתקלח בחוץ עם צינור או שהוא מתחנן לאמא שלו בטלפון שרק תיתן לו לצאת מדי פעם למלא בקבוק של מים ושלא תכעס עליו שהוא עושה זאת....מצד שני הוא אדם בגיר אז קיבינימאט אבל גם אני יודע מה זה ייאוש משתק.......מצד שני הורים שלו נפטרים ממנו וחודש הבא הוא עובר דירה על חשבונם ...בתנאים לא רעים........קצת קשה לראות מה כאן הביצה והתרנגולת האם הוא דפק את הורים שלו או שהם דפקו אותו ????איך אדם מגיע למצב שאמא שלו פשוט שונאת אותו כל כך ??????(:אני יכול להבין הוא פשוט מעצבן מורכב ועצוב....

היי מיסטר בלו, האמת שגם אני, בגילי המופלג, עוד מצליחה להיות מופתעת מול סיפורים אנושיים. מול מתיחה של מה שנתפס בעיני כגבולות האפשר. יש בעולם שלנו הרבה עצב, סבל, ייאוש ומצוקה, וזה צריך להזכיר לנו לנסות - בכל הכוח - להיאחז בטוב שלנו, ולעולם לא לזלזל במי שאוהבים אותנו. אני מניחה שהחבר שלך יצטרך ללמוד לחיות בנפרד מהוריו, ואולי גם לוותר על התנהגויות מוזרות שהוכתבו ממציאות חייו הישנה. נקווה בשבילו. מאחלת בהזדמנות זו, לך ולכל הסטודנטים שלנו, התאקלמות מהירה באוניברסיטה, והשלמה מהירה וקלה של כל החומר. מחכה לכם מקצה קצר במיוחד, וכדאי לתת את כל הכוח. בהצלחה ושבוע קל ליאת

ליאת יקרה, בסך הכל רוצה לאחל לך שבוע טוב. שבוע עבודה ארוך ומלא לפנינו. בלי שום חג שמאיים להפר את השגרה ולהעמיס עלינו מטענים חורגים, כאלה או אחרים (לא שימי החולין, בהכרח זורמים על מי מנוחות:- ). עוד נתגעגע לחגים ולרוח האחרת שהם מביאים איתם תמיד. כמו נורית, גם אני מבקשת להודות לך על שאת כאן. שבוע טוב יעלה

תודה יעלונת. למעט חתונות קיץ לבנות, פסטיבלים ומופעי 'גמר גדול' למיניהם, אנחנו אכן בחופשת-חול עד חגי תשרי. מקווה שיהיה לנו קיץ מהיר וקריר. שלך בחג ובחול ליאת

ערב טוב, מרגיש שאני צריך לעלות את תדירות המפגשים עם המטפל שלי. הבעיה היא שאני לא יודע איך לעלות זאת מול המטפל ואיך הוא יגיב. האם זה מקובל בכלל? אנא עצתכם

שלום רועי, פרויד, אבי הטיפול הפסיכולוגי, ראה את מטופליו חמש פעמים בשבוע. כיום, הגם שיש ממשיכים לפרויד ולתורתו, הטיפול המקובל הוא פעם-פעמיים בשבוע, ולפיכך אין שום דבר חריג בצורך שלך. הצג אותו למטפל כפשוטו, ואני משוכנעת שהוא יתייחס לכך ברצינות הראוייה. בהצלחה ליאת

ליאת, מצחיקה התגובה שלך.. אכן למות מהתמימות שלי................אולי בכלל זו הבעיה שלי? אולי פשוט אני כל כך תמימה ולכן הכל? איפה בכלל הגבול בין תמימות לטפשות?

טלילי יקרה, תמימות אינה בעיה. היא משמרת משהו ילדי ומקסים. אל תאבדי את זה. את תמיד גורמת לי לחייך. טפשות זה משהו אחר לגמרי, אבל אין לנו ממנה בפורום! שבוע טוב :-) ליאת

שלום לכם, לא יודע במה לבחור טיפול פסיכולוגי או קאוצ'ינג? כיצד יודעים במה כדאי לבחור???

ערב טוב, (תיארתי לי שאדרש לשאלה הזו הערב...). מאחר ואיני מכירה את תחום האימון מקרוב, יש לקחת את תשובתי בערבון מוגבל. כמו שציינתי, נפתח פורום בנושא וכדאי להתעניין שם במה בדיוק מדובר. מהמעט שאני כן יודעת, מדובר בליווי אקטיבי ואינטנסיבי, שתכליתו עזרה בהיבטים הפרקטיים של החיים, תוך הגדרת יעדים ספציפיים והאמצעים להשגתם. ככל הידוע לי אימון כזה הוא מוגבל בזמן, ואינו מתעסק בדינמיקה תוך נפשית או בהפרעות נפשיות. המאמן הוא אקטיבי ומכוון מטרה, והמטופל מקבל מטלות ממשיות לביצוע בין המפגשים. ההחלטה בידיך. בהצלחה ליאת