פורום פסיכולוגיה קלינית

למה כל יום הבוקר שלי מרגיש זוועה והמחשבות אובדניות ולקראת אחר הצהריים כבר יותר בסדר והמחשבות מתמתנות לסתם רצון למות... ?

שלום 'אני', כמו תהליכים מחזוריים אחרים בגוף החי, כך גם מצב הרוח שלנו נע, ועשוי להשתנות בהתאם למעגלי זמן קבועים. יש אנשים הנתקפים דיכאון עונתי, יש מי שחשכת הערב נוסכת בהם דכדוך או חרדה, ויש מי שחוטפים את הנ?כ?ס על הבוקר ומשתפרים בהמשך. אני מניחה שלא ממש התכוונת לשאול על ההבדלים בין הבוקר לערב, אלא לומר שקשה לך נורא בכל שעות היממה. זה נשמע ככה. מציעה לך מאד לטפל בזה, בסיועו של איש מקצוע, ולהחזיר לחייך את חדוות ההשכמה. יש תרופה למכה, ויפה שעה אחת קודם. מקווה שאני תופסת אותך בשעה טובה :-)) ליאת

'לטפל' מילה מפחידה... תודה, בכולופן, ונקווה שיהיה טוב

היי ליאת, שוב אני, זוכרת ? ( זו שמעדיפה בגדים שחורים וכהים......) השבוע האחרון, ממש רע. מצב הרוח ירוד,מציפות אותי תחושות שנאה וגועל מעצמי,יש לי רצון(שאני לא מסוגלת לישם) להשחית את עצמי,לפגוע בעצמי. אני מרגישה ממש 0 ! בטוחה שאף אחד לא אוהב אותי ומי שבקשר איתי זה רק מתוך אינטרס שלו. נראה לי שהדיכאון שוב משתלט עלי. רק חודש וחצי עברו מאז שהפסקתי את הטיפול. אני לא מסוגלת לחזור לשם שוב, למרות שלפעמים אני מאוד זקוקה לתמיכה שלה. אבל אז אני נזכרת, שכלכלית עוד לא התאזנתי, ושגם אם אשב שם, לא אהיה מסוגלת לדבר באמת, ושוב אגיע לשם עצבנית בכל שבוע.... אני ממש מתביישת בעצמי. מתביישת מאיך שאני נראית, מתביישת בדיכאון הזה. מצטערת שסיפרתי למשפחה ולשתי חברות טובות עליו. מה אני רוצה? לא יודעת. רע לי.נמאס לי. ואני מרגישה לבד עם זה. זה המקום היחיד שאני יכולה להגיד את מה שאמרתי..

טל האם את סובלת מbdd?

אבל אני סובלת מזה שנולדתי, ועוד עם הרבה פגמים שאי אפשר /מאוד קשה לתקן . ואני מעדיפה לא לפרט. (זה לא תחושה או דימיון) לא ברור לי למה שאלת.....

שלום טל, יופי שאת מצליחה למצוא בפורום ערוץ ביטוי לרגשות קשים. כדאי לנסות ולרסן את הנטייה לראות את הכל שחור, גם אם הדיכאון זוקף ראש. יתכן ששווה להיעזר זמנית (עד שתוכלי לחזור לטיפול) בטיפול תרופתי בנוגדי דיכאון, אך גם לצורך כך עליך לחזור להתייעצות מסודרת. לטעמי, טוב ששיתפת חברות ובני משפחה בתחושותיך. מספיק קשה גם כך, מכדי להישאר עם זה לבד. שבת שלום ליאת

אני מתחמקת. מתחמקת.מתחמקת. יכולה לדבר בלי הרף על דברים כאילו חשובים. לא נוגעת בכאב. בשום דבר שיתקרב אפילו לכאב. ככה על פני השטח, וזה מזין את עצמו - לופ חסר מוצא. תנערי אותי. תחסמי.אל תתני להתחמק. תתקפי. תהיי אקטיבית. תפרצי את ההגנה. לעזאזל. בבקשה...?

שלום לך, הגם שדימויים מליטנטיים בדר"כ 'עושים לי את זה', אני לא לגמרי משוכנעת שמול מטופל המתבוסס בכאבו, זאת בהכרח הדרך. מאחלת לך שתנצחי בכוחותיך-א?ת?? א?ת שומרי הסף הנאמנים שלך. בהצלחה ליאת

ובכל זאת. למה? זו לא התקפה בלתי מתוכננת. זו בקשה. בא לי על כדורגל: קבוצה אחת בבונקר מבקשת פריצה מהקבוצה הנגדית. זה מה שיעורר אותם לצאת מהבונקר. בואי נאמר שאלה קבוצות ללא כוחות שוים. הורים נגד ילדים. החסימות, ההתקפות, הירידה להגנה והעליה המתפרצת יהיו בכל מקרה כדי לאפשר לילדים לנצח.

ובכל זאת. למה? זו לא התקפה בהפתעה זו בקשה. בא לי על כדורגל: קבוצה אחת בבונקר השניה עולה להתקפה ומעוררת את הראשונה. אלה לא קבוצות שוות. נאמר הורים נגד ילדים. ההורים ישחקו "על אמת" - הכל כדי שהילדים ינצחו ויבקיעו. שולחן כדורגל

אני יודעת שלא במתכוון - אבל העצבת אותי.

... ואני חושבת שחיבוק היה עושה את העבודה. מאיזה סוג שהוא. הוא תוחם. משמש כגדר. הוא יוצר גבול. הוא מחמם מעצמו ואז את רוצה להשיל את השכבות מעל עצמך. אם כן, זו אינה רוח הצפון עם מכונת הרוח התוקפנית והמנשבת, כי אם השמש הרכה. מה את אומרת? * והנה אחת הגרסאות של הסיפור הישן, הטוב והמוכר: "מעשה שהיה בשמש ורוח הצפון שישבו להם בחוסר מעש וביקשו למלא את זמנם. לפתע ראתה רוח הצפון אדם היוצא מביתו בדרכו לדוג בנחל. אמרה רוח הצפון לשמש: "בואי נתערב שאני אוכל להפשיט אדם זה מבגדיו מהר ממך", הסכימה השמש להתערבות וכך, החלה רוח הצפון לנשוב ולנשוף על הדייג המסכן. בתחילה, פרח לו כובעו ואף המעיל נפתח וכמעט עף מעליו. הרוח הגבירה אונה, אך הדייג חיזק אחיזתו במעיל ואף תפס את כובעו. ככל שנשבה רוח הצפון חזק יותר, כך נתעטף האיש חזק יותר. לאחר שעה קלה התייאשה הרוח ופנתה לשמש ואמרה "אין לך סיכוי להפשיטו. הדייג כל כך חזק שלא הצלחתי להפשיט אפילו את כובעו". יצאה לה השמש מבעד לעננים הכהים והחלה לשזוף בו קרניה. הדייג הרפה אחיזתו במעיל והחל מזיע. המשיכה השמש לחמם ותוך זמן קצר, השיל הדייג בגדיו וקפץ לטבילה קצרה בנחל."

מוקדש לכל בעלי השריון- שיר הנשמרת/ תרצה אתר השמיים רצים, רצים, רצים, בתריסים כל מיני עיגולים נוצצים, כל מיני דברים נעשים יותר ויותר סמוכים. אני נזהרת מדברים נופלים. מאש. מרוח, משירים. בתריסים כל מיני רוחות מכים. כל מיני עופות מדברים. אבל אני שומרת את נפשי מהם. וגם איני בוכה. אני זוכרת שביקשת שאהיה ברוכה. אני ברוכה. השמיים רצים. הם אינם נוגעים בשיער ראשי שלך. הם אינם מתקרבים אפילו לרוח שבאה אלי ממך. השמיים רצים למקום אחר, והרוח סביבנו, טבעת שקופה, כמו בערב שרב, אנחנו ירח, הרוח סביבנו עבה.

תודה על ההתיחסות הרגישה, הסיפור והשיר. אני צריכה עוד קצת זמן לעכל. שולחן חול

שלום ליאת מה שלומ עוד מעט שנתיים עברו מהמקרה בקרוב אני ימלאו גם שנה לטיפול מסודר עדיין התחושות שלי קשות.......חלומות לא נעימים ועצב רב.....שתוקף מדי פעם....אני מאוד מאוד מודאג... לא מסוגל גם לקבל חיבה...גם כשרוצים לתת ....

היי מיסטר בלו, 'ימי-שנה' הם זמן טוב לחשבון נפש. אלה נקודות ציון בהן נוח להביט לאחור ולהיווכח בכברת הדרך שנכבשה. איכשהו, גם אנחנו - מכאן - ליווינו אותך בדרך המפרכת הזו, יודעים כמה מאמץ והשקעה היא גבתה ממך. בעיני, היכולת לחוש עצב עמוק היא הישג. העצב, גם כאשר הוא כחול נורא (והופך לסימן ההיכר שלנו), טוב מן האשמה, החרדה, הגינוי העצמי, ואפילו מן הזחיחות המדומה. יש אנשים שעובדים שנים רבות בטיפול כדי להיות מסוגלים לחוש עצב. נסה לקבל אותו בברכה, לכבד את נוכחותו, ולאפשר לו להיות. אני יודעת שלפניך עדיין כברת דרך נוספת. זה אף פעם לא נגמר. יש בי אמונה גדולה שבאחד הימים, מעבר לאחד הסיבובים המסוכנים בדרך, גם אם תגיע עייף וצמא וברגלים כושלות, תמתין לך האהבה. שבת שלום ליאת

אחי החייל סובל מבעיה של ביישנות קיצונית, וכתוצאה מכך אין לו חברים. כיצד מטפלים בבעיה? האם יש פסיכולוג ספציפי המתמחה בכך? אשמח לקבל פרטים של פסיכולוגים טובים. תודה רבה:)

שלום רב, משוכנעת שיתקבלו המלצות רבות למייל האישי. בהצלחה. ליאת

אני בחורה בת 26 , שכבר 11 חודשים בטיפול פסיכלוגי , לפני שהתחלתי את הטיפול האמנתי שהוא לא יכול לעזור לי , אבל איפשהו הייתה לי תקוווה שאולי ..עכשיו מרגישה יותר מבולבלת , ופחות יודעת מה אני רוצה , יותר מדוכאת ופשוט כבר לא יודעת מה נכון לעשות .. ואם עדיף לעזוב את הטיפול , ולחזור בדיוק לאותה נקודה שהייתי לפני 11 חודשים .. (או אולי אפילו נקודה פחות טובה )

היי מישהי מיהו שומע אותך מישהו מהקשיב לך או באיחוד ובמייוחד בשבילך מישהי כמעט בגילך מגיבה לך. ושמחה לומר לך שאת לו צריכה לשפוט טיפול פסיכולוגי שבתחילת דרכו תני לו צאנ"ס וגם לעצמך להגיע עליו . ולהיות בו כול כולך בלי פחש חשש ובלבול פשוט ישאריי ותני סיכוי לכם להקשיב אחת לשניה ןלך להגיעה לטיפול מפוכסת ולמטפל או מטפלת שלך להיות שם בשביל במאה אחוז כדאי שיכלו להבין אותך יותר וליתמקד בבעיה ולעזור לך כנדרש כך לא תצאיי מאוכזבת. שולמית

שלום מישהי, טיפול פסיכולוגי, לפעמים בניגוד למה שמכתיבה הציפייה הטבעית, עלול - לפחות לטווח הקצר - לתת תחושה של נסיגה לאחור, של בלבול, של חוסר ידיעה. תחושות אלה יהיו בדר"כ תוצאה של ההתעסקות האינטנסיבית בעניינים כואבים, של חשיפת שכבות נפשיות רגישו?ת לאור, של המפגש עם מה ששכב שנים רבות במרתפי התודעה שלנו, במקום בו פגיעתו מזערית. הבשורה הטובה היא שמדובר בתופעה זמנית, שחולפת ומפנה את השטח להבנות חדשות, לתחושת שלמות וקבלה עצמית, ולחוויה חדשה של כשירות ויכולת להתמודד. תני לעצמך עוד זמן. והמשיכי לעדכן. שבת שלום ליאת

דבר ראשון תודה רבה על התגובה , פשוט יש לי תחושה שזה לא מוביל לשום מקום אלא רק גורם לי להרגיש שכמה שחשבתי שמשהו "דפוק " אצלי זה כיאלו מעין הוכחה שכזאת שבאמת משהו לא בסדר איתי , וההתעסקות עם זה רק גורם לשקוע בזה ביותר . השאלה אם יש באמת יש סיכוי שמשהו ישתנה . האם זה שאני משלמת למישהו שיקשיב לי 50 דקות וישמע על כל החסרונות שלי בסופו של דבר יוביל אותי למקום טוב יותר ?!

הי ליאת להזכירך המטפל שלי החליט עקב אי הבנה שלא מתאים לו להמשיך לטפל בי . אתמול היתה פגישה ראשונה עם מטפלת אחרת הגעתי לפגישה עם הרבה ציפיות (היא נחשבת לפסיכולוגית מהשורה הראשונה)ודי התאכזבתי הפגישה היתה די אינפורמטיבית. בצר לי שלחתי SMS למטפל הקודם שלי ושיתפתי אותו בפעם הראשונה ברגשותיי אליו (מה שלא עשיתי במהלך כל הטיפול -שנה ושלושה חודשים)ובמה שקרה בפגישה עם המטפלת החדשה. ציינתי בפניו שאני מתכוונת לתת לטיפול החדש צאנש של חודש ושאלתי אותו שאם זה לא יזרום האם הוא יהיה מוכן לקבל אותי בחזרה אליו? להפתעתי הרבה הוא לא סרב הוא אמר שאני אתן לי ולמטפלת החדשה צאנס ואם זה לא יזרום אז שנדבר שבוע לפני סוף יוני ונתאם. הוא אמר לי בכוונה אני לא אומר לך כן עכשיו אני רוצה שתיתני לזה צאנס היות והמטפלת שלך החדשה נחשבת לשוס. אז עכשיו אני ממש מבולבלת ולא יודעת מה לחשוב. אז ליאת אשמח לשמוע את חוות דעתך המלומדת. לילה טוב .איריס.

איריס שלום ליל טובבשבילי אבל אם וכאשר את תקראי יתכן שזה יהיה כבר בוקר או אפילו ערב אך בכל מצב שיהי טוב ולא רק היום הקרב אלא בכלל לכולנו. אני לא יודעת מאלו טעמים הפסקת את הטיפול .אך היות והפסקת וכרגע את נכסת לסידרה של טיפול אצל מטפל\ת אחרת אז המלצת אליך היא פשוטה קצרה וקולעת. והיא פשוט לתת סיכוי וצאאנס למטפלת החדשה בסך של הסך הכל הכללי את לא יוצאת מופסדת בקרה וזה לא יוצלח תמיד תשארלך דלת פתןחה אצל המטפל הקודם שלך אז את תרשי לי לסכם את דבריי ואומר שאני מסכימה בפה מלא עם דבריו של המטפל הקודם שלך. ואף מחזקת אותם ושוב רושמת כאן ואת זה כדאי שתזכרי תחדדי ואףתצלמי את זה מול ענייך כאשר תקראי את התגובה באותיות קידוש הלבנה. תני תנאנס סיכוי תנסי הנסיון תמיד כדאי בחיים בכל מקרה ושלך ותזכרי שתמיד יש לך לאן לחזור שאת לא לבד וחץ מטיפול הפרטי יש לך גם אותנו כאן . כולנו כאן בשביל משתתפי הפורום ואף גם מנהליו בקשר הם. כל זאת ועד יבוא בהמשך אם רק תבקשי ישמע לקולך ויענה לך וישתדל לזדבות עם מצוקותיך בעיותיך ולבטייך בשאר הם. שולמית..

איריס שלום ליל טובבשבילי אבל אם וכאשר את תקראי יתכן שזה יהיה כבר בוקר או אפילו ערב אך בכל מצב שיהי טוב ולא רק היום הקרב אלא בכלל לכולנו. אני לא יודעת מאלו טעמים הפסקת את הטיפול .אך היות והפסקת וכרגע את נכסת לסידרה של טיפול אצל מטפל\ת אחרת אז המלצת אליך היא פשוטה קצרה וקולעת. והיא פשוט לתת סיכוי וצאאנס למטפלת החדשה בסך של הסך הכל הכללי את לא יוצאת מופסדת בקרה וזה לא יוצלח תמיד תשארלך דלת פתןחה אצל המטפל הקודם שלך אז את תרשי לי לסכם את דבריי ואומר שאני מסכימה בפה מלא עם דבריו של המטפל הקודם שלך. ואף מחזקת אותם ושוב רושמת כאן ואת זה כדאי שתזכרי תחדדי ואףתצלמי את זה מול ענייך כאשר תקראי את התגובה באותיות קידוש הלבנה. תני תנאנס סיכוי תנסי הנסיון תמיד כדאי בחיים בכל מקרה ושלך ותזכרי שתמיד יש לך לאן לחזור שאת לא לבד וחץ מטיפול הפרטי יש לך גם אותנו כאן . כולנו כאן בשביל משתתפי הפורום ואף גם מנהליו בקשר הם. כל זאת ועד יבוא בהמשך אם רק תבקשי ישמע לקולך ויענה לך וישתדל לזדבות עם מצוקותיך בעיותיך ולבטייך בשאר הם. שולמית..

שלום איריס, כשעוברים ממטפל אחד לאחר, קיים באופן טבעי ת??ווך הביניים הזה, בו המטפל הקודם נמצא בחדר (או מציץ מהחלון) אם נרצה או לא נרצה. ההשוואה היא בלתי נמנעת, לטוב ולרע. הנסיבות בהן הופסק הטיפול הקודם אינן נהירות לי לחלוטין. הועלו כאן כל מיני השערות, על ידי ועל ידי אחרים, ולמרות שנתת מידע, עבורי הוא נשאר חלקי מאד. ממה שאת מתארת כאן, המטפל שלך לא נטש אותך (כמו שהרגשת בעבר), והוא אפילו משדר זמינות להמשך טיפול. אני חייבת להגיד שאותי זה מבלבל. אני מרגישה שאיני יכולה לתת תשובה אחראית ומניחה את הדעת במצב כה עמום. אוכל לומר רק, שאם את נמצאת כרגע בידיים מקצועיות וטובות, נסי להפיק מהן את המירב והמיטב. אשמח לשמוע איך את מתקדמת, ואולי גם את התובנות אליהן הגעת באשר למה שקרה שם, עם הפסיכולוג הקודם. שבת נעימה ליאת

תזרקי אותו!!!

ליאת שלום אם אותך הפסיכולגית המלומדת(-: זה מבלבל מה נותר לי פשוטת העם(-: לאמר? אלו ההשערות שלי: 1.הוא טיפס על עץ גבוה ולא ידע איך לרדת ממנו בלי שכבודו יפגע.וכעת נתתי לו הזדמנות. 2.בתווך של השלושה חודשים האחרונים הוא סיפר לי בכמה הזדמנויות שהוא דיבר עם הפסיכולוג שלו עלי ועל זה שאני מוציאה אותו משלוותו והוא לא יודע איך להתמודד עם זה.(הכוונה היא רק על בין המפגשים היות ובמפגשים הכל זורם). ובויכוח האחרון כשלא רציתי להגיע בהתחלה לפגישת סיכום אז הוא סיפר לי בפגישת הסיכום שכל השבוע הוא הסתובב כמו סהרורי עד שנתתי או.קיי. האם יכול להיות שגם לו קשה הפרדה?היתכןשגם אני חדרתי ללבו? האם להפרש הגילאים הקטן ביננו(1.5 שנים)יש גם יד בעניין? (למען הסר ספק גם אני וגם הוא (למיטב ידעתי)נשואים באושר). מה שכן אין ספק שהידיעה שיש לי לאן לחזור שיפרה את מצב רוחי. אז ליאת אשמח לשמוע את חוות דעתך על חוות דעתי. איריס.

הי ליאת האם לשתף את המטפלת החדשה בתחושותיי מהמפגש הראשון ומשיחתי עם המטפל הקודם והסיכום ביני לבינו? האם זה לא יפגע בטיפול? איריס

אני כותבת שתי הודעות נפרדות,כי ההודעה הקודמת שייכת בעצם לעזרה למשתתפת אחרת ולא אליי,וגם זה בנושאים שונים,ולכן עדיף שיתייחסו לכל הודעה בנפרד. העיניין הוא,ליאת,שלמרות שלפני שבוע הבהרת לי עד כמה אני מתייחסת בצורה מאגית לחיי, עדיין איני יכולה לחדול מכך,ומאז מצבי הנפשי רק התדרדר,והגיע למצב שאני שוב חשה כמו בעבר,שאין טעם לחיי(וכמובן שלא אעשה כלום עם זה).אני חשה מיואשת ומתוסכלת מהכל, ומפחיד אותי אפילו לכתוב זאת,ואני מקווה שבזה 'לא אפתח פה לשטן',אך נראה לי כאילו ש'אלוהים שונא אותי' ו/או שמישהו קילל אותי,ולכן אני עוברת כעת את ה'גיהנום' שאני עוברת; אל תדאגי - לא השתגעתי עדיין,אך אני מאמינה שכשהכל משתבש אולי זה באמת תלוי גם ב'כוח עליון' כלשהוא,ואולי - כמו בברכות - יש תוקף כלשהוא גם לקללות שאנשים מקללים?! בטח את וכולם עכשיו יחשבו ש'השתגעתי לגמרי' - ש'נדפק לי המוח' אם אני מדברת ככה, אך כך אני מרגישה,אחרי שכל דבר בחיי - ואני מדגישה "כל דבר.." - מהקטן לגדול,משתבש כל הזמן,ואני נמצאת כאילו במעיין 'מעגל זדוני' שלא נפסק ושרק מתמשך ומתמשך...ומחריף. נכון - אני זוכרת שאמרת לי לצאת לפעול וכו',אך זה קשה מאוד לביצוע כשכל דבר בחיי משתבש- בין אם מדובר על הבריאות (כשכל המחלות ה'מוזרות והנדירות יחסית' 'נפלו עליי'), על התחום הנפשי (שגם בו 'איני נוחלת ההצלחה' ואני רק סובלת ו'נאבקת'בעצמי ובאחרים-עקב הOCD ),ובוודאי שאין מה לדבר עקב-כך על נושאים כמו :זוגיות ועבודה,שבעיקבות כישלון הנושאים האחרים הם בעיקר לא קיימים ו'חסרי סיכוי'. פעמים רבות אני שואלת את עצמי "למה כל הצרות נופלות דווקא עליי?",והתשובה היחידה שהגעתי אליה כתובה למעלה(שאולי 'אלוהים שונא אותי' על משהו שעשיתי ואיני יודעת או שקוללתי ע"י מישהו). אף-אחד(אפילו לא משפחה קרובה לא יודע עד כמה קשה לחיות יום-יום,שעה-שעה,דקה-דקה,כשכל דבר שאת עושה או חושבת לא ממש שייך לך,אלא למשהו פנימי ש'תוקף אותך' ללא הפסקה ופוגע בחייך ובחיי אחרים-הסובבים אותך; למשל כשדאגה לניקיון כביסה הופך להיות כ"כ משמעותי בחיי,עד כי לא ארגע עד שאדאג שהיא תועבר 'בצורה סטרילית ' לארון הבגדים מהחבל (הכוונה לפיג'מות ו/או מגבות בעיקר),ואם מישהו נגע למשל בכותונת בבגדיו,כשהוריד את הכביסה מהחבל או כשקיפל אותה וכו',ובגדיו לא היו נקיים(כלומר שהיה מקולח ועם בגדי שינה שלא לבש מס' ימים ובעיקר לא עם בגדים שניקה או ירד לזבל),בזמנים מסויימים - כמו היום - שאני עצבנית מאוד,זה יכול לגרום לי לחרדה נוראית, לתסכול ועצבים,ואז בד"כ אריב עם אותו אדם,ואתעצבן עליו ולא ארגע עד שאזרוק את אותו בגד לכביסה או שאם אדע שמחר מחליפים מצעים אשן עם אותה כותונת(כי המיטה ממילא כבר 'מלוכלכת') ולמחרת אזרוק את אותה כותונת לכביסה.מה ש'אוכל לי את הלב' זה שכעת אני מבינה עד כמה תופעות אילו פחתו במידה ניכרת(אך לא נעלמו) כשנטלתי את התרופות, וכעת(בזמן הקרוב-מסיבות שונות שאיני יכולה לפרט כאן,ועפ"י החלטת הפסיכיאטר)לא אוכל להתחיל עם תרופה אחרת,וגם זה קצת מדכא אותי - שתמיד אצלי הכל משתבש,אלפי אנשים נוטלים תרופות ללא כל בעיה וזוכים ל'שלווה חלקית' מהOCD,ואצלי שום-דבר לא הולך בקלות,והכל משתבש,ואני תוהה - למה החיים כ"כ'שונאים אותי'-לא עשיתי משהו רע לאף-אחד,אז למה הכל אצלי מסתבך?! מקווה שלא התשתי אותך, משתנה

לשום לך משתנה אתמול נעזרובך ואת עזרת תמכת ועודדת והיום את כבר נמצאת במקום אחר אך מוכר אך אל ייאוש . אך כולנו חיים כי את חיינו אפשר לדמות למעלית כפי שמעלת פעם עולה ופעם יורדת כך אנחנו כבני אדם פעם מדב רוחנו טוב ואנחנו עליזים וצוחקים ופעם מצב רוחנו יורד ואז מופיע דיכדוך עצבות וכאב וכשמצב זה מדרדר ומגיעה לשפל זה לא טוב בכלל אך טוב שאת מצאת את המקום הנכוןלשפוך את ליבך. ולהוריד מעל כתפיך את מעמסת חייך. למרות שבסופו של דבר זה חיים שלך ואת זאת שחייה אותם ביום יום ןאמורה לתמודד עם דברים כאלה ואחרים דעי לך שתמיד זה טוב שיש לך אוזן קשבת ובקרה הזה זה טוב בשביל שבתיים כי לצעד המשתתפים יש לך את אנשי המקצוע הנהדרים וזה פלוס ענק רק שתדעי ותקחי את זה לתשומת ליבך.אז קומי על שני רגלייך עמדי יציב ותחייך למראה כאדם אותו את רואה שם זה בעצם את תנסי לדבר אל אותו אדם ואת התשובו את תקבלי תכיפף מעמך מה מקום הכי קרוב אמיתי וטב למעשה אותם תשובות שאותם תקבלי את בעצמך עליך ועל מהות חיים וכל הכרוך בזה יבוא ויגיע בבת אחת מתי שתבקשי בתוכך מהמקום הכי עמוק מפנים אמיתי שלך והוא רק שלך לא של משהו אחר בהצלחה. .ש.שולחת לך חיבוק חם ואוהב יליטופ מחמםאת הלב שמוביל אותנו לעיתים למחוזות אחרים שלך כאן בשבילך תמיד .ש.

שלום משתנה, לצערי, אין לי הבנה רבה בתחום המאגיה. מול קללות ו"עין הרע" יש קמעות וסגולות שונות, הניתנות ע"י ידעונים למיניהם. יש אנשים המוכנים להישבע שזה עובד. בפורום פסיכולוגיה קלינית, ההתייחסות אל חיינו חייבת להביא בחשבון את החלק התבוני והמתבונן, הסקרן, החקרני, והלוקח אחריות. מקווה שתצליחי בכל זאת לוותר על העמדה הפסיבית והנענשת, ולהמשיך לחתור למימוש עצמי, להגשמה, ולעשייה ולהתגברות. מן הסתם נדבר עוד במהלך הסופשבוע. בינתיים לילה טוב ליאת

שמעתי חלקית להצעות שניתנו לי,והתחלתי השבוע סוף-סוף{לאחר הפצרות וניסיוני שכנוע רבים,מצד הרבה אנשים-בעיקר אנשי מקצוע} ללכת הליכות יומיות של כשעה ויותר,זו סה"כ פעם שלישית שאני הולכת (ברחוב),אך היום הרגשתי שהרבה יותר קל לי ללכת ואף להגביר מהירות{כמובן-לא הליכה מהירה מאוד ולא ריצה,כי איני יכולה עקב הבעיה ברגל},וגם נהנייתי ללכת,ולפני שהחלטתי ללכת הרגשתי צורך עז לעשות זאת, וזה דבר נדיר אתלי - לחוש צורך ללכת,כי כבר חודשים מנסים לשכנע אותי שאלך ואיני עושה זאת,אז שאני ארגיש חשק לכך,למרות העייפות(כי קמתי מוקדם מאוד וכי ניקינו את הבית היום,ואחרי הניקיון היתי מותשת וכדי 'לשרוד' היתי חייבת לשכב כחצי שעה ולנמנם - על מיטתי/שעדיין לא סידרתי),היום,השעה,זה דבר שלא מובן אפילו לי,איך לא ויתרתי לעצמי ולא ריחמתי על עצמי בעיניין זה,ולמרות שהיו לי את כל הסיבות לא ללכת היום,לא ויתרתי,ואף נהנייתי מכך?! דבר נוסף ששמתי אליו לב בזמן שהלכתי,הוא שראיתי בחורה צעירה שהלכה-בקושי רב- עם קביים, עקב מה שנראה כ'פגם מולד',ומיד הודיתי-לאל על כך שלמרות 'כל הצרות שלי' (המחלות,בעיקר)אני יכולה לצעוד חופשי{"טפו-טפו-טפו"}(אומנם עם מגינים לרגל-קרסול וכו' ואומנם בקצב לא הכי מהיר ובטח שלא ריצה ואומנם כשאני מנסה להגביר מהירות אני מיד צולעת),אך בכל-זאת זו 'הליכה חופשית' ולא להיות תלויה במכשירים וכו',ואני כן רואה את הדברים החיוביים שיש לי - שאינם הרבה בזמן האחרון,אך הם קיימים; ויחד עם זאת איני מסוגלת להתעלם מכל הדברים הרעים שיש לי וש'פוקדים' אותי בזמן האחרון, והם 'גוברים' על הדברים הטובים הבודדים והמעטים ביותר. נמאס לי מהשינויים הקיצוניים שיש לי בזמן האחרון במצב-הרוח,טוב לי ורע לי אח"כ, אני שמחה(פחות שכיח) ואחרי זמן קצר עצובה ומדוכאת(שכיח יותר) ובקיצור אין לי 'שקט-נפשי',והבנתי גם שחלק מהבעיות הבריאותיות קשורות למתח זה שאני נמצאת בו.אני מרגישה שאני בתקופה שהכל נראה מבולבל ומפחיד ואין כעת שום דבר וודאי בחיי. לילה-טוב, משתנה

" נראה לי כאילו שאלוהים שונא אותי או שמישהו קילל אותי ולכן אני עוברת כעת את הגהנום שאני עוברת. לא השתגעתי עדיין אך אני מאמינה שכשהכל משתבש אולי זה באמת תלוי גם בכוח עליון ואולי -כמו בברכות- יש תוקף כלשהו לקללות שאנשים מקללים" אני באמת ובתמים מאמינה שאלוהים או אנשים אחרים לא שמו לעצמם מטרה שיהיה לך רע או שתוותרי... עצוב לשמוע שאת תולה הכל בכוח עליון או בקללות שאולי קיללו אותך אם זה מה שתגידי לעצמך,שהכל אבוד וחסר סיכוי- הכל באמת יהיה אבוד וחסר סיכוי. אם תגידי לעצמך שאת כישלון כך תהיי כישלון. אם תגידי לעצמך שאת מאמינה בעצמך שאת יכולה שאת רוצה שאת טובה-הדברים יסתדרו מעצמם.

לשולמת ולחן היקרות,תודה על תמיכתכן בי,זה עוזר. שולמית את צודקת שבחיי היום-יום יש שינויי מצב-רוח ויש 'עליות וירידות',רק שאצלי לצערי,מאז הפסקת הכדור-השינויים נהיו קיצוניים,הרבה יותר אפילו ממה שהיה לפני התחלת הטיפול התרופתי. וחן- דברייך הגיוניים בהחלט וידועים לי,אך זה קשה ליישמם. להתראות בינתיים, ולילה-טוב, משתנה

העתקתי את ההודעה שנשלחה ע"י משתתפת אחרת,כדי שכולם יראו אותה,ובמיוחד ליאת, ויוכלו להתייחס אליה. http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-729,xFT-648108,xFP-648430,m-Doctors,a-Forums.html

שלום Lee פקסט היא תרופה נוגדת דיכאון וחרדה ממשפחת ה- SSRI. השפעתה המיטיבה מגיעה לאחר חודש ימים מתחילת נטילתה באופן מלא, ולכן הגיוני שירצו לראות אותה אז. עד להשפעת התרופה, תוכלי לסייע בהבנה, תמיכה וליווי צמוד, ובהבטחה שמדובר במצב זמני. אשמח אם תעדכני אותנו איך הולך. בהצלחה ליאת

hey thank´s a lot for your answer but i realy wont u to now that it´s a normal d"r give her that bill not sombady professunal to take that´s bill is that ok it was family d"r

שלום אני בחור מסורתי-דתי שומר שבת,הולך ללא כיפה.קשה לי מאוד למצוא זוגיות כיון שאני אדם מאוד מתון בדת ואני לא מחמיר.עם בנות זוג דתיות יש הרבה דברים שלא מקובלים עלי ושאני לא מסתדר איתם שקשורים בדת בהלכה(לדוגמה אני וודאי אוכל בשר כשר אבל לא חשובה לי השגחת בד"צ או הפרדת כלים). עם בנות זוג חילוניות,קשה לי גם כיון שרובן יוצאות למועדונים,מתלבשות חשוף מאוד,הולכות בבגדי ים חופשנים מאוד בים(זו האופנה) וזה מפריע לי כאדם דתי אני לא מוכן לקבל את זה.(הרבה פחות מפריע לי שהן נוסעות בשבת או מדליקות אש).איך אני מביא את עצמי למצב בו אני מוצא בת זוג מתאימה עבורי ובאמת שלא חשוב לי אם היא דתיה או חילונית.

שלום יאיר נראה לי שמה שמפריע לך אצל בחורה .זה יותר הקטע של הלבוש שלא יהיה חושפני מידי. בעצם אתה רוצה בחורה חילונית שתתלבש צנוע וזה בהחלט לגיטימי. לדעתי יש הרבה בנות מהסוג שאתה מחפש. צריך לחפש אותן במקומות הנכונים. ניסיתי לעשות לך קצת סדר..... בהצלחה

יאיר שלום עניין הלבוש אין לו קשר לדת. אני מבינה שאין לך בעיה שהבחורה לא תשמור שבת או תלבש מכנסיים ,העניין הוא שאתה לא רוצה שהיא תתלבש חשוף. לבוש זה עניין של טעם ויש הרבה בחורות מסורתיות/חילוניות שלא מתלבשות חשוף. אתה צריך לדעת היכן לחפש,אולי הפאב הוא לא מקום אידאלי לפגוש בחורה כלבבך לכן תנסה דרך חברים/או דרך העבודה/לימודים וכו'. בכל מקרה בהצלחה. איריס.

יאיר שלום עניין הלבוש אין לו קשר לדת. אני מבינה שאין לך בעיה שהבחורה לא תשמור שבת או תלבש מכנסיים ,העניין הוא שאתה לא רוצה שהיא תתלבש חשוף. לבוש זה עניין של טעם ויש הרבה בחורות מסורתיות/חילוניות שלא מתלבשות חשוף. אתה צריך לדעת היכן לחפש,אולי הפאב הוא לא מקום אידאלי לפגוש בחורה כלבבך לכן תנסה דרך חברים/או דרך העבודה/לימודים וכו'. בכל מקרה בהצלחה. איריס.

בעניני כשרות ושבת לא קשה להתפשר על אורח חיים קצת שונה משלך, לכיוון הדתי או החילוני. לדעתי ההחלטה העיקרית היא האם אתה רוצה לשמור על טהרת המשפחה, כי בזה חייבת להיות הסכמה של 100% בין בני זוג ואחרת יש משברים. ובהתאם לחפש בת זוג דתית או חילונית שלבושה צנוע. (אם מעניין אותך, כיצד לקבוע כאדם מסורתי סדר עדיפויות: מה יותר קריטי ומה פחות בהלכה, כדאי לך לפנות לרבנים שמשיבים באתרים כמו מורשת וכיפה. אני יכול לציין שלפי ידיעתי טהרת המשפחה חשובה כמו אי נסיעה בשבת, ויותר מבשר כשר) בהצלחה.

שלום יאיר, אני מזמינה אותך לשוב ולקרוא את תשובתי, שניתנה לפנייתך הקודמת. http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-729,xFT-641043,xFP-641043,m-Doctors,a-Forums.html במידה ולא הצלחת ליצור איזה שינוי מאז, האופציה של טיפול פסיכולוגי נראית רלוונטית מאי פעם. בהצלחה ליאת

אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, אני מרגישה הכי סוטה ומגעילה שבעולם :-( עברתי התעללות מינית מאבא שלי במשך כל הילדות, ובזמן האחרון אני שמה לב שמה שמרגיע אותי זה לדמיין בפרטיי פרטים איך מתעללים בו באותה צורה שהוא התעלל בי... אני מרגישה רע שבכלל אני יכולה לדמיין כאלה דברים, איזה מוח מעוות יש לי?? למה זה גורם לי להרגע??

זה הכי טיבעי בעולם לחשוב על נקמה..זה מתחיל מהדברים הקטנים של היום יום שסתם את מדמיינת בראש כשמישהו עושה לך משהו רע מבחינתך ואת רוצה להחזיר לו..לכולם יש מחשבות "רעות" אבל הן בגדר מחשבות...זה החופש האמיתי היחידי שיש לנו לטוב ולרע...מה שכן אני מקווה שתמצאי דרך יותר פרודקטיבית בשבילך להתמודד עם העניין הזה...משהו שיעשה לך טוב כי את לא בן אדם רע..את לא צריכה להעניש את עצמך על מה שקרה.

אני חושבת שמחשבות כאלו על אדם שהיה אמור להגן עלינו ובמקום זאת הוא התעלל , זו דבר הכי נורמלי שיכול להיות ובסדר גמור לא מראה על שום עיוות המציאות שהייתה היא הייתה מעווותת. השאלה היא האם יש לך מסגרת מקצועית בה את יכולה לעבד את החוויה שאת עוברת ולקבל משוב חיובי לאישיות שלך כי אין לך מוח מעוות כמו שציינת!! וכדאי לך להעזר באדם אוביקטיבי מקצועי.

אני חושבת שמחשבות כאלו על אדם שהיה אמור להגן עלינו ובמקום זאת הוא התעלל , זו דבר הכי נורמלי שיכול להיות ובסדר גמור לא מראה על שום עיוות המציאות שהייתה היא הייתה מעווותת. השאלה היא האם יש לך מסגרת מקצועית בה את יכולה לעבד את החוויה שאת עוברת ולקבל משוב חיובי לאישיות שלך כי אין לך מוח מעוות כמו שציינת!! וכדאי לך להעזר באדם אוביקטיבי מקצועי.

ערב טוב, אני מסכימה עם קודמותי, ומדגישה שלא מדובר במוח מעוות או חשיבה מוזרה, אלא בביטוי של רגשות מורכבים שאינם מוצאים פורקן בדרך אחרת. מחשבות נקם יכולות להיות תוצאה של כעס מודחק, אשמה, הזדהות עם התוקף, ועוד. ילדים שעברו התעללות עלולים לפתח חשיבה מעוותת דווקא ביחס לעצמם, וכדאי מאד לנסות ולהילחם בנטייה הזו. אני מציעה לך לקרוא על כל קשת הרגשות ווהתנהגויות הלגיטימיים והנפוצים אצל קורבנות התעללות. למשל כאן - http://www.macom.org.il/ וכשתרגישי שאת מוכנה ורוצה לעבד את הדברים בצורה מבוקרת בסביבה מוגנת ומכילה, האפשרות של טיפול פסיכולוגי יכולה להיות הדבר הנכון. בהצלחה ולילה טוב ליאת

תודה. אני נמצאת בטיפול, רק שאני מאוד מתביישת שהיא תדע איזה מחשבות עוברות לי בראש...

הי ליאת, אני וחבר שלי יוצאים כבר שנתיים וגרים ביחד שנה וקצת.. אנחנו נמצאים בדיוק בשלב שלהחליט אם אנחנו ממסדים את הקשר או אחרת.. לחבר שלי יש קצת פחד מחתונה הוא אומר שהוא לא מרגיש שבא לו להתחתן וזה מלחיץ אותו כי הוא כבר בן 33, הוא אמר לי שבשנה האחרונה לא התקדמנו ושאני לא מבינה אותו ושאנחנו רבים על אותו נושא כל הזמן ושהוא לא יודע אם אנחנו מתאימים וכמה זמן זה יכול להחזיק מעמד, הוא גם אמר לי שקשה לו לדמיין אותי בתור אמא... ושהוא לא מרגיש את ההתלהבות...(לדעתי הוא פשןט מפחד מכישלון) ומצד שני הוא גם אומר שהוא מאד אוהב אותי והוא אומר לי את כל הדברים הללו בשביל שאני יבין מה מפריע לו הוא אמר שזה לא קשור לאהבה שלו כלפיי ובשביל שקשר יחזיק מעמד המון שנים צריך הרבה מעבר לאהבה.. דרך אגב הוא גם אמר שהוא מוכן ללכת לפסיכולוג ולדבר על הדברים על הפחד הגדול ממיסוד.. שאלתי אותו אם הוא רוצה להפרד? והתשובה שלו הייתה שהוא לא יודע??? אני נמצאת ממש בבעיה ואני לא יודעת איך לצאת ממנה ולפתור אותה כמו שצריך מצד אחד אני באמת יודעת שהוא אוהב אותי ויש לו המון יתרונות אבל מצד שני אחרי שהוא אמר לי את כל הדברים הקשים האלו... אני כבר לא יודעת אם אנחנו באמת צריכים להיות ביחד.. איך אני פותרת את הבעיה שלי בצורה שכלתנית? האם את חושבת עקב כל מה שהוא אמר שאני פשוט צריכה להרים ידיים ולוותר? אשמח מאד אם תוכלי לתת לי עצה? הדברים הכי קשים מבחינתי: שהוא אמר שקשה לו לדמיין אותי בתור אמא ששאלתי אם הוא רוצה שנפרד הוא אמר שהוא לא יודע ושהוא לא מרגיש את ההתלהבות וכמובן שהוא לא מוכן לחתונה, אני כבר בת 31 ואני ממש לא יודעת מה לעשות,הגיל ממש מלחיץ אותי ליאת, אני מאד אשמח אם תוכלי לתת לי כמה עצות טובות בעניין... בתודה לי

שלום לי, מיסוד קשר זוגי כרוך כמעט תמיד בלבטים, ספקות וחשש מפני הבאות. פעם שמעתי מאיש עסקים מנוסה שהוא אוהב לעשות עסקים עם מי שמתמקחים איתו ממושכות על המחיר. "מי שמתמקח בלהט על המחיר" כך אמר "גם מתכוון לשלם אותו עד הגרוש האחרון". יכול להיות שדבריו של החבר שלך נאמרים מתוך יושר ואמת פנימית, שאינם כל כך גרועים כמו שהם נראים ממבט ראשון. הוא אומר שהוא לחוץ מרעיון החתונה, שאינו בטוח האם יש התאמה ביניכם, וכמה זמן יחזיק הקשר. אלה שאלות לגיטימיות, חשובות, שנכון מאד לדון בהן בשלב זה. לפני הכל, זה אומר שאינו מקל ראש בנושא, ומתייחס לחתונה כאל חוזה ארוך טווח. הנכונות שלו לבחון את הדברים במסגרת טיפול פסיכולוגי מעידה גם היא על התייחסות רצינית ומעמיקה לקשר שלכם. איני יודעת מה תחליטו בסופו של דבר, אך כל החלטה המתקבלת אחרי שיקול דעת וחשיבה עדיפה, בעיני, על צעד אימפולסיבי הנעשה רק בגלל "לחץ גיל". אחרי הכל, הוא אומר לך שהוא אוהב אותך (אגב, לא הזכרת אפילו במילה את אהבתך אליו, אם בכלל). במקומך, הייתי מאפשרת לו את הזמן להתלבט. זה בהחלט חוקי. בהצלחה ליאת

אני לא מצליח להתמקד לכדי אישיות\זהות\הרגשה אחת ברורה גם אחרי מספר שנות טיפול, ולהרגיש מוגדר באופן שיוכל לבטא את הבעיות שלי בצורה ממוקדת שלפחות תהיה ברורה לי הפחד הגדול שלי הוא מפני פעולה הפוכה או החמרה לכדי יותר בלבול, מה שבדיעבד נראה לי שכבר מזמן קרה, באופן די צפוי ולא מפתיע, מה שרק מעצים את "הר" הבעיות.. אין לי אמון מספיק במטפלת, למרות שאני פותח את כל הקלפים על השולחן באופן קבוע בכח עצום ובהרבה זעם כבוש, התחושה היא שה"אני" האמיתי לא מצטרף למאמץ :) (מכשיל אותי ?!) אני לא מצליח לבודד את עניין חוסר האמון, ככה שיהיה לי ברור אם זה בגלל שזה עצם הטיפול או באמת בעיה ספציפית שיכולה להיות פחות מפריעה וחוסמת מול מטפל אחר.

ערב טוב, אחרי מספר שנות טיפול, הגיוני לצפות לתחושת אמון בסיסית, ויכולת טובה לפתוח דברים בצורה חופשית עם המטפל. כאשר זה לא קורה, יש מקום לשקול החלפת מטפל או החלפת הגישה הטיפולית. בטיפול ייתכנו שלבים בהם רב הבלבול על הידיעה, או נסיגות למצב הנראה כהתערערות או כ"הר בעיות". אלה שלבים זמניים, המאפשרים הבנייה מחודשת, איתנה יותר מזו שהייתה מלכתחילה. מביך ככל שיהיה, זה נושא שראוי לפתוח בחדר הטיפול, כולל השאלה האם הטיפול מיצה את עצמו. בהצלחה ליאת

שלום לכל הכותבים, הגעתי זה עתה ל"סביבה ממוחשבת", וכדי שלא אכתוב תשובות "עייפות" אענה לכולכם מחר בבוקר. לילה טוב, אורנה

אורנה בוקר טוב או אולי כבר צהריים טובים.. הכאב בלתי נסבל ולא יודעת פשוט למי לפנות ..אין מי שיקשיב... הכאב אמור להרוג אותי? שונאת את עצמי ולא יכולה להתגבר על זה... קשה לי לחשוב על זה שאולי היא שונאת אותי... אני כועסת על עצמי שנתתי לעצמי להתמכר. כועסת על עצמי שהתמכרתי אליה. לטוב ליבה, לנשמה שלה, ליופי הפנימי והחיצוני שלה. אני אפילו מתביישת להודות בזה... אתם תמיד מציעים לדבר על זה בטיפול, זה תמיד נראה לי משהו שקל לעשות, אבל מסתבר שזה לא. מה אני אמורה להגיד לה? ואיך אני אמורה להגיד לה? בחיים אני לא אצליח. כעסתי עליה אבל היום בפגישה היא אמרה לי מילים נוגעות ששכחתי את גודל הפגיעה... ולא מבינה בכלל איך כעסתי עליה. אוף בא לי להרוס כל דבר טוב. כבר לא מוצאת את עצמי. לא מוצאת תמקום שלי. לא יודעת מי אני מה אני אין לי כוח להמשיך.

אוי לא... זה נשמע ממש לא טוב מה שכתבתי.. היום כשראיתי אותה הבנתי עד כמה היא חשובה לי... לא חשבתי שזה יקרה לי... תגידי לי שזה יעבור.. כי ככה אני לא ממשיכה בטיפול. דווקא שדברים מתחילים להסתדר ,עכשיו זה... אוף אין לי כוח כבר.

שלום רב, רציתי לדעת מהם ההשלכות לחשיפת ילד לסרטים פורנוגרפים בגיל ילדות, אני חושבת שזה פגע בבן זוגי עד כדי סלידתו מיחסי מין סיפר הוא לי שעוד בתקופת בית הספר היסודי היה צופה עם חבריו בביתו בסרטים פורנוגרפים של אביו כיום כל חודש מתרץ את חוסר החשק שלו ליחסי מין רק לאחרונה התוודה כי לא נהנה מזה, ועוד הוא טוען שכשזה סטוץ הרבה יותר נוח לו וקל לו ונהנה הרבה יותר, מרגיש שהוא מכבד אותי אוהב אותי וזה מונע ממנו להנות..... הוא מתבייש לדבר איתי על סקס, ואנחנו כבר שנה יחד. הוא לא מתרגש כשהוא נחשף בטלויזיה לארוטיקה. חשדי תחילה היה לגבי נטייתו המיניתו או חוסר המשיכה שלו אליי, הוא טוען כי אין זה כך וכי הוא נמשך אליי, ולבנות בכלל אני די מתוסכלת מזה, והוא מסרב בכל תוקף לגשת לייעוץ הן ע"י פסיכולוג והן ע"י סקסולוג. מה עליי לעשות? לא רוצה לוותר עליו אך זה נושא שנורא נורא חשוב לי

שלום אנונימית, אני יכולה להבין שהרעיון של טראומת ילדות יספק הקלה מסויימת בחיבוטי הנפש העכשוויים, אבל לדעתי זהו כיוון לא פורה. במקום זאת, אני מציעה להתעקש על התמודדות בוגרת עם שאלות המיניות שלכם כאן ועכשיו. הסבירי לבן-זוגך עד כמה הדבר חשוב לך, והציעי שתגשו לייעוץ יחדיו, מתוך הכרה שמדובר בקושי המשליך על שניכם. בהצלחה, אורנה

אך מה לגבי העובדה שהוא טוען שכשזה סטוץ הרבה יותר נוח לו וקל לו ונהנה יותר, מרגיש שהוא מכבד אותי אוהב אותי וזה מונע ממנו להנות..... הוא מתבייש לדבר איתי על סקס, ואנחנו כבר שנה יחד הייתי רוצה לפחות השערה בדבר החשיבה המעוותת, לדעתי, שלו.

אוף,אוף,אוף,אוף,אוף,אוף,אוף,אוף,אוף,אוף,אוף,אוף,אוף,אוף,אוף,אוף,אוף,אוף,אוף,אוף,אוף,אוף,אוף,

אורנה למה את לא עונה לי??? :-((((((((((((((((((

טלי, איך את רוצה שאורנה תתייחס למה שכתבת במשמרת של דרור? כתבי שוב או צרפי קישור, אם את רוצה שתענה.

שלום טלי, אכן, בדרך כלל אינני רואה הודעות הנכתבות במשמרות של עמיתי המכובדים והיקרים... אני רוצה להביע את הסכמתי עם הדברים שדרור כתב, אודות הקושי לחזור לטיפול מתוך התמקדות בטיפול, ולא בניסיונות מציאותיים-ממשיים לקיים רומן מציאותי-ממשי עם המטפל. אני מרגישה שלפחות כרגע, את הרבה יותר במקום המציאותי-ממשי, מאשר במקום הטיפולי הבודק כל מחשבה ופנטזיה המתעוררות בך ברמת החשיבה והדיבור בלבד. לאור זאת, נראה לי נכון לא לחזור לטיפול, אלא לנסות את כוחך בקשר טיפולי אחר ובמערכות יחסים מציאותיות-ממשיות בעולם שם בחוץ... בהצלחה בכל, אורנה

תודנה אורנה... קלעת בול... משום מה המילים שלך בצורה תמציתית אך קולעת נגעו ישר בלב העניין.. למרות הקושי, אני לא אחזור אליו לטיפול... אני חייבת להישאר חזקה.. ואני אהיה... תודה מותק. טלי.

שלום אנחנו זוג בני 30+ ולנו ילד בן 3. אנחנו מאוד מאוד רוצים לטוס לארה"ב לטיול למשך חודש אך נאמר לנו שעם הילד זה לא מתאים ויהיה מאוד מאוד קשה (גם לו וגם לנו), וכעת אנו מתלבטים האם כדאי לטוס במשך חודש ולהשאיר אותו בארץ עם מטפלת שהוא מכיר וגם קצת עם סבא וסבתא...? היינו רוצים לשמוע מהן ההשלכות של עזיבת הילד לזמן של שלושה שבועות/ חודש בגיל הזה...? הוא נמצא במהלך היום בגן. אם נטוס זה יהיה כל החודש של החגים...האם גם לזה ישנה משמעות...? נשמח אם תכוונו אותנו כי אנו אובדי עצות... תודה

שלום שקד, אכתוב לכם את דעתי האישית בנושא, ואתם כמובן מוזמנים להתייעץ גם באופן אישי. ילדים עומדים בהרבה התנסויות שהחיים מציבים בפניהם, ובמידה ואין ברירה הם יכולים לעמוד גם בפרידה ממושכת משני הוריהם. עם זאת, במקרה שתיארתם לא לגמרי ברור לי מדוע הכרחי להעמיד אותו בהתנסות מורכבת זו. אם אתם זקוקים לזמן פרטי משלכם - דרישה לגיטימית לעילא ולעילא! - אפשר בהחלט לנסוע לכמה ימים. אם, לעומת זאת, אתם חושקים במסע ממושך, נראה לי נכון להכיר במציאות חייכם כהורים ולנסוע כמשפחה. אגב, זה לא בהכרח לא מתאים וגם לא בהכרח קשה - זה יהיה מה שתעשו מזה. טיול נעים, אורנה

אני מודעת לכך שאיני תומכת תמיד באחרים כשהם צריכים,אם אני נמצאת במצב שאיני מסוגלת לכך,אך אף-על-פי-כן יש לי בקשה ממכם/ן שאולי תישמע קצת מצחיקה ו'ילדותית', אך כ"כ רע לי עכשיו ש'חיבוק וירטואלי' ואולי הידיעה שאיני לבד לגמרי תעזור לי מאוד כעת. איני מבקשת פתרון לבעייתי אלא רק 'תמיכה וירטואלית',ואני מקווה שלא יהיו משתתפים/ות שיעשו 'שימוש ציני' בדבריי,כי לא אוכל כעת להתמודד גם עם זה. אז זהו...'אמרתי' את דבריי ואני מקווה שכעת לא אראה 'פתטית' בעיניכם/ן.

משתנה יקרה מאוד קריאתך מרגשת ונכונה. מבטיחה לך שאינך לבד ...ומשתתפים סמוים רבים קוראים אותך .(כמוני למשל) ובהחלט מזדהים עם מצוקותייך ולבטייך שאינן פשוטות. מכאן. שולחת לך חבוק גדול.... ותפילה לבריאות שלמה עד כמה שניתן. מאחלת לך את כל הטוב שבעולם. אפרת

משתנה יקרה, אין שום דבר מצחיק, ילדותי, או פתטי בבקשת תמיכה. רבים מאיתנו עושים את זה כאן. אני יודעת מנסיוני, עד כמה העזרה כאן, יכולה לחמם את הלב. שולחת לך חיבוק והמון כוחות. יודעת עד כמה קשה המלחמה היומיומית שלך. אל תתייאשי. תזכרי תמיד שיש גם ימים אחרים. קלים יותר. מאחלת לך שיגיעו מהר. יעלה

משתנה יקרה. מילים יפות ומחבקות כתבו לך פה. אני מקווה שהן מחלישות את תחושת הבדידות. מבקשת להוסיף לך שיר, שיש לו מילים מחבקות משלו. כולנו זקוקים לחסד נורית גלרון לחן: אילן וירצברג מילים: נתן זך כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע. לרכוש חום לא בכסף, לרכוש מתוך מגע. לתת בלי לרצות לקחת ולא מתוך הרגל. כמו שמש שזורחת, כמו צל אשר נופל. בואי ואראה לך מקום שבו עוד אפשר לנשום. כולנו רוצים לתת רק מעטים יודעים איך. צריך ללמוד כעת שהאושר לא מחייך, שמה שניתן אי פעם לא ילקח לעולם. שיש לכל זה טעם, גם כשהטעם תם... בואי ואראה לך מקום שבו עוד מאיר אור יום. כולנו רוצים לאהוב, כולנו רוצים לשמוח. כדי שיהיה לנו טוב, שיהיה לנו כח. כמו שמש שזורחת... חזקי ואמצי, אנחנו פה הדר

חיממתן מאוד את ליבי,נכנסתי רק עכשיו לבדוק ושמחתי לראות את מה שכתבתן לי, כי עד עכשיו פחדתי להיכנס ולבדוק,כי 'אמרתי לעצמי' שאם אף-אחד לא יתייחס להודעתי,זה סימן שאנ באמת פתטית,וכשקלטתי עד כמה אתן באמת איתי ומבינות אותי ומה עובר עליי,זה עזר לי מאוד - הידיעה שאיני לבד; כי האמת היא שממש 'ויתרתי' בזמן האחרון,במיוחד מאז שהפסקתי עם הטיפול התרופתי האחרון וקלטתי שגם טיפול זה לא הצליח,זה 'שבר' אותי לגמרי. אז שוב תודה ואשמח לשמוע אתכן עוד בהמשך,אם תרצו כמובן.

מצטרפת לקודמותיי שולחת לך רשת תמיכה.

משתנה חביבה.. מעריצה אותך על דרך פניותייך .ישירות פשוטות וכנות. דעי לך .לא כל אחד יודע לבקש עזרה...גם כשהוא נזקק לה ביותר. ואת עשית זאת נכון יפה ומרגש. תומכת בך תמיד גם מאחורי הקלעים... וכמובן מצטרפת לשאר המחבקות. קשובה לך תמיד ! נטע

1 i have to say sorry that i am raiting in inglish my keybord is only in inglish i am leveing in denmark:) my problem is not me it´s for my aunt she been seake for 2 month she have paine in her back she ben in the hospitall many time thay cheke everything AND they sayed that everything is just ok in that time she also have feeling that she can´t breatheand feeling strangulation AND the d"r say she have to go only to "pseheyater" AND they give her pells it´s called paksat they just think that she is depression AND antill she go to te d"r at list 1 month OR more please i realy need helpe thatk´s a lot

מרגישה שאין לי כוח להתמודד עם החיים... אין לי אמצעים לפנות ליעוץ פרטי וחוששת שבמרפאות קופ"ח לא ישמרו על דיסקרטיות.. במיוחד בעיר קטנה בה כולם מכירים את כולם... יודעת שצריכה עזרה.. אך נואשתי...

היי, כמה הצעות/דעות.... מצד אחד, אסור לנו להתבייש בטיפול פסיכולוגי. מה עם אנשים שמתיעצים עם רבנים או מטפלים הוליסטיים? כל אחד בוחר את הדרך שלו להתמודד עם מצבים מסויימים בחיים שלו. אם זאת הדרך שבחרת בה, לכי איתה עד הסוף, עם המסירות וההבנה שזה טוב. ומאידך, מה עם חברים, אנשים שרוצים בטובתך? שיחה עם פסיכולוג קליני היא תחילתו של טיפול אבל קודם כל היא שיחה. השיחה הזאת יקרה מידי לרובינו לכן אנחנו חייבים לחפש חלופות. אפשר למצוא אותן אצל בני משפחה או חברה טובה. לדעתי ולפני הכל, חשוב שתמני את אותם הדברים שמביאים אותך לידי יאוש ולנסות לחפש פיתרון ריאלי להם. אל תנסי לפתור הכל בבת אחד ןבאופן מיידי. פתרון לרוב הבעיות לוקח זמן וחייבים להיות סובלניים. אם יש מקום נוסף לעזרה שלי אשמח לסייע. (לא מוסמך)

היי.. את יכולה לפנות לייעוץ פסיכולוגי דרך קופ"ח זה לא יקר וגם הם מחוייבים לשמור על סודיות- אין לך מה לדאוג מכך. חבל שתחיי את חייך עם סבל מיותר! זה לא מגיע לך ולא לאף אחד אחר. מה את אומרת?

שלום מיואשת, אני כן ממליצה לפנות לטיפול במסגרת ציבורית, וכדאי שתדעי שמסגרות אלה מחוייבת לאותם כללי אתיקה וסודיות כמו המטפל הפרטי. לפעמים, נושאים חיצוניים כמו משאבי זמן וכסף, חשש בנוגע לסודיות וחששות נוספים "מתערבבים" ואפילו מסתירים את ההחלטה המהותית יותר בנוגע לצורך לטפל בכאבנו. אל תתני לדברים להסתיר... בהצלחה, אורנה

לפעמים גם אני מנסה להיות גמדית... אישונית... ככה קצת בקטנה... אבל הבעיה היא, שזו גמדית שמסווה את עצמה בצורה טובה מידי, עד כדי כך שאף פעם אף אחד לא שם לב לקיום שלה. מציצים והיא נמוגה... פה, גם בחיים. (נו, השכנה, אם שמעתם עליה; שוב חוזרת על עצמי). דברים מתרחשים, ואין לאף אחד מושג שמישהו עומד מאחוריהם. באמת. כאילו הכל קורה ונשמר מאליו. הסוואה מושלמת. לפעמים יש בי משאלה כזו שכן ידעו. ככה מעת לעת. כשמידי, מהצד, כשמתרחק, אזי מתנפחת הבליעה הזו, ואוחזת הקנאה באלה שכן מראים בסופו של דבר את עצמם, שיודעים שהם קיימים, שמכירים אותם, שיודעים שהם גם יכולים להיות גמדים שעוזרים ששומרים שמגלים וחושפים חלקים מתוכם, ואת השלם שבהם, ויש להם נפח, לטוב ולרע, ויש להם צרכים והם מוכנים לקבל באושר אפילו דבר פעוט-לא-פעוט, (כן... גם גמד צריך להתקיים כדי להמשיך להיות גמד) איך, איך יש כאלה שמצליחים לעשות את זה נכון, ולהשיג דבר חשוב וחיוני, שלא הלך לי מעולם... הדרך המעוותת שלי משיגה בדיוק את הדבר ההפוך... לא מעיזה לצאת לאור כי נשרפת בחוץ ובורחת חייבת להגן על החלקים הקטנים שלי פן יחמדו אותם ולא אשאר ואתרסק. לקבל, זו נתינה גדולה מידי בשביל יצור יהיר שבי שיכול לחיות מאפס עלק... לא, לא אתן להם את התענוג לתת לי! אין הרשאה! מטילה אשמה. הזעם הזה. ההענשה. (מצחיק, מעניין, האישונים שבסיפור נעלמו משם לעד אחרי שעטו בגדים...) לפעמים כותבת פה ללא זהות כאילו הכל כשורה כאילו מחייכת, כאילו יודעת, כאילו יש לי כלים וידעתי להשתמש בהם כל-כך לא... או שמא אסור לדעת... יכולה לרשום מיליון סימנים שכאלה נקודתיים, מקף, סגור סוגריים... כולה כמה תווים מה אתם יודעים מה הולך מאחור. ואולי זו חתיכת בלוף. אם יש שם תנועה פנימית חיובית, אם משהו מסתדר, זהו סוד. ושוב חזרתי על עצמי... אתרברב ואומר ש... לא ברור שהיה. כמה בזה לי. תרה אחר התערטלות עקומה, שתראה שגם אני יודעת למרוח ח** ולפזר רעל, לתת ביטוי לכעס, לשנאה, לשטנה - זה מה שנשאר ממני, לא רק להגיד אותם. לך חפש לך מקום בטוח... תמיד מלמדים אותנו שצריך לדבר, להשתמש במילים, ולי הפעם בא יותר, דחף חזק כזה לאבד שליטה עד הסוף. מרגישה שאסור ושאתחרט, שלא אוכל לחיות עם זה, אם יוותר ממני, שלא אדע לתקן, שדברים יהיו בלתי הפיכים. יש שבועות של חרדות מציפות, שהכל סוגר עליי. רוצה להיעלם יותר מאי פעם. מתאים לי מופע דרמטי של סוף, כמה מתאים. ככה בעוד זמן קצר קצר. הלאה האחריות. יודעת שזה בגלל ששוב איני מסוגלת לעבור את המדרגה הזו ששנים רבות לא מצליחים, שהכי קרוב, שמתחיל איזה ביחד, ואז הכי מפחיד, ששוב חופש ופרידה מתקרבים והם לא לעזר. כל משאביי השקעתי, אך לשווא. זו הפעם האחרונה. מעבר לדקה התשעים, אוזל, באמת שאוזל. ויש גם דברים שאינם תלויים בי והם כורח המציאות. עודני זקוקה לגבול וחיבור. הכי. משולבים. ויש רגעים ששונאת את כולם בעוצמה וטירוף ולא מצליח לי לעצור את זה, משהו מאד חסר ולא מצליחים לאתר אותו. משהו ענק ומתנגד עד הסוף, משהו שכל מאמצנו לא שרדו. "נסתם הגולל. החמצתי כמעט את כל מה שאפשר היה". באמת באמת לא סתם מילים. אכן ניצחון שהוא הכי הפסד. אז יש הסבר. הסבר לא הסבר... רוב הזמן לא שווה כלום להגיד אותו :-( הגמדים חולים. חולים הגמדים. ובכלל, כבר מזמן זהו אינו גמד גמד אלא טרוריסט, עריץ, או מה-שלא-יהיה. אבל גם הגמדים צריכים המון המון עזרה ויותר. רק שהמחלה שלהם היא זו שדוחה מכל וכל. כל מה שיקבלו, יעבור עיבוד מיידי עוד בנוכחותו באוויר ויהפוך לזבל. כן... הם בכלל רוצים לחוות אהבה ושיתוף, כדי להישאר בחיים. שיוכלו לחזור ולהיות גמדים. אילו היה עוד זמן ומשאבים... wish? hate? גיבובי מילים זרוקות... אגב, לכל המעוניין, הנה האגדה http://www.authorama.com/grimms-fairy-tales-39.html

גמדית יקרה, יודעת? לפחות כאן, במקום הזה, זה לא משנה אם את משתמשת בשם מפורש וקבוע, או בכל מיני פסיקים, נקודות, סוגריים וכו'. כולנו מוסווים. כולנו שומרים על עצמנו וכולנו גם רוצים, שירגישו בנוכחותנו. שישימו לב. שיקשיבו. אפילו לרגע. ואת בכתיבה שלך, בדברים שלך, כל-כך נוכחת תמיד, שזה ממש לא משנה אם ואיך את קוראת לעצמך. ליאת קראה לזה פעם, כתב יד. ומחוץ למקום הזה, זה כבר סיפור אחר :- ). שם, אני מתחברת לדברים שלך, הרבה יותר. לפחות לחלקם. דבר אחד למדתי. גם כשחושבים שנגמר הזמן, שאין עוד סיכוי, מגלים פתאום כוחות לייצר עוד הזדמנות אחת ודי. ורק עוד אחת. כנראה שמטבענו, אנחנו לא כאלה תבוסתנים. אגב, לפחות אצלי, הקישור שצירפת לא עובד. תמשיכי לכתוב. יעלה

גמדית-גרזנית יקרה, אין לי ספק שלא אוכל להכיל בתשובתי את כל שכתבת - לא את המילים, ולא את העולמות המתחבאים מאחוריהן. ובכל זאת חשוב לי לכתוב לך את זה - שתדעי שהם נוכחים בתוכי, גם אם לא אדע להחזיר לך אותם מתוכי "שווה בשווה". אני חושבת שמה שנשאר מהדהד אצלי הוא הפער בין פנים וחוץ, המרחק העצום בין מה שמתחולל בתוכך לבין מה שאפשר לתקשר החוצה, ומי יהיה שם בחוץ לתפוס ולהחזיק. יש הרבה בדידות במה שכתבת, ואמונה קטנה מאוד שניתן יהיה לראות אותך 'נכון'. אני מניחה שאת למודת סבל שם בחוץ... מתחשק לי לכתוב תקוות כיעלה הטובה שלנו, מתחשק לי להאמין בשבילך שיש ניסיון למגע מדייק דרך טיפול (אני מרגישה בין השורות שכך הדבר). אבל אולי כרגע, נכון לעכשיו, רק אהיה איתך עם מה שאת מרגישה. אורנה

גמדית מוסווית יקרה, [הי אורנה ויעלה יקרות] הרבה זמן לא הייתי כאן. התגעגעתי... האמת שניסיתי לבוא ולא הצלחתי. המילים הנוכחות ומלאות הנפח (כן!) שלך מחזירות אותי לכאן [תודה, גמדית]: שורה אחת כתובה ושורה אחת ריקה. חידות מוצפנות - מכסות טפחיים אבל נראה שבהחלט מגלות גם טפח. אז להיראות או לא להיראות? ואיך להיראות שלא באופן עקום? להיראות מבלי להיחשף יותר מדי, מבלי שזה יעורר בי חרדה, מבלי שאצטרך לאותה יוהרה שתקשיח אותי בפני חיבוקים גדולים מדי. אולי המטפל שלך יודע לחבק לאט. רק כשמותר. אולי הוא יודע לפעמים לרכך בתנועות מעגליות, לעסות בעדינות. בחוץ זה קצת יותר קשה - אני יודעת... כמו שהמורה שלי לנהיגה אמרה לי פעם: "זה לא מספיק להסתכל במראות המכונית. את צריכה להטות מעט את הגוף ולסובב את הצוואר, כדי שאראה גם אני שאת מסתכלת במראות". [ואני חשבתי בלבי: "אז אולי לעזאזל תסתכלי יותר טוב"; אבל ידעתי שזה לא תמיד מספיק]. תודה על האגדה היפהפיה. יש אגדה אחרת (לא זוכרת מאיפה) על טבעת גיגס, שמי שמסובב אותה על אצבעו הופך לרואה ואינו נראה. מקווה אתך שתצטרכי להשתמש בפונקציה הזו פחות ופחות... נויה

אני נימצאת בזה כבר מעל שנתיים..בגדול זה מחשבות רעות על הגוף.על איברים מסויימים.דימוי הגוף שלי הוא שלילי.כך אומרים לי.אומרים לי שאני רואה את הגוף שלי ואת הפנים שלי בצורה מעוותת ולא נכונה. רציתי להוסיף שאני מטופלת בכדורים ואני אצל פסיכולוג ופסיכאטר ודואגים לי.אך אני עדיין מבולבלת מכל מה שחוויתי בשנתיים האחרונות.ורציתי לשוחח עם מישהו שבעצם עובר או עבר את מה שאני עוברת עדיין ולשמוע כיצד הוא מתגבר על זה. ובכלל כל מי שיודע משהו על זה שיגיד לי.אני מרגישה לבדעם זה..היחידה בעולם עם הדבר הזה. תודה.

שלום שיר, BDD היא הפרעה בתפיסת הגוף (Body Dysmorphic Disorder), והיא אכן מאופיינת בתפיסה מעוותת של אברי גוף מסוימים ובדימוי עצמי נמוך. את נמצאת בטיפול הנכון - שילוב של טיפול תרופתי (נוגד חרדה ודיכאון, אני מניחה) וטיפול פסיכולוגי. אני לא מכירה קבוצות תמיכה פעילות בנושא, אך במידה ותמצאי כזו מאוד מומלץ שתשתתפי. התייעצי עם המטפל שלך, משום שיתכן ואפשר להשתלב בקבוצות של מטופלות אנורקטיות, הסובלות גם הן מהפרעה בתפיסת הגוף. אני מקווה שתקבלי תגובות גם מאחים ואחיות לצרה, אורנה

אני גם סובל מהבעיה דברי איתי ם בא לך...

אני גם סובל מהבעיה דברי איתי ם בא לך...

לפני חודש וחצי עברתי הפלה, אחריה יש לי מצבי רוח משתנים יש ימים שאני בדיכאון, ואין לי כח לכלום אני מרגישה טוב אחרי מכון כושר,שתיית אלכוהול ופעילות ספורטיבית. פסיכולוגית שלי אמרה שאני בדיכאון בגלל שכל חיי חייתי לפי תכנון, ואם מש תכננתי נהרס, אני הולכת לאיבוד כרגע היא בחופשה, איך אני לומדת לחיות ללא תכנונים? אני כל הזמן חולמת בתקופה האחרונה שאני רוצה לשתף את החברות שלי במש עובר עלי האם להקשיב לחלומות? בעלי מציע לי ליזום דברים, שזה יעסיק אותי, ואני לא אחשוב האם זה יעזור?

שלום אלמונית, אני זוכרת שהתכתבנו מעט בנושא גם בשבוע שעבר, ואכן - התהליך הנפשי שעוברים לאחר הפלה הוא איטי ומדורג, ודומה במידה רבה לשלבי האבל. טוב שאת בטיפול, ותני לעצמך את הזמן לעבור את שלבי התהליך השונים. ההפלה העמידה אותך בפני מציאות מורכבת, בלתי נשלטת, והדבר מעורר מתח וחרדה. נסי לחשוב על זמנים אחרים בחייך בהם דברים לא יצאו אל הפועל כפי שתכננת, נסי להיזכר כיצד טיפלת אז במצוקה וכיצד הגיעה ההקלה. לגבי שיתוף החברות - זוהי החלטה מאוד אישית. לכשעצמי נראה לי נכון להיעזר בתמיכה סביבתית, אך חשוב לבחור את מי משתפים ובמה. בנוגע ליוזמות של בעלך - בוודאי שכדאי למצוא עניין חדש, אך לפעמים זה לוקח יותר זמן ממה שסביבתנו מצפה (ובהחלט מותר להסביר לו שכך הדברים אצלך כרגע). אני מחזיקה לך אצבעות להקלה קרובה, אורנה

אשמח אם אחד מחברי הפורום יתרום מניסיונו ויפנה לאחד/ת. או לחילופין לאינדקס של רופאים מומחים (לדיכאון) באיזור ירושלים. (עדיף פרטיים לפי מה שהבנתי)

שלום יעקוב, אני מקווה שההמלצות זורמות אל כתובת המייל שצירפת. שיהיה בהצלחה, אורנה

לא יודע אם זורמות, אבל בהחלט טפטף אחד... תודה אורנה.

ערב טוב, אני בטיפול פסיכולוגי כשנה. לאחרונה אני חשה את המטפלת עושה שימוש בציניות, וכביכול צוחקת עלי. מה עלי לעשות?

מיכל יקרה, לפתוח את הדברים איתה, ללא היסוס! זוהי הדרך היחידה לדעת האם מדובר בקשר טיפולי שאינו מתאים / מיטיב איתך, או שאתן נוגעות עכשיו בנקודת מפתח הקשורה לאופן בו את תופסת יחסים עם דמויות משמעותיות בחייך. כך או כך, יש הרבה מאוד עבודה לעשות בחדר הטיפול עם החוויה הרגשית שתיארת. שיהיה בהצלחה, ואת מוזמנת לחזור ולדווח מהשטח, אורנה

סובל מכאבי ראש מטורפים זהו שיגעון?????????

דני, אנא קרא את תשובתי לדניאל בנוגע לפנייה לאיש מקצוע.

יש לי דיכאון כרוני כאבי ראש חזקים פיצוצים בראש אני על סף שיגעון אני לא יודע מה לעשות הגנים של אמא שלי חזקים אצלי בראש היא היתה מאושפזת כל חייה בביתי חולים לחולי נפש ואני מרגיש שזה מה שאני יעבור אני לא מתרכז בכלום כל היום כאבי ראש איך מטפלים בבעיה הזאת תעזרו לי בבקשה

דניאל יקר, מטפלים בכך באמצעות פגישה פנים אל פנים עם איש מקצוע: פסיכולוג קליני ו/או פסיכיאטר. הם יידעו כיצד לעזור לך לסבול פחות. החזק מעמד, אורנה

מה ההבדל בין פסיכולוג מומחה, פסיכולוג בכיר ופסיכולוג מדריך? תודה ענת

שלום ענת, פסיכולוג מומחה סיים את תקופת ההתמחות הקבועה בחוק (בפסיכולוגיה קלינית, למשל, מדובר בארבע שנים) ועמד בבחינת מומחיות. פסיכולוג מדריך הוא פסיכולוג מומחה שעבר בנוסף תהליך הסמכה להדרכה, בסיומו הוא רשאי להדריך פסיכולוגים בשלבי התמחותם. לגבי פסיכולוג בכיר, אינני בטוחה האם מדובר במינוח יחסי למקום עבודה ספציפי (למשל, תפקיד של פסיכולוג ראשי של מחלקה/מרפאה), או במינוח מקביל למדריך. תצטרכי להמשיך לברר. בברכה, אורנה

פסיכולוג בכיר אינו מונח המופיע בחוק, בניגוד למומחה ומדריך. בדר"כ משתמש בו פסיכולוג מדריך או פסיכולוג מומחה נרקיס.

שלום אני חולה בפיברומיאלגיה/תסמונת תשישות כרונית. מזה 3 חודשים אני נוטלת ציפרלקס ללא שינוי משמועתי ןלפני חודש הוסיפו לי גם אלטרולט. חשוב לציין כי בשום שלב לא אובחנו סימני דכאון או חרדה כולשהם. מאז שהתחלתי גם עם האלטרולט אני מנומנמת במשך כל היום גם כאשר נוטלת את התרופה מוקדם בערב. הרופא אמר שאם זה ימשיך אז ננסה תרופה אחרת בשם ג'ילקס. 1. מה ההבדל בין התרופות? 2. האם הג'ילקס אמורה לנמנם אותי פחות בימים ועדיין לטייב את השינה שלי בלילות? 3. האם 2 התרופות הללו מגבירות תאבון באותה המידה? 4. האם כדאי להתחיל לרדת במינוני הציפרלקס גם אם לא רואה שיפור במצב מאז 3 החודשים האחרונים שאני נוטלת את התרופה? 5. הם זה בסדר ליטול את כל תרופות האנטי דכאוניות כשאין לי דכאון? אני יודעת שיש לי הרבה שאלות אבל אני די מודאגה ומצפה לתשובתכם. בתודה מראש יעל

פורום פסיכיאטריה מתאים יותר לשאלות בנושא תרופות... http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-2236-18028,00.html חבל, גם ד"ר הירש וגם ד"ר שולה ויץ עזבו את הפורומים שלהם בדוקטורס ובסטרמד...

מעניין מתי ליאת ואורנה...

שלום יעל, גמדית הפורום היעילה שלנו צדקה בכך שהפנתה אותך לפורום פסיכיאטריה. הם בעלי המקצוע המתאימים להשיב על שאלותייך. שיהיה בהצלחה, אורנה

אורנה, 1. שני "גמדים" שונים כתבו את ההודעות כאן למעלה. 2. ואיך החלטת שזו גמדית ולא גמד? גם אלוהים הוא אישה? ממדינת הגמדים...

הי אורנה איך אני שעברתי כ"כ הרבה בחיים ואני בסה"כ בת 37 , איבדתי שלושה אחים(שתי אחיות ממחלה ואח בצבא),כמעט איבדתי את בעלי פעמיים בשנה וחצי האחרונות (עבר שני ארועי לב קשים עקב פגם גנטי)ואחרי חמישה טיפולי פוריות שנכשלו לא מסוגלת להכיל בתוכי את הפרדה. איך אני שכולם אומרים איזה חוזק יש בי וכל הכבוד שאחרי כל מה שעברתי עדיין נשארתי אופטימית מרגישה כאילו נפער בי חור. איך אני שכל מטרה שהצבתי לעצמי הגשמתי מרגישה עכשיו כמו שבר כלי. איך אני שלא נתתי לאף אחד את האופציה לרחם עלי ולדעת מה מתחולל בפנים משתפכת עכשיו כאן כאילו אין מחר. ואיך אני מתחילה מחר טיפול חדש כשבפנים עמוק נשאר הרבה כאב וגעגועים מהטיפול הקודם שלא מניח. סליחה על ההשתפכות. איריס.

איריס גם לחזקים מותר להישבר קצת. השבירה היא דרך להרפות קצת את הקושי. השבירה יכולה להיות צעד אחורה שאנו לוקחים כדי לתת תנופה. כבר שמעתי על אנשים רבים, שהודו שהם לא בטוחים שהיו חזקים אותו דבר אם לא היו עוברים את "השבירות" שבדרך. הרבה פעמים אתה יוצא מזה מחוזק יותר,חכם יותר,מבין יותר.......... איך? הזמן יגיד. ככל שהזמן יעבור הוא יסלול עבורך את התשובה המתאימה לך ביותר. למה לא לחזור לטיפול הקודם? בכל מקרה, כמו כל דבר חדש, טיפול חדש יכול להיות דרך חדשה,אפשרויות חדשות,תובנות חדשות ואחרות. בחרת במקום הטוב ביותר להשתפך..... ! שיהיה לך בהצלחה,וסליחה אם התפרצתי.

שלום איריס, צר לי לקרוא על הכאב והאובדן הקיימים בחייך. דווקא למולם, הכאב על אובדן המטפל מובן לי עוד יותר. הוא מובן לי כביטוי, ייצוג, של חלקים של נטישה וייאוש בחייך. הלא דווקא בגללם מובן מדוע קשה כל-כך לסיים טיפול ששהעזת להאמין בו, שהעזת לקוות שיהיה שם כל זמן שתזדקקי. לכי לטיפול החדש עם ההרגשות האלה, בטאי אותם שם כל זמן שיעלו בתוכך. אני מקווה שהחווייה הטיפולית החדשה תהיה מיטיבה ויציבה, כל זמן שתרצי בה. חזקי ואמצי, אורנה

שלום רב בני עבר מכיתה רגילה לכיתה קטנה כבר שנה לומד כשהיה בכיתה הרגילה בני לא למד ביכלל היה קורע מחברות כל הציונים שלו 40 ובעיות מישמעת לא היה היום שנימצא בכיתה קטנה יש לו בעיות משמעת אבל יש לו ציונים טובים מבחינת התנהגות כל יום מתקשרים אלי יש ימים שהוא מושהה כל יום בני מקלל את המורה את הילדים ואומר שהבית ספר דפוק והחומר שלומדים של כיתה א' יש לציין שאני זאת שיזמתי שיעברו אותו לכיתה קטנה גם הפסיכולוגית של הבית ספר המליצה לי היום אני מרגישה שאני מצטערת שעשיתי את זה אני מרגישה שהילד לא שמח אפשר לומר שאיבד את שמחת החיים והוא רציני מה עושים ? לפני שנתים עשיתי לבני איבחון דידקטי והמאבחנת כתבה שהילד צריך הוראה מתקנת אינטנסיבית וכיתה קטנה אני אובדת עצות מצד אחד בכיתה הרגילה לא למד אבל לא היה בעיות משמעת וילד חברותי ומצד שני בכיתה הקטנה שונא ללכת בבוקר מקלל כל בוקר את כולם ויש המון בעיות משמעת יש 8 בנים בכיתה שלא ניפגש איתם הוא ניפגש עם הילדים מהבית ספר הישן מבחינת לימודים בכיתה הקטנה מביא ציונים במבחנים 90 מבקשת יעוץ ? האם אני צריכה להחזיר אותו לכיתה הרגילה האם הנפש שלו יותר חשובה מהלימודים אני בדילמה מה עושים? תודה

שלום לי, אני מאמינה שאין הכרח למהר וליצור שינויים נוספים בחייו של בנך. בודאי לא מבלי לנסות להבין מה קרה כאן: מדוע הוא סוער יותר כעת, ממה הוא סובל כל-כך, מדוע אינו מתחבר. כפי שהתייעצת בעבר עם אנשי מקצוע שהכירו את בנך, עשי זאת גם כעת: דברי עם המורים שפוגשים אותו והתייעצי עם הפסיכולוג/ית החינוכי/ת העובדים בבית הספר. ועוד נקודה למחשבה: אני לא בטוחה שנכון להפריד כך בין התחומים, ולהציב את ההצלחה בלימודים למול השמחה ושלוות הנפש (בתור שני דברים כל-כך שונים). הדברים הרבה יותר מעורבבים מזה... בהצלחה, אורנה

אני יודעת ללא ספק שיש איזה שיפור.קודם כל כי בחרתי לחיות ולהיאבק כדי למצוא מקום של שקט בתוכי וכדי להנות ממה שקיים בחיי.חרף מה שלא קיים....וזה שיפור משמעותי,כי אני כבר לא חושבת ומתכננת למות ולא פוגעת בעצמי פיזית. אבל,אני לא מצליחה באמת "לנקות" כדי שאוכל פשוט לחיות.אין לי שקט.אינני ישנה ללא כדורי שינה.... נדמה שהחרבתי הכל ואני צריכה לבנות את כל ה"פינות" שלי מחדש.ואני לא יודעת איך, ומאיפה להתחיל.באיזה מקומות אני צריכה לשנות כך שיהיה לי יותר טוב. (כמו סוגיית הלימודים) ואיך לחזור לעצמי במקומות שבהם היה לי קודם טוב כפי שהיה- למשל בגוף.הגוף שלי במצב רע גם מבחינת המשקל שעולה, וגם מבחינה בריאותית.אני כמו פח זבל שאת כל החרא מבפנים ומבחוץ מספחת לגוף שלי.ואני מרגישה גועל ממש סלידה מעצמי.לא יכולה להסתכל במראה ומעדיפה להיות בבית בין הקירות ואם אפשר במיטה.ואני לא יודעת איך לצאת מהמצב הזה.אני רוצה לטפל בזה בטיפול, להיעזר בטיפול לזוז מהמקום הזה.אבל אני לא יודעת איך....ואני מרגישה שאין לי זמן.שכל יום נוסף כזה מרחיק אותי מעצמי ומסכן אותי במשיכה שלי למצולות בחזרה. מה גם, שיש לי פסיכולוגית כל כך יפה, רזה, מעודכנת וטובת טעם....איך היא תבין אותי בכלל.אני מרגישה כמו פצוע אנוש בטיפול נמרץ שיצא מכלל סכנה אך השיקום הארוך שלפניו הוא התנאי לחזרתו לחיים.במלואם.ואני לא יודעת איך לתכנן את השיקום. אני מקוה שבחכמתך ורגישותך תתני לי קצה חוט.ותקוה.אם יש.....ויק.

ויק יקרה, המילים שלך, ההתבוננות הנבונה, הן בדיוק קצה החוט... כלומר, עצם היכולת לשים מילים במקום בו היו פעם התנהגויות של פגיעה עצמית. עכשיו את יכולה לומר: אני שונאת, אני מתמלאת קנאה וזעם, אני פוחדת ומיואשת. לומר, ולהרגיש את כובד משקלן של המילים, וגם את יכולתן לפרוח באוויר ולהתחלף באחרות, רכות יותר... ולמול המילים שלך היא תציב מילים משלה, ובהדרגה ייבנו מבנים בתוך הנפש שלך, מבנים יציבים ומעודדים. אני בטוחה בכך. כוחות ושמחה, מאורנה

שלום רב, אני כותבת מתוך תחושת מלכוד הולכת ומתגברת בה אני שרויה לאחרונה. בעלי, אדם משכיל, שבמשך כל שנות חיינו המשותפים ידע "ירידות" במצבי רוחו, ו"התגבר" על זה כך או אחרת, לבדו או בעזרת השיחות איתי, משדר לאחרונה (מזה כמה שבועות) החמרה דרסטית במצב רוחו ובתפקודי היומיום בתוך הבית פנימה, בעיקר בשבתות וחגים (כשהוא יוצא לעבודה, במהלך היום הוא נשמע יותר טוב). הוא משדר תלישות תהומית, חוסר אונים, בלבול ונזקקות רגשית, ונוקט בהתנהגויות רגרסיביות ביותר. הוא מסתובב מחוסר מעש, נטול תוכניות, לא מוצא את מקומו בבית (באופן מילולי, לא יודע "לאן להניח את עצמו", מסתובב "בין הרגליים" - אם אני מקפלת כביסה - הוא הולך להתעסק בכביסה; אם אני עוברת לסדר ניירת, הוא גם ילך להתעסק עם ניירת בפינה אחרת; אם אני מתישבת הוא הולך "לאיבוד", "ממתין להוראות"; אם אני עוברת לדבר עם הילד (בן שש וחצי), או לשחק איתו - הוא עובר לעמוד ליד באופן די וגטטיבי במשך זמן לא מבוטל, או שמנסה להציע לילד משחק אחר שיכלול אותו במקומי, "ויוציא אותי החוצה"). הוא נמנע מליצור קשר עין, ואם נוצר כזה הוא מגיב די בעוינות. מהצד המבט נראה אבוד לגמרי. ההתנהלות שלו עם הילד מטרידה אותי ביותר - הוא נע איתו באופן די קיצוני על הציר בין התעלמות מוחלטת (בד"כ כשהילד זקוק לו, או מבקש להראות לו את הישגיו, ולקבל את הערכתו עליהם)) לבין הצמדות יתר (כשהילד עסוק בעיסוקיו, או מפגין בגרות ועצמאות יתר הוא מתערב או נצמד אליו "להשגחה" כפייתית וחונקת). צלילי התקשורת נעים בין אפטיה לרופסות מוחלטת, בין תחינה לתוקפנות מנוכרת ומסרסת, שמשדרת חרדה וחוסר אונים. יש תחושה שהוא מוליך את הבית לכאוס ו"אנרכיה" - הוא מבטל את הגבולות והכללים שאני מציבה להתנהלות הילד בבית, (אם זה בהזנחה וחוסר הקפדה על עמידה בכללים אלמנטריים של סדר וניקיון אישיים וסביבתיים, במתן ארוחות מזינות ובזמן או הקפדה על עשיית שיעורים כשהם לבד, או בהתערבות וסתירה ישירה של דברי כשאנחנו כולנו יחד), ולא מציע "חלופות". הילד מגיב ביא שקט מאוד גדול, עד כדי חרדת נטישה, שביטויים ההתנהגותי - היסטריה וקושי להפרד, בעיות משמעת, התקפי זעם ואובדן שליטה. אחדד כי כל ההתהגויות האלו מופיעות אצל הילד כשאבא בבית, ונדמה כאילו מוכוונות אליו וזועקות להתיחסותו והצבת הגבולות מצדו. בנוסף לכל נראה שהוא נמצא בעיצומו של השלב האדיפלי - הוא "מציין" כל שינוי קטן שחל בי (תסרוקת חדשה, עגילים באוזן, בושם ...) ו"מתצפת" את אביו ביתר שאת. נראה כי המצב פוגע קשות גם בביטחון העצמי שלו - בשבועות האחרונים הוא כאילו נחבה אל הכלים, הוא ילד מקסים, שליו ומאורגן מטבעו, נבון ומאוד רגיש, המבחין בניאנסים קלים ביותר אצל הזולת, ולמרות היותו תלמיד מצטיין בכיתתו (ואפילו מקודם על-ידי המורה מעבר לחומר הנלמד), ובעל תכונות אישיות נפלאות ומוערכות (עצמאי מאוד, בוגר ובעל חוש אחריות), המזכות אותו באהדת חבריו ומוריו, הוא חש ש"הוא לא שווה כלום","מטופש", וש"חבל שהוא בכלל נולד"!!! :-( אני מוטרדת מאוד מההדרדרות הזו, ויודעת שאולי כעת הוא (הבעל) זקוק יותר מכל לאמפטיה, לחום ואהבה, אך אני לא יכולה שלא לרתוח על חוסר האחריות שהוא מפגין, ויותר מכל על הפגיעה של חוסר ההתמודדות שלו עם מצבו בילד. אני מנסה לעבד את התסכול והכעס בתוכי ו"לבוא אליו בטוב" אך למרבה הצער, עדיין המוטיבציה לקבל עזרה מקצועית שואפת לאפס, כמו גם המודעות למצב. כל הנסיונות שלי "לפתוח את הנושא" נתקלים בהסתגרות נוספת, בהעברת המצב עלי - "המצב שלך לא טוב, זו את שצריכה טיפול" (בעבר היו נסיונות מצידי לנתב אותו לקבלת עזרה, והוא אפילו התחיל טיפול שהסתיים מהר מאוד בלא תוצאות של ממש, משום שהוא לא שיתף פעולה עם המטפלת, התחמק ולא היה מוכן להפתח. לטענתו תמיד אמר שהלך "כי אני התעקשתי" וזה כמובן "היה מיותר" כי הוא "בסדר גמור"). בימים האחרונים פוקדות אותי המחשבות הקשות והכואבות ושאולי כבר אין לו כל כך "שליטה" במצב, כפי שעוד הייתה בעבר, וזה מעורר את השאלות המטרידות: הבעל זקוק לעזרה - איך לעזור לו כשאין שיתוף פעולה? האם בכלל ניתן? לשמור ולהגן על הילד - איך? והשאלה הגדולה מכולן - איך להשאר שפויה במצב שבו עיקר העומס והאחריות הם עלי, והצורך שלי בפרטנר על כל ההיבטים לא בא לסיפוקו משך תקופה ארוכה, דבר שבוודאי לא מוסיף כוחות להתמודדות. האפשרות של "הפרדת כוחות" בנתונים הקיימים נראית מאוד בעייתית, ונדמה כי רק תסלים את המצב. אז מה לעזאזל עושים???

אובדת עצות יקרה, תיארת את מצב הדברים בבהירות ובחדות עין ולב, ואני מניחה שאת עצמך עוסקת או למדת תחום טיפולי כלשהו. כך או כך, הכאב שעולה מדברייך עז וברור. אני מאמינה שהצעד הראשון במצב העניינים שתיארת הוא לחזק אותך, על-מנת שתוכלי להתמודד בצורה מיטבית עם הדרישות הרבות המופנות כעת כלפייך. ילדך מפנה אלייך את הדרישה לשמור עליו, להמשיך להחזיק עבורו בית מתפקד. בעלך מפנה כלפייך דרישה כאובה וזועמת שתכירי בשינויים ובאובדנים שעוברים עליו. כדי שתוכלי לעמוד בכל זה לאורך זמן, אני מציעה שתיפני בעצמך לטיפול פסיכולוגי, ותבני לך שם מרחב חם ואוהד להתבוננות מעמיקה ואמיצה בחייך. לצד מתן ביטוי לכאב, תוכלי להשתמש בטיפול כמקום לדון בו בשאלות שהעלית כאן: כיצד מפנים לטיפול אדם שאינו מעוניין בכך, כיצד מגנים על ילדך מפני התנהגויות שהוא אינו יכול ואינו צריך לסבול. אני באמת מאמינה שהעבודה שתעשי שם תהיה לאין ערוך משמעותית יותר מהמבט השיטחי שאני יכולה להציע לך בפורום אינטרנטי. אבל אני כן רוצה להציע לך את תמיכתנו ואת אהדתנו, ואת הידיעה שאנחנו תמיד כאן. חזקי ואמצי, אורנה

יש לי חבר שזמן מה התנהג באופן מוזר. ניתק ממני קשר למשך שבוע וחצי פעמיים במשך החודש האחרון, ואחרי שהוא חוזר לדבר איתי הוא בעצמו לא מסוגל להסביר את זה. סיפר שהוא היה בדיכאון וחשב אפילו על התאבדות. היום הוא התנהג בצורה מוזרה עוד יותר. הוא היה תוקפני ומה שהוא כינה לאחר מכן כשליטה מלאה אך קהות רגשית. הוא רץ מהסלון לחדר של אמא שלו ובחזרה בזמן שהוא מרסס דאודורנט, כששאלתי אותו לפשר מעשיו הוא ענה שהוא לא יודע. הלכתי למרפסת והוא נעל אותי שם למשך 30 שניות. כמו כן הוא הרים אותי ונשא אותי למטבח בחוסר עדינות ושפשף את גופי על הקיר בזמן שעבר בפתח המטבח כשצעקתי והבהרתי לו שכאב לי במקום להניח אותי הוא נשא אותי למסדרון ורק שם הוריד אותי בזמן שהוא נתקל איתי בעוד חפצים. הוא הולך לפסיכולוג אבל לא מטופל בתרופות. הוא חושב שאין לו בעיה אבל אני חושבת שהוא צריך ללכת לאיבחון. מה אני צריכה לעשות ואיך אני אמורה לגרום לו לבקש עזרה מאיש מקצוע?

קרן שלום, ראשית זה מעודד לשמוע שהוא נמצא בטיפול. השאלה אם הוא מספר שם מה עובר עליו וכיצד הוא מתנהג. נסי לשאול אותו "מה הפסיכולוג אומר על ההתנהגות שלך?". אני מסכים שמשהו בהתנהגות שלו לא מובן. ייתכן ויש שם מרכיבים דיסוציאטיבים וייתכן ויש מרכיבים אחרים. כך או כך את יכולה לשתף אותו בדאגה שלך, ולבקש ממנו לעבור אבחון פסיכולוגי שהפסיכולוג שלו יכול לתווך. המסקנות של האבחון יכולות לתת תמונה בהירה יותר לגבי אופי הבעיה. זה לטובתו לא פחות משזה לטובתך, דרור

אולי זאת הדרך למגר את תופעת הפרסום? http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-402,xPG-232,xFT-141088,xFP-141085,m-Doctors,a-Forums.html

אל תסכימו לנהל את הפורום עם הפרסום אשר מתחרה *בכם*.

עינב שלום, הפרסומות הן אכן דבר שמפריע ואני מבין את ניגוד האינטרסים עליו מדבר גידי, אבל אני גם יכול להבין את הצורך הכלכלי שהאתר רואה בהן. במידה וגידי אכן יפסיק את פעילותו זו תהיה אבידה. אבל, בעיניי המשתתפים בפורומים מסוגלים להחליט בעצמם ולבחור לאן ללכן ולמי לפנות לטיפול במידה וזה רצונם. זו דעתי האישית ולכן אני ממשיך לכתוב ולנהל את הפורום. דרור

שלום ...אני יודע שהאנשים שעובדים כאן עושים עבודת קודש....ואני נעזרתי בהם בשנה האחרונה בעיקר בליאת שתומכת בי מאוד בכל מקרה גם המטפלים שעובדים כאן בפורום זוכים לפרסום משמעותי מאוד לכן למרות הערכתי ואפשר לומר אהבתי לחלק ממנהלי הפורום שהשקיעו ממרצם לעזור לי אני יכול לומר שאין שום פסול בפרסומות בעיקר בתחום של אנשים כמונו שסובלים צריכים להכיר כמה שיותר מטפלים ולדעת אופציות זה שוק חופשי ואלו הכללים היתרון של י שמפעיל את הפורום גדול יותר מאלו ששמם רק רשום בצד וזאת מכיוון שמנהלי הפורום זמינים כל הזמן ...בעוד אלו שרשומים בצד צריך ללכת להתקשר וכו יכול להיות שאנשים באים ומנהלים פורומים מרצונם החופשי אבל שימו לב שברוב המקרים מנהלי הפורומים שמים את הטלפונים וכו כדי שיפנו אליהם ...אתר דוקטורס נותן להם את הבמה זכותו גם לאפשר פרסום כדי לתפעל את הבמה.......ועדיין אם תשאלו אותי לכו לליאת המקסימה(:

שלום רב, מה זה אומר שהמטפל שלי נותן הדרכה למישהו?

צחי שלום, משמעות הדבר היא שמטפל שלך מוסמך גם כמדריך, ומטפל אחר בא אליו להתייעצות על מקרה מסויים. מקווה שעניתי לך על השאלה, דרור

מהו הסטטוס הבא אחרי מדריך? ומי יכול להיות מדריך? תודה רבה

האם זה נורמלי עבור ילדה בת 12 לחשוב מחשבות שווא של יחס? אולי זה חלק מההתפתחות\ילדותיות... מחשבות כמו: חיים יבין אוהב אותי ואני אותו - ולכן צופה כל הזמן ב'מבט'. וגם בזאפ לראשון יש שדרן שהיא נורא אוהבת ובטוחה כל הזמן שהוא מסתכל\מתייחס אליה. וגם בחיים עצמם, כל הזמן משוכנעת שאנשים מדברים עליה, מנהלים עליה שיחות ופגישות. מה אתם אומרים?

שלום לך, לדעתי יש כאן מקום לדאגה ועצתי היא לפנות לפסיכיאטר של ילדים שיעשה פגישת היכרות ויגבש דעה. כמו שזה נשמע מדברייך הייתי ממליץ לעשות זאת בהקדם. דרור

ולילה טוב )-:

היי אני בת 24 סטודנטית עברתי הטרדה מינית ע"י אחד המטופלים במקום בו אני עושה סטאז ודיווחתי לאחראים ואמרו שיטפלו בעניין אני מגיל 18 נוסעת באוטובוסים רק עד שעות הערב כשעשיתי מכינות רציתי להוציא רישיון עבדתי קצת וכו... אני נראית סביר קצת מלאה גם לא מדברת עם זרים בדר"כ הכוונה לא מפתחת סיבות סתם אלא אם כן אישה או גבר שנראים לי נחמדים מתחילים לדבר איתי בנימוס באוטובוס אז בכיף עד כה עברתי לפחות כ8 פעמים הטרדה מינית שכללו הצעות מגונות ולעיתים מגע אגרסיבי בלתי רצוי למרות שהתנגדתי בתוקף והכי קטע שזה מול המון אנשים כי אני לא מסתובבת במקומות נידחים השאלה מה גורם לגברים להטריד נשים סיבות אפשריות?

דנה שלום, ראשית אני רוצה לומר שאף אישה לא צריכה להיות מוטרדת מינית ובוודאי לא מותקפת מינית. אין סיבות שיצדיקו את זה וצר לי מאוד שאת סבלת הטרדות מיניות בחייך. לגבי סיבות אפשריות, אני מניח שיש סיבות רבות חלקן נוגעות לאישיות של האדם המטריד, לקושי שלו לשלוט בדחפיו. חלקן נוגעות לסביבה תרבותית וחבברתית בה לזרוק הערות בעלות אופי מיני נחשב גברי במיוחד. אבל נשמע לי שמה שאת מחפשת ואולי גם צריכה לחפש זה איך להתמודד עם מה שעברת. ההמנעות שלך מגיל מוקדם מעידה על חשש ואני לא חושב שאת צריכה לבלות את חייך בחשש מוגבר עוד יותר. לכן אני ממליץ שתפני לטיפול ותעבדי את החוויות הללו כך שהשפעתן על חייך יפחתו. דרור

הגיע הזמן להשלים עם המציאות.שיש בי בעיה.איזשהו פגם ... זה מולד כנראה ..וזה לא הולך להשתנות.לא יודעת להגדיר מה...כי לכאורה אני אדם שפוי,אני בסדר גמור, בחורה רגילה לגמרי שסוחבת איתה טראומה , אבל רגילה כמו כולם. למרות זאת אין בני אדם בשבילי, אף אחד לא יוכל לאהוב אותי, אף אחד לא יוכל להבין אותי, הגעתי למסקנה הזאת היום. וזה מצב חרא... וצריך להשלים אם זה,אין מה לעשות. תחיי עם זה ,חן. זה נגמר מבחינת אנשים.אבוד לך.זהו. ואת רוצה לקחת כדורים ולגמור את הסיפור... ואת יודעת שאם תמותי לא ישאר לך כלום מלבד ריקנות עצומה,הרי גם במוות תהיי לבד... אז מה זה משנה.פשוט תלמדי לחיות עם המציאות אין לך ברירה.. אגב,דרור היום הסכמתי לפעמיים בשבוע,יודעת שזה לא יעזור אבל שיהיה.

חן שלום, כואב לשמוע שזו המסקנה אליה הגעת, שאין מי שיאהב אותך. כי גם אם את סוחבת טראומה וגם אם קשה לך ואפילו אם את קשה לעיתים, עדיין האהבה אפשרית. השאלה שעולה בי היא מדוע דווקא ביום בו את מסכימה לעבור לפעמיים בשבוע, את חשה שאין מי שאוהב אותך. נשמע כאילו עצם הסיכוי שיש מי שיבין אותך באמת, יקשיב לך יהיה קרוב אלייך מפחידה אותך ואת עוברת לקצה השני, שגם אם מכאיב עדיין נחווה עבורך כמוגן יותר. אני בוחר כרגע להקשיב גם לצד שבך שרוצה ומאמין שזה אפשרי שיבינו אותך, גם בטיפול. שיהיה לך בהצלחה חן, דרור

דרור. לא התכוונתי שאהבה לא אפשרת בגלל הטראומה, מרגישה שאין בני אדם בשבילי... שיש בי איזשהו פגם שטבוע באישיותי. ולא נראה לי שזה בר שינוי... למה דווקא היום? הפגישה היום עשתה לי רע. אתמול שלחתי לה SMS והיא התעלמה , וזה לא שאני שולחת לה כל יום אני כמעט ולא מתקשרת בין הפגישות , כדי לא להעיק עליה, ואתמול הייתי ממש צריכה אותה והיא לא היתה שם , בדרך כלל היא נוהגת לענות לי בין הפגישות,לא יודעת מה קרה לה,ולמה דווקא עכשיו ... ולמה היום היא אמרה לי שהיא לא תמיד יכולה לענות לSMS כי לא תמיד היא רואה אותם באותו זמן, היא אומרת שרצוי לדבר בפגישות ולא בSMS ,ואני מסכימה עם זה... אבל מה אם הייתי צריכה אותה דחוף,הרי לא סתם הייתי שולחת SMS היתה לי סיבה... משום מה היא התעלמה ממני, וההתעלמויות האלה פוגעות בי. אני לא מאשימה אותה , ולא כועסת עליה או משהו... אבל קשה לי לסמוך עליה אם אני מתקשרת פעם בהמון זמן והיא מתעלמת .... תמיד שסומכת על אנשים אני מתאכזבת. ולא ציפיתי שדווקא היא תאכזב אותי.... והיא הכי אכזבה.... לא משנה כמה רע יהיה לי היא לא תהיה שם,אני לא מתכוונת להתקשר יותר כשרע לי ,אני אדבר איתה רק במסגרת הפגישות, אמרתי לה את זה. והיא הבינה שנפגעתי ממנה והיא אמרה לי שאני מביאה את עצמי למצב הזה. לא יכולתי לשמוע אותה היום ,יצאתי באמצע הפגישה לכמה דקות החוצה. למה היא חושבת שאני מביאה את עצמי למצב הזה? למה אני צריכה להתנצל שהיה לי רע ושלחתי לה הודעה? אני כן מבינה שיש גבולות ושעליי לכבדם, ואני מכבדת מאוד את גבולותיה, אבל הודעה אחת לכמה חודשים , זה לא יהרוג אותה.

ועוד משהו. יש לציין שהיא בעד שאני אתקשר במידת הצורך ,ככה זה מתחילת הטיפול . אם היא זו שמאפשרת לי להתקשר בין הפגישות למה היא לא ענתה לי? קשה לי להבין אותה... ועוד להאשים אותי שאני מביאה את על עצמי את הפגיעה? לא יודעת מה לומר כבר. אני בהלם ממה שהיא אמרה לי היום... ובטוחה שמטופל אחר היה מקבל חזרה טלפון או SMS , אבל בגלל שזאת חן אז מה פתאום.

שלום, בתי בת שנה ותשעה חודשים, נמצאת בפעוטון במסגרת קיבוצית במרחק 20 ק"מ ממקום מגוריי, לילדה מאוד טוב והיא אמורה להמשיך באותו פעוטון בשנה הבא. קיבלתי הצעה להעבירה לפעוטון הנמצא כ10 ק"מ ממקום מגוריי במסגרת קיבוצית , אני אמורה ללדת בעוד כחודשיים . האם להעבירה למרות השינוי שאמור להיות כי המרחק והנסיעה מאוד קשים או להשאירה לעוד שנה כי בגיל 3 היא תלך לגן עירייה. בתודה מראש דינה

דינה שלום, לרוב אני לא ממליץ על מעבר גן. יציבות זה דבר חשוב עבור ילדים, בעיקר כאשר יהיו שינויים עבורה גם במסגרת הביתית. אבל במקרה הזה נראה לי כי יש מקום למחשבה על מעבר משום שהמרחק גדול למדי, ואולי הגברת הזמינות הפיזית והנפשית שלך מול הילדה, בעיקר בתקופה זו, חשובה יותר מהמשך הישארותה בגן. אני מניח שהיא תתגבר על כך די מהר, גם אם יהיה לה קשה בהתחלה. כאן את נכנסת לפעולה. את תצטרכי להיות מודעת לקושי שלה, ולצורות השונות בו הוא עלול להתבטא ולעזור לה. להיות איתה כמה שאפשר. לא מתוך רגשות אשם, אלא מתוך שימת לב. לסיום עצה אישית, אני לא יודע איפוא את גרה, אבל אם זה אפשרי הייתי שוקל מעבר לגן הנמצא ממש ליד הבית. דרור

אני מכירה את בעלי כבר 10 שנים.לדעתי הוא סובל מפרנויה. בכל התקופה שאני מכירה אותו יש לו התנהגות שחוזרת על עצמה ואפילו מחמירה. הוא עבר כבר המון מקומות עבודה. בכל מקום שהוא מגיע לא אוהבים אותו. מנסים להכשילו.מקנאים בו וכו'. הוא הרבה יותר מוכשר מהאחרים. הוא יכל להצליח בחיים יותר אם ההורים שלו היו... ולא היה צריך לעשות את העבודות שהוא נדרש לעשות.נראה אותך עובדת עם אנשים כאלה. נראה אותך מחזיקה מעמד בעבודות כאלה. מעבר לכך, הוא מוצא סיבות להתחמק ממפגשים משפחתיים (גם מהצד שלו) כולם דפוקים. לא נעים להיות בחברתם לא מתייחסים אליו יפה או מזלזלים בו וכו'. כמובן אלה שכן בסדר הם אלה שממילא כמעט ולא פוגשים. מעבר לכך, אין לו חברים וגם מהחבר האחד הזה כל פעם הוא לא מרוצה. גם או אשתו הוא לפעמים מזלזלים בו. מיותר לציין שגם כלפיי יש לו ביקורת. במיוחד אם אני מבקשת ממנו לעשות משהו (או לא לעשות...) לא עניתי לו לטלפון הוא חושד שאני מסננת אותו או לא באמת עשיתי את מה שאמרתי. האם אני באמת במשרד או לא, אם חייכתי לגבר - מעניין למה.. אם הוא מקנא לי - אני נותנת לו סיבות לך (לא נותנת לו בטחון בקשר שלנו) ועוד ועוד. אם רציתי לומר משהו ואמרתי בצורה לא ברורה - הוא חייב לתפוס אותי בזה ואף להביך אותי על מנת להראות שהוא חכם. המחשבה שזו אכן פרנויה מבהילה אותי. האם ההתנהגות שתיארתי אכן יכולה להצביע על פרנויה ? האם זה יכול להשתנות (לטוב או לרע) ? לפעמים עולות לי מחשבות שהמצב ידרדר ואני אמצא את עצמי בבעיה גדולה ובלי יכולת להתגרש.. אשמח לקבל חוות דעת.

דנה שלום, מהתיאור שלך לא נשמע שהבעיה של בעלך היא פרנויה. אבל בהחלט נשמע שקשה איתו, וקשה לו. בעיקר נשמע שיש לו בטחון עצמי נמוך עליו הוא מנסה לפצות עליו באופן מוגזם על ידי זלזול באחרים, הרגשה שהוא טוב מהם. כדי לא לפגוש את הפער הזה הוא נוטה להצטמצם, לעבור מקומות עבודה, לא להכיר חברים. עדיף לדחות אותם משהם ידחו אותו. עצתי היא לנסות להפנות אותו לטיפול אצל איש מקצוע. בכדי לעשות זאת נסי לדבר איתו על הקושי שלו, על מה שהוא מרגיש אני מניח שבתוך תוכו לא טוב לו ומכאן ניתן להתחבר אליו. בהצלחה, דרור

מנסה למצוא רוגע מתשובתך. בעלי ניסה בעבר טיפול אצל פסיכולוג.פעמיים. כל פעם עשרה מפגשים. הוא ידע לנווט את הפגישות לכיוונים שהוא רצה.ולקבל את התשובות שהוא רצה. הוא הצליח לשכנע את הפסיכולוג שהאנשים מסביבו לא בסדר ועם איזה רמה נמוכה של אנשים הוא צריך להתמודד ושבעצם הוא אינטליגנט ולא ברור מה הוא עושה במקום עבודה כזה. בקיצור - לא יצא מזה כלום למעט עוד החלפה של מקום עבודה. האם אי טיפול יכול להחמיר את המצב או שפשוט המצב הזה יכול להמשך עוד שנים רבות ?

היי אורנה מותק ושלום גם לליאת, דרור ושאר האנשים היקרים שקוראים כרגע על הבלאגן בחיים שלי... ניסיתי לשלוח את המייל הזה ארבע פעמים!!! כל פעם הוא נמחק מסיבות אחרות, אני מקווה שעכשיו הוא יגיע אליכם כי אני כבר די מיואשת ומרגישה שיש איזה קנוניה אוניברסלית נגדי ואולי פשוט אני לא אמורה לכתוב ולשתף אתכם בכל זה, אבל משום מה אני מרגישה שאם לא אז אני אתפוצץ... אז זהו הנסיון האחרון...אז קודם כל, תודה אורנה על המילים החכמות.. ומה שאמרת זה בדיוק השאלה שאני שואלת את עצמי בימים אלו.. האם לחזור לטיפול או לא... הפעם האחרונה שדיברתי עם המטפל שלי היה לפני בערך שבועיים. זה היה אחרי פגישת הסיכום שבה הרגשתי כמו דג.. לא יכולתי באמת לדבר או להיפתח.. ורוב הפגישה לוותה בשתיקות ארוכות ומביכות עם חיוכים מבויישים של שנינו... יצאתי מהפגישה בתחושה של אכזבה והחמצה כי לא באמת הצלחתי לבטא משהו ממני בשעה הכ"כ חשובה הזאת.. לאחר שיצאתי ממנו הרגשתי שלא יכול להיות שזה נגמר ככה ושלחתי לו הודעת טקסט שבא כתבתי שהוא לא חייב לענות להודעה הזאת ושאני פשוט מרגישה צורך לכתוב לו, כתבתי שאני מרגישה שלא אמרתי את כל מה שרציתי להגיד.. שיש עוד הרבה.. ושאני מצטערת אם הבכתי אותו, אבל בסך הכל רציתי לנסות לראות מה הוא מרגיש, אם בכלל... לאחר יומיים הוא התקשר ואמר שמההודעה שלי הוא הבין שיש לי עוד הרבה מה להגיד והוא מזמין אותי לבוא לפגישה נוספת, לאחר שחשבתי על זה כמה ימים החלטתי לסרב להזמנה כי הרגשתי שזה לא בריא בשבילי וגם לא בשבילו - שאלתי את עצמי בכנות למה אני אלך לפגישה הנוספת הזאת, האם זה כי אני באמת רוצה לשבת ולנתח איתו את הרגשות שיש לי אליו או כי אני פשוט רוצה לראות אותו. אני לא חושבת שאני צריכה לנתח איתו את הסיבות, אני מודעת אליהן לחלוטין.. אני מודעת לכל נושא ההעברה והשלכה בטיפול ואחרי כמות ספרי הפסיכותרפיה והמאמרים על יחסי מטפל מטופל שקראתי בשבועות האחרונים אני יכולה לומר שאכן הכל נכון ויש עוד המון סיבות, אני מודעת לכולן וכולן נכונות, אך אני עדיין מרגישה שיש משהו נוסף ביננו.. כשאמרתי לו שאני לא באה הרגשתי שהוא מאוכזב אך הוא אמר שזאת החלטה שלי והוא מקבל אותה. אמרתי לו לא גם כי רציתי להבהיר לו שהוא לא המטפל שלי יותר, שאין לו אחריות עלי, מתוך תקווה שזה יפתח ערוץ חדש בקשר ביננו, כי הוא מטפל יחסית חדש וצעיר אבל הוא כ"כ מקצועי ורוצה לעשות את הדבר הנכון ורציתי להרגיע אותו בדרך מסוימת.. אני גם מרגישה קצת אשמה שבכלל פתחתי את הרגשות שלי מלכתחילה וסיבכתי את הכל ככה אבל לא יכולתי להשאיר את זה בפנים יותר... מאז בשבועיים האחרונים אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו.. כאילו חלק ממנו כל הזמן איתי.. אני כ"כ רוצה לשתף אותו במחשבות שלי, ברגשות, בתחושות, בתובנות וגם בגעגועים... חשבתי על ללכת למטפל אחר, אפילו קיבלתי טלפון של מישהו עם המלצות חמות, אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי ליצור קשר עם מטפל אחר.. אני לא מצליחה לראות את עצמי נפתחת ככה למישהו אחר.. אני לא חושבת שאני רוצה להיפתח ככה למישהו אחר... זה אפילו מרגיש לי קצת כמו בגידה בו... האם אני צריכה להתקשר אליו? לחזור אליו לטיפול? ללכת למטפל אחר? מה???????? הצילו!!!!! :-(

טלי שלום מרגיש כאילו אני כתבתי את הדברים אחד לאחד. חיזקי ואימצי בכל דרך שתחליטי ללכת.

היי איריס מותק, תודה על העידוד... טלי :-)

שלום, אבא שלי משתמש ברסיטל בעקבות התחשמלות שעבר לפני שנה וקצת, הפסיכולוג שלו המליץ לו על זה בגלל שהוא נוטה להיות בחרדות ובדיכאון וזה איך שהוא עוזר לו להתגבר על הבעיות האלו. הוא בימים אלו עובר כל מיני בדיקות וגילו לו משו חמור בצוואר עקב ההתחשמלות והוא קיבל את זה רגיל כי איך שהוא הכדור עוזר לו לקבל את זה בטוב ולא קשה. אבל מצד שני, אני רואה שזה משפיע לא טוב עליו, כי הוא לפעמים מגיב בהגזמה לדברים. כיום הוא לוקח כחצי כדור, יש לי כמה שאלות: 1. האם אפשר להתמכר לזה? 2. הבנתי שיש לזה השלכות בעתיד עקב שימוש רצוף? הייתי רוצה לדעת מידע על התרופה הזאת יותר. 3. האם אפשר להחליף בתרופה אחרת שבהרבה יותר טובה ולא מזיקה לבריאות? אני מקווה שתוכלי לעזור לי, בתודה, לינוי.

לינוי שלום, רסיטל היא גרסה ישראלית, ומאוד מוצלחת לפרוזאק המפורסמת, ולתרופות אחרות מסדרת ה SSRI. אלו תרופות שעיקר יעילותן בטיפול בדכאון, ובחרדה. למיטב ידיעתי התרופה אינה ממכרת, אם כי לעיתים ישנה המלצה לקחת אותה תקופה ארוכה, תלוי במצב. כמו לכל תרופה יש תופעות לוואי. לא ברור לי למה את מתכוונת כשאת אומרת מגזים בתגובותיו, אבל לא בטוח שהכדור הוא שגורם לכך. בכל מקרה יש להיוועץ בפסיכיאטר ולדווח לו על כל שינוי בהרגשה או בהתנהגות. אותו גם ניתן לשאול לגבי השלכות ארוכות טווח. לי לא ידוע על השלכות חריגות כאלו. לגבי תרופות טובות יותר, כל הזמן יוצאות לשוק תרופות חדשות, ויקרות יותר. אבל אם הרסיטל עובדת עבורו צריך לבדוק האם יש סיבה מוחשית להחליף. לילה טוב, דרור

שלום בן זוגי ואני ביחד כבר 10 שנים ולנו 2 ילדים. הוא בעל נפלא, אבא נפלא ואדם נפלא אבל כאשר הוא מגיע לרכב ונוהג אני מרגישה שאני במלחמה! נוהג מהר, לא תמיד נותן זכות קדימה ורב עם אנשים על הכביש. כמובן שאני רוב הזמן נוהגת או שאני איתו בעקבות מריבה הנהיגה משתפרת אך שאני לא איתו הוא נוסע מהר!! וגם עם הילדים! (את זה אמרו לי חברים) ואני ממש מפחדת. דיברתי איתו ובכל פעם זה משתנה לתקופה וחוזר לסורו. למה לפי דעתך זה קורה?? והכי חשוב איך מטפלים?? מה עושים?? כי לפי דעתי זה לא ממש בשליטתו! אשמח להכוונה תודה

שחר שלום, נשמע לי מדברייך שכאשר בעלך נוהג הוא הופך מסיבה כלשהי לאדם אלים. לא ניתן לומר שהוא רק מחפש ריגושים כמו נהיגה מהירה, כי נשמע שהעימותים עם אחרים על הכביש הם חלק בלתי נפרד מחווית הנהיגה שלו. לא ברור למה זה קורה לו, מדוע ובאיזו צורה הפנים שהמקום העיקרי בו הוא מאפשר לעצמו לפרוק כעס על הכביש, אבל ברור למה זה מלחיץ אותך כל כך. בכדי לטפל יש צורך קודם כל במוטיבציה כלשהי מצידו. בין אם היא תגיע מלחץ שלך, של הילדים החברים, או מלחץ הנובע מרשויות החוק. כרגע, כל עוד הוא לא מרגיש שיש משהו לשנות, הוא לא יגיע ולא יתמיד בטיפול. במידה והוא יהיה מעוניין לשנות את ההתנהגות שלו ניתן להפנות אותו או לטיפול בגישת CBT שילמד אותו דרכי התנהגות חדשים. או לטיפול פסיכודינמי שבעזרתו הוא יוכל לבדוק את שורשי הסימפטום כדי שלא יהיה בו צורך. בהצלחה, דרור

הי ליאת/אורנה/דרור אני מתחילה השבוע טיפול חדש אצל פסיכולוגית (להזכירך סיימתי טיפול ביוזמת הפסיכולוג עקב חילוקי דעות). שאלתי היא איך מתחילים מחדש, היות וכששאלתי טלפונית אם היא צריכה סיכום טיפול היא ציינה בפני שלא אלא אם כן אני מעונינת בכך. האם לא אמור להיות רצף בין הטיפולים?האם צריך להתחיל הכל מחדש? מצבי היום שונה מהמצב בו התחלתי את הטיפול הקודם.(לטובה כמובן). מדובר בפסיכולגית בעלת שם ותיקה בתחום שלא מקבלת מטופלים חדשים אך קיבלה אותי בגלל הכרות קודמת היא היתה לקוחה שלי (היא עדיין לקוחה של הגוף בו אני עובדת אך אני עברתי תפקיד למרכז (שודרגתי)כך שלא יהיה לי איתה קשרי לקוח). איך משנים בראש את המעבר שעכשיו אני אהיה לקוחה שלה ולא היא שלי(למרות שטכנית היא עדיין לקוחה שלי). האמת היא שכבר לפני שלושה חודשים לפני שידעתי שיקדמו אותי בעבודה ולפני שהפסיכולוג שלי זרק אותי(הויכוח ביננו החל בגלל המעבר תפקיד ושינוי שעות העבודה שאילץ אותי לשנות את שעת המפגש)גיששתי לגבי מעבר אליה ,אבל אז ידעתי שזה לא אפשרי גם ממנה וגם ממנו. סליחה על האורך והפיזור. יום טוב איריס.

אני נחשבת לקליברית בתחום בו אני עוסקת(בתחום בפיננסים)ומוערכת מאוד גם מצד הלקוחות .מכאן נובעת התהיה שלי האם לא יהיה לי ולה קשה לעשות את המעבר שעכשיו אני הלקוחה שלה(מטופלת).

איריס שלום, ראשית ישנם מטפלים הבוחרים לקבל סיכום טיפול ויש כאלו שלא. אין זה אומר שאין המשכיות ומתחילים הכל מהתחלה, אלא שיש המעדיפים לשמוע ולהכיר אותך דרכך. לגבי הכניסה לטיפול העצה המרכזית שאני יכול לתת לך בכניסה לטיפול היא לא להיות לבד. מהדברים שלך נשמע לי שאת מרגישה שאת, ואת לבד, צריכה להתמודד עם הבעיות הלא פשוטות של שינוי סטטוס, מעבר ממטפל למטפלת, סיום טיפול בצורה שעדיין מעסיקה אותך ומן הסתם דברים נוספים שמטרידים אותך. לדעתי אם תוכלי להביא את עצמך לשתף את הפסיכולוגית בקשיים שלך, בלבטים שלך תוכלי גם להתגבר עליהם. בהחלט ייתכן והמעבר מנותנת שרות למקבלת שירות יהיה לא פשוט. אבל אולי גם הנושא של סטטוס ומעמד הוא נושא מרכזי בחיים שלך, כך שזה יהווה תימה מרכזית בטיפול. ולקראת סיום, אני מניח שיש לך פחדים, אבל אני גם שומע חלק בך שרוצה להיות אצל המטפלת הזו. ואני מקווה שאם גם החלק הזה יקבל מקום, ביחד עם המקצועיות של המטפלת, תוכלו להתגבר על המכשולים הקיימים בפניכם. דרור

היי ליאת/אורנה/ או כל מטפל אחר בפורום הזה... שלחתי עכשיו הודעת תשובה ארוכה מאד שלקח לי המון זמן לכתוב... ואני לא רואה שהיא מופיעה... למה??? :-( האם היא הגיעה אליכם בכלל? אני ממש אתבאס אם לא... בבקשה אם תוכלי לבדוק אני אשמח... תודה רבה.. טלי :-)

כמו שזה נראה מפה כנראה שיש בעיות טכניות בפורום - המון הודעות כפולות מאתמול. בעיה די מוכרת. נפילות מערכת שקורות לעיתים די תכופות עם הפורומים של דוקטורס. מבאס לאללה. קבלי טיפים להבא. ליתר ביטחון מה שאפשר לעשות כדי להקטין את הסבירות לאבד את מה שרשמת - לכתוב את התגובה בנפרד ולשמור לך במחשב. להעתיק אותה לכאן ואם אינה עולה לנסות שוב, - שיטה בטוחה פחות (לא עובד אם המחשב נופל או בהפסקות חשמל) - לפני שאת שולחת - להעתיק את התוכן של ההודעה (קונטרול C) ואם אינך רואה אותה, לנסות לפתוח את ההודעה שוב ולהדביק את התוכן בקונטרול V. עכשיו כשניסיתי לשלוח, אכן נתקלתי בבעיה שתיארת, וניצלתי את אחד הרעיונות שהבאתי :-) אז זה עובד :-)

תודה על העצות החכמות... אני אזכור זאת בפעם הבאה.... שיהיה יום טוב..

ליאת כשילדי היו תינוקות וקצת יותר...נשיקות וחבוקים היו ענין שבשגרה. עם הזמן ככל שגדלו ובגרו, הדחף לנשק ולחבק הלך והתמעט.עד כדי העלמות מוחלטת. אני צופה מהצד באמהות אחרות שחיבוק לילדיהם הבוגרים הוא מצב טבעי להם ללא שום מחסום. ואני שואלת את עצמי .מה לא בסדר אצלי? אני בטוחה שגם ילדים "גדולים" זקוקים מדי פעם ליד תומכת ,ליטוף או כל מגע פיזי אחר., דבר שלא מרגיש לי נח לעשותו. אשמח מאוד לשמוע את דעתך בענין. .

שלום ציפי, לכולנו קל וטבעי יותר לחבק ולנשק ילדים קטנים. כשהם מתבגרים, נוצר סוג אחר של קרבה, והמגע הפיזי פוחת. לפעמים הם עצמם נרתעים ממגע, ולפעמים ההורה. מגע בין אנשים מבוגרים נושא עמו משמעויות רבות, מיניות בעיקר. יש בזה כדי ליצור אצל אנשים מסוימים מבוכה ואפילו חרדה לא מודעת. אפשר לטפל בזה בכמה רמות- - להשקיע בקשר בדרכים אחרות ולהניח לזה. - לנסות לתרגל באופן מלאכותי נגיעות כמו חיבוק או ליטוף, לשבור את המבוכה ולגלות שזה יכול להיות אפילו נחמד. - לפנות לטיפול פסיכולוגי, ולנסות להבין את מקורותיה של החרדה ממגע והפחד מאינטימיות. בכל אחת מההצעות הללו טמונה הבטחה למשהו טוב. נסי למצוא מה מתאים לך, ולכי על זה. בהצלחה ליאת

שלום,ליאת ,יקרה.כל כך חבל לי שאיני מוצאת זמן בסוף שבוע להשתתף בפורום.אפילו עכשיו כבר נגמרה המשמרת אבל אני כל כך רוצה לשלוח לך דש חם ממני ומארבע זאטוטים שסוף סוף כולם נירדמו.ליל מנוחה.((:

חני יקרה, חסרונך מורגש! ארבעה זאטוטים בהחלט יכולים להעסיק אמהות עד אפיסת כוחות. אני בטוחה שעוד יבואו ימים אחרים, בהם תוכלי להקדיש לעצמך מעט יותר. מעניין, לאחרונה שמענו כאן מספר אמהות שנורא מתגעגעות לבנותיהן הגדולות שכבר יצאו מהבית. כנראה שנגזר עלינו, כאמהות, להתעסק בילדינו כל הזמן: כשהם קטנים ותלויים בנו - זה קשה, וכשהם עוזבים - זה קשה לא פחות. ועל הכל תכסה האהבה. שבוע טוב ליאת

בעבר בעל תחלופה של עבדוה לימודים וכד' הייתי מתנתקת מהחברויות הישנות שלי.. בשנים האחרונות התגברתי על מנהגי זה ויש לי קשר טוב מאוד עם אנשים מעברי כאלה שאהבתי. אבל פתאום מציק לי בדיוק ההתנהגות שאני הייתי עושה לאנשים. היה לי ידיד חבר טוב שהיה מאוד קרוב אלי במשך שלוש שנים בשנים אלו היינו קבוצת של 5 חברים די מגובשת , וואז שנינו החלפנו עבודה כל אחד פנה לדרכו הוא לאחר חצי שנה נסע לחו"ל לשנה וחזר לפני חודשיים הוא חזר להיות בקשר עם כולם חוץ מאשר איתי השארתי לו כמה הודעות בפלאפון והוא פשוט לא חזר... אני מבינה את הרמז ומחקתי את מספרו.. (אני ידועת שהוא קבל את ההודעה שלי הוא אמר לשמהי שלא נעים לו להתקשר כי הוא לא חזר אלי) אני רק תוהה מידי פעם הרי מבין כל האשנים היינו הכי מיודדים חלקנו ביחד את החוויות הכי אישיות שלנו ואז משום מה רק איתי הוא ניתק קשר.. אני תוהה מידי פעם למה?? מה גורם לאנשים לעשות זאת??כמובן שהמשכתי הלאה בחיי אבל המניע של אשנים לא כל כך ברור לי, וגם איך אני ידע בפעם הבאה לסמוך על ידידים שלפחות ידעו לומר יפה שלום.

שלום רחל, אנשים, ובעיקר אנשים צעירים, נוטים לשינויים גדולים בחייהם, וכמו שציינת בעצמך, גם לך זה קרה לא פעם. כאשר עוברים לפאזה אחרת בחיים, גם ההשקעה הרגשית משתנה בהתאם, ואנרגיה רבה יותר מופנית לסביבה האנושית החדשה. דוגמא טובה לכך אפשר למצוא בצבא או באוניברסיטה, כאשר אנשים המבלים יחד באווירה לחוצה, מתגבשים ל"חברויות נפש", שלא תמיד עומדות במבחן המציאות שאחר?י. ובכל זאת, יש גם חברויות-אמת מעטות המחזיקות לאורך זמן. חברויות אלה שורדות בזכות הרצון המשותף של שני הצדדים, לשרוד את פגעי הזמן, ולהשקיע בקשר. אם הקשר עם הידיד חשוב ויקר לך, תוכלי להרים אליו טלפון, לחדש את הקשר מיוזמתך, ולא 'להתחשבן' איתו על כך שלא חזר אליך. לפעמים, רק מהפחד להינזף, אנשים מעדיפים להימנע מלהתקשר. אני מציעה לך להשקיע באנשים שסביבך ללא חשש, ולקבל בהשלמה את העובדה שייתכנו קשרים יפים ומתגמלים גם אם הם יפים לשעתם בלבד. שבוע טוב ליאת

אולי לא בדיוק הכי קשור, בכ"ז שיהיה בקצת הומור והקצנה :-) שנאמר: "Friends may come AND go, but enemies accumulate" (Thomas Jones) LOL עניין של תפיסה... מצחיק, עצוב, עד כמה נוח לחלק מאיתנו להיאחז ולהשיג את הריגושים שלנו דרך כעסים, עלבונות, או דרך קנאה, דרך שנאה. לשמור כך קשרים פנימיים. כמה נוח להשיג 'שליטה' כביכול במן שלמות שלילית אינסופית כזו, בה משקיעים את מיטב האנרגיות. והאחריות היא בידינו. או שמא בראשנו ... סתם כך, ואולי קשקוש שכזה, שיהיה יום נעים ולבבי

אני מטופלת כבר שנתיים וחצי אצל אותה מטפלת, עובדת סוציאלית קלינית. בהתחלה במכון ולאחר מכן באופן פרטי. במכון שילמתי סכום של 350 שקל וכשעברתי אליה לטיפול פרטי שאלתי אותה לגבי המחיר והיא אמרה שהוא נשאר 350 שקל. לאחר כמה חודשים באתי אליה ואמרתי לה שמצבי הכלכלי קשה והיא אמרה שתלך לקראתי והורידה לי את המחיר ל-250 שקל לתקופה. ולאחר כמה חודשים ביקשה לעלות שוב את המחיר אבל אמרה שהיא "רוצה ללכת לקראתי" ושהמחיר יהיה מעכשיו 300. לא היה לי נעים, בגלל שבכל זאת הרגשתי שהיה בינינו הסכם ואמרנו שההנחה היא רק לתקופה ולכן הסכמתי לעלות חזרה את המחיר. הבעיה היא כזאת, לפני שלושה שבועות בערך נתתי לאיזו מכרה רחוקה שלי את המספר של המטפלת כי היא אמרה לי שהיא מחפשת ומכיוון שאין בינינו ממש היכרות ואנחנו נפגשות רק פעם ב... הסכמתי. אבל אמרתי לה רק שלא תגיד שאני נתתי לה את המספר, אמרתי לה שלי היא לוקחת 300 שקל אבל בגלל שאני אצלה המון זמן ושבד"כ היא לוקחת 350. שתעשה עם זה מה שהיא רוצה ואני לא רוצה לדעת כלום, לא אם דיברה איתה ולא שום דבר שנוגע לזה, שאני מחוץ לעניין. היום במקרה פגשתי אותה והיא סיפרה לי שהיא דיברה עם המטפלת וכששאלה אותה מה המחיר המטפלת אמרה לה "בין 250 ל-260 שקל, ואת יודעת שזה זול יחסית לשוק" כך שהיא לא התכוונה רק למחיר של הפגישה ראשונה אלא בכלליות. עכשיו, אני ממש לא יודעת מה לעשות עם עצמי! יש לי מחר פגישה איתה, לא סיפרתי לה שנתתי למישהי את המספר שלה, אולי זה היה לא בסדר, אבל זה היה כי שכחתי לגמרי, לא היתה לזה משמעות בשבילי.אני מרגישה פגועה, מנוצלת, נבגדת. לא יודעת בכלל איך לאכול את זה. איך זה שלמישהו מהרחוב שהיא לא מכירה בכלל היא מוכנה לקחת 250 שקל ולי שאני כבר כמעט 3 שנים אצלה היא לוקחת 300 ויותר? אני מרגישה שאני בכלל לא יכולה לסמוך עליה או על שום דבר שהיא אומרת לי, שהכל היא עושה בשביל הכסף שלי. שאולי היא בכלל מושכת את הטיפול כי מאוד נוח לה. אני ממש צ'ופר! גם נחמדה, בלי יותר מדי מצבי רוח כלפיה, לא מטרידה אותה בד"כ בין הפגישות וגם היא עושה עליי קופה. למה לא? חלומו של כל מטפל לא? בבקשה תעזרו לי, אני לא יודעת מה לעשות. לא יכולה אפילו להסתכל לה בעיניים. ועוד מחר זה יום התשלום!!! אני אשמח לחוות דעתך ליאת או של כל אחד אחר. תודה

כדאי שתגידי לה את זה. גם אותי זה היה מרגיז מאוד

שלום נועה, הדברים שלך מדגימים יפה את מה שכתבתי קודם לאביבה, שהציעה "תעריף" ידוע מראש לכל פסיכולוג. מבלי להיכנס לשיקוליה של המטפלת הספציפית, אוכל לומר (ונדמה לי שגם הרגשת זאת על בשרך) שמטפלים רבים מגמישים את מחיר הפגישה בהתאם לקריטריונים מסוימים. אני יכולה לשתף אותך בהחלטה שלי, אותה למדתי מידידים פסיכולוגים: הודות למספר יציב כלשהו של מטופלים המשלמים תעריף מלא (אותו קובע כל פסיכולוג בהתאם למחירי השוק באזורו) אפשר לסייע למטופלים חסרי יכולת, ולגבות מהם מחיר סמלי. מאחר ואינך יודעת מה בדיוק התנהל באותה פגישה, ומן הסתם אינך מכירה לעומק את מצבה הכלכלי של אותה מכרה רחוקה שלך, המסקנה כאילו את מנוצלת נראית מרחיקת לכת. אני מציעה לך לפתוח את הנושא איתה, ולהביע את תחושותיך. אולי יהיו לך הפתעות שבוע טוב ליאת

מדוע קיימת הפלייה בין המטופלים???

ליאת, אני ממש לא יכולה להסכים עם דברייך. מנין האפשרות או הסמכות לפסיכולוג שמקבל באופן פרטי להחליט מי הוא חסר יכולת? על סמך מה? האם זה במסגרת ההכשרה המקצועית שלו ??? האם חשבת על כך ש: חסרי יכולת לרוב, לא הולכים בכלל לפסיכולוג באופן פרטי, אלא אולי נעזרים במוסדות ציבוריים דרך קופת חולים או דרך לשכת הרווחה של הרשות המקומית או בדרך אחרת.. האם חשבת על כך שמי שמצבו הכלכלי לא טוב, לפעמים מתבייש בכלל לדבר על כך? אז מה, הוא לא יקבל הנחה, מכיוון שהוא שותק? ע

ליאת, אני ממש לא יכולה להסכים עם דברייך. מנין האפשרות או הסמכות לפסיכולוג שמקבל באופן פרטי להחליט מי הוא חסר יכולת? על סמך מה? האם זה במסגרת ההכשרה המקצועית שלו ??? האם חשבת על כך ש: חסרי יכולת, לרוב, לא הולכים בכלל לפסיכולוג באופן פרטי, אלא אולי נעזרים במוסדות ציבוריים דרך קופת חולים או דרך לשכת הרווחה של הרשות המקומית או בדרך אחרת.. האם חשבת על כך שמי שמצבו הכלכלי לא טוב, לפעמים מתבייש בכלל לדבר על כך? אז מה, הוא לא יקבל הנחה, מכיוון שהוא שותק? ע

זו אפילו לא היתה פגישה, הן לא נפגשו. רק דיברו בטלפון וכשהמכרה שלי שאלה אותה את מחיר הטיפול המטפלת אמרה לה 250. לא היתה ביניהן שיחה על המחיר או איזושהי התמקחות. זה פשוט המחיר שהיא נתנה לה. כמו שאת יכולה לראות לפי השעה, קצת קשה לי לישון הלילה...

אני יודעת שזה לא קשור למצוקה והתיסכול הזמני שאת בו כרגע אבל פתאום אני קולטת כמה זה בעייתי לטפל בכמה חברות במקביל אצל פסיכולוגים חבר מביא חבר אבל כנראה לא כדאי לטפל בכמה חברים באותו זמן כי ההשוואה לא תהיה רק עכשיו מי משלמת יותר, היא תמשיך הלאה לאורך כל התהליך הטיפולי לאורך כל הדברים בדברים נוספים ויש דברים נושאים רבים שעלולות להיווצר שם בעיות.

את צודקת במאה אחוז. אבל לא חשבתי על זה יותר מדי באותו רגע, גם זאת שנתתי לה את המספר גרמה לי לחשוב שהיא בודקת עם הרבה מטפלים ולא בטוח שתלך דווקא אליה (מה שמסתבר כנכון כי היא אמרה לי שהיא לא מתכוונת ללכת אליה, ובטח לא אחרי שהיא יודעת איך היא איתי... וזה היא אמרה, לא אני). וגם חשבתי שזה יהיה בסדר משום שאנחנו כמעט לא נפגשות ואין בינינו ממש קשר ובנוסף ביקשתי ממנה שלא תערב אותי ושאני לא רוצה לדעת כלום. עכשיו בדיעבד אני מבינה שזו היתה טעות. אבל היא נעשתה ואני לא יכולה לשנות את זה. וכנראה שהיא הרגישה צורך (ואם כל הכאב אני מודה לה) לספר לי שכבר בטלפון המטפלת נקבה במחיר נמוך מהמחיר שאני משלמת לה אחרי כמעט 3 שנים ולמרות העובדה שאני בסך הכל חיילת משוחררת וכסף לא בדיוק בא לי בקלות.