פורום פסיכולוגיה קלינית

א.פ.ס.ח ....! (קוראת לך ב'נושא' בלחישה...) אני לא כל כך אוהבת שהשם שלי כתוב בנושא, אבל רציתי בכל זאת לקרוא לך.. אז בלחישה. לא למשוך יותר מדיי תשומת לב ושבכל זאת תשמעי אותי.. אני חושבת עלייך בימים האחרונים יותר מבדרך כלל.. ו... רציתי לשאול לשלומך.. לא בטוחה אם את עוד כאן קוראת.. ואת גם לא חייבת לענות אם את לא במצב רוח לזה, סתם רציתי שתדעי שאני חושבת עלייך ומקווה מאוד שאת בסדר. ואולי אפילו קצת מחייכת.. (מה שלומך?) לילך.

הייייייי לילך... (תאמיני או לא, שמעתי את הלחישה שלך למרות כל הרעש שמסביבי) ממש כיף לדעת שאת חושבת עליי בזמן הנוראי ומתוך כל הלחץ שאת עוברת..... מה שלומך? והכי חשוב מה שלום אמא? האם היא חזרה הביתה? אני תמיד כאן מחפשת לקרוא "בשקט" מה שלומך ושלומם של אחרים, שבדרך מוזרה התחברתי אליהם ומרגישה שהם חברים שלי. אני לא מרגישה טוב, כי אני באמת עזבתי את הטיפול והיא עדיין לא התייחסה להחלטה שלי (אולי בגלל שזה היה דרך הודעהSMS). אבל נורא קשה לי עם ההחלטה שלי, עם ההתעלמות שלה, ועם הפחד ממה שיהיה הלאה ואיך אסתדר לבד. (כנראה שהיה משהו שם גם עם כל השתיקות) אני לא יודעת מה אעשה, מרגישה הכי בודדה בעולם. *** החלטתי לא להשתתף יותר בפורום (אלא רק לקרוא בשקט ולבדוק מה שלום החברים), כי תגובת ליאת לא היתה ממש הולמת. אבל אני תמיד כאן ואשמח לשמוע ממך. תשמרי על עצמך א.פ.ס.ח

סליחה על כניסה לעץ שאינו קשור אלי.. דיפדפתי אחורה וקראתי את התגובה של ליאת. אני לא מבינה מדוע את חושבת שתגובתה לא הייתה הולמת, מה רע בה? התגובה שלה הייתה מאוד קונקרטית ולענין , בעיני. ולכן אני חושבת שאולי לקחת את דבריה קצת אחרת ממה שהתכוונה (אני כמובן לא דוברת או סניגורית שלה)

שמחה ששמעת אותי.. גם אני מרגישה שהחברים הוירטואלים שכאן הם באמת חברים, גם אם מסוג אחר מבדרך כלל. וודאי שחשבתי עלייך. קצת דאגתי... דאגתי שאולי באמת ברגע הקשה את נשארת לבד. כמו טל, לא מצאתי טרוניה בהודעה שלך הקודמת, רק מצוקה וקושי ובלבול, ולכן קצת דאגתי לשלומך. אני לא יודעת מה לומר כדי לעזור.. שמחתי לקרוא שהבאת משהו כתוב, גם אם ברגע האחרון בחרת לקרוע אותו. חשבתי שאולי משהו כבר ממש יושב על הסף שבין הפנים לחוץ, ועוד רגע ימצא את דרכו החוצה. לכן בהתחלה חשבתי שאולי הרצון לעזוב את הגברת שלך מגיע אולי רגע לפני איזו פריצה, שאולי פחד הוא שמניע להתרחק. אני לא יודעת.. מאידך, שנה ושלושה חודשים זה בכל זאת זמן. כל אחד בקצב שלו, ואין לדברים האלה לוח זמנים, אבל אם את מרגישה שבכל הזמן הזה את לא מרגישה מספיק בטוחה כדי לשתף אותה קצת, אז אולי באמת משהו בכימיה ביניכן לא מאפשר לך יותר מכך. אבל זה בעצם לא המקום שלי לקבוע קביעות, זה עניין של התחושה שלך. את גם מספרת שבכל זאת משהו בך נקשר, אז אני מניחה שהדברים לא חדים וברורים ואכן לא קל להחליט מה לעשות. אני חושבת שההצעה של טל מצויינת. שאולי טיפול באמנות יכול לסייע. ואולי אפשר גם לנסות פעם אחרונה עם הגברת שלך, שבכל זאת מכירה אותך קצת. ואולי לקבוע, כמו שהציעה טל, חוקים מאוד ברורים, מעין חוזה, לאיך מתנהלים ומה מותר לה לומר ומה עוד לא. משהו שלא ישאיר לך מרחב גדול מדיי לדמיין ולפחד ממה יהיה, ולבטל או לקרוע מכתבים רגע לפני. רואה, אני לא ממש עוזרת.. הצבעתי על כל האופציות נדמה לי..רובן של טל :-) (אהלן טל).. את יודעת, כתבתי מכתב ארוך מאוד לגברת שלי ושלחתי למייל שנתנה לי. כתבתי שם המון דברים וכל היום ישנתי לקראת הפגישה איתה, רק מהמתח של מה יהיה. בסוף כשבאתי התברר לי שהמייל לא הגיע. אני חששתי מדיי להתקשר במהלך השבוע לשאול אם הגיע המייל, והיא (אולי בגלל דברים שאני מקרינה) חשבה שכנראה ויתרתי על לשלוח לה ולא רצתה 'להציק' ולשאול אם אכן זה מה שקרה. מרוב שאני הנחתי הנחות וגם היא, משהו בתקשורת בינינו השתבש. אולי זה גם המקרה עם ה-SMS ששלחת.. אולי שווה לוותר על הנחות מקדימות ולהיות קצת אמיצים, כדי להימנע מברדק וסערות מיותרות.. יש לך מספיק לחשוב עליו גם בלי הצער והאכזבה הזו. אם את בוחרת להיפרד ממנה, זה גם בסדר, אבל אולי יהיה לך קל יותר לעשות את זה בצורה מסודרת, שתאפשר לך להמשיך הלאה בלי לחוש עזובה או מאוכזבת.. לא יודעת אם כל זה בכלל מדבר אלייך.. אם תעדיפי לא לענות ורק לקרוא זה גם בסדר, אני לא אפגע... אל תישארי לבד מדיי, בסדר? לפעמים כשלבד צריך בכוח לקבוע להיפגש עם מישהו, גם אם לא ממש מתחשק.. סתם כדי לא לטבוע בדכדוך.. שולחת חיוך ורוגע, ומוסיפה איזה חיבוק קטן :-) לילך. (אמא חזרה הביתה, תודה שאת שואלת :-)... מרגישה שנעשה לי נס...)

אמרת שהחלטת לא להשתתף בגלל התשובה הלא הולמת של ליאת. הרי יש עוד מנהלים לפורום אז למה צריך את ההפגנה. זאת הבעיה אם אנשים כמוכם שחושבים שהם מענישים מישהו אם האיומים שלהם. ואתם אפילו לא מקיימים את ההבטחה. קצת מצחיק שאתם מרשים לעצמכם לבוא בטענות למי שעוזר לכם כל פעם שמשהו קצת לא מוצא חן בעיניך. למה אתם הולכות לטיפול אם אתם לא רוצות לדבר, ואחרי זה עוד באות בטענות לפסיכולוג. מעניין שפה אתם דווקא מדברים הרבה. ליאת אני רוצה להודות לך שאת ממשיכה בסבלנות שלך לבנות כאלה. הוותיקה בפורום

זה התחיל ביני לבין לילך.... וזה התפתח לעץ סתמי כזה.....עד כדי וויכוח סוער (למרות שזה התחיל בלחישה!!!!) כנראה (לאחת המשתתפות שאמרה לי למה ללכת לפסיכולוג אם לא רוצים לדבר....) שיש הרבה מה להגיד בשקט... ואנשים שקטים הם האנשים הכי כואבים, הכי בודדים והכי מנומסים שאינם יכולים לפגוע באחרים, לכן ממשיכים בשקט שלהם וסופגים את העלבונות והכאב בשקט...... מקווה שאת מבינה?!!!! תודה לכל אלה שתמכו ולכל אלה שהתנפלו עלי.... לא משנה כבר. אין לי כוח. אני אמשיך לקרוא כאן כמו תמיד בשקט, ולענות למי שבאמת איכפת לו. לליאת- תודה על הכל, לא הייתה כל כוונה להעליב אותך.... פשוט התשובה שלך לא התאימה לי או למצב הרוח שהייתי בו.... אבל אני מלאת הערכה לך ולכל מנהלי הפורום על מה שנעשה שם. אבל כנראה באמת שאת דואגת לחלק מהאנשים בצורה אחרת מאחרים... זכותך... ביי

אולי באמת צריך להפסיק להגיב וזה באמשתי כי אני הראשונה שניכנסתי לעץ של היה מיועד אלי. אבל א.פ.ס.ח אני לא יודעת מי כתבה לך למה ללכת לפסיכולוג עם שותקים שם אבל מה שבטוח שאחת כזו לא מבינה בזה וכנראה גם לא הייתה בטיפול מימיה,שכן כל אחת ואחד שהיו בטיפול מכירים את השתיקות הקיימות שם לחלק מהאנשים זה בלתי נסבל (אני שונאת את זה וכועסת כל פעם שהפסיכולוגית שלי לא עוזרת לצאת מהמצב הזה) וחלק מוצאים בזה משמעות ותוכן.. לשקט יש משמעויות רבות אני חושבת שהם כן צריכות להתאים את עצמן למטופלות וכשיש צורך פשוט לשבור את הדממה הזו....

לאחר שנים של תסכול ביקשתי מבעלי ללכת לייעוץ זוגי, הוא מסרב בכל תוקף בטענה שהוא מודע לזה שהוא לא מושלם וקשה או לא מעוניין להשתנות ושעלי לקבלו כמו שהוא. אי לכך, החלטתי,להפסיק לקטר-כי זה לא יעזור, להפסיק לדמוע-כי לא מגיע לי, אני אתחיל לחיות: אבקר יותר את יילדי, נכדי, חברותי, ארחיב את חוג החברים, ואכניס לי לראש על מנת לשרוד כאילו יש לי בעל נכה. מה דעתך על הנ"ל?

יוכי יקרה, דעתי משולבת: חלקה אומר שזה מצויין שתחיי את חייך באורח מלא ושלם ככל האפשר, וזוהי תמיד האחריות שלנו, כל אחד מאיתנו בפני עצמו. החלק השני חושב לעצמו, או.קי. ועדיין ישנו תסכול גדול שאת חיה עמו שנים רבות, והוא לא ייקטן אם תקראי לו 'נכות'... אני מניחה שתצטרכי למצוא את השילוב בין דאגה לאיכות חייך האישית, והמשך מחשבה והתמודדות עם איכות חייך הזוגית. בהקשר זה חשוב לי שתדעי שעבודה עצמית שלנו, בטיפול אישי, יכולה להשפיע באורח מרחיק לכת גם על תהליכים זוגיים. כך שבמובן מסויים הוא לא "חייב" לבוא לטיפול הזוגי כדי שדברים יתחילו לזוז... אני מחזיקה לך אצבעות לחיים מרגשים ומספקים, אורנה

אני במצוקה נוראית דוקטור(בן 28) אין לי חברים,אני אף פעם לא התחלתי עם בנות אני מאוד רוצה להכיר יש לי מה להציע ואהבה לחלוק אבל אני פשוט לא מצליח לעשות את זה-אני מאוד משתוקק לגעת באישה אף פעם לא קיימתי וזה חורה לי אני ממש עצוב ומדוכא-קשה לי לקרוא בפורומים ובעיתונים על נערים ממש שקיימו יחסים ואני עוד לא קשה לי עד דמעות לראות ילדים ברחוב מתנשקים-אני לא חוויתי את זה עד היום.אני רוצה להנות להפיק חויות מהחיים ולא לסבול .א י ן לי ידע ונסיון במין(מי יכול לעזור לי-אין לי מספיק ידע עח לבישת קונדום) א ת ה ב ט ו ח צוחק עכשיו אבל זאת האמת אף אחד לא עוזר לי .הפסיכולוגיים שלי צוחקים עליי במקום לעזור תעזור לי בבקשה-תן לי תשובה כנה(לא כמו התשובות שאני קורא פה לגבי פונים) רב תודות: ע האומלל נ.ב- בגלל העצבות והדיכאון הזה קשה לי להיות מרוכז אני לא עובד ולא מצליח אפילו ללמוד

אמרת שהלכת לפסיכולוגיים ושצחקו עלייך...קשה לי להאמין..נשמע שאלה בעיקר פרשנויות שלך.לפעמים גם צוחקים כדי לנסות לקחת דברים יותר בקלות הרי זה לא ישפר לטובה את המצב אם הפסיכולוג שמולך יסכים ויגיד:"תשמע חבוב,מצבך נוראי,פשוט חסר תקנה":))) תנסה לקחת את הקטע יותר בקלות..אז מה אם אתה בתול?הבן אדם היחידי שעומד בדרך שלך זה אתה.אל תחכה לתרופת קסם.פשוט לקום ולהתחיל לעשות לאט לאט ולהפסיק לתת לפחד להחליט במקומך.ראוי לציין שאני בחורה בת 21אובייקטיבית לחלוטין שלא הייתה חייבת להגיב ואין לה שום אינטרס.:)

ע יקר, הכאב שלך אינו מצחיק כלל וכלל, ואני יכולה להבין את דאגתך ואת המצוקה שאתה חש. מהתיאור שלך עולה קושי חברתי הן ברמת קשרי חברות עם בני מינך, והן מבחינת יצירת קשר עם בנות המין השני. אני הייתי מתחילה לטפל בדברים במקביל, זאת אומרת בודקת ומנסה להבין מה קורה לך הן במפגש חברתי ללא הקשר מיני, והן במפגש שיש לו הקשר מיני. יתכן שאתה סובל מביישנות קיצונית ומחרדה חברתית, יתכן שאתה נמנע מהזדמנויות שיכלו לאפשר לך התנסויות חדשות ושונות, ויתכן שהבעיה במקום אחר. אני מבינה שאתה נמצא בטיפול פסיכולוגי, אך חשוב שיהיה מדובר במקום שאתה חש בו מספיק בטוח לבטא את כאבך. שם תוכל להתייעץ גם בנוגע לשילוב של טיפול מיני (סרוגייט), שיאפשר לך לחוות התנסות מינית ראשונה באווירה בטוחה ומוגנת. ובינתיים, נסה לא להתייאש, אורנה

היי דרור, השארתי לך הודעה לילה טוב, חן

מוטי שלום, אתה שואל שאלה כללית ללא פירוט מה טיב הקשר שלכם, האם זו מחשבה ספציפית או באופן כללי וכן הלאה. בכל מקרה אם המחשבה הזו מטרידה אותך, ואתה מרגיש אשמה בגללה, או חרדה, עצתי היא שתפרט יותר פה, או תפנה לטיפול כדי לברר קצת יותר מה אתה מרגיש וכיצד להתמודד עם זה, דרור

שלום לך, טוב לראות שאת כאן, גם אם כרגע בוחרת להשתתף בשתיקה, דרור

אני במצוקה נוראית והמומחים לא עוזרים לי

חורה לי נורא שאנשים פה פונים לפורום,ורוצים לשמוע רק את מה שנראה להם! מצד אחד כמעט כולם פה מספרים על כל מני כעסים כאלה או אחרים, מול המטפלים.ובאותה הנשימה על כמה הם מתגעגעים,למרות שהם נורא נורא פגועים. גם לך דרור,לאורנה ולליאת יש את הזכות או יותר נכון חובה לומר את מה שנראה נכון ולא סתם על מנת לרצות!!! וזה מעצבן אותי הלו שימו לב זה אנשים שעושים זאת בהתנדבות ובצורה הכי מעמיקה שאני מכירה,זה לא פייר לבוא בתלונות על תשובה שלא נראית חכם מי שמעיז לשאול צריך בעיקר להעיז גם לקבל תשובות! קחו זאת לתשומת לבכם!

הפונים בשאלות באמת סובלים גברת שמנת אני מקבל תגובות לא ענייניות מהמומחים הבנת ג ב ר ת

הלואי והייתי גברת שמנת האמיני לי אני רחוקה מזה שנות אור! ואין לי ספק שהכותבים פה סובלים!לצערי אני חלק מהסובלים ובגדול וגם לי הרבה פעמים יש אכזבה מהתשובות,עד כדי כמעט מעשה קיצוני רק בגלל תשובה.אבל צריך להיות מציאותי ולא לצפות לרצות לשמוע רק דבר אחד אם האמת באמת חשובה לכם אז צריך לשמוע הכל את לא חייבת לקבל זאת. ו...אני מאחלת לעצמי שארגיש אפילו בתור אשליה איך זה להיות גברת שמנת.אין ספק גרמת לי לעשות משהו שלא עשיתי המון זמן לצחוק!*

שלום, אני מסכימה איתך מאד אבל המנהלים יודעים עם מי יש להם עסק ולא מתרגשים מכל טמבלית שמנסה לחנך אותם זה המזל של הפורום הזה. בהזדמנות חגיגית זו גם אני רוצה להגיד לכם תודה מירי

שלום לכם, הפורום הוא מקום בו ניתן לשאול שאלות ולקבל תשובות. לעיתים התשובות אינן נוחות, מעמתות עם מקומות קשים ואז התגובה עליהן יכולה לבוא ממקום כואב. זה בסדר כל עוד מקפידים לא לחצות גבול מסויים, גבול שכל אחד שם לעצמו ושאנו כמנהלי פורום משתדלים לשים גם כן. יש מקום להבעת דעות סותרות וכעסים בפורום, כל עוד שומרים על הגבול הזה, זו לפחות דעתי, דרור

לעצבנית שלום. אם את כבר מתעצבנת ,אז אולי תבהירי למשתתפים במה הדברים אמורים? אני מנחשת שגם מנהלי הפורום לא ממש מבינים על מה הקצף.. האם את מבינה.???

אם את כל כך רוצה לדעת, אני מזמינה אותך ללכת קצת אחורה ולבדוק בעצמך!

אם תקבלי תגובה שנראית לך לא נכונה,לא תעירי על כך למנהלים ?בטוחה שאת כן. אני מסכימה איתך שלמנהלים יש את הזכות להגיב באופן בו הם יודעים,אבל באותה מידה גם לכל אחד יש את הזכות לא להסכים עם התגובות. את יודעת כמה פעמים המטפלת שלי טעתה והודתה בזה? פסיכולוגים לא תמיד צודקים בהכל,מסתבר, ואותי מעצבן שיש אנשים אטומים שלא מבינים את זה.

היי מנסה להתעורר... ולא מצליחה למצא סיבה לכעסים. את בעצם כועסת על מנהלי הפורום ומשתתפיו,ולטעמי את קצת מגזימה. המנהלים עושים עבודה נהדרת ,שלא על מנת לקבל פרס ,וגם..שלא על מנת לרצות אף אחד.כך לפחות אני מתרשמת. אי הסכמה,,גם אם היא קימת ,אינה סיבה להרעשה. אדרבא,אני נתקלת כאן לרוב בתגובות חמות ואוהדות. ובצדק! .

ליאת אפשר לשלוח לך EMAIL? מקווה שעד שתשיבי לא אסיים את כלהיין........

שלום לך, ליאת תהייה פה ביום חמישי ותוכל לענות לך, דרור

המטפלת שלי נראית נורא צעירה ואני מניחה שהיא גם צעירה. כשאני מדברת אני מרגישה שהיא כמו חברה בגלל גילה הצעיר וזה מונע ממני להרגיש בטוח שם. התחושה היא שאם היא צעירה אז אין לה נסיון ארוך טווח ושאין לה מה להציע לי, אני אצלה כבר חצי שנה, האם כדאי לחפש מטפל מבוגר יותר ואז אני ארגיש יותר בטחון? (מצטערת אם זה נשמע טיפשי)

חני שלום, המטפלת שלך צעירה את זה את רואה. את כל השאר את מניחה - שאין לה ניסיון ובעיקר שאין לה מה לתת לך ולכן את לא מרגישה בטוחה. אלו הנחות שייתכן ונכונות אך המסקנה שאין לך מה לקבל ממנה אינה וודאית. לפחות לא בשל הגיל או הניסיון. נשמע לי שהיא קשורה יותר לצורך שלך להיות אצל מישהו שנראה לך "שווה" יותר ממך ורק ממנו תוכלי לקבל משהו. שווה לחשוב על זה ולבדוק את זה לפני שממהרים להחליף טיפול. זה לא אומר שאי אפשר להרגיש לא טוב בטיפול ושהוא לא מספק אבל אם הסיבה היא זו שציינת הייתי מציע לבדוק אותה לעומק בעזרת הטיפול, דרור

איך יש אנשים שחושבים בלי להתבלבל שאם הייתה להם ילדות עם עבר של התעללות קשה אז מותר להם להתנהג בצורה סוטה לאנוס ולבגוד וכולם צריכים לסלוח להם ולהבין אותם תמיד? איך יש אנשים שתמיד סולחים להם? נמשכים אליהם? סומכים עליהם? איך יש אנשים שחושבים שאם הם עשו משהו רע כי השד השתלט עליהם ולא שהם התכוונו, אז אם הם ישבו ביסורי מצפון או יתחננו ויבטיחו שיהיה פיצוי אז זה בסדר ואפשר לסלוח? איך יש אנשים שרוצים להאמין להם כל פעם מחדש? איך יש אנשים שחושבים שאם תיתן להם משהו והם ירעיפו עליך שבחים ויאמרו לך המון פעמים תודה עד שתחנק, זה הופך להיות הכי בסדר מבחינתם לבקש עוד ועוד ועוד? איך יש אנשים שממשיכים לתת בלי גבול? איך יש אנשים שמחפשים רק מה רע באחר ומצפים שכל העולם ישתנה בשבילם רק חלילה לא הם, כי הם בסדר? איך יש אנשים שמוכנים להשתנות רק למען אלה? איך יש אנשים שלא מוכנים לקבל שיש להם תכונות מגעילות? למה כל כך קשה לאנשים לקחת אחריות? אלו לא שאלות באמת. אבל ראית מישהו עם תפיסה כזאת שעבר טיפול והצליח להשתנות?

שחר שלום, עלתה בי השאלה כשקראתי את דבריך מה הביא אותך לשאול את השאלה ומאיזה כיוון. אתה יכול להשיב או לא, נתון לבחירתך. בכל מקרה בנוגע לשאלתך, כדי להשתנות בטיפול יש צורך במינימום רצון לשינוי. בחלק גדול מהמקרים שהצגת לא נשמעת מצוקה או רצון לשינוי ואז אין סיבה לרצות בשינוי, ומכאן גם שאין שינוי בטיפול. דרור

בת 26+1, לפני חויים עברתי גרידה בסוף חודש 2 עקב אי הופעת דופק בעובר. חזרתי הביתה לאחר הגרידה במצב מצויין ויום למחרת נתקפתי ברעד בלתי ניתן לשליטה, הזעה,יובש בגון וחולשה כללית בכל הגוף.טופלתי ב"אסיבל" בהתייצבותי במיון. ללאחר מכן לקחתי שבוע ימים "וואבן" והבעיה העיקרית שהפסקתי לאכול-לא הצלחתי להוריד פירור בגרון והייתי דוחפת עם מים כמו תרופה כל דבר. התאוששתי לאחר שבועיים, חזרתי לעבודה והתחלתי לאכול שנית, ביום חתונה של אחי שוב פעם התחלתי להרגי רע והאי יכולת לאכול הופיעה שוב.(לכך נלוו גם טיפול שיניים,עקירות שמהם פחדתי).ביום האחרונים התחלתי להתאושש שוב... יש לציים כי מזה 3 שבועות אני מתלוננת על משהו שתקוע לי בגרון. בדיקת רופא א.א.ג וצילום חזה לא העלו דבר. התחלתי לקחתPAXXET , רופא המשפחה מסר שיש לקחת אותו למשך חצי שנה ושרק בשבוע ה-3 מתחיל להשפיע לטובה. האם אני נמצאת בסוג של דיכאון??כי אני לא חושבת על ההפלה שעברתי! ואם כן, האם הטיפול התרופתי יעזור???האם מחלימים מזה לגמרי??האם הכדורים הם ממכרים??והאם שיחות יועילו יותר מהכדורים או שיכול לצמצם את משך נטילת הכדורים?? תודה מראש רופא המשפחה

שלום לך, את עברת אירוע לא פשוט שהשפיע עלייך למרות התחושה המודעת שלך שאת לא עסוקה בזה. נזקקת לעזרה תרופתית בכדי להתגבר על הסימפטומים שאת סובלת מהם. למיטב ידיעתי פאקסט אינה מתאפיינת בהיותה תרופה ממכרת במיוחד, בשונה מהוואבן. בכל מקרה רצוי להתייעץ עם פסיכיאטר בנוסף להתייעצות עם רופא המשפחה. הסימפטומים שאת מתארת הם סימפטומים חרדתיים בעיקרם. והם מצביעים על משהו לא מעובד סביב האירוע שחווית. עצתי היא שלצד הטיפול התרופתי תתני את הדעת על עיבוד האירוע, אפילו בעזרת כניסה לטיפול בשיחות ממוקד. דרור

אבא של חברה שלי נפטר לפני חודשיים, בהתחלה היא לא בכתה חשבתי שהיא בהלם. אבל לפני יומיים היא אמרה לי שהיא שמחה אמתי לה שהיא בטח לא מתכוונת לזה היא אמרה "את לא מבינה מתוקה אני באמת שמחה" אני לא יכולה להסתכל עליה היא הכעיסה אותי כל כך אבל יחד עם זאת אני מאוד אוהבת אותה ולא מבינה למה היא אמרה זאת היא אמרה את זה בלי למצמץ, אולי הוא השתגעה או סתם פסיכית?

מוזר שלא שאלת אותה לפשר השמחה.... אם היא אמרה לך שהיא שמחה ,מן הסתם ,היתה אומרת לך גם מדוע ,אם היית שואלת אותה. סתם,תמהתי לי.,

מיטל שלום, אני מבין את התמיהה שלך וגם את התגובה שלך אליה. יחד עם זאת ייתכן ויש דברים שאת אל ודעת אליהם בנוגע לקשר בינה לאביה. אם זה באמת חשוב לך את יכולה לנסות להבין אותה, ולהבין מאיפוא השמחה מגיעה, דרור

אני בת 43 מעולם לא הייתי בטיפול, פתאום העבר מתחיל להציק לי ולהכאיב. הילדות חוזרת אלי. איך זה יתכן בגילי לכאוב על דברים שקרו לפני שלושים שנה, האם אני משתגעת?

מיכל שלום, כאבים שאנו צוברים בחיים, במיוחד כאבים שהתאמצנו להדחיק שנים ארוכות עלולים לעלות בעוצמה רבה בשלב זה או אחר בחיינו. אין המדובר בשיגעון או במשהו מוזר, אלא במשהו שמסיבה כלשהי עלה עכשיו ומבקש התייחסות וטיפול. וזה משהו ששווה לתת עליו את הדעת ולנסות להתמודד איתו בטיפול. זה לא מאוחר, זה הזמן, דרור

היי ליאת, שאלתי את דרור ולא ידע. ראי בבקשה "קבוצת תמיכה בצפון" הודעה קודמת. אני מעוניינת לדעת היכן יש תמיכה הדדית בנוגע לנושא הנל. תודה אורית.

אורית שלום, ליאת תהיה פה ביום חמישי את יכולה לפנות אליה אז ואני בטוח שהיא תעשה את המיטב לעזור לך, דרור

האם אפשר להגיד למטפל שלי שאני רוצה שעתיים רצוף במקום שעה בשבוע. כי בשעה אני לא מספיק כלום. ולמה הוא לא מציע לי פעמיים בשבוע כשהוא רואה שקשה לי?

היי תשמע, הטיפול כל כך יקר , תצטרך לשלם כפול... אם יש לך יכולת לעמוד בתשלום ,אתה בעצמך יכול לבקש פגישה כפולה. אני חושבת שהמטפל לא יתנגד.

יניב שלום, אתה יכול לבקש ממנו שעתיים רצוף, אולם מרבית המטפלים אינם עובדים כך באופן קבוע. לגבי פעמיים בשבוע אתה יכול לבקש ממנו, אם זו מערכת ציבורית לא בטוח שזה יהיה אפשרי מבחינתו. אם זו מסגרת פרטית הוא יעשה איתך את השיקול של מה נכון לך מקצועית ותחליטו ביחד. בכל מקרה אני מציע שתדברו על זה. דרור

מרגישה שלא מספיק אנדורפינים בשוקולד אמנם אני לא בדיכאון, האם כדאי ליטול משהו נגד דיכאון קל- כי יש לי תנודות במצבי רוח(הפלה לפני 3 חודשים) שמעתי על רמטיב- האם זה יכול לעזור?

שלום לך, רמוטיב היא תרופה יעילה עבור מצבי דכאון קל ודכדוך. בכל מקרה עצתי החמה היא להתייעץ עם פסיכיאטר מה הדרך הטובה ביותר לעזור לך להרגיש טוב יותר. אין זה אומר משהו על חומרת מצברך אלא על כך שזהו איש המקצוע המתמחה בתחום הטיפול התרופתי הקשור למצבי רוח, וטבעי להתייעץ איתו. דרור

טוב האמת שכבר די מכירים את הסיפור שלי כאן ובכן אני עדיין באותו המקום הייתי שמחה אם תוכלו לעזור לי לנתח את הקשר הזה אני אותה בחורה בת 24 שיוצאת עם גבר בן 36 ואנחנו סוג של ביחד לא ממש מוגדר או מובן ועם זאת הוא כול הזמן רוצה לעזור לי מבחינה כלכלית וכו וכו ואני מאוד מרגישה שהחברות האמיתית שלנו מתפספסת רק החברות הזאת אני "מפחדת לגשת אילו למשל שהוא עייף" או דברים מהבוג הזה כאילו נורא הזוי מה הייתם יכולים לומר על זה מבחינה מקצועית???

אביב שלום, את אומרת שקשה לך שזו לא ממש חברות, שאת לא מצליחה להרגיש בנוח לגשת אליו, האם זה נכון, לכך את מתכוונת, שמשהו בטבעיות שבקשר שלכם פגומה? אם זה כך, את צריכה לבדוק מדוע את שם. מה הוא בשבילך, האם נוח לך במקום שהוא דואג לך כלכלית והאם זה קשור לקושי שהצגת. ייתכן ומולו את מרגישה בתפקיד מסויים אבל לא בתפקיד בת הזוג שלו, או לפחות לא כמו שהיית רוצה. דרור

אין מה לעשות, אנשים, בסופו של דבר, הם שטחיים ונתפסים לפרטים חיצוניים. אני תוהה מה היה קורה אילו לא הייתי גבוהה ורזה אלא שמנה, נמוכה ומכוערת. העולם הפנימי שלי לא היה מעניין אף אחד מלכתחילה מאחר והחיצוניות לא משהו. היה לי הרבה הרבה יותר קשה להסתדר בחיים. עצוב עד כמה שזה ישמע, ניתן להשתמש בכח היופי לדברים שלכאורה אין להם שום קשר למראה חיצוני... פעם זה נורא הפריע לי. אך עכשיו, כמה שזה ישמע אכזרי, גם אני משתמשת בכח הזה, רוב הפעמים אפילו שלא במודע. זה כח שעוזר מאד לפתוח דלתות...

לתוהה בקול. .... אין חדש תחת השמש ,ולא המצאת דבר. רבים וטובים עושים שמוש ביופי במודע או שלא במודע,כדי לקדם ענינים ,ואין צורך להתנצל.. אגב ,אני מכירה כאלה שרחוקים מלהיות יפים שהסתדרו מצוין בחיים.. ועוד משהו ,כמו שיש צרות של עשירים ,כך יש צרות של יפים (תמיד יימצאו יפים מהם...)

יפה אהבתי!

כמה שזה נכון... זה לא רק יופי, לפני שבוע התפרסמה כתבה בעיתון בנושא בתחום שאני עוסקת בו ובמקרה לאור הצלחה נקודתית שלי פורסמה תמונתי...וכתבה עם מחמאות. כל האנשים צלצלו אלי , האנשים שזה שיחק אצלם תפקיד היה לי מוזר...... אני לא אוהבת את תחום עבודתי ולכן הפרסום לא דיבר אלי (אם זה היה בתחום שאני אז אולי כן) מה שכן הדהים אותי זה כמה זה שיחק אצל הסביבה וגם אנשים לא מהתחום התלהבו...וממש לא הבינו במה מדובר ק פתאום הפכתי לאדם "שווה" כאלו מפורסם. וזה מזכיר לי כל פעם את השנה שלא עבדתי איך אנשים התייחסו אלי כאלו אני כלום אפס מאופס ומזכיר לי את העתיד הקרב שאני יעזוב עבודה בתחום נחשק שלא מתאין לי ויצא למסע לימודים ארוך ומענין , הדבר הכי קשה בתקופה זו זה הסביבה והיחס שלה : לעבוד ה, כוח, יופי, וכסף (אני יהיה כמה שנים "עניה", סטודנטת בלי עבודה יחסית בגיל "מבוגר") אז כן פנימיות לרוב האנשים אל משחקת הרבה, עצוב.

שלום לתוהה בקול רם ולשאר המגיבות, זה נכון שמראה חיצוני ותדמית לא מזיקים, ובכל זאת הדבר המרכזי שאני שומע מכן הוא הפער בין התדמית החיצונית לחוויה הפנימית. פער שלעיתים אינו פשוט. כך, מראה חיצוני טוב, דורש לכאורה רדידות מסויימת. את אינך רדודה ולכן בעבר התקשית מאוד להשלים עם היתרונות שבמראה החיצוני שלך. רק כאשר השלמת, חלקית, שהמשוואה הזו לא חייבת להיות בצורה הזו, שאת יכולה להיראות טוב, שאנשים ישימו לב לזה, מבלי לאבד את העומק שלך יכולת להתחיל להשתמש בכל היתרונות שניתנו לך. וזה לא מובן מאליו. דרור

דרור. השבוע כמעט עברתי תאונה,כמעט נכנסתי ברכב, אני מצטערת שזה עבר בשלום ויצאתי ללא פגע,חוץ ממכות יבשות שקיבלתי,אבל למי אכפת, בטח לא לי. כשכ"כ רוצים למות,זה מבאס שהמוות הצליח להתחמק. אני רוצה לומר שלום לעולם אבל העולם לא רוצה להיפרד ממני אף פעם. כל הגוף כואב וסחוט מרגישה כמו סמרטוט,וכשהגוף כואב כך גם הנפש. כולם שואלים אותי מתי אני מתחתנת,בעבודה ומשפחה,והמשפחה שלו רוצים להזמין את ההורים שלי, אמרתי לחבר שלי שיגיד להם להוריד את הלחץ כי אני עוברת גיהנום אין לי כוחות גם לזה... הוא רוצה שנקבע תאריך מהיום לעוד שנה, אמרתי לו שאני לא מוכנה עדיין חתונה אמור להיות האירוע הכי משמח בחיים... וצריך להיות מוכנים לכך, אחרת זה מתכון לסבול כל החיים,אם מתחתנים שלא מוכנים לכך.יותר מידי אכפת לי ממה שהסביבה חושבת , אני רואה את חברות שלי מתחתנות מאהבה ובאושר ולי רע כבר לא נעים להגיד שרע כל הזמן. זה מתסכל. התקשרתי למטפלת והיא חזרה אליי,אמרתי לה שאם לא הייתי מתקשרת ומשאירה לה הודעה היא לא היתה חוזרת אליי כי לא אכפת לה, והיא יודעת שעברתי תאונה והיא אפילו לא שאלה מה הרופאים אמרו לי . אין לי ספק שלא אכפת לה. כואב לי שהיא סתם אמרה כל הזמן הזה שכן...

אני לא מצליחה להבין את זה,(כמעט כולם בפורום הזה) כל הזמן מדברים על כמה מפריע להם, שהמטפל/ת לא מתעניין, סתם אומר שאיכפת לא,ההתעסקות המסיבית הזו בדעת המטפל והתנהגותו. עם כל הכבוד לקרבה ולאינטימיות אשר ישנה,כאילו יש גבול! הכל הופך להיות סובב ומרגיש סביב המטפל ותגובותיו ופחות סביב הבעיה, כל השבוע לחשוב, לתהות,להבין או שלא,כל זה בשביל שעה אחת בשבוע? מפחד כל כך התלות הזו יש עוד דברים לחשוב עלייהם אפילו עם קשים הם,והם לא בהכרח טיפול מטפל. תחשבי על זה נראה לי שיש לך דברים יותר חשובים להוציא עלייהם אנרגיה, מאשר לחשוב לנתח ולתת לעצמך תשובות על המטפלת שלך.

חן שלום, אני שמח לשמוע שיצאת בשלום מהתאונה, למרות דברייך שזה משהו שאת מצטערת עליו. את מדברת על התחושות הקשות שלך והעצב שלך מול החבר, החתונה, החברות ושאר האנשים מסביב ונראה כי מדובר בכאב אותנטי. יחד עם זאת לעיתים עולה בי השאלה האם אין בך גם חלק הרוצה להישאר במקום הזה של חוסר אמון באחר, תחושה שרע לך. אולי כי המקום הטוב לא מוכר דיו ואולי מסיבות אחרות. אבל לפעמים כדי לשנות את התחושות הקשות צריך להבין וגם לעשות משהו בנוגע לצד הקיים בהרבה מאיתנו ואולי גם בך שלא באמת רוצה לשנות ולהשתנות, דרור

לדעתי, שפסיכולוג לא מתקשר למטופל, זה לא מפני שלא אכפת לו! יכול להיות שהרבה פעמים הם היו רוצים ועוצרים בעדם, כשאת משאירה הודעה אז היא יכולה לחזור אליך בלי היסוס. אם את עם חברות או ברגע שלא מתחשק לך להיזכר בטיפול או בה(אם יש רגע כזה (-:) במידה והיא מצלצלת היא כאלו שוברת זאת נכינסת לך לחיים גם בזמנים שהיא לא אמורה להיות שם, ברגע שאת צלצת והשארת הודעה אז זה משהו אחר.

איך יתכן,שככול שהאדם מנסה להתמודד,מתאמץ בכל הכח בכדי לנסות ולראות משהו קצת אחר.פחות מפחיד,פחות כואב ופחות מאיים. הדברים מתנפצים לא בפרצוף,כמו בדומינו שאחד מפיל הכל. כמה כוחות עוד צריך?ומתי ייעצר הכל? האם באמת אפשר וצריך להתמודד עם הכל? האם באמת יש סיבה להתאמץ על מנת להתקיים?לא יכול להיות מצב שזה פשוט מיותר?ופשוט לקחת את כל הכח שמתבזבז לחינם ולהמיר אותו בלוותר,זה נראה הרבה יותר קל ,הרבה יותר מציאותי,עם הרבה פחות סבל וכאב,ובויתור ניתן גם לא להכשל!האם אני טועה?או לא הגיונית? לא נראה לי שצריך להיות "משוגע" על מנת לבחור במוות. זה נראה לי לפעמים ההחלטה והמחשבה הכי שפויה שיש לי.

שלום לך, כן, לפעמים נדמה שהחיים קשים מדי ושהפתרון הטוב ביותר הוא המוות, המוות כבריחה מהסבל. זו מחשבה נפוצה למדי, בדרגות שונות של חומרה. אבל לא כל מחשבה כזו מובילה בהכרח למעשה. מרביתן לא מובילות למעשה, כך שהמחשבה היא בהחלט לא דבר "משוגע". הדרך בה את בונה את הנימוקים נשמעת הגיונית מאוד, רק שלא תמיד ברור במה המוות עדיף. איפוא ההגיון שם. כך שלמרות הכאב הבלתי נסבל לעיתים, יש טעם בחיים, ובניסיון החשוב לנסות ולמצוא טעם וחיים נסבלים ואפילו טובים יותר. דרור

כשהמטפל אומר לך שהוא חושב עליך זו אמירה שרירוית או מתיימרת להיות מעבר לסתם אמירה.

שלום לך, השאלה לא לגמרי ברורה לי, אבל ברור שלאמירה כזו יש משמעויות, וצריך להבין אותן בהקשר הטיפולי בו הן נאמרות. אבל משמעות בוודאי יש לכך, דרור

זה לא יהיה שלם אם לא אקבל את פניך גם פה. בבית הזה. אוהבת שאת פה איתי, ובכלל. הדר

אחותי, תודה. על שנשארת לי. על הכל. וכאמור "זה נגמר, זה עבר, לתמיד, אולי מעגל שנסגר ונשארת חי ניפגש, נתראה - לב אוהב אינו טועה כמו אל ים נזרום, נזרום נבקש עד שנגיע וניגע אל החלום." טוב לחזור. אלייך. אל הבית. יעלה

שלום לך, אתה מוזמן להביא לכאן את הכאב והמחשבות שהובילו אותך לרצון הזה למות, ולשתף אותי ואת חברי הפורום . דרור

אני חושדת שחברה שלי עוברתת התעללות מינית בבית, מהם הסימנים לזה, אני לא רוצה לשאול משהו שהוא לא בטוח? אם תוכלו להסביר באופן כללי מה הסימפטומים ואני יעשה השוואה. וכיצד פועלים במידה וזה נכון?

אפרת שלום, ראשית את יכולה לפנות למרכז לנפגעות תקיפה מינית ולבקש שם הדרכה וליווי. מעבר לכך ישנם סימפטומים רבים היכולוים לאפיין נפגעות תקיפ מינית, ולעיתים גם הפוכים זה מזה. כך למשל יכולה להיות הסתגרות, אובדן חשק, שקט, ולעומתם יכולה להיות סערת רגשות, התפרצויו זעם ועוד. כך שקצת קשה לתת מכאן רשימה ברורה של מאפיינים. הדרך הטובה ביותר היא פשוט להיות איתה, לנסות ולהרגיש האם היא חוששת לחזור הביתה, או חוששת מאדם מסויים בבית באופן מיוחד. ולדבר איתה. זה לא מוכרח להיות ישירות אבל אולי אם היא תבטח בך היא גם תוכל להיעזר בך. ואולי אפילו לדבר איתה על הדאגה שלך ומה שגורם לך להרגיש כך - למשל שאת רואה שהיא עצובה יותר בזמן האחרון וכו', דרור

כל פעם שאני מגיע לטיפול אני מתכננת להוציא מלא דברים וכאב, אך כשאני מגיע למטפלת שום דבר לא יוצא, אני יוצאת ממנה עם אותו כאב וחוזר חלילה. אני פשוט לא יכולה לחיות עם כל המטען הזה והוא פשוט לא יוצא.

שלום לך, האם המטפלת מודעת לדרמה המתחוללת בתוכך. אם לא שתפי אותה ושתיכן תיאבקו בקושי שלך. זהו קושי מוכר, וזה לא הופך את זה לקל יותר. אבל העבודה בטיפול צריכה להתמקד כרגע על הגורמים המקשים עלייך לבטא את הכאב בטיפול, דרור

פשוט להגיד הכול הרי למה לזרוק כל כך הרבה כסף רק כדי להוציא אותו מבסוט ומליונר-ואתה פגוע וחסר אונים בחייך.......

שלום אני אמא לשני ילדיםילדה בת 3 וחצי ותינוק בן 8חודשים. בד"כ רגועה וסובלנית. היום ממש יצאתי מהכלים וצרחתי על בתי כמו כן ממש "דחפתי" אותה לבצע משהו שהתנגדה (אמבטיה...). כאילו פרקתי עליה את כל התסכול והסבלנות שנגמרה לי כל היום. היא בכתה נורא ונראה לי שגם נבהלה נורא. זה קרה לי גם לפני שנה בערך שהייתי בהריון. יש לציין שבתי הייתה מאוד בכיינית היום על רקע עייפות (ידעתי זאת) לפני כן והשתדלתי כל היום להיות סובלנית כלפיה. אני יודעת שיש מצבים שאנחנו יוצאים מהכלים אבל ייסורי המצפון לא עוזבים אותיייייי, וההרגשה כאילו חיבלתי בקשר הנהדר שיש לי עימה לא מרפה... היא בהחלט נבהלה ממני ראיתי זאת בעיניה (ואולי גם אני נבהלתי מעצמי...) מה עושים? איך מתמודדים עם הרגשות מסוג זה? ובעיקר מה עושים כדי שמקרים כאלו לא יחזרו. יש לציין שאח"כ שוחחתי איתה על הכעס שהיה אמרתי לה שבעצם אני יודעת שהיא הייתה עייפה מאוד ולכן כל היום בכתה ונדנדה ונשתדל שמצב של חוסר שינה לא יקרה שוב וזה בסדר לכעסו וגם כשכועסים אני מאוד אוהבת. (לא יכולתי לדבר על ההתנהגות שלי...) אח"כ כמובן גם חיבקתי אותה ונישקתי אבל ההרגשה שלי היא חראאאאאאאא מבקשת עצה תודה שחר.

שחר שלום, אני בהחלט יכול להבין את הבהלה שלך ואת רגשות האשם. את פגשת היום משהו בך שאת לא רוצה לפגוש - אותך כועסת ותוקפנית כלפי הבת שאת כל כך אוהבת. אבל מה שאת מתארת הן תופעות הקורות מדי פעם כמעט בכל בית. המחשבה שזה לא יקרה היא לא מציאותית, ידלים, בשל סיבות שונות, מביאים אותנו לעיתים לקצה שלנו. אין לך סיבה להרגיש אשמה מה עוד שעשית את המקסימום אחר כך. ושוב תזכורת לדבריו המופלאים של וויניקוט " האם הטובה דיה", לא רק שאין אם מושלמת, אלא שאם מושלמת פוגעת בהתפתחות התינוק, לילה טוב, נטול רגשות אשם, דרור

נמאס לי מהכל אני אפילו לא יודע מה לכתוב.

שלום לך, אני ומשתתפי הפורום כאן ומחכים לך עד שתדע, למרות שאתה מוזמן לשתף מבלי שזה יהיה מסודר, דרור

אני נשוי מזה 9 שנים אני מאוד אוהב את אשתי בתקופה האחרונה נראה לי שכשאני מדבר איתה היא כאילו מרחפת ולעיתים לא זוכרת שדיברתי איתה היא נורא מבולבלת, הילדים אומרים לי אבא אמרנו לאמא והיא לא מבינה על מה מדובר (כמו ציוד לבית ספר היא לא זכרה שדובר על זה) כל שיחה מלווה במשפטים מצדי כמו "את פה"?

מנחם שלום, קשה לאבחן מכאן ולפי התיאור שנתת מה קורה. יכולים להיות הסברים רבים לתופעות הללו, החל מדיסוציאציות שהיא חווה הקשורות אולי באירוע שקרה, בעבר או לאחרונה, ייתכן ומדובר בהפרעות נוירולוגיות וישנן עוד אפשרויות. אם אתה מרגיש שהמצב אכן חמור, פנה לרופא המשפחה, הוא יוכל לכוון אותך לאן להמשיך משם. דרור

במהלך השבוע עד לפגישה עם המטפלת אני עוברת דברים מאוד קשים ולעיתים אני מרגישה צורך עז להתקשר למטפלת שלי ולשתף אותה אך לא נעים לי. האם זה מקובל להתקשר במהלך השבוע ברגעים קשים או שזה הטרדה.

רותם שלום, העובדה שאת רוצה להתקשר מעידה שאת סומכת על המטפלת ושנוצר ביניכן קשר טוב וזה חשוב. לגבי השאלה האם זה בסדר הרי שזה משהו הניתן לבירור ביניכן. אין כאן חוקים, וקשה לענות על זה מכאן. אבל קחי בחשבון שמטבע הדברים כאשר תתקשרי אליה היא לא תהיה פנויה כפי שהיא בתוך שעת הטיפול, מסיבות שונות, וזה כשלעצמו יכול להוות גורם משמעותי בהמשך, דרור

אני תמיד מתקשר

היי לפני כחצי שנה בערך החלו אצלי פחדים מכל מני דברים בחיים זה היה כל הזמן יותר פחד מאשר עצב. פחדתי מהכל, אני עדיין פוחדת. מלצאת לעולם, להקים משפחה, לא להקים משפחה, להתמודד עם דברים לבד, להיות לבד בחיים, למות, לחיות, לעבוד ועוד דברים כאלה... (אני בת 18). בעיני אלה פחדים לגיטימיים אבל במידה נכונה, אלא שאצלי זה ברמה גבוהה. אני יכולה להרגיש בסדר ורגוע לכמה זמן, ואז פתאום להכנס לתוך הפחד הזה, ואני מתחילה להרגיש שאני משתגעת, שאין מוצא, שהסוף מגיע. מצד שני הרגשתי כל הזמן שהכל תפל, חסר משמעות, חסר טעם, שבסוף ממילא מתים אז חבל להשקיע. לא רוצה למות ולא רוצה לחיות. הלכתי לטיפול פסיכולוגי לפני כמה חודשים והפסיכיאטר איבחן אצלי דיסתימיה, לדבריו, ומאז לא פגשתי אותו ולא דיברתי על מה באמת יש לי. בקרוב אני אתחיל טיפול התנהגותי קוגנטיבי. לפי דעתך, הפחדים האלה שיש לי והסימפטומים לפחדים (רעד, קיפאון, לפעמים כאבי ראש, מחשבה אינטנסיבית על המוות (לא מחשבות אובדניות)) הם סוג של חרדה?

שלום לך, חלק מהסימפטומים שאת מתארת מאפיינים דכאון וחלק מאפיינים חרדה. העניין האו שלעיתים קרובות חרדה מופיעה עם דכאון ולהיפך. כך שבהחלט ייתכן ואת מסתובבת עם דיסטימיה זמן מה, תחושות של חוסר טעם ריקנות ועוד, ולצידם את חווה פחד וחרדות לא מוסברות. שתי האבחנות הללו לא סותרות האחת את השניה. דרור

היי ליאת. אנ לא יודעת אם את זוכרת שספרתי לך על הבן זוג שלי עם האקסית שלו עוד מפני שבוע. הוא היה אצל הפסיכולוגית שלו והיא המליצה לו להפגש עם קבוצת תמיכה בכל עניין האובססיה ועם נושא התלותיות. אז כשהתכתבתי איתך טענת זה חרדת נטישה , אך היא גם טוענת שהוא מתייחס ביתר ו"אובר" משקל לשירים, מקומות וכו'. שלא מניחים לו. מאוד קשה לי אומנם לתמוך בו ללא התייחסות סוביקטיבית למצב כלפי, אך כפי שטענה הפסיכולוגית שלו אני רואה בו את הדברים החיוביים שהכרתי בו ואת כל הצדדים הנפלאים בו ולכן אנו גם בטיפול זוגי, כפי שספרתי לך. היא טוענת שחוסר קשר ויצירת הקשר בינינו הכולל חווות חדשות יגרמו לו לשכוח אותה, אך עדיין דוגלת בטיפול פרטני וקבוצתי שיראה ויתמך ע"י אנשים נוספם שתלותיים בכל מיני דברים בחיים. מה התייחסותך לדברים שכתבתי? וחוץ מזה אולי תוכלי לעזור לי איפה אנו יכולים למצוא קבוצת תמיכה/ שיתוף הדדי בצפון? בעיקר ברמת הגולן אם ידוע לך על מקום מפגש כזה? אם לומר את האמת גם עכשיו שאני כותבת לך את זה בא לי למות שבכלל הוא הגיע למצב של אובססיה כזו באהבה כלפיה, האמת שגם אני זוכרת שהיה כך בתחילה אליי, עד שהיא ראתה כי הוא מאושר בחייו עם מישהי אחרת וחזרה לתעתע ולהציק לנו. ובאמת כשניסה לחזור אליה (ספר לי גלויות מאוחר יותר והחלטתי לתת לו שוב צאנס- כתנאי לטיפול זוגי, פרטני ותרופתי, כפי שאת זוכרת) לא הסכימה. תודה על עזרתך. אורית

אורית שלום, ליאת תענה ביום חמישי, ובינתיים אני אשמח להתייחס לדברייך, נשמע לי שמושקעת הרבה עבודה סביבו עם הרבה מקצועיות ורצון. אכן התמיכה שהוא עשוי לקבל בטיפול קבוצתי ופרטני היא חשובה. אך גם התמיכה שלך חשובה כפי שהיא אמרה לך, ואולי לשם כך הטיפול הזוגי גם. כך שלמרות כל הקושי שאת מדברת עליו נשמע שנעשים כל המאמצים להתמודד עם המצב הקשה. לגבי קבוצת התמיכה, לצערי אין לי מידע בנושא אך אני מזמין את חברי הפורום לסייע בנושא, בהצלחה, דרור

חברה שלי אמרה לי שהלוואי והיה לה אומץ להתאבד. היא באמת נראית עצובה לאחרונה. היא בת 28 ויש לה חבר האם לדבר איתו? מה לעשות?

דפנה שלום, זה מאוד מפחיד וקשה לשמוע הודעה כזו מחברה טובה. השאלה היא כמה רצינית את מרגישה שהיא. לרוב כאשר אדם מדבר על אומץ להתאבד הוא מבטא את המצוקה הקשה שלו ואולי גם המחשבות על המוות אבל אין לו כוונה מעשית להתאבד. עדיין היא כנראה במצוקה קשה ועל כך את יכולה לדבר איתה, לומר לה שאת מודאגת ומעוניינת לעזור לה, אפילו לשתף אותה שאת רוצה לדבר עם החבר שלה. בעצם להיות שם בשבילה. אם את רואה שהמצב שלה לא טוב, עצתי היא לעזור לה לפנות לעזרה מקצועית, דרור

בעלי לא קונה לי שום מתנות וכשאני אומרת לו למה אתה לא קונה הוא טוען שאינו יודע מה אני אוהבת אמרתי לו תביא פתק החלפה רק תחשוב עלי לפעמים. הוא בעל ואבא נהדר אבל מאז הוא מתמיד היה כך. מה לעשות?

מיכל שלום, זה אכן מאכזב לא לקבל מתנות, זה תמיד כיף לקבל. אבל אמרת שתמיד הוא היה כך. ונשמע שבשאר התחומים טוב לך ואת מרגישה שהוא אוהב אותך. את יכולה לנסות לשנות אותו אבל מאוד ייתכן שאם זה לא בא מבפנים זה לא יחזיק מעמד. ואז כמו הרבה דברים תצטרכי ללמוד להשלים עם זה ולהתבונן על המקומות בהם הוא כן מספק אותך, דרור.

אני בן 34, עוסק בהקמת אתרים. בחצי שנה האחרונה אני נורא רוצה ללמוד פסיכולוגיה וללכת על כל המסלול עד לקליני. האם זה מאוחר מדי. האם אוכל להיות מאפל כאשר אני כבר אהיה בן ארבעים?

אלעד שלום, אני מניח שאתה מודע לקשיים הקיימים במסלול הזה. יחד עם זאת גיל 34 בהחלט אינו גיל מאוחר מדי להתחיל ללמוד ולעסוק בתחום. מניסיון יש לא מעט מטפלים ששינו כיוון בערך בגיל זה. זה אפשרי בתנאי שאתה שלם עם זה ועושה זאת מתוך מחשבה מעמיקה, דרור

אחותי בת 17 והיא יורדת במשקל מיום ליום היא פשוט נעלמת, היא לא מתייחסת לאף אחד מאיתנו, היא בוכה בלי סיבה, לא מוכנה לדבר. אני וההורים שלי מתחרפנים, בבית הספר אמרה היועצת שכל החלטה תלוייה בנו. מה לעשות איך אפשר לאשפז את אחותך בכוח. היא הייתה ילדה מצחיקה והיינו משפחה נורמלית פתאום אני מרגיש שאני מאבד אחיזה. איך אני יכול לעזור לה היא כמו סגורה על מנעול ובריח ופשוט כולנו לא מוצאים את המפתח.

שלום נועם, המצב שאתה מתאר, נשמע כמו אנורקסיה, זהו מצב המוגדר כמצב שאין להזניחו בשל סכנת החיים הטמונה בו. לכן, גם אם זה קשה לך אתם צריכים ללחוץ לכיוון של אשפוז. אם אכן זו אנורקסיה זה אחד הדברים המרכזיים היכולים לעזור לה, דרור

אני בת 38 ועדיין רווקה, לאחרונה אני חשה בתמים כי ישנה בעיה מהותית כבר בי ולא בסביבה, עליה השלכתי את סיבת רווקותי. עלי להדגיש שאני מאוד מצליחה בתחומי החיים הנוספים: מרצה לספרות, מוקפת חברים ונראית די טוב. הבעייתיות מתחילה כאשר נוצר קשר ואז כשהוא תופס גוון רציני מדי אני בורחת. מה לעשות שהשעון הביולוגי כבר מתקתק ולכן שוקלת להביא ילד לעולם בלי לחכות לאיש חלומותי. הדילמה היא דילמה קיומית מול אכזבה מאוד גדולה לגבי מה שטומן בחובו העתיד, מה לעשות?

שרה שלום, את שמה את מוקד הקושי סביב הנטייה שלך לברוח כשהקשר נעשה רציני. משהו שם מפחיד אותך, אני לא יודע מהו הדבר, אבל אולי יש לו קשר לאמירה שלך על דילמה קיומית. אולי המחשבה על להיות עם מישהו, ולהחליט על כך תופשת עבורך משמעות גדולה מאוד, אולי גדולה מאוד עבורך. בכל מקרה אם הדברים הללו מדברים אלייך ניתן ושווה לעבד אותם בטיפול, דרור

אני בת חמישים ושבע, האם זה מגוחך ללכת בגילי לטיפול ולפתור בעיות שהיו לי בילדות ושהשפיעו עלי כל כך? או שזה מיועד יותר לילדים בשנות העשרים והשלושים לחייהם? מחפשת תשובה כנה, לא רוצה פתאום בגילי ליצור זעזועים בחיי, לכן חשוב לי שתיקחו פרמטר זה כשיקול טרם תענו לי.

שלום לך פניה לרצרון ללכת לטיפול כזה או אחר נכון ולעיתים נחוץ בכל גיל לכן לכי על זה ללא כל מורא. נ.ב זאת אומרת שאני קראת לך לקום וקחת את עצמך בידיים ופשוט לגשת כי הגיל הוא נתון נוסף במשוואה ויכול להיות שזה יהי מאוחר אז לפני שיהיה יותר מדי מאוחר קומי ועשי מעשה למענך. ותחלצי את עמצך מכל טרמות מתחים ולחצי העבר כלומר סיפורים מעיים ומכאיבים שקיימים לפי דעתי שידחקת .חבל שיכול לעול רק לך ולעזור ואזון ולבריאות הנפשית שלך.אז פשוט תפני. שולמית ולא בעלת מקצוע.אך זאת עמלצתי החמה שמגיעה מעומק ליבי אליך.

רבקה שלום, אני לא יודע מה הסיבה שאת חושבת לפנות בעטיה לטיפול. אבל אני מניח שיש לך סיבה והיא סיבה טובה, לכן שיקול הגיל אינו שיקול מרכזי כאן, טיפול מיועד לכל הגילאים שכן הוא נועד לעזור בהתמודדות עם מצוקות חיים. מדברייך נשמע שקשה לך עם שינויים וזה מפחיד אותך, ייתכן גם שזו לא רק הסיבה המפחידה אותך מטיפול אלא גם מניעות אותך לפנות. בשורה התחתונה אני מייעץ לפנות לטיפול ולסמוך על בעל המקצוע שיבין את הקשיים והפחדים שלך ויכבד אותם, דרור

כשיש למטפלים מטופלים עם קשיים אמיתיים, איך אתם לא דואגים כשהמטופלים שלכם עוזבים, מה לא נהוג להרים טלפון לשאול אם הכל בסדר, איך אתם בטוחים שהם יגיעו לפגישה הבאה. יש לי מטפלת חמישה חודשים ואני ממש בדיכי וכשאני עוזבת את החדר אני משתגעת איך היא ישנה ויש לה מטופלים שלא עוצמים עין, מה יקרה אם היא תתקשר לפעמים סתם לבדוק שאני נושמת.

שלום לך, נשמע לי מהדברים שלך כי מתחת לכעס כלפי המטפלת, קיימת שאלה האם ועד כמה אכפת לה. האם היא חושבת עליי בין הפגישות האם רואה כמה קשה לי. ואת מבטאת רצון להוכחה לאכפתיות שלה כלפייך וכלפי אחרים. בעיניי הספק הזה הוא הדבר המרכזי שצריך לקבל מקום בטיפול, כי הרמת טלפון כביטוי קונקרטי לאכפתיות יכולה להחזיק זמן מה אבל היא לא ממלאת מבפנים, ולעיתים אף מחבלת בהתקדמות הטיפול. רק הבנייה מבפנים ואמון שבאמת אכפת לה, מבלי שתצטרכי לקבל אישור על כך כל הזמן תוכל לאפשר לך רוגע ולהשתמש בזה גם מחוץ לחדר הטיפולים. דרור

איך אני יכול לדעת אם יש למטפלת שלי עוד מטופלים או שזה רק אני, היא פשוט נראית לי ירוקה בתחום, לא נעים לי לשאול אותה אבל די מלחיץ אותי לחשוב שאני היחיד או איזה שפן נסיונות.

יהודה שלום, אתה יכול לנסות לשאול אותה, אם כי לא בטוח שתקבל תשובה. ייתכן והיא תנסה לבדוק איתך את המחשבה שלך שאתה שפן ניסיונות, ולבדוק מה זה אומר לך, ומדוע אתה מרגיש כך. אגב, בדיקה שלדעתי יכולה להיות מאוד חשובה עבורך, ושאם רק תקבל תשובה ללא בדיקה זו זה יכול להיות פספוס, דרור

אני פוחד לספר למטפל שלי דברים קשים מחשש שלא יאמין לי, ואם לומר בכנות קשה לי להאמין לעצמי שזה קרה אז איך הוא יאמין. האם אני צריך לבכות ולהיות דרמטי כדי שיאמינו לי, או שמטפל מבין שלא תמיד כאב מתבטא רק בדמעות והיסטריה. אני הלום קרב וקשה לי להביע רגש או לבכות ואני יודע כמה אנשים סביבי מצפים שסיפורים מסוג זה ילוו בכאב הנראה לעין, אני כמו פוחד לגרום למטפל שלי להתאכזב מסיפור כל כך קשה ומרגש כל כל מינורי. מה לעשות?

עידו שלום, המצב שאתה מתאר הוא מצב מוכר לעיתים קרובות, ומצב היכול לגרום לך סבל בשל התחושה שלא מאמינים לך שזה מה שהיה, במיוחד אם אתה לא בוכה, או מגיב בסערת רגשות. אבל דווקא במקרים אלו התגובה שלך היא תגובה שכיחה, תגובה של ניתוק מהאירוע ומהרגש. מטפל מקצועי בוודאי לא יראה בכך אכזבה שאתה לא בוכה כשאתה מספר, אלא ינסה לעזור לך ליצור רצף מסויים שאבד לך, גם בזכרון - כך שתחוש שזה באמת קרה, וגם ברגש, שתוכל להרגיש משהו יציב ועקבי יותר. אני מאחל לך בהצלחה בדרך הלא פשוטה בטיפול, דרור

סיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה לפני כשנה, לקראת התואר השני החלטתי ללכת לטיפול, במהלך הטיפול כשאני מדבר והמטפלת שואלת ומגיבה אני מוצא את עצמי עושה אנליזה לעצמי וחושב מדוע היא מגיבה כך ואילו קישורים היא יכולה לעשות. התוצאה המאכזבת היא שלפני שאני מדבר אני חושב אילו סימפטומים דברי יכולים להתפרש על ידה, ואני מאבד את היכולת לדבר בשטף ולמעשה לבצע טיפול כראוי. כשאני מגיע הבייתה אני מלקה את עצמי בסגנון של -"איזה אידיוט בגלל שאמרת כך היא תחשוב כך". זה סוג של כדור שלג בו אני גם המטופל וגם מנסה להיות במקומה. לא נעים לי כאחד שמיועד להיות בתחום ליפול לתוך המלכודות שאני כל כך מכיר, אבל כל כך ברור לי בתוכי שלמרות הבנתי בנושא התהליך הטיפולי של אמור לסייע לי וזה לא מבחן על ידע בנושא, איך אני הופך למטופל נורמלי בלי להרגיש שאני מוליך את עצמי שולל ומדבר בלי להרגיש חלש (ולא לא היו מקומות נוספים בחיי בהם הרגשתי חלש וכדו', פשוט שאלה)

שלום לך, מדברייך נשמע כי משהו בך מסרב להרפות, לאבד שליטה בטיפול, אולי אפילו להסכים להיות בתפקיד המטופל, הנעזר, החלש, ואתה נוקט בהגנה המוכרת לך היטב כדי לא להגיע לשם. אבל בעצם הניסיון שלך אתה חושף את מה שיכולה להיות התימה המרכזית בטיפול שלך: מה חושבים עליך. מחשבה המלווה בביקורת עצמית לא פשוטה ובלא מעט כאב. כך שאם תצליח להתחבר לכאב הזה ולא להישאר רק בעמדה של לראות מה זה טיפול ומי מטפל טוב יותר הטיפול יוכל להתקדם. אבל התהליך הזה של השתחררות מהמקום בו אתה נמצא הוא הטיפול שלך. בהצלחה, בכל הכיוונים, דרור

שלום אני בת 19 משרתת בצבא. כשהייתי בת 14 התחלתי לראות את החיים באור אחר ממה שהייתי רגילה עד אז (אני יודעת שזה דבר טיבעי וחלק מההתבגרות), אני לא מאמינה לאנשים, לא רוצה להיכנס להתחייבויות וכשאני מנסה אנשים רואים אותי כמשהו שאני בכלל לא, או לפחות לא רוצה להיות, ואולי בגלל החוסר בטחון שלי זה מה שיוצא לי להראות. כשאני מתרגשת וזה יכול להיות מכל דבר שטותי, כמו למשל סוף שבוע שעבר לי בכיף אז בערב של שבת אתרגש לקראת מחר ואלחץ, אני מתחילה לחוש בחילה ואף להקיא. כמו שאמרתי כל דבר שטותי יכול לגרום לי להקיא, פגישה עם חברים, ארוחה משפחתית, יציאה להצגה וכו', יש תקופות שזה בתדירות נמוכה יותר ויש תקופות שזה ממש אובססיבי, ואני מרגישה שזה פשוט עוצר לי את החיים ומתסכל אותי קשות. אני מרגישה חוסר הערכה שלי כלפי עצמי וחוסר הערכה של אחרים אלי. אני בטיפול פסיכולוגי כבר יותר משנה, ואני מרגישה שהוא עזר במקצת, אבל עדיין עובדה שאני כותבת בשעה כמו מאוחרת כי יש לי בחילה. אני כבר לא יודעת מה לעשות, זה גורם לי לשנוא את עצמי ואת כולם, אני תמיד מרגישה שגם שונאים אותי ומבקרים אותי כל הזמן. פשוט נמאס לי מעצמי ומהמחשבות של עצמי והפחדים הטיפשיים האלה. לפעמים הייתי רוצה להיות משוגעת אמיתית בבית משוגעים כדי שלא אוכל להרגיש את ההרגשות הנוראיות האלה שאוכלות אותי מבפנים. בבקשה תעזרו לי נ.ב- הצבא הוא על בסיס יומי, הוא מהווה אירוע רגיל בחיי לא טראומתי מתוסכלת

תהיה חזקה חמודה ותנסי לחזק את הבטחון העצמי הביטי אל תוך נבכי נפשך ומני את מעלותייך אני בטוחה שיש לך המון יש לציין שיש הבעה בכתב מעולה יישר כח ממישהיא שנמצאת לעיתים קרובות במצב דומה לשלך ואני אמא לילדגים כך שלא כ"כ פשוט לי.

תודה רבה לך על המילים המחזקות! אני מודעת לעצמי, אני יודעת שיש לי פוטנציאל להרבה יותר ממה שאני ממשת, אני מכירה גם את המגרעות של עצמי ואני יודעת מה גורם לי לכל המעצורים האלה, אבל הדבר הכי מתסכל שאפילו שאני מודעת להכול זה עדיין שם וקיים. מין חרדה כזאת שנראית לי לגמריי טיפשית ומיותרת, אבל כשזה מגיע זה מגיע ואני לא יכולה לעצור את זה, אני בשלב בחיים שלי שאני לא מנסה כבר כי אני יודעת שזה לא עוזר, אני בטיפול וטופלתי עקב כך בעבר. אך עדיין זה תמיד מחכה לי, מחכה לתקוף אותי ומונע ממני להתקדם.

שלום רב, כיצד פסיכולוג שעובד בשיטה הפסיכודינמית יטפל באדם שסובל מחוסר ביטחון? האם הטיפול אורך שנים אינספור או שניתן לראות תוצאות משמעותיות תוך שנה-שנתיים? תודה.

שלום גולן, ראה תשובתי לרותי- http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-744,xFT-657266,xFP-657397,m-Doctors,a-Forums.html לא ניתן להתנבא מראש כמה זמן יארך הטיפול או מתי תחוש בשיפור. בכל מקרה לא מדובר "בשנים אינספור", ומרבית המטופלים מרגישים שיפור הדרגתי לאורך חודשי הטיפול, לפעמים יותר ולפעמים פחות. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני בן 24,סטודנט בעיסוקי.הצלחה מועטה מדי עם נשים הביאה אותי למצב של התמרמרות וציניות כלפיהן וכלפי עצמי,זאת למרות שבהתחלה באתי בגישה חיובית.אומרים כי בכל הנוגע להצלחה עם נשים, הכל עניין של גישה. האמנם? יאיר.

שלום יאיר, השאלה שלך גרמה לי לחייך, כי היא עוררה אצלי אסוציאציה של אילוף חיות פרא או רכיבת רודיאו על פר משתולל. "הכל עניין של גישה"... זוהי אמירה כללית שקשה לי לחשוב כיצד ניתן ליישם אותה. אני חושבת שבכל הנוגע להצלחה בעסקים, ליחסים עם אנשים בכלל, עם ילדים ועם כלבים וחתולים - הכל תמיד עניין של גישה. הצלחתך המועטה עם נשים אינה ייחודית כנראה רק למגזר הזה. השאלה החשובה היא מהי גישתך לעצמך, האם אתה יכול להתנהל לצד האחר מתוך נפרדות אך גם מתוך קרבה ואינטימיות. האם אתה רגיש, יודע להקשיב, האם אתה אוהב לתת ויודע לקבל, ומה באמת אתה חושב על עצמך כגבר? אלה שאלות חשובות, ואני ממליצה מאד לבחון אותן לעומק, לבדך או (טוב יותר) במסגרת טיפולית מכילה. בהצלחה ליאת

מה הפירוש של העברה נגדית? כיצד זה מתבטא בטיפול? פלוני

שלום פלוני, בעברה הנגדית משליךהמטפל על המטופל דמות משמעותית כלשהי מחייו שלו. מאז ימיו של פרויד, עבר המושג גלגולים והרחבות, וכיום נהוג לראות בו ביטוי לכל קשת הרגשות והתחושות שמעורר המטופל במטפל. ההעברה הנגדית נוכחת בכל טיפול, אם נתייחס אליה או לא. בדר"כ ההתייחסות אליה נעשית ברמת ההבנה של המטפל, עם עצמו או במסגרת ההדרכה שלו. בברכה ליאת

ערב טוב, רציתי לשאול אותך מה עובר מטפל בהדרכה שלו. האם זה סוג של טיפול, או שזה סוג של ייעוץ לגבי מטופל מסוים.? האם המדריך לא צריך לפגוש את המטופל? או שההדרכה נעשית עבור הקושי של המטפל עצמו בטיפול בבעיה מסוימת עם המטופל? עוד שאלה מי שעבר תקופה קשה בחייו או שעבר טראומה יכול להיות בעצמו מטפל, או שהוא לא יכול להיות ניטרלי ברגע שהוא פוגש "סיפור" המתאים לסיפורו?? תודה

שלום שיר, הנה תשובה קודמת בעניין ההדרכה. http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-656216,xFP-656364,m-Doctors,a-Forums.html לשאלתך השניה, מי שעבר אירועים קשים וטראומות בחייו יכול, עקרונית, להיות מטפל. עליו לעבור טיפול טוב בעצמו, לעבד היטב את הטראומה, ולהגיע למודעות עצמית גבוהה. כמובן שעליו להיות מלווה בהדרכה, לפחות בתחילת דרכו. יש וויכוח גדול סביב השאלה האם יש בכלל מטפל נייטרלי, ושאלה זו מתחדדת אף יותר במקרים של דמיון בינו לבין המטופל שלו. בברכה ליאת

אין לי חברים. אני חי בבדידות נוראית. האדם הכי קרוב אלי זה המטפלת שלי. וגם זה לזמן מוגבל. לא יודע מה יהיה אחר-כך. אני בודד!!!!

שלום לבודד, "לא טוב היות האדם לבדו" - אמרו חכמינו, וידעו מה הם אומרים. בדידות היא עניין מכמיר לב ועצוב, אך היא אינה גזירה משמיים. המטפלת משמשת עבורך כרגע דמות קרובה ומשמעותית, ויש לקוות שהיא לא תנטוש אותך כל כך מהר. חוץ ממנה ישנם אנשים רבים שם בחוץ, אליהם ניתן להגיע במגוון דרכים (קורסים, חוגים, לימודים, עבודה, פורומים אינטרנטיים, עמותות התנדבותיות, ועוד ועוד). אני מניחה שתוכל לבקש מהמטפלת שלך סיוע באתחול... בהצלחה ליאת

שלום, המטפל שלי חושב שכלל הנראה יש לי דיסתימיה. מהי ההגדרה המדוייקת של דיסתימיה? ומהי דרך הריפוי? תודה מראש שבי

שלום שבי, הנה תשובה שניתנה לא מזמן לשאלה זהה. http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-646763,xFP-646789,m-Doctors,a-Forums.html שבוע טוב ובהצלחה ליאת

ערב טוב כיצד ניתן לדעת שאתה אכן בטיפול טוב, שהמטפל עוזר לך, שאתה מתקדם וכו' ושלא נגרם לך כל נזק מטיפול נפשי? תודה רבה אורית

שלום אורית, השאלה שלך משקפת תפיסה רווחת לפיה מטופלים נתונים לחסדיהם של פסיכולוגים העושים בנשמותיהם ככל העולה על רוחם. אין ספק שלפסיכולוג יש מעמד מיוחד בחדר הטיפול, המוקנה לו מתוקף היותו אוטוריטה מקצועית, אך למטופל עדיין יש שיקול דעת, שיפוט מציאות, יכולת להעריך את התקדמותו וכמובן גם יכולת בחירה. רוב המטופלים מרגישים האם הם נמצאים בידיים טובות, האם נוצרה סביבה מאפשרת ומקבלת, האם יש בחדר אווירה שיפוטית או אוהדת, האם הוא יוצא מהפגישה עם מחשבות והבנות חדשות, האם הוא סקרן כלפי הפגישות הבאות, האם מעניין או משעמם לו, והאם יש התדרדרות חמורה במצבו הנפשי שאינה סבירה בהתייחס לתכנים שעלו בחדר. נזקים מטיפול הם נדירים, אך לצערנו הם יכולים להתרחש. במקרה של ספק, אפשר להתייעץ עם אדם קרוב או עם איש מקצוע אחר. בברכה ליאת