פורום פסיכולוגיה קלינית

היי.. אני בטיפול כבר כמעט שנה .. אבל אני לא מרגישה שאף אחת מהבעיות שאיתן הגעתי מצליחות להיפתר או בדרך לשם ,פיתחתי איזהושהי תלות בטיפול הזה ולכן אני לא מפסיקה ללכת , אבל אני מאוד סקפטית לגבי שינוי אמיתי אצלי .. אני כיבכול חייה חיים תקינים למדיי חוץ מהעובדה שאני לא ממש מסתדרת איתם , ורע לי .. ומאז שאני בטיפול מלווה אותי אי שקט נוראי כמעט כל הזמן .. מה עושים ?! אולי יש אנשים שפשוט לא יכולים להשתנות... (למרות שהם ממש רוצים ) תודה מראש.. אני ..

גם אני הולך לטיפולים וז לא עוזר לי בכלל

שלום מישהי, אני מזמינה אותך לקרוא קצת את קודמייך, השבוע ובשבוע שעבר. נושא זה זכה להתייחסות רבה כאן בפורום. ככלל אוכל לחזור ולהזכיר שטיפול הוא בחירה חופשית. אני מאמינה שאדם המגיע לטיפול ובוחר להישאר בו זמן רב למרות אי הנוחות הכרוכה בכך, מכיר בפוטנציאל המסייע שהוא מציע. כל אדם יכול להשתנות, ובכל גיל. הבעיה מתחילה כאשר השינוי נתפס כמאיים. במקרה כזה תופיע התנגדות עזה לתזוזה, שתקבל ביטוי מגוון (איחורים, שתיקות, הברזות, פריצת גבולות, כעס על המטפלת, בעיות תקציב, וכיוב'). מאחלת לך שתצליחי בכל זאת. ליאת

אני לא יודעת אם זה הפוטנציל לשינוי .. או פחד שזה המוצא האחרון .. ואם זה אני אנטוש גם את זה .. אולי זה מין הסכמה שויתרתי על עצמי.. בכול אופן תודה ..

היי ליאת לאחר כשלוש שנים של דיכאון,חוסר הנאה וסיוט מתמשך, אני חוזרת לעצמי. עדיין לא לגמרי (עדיין לא מסוגלת לקנות בגדים צבעוניים..... זוכרת?, ועוד כמה דברים),אבל התקדמתי בצעד ענק אחד, ואפילו יותר. זה ממש מפחיד אותי !! אני שומעת מוזיקה שאהבתי תמיד,מרגישה את זה זורם בעורקי.. נהנית ומפחדת ביחד. פתאום מתחילות מחשבות על כל מיני שינויים קטנים ומשמעותיים שהייתי רוצה,כמו להשיל את 35 הקילו שהעליתי,לשמוח,להנות מכל הדברים הקטנים שפעם גרמו לי הנאה, ועוד. אפילו עברה בי מחשבה,של לחזור לטיפול כדי שהיא תעזור לי ליישם את זה ,מכיוון שזה נראה לי בלתי אפשרי ליישום, ובעיקר מפחיד, אך כלכלית זה קשה למרות הסיבסוד של קופ"ח. הייתי רוצה להמשיך את התואר,ולעסוק בתחום החינוך/ההוראה/הטיפול עם ילדים, אך מניסיוני בעבר לא הצלחתי להתמודד עם הלימודים לצד עבודה במשרה מלאה. בעיקר מבחינה כלכלית,אבל לא רק. בזמנו חיפשתי דרכים רבות,אך לא מצאתי ופרשתי . עדיין נשארו לי בעיות של ריכוז,עדיין לא הצלחתי לפתוח ספר ולקרוא יותר מחצי דף.. אני מרגישה שלא אוכל להשיג את הדברים החשובים באמת שיעזרו לי לאיכות חיים טובה יותר בגלל כל מיני מגבלות כלכליות ונפשיות (בהן יכולות וכישורים שלא התברכתי בהם). אז מה עושים עכשיו? איך מתמודדים עם זה? יש לך רעיונות בשבילי? שתהיה לך שבת קרירה ונהדרת :-)

ערב טוב טל, נדמה לי שאחד הסודות לחיים טובים, היא היכולת להציב לעצמנו מטרות ריאליות ברות-השגה. איני יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת "אני מרגישה שלא אוכל להשיג את הדברים החשובים באמת". חשובים באמת? למי? מי בעצם מחליט מה חשוב? אולי חסרים לך דברים חשובים כדי להיות מורה, אבל את מצויידת לא רע בכלל כסוכנת נסיעות, fבעלת חנות פרחים, מזכירה או נהגת אוטובוס? יש לי הרגשה שהדופק החדש שאת מרגישה בעורקים קורא לך לעדכן את תפיסותייך ביחס לעצמך, ביחס לעתידך וביחס ליכולותיך. זה באמת באמת מפחיד. דלת סגורה תמיד מאיימת פחות משער פתוח שלא יודעים לאן הוא מוליך. לכן, אולי, קל לך יותר לעמוד ליד הדלת הסגורה, ולהצטדק על מה שאין בך. אני מזכירה לך שהחנויות מלאות בגדים צבעוניים, וגם זה שער פתוח ומזמין. מחזקת אותך, ומעודדת להפסיק לפחד ולהתחיל להעיז. בהצלחה ליאת

שלום, אני עסוקה רוב הטיפול שלי בעשות "מבחנים" למטפלת שלי!!!! כלומר, אני מבטלת פגישות בימים שאמורים להיות בהם המשך של שיחה חשובה, או שאני יוצאת מהחדר בכדי לבדוק עד כמה היא מתעקשת להחזיר אותי, או שאני מודיעה על חופשה בלתי מוגבלת כי "קשה לי בטיפול"... וכל מיני. הבעיה שאני התעייפתי מזה אבל אני לא יכולה ללכת שם ולשבת כמו "ילדה טובה" ולתת לדברים לזרום. מאוד חשוב לי לדעת שאני חשובה לה, שאיכפת לה ממני....והיא מספקת את הסחורה, אבל אני התעייפתי ורוצה להתקדם הלאה בטיפול. אבל כשאני שם אני חוזרת מיד לזה. מוזר - נכון?

שלום סיוון, בפעם האחרונה שאמרתי את דעתי בנושא, התעוררה מהומה רבתי בפורום. ובכל זאת, אומר אותה שוב - עם כל ההבנה לקושי להתמסר ול?ב?טו?ח?, לפחד מאינטימיות, לפחד מנטישה, פריצת דרך יכולה להתרחש רק כל עוד מדברים על הקשיים הללו, או אם מתגברים עליהם ומעיזים. אני מאד מאמינה באחריותו של כל אדם לתהליכי ההתבגרות שלו, בחדר הטיפול או מחוצה לו. מעודדת אותך מאד לפתוח את הנושא מולה, או - אולי - להדפיס עבורה את מה שכתבת לנו. אין לי ספק שיתפתח דיון חשוב שיוכל להניע את התהליך קדימה. בהצלחה ליאת

היי אני בת 34. אני בחורה בלי חברות, עובדת ולומדת מקצוע. גרה אצל אימי. אין לי אבא מגיל 9. עברתי מסגרות רגילות של תיכון ושירות צבאי. לאחר הצבא נותקו הקשרים בשוגג, בגלל החלטות לא נכונות שלי, עם עמיתי לשירות הצבאי, כך שכיום נותרתי ללא חברות. אני זוכרת את הצבא כתקופה נפלאה. שמעתי שאפשר להתנדב לשירות מילואים קרבי. רציתי לשמוע חוות דיעה ממישהו שעושה מילואים האם החוויה של המילואים היא כמו החוויה של השירות הצבאי הסדיר? כי בשירות הסדיר קיבלתי הרבה חום מהמפקדים, וחשבתי האם כדאי לעשות זאת שוב? חשבתי שאולי דרך זה אני אצליח להשיג לעצמי עצמאות וגיבוש ביטחון עצמי. (כמו ששירות צבאי סדיר עושה בעצם). אבל אני לא יודעת איך זה שירות מילואים. פעם אמרתי את זה לאימי והיא אמרה לי שהחיילים המילואימניקים "מתים" לברוח משם. רציתי לשמוע ממישהו שמבין עניין מה זה השירות המילואים הזה.

שלום מירית, לפעמים בתקופות משבר ודחק, הנטייה הטבעית היא להתרפק בנוסטלגיה על תקופות מוקדמות יותר, בהן היה לנו טוב. לעיתים קרובות, כחלק מאותו דפוס, התקופה הרחוקה ההיא נצבעת בצבעים אידיליים, הרבה מעבר למה שקרה בפועל. איני יודעת אם הצבא יסכים לגייס אותך, אך גם אם כן, לא בטוח שהציפיות שלך יתממשו רק מעצם החיול המאוחר. את מתארת בדידות חברתית, חוסר ביטחון ונטייה תלותית. לטעמי, טוב יותר לטפל בבעיות אלה - טיפול שורש - בסביבה המכילה והבטוחה של חדר הפסיכולוג. שינויים איטיים ועמוקים נוטים להתמיד לאורך זמן ולהיות יציבים יותר בהשוואה לפתרונות קסם מהירים. בואי נחכה, אולי מישהו שמכיר את נושא המילואים אצל בנות יגיב אליך וישפוך אור נוסף על הנושא. ובינתיים נאחל לצבא שלנו עוצמה ומוכנות, על כל צרה שלא תבוא... שבת שלום ליאת

היי מירית, ליאת הזמינה אז אני פה... עשיתי מילואים ובשורה התחתונה זה לא כזה כיף. גם אני חשבתי שיהיה נחמד. הגעתי וגיליתי שזה שאני אזרחית וכבר לא חיילת, לא עושה עליהם רושם מי יודע מה. בכמה שעות של חיול איבדתי את החופש הבסיסי ביותר שלי. המפקדים נחמדים. אבל יחס חם??? הם הרי מכוונני מטרה כמו רמבו... בקיצור, אני לא בעד. אם לא חייבים, כמובן... בהצלחה. נורית

שלום רב בעלי לוקח כדורי סקנגס בהמלצת רופא המשפחה. מזה שנים רבות הוא נוטה למצבי רוח קשים ומשתנים משקט, שינה, התבודדות ל- התקפות זעם חוסר שקט, כעס על כל העולם קללות מריבות צעקות זריקת חפצים- עם כולם! (בנושאים שונים ומשתנים.) כעת הבת נוסעת לחו"ל ומספר כי זה בגללה. אך מאז ומתמיד תמיד יש סיבות למצב שלו והוא תמיד מוצא סיבה ולו המינורית ביותר (סדר בבית, כספים!!!, הורים, אחים,בנות וכמובן- האישה) . פעם זה היה פעם בחודש או לפי מזג האוויר, כיום זה כל יום! כרגע הוא בתקופה של כעס ואינו מדבר עם אף אחד הוא רזה מאוד על אף שאוכל כרגיל, נוטל כדורים נגד ל. דם נגד צרבת וסקנגס. האם הכדורים הללו יכולים לגרום למצב זה? להרעה/ הטבה במצב? מה ניתן לעשות?. הוא אינו רוצה ללכת לראות פסיכולוג/פסיכיאטר. ולא לאברבנאל( שפעם היה מטופל שם-לפני שנים במרפאת יום כשהאבחנה הייתה 'אישיות גבולית' ואני חושבת שזה היה:'מניה דיפרסיה') מה אני יכולה לעשות???????? איך אוכל לשפר מצבו או לגרום לו לטפל בעצמו ולמי כדאי לגשת? יש לך המלצות לטיפול? או לרופא פרטי? או- האם אני יכולה לגשת לבד? תודה!

שלום מירי, את מתארת מצב מורכב, בו הסערה של בעלך מטלטלת את המשפחה כולה כבר שנים רבות. אני מבינה שאינו מעוניין כרגע לקבל עזרה נפשית, אך אם הסכים לקבל את כדורי הקסאנקס, יש להניח שקיימת בו מידה של מודעות למצבו ונכונות להירגע. לטעמי, משהו באווירה המשפחתית מאפשר לו את החופש הזה, לסחוף את כולם אל תוך התקפי הזעם. אמנם אין אפשרות לכפות על אדם טיפול בעל כורחו, אך בהחלט יש אפשרות להציב גבולות להתנהגותו, ולהודיע לו שלא תוכלי להמשיך לנהל חיים נורמליים כל עוד אינו מוכן לקבל עזרה. מרפאות החוץ באברבנל הן כתובת טובה מאד להתייעצות. תוכלי לומר לו שאת הולכת לקבל עזרה, ושהוא מוזמן להצטרף. אם יסרב, לכי בעצמך, וספרי על ההתמודדות שלך. יתכן שמתוקף ההיכרות המוקדמת שלהם איתו, יוכלו לסייע בחשיבה מחדש על הטיפול בו, ועל דרכים אפשריות לגייס אותו. הנושא מוכר לי מקרוב, ואני יודעת שאנשי הצוות שם מתורגלים בטיפול באנשים עם היענות נמוכה לטיפול. שווה לנסות שוב. בהצלחה ליאת

ליעלה יש היום יום הולדת! נוטעת פה עץ של ברכות. רוצה אותו ארוך, מניב ואוהב. מגיע לה. כל כך. הדר

מ ז ל - ט ו ב יעלה היקרה, והרבה אושר ובעיקר בריאות. מאחלת, משתנה

יעלונת יקרה שלי, המון המון מזל טוב! אני מאחלת לך שנה של שמחה, שלווה, המון רגעי אושר וכמובן בריאות. ונעים לי שאת מלווה אותי... תודה. ועוד אחד: http://www.riversongs.com/flas1/birthday.html אוהבת נורית

יעלה יקרה, כשפתחתי את ההודעה הזו בשביל לאחל לך יום הולדת שמח מלאתי בטעות בשם המחבר את שמי האמיתי. ואז נעצרתי לחשוב ואני מאמינה שזה כל כך לא במקרה... למרות שההכרות ביננו היא וירטואלית ומוגבלת, אני מרגישה שאנחנו נוגעות אחת בשנייה, במילים ובשתיקות. את לא מרבה לספר כאן על עצמך, אבל בכל הודעה שלך אפשר ללמוד עוד קצת על הרכות שלך, האהבה שבך והנתינה האינסופית שלך. בדיוק היום, לפני 88 שנה, נולד סר אדמונט הילרי, מטפס ההרים הראשון שהגיע לאוורסט. אני חושבת שיש משהו בתאריך הזה ששואף גבוה. מאחלת שתהיה זו שנה של טיפוס פורה, שתהני מהנוף ומהאוויר הנקי ושלא תשכחי לדאוג לעצמך ולעטוף את עצמך בהרבה אהבה. המון מזל טוב לך יקירה רשת

מותר להצטרף לברכות? :-) יעלה יקרה יקרה, אם רק הייתה כאן אופציה להגדיל את הפונט, לצבוע הכל בצבעים שמחים ומאירי עיניים ולפזר מלמעלה אלף פרחים..אחח..הייתי מרימה לכבודך קרקס של צבעים ושמחה! :-)) הלוואי שאת המרחק בין האזניים מחזיק היום חיוך גדול גדול ושמח באמת.. ראיתי את ההודעה של הדר עוד היום בערב, אבל לא רציתי לכתוב מיד..רציתי לגלגל את המומולדת שלך ביני לביני עוד קצת... בימים האחרונים אני קצת חושבת על הפורום הזה, ועל כל מה שהמקום הזה מאפשר לי ומלמד אותי (יותר מהטיפול אפילו, אני מתביישת להודות..). ויעלה, בלב שלם אני יכולה לומר שיש לך חלק של ממש בדחיפה שלי את עצמי לכתוב כאן.. להרגיש כאן בנוח.. (אני בכלל ביישנית..זוכרת? :-) אני אמנם לא מהחבורה הישנה של המברכות שלפניי, אז אולי אנחנו מכירות קצת פחות, אבל תמיד יש כל כך הרבה בכל מה שאת כותבת. הרבה רגישות וחמלה והבנה וראייה אחרת של הדברים ומילים נקיות ורכות ועדינו?ת ו... גם חוש הומור נחמד, נדמה לי :-) לומדת ממך (ובכלל מכן) הרבה מילים חדשות- שפה של רגש.. אז אולי זו גם הזדמנות טובה לומר תודה.. ומה אאחל לך?... ן..חושבת...חושבת..ן נשמע טפשי אבל בא לי לאחל לך הרבה הרבה כיף! ככה- פשוט ובלי סיבוכים. בלי מחשבות שניות ולבטים מייסרים- פשוט כיף גולמי שממלא ומחמם מבפנים, ונשאר ונשאר ונשאר (אולי קוראים לזה אושר?).. לא יודעת :-) כיף נשמע לי פחות כבד מאושר (וגם יותר כיף). אז מזל טוב מזל טוב מזל טוב!!! מכל הלב! לילך.

יעלונת יקרה שלנו, שולחת לך חיבוק ענק ליום ההולדת. שמחה על ההזדמנות החגיגית לומר לך תודה על הרוח הטובה שאת מביאה איתך תמיד, על הרגישות ותשומת הלב לכל רחש וניואנס כאן ובכלל. תודה על טוב הלב ששופע ממך, על הנועם, הענווה והשכל הישר בעזרתם הצלחת לעגל פינות ולהקהות חודים דוקרניים שנשלחו פה ושם. מאחלת לך עוד המון ימים של שמחה והנאה מהדברים הקטנים והגדולים שבחיים, הרבה הצלחות והישגים, וכמובן הרבה בריאות טובה, שקט ושלווה. http://www.riversongs.com/egreetings/lovehugs.html אוהבת אותך ליאת

יעלונת יקירה (או שולפת הבאנקימונים), אני מוסיפה כאן עוד ענף לאהבה הנשלחת אליך... רוצה לשלוח הרבה הרבה ממנה. רוצה לומר שאני חושבת עליך הרבה... רוצה לברך על העדינות, הרגישות, החכמה והחום שבורכת בהם, ולאחל לך שכל אלה - אשר מופצים ממך אל סובביך - ישרתו אותך גם בשביל הפרטי שלך. שנה טובה שתהיה לך- מכל לבי, שולחת חיזבוקים לך ולאחותך היקרה (שזימנה לנו את האפשרות לאחל לך), ורד

בנות מקסימות מקסימות מקסימות, כל כך מודה לכן על המילים החמות. לכל אחת ואחת מכן, יש מקום נורא מיוחד אצלי. משתנה, אני כל כך נהנית לעקוב אחרי הסיפורים שלך. אחרי כל שינוי ושינוי. הרבה מאוד למדתי ממך. מחזיקה לך אצבעות. נורית חמודית, גם לי נעים ללוות אותך. מאוד נעים. נעים לי גם, שאת מלווה אותי. מאוד נעים. רשת, הנגיעות האלה, עליהן את מדברת, הן כל כך הדדיות. בעניין הדאגה לעצמי, יש לי עוד קצת עבודה לעשות, אבל אני יכולה לומר לך, שבתקופה האחרונה אני אכן מקיפה ועוטפת את עצמי ביותר אהבה מאי פעם. זה כיף :- ) תמשיכי לגדול, רשת יקרה. תמשיכי לדבר. ולשתוק. ותני לעצמך את כל המקום שמגיע לך. את כבר כל כך קרובה. לילך, התוספת הכל כך מרעננת של הפורום הזה... גם בלי להגדיל, או לשנות פונטים, הכתיבה שלך, היא חגיגה של צבע, של עומק, של טעמים וריחות. גם כשהתכנים כואבים כואבים. כמי שקיבלה מהפורום הזה, הרבה מתנות, אני אספר לך, שגם לי היו תקופות מבלבלות בהן הרגשתי שאני מקבלת במרחב הזה, יותר ממה שאני מקבלת בטיפול הפרטי שלי. יש פה לפעמים, אינטימיות בטונות, כזו שאין לה תחליף. זה לא במקום הטיפול. לפחות אצלי, הפורום הנפלא הזה, פשוט מניח רטיה חמה, בדיוק במקום בו נפתח בטיפול עוד פצע מדמם. עוד חור. לכן זה מבלבל. שנה של כיף.... קניתי :- ) ורד יקירה, גם אני חושבת עלייך. הרבה. על השבילים *שלך*. אותם שבילים שלאחרונה פתחת את שערם והתחלת לצעוד דרכם באומץ. מקווה בכל ליבי, שהדרך שלך יפה ומתגמלת. ליאת.... כ ל כ ך הרבה קיבלתי ממך. שפע של מילים. כולן טובות. מרגיעות. מעניקות. מכוונות. הרטיות החמות עליהן כתבתי ללילך? כל כך הרבה מהן, הגיעו ממך. ישר ללב. תודה גדולה. וחיבוק. והדר, אחותי היפה. מה עוד אומר, שלא אמרתי לך? "את, לקחת את נשמתי. את תמיד, תמיד תהיי איתי...". אחווה נשית. אין עליה :- ). אוהבת את כולכן, בנות יעלה

יעלה, אמנם באיחור אבל מזל טוב גם ממני...המון שנים טובות ומאושרות! אני מניחה שאת יודעת ME אני...

יעלעלה יקרה, מצטרפת למאחלות האחרות, לא אכביר כאן במילים- אני אמנם קוראת אותך תמיד אבל את לא ממש מכירה אותי, ובכל זאת אקדיש לך שיר שאני מאוד אוהבת. יום הולדת שמח, אבישג מתוך- מחשבות על ראש גבעה/ תרצה אתר ללכת בין גבעות, ללקט את אבריהן מן הגבים והנקיקים והבקיעים לשבת חרש ולשמוע: אנקת אלונים ברוח, להודות על ימי ההולדת שלי, של כולם, לראות חגלות פורשות כנפיים, אגמיות חגות ויורדות כצ?לצל אל המים. לגעת בלשון, ללקק בידיים, לרמוס, עפצים משונים ברגלים, לשכב אפרקדן ולראות את מלאכת מחשבת ר?קו?ע השמים.

אבישג, אני, 'לא ממש מכירה' חלק גדול מהבנות כאן. ויחד עם זאת, ממש ממש מכירה אותן. חושבת שכן מכירה קצת, גם *אותך*. מוצאת את עצמי שוקעת, לתוך השיחות האינטימיות שלך עם לילך. ונהנית. מתה על תרצה אתר. את השיר הזה, דווקא לא הכרתי. תודה לך יעלה

לא יכולה להתאפק,אבישג.. שיר יפיפה!! ממש! נגעתי בו בלשון וליקקתי בידיים :-) תענוג...

באיחור באיחור, אבל מותר גם לי? יעלה יקרה, כל כך יפה כבר כתבו לך, אז אני רק רוצה להוסיף עוד מזל טוב אחד, כזה של יומיים אחרי... מקווה שאת עוד מציצה פה, ושתראי.. שלך, נועם

תודה, נועם. כיף שאת שומרת על קשר מרחוק. שומרות לך כאן על הבית :- ) יעלה

ליאת שלום, אני ב'בעיה קטנה',כיוון שמאז ששיתפתי את אחי בהחלטתי החשובה שתשנה את חיי,ושכבר התחלתי חלקית בפעולות ליישומה,במקום לעודד אותי ולשמוח-כמו שאר האנשים ששיתפתי, הוא רק ניסה להראות לי את הנקודות השליליות שבתוכניתי,וכעת בכל פעם שהוא 'יורד עליי' הוא 'משתמש לרעה' במה שסיפרתי לו והופך את הכל ללעג עליי,ואומנם אני מנסה לא להתייחס לדבריו,אך זה קשה מאוד,במיוחד כשאני בP.M.S ואז אני עונה לו,ויש כמו 'פיצוץ' בינינו,והוא נראה לי שדווקא נהנה מזה,אך אני סובלת מאוד,ומתעצבנת,והיום בשיא העצבים מדדתי לחץ-דם וראיתי שערכיו הגיעו לערכים קיצוניים וגבוהים מאוד(ואיני מגזימה בכך),כמו גם הדופק,עקב העצבים מהריב איתו. ה'שטות' שעשיתי היתה שהאמנתי שלפחות בנושא רציני זה הוא ישתנה,קיוויתי שאולי זה גם קצת ישפר את היחסים בינינו,אך כמו תמיד - שוב נוכחתי - שבאדם הזה אי אפשר לבטוח ועדיף להסתיר ממנו הכל,כי כל מה שאני מספרת לו- כל דבר אישי מיד הוא מוצא דרך להפוך את זה ללעג ולשינאה נגדי,לצערי אני לומדת רק מאוחר מטעויות,ובוטחת באנשים הלא נכונים - כמו אחי. ביי בינתיים, משתנה (שוב - אני מצטערת שאיני מספרת על מה מדובר,אך עדיין איני יכולה לספר).

ערב טוב משתנה, ראשית, אני רוצה להצטרף למעודדים, ולשמוח איתך בכל צעד שאת עושה לקידום מטרותייך. עליך לנסות ולזכור שחתירה *בוגרת* לעבר מטרות אישיות אמורה להיות תוצאה של שיקול דעת אישי, במנותק משיקולים אחרים. הרבה ממציאים ומדענים גדולים, כמו גם אנשי עסקים מצליחים, יודעים לספר על קיתונות של לעג ובוז להם זכו מצד הסביבה הספקנית בראשית הדרך. אם את מרגישה שמשהו טוב מחכה לך ויכול לשנות את חייך - לכי על זה. גם אם בסופו של דבר דברים לא יעלו יפה, תוכלי לדעת שהלכת עד הסוף עם עצמך, כמו גדולה. אל תתרגשי מדי מנושא הדופק ולחץ הדם. כשאנחנו ב'קריזה' הם עולים, וזה בדיוק תפקידם. מול ההערות של אחיך השתדלי להגיב בחיוך סלחני ובשלווה. יש לי הרגשה שתגובה פרדוכסאלית כזאת יכולה למתן את המוטיבציה שלו לפגוע בך. בהצלחה ושבת שלום ליאת

ראשית-כל תודה על העידוד של שלושתיכן,זה עוזר לי מאוד.אומנם מאז שחשבתי והתחלתי ביישום ה"דבר" שישנה את חיי לטובה,מצב-רוחי (כללית- ברוב הזמן) השתנה לטובה,ולכן גם יש לי פחות חשק להיכנס לפורום זה או לאחרים ואני יותר קוראת חומר שקשור ל'תוכניתי', וזה גם דבר מדהים - שפתאום 'בעיית הקריאה' שהיתה לי עקב הOCD נעלמה כמעט לחלוטין,כשאני קוראת חומר על משהו שאני אוהבת ורוצה. ליאת - כתבת משהו שבדיוק מתאר את הרגשתי לגבי 'תוכנית' זו,כמו לגבי 'תוכניות אחרות' שכבר יישמתי בעבר,ש"חתירה *בוגרת* לעבר מטרות אישיות אמורה להיות תוצאה של שיקול דעת אישי, במנותק משיקולים אחרים." בניגוד לזמן האחרון, לגבי 'מטרה' זו שהצבתי לעצמי,אני יודעת 'מבפנים' שאני רוצה אותה ושלא אוותר עליה,זו תחושה חזקה מאוד שכמעט ולא הרגשתי בעבר לגבי שום-דבר,חוץ מכשני מקרים בודדים,אך גם אז זה לא היה בעוצמה כזאת. זה משהו שאף מילה של אדם אחר לא תגרום לי לשנות את דעתי עליו. לגבי אחי - ניסיתי להגיב בחיוך,למרות שזה לא תמיד קל. נורית - את בטח צודקת בכך שאחי בסה"כ רוצה רק את טובתי,אך יש לו 'דרך משונה' להראות לי זאת,ע"י 'ירידות"בלתי פוסקות עליי ועלבונות ש'מוטחות כלפיי'.כמעט ואין בינינו בכלל תקשורת,כך שמריבות ועלבונות זו כמעט הדרך תיקשור היחידה בינינו.בינתיים העיצה של הפסיכיאטר שלי ושל ליאת - התעלמות מעלבונותיו וחיוך,ואמירת 'דברים חיוביים' לעצמי בבזמן שהוא 'יורד עליי',עבדה טוב אתמול,בפעם הכמעט ראשונה שניסיתי אותה,אך רק לאחר שהתעשתתי אחרי מס' שניות ריב ויישמתי שיטה זו.טוב שכתבת 'אולי' בכותרת,כיוון שזה באמת רק 'אולי',כי אחי אומנם דואג לי שלא יאונה לי רע,אך מבחינת יחס,לכלבו הוא מתייחס בכבוד יותר מאשר אליי,כך לפחות אני מרגישה,וכשאני מעירה לו על כך,הוא אומר שכלבו יותר חכם ממני ו'לא מדבר שטויות' כמוני,ולכן הוא מתייחס אליו יפה יותר. יעלה,תודה על המחמאות,אני שמחה אם אני עוזרת למישהו במשהו. משתנה

משתנה יקרה, מה שלומך? אני רוצה לכתוב לך משהו אחר, וזה הכל בגדר 'אולי'. החיים האלה, כמו שאת יודעת, רחוקים מלהיות פיקניק. אני יודעת ומרגישה שהם לא קלים לך ולפעמים אפילו קשים מאוד. איכשהו יש לי הרגשה שמתחת לכל ההצהרות של אחיך, הוא היה רוצה לראות אותך מצליחה במשימה שהצבת לעצמך. אני רוצה להאמין (ודי מאמינה) שהוא רוצה בטובתך והיה שמח מאוד לראות אותך מאושרת. אני חושבת שהוא רואה שקשה לך, שלא טוב לך, שאת סובלת לעיתים, שאת נאבקת בחיים האלה. ואולי (רק אולי) הוא רוצה לעזור, אבל לא יודע איך...? אולי הוא חסר אונים. אולי הוא פוגע כי הוא לא יודע איך להקל עליך... אני באמת חושבת שבשורה התחתונה הוא היה שמח לראות אותך מקיימת חיים מלאים. עובדת, מקיימת זוגיות, יולדת ילדים וכל הדברים האלה של חיות. אם המצב הוא כזה, אז אחיך בעצם מאוד מתוסכל. ואולי משם תקחי צעד אחד אחורה ותראי שזה לא מרוע, זה מתסכול. תחשבי על זה ותזכרי זה הכל בגדר 'אולי'. אני חייבת לחזור ללמוד. המבחנים האלה... סופשבוע מקסים! נורית

ליאת השכמתי קום במיוחד היום והלכתי לפגוש אתהפסיכולוגית(פגישה שניה השבוע)הפגישות גומרות אותי.... והדיבורים לא מועילים...אין לי כוחות שתהיה לך שבת שלום ותדליקי מזגן יאללה ביי

שבת שלום ME, פגישה שניה השבוע?!? ההיית או חלמתי חלום? וברצינות - אני מתארת לי שאם את שם פעם שניה השבוע, משהו לא קל בכלל עומד על הפרק. את יודעת, כבני התרבות המערבית, אנו מתחנכים להישגיות ולמעשה. אי אפשר שלא להיזכר במוטו המפורסם של המערב הפרוע - when you have to shoot - shoot, don't talk... ובכל זאת, הפסיכולוגיה מחזירה את הכבוד לדיבור, ומאמינה שהוא דווקא מועיל, לפחות ככל הנוגע לחיי הרגש שלנו. אם הדיבור סוחט ממך כל כך הרבה כוחות, כנראה שהוא חשוב ואינו עניין של מה בכך. בואי נתחזק, באמת, במזגן ובמנוחת השבת, ונראה מה יהיה :-) ליאת

היי ליאת שוב אני... את יודעת, הים איכשהו מרגיע אותי(וגם יין או השילוב יחד:) אז נסעתי קצת לים לא יודעת למה בכלל העלתי את הנושא הזה, אולי מתישהו זה היה מסתדר עם הזמן... גם היא מאמינה בדיבורים (היא אמרה שאחרת היא לא היתה פה...). מצטערת אבל אני באמת לא מבינה איך...לא יודעת למה אני ממשיכה ללכת לטיפול. אולי גם בזה אני על אוטומט?:) השבוע הבוס תפס אותי לשיחה. באחד הנושאים שהוא העלההוא אמר לי שאני עייפה. אמרתי לו נכון, היום אני קצת עייפה.. אז הוא אמר לי שלאחרונה אני עייפה נפשית..שאני לא כמו פעם....תגידי מה הוא הפסיכולוג שלי?:) מבחינתי שיעיף אותי כך אוכל ללכת כל יום לים (ולחתום בלשכה...) ולא. את לא חולמת...

בעלי ואני נשואים כ25 שנה. בשנים האחרונות אנחנו מדברים לא מעט על להיפרד בגלל מערכת יחסים מעורערת מאוד. בעלי נאלץ לנסוע עכשיו עקב עבודתו לחו"ל ל-6 שבועות. אני חיכיתי לנסיעתו בכליון עינים כדי שיהיה לי קצת חופש ממנו ומהמריבות.חשבתי שיהיה לי כיף עכשיו כשנסע אני פתאום מודאגת שהוא יגלה שעדיף לו בלעדי. שירצה להיפרד, שיגלה שאינני חסרה לו. כל כך חיכיתי שיסע ועכשיו אני מפוחדת ומבוהלת שיכיר מישהי בחו"ל, שלא ירצה אותי שיחזור. החופשה שכל כך חיכיתי לה הפכה בשבילי לסיוט ולחרדה אחת גדולה. פתאום נראה לי שאני אשמה בכל ההתרדרות של היחסים שלנו. הוא גם לא מתקשר אלי הרבה מחו"ל כמו שנהג לעשות בנסיעות קודמות. מה עלי לעשות? אני ממש בחרדה

גליה יקרה פרידה אינה פתרון פלא לקשיים בזוגיות, אלא לרוב מזמנת התמודדות עם משבר וקשיים נוספים על אלו שעימם התמודדת במהלך הנישואין. 25 שנים הן פרק חיים שבהן התרגלת לראות ולהגדיר עצמך כחלק מזוג, ואך טבעי הוא שתהיי חרדה בעדרו של בן זוגך, מה גם שאת בתקופה שבו הבטחון בזוגיות הולך ומתערער. הסתגלות למצב אחר דורשת תהליך. ולכן אני ממליצה לך לשתף את בן זוגך בתחושותייך ולשקול פניה לטיפול במסגרת זוגית או פרטנית. לא מומלץ להחליט על פרידה בשיאו של המשבר ובצורה אימפולסיבית אלא לאחר תהליך שבו נשקלו ההשלכות ומשמעויות של כל החלטה עבור שניכם. בהצלחה, גאולה

בעלי ואני נשואים כ25 שנה. בשנים האחרונות אנחנו מדברים לא מעט על להיפרד בגלל מערכת יחסים מעורערת. בעלי נאלץ לנסוע עכשיו עקב עבודתו לחו"ל ל-6 שבועות. אני חיכיתי לנסיעתו בכליון עינים כדי שיהיה לי קצת חופש ממנו ומהמריבות.חשבתי שיהיה לי כיף עכשיו כשנסע אני פתאום מודאגת שהוא יגלה שעדיף לו בלעדי. שירצה להיפרד, שיגלה שאינני חסרה לו. כל כך חיכיתי שיסע ועכשיו אני מפוחדת ומבוהלת שיכיר מישהי בחו"ל, שלא ירצה אותי שיחזור. החופשה שכל כך חיכיתי לה הפכה בשבילי לסיוט ולחרדה אחת גדולה. פתאום נראה לי שאני אשמה בכל ההתרדרות של היחסים שלנו. הוא גם לא מתקשר אלי הרבה מחו"ל כמו שנהג לעשות בנסיעות קודמות. מה עלי לעשות?

שלום שירה, את מדגימה יפה איך תקשורת בעייתית יכולה לסלף את המציאות, ובסופו של דבר גם להכתיב אותה. אתם עסוקים בוויכוחים ומריבות, מייחלים לקצת חופש זה מזה, וכשהוא מגיע - זה מבהיל. נראה כאילו החלקים הרכים, המשתוקקים, המבקשים קרבה התקהו עם השנים, נשחקו בלהט המריבות, עד כי אפשר היה לטעות ולחשוב שהם אינם. במצב עניינים כזה, אני ממליצה מאד להגיע לטיפול זוגי, בו תוכלו לברר מה קרה לתקשורת שלכם, ומה אתם באמת רוצים עבורכם. החששות שהתעוררו בך בימים אלה מחזקים את הקלישאה השגורה האומרת שאף פעם לא מזיק להתגעגע קצת. נצלי את הפרידה לבדיקה עצמית (הנה, את כבר עושה זאת ומוכנה לקחת אחריות), וזכרי זאת גם בבואו. יש לי הרגשה שלא תהיה לכם ברירה אלא לדבר על זה לבד או - מוטב - עם איש מקצוע. אפשרות נוספת היא לפנות בעצמך לטיפול משלך, בו תוכלי לבדוק מדוע אינך יכולה איתו ובלעדיו. האם באמת את מתגעגעת לנוכחות שלו בחייך, או שמא פיתחת תלות-יתר, ההופכת אותך מרירה בנוכחותו ומבוהלת בלכתו. כך או כך, יש לך עבודה לעשות. בהצלחה ושבת שלום ליאת

אני בת 29 ומרגישה כאילו אני נראית בת 40 מינימום, אני עסוקה ללא הרף בשאלת הסובבים אותי האם הם בטוחים שאני נראית צעירה, ובת כמה אני נראית, אני פוחדת פחד נוראי שיראו את הבן אדם הזקן שאני מרגישה ורואה בי, האם השתגעתי? ודרך אגב האם גיל 29 זה זקן ואין צורך שאני אחשב לצעירה כי זה כבר גיל מבוגר?

שלום דנה, אני מניחה שנשים רבות (ובעצם גם גברים לא מעטים) יוכלו להזדהות עם החשש מפני ההזדקנות ומפני מה שהיא מעוללת למראה החיצוני שלנו. ובכל זאת, נדמה לי שאת עסוקה במשהו אחר, פרטי יותר, הקשור לפער בין תחושת הפנים והחוץ, לפער בין האופן בו את רואה את עצמך לדרך בה תופסים אותך האחרים, לאמונה שהחוץ שלך אמור להסוות היטב משהו אחר, פנימי, מחמיא הרבה פחות, שיכול לסכן אותך באובדן האהבה. אני מאמינה שהיכולת לקבל את עצמנו כמו שאנחנו ולהשלים עם האובדנים הבלתי נמנעים של החיים (כולל אובדן החיים עצמם יום אחד) היא קריטית, ונרכשת בלא מעט מאמץ. לפעמים אנחנו מתייגעים עליה שנים רבות מחיינו. יש עבודה! ליאת (קצת אחרי 29, ועדיין סוחבת)

היי ליאת לילה טוב,לא ממש יודעת מה קורה לי בלילות שמר ורע לי.אתמול בלילה קצת ניסחפתי...מרוב צורך לא להרגיש יותר כלום,להעביר את המחשבות למקום אחר,המעשים שלי הובילו לכאב עצום רק שונה,אחר.לא באמת יודעת מה עדיף יותר כי בכל זאת כאב הוא כאב...וכמה שזה כואב!לא באמת רוצה לשאול כלום אלא סתם... לילה טוב

שלום ד. הכאב הצליח להגיע במלוא עוצמתו. הלוואי שתצליחי לטפל בכאב הרגשי שלך מבלי לגלגל אותו לפגיעה אחרת. הניסיון מלמד שההקלה שמביאה איתה התנהגות כזו היא זמנית מדי. ארעית. אני יודעת שצריך פתרון מקיף וכוללני לסבל שלך, ומקווה שתצליחי לראות את זה גם. ליאת

שלום! היכן ניתן לקבל טפול פסיכולוגי שלא באופן פרטי באזור העמקים?האם נדרשת הפנייה מרופא משפחה?כיצד ניתן לדעת אם נדרש טפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי?אני במצוקה נוראית עם כל הסימפטומים הנילווים,זהו מצב מתמשך חודשים רבים ואינני יכולה יותר. תודה

שלום יעל, טיפול ניתן לקבל במסגרת קופת החולים שלך, בדר"כ באמצעות הסדר שהיא מקיימת עם רשימת פסיכולוגים מאותו האזור. עליך לברר זאת במשרדי הקופה, לקבל את רשימת המטפלים ואת נהלי ההסדר הספציפיים שלהם. גם במסגרת מרפאות בריאות הנפש אפשר לקבל טיפול, אך בהיותו ללא תשלום הוא כרוך בהמתנה ממושכת מאד. במקומך, הייתי הולכת על האופציה הראשונה. תוכלי לפנות תחילה לפסיכולוג קליני, ואם הוא יעריך שיש מקום להסתייע גם בטיפול תרופתי, הוא יפנה אותך לפסיכיאטר. בהצלחה, ויופי שהחלטת לפעול ולהפסיק לסבול. שבת שלום לך, שם באזור העמקים...ותרגישי טוב ליאת

אוף עם החום והלחות אבל יהיה בסדר חייב להיות

האם הפסיכולוגיה הקוגניטבית עוסקת בתת מודע? מתי חש המטופל שבעצם השיחות כבר לא תורמות , או כבר מיותרות. פעמים נדמה שיותר מש"העגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק", או איפה הגבול הדק בין לחתוך את הקשר או לגרור אותו? תודה על התשובה.

שלום לאנונימוס, הפסיכולוגיה הקוגניטיבית עוסקת דווקא בהיבטים ההכרתיים של האדם, ופחות בתת-מודע. הכוונה לחקר התהליכים התפיסתיים, מחשבתיים, אינטלקטואליים, תחושתיים העומדים בבסיס ההתנהגות. באשר לשאלתך האחרת, כתבתי כאן לא מזמן בנושא - http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-745,xFT-657618,xFP-657710,m-Doctors,a-Forums.html כנראה שאין לנו ברירה אלא לסמוך על עצמנו בעניין. שבת שלום ליאת

שלום רב, אקדים ואכתוב שניסיתי טיפולים פסיכולוגיים ולא נעזרתי בהם. גם הטיפול התרופתי, אליו הגעתי מאוחר, אינו יעיל באופן מוחלט. שאלתי היא - אני בת 42, נעה ונדה כל ימי בין דכאון לחרדות, בודדה, מיואשת וסובלת ממחשבות לא סימפטיות בלשון המעטה על עצמי ועל העולם סביבי. מרגישה כמו פרח בין קוצים, ולא מצליחה להתמודד עם רוע ואכזריות. מרגישה שההתפתחות הקוגניטיבית שלי טובה יחסית, אולם מבחינה רגשית, נותרתי ילדה בת 4, שתמיד מרגישה לא מוגנת ומחפשת דמות שתגן עליה. אני מבינה שעלי להשתדל לפתח את העצמאות שלי ואת זאת אני עושה אולם התחושה הזו תמיד מבעבעת בפנים. אני מרבה להיזכר באפיזודות מהילדות והנעורים בהן נתקלתי ב"פן" הלא יפה של החברה, בין אם מצד ילדים או מבוגרים, וגם היום, 20 ויותר שנים אחרי אני מרגישה פגועה וחשופה כמו אז. פשוט לא מצליחה לבנות גרעין אישיותי חזק ובוגר ומרגישה כמו עלה נידף. אני שמנה וסובלת מחרדה חברתית חזקה מאוד ובשל אב ביקורתי באופן הרסני, אשר סירס אותי ואת אמי, אני סובלת גם מחרדות גדולות מכל דמות סמכותית, וכל "המבוגרים" מסביבי מאיימים עלי בכל תחום. אעשה הכל, כולל התרפסות מסויימת, כדי לא להתעמת עם איש, אך איני יכולה לסבול את ההתנהגות שלי. מרגישה כאילו יש לי אישיות של זיקית המתאימה עצמה לכל סיטואציה כדי להציל את נפשה. לצערי, הדרך היחידה שבה אני מצליחה איכשהו לנווט את עצמי בעולם העוין היא באמצעות התנהגות פסיבית אגרסיבית: אני אוגרת כעסים עד שמגיעה ההתפוצצות. בגלל גילי המופלג הולך ונצבר בתוכי זעם עצום על כל מה שהפסדתי ולא יהיה לי בחיים, ובכלל על היותי שונה מרוב בני האדם. מרגישה שהובסתי במלחמת הקיום אך מתקשה להשלים עם כך. אשמח לקרוא התייחסויות. תודה

שלום לך. אם אני לא טועה כתבת בפורום כבר כמה פעמים...תקני אותי אם אני טועה.. משום מה אני זוכרת את ספורך שנשמע עצוב ואותנטי. ומשום כך אולי גם נכרת בזכרוני. אני מבינה שאת מעונינת באוזן קשבת. ואני בטוחה שרבים קשובים לך פה ,גם אם אינם מגיבים. את נשמעת לי בחורה מאוד אנטליגנטית ,ואני יכולה להבין את תסכולך ,את תקועה ודורכת במקום שאינו מתאים לך.אם לא היית חושבת שמגיע לך יותר ,לא היית מתלוננת על מצבך. אני מבינה שניסית טיפולים פסיכו' ולא כל כך הלך, ניסית אולי טיפולים אלטרנטיבים ,שמעתי על טיפול באומניות שאפשר לברר דרך האנטרנט. בכל אופן מציעה לך לא לאבד תקוה ,אני יודעת, זה מסוג ההצעות שקל לתת.... והעובדה שאת כותבת פה מעידה שאת לא נכנעת לגורלך ,ולא מרימה ידיים ,וכל עוד זה המצב, אני מאמינה שתמשיכי להאבק למען חיים נסבלים יותר. מאחלת לך סוף שבוע נעים ומלא תקוות..

שלום לך, אחת האמירות המשאירות אותי קצת חסרת מילים זה משפטים כמו "ניסיתי טיפולים פסיכולוגיים ותרופתיים, ללא הועיל". אנשים אחרים מגדילים לעשות ומבקשים מפורשות "רק אל תשלחי אותי לטיפול! אבל כאשר מגוללים סיפור מורכב כמו שלך, איני רואה איזו התייחסות מכאן תוכל לתת מענה רציני ובעל ערך. במקומך, לא הייתי נשאבת לדפוסים של גינוי עצמי על מה שאת ועל האופן בו את מתנהלת בעולם. לפעמים, בנסיבות ספציפיות, רק כך אפשר לשרוד. מן הסתם, פיתחת מנגנונים שאפשרו לך להתקיים בצורה הרמונית עם הזולת, הגם שהיו (ויש) להם מחירים נפשיים כבדים. אני רוצה להזכירך שגם בגילך המופלג (ואולי דווקא אז) אפשר לעשות שינוי משמעותי באורח החיים ולהתחיל להרוויח בחזרה את מה שהפסדת. בדר"כ קל יותר להרים ידיים, ולטעון ש'שום דבר כבר לא יעזור', אבל לאמונתי, זהו טיעון שאינו 'מחזיק מים'. אפשר וכדאי לטפל בכעסים (ללמוד לווסת אותם באורח מסתגל), בחרדות, ובנטייה להתבטל בפני סמכות. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני בחורה בת 23, בטיפול מגיל 12 (מטיפול לטיפול לטיפול...), עם דכאון מג'ורי (במנוחה- אחרי נזעי חשמל), ובהיסטוריה אנורקסית ובולמית. גבולית עם פציעה עצמית.. לאחרונה התחלנו לדבר בטיפול על מין, הטרדה מינית, אלכוהול, נגיעות, גרייה, דברים שהיו כשהייתי קטנה, ולאט קצת מטפטפים החוצה מהזכרון.. אני לא מספיק זוכרת, הגוף שלי כן.. איכשהו.. במקביל המטפלת שלי מרגישה שהיא לא יכולה להשקיע כמו שהיא השקיעה בשנים האחרונות כי היא שמה לב שזה לא נשאר בתוכי, שזה נעלם לי. שבמקום לגדול ממה שהיא נותנת, ברגע שהיא לא שם לשניה, אני מתפרקת ושוכחת לה הכל. בורחת ונעשית אלימה. זה נכון לגבי כל האנשים שהיו בחיי. מאז שאני קטנה. אני לא ממש יודעת מה אני רוצה לשאול, אולי אם קיימים עוד אנשים כאלה. אולי אם זה הגיוני או בסדר בעיניכם. אם יש לזה סיבה.. כי כל המטפלים שלי תמיד נטשו בגלל זה.. ואני לא יודעת מה לעשות.

שלום תמנע, השאלה שלך "האם זה הגיוני או בסדר" נגעה ללבי. עולם בו ילדות קטנות נפגעות ומוטרדות הוא לא הגיוני. זהו עולם אכזר, שמתערבבים בו טוב ורע, מותר ואסור, אהבה ושנאה, רוך ותוקפנות, הזנחה והשגחה, מלחמה ושלום. חוקי ההיגיון וה'בסדר' עמומים ומטושטשים, בטח בעיניה של ילדה קטנה, שגופה ונשמתה נשדדו בחוסר רגישות. אם מתבוננים כך על המציאות, כל תגובה והתנהגות יכולה להיות לא הגיונית והגיונית כאחת. ומי בכלל יכול לשפוט? שולחת לך עידוד ומפצירה בך להמשיך ולטפל בעצמך. אני משוכנעת שגם במקום בו מטפלים רבים נכשלו, יש תקווה לשיפור ושינוי, אם רק נסכים להאמין. החזיקי מעמד והמשיכי להילחם ליאת

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%94

שלום אורית, הלינק שנשלח לך יכול להיות התחלה לא רעה בכלל לקרוא בצורה פשוטה ומובנת על ההפרעה הבולימית. חיפוש נוסף דרך גוגל יכול להעלות אתרים רבים בנושא. בהצלחה ליאת

שלום יש לי פחדים מליפגוע באנשים שאני אוהב......שאני שולח הודעות sms אני בודק וקורא לפחות פעמיים מה רשמתי בהודעה בחשש שאולי רשמתי משהו רע(עלבון קללה או איחול רע)אני יודע שזה רק בראש שלי אבל זה משתלט עליי לפעמים עוברים לי משפטים רעים בראש ואני פוחד שאני יאבד שליטה ואני יגיד אותם בטעות לאחד האנשים שאני אוהב....האם אני משוגע?מה יש לי אולי זה או סי די שהחמיר איך אני יוצא מהמחשבות הרעות האלה ומהפחד מאיבוד שליטה....אני יודע שזה הכל בראש לפני חצי שנה לא היה לי את המחשבות האלה מאיפה זה בא לי?

שלום מורן, ככל הנראה, מקורן של המחשבות הטורדניות נעוץ בקונפליקט פנימי לא פתור סביב נושאים של תוקפנות ושליטה, המתעוררים במצבים של עומס רגשי ומעוררים חרדה. אני ממליצה לך מאד להגיע להתייעצות אצל פסיכולוג קליני, ולשקול יחד איתו האם להיכנס לתהליך של עבודה דינמית, או אולי להתמקד באמצעות טכניקות CBT בסילוק הסימפטומים המחשבתיים וההתנהגותיים. בהצלחה ליאת

סליחה על הגסות אבל אני הרבה מחטטת באף ורוצה להפסיק את זה אבל אני לא יכולה , זה הפך אצלי כמו סמרטוט ועכשיו אני רוצה לדעת באיזה יד מחטטים באף הימנית או השמאלית ומה עדיף?

רק לא כמו שימי http://www.flix.co.il/tapuz/showVideo.asp?m=990019

ט ו ב ים ה ש נ י י ם ............................. בהצלחה.

שלום רב. הנני בן 19, בוגר, רציני, ועצמאי. לי ולמשפחתי הקרובה (הוריי בעיקר) עבר, המלא באי הסכמות, חוסר כבוד, זלזול, פגיעה רגשית, גרימת עצב, ועוד. אותם רגשות כואבים אשר בעיקר הם גרמו לי, לא קיבלו התייחסות רצינית מצידי עד כה. מאותם רגשות נוצרה לי למשל תחושת נתק ממשפחתי, ותחושת אי שייכות לה. הדבר מתבטא באי שיתוף שלי את משפחתי בענייניי האישיים, אלא שיתוף חבריי ומכריי. יש לציין שנוח לי ביותר עם התנהלות זו, ונראה שגם למשפחתי. התנהלות זו כאמור, מאפשרת חיים יציבים יותר. רק שמשהו אחד קשה לי, וזה שאותם רגשות ממשפחתי לא קיבלו ממני ממש התייחסות. לאחי הקטן אירוע בר מצווה בקרוב. מיד ברגע ששמעתי על כוונתם של משפחתי לארגן אירוע משפחתי עלתה לראשי התהייה האם יהיה חיוני עבורי, לבחור, עם מלוא הכבוד כלפי משפחתי כמובן, שלא להגיע לאירוע. לפי דעתי, אי ההגעה לשמחה המשפחתית תיהיה בחירה סמלית מצידי (כמו כל אדם אחר מהמשפחה שיבחר לא להגיע כי אינו מרגיש שייך), וגם, בגלל קרבתי לבעלי השמחה, תאפשר לי להרגיש שמיציתי איכשהו את אותם רגשות שליליים כלפי משפחתי. שאלתי העיקרית היא האם ישנו סיכוי, שיש היגיון בדעתי, ושאכן אי ההגעה לשמחתם של משפחתי הקרובה תביא למיצוי אותם רגשות שליליות שנגרמו לי ע"י משפחתי, לפחות במידה כלשהי? אני מודה מראש על התייחסות הפסיכולוג ושאר בעלי הדיעה המקצועית לשאלתי, תודה רבה לכם מראש, דניאל.

אני לא בעלת מקצוע (אתה יכול להפסיק לקרוא :) אין שום סיכוי שבעולם שיש היגיון בדבריך שכן גם בעלי שאבא שלו התעלל בו(!!) הזמין אותו לחתונה (גם כדי שהצד שלי לא ישאל שאלות מיותרות) ואתה הרי לא רוצ שכל העולם ישאל למה אתה לא שם. כביסה מלוכלכת אפשר לנקות עם איש מקצוע אבל לא עם כל מי שמגיע לבר מצווה. תראה, זה לא סתם שאח שלך לא ישכח לך את זה בחיים. תתלבש הכי יפה שאתה יכול, תהיה מקסים ולבבי, תחייך לכל העולם, תבוא ראשון ותישאר אחרון ובשום רגע אל תחשוב לרמוז שיש איזשהו מצב לא נעים אצלכם. חשוב לי שתדע שנכנסתי להודעה שלך מתוך תחושת הזדהות גדולה עם הכותרת! גם אני מלאה בכעסים והכל ורציתי לשמוע איך אנשים אחרים מתמודדים ולכן שלא תחשוב שאני שופטת אותך חס וחלילה או משהו אלא שאח שלך לא אשם הוא צעיר ואם לא תגיע זה יהיה נושא הבר מצווה עליו ידברו כולם וזה לא מגיע לו... מה דעתך? בהצלחה, סטלה

דעתי היא, שעם כל הכבוד לך, התייחסת להוריי, התייחסת לאח שלי, התייחסת למה שעלול להיות "הנושא המרכזי" באירוע, אבל לדבר אחד לא התייחסת כלל, והוא אליי. לא התחשבת בי ברגשותיי בנפשי ולא עניין אותך אם בכלל יש כאלו. סיפרת על בעלך שאביב התעלל בו, אינני יודע למה בעלך בחר זאת, אבל אין ספק שאם אבא שלי היה עושה לי את זה הוא ממזמן לא היה ממשיך להיקרא אבא שלי ובטח שלא הייתי נמצא לידו בשום עת ביחד, וגם בחתונה. כבוד האדם הוא דבר ראשון וחשוב פי אלף ואלף ממה שידברו משפחתך על "למה האבא של החתן לא הגיע", אנחנו בשנות האלפיים ועל הפרימיטיביות להישאר הרחק מאחורינו. אז דעתי לצערי היא שמחקת את רגשותיי מהעסק ועל כן נראה לי שאיני יכול לראות בתגובתך כתגובה אובייקטיבית, כך או כך הנני מודה לך על התייחסותך. שלום רב לך.

שלום דניאל תשמע ,אולי תבדוק עם עצמך מדוע אינך מעונין להשתתף במסיבה ,אם תגיע למסקנה שהסרוב נובע מנקמה במשפחה ,הייתי מציעה לך לוותר על הנקמה שהיא די מתוקה לפעמים.אך לא תורמת דבר. ואולי אתה חושש שהשתתפותך תוביל לחידוש המריבות המשפחתיות? גם לא ציינת, אם משפחחתך מעורבת בלבטיך בענין ההשתתפות, ומה דעתם , והאם, הם מעונינים בכלל שתשתתף? ואולי ההשתתפות דוקא,תיצור ספתח לפיוס בינך לבינם....יכול להיות? וחוץ מזה מדובר באחיך הקטן,שבטח היה רוצה לראות אותך בשמחתו.בר מצווה זה אירוע של פעם בחיים...לא? אני מאוד מקוה שכן תשתתף למרות הכל.. שיהיה במזל..

שלום דניאל, גם אני לא משוכנעת שהחרמת האירוע בהכרח תביא הקלה רגשית. יתכן שההיעדרות תגרום לך, נוסף על כל רגשות הכעס, גם רגשות שליליים נוספים, כמו אשמה ויסורי מצפון. כדי להשתחרר מן המועקה הרגשית הממושכת, יש לברר מהן החוויות שקדמו לה, לעבד אותן, ואולי אפילו להצליח לסלוח. המרחב הטבעי למשימה הזו הוא חדר הטיפול של הפסיכולוג, אבל לא רק. תוכל להחליט שאתה לוקח אחריות, פותח את הנושא בבית, ומכונן אווירה מאפשרת לדיבור רגשי שכזה. נדמה לי שההתלבטות אם להגיע לאירוע, או אולי להחרימו, קשורה גם לשאלת השייכות שלך למשפחה.. האם אתה חלק מהם, או חלק מהמוזמנים? האם מבפנים או מבחוץ? ללא קשר להחלטה שתקח, מאחלת לך הקלה מהירה, וכמובן מזל טוב גדול לאחיך ליאת

הוריי אינם יודעים על ההתלבטות שלי בנושא, ואני בהחלט מוזמן לאירוע והם אפילו בטוחים שאהיה שם אני חושב. אדגיש כי הקשר ביני לבין הוריי כיום הוא די נורמלי, ולמעשה, מן הצד הוא אף עלול להיראות תקין לגמרי וטוב ביותר. (על כן אני נראה שייך למשפחה לגמרי ובאופן טבעי, מכל הבחינות) מה שמפריע לי אלו אותם הרגשות הרעות שנגררות שאני והוריי יודעים עליהם, מבחינת הוריי אני חושב שהם מוצו, אך מבחינתי לא. איני חושב שצריך להגזים ולהגדיר את זה כ"החרמת האירוע", הרי זה ברור מאליו, למשל, כשלדוגמא אנשים מבוגרים שמוזמנים אינם מגיעים, עושים זאת כי אינם מרגישים שייכים או כדומה. על כן זהו מעשה לגיטימי. השאלה היחידה והעקרונית שלי היא אם אכן יש סיכוי שאי ההגעה בהחלט תגרום לי להרגשה לה אני מצפה, שאני והוריי כביכול "שווים" כעת, ושאכן חסרוני שם כבן משפחה מדרגה ראשונה, היוותה סמל לאותם רגשות שליליים (אולי גם גרמה להם לאי נעימות, אך זה לא העניין המרכזי פה), ותאפשר לי להרגיש שמיציתי את הרגשות האלו. האם יש סיכוי כלשהו שכך יקרה במידה כלשהי לפחות? אני מודה לך רבות על התייחסותך ליאת, בתודה, דניאל

יש לי חבר כ-10 חודשים. מע' היחסים הרבה פעמים לא נעימה ותמיד מאד קיצונית. אני לא מדברת חו"ח על אלימות פיסית אלא על זלזול בי בחברים שלי (שלא בנוכחותם) וכו'. אני אישה חזקה ומעמידה אותו במקום די מהר - זה אף פעם לא קללות אלא ביטויים מעליבים וכו' (כאלה ש"כל הגבול" שאפשר להגיד בדיחה וכו'). הסיבה שאני איתו היא שהוא בחור עם נתינה גבוהה מאד וברגעים הטובים (ויש כאלה כל יום) אני מרגישה שמצאתי מה שתמיד חיפשתי. אני בחורה מצליחה בכל קנה מידה ולכן אני מרגישה שאני בוחרת בו ולכן זה לא מוריד לי מהערך העצמי אבל הפחד שלי הוא שאם נתחתן יום אחד אז הוא ירגיש חופשי להיות ממש אלים מילולית ואולי אפילו נפשית ופיסית (פיסית - קשה לי להאמין). אז השאלה שלי היא כזו - במידה ויש שיפור במער' היחסים כתוצאה מטיפול, והשיפור נמשך זמן רב (נאמר אפילו כמה שנים) האם כדאי ללכת על זה (אני לא מפחדת מהתמודדות ותמיכה), או שזה בבחינת מחלה רדומה שגם אם נדמה שנפתרים מנה היא תוקפת שוב ברגעי כעס, מה שאומר שאין בעצמם טעם לטפל ועדיף לוותר ולא להמשיך עם ראש בריא במיטה חולה? מצטערת על המכתב הארוך, מקווה שירדת לסוף דעתי..

כמי שמטפל מס' שנים בנשים ובגברים החיים במעגל האלימות אני יכול לומר שאלימות איננה מחלה, אלא בחיר. בן זוגך בוחר לזלזל בך ברגעים ובמצבים מסויימים. ניתן לטפל בבעיית האלימות, אך כמובן בן זוגך צריך לרצות להגיע לטיפול ולהכיר בבעיה. במידה וגבר המשתמש באלימות כנגד בת זוגתו (כל אלימות) רוצה להגיע לטיפול ולהשתנות - בהחלט ניתן לסייע לו. מכיוון שלא קיימת אצלכם אלימות פיזית, הייתי ממליץ לכם ללכת לטיפול זוגי ועדיף אצל מטפל/ת בעלי ניסיון בתחום האלימות. בהצלחה ואל תתפשרי בעניין הזלזול שלו בך.

האם לדעתך יש מקום לנסות לטפל כי בסה"כ הוא יכול לחזור ולבחור שוב לזלזל בי גם אם יעברו שנים רבות של אושר, לא? כלומר "הבחירה" הזו - האם ברגע שמטפלים בה זה אחת ולתמיד או שיש סיכוי שזה אח"כ חוזר? הרי יהיו עוד ריבים - האם הוא יבחר גם אז לזלזל או שברגע שאנשים כאלה מקבלים טיפול הם מפסיקים לבחור ככה לתמיד? שאלה נוספת - מנסיונך, האם יש אפשרות להתדרדרות לאלימות פיסית? כלומר, איך ניתן לאבחן אם מדובר בזלזול שהוא קצת יותר מהנורמלי לעומת זלזול שיכול חו"ח להתפתח לסטירה בעוד כמה שנים, הרי ברור שאלימות פיסית אינה דבר שמתבטא מיד עם תחילת מע' היחסים, לא? אצלי הסממן המדאיג הוא דווקא הקיצוניות השניה (אהבה, דאגה, תשומת לב מוגזמת וביטיים כמו "חיים שלי" ו"נשמה" שבחברה שממנה אני באה לא מקובלים) והתנצלות וחרטה מופרזות מדי שמראות אולי על דפוסים לא רצויים.. האם אני מגזימה בחשיבות של ביטויי האהבה הללו? שוב תודה רבה

ל"אני " היקרה שלום. בחרת בכינוי "אני " כדי להזדהות בפורום זה, אני מניחה שיש בבחירה זו משהו המעיד על אישיותך שבה ה"אני" הוא חשוב ומשמעותי לא פחות מהאחר שבקרבתך. ועל כך תעיד רגישותך הרבה והדרך שבה את בוחנת את הדברים. משאלתך עולה כי את מנסה לקבל איזשהו מושג על יחסיכם בעתיד לאור התנהגותו כיום, יש לך סימני שאלה ואת מעונינת בתחושת בטחון לעתיד. אלא שהדבר לא תמיד (או תמיד לא) אפשרי, הנבואה כידוע ניתנה לשוטים, ולא תמיד ניתן לצפות מי יהיה בן זוג אלים ומי לא. אולם ישנן סימני אזהרה אשר בדיעבד נשים (וגם גברים), אומרים כי כבר מתחילה שמו לב אליהםובחרו להתעלם . אלו הן "נורות צהובות" (בניגוד לנורות אדומות הומעידות על סכנה ברורה), בדרך כלל מדובר על התנהגות שאינה מכבדת את גבולות הצד השני, לעיתים גם תוך כדי חיזור אגרסיבי (הצפת הבית בפרחים), חוסר כבוד לגבולות הזמן (להגיע שעתיים קודם לפגישה שנקבעה כי הוא "התגעגע"| ), חוסר כבוד לפרטיות שלך, נסיונות להחליט עבורך לאן ללכת, מה ללבוש,עם אילו אנשים להיפגש ובעיקר עם מי לא. ביטוים כמו - "בלעדייך אין לי חיים", ועוד ועוד, כל אלו עשויים להתפרש כאהבה גדולה אולם הם משקפים תפיסה סימביוטיות שבה בת הזוג אינו יישות נפרדת אמורה למלאאת צרכיו הקיומיים בלבד - וזה עשוי להיות בהמשך מסוכן. לסיכום ,בן זוג עם אישיות תלותית או עם צרכי שליטה מוגברים- עלול בהמשך להפוך לבן זוג אלים, אבל לא בהכרח, כמו כן ישנם כאלו שלא יגלו סימני אזהרה ובהמשך ינקטו באלימות. אני מציעה שתשוחחי בפתיחות עם בן זוגך, על מה שמפריע לך ועל חששותייך מפני העתיד ושימי לב לתגובתו, תוכלי בוודאי להסיק ממנה כמה מסקנות. בהצלחה ! גאולה.

איפה אפשר למצוא עוד חומר שלה? האם היא פסיכולוגית?

שלום רב, איני יודעת לאיזה שיר התכוונת. נדמה לי שדליה מרקס היא רבנית. אבל אני לא בטוחה. נסי לעשות חיפוש קצר ברשת ליאת

הרבה ד"ר דליה מרקס מרצה בהיברו יוניון קולג' ובאונ' העברית

שלום לליאת מנדלבאום . בעקבות ניסיוני המר מיחסי אנוש , למן ילדותי ( אני היום בת 37 ) , אני טוענת ( וסליחה על ההכללה הפרובוקטיבית ) שיפי הנפש הם ( בעיקר הן ) רוצחי אופי בפוטנציה , כי הם יודעים לעשות '' אמבוש פסיכולוגי '' ולהמם את הזולת , בכל מיני מניפולציות מכוערות של האשמות . הם לא מנסים אפילו לחשוב בצורה הוליסטית ואמפאטית . לצערי הרב ברוב המקרים בהם הייתי קרבן לאנשים אלו , הפוגעים היו נשים ( סותר את הסטריאוטיפ של הרגישות הנשית ) . בתודה , עינת

שלום עינת, הביטוי "יפי-נפש" מתייחס אכן למי שמציגים כלפי חוץ ראווה של צדקנות ורוב חסד, כשלמרבה הצער, לא תמיד למופע החיצוני הזה יש גם תוכן פנימי תואם. כולנו מכירים אנשים כאלה, ובכל זאת מופתעים בכל פעם מחדש מהניגוד שבין החוץ לפנים. לא בטוחה שאפשר לייחס את התכונה הזו למגזר ספציפי, אך רצוי ללמוד לזהות את אותות האזהרה במידה ולמדת לאפיין אותם. למרות האמור לעיל, דווקא בגלל שאת מציינת שזה קורה שוב ושוב, הייתי מציעה לך לבדוק עם עצמך האם משהו בך יוצר פגיעות מיוחדת לסוג כזה של מניפולציה, או אולי את נוטה לפרש בטעות (או לעוות) התנהגויות מסוימות כ'רצח אופי'. הבשורה הטובה היא שתמיד ובכל מקום יימצאו גם האנשים הטובים, שפיהם וליבם שווים, ואשר מוכנים לעשות הרבה למען זולתם. נסי למצוא אותם ליאת

אשמח מאוד אם תשלחו לי המלצות לפסיכולוגית טובה מאזור תל אביב המון זמן רוצה לנסות טיפול וזה צעד גדול בשבילי לנסות תודה רבה גלי

לצערי, ביום חמישי אוכל להגיע אל הפורום רק מאוחר מאד בלילה. מתנצלת מראש ומודה על הסבלנות. ליאת

משהו בשעונים שלכן לא מתואם :-) זה נחמד... אורנה, את נביאה של ממש! ענית לליאת לפני שכתבה.. (החופשה ללא ספק היטיבה איתך, גברת ראובן-מגריל :-) ליל מנוחה, (לילך)

ליאת... אני צריכה עזרה דחופה! לא ממש מצליחה להחזיק מעמד...

0 יקרה, אינני יודעת דבר על סבלך, ואני מזמינה אותך לכתוב ביתר פירוט כדי שנוכל לעזור. ליאת תהיה כאן בחמישי בלילה, ועד אז אני שולחת לך את תקוותי להקלה, אורנה

בעלי בן 50 מכור למריחואנה. הוא מעשן כל יום מספר ג'וינטים. רציתי לברר האם יש התמכרות למריחואנה ומה ההשלכות של זה על הבן אדם ומשפחתו. עלי לציין שהוא מעשן כ30 שנה מריחואנה בכמויות גדולות. האם עלי להיות מודאגת?

שלום נטע, לתחושתי, השאלה המשמעותית אינה מהן התופעות הכלליות הקשורות למריחואנה, אלא מהן התופעות הייחודיות שבעלך ומשפחתך סובלים מהן בהקשר לשימוש בסם. הלא בעלך הינו משתמש וותיק ביותר, ואת בוודאי יודעת לציין את הקשיים שיתכן והתעוררו בעקבות השימוש. באופן כללי, אציין ששימוש במריחואנה יכול ליצור תלות, וכי מוכרות תופעות הקשורות לפגיעה בזיכרון בעקבות שימוש מסיבי. עם זאת, כדאי לפנות למומחה בתחום משום שידיעותיי בנושא מוגבלות למדי. בברכה, אורנה

היי אני בחורה מסורתית נשואה שנה...שלא שכבה עם בעלה לפני חתונה כרגע יש לנו בעיות ולחצים שלא כ"כ קשורה לזוגיות... הבעיה שלבעלי אין שום חשק מיני במצב כזה הוא לא מסוגל לחשוב על סקס....הבעיות האלו מתחילת הנישואים הוא ממש מקשר בין סקס לרגשות אני איני כזאת סקס נורא מרגיע אותי מהעצבים מהלחץ ודווקא בתקופה כזאת אני מרגישה יותר צורך בסקס לכן לרוב אני עצבנית משום שאני לא "מקבלת" חוסר הסקס גורם לי להרגשה שהוא לא אוהב אותי ונמשך אליי...אני ממש מבינה שיש לו בעיות ולחצים אך קשה לי לתמוך בו כל עוד אין סקס......הוא מסוגל לא לשב איתי חודש ואף יותר וזה משגע לי את המוח .....הבעיות כמו שאמרתי לא קשורות לזוגיות שלנו.....דיברנו על זה הרבה ואני תמיד אומרת לו שאני מבינה אותו ומאחלת שנצא מהמצב הזה כמה שיותר מהר....גם על החסר בסקס דיברנו ואני לא לוחצת עליו יותר מאז שביקש שאפסיק ללחוץ עליו כי הבנתי שזה יותר מסרס את האדם....גם אוננות ואורגזמה בעקבותה לא מספקים אותי נורא בא לי חום גברי.........אני משתגעת ועוד:למשל אם אנו עושים סקס של 10 דקות זה לא מספיק לי ואני מתאכזבת שבעלי גומר אני כמעט תמיד אומרת לו אל תגמור עכשיו והוא אומר לי לפעמים ככה זה גברים. אני כמעט תמיד אומרת לו בא לי שנשכב עד מחר.... מעבר לכך אין לנו בעיות מיניות ואני באמת עושה הכל במיטה...ככה שאין לו מה להתלונן....כמו כן הבעיות שדיברתי עליהן זה לא שלו אישיות זה משפיע על שנינו..... בבקשה תעזרו לי......

שלום פזית, הבדלים בתשוקה ובדחף המיני מציבים אתגר משמעותי לזוגיות, ובהחלט כדאי לטפל בקושי שנוצר ביניכם לפני שיחלחל לתחומי חיים נוספים. אני מציעה לפנות לייעוץ סקסולוגי או לטיפול זוגי, שיעזור לכם להכיר בהבדלים ולמצוא דרכים מועילות לגשר עליהם. בהצלחה, אורנה

דוקא עכשיו כשאני מרגישה הטבה במובנים רבים כל כך , ויש אפילו דברים אובייקטיבים שהשתנו באופן שקיווינו לו (בן זוגי ואני),דוקא עכשיו התעייפתי.ואני נעה מקצה לקצה במהירות לא סבירה.רגע אני יכולה לשמוח ולהתרגש לקראת השינויים הצפויים ורגע אני נמלאת פחד מהם.רגע אני גאה בעצמי ששרדתי ואני מרגישה אופטימית ושהכל פתוח, ורגע אני בזה לעצמי וחשה מיואשת, נוכח המחשבות הסופיות המפחידות והמפתות המבליחות להן (לא יודעת מה קודם למה..).אבל מה שלא משתנה בכל מקרה זה שאני מביטה בעצמי,חשה סלידה וניכור - כאילו אני לא שם - ואני רוצה להרוס ולחבל.בימים האחרונים חשתי ממש רצון חזק לעשות זאת. אז התחלתי לגרום לעצמי להקיא.אני יודעת שזה מגעיל ונורא, וטיפשי לבחור בזה בצורה כזו מפוכחת.אבל הרגשתי שאני זקוקה לזה.וזה קל כל כך.אני מפחדת להגיד לה,ולאכזב אותה (גם אותך..)כי כבר הגענו למקום שממנו רואים את היבשה...ואת מה שהיא תגיד אני כבר יודעת - כדאי להפסיק מהר לפני שזה יהיה קשה יותר.אני יודעת,נגעלת ויודעת, אבל לא רוצה.כאילו רוצה לפצוע את עצמי.איך את מסבירה את זה? את העיוות הזה?למה את חושבת שזה קורה? שזה הרצון שלי?

ויק יקירה, אין סוף להתמודדות... זה גילוי מאד מפחיד, אבל בעיני הוא גם גם קצת מסעיר... תמיד יהיה משהו לעשות בתוך נפשנו, משהו ללמוד לשאת ולקבל, משהו לשנות, לאזן בעדינות משהו שהתרופף, לחזק בהחלטיות משהו שנשכח... נדמה לי שאת קצת שם, במקום של שיפור גדול, ושל גילוי שאין בדיוק זרי דפנה לנוח עליהם... אני רוצה לחזק אותך להמשיך לעבוד. להבין שהנפילות לאורך הדרך הן סבירות ואפילו הכרחיות, שכל הרעיון הוא לקום גם מחר ולהתאמץ שוב, וגם מחרתיים... ואת האוכל תשאירי בפנים בבקשה - במקומו תוציאי מילים, חיוכים, דמעות, חיבוקים... שלך, אורנה

האם אהבה למטפל יכולה להתממש, עזבי העברה ואטיקה האם באופן תיאורטי מטפל יכול לחוש התאהבות למטופלת או לחשוב עליה יותר מהרגיל? אם כן כיצד הוא מתמודד עם זה? האם גם אז הוא מסביר זאת לפי תכני הטיפול או שהוא מרשה לעצמו להרגיש מאוהב, אפילו אם לא מממש זאת?

כן, זה גם קורה העברה נגדית גם קיימת בטיפול.

יונית יקרה, מאחר ומטפלים הם בני-אדם, הם חשים לעיתים קרובות תחושות חזקות מאוד כלפי מטופלים, כולל אהבה. מאחר וביקשת ממני לעזוב העברה, אתיקה, וגם העברה-נגדית (תודה רחל), לא נותר לי אלא לכתוב שמטפלים מתמודדים עם רגשותיהם בכל מיני צורות - כולל לתת לעצמם להרגיש את מה שעולה מתוכם, ולנסות ללמוד מכך על המטופל, על הקשר הטיפולי, ועל עצמם... לילה טוב, אורנה

זה התחיל ביני לבין לילך.... וזה התפתח לעץ סתמי כזה.....עד כדי וויכוח סוער (למרות שזה התחיל בלחישה!!!!) כנראה (לאחת המשתתפות שאמרה לי למה ללכת לפסיכולוג אם לא רוצים לדבר....) שיש הרבה מה להגיד בשקט... ואנשים שקטים הם האנשים הכי כואבים, הכי בודדים והכי מנומסים שאינם יכולים לפגוע באחרים, לכן ממשיכים בשקט שלהם וסופגים את העלבונות והכאב בשקט...... מקווה שאת מבינה?!!!! תודה לכל אלה שתמכו ולכל אלה שהתנפלו עלי.... לא משנה כבר. אין לי כוח. אני אמשיך לקרוא כאן כמו תמיד בשקט, ולענות למי שבאמת איכפת לו. לליאת- תודה על הכל, לא הייתה כל כוונה להעליב אותך.... פשוט התשובה שלך לא התאימה לי או למצב הרוח שהייתי בו.... אבל אני מלאת הערכה לך ולכל מנהלי הפורום על מה שנעשה שם. אבל כנראה באמת שאת דואגת לחלק מהאנשים בצורה אחרת מאחרים... זכותך... ביי

זה נכון שאנשים שקטים, הם מאוד כואבים. ואני אומרת אם החלטת לעזוב את הטיפול סופי,אולי בכל זאת אל תפסיקי לכתוב כאן,כי זה די ברור שאת כן צריכה זאת ודוקא עכשיו. עיזבי לרגע את התשובה של ליאת,נכונה לך או לא.אני מאמינה שגם ליאת לא הייתה רוצה שכך תגיבי.בשורה תחתונה את רק מענישה את עצמך וזה ברור שיש לך צורך עצום לדבר,אם בקול רם,או אם בלחישה!!! חישבי על זה שוב לפני שאת באמת מחליטה. אני אומנם לא אחת מהחבורה אתה את מתכתבת,אבל באמת אכפת לי,תרגישי טוב שזה בעצם הכי חשוב.

א.פ.ס.ח. יקרה, קראתי את העץ שלכן (שלך ושל לילך); ככל שהתקדמתי עיני התרחבו בהפתעה: איך חוף ים פרטי ואינטימי הופך כך לנחלה הומה - מלאת קולות - שבה הרוחצים מתנצחים לעיתים על הטריטוריה שלהם, רוצים שכסא הנוח שלהם ימוקם הכי קרוב לים? זה לא יפה... ובטח לא קל. אני נוטה לשכוח שהפורום חשוף להמון עינים צופיות ולמגוון דעות. בהודעה הזו שלך - עם כל הכאב שגלום בה (ובמה שקורה לך בימים אלה) - אני מדמיינת אותך *לא* בורחת מחוף הים, אלא נעמדת באיזו נקודה שקטה, מרוחקת (ועדין קרובה להמון, עדין אפשר לשמוע אותך), ואוכלת איזה ארטיק תות בננה. נדמה לי שהפרת שתיקה הפעם, לפחות כאן... מקוה שיכאב פחות ושלא תוותרי על האופציה להשמע, נויה

לא.פ.ס.ח. רוצה לומר לך כמה מילים מהלב. תמיד משמח אותי לשמוע שיש עוד כמה שתקנים בעולם... שתקנות תמיד נתפסה בעיני כמשהו חריג ובלתי נסבל.מלווה בהמון עכבות וכאבים. ובגלל זה גם פניתי לטיפול ,שלא הפסקתי שם לשתוק .והתסכול רק הלך וגבר. וכשעזבתי את הטיפול מהסיבה הזו בדיוק, לא הרגשתי שממטפלת שלי הצטערה במיוחד.. כנראה ,שאנו השתקנים לא אהודים במיוחד על המטפלים. ולא רק..כנראה. היום. אני בפסק זמן ארוך מהטיפול, ,אפילו לא מתגעגעת ,(מקווה שאני לא מרגיזה אף אחד,) וממלא את עתותי בדברים המהנים אותי באמת .והם רבים וטובים. התאוריה שלך על אנשים שתקנים מדויקת להפליא ,ומאוד מקווה שתמשיכי לכתוב ,כי יש לך הרבה מה לומר מאחלת לך הצלחה בהמשך עם טיפול או בלעדיו.

א.פ.ס.ח, אני מבינה שאני משתלבת כאן בדיון וותיק יותר, עוד מימי חופשתי... בתקווה שאינני חוטאת לרוח הדיון ההוא, אכתוב שלשתיקה יש מקום של כבוד בטיפול, אך גם להתעקשות על מילים - על ביטוי עצמי חי ואותנטי, שהוא הדם הזורם בעורקי הטיפול - יש מקום. המשיכי לחפש את הדרך האישית והייחודית שלך, אורנה

דמעות על מה שחוויתי,על מה שחווה,על מה שלא אחווה לעולם, דמעות על נזקים בלתי הפיכים,על הרס עצמי,על אשמה, דמעות על היגיון ללא רגש, על רגש ללא שליטה, דמעות על פחד ,על כאב, על חיים. אני שונאת את עצמי ברגעים האלה שאני מבינה שאני דפוקה,חסרת תקנה,שאני מרגישה כעס על עצמי, אשמה, אני שונאת שהשליטה נעלמת.

חן- אצל כולם חצי דף ריק בפורום.. את יודעת למרות שזה נשמע אולי לא מציאותי אצלך כרגע, יוצאים מהמצב שאת נמצאת בו. הייתי שם שנה וחצי ואז בהדרגה של עוד שנה וחצי די מדוכדכים אבל עם תיפקוד ,בסוף איכשהו נמצאים מחוץ לזה, איך זה עבר למה אין לי מושג. את צעירה עוד הכל פתוח לפניך שום דבר לא דפוק לעולם, הכל יכול להשתנות. מה שבטוח שהשינוי צריך להתחיל בך.

חן, הרגע הגבתי אל המילים החמימות שלך, והנה מילים כאובות כל-כך... אני יודעת שזה תמיד נשמע לך משונה, אבל במילים שלך אני קוראת התפתחות ועבודה-עצמית מאומצת שאת עושה בחודשים האחרונים. גם הפעם - להיות מסוגלת לחשוב את מה שחסר, לבכות אותו, לא לעשות מיד משהו בקשר אליו, זהו בעיני הישג גדול. מקווה שכבר כואב פחות, אורנה

אורנה, אז הלילה הקודם לא עבר משו... גם בגלל הכאבים בגוף(עברתי תאונה..) מקווה שהלילה הזה אצליח למצוא מנוחה שאני כה זקוקה לה, אין עלייך, ליל מנוחה.

אורנה מקסימה, ברוכה הבאה,גם ממני. מקווה שנחת בחופשה הקצרה. וכייף שחזרת לכאן. שאלה לא קשורה, זה רק אצלי שחצי דף בפורום מחוק,או שזו תקלה? שוב, כיף שחזרת, לילה טוב.

חן יקרה, לא בדיוק תקלה, אבל כרגע הכל בסדר... כיף לחזור אל המילים החמימות, אורנה

מין שקט מהוסס, שקט מקו?ה תוהה, האם שקט שכזה אפשרי, שקט שבא מבפנים, נינוח. מנסה השקט להתרווח מבפנים, כל כך רוצה שיניחו לו, נאבק על זה. האם אפשרי? האם ניתן? שקט שמפחד להאמין שאכן הגיעו זמנים כאלה, של שלווה. לפעמים, בא זמזום קטן ומטריד, מנסה לכרסם בשקט, שואל, מחטט, מעלה ספקות, לא נותן מנוח, פולש אל תוך השקט ומבקש תשובות. ולשקט אין תשובות להכל, אין לו דרך להרגיע את כל הספקות, אבל הוא כאן עכשיו, השקט, ורוצה להשאר, להתבסס, לקבוע נוכחות בלי להאבק כל הזמן בספק.

יקירה, כמה יפה את כותבת... שישאר השקט המיטיב הזה... מגיע לך! השקט כאן, גם אם נוכחותו מפתיעה. הרפית וצעדת בקצב שלך, חייכת אל מול הרמזור המהבהב כתום, והשקט חייך בחזרה. תני לספקות לרחוש לידך, ולשקט שבך לספוג את הזמזום. אל פחד..גם למה שנדמה כשברירי יש כוחות משלו.. אצרף מילים של בחורה אחת, יפה.. (עם ניקוד דווקא..מקווה שזה בסדר :-) ס?פ?יח?/ רחל ה?ן ל?א ח?ר?ש??ת??י, ג??ם ל?א ז?ר?ע?ת??י, ל?א ה?ת?פ??ל??ל?ת??י ע?ל ה?מ??ט?ר. ו?פ?ת?ע, ר?א?ה-נ?א! ש??דו?ת?י ה?צ?מ?יחו? ד??ג?ן ב??רו?ך? ש??מ?ש? ב??מ?קו?ם ד??ר?ד??ר. ה?א?ם הו?א ס?פ?יח? ת??נו?בו?ת מ?ק??ד?ם, ח?ט??י ח?ד?ו?ה ה?ם, ק?צו?ר?ים מ?א?ז? א?ש??ר פ??ק?דו?נ?י ב??ימ?י ה?ע?נ?י, ב??ק?עו? ע?לו? ב??י ב??א?ר?ח ר?ז. ש??ג?ש??ג?נ?ה, ש??ג?ינ?ה, ש??ד?מו?ת ה?פ??ל?א ש??ג?ש??ג?נ?ה, ש??ג?ינ?ה, ו?ג?מ?ל?נ?ה ח?יש?! א?נ?י זו?כ?ר?ת ד??ב?ר?י ה?נ?ח?ם: ת??אכ?לו? ס?פ?יח? ו?א?ף ס?ח?יש?.

תודה לילושקה שלי, על המילים הנעימות שלך. וגם על כך שאת עדיין זוכרת את הכתום המהבהב שלי, תודה. אני באמת שמחה שבסופו של דבר לא התעקשתי אז על הצבעים הברורים של הירוק או האדום. דווקא דרך הכתום המהבהב, שממנו פחדתי, הצלחתי למצוא ולפלס ולהרחיב את הנתיב המתאים לי. נתיב חדש ומפתיע, וכל כך לא צפוי. אני באמת מנסה להתרווח בשקט שלי. אבל לספקנית כמוני זה קצת קשה. טוב, די. אני שוב מלאה אותך. תודה על השיר היפה, הוא באמת קצת מתאים לי עכשיו :-) אני באמת מרגישה ככה בזמן האחרון... אני שמחה לשמוע על אמא שלך, אבישג

אבישג ולילך, מילים ענוגות לשעת ליל מאוחרת... באיזו רכות אתן נוגעות זו בזו בכתיבתכן. לילה, אורנה

שלום רב, בתי בת 12 ומזה כחודש ימים היא החלה לחשוב מחשבות שליליות (לדעתה) עלי ועל אשתי. למשל, היא חושבת שאני שמן (ואני אכן שמן) ושאשתי מעצבנת אותה. הפעם הראשונה שעלתה בראשה מחשבה שלילית עליי הייתה שכעסתי עליה ואז היא חשבה עלי מחשבות רעות, מאד נלחצה מהן ופרצה בבכי (הארוע קרה לפני כחודשיים לערך). היא משתפת אותנו כל העת במחשבותיה (הקשר שלה איתנו מאד גלוי ופתוח) והיא מאד מוטרדת מהן, כי לדעתה מדובר על מחשבות שליליות הפוגעות בנו במובן זה שהן מעליבות. אנחנו מנסים לתת לה לגיטימציה לכל מחשבותיה אבל היא מאד לא רגועה מהן והיא כל הזמן "מתעסקת" איתן. לדבריה הן תוקפות אותה כל העת ללא כל ארוע נלווה למחשבה, וכיום בימי החופשה, בימים שהיא ללא תעסוקה מלאה, המחשבות עולות בראשה עם וללא כל טריגר. האם ידועה לך על איזושהי תופעה המתאימה לגיל? האם יש לך איזושהי עצה עבורנו כיצד לנהוג? תודה, משה

שלום משה, אכן, מחשבות מטרידות יכולות להיות מטרד רציני... אני רוצה להציע לך עיקרון מסוים למחשבה ולשיחה עם בתך, ואם תרגיש שהיא ממשיכה לסבול כדאי לתאם עבורה מספר פגישות עם פסיכולוג קליני - עדיפות לפסיכולוג המתמחה בעבודה קוגניטיבית. העיקרון הוא כדלקמן: כדאי להסביר לבתך שלמחשבות יש דרך התנהלות מאוד מיוחדת. הן פשוט באות (אם אנחנו רוצים בהן ואם לאו), ואם מתעקשים לסלק אותן ולהיפטר מהן הן 'מתעצבנות' ומתחילות להתעקש. מחשבות מתעקשות על-ידי כך שהן 'מתרבות', והופכות להיות יותר ויותר 'צעקניות'... לכן, הדרך הטובה ביותר להרגיע מחשבות הוא לתת להן 'להיות', מבלי לנסות לסלק אותן ולהיפטר מהן. אם נותנים להן להיות הן נשארות קצת, ואחר-כך מתפוגגות ונעלמות, כמו מליוני המחשבות האחרות שעוברות בדעתנו במשך היום. בטיפול קוגניטיבי אפשר ללמוד כל מיני 'טריקים' נחמדים שעוזרים לפתח התנהלות יותר נינוחה עם המחשבות שלנו - מעין התבוננות פסיבית, מבלי לעשות איתן שום-דבר שגורם להן להתעקש... בהצלחה רבה, וחופש נעים לבתך, אורנה

מחכה למילים... אבל במקום אחר... :-( כוכבית

כוכבית יקירתי, קוראת את זעקתך, זו במילים וזו הדוממת... והמילים בוא תבואנה. במקום הנכון. אורנה שלך

אורנה יקרה, טוב שחזרת! :-) מקווה שהייתה חופשה נעימה, שהצלחת לנוח ושיצא לך לחייך מלא.. בזמן האחרון אני חושבת שהכי חשוב מהכל זה להנות. את יודעת, הייתי על סף דוקטורט כשפתאום חשבתי לי שזה לא כיף ולא מספיק מעניין לי, ונדמה לי שאני הולכת להקדיש את זמני ללמוד להנות מהדברים הקטנים..מהדברים שחשובים באמת (לא בטוחה שאצליח, זו משימה לא קלה). מה חשובים חלומות גדולים כשאין הנאות קטנות? אולי זה בגלל כל הסיפור עם אמא, שהכל היה יכול ברגע להיעלם לי, ואולי זה משהו שהתבשל בי ממילא. אני לא יודעת. ובעצם זה אולי לא חשוב למה. ככה זו גם תשובה לפעמים, לא? אבל לא תכננתי להכריז מניפסטים :-), זה ככה יצא... רציתי לשאול אותך משהו. נפגשתי היום עם גברת יום שלישי שלי, אחרי שבועיים שלא פגשתי אותה. את הפגישה הקודמת ביטלתי כי הייתי כל השבוע בביה"ח עם אימי (עכשיו הכל בסדר), וגם כי לא רציתי לפגוש אותה. כעסתי עליה שקצת השאירה אותי לבד, שלא הצליחה ממש להיות איתי ונשארה מאוד אנליטית ומרוחקת ביחס לכל הסיפור.. כאילו הוא כבר מאחוריי. לא יודעת.. הרגשתי שבעוד אני שקועה באבל, היא מבקשת ממני להתבונן קצת ממרחק על המקרה הזה להשוותו למקרים אחרים שמדוברים בינינו. ועוד לא היה לי מרחק כזה.. אני יודעת שזה יכול לקרות וכל זה, ובכל זאת.. בכל אופן- היום אזרתי אומץ וסיפרתי לה הכל. אמרתי גם ששקלתי להפסיק להגיע, או לפחות להגיע שוב רק כשאצליח לשוב להיות אנליטית. לקח לה קצת זמן להבין למה התכוונתי אבל נדמה לי שהיא הבינה. רק שבאיזשהו שלב כשדיברתי היה לי נדמה שהיא קצת בוכה..לא ממש בוכה, אבל העיניים נצנצו קצת ולא ידעתי מה לעשות. הקפדתי להרכין ראש ולא להסתכל עליה כשאני מדברת.. לתת לה קצת מרווח, נקי מהמבט שלי, אבל ... קצת לא נוח לי. מקווה שראיתי לא טוב. אני לא בטוחה מה גרם לה להגיב כך.. אני בטוחה שהייתי מאוד עדינה, שהצגתי את הדברים בצורה הוגנת וגם אמרתי דברים לטובתה.. אני לא יודעת. היא סיכמה קצת את הדברים שאמרתי, דיברה על כמה הרגשתי שהיא לא מגיבה אליי נכון, כמה השאירה אותי לבד, על האכזבה, ואיך דווקא כשהייתי כל כך צריכה.. לא יכולתי שלא לצחוק במבוכה.. הרגשתי צורך להגיד שזה שום דבר ולא נורא. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי איך מרגיש מישהו שצריך לחזור ולסכם רשימה ארוכה כזו של תחושות לא נעימות שנאמרות עליו. הרגשתי שזו חריגה ממקומי לשאול אותה איך היא מרגישה, אבל בכל זאת.. איך את מרגישה במצבים כאלה, אורנה? (בי זה עורר כל מיני דברים, לא כולם טובים.. גם רגישות ודאגה אבל גם כוח..מביש קצת) לא בטוחה לגמרי מה אני שואלת. אני חושבת שאשמח לכל דבר שתרצי לומר נחמד שחזרת :-) לילך.

היי אורנה, ברוכה השבה גם ממני... :-) ולך, לילך יקירתי - שולחת חיבוקים. נורא שמחה שדיברת איתה על הכל... את אמיצה, את יודעת? אוהבת, אבל ממש נועם

תודה לילך, תודה נועם, נעים להיפגש שוב... לילך יקירתי - את מתארת תיאור מלא אשמה של הכוח שלך, אולי של התוקפנות שבך, ותוך כדי שוכחת שהרגשות האלה הם חלק טבעי לחלוטין מטווח הרגשות האנושיים, וככאלה יש להם מקום של כבוד בטיפול. לא רק חמימות ורוך - כעס, תוקפנות, ייאוש, אכזבה, שנאה - כולם ראויים להיות שם, לא רק בסיפורים על עצמנו עם אנשים אחרים, אלא 'בזמן אמיתי' למול המטפל. זוהי הדרך לגדול... איך אני מרגישה במצבים כאלה? לפעמים עצובה, לפעמים זוכרת שמשהו חשוב קורה כעת ביננו, משהו שעוד ידובר בו... לילה טוב, אורנה

האם יתכנו סימפטומים להתעללות מינית בילדות ללא התעללות מינית?

למה את מתכוונת סימפטומים? למשל דיסוציאציה רחפנות וכד'? יש אנשים שנוטים לזה יותר ויש שפחות השאלה מה הם סימטומים של התעללות מינית בעינייך?

שלום נועה, אינני בטוחה שאני מבינה את שאלתך, ואת מוזמנת לכתוב שוב ולהסביר ביתר פירוט לאיזה סימפטומים את מתכוונת. אגב, נדמה לי שמבלי משים נגעת באחד הקונפליקטים העתיקים ביותר בפסיכואנליזה - האם הזכרונות המיניים המוקדמים של המטופלות של פרויד הינם פנטזיה או מציאות... לילה טוב, אורנה

הפסיכולוגית שלי יצאה לחופשה בחו"ל לתקופה של כמעט חודשיים... קצת חששתי מזה אבל הופתעתי כרגע דוקא זה טוב אבל מה שמציק לי זה שמשום מה אם אני ניזכרת בה או בטיפול אני מרגישה מן תחושה של כאב אולי ניתן לומר עצב או מעט דכדוך, אני לא כל כך יודעת איך להגדיר זאת. אני לא יודעת איך להסביר את התחושה הזו, למרות שאני לא חושבת על כך הרבה אני חושבת אולי זה אומר לעזוב .. עם מחשבה על טיפול גורמת לי לכזו הרגשה אז בשביל מה???

שלום רחל, שמחה לקרוא שאת מרגישה טוב... אני יכולה להבין את תחושת העצבות שמתעוררת בך כשאת מהרהרת בטיפול, אך הפירוש שאני נותנת לה מעט שונה משלך. תראי, טיפול אינו "ממציא" את העצבות שלנו יש מאין, אבל הוא בהחלט יכול להציף אותה כלפי מעלה, כשם שהוא מציף בעיות וקשיים אחרים. אם יש בך עצבות, והמחשבה על הטיפול מציפה אותה, אני חושבת שיש עוד דברים שכדאי לדבר עליהם... - כמובן, אם תרצי בכך. בהצלחה בכל, אורנה

טוב שחזרת. טוב ונעים לדעת שאת כאן.שם.... אני מתגעגעת אלייך ומעלה אותך בלבי ובראשי לעתים מזומנות... מתעטפת בך.

כתבתי לך היום הודעה נוספת אך לאור התקלות המוזרות היום...היא מבודדת לה באיזה עמוד ריק..בנפרד מההודעות בעמוד זה.מקוה שתראי אותה מתישהו.ושתהיה לך חזרה קלה למטר השאלות והגעגועים שחיכו לך כאן...ובטח לא רק כאן..

ויק יקרה, חן חן על המילים החמות. עוד מעט אגיע להודעה הנוספת שכתבת... בינתיים, אורנה

שלום, התחלתי טיפול פסיכולוגי לפני מספר חודשים עקב תחושת ההתמרמרות שגברה בי בעקבות כשלונות בחיים האישיים.כולם מכירים את הקלישאה הידועה "זה עוזר לדבר על מה שמציק".אז אני יושב מול הפסיכולוגית ומדבר מדבר ומדבר.....הפסיכולוגית מאזינה,מהנהנת בראשה ומדי פעם מעירה הערות שלא מחדשות לי הרבה. לדאבוני גיליתי שכל הדיבורים האלה לא כל כך עוזרים. האם יש משהו בכל התהליך הזה של הטיפול הפסיכולוגי שנסתר מעיני? משהו שבאמת עובד אבל אינני מודע לו? איזו תחושה של אושר פנימי שתציף אותי פתאום בזכות הטיפול? אנא הסבירו לי כיצד אני ארגיש שדברים מתחילים להשתנות,כי כרגע אינני מדמיין זאת.אינני רוצה להרגיש שאני מבזבז את זמני וכספי סתם. תודה.

שלום אהוד, קראתי את הודעתך, ולא יכולתי שלא לחשוב: אוי ואבוי, רק שגם הטיפול לא יהיה כישלון... תראה, באופן כללי יש שתי תיאוריות מרכזיות לגבי מה שעוזר בטיפול פסיכולוגי דינמי: תיאוריה של תובנה ותיאוריה של קשר. תיאוריה של תובנה אומרת שאנחנו לומדים להבין משהו באופן חדש ואחר, וההבנה הזו משנה אותנו. תיאוריה של קשר אומרת שדרך הקשר שנוצר עם המטפל אנחנו לומדים על עצמנו דברים ישנים-חדשים, דברים שנוגעים בקשרים משמעותיים אחרים בחיינו, ואולי הפעם - גם חווים את הדברים אחרת. לעניות דעתי, ולא רק שלי, במציאות התיאוריות משתלבות במידה רבה. אז מה קורה עכשיו בטיפול שלך? יתכן שעדיין לא נוצרו תובנות מספיקות ויתכן שהקשר מדשדש בצעדיו הראשונים. יתכן שאתה בדרך הנכונה - כי אתה חווה בטיפול דברים שבאמת מעסיקים אותך בחיים - תחושה של כישלון, אולי ייאוש, אולי התמרמרות, אולי אי-ביטחון. כמובן שתיתכן גם האפשרות שאינך במקום הנכון. על-מנת לדעת על כך יותר תצטרך לדבר עם המטפלת שלך בכנות על התחושות המורכבות האלה. שיהיה בהצלחה, אורנה

א.פ.ס.ח ....! (קוראת לך ב'נושא' בלחישה...) אני לא כל כך אוהבת שהשם שלי כתוב בנושא, אבל רציתי בכל זאת לקרוא לך.. אז בלחישה. לא למשוך יותר מדיי תשומת לב ושבכל זאת תשמעי אותי.. אני חושבת עלייך בימים האחרונים יותר מבדרך כלל.. ו... רציתי לשאול לשלומך.. לא בטוחה אם את עוד כאן קוראת.. ואת גם לא חייבת לענות אם את לא במצב רוח לזה, סתם רציתי שתדעי שאני חושבת עלייך ומקווה מאוד שאת בסדר. ואולי אפילו קצת מחייכת.. (מה שלומך?) לילך.

הייייייי לילך... (תאמיני או לא, שמעתי את הלחישה שלך למרות כל הרעש שמסביבי) ממש כיף לדעת שאת חושבת עליי בזמן הנוראי ומתוך כל הלחץ שאת עוברת..... מה שלומך? והכי חשוב מה שלום אמא? האם היא חזרה הביתה? אני תמיד כאן מחפשת לקרוא "בשקט" מה שלומך ושלומם של אחרים, שבדרך מוזרה התחברתי אליהם ומרגישה שהם חברים שלי. אני לא מרגישה טוב, כי אני באמת עזבתי את הטיפול והיא עדיין לא התייחסה להחלטה שלי (אולי בגלל שזה היה דרך הודעהSMS). אבל נורא קשה לי עם ההחלטה שלי, עם ההתעלמות שלה, ועם הפחד ממה שיהיה הלאה ואיך אסתדר לבד. (כנראה שהיה משהו שם גם עם כל השתיקות) אני לא יודעת מה אעשה, מרגישה הכי בודדה בעולם. *** החלטתי לא להשתתף יותר בפורום (אלא רק לקרוא בשקט ולבדוק מה שלום החברים), כי תגובת ליאת לא היתה ממש הולמת. אבל אני תמיד כאן ואשמח לשמוע ממך. תשמרי על עצמך א.פ.ס.ח

סליחה על כניסה לעץ שאינו קשור אלי.. דיפדפתי אחורה וקראתי את התגובה של ליאת. אני לא מבינה מדוע את חושבת שתגובתה לא הייתה הולמת, מה רע בה? התגובה שלה הייתה מאוד קונקרטית ולענין , בעיני. ולכן אני חושבת שאולי לקחת את דבריה קצת אחרת ממה שהתכוונה (אני כמובן לא דוברת או סניגורית שלה)

שמחה ששמעת אותי.. גם אני מרגישה שהחברים הוירטואלים שכאן הם באמת חברים, גם אם מסוג אחר מבדרך כלל. וודאי שחשבתי עלייך. קצת דאגתי... דאגתי שאולי באמת ברגע הקשה את נשארת לבד. כמו טל, לא מצאתי טרוניה בהודעה שלך הקודמת, רק מצוקה וקושי ובלבול, ולכן קצת דאגתי לשלומך. אני לא יודעת מה לומר כדי לעזור.. שמחתי לקרוא שהבאת משהו כתוב, גם אם ברגע האחרון בחרת לקרוע אותו. חשבתי שאולי משהו כבר ממש יושב על הסף שבין הפנים לחוץ, ועוד רגע ימצא את דרכו החוצה. לכן בהתחלה חשבתי שאולי הרצון לעזוב את הגברת שלך מגיע אולי רגע לפני איזו פריצה, שאולי פחד הוא שמניע להתרחק. אני לא יודעת.. מאידך, שנה ושלושה חודשים זה בכל זאת זמן. כל אחד בקצב שלו, ואין לדברים האלה לוח זמנים, אבל אם את מרגישה שבכל הזמן הזה את לא מרגישה מספיק בטוחה כדי לשתף אותה קצת, אז אולי באמת משהו בכימיה ביניכן לא מאפשר לך יותר מכך. אבל זה בעצם לא המקום שלי לקבוע קביעות, זה עניין של התחושה שלך. את גם מספרת שבכל זאת משהו בך נקשר, אז אני מניחה שהדברים לא חדים וברורים ואכן לא קל להחליט מה לעשות. אני חושבת שההצעה של טל מצויינת. שאולי טיפול באמנות יכול לסייע. ואולי אפשר גם לנסות פעם אחרונה עם הגברת שלך, שבכל זאת מכירה אותך קצת. ואולי לקבוע, כמו שהציעה טל, חוקים מאוד ברורים, מעין חוזה, לאיך מתנהלים ומה מותר לה לומר ומה עוד לא. משהו שלא ישאיר לך מרחב גדול מדיי לדמיין ולפחד ממה יהיה, ולבטל או לקרוע מכתבים רגע לפני. רואה, אני לא ממש עוזרת.. הצבעתי על כל האופציות נדמה לי..רובן של טל :-) (אהלן טל).. את יודעת, כתבתי מכתב ארוך מאוד לגברת שלי ושלחתי למייל שנתנה לי. כתבתי שם המון דברים וכל היום ישנתי לקראת הפגישה איתה, רק מהמתח של מה יהיה. בסוף כשבאתי התברר לי שהמייל לא הגיע. אני חששתי מדיי להתקשר במהלך השבוע לשאול אם הגיע המייל, והיא (אולי בגלל דברים שאני מקרינה) חשבה שכנראה ויתרתי על לשלוח לה ולא רצתה 'להציק' ולשאול אם אכן זה מה שקרה. מרוב שאני הנחתי הנחות וגם היא, משהו בתקשורת בינינו השתבש. אולי זה גם המקרה עם ה-SMS ששלחת.. אולי שווה לוותר על הנחות מקדימות ולהיות קצת אמיצים, כדי להימנע מברדק וסערות מיותרות.. יש לך מספיק לחשוב עליו גם בלי הצער והאכזבה הזו. אם את בוחרת להיפרד ממנה, זה גם בסדר, אבל אולי יהיה לך קל יותר לעשות את זה בצורה מסודרת, שתאפשר לך להמשיך הלאה בלי לחוש עזובה או מאוכזבת.. לא יודעת אם כל זה בכלל מדבר אלייך.. אם תעדיפי לא לענות ורק לקרוא זה גם בסדר, אני לא אפגע... אל תישארי לבד מדיי, בסדר? לפעמים כשלבד צריך בכוח לקבוע להיפגש עם מישהו, גם אם לא ממש מתחשק.. סתם כדי לא לטבוע בדכדוך.. שולחת חיוך ורוגע, ומוסיפה איזה חיבוק קטן :-) לילך. (אמא חזרה הביתה, תודה שאת שואלת :-)... מרגישה שנעשה לי נס...)

אמרת שהחלטת לא להשתתף בגלל התשובה הלא הולמת של ליאת. הרי יש עוד מנהלים לפורום אז למה צריך את ההפגנה. זאת הבעיה אם אנשים כמוכם שחושבים שהם מענישים מישהו אם האיומים שלהם. ואתם אפילו לא מקיימים את ההבטחה. קצת מצחיק שאתם מרשים לעצמכם לבוא בטענות למי שעוזר לכם כל פעם שמשהו קצת לא מוצא חן בעיניך. למה אתם הולכות לטיפול אם אתם לא רוצות לדבר, ואחרי זה עוד באות בטענות לפסיכולוג. מעניין שפה אתם דווקא מדברים הרבה. ליאת אני רוצה להודות לך שאת ממשיכה בסבלנות שלך לבנות כאלה. הוותיקה בפורום

זה התחיל ביני לבין לילך.... וזה התפתח לעץ סתמי כזה.....עד כדי וויכוח סוער (למרות שזה התחיל בלחישה!!!!) כנראה (לאחת המשתתפות שאמרה לי למה ללכת לפסיכולוג אם לא רוצים לדבר....) שיש הרבה מה להגיד בשקט... ואנשים שקטים הם האנשים הכי כואבים, הכי בודדים והכי מנומסים שאינם יכולים לפגוע באחרים, לכן ממשיכים בשקט שלהם וסופגים את העלבונות והכאב בשקט...... מקווה שאת מבינה?!!!! תודה לכל אלה שתמכו ולכל אלה שהתנפלו עלי.... לא משנה כבר. אין לי כוח. אני אמשיך לקרוא כאן כמו תמיד בשקט, ולענות למי שבאמת איכפת לו. לליאת- תודה על הכל, לא הייתה כל כוונה להעליב אותך.... פשוט התשובה שלך לא התאימה לי או למצב הרוח שהייתי בו.... אבל אני מלאת הערכה לך ולכל מנהלי הפורום על מה שנעשה שם. אבל כנראה באמת שאת דואגת לחלק מהאנשים בצורה אחרת מאחרים... זכותך... ביי

אולי באמת צריך להפסיק להגיב וזה באמשתי כי אני הראשונה שניכנסתי לעץ של היה מיועד אלי. אבל א.פ.ס.ח אני לא יודעת מי כתבה לך למה ללכת לפסיכולוג עם שותקים שם אבל מה שבטוח שאחת כזו לא מבינה בזה וכנראה גם לא הייתה בטיפול מימיה,שכן כל אחת ואחד שהיו בטיפול מכירים את השתיקות הקיימות שם לחלק מהאנשים זה בלתי נסבל (אני שונאת את זה וכועסת כל פעם שהפסיכולוגית שלי לא עוזרת לצאת מהמצב הזה) וחלק מוצאים בזה משמעות ותוכן.. לשקט יש משמעויות רבות אני חושבת שהם כן צריכות להתאים את עצמן למטופלות וכשיש צורך פשוט לשבור את הדממה הזו....

לאחר שנים של תסכול ביקשתי מבעלי ללכת לייעוץ זוגי, הוא מסרב בכל תוקף בטענה שהוא מודע לזה שהוא לא מושלם וקשה או לא מעוניין להשתנות ושעלי לקבלו כמו שהוא. אי לכך, החלטתי,להפסיק לקטר-כי זה לא יעזור, להפסיק לדמוע-כי לא מגיע לי, אני אתחיל לחיות: אבקר יותר את יילדי, נכדי, חברותי, ארחיב את חוג החברים, ואכניס לי לראש על מנת לשרוד כאילו יש לי בעל נכה. מה דעתך על הנ"ל?

יוכי יקרה, דעתי משולבת: חלקה אומר שזה מצויין שתחיי את חייך באורח מלא ושלם ככל האפשר, וזוהי תמיד האחריות שלנו, כל אחד מאיתנו בפני עצמו. החלק השני חושב לעצמו, או.קי. ועדיין ישנו תסכול גדול שאת חיה עמו שנים רבות, והוא לא ייקטן אם תקראי לו 'נכות'... אני מניחה שתצטרכי למצוא את השילוב בין דאגה לאיכות חייך האישית, והמשך מחשבה והתמודדות עם איכות חייך הזוגית. בהקשר זה חשוב לי שתדעי שעבודה עצמית שלנו, בטיפול אישי, יכולה להשפיע באורח מרחיק לכת גם על תהליכים זוגיים. כך שבמובן מסויים הוא לא "חייב" לבוא לטיפול הזוגי כדי שדברים יתחילו לזוז... אני מחזיקה לך אצבעות לחיים מרגשים ומספקים, אורנה

אני במצוקה נוראית דוקטור(בן 28) אין לי חברים,אני אף פעם לא התחלתי עם בנות אני מאוד רוצה להכיר יש לי מה להציע ואהבה לחלוק אבל אני פשוט לא מצליח לעשות את זה-אני מאוד משתוקק לגעת באישה אף פעם לא קיימתי וזה חורה לי אני ממש עצוב ומדוכא-קשה לי לקרוא בפורומים ובעיתונים על נערים ממש שקיימו יחסים ואני עוד לא קשה לי עד דמעות לראות ילדים ברחוב מתנשקים-אני לא חוויתי את זה עד היום.אני רוצה להנות להפיק חויות מהחיים ולא לסבול .א י ן לי ידע ונסיון במין(מי יכול לעזור לי-אין לי מספיק ידע עח לבישת קונדום) א ת ה ב ט ו ח צוחק עכשיו אבל זאת האמת אף אחד לא עוזר לי .הפסיכולוגיים שלי צוחקים עליי במקום לעזור תעזור לי בבקשה-תן לי תשובה כנה(לא כמו התשובות שאני קורא פה לגבי פונים) רב תודות: ע האומלל נ.ב- בגלל העצבות והדיכאון הזה קשה לי להיות מרוכז אני לא עובד ולא מצליח אפילו ללמוד

אמרת שהלכת לפסיכולוגיים ושצחקו עלייך...קשה לי להאמין..נשמע שאלה בעיקר פרשנויות שלך.לפעמים גם צוחקים כדי לנסות לקחת דברים יותר בקלות הרי זה לא ישפר לטובה את המצב אם הפסיכולוג שמולך יסכים ויגיד:"תשמע חבוב,מצבך נוראי,פשוט חסר תקנה":))) תנסה לקחת את הקטע יותר בקלות..אז מה אם אתה בתול?הבן אדם היחידי שעומד בדרך שלך זה אתה.אל תחכה לתרופת קסם.פשוט לקום ולהתחיל לעשות לאט לאט ולהפסיק לתת לפחד להחליט במקומך.ראוי לציין שאני בחורה בת 21אובייקטיבית לחלוטין שלא הייתה חייבת להגיב ואין לה שום אינטרס.:)

ע יקר, הכאב שלך אינו מצחיק כלל וכלל, ואני יכולה להבין את דאגתך ואת המצוקה שאתה חש. מהתיאור שלך עולה קושי חברתי הן ברמת קשרי חברות עם בני מינך, והן מבחינת יצירת קשר עם בנות המין השני. אני הייתי מתחילה לטפל בדברים במקביל, זאת אומרת בודקת ומנסה להבין מה קורה לך הן במפגש חברתי ללא הקשר מיני, והן במפגש שיש לו הקשר מיני. יתכן שאתה סובל מביישנות קיצונית ומחרדה חברתית, יתכן שאתה נמנע מהזדמנויות שיכלו לאפשר לך התנסויות חדשות ושונות, ויתכן שהבעיה במקום אחר. אני מבינה שאתה נמצא בטיפול פסיכולוגי, אך חשוב שיהיה מדובר במקום שאתה חש בו מספיק בטוח לבטא את כאבך. שם תוכל להתייעץ גם בנוגע לשילוב של טיפול מיני (סרוגייט), שיאפשר לך לחוות התנסות מינית ראשונה באווירה בטוחה ומוגנת. ובינתיים, נסה לא להתייאש, אורנה

היי דרור, השארתי לך הודעה לילה טוב, חן

מוטי שלום, אתה שואל שאלה כללית ללא פירוט מה טיב הקשר שלכם, האם זו מחשבה ספציפית או באופן כללי וכן הלאה. בכל מקרה אם המחשבה הזו מטרידה אותך, ואתה מרגיש אשמה בגללה, או חרדה, עצתי היא שתפרט יותר פה, או תפנה לטיפול כדי לברר קצת יותר מה אתה מרגיש וכיצד להתמודד עם זה, דרור

שלום לך, טוב לראות שאת כאן, גם אם כרגע בוחרת להשתתף בשתיקה, דרור

אני במצוקה נוראית והמומחים לא עוזרים לי

חורה לי נורא שאנשים פה פונים לפורום,ורוצים לשמוע רק את מה שנראה להם! מצד אחד כמעט כולם פה מספרים על כל מני כעסים כאלה או אחרים, מול המטפלים.ובאותה הנשימה על כמה הם מתגעגעים,למרות שהם נורא נורא פגועים. גם לך דרור,לאורנה ולליאת יש את הזכות או יותר נכון חובה לומר את מה שנראה נכון ולא סתם על מנת לרצות!!! וזה מעצבן אותי הלו שימו לב זה אנשים שעושים זאת בהתנדבות ובצורה הכי מעמיקה שאני מכירה,זה לא פייר לבוא בתלונות על תשובה שלא נראית חכם מי שמעיז לשאול צריך בעיקר להעיז גם לקבל תשובות! קחו זאת לתשומת לבכם!

הפונים בשאלות באמת סובלים גברת שמנת אני מקבל תגובות לא ענייניות מהמומחים הבנת ג ב ר ת

הלואי והייתי גברת שמנת האמיני לי אני רחוקה מזה שנות אור! ואין לי ספק שהכותבים פה סובלים!לצערי אני חלק מהסובלים ובגדול וגם לי הרבה פעמים יש אכזבה מהתשובות,עד כדי כמעט מעשה קיצוני רק בגלל תשובה.אבל צריך להיות מציאותי ולא לצפות לרצות לשמוע רק דבר אחד אם האמת באמת חשובה לכם אז צריך לשמוע הכל את לא חייבת לקבל זאת. ו...אני מאחלת לעצמי שארגיש אפילו בתור אשליה איך זה להיות גברת שמנת.אין ספק גרמת לי לעשות משהו שלא עשיתי המון זמן לצחוק!*

שלום, אני מסכימה איתך מאד אבל המנהלים יודעים עם מי יש להם עסק ולא מתרגשים מכל טמבלית שמנסה לחנך אותם זה המזל של הפורום הזה. בהזדמנות חגיגית זו גם אני רוצה להגיד לכם תודה מירי

שלום לכם, הפורום הוא מקום בו ניתן לשאול שאלות ולקבל תשובות. לעיתים התשובות אינן נוחות, מעמתות עם מקומות קשים ואז התגובה עליהן יכולה לבוא ממקום כואב. זה בסדר כל עוד מקפידים לא לחצות גבול מסויים, גבול שכל אחד שם לעצמו ושאנו כמנהלי פורום משתדלים לשים גם כן. יש מקום להבעת דעות סותרות וכעסים בפורום, כל עוד שומרים על הגבול הזה, זו לפחות דעתי, דרור

לעצבנית שלום. אם את כבר מתעצבנת ,אז אולי תבהירי למשתתפים במה הדברים אמורים? אני מנחשת שגם מנהלי הפורום לא ממש מבינים על מה הקצף.. האם את מבינה.???

אם את כל כך רוצה לדעת, אני מזמינה אותך ללכת קצת אחורה ולבדוק בעצמך!

אם תקבלי תגובה שנראית לך לא נכונה,לא תעירי על כך למנהלים ?בטוחה שאת כן. אני מסכימה איתך שלמנהלים יש את הזכות להגיב באופן בו הם יודעים,אבל באותה מידה גם לכל אחד יש את הזכות לא להסכים עם התגובות. את יודעת כמה פעמים המטפלת שלי טעתה והודתה בזה? פסיכולוגים לא תמיד צודקים בהכל,מסתבר, ואותי מעצבן שיש אנשים אטומים שלא מבינים את זה.

היי מנסה להתעורר... ולא מצליחה למצא סיבה לכעסים. את בעצם כועסת על מנהלי הפורום ומשתתפיו,ולטעמי את קצת מגזימה. המנהלים עושים עבודה נהדרת ,שלא על מנת לקבל פרס ,וגם..שלא על מנת לרצות אף אחד.כך לפחות אני מתרשמת. אי הסכמה,,גם אם היא קימת ,אינה סיבה להרעשה. אדרבא,אני נתקלת כאן לרוב בתגובות חמות ואוהדות. ובצדק! .