פורום פסיכולוגיה קלינית

הי ליאת, צדקת... אני אכן בועטת כמו שניבאת.. פחות בפניה ויותר בתוכי.. לאט לאט גם בפניה, אבל רק אני ערה לדקויות השינוי שבי. היא לא רואה כלום. לא את השינויים הטובים, להם היא מייחלת, ולא את השינויים הפחות נעימים. אני לומדת עליי לבד. רושמת בפניי את השינויים שלי וממשיכה לנווט את דרכי. די בלעדיה. גם אני, כמו חברה שלי מהקומה למטה, חושבת שאולי זה מספיק לי.. מכירה את זה, כשאת מצליחה לתפקד, אפילו באופן חמים למדיי, כנה רוב הזמן, רוצה ומשתף פעולה, אבל בפנים איזה מישהו קטן נשאר מאוד אדיש לכל הסיטואציה. מסתכל מהצד, מושך כתפיים ומרגיש שכל זה לא מדבר אליו. לא נוגע לו ולא נוגע בו. אני קרה. מסתכלת עליה מהצד, מצליחה לדמיין איך חיכיתי קודם לחיוכים ולמילים שלה, ובמקביל מסתכלת על זה מהצד עכשיו..כאילו בוחרת אם להמשיך לעשות זאת. אולי כל כך רציתי שזה יצליח ששכנעתי את עצמי שאנחנו באותו ראש. זה גורם לי להרגיש שכל תחושות הקירבה הקודמות היו מדומיינות. שזו הייתה בחירה שלי להרגיש כך. אמא שלי הייתה אומרת לי פעם שגם התאהבות כרוכה בהחלטה. שגם זה לא באמת משהו שסוחף אותך מהרגליים בלי ששמת לב. אולי היא צודקת.. ליאת, אני לא מרגישה כלפיה כלום יותר. אין לי חשק לשתף אותה בשום דבר. פשוט לא בא לי במיוחד.. זה מרגיש לי מאולץ וטירחה.. אני מושכת בתוכי כתפיים ואומרת לעצמי 'נו טוב, שיהיה' רגע לפני שאני מנסה בכל זאת לומר לה משהו. המקום המיוחד שהיה לה אצלי מתמוסס במהירות מפתיעה. הדבר היחיד שמשאיר אותי שם הוא התחושה שמשהו בי מסוגל עוד לחבב אותה קצת. לא בטוחה שזה מספיק. אני עוד באמת כועסת. את לא יודעת כמה מעט אני כועסת.. יכולה לספור על עשר אצבעות את מספר הפעמים שכעסתי באמת בהמון המון שנים.. אני פשוט לא מצליחה לשים את זה מאחוריי. היא מכעיסה אותי! ממש מכעיסה אותי! אני אפילו לא מצליחה עד הסוף להבין למה ומה. אולי יותר מכל מתסכלת אותי התחושה שהיא לא באמת מבינה למה כעסתי עליה אז. שהיא לא מביעה במילים איזשהו צער שכך יצא. וכשזה כך, כמעט כל דבר שהיא אומרת מתפרש אצלי לא טוב. כאילו היא באה בטענות. היא פשוט לא מבינה אותי וממשיכה בדרכה היא. אני מתוסכלת. לא עושה עליה רושם שאני כועסת. היא קרה. היא פשוט מרגישה לי קרה. עדיין קרה, כמו כשרק בישרתי על הסרטן, כמו במהלך הניתוח כמו אחריו. אז גם אני..מרחיקה את עצמי ממנה. כועסת. אמרתי לה כמה פעמים שאני כועסת, אבל היא לא מעניקה לזה את המשמעות שיש לזה בעיניי. למה חייבים לכעוס בלהט ובכלל לדבר בלהט כדי שמשהו מזה ירשם אצל הצד שני בעוצמה שהתכוונתי. אוף עם הכעס הזה...הוא גואה בי.. אני חושבת לקבוע פגישת פרידה או שתיים כשתחזור מהחופשה הקרבה שלה ולסיים עם העניין הזה. אפילו את הרתיעה שלי מהאומנות היא עדיין לא ממש הפנימה. עדיין מציעה לי כאילו זה משהו שגם בעיניי מוצא חן. מעולם לא ניסתה לסייע לי להתגבר על המכשול הזה, על הדעה הקדומה. גם בהתמודדת עם האומנות היא השאירה אותי לבד. אין לי כוחות יותר להתמודד עליה. אני מתוסכלת מהמאמץ הזה. שבת שלום, ליאת וכמו קודמתי אאחל שתהני מהיום החופשי המבורך! להתראות, לילך.

לילך יקרה, לא יודעת איך יסתיים הסיפור הזה שלך, אבל איכשהו אני חשה שגם הוא עוד בועט. אני עסוקה הרבה בשאלה עד כמה יכול מטפל 'לקחת סיבובים חדים', להיות עם המטופל שלו גם בפינות הנידחות של הקיום, מתוך הבנה שלמה של החוויה. האם זה בכלל אפשרי? אין לי תשובה על זה. בתחושה שלי, גם אם תעזבי וגם אם תבחרי להישאר - זה לא סוף פסוק. אני מאמינה שתימצא לך הדרך הנכונה ללמוד עוד עליך. ההתמודדות האחרונה גזלה ממך הרבה משאבים, ואולי צריך להמתין קצת, עד שרוחה הטובה של השגרה תקהה את חודיו של הכעס, עליה ועל מה שהיא מייצגת. נוחי קצת גם את. מגיע לנו. שבת טובה ליאת

יקירתי, התדירות שבה אני מספיקה להגיע בזמן האחרון לכאן נמוכה, וכשאני משלימה חסכים של מספר ימים אני לא יכולה שלא להרגיש את הסערה, כאן בפורום, אווירה אחרת קצת, לא בטוחה שמתחברת לכל זה. ראיתי שנסחפת לאחת מהן בעל כורחך, מקווה שלא לקחת ללב יותר מדי...זה לא שווה את זה. איכשהו, כשאני קוראת את הדברים שלך בזמן האחרון, אני מקבלת את ההרגשה שמצד אחד את אמנם מדברת על לעזוב, אבל מצד שני, את מחפשת קצוות להאחז בהם ולמצוא סיבה מספיק טובה כדי להשאר. כאילו יש משהו שלא נותן לך לגמרי לעזוב וללכת. כאילו יש עוד איזה תקווה (?) סמויה מן העין, שרק צריך למצוא אותה. היא נסתרת, נעלמת, הפכפכה ומתלבטת, אבל נראה לי שהיא שם. בגדול, נראה שאת עדיין לא בטוחה לגמרי, ולדעתי, כל עוד לא בטוחים לגמרי, כדאי לתת צאנס. יכול גם להיות שכל מה שכתבתי הוא קשקוש מוחלט, ולא הבנתי כראוי את דברייך. סלחי לי אם כן. אפשר אולי לראות את כל התסכול שלך כאפשרות שלך להתעקש על מה שחשוב לך, להתעקש על ההבנה המגיעה לך, אולי זאת נקודה לעבוד עליה? אולי הכעס שלך (הכל-כך נדיר) מבקש התבוננות נוספת? (טוב, זה כבר דיבור של אנשי מקצוע, ואני לא מתיימרת להיות כזאת). בכל מקרה, אני מקווה שהבעיטות שלך יניבו פירות שתוכלי ללמוד מהם... ממשיכה להקשיב לך כאן, א.

אוף א. שלי.. :-( קשה לי היום. וגם אתמול.. את מאוד צודקת.. אני מצד אחד מרגישה שזה בלתי נמנע להיפרד.. שאני לא מוצאת בי את הכוחות או החשק לשתף אותה. שאני עייפה מלנסות. שמשהו שם פשוט לא הולך.. שאי אפשר לדבר איתה על אמא, דווקא כשאני כל כך צריכה. כבר שלושה חודשים שאנחנו לא מצליחות לדבר על זה כמו שהייתי רוצה, את מאמינה? 3 חודשים.. אני מותשת מהמאמץ.. היא שואלת את כל השאלות לא נכונות והלא מעניינות.. כל כך הייתי רוצה שתביע כבר קצת רגש.. רק איזו מילה טובה, איזה מבט חם, רוך אולי.. משהו. אבל היא לא מצליחה כנראה ואני לא יודעת לבקש כאלה דברים. 'להתעקש על ההבנה שמגיעה לי', כתבת.. תחושת ה'מגיע לי' לא נמצאת בכלל בלקסיקון שלי.. אני כל כך נמוכה.. וחוסר היכולת לבקש משאיר אותי מתוסכלת. הלוואי שתיקח את הכעס שלי באופן אישי פעם אחת- הרי זו אני שכועסת עליה..אני לא מדגימה איך אני נראית כשאני מתוסכלת או כועסת.. לא מעניינת אותי התבוננות משותפת בסיטואציה כרגע- למה אי אפשר פשוט לדבר איתה, בלי שתתבונן בכל דבר? הלוואי שהייתה לוקחת את הכעס שלי באופן אישי. בלי להיפגע, אבל באופן אישי. מרוב שנסחפתי שכחתי שהתחלתי למעלה משפט של 'מצד אחד ומצד שני'.. אז מצד שני, כשאני מנסה בדמיון להיפרד ממנה, להסביר לה איך אני מרגישה ולה אני לא יכולה להמשיך ככה, אני פורצת בבכי מר שלפעמים ממש מטלטל אותי. אני לא יודעת מה לעשות.. חייב להיות לזה פתרון..קשה לי נורא להקציב לנו פגישות פרידה.. חייב להיות פתרון, אבל אני לא יכולה לפתור את זה לבד.. היא חייבת להבין אותי מתישהו, נכון? אני מתלבטת.. מצד אחד אני מרגישה בקצות האצבעות שיש כאן משהו חדש, איזו הבנה חדשה ביני לביני, צומחת בי מתוך הדברים שהיא אומרת.. דווקא מהכיוון המנתח והאנליטי שממנו הייתי רוצה להימנע כרגע (כן, היא ממשיכה בשלה, לא חשוב כמה אני אומרת שאני זקוקה לחום :-( ). אני רוצה להעמיק בהבנה הזו, אבל מוצאת שאין לי חשק לשתף אותה. 'למה דווקא אותה', אני אומרת לעצמי.. מפתה להמשיך כי יש כאן משהו חשוב שאני רוצה לפתח עם עצמי, אבל הכעס לא מרפה,.. רוצה אותה אוהדת. רוצה אותה מטפלת..ולא גברת.. (לא מאמינה שככה כתבתי..) אולי הייתי צריכה מלכתחילה לקרוא לה המטפלת שלי.. אני כותבת מדיי.. את צודקת, ג'ונגל מדיי פה בשבילי... צפוף ורועש ולא נעים.. איך קודם לא שמתי לב שיש פה כל כך הרבה קוראים?.. נחכה בסבלנות.. גם זה ישכך בהדרגה.. תודה א., שגם בפורום ה'חדש' את מוצאת לנו עלה רחב, לעמוד תחתיו מוגנות מהגשם. שכבר יבוא גשם.. לילך.

לילכי , יהיה מוזר לקרוא את הדברים האלה ממני. תתפלאי... באשר אלייך -יכולה להבין את הכעס שלך , יחד עם זה -כמו שאת יודעת - מטפלים הם גם בני אנוש וככאלה לפעמים הם טועים,מאכזבים, משתנים וכו', מקום של טיפול הוא מקום בו שני *בני אנוש* פוגשים אחד את השני, נכון שגם נוצר קשר מיוחד,ואינטימי ושונה מקשרים אחרים ,אבל בניגוד אליהם המפגש הטיפולי נועד בעיקר לעזור לך - גם לבנות מחדש את מה שנפגע מחוסר הבנה לצרכייך,או שתיקה או מה שזה לא יהיה. לילך, אל תפסיקי את הטיפול... לא נראה לי שזה הזמן. תדברי איתה? תשלחי לה מכתב? תאמרי לה שאת כועסת ושנפגעת? יש לי הרגשה שהיא תהיה איתך ,ושהדיבור על זה יקרב בינכן. אם תרגישי שזה לא זה המשיכי הלאה,ובלי כעסים. אני מקווה שתנסי . מקווה שאת לא כועסת עליי..

הי חן, דיברת על המסגרת הטיפולית ולאחרונה זה מעסיק אותי. ציינתי בפני המטפלת שלי, לא מזמן, קשרים משמעותיים אחרים שחוויתי עם כל מיני 'בעלי סמכות' בעבר. והיא התקרבה ובחיוך מבין אמרה שזה לא אותו דבר ולא פירטה. אני לא בטוחה שהיא לגמרי צודקת. יש משהו במושג 'מסגרת טיפולית' שכאילו לא דורש ממך להסביר יותר. מן מובן מאליו כזה, שכאילו ברור שבמושג כלולים, בעסקת חבילה, כל מיני רגשות ואינטימיות, וקירבה, והחזקה ומוכלות ומרחב משותף והתבוננות וכל מיני מילים בסגנון, שלאחרונה קצת ריקות מתוכן בשבילי. לטעמי 'מסגרת טיפולית' לא אומרת דבר על הקשר הטיפולי. או על הקשר בכלל. החיוך המבין שלה מתפרש לי חיוך יומרני.. קשר טיפולי ומסגרת טיפולית אמורים לעזור לי, זה נכון..רק שכרגע אני לא בטוחה אם זה יהיה דווקא איתה. מתחברים לי כאן הדברים של ליאת, שלא בטוחה עד כמה תמיד אפשר לקחת סיבובים חדים עם מישהו. אני נוטה להאמין שצריך כימיה, מוכנות, אבל בעיקר מזל.. הרבה דברים נראים לי כמו 'פוקס' מפתיע.. להיות בסטייט אוף-מיינד הנכון, להקשיב לדברים הנכונים, לשאול ולהגיב נכון.. זה הרבה פעמים מרגיש לי מזל. לפעמים אפילו לא צריך שהקשר יהיה חזק במיוחד מראש; אם יש מזל וכימיה בסיסית ומוכנות לנסות זה לפעמים מספיק. אז אני אנסה את מזלי :-) תודה חן. ולא, אני לא כועסת.. אין לי על מה.. לילך.

היי ליאת, מה שלומך? אני רוצה לשמוע ממך, אם אפשר, מה דעתך על תקשורת של המטפל עם הורה של מטופל? למשל, אם יצא לך פעם לדבר עם אמא של מטופלת, איזה השלכות היו לזה? אמא רוצה לדבר איתה (לפני...). היא (הפסיכולוגית) חושבת שזה בסדר, שכדאי, שזה ירגיע, שזה טוב. ואני חושבת שכדי שהן ידברו צריך לקרות משהו קיצוני. ואם אני אתן להן לדבר, אז בעצם אני מודה שמשהו קיצוני הולך לקרות...??? ועוד דבר, לאחרונה התחילו להתגנב לי לראש מחשבות על סיום הטיפול. משהו מאוד מאוד ראשוני ולא מעובד. אני יודעת שזה לא יקרה בזמן הקרוב, אבל בכל זאת החלטתי לתת להן להיות... אני זקוקה להמון כוחות בתקופה הזאת. תשלחי לי קצת...? שיהיה לך מחר יום חופש מקסים! מגיע לך! שבת שלום! נורית

מה שכתבת מדבר אליי לסיפור אישי, שמתאים למערכות הקשרים שלי ולמבנה שלי ואינו מעיד דבר על הכלל. אנחנו הרשינו משהו דומה אבל אחר, ואני לא בגיל העשרה. זה לא היה הורה אלא דמות אחרת, ורק שיחת טלפון קצרה בלי נוכחותי. וכן, זה היה מצב חירום, ולא ממש הייתה ברירה, ולכן איכשהו נתנו להחלטה הזו להתקבל אחרי מחשבה ארוכה. זו הייתה שיחה שהציפיות ממנה היו גבוהות עשרות מונים מהתוצאות, התוצאות אכזבו באופן כואב במיוחד ולמדנו ממנה לקח עגום ביותר. האמת שאני לא הופתעתי עד כדי כך. הכרתי את הדמויות הפועלות טוב מכל אחד אחר. לסיכומו של דבר ולעת עתה - לא היה שווה. פתחנו דלת לתוך המקום הכי מוגן ובטוח שבקושי הצלחנו להשיג, והמחיר היה נוראי. המשמעויות היו קשות ביותר בשבילי. מבלי לפרט, ערעור גדול, כמעט פירוק של כל הטיפול ואולי לא כמעט. עדיין מצב חירום. לא אמרנו נואש לחלוטין ואולי אפשר לתקן? איו לי מושג :-(

נורית יקירה, אוי, שאלה קשה. איכשהו, כשמדובר בבני אדם, נורא קשה לנסח חוקים שיתאימו לכולם. בדר"כ, כשמדובר במטופלים בגירים, מעבר לגיל 18, לא נהוג להכניס את ההורים לתהליך. לי, אישית, יצא לפגוש הורים של מטופלים בוגרים בשני מקרים, וגם אז, הם אמנם היו מעבר לגיל 18, אך קרובים אליו מאד. בדיעבד, אני מרגישה שהמפגשים הללו לא היו מאד נחוצים או קריטיים להצלחת הטיפול. הרעיון שהילד, בכל גיל, נמצא בטיפולה של דמות אחרת עלול לאיים מאד על ההורה. הוא נדחק לעמדה אמביוולנטית: מחד, הוא רוצה מאד לראות הטבה במצבו של הילד, מאידך, ובו זמנית, מתקשה לשאת את הנפרדות ואת העובדה שהילד מקיים קשר כה משמעותי עם דמות חיצונית. המטפל עלול להיתפס כמתחרה, ואולי גם כ'סכסכן' (בעיקר כאשר בעקבות הטיפול חלה התרחקות מסוימת), מה שיוצר לפעמים התנגדות עזה כלפיו ורגשות שליליים שיבואו לידי ביטוי גלוי, או לא. נדמה לי שרצונו של ההורה להיכנס אל הטיפול אינו מהווה, כשלעצמו, סיבה להיענות לזה. לפני שמאפשרים צעד כזה יש לשקול היטב מה המטרה האמיתית של המפגש, ומהן *כל* ההשלכות שיכולות להיוולד ממנו. אני חושבת שכל עוד יש לך ספקות, מוטב להשהות את ההחלטה. מדי פעם יוצא לי להרהר בך, ולתהות איך מתקדמים העניינים אצלכם. כשזה קורה, אני מזכירה לעצמי את שיקול הדעת שלך, את השכל הישר ותבונת הלב. כשיש כל כך הרבה אהבה ורצון טוב, הכוחות באים כמו מאליהם. כמובן שאני שולחת לך מלוא חופניים תגבורת, לשעת צורך. שומעים עד כאן איך את גדלה. חיבוק ליאת

אני מגיעה לטיפול מוצפת בראש במליון נושאים, רוצה לדבר על הכל, פוחדת שיגמר הזמן ושלא אחזור איתם הבייתה, מאז שהתחלתי טיפול (לפני שלושה חודשים) אני מלאה במחשבות זכרונות נושאים וכו'. איך אפשר לעבוד כך. גם אני והמטפלת לא מדברים על נושא ספציפי, היא רק שואלת אותי על אנו מדברות היום. לכי תסבירי לה שאין לי מושג מאיפה להתחיל מכל הבלגן שבראש. ליאתי תעשי לי קצת סדר....

שלום שני, טיפול פסיכולוגי, בעיקר בתחילתו אך לא רק, יכול להציף בבת אחת הרבה תכנים טעונים מן העבר, ובעוצמות חריפות. לרוע המזל, אין סיכוי לתקוף את כולם בפגישה אחת, ולחזור הביתה כאילו כלום... אני מניחה שנדרשת איזו יכולת בסיסית ל?ת?ע?ד?ף את הנושאים המטרידים יותר, ולתקוף אותם אחד אחד. פעם עלה כאן, בפורום, הדימוי של שמיכת טלאים, הנארגת לאט לאט, מחברת חלקים ושברי חלקים מחיינו למארג אחד לכיד ובעל משמעות. תוכלי לנסות לכתוב את הדברים, או לדבר אותם בחדר, תוך שאת מנסה לזהות מה מהם פוגש אותך ביום יום, ומה מהם יכול להישאר בשלב זה רק ברקע. אני מאמינה שגם אם לא תעשי דבר, הדברים יירגעו בהדרגה, ויימצא לך איזה חוט שני שישמש קו מנחה לעבודה. כנראה שהמהומה שאת חשה כרגע, בחדר מולה, מייצגת איזו מהומה פנימית שיש לכבד. והעיקר לא לפחד כלל... ליאת

האם פסיכולוג קליני רשאי לתת תרופות נגד דיכאון

שלום חיים, רק רופא (פסיכיאטר או רופא משפחה) רשאי לתת מרשמים לתרופות נוגדות דיכאון. פסיכולוג קליני יכול לזהות את הצורך בטיפול תרופתי ולהמליץ עליו, אך חובתו להפנות את המטופל לצורך כך לפסיכיאטר. הרבה בריאות ליאת

למה אני כל הזמן מרגישה שאני לא במקום שאני צריכה להיות בו.. זה לא שלא טוב לי, יחסית טוב לי בחיים אבל לא יודעת זה בטח לא המקום שהייתי רוצה להיות ברגע זה ומבחינתי אני כשלון מסוים. אני שואלת את עצמי,האם שאני ישיג חלק מיעדי אני ירגיש אחרת או שזה משהו סוביקטיבי ?? בעוד כמה שנים האם הערכים שחשובים לי היום ואני מוכנה לשלם עליהם מחיר יקר יהיו גם בעתיד ערכי או שהגיל עושה את שלו ...... אני קצת כועסת על עצמי שאני לא יכולה פשוט להשלים עם המצב שלי..

שלום רחל, אם את שבה ומרגישה "לא במקום בו את צריכה להיות", מעניין יהיה לבחון מה הביא אותך לשם מלכתחילה. האם הבחירות שלך משקפות רצון חופשי ועצמאות, או שמא במודע או שלא במודע את מכווננת לצרכים, לרצונות ולהעדפות של אחרים. עניין אחר שכדאי לבחון מקרוב, זו השאלה האם *באמת* אינך נמצאת במקום הנכון. לפעמים נוח לנו להאשים את הסביבה החיצונית, את מקום העבודה, את האנשים שסביבנו, ולראות בהם את הגורם הישיר לתחושות חוסר נחת וחוסר משמעות. על בשרי למדתי, שזוהי עמדה בעייתית, הפוטרת אותנו מלקיחת אחריות על חיינו, על הבחירות שלנו, ועל יצירת השינוי. במקומך, הייתי מזמינה את עצמי לחשבון נפש נוקב, ומחפשת את התשובות בתוכי. שבת שקטה ונעימה ליאת

שלום רחל רציתי לשאול אותך : מה את עושה בחיים ?? ומה עובדת

ליאת, תודה אין לי ספק שהתואר (הראשון שעשיתי) במחשבים הוא לא מה שאני רציתי לעשות, אלא רצון של אנשים אחרים לראות אותי שם ואז בגיל 20 הייתי צעירה ועשיתי מה שרוצים שאני יעשה. כבר תוך כדי התואר בגיל 21 וגם כשגמרתי(בהצטיינות) אמרתי שזה לא בשבילי אבל אז אמרו לי " מה עכשיו שסיימת את רוצה משהו אחר" אני לא מאשימה אף אחד למרות שאני חושבת שעם קצת עדוד וגם עזרה(גם כלכלית) הייתי היום במקום ומצב אחר לגמרי. גם היום לאנשים סביבי יש הרבה תוכניות אחרות לחיים שלי אם אני לא רוצה לעסוק במחשבים , אהפעם הם אומרים זאת "קצת בשקט" ואני היום אומרת בלי היסוס לא זה לא מתאים לי את הטעות אני לא יעשה עוד פעם אם אני יעשה שינוי זה רק באמת למה שאני רוצה. כן יש לי מקום למחשבה ז הכל פעם שאבא שלי אומר לי שעובדים בשביל כסף ואותי זה מדכא , אני מבינה שצריך להתפרנס אך זה נראה לי איום להעביר את החיים עד הפנסיה רוב שעות היום בלי תכלית רק בשביל להרויח כסף. הבעיה העיקרית שלי זה שכל פעם כשאני חושבת על כיוון אחר תוקפת אותי תחושת חרדה של: מה יהיה, איך אני יסתדר, וכד' בעבר בגיל עשרים זה לא היה כי היום גם מענין אותי להקים משפחה וכמה ילדים ואז זה לא היה בראש לי ולכן היה לי יותר קל... כשאני רואה בטלוויזיה אנשים שחיים באוהלים, או אנשים קשיי יום שאין להם מה לחיות זה רק מגביר את התיסכול ותכחושת דיכאון מתגנבת לה אצלי, כי אני מרגישה שאני "סתם" מתלוננת ויותר מכך אם אני יעזוב את ה"בטחון" שיש לי היום אולי אני ימצא את עצמי בסופו של דבר כמו אותם אנשים שבקושי מצליחים לשרוד. וכך אני מרגישה במין לולאה שלא כל כך יש דרך לצאת ממנה. ומשום מה הצרות הקטנות שלי ממש מתכלות אותי.

שלום. אני סובלת מאיזושהיא דילמה : יש משהוא בהתנהגות שלי שלעיתים "מתפלק" לי להעביר – שלא מרצוני – תשדורת של סקס. או כאילו בא לי בדיוק עכשיו סקס או אני חושבת על סקס – תשדורת שאני באופן אישי חווה אותה כמשהוא שנחווה על ידי האחר ומפדח אותו או הורס את הסיטואצייה. העניין שזה תופס אותי גם ברגעים הכי הכי רשמיים. מה עושים ? איך מתמודדים ? ברור לי שכולנו רק בני אדם, אבל מצד שני אנו חיים בעולם שכן מאוד מסתיר את עניין המין עצמו והופך אותו למשהוא שלא מדברים / חושבים / עושים בגלוי.... אז איך מתמודדים עם דבר כזה ? לעיתים זה גורם לי לחשוב שהרסתי סיטואציה שלמה כי נפלתי במאזן אימה הזה של "מי יחשוב על סקס קודם" כי הרי כולנו משדרים איזה פאסון ביומיום ועושים מאמצים להסתיר שזה עובר בראש.... אז מה דעתכם ? איך להסתיר "יותר טוב" ומה עושים כדי להקדים תרופה ?

אחותי ככר ענו לך למטה, מה עניינים איתך!

האם הבעיה שלי בשאלתי הקודמת יכולה להיות חרדה חברתית ואם כן מה הטיפול?

שלום מוטי, עקרונית, ה'כותרת' לא מאד חשובה. זו יכולה להיות חרדה חברתית או ניואנס שלה. השאלות עדיין נשארות אותן שאלות, אותן אפשר לברר במסגרת טיפולית. הטיפול המקובל בחרדה חברתית יכול להיות פרטני או קבוצתי (אז יקראו לזה לעיתים קרובות "סדנה להתמודדות עם ביישנות וחרדה חברתית"), בגישה קוגניטיבית-התנהגותית עם או בלי תרופות. יש לציין שגישה קוגניטיבית התנהגותית פחות תתעסק בשאלות ה'למה', ותתמקד יותר בסימפטומים עצמם. כשאלה יירגעו, אפשר יהיה לעבור לגישה יותר דינמית שתכוון פנימה, לסיבות העמוקות יותר. בהצלחה ליאת

שלום למומחים אני פשוט אתחיל זה יותר מידי מורכב אז ככה אני בת 24 ועברתי לגור עם חבר שלי לפני 3 חודשים בינתיים סבבה רק שלפעמים אני מאוד בסטרס שאנחנו לא מסתדרים ואני די חייה עליו כי אני לא עוסדת כרגע ואני סטודנטית ואני מפחדת פתאום אובר לאבד אותו גם מהפן הכלכלי והביטחון כי בבית אין לי שום תמיכה כספית ואני רק באה הבייתה מידי פעם לבקר ואני מקבלת עצבים בכל גופי אני ממש חסרת יישע אני חייבת למצוא עבודה וזה לא ממש הולך לי אני מאוד מפחדת חייה בפחד אני גם כועסת על עצמי שאני מתעצבנת על המשפחה שלי את אבא שלי אני בכלל לא מחשיבה שיש סיבה אבל אני מעוצבנת על אמא שלי ואחי אני מפחדת שאני אצטרך לחזור הבייתה אני מרגישה שאני כבולה שם מבחינת חיים אפילו מבלי שיעשו הרבה כי די יש לי פרטיות שם אבל זה מעבר אם איך אני מרימה את עצמי מאיפה מוצאת את הכוחות לא להתייאש ולעוד קדימה???? תודה מראש על ההקשבה והנכונות לעזור ולייעץ

שלום לך, היציאה מבית ההורים לחיים עצמאיים כרוכה כמעט תמיד בחרדה. קשה ומעיק ככל שיהיה, בית ההורים מאפשר ברוב המקרים סוג של נוחיות, ולו מעצם היותו מוכר כל כך. אני חושבת שאחת המשימות החשובות כרגע זה לבסס לעצמך סוג של עצמאות כלכלית, כדי לא להמשיך את הדפוס התלותי גם עם בן הזוג שלך. אני ממליצה לך בחום לפנות לשירותי הייעוץ באוניברסיטה, ולברר פרטים בנוגע לטיפול פסיכולוגי מוזל הניתן לסטודנטים מן המניין. בעזרתו של מטפל סבלני, תוכלי לעשות את המעבר הזה עם פחות כאב, ופחות לבד. בהצלחה ליאת

היי ליאת, מאז שהתחלתי בטיפול, לפני שלוש שנים, כל מה שלא קורה, או קורה רע או סתם תקוע, אני מאשימה את עצמי. לאחרונה אני מייסרת את עצמי בכל הנוגע לפיצוץ במפגש האחרון שהיה לנו. מלאה טענות כלפיה שנשמעות לי מאוד מוצדקות ומצד שני אני חוזרת להאשים את עצמי בכך שאני גורמת לה לבצע את הדברים עליהם יש לי טענות. איך יודעים, מתי זאת לא העברה/השלכה/ מנגנוני הגנה וכו' אלא באמת טעות או כשל אמפטי של המטפלת? זה מאוד קל להאשים תמיד את העברה בהכל...

שלום דנה, קצת קשה להבין ממך עד הסוף האם את מאשימה אותך או אותה, וקשה להתייחס מבלי לדעת על מה מדובר. בכל מקרה, אם את *מלאה* טענות (כדברייך) הסיכוי שמדובר בכשל אמפתי פוחת. קשה להאמין שמדובר בכל כך הרבה כשלים בטיפול אחד... כנראה שאין מנוס מלהמשיך ולדבר ולדבר איתה על זה, עד שתדעי. שבת שלום ליאת

אני קוראת זאת ובוכה, בוכה בשבילך, בשבילי, בשביל כל אלה שהשתיקה היא עדיין חלק מגופן. הדמעות יורדות כמו רוצות להרגיע, אך דבר לא ינחם והמילים קטנות מכדי לטהר ולתאר את גודל הכאב. והזוועה אוחזת בי למקרא המילים, ואבא גם גופי מתכווץ.

חבל. כל כך חבל שדברים כאלה קורים והורסים כל כך הרבה בגיל כל כך צעיר

ליאת שלום. יש לי שאלה שאול הייתי צריכה לשאול אותה מזמן. אני כנראה טיפוס לא חברותי. אני בת 31, והיו לי רק 2 חברות בחיים. לא חברים, לא חבר'ה, לא יוצאת, לא חבר, לא רומנטיקה. אני לא מוכנה ללכת לטיפול נפשי. ניסיתי 3 פעמים, ואין לי כימייה עם אנשים. אוקיי אז אני איאלץ לחיות עם זה השאלה שלי היא למה.למה אני כזאת. אז אוקיי, זה נכון שאת לא מכירה אותי, אבל מהו הגורם להתפתחות לא תקינה כזאת? כבר מבית ספר יסודי, ולאורך כל החיים.. לא יודעת. תודה, דנה

שלום דנה, את התשובות לשאלה שלך אפשר לקבל באמת רק תוך תהליך מתמשך של חקירה עצמית. בגדול, היכולת שלנו לקיים אינטראקציות מתגמלות עם הזולת נשענת, ברובה, על טיב הקשרים המוקדמים שלנו עם הדמויות המשמעותיות (הורים בדר"כ) בחיינו. כאשר הקשרים הראשוניים היו פוגעניים והרסניים, או לחילופין בולעניים וסימביוטיים, יש סיכוי גדול יותר להימנעות ממצבי קרבה בעתיד. זוהי תשובה פשטנית להחריד, כללית מאד ולא ממצה, ובכל זאת - בנתונים הקיימים - זה מה שאפשר. למה לא טיפול, בעצם? ליאת

כי ניסיתי ואין לי כימייה עם אנשים וגם לא עם מטפלים. בנוסף אין לי כסף ולא רוצה דרך קופת חולים כי הכל מתועד ואני בלאו הכי פארנואידית וחסרת אמון מלכתחילה, אז התיעוד הלא אישי, הממסדי, מאוד מרתיע אותי. אבל את צודקת. הקשר שלי עם ההורים הוא בהחלט הרסני ובולעני. תודה. דנה.

"האוויר סביבך היה עז, מתוח... בגלל ששמעתי אני זוכרת, ובגלל שאני זוכרת טרור, אבא, אני זוכרת אותך. אבא מה אתה זוכר ? מה שאני זוכרת הוא שמעולם לא דברנו. לא השמעתי אפילו אנחה. אני, שותפתך השותקת לפשעים שאין להם מחילה. בעלת בריתך הסודית לחטאים שאין לבטאם. אהבת אותי ? שנאת אותי? או שפשוט חשבת שאני שלך ? גופי – רכושך ? מה אמר לך העור שלי ? האם הוא רעד כמו הוילונות או שנשאר קפוא, הלום לכדי שתיקה ? אתה ליבתה של שמש אדומה. אני עומדת עטופה בסדין של זכוכית בוערת, עד שהשמש מרסקת אותו. חלקיו נופלים. ריסקת אותי. זה קרה בלילה. סודות קורים בלילה. חיכיתי לך בלילה. זה היה רק בבוקר, כל בוקר שניקינו את העדויות, אבא, כל הדם הזה. כל בוקר אתה ואני היינו חמורים ונקיים ועדיין שותקים. אני שואלת אותך אבא מה אתה זוכר ? אם לא תאמר כלום, אני אומר לך. אם לא תאמר כלום, אני אזכיר לך שאתה, אבא, פגעת במישהו שהיה חלש, מופחת, קטן: ילדת הלילה שלך."

שותפה לכאב שלך,לריסוק ולאימת הטרור! דעי שכולנו שותפות לפשעים שאין להם מחילה,ובעלות ברית לחטאים שאין לבטאם!וסודות קורים בלילה אך גם ביום...!לא מנסה לנחם יודעת שאין איך.כל אחת פגיעתה ועוצמתה שונה,ו"החיים"אחרי אין מילה שתתאר.אם אוהב,שונא,זוכר או בוחר לשכוח. לא משנה ולו במעט את ההשפלה,את ההרגשה שמשהו לקח ממך באכזריות את הלב והנשמה והגוף....הוא רק עדות לזוועה!!!!!!!! הצלקת שמזכירה יום יום שעה שעה עד כמה נורא להיות כלוא בתוך גוף...........שבי מעביר חלחלה! מאחלת לך שתצלחי להשתחרר(בספק)או לפחות להצליח להביט בצלקת ולו להגעל,כי נרצה הוא לא מישהו הפך אותה לכל כך שלנו,להכי עמוק בתוכנו,ולא דאג לוותר דקה לפני שיהיה מאוחר!ועכשיו כבר מאוחר...מאוחר מאוד....שלך שותפה לזוועה אחרת,ומן הסתם גם מאוד דומה!

את לא לקחת חלק בזה. אל תגרמי לעצמך להיות חלק מזה, מעצם היותו פשע, את הקורבן. יש נטייה לאנשים להמשיך את החוויה גם אחרי שעברו אותה. אבל, את יודעת, הוא כבר לא שם איתך, כבר לא ממשיך עם מעשיו. הבעייה היא שעכשיו א ת שם - ואת - ממשיכה את מעשיו מבלי לשים לב. בבקשה,תפנימי, אם עברת את זה, את ילדה/אישה חזקה ולא צריכה להישאר שם, במרכז השמש, עטופה בסדין זכוכית בוערת. את צריכה להוציא את עצמך משם. כי עכשיו את בזכות עצמך ועכשיו את מסוגלת. את לא שם יותר. דנה

ערב טוב, תודה, מישהי, על הקטע המרגש של סילברמן שהבאת לכאן. לפעמים, דווקא בגלל השתיקה והקושי לפגוש את האימה שבפנים, מילים מן החוץ מסייעות כל כך להגדיר עבורנו את מה שקפא והתאבן באותם לילות רחוקים, לפני שנים, כשאיש לא היה שם כדי לשמוע. כדי לדעת. עכשיו באמת כבר אפשר לזכור ולהרגיש. ועדיין הבטן מתכווצת. שבת רגועה ליאת

שלום, אומרים-"בן אדם צריך להיות מודע למגבלות שלו". יש המון אנשים בעולם שלא היו מגיעים להשגי העל אליהם הגיעו אילו שמעו למשפט הזה. איך אדם יכול לדעת בכלל מהן המגבלות שלו? אלעד.

אלעד הייתי משנה קצת את המסקנה שלך..אנשים ההגיעו להישגים יוצאים מן כלל למרות מוגבולותם... אל תדאג !. מי שיש לו מגבלות, מודע להן בהחלט.

שלום אלעד, איזו שאלה יפה לערב שבת! אחד הכוחות המניעים אותנו לפעולה הוא הפער בין מה שיש לנו לבין היעד אותו הצבנו לעצמנו. כאשר הפער הזה נמצא בגודל סביר, אנו מעריכים שאפשר יהיה להגיע אל היעד, ומתאמצים בכיוונו. כאשר הפער גדול למדי, יהיו מי שירגישו שהקרב אבוד ויוותרו, ויהיו כאלה שירגישו מאותגרים וימשיכו לחתור במרץ עד להישג המרשים. כאשר הפער גדול מאד, מדי, ההחלטה 'ללכת על זה' יכולה להיתפס כבזבוז זמן, מגלומניה, פגיעה בשיפוט ואפילו טירוף (תלוי כמובן בטיב המשימה). מסתבר שלאופן בו אנו תופסים את גודל המרחק אל היעד תהיה השפעה מכרעת על ההחלטה האם לפעול. לפעמים מה שנתפס בעיני האחרים כחסר סיכוי, אינו תואם את תחושתו של האדם עצמו. אני מניחה שכך היה במקרים אותם הזכרת, בהם אנשים הגיעו להישגים מרשימים, לכאורה כנגד כל הסיכויים. אני מניחה שגורמים כמו חינוך, תרבות, מזג, תכונות אישיות וניסיון חיים הם המסייעים לנו להעריך בסופו של דבר את המגבלות שלנו, ולהציב לעצמנו מטרות בהתאם. מאחלת לך הגשמה מלאה ומספקת של חלומותיך. ליאת

ואיזו תשובה נפלאה לערב שבת. עד לפרטים הקטנים. מתומצתת מהירה ומלאת תוכן. אהבתי מאד.

ליאת שלום, האם פיתוח כישורי חיזור וביטחון עצמי יכולים לסייע לגבר ממוצע ולא עשיר להשיג בקלות אישה יפה ומושכת ממנו,או שמא הסיכוי קלוש ביותר? דודו.

לדודו הייתי מפתחת כשורי בטחון עצמי למטרות נעלות יותר...(וישנם כאלו) אתך הסליחה..

שלום דודו, כישורי חיזור וביטחון עצמי עוד לא הזיקו לאף אחד, ואין ספק שהם יכולים לקדם כל דייט. אישה יפה ומושכת יכולה להתאהב (לפחות פוטנציאלית) בגבר פחות יפה ממנה, אם היא תופסת אותו כבעל סגולות טובות רבות אחרות. שבת שלום ובהצלחה ליאת

התחלתי טיפול לא מזמן, וכל פעם שהמטפלת מזמינה אותי לדבר על חוויה מהעבר אני פשוט לא מסוגלת להעלות זאת על דל שפתי, תחושה כאילו אני לא מסוגלת לשמוע את עצמי מספרת. לא בגלל שקשה לי פשוט לא סומכת עליה עדיין, מתביישת, ולהיות חלשה ופגיעה נראה עבורי פטתי. נראה לי שבסוף ימאס לה ממני, אני מתביישת להגיד שאת רב הדברים שקרו אני גם לא כל כך זוכרת ולא מרגישה אותם קרובים אלי. מפחדת שזה יתפס בעיניה כלא אוטנטי, שהיא לא תאמין לי. מה שקורה שאני קופצת מנושא לנושא ודוחה כל בקשה שלה לדבר על משהו עם הרגש הנלווה לו. יכול להיות שהיא תפסיק לטפל בי?

שלום מישהי, אמון וביטחון במטפל נרכשים בתהליך ארוך, בו עליו להרוויח אותם. מטפל מנוסה יודע שמדובר בתהליך איטי, הדורש זמן ומאמץ. כשמדובר באירועים קשים מן העבר התהליך יכול להתארך אף יותר, וגם זה מוכר וטבעי. הקושי שאת מתארת נשמע מאד אותנטי. הניסיון להאיץ באופן לא טבעי תהליכים שאורכים זמן יכול להיות בעייתי לא פחות מההימנעות. תני לעצמך עוד זמן. את רק בראשיתו של הטיפול. בברכה ליאת

מהו הטיפול המועדף עבור בעיות מיניות ופסיכולוגיות? תודה מראש

שלום רותם, פסיכולוגיה ומיניות הרבה פעמים הולכים נהדר יחד, ובמובנים רבים המיניות לוקחת חלק כמעט בכל טיפול פסיכולוגי. אם מדובר בבעיות ספציפיות בתפקוד המיני, אפשר לפנות לסקסולוג, שיכוון את ההתערבות שלו לכיוונים יותר פרקטיים (אם כי לא רק). אני רוצה להזכיר בהזדמנות זו שיש באתר זה לא מעט פורומים העוסקים במין ובמיניות. בהצלחה ליאת

שלום לכם, מה הכוונה למושג העברה בטיפול? תודה רונית

שלום רונית, בלי בושה, העתקתי למענך, כמעט כלשונה, תשובה 'ישנה' שלי, שנכתבה לפני מס' חודשים. הנה - המונח 'העברה', הוא מושג מרכזי בתיאוריות הפסיכואנליטיות, והוא מתייחס לקשת רחבה של רגשות עוצמתיים, שבמקורם הופנו כלפי דמויות משמעותיות בעבר, ובטיפול מועברים ומשתחזרים מול דמות המטפל. מטפלים מהגישה הדינמית מאמינים שבאמצעות הבנה ופירוש של יחסי ההעברה ניתן ללמוד על הקונפליקטים התוך נפשיים המודחקים, ולפיכך מדובר בתהליך רצוי שכדאי לעודדו. מסיבה זו, מטפלים רבים שומרים על מידה של עמימות וריחוק בכל הנוגע לחייהם הפרטיים, כדי שהרגשות המופנים כלפי המטפל יושפעו מעט ככל האפשר מהיבטים מציאותיים. סוף שבוע נעים ליאת

היי אני רוצה להתחיל טיפול. האם מישהו מכיר פסיכולוגית טובה באיזור המרכז?

שלום רועי, מאחר ואין אנו נוהגים להמליץ על מטפלים ספציפיים דרך הפורום, אנא שלח כתובת מייל מעודכנת, ואזור יותר ספציפי. אני מאמינה שתקבל המלצות מחברי הפורום. בהצלחה ליאת

היי אני מחפש פסיכולוגית המטפלת בת"א. [email protected] תודה לכם

[email protected] זוהי כתובת המייל המעודכנת.

חזרתי... :-))) וזה נורא משמח... (אותי לפחות... ;-)) גם היא אמרה שהיא שמחה שחזרתי... כל כך הרבה נושאי שיחה, ממה להתחיל? :-) נועם

גם מנהלי הפורום הם פסיכולוגים טובים, תנסה אותם. (קצת לפרגן לכם אחרי היום הזה מותר לא?)

ברוכה השבה אלינו ממרחקים!!! כמה נעים לפרוש זרועות ולקבל בחיבוק גדול את השבים אלינו מרחוק. האמת, את נראית נהדר! כל כך הרבה חיוכים... נשמח לשמוע חוויות נוספות, כשיתאים לך. אני בוחרת לראות בחזרתך את אחד ממבשרי הסתו. אמרו שכבר נצפו חצבים פורחים. היית מאמינה!? יופי שאת כאן ליאת

איזו קבלת פנים כיפית! אני צריכה לנסוע יותר (בשביל לחזור כמובן..) אני? מבשרת את הסתיו? לכבוד הוא לי... :-) (תליתי את מעיל הגשם חזרה בארון, בגיחוך קל.. רק לפני 4 ימים עוד ירד עלי גשם..) כיף לחזור אחרי חודש וחצי אינטנסיביים משהו, בהם ביליתי את רוב זמני עם ילדודים בני 8. אמנם זכיתי לנהל שיחות פילוסופיות משהו על טעמי גלידה ובובות פרווה (ובנינו, זה תמיד עדיף על פני מבחנים באוניברסיטה) אבל כיף גם לחזור הביתה לחברים, לחיים שהשארתי מאחור :-), לטיפול... (כבר הספקנו להיפגש, וזה היה נעים ומשמח לשתינו, כך נראה לי...) האמת, מתה לראות משהו שמצליח לפרוח בחום הזה. (עציצים במזגן זה לא נחשב..) :-)) בברכת 'אוגוסט לך מפה, נמאסת!' יופי שאת כאן! :-) נועם

הייתי בטיפול שנתיים אצל מטפלת בשיטת הדינמית. עזבתי את הטיפול לפני שישה חודשים בערך, כי מיציתי את זה, והפסקתי לגלות דברים חדשים שם, הנושאים התחילו לחזור על עצמם. אבל נשאר בי משהו בלתי מובן. הטיפול התמקד הכי הרבה בהתעללות שעברתי, ובכל פעם שדיברנו על הנושא הייתי לי תחושה של כיווץ שרירים בבטן (אותה תחושה שהייתה באירוע). ועכשיו כל פעם שאני נזכרת במטפלת או בחדר שלה, התחושה חוזרת ולוקח לי הרבה זמן עד שאני נפטרת ממנה!!! האם אני חייבת עדיין לטפל בנושא הזה? תודה

לדעתי כן, נשמע כי החוויה שוחזרה אבל לא עובדה ולא עלתה על פני השטח. מה שנורא זה שהחדר של המטפל הפכה כהתניה להתעללות שחווית. את חייבת לחזור לטיפול ולעבד את זה, אחרת את נמצאת בשלב ממש לא בריא לך בשחזור הטאומה. בהצלחה חברה שעברה זאת

שלום מעיין, את מתארת תהליך מוכר של 'התנייה', המתרחש כאשר תחושה ספציפית שנקשרה בעבר לאירוע אחד, מתעוררת בתגובה לאירוע אחר, בשל קרבה או קשר שנוצרו ביניהם. גם אם בהדרגה ייאבד זכר הטיפול את כוחו לעורר כאב בטן, נדמה לי שמשהו בכל זאת נשאר לא מעובד דיו. אני מציעה לך לשקול פניה לטיפול בשיטת הEMDR, באמצעותה תוכלי ללמוד לשחזר אירועים קשים מבלי שיתלוו לכך תחושות רגשיות עוצמתיות. עוד על הטיפול בשיטת הEMDR תוכלי לקרוא במקבץ הכתבות של ד"ר אורן קפלן בשולי הפורום שלנו. בהצלחה ליאת

שלום לכם, אני סובלת מעצבנות יתר. כל דבר שלא כראוי מקפיץ אותי ומציא אותי משליטה. אני מתעצבנת מהר מדי. הבעיה שאני לא מראה את זה לאחרים, אלא זה עצבנות פנימית שבסוף מתבטאת בפגיעה עצמית (לא פיזית-אלא בדברים שאני רוצה/אוהבת...כמו עבודה, אוטו, גינה, בית....) העצבנות הזו משאירה אותי באי שקט כל הזמן. איך לומדים לשלוט (למרות שאני כן שולטת עד הצורך העז בפורקן)... בטיפול אני לא מדברת על זה, למרות שהיא התחילה לדבר ולהרגיש על זה...

שלום לעצבנית החביבה, עצבנות-יתר יכולה להיות סוף נתון של הרבה נתיבים שונים. כלומר, יש הרבה דרכים ל'רומא' הזאת. יכול להיות שאת נמצאת כרגע תחת מכבש לחצים כללי, שלא משאיר לך הרבה אנרגיה פנויה. יכול להיות שאת לא סומכת על מנגנוני הוויסות שלך, ולכן מחניקה בתוכך את הכעסים עד שהם מתפרצים באופן בלתי נשלט בסופו של דבר (ומחזקים את האמונה הראשונית שלך). יכול להיות שהעצבנות היא תופעת-לואי של מצוקה נפשית אחרת (כמו דיכאון/חרדה). אולי בעיה הורמונלית? אני חושבת שאם הנושא מתחיל לעלות כרגע בטיפול, כדאי ללמוד אותו מקרוב, ולחפש את הפתרונות הנכונים לך. יש לקוות שבסיומו של התהליך תוכלי לבטא כעס באופן גלוי ומבוקר, מבלי לחוש הרסנית או מסוכנת לעצמך או לזולתך. בהצלחה ליאת

(וחלילה לא מנהלי *הפורום*) מאוד חינני העיצוב החדש, בו הפרסומת תקועה בלב כל הודעה. זה נותן ניחוח של מקומון דל תקציב בו שטח הפרסום חשוב הרבה יותר מהתוכן. מה שנקרא - בטוב טעם... סופשבוע נעים, יעלה

יעלונת, מאחר והסיכוי שמישהו מהממוענים שלך יבחין כאן במחאתך השקטה והצודקת הוא ממש נמוך, אני ממליצה לך להעתיק אותה אל פורום 'אתם ואנחנו', המיועד לפניות מסוג זה. ומה שלומך חוצמזה? ליאת

ליאת יקרה, המחאה *כאן*, היא סוג של הפגנה. שלחתי עוד קודם, מייל לעורך האתר. תרשי לי להניח שמחאתי השקטה, גם אם צודקת, לא ממש תועיל. נמשיך להציג ולהסתיר קופונים :- ). אולי זה יכול להיחשב כסוג של פעילות ספורטיבית? חוצמזה, שלומי מצוין, כפי שקורה בדרך כלל, בערבי חמישי. אוהבת את תחילת סוף השבוע. מקווה שיהיה לך סופשבוע נעים במיוחד, מלא בכל טוב. שלך יעלה

חברה דואגת, מנהלי הפורום לא שובתים. הם פשוט קצת עובדים בשעות היום, ומגיעים אל הפורום רק בתום יום עבודתם. :-) ליאת

היי יש לי בעיה שאני פוגש מישהו שאני מכיר שלא ראיתי אותו הרבה זמן אני מרגיש מין פחד פנימי במיוחד שזה בהפתעה אני לא יודע מזה חוסר ביטחון חרדה.....אם אנשים שאני לא מכיר אין לי את ההתרגשות מה עובר עליי?

שלום מוטי, כדי להבין טוב יותר מה קורה לך במפגש המחודש (פחד לאכזב? פחד מאינטימיות? פחד לשעמם? פחד מנטישה?) יש צורך במידע רב יותר עליך, על המערך המשפחתי שלך ועל ההיסטוריה הקרובה והרחוקה שלך. מעניין לברר, למשל, מה משמעות של פרידה עבורך? האם המפגש בהפתעה משחזר משהו מעברך? מדוע במפגש כזה, במקום התחושה של 'רואים אותך' אתה מרגיש ש'רואים לך'? חומר למחשבה.. ליאת

נראה לי שסוף סוף הצלחתם להכעיס את מנהלי הפורום, ובצדק.

שלום חברה, מקווה שאינך מפרשת את השינויים האחרונים בפורום ככעס. אלה שינויים שנעשו דווקא כדי לאפשר התנהלות רגועה יותר, ללא לחץ. הכל בסדר :-)) ליאת

שלום. אני סובלת מאיזושהיא דילמה : יש משהוא בהתנהגות שלי שלעיתים "מתפלק" לי להעביר – שלא מרצוני – תשדורת של סקס. או כאילו בא לי בדיוק עכשיו סקס או אני חושבת על סקס – תשדורת שאני באופן אישי חווה אותה כמשהוא שנחווה על ידי האחר ומפדח אותו או הורס את הסיטואצייה. העניין שזה תופס אותי גם ברגעים הכי הכי רשמיים. מה עושים ? איך מתמודדים ? ברור לי שכולנו רק בני אדם, אבל מצד שני אנו חיים בעולם שכן מאוד מסתיר את עניין המין עצמו והופך אותו למשהוא שלא מדברים / חושבים / עושים בגלוי.... אז איך מתמודדים עם דבר כזה ? לעיתים זה גורם לי לחשוב שהרסתי סיטואציה שלמה כי נפלתי במאזן אימה הזה של "מי יחשוב על סקס קודם" כי הרי כולנו משדרים איזה פאסון ביומיום ועושים מאמצים להסתיר שזה עובר בראש.... אז מה דעתכם ? איך להסתיר "יותר טוב" ומה עושים כדי להקדים תרופה ?

שלום שירית, נדמה לי שלפני שנחשוב איך מסתירים כוונות מיניות, כדאי לחשוב למה זה קורה לך. האם הסקס מאפשר לך להרגיש 'שווה' בהשוואה לתחומי תפקוד אחרים שלך? האם באמצעות הסקס למדת להשיג אינטימיות וחמימות (ולו לזמן קצר) שלא היית משיגה אחרת? העובדה שאת משדרת תשדורות מיניות גם באירועים רשמיים, בהם התנהגות כזו אינה מקובלת, יכולה להעיד על סוג של תגמול חזק, שאינך משיגה בנסיבות אחרות. שווה להתבונן מקרוב בנטייה הזו, לעמוד על מקורותיה ולטפל בהם בעזרת איש מקצוע. . אם את כבר בסיטואציה קרובה ואינטימית, והגבר שממול באמת מוצא חן בעיניך, מאזן האימה נראה מיותר, לפחות בעיני. אני יודעת שאני בדעת מיעוט בעניין זה, אבל איני מאמינה במשחקים והצגות. לשדר כוונות מיניות עדיין אין פירוש הדבר מימוש מיידי שלהן. את המימוש הלכה למעשה כדאי באמת להשאיר למי שראוי לכך, ולרגע הנכון. ליאת

שלום. אני סובלת מאיזושהיא דילמה : יש משהוא בהתנהגות שלי שלעיתים "מתפלק" לי להעביר – שלא מרצוני – תשדורת של סקס. או כאילו בא לי בדיוק עכשיו סקס או אני חושבת על סקס – תשדורת שאני באופן אישי חווה אותה כמשהוא שנחווה על ידי האחר ומפדח אותו או הורס את הסיטואצייה. העניין שזה תופס אותי גם ברגעים הכי הכי רשמיים. מה עושים ? איך מתמודדים ? ברור לי שכולנו רק בני אדם, אבל מצד שני אנו חיים בעולם שכן מאוד מסתיר את עניין המין עצמו והופך אותו למשהוא שלא מדברים / חושבים / עושים בגלוי.... אז איך מתמודדים עם דבר כזה ? לעיתים זה גורם לי לחשוב שהרסתי סיטואציה שלמה כי נפלתי במאזן אימה הזה של "מי יחשוב על סקס קודם" כי הרי כולנו משדרים איזה פאסון ביומיום ועושים מאמצים להסתיר שזה עובר בראש.... אז מה דעתכם ? איך להסתיר "יותר טוב" ומה עושים כדי להקדים תרופה ?

שירית למה את מתכוונת "תשדורת של סקס", האם מדובר בהתנהגות וולגרית, בוטה?, האם התנהגותך מאיימת או מלחיצה את הצד השני, כיצד את "הורסת", סיטואציות. אנא פרטי יותר כדי שאוכל לענות לך, והביאי דוגמאות

מדובר בתשדורת לא מילולית שנובעת מהרגשת "סקס" שיש לי (פתאום "בא לי סקס") או ממחשבה על סקס ברגע פתאומי לחלוטין. לא התנהגות או לבוש.

ערב טוב, יש לי בעיה עם המטפלת שלי. טוב לי איתה בתוך הפגישה, למרות שקצב הטיפול איטי לגמרי בגלל הבישנות שלי. יש ימים שאני יוצאת במצב רוח לא טוב (עצבנית,או למשל עם רגשות פיזיות מאירוע שעברתי ובעת שיחזור האירוע כאילו שכל ההרגשה הפיזית חזרה אלי), והיא רואה/מרגישה את זה אבל אני מרגישה ברגע שאני יוצאת מהחדר היא שוכחת ממני. היא מבטיחה/מבקשת להתקשר בכדי לשאול מה שלומי, או שהיא מבטיחה כל מיני דברים שתעשה במשך השבוע לקראת הפגישה שאחרי ואז היא פשוט שוכחת מהנושא - כמו למשל השארתי לה את היומן שלי לפי בקשתה על מנת להכיר אותי יותר מקרוב, אבל התברר לי שהיא שכחה מהעניין, השארתי אותו עוד שבוע, ואז היא כאילו התייחסה לדף הראשון שכנראה דפדפה בו לפני כניסתי. איך מטפלים במצב כזה??

שלום שני, את מתארת חוויה מכאיבה של התעלמות. לא ברור אם המצב במציאות אכן כזה או שמדובר בהרגשה סובייקטיבית שלך, אך מהיותך בטיפול כרגע, החוויה שלך מקבלת חשיבות ראשונה במעלה. כנראה שאין ברירה אלא להתגבר על המבוכה הראשונית, ולשתף אותה בתחושות שלך. תוכלי, כמובן, גם לכתוב לה על כך, או להדפיס עבורה את מה שכתבת לנו. נדמה לי שאורנה כתבה כאן השבוע על כך שלפעמים צריך לעזור למטפל להיות 'הורה' טוב יותר עבורנו. גם הורים טובים מפשלים פה ושם, ולאמונתי, טעויות הנעשות מתוך אהבה הן לעולם ברות-תיקון. בהצלחה ליאת

זה לא הוגן,לא יפה ואפילו מכוער! כי לדעתי דרור רחוק מלהיות מה שנאמר.אין קשר לכך שהדברים נעשים בהתנדבות, ולכן צריך להיות מוקיר תודה בכל מצב.לדעתי ואני בטוחה שזו לא רק דעתי,דרור עונה בצורה מאוד מאוד רצינית,ורחוק מלשדר קרירות או ריחוק.(ולא אני ממש לא מכירה אותו),ותאמינו או לא יש הרבה מטפלות שהן לא רק קרירות ואטומות,יש בהן גם סוג של רוע וקשיחות.דווקא מטפלים באים הרבה פחות מעמדה של כח והתנשאות! ואם פעם יעשו מחקר אני בטוחה שהרוב הגדול יעדיף מטפל ולא מטפלת.

שלום לך, אני מסכימה מאד שמשני עברי הג'נדר אפשר למצוא מטפלים מצויינים. לילה טוב ליאת

שלום, אני מחפש המלצות על מטפלים המתמחים בנושא חרדות אצל מבוגרים מאזור המרכז יש לי רשימה של פסיכולוגים מקופת החולים אך אינני מכיר איש מהם והמלצה חשובה לי ביותר. תודה לכל מי שיכול לשלוח המלצה כזו.

ערב טוב, מקווה שכתובת המייל ששלחת מעודכנת ופעילה, ושיגיעו לך המלצות למייל האישי מחברי הפורום. בהצלחה רבה, ליאת

מה זה אומר שבכל פגישה המטפל עייף בגלל עצם המפגש? כלומר לא עייפות שקשורה אליו כי הוא לא ישן בלילה אלא משהו במפגש מעייף אותו. מה אמור לעשות מטופל שהמטפל משתף אותו בזה? ואיך אפשר להרגיש טוב ושיש לך מקום כשאתה יודע שאתה מעייף את הצד השני?

שלום ציפי, יש לי הרגשה שאם הנושא נפתח בחדר הטיפול, ואם המטפל שלך הודה בפניך שהמפגש איתך מעייף אותו, לבטח היו שם גם ניסיונות להסביר את מהותה של אותה עייפות. אין לי ספק שאמירה כזו יכולה לטלטל את המטופל ואף לפגוע בו. אני יכולה לשתף אותך מניסיוני ולומר שמפגשים בהם אני חשה פחות עירנית ואולי גם מעט משועממת, הם כאלה בהם אני חווה את המטופל פחות אותנטי. משהו שפסיכולוגים קוראים לו: false. אולי המטפל שלך מנסה לעודד אותך להניע את הטיפול צעד אחד קדימה, ולהתחיל להיכנס לאזורים יותר קרובים לחוויה האמיתית שלך. מי אמר שזה קל? סוף שבוע נעים ליאת

שלום, יש לי בעיה מסוימת כשזה נוגע למציאת חברה: אני בחור בעל מראה ממוצע,ממעמד ביניים,אינליגנטי,קשוב,רגיש ובעל חוש הומור. מדי פעם ישנן בחורות המעוניינות בי,אולם לצערי הן פשוט לא יפות בעיניי.אותן בחורות שכן יפות בעיניי ואני נמשך למראה שלהן-אני מקבל מהן רק דחיות. כאשר נשאלתי בפורום זוגיות,חברה ותעסוקה מדוע זה קורה,נאמר לי שכנראה הדימוי העצמי שלי "לא ריאלי" ואין לי מה להציע לאותן "כוכבות" שאני מעוניין בהן(מראה חיצוני שמשתווה לרמתן,ממון רב,או משפחה מיוחסת-לטענת מנהל הפורום).ואם יורשה לי לתרגם - אל תתחיל עם בחורות שנראות טוב כי הן לא ישימו עליך קצוץ,לך על אלה שלא נראות איי איי איי ותחסוך לך אכזבה מיותרת..... אדגיש כי אינני אדם שטחי ויופי זה ממש לא הדבר היחידי שחשוב לי.ובתשובה לשאלה הקלאסית שתגיע,אני גם לא מחפש בחורה שנראית טוב כדי להשוויץ בה,או כדי לכפר על דימוי עצמי נמוך.אני שואל כי מעניינות אותי כמה חוות דעת: מה ההסבר למה שקורה לי ואיזו גישה עליי לנקוט על מנת להשיג את מבוקשי? דני.

שלום דני, לא קראתי את התשובה שקיבלת בפורום האחר, אולם אני מניחה שהדברים קשורים למחקרים שמצאו כי בדר"כ בני זוג יהיו דומים זה לזה במשתנים רבים, בהם גם המראה החיצוני שלהם. כלומר גבר יפה תואר עם אישה יפה מאד, גבר בעל מראה ממוצע עם אישה ממוצעת, וכך הלאה. כאשר יש יוצאים מן הכלל, וקיים פער במראה החיצוני, יהיו בדר"כ משתנים 'מפצים', דהיינו - גבר מכוער יוכל למצוא אישה יפהפיה אם הוא עשיר או משכיל במיוחד, ולהפך. אתה מבקש הסבר להעדפה שלך שאינה מצליחה להתממש, וכמובן שכל הסבר כזה יהיה שטחי וכללי מדי. על פניו, יתכן שמדובר בדפוס המוכר של דימוי עצמי בעייתי. כאשר אתה נוטה לחשוב על עצמך דברים שליליים, אזי מי שתרצה בך הופכת מיד 'שווה פחות'. מי שדוחה אותך נתפסת כמאששת את התפיסה העצמית השלילית שלך, ובהיותה בלתי מושגת היא גם נחשקת יותר. הכיוון צריך להיות - לפחות בעיני - התמקדות בך עצמך, במסגרת טיפול דינמי מסודר, ולא ניסיונות למצוא פתרונות אינסטנט דרך פורומים אינטרנטיים. בהצלחה בכל מקרה ליאת

היי לכולם. אני נמצא בטיפול קצת יותר משנתיים,פעמיים בשבוע. מספר פעמים הסכמנו להאריך את השעה בזמן מוגדר מראש ושעליו שילמתי.לפעמים היא מאריכה את השעה בכמה דקות בודדות.(ועל דקות אלה אני לא משלם) שאלתי היא כזאת: כאשר מטפל אומר, מחליט ,שהוא רוצה להאריך את שעת הטיפול , מבלישקבלה את הסכמתי (לקח לי זמן לחשוב)אותשובה ממני,האם אני צריך לשלם\להוסיף לחשבון החודשי את השעה הנוספת. אני יודע שנדבר על זה,(אחרי 50 דקות הנוספות אמרה שתם זמננו, אני מרגיש עצבני וחסר מנוחה.ובעיקר מנוצל. היא יודעת שמצבי הכלכלי טוב,האם זה משפיע עליה? מה עלי לעשות? תודה שאתם נמצאים.ותודה מראש. מיקי

שלום מיקי, לא בטוחה שתשובתי מייצגת את עמדתם של כלל המטפלים, אך לטעמי השאיפה היא להישאר בגבולות הזמן שנקבע מראש לפגישה הטיפולית. אם המטפל מאפשר חריגה מגבולות השעה, עליו לספוג את המחיר, אלא אם נקבעה מראש שעה כפולה. אם בעקבות ההארכה מישהו מהצדדים חש עצבני ומנוצל - כנראה שמראש לא היה בה צורך, ויצא שכרנו בהפסדנו. ליאת

שלום! אני ובעלי נשואים כמעט 4 שנים. אני בת 26 ובעלי בן 29. יש לנו תינוק בן 17 חודשים ואני שוב בהריון בחודש 8. לא קיימנו יחסי מין מאז שנכנסתי להריון גם לפני ההריון לא היינו מקיימים יחסי מין במשך חודשים אלא אם כן הייתי מתחילה איתו בכוונה בשביל לפחות להכנס להריון כי בעלי לא בדיוק רצה ילדים. אף פעם לא ראיתי אותו מחורמן או שיעמוד לו פתאום עלי... חשוב לציין שבעלי הוא איש עסקים גדול וכל מה שמטריד אותו בחיים זה כסף! לפעמים כשהיינו מקיימים יחסים הוא אפילו לא היה מסוגל לגמור והיה מסביר את זה בכך שהמחשבות על העסק מטרידות אותו ולא נותנות לו להתרכז. אם אני מתחילה לשוחח איתו על נושא זה הוא תמיד אומר כמה שהוא אוהב אותי ולא יכול לחיות בלעדי ורוצה את הקירבה שלי ועם זאת מאשים אותי שאני לא חמה מספיק. לפי נסיון שלי אני יודעת שאם גבר "רעב" הוא ינסה (תסלחו לי בבקשה) לדפוק כל אישה שתעמוד לידו בגלל רצון עז להגיע לפורקן נכון? ונראה שאף פעם לא כואב לו איבר המין מזה שהוא לא מתפרק... או שהוא פשוט מאונן אולי? אני בטוחה שהוא לא בוגד בי כי הוא אדם מאוד מסור ואוהב ובאמת עובד קשה... אציין שבעלי היה הגבר הראשון בחיי כי תמיד חלמתי להתמסר לאדם שאני אוהבת זאת אומרת לבעלי עם זאת היו לי חברים בחיי וכמובן שהייתה בינינו קרבה כלשהי אבל ללא חדירות ועכשיו אני שואלת את עצמי למה? בשביל מה שמרתי את עצמי אם בעלי אפילו לא מתקרב אליי. אני בחורה נאה עם גוף יפה כך לפחות חושבים האנשים מסביבי. תמיד מטופחת ולבושה לפי צו האופנה. אז מה הבעיה פה? מה עלי לעשות? אני לא רוצה לבגוד לא רוצה להתגרש. רוצה רק שיחשקו בי שירצו אותי מינית כמו לפני לפני הנישואין !! בבקשה תעזרו לי אני מיואשת!!!

אתן לך עצה טיפשית אבל תמיד עוזרת, "תרצי פחות הוא ירצה יותר", גברים אוהבים לרצות משהו תנסי "לשחק" את המשחק שלו כלומר תגרמי לחשוק בך בלי לגעת בו מינית, תני לו לשעות את הצעד הראשון גם אם "תתיבשי" מבטיחה לך כשהיא תהיי בלתי מושגת זה יפיל לו את האסימון.

שלום אלינור, הדברים שלך הזכירו לי את הקביעה המפורסמת האומרת שאיבר המין המרכזי בגופנו הוא דווקא הראש. אני שומעת לא מעט תלונות, של גברים ונשים כאחד, על כך שתלאות הקיום (וטרדות כלכליות בכלל זה) רוצחות את החשק המיני. גברים רבים, בעיקר מי שתפיסת הגבריות שלהם נשענת ברובה על הישגיהם הכלכליים, עלולים להצמיד את מדד החשק שלהם למצב חשבון הבנק שלהם. זהו מצב מדאיג, מאחר והתבססות כלכלית עשויה להימשך גם עשור או שניים, ואז מה? אני לא בטוחה שאני מסכימה עם העצה שקיבלת כאן. 'דיאטות' סקס - אולי כמו דיאטות בכלל - בסופו של דבר גורמות לנו להפסיק לחוש רעב, ולהתרגל למינונים הנמוכים. אני הייתי מעדיפה גישה הפוכה, של יוזמה רבה יותר מצידך, תוך שאת מטפחת אצלו תחושת גבריות ויכולת, ללא קשר למצב העסקים שלו. הניסיון מלמד ש'עם האוכל בא התיאבון', וכדאי לנסות לשמור בכל מחיר על קרבה ומגע, ללא קשר למי יזם אותם. כדאי להזכיר לעצמנו שלא כל בני האדם נולדו עם תיאבון מיני זהה, ועל בני הזוג להגיע למידה מירבית של פתיחות ונכונות לדבר באופן גלוי על הצרכים שלהם ועל הדרך הטובה ביותר להשיג הרמוניה גם בזירה המינית. כמובן שתמיד עומדת בפניכם האופציה של פנייה לעזרה מקצועית, אצל מטפל זוגי מנוסה, שיוכל לכוון את ההתבוננות גם אל היבטים נוספים בחייכם הזוגיים. אז אל ייאוש, יש מה לעשות! ליאת

זהו, אז ברחתי מאמצע הטיפול, לא יודעת אם זה אמצע, אבל ברחתי. אמרתי לה שאני עושה הפסקה בטיפול... אני מיואשת, מדוכדכת, כל כך עצובה . אני כבר לא יכולה להיות איתה באותו החדר, אני מרגישה שם חנוקה, דוקא איתה שכל השבוע אני מתגעגעת אליה כל כך,, אני חנוקה בנוכחותה, רוצה להעלם. והטיפול שלי כבר ארוך, שנה רביעית, ואני עדיין לא מצליחה להבין את הקשר איתה, מה קורה לי מולה.. כואב לי יותר מכל שזה לא אמיתי,, זו רק העבודה שלה.. בעוד שבועיים היא יוצאת לחופשה.. הגיהנום שלי רק מתחיל, כמו בכל שנה, גם השנה... כאילו היא זולגת לי שם , משהו חזק שאני רוצה ממנה , אולי אותה. לפעמים זה כמו לרצות לבלוע אותה, לשאוב אותה פנימה.. זה מבייש, זה בלתי אפשרי הקשר הזה איתה, היא נמצאת ובו זמנית לא נמצאת .. וזה כל כך כואב... ועכשיו אני תקועה עם ההפסקה שאני יזמתי, אבל לא אתקשר אליה כי אז יתחיל שוב גל של קושי לשהות בנוכחותה... איך אפשר לדחות וגם לרצות בו זמנית? זה משגע אותי שזה לא לכאן או לכאן.. וכל הבושה הזאת של מה שהפכתי להיות מולה, ואני הרי אישה, לא ילדה קטנה ורוצה אותה כל כך צמודה, מלאה, נוגעת, לא רחוקה.. אני מתגעגעת אליה וגם כועסת עליה שהיא לא מתקשרת ולא מחפשת אותי, בחלומות אני הולכת לאיבוד,, הכל שם אשליה אחת גדולה, לאן זה מוביל הטיפול הכואב הזה.. מה זה יתן לי בסוף..אני אבודה, מישהו סגר לי את ברז החמצן, אני סגרתי אותו במו ידיי , אבל לא ידעתי שהיא יכולה להפוך לחמצן עבורי, אולי אם ידעתי לא הייתי נכנסת לכל זה מלכתחילה... אני כל כך נטושה, מבולבת, עצובה וירודה. מתנתקת מכולם, מה זה נותן הטיפול הזה והקשר שהוא קשר בלתי אפשרי .. ניבה

היא דיברה איתי על נפרדות, על החיבור שאני מחפשת כל הזמן אצלה... ברור שקודם כל נפגעתי, אבל הכל זועזע אצלי מאז, הכל מבולבל: מה אמיתי שם ? מה לא אמיתי? מה היה אמיתי עד היום , כי אני מרגישה מאד מאד מרומה... כל כך עצוב לי, את יודעת, אני דאגתי לה כל השנים האלה, ממש כאב לי עליה, היית מאמינה? כאב לי ע ל י ה. אני חושבת שהיו פגישות שהייתי מגיעה בשבילה הרבה יותר מאשר בשבילי. חיפשתי אותה, את איך שהיא מרגישה. היה נדמה לי שקלטתי הרבה דברים עליה, היא אמרה שהשלכתי עליה מעולמי.. זה פשוט זעזע אותי, כל תחושות הרמיה שאני מרגישה, פתאום היא חדשה לי שוב, פתאום אני לא מבינה מה לעשות או להגיד מולה, מתביישת להסתכל עליה, כי היא אומרת שהמבט שלי מחפש לראות את מה שקורה בתוכה.. ואין לי מבט אחר כלפיה, זה כמו להיות כל כך צמאה, לחפש טיפות של מים כשאני מסתכלת בה... וזה מבייש, משפיל, למה עד היום היא לא אמרה לי את זה? למה היא חיכתה ? אם לא הייתי"עולה" על המידע הזה בטעות, לאן הייתי ממשיכה...אני יודעת שבטיפול הנושא הוא אני ולא היא, העניין הוא שלמדתי כל כך להסתכל על אחרים, לראות את רגשותיהם ותחושותיהם, שאני רחוקה מזה שנות אור לגבי עצמי, וככה אני מסתכלת על החיים, רואה את הכאב של אחרים, אז איך אני משתנה? ואיך לא להרגיש כל כך מושפלת? ולמה לעזעזאל אני לא נושאת אותה בתוכי נעימה, תומכת , אלא ביקורתית ועויינת . זה כל כך קשה להגיע לטיפול כל פעם מחדש מנקודת פתיחה כל כך לא מחברת ולא מעודדת, אז שנים נלחמתי בעצמי להדביק את עצמי בכוח לטיפול, כל פעם להגיע מחדש, לא ויתרתי , קיוותי, והיום כבר אין את הדבק הזה, כבר גם מיואשת מלחפש אותו, היא עוד יותר לא מנחמת בתוכי, היא עוד יותר דוחה, מאכזבת...ואני נשארתי כל כך פגועה,מבולבלת, חושבת הרבה על מוות, על איבוד שליטה , זה כל כך מפחיד.. מפחדת שיקרה לי משהו לא מתוכנן, שאפגע בעצמי.. ואני צמאה לקרבה שלה אבל בו בזמן רוצה לברוח.. קשר בלתי אפשרי ניבה

ערב טוב ניבה, הדברים שכתבת מעוררים למחשבה, ומפתה מאד להפוך בהם עוד ועוד, לנסות להבין, לפרש. מעניין שיכולת לשבת מולה בנוחות רק כשדאגת לה, כשהיית שם בשבילה. כשכאב לך ע ל י ה . מרגע שהפכה בעיניך חזקה, כזו שלא באמת זקוקה לדאגה שלך, כמי שתאפשר לך לחוש את הכאב ע ל י י ך , עולם המושגים משתנה, ומילים כמו זעזוע ורמייה מחליפות את הדאגה, החמלה והאהבה. אלה תכנים יקרים מפז עבור הטיפול שלך, וצר לי שבחרת לסגת דווקא עכשיו. חשוב להבין מדוע אינך יכולה להאריך את השהות שלך באזורים הללו, בהם את נשענת, מוחזקת, חלשה, נזקקת. מאחלת לך שתמצאי בתוכך את הכוח להיות מטופלת, כמו שבאמת מגיע לך. שלך ליאת

תוכן ההודעה נמחק ע"י מנהלת הפורום.

לחברי הפורום, הפורום שלנו היה ונשאר (לפחות לפי שעה) פורום פתוח ולא מסונן. אנו מעודדים דיון פתוח ואמיץ בכל נושא, ומוכנים לשמוע גם ביקורת. עם זאת, לא נוכל לאפשר סגנון מעליב ופוגעני כלפי משתתפי הפורום, קוראים, כותבים או מנהלים. הודעות החורגות מרוח זו יימחקו, כפי שנעשה כאן. סוף שבוע נעים וקריר לכולנו ליאת

"חוקים","גבולות" ועוד כאלה וכאלה הגדרות.מסתבר שגם לכם- אנשי המקצוע- קצת קשים השינויים, למרות שאתם יזמתם אותם.וזו לא טענה חלילה,להיפך זה נראה הכי אנושי בעולם! אלא מה? כשזה בא מצד מטופל, זה כבר נראה נורא לא בסדר,ויש לכך ים פרשנויות ללמה? איך?ואיפה עוד היה מצב כזה?וזהו שלא! לא מילה או עשיה,מתקשרת בהכרח למשהו אחר. תתפלאו אבל יש גם מילה או כעס שנובע מכאן ועכשיו!!!!זה לא מופנה אליכם אלא למטפלים בכלל,ואני דווקא חושבת שזה די נחמד שמטפל מרשה לעצמו לפעמים לוותר על "חוקים".אבל כשהוא זה שגורם להפרת החוק זה כבר לא כזה נחמד!לילה טוב.

אני וכוכבית, נדמה לי קצת מבולבלות. אם הבנתי נכון, חילופי המשמרת בעשר בלילה נועדו לאפשר למנהלים לסיים בשעה סבירה, וזה נשמע הגיוני. אבל, אם פונים אליהם פנייה אישית בזמן שהם עדיין בפורום, זה נראה לי רק אנושי להגיב. הלא הפנייה של ורד לאורנה לא יכולה להיענות מחר ע"י ליאת, כי זו פנייה אישית לאורנה. ברור שאם אורנה כבר לא הייתה נוכחת בפורום, ליאת הייתה מפנה את תשומת לבה של ורד לשינוי בשעת ההחלפה, וזה היה מסתדר, אבל אם אורנה שם - היא באמת אמורה להתעלם? העובדה שבחרה לא להתעלם, מעידה בעיני על האנושיות והחמימות שלה, ולעומת זאת על צרות עין וקנאה לא מווסתת של הכותבות האחרות.

למה את חושבת שזו קנאה לא מווסתת? למה לשפוט בצורה כזאת מבלי להכיר את הבנאדם בכלל? אני אתמול רציתי להתייעץ עם אורנה ,לגבי הטיפול שלי,דחיתי את ההתייעצות לשבוע הבא בגלל "החוקים" החדשים, והתפלאתי שאורנה ענתה לשאלות שנשאלו גם אחרי השעה 22:00 ורק כי היא מכירה את הפונות. זה הכעיס אותי .מאוד. זה פשוט לא פייר. תמיד האשמתי את עצמי שאני כועסת אם לא מתייחסים אליי. וחשבתי שאני לא בסדר,שלא הייתי צריכה לכעוס,שסתם כעסתי.עכשיו אני רואה שזה לא מובן מאליו שתמיד אני טועה,ואני הלא בסדר ו'הפסיכולוגים' הם אלה שצודקים. הגעתי למסקנה שאני עושה טעות בכך שאני רושמת כאן . אם כבר המציאו כללים חדשים אז שבאמת יעמדו בהם, 22:00 בערב שיהיה 22:00 בערב ולא דקה אחרי זה לא פייר אם כבר עונים לפנייה שנשלחה אחרי 22:00 שיענו לכל הפניות הבאות. אורנה שתדעי כי אולי את לא יודעת- לי לא כואב פחות ממשתתפות אחרות, ואני גם לא מרגישה טוב וגם נמצאת עמוק למטה, ובכלל שאתמול היתה לי שאלה עניינית על הטיפול ולא רשמתי כי חשבתי שלא תעני לי. פסיכולוגים.... אני לא מאמינה שאי פעם אני אסמוך על מי שנושא את התואר הזה,ואני אסביר- קל לנצל את המצב שאתם נמצאים בו.של כוח.של עוצמה.ואת העובדה שאף אחד לא יפקח עליכם אם אתם תעשו טעויות,ואם תהיו לא בסדר ותגידו או תעשו משהו שלא הייתם צריכים אתם תמיד תמצאו לזה כל מיני תירוצים שנשענים על טיעונים פסיכולוגיים,ובכלל יותר קל להאשים את האחר במצב שלו,בכעסו,ובמצב שנוצר, רק לא את עצמיכם. והמטופל מקשיב ומאמין לכם ומאשים את עצמו, והכל נשאר אצלו בפנים כי אין לו אפילו את הכוחות הדרושים לעזוב את הטיפול,או לכעוס אפילו.

ערב טוב, רציתי לשאול מה זה בעצם חולה שליטה. (ואיך אפשר לטפל בזה/למתן את זה/אם בכלל..)

שלום מרב, המונח 'חולה שליטה' אינו מונח מקצועי אלא עממי, והוא מתייחס לאדם המעדיף מצבים מוכרים וידועים מראש על פני מצבי הפתעה, בהם יש לו פחות שליטה על מצב העניינים. ככלל, למרביתנו נוח יותר לתפקד כשהשליטה בידינו, אך יש מי שהצורך שלו בשליטה חזק יותר משל אחרים. בטיפול, אפשר לכוון את מאמצי ההתערבות אל מערך האמונות והקוגניציות של האדם, וללמד אותו לוותר על מה שממילא בלתי נשלט (כלומר, לוותר על אשליית השליטה) ולהשקיע את האנרגיה דווקא באזורים בהם אכן דברים נתונים לבחירה או שליטה. בברכה ליאת

תודה ליאת על ההסבר.חידד את מה שידעתי על עצמי.. אבל עכשיו לעבודה: אולי את יכולה להפנות אותי לסדנאות או מטפלים בנושא?

את לא אמורה לענות עכשיו רק על השאלות שנכתבו עד 22:00? מה עם גבולות? אני צריכה לגמור עם כל זה... זה לא בריא, נכון? ואגב, אני לא הכוכבית מלמטה... ביי

כוכבנית יקירה, הרגשתי שאת כאן... שולחת לך חלומות פז מיוחדים וארוכי-טווח, ממני

למה את לא עונה גם על השאלה שמעליי? אם כבר אז כבר.... למה האפליות האלו? נקודה למחשבה... לילה טוב.

אורנה יקרה, גם אני - כמו ויק - רוצה לעצור לרגע ולחסות בצלך (ויק - אם את קוראת... - את כל כך מצליחה לגעת בי במילים הקרובות, השקופות האלה שלך). אני כל כך ממורמרת וכועסת על המטפלת שלי. סף בכי. זה גואה וגואה כבר זמן מה. אני עובדת עכשיו בעבודה שיש בה איזשהוא גוון טיפולי קטן. אין לי ממש הדרכה; זאת אומרת יש; אבל המדריכה שלי החליטה לכנות את הפגישות בינינו 'סיעור מוחות' ולא 'הדרכה'; ככה בערך זה גם נראה. אני לא יודעת מה אני צריכה. קשה לי שם הרבה פעמים - מהרבה בחינות: קשה שלפעמים אין לי מושג מה לעשות, קשה שעולות בי כל מיני תחושות ולא תמיד אני יודעת להפריד אם הן שלי, שלהן (הבנות), שלנו, קשה לי שאני מאד מאד לבד (איתן) בחוויה הזאת ואין ממש מי שיהיה אתי בחוויה שלי למולן. והמטפלת שלי לא מוכנה להכנס אתי לשם... אני כל כך צריכה אותה - לא הדרכה! פשוט צריכה מישהו שיהיה אתי מצד החוויה שלי. היא מציבה בפני קיר בדמות תקליט שרוט שנוסחו הקבוע: "אין לך עדין כלים". היא לא מסכימה בשום אופן להכנס הלאה, אל מעבר לזה. אני שולחת לך ככה (לא רוצה לפספס את 12 בלילה). לא יודעת מה אני שואלת. סתם מתוסכלת... ורד

ורד יקירה, האמת שזמן חילוף המשמרת השתנה ל- 22:00, אבל כמובן שנזכרתי בכך רק כשקראתי שהשתדלת להספיק לפני חצות... ובכן סינדרלה שלי, אני שמחה לקרוא שאת מתנסה בטיפול (כן, קראתי את הצטנעותך בדבר גוונים...), מחייכת לעצמי בעצב כשאת מספרת על מורכבויות אינסופיות, וגם על לבד. אני חושבת שלקח לי המון זמן במקצוע הזה כדי להבין עד כמה חשוב לטפל בלבד הזה, שלא יגדל מדי ויגזים, והנה את יודעת זאת כבר מההתחלה... אל תוותרי על זכותך להדרכה, הקרויה הדרכה, המורגשת כהדרכה. הלוואי שתתקבלי שם בהבנה ובברכה. ולגבי הטיפול... קשה לי לבחור במילים. אני לא יודעת מה פירוש "אין לך עדיין כלים". הלא כולנו היינו שם פעם חדשים וטריים, כולנו רוכשים כלים מדי יום ביומו. יש לי איזו תחושה שאתן נמצאות במרחב קצת אחר, לא טכני, אלא מרחב של התבגרות, עם שאלות על זכותך להתבגר, ואפילו על זכותך להיות דומה לה, שלא לומר כמוה... אני תוהה, האם אינה שמחה בשמחתך? האם אינה מקבלת אותך בזרועות פתוחות אל שורותינו, כך שתדמי לה, אבל בבוא הזמן גם תהיי גדולה ואחרת? אולי כדאי לשאול אותה על כך. חלומות טובים, ממני

אוי אורנה, כל כך תודה שאת כאן... חשבתי שתשובה ממך תעזור לבכי לגלוש למעלה - מבסיס הגרון אל העיניים והאף ועוד שאר איברים. אבל מה שקרה בפועל זה שהוא כמעט איים להתפרץ לשם, דגדג את העיניים, אבל נשאר תקוע בנקודה מעט יותר גבוהה מזו ההתחלתית. לא יודעת... אני חושבת שאני שומרת את המרמור לשעה שבה אראה את המטפלת שלי - שלא יתפוגג לו, שלא יתרכך, שלא יתנזל... האמת שהקיר הזה שהיא מציבה בפניי הוא קיר מתעתע. נוסף ל"אין לך עדיין כלים" יש בו המון אמירות אחרות - חלקן רכות ונעימות, חלקן מספרות לי בנועם כמה זמן לוקח ללמוד - אבל זה עדין תקליט שחוזר על עצמו (ניסיתי מספיק פעמים, האמיני לי...) ודוחה מעל פניו בחדות כל התעסקות בתכנים שעולים בי למול הבנות. את מבינה? - הקיר הזה רך רך, אבל הוא לא גמיש. אני מרגישה שנגעת כל כך מדויק כשאמרת שזה לא רק טכני: חלק גדול מהכאב שלי בסוגיה זו נסב סביב מה שסיפרתי בהודעה למעלה, אבל חלק גדול אחר נסב סביב שאלת האמון שלה בי, אשר מצדו פוגש (כמובן, איך לא) את האמון שלי בעצמי (שיש בו כל מיני מרכיבים ניצים). היא אמנם מעודדת, תומכת, מקווה אתי, מעריכה מאד את מאמציי - עומדת מאחוריי, מלפניי ומצדדיי - אבל לעיתים (בימים האחרונים) נדמה לי שעיקר עמידתה היא מאחוריי, למקרה שאכשל. היא נורא נורא טורחת שציפיותיי תהיינה ריאליות; היא חוששת שאתאכזב; היא רוצה להכין אותי, להגן, לעטוף, לרפד את הנפילה האפשרית. וכן - היא תוהה בינה לבין עצמה (לביני) אם היא פרוטקטיבית מדי... לילה טוב, אורנה יקרה טוב לחסות בצלך ורד

שלום יש לי חברה 9 חודשים ויש לה בעיות חרדה מנסיעה היא לא מסוגלת לנסוע במונית כלל לשום מקום ואם זה ברכב אז רק למרחקים קצרים במצבי חירום היא לוקחת וואבן כמו כן היא נמצאת בטיפול אצל פסיכולוגית כחודשיים האם יש משהו שניתן לעשות כדי לשפר את המצב במעט אשמח לקבל עזרה מסוג שהוא

שלום אלי, כדאי לשאול האם המטפלת של חברתך מיומנת בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שהוא הכלי המתאים והמומלץ לטיפול בחרדה שתיארת. בנוסף, בתיאום עם הפסיכולוגית, כדאי להתייעץ עם רופא-פסיכיאטר שיכול להציע מענה רחב יותר מוואבן. בהצלחה, אורנה

יש לי שאלה, אשמח אם תוכלי לעזור לי. אני יודעת שהמטפלים צריכים את החופש שלהם, אבל איך אדם עם פחד נטישה, דכאון.... אמור לתפקד במשך חודש שלם כשהמטפלת בחופש והטלפון שלה כבוי. אני לא מאלה שמנדנדים, ויש בינינו הסכם שאני יכולה להשאיר לה הודעה והיא תחזור אלי. ולרוב היא עושה את זה. איך אפשר לסמוך על מישהו שאמור להיות שם בשבילך, ואז פתאום הוא נעלם לך וכאילו שהוא לא היה בכלל.... איך אני אמורה לתפקד באופן נורמלי מולה עם כל הכעס שמצטבר לו עכשיו בחופש הזה....

ציפור דרור יקרה, אכן, חופש של מטפלים אינו עניין פשוט... אני יכולה לומר מנסיוני שלפעמים הוא מוביל גם להתפתחויות נפלאות, אך בוודאי מייצר גם ייסורים לא מעטים. בעיני, הדרך להתמודד עם היעדרות המטפל היא לומר לעצמנו שזוהי אחת משלל ההתמודדויות שמזמנת לנו המציאות. במציאות השעה הטיפולית נגמרת, ואנחנו נשארים ללא המטפל להמשך השבוע. במציאות מטפלים לפעמים חולים, לפעמים נוסעים, לפעמים מקשיבים טוב יותר ולפעמים פחות... ככה זה, ועם זה לומדים לחיות, ובדרך לומדים עוד משהו על עצמנו. למשל, אפשר ללמוד על עצמנו האם אנחנו יכולים לתת למטפל להתקיים בתוכנו גם ללא נוכחותו הפיזית, לשמוע אותו, לשוחח עמו, להתווכח איתו בתוך נפשנו... הכעס שאת מרגישה עכשיו הוא טבעי, מובן, וכמובן מוזמן לבוא אל הטיפול ולהתנחל עד שייגמר... חזקי ואמצי, אורנה

היי האם קיים הבדל בין הפרעת אישיות גבולית לקווים גבוליים? אם כן- מהו ההבדל? תודה מראש, דותן

שלום דותן, "קווים" הם דרך לומר, שיתכן והאבחנה אינה מתקיימת במלואה, אבל היא נוכחת ברוח הדברים... בברכה, אורנה

ד"ר שלום, הפסיכולוגית שלי מאזינה לי ומדי פעם מנסה לנתח את משמעות דבריי,אך אין לה ולו עצה אחת מעשית לתת לי על מנת להקל עליי בקשיים עמם אני מתמודד(זוגיות,לימודים וכו'),והדבר מתסכל אותי מאוד.כיצד אם כן הטיפול יעזור? אלון.

שלום אלון, טיפול פסיכולוגי אכן אינו מתיימר לייעץ, אלא לקיים סוג ייחודי של דיבור, שממנו אמורות לנבוע התשובות הפרטיות שלך (לא שלה...). זה לא קל, זה לוקח זמן, וזה עשוי להיות תהליך מעניין מאוד. כרגע, נראה לי נכון שתביע את תסכולך וייאושך בתוך חדר הטיפול, על-מנת שיתחיל להתהוות ביניכם קשר טיפולי חי ואותנטי. תחשוב על כך? אורנה

אנא אל תתעייפי ותחשבי שאני אווילית, אבל מה שמביא אותי לכאן גם היום..זה שבעצם אני רוצה רגע לנוח, כמו לשים את הראש על ברכיים טובות ולנוח.רק לכמה דקות (הרבה דקות) שהרעש יעצור להפסיק לחשוב ולשאול ולפחד. אהבתי את מה שכתבת לי אתמול,זה חיזק אותי והרגשתי שאני באמת אסופה.ושהכאב הוא לא איבר שמחובר אליי בכלי דם ורקמות, אלא רק מינשא שלעתים אני נוטלת ולעתים מורידה מעליי. ואני מזכירה לעצמי את זה.משננת גם את המילים שלך. ואיכשהו עדיין לא טוב לי.ואני לא יודעת אם זה מצב אובייקטיבי או לא, ואם יכול להיות יותר טוב מזה,ואיזה מן אדם אני - שעל אף כל מה שיש לו - לא טוב לו...? ושאלת המשמעות והטעם מרחפת כל העת ממעל.ויש לה צל כבד..אני מבולבלת ,לא יודעת מה אני באמת.

ויק-ויק, כמה יפות המילים שנתת לכאב... מנשא... את כתבת על מנשא-כאב שאפשר לעטות ולהוריד, אני חושבת (באסוציאציה רפויה ורופפת, יש להודות) על מנשא גדול המכיל אותנו בתוכו כתינוקות אבודים... ויק, יש זמן להילחם וזמן לנוח. נוחי אצלנו ככל שתרצי. חלומות פז...

שלום, עזבתי את הטיפול לפני חודשים, כי לא הרגשתי שום התקדמות אחרי שנה של טיפול (לרוב פעמיים בשבוע). הרגשתי תקועה במקום, עייפה וכאובה יותר. היא ביקשה שתתקשר לפעמים לשאול מה שלומי, ואני הסכמתי לשמור איתה על קשר. עכשיו אני מרגישה נורא לחוצה, במצב רוח גרוע, בודדה. אין לי כוח לעשות כלום, ואין לי את מי לשתף. היא לא התקשרה ואני לא מתקשרת, כי אני מרגישה שכנראה היא חיכתה לרגע שאני אפסיק (למרות שבעת הפגישות היא מאוד חמה, ואיכפתית), אבל היא תמיד מבטיחה דברים ולא מקיימת וזה אחד הדברים שבגללם החלטתי גם לעזוב. וטיפול חדש ,לא בחשבון כי היה לי מאוד קשה להחליט מההתחלה ללכת לטיפול, והשלב הראשוני של הטיפול עד שנפתחתי ונתתי אמון קצת לקח בערך את רוב הטיפול. אז אני אני לא רוצה לעבור את זה שוב.

שלום גלית, אני זוכרת את הודעותייך בסמוך לסיום הטיפול, ואת תחושות האכזבה מהמטפלת שלא הרפו ממך. אני שומעת בהודעה הנוכחית כיצד הטיפול ממשיך להתקיים בתוכך, חי ובועט... לתחושתי, זוהי עדות לחשיבות של הקשר, למשמעויות שלו עבורך, לאכזבה ולכאב שנותרו לא מעובדים. הייתי רוצה שתרשי לעצמך לבחון את הדברים שוב - להתבונן בקושי להתקרב ובתחושת האכזבה והיאוש שהתעוררו ברגע שנוצרה קרבה. אפשר לעשות זאת עם אותה מטפלת, ואפשר בהחלט לגעת בתחושות אלה עם מטפל/ת אחרים. תחשבי על זה? אורנה

שלום רב למומחים אז ככה איך מתרחקים מחברה שממש לא רוצים איתה קשר אבל היא כול הזמן מציעה דברים ומתקשרת אני פשוט מרגישה שיש לה אנרגיות לא טובות ואני ממש כבר משתגעת מזה אני מרגישה שהיא קנאית ושהיא עושה עין הרע ופשוט זה נורא קשה לא לראות אותה כי היא מתאמנת איתי בחדר כושר ודי גרה לידי אם כך מה עושים?????מאוד מטריד

שלום נטלי, הדרך ה'קלה' היא להתרחק ולא להענות להצעותיה, עד שתתייאש. הדרך הקשה, אך בעיני יש סיבות להעדיף אותה, היא לדבר איתה בכנות על הרגשתך. זה יפגע בה כך או כך, אבל בדרך השנייה יש סיכוי ממשי לצמיחה ולהתפתחות של הבנה חדשה. אורנה

שלום! אני מטופלת כבר שנה וחצי במשך פעמיים בשבוע. המטפלת שלי אינה משתמשת במגע.לא דיברתי איתה על זה אך, כתבתי לה מייל. היא ענתה לי שאינה נוהגת בטיפול להשתמש במגע אך אפשר לדבר על זה ולחשוב יחד מה אפשר לעשות. אני לא הסכמתי לדבר איתה על זה וסגרתי את הנושא. אך אני שואלת את עצמי איזה מה יש לדבר על זה אם ממילא זה לא הדרך שלה? זה לא יתן לי מענה. אופציות אחרות יש? תודה תמי

שלום תמי, אני מתארת לעצמי שהמטפלת שלך היא פסיכולוגית קלינית, כלומר הכלי הטיפולי שלה הוא מילים. בטכניקות טיפוליות אחרות אפשר להשתמש במוזיקה, בתנועה, ביצירה, אבל בפסיכולוגיה הקלינית משתמשים במילים. והמילים הן אלה שמנסות לגעת, שמתייאשות מלגעת, שמתקרבות ונסוגות, שמגבילות ומחבקות. ככה זה... בין אם ידעת זאת כשפנית לטיפול פסיכולוגי ובין אם לא, מותר וחשוב שתדברי בטיפול גם על החסר, על הכמיהות שלא מתגשמות. ככה זה בחיים, וככה זה בטיפול - הרבה חסרים ללמוד לחיות איתם. ואני חושבת שלמילים יש דווקא לא מעט לומר על זה... בהצלחה, אורנה

אני לגמרי מבינה אותך, גם אני הייתי שם. אני חושבת שזה שהיא אמרה שתדברו על זה ותחשבו מה אפשר לעשות זה לא סגירת דלת לחלוטין. גם המטפלת שלי אמרה שאינה נוהגת לעשות זאת בטיפול, אבל אחרי חודש בערך היא חיבקה אותי. לכן אולי בכל זאת שווה לך לדבר איתה.

שלום, יש לי בעיה בטיפול, או כך לפחות אני מרגישה. המטפלת שלי מתמקדת רוב הזמן בקשר שלי איתה. איך אני מרגישה כלפיה, מה היא בשבילי, מה אני יכולה/לא יכולה לחשוף בפניה, למה.... יש עוד נושאים שאנו מדברים עליהם, אבל היא תמיד מנסה לחזור לנושא הזה. אני לא מבינה למה? לא שאלתי אותה אפילו, אבל אני תמיד מנסה להחזיר אותה לנושאים שמציקים לי???

נראה כי הפסיכולוגית שלך,חסרת בטחון וצריכה טיפול פסיכולוגי בעצמה!

אורנה, אני מצטרפת לשאלה של שירה אבל רק כי זה באותו עניין... מקווה שתעני לשתינו בנפרד ושלא אגזול משירה בלי כוונה את תשומת הלב שלך (שירה, מקווה שזה בסדר שהצטרפתי..) גם אצלי כבר למעלה מחודש שהמטפלת עסוקה בלמה קשה לי לשתף אותה למרות שהיא מזמינה אותי לעשות כן, למה אני לא סומכת שההזמנה שלה כנה ואותנטית, למה ולמה ולמה.. השאלות שלה לא מובנות לי, ובכנות, קצת מכעיסות. גורמות לי להרגיש נזופה. אמרתי לה שכך אני מרגישה אבל היא לא מצליחה לתקן את הרושם. בפגישות האחרונות שאלה למה אני לא מרגישה 'מוחזקת' בטיפול.. שאלתי מה זה מוחזקת והיא קצת הסתבכה ולא הצליחה להסביר. אני לא יודעת למה אני כועסת.. בעצם אני כן יודעת.. עם כל מה שקרה עם אמא שלי היא לא הייתה שם בכלל. שכחה ממועד הניתוח, נמנעה מלדבר איתי על העניין, לא התקשרה לברר איך עבר.. פשוט נעלמה לי. כשחזרתי להיפגש איתה (לאחר פגישה אחת שביטלתי) הסברתי לה למה כעסתי, לקחתי אחריות חלקית על הפספוס בינינו בזה שהתקשיתי לשתף אותה, אבל היא, מצידה, לא הביעה שום צער או חרטה שכך התגלגלו הדברים בינינו. לא לקחה אחריות על זה כמוני. אמרה שהיא מבינה מדבריי שהשאירה אותי לבד, אבל לא אמרה מה היא מרגישה. וזה מכעיס אותי. ובהקשר הזה מכעיס אותי שהיא תוהה למה אני לא מרגישה מוחזקת.. היא לא מחברת בין שני הדברים (ואולי לא מבינה שיחסינו באמת עלו על שרטון). היא לא מבינה שאני צריכה קצת יותר זמן משבועיים כדי לשקם את הקירבה שלי אליה. מרגיזה גם השאלה למה אני לא מרגישה מוחזקת..זה כנראה משהו ביחסים בינינו שלא מאפשר לי להתקרב יותר. אולי אני טועה, אבל לי נדמה שזה משהו שהחשיבה עליו צריכה להעשות בינה לבינה. זה לא כמו לשאול למה אני מרוחקת או למה אני לא משתפת.. למה אני לא מרגישה מוחזקת זה משהו אחר- לזה אין לי מה לענות.. בכלל, אני לא חושבת שיש סיבה טובה לעסוק בכל השאלות האלה, ובתקשורת בינינו, במישרין. לי נדמה שקשר וקירבה ואמון הם דברים שנבנים לאט, לא מתוך השיחה עליהם או על העדרם, אלא מתוך שיחות על דברים אחרים.. מתוך האינטראקציה נבנה קשר. את לא חושבת כך, אורנה? תראי, גם ללא קשר לכעס שלי סביב מה שקרה בזמן המחלה של אימי- היא צודקת ואכן אני לא מרגישה תמיד בנוח איתה, והקירבה שאני מרגישה אליה היא לרוב דמיונית. אבל מרוב שהיא מדברת על זה היא לא שמה לב שלאט לאט אני כן מתקרבת.. שלא לכל ההצעות שלה אני נענית, אבל לחלקן אני כן. היא לא מתייחסת לזה.. אני לומדת על עצמי מהאינטראקציה שלי איתה כמו שאני לומדת מהאינטראקציה שלי עם אנשים אחרים. הלמידה שלי נעשית ביני לביני והיא לא שותפה לחשיבה עליה.. פשוט כי היא לא שמה לב לדברים שכן קורים. היא לא מרגישה לי קרובה בכלל.היא פשוט שם אבל היא לא נוגעת לי. ואני שאלתי פעם למה אין בי התנגדות..נו באמת.. לילך.

לילך יקירתי, נדמה לי שהמטפלת שלך מחפשת איזו חוויה כללית יותר בהרגשת האכזבה הנוכחית שלך - משהו באופן שבו את ר-ג-י-ל-ה להיות מוחזקת, מ-צ-פ-ה מהעולם להיות מוכלת על-ידו. ואילו את נמצאת ב"כאן ועכשיו", באכזבה הנוכחית שלך מ-מ-נ-ה. לא מהעולם, לא מאימא, ממנה! אין מנוס מלדבר איתה, ללמד אותה להיות אם-טיפולית בשבילך. ללמד אותה כיצד להתקרב אליך, מה היא רואה היטב ומה מחמיצה. ולגבי האופן בו נבנה קשר - אני חושבת שגם וגם. גם מתוך לחיות את הקשר, וגם מתוך להתבונן בו ביחד. ביחד... בריאות לאמא ושלוות נפש עבורך, מאורנה

זה לא הים / ל. גולדברג זה לא הים אשר בינינו, זה לא התהום אשר בינינו, זה לא הזמן אשר בינינו זה- אנו שנינו אשר בינינו.

שירה, בגישה הדינמית מרבית הטיפול מתמקד בקשר בין המטפל למטופל.. (נדמה לי, מתוך תפיסה שהמתרחש בחדר הטיפולים מתרחש מחוץ לחדר) אם זה לא מתאים לך אולי את צריכה טיפול מגישה שונה אולי טיפול המשלב גם את התפיסה של טיפול התנהגותי קוגניטיבי וכד'

האם קשה לך לעלות נושאים מסוימים? האם את אדם סגור? האם את לא משתפת בקלות? האם את מביעה התנגדות או כעס כלפי המטפלת? אם ענית על רוב הדברים בחיוב- אזי המטפלת שלך עושה את עבודתה נאמנה.

שלום שירה, הפסיכולוגית שלך פועלת בהתאם לעיקרון בסיסי בפסיכואנליזה או בפסיכותרפיה פסיכואנליטית. על-פי עיקרון זה, המטופל משתמש במרחב הטיפולי על-מנת להחיות בתוך הקשר הטיפולי אלמנטים השייכים לקשרים משמעותיים אחרים. תהליך זה נקרא העברה, טרנספרנס בלעז, והיא נחשבת לאחד הכלים המשמעותיים ביותר העומדים לרשות המטפל במאמציו להבין את מעמקי נפשו של המטופל. בעמדה פסיכואנליטית המטפל משתדל להישאר דמות ניטרלית ככל האפשר (על-מנת לא להפריע להעברה), ומפנה את תשומת הלב בכל הזדמנות לתהליך ההעברה. ישנם מטפלים המאמינים שלמעשה הטיפול כולו מתנהל בתוך תהליך ההעברה, ואילו לתכנים עצמם יש חשיבות משנית. לוקח זמן (והתכוונות) להתרגל להיות מטופל בגישה כזו. חשוב שתבטאי את רגשותייך הכנים בנוגע לנוכחות הטיפולית של הפסיכולוגית שלך. חשוב שתשאלי אותה, שתתקוממי מולה... אל תשאירי את התחושות האלה רק בעולמך הפנימי, משום שזו הדרך הנכונה ללמוד האם זהו הטיפול הנכון עבורך. בהצלחה, אורנה

היי הטיפול שלי נתקע באמצע. הוא פשוט לא זז. דיברתי עם המטפלת על זה והיא הודתה שאכן גם היא מרגישה שזה כן נתקע, ושהיא עצמה מרגישה לפעמים תקועה איתי ולא יודעת איך להמשיך הלאה. מצד אחד זה טוב ויפה שהיא כנה איתי, אבל מצד שני זה ממש קשה להרגיש שמי אמור לטפל בך אינו יודע מה לעשות עם מצבך. ביקשתי להפסיק אבל היא אמרה לי שהיא רואה בזה מין חופש ושהיא ממתינה שאחזור. היא בחופש עכשיו ואני לא יודעת אם לחזור לזה או לא. אני מרגישה בודדה (כי אני לא משתפת אחרים בבעיותי- אבל גם איתה אני לא מדברת ולא משתפת המון ושמה בפניה המון מחסומים, וגבולות ואזורים שאסור שתגע -אני פשוט נלחמת בה כאילו שהיא הולכת לפגוע בי ולא דווקא לעזור לי). *אני בטיפול שנה ו-3 חודשים. *לפעמים ממש טוב לי איתה אשמח לשמוע את דעתך בנושא.

שלום שלומית, אני מבינה מדברייך שהקשר הטיפולי מעורר בך רגשות מעורבים. לעיתים את חשה שטוב לך שם, לפעמים את חשה שאסור להתקרב מדי. אני מאמינה שהחשש להתקרב, להסתכן בקרבה רגשית משמעותית, מוכר לך מהקשרים נוספים של חייך. אני רואה בטיפול הזדמנות להתבונן בהקשרים אלה, ללמוד כיצד אנחנו מציבים מחסומים ומה יכול לקרות כאשר מסירים אותם. נסי לבדוק עם עצמך האם יש בך חלקים הכמהים לנגיעה רגשית ממשית איתה. אם כך הדבר, אני ממליצה לנסות... בהצלחה, אורנה