פורום פסיכולוגיה קלינית

האמת שזה די ברור שגם את וגם היא תגידו, בואי נברר למה את מרגישה מאוכזבת ...אני יודעת בדיוק למה אני מרגישה מאוכזבת וגם כתבתי זאת ארוכות בהודעה הקודמת ...בשורה התחתונה באמת שאני לא צריכה לצפות , כי זה מאכזב זה גורם לי לחשוב הרבה ולהבין לצערי שהכל נעשה רק במקום אחד בחדר.האמת נשבר לי מכל הניתוחים והחפירות הללו היא אכזבה אותי וזהו הרי ברור שנמשיך הלאה, אבל בעיניים שלי היא כבר לא כזאת אנושית כמו שהרגשתי אותה כל כך הרבה שנים לא האהבתי את התשובה שלה זאת תשובה מתחמקת והרי היא לימדה אותי לא להתחמק אלא להתמודד והיא בעצמה לא עושה זאת וזה לא קשור לרגישות שאני נמצאת בה עכשיו .....אני יודעת לשים את הרגשות הללו בצד...אני

הי, כדי להקל ולחסוך חיפוש, מנסה לעזור ולהביא את הפניות הקודמות שלך שהיו בימים של אורנה ומקווה שלא טעיתי בזיהוי http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-756,xFT-665505,xFP-665505,m-Doctors,a-Forums.html http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-760,xFT-667735,xFP-667735,m-Doctors,a-Forums.html תרגישי טוב

שלום אני, לטעמי יש לך את כל הזכות בעולם לכעוס ולהרגיש מאוכזבת. זה אכן מאכזב ופוגע. גם אם היא לא חשבה שלבוא אלייך זה רעיון מוצלח כל כך, וגם אם היא רצתה לחשוב על זה עוד יום יומיים- רק הוגן לצפות שתתייחס לבקשה. שלא תשאיר אותך תלויה באויר.. זה הרי לא משהו שקל לבקש. לכל הפחות יכלה לומר 'קראתי את מה שביקשת ואני חושבת על זה', או להתקשר ולשאול אם הכל בסדר.. כן, זו בקשה חריגה וכנראה שהמצב קצת חריג. אני נפגעת בשמך.. אחרי 7 שנים, גם אני הייתי מצפה לתקשורת יותר ישרה ושקופה. אבל זה לא סוף פסוק.. אפשר לתקן. אפשר לתקן אם תעמדי על שלך ולא תשימי את זה מאחורייך כל כך מהר.. נפגעת. אבל זו לא סיבה להפסיק לצפות.. מאחלת לך להכריז על הציפיות שלך, ולא לסגת מהן.. (לך וגם לי). ואת צודקת, לדעתי, גם ב'נשבר לי מכל הניתוחים והחפירות'. לא צריך כל כך מהר לעבור ל'התבוננות משותפת' בציפיות שלך בכל הזמנים ולקשור את זה למצב הספציפי הזה. את מאוכזבת ממנה באופן אישי מסיטואציה ספציפית וזה דורש התייחסות ספציפית. כך לפחות אני חושבת. אני רק מקווה שאת זוכרת שעוד לא נתת לה הזדמנות להגיב את תגובתה היא, ולא את זו שאת מייחסת לה.. תני לה צ'אנס לתקן- אולי עוד תפתיע לטובה. אם לא בניסיון הראשון, אז אולי בשני.. (אני לארג'ית בשמך :-) מקווה שתצליחי לעמוד על שלך, בדרכך שלך (וגם לעמוד על רגלייך ללא כאבים), הרגישי טוב!

אחרי שקראתי שוב את הודעותייך, באדיבות החברה עם הסיטרואן מלמעלה, אני חייבת להציע שאולי הכל נובע מאי הבנה.. SMS זה אחלה להודעות שאין בהן המון ציפיות.. זה מוגבל לכך-וכך תווים ולא תמיד זה מעביר את התחושה בעת הכתיבה. אני תלויה בכתיבה בהרבה צורות, אבל לאחרונה אני חושבת שכשיש לי משהו חשוב באמת לבקש ולומר- מוטב שזה יעשה בדרך ה'סטנדרטית'- בדיבור. רק כדי לחסוך לעצמי כאבי לב אחר כך.. סתם, נקודה למחשבה שאולי תרכך את האכזבה קצת.. וזהו. אפסיק להציק :-)

שלום לך 'אני', אחת התגליות החשובות בחייו של אדם היא הידיעה שגם אנחנו עצמנו וגם האחרים המשמעותיים יכולים לפגוע ולאכזב, ואין בכך כדי להרוס את כל מה שהיה שם קודם. היכולת לתחקר את מה שהיה, לעבד את הפגיעה, התסכול והאכזבה, הם לב ליבה של כל מערכת יחסים, ומערכת יחסים טיפולית - על אחת כמה וכמה. עוד אבן דרך התפתחותית חשובה היא התגלית שהורינו (ומטפלינו) אינם מושלמים, ובעיני, זה עושה אותם דווקא אנושיים מאד. מאחלת לך שתוכלי לאכזבה. ליאת

האמת שזה די ברור שגם את וגם היא תגידו, בואי נברר למה את מרגישה מאוכזבת ...אני יודעת בדיוק למה אני מרגישה מאוכזבת וגם כתבתי זאת ארוכות בהודעה הקודמת ...בשורה התחתונה באמת שאני לא צריכה לצפות , כי זה מאכזב זה גורם לי לחשוב הרבה ולהבין לצערי שהכל נעשה רק במקום אחד בחדר.האמת נשבר לי מכל הניתוחים והחפירות הללו היא אכזבה אותי וזהו הרי ברור שנמשיך הלאה, אבל בעיניים שלי היא כבר לא כזאת אנושית כמו שהרגשתי אותה כל כך הרבה שנים לא האהבתי את התשובה שלה זאת תשובה מתחמקת והרי היא לימדה אותי לא להתחמק אלא להתמודד והיא בעצמה לא עושה זאת וזה לא קשור לרגישות שאני נמצאת בה עכשיו .....אני יודעת לשים את הרגשות הללו בצד...אני

שלום לך, יש לי הרגשה שאת שולחת הודעת המשך לתכתובת עם אורנה או דרור. אנא הפני אותי לפנייה אליה את מתייחסת. תודה ליאת

אני יכולה בבקשה לשלוח לך משהו דחוף למייל?!!!(ולא זה לא עוד נסיון...).

בסך הכל רציתי לכתוב על התלבטות קטנה שלי, אך לאחר שראיתי את ים הכאב השרוע לאורכו ולרוחבו של המסך, אני לא מעז להטריד אתכם בקטנות. ולכולכם יקירי לילה טוב יאוש ובוקר טוב תקווה

מי הבא בתור ומי בתור הבא?!

להיפך, להיפך. הייתי רוצה כל-כך לראות פה גם התלבטויות "קטנות" מעולם האור ומעולם האוויר והחיים...

שלום יוני, הפורום שלנו פתוח לכל פונה, ולא רק ל"טיפול נמרץ". נשמח להתרענן עם התלבטות קטנה (התלבטויות יכולות להיות מטרידות מאד לפעמים). אז אתה מוזמן בברכה :-) ליאת

יש לי מטפלת רגישה ונחמדה היא בתקופת ההתמחות שלה האחרונה.(שאין לי מושג דרך אגב מה זה אומר ואשמח להסבר קצר מה זה אומר על המקצועיות שלה) מאיזו שהיא סיבה אני לא סומך עליה, אני מעסיק את עצמי בשאלות כמו - האם אני המטופל היחיד שלה, למה היא נראית חסרת אונים מולי כאילו מבולבלת, האם אם יכולה לעזור לי, למה הלכתי למטפלת צעירה אולי זה לא נכון לי, כל כך הרבה שאלות לגבי היכולות שלה, שאני מוצא את עצמי סגור ובקושי מסגל לדבר על כאב אמיתי מולה. איך אפשר באמת להתמסר בטיפול? והאם מטפלים בשנת התמחות אחרונה מספיק "משופשפים" לטפל?

שלום אביתר, פסיכולוג בהתמחות קלינית רואה הרבה מאד מטופלים הן במסגרת הפרקטיקום (עוד בזמן הלימודים לתואר שני) והן במסגרת ההתמחות הקלינית שלו שאורכת ארבע שנים, מהן שנה אחת לפחות במסגרת אשפוזית. מסיבה זו ממש, מורשים פסיכולוגים החל משנת ההתמחות השלישית שלהם לעבוד גם בקליניקה הפרטית שלהם, בכיסוי של הדרכה. אין ספק שכל שנת ניסיון מעניקה יתרון לכל מטפל, אולם מטפלים צעירים יכולים לפצות על חוסר הניסיון היחסי ברעננות מחשבה, התלהבות ומסירות רבה מאד. במסגרות ציבוריות רבות, המתמחים הם כוח העבודה העיקרי, ואין זה עניין של מה בכך. אם תדפדף מעט בפורום שלנו, תגלה שהקושי להתמסר ולבטוח משותף למטופלים רבים, ואינו בהכרח קשור לניסיון ולוותק של המטפל. כך או כך, אני ממליצה בחום לדבר על כך עם המטפלת שלך, ולבדוק יחד איתה מה *באמת* מקור הקושי. בהצלחה רבה ליאת.

היי קיבלתי הצעת עבודה בתחום בו אני רוצה לעסוק, עם שכר נמוך ממה שאני מקבל היום ועם אופציה להתקדם. בעבודה הנוכחית אין לי אפשרות להתקדם בתפקיד. מהי דעתכם? תודה רבה תמיר

לדעתי התבלבלת .. פה זה פורום בריאות.

תחשוב לטווח ארוך... בן כמה אתה??? זה משנה אם אתה עדין צעיר (בשנות השלושים אז בכלל על מה להתלבט תעשה את השינוי) בסך הכול לפעמים כדאי לרדת כדי לעלות "ירידה לצורך עליה" תחום שאתה רוצה לעסוק בו ויש לך אופציה לקידום בשכר ובתחום רוב הסיכויים שתצליח בו.. ותתקדם. אז אולי יהיה קשה כלכלית בטווח הקצר אבל משתלם מאוד בעתיד..

שלום תמיר, אם הייתה לך פעם התנסות קודמת עם פסיכולוגים, ודאי נוכחת שהם אינם אוהבים לתת עצות ברמה כזו. איכשהו, בכל צומת החלטה, יש לשקול את כל האספקטים האפשריים, תוך לקיחה בחשבון של שיקולים לטווח הארוך ולטווח הקצר. גם בסיפור הקטן שלך, יש ודאי כל כך הרבה נתונים שאינם בידינו, כמו גודל הפער בשכר, כמו הצרכים העכשויים שלך, כמו מצבך המשפחתי, גילך, וכד'. בקיצור - יש עבודה, תמיר :-) בהצלחה, ליאת

שלום, אני בת 26 לאחרונה רכשתי פרוזק (פריזמה) מקופ"ח כי אמרו לי שזה יותר זול דרך הקופה. כששאלתי את הרופאה שם אם זה יפריע לי במשהו בחיים שרשום לי בתיק הרפואי שאני מטופלת בפורזק (עקב בולימיה) ... היא ענתה "תלוי בתחומים מסויימים" רציתי לדעת מה התחומים שבהם פרט רפואי כזה עלול להפריע לי? האם אפשר להיות פסיכולוגית או לעסוק בטיפול או שזה יפריע? אני חוששת להתחרט שפניתי לקופת חולים כי תכלס יכלתי להמשיך לרכוש את התרופה באופן עצמי וזה מעולם לא היה מתועד בתיק. קצת אבסורד לא? אודה לך על תשובתך

ערב טוב, אני מניחה שבתפקידים רגישים כמו בתחומי הביטחון או בשירות המדינה, יש חשיבות לסטטוס הבריאותי שלך ויש מצב שתהיה התעניינות בתיקך הרפואי. ככל הידוע לי, פסיכולוגים ואנשי טיפול אינם מנועים מלעסוק בעבודתם גם אם הם נוטלים נוגדי חרדה או דיכאון מן הסוג שהזכרת. לפיכך, נראה לי שאפשר לעבור לנו?ח. הרבה בריאות ליאת

שלום אמי תמיד אומרת שאני לא יודעת להתמודד עם רע בחיים. היא אומרת שלא יהיה לי רע כי אני לא יודעת איך להתמודד עם זה, והיא אומרת שהיא לא עשתה טוב שלא לימדה אותי את זה. גם אנשים מסביב אומרים שאני תמימה. אני בת 33. מישהו יכול להסביר לי את העניין הזה מנסיון החיים שלו?

אין שום אוניברסיטה שתלמד אותך להתמודד עם רע בחיים! החיים עצמם מלמדים,יש מי שמצליח ויש מי שלא. והלואי וכל מי שלא יודע להתמודד עם רע,לא יהיה לו רע! אבל זה לא עובד כך.מי שלא יודע להתמודד או מאוד סובל או שלא שורד.

שלום שמרית, האמת היא, שאינני מכירה את המשוואה הזו, שאמך הזכירה. אני מכירה את האמרה האומרת שכל אחד מקבל "חבילת צרות" כגודל יכולתו לשאת. אולי אמא התכוונה לכך. יתכן שהתברכת ביכולת לחוות אירועי חיים שונים בסוג של שלוות נפש, מה שיכול בהחלט להיות מוזר למתבונן מן הצד, אבל סוג של ברכה בשבילך. לא נותר לי אלא להצטרף למשאלה של אמא, ולקוות שלא תצטרכי להתמודד עם "רע" בחיים. איכשהו, לא חסרות לנו התמודדויות גם כשטוב... בשמחות ליאת

אני סובל מפוביה חברתית שנקראת פרורסיס, פחד מהשתנה במקומות ציבוריים או בסביבת אנשים, כבר כמה שנים. לאחר הצבא התחלתי לטפל בבעיה אצל אנשי מקצוע, עברתי טיפולי היפנוזה, ביופידבק ופסיכולוגית(שלא ידעה בדיוק איך לעזור לי) אבל שום דבר לא עזר, המצב בקושי השתפר. ניסיתי גם ללכת לאורולוג כדי ללמוד קטטר עצמי אבל הוא לא הסכים לעזור. אני בדיכאון מהמצב שלי, אני לא יכול להתרחק מהבית לכמה ימים ואני רוצה לטייל בדרום אמריקה בעוד כמה חודשים עם חברים אבל כפי שזה נראה אני לא יכול. מה לעשות? האם אתם מכירים בבעיה? האם יש פסיכולוג מסויים שיכול לעזור? אשמח לכל עזרה או עצה שהיא.

שלום ארז, אתה סובל מבעיה בהחלט מוכרת, ולפי הסטטיסטיקות אתה לגמרי לא לבד. "שלפוחית ביישנית" יכולה להעיק מאד על הסובלים ממנה, הן במישור הפסיכולוגי והן מבעיות רפואיות נלוות, הקשורות למערכת הכליות והשתן. כדי שאפשר יהיה לעזור לך, עליך לפנות לפסיכיאטר שיוכל להעריך את עוצמת החרדה ולבנות תכנית טיפולית שתתאים לך. על אף שניסית די הרבה טיפולים, לא שמעתי שהזכרת תרופות נוגדות חרדה או עבודה קוגניטיבית-התנהגותית אינטנסיבית. קטטר עצמי הוא פיתרון למקרים בהם שום דבר אחר באמת לא עזר. אני מקווה שעד שיירגעו שם, בדרום אמריקה, מרעידות האדמה, תוכל לנצל את הזמן להתמודדות עם החרדה. :-)) בהצלחה ליאת

לפני יומיים סיפרתי לפסיכולוגית שלי במייל את מה שהמון זמן לא הצלחתי לספר. היא ביקשה ואמרה שאנחנו חייבות לגעת בזה. סיפרתי לה על דברים שהיו עם אבא. ומאז תחושת גועל נוראית מציפה אותי. לא יכולה בכלל לתאר... מרגישה בוגדת, דוחה, כפויית טובה. הכי מגעילה בעולם. לא יודעת איך אצליח לפגוש אותה שוב. ביקשתי ממנה שתניח לי שתלך. אני לא מסוגלת להתמודד עם זה. מרגישה ערומה. בא לי למות.

רשת יקרה, מישהי יקרה, אמרה לי פעם, שלא סתם מוכרי השטיחים, בשוק הפשפשים, פורשים את הסחורה בחוץ על המדרכה. הם יודעים שאור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר. בשביל זה את ש?ם, רשת. הולכת אליה שבוע אחרי שבוע, כל כך הרבה זמן. כדי לאוורר באור השמש, את מה שנחנק בך מבפנים. את מה שמאיים לחנוק אותך. זה בחוץ עכשיו. את תראי כמה יוקל לך, עכשיו, כשתוכלו להסתכל על זה ביחד. לא רק דרך העיניים המפוחדות שלך, אלא גם דרך העיניים שלה. אלה שמכירות אותך טוב כל כך. המשא יהיה עכשיו קל יותר. את לא בוגדת, רשת. כל הרבה זמן שמרת. כנראה שהגיע הזמן להרפות מהאחיזה הזאת. לפחות אצלה. חיבוק אמיץ לילדה אמיצה :- ) יעלה

רשת רשת, לא הסתבכת. צעדת עוד צעד בדרך. היא לא תלך, ואת לא תמותי. לאט לאט תלבשי מחדש בגדים משלך, בכל צבעי הקשת. אני מבטיחה לך שאני כאן, כדי לשמוע. אורנה

יעלה ואורנה, תודה על המילים שלכן... אני לא ממש מצליחה להתאושש מזה, אבל זה היה צפוי. ידענו שכשזה יצא זה יכאב... עכשיו צריך לחכות שזה יעבור. כתבתי לה היום שאני לא יכולה לבוא ביום ראשון כי אני מרגישה ערומה. היא אמרה שזה לא בא בחשבון ושצריך להתאמץ. אני בעיקר מותשת מהכל... רוצה לשים את הראש ולישון.

שלום. עכשיו אני צריכה כבר לעשות עבודת גמר גדולה וקשה לי. כל הזמן חוששת שלא טוב . ורואה לנגד עיני את דרישות המרצה. הדבר ממש ממש מפריע לי להתרכז , להתמקד ולאסוף כולי לעבודה. מה עושים עם זה?

שלום סטודנטית, הלחץ שאת מרגישה טבעי ומובן. בטווח הקצר, כדאי להשקיע בארגון טוב, שיכול להפיג חלק מהלחץ (מאיסוף מקיף של החומר ועד התארגנות לקבלת עזרה מחברים ללימודים). בטווח הארוך, תוכלי לשקול הצטרפות לסדנה לטיפול בחרדת בחינות, שמתקיימת בשירות הפסיכולוגי של מגוון אוניברסיטאות. בהצלחה, אורנה

אתם מכירים את זה שלפעמים מאוד טוב אחרי תקופה מאוד מאכזבת וקשה ואז נורא פוחדים שהיא תחזור?. אני מאוד מפחדת מעין הרע בגלל שטוב לי אני מאד מנסה להתרחק מאנרגיות ומאנשים שלילים אבל לא תמיד מצליחה אם כן,אני חייבת לספ משהו שמעיק לי,הכנסתי חברה טובה לעסק של חבר שלי ופתאום מרוב כול השאלות שלה אם זה יציק לי וכו ואמרתי שלא כי רציתי לעזור שתימצא עבודה אחרי המון זמן שהיא לא והיא קשורה לתחום והיא יכולה להתפתח שם ועכשיו זה נורא מציק לי ואני מרגישה שהא נכנסת לי יותר מידי ופתאום אני לא יכולה לדבר איתה על דברים שהייתי רגילה להתייעץ איתה כי לא מרגיש לי טוב ובסך הכול אני מאוד אוהבת אותה אבל זה מרגיז אותי אם כן,מה עושים??? איך מתמודדים????

שלום ניקול, אני לא בטוחה שאני יכולה לעזור בנושאי אנרגיות שליליות, אבל אני כן רוצה להציע לדבר עם חברתך בכנות על רגשותייך. בדרך-כלל, שיחה כנה מובילה להתפתחויות חשובות בקשר. בהצלחה, אורנה

אני מתקשה להתאפק מלחשוב שיש כאן נישה פרוצה שרק מחכה למענה: טיפול פסיכולוגי למטופלים נטושים לרגל חופשה שנתית. הפסיכולוג שירים את הכפפה (ויצא לחופשה נניח בינואר), יהיה בעל קליניקה מכובדת. טיפול קצר מועד בנטושים. וואו! ודרך אגב גם אני מהנטושים... _ _ " " .I. /---\

מצחיקה! לא יכולה שלא לחייך בעצמי :-) יומיים של דכאוניים כאן בפורום. אפשר להכריז שהיומיים הבאים שייכים לחרדתיים ואז..מי הבא בתור בסבב? כל אחד ומה שההפסקה בטיפול מוציאה ממנו.. למרות שבינינו, אני מודה שהריחוק וההפסקה הניבו נזקקות שיכולתי/יכולנו רק לחלום עליה אם הייתה נשארת. לרגע אני חושדת (בחיוך ממזרי) שזה אולי מכוון.. אם היא לא הייתה יוצאת לחופשה, אני חושבת שהייתי מציעה לה לצאת לכזו. כך הפכתי אילוצים למשהו עם רציונל.. תודה על החיוך, מתחזה נחמדה

LOL איזה סוג של ניצול D-: ואם יותר לי לרשום, גם אני מהאנשים שבחופש, חופש גדול... (מפסידה יותר מעשרים פגישות!), ואף על פי כן ולמרות הכל, לא מתקשרת, לא שולחת SMS-ים, בוודאי שלא מחפשת מטפל אחר, Never Ever, וגם לא שואלת ומבקשת אפילו עזרה מזערית משום פורום וכד'. שם זה המקום היחיד שנבנה לי כל-כך לאט. שם המקום היחיד שעוד איכשהו מדייק קצת יותר.

שלום, אני סופג די הרבה דחיות מהבחורות בהן אני מעוניין ואינני יודע איך לבחור בת זוג.קראתי בתגובות בפורומים על מחקרים שנעשו בדבר "חילופי נכסים" במערכת יחסים הוגנת-גבר נאה עם אישה נאה,מכוער עם מכוערת,גבר עשיר עם אישה נאה וכו'.....אבל מה בדיוק עליי לעשות עם המחקרים הנכבדים הללו? להתחיל למיין? זאת יפה ועשירה מדי בשבילי אז חבל על הזמן,זאת מכוערת מדי אבל לעומת זאת ממשפחה מיוחסת אז אולי כדאי,זאת יפה ממני אבל טיפשה כמו נעל יחסית אליי כך שיש סיכוי,ואילו ההיא נראית ממוצע אבל ענייה ולא חכמה אז הדירוג שלה נמוך מדי..... או שמא אין בכך צורך ויש רק לשכלל את שיטות החיזור?

מענין, אתם הגברים מרשים לעצמכם לתהות בקול על בחירת בת זוג,על פי אמות המידה הראויות לכם, כאילו היינו הנשים ' מטבע עובר לסוחר' ונניח שמצאת את האשה המתאימה ..לא בטוח שזו תהיה גם בהכרח הבחירה שלה... אהבה זה לא מתימטיקה.

אלא רק להבין איך לבחור את זוגתי בצורה מושכלת שלא סותרת, רחמנא ליצלן, שום סטטיסטיקה או תיאוריה פסיכולוגית.

ככה היא באמצע ביצוע: כוורת מילים: אלון אולארצ'יק, דני סנדרסון ומנחם זילברמן לחן: אפרים שמיר ויצחק קלפטר ליד התחנה לבדה עמדה וכשעברתי הושיטה ידה את הרכב עצרתי חיש על המקום חוץ מזה היה אדום דגים עפים ציפורים שוחות היא בלבלה לי את המחשבות אמא, הייתי מופתע אמרה שלום לך והתיישבה נסענו בכיוון כמו כוכב שביט וכל הדרך בראש דינמיט פס לבן ותמרור איבדו כל משמעות זזתי מהמציאות דגים עפים ציפורים שוחות חוקי הטבע אובדי עצות אמא, תביני אותי ישר הרגשתי שהיא בשבילי כי היא... לא צעירה מדי, לא גבוהה מדי, לא נמוכה מדי, ככה היא באמצע לא חכמה מדי, לא טיפשה מדי היא כל מה שרציתי לפי המידה חשוב לנהוג יציב, לדבר ברור אבל איתה זה קרה באיחור כשבצומת ביקשה לרדת אם אפשר לא ידעתי מה לומר דגים עפים, ציפורים שוחות נמר צוחק וחוטף מכות אמא, עשיתי טעות שלא ניצלתי את ההזדמנות לא צעירה מדי, לא גבוהה מדי, לא נמוכה מדי, ככה היא באמצע לא חכמה מדי, לא טיפשה מדי היא כל מה שרציתי לפי המידה הטלפון צלצל, בוקר יום ראשון הרמתי כך שאשמע את אדון וגברת ענתה לי איזו הפתעה זאתי מהתחנה דגים עפים ציפורים שוחות דבר כזה לא יכול להיות אמא, תגידי מילה היא נעימה לי פנומנאלית אני פשוט אוהב אותה... *** הפיזמון קצת הזכיר לי את רעיונות המיון שכתבת.. כנראה שאין מתכון פלא.. היא לא צריכה להיות שום דבר מלבד מיוחדת בעינייך. המחקרים הם סטטיסטיקה בלבד ולא הייתי מציעה לך לנהל את חייך בהתאם לסטטיסטיקה. המחקרים מראים מגמות כלליות מאוד, אך משאירים מרחב רחב של שונות בינאישית. סמוך על תחושת הבטן שלך. זה בדרך כלל לא מעט.. לא קל למצוא בת/בן זוג. לא קל בכלל בכלל. לפעמים זה עניין של מזל, לפעמים צריך גם קצת תעוזה, בעיקר חשוב להמשיך לנסות. אני חושבת שלאורנה יהיו דברים ראויים יותר לומר, אז נחכה. בנתיים בהצלחה! ל.

שלום מתן, אני נוטה להסכים עם הבנות... בחר עם הלב, ולא עם מחקר זה או אחר. לצד שכלול שיטות חיזור, כדאי להכיר את עצמך טוב יותר, לזהות מה נכון ומתאים לך, ובעיקר - להינות גם מהדרך אל הזוגיות... בהצלחה, אורנה

שלום אורנה, אז ככה ...לפני שבוע לערך פניתי אליך בשאלה לגביי ביקור בית של המטפלת בבית המטופל ,כאשר המטופל נעדר זמן מסויים בעקבות בעיה בריאותית...אני חייבת לציין שעזרתי אומץ עוד באותו היום בעקבות תשובתך כאן בפורום ,והשארתי לה smsהאם היא יכולה לבוא לבקר אותי ...הפתעתי קצת את עצמי מעצם הבקשה הזו, אפשר לומר שזו היתה בקשה לעזרה (אני עוברת תק איומה אחרי שהרמתי כבר תראש אני שוב מנוטרלת ),אחרי 3 ימים היא שלחה לי sms האם יש שיפור במצב ומה שלומי והאם אני מגיעה לטיפול הקרוב,רשמתי לה שאני באותו מצב ואין באפשרותי לנהוג ולהגיע. אפשר לומר שכעסתי עליה הרגשתי שזה מה שחשוב לה האם אני מגיעה או לא, השתדלתי לא לבזבז אנרגיות מיותרות ....ביום א יצרנו קשר שוב, בהתחלה שיתפתי אותה במה שעובר עליי,ולבסוף שאלתי אותה האם היא קיבלה את ההודעה שלי לגביי ביקור בביתי היא אמרה שכן (הופתעתי חשבתי שאולי היא לא קבלה את ההודעה ולכן היא מתעלמת ) ושהיא עדיין חושבת על זה האם זה יעשה לי טוב או לא, ושרק עכשיו היא ממש קולטת את מצבי הבריאותי,מיותר לציין שנפגעתי ממנה אני משתדלת לא לתת לזה להשתלט לי על המחשבות אבל אני בתוכי כועסת אני תופסת ממנה אדם כל כך אנושי.הייתי מקבלת את הלא כי זה די ברור לי עניין הגבולות אבל עצם התעלמות הרי הבקשה הזו באה רק מימקום של מצוקה אני גרה לבד ובעבר נפלתי כבר למשכב, והחברה והמשפחה מאוד תומכים ,אבל הפעם לא רציתי לשתף נמאס לי שאני חשופה ונזזקקת לעזרה כל פעם מחדש.פניתי אליה כי סמכתי עליה ידעתי שזה פשוט יחמם לי את הלב הרגשתי סוף כל סוף קרובה . זה לא היה ממקום של פנטזיה שהיא תבוא ותראה את הבית שלי ,זה ממש לא מעניין אותי .אני במשבר ותמיד לאורך כל ה7 שנים היא היתה איתי בכל התהפוכות שלי והיה לי נוח , אבל הפעם היא פשוט אכזבה אותי ....אנחנו מדברות המון על דחייה בקשר, עכשיו אני פחות מרגישה את הדחייה, אלא את זה שהיא פשוט לא מסוגלת להסתכל קצת מעבר למה שיש בחדר אני חושבת שאם רק היינו מדברות על זה, או שהיא היתה שולחת לי הודעה שלצערה אין באפשרותה להגיע בכל סיבה שהיא ,הייתי מקבלת את זה ....אבל עכשיו אני רק מרגישה את החולשה שלה וזה מוריד לי ממנה(תאמיני לי שכואב לי לרשום את זה אני מאוד אוהבת ומעריכה אותה) חוץ מזה מה שהכי חשוב לי לשתף.....שאני סוף סוף הצלחתי לקום וללכת אחרי שבועיים שרק שכבתי ...לילה טוב אני.

אני יקרה, אני שמחה לקרוא שקמת וצעדת צעדים ראשונים... הצעדים האלה ממחישים עד כמה היית חסרת אונים, חשופה ופגיעה בתקופה האחרונה. פגיעות כזו ממש 'מזמינה' רגישות מיוחדת לאכזבה מהסביבה, ואני מבקשת שתנסי לקחת את זה בחשבון כשתחשבי על התקופה הזו בחייך. את האכזבה שאת חשה כלפי הפסיכולוגית שלך חשוב לברר, מבלי להשאיר אבן לא הפוכה... אני בטוחה שהקשר החם וארוך השנים שלכן יאפשר התבוננות מעמיקה במה שקרה ביניכן, ובדרך כלל משברים כאלה הנבדקים לעומקם מובילים לצמיחה ולהתפתחות. ובינתיים, רפואה שלמה, אורנה

די למחול השדים שלא מרפים, די לסרט האימה שלא נגמר. די בבקשה די הפסקה קטנה(פרסומות)!!! די לחצי הכאב ישירות ללב הוא פצוע כל כך ומדמם די! מרגישה את דפיקות הלב מהירות כל כך, הנשימה לא סדירה אין אויר מחנק די תעצור תפסיק לפעום בבקשה פעם אחת ולתמיד_________ נדם הלב ואיתו הסבל והכאב הצורך לשרוד המלחמות! לא רוצה להתעורר ולגלות שזה רק חלום. ואתה שוב דופק,מדמם,ונפצע די עד מתי? האם באמת "לפעמים חלומות מתגשמים". או לפחות להצתמצם להיות רואה ולא נראת,שלא יראה אותי כאב ולא יוכל לגעת. די זה בלתי נסבלללללללללללל די די ועוד פעם די!

ד. יקרה, כאבך כה חי וסוער, מאיים 'לקפוץ' החוצה ממסך המחשב... אני מקווה שאינך לגמרי לבד שם, שאפשר להגיע עד אלייך, שאינך חייבת לצלול 'עד הסוף'. שולחת לך כוח, אורנה

בת 34. רווקה. רוב הגברים לא רצו בי לקשר רציני. לא יודעת מה זה קשר רציני כבר עשר שנים ואולי יותר. קשה לי כל כך. מרגישה חסך גדול באהבה, בחברות, בהקשבה של גבר. אין לי כוח לאתרים כבר, ניסיתי אותם שנים. השבוע ניסיתי להרשם למשרד שידוכים, אך ברגע האחרון ביטלתי. קניתי דירה אבל אני לא מרוצה ממנה ומרגישה בדידות קשה. חברות כמעט שאין לי (למעשה אין לי בכלל אם חושבים על זה). אני מרגישה מצוקה נפשית נוראית, ולא יודעת לאן לפנות. פוחדת ומאמינה שאשאר לבד עד סוף חיי - כי אני וגברים זה משהו לא מחייב. ואני זקוקה לבנזוג - נפשית וכלכלית. אבל משהו שם לא דופק כמו שצריך - כבר שנים. בקיצור. אולי עדיף לגמור עם זה... אולי אני לא מתאימה לעולם הזה.

שיר יקרה, תיארת תחושת בדידות, כמיהה שאינה זוכה זמן רב למימוש, יאוש... אני יכולה להבין כיצד ברגעי המצוקה את נוטה לפתרונות קיצוניים, אבל אנא - חכי... אני רוצה לבקש ממך לשקול דרכים שדורשות מחויבות והשקעה מעמיקה, אך במקביל יכולות ליצור שינויים משמעותיים בתפיסתך העצמית ובדפוסי יצירת הקשר שלך. אני מתכוונת לטיפול דינמי פרטני, בשילוב של תמיכה נוספת דרך טיפול קבוצתי ויתכן שגם טיפול תרופתי נוגד דיכאון. כדאי לנסות, ואפשר להתייעץ עימנו עוד. החזיקי מעמד, אורנה

האם אתם מרגישים איזה חלל שמטופל עוזב? או שמייד אתם עוברים לסדר היום? הרי אתם לא פיתחתם תלות בטפול? סתם רציתי לדעת, מה מרגיש מטפל שיש לו 40 מטופלים בשבוע שפתאום אחד מהם כועס ועוזב- זה משאיר משקע? זה עובר מהר? האם אתם חושבים לפעמים על מטופל שעזב אותכם לפני שנה? לפני חודש? או שרק אנחנו נסתובבים עם הדמות שלכם מופנמת כל כך חזק? לא שזה ינחם אותי על המטפל שלי בדיוק כי אני יודעת שכל מקרה לגופו. אבל בכל זאת. והוא כל כך עסוק שאני חושבת שהוא אפילו לא שם לב....

שלום רננה, למעשה את שואלת אותי האם המטופלים שלנו קיימים בתוכנו, מתקיימים בנפשנו גם לאחר לכתם. התשובה היא כן. בוודאי. לא יכול להתקיים טיפול טוב ללא זאת. האם תוכלי לדבר עם המטפל שלך על התחושה שהוא עסוק מכדי לשים לב? לילה טוב, אורנה

שום דבר ממה שאני כותבת או מרגישה לא מבטל את הידיעה שלי שעכשיו טוב בהרבה מבימים ההם........אז למה אני בכל זאת כאן ? ככה? לא יודעת..יש מעברים חדים קיצוניים ואני עייפה.גם מפחדת - כאילו חור גדול מחכה לשאוב הכל. סוף היום קשה יותר - כשילדתי נרדמת בשלווה, ואני נשארת איתי בשקט הרועש שלי, זה מאיים לבלוע אוותי.ואני מחפשת את הברכיים להניח עליהם את הראש.ואני עייפה כי אני שוב לא ישנה בלילות ואני מרגישה כמתרוצצת.אני לא כל כך יודעת מה אני.איזה מן יצור.. היום היה לי יום של כיף עם בתי הקטנה והקסומה.זמן איכות של אם ובת.והרגשתי אמא כל כך..זה היה נעים.עשיתי לה כיף, וגם לי היה כיף.העיניים שלה נוצצות, והיא נותנת לי נשיקות מיוזמתה..נשיקות מתוקות מכל.אבל עכשיו ריק ריק ריק..ואני רוצה אותה,ואותך ואת אמא.ונמאס ממני זו האמת.

את יודעת, ויק, את לא לבד שם בבלבול שאחרי, בתהיות, על סיפו של הבור המאיים. שנתיים אחרי אני עוד סופרת את הזמן שעבר. אני זוכרת כל זיז ואבן בבור. אני מתבטאת ב"לפני ואחרי", אני פוחדת מהדרך חזרה, אני לעיתים עוד מבולבלת, לעיתים עייפה. הכוחות שנשאבו ממך הם עצומים, אנרגיה שאינה יכולה להמדד בשום מדד מוכר. לוקח לא מעט זמן להחזיר את עצמך לאיזון, להחזיר את עצמך למוכר. ותמיד יהיה שם הבור, לא סטטי, לא דומם, לא זניח, אלה רוחש - רק שאת תהיי חזקה יותר.

ויק, לא לבד, מילים חכמות ורכות כתבתן, על הבור שנפער בנפש, ועל האופן בו הוא מתמלא-מתרוקן מתמלא-מתרוקן מתמלא... האין זה מה שכתבת, ויק? - על המעבר המכאיב מנשיקות מתוקות, מהאימהות שלך הנוכחת, אל הריק? מתמלא-מתרוקן-מתמלא... תני לעצמך להתמלא! והברכיים שלנו תמיד כאן (טוב, חוץ משבת), אורנה

שלום...אני נמצא בדילמה ואני לא יודע מה לעשות מקווה שתוכלו לעזור לי להחליט. אני בחור צעיר בשנות העשרים.בכל תקופת גיל ההתבגרות סבלתי מדימוי עצמי נמוך ומחוסר ביטחון (ובצדק,לא נכנס לפרטים כרגע)...התחושות האלה מלוות אותי עד היום אולי לא כמו פעם אבל הם בהחלט קיימות בתוכי. הבעיה היא שהתחלתי לעבוד לא מזמן ומתוקף תפקידי אני נותן שירות לאנשים במקום העבודה (ושוב... לא נכנס לפרטים) למרות חוסר הביטחון שלי, כלפי חוץ אני מנסה לשדר ביטחון ואני משתדל להיות חיובי ונחמד לאנשים. לצערי אני לא זוכה לקבל יחס דומה מהם מרובם בכל אופן. כל יום אני צריך להתמודד עם כל מיני הערות מעצבנות ועלבונות, בהתחלה התעלמתי ולקחתי הכל ברוח טובה ובצחוק אבל עם הזמן זה הפך כבר לבלתי נסבל... אני מרגיש מושפל ושלא לוקחים אותי ברצינות. אני מנסה להתמודד איתם אבל קשה לי מאוד, בחלק מהמקרים אני אפילו לא מצליח להוציא מילים מהפה כדי להגן על עצמי. התחלתי לחשוב כבר על לעזוב את העבודה...מצד שני, מי אמר שבמקום אחר אני ייקבל יחס יותר טוב חוץ מיזה אני גם צריך ת'כסף...מה לעשות??? להמשיך לסבול בשקט או לעזוב עם מעט הכבוד העצמי שנשאר לי???

נותני שירות תמיד יהיו בחזית מול הלקוחות שהרבה פעמים מפגינים יחס מזלזל. אם הבנתי נכון הבעיה שלך היא מולם ולא מול המעסיקים שלך, אם כך, עליך לפתור עם עצמך את נושא הקבלה שלך את עצמך. לדעת לעבוד מול קהל זה לא דבר פשוט. זה דורשני, זה מתיש. אל תלקה את עצמך ואל תעזוב. תשתמש בעבודה כמעבדה לתיקון עצמי אולי בעזרת בעל מקצוע? דרך אגב המשפט הזה : "כל תקופת גיל ההתבגרות סבלתי מדימוי עצמי נמוך ומחוסר ביטחון (ובצדק...", מעורר אצלי הבהוב של מנורות אדומות שאומר שעליך ל"עבוד" עדיין על הדימוי העצמי שלך.

שלום יהיה טוב, בחרת בעבודה שמפגישה אותך באופן יומיומי עם הקונפליקט שלך סביב ביטחון עצמי. זאת משום ששירות לקוחות מן הסתם מפגיש אותנו עם הלקוחות הבלתי-מרוצים, שעלולים לבטא עוינות, דרשנות, ואי-סבלנות... קשה לעמוד מולם, וקשה שבעתיים כאשר תגובות אלה נתפסות כביקורת אישית, ומהדהדות את הביקורת העצמית שלך. אפשר להחליט שזה אינו התפקיד המתאים בשלב זה, ואפשר לנסות לעבוד על הדברים. למשל, כדאי לנסות להפריד בין התחושות שלך, ובין הדברים שמובאים מבחוץ ואינם בהכרח התקפה אישית עליך. הפרדה כזו (מה "שלי" ומה "שייך" לאחרים) היא כלי מאד מועיל בכל סוג של קשר שתקיים. אני רוצה להציע לך לא לעשות את העבודה העצמית הזו (רק) לבד, אלא להיעזר בליווי של טיפול פרטני או קבוצתי. חשוב על כך, ואתה מוזמן לחזור אלינו עם תהיות נוספות. בהצלחה, אורנה

אני מרגישה די מטומטמת. בת 34 ,המטפל שלי לקח בסכ"ה שבוע חופש ואני מתפרקת לי לחתיכות כמו תינוקת.אני בכלל לא יודעת אם הטיפול הזה כ"כ עוזר לי נראה לי בנתיים שהוא רק מחרפן אותי והופך אותי לתלותית מאוד- אנחנו מתכתבים באימייל על בסיס די קבוע ,מיוזמתו כלומר הוא מאוד נחמד ותומך אבל אני לא יודעת אם זה לא מה שמאפשר לי להגיע למצב כזה נמוך(נראה לי שזה אפילו יוכל להקרא דיכאון, לצערי אבל לדעתו... )בקיצור- מרוקנת וחסרת כוח...ל-ג-מ-ר-י.מה קורה לי???????????

הבהרה-כל החופש שלו אני מתאפקת ולא שולחת לו כלום-בגלל שלא סיכמנו על זה מראש והוא רק אמר שהוא בחופש. נראה לי הגיוני שזה חופש מכל הכיוונים. נכון?

נקודה יקרה, אני רוצה להפנות אותך לתשובה שכתבתי לפני מספר דקות, בעץ של השטיחים והשמיכות... אני חושבת שתמצאי עניין בעץ הזה באופן כללי. ומעבר לכך, אינני רואה כל טמטום בגעגוע. טיפול יכול בהחלט לגעת בנו באופנים כאלה. כשתחזרו מהחופשה, כדאי לדבר על תחושת התלות, וגם על אי-הבהירות שהרגשת סביב סוג החופשה (חופשה מפגישות, חופשה ממיילים או גם וגם). אי-בהירות היא אמם של הרבה מאוד ילדים-תסבוכים... בינתיים, נסי לקחת אוויר ולהיות עסוקה ושמחה ככל שתוכלי, אורנה

האם מותר להתקשר למטפלת בחופשה? אני אף פעם לא מתקשרת והיא תמיד שואלת למה לא ומעודדת להיעזר בה. אני לא אוהבת, ותמיד מרגישה ששום דבר לא מספיק קריטי ולא יכול לחכות עוד יום-יומיים אבל היא בחופשה ופתאום חסרה לי יותר מתמיד (אחרי חודש ומשהו של כעס ופגיעה..לא יאמן..) יותר מדיי שינויים בבת אחת.. אני מרגישה מפורקת. זה יותר מדיי בשבילי ואולי אני צריכה להירגע. אולי אני סתם עצלנית ומחפשת תירוצים.. אני ישנה כל היום ולא הולכת לעבודה אוף.. עוד שבוע שלם לחכות...? בא לי להיכנס למיטה ולחכות שם שיעבור הזמן אני פשוט מפורקת.. חייבת להפסיק לכתוב כאן כל כך הרבה.. (אני לא כל הזמן ככה, זה בא בגלים..כרגע אני בעיקר בולעת מים)

שטיח אהובה שלי, לא יודעת לגבי הטלפון, בשביל זה נחכה לאורנה.. אבל בנתיים, מקדישה לך פה שיר שאני מאוד אוהבת, ושעוזר לי כשהים סוער מדי... (ועכשיו כשאני קוראת אותו, הוא נורא מזכיר לי אותך, עם החיבה לעצים ופרחים... :-) ) ע?ץ א?ג??ס/רחל י?ד א?ב?יב ב??ק??ש??ר ה?ז??ה... א?ד?ם מ?ק?יץ מ?ש???נ?ה ו?רו?א?ה: מו?ל ח?ל?ו?נו? ע?ץ א?ג??ס מ?ל?ב?ל?ב. ו?ב?ן-ר?ג?ע: ה?ה?ר ז?ה ר?ב?ץ ע?ל ה?ל??ב ה?ת?פ?ו?ר?ר ו?א?ינו?. ה?ן ת??ב?ין: ל?א יו?כ?ל ה?א?ד?ם ב??א?ב?לו? ה?ת?ע?ק??ש? ע?ל פ??ר?חו? ה?א?ח?ד ש??כ??מ?ש? ב??נ?ש??יב?ת ה?ס??ת?ו ה?א?כ?ז?ר – א?ם א?ב?יב מ?פ?י??סו? ו?מ?ג??יש? לו?, ח?י??ך? ו?ה?ג??ש? ז?ר פ??ר?ח?ים ע?נ?ק?י ל?מו? ח?ל?ו?נו? מ?מ??ש?! חושבת עליך מוכנה לעטוף, אם רק תרצי נ.

ובא סוריקט קט, והתיישב קצת בצד וליד... חברה מתייסרת ויקרה, תראי כמה שו?נו?ת יש בעולם הזה... איך מחד יש אנשים שיכבשו עצמם במצבים הקריטיים ביותר, ואיך, איך יש אנשים שבקלות כזו יודעים לפתוח דלתות, כל-כך נטולי עכבות בתחום הזה. ויש בולדוזרים. ויש מידי לכאן ולכאן. עצורים וכבושים ומנגד אלה עם הזרימה החופשית והשוטפת. ווקטור אחד לפנים ווקטור אחד לחוץ. תשובה לי - א?ין... אני מניחה שזו אמורה להיות החלטה של בינך לבין עצמך, עד כמה תהיי מוכנה לוותר לך, לדאוג לך, להתיר, להרפות, לנסות. עד כמה תוכלי להתגבר על עולם שלם של חששות, לא להירתע לגמרי מפחד. כנראה שמה שתבחרי - יהיה הכי שיכולת באותו מצב. החמצות או אכזבות, איך נזכור ונאמין שתהיינה לנו הזדמנות חוזרות? החופשים של כולם יבואו לקיצם. אז... בתקווה לעוד קצת ולשרוד, והנה יש לנו המון חומר לדבר עליו בטיפול ;-)

סוריקטה אהובה, כמה נעים שאת כאן.. לא התקשרתי. אני חושבת שגם לא אתקשר. נחמד לי לחשוב עליה בחופשה.. לא יודעת עליה דבר מלבד שמה, אבל אני מדמיינת שיש לה משפחה להימצא בחיקה.. מדמיינת אותה בשמש, נחה- ונעים לי לדמיין אותה כך. אני יודעת שהיא תדע להיפרד בנימוס אם אתקשר בזמן לא מתאים, נדמה לי גם שהיא קצת תשמח אם אתקשר, אחרי תקופת שידולים ארוכה מצידה. ובכל זאת... הגל הזה קצת פחות גבוה אז אחכה בסבלנות שתחזור. (אם ישוב הגל בעוצמה כזו.. אז כבר נראה- החמצות או אכזבות זו שאלה טובה..) מפליא איך אחרי תקופת כעס ואכזבה ארוכה כל כך, היא פתאום חסרה לי יותר מתמיד.. אני מרגישה על סף צלילה למטה. לא בכל רגע ביום, אבל בחלקים גדולים ממנו אני סתם מוטלת בחדרי, בלי אנרגיות ובלי חשק. בוהה ולא זזה. ממעטת לאכול לאחרונה וזה מחליש אותי קצת. אני עדיין במקום שהבחירה היא בידיי, אם להרים ידיים ולשקוע ולשקוע ולשקוע, או לתת לעצמי שתי סטירות, להזעיק את ה'קשוח שבי', שיבנה לי לו"ז טיפשי ויקפיד שאעמוד בהתחייבויות. לא תמיד יודעת במה לבחור.. משהו בי זקוק למנוחה שבשקיעה.. ומאידך, דבריה של אורנה לד. שבקומה מתחתיי מרגישים לי נכונים.. כשמתחילים לצלול למטה לא תמיד תימצא צומת נוספת שנוכל להיאחז בה ולהחליט שמעבר לה אנחנו בוחרים לא לצלול.. מנקודה מסוימת כבר אין בחירות- זו צלילה ארוכה למטה, ואז ריחוף ובהייה חסרת רצון במרחבי עצב, הלקאה עצמית וניתוק. האם לשם אני באמת רוצה להגיע??.. ואולי זה בכלל משהו אחר שאני רוצה ויש דרך אחרת להגיע לשם.. (חשבתי בקול..) אולי אתחיל בלתרגל את 'לקום מהמיטה כשמתעוררים'.. גם זה משהו. תודה סוריקטה, ותודה שוב נ. שלי ...

קראתי את הודעותייך האחרונות ומעט חששתי. מהצלילה. שלך. לא טוב היות האדם שם. אני שמחה שאת שוב על המרבד ולא *לבד* על המרבד. את מזמינה אורחים ולא עושה פסססס, כך שעדיין יש לפניך צמתים ואני מקוה שתיפני בהם לנתבים נכונים. עוד שבוע זה מעט זמן, ומצד שני עוד שבוע זה הרבה זמן, בעיקר שמרגישים במורד. אולי תמסמסי לה את הרגשתך? מסרון הוא חודרני פחות את יודעת, ויאפשר לה להגיב כשנוח. ט.

תודה ט. את צודקת, בלי לשים לב הזמנתי עוד כמה חברים לשטיח זה מאוד עוזר, אני חייבת לומר מרגישה כאילו אם אחמוק לי מישהו ישים לב ויגיב. גם אם הוא 'רק' וירטואלי.. תודה שאת דואגת לי קצת, זה נעים.. כרגע אני קצת יותר בסדר.. הרמתי את עצמי מהשטיח לאחר יום בטלה נוסף.. מקווה ששלומך טוב, אני

שטיחים, שמיכות, יקרים ויקרות, הקיץ מביא עמו חופשות, ושאלות על פרידות, ששולחות אותי בכל פעם מחדש לחשוב על הזמנים בהם אני נעדרת מהקליניקה. נעדרת פיזית, ומחזיקה בחוזקה את התקווה (והאמונה) שאנחנו נשארים נוכחים וקיימים זה בנפשו של זה, גם ללא התקיימות המפגש הפיזי. בעצם, זו הרי לא רק שאלה של פרידות, אלא שחופשות ופרידות מחדדות אותה לשיאה. לאמיתו של דבר, בכך מתמצים היופי והטרגיות של המפגש הטיפולי - מפגש שעשוי להיות עז מאין כמוהו, ומעצם היותו גם מוגבל בתוך הפרידה הקבועה של סיום השעה. תמה השעה, ועכשיו יהיו מספר ימים (ובחופשה יתכנו גם שבועות ארוכים) ללא מפגש פיזי. האמנם לא יתקיים מפגש? האם איננו ממשיכים "לדבר" זה עם זה בתוך נפשנו? אני חושבת שזהו האתגר הגדול של כל טיפול - לשרוד את המעבר מהמוחשי לנפשי, מהחיצוני לפנימי. מפגש אינו מוגדר רק בתוך שעה ממשית. הוא מוגדר על-ידי הנפגשים... לכן הטלפון, המייל, וגם הודעת הטקסט - כולן דרכים לאשר לעצמנו את התקיימות המפגש במציאות החיצונית. אפשר להשתמש בהן, כל מטפל ממילא יגיב לכך בדרך הנכונה בעיניו. אבל כך או כך, הן לא גורעות מהמאמץ האינסופי לקיים את המפגש המופשט. עוד מעט וחוזרים לשיגרה (עד החגים...), אורנה

אני שוקעת וטובעת ורוצה בזה,כשאין רצון או כח להתמודד דווקא הדכאון יכול לשמש "חבר",אין בו שאלות ולא חקירות ועל אף הכאב העצום אתה צולל לתוך משהו מוכר, הרבה יותר בטוח מכול מקום אחר.אז למה מפריעים להיות בו?לשקוע בו? היום אני יודעת שזה המקום שהכי נכון לי הכי מרגיש לי בטוח.לא רוצה שיתערבו לי בחיים יותר וגם לא שינסו לעזור רק שיעזבו אותי לנפשי! מי קבע שהשפיות טובה יותר? המציאות בה רוצחת בדם קר!ואני רק רוצה מנוחה במקום בטוח זה הרבה לבקש?

ד. יקרה, 'מנוחה במקום בטוח' זה לא יותר מדי לבקש. אם כי אצלי מנקרת השאלה האם זה באמת מה שאת מקבלת כאשר את שוקעת אל הדיכאון. האין זה המקום הבודד והאפל ביותר עלי אדמות? האם זו אינה הצלילה המיואשת ביותר שאפשר להעלות על הדעת? אינני יודעת אם אלה 'המתערבים בחייך ומנסים לעזור' כוללים גם מטפל/ת, ואם לא - הייתי רוצה להושיט לך מכאן יד שתעודד אותך לנסות להיות בקשר טיפולי משמעותי וחי. חזקי ואמצי, אורנה

זה אכן מקום אפל ובודד,וצלילה מיואשת. ובכל זאת כל כך מוכרת!לפעמים עדיפה הבדידות על הביחד האכזרי.ובעיקר שם "בשם הדכאון" הכל חוקי הכל מותר. ולא אני לא בטיפול-והיום אני גם יודעת שאין בו טעם, הרי כל הרגשה היא זמנית(גם בטיפול) ואני רוצה את הקבוע, היו לי יותר מידי זעזועים בהרגשה בתקופה מאוד קצרה, שגרמו לי להבין שאני נמצאת בדיוק במקום בו אני צריכה,לפעמים לא כדאי לנסות משהו אחר הנזק הוא רב יותר מתועלת וכך בדיוק אני מרגישה.לא מרשה לעצמי לטעות יותר! אסור לי שזה יקרה.

אני בטיפול פסיכולוגי, והיו דברים בעבר שעברתי, אבל התגברתי עליהם האם כדאי לספר עליהם לפסיכולוגית? (לדעתי הם לא נוגעים לטיפול)

בוקר אור, בהחלט כדאי ומומלץ לספר כל מה שעולה על דעתך וכל מה שאת יכולה. לעתים מגלים בטיפול שדווקא הדברים שנראים לנו לא נוגעים, אלה שנשמרים בפנים ויוצאים החוצה בשלבים מאוחרים יותר, דווקא הם עשויים להיות קשורים קשר הדוק ולקדם את הטיפול. אם ביכולתך, אז לנסות כדאי. שיהיה יום נעים ונינוח

שלום אלמונית, הטיפול הוא שלך, ואת בוחרת מה להביא אל 'במת' התיאטרון הפרטי המתנהל במרחב בינך ובין המטפלת, וגם כיצד להביא את הדברים ובאיזה עיתוי. נסי לשים לב באיזה אופן את מביאה את עצמך אל הטיפול, כיצד את בוחרת מה להביא ומה לא, ואיזה סוג של קשר נוצר ביניכן - כל אלה, אגב, הם נושאים מצויינים לשיח טיפולי. בהצלחה, אורנה

תודה לדרור שטרנברג על התשובה המהירה. שאלה שמציקה לי - בני בן ה-18 שכתבתי כאן בתאריך 13.8.07 -נפצע ובכה בקופת חולים -דלף לו האף ולא היה אדכפת לו- מה שמאוד מציק לו היא התחבושת שעל האצבע. הוא מסתיר את האצבע. יושב ומחביא מאחורי כרית. ???? בכלל לא רוצה לעשות דברים בגלל התחבושת ,שמאוד מעסיקה אותו. אף דולף לפני אנשים -לא הפריע לו ----- ותחבושת -כן???? מה ההסבר??? מחכה לתשובה תודה למה?

אמא יקרה, אני רוצה לתאר לך את הרגשתי כאשר סיימתי לקרוא את הודעתך, משום שאני מאמינה שמדובר במשוב משמעותי, גם אם מכאיב. כשסיימתי לקרוא את דברייך שאלתי את עצמי האם שכחת לציין שבנך בן 18 חודשים, או שמא הספרה 1 השתרבבה לשם בטעות ומדובר בילד בן 8. התיאור שלך נשמע כל-כך לא מתאים לבחור בן 18, וחשוב להכיר בכך, לתת לו משוב אמיתי על כך, ולעזור לו להשתמש בכאב שמשוב כזה יעורר בו כמנוף לגדילה ולהתפתחות. פני לייעוץ אישי אצל פסיכולוג קליני, ותארי שם את מהלך ההתפתחות של בנך ואת הקשיים המאפיינים את התנהגותו הנוכחית. ביחד תוכלו לחשוב על דרכים לעודד את בנך להגיע בעצמו ליעוץ אישי (אני מבינה שכרגע הוא מסרב לכך). אגב, בייעוץ תוכלו לבחון דרכים לשנות דברים במציאות חייו, גם ללא שיתוף פעולה מיידי מצידו. בהצלחה, אורנה

לדר שלום, תודה על התשובה .

שלום אורנה, היית מקבלת לטיפול מישהו המשתתף בפורום אותו את מנהלת? מה את חושבת על זה? סתם מתעניינת.

כבר היינו בסרט הזה לא?! באמת מספיק זה ממש לא לעניין, מי לא הסכים ולמה!שכל אחד יעשה מה שנראה לו נכון וזהו.

שלום מתעניינת, כאשר אדם פונה אלי לטיפול אני מתייחסת לכך בכובד הראש הראוי בעיני להחלטה כה משמעותית. שיחת הטלפון הראשונה, הפגישה הראשונה, ולעיתים יותר מאחת, מוקדשות לכן להבנת הצרכים והמשאלות, ולבדיקת האפשרות שנעבוד היטב ביחד. זה נכון באשר לכל פנייה, ללא קשר למקורה. לאחר מכן אפשר להתחיל בטיפול, ולקוות לטוב... וזה נכון לגבי כל טיפול, ללא קשר לאופן בו המטופל הגיע אלי. אני בטוחה שדרור וליאת יסכימו איתי. בברכה, אורנה

"קודם ספה, אחר כך איזמל" http://health.walla.co.il/?w=/5012/1152330

למה אני לא מצליחה להעלות אותה?

שלום, אכן כתבה מעניינת וחשובה, לא רק בכל הנוגע לניתוחים פלסטיים אלא ככלל על ה"עיוותים" הנוצרים לעיתים בהסתכלות על העולם ועל עצמנו בשל גורמים פנימיים. דרור

שלום לרופא יש לי בן נבון ואינטליגנטי בן 18, סיים עכשיו תיכון . יש לו אינטליגנציה תקינה +בעיות מוטוריות ולקויי למידה. את התיכון עשה בחינוך מיוחד. יש לו בעיה בהתמודדות במצבי לחץ. הוא נפצע קלות . בקופת חולים בכה מאוד ודלף לו האף וכלל לא היה אכפת לו. לא ידעתי איך להרגיעו. אפילו הכניסו אותו בלי תור בגלל התנהגותו. ממש ממש מעמד לא נעים כלל וכלל.!!!!! מה עושים .איפה אפשר לקבל הנחיה כיצד ללמדו להתמודד במצבי לחץ? הוא בשום פנים לא רוצה ללכת לפסיכולוג.

שלום לך, ראשית תיקון, אני פסיכולוג ולא רופא. ההתנהגות שאת מתארת היא אכן התנהגות חריגה לגילו, בעיקר משום שיש בה היעדר שליטה ומודעות. ייתכן וזו גם הסיבה שהוא לא רוצה ללכת לטיפול, היעדר המודעות לכך שיש לו בעיה. אבל אני משער שעיקר התנגדותו נוגעת לכך שהוא מרגיש שרוצים לשנות אותו, לתקן אותו כך שיתאים לסביבה. זו תחושה אופיינית אצל ילדים שחווים אבחון מוקדם, ואולי קטלוג מוקדם, ללא נסיון להתייחס למצוקה הנגרמת מכך, או למצוקה שהם חשים בכלל. יש כאן שאלה באיזו מידה ניתן לעזור לו להרגיש שהוא הולך לפסיכולוג לא כדי שילמד אותו להתמודד במצבי לחץ, אלא שיוכל לתת לו מקום לבטא את הרגשות שלו. לעבור תהליך התבגרות בקצב שלו, ובעיקר בשביל עצמו ולא בשביל אחרים. זה פתרון היחיד העולה בראשי - פנייה לטיפול פסיכולוגי. דרור

שלום, אני נשואה דיי טרייה – אבל לא מאוד ומתכננת בקרוב גם ילדים. לבעלי ולי המון חילוקי דעות על רקע התנהגויות כפייתיות שאני סובלת מהן, פחד חברתי, דמוי עצמי ועוד המשבשים מאוד את תפקודי המקצועי ובבית. אני חייבת בדחיפות מירבית – נוכח המצב – ולטובת שלום הבית – את עזרת כולכם המאוד מיידית במציאת מטפל פסיכולוגי איכותי לטיפול בעלות נמוכה. (בקופ"ח חיסלתי את הזכאות שלי וביישוב שלנו אין עזרה קהילתית). אני יודעת שזה אולי too much to ask . אבל זה המצב. תודה מראש.

שלום לך, אנו לא נוהגים להמליץ על גבי הפורום על מטפלים. אך אני בטוח שחברי הפורום ישמחו לשלוח לך למייל האישי המלצות על מטפלים. בנוסף את יכולה לפנות לאחד ממנהלי הפורום לקבלת המלצה או חוות דעת אישית, דרור

שלום, אני נשואה דיי טרייה – אבל לא מאוד ומתכננת בקרוב גם ילדים. לבעלי ולי המון חילוקי דעות על רקע התנהגויות כפייתיות שאני סובלת מהן, פחד חברתי, דמוי עצמי ועוד המשבשים מאוד את תפקודי המקצועי ובבית. אני חייבת בדחיפות מירבית – נוכח המצב – ולטובת שלום הבית – את עזרת כולכם המאוד מיידית במציאת מטפל פסיכולוגי איכותי לטיפול בעלות נמוכה. (במכבי חיסלתי את הזכאות שלי וביישוב שאנו גרים זה לא אפשרי). אני יודעת שזה אולי too much to ask . אבל זה המצב. תודה מראש.

בדקי במכונים להכשרה של פסיכותרפיסטים או מטפלים משפחתיים וזוגיים, הם מעניקים טיפולים מוזלים על ידי מתמחים

אני שוקעת בשום דבר. מכבה מנועים. לא רוח, לא מפרשים, לא משוטים ובטח לא כוח או חשק לחתור לחתור לאן? המאבק בפסימיות, בפסיביות, בהרמת הידיים ובתחושת חוסר הטעם הוא מאבק מתמיד. אני שוקעת בעצמי. אין לי חשק לומר מילים יותר. מחשש שאם ישאלו מה נשמע אענה יותר ממה ששאלו, אני נמנעת מחברה. אין לי עניין ואין לי חשק. העתיד לא מרגש או מסקרן במיוחד, הוא מעייף, ואני לא מצליחה לדמיין את עצמי בו. לא חושבת לרגע על למות, אבל חיים של חוסר טעם והמתנה שיעבור..זה לא משהו. התחושות האלה באות והולכות, אבל לאחרונה הן כאן רוב הזמן.. והאמת, אני לא מתנגדת כל כך. כמעט מרגישה שבא לי לשקוע בזה. בדכדוך הזה. בשיח הפנימי ובשתיקה הבלתי פוסקת. לפעמים בא לי להתמסר לאיזה דכאון, שיפטור אותי מהצורך להילחם בו ולחיות את חיי במלואם. לא יודעת.. איזו הודעה משעממת. יש אלף כמותה. לפעמים קשה לי להאמין שאני כותבת בפורום.. כאילו שאני צריכה משהו. מילא. נשלח ודי. (מניחה ששוב זיהיתן.. אבל אני מעדיפה לא לדבר על זה בכלל).

לא. אין אלף. ולא מאה ולא עשר. יש בדיוק הודעה אחת ויחידה כזו עם חיבור המילים המיוחד הזה שנשלחה בשעה הזו עם הנושא הזה לפורום הזה בעולם הזה. רק מישהי אחת ויחידה שהקלידה את ההודעה הזו. את ורק את. אני חושבת שאת צריכה המון. המון המון המון. להיות את. תחומה ומיוחדת כמו שרק את. גם כשבא לך לוותר כל-כך על האחיזה, אני מאמינה שיש מישהו ששולח לך גלגל הצלה ומחזיק ומאמין שישוב הכוח. ולא כוח הכבידה שגורם לשקוע.

נגעת בליבי תודה.. סליחה שאני מקמצת במילים חמות, זה קשה לי היום- הדיבור אבל אני מתכוונת ליותר ממה שאני יכולה לכתוב כרגע. תודה..באמת

קראי נא עד הסוף. ב ב ק ש ה. יש כה המון יופי בחוץ. כמה יפה הוא העולם. צאי וחייכי אל אנשים וראי איך הם משיבים לך בחיוך. לא פעם אני הולכת ברחוב ואנשים מחייכים אלי. שמתי לב שלפעמים יש לי כמן חיוך קטן על השפתיים .אנשים חושבים שאני מתכוונת אליהם. וכך בלי כוונה רק עם חיוך קטן קטן הלב מתרחב בהרגשה טובה. ודבר יוביל לדבר .וכך מתחילה שרשרת של תחושה נעימה. צאי למסעדה שם המצלרים מחייכים וכה אדיבים. עני להם בחויך. לכי למקומות שאנשים אדיבים בהם ( אז מה אם זה בגלל התפקיד. אז ,מה ?) מאור פנים למישהו והעולם נצבע כולו באור. חיוכון קטן מצטרף לעוד חיוכון קטן ולאט לאט הרגשה טובה אופפת, ולא עוד תחושת שיממון וריק. ואחרי זה -- אחרי החיוכים יבואו המעשים. ב ה צ ל ח ה ! יום טוב ! : ) כתבתי לך על דברים טובים- יש לי עכשיו הרגשה נעימה יותר.

קוראת יקרה, תודה שנחלצת והזדעקת כך לעזרתי.. אני מהמחייכים האנונימיים ברחוב, לפעמים גם סתם לעצמי, ברחוב ריק (אני מקווה ריק) וגם מאלה שנרגשים מכל עלה, פרפר או גשם.. ובכל זאת רע לי וקשה. יהיה בסדר.

רק מקברי לילות, על משכבי לפעמים ראיתי מרחוק אילן שחור באור הכוכבים, ויש שהזכירני לבבי כי עם עלות השחר הוא ירוק. (לאה גולדברג)

חשבתי שתצטטי את 'שיר בלי שם' אבל איזה יופי של שיר!! תודה.. (כתמיד..)

כתיבתך נוגעת בי באופן בלתי מוסבר.. עצוב לי לשמוע שאת עוברת ימים לא קלים ,קראתי אותך גם בהודעה קודמת שלך ,וכך התרשמתי גם אז. קשה לא לזהות אותך וקשה גם לפספס אותך עם כתיבה נהדרת כמו שלך. לא מתימרת לתת לך הוראות איך להרגיש טוב יותר ,כי אין כאלה באמתחתי ,והלואי והיו לי. מה שכן, לא הייתי מציעה לך לשקוע לתוך הדכדוך הזה ,תני לגל הזה לעבור לשקוע מאליו מכל הלב מאחלת לך ימים שלוים יותר.

תודה רבה קוראת נוספת.. להיום זה קצת נרגע לי.. תמיד מפתיע אותי מחדש לקרוא שאני כותבת בסדר, שאפשר להתחבר לסגנון ולמילים. אז תודה.. (ועוד יותר מפתיע לקרוא שכל כך בקלות מזהים אותי.. ) זה גל מובן לי.. זו תקופה קצת מורכבת לי. אבל אני מרגישה צורך לא ברור לשקוע בתוכו, לתת לעצמי לצלול קצת. לא יודעת אם זו עייפות וצורך במנוחה שמניעים אותי להפסיק לשחות, או שזו באמת החלטה טובה. אני חוששת קצת.. יש איזו נקודת אל חזור לא מסומנת, כך נדמה לי, שמרגע שעברת אותה והחלטת להמשיך להתגלגל למטה, לא תמ?צ?א לך צומת נוספת של בחירה. מכאן ואילך כבר אין בחירות ואין צמתים להחליט בהם לחזור לפני הים. it's all down hill אני לא שם, אבל זו מחשבה מטרידה.. בעיקר כשהגברת לא שם איתי. *עדיין* לא שם..עוד לא איבדתי תקווה.. ועם המילה תקווה אלך לישון.. תודה לכל הנחמדות; על שנרתמתן והתגייסתן כך לטובתי..זה מחמם את הלב.. (נחמדות ונחמד, סליחה דרור ..) לילה טוב, ל.

נפרדתי לפני 5 חדשים מגבר שהתעלל בי נפשית. העיר הערות מעליבות, התרחק, התנתק, נטש חזר -שחק לי ברגשות וכל הזמן התלונן שאני לא מספיק נותנת מעצמי. הוא טפוס דכאוני שניסה להתאבד 3 פעמים בעבר. היתה לי תקוה שעכשיו,עם טפול נאות ישתנה. התבדיתי. הוא ראה בי כלי לצרכים הנפשיים והגופניים והכלכליים שלו. נשארתי שם בגלל חרדת נטישה, לא יודעת להיות לבד. עדיין קשה לי, אני מקנאה כי הוא מיד מצא מישהי אחרת, אשה מכוערת מאוד שהכיר לפני שהכיר אותי, וזה הוציא אותי מדעתי איך כל כך מהר פנה לאיזה קופה. מצבי יותר טוב אבל לא יודעת איך להוציא אותו מהראש , כי הוא הרי כלומניק בסוף העניין. הפגיעות שלי מאוד גבוהה. מה דעתך תודה

שלום לך, מדברייך נשמע לי כי עיקר הכאב שלך כיום קשור בכך שהוא התגבר עלייך מהר, מהר מדי. את רואה בזה עדות לכך שלא היה אכפת לו ממך, וזה מייסר אותך כי את שלושה חודשים אחרי עדיין עסוקה בו. אבל האם את אכן עסוקה בו, או שכדברייך את רגישה משום שקשה לך עם פרידות. פרידות שלא משנה כיצד מסתיימות הן נוגעות בחרדת הנטישה שלך. ברגע שתוכלי לעשות את ההפרדה הזו תוכלי להתמודד טוב יותר עם הפרידה ועם העובדה שהוא הלך לדרכו, ואת לדרכך. בסופו של דבר מבחירה שלך, ולפנות לבחירה הבאה שלך, שאני מקווה שתוכלי להינות ממנה יותר. דרור

אני ובעלי נשואים מס' שנים. לא רציתי ילדים בהתחלה בגלל שרציתי ללמוד ולהיות אשת קריירה. אכן למדתי והוצאתי תעודות ועבדתי כשכירה ואף ניסיתי את מזלי גם כעצמאית. אך לצערי בשנה שהייתי בהיריון היקף העבודה כעצמאית ירד מאוד וייאש אותי והרג לי את המוטיבציה. בנוסף, בתחילת היריוני אמא של בעלי נפטרה ועכשיו לקראת סוף ההיריון אבי חולה. אני מרגישה רע מאוד זה לא מה שציפיתי שיקרה בזמן הזה. חוץ מזה אני מרגישה כל כך בודדה, למרות שיש לי בעל מקסים שנותן לי הרבה אהבה. לא אוהבת את החיים האילו יותר. אני מרגישה שהכל קורה לי בכוונה שאני בהיריון בגלל שדחיתי את זה די הרבה. די נמאס לי כברררררררררררררררררררררררררררר מהרגשות האילו עם עצמי שמחלישים אותי וגורמים לי רק למכאוב נפשי

יש לי הצעה שנשמעת ממש ממש טפשית... ניסית לעשות ספורט? התעמלות מול הטלויזיה או הליכה קלה שעה ביום יכולות מאד לעזור לך לנקות את הראש, מבחינה הורמונלית (כלומר פיסיולוגית נטו) מאד מומלץ, משתחררים הורמונים נוגדי דיכאון שלפחות יחזירו לך את האהבה לחיים למספר שעות ביום. אולי זה נשמע טיפשי אבל מה אכפת לך לנסות?- חצי שעה-שעה ביום כולל המקלחת. ועוד משהו קטן- אל תשכחי לחבק ולאהוב את הבעל גם בימים קשים משהו בסגנון "הכל בעסה אבל חשוב לי שתדע שאני אוהבת אותך כל זמן"... ואנחנו כאן שמוע אך הולך ולהציע דברים אחרים אם לא עוזר.. בהצלחה

נטע יקרה כמדומני , פנית בעבר לפורום ושיתפת בחששותייך, ואם מדובר במשיהי אחרת, זה רק מראה שאינך היחידה. בצד הציפיה לתינוק, הריון היא תקופה לא קלה של מוגבלות פיזית ונפשית, מלאה במתח וחששות, יחד עם זאת ועם העובדה כי כלל לא רצית בילדים, ושאיפתך לקרירה שלא מומשה. זוהי המציאות! אני מניחה שלמרות הכל זו גם היתה בחירתך, וחשוב שתנסי להתחבר גם לחלך בך שבחר בהריון. זיכרי שההריון הוא מצב זמני, שמסתיים בלידה שאחריך חייך ישתנו שוב, לכוון של לקיחת אחריות מלאה על חייו של התינוק! ואת תידרשי לכוחות רבים כדי למלא משימה זו, במידה ואת חשה שאינך מצליחה להתמודד בכוחות עצמך, אני ממליצה לך מאוד לפנות לטיפול, רצוי אצל מישהו שמתמחה בתחום של טיפול בנשים ובתחום הדיכאון לאחר לידה, אפשר לברר בקופות החולים או בתחנות "טיפת חלב" לגבי קורסי הכנה ללידה הכוללים גם היבטים נפשיים של הריון ולידה וכן קבוצות של אימהות לתינוק ראשון. ככל שתרחיבי את מעגל הנשים הנמצאות בשלב דומה לשלך תמצאי שלא רק את מרגישה את אותן תחושות וחווה את אותן התלבטויות וכך תרגישי פחות בודדה . בהצלחה.

אני לא בדכאון ולא חושבת שאני צריכה ללכת לטיפול. ציפיתי שתתני לי כלים איך להתמודד עם המצב שאני נמצאת בו בהיריון. בכל אופן תודה

הי דרור, קראתי איזה ספר פסיכולוגי, והמחבר מדבר שם הרבה על דמיון לעומת פינטוז. הוא נותן הרבה דוגמאות אבל אני בכל זאת מבינה את ההבדל.. אתה חושב שתוכל להסביר קצת? הספר נקרא משחק ומציאות, משהו בסגנון, של ויניקוט. וקצת כדי להסביר: חלקים הולכים וגדלים מהיום אני משקיעה בלא לעשות כלום. לשבת ולדמיין סיפורים לא הגיוניים ולשקוע בזה. אני יכולה לעשות את זה במשך כל היום אם לא היו מפריעים לי. גם בבית וגם לא בבית. השבוע אני עושה את זה מלא וזה מזכיר לי תקופות מפעם מזמן, שהייתי עושה את זה הרבה מאוד. זה בסדר לפעמים, או שזה לא טוב תמיד..? הניתוק הזה מהעולם וההתכנסות? אני חושבת שאני מעדיפה להימנע מחברת אנשים כדי להמשיך בדמיון/פינטוז הזה.. זה טיבעי? למה אנשים עושים את זה? תודה

שלום לך, ההבדל בין דמיון לפינטוז כפי שוויניקוט מתייחס אליו, הוא שבעוד הראשון הוא מבחירה, דרך להעשיר, "לשחק" עם המציאות, תוך ידיעה כי זו לא המציאות, והנאה ממשחק זה, הרי שהשני הוא לרוב לא מודע, לא משפר את איכות חייו של האדם, הופך לדרך התמודדות עם העולם ולעיתים לתחליף לעולם, למציאות. מדברייך נשמע לי כי את נוטה להחליף את חברת האנשים בדמיון שלך. שם את מרגישה יותר בטוח. בין אם זה מבחירה ובין אם לא, נשמע שזה פוגע בך ובאיכות חייך וגורם לך להצטמצם יותר ויותר. את עושה זאת מסיבה לא ברורה עדיין. אבל לדעתי יש טעם לבדוק מדוע ולנסות להפוך את הסיבה למודעת, ולאפשר לך לדמיין אבל לא כתחליף למציאות ולאנשים. דרור

איך זה קורה שמספר אחים הגדלים עם אותם הורים ואותה אווירה וחינוך הופכים בבגרותם לכל כך שונים מנטלית והתנהגותיתזה מזה?

שלום לך כוכבית, ישנם כל כך הרבה הסברים לכך, החל מהבדלים גנטיים מולדים, הבדלי טמפרמנט מולד, יחס שונה שמקבלים מההורים, אינטראקציות שונות בין האחים, אירועי חיים שונים, בתוך המשפחה ומחוץ למשפחה ועוד ועוד. דרור

אני רוצה לנוח.לנוח.די.לנוח.אני רוצה לנוח.

ויק שלום, אני שומע את הקושי שלך ואת הרצון שלך לנוח מהקשיים היומיומיים, את תחושת החוסר כח שאת מבטאת. את מוזמנת להמשיך ולשתף כאן, ואולי לשאוב כוחות בינתיים מכאן, דרור

אבל מה יהיה אתי....אני כמו שני אנשים שונים. קרה לך פעם שמטופל שלך מת?אם מטופל היה מתאבד היית כועס עליו? כשהלילה יורד אני לכודה בעצמי.שקט רועש.ריקנות שבולעת אותי.ואז באה המיית היום ואני נאבקת.זה בדכ מצליח.אבל מרגיש כמו משהו זמני וחמקמק. ואז אני רוצה להשחית הכל רק מחשבה על קריעת הבשר מרגיעה מעט.אני רוצה לשבור את קירות חדר הטיפול ושהיא תחזיק אותי חזק.

ויק יקרה, יוצא לי לקרוא אותך המון ולהזדהות עם כל מה שאת כותבת "שקט רועש" כמה זה נכון. ואם מטופל היה מת והוא היה כועס עליו אז? זה לא באמת משנה למי שמת! ובכל זאת והאמיני לי שקשה לי לומר זאת בדיוק כמו שקשה לי ליישם זאת בעצמי,אבל השאיפה לנסות ולהאחז בכל זאת בדבר קטן אפילו אם פצפון או חמקמק,בכול פעם עוד קצת עד שתגלי ותדעי לילות וימים קלים יותר, זה חייב לבוא אני רוצה להאמין כך לפחות! החזיקי מאחלת לך בדיוק כמו לעצמי שתחזיקי מעמד אני לפעמים חושבת כמו מכור בגמילה רק להיום! רק לעוד שעה! וכו' תנסי!

האם מבחינת ההשלכה - ילד שרואה משהו מיני באופן קבוע , והדבר מפריע לו ,מגעיל אותו ולא נוח לו, אך מבלי שהמבוגר מודע או מתכוון לפגוע בו - זה למעשה כמו הטרדה/התעללות מינית? יכול להיות שילד כזה, שהיה משהו כזה בילדותו, יהפוך למבוגר עם בעיה כזו או אחרת ואף בעל קווים של אישיות גבולית?

שלום לך, חשיפה לאקטים מיניים, או תכנים מיניים בילדות, כאשר אין עדיין כוחות אגו להתמודד עם חשיפה זו, יכולה להיות בעלת השפעה רבה על התמודדותו של הילד עם מיניות בבגרותו. יתר על כן חשיפה לא מודעת שכזו יכולה להעיד על בית חסר גבולות, חסר מודעות לצרכים ולשלבים ההתפתחותיים של הילד, ובמקרים מסויימים זה אכן יכול לתרום להתפתחות הפרעת אישיות גבולית, דרור

אני לקראת סיום הטיפול שלי, אני מאוהב במטפלת שלי אבל אף פעם לא אמרתי לה. אני באמת מאוהב בה, אתם יודעים לא הכל העברה יש גם רגשות אמיתיים. רציתי לדעת - אם אני אתקשר אליה אחרי הפגישה האחרונה להזמינה לקפה, או סתם להיפגש לא כמטפלת וכמטופל אלא כשני אנשים בוגרים, איך לדעתכם היא תגיב. אני יודע שהיא לא נשואה ואני מרגיש שיכולה להתפתח ביננו אהבה אמיתית. איך מטפלים מגיבים להצעה כזו? ולמנהלי הפורום האם קרה לכם פעם דבר כזה? אשמח לשמוע סיפור אישי.

יוני שלום, כאשר מדברים על העברה אין המדובר ברגשות לא אמיתיים אלא ברגשות שהועצמו על רקע דמויות מהעבר. בכל מקרה אם כוונתך היא למפגש על רקע רומנטי, היא אינה יכולה לנהל איתך קשר רומנטי, בגלל חוקי האתיקה המקצועית, גם אם היא סיימתם את המפגשים ביניכם. דרור

שלום רב, אני אמא טרייה לתינוקת בת 5 חודשים. חודש הבא אנחנו (אני ובעלי לבד) מתועדים לטוס לשבוע. היא תהיה בת חצי שנה. אציין כי איני עובדת ואני נמצאת עם בתי כל היום. כשבתי הייתה בת חודשיים נסענו לסופש והיא נשארה אצל הסבתא. במשך השבוע שנעדר, בתי אמורה להשאר מספר ימים אצל שתי הסבתות בחלוקה. (אין אפשרות אצל סבתא אחת-חייבת לחלק) האם העדרות שלנו - לשבוע יכולה להזיק בגיל חצי שנה? אשמח לקבל דעה/המלצה...... תודה!!

לימור שלום, אין דעה חד משמעית, אולם ככלל, לא מומלץ ליסוע לטווח זמן של שבוע או יותר בגיל כזה. יחד עם זאת הדבר החשוב עבורה הוא גם לא להיפרד מההורים, אך יותר מכך לדעת שיש דמות מטפלת משמעותית קרובה. לעיתים סבא וסבתא הם דמויות קרובות כאלו. אם זה המצב ניתן ליסוע למספר ימים, אך עדיין הייתי ממליץ לא ליסוע לשבוע או יותר. לא מדובר בהכרח בנזק שייגרם, אבל זה לא מומלץ. דרור

סיפוק בנתינה קטנה, מגע קטן גדול, בשילוב סקרנות, לימוד, חקירה והתבוננות במדיה חדשה ומעניינת והקשר שלה לתהליכים נפשיים. אתגר וחוויה בפני עצמה. לעתים נעימה יותר לעתים פחות.

מעבר לכול מה שנאמר בתגובה הקודמת וזה יפה מאד, הם מקבלים גם פירסום ומקור להפניות לקליניקות הפרטיות.

ובכל זאת אם נתייחס לנתונים מציאותיים ומהיכרות עם הנהלה של פורום שכזה, במשך תקופת ניהול לא קצרה בכלל פנו אליה בסה"כ מספר מצומצם מאד של אנשים לטיפול פרטי. הכיוון המחשבתי שהצגת רווח גם שם, והוחצן במיוחד בעתות כמו זו שמשתקפת בפורום הזה לאחרונה. כך שהארגומט הזה לא תופס תמיד. להיות מנהל פורום מעין זה דורש אומץ ותעוזה רבה יותר מכל דבר אחר. אפשר להשאיר מקום לספק למניעים נסתרים, וגם אם הדוגמא הקודמת אינה מעידה על הכלל, והכוונות תהיינה אשר תהיינה, מה זה אכפת בכלל. עבודה קשה שכרה בצידה, אז שיתפרסמו. אז מה. החשוב הוא שכל אחד צריך לדעת להשתמש בפורום בדרך המתאימה לו ולהפיק את המיטב. שכולנו נרווה נחת

האם יכול להיות שהמטפלת תרגיש שהיא לא מאמינה למטופל שלה. בלי להגיד לו זאת מפורשות אלא משהו שהמטופל מרגיש. ובגלל זה הוא גם נמנע מלספר לה דברים קשים על חייו. איך אפשר לדעת שלמטפלת יש רגשות אם פניה חתומות? איך אפשר להרגיש שכואב לה איתי היא ישנן המון שתיקות? ואיך כשאני רוצה לבכות אני מרגיש חיוך בקצה שפתיה? איך אפשר להרגיש בטוח במקום שאתה לא?

שלום לך, הכל יכול להיות בטיפול, ויותר מזה לכל דבר יש מקום להיות מדובר בטיפול. האם שיתפת את המטפלת שלך בתחושות אלו. בקושי שלך לבטוח בה. האם זה קורה לך רק מולה בחיים, כמה אתה בטוח שהיא אכן מסתירה חיוך, או שהיא לא מאמינה לך. האם יש לה סיבה לא להאמין. אלו חלק מהשאלות שיכולות להישאל ולהיות מדוברות בתוך טיפול. זה הכוח האמיתי שלו, לא הנחות יסוד על הרגשה בטוחה בתוך החדר. כי לעיתים למרות המאמצים זה לא קורה. אז אפשר לעזוב, ואפשר לנסות ולהבין למה ומה אפשר לעשות עם זה. אני ממליץ על הדרך השנייה. דרור

בפורום הזה רושמות בעיקר בנות. מלא בנות. יש לי תחושה שהבנות כשרוצות להביע את התוקפנות שלהן מסוות את עצמן כבנים בדרך הביטוי וגם בכינויים. כאילו יש להן פתאום את הדבר הזה שאין להן מבחינה גופנית. מעניין לחשוב על זה.

אולי.. למרות שדווקא הבנים שפה ושם צצים לא כותבים בתוקפנות בכלל.. וחלק מהבנות יודעות דווקא לכעוס עם פול תוקפנות אז אולי פשוט אין כאן הרבה בנים שכותבים וזהו. טוב שיש את דרור :-)

שלום לכם, אכן נראה כי יש כאן נוכחות גבוהה יותר של נשים. אולי זה קשור ליכולת לבטא רגשות, או הרצון לבטא רגשות. אולי זו מוכנות להיעזר על ידי שיתוף או בקשת עזרה. מורג אתה מעלה נקודה מעניינת. אני כמו טל לא בטוח שזה מייצג את כל המקרים בהם יש הבעת תוקפנות, אבל ייתכן שבחלק מהמקרים אכן יש שימוש בשמות של גברים גם כשהכותב הוא כותבת. דרור

אמא שלי לקראת שנות ה -60 לחייה, גרושה (מבחירה) עוד מעט שנה, גרה אצל ביתה קרוב לשנה עד שהבית החדש יהיה מוכן. הבעיה שאמא שלי מאז שאני זוכר אותה מלנכולית דכאונית, אכן אבא שלי לא בן אדם קל, אבל עדיין היא אף פעם לא חיפשה את הנתיב לחיים יותר מאושרים, היא לא הייתה ועדיין לא יוצאת מהבית עם חברות או בכלל, גם כשהיא סוף סוף נרשמה לקאנטרי היא רק הלכה לקורס אינטרנט ופעם אחת לא הלכה לשחות או סתם להשתזף, היא נתנה לנו להרגיש שהיא סובלת, תמיד היה לה מיגרנה, כילד רוב הזמן הייתה ישנה בסלון במקום בחדר שיינה וזה כדי להמחיש לנו לילדים שהיא סובלת. גם היום אחרי שהיא התגרשה, שלטענתה אבא הוא הבסיס לסבל שלה בחיים, היא עדיין בסוג של דיכאון, המצב הבריאותי יותר גרוע, רוב הזמן היא על כדורים נגד כאבים, לא יוצאת מהבית, לא עושה שום דבר בשביל עצמה, אמא שלי טובה בשביל עצות לאחרים היא יחסית טיפוס מודרני וטיילה המון בעולם עם אבא בתקופת נישואייה, אבל בשביל עצמה היא לא עושה כמעט דבר, ודיכאון זו ההתמודדות היחידה שהיא מכירה. גם כשהייתי מנסה לדבר איתה לנסות ללכת לדבר עם מישהו מקצועי התגובה או התמודדות שלה הייתה בכי תמרורים, והשיחה הייתה עולה בתהו ומסתיימת ללא שום כיוון. אני יודע ומבין שלאמא שלי יש בעיות בראותיות והיא באמת סובלת עם כאבים פיזיים, אני לא דן אותה וכמובן לא הייתי רוצה להיות במקומה אבל עדיין היא רק מתמקדת בפיתרון לכאביים פיזיים, היא לא מקבלת שהנפש חולה הגוף חולה. היום שוב הייתה לי שיחה קשה עם אמא שלי, ואכשהו היא מוכנה ללכת לטיפול מקצועי. אני לא יודע אייזה סוג של טיפול מתאים לה במקרה כזה? ואם יש מרפאה או רופא מטפל במסגרת קופת חולים של מכבי וגם פרטי שאתה יכול להמליץ? תודה רבה

תומר שלום, ראשית הדאגה שלך מובנת, מה עוד שנראה כי אמא גורמת לך לחוש שהיא במצוקה והיא צריכה עזרה, עזרה שאתה מרגיש שגם עם כל האהבה אתה לא יכול לתת. אתה נראה כמבין שאמא התרגלה להתנהגות הדכאונית, ייתכן והיא אפילו משרתת עבורה משהו. דרך להתמודד עם העולם, עם הקשיים שבו. ואולי דרך לשדר לאחרים שקשה לה. הקושי כפי שאתה מביא אותו הוא שנראה שהיא כבר התרגלה לדכאון, לא מוכנה כל כך לוותר עליו, ואולי גם לא מוכנה להכיר בכך שיכולה להיעזר בטיפול נפשי. אתה מנסה לגרום לה ללכת לטיפול, וזה חשוב, כי ייתכן שבתוך הטיפול היא תצליח לוותר קצת על העמדה הזו, אבל ייתכן גם שלא. הטיפול היעיל עבורה הוא טיפול פסיכודינמי שיאפשר לה מקום לעצמה, ויעזור לה לזוז מעט מהמקום המלנכולי בו היא נמצאת. לגבי המלצות למטפלים, צרף כתובת מייל ואני בטוח שחברי הפורום ישמחו להמליץ מניסיונם. כמו כן אתה יכול לפנות לאחד ממנהלי הפורום במייל האישי לקבלת חוות דעת והמלצה אישית. דרור

אשמח אם תמליצו במייל על מטפלים תודה רבה על עזרתכם [email protected]

האם נכון לקחת פסק זמן מהטיפול? המטפלת יוצאת לחופשה, וחשבתי שטוב לעשות פסק זמן . נדמה שמצידה לא כדאי, ולי דוקא נראה שלתת למוח לנוח מהחיטוטים יכול לעזור. אשמח על התגובות.

שלום לך, את כותבת שהמטפלת יוצאת לחופשה והדבר עורר בך את המחשבה על סיום הטיפול. ייתכן ואכן הגיע זמן לסיום, והחופשה מסמלת נקודת זמן למחשבה, וחשוב לברר את זה בטיפול. אבל ייתכן גם שהמחשבה לסיים היא תגובה ליציאה שלה לחופשה, רצון להראות לך ולה שאת יכולה להסתדר לבד, שאת לא תלויה בה. בכל מקרה רצוי לדבר על כך בטיפול ולנסות להבין את המניעים לרצון להפסיק ולבחון ביחד האם זה הזמן המתאים. דרור

החלטתי שאני אשלים עם המציאות ואתמודד עם האמת,מוותרת על הציפייה לטוב שכבר לא יגיע,משהו פשוט דפוק אצלי,משהו בשורש שלא מאפשר את השינוי.אני מרגישה לפעמים כאילו לא באמת חשוב לה לעזור לי ,כאילו אני עול.כאילו היא שונאת אותי,והיא לא מבינה מה אני רוצה ממנה,למה אני ממשיכה לבוא מצד אחד ומצד שני אני באותו מצב עגום. לפעמים מרגישה שהיא לא מאמינה לי שכל כך כואב לי.למרות שהיא אומרת שהיא כן.קשה לי להאמין לה כשנראה לי שהיא מוותרת עליי בכזאת קלות. אני הבנאדם הכי לא תלותי בעולם,אולי ככה זה נראה..אבל אני כל כך לא תלותית זה רחוק ממני אלפי שנות אור... אף פעם לא רציתי שהיא תהיה משהו שהיא לא, אני רק רוצה שהיא תהיה המטפלת שלי,שתעזור לי(זו המטרה של הטיפול) אבל מצד שני איך היא יכולה אם אני מקרה אבוד? אני כל כך מבולבלת .אני רוצה לוותר על עצמי,להרפות,אבל אני גם לא רוצה. הקול שאומר לי חן תוותרי הוא חזק יותר,כי כולם כבר ויתרו אף אחד לא רואה או שפשוט לא אכפת לאף אחד,ולמה שיהיה ?אני פשוט שונאת את עצמי,רוצה למחוק אותי להעלים אותי...

מחר טיפול ואני לא הולכת.והיא יודעת דיברנו בטלפון.היא אמרה שזו החלטה שלי .שעליה כדאי לדון בפגישה ולא בטלפון. אני לא רואה טעם לדון בזה,דיברנו על כך מספיק . היא מקסימה , היא מטפלת טובה, אי אפשר להאשים אותה, אני מאשימה רק את עצמי

ורע לי עצוב לי והלב נשבר לאלפי רסיסים קטנים שאי אפשר כבר לאסוף.ואני ככ עייפה ומותשת ואני רוצה לישון ולא להתעורר

שלום, אני בת 23 ויש לי בעיה. אני בחרדות, אני עושה דברים מוזרים מפחד שאם אני לא אעשה אותם יהיה לי יום רע או שיקרה משהו רע, למשל: אני אומרת לעצמי (ואז גם מבצעת) שאם אני לא אשתמש בשמפו מסויים יקרה לי משהו רע, או ששבוע לבשתי את אותו התחתון כי החלטתי שאם אני לא אעשה את זה אז זה שאני יוצאת איתו יפרד ממני. אני מסדרת את השטיח (או שלט טלויזיה או כל דבר אחר) ישר בקוים של המשבצות שבריצפה (ולא עוזבת את זה עד שזה בול) כי אם לא יקרה משהו רע, אני תמיד סוגרת את הנגן על אותו שיר כדי שיהיה טוב ולא יקרה משהו רע. אני לפעמים חוזרת כמה פעמים רק כדי לבדוק אם משהו מסויים במקום כמו שהוא אמור להיות. אני מודעת לזה שזה טיפשי וששיר מסויים לא יכול להשפיע לי על היום אבל זה חזק ממני וכל המצב הזה רק גורם לי להרגיש רע וללחץ. אני יודעת שזה נשמע מאוד טיפשי אבל זה ממש הורס לי את היום. מה לעשות? איך לטפל בזה? אפשר לבד?

נשמע כמו הפרעת אישיות כפייתית יש טיפול יקירה לא להיבהל.

שלום לך, מהתיאור שלך נשמע שהמדובר בהפרעה אובססיבית קמפולסיבית (OCD), הפרעה בה בשל חרדה וקושי לשלוט בדחף ולעשות טקסים (למשל לסדר את הדברים בקו ישר) ישנה פגיעה באיכות החיים. ישנן דרגות חומרה שונות להפרעה זו ולשם כך י צורך שאיש מקצוע יראה אותך ויאבחן. קיים טיפול גם תרופתי וגם פסיכולוגי להפרעה זו, המאפשר לכל הפחות הקלה מסויימת בסימפטומים ותפקוד טוב יותר. אגב, הפרעה זו שונה מהפרעת אישיות אובססיבית. שם אין מחשבות שמשהו רע יקרה, והשאיפה לסדר וניקיון לא באה כדי לבטל את המחשבות הרעות אלא ממקום אחר לגמרי. דרור

אורי שלום, אתה שואל שאלה קשה, שאני לא בטוח אם סמינר שנתי יכול היה לתת עליה תשובה מקיפה. אבל בקצרה, כמטופל, אם אתה מרגיש שזה מקום בטוח עבורך, מקום שבו אתה מרגיש שאתה יכול לספר מה עובר עליך. והאם יש נגיעה בנקודות החשובות והכואבות, כך שהכאב מרגיש נסבל. דרור

אני עורכת מאמר בלימודים על נושא ההתאבדויות בארץ. חסרות לי תשובות לשאלות כמו אילו סוג כדורים נוטלים ומה המינון הנכון למניעת תקלות. אודה לכם על מידע אמין בנושא.או הפניה לקראיה בנושא.

אילו התנהגויות של אנשים צריכות להדליק נורה אדומה אצל הסובבים אותם? דיבורים מפורשים על הרצון למות, על תחושת חוסר מוצא וחוסר תקווה, על התאבדות כמוצא לבעיות התייחסות מפורטת להתאבדות , כמו הדרך שבה תתבצע, המקום, המועד. ביצוע מעשים של פרידה, כמו החזרת חובות, כתיבת צוואה, שיחות פרידה האם נכונה הטענה שאנשים המאיימים בהתאבדות אינם מתאבדים? הטענה אינה נכונה. חלק מהאנשים שמאיימים בהתאבדות אכן מתאבדים, ולכן צריך לקחת ברצינות כל איום. אמנם, יש מקרים בהם אנשים המאיימים בהתאבדות אינם מתכוונים לבצע אותה, ועושים זאת כביטוי של זעקה לעזרה או כניסיון לגייס את תשומת הלב של הסביבה. אולם יש מקרים בהם אנשים נמצאים בהתלבטות אמיתית בין הרצון לשים קץ לסבל שלהם לבין הרצון להמשיך לחיות. הם מאיימים בהתאבדות ואינם יודעים בעצמם כיצד יסתיים האיום. לתגובה של הסביבה יש חשיבות קריטית במצבים אלה. התייחסות מבינה ותומכת, יחד עם מאמץ לשנות את העמדה של האדם ביחס להתאבדות, והפנייה לטיפול מקצועי, עשויים למנוע את ההתאבדות. האם יכול להיות שאנשים מתאבדים מבלי להשאיר סימנים מוקדמים? יכול להיות, אבל זה קורה בחלק קטן מן המקרים. מחקרים על התאבדויות מראים שברוב המקרים (כשבעים אחוזים) אנשים שהתאבדו שידרו לסביבה מסרים על כוונתם. המסרים התבטאו בהצהרות מילוליות (כמו "אני לא רואה מוצא" "הלוואי ולא אהיה כאן יותר") ובהתנהגויות (התנתקות מפעילות, איבוד עניין, מעשים של פרידה). לא תמיד הסביבה קולטת את המסרים כמעידים על רצון להתאבד.

קיימות עדויות לכך, שברוב המקרים אנשים שהתאבדו השאירו סימנים שהעידו על כוונתם. בחלק מן המקרים סימנים אלה היו אמירות מפורשות ביחס להתאבדות ובחלק אחר של המקרים הסימנים היו סמויים, והופיעו בצורות שונות, כגון: שינויים קיצוניים בהתנהגות או במצב הרוח. למרות הימצאותם של סימנים מוקדמים, הסביבה של המתאבד מגיבה לעיתים בהפתעה מוחלטת לנוכח ההתאבדות. אחת הסיבות לכך היא, שהסימנים הם מוסווים והסביבה אינה מפרשת אותם בצורה מדויקת. בנוסף, גם כאשר אנשים משדרים מצוקות באופן ישיר, הן לא תמיד נתפסות על ידי הסביבה כמעידות על כוונה אובדנית.

אבל עניתי לך לפני כמה ימים בצורה מאוד מפורטת!

זה לא היה מפורט

יודעת עוד כמה דברים אבל לא ארשום לך מסיבות ברורות, ולו רק בגלל נוכחות של חברי פורום רגישים. אפילו לא אכוון אותך איך לחפש באינטרנט. אם את זקוקה לעזרה דחופה, אנא...

אולי בכל זאת תכווני איך לחפש באינטרנט?

מה דעתך כמנהל פורום על הסיפור בין ליאת למר T?

מעניין שזה תמיד קורה דווקא לליאת שלא יודעת לשמור על גבולות ולא מבינה שקשר דרך פורום או נט חזק פי 80 מכל קשר אחר, אפילו קשר טיפולי. התלות גדולה וחזקה הרבה יותר בגלל הזמינות - העובדה והידעה שהוא תמיד שם. רק ליאת לא מבינה את זה וזה קורה לה שוב ושוב. http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-757,xFT-666112,xFP-666112,m-Doctors,a-Forums.html

על מה את מדברת זה היה אירוע חד פעמי וזו לא אשמתה. ההוא היה נודניק ותלותי.

נו באמת. להאשים את ליאת בגלל שני מטורפים... ואיך אתם יודעים כמה מטורפים מתקיפים את אורנה ודרור?

כי ראיתי את דרכי, נעלמת ביער סבוך בין קירות חורשים, בתוך האדמה המדממת רגליים ננעצו, היכו שורשים. ולרגע יכולתי לשמוע עלים מלמדים שירתם, ורציתי לעלות גבוה לפרוח איתם. הכרתי טיפותיו של הגשם, נקבות בתוכי, יורדות מתחתיי, והרוח קרה ונואשת הקפיאה אותי, הכבידה עליי. ולרגע יכולתי לנגוע בקצה הכאב האפור, ורציתי לעלות גבוה לראות את האור, לראות את האור. אומרים השמיים כחולים מעלינו, מלאים באורות. אולי יום אחד אוכל גם אני לראות... לראות... ונפלתי לארץ בשקט עצמתי עיניי, אטמתי ליבי והרגשתי איך אני מתפרקת, מכל כאביי, מכל בדידותי. ולרגע יכולתי לברוח כנוצה על כנפה של ציפור, והצלחתי לעלות גבוה, לראות את האור, לראות את האור. ולרגע יכולתי לברוח כנוצה על כנפה של ציפור, והצלחתי לעלות גבוה, לראות את האור, לראות את האור.

אני מגיבה כי אני חושבת שייקח למנהלים פה זמן ואני לא רוצה שתרגישי לבד חס וחלילה !!!: כולנו היינו שם, לפחות מי שנכנס לפורום.. אני רק יכולה להבטיח לך שהחיים הם כמו עונות ולפעמים האושר נראה כל כך רחוק ולא מצליחים להיזכר שהיינו שם ובטח שלא מאמינים שזה יחזור... אחנו נוטים לשייך את התחושה האחרונה שלנו ולצמד לה את כל התקופות כלומר אני אם יש לי יום גרוע אני ישר רוצה למות כי החיים שלי זבל וברור לי שאת מאמינה בכל ליבך שהחיים שלך בקרשים אבל ברור לי שאת בדיכאון ובלי להכיר אותך (עדיין) אני מוכנה להישבע שהיה לך לפחות רגע אחד קטנטן של אושר ואם היה אז יכולים להיות עוד. הנוסחא לאושר באחוז גדול יותר מהזמן היא להקיף את עצמך באנשים שאת אוהבת ושאוהבים אותך, ולהבין שאנשים והחיים בכלל לפעמים מאכזבים ולקבל את זה כדבר שהוא בסדר, שקורה אין מה לעשות. אני חושבת שככל שתעמיקי לתוכך תראי שאת בשום אופן לא חושבת שעיקר החיים או הרוב הוא לא יפה ואם תהיה כנה אם עצמך אולי תצליחי לדעת שתהיינה תקופות יפות, אפילו יפות מאד, של אהבה, פריחה, ובתוכן גם קצת אכזבות...:) מחכה לשמוע איך את מרגישה, מישהי שאוהבת אותך

חיבקת אותי במילים שלך כמו שאף אחד לא עשה ואני אפילו לא מכירה אותך, אוהבת גם.

כל כך יפה כתבת לנואשת ,וגם נכון מאוד... ןאם באמת את רק נערה ,אזי את נערה בוגרת ולענין. כל הכבוד לך!

את מרגישה יותר טוב ממי? את רוצה לספר מה היתה או עדיין הבעיה?

זה נלחץ לי באמצע על האנטר... רציתי לחתום באוהבת שלך, דברי אליי