פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לפסיכולוגים התחלתי טיפול פעם ראשונה, הייתי בשתי פגישות עם מטפל איך אני אמור לדעת אם היא טובה לי איך יודעים אם יש כימיה אם זה מה שאני צריך. הוא היה בסדר למרות שזו רק ההתחלה אין לי נסיון מול מטפלים אחרים כך שלא משנה מה אני מרגיש לא יודע אם זה אומר שהטיפול טוב או לא. רציתי גם לדעת אם גם למטפלים יש לפעמים חוסר כימיה עם מטופלים ואם כן מה הם עושים, או שהם ממשיכים לטפל במישהו שלמשל מעצבן אותם או לא נוצרת כימיה מולו. תודה רבה יואב

יואב שלום, בעיני הדבר המרכזי בטיפול הוא קשר. קשר אינו מחייב את אותו הדבר שמכונה כימיה, או התלהבות ראשונית. לעיתים קרובות זוהי עבודה קשה לבסס קשר טיפולי טוב, ולעיתים זוהי הבעיה המרכזית ממנה סובל המטופל. לכן אם אתה מרגיש בנוח מול המטפל, אני לא רואה סיבה מיוחדת שתחפש מדוע לא להיות אצלו, נשמע שזה טוב דיו. אותה תשובה נכונה גםלחלק השני של שאלתך, בכל טיפול מטרת המטפל היא למצוא את הדרך, גם אצלו להתחבר וליצור קשר עם המטופל. דרור

שלום. אני בן 20, כרגע עתודאי, ואני בהרבה מבוכה משתף פה בבעיה (שלא הייתי מעז לשתף לולא הייתי מבין מהיא). כבר כמה שנים שהייתי חרד מלראות ילדים, מאחר שחשבתי שהם גורמים לי משיכה מינית. היו פעמים שהצלחתי להפגש עם ילדים ולדחוק את המחשבות, אולם היו פעמים בהם הייתי מבוהל מעצמי. ברור לי (גם בעקבות חומר שקראתי על העניין) שאני לא פדופיל ולעולם לא אפגע בילד! מאז שהבנתי את הבעיה נרגעתי- המחשבות פחתו. האם הן ישובו לפקוד אותי? מה כדאי לעשות? מבהיל אותי לחשוב שהגעתי למצב כזה...

שלום לך, נשמע לי שהמחשבות שלך מאוד הפחידו אותך, עד לכדי המנעות מקרבה לילדים. הבהלה מעידה על חשש שלך שלא תוכל לשלוט במחשבות, ואם תחשוב זה גם יקרה. הפחד הזה עלול לקרות לגבי מחשבות שונות, ובמקרים בהם ישנו איסור כה חמור כמו במקרה זה, הבהלה אף עולה. שמחתי לשמוע שהצלחת פחות לחוש חרדה ופחות להיות עסוק במחשבות הללו. זו התחלה טובה. השאלה אם זה קורה לך רק בתחום הזה, או שישנם חלקים נוספים בך שאתה חושש מהם. אם אתה מרגיש שזה מפחיד או מטריד אותך, אני מציע שתפנה לטיפול, תנסה להבין מה בדיוק קורה לך, מדוע חששת שאתה נמשך לילדים. הבנות אלו יכולות לעזור לך פחות לפחד מהדברים הלא ידועים לך. דרור

טיפול בילדים נפגעי פגיעות מיניות יעל פרי זהר (2007) ילד, עם השנים הולכים ומתרבים האיסורים על המילים, כבוגר תמנע ממילים מדוברות. ילד, עם השנים הולכים ומתרבים האיסורים על רגשות, כבוגר תבין שרגשות הורגים. ילד, עם השנים קשה מיום ליום חובת התבונה השותקת, כבוגר תדע הכל, תגיד מאומה. ילד-גבר, ילדה-אישה, הרחמים אינם חלים על הנידונים לאלם. ילדים שעברו פגיעה מינית חווים במלוא העוצמה את האיסורים על המילים, האיסורים על רגשות. גופם נחדר ונפשם כמו נעתקה ממקומה. קשה לתאר את עוצמת הבהלה, האימה והבלבול אותו הם חווים. באותו רגע איום בו נחדרו ונפרצו כל הגבולות, התחושה הנה כי נידונו לאלם, מעטפת עורם הפיזית והנפשית חוררה, והשבר כה גדול עד כי המילים באמת הופכות דלות מכדי לתאר את עוצמת הזוועה. התעללות מינית בילדים כוללת לרוב חוויה של מגע גופני או לא גופני בין ילד ומבוגר, בה הילד נתון לניצול או השפלה מיניים. היא כוללת מעשים שבהם יש מגע מיני ישיר בין הילד למבוגר או מעשים בעלי תכנים מיניים המיועדים לסיפוקו של המבוגר, כמו התערטלות בפני הילד או חשיפתו לחומר פורנוגרפי. היחסים בין הילד למבוגר מאופיינים בעיקר על ידי כוחנות, תוקפנות, שליטה ופיקוח מצד המבוגר, והנזק הנגרם לנפשו ולגופו של הילד הוא עצום (Webster, 2001 ). התעללות מינית יכולה להתרחש בתוך המשפחה או מחוצה לה, על ידי אדם זר או כזה המכיר את הילד. יש שההתעללות הנה אירוע חד פעמי ולעיתים היא מתמשכת זמן רב, אפילו כמה שנים (לביא– קוצ’יק, 1999). שכיחות התופעה משתנה כתלות בקריטריונים המתודולוגיים, אך נתונים עדכניים מצביעים על שכיחות שנעה בין 60%-41 , כאשר רק כחמישית מהקורבנות משתפים אדם אחר בכך שעברו פגיעה מינית. בנוסף נמצא כי התעללות מינית, לרוב, אינה אפיזודה חד פעמית וכי ילדים שנחשפים אליה חווים, לעיתים קרובות, טראומות רבות במהלך ילדותם, עובדה המגבירה את הסיכוי להתפתחות בעיות רגשיות בחייהם הבוגרים (Webster, 2001 ). הנזק הנגרם בשל ההתעללות המינית הנו רחב היקף הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך. בטווח הקצר קיימת פגיעה באיזון הנפשי הכללי כדוגמת הפרעות אכילה, הפרעות בשינה, פוביות, פחדים, בושה אשמה ודיכאון (לביא- קוצי’ק, 1999). מאפיינים קליניים בולטים של ההתעללות המינית בילדים על גיל ההתבגרות הנם: הערכה עצמית ירודה, שנאה עצמית, העדר יציבות אפקטיבית, שליטה ירודה בדחפים אגרסיביים, חוסר אמון בסביבה, התנהגות מתגוננת, תחושת ריקנות, העדר רגש, פיצול אמביוולנטי, אירועים חוזרים של אובדנות ונזק עצמי, דיכאון של נטישה ועוד (אדר, 1997). בטווח הארוך קיימת פגיעה בדימוי העצמי, דיכאון, התקפי חרדה, הפרעות שינה, הפרעות אכילה, הפרעות דיסוצאטיביות, קהות רגשית, הרס עצמי וקשיים משמעותיים בהסתגלות המינית (לביא-קוצ’יק, 1999). כמו כן חווית הטראומה גורמת לכשלים חמורים בקשרי הזולת, נפגעת היכולת למתן אמון, לאוטונומיה ליוזמה ולאינטימיות (הרמן, 1992). ילדים שחווים פגיעות מיניות גדלים באווירה של יחסים משובשים עד היסוד. שומה עליהם ליצור קשרים ראשונים עם מטפלים מסוכנים או מזניחים, עליהם לטפח אמון בסיסי במטפלים שאינם ראויים לאמון זה, לפתח יכולת לוויסות עצמי של הגוף בסביבה שגופם אינו עומד לרשותם, יכולת להרגעה עצמית בסביבה שאין בה נוחם ולפתח יכולת לאינטימיות בתוך מערכות שהיחסים האינטימיים בה מושחתים (הרמן, 1992). במשפחות מתעללות הגבולות החיצוניים הנם נוקשים ביותר לעומת הגבולות הפרוצים והמטושטשים שקיימים בתוך המשפחה. הילד הקורבן צריך להסתגל למשפחה בה ניצול, חודרנות ובגידה באמון הם מושגים מקובלים, ונאמנות למשפחה, סודיות והקרבה עצמית הנם המרכזיים שבמערכת הערכיים של המשפחה (אדר, 1997). בדומה לאדר, גם פרניס (1995), מדגיש את השוני שבין ההתעללות המינית בילדים ובין צורות אחרות של התעללות בילדים, בעצם קיומם של שני תנאים משולבים הייחודיים להתעללות המינית: ההבנה בדבר טבעה הספציפי של ההתעללות המינית בילדים כתסמונת של התמכרות עבור המתעלל וכתסמונת של סודיות עבור הקורבן והמשפחה. עבור המתעלל, בהתעללות המינית קיימים מרכיבים אגו-סינטוניים ממכרים הטמונים בטבעה המיני של הפגיעה המינית ובתענוג שהמתעלל חש באמצעותה. ההתעוררות המינית והפורקן המיני הבא לאחר מכן יוצרים אצל המתעלל תלות פסיכולוגית והכחשה של תלות זו. הילד הופך להיות כלי להתעוררות המינית וזהותו כאדם נשללת לחלוטין. להסתרת הפגיעה המינית והפיכתה לסודית ומוסתרת, סיבות רבות. ראשית ילדים תלויים במבוגרים מבחינה פיזית ורגשית ומגיל צעיר הם לומדים לציית למבוגר ועלולים כלל לא לדעת שמותר לסרב למבוגר (לביא קוצ’יק, 1999). לעיתים קרובות נאמר לילד לא לגלות דבר וכי מה שמתרחש הנו סוד בינו ובין המתעלל. סודיות המחוזקת פעמים על ידי איומים, אלימות או ענישה (פרניס, 1995). לחלופין, פעמים, הפעילות המינית מלווה בטובות הנאה כמו פינוקים, כסף ובגדים. מעמד הבת במשפחה עולה והיא הופכת לבת המועדפת המורמת מעל אחיה ואחיותיה, ולרוב אף מעל אמה. האב יכול בקלות להעביר את העדפתו מבת לבת אחרת, בדר"כ לצעירה יותר, הן בגלל התנגדות הבת להמשך היחסים או מפני שהריגוש המיני פחת (רימרמן, 1986). למעשה במצב זה, הבת אשר רכשה את כוחה באמצעות קשר מעוות זה עם אביה, הופכת לכודה במלכודת עכבישים עוקצנית ומסועפת. יתכן וברגעים מסוימים היא זוכה לחום ולקרבה אליהם היא כה משתוקקת אולם באותם רגעים בדיוק גם כל יישותה הנפשית נהרסת ושוב היא הופכת לקורבן תוך שימוש אכזרי בגופה ובנפשה. היא מטלטלת, נקרעת ולנפשה ששוסעה אין כוח די לשאת מורכבות איומה זו. ל’ בת ה-16, עברה התעללות מינית מתמשכת, היא סובלת מהפרעות אכילה קשות ומספר פעמים ניסתה לפגוע בעצמה. במהלך כל תקופת ההתעללות נאמר לה כי אם תדבר הכל יוכחש, איש לא יאמין לה והיא תישא באחריות לפירוק המשפחה. רק לאחר ניסיון אובדני שכמעט וצלח סיפרה לקרובת משפחה אחר המתרחש. ל’ הפנימה בצורה כה חזקה את דבריו של הפוגע ובמשך תקופה ארוכה בטיפול המשיכה לשאת באחריות ובאשמה הקשה מנשוא כי בגללה התפרקה המשפחה. רובד נוסף שייחודי להתעללות המינית ומגביר את עוצמת הבושה, תחושות האשמה וככזה המוביל להסתרת והכחשת האירועים הנו הגירוי הפיזי שעלול להתעורר כתוצאה מהפגיעה. מגע עור אינטנסיבי וגירוי הגוף במשך הפעולה המינית יוצרים מצב של גירוי פיזי ופסיכולוגי בילדה. הגירוי הפיזי יכול לגרום לתחושות גוף עזות, משולבות וסותרות, של כאב נוראי והתעוררות מינית, רמות החרדה אותן חווה הילדה מתעצמות עוד יותר על ידי תחושת חוסר האונים ושליטת האחר בה. כל זאת כאשר ההתנסות המבלבלת מבחינה חושית מתרחשת בהקשר בו מנסה המתעלל לפצל ולהכחיש את קיומה של ההתעללות המינית וזאת באמצעות טקסים שונים דמויי דממה, חשכה, מגע פיזי טקסי, הימנעות מקשר עין ויצירת אינטראקציה נוקשה וטקסית (פרניס, 1995). גם "בלבול השפות" בין המבוגר לילד, כפי שמיטיב לתאר זאת פרנצי (1933, אצל:פרנצי, 2003) מוביל לחרדה איומה, משתקת, מפרקת ובסופה גם להפנמת רגשי אשמה של המבוגר המתעלל, בקרב הילד, קורבן ההתעללות המינית. פרנצי (1933) מתאר את האופן בו לילד יש פנטזיה על משחק עם מבוגר, משחק העשוי ללבוש גם אופי אירוטי, אך כזה הנשאר כל הזמן, עבור הילד, בממד של הרוך. לא כן הדבר עבור המבוגר בעל המשאלות המיניות שהנו בשל מבחינה מינית וכזה המרשה לעצמו להיסחף לאקטים מיניים עם הילד. כאמור, במצב נוראי זה הילד חש חסר אונים וחרדה מפרקת, אישיותו שטרם גובשה חווה טלטלה עזה כזו שאינה ניתנת לעיקול ולעיבוד. וכדבריו של קוהוט (1987, עמ’ 371 אצל: קוהוט, 2005, עמ’ 172) ".. המקור החשוב ביותר למבנה פסיכולוגי מתפקד היטב הוא אישיות ההורים, ובאופן ספציפי- יכולתם להיענות לתביעות הדחף של הילד בתקיפות בלתי עוינת ובחיבה לא פתיינית.. אם נחשף הילד באורח כרוני לתגובות הוריות בלתי בשלות, עוינות או פתיניות כי אז החרדה או גריית היתר רבות העוצמה הנובעות מכך יובילו לדלדולה של הנפש הגדלה.." הנפש המדלדלת נדרשת להישמר מפני פרגמנטציה וכאמצעי לשרוד פעמים רבות היא תנקוט במנגנונים הגנתיים ודיסוצאטיביים. סאמיט (1983) מתאר, כיצד עשויה הילדה לגלות מצבי מודעות שונים כדי להימנע מכאב או להתנתק מגופה כדי שלא לחוש בהתעללות. אחד המאפיינים של ילדים שחוו התעללות מתייחס לשימוש השכיח במנגנוני הגנה פרימיטיביים- הכחשות, השלכות, בידוד, פיצול, רגרסיה והדחקה. הילד נוטה להתנתק ולבודד את עצמו מהרגש הכרוך בכאב ובהשפלה, הוא נוקט בפיצול של דמויות ההורים, מעוות את החוויות המכאיבות ולאורך זמן מתעוותת ראיית המציאות שלו והוא עלול להאמין כי הוא הגורם להתעללות (פינצי ועמיתיה, 1999). מנגנון הפיצול על פי קליין (1946, אצל: סגל, 2003), הנו כתגובה הגנתית - עולמו של הילד מורכב מחלקי אובייקט הנחלקים לרעים הורסים ולטובים מגנים. המשימה הפסיכולוגית הראשונה של התינוק היא טיפול בסכנה הנובעת מדחף המוות. סכנה הנחווית על ידי התינוק כאיום של הרסנות פנימית (כגון פנטזיות של טורף ונטרף). הדרך לטפל באיום זה הנו כאמור, באמצעות פיצול פנימי של טוב ורע, פיצול והפרדת מקור הסכנה מזה שנמצא בסיכון (אוגדן, 2003). ה"פיצול" נתפס גם כפעולה שמארגנת את החוויה הראשונית של התינוק לקטגוריות של עונג ואי עונג, סכנה וביטחון וכיוצ"ב. כל אירוע קיים כשלעצמו, אך לא ביחס לעצמי, המתקיים לאורך זמן או מצוי בקשר עם משהו פרט לעצמו (אוגדן, 2003). במקרים קשים של פגיעה מינית הילד נעזר במנגנונים אלו כדי להמשיך ולשרוד . הילד זקוק לאשליה של הורים טובים כדמויות מציאותיות בעולם החיצון, ואילו הקווים ההורסניים והרעים של ההורים הפוגעים הופכים לאובייקטים פנימיים רעים שאתם האגו מזדהה. ש’ בת ה-5 נפגעה מינית ע"י בן משפחה. בחדר טיפולים המשחק מבולגן ומבולבל, הבובות מתבלבלות בתפקידים, החיות הולכות לאיבוד, לי ניתנים מספר הנחיות סותרות והרצף הסיפורי אף הוא מבולבל ולוקה בחסר. אני מתקשה לעקוב אחר המתרחש ולבסוף משקפת בפני ש’ את תחושותיי ואומרת שאולי גם היא לעיתים חשה כך – מבולבלת, אבודה. לרגע אחד, בתוך הכאוס שבחדר, ש’ עוצרת, היא מביטה בי ואומרת "אני מבולבלת, ילדה רעה ומבולבלת אני רוצה להיות ילדה טובה לא רוצה להיות ילדה רעה ומבולבלת". מנקודת מבט של תיאוריית ההתקשרות, בילד אשר חווה הורות מתעללת ופוגענית, מתפתחות הפרעות רגשיות, עקב מודלים סותרים ובלתי תואמים של דמויות ההתקשרות, אשר מובילים לעיוותים הגנתיים ולנקיטת דיסוציאציה הגנתית. כאשר התנהגות ההתקשרות של הילד מתעוררת ובתגובה הוא נענש או נלעג על ידי ההורה, או שכתגובה לראייה נכונה את המציאות המשפחתית, הילד נענש או מואשם, נוצר מצב לפיו בייצוגים הפנימיים של הילד, הכוללים הן את דמויות הוריו והן את עצמו, יהיו 2 מודלים סותרים, תפיסת החוויות תיוותר מעוותת והילד יאלץ להרחיק מהמודעות את הזיכרונות עליהם נענש (בולבי, 1988). גם הרמן (1992) מתייחסת לכך שילדים שחוו התעללות מפתחים סגנון התמודדות דיסוציאטיבי. מצב דיסוצאטיבי הנו מצב שבו האירוע אינו מקודד בזיכרון כחוויה הוליסטית, שלמה ומאורגנת. בדיסוציאציה יש ניתוקים, פיצולים ולעיתים חלקים שלמים מהאירוע נשכחים (אליצור ואחרים, 1998). הזיכרון הטראומתי, מאופיין בדרך כלל, בהיותו דיסוצאטיבי. לרוב, אין לזיכרון זה עלילה והקשר מילוליים, והוא מקודד בתחושות ובתמונות חיות (הרמן, 1992). הפסיכיאטר וואן דר קולק (1995) העלה סברה שבזמן שמערכת העצבים הסימפתית שרויה בעירור גבוה, הקידוד המילולי של הזיכרון מושבת ומערכת העצבים המרכזית חוזרת אל צורות חושיות ואיקוניות, השולטות בילדות המוקדמת. חסרון העלילה המילולית וצורת הזכרון החווייתית והחזותית, אופיינית לפעוטות ונראה שהיא חוזרת ומופיעה גם אצל ילדים ומבוגרים בנסיבות של אימה כובשת. סגנון התמודדות זה, בקרב ילדים שעברו פגיעות מיניות, נחקק ונלמד היטב ומוביל לעיתים לידי כך שבבגרותם, קיימת התעלמות או המעטה בערכם של אותות ורמזים חברתיים, שבנסיבות רגילות היו מעוררים את דריכותם לסכנה. באופן שכזה נפגעות התעללות, פעמים רבות, מוצאות את עצמן שוב ושוב במצבי פגיעות והן נותרות קורבנות (הרמן, 1992). ד’ בת 17 עברה מספר פגיעות מיניות במהלך שנות חייה. בטיפול ד’ מתארת כיצד כשנער מחמיא לה מיד היא מסתנוורת ונהיית עיוורת. למעשה אלו גם הרגעים הבודדים בהם היא חשה חיה ושלמה. תיאור מצמרר וקשה זה המחיש בעוצמתו את הריקנות העצומה ששוררת בד’, אותו צורך קיומי ב"אחר" שיראה אותה, יגע בה ויפריח חיים. רק באמצעות ה"אחר" ד’ מרגישה את עצמה, רק כך היא "חיה", בלעדיו, הכול מרוסק ומפורק, חסר בסיס, חסר שלד, חסר קיום.. בתהליך טיפולי ארוך נדרש הצורך להבחין בצרכיה האמיתיים לחום, מבט, ליטוף ואהבה, אשר תורגמו למין. הצורך להתחיל ולראות שיש ד’ בתוך המעטפת של הגוף, יש ד’ עם צרכים ותשוקות ומשאלות, ד’ מלאה ברגשות. עמדתו של התרפיסט המטפל בילדים שעברו פגיעות מיניות התבוננות במורכבותם של יחסי הריפוי, כפי שמתארת אותם הרמן (1992), מאירה ומאפשרת התבוננות על המורכבות הנפשית שנפגעי הטראומה נתונים בהם. הפגיעה הראשונית במגוון היחסים עם האחר עד כדי רצון להתנתקות, בריחה, הימנעות, סגירות ובידוד מוחלט ומאידך הצורך הנואש וההזדקקות לאחר כדי לשרוד, חוסר האונים, תחושת הקורבנות, יחסי הכוח והשררה, האימה החרדה והדריכות התמידית לתגובות הזולת אשר עוטפים את כל עולמו והוויתו של נפגע הטראומה מובילים לידי שיחזור בלתי נמנע של אותם דפוסים שנלמדו, באמצעות ההשלכות ויחסי ההעברה, גם באותה מסגרת טיפולית, שמורה ועוטפת. הילד שעבר טראומה מינית ואשר סבל מהתעללות ואלימות, חווה דינמיקה מעוותת של יחסים. יחסים פוגעים, הרסניים ומשפילים, יחסים אשר וודאי טלטלו וערערו את קיומו הפיזי, הנפשי והרגשי. אותה עוצמה הרסנית חודרת ליחסים הטיפוליים וככזו הנה מחייבת התבוננות והבנה מעמיקה ביחסי הטיפול. ללא הבנה מעמיקה של הקושי והמורכבות המצויה בקשר הטיפולי, הבנה של ההעברה הטראומטית, ושל הטראומטיזציה החלופית, עלול הטיפול להיכשל ובעצם לשחזר שוב סוג של יחסים פוגעים, נוטשים, יחסים המעוררים תחושה של כשלון, ערך עצמי מופחת, מחשבות אפשריות מצד הפציינט על ההרסנות האדירה המצויה בו שהצליחה לכלות אפילו את היחסים הטיפוליים וכיו"ב. על המערכת הטיפולית, המתבצעת בתוך מערכת של יחסים, ליצור, לבנות ולשקם את אותם אינטראקציות עם הזולת, שנפגעו פגיעה כה חמורה ולשקוד על הרחבתם של גבולות ההכלה וההחזקה. י’ בת ה-11, הופנתה לטיפול לאחר ניסיון אובדני שביצעה. אמה, וכל סובביה לא הבינו את פשר האירוע והגורמים שהובילו לניסיון באובדני. י’ הייתה ילדה נעימה, תלמידה טובה, בבית תמיד הקפידה לסייע לאם וזו תיארה אותה כילדה שקטה ללא קשיים מיוחדים. ניסיון האובדנות היה בגר הפתעה מוחלטת לאם. במהלך הטיפול י’ חושפת בפני ניסיון לאונס שעברה מספר שנים קודם לכן. כשאני בודקת את הדבר עם האם היא מציינת כי אכן היה אירוע כזה אך "י’ כבר עברה אותו... זה לא מעסיק אותה... ובכלל למה להתעסק בעבר" . האם מופתעת שי’ בכלל זוכרת. אך י’ זוכרת. חלקים מסוימים יותר וחלקים אחרים פחות, היא חשה מבולבלת כואבת מתקשה לתת מילים. לאט לאט דברים מתבהרים. בצעדים איטיים קדימה ואחורה ניתנת לה הזכות והאפשרות לזכור ועם האפשרות הזו, גם האפשרות לעבד את אותן חוויות קשות. הורים רבים מנסים להגן על ילדיהם מפני "התעסקות בכאב". לעיתים קיימת אמונה שמכיוון וילדים הם "קטנים" נכון יותר "לתת לזמן לעשות את שלו", עולות תהיות בדבר יכולתם לזכור דברים ולהבין את משמעותם של אירועים. פעמים רבות יש גם דרישה מודעת או לא מודעת של הסביבה המשפחתית ב"השתקתם של האירועים" מתוך חשש לפירוק המשפחה, בושה ועוד. חשוב להדגיש כי ילדים זוכרים. כל חוויה נחרטת באופן שונה וברמות שונות של התודעה. חווית הפגיעה המינית מהווה אירוע כה טראומתי עד כי אצל ילדים רבים שנפגעו ניתן לצפות במצבים דיסוצאטיביים. לזיכרון החלקי, המנותק, הדיסוצאטיבי רווח ראשוני גדול. רבים מקרב נפגעי טראומה שלקו בזמן האירוע בהתנסויות דיסוציאטיביות (peritraumatic dissociation ), מציינים כי הייתה להתנסות זו השפעה אדפטיבית - הפחתה מעוצמת הכאב וההשפלה הכרוכה בזכירה מלאה ומקיפה של האירוע הטראומתי(Candel & Merckelbach, 2004 ). עם זאת השפעותיה של הדיסוציאציה ו"הניתוק מן הכאב", לטווח הארוך, יקר ביותר. קיים קושי לעבד את החוויה ולהגיע לשליטה עליה באמצעות שחזור ובנוסף נמצא כי קיים קשר הדוק בין הופעתם של זיכרונות דיסוצאטיביים, בשלב הראשוני שלאחר הטראומה, להתפתחותה של תסמונת כרונית פוסט טראומטית (Candel & Merckelbach, 2004 ). כאשר לטראומת האירוע עצמו מצטרפת אימתה של הסביבה אשר בצורות לא מודעות מעודדת את השתקתם של אותם זיכרונות קשים (מסיבות שונות, אשר רק חלקן תואר לעיל), נותר הילד בחוויה של בדידות עזה, ועם עוצמה איומה של כאבים וזיכרונות לא מעובדים, שבשלב מסוים, לעולם יחפשו את פורקנם. בטיפול יש לשאוף לאפשרות לשמוע ולאפשרות להשמיע. ההתעללות עטופה בחשאיות ולרוב נעשית בחדרי חדרים, לרוב קיים סביבה קשר של שתיקה, והפגיעות, חוסר האונים והחולשה הנם כה קשים עד שפעמים רבות לילד, לילדה, לנער או לנערה שעברו את הזוועה לא נותר עוד כוח לצעוק, לזעוק, לדרוש את הסיוע, המבט, האמונה בעצמם ובעצמיותם. מחובתנו, להיות שם, אתם, בתחילה כילדים ואחרי כן כנשים וגברים, לסייע להם להסיר ולו במעט את האיסורים על המילים.. האיסורים על רגשות.....

אני תמיד רואה את עצמי בתור ילד...בתור נער,בתור מישהו שגילו פחות מגילי... ופתאום הבנתי למה-אני רוצה להיות שם,אני רוצה לחזור להיות ילד ,אני רוצה לחזור להיות אותו ילד אשר צריך את המגננה של ההורים שלו,אשר צריך את ההגנה של התא המשפחתי שלו...כי אני מפחד,מפחד ,מפחד!!!!!!! יש כלכך הרבה דברים מפחידים בעולם הזה,ואני לא רוצה להתבגר,אני לא רוצה הכיר בעובדה שאני בן שלושים עוד מעט,אני לא רוצה להכיר בעובדה שאני יאבד את ההורים שלי,אני לא רוצה להכיר בעובדה,שעוד מעט הם ילכו ממני,ואני אשאר לבד בעולם הזה...ואני אמשיך לפחד ,כי אני מפחד!!!!!!!!! ואני מפחד כי אני לא יודע להמשיך ליצור חברויות,אני לא עברתי עדיין את השלב הזה שבו אני הולך לבד,ומרגיש נוח עם מה שעשיתי...אלוהים להודות בגילי,שאני עדיין מפחד,זה מפחיד אותי...אני לא מרגיש שייצרתי קשר מספיק הדוק בשביל לומר-אני כבר לא מפחד,להוית מי שאני ומה שאני-והכל מבולבל לי.... אני לא יודע כבר במה לגעת בטיפול שלי-אני כלכך מבולבל.....

שלום אוהד, התיאור שלך נוגע ללב. אתה מתאר בלבול גדול, הצפה רגשית, ובעיקר הרבה חרדה וחוסר אונים מול מה שאתה חווה כיחסי כוחות לא הוגנים בינך לבין העולם. אתה צודק. העולם יכול להיתפס לעיתים מפחיד ועוין, בעיקר כאשר מתבוננים בו דרך עיניו של ילד. שמחתי לשמוע שאתה בטיפול. המפגש הטיפולי מזמן חוויה חדשה של ביחד, מתוכה אפשר להתחזק ולצמוח אל תפיסת עולם ותפיסת עצמי אופטימית יותר. תן לעצמך את הזמן. בינתיים, נשמח להיות כאן בשבילך כאוזן קשבת ליל מנוחה ליאת

אוהדי ילד יקר אתה בהחלט ילד מה זה גיל שלושים אתה ילד אנשים גדולים ממך פי שתיים פוחדים, כמוני למשל. אתה ילד כל החיים לפנייך. לך לטיפול תפחד מול מישהו ואל תבהל מזה שאתה פוחד. אל תישאר לבד קח את הבלבול ואת הפחדים למישהו שלא נבהל מהם, פסיכולוג כן? בהצלחה ילד יקר, מרים

הדבר הראשון שחשבתי ברגעים הראשונים שקראתי את מה שרשמת,זה לשים את הראש שלי על ברכייך,ולבכות ,פשוט לבכות,ושאת תחבקי אותי,ושהפחד יעלם... למה את מפחדת מרים??? מה אותך מפחיד??

היי ליאתי, מה נשמע? אחרי עוד שבוע מבולבל, אני יותר טוב. שבוע שעבר כשכתבתי לך שאין לי כוח, כתבת לי: "אפשר לקחת את ה"די" בכל מיני צורות גם לצידה, לאוורר סוגיות שאינן נפיצות, ולהתבונן בטוב יחד." זה לא מצליח לי. היא לא נותנת. היא אומרת: "את בורחת". לא נורא. אני מקבלת את זה בחיבה :-). ועוד מילה, ההודעה של נועם (נועם, מה נשמע? ונמש, מה שלומו?) מאוד נגעה בי. היו לי כמה דמויות כאלה משמעותיות במהלך החיים. אני חושבת שהן קצת (אני מתלבטת בין "הצילו אותי" ל- "תרמו לי"... אני חושבת ש"הצילו" יהיה יותר מדויק, אז...) הצילו אותי. שבת שלווה שלווה. נורית

לא יכולתי שלא לכתוב לך מילה... תודה על ההתעניינות בשלומנו. נמש מתוק כתמיד, ישן כאן על הפוך לצידי... אפשר לראות שהוא חולם, הוא זז כאילו הוא רודף אחרי משהו, לפעמים גם מיילל מתוך שינה... אני... אני בתקופה קשה, די נטולת מילים להביע. צריכה יותר ויותר מהמטפלת, צמאה למגע המנחם והמרגיע. היא מאוד מעניקה, דואגת, ומחזיקה לא מעט בשבילי. אין טיפת מנוחה בטיפול כרגע, אני דווקא רוצה, אבל אי אפשר... גם כן מילה, תראי איך השתפכתי... בתקווה לעוד דמויות משמעותיות בחיינו (ומי ייתן ונהיה גם אנחנו משמעותיות כך לאחרים...) שבת שלום, נועם (ליאת - תודה תודה. באמת.)

נועם, אני שמחה שכתבת לי מילה, ועוד יותר שמחה שהשתפכת... שומעים שקשה לך. אני לא מומחית גדולה (או יותר נכון, מומחית קטנה מאוד) אז אין לי מילים חכמות לכתוב לך. זה יעזור אם אני אכתוב שאני מכירה את המקום הקשה ואת זה נטול המילים? כנראה שלא... כל כך כיף לשמוע שהמטפלת מעניקה, דואגת ומחזיקה בשבילך (האמת, זה מרגיע גם אותי). אני מקווה שאת מאפשרת את זה לעצמך... המקום הצמא... הוא נורא כואב... אני אצטט את ליאת ואכתוב: "אני סומכת עלייך שתדעי להילחם על ה'די'ים המתחייבים." :-) כשנורא נורא כואב *מותר* גם לנוח קצת. את יודעת, אני דווקא ניסיתי "להיגמל" מהדמויות המשמעותיות האלה. כנראה שזה לא ילך... ולהיות משמעותית לאחר זה חתיכת תיק. אני צריכה לחשוב על זה... ;-). ודבר אחרון, שקלתי גם לאמץ בעל חיים. אני חושבת שזה יכריח אותי להיות יותר רכה, פחות נוקשה ונלחמת. כרגע זה יהיה יותר מידי בשבילי. אז אני מקנאה בך על נמש... תמסרי למתוק דרישת שלום חמה חמה. ונשיקות לך. ליאתי, נו... את יודעת... נשיקות. נורית

נורית יקרה, אני קונה בשתי ידיים את ה"אני יותר טוב" שלך. מול ציפיות צנועות קורת הרוח הופכת אפשרית יותר, וזמינה. יופי. איכשהו, בגלל שבוע קצת עמוס רגשית, השיח שלנו לא הושלם. טוב שיש מי שלא נותן לך לברוח. אני סומכת עלייך שתדעי להילחם על ה'די'ים המתחייבים. גם אני, כמוך וכמו נועם (אין בעד מה...), יודעת להוקיר תודה על אנשים יפים שנקרו בדרכי. הקונץ הכי גדול זה לדעת לזהות אותם מבעוד מועד, להכיר בטוב שהם מציעים לנו, ולהתכופף להרים. שיהיה טוב לכולנו, ושקט ליאת

אני לא מוצאת את המילים הנכונות שיסבירו אותי , לא כאן וגם לא בטיפול (כבר יותר משנה), חבל שאין מישהו שיכול לתרגם אותי למילים . אבל מאז שאני שם איבדתי תקווה לשינוי (לא שאני מאשימה מישהו ) , אבל אני מיואשת , אני חיה חיים נורמלים כיביכול , אבל אני עושה הכול כי צריך ,ומחכה כבר שכול יום שיסתיים , החלק היחיד שאני באמת "נהנת" ממנו זה החלק שבו אני ישנה . הגעתי לטיפול עם תקוונת קטנה לשינוי , אבל איפשהו משהו בדרך גרם לי להבין שאין סיכוי וחבל שאני מבזבזת כאן זמן ( בעולם) אני תמיד נשאר אני . מה זה שווה לחיות אם לא באמת מצליחים לחיות ?(הכול מסובך ומפחיד ) יש לך פיתרון פרקטי בשבילי ?! (ובבקשה אל תגידי לי לדבר איתה על זה , כי כבר עשיתי את זה וזה לא עוזר )

שלום מישהי, הכותרת שנתת לפנייתך מכוונת מאד גבוה, אל עבר המהות והמשמעות של החיים, והנה בסוף דברייך את מבקשת פיתרון פרקטי. אני לא כל כך בטוחה איזה פיתרון את מחפשת. האם פיתרון לחידת מהות החיים? האם לקושי שלך לתרגם את רגשותייך למילים? האם לקושי שלך לחיות חיים מלאים ומספקים? שלושת אלה אינם יכולים לבוא על פתרונם באופן פרקטי. לטעמי, זה עניין של מכוונות, חיפוש מעמיק, נכונות לשלם מחירים, ובעיקר של לקיחת אחריות. ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר: ברמה הפרקטית, כדי להביא להקלה בתחושות הדיכאון והחרדה שלך, תוכלי להיעזר בטיפול תרופתי, ולשם כך יש צורך בפגישה אחת אצל פסיכיאטר. זה הכי פרקטי שאני מצליחה לחשוב עליו כרגע. בהצלחה ליאת

הי, מה זאת החיה הזאת אינטימיות? כולם מדברים על זה כאילו שזה דבר מוסכם תוכלו לענות על זה בבקשה

שלום ריקי, פתחתי למענך מילון לועזי-עברי. קבלי - אינטימי - (ר' intimus = קרוב ביותר), נפשי, לבבי, טמיר; ידיד-נפש; קרוב ביותר. בדר"כ, כאן בפורום, אנו מדברים על קרבה ואינטימיות הנוצרות בחדר הטיפול, ואשר מעוררות אצל חלק מהאנשים חרדה גדולה שמא יסתיימו באכזבה ונטישה (כפי שאולי קרה בעבר). מקווה שנפתרה התעלומה :-) ליאת

את מצחיקה...

ליאת , תודה. עדיין לא ניפתרה התעלומה ושאלתי שאלה לא תמימה עד כדי כך. אני שואלת מה יוצר קירבה ואינטימיות ואייך מזהים את זה, ולא את החרדה מזה. אני שואלת גם על הטיפול שלי וגם על מחוץ לטיפול, למשל עם בנים בתודה מראש

ליאת יקרה אני כבר סופרת את הדקות עד יום שני,נגמרה לי כבר הסבלנות ופינתה את מקומה לספק, אולי זה לא הצליח? למרות שעד אתמול הייתי אופטימית. איך עוברים את השבת? שילחי לי קצת דברי חוכמה שירגיעו אותי ,את תמיד מצליחה בדרך המיוחדת שלך. שבת שלום ,ואיריס.

איריס יקרה, לצערי, אין דברי חכמה שיכולים להאיץ את השעות, ולמרבה המזל שום דבר גם לא יכול לעצור אותן. כולנו נעים על פני ציר הזמן, מחכים להרפתקה הבאה, ומקווים לטוב. נדמה לי שאמרתי פעם למשתנה, שכאשר אנחנו לוקחים על עצמנו פרוייקט, עלינו לצפות לכל מיני הפתעות וסיבובים חדים, ולזכור שמה שחשוב הוא החתירה המתמדת אל היעד הסופי. הגם ששתינו מכירות בערכו של מה שהושג במאמץ, אני מאחלת לך שהפעםן יילך בקלות. אמן אמן... שלך ליאת

אני יכולה בבקשה לכתוב לך?למייל.

את מוזמנת.

בוקר טוב ליאת אחרי שבוע עבודה אינטנסיבי ועניינים אישיים, נדמה לי שקרסתי אתמול והתחלתי לבכות בעבודה. לא הצלחתי להפסיק. לא נעים...איך מפסיקים? ניסיתי להסתתר מאחורי המסך, אבל הבוס ראה אותי:) מאד מרוצים ממני. הוא רוצה שהדמעות שלי יהיו דמעות של אושר... לא יודעת איך אני מגיעה למצב כזה במאמצע העבודה שוב הדמעות זולגות..מה נסגר איתי? רגישות מחורבנת...

שלום מימי, שבוע אינטנסיבי ועניינים אישיים יכולים להטיל מעמסה כבדה על כל אחד מאיתנו, וטוב שהמתח מצליח לפלס את דרכו החוצה באמצעות הדמעות. טבען המחוצף של הדמעות עלול לסבך אותנו באי-נוחות, בעיקר כאשר הן מחליטות להגיח מתוכנו ללא התראה מוקדמת. למרות שלעיתים קרובות זה כרוך במבוכה, יש בבכי גם משהו שיכול לגייס מהסביבה היענות ואמפתיה. אם הבוס שלך היה רוצה שתבכי אצלו מאושר, הוא ודאי יהיה קשוב וסבלני גם לדמעות מסוג אחר. אני שמחה לשמוע שמרוצים ממך. גם אנחנו :-) שבת מנוחה ליאת

ליאת איפה את? דווקא עכשיו הפסיכולוגית שלי בחו"ל.. אגב, לא נפגשתי איתה לפני הנסיעה ולא נראה לי שאחריה... הבוס באמת מקסים, הוא לא וויתר לי באותו היום ורצה לדעת במה מדובר (הוא היה בטוח שיוכל לעזור..לא כמו הפסיכולוגית:) וטוב שהמתח יוצא בדמעות? לא חושבת...

לראשונה בחיי אני נותן למילים ולמחשבות לצאת החוצה אל מחוץ לתודעה. גדלתי עם אמא חרדתית,בורדרית.גדלתי עם אבא קר ,עם אבא שלא מדבר... ואלו הזכרונות שלי שאני סוחב עם עצמי...אני סוגר את עצמי בגלל שאני סוחב את הזכרונות האלו,ואת דפוסי ההתנהגות האלו,ואני רק עכשיו מבין ,מה שזה בעצם גורם לי,שבמקום לחיות את החיים שלי,אני חי את החיים של משהו אחר....את דפוסי ההתנהגות של משהו אחר,את דפוסי החשיבה של משהו אחר,את הדפוסים לא שאני בניתי אותם ולא שאני רוצה,אלא את הדפוסים שינקתי מהעולם החיצון...

שלום 'אני', ההבנה וההכרה בכך שאתה מתנכר לחלקים אותנטיים שלך, בשל הצורך להתאים לצרכים ולרצונות של אחרים, חשובה מאין כמותה. זו יכולה להיות נקודת פתיחה טובה מאד לטיפול פסיכודינמי, בו תוכל לברר בנינוחות מה ב-א-מ-ת אתה רוצה וצריך, ולהתחיל להניע את חייך לעבר מטרות חדשות, בנפרד מאלה שהוגדרו ע"י האחרים. כנראה שאף פעם לא מאוחר. בהצלחה רבה ליאת

אני אל יודע מה באמת חשוב לי ומה באמת מניע אותי....אני חושב שאני לא יודע,אני לא באמת מכיר את עצמי יותר מדי,אני כן יודע שאני מושפע מאחרים,מושפע ממה שאנשים אחרים אומרים לי,מושפע מה"מה שנורמלי לעשות"ולא מה שאני רוצה לעשות.... הצילו???

ערב טוב, היש הבדל בין פסיכולוג שהולך למדריך לבין פסיכולוג? יש הבדל בתכנים?

שלום גילה, כמעט כל פסיכולוג נעזר מדי פעם בהדרכה כזו או אחרת. ההדרכה מסייעת לפסיכולוג לטפל ב"נקודות העיוורות" שלו, לרווחת הטיפול והמטופל. ההדרכה אינה אמורה להשפיע באופן ישיר על התכנים בטיפול, אלא על ההבנה של המטפל את המקרה או את רגשותיו שלו מול המטופל. בברכה ליאת

יש לי מין טכניקה שאני משתמשת בה כשאני מפחדת ממשהו. אני פושטת מתנתקת מהדבר ומהמחשבה עליו, עד לרגע שהוא אמור לקרות, ואז אני נכנסת או עושה אותו בלי חשיבה. וכך בדיוק קורה לי לפני הפגישה. אני מתנתקת כל השבוע, לא חושבת על מה היה, על מה אני רוצה להביא בפניה השבוע. כלום, ואני נכנסת כל פעם כאילו אני נכנסת למקום חדש! אני גם יכולה לשלוט ברגשות שלי, פשוט להקפיא אותם, עד כדי שאני גורמת לה לבכות אבל שולטת בעצמי. ואם אני ממש נשברת מולה, אני בורחת. קמה והולכת - פשוט ולעניין. מה דעתך על זה?

אנה, העובדה שאת שואלת מה דעת האחרים על התופעה הספציפית אצלך מראה כמה את אולי מרגישה שיש לה עוד רבדים נוספים ואולי אף סיבות נוספות בשבילך ל'התמודדות' קלה יותר עם הרגשות העולות אצלך בפגישה, בעקבותה ואחריה...? לפעמים כל כך קשה להעלות זכרונות ורגשות כואבים, כך שכדי לא 'להתמוטט' או להרשות לעצמנו להרגיש פגיעים אנחנו פשוט מתעלמים מהרגשות במקום להסתכל להם 'בעיניים' ולא לברוח... זה כן נכון שאנחנו צריכים להרגיש בטוחים בתוך מסגרת הטפול כדי לשחרר את שבאמת מכביד על ליבנו... חשוב אכן לבדוק את עצמנו בכנות כדי שנוכל להפיק את המירב מהטפול ואם זה לוקח זמן, סבלנות... אנחנו נותנים לתת מודע לשחרר רק כשאנחנו מוכנים ואז, אין זמן טוב יותר לגדול וללמוד על עצמנו. מחזיקה לך אצבעות אנה. שיהיה מסע מאמין ומוצלח.

שלום אנה, המנגנון שאת מתארת הוא אחד מני רבים המסייעים לנו להתמודד ביעילות עם מצבי לחץ. נדמה לי שהבעיה אינה טיב המנגנון, אלא הגדרת המצב. את מתייחסת אל הטיפול כאל סיטואציה בעלת פוטנציאל מאיים מאד, ומפעילה כנגדה הגנה מסיבית של ניתוק. חשוב להכיר בחרדה שלך מול קרבה בינאישית, או מול האפשרות שתיד?ח?קי אל מקומות מאיימים כנגד רצונך. ודאי ירגיע אותך לדעת שאת המנווטת העיקרית של הטיפול שלך. תוכלי לדבר על כך עם המטפלת שלך, ולבקש ממנה לכבד את קצב ההתקדמות שלך. עליך לזכור שאחרי הכל, טיפול פסיכולוגי יכול להיעשות רק באמצעות מפגש בינאישי פתוח ומתוך כנות גמורה. אם קשה לך לגעת בתכנים מאיימים, מוטב לדבר על הקושי והפחד שלך על פני לברוח מן החדר. בהצלחה ליאת

ברחתי עכשיו מהפגישה. זה לא היה כל כך באמצע זה כבר היה לקראת הסוף, נתקפתי סערת רגשות, שאפילו לעצמי לא יודעת כל כך להסביר, והדמעות כבר התפרצו להן וקמתי ונמלטתי. ואני כל כך בעצם רוצה שיהיה לה אכפת ועושה הכל כדי להמאיס. נשארתי בעצם לבד. כל מה שנותר הוא לדבר עם המקלדת. כמה עלוב

מזדהה עם מה שאתה עובר...

שלום מעלה, קודם כל, אנחנו לא סתם מקלדת... :-) שום דבר לא עלוב. קשה לך מאד, והיום פעלת את זה במקום לדבר את זה. אני בטוחה שהיא רואה ויודעת, ושאכפת לה. תמיד אפשר לנסות שוב. צר לי שלא הייתי כאן, בשבילך, מוקדם יותר. את לא לבד. ליאת (ומה מצב השקדיות?)

כן אתם לא מקלדת, אבל זו ההרגשה. אני לא לבד בחיים. אני אם ורעיה. אבל שם הכל התקלקל והסתכסך. ואני לבד עם הבלבול. וכבר שבועות מתנהגת את המילים שלא נאמרות. ומחשבות הפגיעה בעצמי הופכות לחברותי הטובות ביותר. השקדיות בגובה של 300 -400 מטר מעל פני הים ראיתי שקדיות פורחות. אני גרה נמוך יותר ואחפש היום לראות האם פרחו.

לא ראיתי שקדיות, לא פורחות ולא שאינן פורחות, אצלנו פה בשיפולי ההר הנמוכים, אבל מבטיחה לעקוב ולדווח. פשוט לא יצאתי מהבית. אולי מחר. הלבד לא נרפא. השארתי לה הודעה. היא חזרה בסמס. אבל יש כל כך הרבה תיקון לעשות, שאני כבר מתעייפת. סהכ כולנו מחפשים את הפשטות, לא? בגד ללבוש, לחם לאכול ומים לשתות, והכל כל כך מסתבך, אולי בגלל החמאה שעל הלחם, הקישוט לבגד, והמים שיהיו מזוקקים. אני רוצה פשוט. אבל מסבכת. אני רוצה ביחד אבל עושה לבד. רוצה פחות ודורשת יותר. אני רוצה להחזיר אותי לעצמי ולא יודעת איך.

היי כתבתי אתמול לאורנה, והיא הציעה שאני אדפיס את המכתב שלי כאן למטפלת שלי!! נו בחייכם, נראה לכם שמישהו עושה את זה מכל קוראי הפורום, כי אם היה לנו האומץ היינו אומרים את זה בפנים, למה שנביא את זה כתוב? איך אני אמורה להעביר לה את התחושות שמעיקות עלי, וגורמות לי להיתקע שם, אבל ממש ממש להיתקע, אני והיא. איך אני אצעק לה בפנים? באוזן אולי? שהיא תראה אותי, שתרגיש אותי יותר!!

היי ס.ט, אולי תשלחי לה למייל? אני גם חושבת שזה רעיון טוב. אני למשל פתחתי תיקייה חדשה על שולחן העבודה שלי, בה נמצאים המון מכתבים שלי למטפל שלי. לא את הכל אני מראה כי חלק גובל בתכנים מיניים שלא כל כך קשורים אליו אבל מה שיכול להיות רלוונטי, ובכל זאת קשה לי לדבר עליו, אני מראה לו. אני הבנתי עם הזמן שמותר להיות ולהרגיש- הכל! אני כבר לא מסתירה כלום! בהתחלה התאהבתי בו ולא גיליתי לו כי פחדתי שהוא יזרוק אותי מהטיפול. בסוף קיבלתי לגיטימציה אחרי שהבנתי שזה קורה, וסיפרתי לו ותנחשי מה? זה עבר!! אזרי אומץ ואל תחששי. הכל מסתדר בסוף. הם יכולים להכיל הרבה יותר ממה שנדמה לנו.

שלום ס.ט, אני מסכימה עם מירב (ונשענת גם על ניסיוני), ומאמינה שלפעמים אפשר להחליף את הערוץ המדובר בערוץ חלופי, שמפחית את המבוכה ומאפשר אמירות שלא היו יכולות להיאמר בדרך המקובלת. אולי כדי לא להיות ישירה מדי, תוכלי להביא לה שיר או קטע ספרותי ש'מדבר' אותך דרך מילים של מישהו אחר. כמו שבטח הבחנת, יש לא מעט אנשים כאן בפורום שמוצאים במילות השירים משהו שמדבר אליהם, שמדבר אותם. מוכנה לנסות? ליאת

התייאשתי ממני. רוצה להעלם סופית. הורסת לעצמי כל מה שאפשר. זהוווווווווווווווווווווווו. איכס איכס איכס.

ערב טוב, מאמינה שתמיד, גם אם בפינה קטנה, נשאר משהו מואר, לא הרוס, מבטיח. נסי לשמור עליו, ליתר ביטחון... שולחת כוחות ליאת

אילו הייתם מאמצים אותי הייתם יודעים שאבקש מעט מאד מעט מאד מאד שאדע לשקוט להיות שותף נאמן לשמור ולא לפרוץ אילו רק הייתם רוצים לאמץ הזאב הזה לא הכי צעיר עם שיניים צהובות שבורות כאלה תוקפני למראה אבל הוא בסוד הוא יודע שהוא כל כך כל כך לא אילו רק מישהו היה מאמין אילו רק מישהו אי שם היה מוכן לאמץ אילו רק מישהו היה מוכן לאהוב אילו (הזאב שלא יכול לבכות) ככה בערך סיימתי את הפגישה האחרונה שלי...

ערב טוב, הלוואי שיהיה מי שיראה את החלק הרך והמשתוקק, יאמץ אותך אליו, ויהיה מוכן לאהוב. ליאת

עברתי הפלה כמעט לפני כשנה היתי בטיפול אחר כך ואז נחלתי אכזבה לא נכנסתי להריון(הייתי בטוחה שאני בהריון- היו לי כל הסימפטומים קיבלתי מחזור(בכיתי כמעט כל היום) נכנסתי לדיכאון ,יצאתי ממנו ועכשיו מצב רוח נורמלי, אבל אני מרגשה שזמן נעצר רוצה להמשיך בחיים, להגיד שהחיים נמשכים, אבל לא יודעת איך אני חודש במצב הזה רוצה להרגיש גם שמחה , ללא הריון כמה זמן מצב זה נקרא נורמלי האם לפנות לטיפול, או שזה יעבור לבד?

שלום אלמונית, אני זוכרת את סיפורך הנוגע ללב. כל אחד מאיתנו מגיב אחרת למצבי משבר, ולכן קשה להעריך מהו זמן סביר להתאוששות. חודש של דכדוך וקהות רגשית אינו זמן מדאיג, אך זהו אינו האינדיקטור היחיד לפנייה לטיפול. המשאלה להריון וילד יכולה להכניס אותך למערבולת של ציפיות ואכזבות מדי חודש, כפי שקרה לך לאחרונה. זהו מצב לא רצוי, שעלול לטלטל אותך רגשית, ולהביא אותך אל ההריון הרצוי (בעזרת השם במהרה בימינו) מותשת ומרוטת עצבים. אני מאד בעד פנייה לטיפול. בהצלחה ליאת

מחקר ארוך טווח נירך על ידי פסיכולוגים מאוניברסיטת אריזונה סטייט העלה כי בניגוד לדעה הרווחת, נשים שעברו הפלה עשויות שלא לסבול מנזק פסיכולוגי ארוך טווח. המחקר בדק את השפעתם של גורמים כגון מוצא עדתי , רמת השכלה, ביטחון עצמי ועוד- על תופעות הלוואי הפסיכולוגיות של ההפלה. ממצאי המחקר מראים כי המנבא הטוב ביותר למצבה הנפשי של האישה לאחר ההפלה הוא מצבה הנפשי לפני ההפלה, ובמיוחד רמת ההערכה העצמית שלה.

שלום שמעתי שכ-50% מן הכלואים בבתי הכלא הם פסיכופטים. האם מישהו יכול להגיד לי ממה מורכבים ה-50% הנותרים? איזה סוגי בעיות? זאת מפני שנתקלתי בבעיה כזו אצל קרוב משפחה שלי.

שלום מירב, אנשים יכולים להסתבך עם החוק בכל כך הרבה אופנים... הפסיכופתים (בעלי הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית) הם מי שנעדרים רגשות חמלה ומצפון, וככאלה הם עשויים להימצא בכל רמות הפשיעה. מלבדם יכולים להיות אנשים רבים שהתגלגלו אל הפשע כתוצאה מתנאים סוציו-אקונומיים קשים, כתוצאה של התדרדרות לסמים, נשירה ממסגרות, פיגור סביבתי, בעיות פסיכולוגיות ואישיותיות, ולפעמים גם חוסר מזל. שלא נדע ליאת

לפקוח עיניים בכל בוקר,ולגלות שכלום לא השתנה. שהמציאות היא אותה מציאות מרה. שהכל יכול להשתנות מסביב וכלום לא ישתנה בתוכך. לשדר לסביבה אופטימיות גם אם זהירה,שרע מאוד אבל נאחזת בכוחות ההישרדות. ומה בסך הכל רוצה,שמשהו יילחץ כבר על ההדק,שמישהו יהדק חזק חזק את החבל,עד איבוד נשימה.שהאדמה תאסוף אותי לתוכה,שתשאב עמוק עמוק ותכסה במילון ואחת טון של בוץ.שעל כסא הנידונים למוות,לא אמתין עוד זמן רב.שילחצו כבר על הכפתור,שמכת החשמל תהיה כה חזקה שלא ישאר זכר לדבר כל כך נורא.יש דברים שאינם סכנת הכחדה-אלא חובה!ויש דברים שאסור לנסות ולמחזר,הם עלולים להתפוצץ בכל רגע, ולהיות רעילים לסביבה. לחייך בשביל האחר,לנשום למען האחר,לחיות פה בגיהנום כדי שהאחר יוכל לנשום.כל ה"אני" שייך לאחרים גוף ונפש. תא קטן ממני כלוא במקום זר, מקום רע ואכזר, מקום בו לא רוצה להיות, לא אתמול לא היום לא מחר.עוטפת את התא הזה בסרט ונותת למי שרק רוצה.מוסיפה אזהרה בקטן קטן לא ניתן להחזרה או החלפה! נגעת שילמת! רוצה לצאת מהשותפות הלא שיוויונית הזו של החיים בא אני אחוז אחד מתוך מאה.ולא רוצה ללקט את האחוזים שנלקחו ממני בדרך, רוצה להיפטר מהאחרון,זה שנוצר בתוכו את כל הרוע וההרס והארס והגועל.פלא שאפילו אלוהים לא ממהר לקחת אותו,גם כאשר הוא אחד מתוך מאה.אלוהים שלי מכרתי את כל כולי בעודי חיה, קח אותו ותשחרר אותי סוף סוף.

ערב טוב, מול כל כך הרבה ייאוש וחוסר תקווה, גם אחוז אחד קטן של סיכוי - נחשב. אני רוצה להזכיר לך שלמרות אכזריותם של החיים, יש לנו מרחב ניכר של בחירה ואחריות. לפעמים, בצל נסיבות קשות, אפשר לפספס את הידיעה הזאת. אפשר לחשוב בטעות שלהיות טוב או הגון פירושו לוותר כליל על עצמי או ועל רצונותי. הבשורה הטובה היא שאפשר ללמוד בכל גיל לשמור על עצמנו, להעניק משמעות חדשה לחיינו, ולקחת אחריות על העתיד. כל אלה יכולים להתרחש רק בעולם החיים. אני מזמינה אותך לא להישאר עם האימה הזו לבדך. מקווה שאת נמצאת בטיפול, ומרשה לעצמך להינצל. החזיקי מעמד ליאת

היי, בחיים שלי לא הייתי תלויה במישהו כמו שאני תלויה במטפלת שלי. הייתי תלויה באמי והיה לי נורא קשה ועדיין אחרי שהלכה אבל לא כמו בקשר עכשיו עם המטפלת. ניסיתי גם פגישות פעמיים בשבוע, אבל זה לא הספיק לי, וחיכיתי מאוד לפגישות שיגיעו. אני איתה גם בקשר טלפוני ובהודעות, אבל הכל מתי שנוח לה! זו הרגשה נוראית, אני לא יודעת למה זה קורה לי איתה ואיך אני אתפטר מהתלות הזו. אני לא יכולה יותר. אני לפעמים מענישה את עצמי ומבטלת שתי פגישות בכדי להוכיח לעצמי שאני כן יכולה בלעדיה אבל בפנים אני כבר מחכה לשבוע השלישי שיבוא ושאהיה איתה.

שלום אירית, נדמה לי שחלק נכבד מהמצוקה העכשווית שלך נובע מהקושי לקבל את התלות שלך במטפלת. את נאבקת בתחושות הללו ומענישה את עצמך על כך באמצעות 'הרחקה', שרק מגבירה את הנזקקות. במקום לנהוג כך, הייתי מציעה לך לנסות להשלים לפי שעה עם התלות והנזקקות, כמו גם עם החלק השואף לעצמאות ונפרדות. את נעה בין שני הקטבים הללו, נלחמת בהם, ומרגישה אשמה ותסכול. בכולנו קיימים שני החלקים הללו, ועלינו ללמוד להכיר בהם, ולאפשר להם לדור בתוכנו בכפיפה אחת. אני מאמינה שעם התקדמות הטיפול תוכלי ללמוד לחיות בשלום עם כל מיני היבטים סותרים הקיימים בך, בהם גם שני אלה. סבלנות... :-)) ליאת

בני בן ה-7צפה באינטרנט באתרים פורנוגרפיים להומואיים כששאלתי לפשר הדבר הוא טועןכי יש לו בלב ילדים קטנים ששולטים עליו ומכריחים אותו לראות את אותם דברים ושהם גם אחראים על סיוטים שיש לו באמצע הלילה. מבחינה חברתית הוא מקובל מאוד ע"י הבנות בכיתה ורק איתן הוא משחק ומרגיש בטוח ויש לו מעט מאוד חברים בנים אם בכלל. יש לציין כי במשפחה הוא בין יחיחד בין 3 בנות ומאז ומתמיד הוא נמשך יותר ל"משחקי בנות מאשר בנים". מעבר לזה אנו חיים במשפחה חמה ואוהבת אך כרגע מאוד לחוצה ומודאגת.

חמור מאוד שמה שמטריד אותך זה שהבן הקטנטן שלך צפה בפורנו של הומואים. אם הוא היה צופה ב"סתם" פורנו היית רגועה????????????את מפספסת בגדול.

שלום לך אם מודאגת, צפייה באתרי סקס באינטרנט היא בעלת פוטנציאל מזיק לילדים בכל גיל, ללא קשר לזהות המגדרית שלהם. עם זאת, ילדים מגלים סקרנות רבה כלפי מיניות בכלל ועירום בכלל זה. כהורים, מוטלת עלינו האחריות לספק סביבה בטוחה עבור ילדינו, ולמנוע מהם סכנות גם בתוך המרחב הוירטואלי. אני מבינה שאתם מוטרדים כרגע בעיקר מהאפשרות של ניצנים לנטייה הומוסקסואלית. התנהגויות שאינן אופייניות למין בגיל צעיר אינן בהכרח מבשרות על בעיות בזהות המגדרית, והן יכולות לשקף השפעות סביבתיות או העדפות חברתיות פחות נורמטיביות. כדי להבטיח התפתחות פסיכולוגית תקינה, יש לעשות כל מאמץ להימנע מביקורת, עוינות או זלזול בילד, ולהציע מרחב של פתיחות וקבלה שיאפשר התנסות חווייתית מגוונת ועשירה. אם את מרגישה שקשה לכם, ההורים, לקבל את התנהגותו בטבעיות ונינוחות, פנו להתייעצות ולהדרכה קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לסייע בהכוונה והרגעה. בשמחות ליאת

שלום רב, אני וחבר שלי יוצאים שנתיים וחצי ואנחנו גרים ביחד אנחנו בני 30 לאחרונה אני מרגישה שהשגרה נכנסה לנו לזוגיות אנחנו כבר לא כל כך מתקשרים חבר שלי לא יודע איך להתמודד עם המצב הזה והוא אמר לי שאנחנו כבר לא מתקשרים וזה מבאס אותו ושכבר לא כיף לו לחזור הביתה כי משעמם לו אני לא יודעת איך להתמודד עם העניין הזה כי אני חשבתי שנתחתן אבל הוא נורא חושש הוא חושב שאין לנו נושאי שיחה משותפים ושאנחנו לא אוהבים את אותם דברים והוא מפחד שככה חיי הנישואין שלנו יראו. אני כבר לא יודעת מה לעשות ואיך להגיב כי המצב הזה נמשך כבר שנה ואני חושבת שמה שהוא רוצה שניקח פסק זמן וכל אחד יחשוב לבד על הקשר. הוא אומר שהוא אוהב אותי. אני מרגישה שאנחנו ממש מתרחקים אחד מהשני והוא מבחינתו לא יוזם דברים ולא מנסה אפילו לנסות לפתח שיחה אני מרגישה שכבר פחות אכפת לו ממני הוא כבר לא מראה לי אהבה כמו שהוא היה מראה לי פעם.. אני ממש לא יודעת איך להתמודד עם העניין הזה האם לעזוב את הבית? איך יודעים בכלל אם יש עדיין לקשר הזה סיכוי? אם כן חשבתי על זה שאני רוצה להתחתן איתו אני כבר לא יודעת אם כל ההתנהגות הפסימית שלו, יש לו מצבי רוח משתנים שבוע שעבר היינו בצפון והיה לנו ממש כיף ביחד שבוע אחרי כן הכל מתהפך אני מאד אשמח אם תוכלי להדריך אותי בעניין? אני כבר לא יודעת איפה נעוצה הבעיה בי בו? אני יודעת שהוא נורא מפחד מכישלון המערכת היחסים הקודמת שלי גם נגמרה ואחרי שנפרדנו הוא הכיר מישהי והתחתן התחלתי כמה פגישות אצל פסיכולוגית ואני לא מרגישה שזה עזר לי איך יודעים אם יש סיכוי לקשר הזה, והאם הוא באמת אוהב אותי? אני ממש לא יודעת מה לעשות אני מרגישה אובדת עצות אני לא יודעת איך לנתח את הבעיה ואיך לפעול תודה מראש

שלום לי, השגרה היא האויב הגדול ביותר של הזוגיות, והאחריות להילחם בה מוטלת על שני בני הזוג במידה שווה. זה לא יכול לקרות ללא השקעה, מאמץ ומכוונות של שניכם. מעניין שלמרות שאת מודעת לקשיים, את רוצה מאד להתחתן. הוא זה ש'מחזיק' את הפחד מכישלון מערכת היחסים. אני נוטה להסכים עם הדאגה שלו, וממליצה לך (לכם!) לבחון מה בעצם מחזיק אתכם עדיין יחד. אם אין לכם נושאי שיחה משותפים, אינכם אוהבים את אותם הדברים, אתם משועממים זה בחברתו של זו, ולא ממש אוהבים לחזור הביתה בסופו של יום - הדאגה מוצדקת. מאחר ואת נמצאת בטיפול, יש לך כתובת מצויינת לבחון מדוע בעצם את מוכנה להינשא גם בתנאי פתיחה כאלו. זכרי שטיפול (כמו מערכת יחסים זוגית) הוא תהליך ממושך, שדורש השקעה, כנות, מאמץ ואומץ. "כמה פגישות אצל פסיכולוגית" אינן מספיקות כדי לפתור מצב עניינים מורכב כשלכם. נסי להימנע מתחושת דחיפות, ולפעול בשיקול דעת. בהצלחה ליאת

אממממממ טוב אז אני לא יודעת מאיפה להתחיל...אני בעיקר צריכה עצה כי נקלעתי למצב לא פשוט לדעתי. אני בטיפול התנהגותי-קוגנטיבי כבר 5 חודשים לערך. הטיפול הוא לא טיפול פרטי. לאחר שהרגשתי טוב, והרגשתי שאני כן יכולה לסיים את הטיפול, נפרדו דרכינו שלי ושל הפסיכולוגית. הבעיה היא ששבועיים אחר כך חזרתי אליה בטיל כי הייתה רגרסיה נוראית ברגשות שלי. חזרנו לטיפול, אני אצלה כבר חודשיים בערך מאז הפרידה הקודמת. הבעיה היא שהתחלתי ממש לפתח אליה רגשות. אני גם נמשכת אליה. זה גורם לי להרגיש רע רק מהמחשבה על זה שבקרוב נצטרך לסיים את הטיפול. מצד אחד, לומר לה את זה זה יכול להיות הדבר הכי מביך בעולם, למרות שהיא יודעת על כל האהבות המוזרות שלי... אז סביר להניח שזה לא יפתיע אותה. אבל בכל זאת. מצד שני, אם אני לא אומר לה אני חושבת שהעזיבה של הטיפול תהיה שוב כישלון גדול. אני ממש מרגישה איך זה יכול לפגוע בכל ההחלמה שלי עד עכשיו. ממש לא בא לי לעזוב אותה. אני אוהבת אותה. רק המחשבה על פרידה ממנה גורמת לי לזעזועים רציניים. הלפ

ערב טוב, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא בדר"כ ממוקד ומכוון מטרה, ונוח יחסית לאמוד את הישגיו. רגשות עזים כלפי המטפל עשויים להיות חלק מכל טיפול (מכאן הוא שואב, בין השאר, את כוחו המרפא), ומסיבה זו בדיוק עולה הצורך בעיבוד הפרידה זמן מה לפניה. אני ממליצה לך לדון איתה על רגשותייך, בעיקר על החרדות הקשורות בפרידה, ולחשוב האם יש טעם בהצבת מטרות טיפוליות חדשות. בהצלחה ליאת

היי, לאחרונה קיבלתי המלצה על קרימינולוג קליני שהוא פסיכותרפיסט. השאלה שלי- 1. האם יש הבדל בין טיפול אצל פסיכולוג ובין טיפול אצל קרימינולוג? האם יש הבדל בגישות? 2. אני מעוניינת ללכת לטיפול שהוא אנליטי, האם טיפול כזה נחשב עמוק יותר? תודה רבה! ליטל

שלום ליטל, איני בקיאה במסלול ההכשרה של הקרימינולוג הקליני. עקרונית, במוקד עבודתו של הקרימינולוג עומדת ההתנהגות החברתית הסוטה, ולכן זירת עיסוקו תהיה באופן טבעי המסגרות הנותנות מענה לאוכלוסיות עברייניות או לקורבנותיהם. יתכן שהמטפל הספציפי הזה הוכשר במסגרת בי"ס לפסיכותרפיה, ועליך לבדוק האם זה כך. נכון לרגע זה, חוק הפסיכותרפיה עדיין לא אושר, אך הוא מגדיר את הפסיכולוגים הקליניים, הפסיכיאטרים והעו"סים הקליניים כמי שרשאים לעסוק בפסיכותרפיה. טיפול אנליטי הוא אכן טיפול מעמיק וממושך בהשוואה לטיפולים באוריינטציה ממוקדת יותר, דוגמת CBT. בהצלחה ליאת

המטפלת שלי כל הזמן מעירה לי שאני בדכאון, וזה מעצבן אותי, ואפילו מכניס אותי לדכאון. אני פניתי אליה בגלל אובדן והרגשה של תקיעות עם האובדן הזה. אנ יסירבתי לקחת תרופות, ולזה היא מייחסת את כל התקיעות בטיפול. אני פשוט יש לי הגדרות אחרות למצב. זה בדיוק כמו מי שעובר תאונת דרכים ונפגע קשה, והוא יצטרך לתקופה ארוכה בכדי שיתרגל למצב החדש. וכך אני מרגישה אחרי האובדן הזה, שהחיים שלי השתנו, אני מסתכלת על החיים באופן שונה לגמרי, אז למה אני צריכה לקחת תרופות, בכדי לחזור ולראות אותם בדרך הישנה?!! אולי דווקא עכשיו אני רואה יותר נכון, יותר ברור.

שלום מטופלת, הרבה תקיעות יש בהודעתך: את פנית לטיפול בגלל הרגשה של תקיעות עם אובדן, ואילו המטפלת שלך סבורה שהתקיעות בטיפול נובעת מסירובך להיעזר בתרופות. אני חושבת שנכון וכדאי לדבר על תחושת התקיעות, משום שמשהו כנראה תקוע ביניכן... משהו שקשור ליכולת להבין דבר מה ביחד, לאו דווקא להסכים לגביו, אבל להרהר בו ביחד מתוך תחושת שותפות ואמון וקרבה. אני חושבת שזה אחד הדברים החשובים ביותר בטיפול: הידיעה שיש שם מישהו שיחשוב איתי ביחד, וביחד נצליח להמשיג את הדברים בצורות חדשות ושונות. אני ממליצה לנסות לעבוד על התקיעות הזו ביניכן, לפני שאת מקבלת החלטה לגבי הטיפול. בהצלחה, אורנה

אורנה שלום, רציתי לשאול... כתבתי לך אתמול תגובה להודעה מלפני כשבוע.. ואני לא רואה אותה... :-( לא ניתן הלגיב להודעות מעמודים קודמים?.. זה מרגיש לא נעים בכלל.. אבל אני יודעת שזה משהו בתוכי שמעלה בי כל מיני דברים שלא ממש קשורים כנראה באופן ספציפי להודעה שלא הועלתה.. שיר

ברכות על הפורום הנכבד... אני נמצא כרגע בסיטואציה שאני צריך עזרה בה. יש לי שני חברים קרובים,שאני מאוד הייתי קשור אליהם. לאחרונה קראתי את הספר "הדרמה של הילד המחונן" שקצת שינתה לי את המציאות...פתאום התחלתי להרגיש כמו הילד שמסופר עליו בדרמה.. ופתאום אני רואה את הדברים שאני עושה כדרמות,שכל דבר שאני מרגיש ועושה הוא חלק מדרמה.. היום אני מאוד מבולבל,ואני מרגיש שאני רוצה להקיא מתוכי את החלק המקולקל הזה שנמצא בי...אני מאוד מרגיש רע כלפיי עצמי,ואני מזלזל בכל מה שמתרחש בתוכי,אני מרגיש אבוד בתוך ים של הרס עצמי כלכך גדול ,שאני לא יודע מה לעשות.... ושוב פעם אני אומר לעצמי שזאת רק דרמה,וששום דבר לא אמיתי... מה לעשות???? מבולבל קלות ואשמח לתשובה... שלי...

שלום שלי, ראשית, לתשומת לבך, כדאי היה לשלוח את הודעתך בתור "הוספת הודעה חדשה", משום שהיא איננה תגובת המשך להודעה של שיר. אני חושבת שיש כאן בלבול מסוים בין הרעיונות המובעים בספר 'הדרמה של הילד המחונן', שעוסק, למיטב זכרוני, בעולמו הפנימי של הילד שמגלה רגישות גבוהה לעולמם הפנימי של הוריו, לבין תחושת זיוף ודרמטיזציה כללית. אני לא חושבת שלכך כיוונה הכותבת. בכל מקרה, אני מציעה להתמודד עם תחושת הזיוף והדרמה בייעוץ אישי, שיוכל לסייע לך להבין מה התקלקל עבורך. בהצלחה, אורנה

שלום שיר, האמת היא שדי מסובך לאתר הודעות מלפני שבוע. בפורמט הנוכחי, אנחנו רואים מספר מצומצם יחסית של הודעות בכל עמוד, וצריך לדפדף ולדפדף גם בשביל הודעות משלשום... בכל זאת, נעניתי לבקשתך, דיפדפתי ודיפדפתי, ועניתי שם. אם תרצי לשאול עוד, עדיף לשלוח הודעה חדשה. אורנה

אורנה כשפותחים הודעה חדשה כהמשך להודעה, אתם לא עונים כי זה כבר לא היום שלכם ואז צריך להסביר מחדש לבא בתור במשמרת או לחכות שבוע. יוצא שאי אפשר לכתוב שאלות המשך, כי כך או כך הן לא נענות וחבל.

הי אורנה סליחה על הבלאגן שעשיתי, לא ידעתי שזה עובד באופן הזה ושזה מסובך.. באמת סליחה... ותודה רבה על התגובה.. שם... וגם כאן... מאוד מעריכה. אני חושבת שיש משהו מאוד קשה בלהבין שיש לך משהו שיש לו שם, ברגע שיש שם למה שקורה לך, או למה שאתה, זה בעצם באיזשהו מובן גם "עושה אותך" למשהו שונה מאחרים, אולי לא טוב, אולי אפילו רע...(בשבילי זה רק הרע) להבין שיש לי הפרעת אישיות גבולית, זה באמת מאוד כואב. אמרת שבכולנו יש את הדברים בעוצמות כאלה ואחרות... נכון שיש את זה בכולנו, אבל השם (הפרעת אישיות גבולית) שנותנים, השיוך לדבר הזה, כבר עושה את הדברים להרבה יותר עצמתיים ואחרים. רציתי שהמטפלת תהיה איתי, שתבין את מה שמרגיש לי, שתדע כמה זה כואב לי. היא חשבה שאני מחפשת את המילים שלה, שאני מחפשת שהיא תגיד שיש לי הפרעה כזו, כדי לפגוע בעצמי. אני רק רציתי שתהיה ותבין את הכאב העצום החותך את הנפש כשאתה מבין שיש לך הפרעה כזו. כשיש לך הפרעת אישיות גבולית. והיא כל כך לא היתה במקום הזה, אלא להיפך.. זה כואב, זה מרסק. זה כאילו שלא מספיק ההבנה והידיעה של מה שאתה, במקום פשוט להיות איתי בכאב שלי, היא הולכת למקום כל כך לא נכון, למקום שמוביל אותי לנסות להצטדק מולה שלא מחפשת לפגוע בי בעזרת המילים שלה. מוביל למקום שאני לא רוצה לדבר איתה על זה יותר. זה פשוט כואב. שיר

שלום למומחים היקרים וחיזוקים על הפורום הנהדר.... ככה אני בת24 וחצי ואני יוצאת עם מישהו קרוב לשנה ושמונה חודשים כבר המון זמן שאני בהתלבטות אם להישאר שם מאחר וחסרים לי המון דברים בזוגיות הזאת וכבר דיברנו על אותם דברים אבל זה לא ממש משתנה...עם זאת אני מאוד אוהבת אבל חושבת שאני צריכה לנסות משהו אחר כי נכון לעכשיו לא מרגיש לי טוב ואני חושבת שאני צריכה משהו אחר..בזוגיות לפי מה שראיתי על עצמי. אני מאוד מבולבלת מאחר וזאת גם,המערכת יחסים הרצינית הראשונה ככה שאני לא באמת ידעתי מה אני צריכה או רוצה..יחד עם זאת מאוד לא רוצה לפגוע ולהיות דרמטית פשוט חושבת שאני צריכה זמן לעצמי לראות איפה אני עומדת הבעיה היא שאני גם עובדת אצל החבר הנוכחי שלי וזה עוד יותר מסבך את העניין אם כך אני מאוד מתוסכלת ומיואשת ואובדת עצות וממש לא יודעת מה לעשות... אשמח לתגובה מקצועית שאולי תפתח לי כיוונים נוספים במחשבות שלי אני מאוד מפחדת לעשות צעד פזיז שמא אחר כך אני אתחרט...

שלום עדי, נשמע שאת מאד מתלבטת, ושכרגע ההתלבטות לוקחת הרבה מהטוב שיש בתוך הקשר, ומשאירה אותך מתוסכלת ומיואשת. אם אינך מצליחה לחשוב על הדברים בבהירות ו"להרגיש" בתוכך מהו הכיוון הנכון עבורך, כדאי להיעזר בהתבוננות של מטפל. מטפל מן הסתם לא יחליט עבורך, אבל יוכל לשקף לך מגמות שונות בדברייך ולסייע "למיין" את התחושות הסותרות. יתרון חשוב מבחינתך - טיפול אפשר לעשות גם בתוך העמימות הנוכחית, ולא צריך לעשות צעדים פזיזים קודם לכן. שיהיה בהצלחה, אורנה

לפני כמה חודשים החלטתי שאני לא חוזרת לטיפול (שנמשך שנה וחודשיים), אז שלחתי לה SMS ולא חזרתי. היא ביקשה שניפגש, נפגשנו לרבע שעה ,והיא אמרה לי שהדלת שלה תמיד פתוחה, ושהיא יודעת שתוכל לעזור לי רק אם אני אתן לה. פתאום, אני מרגישה ריקנות, חרדה מזה שעזבתי אותה, צורך עז לראות אותה, אחרי חודש ביקשתי לחזור. אני שם כבר 4 חודישם, ועוד פעם יש לי רצון לעזוב - כי אני מרגישה שהטיפול מאוד איטי, וממילא אני לא מאמינה שאוכל לעשות שום שינוי עם עצמי. האם אם אני אעשה את הפרידה באופן יותר מסודר, זה יהיה פחות כואב ואוכל להתמודד עם זה?

שלום נעמה, קודם כל - כן, בטיפול נותנים לפרידה זמן, כדי שלאפשר לרגשות ולתחושות לעלות כל עוד אנחנו ביחד, ויכולים לעבד אותם ביחד. אם תחליטי להיפרד שוב, אני ממליצה לתת לזה הפעם את המקום הראוי. אבל, לפני הפרידה, אני חושבת שנכון לחשוב ביחד על מהלך הדברים הרגשי המוביל אותך לרצות מאוד ואז לאבד עניין. כשאני קוראת את הדברים אני מרגישה אותך נשמטת, ממש מתחשק לתפוס אותך ולהחזיק... אורנה

מאז החופש הגדול, אני בבעיה קשה מאוד. אני סובל מטורדנות כפייתית שלא עוזבת אותי למנוחה. בכל פעם שאני צופה בתוכנית מצוירת ורוצה ליהנות ממנה, אני מקבל מחשבות טורדניות מיותרות על הטעויות שעשיתי במיוחד מדונה. ואני מרגיש שאני מאבד את האמון לצפות בתוכניות האהובות עליי וגם בתוכניות שסיימתי לראות מזמן, וגם כאילו שהם מנסים להרוג אותי. בבקשה עיזרו לי להיות במצב שלא היו לי בעיות טורדניות כפיתיות בכלל.

שלום ברק, אני מציעה לפנות במהירות לקבלת עזרה מקצועית, אין צורך שתתמודד עם כל זה לבד. מהמעט שתיארת נראה לי נכון לפנות קודם כל לייעוץ תרופתי אצל פסיכיאטרית, ובהמשך לטיפול אצל פסיכולוגית קלינית. בהצלחה, אורנה

אני שם שנתיים. בא לי לפתוח את הפה ולהקיא את הכל. אני מאופקת מדי (אבל ממש מדי), וזה חונק אותי. אני רוצה שהיא תמצא דרך לפרוץ אלי פנימה ולעזור לי להקיא. אבל היא הפסיקה לנסות. היא פוחדת מהתגובות שלי. היא פוחדת ואני נחנקת והכל תקוע שם באמצע, רק המונה של החיים שלי דופק והמונה שלה. בא לי לברוח משם, אבל משהו תופס אותי חזק, כאילו שהיא המשיח שחיכינו לו. אבל המשיח הזה שותק כשאני שותקת, ומדבר כשאני מדברת.!!! האם לברוח? לשאר? להעיז? לטלטל אותה? לצעוק? לנסות אחרים? מה ? מה? מה ניתן לעשות שהחיים ימשיכו לדופוק אבל עם קצת חיוך!

שלום ס.ט., מילים כדורבנות כתבת, עזות ושובבות. אני חשה רצון להציע להישאר, להעז, לטלטל, לשאוג - לפחות לנסות לפני שאת הולכת, אבל אני רואה את הדברים ממרחק ואינני נוכחת שם. אולי תוכלי להדפיס את מה שכתבת ולתת לה לקרוא בפגישה? את מוזמנת לספר עוד, אורנה

שלום, יש לי כמה דברים שמפריעים לי בטיפול. -אנחנו פונים למישהו "זר", בכדי שהכל יהיה ניטרלי, ושהוא יוכל לבחון דברים בעין אחרת ושונה ממישהו קרוב. אבל פתאום האדם הזה הופך להיות הכי קרוב בעולם, יודע הכל על חיינו ועל מחשבותינו (לפעמים אפילו יותר), ומתחיל שם קשר מאוד מיוחד. אז בעצם העניין של זר, באיזשהוא שלב נמחק!! איך זה? -ההרגשה של תלות היא בעצם הרגשה של תקיעות. כי ברגע שאתה תלוי במישהו אתה מצד שני תקוע איתו ועם כל "הרע" שבו. אז למה בעצם התלות היא דבר הכרחי בטיפול? -הטיפול הוא דבר בלתי שוויוני, אני חושפת הכל, נהיית "ערומה" לגמרי, אין לי שום דבר שלי, מול אדם שאני לא יודעת עליו כלום, וגם לא יודעת מה הוא חושב עלי באמת!! שיהיה לכלונו יום חם!!

שלום שירה, העלית שאלות חשובות ומעניינות, ואני ממליצה לך (בנוסף לתשובתי) לערוך חיפוש בפורום ולקרוא דברים שכבר נכתבו על ניטרליות, תלות ואי הדדיות. בנוגע לזרות וקרבה: טיפול פסיכולוגי באמת מחדד מאוד את שני הקצוות האלה - מצד אחד נשמרים גבולות הקשר, ומצד שני בקשר טיפולי טוב יש מידה לא מבוטלת של התמסרות ואהבה. כמטפלת אני יכולה לומר לך שכל קוטב למעשה מאפשר את ההתקיימות של האחר (למשל, גבולות הקשר מאפשרים 'צניחה חופשית' לעומקים בלתי ידועים), ולכל אחד מהם תפקיד בלמידה שלנו את עצמנו. תלות היא נושא מרכזי בחיים של כולנו, למן הקשר הראשוני שלנו עם הורינו ועד יחסי האהבה שאנחנו מקיימים כבוגרים. לכן, זהו גם נושא מרכזי בטיפול שמנסה בכנות להבין את נפשו של המטופל. נסי לחשוב על התחושות שיש לך כלפי תלות בחייך, והאם תחושות אלה באות לידי ביטוי בטיפול שלך. טיפול הוא אכן קשר לא שיוויוני. הוא מוגדר ככזה מראשיתו ועד סופו. כאשר מטפל רוצה לדבר על עצמו הוא הולך לטיפול משלו, לא משתמש בטיפול של מטופליו עבור עצמו. עם זאת, אני לא חושבת שזה יהיה נכון לומר שאת אינך יודעת דבר על המטפלת שלך: היא נמצאת שם, על שלל מחשבותיה ותגובותיה (הגופניות והמילוליות), הסתכלי ותראי... בהצלחה, אורנה

שלום , אני שנה ו4 חודשים בטיפול פסיכודינמי , כבר שנה שהכול הופך מסובך יותר , ואני מרגישה שאני מתרחקת מפיתרון הבעיות שבגללן הגעתי . איך יודעים אם להמשיך או לעזוב , אם לנסות גישה אחרת של טיפול או מטפל אחר ? אני מאוד מתוסכלת (ויהיה לי מאוד קשה לעזוב ) אבל מצד שני יש טעם להמשיך טיפול שגורם לי לצעוד במקום .או אפילו ללכת אחורה ?!

שלום אלמונית, את שואלת שאלות חשובות שקשה מאוד להתייחס אליהן מהצד, ולמעשה המקום הנכון לעסוק בהן הוא הטיפול שלך עצמו (כן, כן, עם המטפלת שלך). באופן כללי אני יכולה לומר שבהרבה מאוד מקרים ה"הסתבכות" הזו היא לב ליבו של הטיפול, ומייצגת נאמנה את הקונפליקטים של המטופל סביב אינטימיות, התמסרות, קרבה ותלות. וכשהטיפול משקף ומייצג את הדברים נכונה (גם את הדברים שלא נעימים לנו), אפשר לעשות עבודה טובה... בהצלחה, אורנה

תודה על התשובה , אני מסכימה איתך שיש לי בעיות בכול התחומים שהזכרת אבל הפסיכלוגית שלי יודעת מה אני חושבת על הטיפול , היא בעצמה אמרה שאנחנו קצת תקועות , אבל היא מאמינה שאני צריכה להמשיך ולבוא ,השאלה עד מתי נותנים לזה צ'אנס , מאוד הייתי רוצה שזה יצליח , אבל אני לא מצליחה לראות את זה מתקדם ..? איך בכול זאת אני יכולה לדעת אם זה נכון להמשיך?(לחכות עוד שנה שנתיים שבע?!) ואם למטופל יש בעיות עם קרבה אינטימיות וכו' זה לא משהו שהטיפול אמור לפתור ?!

שלום לך, המטפלת שלי הזכירה לי פעמיים השבוע, כי היא עוברת תקופה קשה ושאני צריכה להבין אותה אם היא לא חוזרת אלי או מתשרת אלי. היא ביטלה השבוע כל הפגישות לשבועים. מה אני צריכה לעשות עם זה? למה היא הזכירה לי את זה? לא הצלחתי לשאול אותה מה קורה או מה הבעיה? לא היה לי האומץ?

אני חושבת שיפה מצידה שהיא ציינה זאת, כנראה שזה לא כדי לספר על חייה האישיים אלא כדי למנוע אצלך תחושה לא נוחה מהתנהגותה בתקופה זו. מטפלים רבים לא היו אומרים זאת, אני הייתי בתקופה כזו עם הפסיכולוגית בסך הכל הרי גם היא בן אדם, הרבה אי הבנות היו נמנעות אם מלכתחילה ולא לאחר מעשה היא הייתה מבהירה שיש לה תקופה קשה ולכן היא לא כל כך מואפסת או לא זמינה...

שלום מיה, אני עונה כאן לשתי שאלותייך. אני יכולה להבין שזה מטריד ומפחיד לשמוע שהמטפלת שלך עוברת משהו קשה משל עצמה, ואף זקוקה להבנתך ולהתחשבותך. אני חושבת שזה מעיד על האסכולה אליה היא משתייכת: אסכולה המכירה בכך שהמטפל נוכח בחדר כאדם, ואם הוא מוטרד ומודאג יותר מהרגיל בענייניו האישיים מוטב כבר לומר זאת, על-מנת לא לעורר במטופל השלכות מיותרות (כמו תחושת אשמה). כפי שניתן לראות, גם החשיפה העצמית שלה פתחה פתח לתהיות נוספות מצידך, וזה ברור ומובן ותצטרכו לעבוד על זה. בנוסף, אני רוצה להצביע על כך שזוהי תוספת עומס משמעותית לנושא שאת ממילא עסוקה בו: עד כמה אפשר לסמוך עליה שתכיל את כולך, כולל החלקים שאת חווה כפחות נגישים או שקשה יותר להעלותם ללא עידוד ותמיכה. מכיוון זה, השינוי בטיפול יכול להוות הזדמנות חשובה להעלות את החששות שלך לגבי יכולתה להילחם עלייך. בהצלחה, אורנה

תודה אורנה, אבל לא הבנתי מה הייתה כוונתיך "השינוי בטיפול יכול להוות הזדמנות...." על איזה שינוי את מדברת? אודה לך אם תבהירי יותר.

אם המטפל שלי היה מספר לי על עצמו זה היה הורס לי מאוד!!! אני כל הזמן בודקת כמה הוא יכול להכיל אותי(כמו עם כל הגברים האחרים בחיי) וכמה אני נסבלת שם בחדר הטיפול. כבר אמרתי לו בעבר שאני לא מעוניינת לדעת כמה הוא אנושי כי אז זה יהרוס לי, למרות הנטייה לחפור ונסות לגלות עליו דברים בין השורות שלו.

אורנה אורנה, בא לי גם פעמיים היום.. בא לי קירבה.. הנחתי ראש על המקלדת .. יוצא ממנה קצת חום.. כל השבוע שנאתי את המטפלת.. שינאה זו ממש ממש לא מילה באוצר המילים שלי.. בהתחלה שנאתי אותה על שהייתה רחוקה בחלום, אחר כך על שהייתה רחוקה בסרטן, ואז עברתי לשנוא אותה על כמעט כל דבר שקרה לי ולא קרה לי, דברים שאין לה שום קשר אליהם. שנאתי אותה על שהייתי צריכה לחשוב עליהם בגללה. בהתחלה נבהלתי מהמילה שינאה, ובראש הסברתי לה שלא באמת וסייגתי ודאגתי שהמילה שינאה תרחיק אותה, אבל באיזשהו שלב עברתי לירות "אני שונאת" ממש ללא הבחנה.. כבר לא ידעתי אם זו שינאה או אהבה.. שנאתי אותה על שצריך לדבר, על שצריך לבוא, על שהיא שואלת אותי מה שלומי, על שאני לא מכירה אותה, על שלא בא לי לספר כלום, על שלא בא לי לעשות כלום.. ושוב חלום מוזר, שעה לפני שעת הפגישה שלנו.. עכביש גדול ושחור שמתרוצץ בכל החדר, מתחת לשכבת הצבע בקיר, כלוא בין הצבע לקיר. חיכיתי שיצא מצינור שהיה תקוע בקיר, אך הוא יצא ממקום אחר שלא ראיתי, כבר היה בדרכו החוצה מהחדר ובלי כוונה החזרתי אותו לקיר. דווקא כשויתרתי והתיישבתי לנוח, קפץ ונחת לי על העורף.. החזרתי אותה היום לדבר על תקופת בית החולים.. היה לי קשה; כבר עבר המון זמן והרגשתי שלא בא לה לדבר על זה יותר.. (אבל זה בטח שלי). היא נדהמה, אני חושבת, מכמה זה עוד חי וכואב.. גם העלבון וגם החרדה לגורל אמא.. היא ענתה למשהו לא ברור ששאלתי ובתוך התשובה האריכה על כמה זו הייתה תקופה מטלטלת בשבילי וקשה.. הצטמקתי והצטמקתי.. היא ראתה שמשהו קורה והשתתקה. אני התנשמתי בכבדות, לא יכולתי לשאת את זה.. לא היו לי מילים. החזקתי בכוח את הבכי בפנים, לקחתי אויר והצלחתי להגיד בכאב שפשוט כל כך חיכיתי לשמוע את זה-שהיא יודעת שזו הייתה חוייה מטלטלת בשבילי. שלא הבנתי איך היא לא רואה את זה קודם.. ההקלה והכאב התערבבו לי. ואז הבכי כבר פרץ וגם אני- החוצה..התנצלתי וברחתי הבייתה. ישבתי בחוץ, בגשם, נתתי לגוף שלי להתקרר קצת. דמעות חמות מצד אחד של המשקפיים וקרות מרססות מהצד השני. בכינו יחד היום, אני והגשם :-) (סליחה שאני פלצנית קצת היום).. אני חושבת שהפתעתי אותה. שזה היה לה מובן מאליו שאני יודעת שהיא ערה לקשה שלי.. זה היה אמור להיות מובן מאליו, באמת.. אבל זה לא היה. כואבת את עצמי קצת היום.. הרמתי ראש מהמקלדת לרגע ופיסת שמיים כחולה מציצה מתחת לשכבות העננים הכבדות.. הימים כבר מתארכים, אורנה, שמת לב? לא שאלתי כלום.. רק להחזיק בך קצת, אם זה בסדר.. לילך.

וואו לילך, בא לי לטלטל אותך קצת. הטיפול הזה הוא שלך. שלך. שלך. לא שלה. מה זה "לא בא לה לדבר על זה". לך בא. את מחליטה. התכנים שלך. העכביש שלך באמת מחכה שתוותרי. שתנוחי . הוא פשוט רוצה לשבת שם, ולא על העורף אלא על הכתף, איתך ביחד, חלק ממך. אני מאחלת לך פתיתים לבנים על ראש הכרמל, כפי שהבטיחו. הגננית

גננית יקרה, אני מנחשת שזכית ביום חופשי היום :-) קררר בחוץ.. הרגשתי שלא בא לי, כי ככה מרגישים אחרי חמש נסיונות שלי שכשלו, להעלות נושא שלא מרפה ממני, ושהיא לא מספיק ערה לו. אבל בכל זאת העליתי אותו שוב.. (לא צריך לטלטל אותי :-) אצלי, אגב, אני לא חושבת שהטיפול עוסק בתכנים מסויימים, אלא באומץ להעלות אותם. "הטיפול הזה הוא שלך" את כותבת, ואני מחייכת- זה בדיוק הטיפול שלי, גננית (בטעות כתבתי את שמך :-) .. להעיז ולא לבטל אותי.. ברשותך, אני אשמח מאוד אם לא ישבו לי עכבישים על הכתף.. (תוכי דווקא לא אכפת לי, בתנאי שזו לא עסקת חבילה עם רטייה על העין).. סתם, לא יודעת אם אני העכביש שכלוא בין הצבע לקיר, או אולי אני זו שרוצה להרוג אותו, או זו שמחכה יותר מדיי זמן במקום הלא נכון, שיצא, או זו שמחזירה אותו לקיר בלי כוונה, או זו שנבהלת וחוששת שיעקוץ אותה בעורף, או זו שמרגישה שהיא לא איום לעכביש והוא לא יעקוץ.. ימים יגידו מה אני יותר.. דרישת שלום ממני, (לא הייתי בונה על שלג) לילך

לילך לילך, קראתי, וחייכתי לעצמי חיוך של מוכרות, ונעצבתי אל ליבי, ושוב חייכתי בהערכה ובחיבה. כמה טוב שלא וויתרתן עלייך, על כל חלקייך. החזיקי בי ככל שתירצי. יש שיאמרו שאני משענת קנה רצוץ בימים אלה, אבל זה לא צריך להפריע לך לנסות... בחמימות אין קץ, אורנה

אוי.. איזו תגובה מחממת לב, אורנה! כל כך אישית וקרובה (איך זכיתי בכזו?) תודה ממש.. "הערכה וחיבה.."? ( אני חושבת שעכשיו אני יכולה למות בשקט :-) לא יודעת איך זכיתי בכאלה מילים.. בשבילי את לגמרי משענת (על אף המרחק והוירטואליות) ("משענת קנה רצוץ"... מילים מכאיבות קצת..) תודה! כתמיד.. ומקווה שהעומס יפחת בקרוב, ותחושי פחות רצוצה תחזיקי אצבעות לקצת שלג :-) לילך

שלום, הייתי רוצה לדעת האם מישהו מכיר פסיכולוגיות טובות (מנסיון או מהמלצות),שנמצאות בנתניה? אני רוצה להתחיל ללכת לטיפול אצל פסיכולוגית ואני הייתי רוצה ללכת למישהי טובה ומנוסה עם המלצות טובות, אולי אתם יכולים לעזור לי?

שלם שמי, אני מקווה שההמלצות זורמות בקצב אל האי-מייל שלך... בהצלחה, אורנה

שלום רב! אני פונה אליך בשל מצוקתה של אימי ובניסיון לעזור לה. מזה 10 שנים אימי שרויה בדיכאון ( מאז הוריי נפרדו )אשר הולך ומחריף לאחורטנה בעקבות גיוסו של אחי הצעיר ועזיבתו את הבית. כעת היא לבד, בוכה במשך ימים שלמים ללא הרף, מאיימת לא פעם בהתאבדות וכו'. במשך השנים התנתקה מכל חבריה ומכריה וסגורה בחדרה, לא יוצאת מהבית ואוגרת דברים באובססיה. היא מפחדת להזדקן לבד, שונאת ומקללת את בנות זוגנו ( אנו 3 בנים),טוענת שהרסנו לה את החיים וזנחנו אותה לאחר שגידלה אותנו. לאחורונה התנהגותה קיצונית ומוזרה, בוכה ללא הכר וקצף בפיה, לא מוכנה לשמוע על טיפול פסיכולוגי. ידוע לי כי רופא המשפחה רושם לה מזה כמה שנים תרופות הרגעה ( לוקחת כארבעה כדורים ביום) ופעם הודתה לפני כי התמכרה אליהם. בשיחה עם הרופא הוא אמר שאכן כך הדבר. שאלתי היא: מה אנו, בתור ילדיה,יכולים לעשות על מנת לעזור? האם אפשר לכפות עליה עזרה? לאן ניתן לפנות? המצב מדאיג ואנו חוששים כי תיפגע בעצמה

שלום יעקוב, אכן, המצב נשמע מדאיג ומטריד. במצבים כאלה אני בדרך כלל מציעה להיעזר בייעוץ פסיכולוגי, גם אם "מושא" הייעוץ מסרב בכל תוקף להצטרף לפגישות. להמלצה הזו יש שתי סיבות: הראשונה - הייעוץ בהחלט יכול לעזור לכם לגבש פתרונות רגשיים ומציאותיים, השנייה - זהו צעד דרמטי שלא יכול לחמוק מעיניה, והרבה פעמים אפשר לראות שאנשים מגיבים לכך בצורה עזה, מיצירת שינויים בחייהם ועד הסכמה מאוחרת להצטרף לייעוץ. נסה לאתר מטפל שעובד בגישה משפחתית-מערכתית, ותאם עם שני אחיך שיצטרפו גם הם. שיהיה בהצלחה, אורנה

אני בת 61 התאלמנתי לפני כשנה ועשרה חודשים לאחר 38 שנות נשואים טובים . לאחר מותו של בעלי עברתי לבית בישוב כפרי בו גרים ילדי ונכדי ובעלי קנה אותו חודש לפני שנפטר כדי שאהיה קרוב לילדים . מאז שנפטר אנחנו היינו עולים לקבר כל יום שישי. לאחרונה הרגשתי שהדבר לא עושה לי טוב. אני חולמת יותר ויותר על בעלי , מרגישה שהוא איתי בכל מקום , אין רגע ביום שאני לא חושבת עליו ולא חשוב איפא אני ומה אני עושה. הפסקתי ללכת כל יום שישי , אבל המצב הנפשי שלי לא טוב .מה עלי לעשות ? תודה.

שלום דפנה, אני מנסה לדמיין את הצער שחשים עם אובדן אהוב וחבר שליווה את חייך במשך עשרות שנים. אני מבינה שהייתם ברי מזל... שנה ועשרה חודשים הם לא כל-כך הרבה זמן כשחושבים על הדברים שאת צריכה לעבד בתוכך, ואני לא בטוחה שתדירות העלייה לקבר היא מה שישנה את התמונה הרגשית. הכאב הלא חי בתוכך... אני רוצה להציע לך לא לעבור את זה לבד, ואני מתכוונת ללבד שיכול לחיות בתוכנו גם כשאנחנו מוקפים בני משפחה אוהבים ודואגים. אני רוצה להציע לך לצרף אל המסע שלך פסיכולוג/ית קליני/ת שילך איתך בדרך. את מוזמנת לעדכן אותי עוד, אורנה

הומלץ לי ע'י רופא אא.ג. מומחה( עקב שיעול טורדני יותר משנה ולאחר בדיקות יסודיות ומקיפות ,כולל סי.טי. ראות וברונכוסקופיה - ללא כל ממצאים, ) על הערכה פסיכולוגית ושקילת טיפול אדקווטי. פניתי בהמלצת הרופא לפסיכולוגית המתמחה בבעייתי. היא טוענת שאכן השיעול נובע מבעיה "נפשית". אכן יש לי בעיה עם כלתי (כשנה וחצי)ולקחתי את הענין ללב. פניתי מיוזמתי לפסיכיאטר שנתן לי ציפרולקס שעזר לי מאד ואני מרגישה רגועה. אני נוטה להאמין, אחרי כל הבדיקות שעברתי, שהשיעול אכן חלק מהמתח והלחץ שאני שרויה בו מהסיבה הנ'ל, ושהוא "תקוע" לי בפנים, אך כלפי חוץ אני "רגועה" מה עושים הלאה? איך משתחררים מתופעת השיעול הטורדני שמקשה על חיי.

רחלי שלום, ההבנה שהגעת אליה חשובה בפני עצמה ופותחת בפנייך את הדרך לפנות לטיפול פסיכולוגי, לעבד את אותה בעיה עם כלתך שמפריעה לך, להבין מדוע זה כל כך מפריע לך ומדוע זה היה חייב להתבטא בשיעול ולא בצורה אחרת, לא גופנית. כאשר לא יהיה עוד צורך בסימפטום שלך, הוא ייעלם. דרור

דרור, לא יכולתי שלא להתפלא ולכאוב על צירוף המקרים המחריד והאנושי של אלעד ולאחריה דפנה שכל אחד מהם כואב את מותו של בן זוגם, השאלה האם התמודדות עם מוות ממחלה של אהוב באופן המאפשר פרידה איטית "מקל" על האבל לעומת מיכלי אשתו של אלעד שנפטרה מתוך החלטה שלה של רגע, איך מתמודדים עם אותו כאב והאם באמת זה אותו כאב?

שלום לך, זו אינה שאלה פשוטה, ונראה לי שהתשובה נעוצה יותר במקרה הספציפי ובתחושות של האדם הכואב מול האדם שנפטר, והיכולת לעבד את המוות של אדם קרוב. כך שאין תשובה אחת ברורה לשאלה. דרור

ליאת את זוכרת אותי? התלבטתי לגבי עזיבת טיפול לאחר ארבעה חודשים כי הרגשתי שאין כימיה ביני לבין המטפל, אז ככה מעדכנת-התחלתי טיפול חדש (המטפל הקודם עדיין מתקשר) אצל מטפל אחר בפגישה השלישית הוא ביקש שאספר קצת על הטיפול האחרון ולמה עזבתי, רק אמרתי את המילה המטפל הקודם שלי והתחלתי לבכות, בכיתי כל הפגישה בסך הכל אמרתי המטפל שלי והכל השתחרר החוצה. ליאתי דרורי אורנה'לה, מה קרה לי? דווקא המטפל החדש מקסים וכבר עברו מספר שבועות מאז שעזבתי אותו. אולי תנסי להסביר לי בבקשה מה קרה פה?

נועם שלום, ליאת תהיה פה ביום חמישי ושישי ואת מוזמנת לפנות אליה. אני לא מכיר את פרטי המקרה שלך, אבל נשמע לי שאת מתקשה להבין מה קורה לך ומדוע את נוהגת בדרך בה את נוהגת. זהו חומר טיפולי חשוב, ומאחר והתחלת טיפול חדש תני לו צ'אנס אמיתי ונסי לברר איתו מה קורה לך, ומדוע את מגיבה כך. דרור

מסקרן אותי לדעת מה עושים מטפלים כשהמטופל יוצא מהחדר-חושבים, רושמים, האם הם כותבים את כל התנהלות הפגישה, איך הם מתכוננים למטופל הבא, איך זה לא משפיע עליהם דברים שדוברו בפגישה עם מטופל אחד לפגישה שאחריה. האם המטפלים כותבים תחושות שלהם או תחושות של המטופלים והאם יש דבר כזה תיק אישי שהמטפל בונה על המטופל, בקיצור מה קורה שם בחדר אחרי שהמטופל יוצא עד לפגישה הבאה וגם אם אין פגישה אחרי מה עושה המטפל? תודה

לי שלום, ברור שסקרנותך מונעת ממניעים פנימיים ואם את בטיפול ראוי שתדברי עליהם עם המטפל שלך. באשר לתשובה, מטפלים חייבים לנהל רשומה רפואית - תקציר של תוכן כל פגישה. מעבר לכך כל מטפל בוחר בדרך הנראית לו. יש הרושמים בפרוטרוט כל פגישה ויש שכלל לא. וכמובן יש גם באמצע. לגבי המחשבה לאחר שמטופל יוצא מהחדר, גם כאן אין שחור או לבן, או חושב ומוצף או כלל לא חושב. דרור

בעלי נפטר לפני שנה ועשרה חודשים בגיל 61 אחרי שהיה חולה דיאליזה , במשך שנה וחצי ובעיות קשות בלב. נפטר מהתקף לב. היינו נשואים 38 שנה. מאז שנפטר עברתי לבית שהספיק לקנות חודש לפני מותו ליד הילדים שלי בישוב כפרי ואף נקבר שם לפי בקשתו. במשך כל אותה תקופה היינו הולכים כל יום שישי לבית העלמין אני והילדים . ולאחרונה הרגשתי שהדבר לא עושה לי טוב, אני חושבת עליו כל היום ובכל זמן, גם שאני עם הנכדים , בטיול או בחברה. בלילה אני חולמת עליו , כאילו שהוא נמצא איתי בבית ואני מרגישה כאילו הוא בבית . אאני מרגישה שהמצב הנפשי שלי קשה , זה חודש שאני לא הולכת כל יום שישי לבית העלמין. מה עלי לעשות כדי להשתחרר מההרגשה הרעה שיש לי .( אני מתנדבת בבית ספר, והולכת לחוג קרמיקה נפגשת עם חברות ). תודה.

דפנה שלום, מוות של בן זוג הוא אחד האירועים הקשים ביותר שניתן לחוות. את אומרת שעברו כמעט שנתיים ולאחרונה קשה לך לנהוג כפי שנהגת בעבר, כשבעצם את חשה כאילו הוא לא הלך ממך. אחת המשימות העומדות בפנייך היא להצליח להפרד ממנו. קל לומר מלעשות, ואין הכוונה לשכוח אותו. אבל כן להצליח להפוך את הסדר, לחשוב עליו לעיתים, בין שאר הדברים בחייך, ולא רק לפעול בין המחשובות עליו. זהו תהליך קשה והמלצתי היא שתפני לאיש מקצוע לשם כך. דרור

שלום לא יודע אם זה המקום הנכון מקווה שכן. אשתי התאבדה לפני מאה עשרים ושבעה ימים היא הייתה מאושפזת לפני כן שלוש פעמים במוסד לחולי נפש בעקבות נטיות לאובדנות. אני לא יודע איך לחזור לחיים יש לנו שני ילדים קטנים (ארבע ושבע) לא יודע איך לגדל אותם בלעדיה, כל כך כועס עליה שלא מסוגל לבקר את הקבר שלה. כועס על עצמי שלא עזרתי לה מספיק, שביקשתי ממנה לעזוב טיפול פסיכולוגי עקב בעיות כלכליות למרות שהיא אמרה לי שזה מחזיק אותה והיא צריכה את זה. לא מסוגל להסתכל על ההורים שלה על הילדים שלנו לא מסוגל לראות את עצמי במראה. היא חסרה לי בכל פינה בבית בכל דבר שאני עושה או חושב. לאחרונה אני חשוב שאני משתגע אני מתחיל לחשוב על המוות כאפשרות לא רעה גם עבורי מה לעשות איך חיים אחרי דבר כזה? למה היא עזבה אותי?????

נעם כואב לשמוע כמה עצב וכעס ובלבול יש בך עכשיו, זה בטח תקופה כל כך קשה... אני לא יכולה לעזור הרבה אני מניחה, אבל בכל זאת רוצה לשלוח לך הרבה כוחות. לי עצמי היה ניסיון אובדני פעם אחת, ואני יכולה להגיד לך שהרבה אנשים מסביבי ניסו לחשוב מה הם יכלו לעשות כדי למנוע את זה? שהם לא עשו מספיק, שהם אשמים..ונעיניין הוא שלפחות בשבילי הייאוש הגיע מתוכי, מאיזה חור שחור שלאט לאט ניסחפתי אליו, והוא סחף איתו גם את כל הכוכבים האחרים שהאירו עליי וניסו לשמור, אותו חור שחור היו האנשים שבכלל לא חשבו עליי, ושכל כך רציתי שיחשבו. אלה שחושבים על האדם שנמצא במצוקה, ומרגישים אשמים, הם בדר"כ אלה שעשו כל מה שיכלו לעשות ולפעמים יותר... אני מקווה שתשאב נחמה משני ילדיכם, כי בטח יש בהם המון ממנה וגם ממך, והם בטח מאוד רוצים שתמשיך לחשוב עליהם, שלא יגדלו וישאלו מה עשינו לא בסדר, ואיפה היינו אשמים..אתה הרי יודע שהם לא אשמים בכלום.וגם לא אתה. אופיר

אלעד שלום, כאב לי לשמוע על התחושות שלך ועל מה שקרה לך. מוות של קרובים בעיקר בנסיבות כה טרגיות עלול להשאיר עם תחושות אשמה מחד וכעס מאידך על שעזבה אותך בטרם עת. השילוב הזה הוא שילוב שקשה מאוד לחיות איתו ואני יכול להבין את תחושותיך. אני לא חושב שאתה צריך להתמודד עם זה לבד. לדעתי עליך לפנות בהקדם לטיפול, להתמודד עם מגוון הרגשות הקיים בך בנוגע למה שקרה ולראות משם איך ממשיכים. דרור

שלום לדוקטורים חברה שלי התחילה טיפול לפני חודשיים, אני נורא מקנא שהיא הולכת אליו ואפילו מנסה לשכנע אותה לעזוב אותו. אני מרגיש כאילו היא בוגדת בי חשבתי אפילו להגיד לה או אני או הוא. אני יודע שהיא צריכה טיפול (יש לה בולמיה) אפילו אני שיכנעתי אותה במשך שנה ללכת אבל לא מסוגל להתגבר על הקנאה וכשהיא חוזרת ממנו לא מסוגל לגעת בה. הדבר הכי נורא עבורי זה שהוא מתקשר והיא נכנסת לחדר וסוגרת אחריה את הדלת, זה משגע אותי למה היא נכנסת לחדר מה היא מסתירה ? ולמה הוא מתקשר? זה נורמאלי מה שאני מרגיש? תודה רבה

נועם שלום, מהדברים שלך נשמע שאתה מרגיש שהוא מאיים עליך, שהוא מעניק לה משהו שאתה לא, שהיא מוצאת אצלו משהו שאתה לא נותן. הרבה פעמים בתוך טיפול מוצאים הקשבה אחרת שלא מתאפשרת בשום מקום, לעיתים זה תלוי פשוט בהבנייה של הטיפול. אני מניח שאת ההקשבה הזו היא מנסה לשמר כאשר הוא מתקשר אליה. אני לא יכול לומר מדוע הוא מתקשר, האם סיכמו ביניהם על שעות קבועות, אבל למרות הקושי עצתי היא שתראה גם בזה כחלק מהטיפול. אתה יכול לנסות ולדבר איתה, אבל גם לנסות ולהרגיש שמה שהיא מוצאת בטיפול הוא בנוסף ולא במקומך. הרגשות שלך מאוד ברורים, והם מתעוררים לעיתים, אל תשאיר אותם לעצמך אבל לדעתי גם אל תתנה את זה באולטימטום, הם לעיתים רחוקות עובדים כפי שאנו רוצים שיעבדו. דרור

יש לי עוד מעט אירוע, פעם שעברה שהייתי באירוע הייתי מאושרת הייתי בהריון וזה מעלה בי מחשבות( התקופה די קשה הפלה דיכאון, מצבי רוח ) לא יודעת איך אני אתמודד עם שמחה מצד שני כבר מאוד רוצה לחזור לחיים, לעצמי ולא להרגיש שזה סוף העולם מה את חושבת? האם אירועים משמחים יכולים לעזור לי לצאת אל החיים?

שלום לך, אירועים שמחים או עצובים יכולים להשפיע בוודאי על מצב הרוח, אבל לא תמיד באופן צפוי מראש. כך למשל אם במהלך האירוע תחשבי על הפער בין המצב שלך כעת למצב באירוע הקודם, סביר שתחווי מצוקה. כך גם אם תראי אחרים שמחים ולך קשה ייתכן וזה יעורר בך רגשות קשים. ישנם גם מקרים בהם שמחה, מדבקת גם כשעצובים. אבל בדרך כלל זה משפיע כאשר הסיבה לעצב היא זמנית רגעית או תחומה לאיזור מסויים בחיים. מהתיאור שלך אני בכל מקרה הייתי ממליץ שתיעזרי באופן מקצועי על מנת להתמודד עם האירועים הקשים שחווית. דרור

שלום רב, מה אפשר לומר על גבר (פרופיל אופי ופסיכולוגית) שמצלם בסתר את הבחורות (קורבנות) שעימם מקיים יחסי מין ומפיץ באינטרנט? מבחינה פסיכולוגית- מה המניעים? האם מדובר ברוע גרידה? או בהנאה מינית מעצם ההפצה? הילה

הילה שלום, עצם הצילום מעיד על הנאה מהתבוננות בעצמו, מעין סטייה מינית, פרוורסיה, שכן הוא אינו נהנה מהאקט עצמו אלא ממקום מציצני בצורה מסויימת. אפילו אם זו הצצה לעצמו. ההפצה של החומר באינטרנט מעלה אולי את הריגוש אבל היא מעידה גם על קווים פסיכופתיים בשל האדישות ואפילו ההנאה מהסבל שייגרם לאותן נשים. דרור

אני מרגישה לא ראויה להם.הם יפים כל כך,אמיתיים,אוהבים,חיים,שלמים.ואני הבאתי אותם אל חיי אבל אני ריקה אני תהום בולענית ועכורה.תמיד הייתי ותמיד אהיה. שואבת אותם והם נעלמים בתוכי צפים בריק. אני לא ראויה להם.מה עוללתי להם כשקשרתי ליבם בלבי... ולי רגשות האשם.והצעקה השקטה שקורעת את נימיי מבפנים. למה הם לא יכולים ללטף ולהרגיע אותי מבפנים למה דוקא יד מחוץ אני מבקשת? יד שאינה מושטת אליי.לצעקתי.

ויק שלום, אני שומע את הכאב שלך והתחושה ששום דבר, מבחוץ או מבפנים לא מרגיע אותך. את התחושה שלך שאת בולעת כל דבר טוב, ששום דבר לא ממלא את הריקנות שלך. יש בך הרבה ייאוש אבל מבעד אליו יש גם תקווה שמישהו אומשהו יצליח ללטף ולעזור לך. אני יכול רק לקוות שזה יקרה בהקדם. דרור

היי חברה עידכונים מהסדרה ראובן הלך לגילה (המדריכה שלו) ודיבר על נעמה אהובתו ההמטופלת ואמר לגילה שהוא יודע שהוא ויתר על אהבה הכי גדולה שהייתה לו שלא יחווה שוב לא רק כלפי מטופלת כלפי אישה בכלל. זה היה מאוד עצוב. מה שגרם לי צמרמורת, זה שראובן דיבר על המוות של ידין (שהתאבד בעונה הקודמת) גילה אמרה לו אנו לא יכולים להציל את המטופלים שלנו ואז גדעון צרח עליה "אז מה לעזעזל אנו עושים פה מקשקשים הרי המטרה היא להציל חיים לא" ואז גילה אמרה "אנו מצילים חיים בתוך החדר לא מחוצה לו" ואז ראובן אמר "ומה קורה אם מטופל מת מחוץ לחדר מה אז את עושה גילה" היא אמרה לו מקווה שאני עושה עבודה טובה בתוך החדר כדי שלא ימות אז הוא אמר לה "אבל אין לך זמן גילה לעבודה טובה יש מישהו שעומד למות מה אז את עושה יושבת ומחכה שימות?". בקיצור פרק חזק וקשה. ראובן עם רגשות אשם על מות ידין על כך שאיפשר לו לטוס האמת גם אני חושבת שהוא אשם. להתראות בעידכון הבא..

וואי, אחד הפרקים הקשים. הקטע שהיא שואלת אותו את מי הוא מנסה להציל והוא אומר לה שאין לו כח לנבור... קרע אותי!!! הוא מנסה להציל את עצמו כל החייים ללא הצלחה. בדיוק כמוני. פרק חובה!!!

בילבי מתוקה תגידי את בטיפול אמיתי או שבינתיים את נהנית מהטיפול הוירטואלי של הסדרה "בטיפול" :-) תאמיני לי הטיפול האמיתי הרבה יותר סבוך וקשה מכל סדרה למרות שהסדרה אחלה.

בילבי מתוקה גם אני רואה את הסידרה, וכל כך הבנתי את מה שראובן אומר כאילו מה קורה למטופלים מחוץ לחדר, האם באמת אפשר לסגור את הדלת ולהגיד זהו אני את שלי עשיתי, אם ימותו, אז מחוץ לחדר. האם באמת מטפלים יכולים לעצום עיניים ולאטום אוזניים רק כדי לחיות בשלום עם עצמם, מטפלים לכאורה דוגלים בבחירות של המטופלים שלהם, אך בחירה במוות אינה בחירה שפויה כמו שאנורקסיה אינה בחירה שפויה, איך למעשה עוזרים למטופל להישאר בחיים מחוץ לחדר, זו דילמה שהפרק עם ראובן בהדרכה שלו העלתה, וראיתי כיצד ראובן מסביר לגילה שהתפקיד שלו כמטפל זה לא לקשקש אלא שהוא בחר במקצוע כדי באמת להציל חיים. ועד כמה הוא יודע שאם היה מונע מידין לחזור לטוס במצבו הנפשי, אולי היה מונע את ההתאבדות שלו, הרי ידין ביקש ממנו בעקיפין שיעזור לו לבחור בחיים וראובן אמר לו אני לא יכול להחליט עבורך, חבל שמטפלים לפעמים לא מניחים לפוליטלי קורקט ומחליטים כבני אדם וכמטפלים לעשות אקט אנושי, לפעמים מטפלים צריכים להבין שהתשובה נמצאת בתוכם ולא בספרים, ושלעיתים במצבים קיצוניים המטופלים שלהם לא באמת יכולים לבחור בחירה טובה ושפויה עבור עצמם. שלך, אפי

שלום ביליבי, הסוגייה שאת מעלה לגבי היכולת של המטפל להיות אחראי לחיי המטפלים שלו ולבחירותיהם היא סוגיה שמדוברת רבות מהיבטים שונים ובוודאי שכאן לא ניתן לגעת בכולם. אבל הדבר שחשוב לי לומר הוא שאחד הדברים הקשים להכרה לכל אדם ובמיוחד למטפל, היא ההבנה שהוא אינו כל יכול. היכן עובר הגבול של האחריות והמאמצים את זה כל מטפל קובע לפי מיטב הבנתו את יכולתו ואת ההשפעות שיש למאמציו על המטופל. ועדיין החלטות אלו צריכות להתקבל מאותה הבנה בסיסית, אך לא מובנת מאליה, שהוא אינו כל יכול. דרור

ווית פעם אובדן של מישהו יקר? בהתחלה מלווה אותך בלבול מהול בכאב, אבל אתה לא ממש מבין את משמעות הדברים שאתה חווה. ברור לך שקרה משהו, אבל אתה עדיין לא מפנים את מהות החוסר בחייך. עד שפתאום אתה קולט הכל בבת אחת. חלק שני בסיפור בהמשכים פורסם: 27.01.08, 10:23 בפרק הקודם: בליל חורף מקפיא ניגש גבר כבן 30 ומשהו למשטרה, הציג את עצמו כדורון אפרטוב וביקש לדווח על נעדרת. התברר שהנעדרת היא האישיות שלו. פקד שמואלוב ורפ"ק מרקוס מצאו את עצמם מתמודדים עם חקירה מוזרה. רפ"ק מרקוס ופקד שמואלוב פסעו לתוך יחידת הדיור והתישבו על ספת העור המרופטת שניצבה בסלון. דורון אפרטוב התיישב בכורסה מולם, ורפ"ק מרקוס מיהר לסקור בזריזות את הדירה: קירות ערומים מתמונות, ערימת דיסקים על שידה ישנה, ספלי קפה ריקים למחצה על השולחן, ספרי שירה על מדף, חתול מנומנם בסלסלת קש ותנור חשמלי שלהט בפינת הסלון הקטן. "אז אני מבין שאתה חושב שהאישיות שלך נעדרת". רפ"ק מרקוס ניגש ישר לעניין. "כן, אני חושש שכן", ענה דורון בקול שקט. "אני מבין", הנהן רפ"ק מרקוס. "ומה גורם לך לחשוב שהיא איננה?" דורון אפרטוב הביט ברפ"ק מרקוס, אחר כך בפקד שמואלוב, ולאחר מספר שניות השיב: "חווית פעם אובדן של אדם יקר, רב פקד? אדם אהוב?" "אנחנו מקשיבים, דורון". התחמק רפ"ק מרקוס מתשובה. "בהתחלה מלווה אותך בלבול מהול בכאב, אבל אתה לא ממש מבין את משמעות הדברים שאתה חווה. ברור לך שקרה משהו, אבל אתה עדיין לא מפנים את מהות החוסר בחייך. אתה מבין את מה שאני אומר?" "אני מבין. תמשיך". "הבנת החוסר מגיעה בשלב מאוחר יותר, כשהעולם כבר חוזר להשתעשע בארגז החול של המציאות, וברגע כלשהו אתה רוצה לומר משהו למישהו, לשאול אותו, לגעת או סתם ליהנות מנוכחותו, ואז אתה קולט פתאום שהוא איננו. פתאום זה מכה בך – הוא איננו". רפ"ק מרקוס הביט בפקד שמואלוב ואז פנה אל דורון אפרתי: "אז פתאום שמת לב שהאישיות שלך איננה, אישיותך שאהבת? היכתה בך תובנת האובדן שלה?" "כן, ברגעים הלא צפויים האלה שבהם הייתי זקוק לה. כשנפלה לידי ההזדמנות להתאהב במישהי חדשה, להתרגש ממוזיקה או סתם לחייך לעצמי מול המראה באחד הבקרים כמו פעם, אבל לא הצלחתי. היא פשוט לא היתה שם. בסוף הבנתי שהיא איננה, שהיא... שהיא..." דורון השתתק לפתע ומבטו ננעץ באחד מספלי הקפה שהיו מונחים על השולחן. פקד שמואלוב תלה ברפ"ק מרקוס מבט שואל, כאילו עמד לומר דבר מה, אך האחרון היסה אותו במבט חודר. "הספל...", מלמל דורון. שני הבלשים הפנו את מבטם לעבר השולחן. בשנייה הראשונה חמק הדבר מעיניהם, אבל אז ראו שבתוך אחד הספלים, שהיה מלא למחצה בקפה שהתקרר זה מכבר, צף פרפר קטן ואפור, מנסה בפרפורים נואשים להתרומם מעל למלכודת הנוזל. דורון התרומם מהכורסה ובצעדים איטיים אך נחושים ניגש לחדר האמבטיה. לאחר מספר שניות שב כשהוא אוחז בידיו פיסת נייר טישו, נטל עט שהיה מונח על השולחן ובזהירות רבה דלה באמצעותו את הפרפר הרטוב מתוך הספל. אחר כך הניחו בעדינות על מצע הנייר הרך. כתם צהבהב החל מתפשט מתחת לפרפר האפור. "הנייר העדין סופג את הנוזל", אמר דורון מבלי להביט בשניים. "בעוד חצי שעה הוא כבר יעופף פה בסלון". שני הבלשים הביטו בו בהשתאות. "אממ... טוב, דורון, אנחנו נזדקק לרשימה מפורטת של כל החברים הקרובים שלך, כל החברות שלך לשעבר וקרובים מדרגה ראשונה", הפר רפ"ק מרקוס את השתיקה המביכה שהשתררה בסלון. "פקד שמואלוב ירשום את כל הפרטים שתמסור לו. אין לך בעיה עם זה, נכון?". "לא, זה בסדר", השיב דורון. "אין בעיה בכלל". "יפה. שמואלוב, אני יוצא לעשן סיגריה. תודיע לי כשאתה מסיים". אלוהים אדירים, לא שוב מודעה רפ"ק מרקוס עמד מחוץ ליחידת הדיור והביט על הדשא הרטוב שכיסה את החצר רחבת הידיים. הקור צרב בפניו. מתוך כיס המעיל הוציא קופסת סיגריות מקומטת ובאצבעות עצבניות שלף ממנה סיגריה והצית אותה. העשן שנמהל באוויר הקפוא שרף בריאותיו. הוא היטה את ראשו לאחור, נשף את העשן שנעלם בערפל החורפי ומלמל לעצמו: "אלוהים אדירים, לא שוב". בשובם מביתו של דורון אפרטוב החנה רפ"ק מרקוס את הניידת בחניון התחנה. השעה כבר היתה מאוחרת, ופרפרי לילה החלו להופיע במחול תזזיתי תחת תאורת החניון השומם. "שמואלוב, אתה זוכר ששאלת אותי כיצד ייתכן שאדם ידווח על היעדרותה של האישיות שלו?" "כן, אני זוכר. אמרת משהו לגבי זריעת בהלה בציבור". "כן, אמרתי", נאנח רפ"ק מרקוס. "יצא לך לראות פעם את אחד מסרטי הטבע האלה, שמואלוב, על אריות טורפים בסוואנה?" "כן, אבל איך זה קשור?" "ידעת שטורפים מחשבים אם כדאי להם להתאמץ בכדי לתפוס טרף מסוים? יש ממש נוסחה הכוללת את האנרגיה שיצטרכו להשקיע בכדי לתופסו והאנרגיה שירוויחו מטריפתו. הם אומדים בתת-המודע מרחק, מסה. זה מדהים". "לא, לא ידעתי את זה". גם בני אדם טורפים זה את זה לפעמים "כן, לפעמים עדיף לא לדעת". רפ"ק מרקוס שלף סיגריה והצית אותה. "גם בני אדם טורפים זה את זה לפעמים. תת-מודע אחד ניזון מתת-מודע שני". "אני מודה שאני לא מבין על מה אתה מדבר מרקוס", אמר פקד שמואלוב וגירד בעורפו. "אתה מבין, שמואלוב, אדם חסר תחושת ערך עצמי יזהה את הטרף שיגרום לו להרגיש שווה, גם אם עבורנו הוא יהיה רק עוד פרצוף בהמון. הטרף שלו אפילו לא יידע". "ואיך זה קשור לאדם שהאישיות שלו נעדרת?" "כשאישיות של אדם איננה, קיימות שתי אפשרויות: או שמישהו אחר רצח אותה, או שאותו אדם רצח אותה בעצמו ומנסה להסיר מעצמו חשד על ידי הגשת התלונה". "מה? אבל למה שמישהו ירצה לרצוח אישיות של אדם אחר?" "שמואלוב, ראית פעם סרט על ערפדים?" שאל רפ"ק מרקוס ולא המתין לתשובה. "שמת לב שהקורבנות של הערפדים הן כמעט תמיד נערות יפות ותמימות? למה אתה חושב שמציגים את קורבנות הערפדים בצורה כזאת?" "אנחנו בקטע של סרטים היום? בכל מקרה, אני מניח שכדי להדגיש את האכזריות של הערפדים, להראות שאין להם גבולות". "אני חושב שאתה טועה שמואלוב", אמר רפ"ק מרקוס וינק מהסיגריה מבלי להביט בשותפו. "לא את האכזריות רוצים להדגיש, אלא את חוסר האונים של הערפד. הוא רואה טרף תמים ולא מזיק ופשוט אינו מסוגל לחוס עליו. כמו טורף – הוא זקוק לו לשם הישרדות. אתה מבין שמואלוב?" "אז בעצם, מה שאתה אומר זה שיש אנשים שניזונים מאישיותם של אחרים פשוט כי אין להם ברירה? הם זקוקים לזה כדי לשרוד, כלומר כדי להרגיע את תת המודע שלהם?" "בדיוק כך שמואלוב. במיוחד במערכות יחסים. בזמן מלחמה, נאלמים החוקים". "ולמה שמישהו ירצח את האישיות שלו בעצמו? מה ההיגיון בזה?" "לפעמים אדם חש שהאישיות שלו גורמת לו סבל, גורמת לו להיות פגיע. הוא חושש להיות קורבן, להיות טרף. הוא חש שהמידות הטובות באישיותו הן נטל, ואיש אינו יכול להיות מאושר ללא המידות הטובות. אז הוא מעדיף להפטר ממנה, מאישיותו". "ומה קורה לאדם כזה?" "במקרה הטוב הוא הופך לכלום, זומבי. במקרה הרע הוא הופך לטורף בעצמו. ערפד של תת-מודע". "אני מבין עכשיו מדוע הבוסים לא רוצים שהציבור ידע. זה באמת עלול ליצור פאניקה". "כן, טוב בכל אופן, לקחת מדורון אפרטוב את הפרטים שביקשתי?" "חיובי. הכל רשום אצלי". "יפה. אני רוצה את השם של האקסית שלו, זאת האחרונה. מי היא? כמה זמן הם היו יחד?" "שנייה, זה רשום אצלי כאן איפשהו", אמר פקד שמואלוב וחיפש בין ניירותיו. "אה, הנה. קוראים לה ענבר שירשקוף, בת 28. הם היו יחד ארבע שנים. היא עזבה אותו". "ענבר שירשקוף? אממ... השם הזה נשמע לי מוכר. טוב, תשמע שמואלוב. מחר אתה עובר על כל השמות שדורון נתן לך במסוף שבתחנה. תראה אם השם של אחד מהם יצוץ בהקשר רלוונטי. אני אסע לפגוש את הענבר הזאת. היא נראית לי מקום טוב להתחיל בו". "אז ככה זה? את הבחור החדש תוקעים במשרד?" "כן, בדיוק כך. תמיד את הבחור החדש", השיב רפ"ק מרקוס ומחץ את בדל הסיגריה אל מאפרת הרכב. פקד שמואלוב ישב במשרד הקר והזין שמות של חשודים למסוף המשטרתי. כשהגיע אל שמה של ענבר שירשקוף הופיע לפתע על המסך רישום משטרתי מלפני ארבע שנים. עיניו של פקד שמואלוב נפערו בתמהון: לפני ארבע שנים התלוננה ענבר שירשקוף על אישיות נעדרת - האישיות שלה! הוא הרגיש צמרמורת מעיקה מתחילה עוטפת את גופו, כשלפתע צלצל הטלפון במשרד. זה היה רפ"ק מרקוס. "תירגע שמואלוב, זאת רק מטאפורה. ידעתי שהשם שלה מוכר לי. בכל אופן, זה לא משנה. אני אצלה עכשיו. היא הודתה בכל. אני מגיע לאסוף אותך. אנחנו צריכים לנסוע לדורון אפרטוב ולבשר לו". "לבשר לו מה?" "על האישיות שלו, שמואלוב. האישיות שלו מתה", השיב רפ"ק מרקוס וניתק.

שלום לך, נשמע סיפור מעניין, עם ניסיון ליצור הבנה מעמיקה על אישיות האדם. כסיפור זה נחמד, לא הייתי מייחס לתובנות שעולות ממנו יותר מדי ברצינות. דרור

אני מנסה להסביר במילים למה רע לי,ולמה קשה לי,אבל הנסיון להסביר במילים רק משנה את ההרגשה שלי... אני כבר כמה זמן מתמודד עם המציאות-המציאות שאני יצרתי לעצמי... כל החיים לא למדתי-תיכון,יסודי,כל החיים ברחתי,העדפתי ליצור לעצמי דרמות מזוייפות,בכדי לכסות את הדרמה היותר גדולה של החיים שלי-שפשוט קשה לי עם המשפחה שלי..היה לי קשה לקבל את העובדה שאני לא מצליח ליצור קשרים חברתיים,היה לי קשה ליצור את העובדה שאני לא מבין את עצמי,ובמקום ללמוד איך לעשות את זה נכון ,במקום ללמוד איך להתנהג נכון,ובמקום ללמוד איך לרצות ולשאוף למה שאני רוצה,פשוט נשארתי ברגש ובחשיבה שלי אותו ילד קטן שפשוט רוצה שההורים יחבקו אותו....אז מה עשיתי-אשפזתי את עצמי בבית חולים לחולי נפש...קבלתי תוית-חולה נפש,עם אבחנה...... והיום??? אני לומד-ורואה כמה טוב לי עם זה,ואני ממוקם בין 5 הציונים הגבוהים של הכיתה...והיום כואב לי-כי אני מבין את הפספוס שלי,אני מבין את גודל ועומק הבור שחפרתי לעצמי...וכלכך כואב לי,כלכך רע לי שאני פשוט לא מפסיק לבכות...פתאום אני מבין איזו דרמה יצרתי ,כי רציתי את אבא ואמא....איזו פספוס אני.....פתאום אני רואה שאת הדברים שאני רוצה-אני לא אצליח לקבל,אני לא אצליח לעבוד בדברים שעושים לי שמח,אני לא אצליח להיות מה שאני רוצה להיות......ואני נשאר עם הכאב שלי...ועם הבכי ...ואני לא מצליח להפסיק את זה!!!! אני לא יודע מה לעשות...

שלום לך, נשמע לי שמאוד כואב לך עכשיו, שתמיד כאב לך. אבל אולי היום כמו גם בעבר הקושי האמיתי הוא בתחושה שחסר לך משהו, החיבוק של אמא ואבא על כל המשמעויות שלו. בעבר עשית הכל כדי לא להודות בזה. כיום אתה מרגיש אשמה על כך שבמובן מסויים חסמת לך דרכים רבות בשל אותו אשפוז. אבל אני חושב שבבסיס המקור לכאב נשאר אותו מקור והגיע הזמן לטפל בו. להפסיק את הכאב והבכי. אולי בהמשך, לאחר מכן תחשוב אם ואיך אתה יכול להתמודד עם ההשלכות של האשפוז שלך בעברך. יהיה הרבה יותר קל לעשות את זה אחרי שהכאב הבסיסי שליווה אותך כל חייך יהיה פחות חזק. דרור