פורום פסיכולוגיה קלינית

אני משתגעתתתתתתתתתתתתתתתת חושבת על המטפלת שלי כל היום לא מתפקדת כבר לא אמא כמו שהייתי לא רעיה לא חברה רק חושבת עליה ועל הטיפול 24 שעות ביום נראה לי שפיתחתי אובססיה מטורפת כלפיה לא יודעת כבר מה לעשות לעזוב? לא יכולה להישאר משתלט לי על כל המחשבות והרגשות היא איתי 24 שעות ביממה בראשי בגופי בנפשי. מה קורה לי? זה כבר לא נורמאלי למה זה קרה לי? אין חיים הטיפול השתלט לי על כל החיים ורק המחשבה של עזיבה מעוררת בי חרדה. בעלי והילדים מוזנחים רגשית שום דבר כבר לא מעניין אותי מלבדה.

שלום לך, קשה לי לקבוע מה קרה לך, אני שותף לדאגתך שזהו משהו חריג הדורש בדיקה, עדיף בתוך הטיפול. להבין מה עורר בך את התחושות הללו בכזו עוצמה. על פניו נראה כי את מרגישה קרבה ותחושת הקרבה מעוררת בך חשש עצום, לאבד אותה. ייתכן ואת עסוקה כל הזמן בכיצד לא לאבד אותה עד כי הכל נראה חסר חשיבות. אז שוב, הביאי זאת לטיפול. דרור

יש לי צורך בטיפול פסיכולוגי, אין לי הרבה כסף והייתי מעוניינת לקבל המלצות על פסיכולוגים מאזור המרכז תודה.

אזור המרכז ומעט כסף לא הולים ביחד :-) תנסי בקופות החולים.

לילי שלום, ראשית, את יכולה לפנות לפסיכולוגים דרך הסדר עם קופות חולים. לחלופין את יכולה לפנות למרפאה לבריאות הנפש באיזור מגורייך. לבסוף, בצירוף מייל עדכני ייתכן וחברי הפורום יוכלו לתרום לך מניסיונם האישי. בהצלחה, דרור

שני משוגעים עולים לשידור בתחנת רדיו ומספרים אחד לשני איך עבר עליהם היום. נשמע לכם כמו התחלה של בדיחה ? בארגנטינה זה הפך למציאות. אחת מתוכניות הרדיו הפופולאריות במדינה משודרת מתוך החומות הסגורות של בית חולים פסיכיאטרי. היום, עם 12 מיליון מאזינים ואחוזי שיקום גבוהים, אף אחד כבר לא חושב שזה רעיון מוזר: "הרדיו משחרר אותך, שובר גבולות" אומר אחד המטופלים. "שאני משדר, הקיר של בית המשוגעים נעלם".

נו באמת את רואה את המשוגעים שבבתי החולים שלנו בארץ עולים לשידור, מי יאזין להם הרי רק הידיעה שהם בבית חולים לחולי נפש גורמת לנו לזלזל בהם ובכלל פעם שמעת על חולה בבית חולים שיש לו אינטילגנציה להשלים שני משפטים הרי הם נראים חולים ונשמעים חולים רק הרעיון מעורר בי צחוק ממש מסכנים אלוהים יעזור להם אבל רדיו נו באמת....

ל. שלום, לא שמעתי על כך קודם לכן, אבל זה נשמע כמו רעיון טוב מאוד. הוא מעלה שאלות מסקרנות מאוד על תחושת החופש במקום המרגיש כסגור, על היכולת לתרום ולעניין גם כאשר לנפש קשה. ובוודאי מעלה מחשבות על היכולת הטיפולית של פרויקט שיקומי זה. דרור

השקר - מגרש המשחקים של הפסיכותרפיה פורסם ב'נפש', רבעון לפסיכולוגיה, גליון 2, פברואר 2000 כל הזכויות שמורות לפני תשעים ותשע שנים, באוקטובר 1900, קיבל פרויד מטופלת חדשה בשם דורה. היא לא ביקשה לבוא לטיפול, אבל אביה כפה עליה לראות את פרויד, משום שלטענתו בדתה סיפורים שעירערו את שלוות רוחה. האב ביקש מפרויד להנחות אותה לדרכים טובות יותר. דורה סיפרה לפרויד שהוטרדה מינית על?-ידי ידיד המשפחה. היא פנתה לאביה, אך הוא סירב להאמין לה, משום שאשתו של ידיד המשפחה היתה המאהבת שלו. גם המאהבת, שהיתה ידידתה של דורה, מעלה באמונה והעלילה עליה עלילות. דורה היתה מוטרדת. איש לא האמין לסיפורה, והיא חיפשה אצל פרויד אוזן קשבת. ופרויד אכן האזין לה בתשומת?-לב, והאמין לסיפורה. אבל הוא לא התעניין בסיפורה הגלוי. הוא התעניין בסיפור אחר, בסיפור הסמוי של דורה, אותו הסתירה מפניו מבלי שידעה זאת. הוא חקר אותה כמו חוקר משטרה מיומן, בניסיון לחשוף את סודותיה הכמוסים ביותר. וכך 'גילה' לדורה שהיא מאוהבת במי שהטריד אותה מינית, שעליה להיעתר לו, ושיש לה משיכה הומוסקסואלית למאהבת של אביה. הסיפור של דורה, המכונה על?-ידי פרויד בשם 'דורה', הוא התיאור המפורסם ביותר של הטיפול הפסיכואנליטי, ועד היום הוא משמש כמודל לכל חשיבה פסיכותרפויטית. מן הסיפור של דורה אנו למדים, שפרויד האמין שמטופליו מסתירים ממנו את סיפורם האמיתי, כפי שהם מסתירים אותו מפני עצמם. באותו מקום סיפר פרויד שיש מטופלים הטוענים בפניו: "הרי הכול נכון ואמיתי? ומה ברצונך לשנות כאן, אחרי שסיפרתי לך את כל זה?" אבל פרויד חיפש אמת אחרת, וטען שהמחשבות ה'אמיתיות' משמשות את החולה להסתרתן של מחשבות אחרות, המבקשות לחמוק מן הביקורת ומן המודעות. את תגובותיו המודעות של המטופל מפרש פרויד כשקר. לדעתו, כאשר המטופלת אומרת 'לא', לפירוש שנותן האנליטיקאי למחשבותיה, היא מתכוונת לומר 'כן'. אם כך, עיקר עבודתו הטיפולית של פרויד היה חשיפתם של השקרים הלא מודעים והצגתם בפני מטופליו. הוא האמין שהפיכת השקרים הלא?-מודעים למודעים, תסלק את הסימפטומים שבגללם הופנו המטופלים לטיפול. את עקרונות הטיפול הפסיכואנליטי ביסס פרויד על המודל הטופוגרפי של הנפש, המחלק אותה לשלושה חלקים: החלק המודע, החלק הלא?-מודע והחלק הפ??ר?ה?-מודע. חלוגה זו מציגה את הנפש כמנגנון של הטעייה ורמייה. באמצעות ההדחקה אנו מסלקים מן התודעה את התכנים הלא?-נעימים, ושומרים אותם בחלק הלא?-מודע של הנפש. החלק הפרה?-מודע מאפשר לנו, על?-ידי החלום, להציץ בתכנים המודחקים המוצגים לנו באופן שקרי. רק אם נפענח אותם, בעזרת הפסיכואנליטיקאי, נגלה את פשרם האמיתי. על?-פי גישה זו, השקר הוא מגרש?-המשחקים של הפסיכותרפיה. מגרש?-המשחקים של הפסיכותרפיה קשה להיות פסיכותרפיסט. בין אם תרצה להיות פסיכואנליטיקאי, פסיכולוג קליני או פסיכותרפיסט בגישה טיפולית כלשהי, עליך לעבור תקופה ארוכה ומפרכת של לימודים והכשרה. במהלכה של תקופת ההכשרה עליך להתוודע לתיאוריות מורכבות, להיחשף למשך תקופה ארוכה אל מול עיניהם הבוחנות של מדריכים, ואף להתנסות בעצמך בחווית הטיפול הנפשי. זהו אולי המקצוע היחיד שכדי להתמחות בו יש להתנסות בחוויה הסובייקטיבית של מקבלי השירות )תארו לעצמכם שכל רופא מנתח היה חייב להיות מנותח בעצמו(. אם נשווה את ההכשרה המקצועית של פסיכותרפיסט להכשרה המקצועית של רופא, שגם היא אינה קלה, ניתן היה לצפות שבסוף תקופת ההכשרה יהיו בידיו של הפסיכותרפיסט כלים, שבאמצעותם יוכל לאבחן את קשייו של המטופל ולסייע לו להתגבר עליהם. אילו כך היה, ניתן היה לפקח על הטיפול הנפשי ולשפר את תוצאותיו. אבל למרות הדמיון שבתהליכי ההכשרה, קיים שוני עקרוני בין הסיטואציה הטיפולית הרפואית לבין הסיטואציה של הטיפול הנפשי. הסיטואציה הטיפולית לעומת מורכבותו של תהליך ההכשרה בפסיכותרפיה, וההבדל שבין הגישות הטיפוליות השונות, הסיטואציה הטיפולית פשוטה להפליא, והיא שבה וחוזרת על עצמה מבלי להתחשב בגישה הטיפולית ובמאפייניו האישיים של המטפל. במפגש הטיפולי נוכחים רק שני אנשים: המטפל והמטופל. האחד מספר את סיפורו, והשני מאזין, מהנהן בראשו, לעתים מפרש את הסיפור ולעתים אף מוסיף סיפור משלו. זהו כל התהליך כולו. גם במפגש שבין רופא לחולה מאזין הרופא לסיפורו של החולה, המסייע לו לאבחן את המחלה. בשלב זה קיימת בין רופא לחולה סיטואציה פסיכותרפויטית, המקדימה את הטיפול עצמו, שבמהלכו בודק הרופא את הקשר שבין סיפורו של המטופל לבין עובדות המציאות הנתונות לאימות. בסיטואציה של הטיפול הנפשי הסיפור, ההקשבה והפירוש הם התהליך כולו. אפשר להתווכח על מהותו של התהליך, על הדרך שבה הוא מבוצע ועל האפשרות לבדוק את תוצאותיו. אבל אפשר גם להסכים על כך שחומר הגלם של התהליך הוא עולם השקר, או, במלים אחרות, הבדיון )הפיקציה(. אמנם חומר הגלם של הטיפול הנפשי, שהוא מגרש המשחקים של הפסיכותרפיה, הוא הסיפור. זהו סיפורו של המטופל, המעורב בסיפורו של המטפל, וזהו גם סיפורו של הקשר הטיפולי הנוצר מחדש בכל פגישה טיפולית. אבל כפי שניתן היה ללמוד מן המקרה של פרויד ודורה, הטיפול הנפשי אינו עוסק בסיפור הגלוי, אלא בפענוח התרמית של הנפש, ובגילוי הסיפור הסמוי אותו מסתיר המטופל מעצמו וגם מן המטפל. השקרים של המטופל כשמנצח תזמורת מתחיל לעבוד עם תזמורת שמעולם לא ניצח עליה לפני?-כן, הוא מגלה שהתזמורת מזייפת. גם התזמורת הטובה ביותר בעולם מזייפת, כשהיא מקבלת מנצח חדש. הסיבה לכך פשוטה: הנגנים רוצים לבחון את המנצח, האם הוא מסוגל לזהות את טעויותיהם. רק כאשר המנצח אינו נבהל, והוא מסביר לנגנים ש'טעו' את טעויותיהם, נוצר אמון בין המנצח לתזמורת, ושוב אין התזמורת מזייפת. כך קורה גם בתחילתו של טיפול נפשי. כמו הנגנים בתזמורת, גם מטופלים רבים מנסים לבחון את המטפל. לא קל לפגוש אדם זר ולספר לו את כל סודותיך. זה לא טבעי. לכן אינני מתפלא שמטופלים שמעולם לא היו בטיפול ומגיעים אלי לפגישה ראשונה מתיישבים ואומרים שאינם יודעים במה להתחיל או שאין להם מה לספר. זהו, כמובן, שקר מוסכם. מי שבא לטיפול חוזר בדמיונו שוב ושוב על הסיפור שהוא רוצה לספר למטפל, ימים רבים לפני שהוא פונה לעזרה. מטופלים שכבר התנסו בטיפול קודם משתמשים בטכניקה אחרת של שקר, כדי לבחון את המטפל. מטופלים כאלו נכנסים ומספרים לי סיפור, שנועד לכסות על הסיפור האחר, אותו יספרו לי רק כאשר יאמינו שאני ראוי לאמונם. לא תמיד גישה כמו של פרויד, המבקשת להסיר את המסך מעל סיפוריהם של המטופלים ולחשוף את השקרים הנחבאים מאחוריו, משיגה את מטרתה. במקרה של דורה , למשל, פרויד נכשל, והמטופלת עזבה את הטיפול משום שסירבה לקבל את פירושיו המיניים. אילו היה מיטיב להאזין לסיפורה, היה מגלה שהיא מחפשת באופן נואש מישהו שיאמין לסיפורה, ויסייע לה לחשוף את השקר בסיפור המשפחתי?-חברתי שמסביבה. כאשר פרויד נמנע מלסייע לה, היא עשתה זאת בכוחות עצמה, והצליחה לגרום לאביה, למאהבת של אביה ולאיש שניסה להטריד אותה מינית להודות בהתנהגותם ולקבל את גירסתה. במקרה של דורה , השקרים שהביאה המטופלת לטיפול לא היו השקרים המרכיבים את סיפורה שלה, אלא שקרים הנובעים מן המערכת החברתית שסבבה אותה. השקרים של המטפל לא כל המנצחים מגיבים באופן דומה כשהם נתקלים בתזמורת מזייפת. מנצח צעיר עשוי להתבלבל ולאבד את ביטחונו, והסיכויים שיצליח לנצח כהלכה על התזמורת קלושים למדי. מנצח מנוסה יזהה מיד את הנגנים המנסים להכשיל אותו, ויאמר לכל אחד מהם במה שגה. ישנם גם מנצחים חכמים, שיודעים שלא מדובר כאן במוסיקה, אלא ביצירת אמון, והם אינם ממתינים אפילו לרגע שבו התזמורת תתחיל לבחון אותם. הם נוהגים לעצורת את התזמורת מיד עם תחילת נגינתה, ונוזפים במספר נגנים על נגינתם, גם אם כלל לא שגו. בכך הם מקדימים את התזמורת ומצהירים על מנהיגותם. גם למטפלים יש טכניקות דומות, המאפשרות להם להתמודד עם מה שמציג בפניהם המטופל בפגישה הראשונה. מטפלים לא?-מנוסים עשויים למהר ולבחון בדמיונם את התיאוריות שלמדו, כדי לזהות באמצעותם את סיפוריו הסמויים של המטופל, ולמצוא את התגובה הנאותה, המתאימה לגישתם הטיפולית. בדרך?-כלל, מחשבות מעין אלו עשויות להסיט את מחשבותיו של המטפל מן המטופל, ולפגום ביכולתם להקשיב כהלכה לסיפורי המטופלים. מטופלים מנוסים יותר יוותרו בשלב זה על העיסוק בעצמם, יניחו לרגע את התיאוריות ואת העדפותיהם האישיות, ויאזינו בתשומת?-לב לסיפורו של המטופל. במקרים רבים, יכולתם של המטפלים להקשיב כהלכה ולקבל את סיפורם של המטופלים ללא שיפוט ערכי, היא התשובה הנאותה למבחן שעורכים להם המטופלים. באופן כזה הצליח פרויד להסתיר מדורה לזמן מה את תגובותיו האמיתיות למשמע סיפורה, ולהביע את אמונו בסיפור שסיפרה לו. בכך גרם לה להמשיך ולספר לו את סודותיה הכמוסים, ואת חלומותיה. ישנם גם מטפלים שינסו כבר בשלב זה של הטיפול לשלוף שפנים מכובעם, כאותו מנצח חכם, ולפרש באמצעותם פרט מסיפורו של המטופל. כך, למשל, הם עשויים לגלות בסיפור תמים את המניע האמיתי לבואו של המטופל לטיפול, ולחשוף אותו הישר בפניו. מעשה כזה מציג בפני המטופל החדש את מיומנותו של המטפל ומדגים את יכולתו. אבל באותה מידה יכול מעשה כזה לחשוף את חולשותיו ושקריו של המטפל, ולפגום בתהליך הטיפולי. כך, כבר בתחילת הטיפול בדורה, הניח פרויד שכאשר ידיד המשפחה חיבק אותה בניגוד לרצונה היא חשה בזיקפתו ונגרם לה גירוי מיני. זו היתה, כמובן, הנחה פיקטיבית, שלא התקבלה על דעתה של המטופלת, אבל הנחה זו התאימה לתיאוריה של פרויד, והכשילה אותו לכל אורכו של הטיפול, עד שהמטפלת מאסה בפירושיו ועזבה את הטיפול. השקרים של הקשר הטיפולי כשמכר פוגש אותנו ברחוב ושואל אותנו מה שלומנו, אנו אומרים: "טוב, תודה," או "בסדר," או "יהיה טוב," או "חיים". אלו שקרים מוסכמים המיועדים לשמור על נימוס מקובל. מי שיתחיל להרצות ברחוב על מצב בריאותו, ויספר את כל האמת על מחלותיו ומיחושיו, יזכה לתגובה מופתעת בפעם הראשונה, ולהתעלמות בפעמים האחרות. השקרים המוסכמים הם הבסיס לכל קשר אנושי. גם בסיטואציה הטיפולית יש חשיבות לקיומם של השקרים המוסכמים. חשיפתם וגילויים מאפשרים התבוננות במה שהוא בדרך?-כלל מובן מאליו. לכאורה, היכולת לוותר על השקרים המוסכמים ולראות בסיטואציה הטיפולית הזדמנות נדירה לומר את כל האמת, הופכת את הקשר הטיפולי לקשר מיוחד במינו, השונה מכל יתר מערכות היחסים שבחיינו. אחת ההמצאות הטכניות המרכזיות של פרויד משמשת לחיסולם של השקרים המוסכמים. זוהי טכניקת האסוציאציות החופשיות, המאפשרת למטופל לדבר על כל מה שעולה בדעתו, ללא כל סייגים וכללי התנהגות. ובאמת, האפשרות לוותר על השקרים המוסכמים, ולחשוף בפני אדם זר גם את מה שהיינו רוצים להסתיר מפני עצמנו, היא הזדמנות נדירה המייחדת את הקשר הטיפולי מכל קשר אחר. אך איך ניתן ליצור קשר של אמון בלתי מסויג, אמון שקשה לנו למצוא אפילו בקרובים לנו ביותר, עם אדם זר? כדי לעשות זאת יש צורך בשקר אחר, שקר המעמיד פנים שהשעה הטיפולית השבועית היא אכן מפגש של קירבה מיוחדת במינה. שקר ההופך את המטופל, או את המטפל, לאדם הקרוב לנו ביותר למשך שעה אחת. פרויד כינה את אשליית הקשר הזו, שבה רואה המטופל במטפל אדם הקרוב לו במיוחד, בשם העברה. זהו תהליך המאפשר למטופל לשחק משחק תפקידים חד?-צדדי, ולראות במטפל מישהו המייצג את הדמויות המשמעותיות בחייו. באופן דומה התייחס פרויד ליחס המיוחד שמפתח המטפל כלפי המטופל. יחס זה הוא כינה בשם העברה?-נגדית. היכולת שלנו, כמטפלים, להקשיב ולהכיל את כאביהם ומצוקותיהם של המטופלים, ולהתייחס אליהם באהדה בלתי מותנית, היא יכולת כמעט בלתי אנושית. היא אפשרית רק כאשר אנו מתייחסים אליהם כאילו היו ילדינו, או דמויות משמעותיות אחרות בחיינו. ההעברה וההעברה?-הנגדית הם השקרים המוסכמים של הטיפול הנפשי, המאפשרים את הקשר המיוחד בין מטפל למטופל, ומשמשים כתנאי מוקדם להצלחת הטיפול. פרויד ראה בהעברה כלי ראשוני להתמודדות עם התנגדותו של המטופל לטיפול, ובעצם אמצעי ליצירת קשר טיפולי. גישות חדשות בפסיכותרפיה, כגון הגישה האקזיסטנציאלית, אינן שוללות את תופעת ההעברה, אלא רואות בה תהליך טבעי ונורמלי המאפיין כל קשר הנוצר בין שני אנשים. השקרים של התיאוריה אם הסיטואציה הטיפולית היא תהליך שבו מקשיב המטפל לסיפורו של המטופל ומסייע לו להבחין בשקרים ה'מקלקלים' את הסיפור, איזה מקום שיש לתיאוריות הטיפוליות? מטפלים רבים יאמרו שהתיאוריה מנחה אותם בעבודתם המעשית, ושהיא מספקת להם מצע להתבוננות עצמית. אלו דברים מובנים מאליהם. אך האם יש להם גם השלכה מעשית על הטיפול? האם הם משפיעים באופן ישיר על המטופל? נראה שכן. אם כך, למרות שהסיטואציה הטיפולית היא אחת, התיאוריה היא הסיפור הנגדי שמביא איתו המטפל, אותו הוא מעמיד כנגד סיפורו של המטופל. אם תפקידו של המטפל לחשוף את מנגנון השקר של המטופל, ובעקבותיו את סיפורו הסמוי, הרי שהתיאוריה מציעה סיפור חלופי נטול שקרים. במאה השנים שחלפו מאז תחילתה של הפסיכואנליזה נוצרו עשרות גישות טיפוליות, שכל אחת מהן מושתתת על תיאוריה משלה, ולעתים קרובות היא מנוגדת לתיאוריות אחרות. למרבה ההפתעה, לכל גישה יש חסידים משלה, ומטופליה מקבלים עליהם ברצון את מושגיה. אבל המושגים וההנחות, העומדים בבסיסן של התיאוריות הטיפוליות, הם בהכרח שקרים מוסכמים, או בניסוח מעודן יותר: אמונות. אפילו המונח המשותף לכל הגישות הטיפוליות, הנפש, הוא מושג ערטילאי, והוא מעורר שאלות שמעצם טיבן אין להן תשובה. זוהי, כמובן, הבעיה הפסיכופיסית שדורות של פילוסופים ניסו לרדת לחקרה ללא הצלחה. חלק מן המושגים המשמשים כשקרים מוסכמים, בעיקר מושגי היסוד של הפסיכואנליזה, הפכו לחלק בלתי?-נפרד של הלשון המדוברת בעולם המערבי, עד שיש כאלו הבטוחים באמיתותם. בין המושגים האלו נמצאים ה'לא?-מודע' )או התת?-מודע, בלשון העם(, ה'אגו', ה'הדחקה' ו'תסביך אדיפוס', שלמרות השימוש הנפוץ בהם מעולם לא הוכח קיומם. בתהליך הטיפולי משמשים המושגים התיאורטיים, השקרים המוסכמים, כשפה משותפת המשמשת כעוגן, בעת שחשיפת השקרים האחרים מערערת את תמונת עולמו של המטופל. בה בעת משמשים השקרים התיאורטיים מקום מפלט לפסיכותרפיסט, בעת שהוא מסיר את ההגנות החברתיות והתרבותיות ומניח לעצמו להיחסף אל תוך המערבולת הכאוטית של סיפורי מטופליו. השקרים של הפרקטיקה בתוך הסיטואציה הנתונה של מטפל?-מטופל?-וסיפור ניתן לפעול בדרכים שונות ומשונות, וכל מטפל מפתח את צורת עבודתו הייחודית, ומשלב בה עקרונות טכניים שלמד מאחרים. לעתים נראית הפרקטיקה הטיפולית כמערכת של כללים מובנים מאליהם, למרות שבדרך?-כלל גם שקרים אלו משמשים כשקרים מוסכמים המאפשרים את העבודה הטיפולית. כך, למשל, התפתחה שיטת הכורסה שעליה שוכב המטופל בטיפול הפסיכואנליטי, בשעה שהמטפל יושב מאחוריו. יש לכך הסברים תיאורטיים, הקשורים בנייטרליות של המטפל ובתהליך של אסוציאציות חופשיות. אבל מקורו של מנהג זה, כפי שסיפר פרויד באחד מכתביו, בכך שלא רצה שאנשים זרים יתבוננו בו במשך שמונה שעות רצופות בכל יום. כיום מקובל שמטפל ומטופל יושבים זה מול זה בזוית מסוימת, ובדרך?-כלל מוביל המטפל את המטופל אל הכסא המיועד לו. מעולם לא פגשתי מטופל שניסה להתיישב על הכסא השני, או על הרצפה, או להתהלך בחדר. המוסכמה של ישיבה, זה כנגד זה, הפכה למין שקר מוסכם של הפרקטיקה הטיפולית, למרות שאפשר להניח שטיפול תוך כדי טיול בגן יהיה יעיל הרבה יותר. קלישאות טיפוליות רבות, הנהוגות במהלך הפרקטיקה הטיפולית והפכו גם הן לשקרים מוסכמים, נוצרו על?-ידי הספרות והקולנוע. מטופלים רבים מגיעים כבר לפגישה הראשונה כשהם מוכנים לטיפול המתנהל על?-פי מה שראו בסרטים. הם יודעים שהטיפול יימשך חמישים דקות, פעם אחת בשבוע, ושעליהם לשבת מול המטפל ולספר לו את סיפורם. הם גם מצפים שהמטפל יאזין להם בשקט ויהנהן בראשו, מבלי לומר מלה. מה שעשוי היה להיראות מוזר בכל מפגש חברתי אחר, מתקבל כאן כמוסכמה. אבל מוסכמה זו היא שקר מוסכם. האם אין למטופלים זכות להיות שותפים בקביעת תנאי הטיפול? האם אסור להם להתמקח על המחיר, לבקש בקשות מיוחדות, לשנות את מקום הכיסא ואת מועדי הפגישות? גלגוליו של מנגנון השקר הדוגמאות שהצגתי כאן מתייחסות בעיקרן לגישה הפסיכואנליטית, שפותחה על?-ידי פרויד לפני מאה שנים, ולסטראוטיפים הרבים שצמחו בעקבות חדירתה לתרבות המערבית. אבל במאה השנים שחלפו מאז פותחו גישות טיפוליות רבות השונות זו מזו גם בתשתיתן התיאורטית וגם בפרקטיקה הטיפולית. אציג כאן כמה מהגישות החדשות, כדי לטעון שגם בהן משמש השקר כמגרש המשחקים של הפסיכואנליזה. הגישה הקומוניקטיבית הפסיכותרפיה הקומוניקטיבית, שהיא פיתוח מאוחר של הפסיכואנליזה מיסודו של רוברט לנגס, עוסקת גם היא במנגנון השקר כמוקד העבודה הטיפולית. אך שלא כמו הגישה הפסיכואנליטית, לא מדובר כאן בהטעיה עצמית אלא בשקרים המופנים לזולת. הגישה הקומוניקטיבית מניחה שבני?-האדם חרדים זה מפני זה, וכדי לשרוד במציאות עליהם להימנע מלגלות לזולת את כוונותיהם האמיתיות. אבל השקר הגלוי מתגלה בקלות, וכדי להימנע מלהיתפס בשקר התפתח מנגנון השקר הלא?-מודע, המאפשר לנו לשקר מבלי להיות מודעים לכך. המטפל הקומוניקטיבי אינו מנסה לחשוף את סיפוריו הסמויים של המטופל, אלא אך ורק את השקרים הנובעים באופן ישיר מן הקשר הטיפולי. את הסיפורים שמספר המטופל מפענח המטפל הקומוניקטיבי כמסרים סמויים המופנים אליו. אם, למשל, יספר לו המטופל על מקרים של מוות, ייחס זאת המטפל לסיום הצפוי של הטיפול. הגישה האקזיסטנציאלית גישה זו שוללת את ההנחות הפסיכואנליטיות בנוגע למבנה הנפש, ומתייחסת אל הטיפול הנפשי כמסע משותף ושוויוני לגילוי עצמו, בו משמש המטפל כמדריך או כשותף לדרך. זוהי גישה השוללת כל טכניקה טיפולית, ומתמקדת בהבנה פילוסופית של ערכיו של המטופל. עם זאת, אחד הנושאים המרכזיים המאפיינים את הטיפול האקזיסטנציאלי הוא שאלת האותנטיות, ולמעשה מכוון הטיפול לזיהוי המאפיינים הלא?-אותנטיים של המטופל, כדי לאפשר לו להמשיך ולשאוף לאותנטיות. המושג 'חוסר?-אותנטיות' אינו שונה באופן מהותי ממושג השקר, ולמעשה גם גישה זו, השונה כל?-כך במהותה מגישות אחרות, פועלת גם היא במגרש המשחקים של השקר. הגישה הקוגניטיבית גישה זו מבוססת על ההנחה שבני?-האדם נולדו עם יכולת לחשיבה רציונלית, כמו גם לחשיבה מוטעית ואי?-רציונלית. הבעיות הנפשיות נגרמות בשל תפישת מציאות מוטעית או הבנה עצמית שגויה. הטיפול הקוגניטיבי מכוון לרכישת הבנה פילוסופית ריאליסטית של החיים, ולרכישת אמצעים להתמודדות עם קשיים עתידיים. אחת ממטרותיו העיקריות של המטפל בגישה הקוגניטיבית היא לעמת את המטופל עם ערכי האמת השגויים שלו. גם כאן, כמו בגישות האחרות, מתמקד העיסוק הטיפולי בזיהוי השקרים ובניטרולם. השקר והמסגרת הטיפולית פתחתי בפרויד, ובתיאוריה שלו על מנגנון השקר האנושי הלא?-מודע. מאז ועד היום עוסק הטיפול הנפשי במנגנון זה, והשקר משמש כמגרש המשחקים של הפסיכותרפיה. האם אכן כך הוא הדבר? השקר מקבל את משמעותו רק ביחס לאמת כלשהי, שהוא מהווה לה תכלית. אילו באמת היה עניינה של הפסיכותרפיה בשקר, אפשר היה להניח שמנגד קיימת מערכת תיאורטית של אמיתות. אילו היה פרויד מוכיח את אמיתותה של התיאוריה הפסיכואנליטית, אכן כך היה הדבר. אבל לא קשה לראות שגם התיאוריות הפסיכותרפויטיות מבוססות על שקרים מוסכמים, ואם כך, הרי שהשקרים שבהן עוסקת הפסיכותרפיה אינם שקרים של ממש, אותם ניתן לעמת עם אמיתות המציאות, אלא שקרים יחסיים בלבד. אם כך, ראוי יהיה אולי לכנות אותם בשם פיקציות, ולומר שהסיפור הבדיוני הוא מגרש המשחקים של הפסיכותרפיה. אך אם אין לבטוח לחלוטין בתיאוריות הטיפוליות, והעבודה הטיפולית עוסקת בסיפורים בדיוניים, איך יוכל המטפל שלא לשקוע בכאוס של סיפורים בדויים ובדויים למחצה. איך יכוון את דרכו בין השקרים המוסכמים והשקרים למחצה? איך יוכל להפריד בין סיפוריו שלו לבין סיפורי המטופל? יתכן ואין לשאלה זו תשובה. איש אינו יודע מה באמת קורה בארבע האמות של הסיטואציה הטיפולית, וכאשר עבודתו של המטפל אינה מושתתת על תיאוריה חד?-משמעית, עליו ליצור מסגרת צורנית שתסמן את גבולות העבודה הטיפולית. זוהי המסגרת הטיפולית. המסגרת הטיפולית היא מנגנון קבוע ומוגדר הכולל את החוזה הטיפולי, את כללי?-היסוד של הטיפול ואת הסביבה הטיפולית. מנגנון זה משמש כנקודת מוצא, מעין אמת זמנית, המאפשרת התמודדות עם השקרים היחסיים שבהם עוסק הטיפול. המסגרת הטיפולית היא התנאי המוקדם ליצירת הקשר הטיפולי, ולתחילתו של כל טיפול. החוזה הטיפולי החוזה הטיפולי מגדיר את ההסכמה העקרונית בין המטפל לבין המטופל בקשר לתנאי הטיפול, והוא נחתם, בכתב או בעל?-פה, בתחילתו של הטיפול. החוזה הטיפולי מגדיר את הציפיות של המטפל ושל המטופל, את מועד הטיפול, את משך הטיפול, את תדירות הטיפול ואת התשלום. כללי?-היסוד של הפסיכותרפיה כללי?-היסוד מגדירים את גישתו הטיפולית של המטפל, ומשמשים מעין ספר חוקים המאפשר למטפל לבדוק את עבודתו בעצמו או בעזרת מדריך מוסמך. כללי?-היסוד מתארים את גבולות הטיפול ואת הסביבה הטיפולית, וכן את העקרונות התיאורטיים של הטיפול ויישומם בפרקטיקה המעשית. מטרתם של כללי היסוד ליצור מסגרת טיפולית שתשמש כמסגרת ביטחון, ותאפשר יצירת אמון בין המטפל והמטופל. הסביבה הטיפולית הסביבה הטיפולית היא המקום שבו מתקיים הטיפול באופן קבוע. אצל המקפידים זהו חדר נייטרלי שאינו מכיל את חפציו האישיים של המטפל, ואינו נמצא בביתו הפרטי. אצל אחרים זהו חדר עבודה המשמש גם כקליניקה. בדרך?-כלל מכילה הסביבה הטיפולית אלמנטים קבועים המאפשרים למטופל לחוש תחושת ביטחון ונוחות. סיכום המסגרת הטיפולית היא מערכת מלאכותית שנועדה ליצור תחושה של קביעות וביטחון, ולאפשר את העבודה הטיפולית הלא בטוחה, במגרש המשחקים של השקר.

כתבה מעניינת. דרור

יש לי בעיה שהתרגלתי לדברים קלים וזה מביא אותי למעיין תבוסתנות.. האם טיפול אם פסיכולוג קליני יכול לעזור ?

משה שלום, אם הבנתי נכון, אתה אומר שבגלל שהתרגלת שדברים באים לך בקלות קשה לך כשהדברים לא מסתדרים. אם זהו המצב הרי שטיפול בהחלט יכול לעזור לך לברר מה קשה לך במפגש מול קשיים. מה זה אומר לך "הכל היה קל", האם המסר שהפנמת היה שרק אם זה יהיה קל ומוגן תוכל לעמוד בזה? דרור

נכנסה אלי עוד אם עם תינוק, אבל החזיקה אותו על הידיים והרגשתי בסדר זה לא הפריע לי אבל יש משהו במצב שאם מחבקת, מנשקת מדברת עם תינוקה

שלום, אשיב להודעתך שלמעלה, דרור

שלום לדרור שטרנברג ולגולשי הפורום . אני בת 38 ומאובחנת ע''י אנשי בריאות הנפש כסכיזופרנית ( עברתי גם אישפוז מרצון בשנת 95' עקב התמוטטות עצבים ) . יש אמנם מאחוריי אי אלו טראומות ו''שריטות'' ( ילדה מוכה-חיילת מוכה-אישה מוכה , כיום אני גרושה ) , אבל האסקפיזם שלי בחיים ( הפיצוי ) הוא יצירתיות רבה ( למדתי פרסום בשנת 93' ולפני שנה למדתי באונ' ת''א קורס ייחודי לאנשים העוסקים בפטנטים והמצאות ) . אני רק רציתי לומר שאני כן מוכנה לשלם את מחיר ה''אי-שפיות '' . מעולם לא הצטיינתי ביחסי-אנוש ( נהפוך הוא , לאורך כל חיי אנשים עשו עליי מניפולציות '' פסיכולוגיות '' מכוערות הגובלות ברצח אופי ) ועל כן אני נעשית אובססיבית כלפי כל מה שמאפשר לי בריחה מהמציאות האיומה של חיי ( אני גם מתעניינת מאוד ברפואה וגם עוסקת באומנות וגם פותרת סודוקו ) . לסיום רק רציתי לומר שהחברה הישראלית הייתה מרוויחה הון אנושי שלא יסולא בפז אילו רק השכילה , לנצל את הפוטנציאל האינטלטואלי שלנו '' המשוגעים '' ( במקום לנדות אותנו ולהתייחס אלינו כאל מצורעים ) . כי בסך הכל , אנשים חולי נפש צריכים מעבר לכל אהבה והערכה והרבה .

ארונה, הבעיה עם אנשים צרי בינה ודעת, שמתייחסים למחלת נפש באופן שונה מכל טיפול רפואי, הסטיגמה נובעת מבורות שלהם לגבי פיתולי הנפש ומורכבותו. מחלת נפש לא מחלת נפש את עדיין את. לגבי יכולת לתרום והערכה של הסביבה כהכרה בנתינתך ויכולתייך, אני אומר שגם אלו "הבריאים" נופלים למקומות בהם לא מיצו או מימשו עצמם בלי קשר ליכולתם או עברם הנפשי. היי גאה ביכולת להכיר בעצמך על כל מרכיבייך, ולגבי הצורך ב"אהבה והערכה רבה" ככלל כולם צריכים, יחד עם זאת אלו שנפשם הצעירה לא ידעה אותם צריכים היום בבגרותם קצת יותר, את יודעת מה, מגיע לך, מגיע לך לשאוף, לרצות, לחלום ובעיקר להיות את. אני גם לא רואה צורך בהנפת הדגל של יכולותייך המקצועיים והאינטלקטוליים כי באופן פרדוכסאלי זה רק מחדד את הנזקקות של "החולים" להתנצל על היותם פגועים בנפשם בכפרה דרך רבדים אחרים בעצמם, אני לא רואה את "הבריאים" עושים זאת. מעבר לכל והחשוב ביותר, אני גאה בך ובטוחה שפנייתך פה שמה אותך במקום שבו נמצאים כולם-בריאים כחולים המחפשים ללא לאות אחר עצמם והגדרתם החברתית. המון הצלחה, , חברה

שלום לך, נשמע שעברת דברים לא פשוטים בחייך, הצטבר בך כעס רב ותחושה של נידוי, עליה את מגיבה בניסיון לברוח מהיומיום. כל עוד דרך התמודדות זו עוזרת לך אין בכך בעיה, להיפך. אני לא יכול להתווכח עם תחושת הנידוי, אלא רק לקוות עבורך ובכלל שלא תוותרי, ובתוך הקושי תמצאי גם את אותם מקומות בהם תוכלי להרגיש ביחד, ולא מנודה. דרור

שלום דרור, אתה רואה "בטיפול"? היום צפיתי בפרק של טליה. כמה בכיתי. ועד עכשיו לא מפסיקה לבכות. היו קטעים שהיא נורא הזכירה לי אותי. בול. היה משהו(לא משנה בדיוק מה..) שהפסיכולוג אמר לטליה ..והמטפלת שלי אמרה לי את אותו דבר.. היה לי טיפול היום ודיברנו על זה שבזמן האחרון כמה חברים שלי אמרו לי שהם מרגישים שאני מתרחקת, שנראה להם "שעובר עליי משהו" והם לא טועים... כבר הרבה זמן שעובר עליי משהו ,אבל הפעם זה משהו לא טוב. כבר אי אפשר לטעות ,כנראה.מי שמכיר אותי טוב כמוהם יכול לראות את זה.עד עכשיו הרבה אנרגיות וכוחות יקרים שלי "התבזבזו"על להסתיר..וכבר נהייה קשה להסתיר פתאום..כי לא נשארו לי אנרגיות ולא כוחות נפש. אני לא אוהבת את המבטים המודאגים שלהם,זה לא עושה לי טוב, אז אמרתי להם שזה שטויות,אבל האמת היא שאני מתרחקת כי אני לא כאן.אני לא בעולם הזה בכלל.הכל כואב לי נורא. אני גם לא נותנת לאף אחד(גם לא לה..)להתקרב יותר מידי מחשש "שיראו"אותי שיבינו את החולשות שלי.לא יודעת. היא אומרת שאני רוצה "ביחד" אבל בורחת לצד השני לגמרי. לא נותנת להתקרב. וכולם מדהימים באמת.זו שוב אני שדפוקה. אבל לא יכולה לבחור אחרת. לא מאמינה שקיימת אפשרות שמשהו יסתדר בחיים הדפוקים שלי.. וכרגע גם קצת חרדה למצב של ההורים שלי.. אוף אוף אוף אני יודעת שאני אתחרט על שרשמתי כאן. פשוט כואב לי אני חנוקה מדמעות,והרגשתי פתאום צורך "לדבר"עם מישהו.. שבאמת יבין...ואתה התקווה האחרונה שלי. זה נשמע פתטי ועלוב. אולי אני אבקש שתמחק.. אבל בינתיים, 'שלח'

חן שלום, אני מבין עד כמה קשה לך לכתוב את הדברים הללו, ושמח שהצלחת בכל זאת. נשמע לי שהתחושה שלך היא שמשהו בך דפוק וכולם סביבך מדהימים. זה מחזק את תחושת הלבד שלך, גם אם זה מקל עלייך את ההתרחקות. אני לא בטוח שהמחיר שווה במקרה הזה, ולכן אני מציע שתנסי לראות היכן את גם פחות "דפוקה" והסובבים אותך פחות מדהימים, כך הקשר שיכול להיווצר איתם מורכב ומשמעותי יותר. דרור

דרור, היום הלכתי למזכירת החוג שלי לבקש טופס למשהו. הייתה שם אישה מבוגרת אצלה במשרד, מישהי מהפקולטה, אז הצצתי וחיכיתי בחוץ. חיכיתי 10 דקות ואז בא מרצה מאחד החוגים בפקולטה ונכנס. לאחר מספר דקות יצאה זאת שהייתה שם. שוב הצצתי למשרד שלה.. המזכירה לא הסתכלה עליי בכלל ואמרה, "____, חכי כמה דקות בחוץ בבקשה". אני באמת אף פעם לא נודניקית. בדרך כלל אני אפילו מנומסת מדיי, אז אני לא רגילה אולי.. נורא נפגעתי. הרגשתי קטנה ונודניקית. יצאתי החוצה, ירדתי דרך מדרגות החירום ולאחר כמה מדרגות נעצרתי, התיישבתי וסתם התכנסתי. לא זזתי. נעלבתי והיה לי קשה לנער את זה ממני. ממש כמעט בכיתי. הרגשתי נורא מטופש אבל הייתי צריכה רגע עם עצמי, להתגבר על הבושה. כמובן שלא חזרתי למזכירה והעדפתי לשלוח לה מייל. לא יודעת למה היה לי כל כך קשה עם דבר כל כך קטן. אני מודה שזה קורה לי פה ושם.. גורם לי גם להרגיש שאין לי סיכוי.. זאת ביישנות? למה זה ככה? מה בטיפול עוזר להתגבר על זה?

שלום לך, ניתן לשמוע מדברייך שמשהו בתגובה של המזכירה פגע בך מאוד, אפילו במידה בה את חשה שזו תגובה מוגזמת. ניתן לחשוב מדוע זה כל כך פגע בך, מדוע כל כך חשוב לך לא להיתפס מפריעה, שלא יחשבו עלייך דברים לא טובים. את זה בדיוק הטיפול מנסה לעשות. להבין באיזו נקודה רגישה היא נגעה. מה זה הזכיר לך לעמוד שם ולהרגיש שעשית משהו לא בסדר. מרגע שתביני, ייתכן ותוכלי לבחור בפעם הבאה האם לנהוג כך או אחרת. דרור

דרור, אני מרגישה לפותה באיך שאני, בחיים שלי.. זה מרגיש לי כל כך מוגזם מצידי עד שאני מיד נסוגה. לא יודעת מה חסר לי ולמה אני ככה אני לא יכולה לסבול יותר את איך שאני.. את ההידבקות הזאת לקירות, את הלקחת אויר לפני כל דבר קטן שאני עושה, את הדאגה והאשמה והבושה על כל דבר קטן..גם על דברים חסרי היגיון בעליל. מפחדת מאוד לשקוע במחשבות האלה עמוק מדיי.. יודעת לאן הן הובילו אותי פעם העיניים לאחרונה כל הזמן מחפשות את הצללים שמתחת לשולחנות וכסאות, שם נמוך הכל שקט ומוגן.. כל הזמן בא לי להצטנף. לא משהו... אני מתוסכלת ועייפה ורוצה אחרת ולא יודעת אם זה אפשרי טיפול באמת יכול לשנות את כל זה, אתה חושב? מאוד מפתה לענות מיד שכן, אבל תחשוב על זה עוד רגע לפני שאתה ניגש לענות.. באמת טיפול יכול לשנות את כל זה? אני כבר שנים ככה (עם הפוגות טובות יותר, אבל בגדול..) שלא אצטרך לדבר עם עצמי, לנהל בית משפט פנימי באופן מתמיד על כל דבר קטן, שלא אאלץ לדחוף למטה מחשבות מאפסות לפני כל דבר קטן.. לא יכולה להמשיך בזה יותר.. כל כך הרבה כוחות מתבזבזים לי רק על דברים פשוטים כמו לקום בבוקר, להרים טלפון, לגשת לבקש טופס, להתמיד.. אני עייפה ומדוכדכת מה לי ולמימוש או הגשמה עצמית..? לא יכולה להתפנות להתנהלות מכוונת מטרה כשרוב הזמן אני רק עסוקה בלפנות את סבך המחשבות המתישות כדי בכלל להצליח להסתכל לדרך בעיניים.. אני מותשת ועייפה ממני. אנשים סביב פשוט מתנהלים ואני מרגישה חסרת סיכוי אני לא בטוחה שכל זה יכול להשתנות אתה באמת חושב שבן אדם כמוני יכול גם להיות מישהו עם להט ביחס למה שהוא עושה? להרגיש טוב עם עצמו ועם מה שהוא עוסק בו? גאה לדבר על זה? לקדם את זה? ההתנהלות שלי תמיד חסרת כוח, חסרת חשק, מסוייגת.. נדמית חסרת עניין. כאילו מתוך כורח או חובה. אני בעצמי לא בטוחה שהיא לא נעשית מתוך תחושת חובה. בכנות- זה באמת יכול להשתנות? (אני יכולה לעמוד גם ב"לא לגמרי", או בתשובה מסוייגת) תודה דרור

אני מרגישה צורך לשתף.... זה לא יתן כלום ומחר אני כבר ארגיש מגוכחת שכתבתי את זה אבל אני עכשיו כל כך כועסת שבא לי לצעוק..... זה לא פר שעכשיו אני מרגישה פגומה זה לא פר שאני צריכה להרגיש שאני צריכה להציל אנשים ממני , זה לא פר שעכשיו אני לא מתפקדת זה לא שאני זאש שנשארה עם כאב וזכרונות זה לא פר שאני מתסכלת על עצמי ורק שאני כנה אני מעיזה לומר שכנראה אני צריכה טיפול זה פר שעכשיו זו אני שנותרתי עם הקשיים והם מסתכלים עלי כאילו אני לא בסדר ! אני לא בחרתי שיפגעו בי כ"כ הרבה אני לא בחרתי את כל סוגי ההתעלללויות מהאנשים שאני הכי בטחתי בהם , אני לא בחרתי לחיות חיים ללא טיפת הרגשה של בטחון אפילו במקום שהיה אמור להיות הכי בטוח , הם לא כואבים את זה ורק מסתכלים עלי כאל מישהי לא בסדר , והחברות הנורמליות כ"כ שלי שדברי חכמה בוקעות מגרונם ואני ממשיכה לדבר צרורות של היגיון ,תקווה, חוזק , שהם החמודות האלה לא מבינות כלום כי במקרה הכי גרוע חוו אולי מקרה אחד הכי עדין שאני חויתי, אני שניסיתי להיות אחת מהם , כאילו לא מבינה את אלו הקרואים לא נורמלים ,המרחמת עליהם , אפילו בהרגשה שאני חלק מהאנשים הנורמלים, החזקים , החיים , אבל אני לא , אני לעולם כנראה לא אצליח להפתר מהקשיים , מהחרא הזה שהכניסו לתוך חיי כל ימי חיי , עכשיו אני זאת הפגומה שצריך להזהר ליפול מרשתה כי אתה לא יודע איזה מפלצת תצא בסוף! עכשיו אני זאת שצריכה להתאמץ , לחזק את עצמה , ועדיין ליזכור להיות בן אדם... עכשיו אני זאת שצריכה לפחד מעצמה! שונאאאאאאת את כל מי שגרם לי לפחד כ"כ!!!!! והרשימה ארוכה אני הבסדר הם החולים!

סתםםםםםםםםםםם מותק איפה היית ואנחנו כאן שאלנו וכתבנו ודאגנו מה קורה?

סתם יקרה ומתוקה שלי כל כך דאגתי לך מה קורה עם החבר המקסים המטפל המדהים החיים אני רואה שעדיין קשה לך. שתדעי לך שכתבתי לך המון ודאגתי נורא אני חושבת עלייך לפעמים ותוהה לגבייך בעיקר כשקשה לי חושבת על הסיפור שלך ונכנסת לפרופורציה מקווה שאת לא מתבאסת מזה אבל הסיפור שלך עשה לי משהו. המנהלים לא העלו את ההודעות שלנו אני רואה שעכשיו הכל נרגע ואפשר לכתוב לך. נשיקות וחיבוקים ותשמרי על עצמך

סתם עמיר בניון מילים: עמיר בניון לחן: עמיר בניון סתם לחבר סתם, סתם לחסר סתם,סתם לפטפט, סתם לדבר, סתם לשקר, סתם לדבר על החיים, להתחזק ומן הסתם לכתוב שירים סתם לקשקש ולפשפש להתחדש להתעקש סתם להיות או לא להיות או לא להיות זה סתם שטויות הכל שטויות סתם לחפש ולאפס להתפוצץ להתאפס פשוט סתם. סתם להרכיב סתם, סתם לפרק, זה סתם להתנתק, להתברק(לא סגור על זה חח), סתם להקדים סתם לאחר או לבטל, סתם למהר, סתם לא לרצות להיגמר סתם להצדיק, להצטדק, להשתנק, להתרחק ,סתם להיות או לא להיות בינינו זה הכל שטויות סתם לתרץ, להתאמת, להתנוצץ להתחפש, הכל סתם. להתבייש סתם,להשתרש גם סתם, סתם לבקש להתבקש וסתם לכתוב וסתם גם להיות כתוב להתגאות ומן הסתם להיות עלוב בסתם לרוץ להיעצר להשתכר להיתפורר גם להיות או לא להיות זה סתם שטויות הכל שטויות סתם לעלות ולעלות ליפול חזק להתגלות,פשוט סתם לחיות.

שלום לך, נשמע לי שיש בך בלבול רב, תחושה שאת בסדר ולא בסדר, חשש עז מאותה מפלצת בתוכך שתצא ותפגע באחרים ובך. קשה לחיות בתחושת סכנה כזו ואף אחד לא צריך לחיות כך, ואני מבין את תחושת הכעס העז שלך בשל כך. אבל אבל אני שומע אותך גם מתארת את הדברים כך שאו שאת בסדר והם הלא נורמלים או ההיפך. מעבר לבידוד שזה שם אותך בו, הכואב כשלעצמו, זו נראית כהנחה ששוה לשים עליה סימן שאלה. האם באמת רואים בך רק כלא בסדר, לא מבינים אותך. האם ניתן לחשוב שהדברים מורכבים יותר וכך להרגיש בתוך כל הרע יש גם חלקים אחרים, לא שחורים בהכרח. דרור

הי, כה מובן... המון זעם בדברייך. המון חיפוש צדק... אבל מי אמר שעוזר להיות צודק... לפני זמן לא רב היה פיגוע. דווקא ברגעי פיגועים נוראיים מפחידים ומזעזעים, משמעותן של אמירות כשלך מתחדדת אף יותר. לפי מה שהבנתי מתיאורך, מה שעברת אולי דומה בחוויה הפנימית למן פיגוע מתמשך, ואף מסובך מכך - המפגעים הם הקרובים ביותר, ומה שקרה אינו ראוותני כזה. את יודעת, כשמישהו פוגע בך שלא באשמתך, לו? מגיעות כותרות החולי והאשמה, זה נשמע נכון. ייתכן שהיית מייחלת שהוא ישלם את המחיר וייענש, יחוש אשמה, אולי היית מתה לנקום, לקבל פיצוי, ושהשינוי יחול בו, ושהוא "יטופל" במובן הבלתי אפשרי... ואת יודעת, מותר, מותר להרגיש ככה ועוד איך ובמלוא העוצמה. ומותר, ואפילו רצוי להגיד או לצרוח את זה עד לשמיים במקום בטוח כמו בטיפול. ולכי תרגישי בטוח אחרי הכול... אבל עצוב ומרגיז, המשאלות והבעת הרגשות הן רק ההתחלה... גם לו? ניתן היה להעניש מישהו אחר בשטח, זה לא היה בהכרח מספק דיו, כי עדיין, את עכשיו פצועה קשה, כואבת, ו... כן... חולה... וצריך לטפל בך. והטיפול, לטיפול המסכן הזה, מה בסה"כ ניתן להפיק ממנו? לו, לטיפול, יש סיכוי להקל. הוא אמנם ישאיר צלקות שמספרות סיפור איום וכאוב, אבל לפחות עשוי לעצור את הזדהמותן ללא הרף. משהו קטן, הטיפול הזה, אבל הוא אמור בכללו, להיות חובש-מחבר בידיים רכות-אמיצות. דעי, הוא מכאיב מאד הטיפול, אי אפשר אחרת, אבל הוא בעדך, שלך ועבורך (כן, גם בזה צריך להאמין באיזה שלב). בואי נאמין שאם תנסי, הוא יצליח להפריד את החרא המזהם, כך שלא הכול יהיה חרא כל הזמן. את עצמך מבחינה בכך שיש בך משהו מאד בריא. עוד משהו בהקשר לדברייך - לאנשים שלא עברו התעללות או מסכת חיים מטורפת עד כדי כך (גלויה או סמויה) אין מושג איך זה, ואין כל-כך דרך להעביר אליהם. לטוב ולרע. אפשר לקנא בהם מאד, בפשטות הזאת (לפחות כפי שנראית בעיננו), ובמקביל, אפשר ללגלג על כוחותיהם הדלים מול תעצומות הנפש של מי שהתחשל בנסיבות מעציבות כל-כך. השורדים. זה עושה אותך מיוחדת. להיות שונה זה כואב נורא, אבל גם משהו להתגאות בו. וגם זה... בזהירות ובמידה. מאחלת לכולנו שנצליח לזכור שהדברים המחורבנים האישיים המסוימים הללו קרו, אבל גם לזכור שהיום הם כבר פסקו מבחינה מציאותית חיצונית (מקווה שזה המצב אצלך). ישנה נטייה ופיתוי גדול להיצמד אליהם, להמשיך לזעום ולא לעזוב, אך חייבים למצוא דרך להיפרד מהם. להיפרד מהקשר השטני ההוא. הטיפול אמור לעזור בכך. המעט שהטיפול (הדינמי והלא קצר) יכול להשיג, עשוי להיות שווה זהב אם וכאשר הוא מגיע להיות מדויק. מעט שיכול לחזק. להעניק ביטחון. לאזן. לווסת. אפילו לרגעים. גם אצלי דברים מאד לא סגורים, אך אולי בכל זאת חלק מהם ידבר אלייך. תודה על השיתוף, שומעת אי שם בין המילים שלך תקווה, היי בטוב

לאור התגובות הנוספות שעלו, רציתי רק לציין שהתייחסתי בדבריי לתכנים הכואבים שנרשמו ולפרטים. באופן אישי, זיהיתי כאן כתב יד אחר ממה שאחרים זיהו. בכל אופן לא קישרתי אותו למישהי מסוימת או מוכרת. פשוט הגבתי בדרכי להודעה נוגעת.

סתם שלי לאן נעלמת? אני אכתוב דברים נחמדים כדי שיעלו את ההודעה הזו. כתבתי לך המון דרך אגב אך לא העלו אז הודעות שמיועדות לך אמרו שאנו תוקפים את הפסיכולוגיה.............. בכל מקרה מה קורה איתך, איתך איך החיים "המדהימים" שלך? חזרת לחבר המהמם והרגיש שלך (את המטפל אני לא אזכיר תביני לבד)............. את בטח תצחקי אבל חושבת עלייך לפעמים בעיקר כשהמטפל שלי מביא לי את הפיוז או שקשה לי. היה לי עצוב לראות שכל כך קשה לך אבל טוב שחזרת אלינו ונשמה אבודה שלי את בסדר הם מי שלא יהיו הם החולים תזכרי את זה...........ברור?! אוהבת אבל באמת אוהבת מיכלי

לסתם אני קוראת אותך וזוכרת את כל החוויות הנוראיות שסיפרת על החיים שלך ורואה שהחיים עדיין לא נחמדים אלייך...... אין לי אפילו מילים להגיד לך כמה בטח קשה לך רק מקווה שתשמרי על עצמך ותנסי להחזיק עוד קצת.... אז כשכתבת את ההודעה שלך בפורום המנהלים לא העלו הודעות קראו לזה "החלטה מקצועית". ניסיתי שהודעות יגיעו אלייך לא נתנו. מחבקת אותך ומקווה שאת לא לבד בסיפור הזה כיף לראות אותך אך עצוב לראות שקשה לך.....את ממש לא סתם))))-:

אני גרה מול המים בין שדות ובין חול מעלי השמיים וממול ים כחול לפעמים אתה חי פה לפעמים אתה מת לפעמים הדמיון פה כבר נראה כמו אמת יש לילות של ירח במזרח הזה יש ימים שצורח הכאב בחזה אני גרה מול המים והאופק רחוק וגבוהים השמיים והים הוא עמוק יש ליופי פה טעם של עקבות מלחמה פה גדלים עשבי זעם בין פרחי נחמה כאן יודעות השפתיים לחייך לזמן כאן בוכות העיניים כבר שנים מעצמן אני גרה מול המים ונופים משכבר מספרים לי בינתיים איך הפכו לעפר כאן תמצא בכל אבן גם שרידי חלומות כאן נושאים את הסבל בתוך סל השמחות כאן שותים את הצער בגביעי אהבה כאן שרים שירי סער בין תפילות אשכבה

סתם שלנו תכנסי לחיפוש בפורום "חיפוש בפורום זה" תרשמי את המילה "סתם" ותראי כמה היינו בשבילך ועדיין כאן איתך. גילה

אני חוגגת עוד מעט 40 רציתי לדעת מדוע לחוויות ילדות יש כזו השפעה עלינו למה אי אפשר במשך הזמן לשכוח אותם ולמה הם מחוויבים בטיפול כדי להרגיש אדם בוגר בריא במה טמון הכח שלו, של הילדות?

הילדות, הכוח שלו הוא בכך שהוא טמון ונסתר, טמון בתוכנו כשורשים עיקשים שלא מניחים צמיחה אמיתית עד אשר נודה בקיומם, עד אשר נבחין בצורך שלהם בהשקייה ובשמש. שם הכל מתחיל, זה הבסיס להחזקתנו כעצים בוגרים, השורשים יקבעו את בריאותנו, יכולתנו להתמודד מול כוחות הטבע, והאם נהיה לנצח שיח טרי או ניוולד כעץ עבות המיועד לכריתה. שם זה מתחיל ושם זה נגמר, רק מקווים שהילדות הייתה מספיק דיה כדי שלא נהיה עצים הרוסים, עלים נושרים ופירות רקובים. ולאלו שכך היה צריכים לחפש גנן טוב טרם יגיע חוטב העצים.

גל שלום, ישנם כל כך הרבה הסברים ותשובות לשאלתך. אני מניח שהמשותף להן הוא שילוב של אפקט הראשוניות וההנחה שבמידה זו או אחרת אנו נתקלים שוב ושוב בדברים בהם נתקלנו בעבר, אכזבות קשיים, שמחות, וההתמודדות איתם נגזרת גם מניסיון העבר, הילדות שלנו. גם הדרך בה אנו רואים דברים מושפעת מהמשקפיים שלנו, שמעוצבות על פי הילדות שלנו וחוויותיה. אני לא בטוח שצריך למחוק את העבר. צריך ללמוד להתמודד עמו בצורה שתפגע פחות בנו בהווה. דרור

מוזר, אצלי זה הפוך- אני לא זוכרת שום דבר מהילדות שלי... רואה תמונות ולא זוכרת את הסיטואציות, כששואלים "מה זכרון הילדות הכי מוקדם שלך" אני עונה שאין לי כזה (לא זוכרת כלום עד לסביבות גיל 20)

מה יוצא לכם בהתנדבות כאן מעבר לפירסום?

"אהבה" פה "סתם" פה ממש נוסטלגיה ברוך מחייה המתים. את "סתם" המתוקה אני אוהבת אבל אהבה נו באמת התחלת עם הכעסים והירידות שלך, הם מתנדבים כי הם אנשים טובים שהמקצוע שלהם טיפול הוא יותר ממקצוע הוא מהות. ודרך אגב "סתם" שמחה לראות אותך פה למרות שאני רואה וזוכרת כמה את סובלת. נורית

אהבה שלום, המפגש כאן עם מגוון שאלות מוסיף יכולת לחשוב על דברים, לחדד אותם, להתעמת עם נושאים בתחומים שונים ולהעשיר את הידע. במקרים רבים אני מוצא עצמי לומד מניסיונם של משתתפי הפורום, ומהידע שלהם. מעבר לכך היכולת לעזור, בין אם בהכוונה לטיפול ולעזרה נכונה, ובין אם בעצה ברגע קשה נותנת גם היא משהו. דרור

יש לי בעיה עם אמהות מחבקות ומנשקות את תינוקיה מה יכולה להיות הסיבה לכך?

שלום לך, יכולות להיות לכך מספר סיבות. ייתכן ואת מרגישה שלך היה חסך בכך מצד אמך. ייתכן ואת מתגעגעת לקשר עם אמך. ייתכן ואת מאוד רוצה להיות אמא, אולי אפילו ניסית וזה חסר לך. תהיה הסיבה אשר תהיה, זה מפריע לך מאוד, נסי לטפל בכך בהקדם. דרור

אבל בולעת בכוונה... חונקת את שמרגישה ולא, ממש לא מבינה, למה כלפי עצמי, אני לא אחראית, למה כלפי עצמי, אני כ"כ קפדנית, למה קשה לי לוותר, ולא רק קצת -לשחרר...זה נכון ששם ביקרתי, רק לפעמים, מידי פעם -הצצתי, להרשות, לבכות והכי חשוב -לראות, לחוות, להרגיש מהות שהיא רעות... אולי עכשיו סוף סוף ארשה לאנשים אלי להתקרב, אני לא אותה מסכנה כמו אותה הגדרה אותה הדבקתי לעצמי, אני לא אותה רעה כמו שחשבתי, כי אם יותר חלשה משרציתי... כן, להראות פנים לפנים זוהי משימה לא קלה, אותה ברגעים אלו ממש, אני מרגישה...והלב מתכווץ, רוצה להתפוצץ, לא פשוט לחיות את שלך, להתמודד בלי בריחה, לגדול מתוך הכאב, לראות את שאוהב, להבין שהכל אפשרי ולא כל דבר = שלילי... אולי יש לי הכח, להתמיד ולפרוח? אולי יש לי הכח, להבין, ולסלוח? הכיצד אדע? כי אם שוב אינני בטוחה אם בעצמי, אני מאמינה??? די כבר, כואב הלב, לא רוצה להיות פה, בחדר הזה, הבודד..... :(

אור שלום, את מעבירה הרבה כאב בדברייך, אבל משום מה התחושה המרכזית שעלתה בי היא שאת חשה בדידות קשה. לא כי את לבד דווקא, אלא כי את מרגישה שאת לא מצליחה לפרוץ איזשהו קיר לא נראה, להיות מובנת באיזושהי צורה, לעצמך ולאחרים. אני מקווה שאת נעזרת בטיפול, אני ממליץ על כך אם לא. ובכל מרה את יכולה להיעזר בפורום בינתיים. דרור

האם טיפול פסיכולוגי יכול לטפל בעצב עמוק ולא ברור?

דליה שלום, אחת המטרות של טיפול דינמי היא להבין, לגעת בשורשים שלהתחושות הלא מובונות הקיימות בתוכנו. במובן זה עצב אינו יוצא דופן, להיפך. הניסיון להבינו ולתת לו מילים עשויה להקל באופן משמעותי עליו. דרור

ליאתי כל הזמן כותבים פה על קרבה ואינטימיות מול המטפל על קשר מצויין על התקשרויות טלפונייות מיילים פגישות חירום אהבה ותחושה של מישהו יקר למה אצלי אין את כל האלה למה אצלי אני מרגישה טיפול ללא אינטימיות ללא קרבה ללא כלום סתם שעה בשבוע של אדם זר שיושב מולי רציתי מליון פעם לחפש מטפל אחר אך אני עצלנית מדי מכדי לחפש גם אני רוצה טיפול קרוב ואינטימי אוהב ומחבק קרוב ומנחם דואג ואוהב מישהו שילווה אותי וידאג מישהו שלא ארצה לעזוב מישהו שיגרום לי להרגיש קרובה איפה ואיך מגיעים צריכה מפה. ליאתוש יש לך מפה כזו? גם אשמח אם משתתפים אחרים יספרו לי אולי גם אצלם אין כלום או שזה רק אצלי....

היי קרניתי, קרן אור קטנה אני חושבת שטיפול אמור להיות חוויה שתחליף את הדמויות ההוריות הלא מתפקדות בחיינו, ולכאלה שיש כאלה, יש טעם וצורך בטיפול אצל מטפל שיוכל לקחת זאת על עצמו שיתן לנו את אותה החוויה רק ממקום טוב מכיל אוהב ומחבק. זה מגיע לך את לא חושבת?תעשי מאמץ קטן למשהו כל ךכ גדול וחשוב כמו החיים שלך, צרפי מייל נעזור לך....

קרנית שלום, ליאת תהיה פה ביום חמישי. בינתיים אני אענה. תחושה של קרבה בטיפול היא דבר שנוצר בהדרגה, ולעיתים מייצגת מאפיינים אישיים של המטפל ושל המטופל. אני מניח שהסיבה שלא עזבת היא לא רק כי את עצלנית, אלא גם כי במובנים מסויימים נוח לך לא להרגיש קרובה מדי, אולי תלויה מדי. כן, היית רוצה שזה יהיה, אבל לא בטוח שאין בזה חלקים שאת חוששת מהם. אגב, המקרים בהם ישנם טלפונים מחוץ לפגישות, ודוגמאות דומות, אינם המצב השכיח, לא בכל הטיפולים, ואף לא באותם טיפולים בהם זה כן קורה. כך שטיפול יכול להיות טוב גם ללא זה. אם עדיין את מרגישה זרות, לא מדוברת עם המטפל, וללא התקדמות, ניתן לשקול איתו את המשך דרככם. דרור

לי יש מטפל אך אין ממש טיפול.....הטיפול על הפנים....ממש לא עובד..... המטפל לעומת זה משהו:-)

תמיד במשמרת שלך הודעות המשך לא עולות במשמרות של אורנה וליאת כפרות עליהן זה לא קורה. יש הודעות שהועלו במשמרת שלך כהמשך ולא עלו עד היום וזה קורה בכל משמרת שלך מה הסיבה?מה הנוהל לגבי הודעות שרשור המשך במשמרת שלך?

אין גבול, יש אנשים שגבול מוכר להם רק ממפות, נותנים נותנים ועוד קצת נותנים אך כרגיל הביקורת והתובענות אינה באה על סיפוקה,חבל. תנסי לחשוב על כל מה שאת כן מקבלת כאן ואולי גם במקומות אחרים, זה מאפשר פרספקטיבה חיונית ונעימה יותר. בשמחות כן?

נועם שלום, המדיניות שלי היא להעלות ולהתייחס להודעות המשך במידת האפשר אם הן עולות בתוך המשמרת שלי. הודעות שנכתבות לאחר זמן המשמרת שלי יכולות להכתב כהודעות חדשות במשמרת הבאה, או אם זה ממש חשוב ניתן לבקש שאעלה אותן ואשתדל להתפנות אליהן. דרור

דרור אני מעריכה אותך מאוד וגם את אורנה וליאת ובכל זאת לא חושבת שזה בסדר שאתם לא מתייחסים להודעות המשך. כשאני מתחילה להתכתב, למשל איתך, נוצר איזה חיבור, ישנה הבנה ורצון להמשיך ולשאול, בגלל משהו שכתבת שעורר שאלה או מחשבה.. הריי זה לא קורה תמיד, אלא רק אם חשים שמשהו נגע ומרגישים מובנים. זה ממש לא נוח ולא נעים לחכות שבוע עד שתחזור או לשלוח הודעה ולא להענות. אני יודעת שלפעמים אתה עונה לשאלות המשך, אך לפעמים גם לא וזה מוציא את החשק בכלל לפנות כי מה הטעם? אני מבינה שאתם לא יכולים כל היום להיות סביב הפורום ושיש לכם חיים, אך מבקשת שתיכנסו- אפילו יום או יומיים אחרי ותענו גם לא במשמרת שלכם. התחלופה הזאת שכל יומיים מתחלף מישהו מאוד מקשה. קשה להתחיל לכתוב מחדש למישהו אחר ושוב להתחיל להסביר ולפעמים אין את אותו החיבור שנוצר עם מי שהתחלת להתכתב איתו ובגלל זה החלטת לחזור ולהוסיף שאלה או עירעור

את האמת לא יודעת מאיפה להתחיל , אבל חייבת לכתוב משהו ! אני עם נטייה גבוהה להתאבדות ( ניסיתי בתקופה האחרונה כמה פעמים למות , אבל לא הצלחתי ) ומקווה שהפעם הזאת אצליח , למה לא ?! אני בטיפול פסיכיאטרי (פרטי) כבר חודשיים (פעמיים בשבוע) , ולפני זה גם כן הייתי בטיפולי פסיכיאטרים (פרטים-כל טיפול נמשך חודש-חודשים ונפסק ) . כל הרופאים שראו אותי אבחנו שאני סובלת מדיכאון קליני קשה והפרעות אישיות ... , כולם נתנו לי כדורים שעדיין לא לקחתי כלום , אני קניתי אותם , אבל... כבר אמרתי לרופא שלי שאני עומדת לשים קץ לחיי עוד פעם , ואני לא יכולה עוד להמשיך כך , כבר נמאס לי מהכול , ... כן אמרתי לו , למה לא?! כבר קבעתי מועד , שיטה ,... הכול כבר מוכן , אבל מחכה שיבוא התאריך...

GOLDI שלום, אני מבין עד כמה את מיואשת, כמעט מצפה למוות שיגיע. ובכל זאת יש בך חלק שלא רוצה למות, שמחפש מוצא מהייאוש. העימות הפנימי הזה הוא קשה ביותר עבורך, וכרגע את מתקשה לנקוט בפעולות שאולי יפיגו במעט את הייאוש, כמו נטילת התרופות שניתנו לך. אבל מנגד את מספרת למטפל שלך, את כותבת כאן ומנסה למצוא פתרון כלשהו. נסי לתת לעצמך את הזמן שמגיע לך כדי למצות את האפשרויות השונות. כדי להצליח ולנסות באמת, בכל הכלים, להרגיש טוב יותר. דרך הטיפול, כאן בפורום ובכל מקום בו זה ייראה לך אפשרי. דרור

GOLDI לא ברור לי איך מישהי שניסתה כבר כמה פעמים להתאבד לא מאשפזים אותה. ומה זאת אומרת אמרת לפסיכיאטר שאת רוצה להתאבד והוא לא עשה כלום. איזה מן פסיכיאטר זה. מה קורה לרפואה היום אנשים מתאבדים וככה סתם מאפשרים להם להיות עם עצמם? אם זה כך אז מי נמצא בבתי חולים לחולי נפש אלה שרוצים לחיות?

שלום לכם בתי בת 27 סובלת מזה שהיא חותכת את עצמה, אני דיברתי איתה שזה מסוכן ושהיא יכולה פעם לחתוך את עצמה ולמות. שום דבר לא עוזר, אני אלמנה כך שאין לי את אבא שלה שיעזור לה. אבא שלה נפטר לפני שנה ומאז המצב רק החמיר, היא לא מוכנה ללכת לטיפול ואני לא יודעת מה לעשות. אם תוכלו להציע לי איך לעזור לה מאוד אודה לכם כי אין לי למי לפנות. יש לה עוד שני אחים האחד בן 17 והשני בן 29 בטיול בחו"ל כך שאני ממש לבד פוחדת שעלולה לאבד אותה. היא ילדה יפה חכמה ויש לה המון חברים אני לא מבינה למה היא עושה את זה, אני מבינה שצעירות עושות שטויות אבל זה ממש מפחיד.

דיאנה שלום, החשש שלך ברור, וכך גם תחושת חוסר האונים שלך מול הסירוב שלה ללכת לטיפול. נראה שיש משהו בטיפול שנחווה עבורה כמפחיד, ואולי חשוב לה לפנות מעצמה כאשר תרגיש שלא יכולה ללא טיפול. במובן זה העצה שלי היא לספק לה את המידע, לא ללחוץ עליה, אבל כן להיות נוכחת, לשאול, לברר כיצד היא חשה, לא רק בהקשר הזה אלא בכלל. לגבי החיתוכים, זוהי התנהגות נפוצה של פגיעה עצמית, אם כי לרוב לא קטלנית. את יכולה להרחיב את ידיעותיייך, פשוט על ידי חיפוש באינטרנט על "פגיעה עצמית". דרור

http://www.sahar.org.il/self_injury7.asp צירפתי לך קישור תקראי אך אל תמהרי להסיק דבר לגביה, או לשפוט אותה. שיהיה לה קל

http://benafshenu.jerusalem.muni.il/psycology/selfinjury.htm

כמה קשה הכל כמה כואב ושורף הכאב הזה שאמות כבר או שהכאב יחלוף מה שיבוא קודם חבל שאי אפשר להעביר את הצרחה והכאב והדמעות דרך המסך אבל בתוכי צורחת כואבת ובוכה.

למישהי הכאב הצרחה והדמעות אכן עברו את המסך סדקו ושברו אותו והגיעו בעוצמה עד אלי לחלל הבטן, שומעת אותך, רואה אותך וכואבת איתך. תצרחי תבכי ותכאבי אנו פה. רק בבקשה אל תמותי לנו. תחזיקי מעמד אני פה איתך, אני ובטוחה שגם יתר החברים. חיבוק,

שלום לך, כואב לי לשמוע את התחושות הקשות שלך. ברור לי שהיית רוצה שהכאב יפחת לרמה בו תוכלי לשאת אותו ולא להרגיש שהוא הורס מבפנים. להרגיש שאת נשמעת גם בלי לצרוח. ואני מקווה שתגיעי לתחושה הזו. בכל מקרה אני, וחאברי הפורום כאן בשבילך בשביל לתמוך בינתיים. דרור

http://www.macom.org.il/

http://www.macom.org.il/The_Courage_to_Heal.asp קראתי דווקא את הקישור הזה אלוהים כמה זה קשה ונוראי.

נולדה בעיר קטנה כל כך לא מיוחדת שאם לא היו נותנים לה שם הייתה בזה יותר אמת תמיד הלכה לטייל על פסי הרכבת בין אקליפטוסים שלא רצו להיות שם בעצמם אבל בלב תפילה קטנה הלכה איתה את כל הדרך בגדים שחורים שיער שחור שלא יראו לה את העור יש כזאת תהום בין העולם בחוץ לזה בפנים אני מכוסה עננים מזל שיש לי מדרגות שחצובות בתוך תוכי שמוליכות למקום סודי גדלה להיות סוכן סמוי כל כך לא מיוחדת מבחוץ רק עוד קונה בעולם של לקוחות אבל בפנים היא כבר הייתה מלכה ומאהבת הסתחררה בנשפים בארמונות מכושפים ואותה תפילה קטנה הלכה איתה את כל הדרך למצוא לה נפש תאומה היא תיפתח לה כמו פנינה יש כזאת תהום בין העולם בחוץ לזה בפנים אני מכוסה עננים מזל שיש לי מדרגות שחצובות בתוך תוכי שמוליכות למקום סודי

שלום, נשמע שדרך השיר את מצליחה להתחבר ולבטא את המקום הקשה בו את נמצאת, דרור

שלום לכם צריכה שתעזרו לי הייתי בפגישה היום בבוקר דיברנו על משהו שהיה לי מאוד קשה, המטפל שאל אותי משהו ולא רציתי לענות אז עברתי נושא והוא חזר לנושא ושוב ברחתי אמרתי לו שיפסיק שלא רוצה לדבר הוא אמר אני חושב שהגיע הזמן ששנינו נפסיק לברוח למקומות שאת לוקחת אותנו אני רוצה שננסה ביחד להתמודד עם הכאב אני פה איתך את לא לבד. קמתי ללכת הוא נעמד ואמר שהוא מבקש ממני להישאר צרחתי עליו שאני רוצה ללכת הוא אמר שהוא יודע שזה מה שאני רוצה והוא לא רוצה שאצא כך מהחדר שנשב ביחד וננסה לדבר על זה. אמרתי לו שאני הולכת והאדיוט אמר שזה לא יהיה נכון לשנינו אם נשאיר את הדברים כך ושהוא רואה כמה קשה לי ובשביל זה הוא פה לעזור לי להיות בשבילי ולכאוב איתי, מה הוא יודע על כאב עם המשפטים הצבועים שלו. יצאתי מהחדר בבכי ישבתי בספסל באזור הקליניקה והלכתי הוא התקשר שלוש פעמים והשאיר הודעות מפגרות שהוא רוצה שנקבע פגישה שוב להיום בערב או למחר בבוקר או מתי שנוח לי אך חשוב שלא נחכה עם זה לשבוע הבא. לא מסוגלת לא רוצה לדבר על כאב עד עכשיו חמישה חודשים מאז שהתחלתי טיפול הכל היה בסדר הוא לא התעקש ודיברנו על מה שאני רוצה איך שאני רוצה ובקצב שלי. התחלנו את הפגישה היום בזה שאני רוצה לקחת הפסקה של חודש מהטיפול במקום להבין את זה הוא החליט היום להיות אכזרי ממש נאצי. אני ממש ממש אבל ממש כועסת עליו ולא רוצה לדבר איתו כשאני רוצה לברוח אז שיתן לי לברוח. תודה לכם

הוא כל כך צודק המטפל הזה שלך, תחשבי על זה טיפול לא אמור להיות משהו פשוט הוא אף פעם לא כזה, הוא כנראה הבין למרות שבאיחור שגם ההפסקה שאת רוצה וגם ההתנהלות שלך בטיפול מייצגים בריחה באופנים שונים . הפעם הוא לא ויתר, זה הכעיס אותך, כי עד היום הוא איפשר לך לברוח ולא לדבר כאב אמיתי, הוא כנראה מבין שההפסקה שלך היא עוד דרך מעשית הפעם לברוח ולא להתמודד והוא בדרכו רצה לנפץ את הדרך שאליה הגעתם, דרך בה לא מדברים על כאב שהכל "קל ונוח". הוא למעשה עכשיו התחיל את הטיפול האמיתי ולא שיחות על הא ועל דה. תחשבי על זה וטוב שהוא התעקש זה מגיע לשניכם. ודי לברוח מהכאב הוא לא יעלם אם לא תעמדו מולו שניכם. סבלנות וכוח, לינוי

דגנית שלום, את מתארת פגישה קשה היום, אולי משום שהייתה שונה, אולי משום שהרגשת שהוא נגדך. אבל הייתי רוצה להתייחס לרצון שלך לברוח, האם את יכולה לומר, שלא היה בך גם חלק שרצה שהוא לא יוותר עלייך, שלא יתעלם מהכאב והקושי שלך, שייעז להתמודד עמו? ברור לי שזה קשה, ואולי כרגע זה לא נראה כך, אבל במצב מסויים אני יכול לראות איך ההתפתחות הזו יכולה לקדם דווקא את הטיפול. דרור

אני עובדת בחנות רהיטים, היום באה מישהי עם תינוק בזמן שתינוק היה בעגלה היה בסדר וכש האם הוציאה את התינוק ושמה אותו על הידיים ואחר- כן חיבקה ונישקה אותו, נתקפתי התקף שיעול והלכתי לחדר אחר

שלום, נשמע שהמפגש והקרבה הפיזית בין אם לתינוק קשה לך. את לא יכולה להתעלם או להכחיש אותו. לא ברור אם זה עכשווי או משהו מתמשך אבל ברור שזה פוגע בשגרת חייך ודורש טיפול. דרור

אני בת 37 בטיפול שלושה חודשים, שלושה חודשים קשים נורא, בטיפול אני מפורקת לגמרי בוכה מול המטפל שלי כמו ילדה קטנה מתנהגת כמו ילדה, מתקשרת אליו ובוכה לו בטלפון כמו נערה היסטרית. הולכת לפגישות חירום מביאה לו מכתבים לפגישה שזו הצעה שלו שאכתוב על תחושות שלי מחוץ לקליניקה,בקיצור שום דבר לא מרגיע. אני מפורקת לגמרי והטיפול הרס לי את התיפקוד. אחרי פגישה לוקח לי שעות לחזור לעצמי. הלכתי לטיפול בעקבות הפלה ובמקום להתחזק אני מרגישה שהמטפל יוצר בי תלות נוראית לא מתפקדת ולא יכולה לעזוב את הטיפול כי נורא צריכה אותו. מה יהיה מתי אחזור להיות ולהתנהג בהתאם לבחורה בגילי? המטפל עוד הציע שנעבור לפעמיים בשבוע באמת מה שחסר לי זה להתפרק פעמיים בשבוע לא מספיק פעם אחת? צריכה עזרה דחופה

ניבה שלום, את מתארת תחושות קשות. אבל לעיתים קרובות במהלך טיפול עולות תחושות מעין אלו. הגעת לאחר אירוע קשה בחייך, שייתכן ופער פצעים ישנים בתוכך. התלות שכה מפריעה לך היא בעצם צורך שלך, שיהיה שם מישהו עבורך. נשמע שזה קורה, והמטפל מוכן לכך. אבל זה מבהיל אותך. בעיני ההצעה לפעמיים בשבוע נכונה, היא הדרך להוביל אותך להתחזקות פנימית אמיתית. לא העמדת פנים כלפי חוץ שהכל בסדר. אלא התמודדות עם הכאב מבפנים עד שתרגישי שאת יכולה להתמודד עם העולם לבדך, זה יכול לקחת זמן, אבל זה יגיע. דרור

למנהל הפורום שלום כבר כמה זמן שאני מתלבטת בשאלה האם להתחתן עם חברי הנוכחי או לא. יצאנו תקופה, נפרדנו לכמה שנים וחזרנו לצאת שוב. אני יודעת שהפעם השתניתי ואני באה עם תובנות אחרות לחלוטין מאלה שהיו לי. כמו כן אני יודעת שהמצב היום זה או כן או לא.. אם כן - חתונה ואם לא - פרידה ומי יודע אם נחזור להיות יחד בעתיד. במשך השנים הללו עברתי דברים בחיים, השתניתי (ירדתי במשקל באופן ניכר מה שמשפיע גם על מצב הרוח) ומן הסתם גם התבגרתי. עד היום היה נראה לי שאני אמורה להרגיש פרפרים והתאהבות עצומה כלפי האדם איתו אני מתחתנת ואני מוצאת את עצמי מסתכלת על הדברים בצורה מאד שכלתנית. כלומר, אני יודעת בידיעה ברורה שחברי אדם עדין, אמין, נאמן שיהיה בעל טוב ואבא מדהים. הוא לא הכי שנון בעולם ולא נראה הכי טוב בעולם וזו בעצם ההתלבטות שלי. האם אני מתפשרת מאחר שאני בחורה בת 30 ורוצה כבר להתחתן? האם עד היום מה שמנע ממני להתחתן היו רצונות של ילדה בת 16 (פרפרים והתלהבות)? ברור לי שהתלהבות ראשונית דועכת ואילו אהבה נבנית עם הזמן. אגב, אני באה מבית דתי מאד שלא מקובל לגור יחד לפני חתונה ולכן האופציה הזו לא רלוונטית. עוד דבר... מאחר שרזיתי במשקל השאלה היא אם אני אמורה לפתוח את הראש להצעות אחרות (אם יהיו) לפני החלטה או אם מצאתי את האדם שמתאים לי מבחינה אישית - לא לחכות? אני יודעת שתמיד "יהיו טובים יותר" השאלה היא אם להמשיך לחכות להם. לאחרונה גם גיליתי (או יותר נכון אותו בחור גילה לי) שהוא סובל מלחץ דם בערכים היסטריים ופעם היה על גבול שבץ מוחי כמעט. לאחרונה הוא התאזן בעקבות כדורים אבל השאלה היא אם כדאי לי להכנס לזה והאם זה לא להכניס ראש בריא למיטה חולה. ועוד דבר. אבא שלי אמר לי אתמול שאם חתונתי לא תהיה נפרדת "הוא לא יהיה שלם" איתה. זה דבר שמאד כואב לי ואני כל היום חושבת עליו. לא הגעתי לגיל כזה כדי שאבא שלי פתאום לא יהיה שלם עם החתונה שלי. הבחור המדובר מגיע מבית הרבה פחות דתי משלי ואני כמעט בטוחה שהוא יתעקש על חתונה מעורבת. לא בא לי כל כך להתחיל ריב איתו ועם המשפחה שלו. זו לא הקדמה של המאוחר. חתונה עומדת על הפרק ובגלל זה כל ההתלבטויות... תודה מראש

העלית כל כל הרבה התנגדויות ללמה לא להתחתן שלא מצאתי את הלמה כן, את עכשיו רזה את אומרת "אולי יהיו הצעות אחרות" אני דתיה, אבא שלי מתנגד לחתונה משותפת, לא יכולים לגור יחד, הוא חולה או אפילו "שבץ" חלילה. ולמה בגיל שלושים את אמורה לשאול את אביך? זה שזו אהבתך מגיל שש עשרה אינו אומר שאת אמורה להתנהל מול הורייך ככזו, האהבה אולי נשארה אך את גדלת וטוב שכך. מה את מרגישה ומה את רוצה? בהצלחה

שרון שלום, ההתלבטות שלך אכן נראית משמעותית. הבחירה בבן זוג היא בחירה בעלת משקל, וגם ההבנה הפנימית שאי אפשר שהכל יהיה מושלם בחיים אינה עוזרת תמיד. אני לא יכול להכריע עבורך בשאלות שמטרידות אותך, את צריכה להכריע האם עומד מולן משהו אחר, חזק ומשמעותי. האם את מדמיינת את עצמך במהלך כל חייך עסוקה בהן, מתחרטת על בחירתך? באיזו מידה הן חשובות לך, וכמה מהן הועלו על ידי הסובבים לך. התשובות לשאלות אלו עשויות לסיייע לך לחדד את תחושתך. אני גם יכול להבין את רצונך שאביך יהיה שלם עם החלטתך. זהו רצון מובן, אבל נשמע שאת מוכנה לעשות פשרות בתחומים רבים עבור סביבתך שלא תמיד, לפחות במקרה של אבא, עושה פשרות עבורך. חשוב שתביני מה בדיוק קורה שם, מה חשוב לך, ותדרשי את זה. דרור

היינו ביום הולדת של חבר,ראיתי מישהי שילדה, כולה מאושרת זורחת אחר- כך גם ראיתי אמא רוקדת עם תינוק היתה מוסיקה נוסטלגית, שתיתי קצת, הסתובב לי הראש ופשוט התחלתי לבכות האם זה נורמלי במצבי?

אלמונית שלום אני רואה את רצף ההודעות שלך אני זוכרת את סיפור ההפלה שלך מלפני שנה לדעתי מאוד חשוב שתפני לעזרה אני רואה אותך גם במשמרות של ליאת ואורנה ונראה שאת מאוד מועסקת בכאב הזה שלא מניח לך, לדעתי רצוי ואף הכרחי שתפני לטיפול שיתן לך כלים וכוח להתאבל ולעבד את האובדן ולחיות קצת.

שלום לך, נראה שיש משהו במפגש עם נשים אחרות שהן אמהות שקשה לך, נוגע בחלק מאוד לא מעובד אצלך , שבעזרת מעט אלכוהול משתחרר ויוצא החוצה. נראה חשוב לברר מהו החלק הזה, מדוע את מרגישה כך, ודרך הבנה זו לראות האם את יכולה לבחור לנהוג אחרת בחייך. דרור

אני זקוקה בדחיפות לעזרה. הבת שלי סובלת לאחר פרידה קשה מחבר המצב מדרדר והיא רוצה מאוד להגיע לפסיכולוג על מנת לקבל עזרה ואין לי מושג למי לפנות. המצב קשה כי היא מיואשת לא מצליחה להתרכז במבחנים ואנו מרגישים שהיא ממש במצוקה. מה עלי לעשות ולמי לפנות באזורזו. מבקשת תשובה בדחיפות.

יפית שלום, את יכולה לכתוב את האיזור שלך כאן ואני מאמין שמשתתפי הפורום ישמחו להמליץ על מטפל עבור בתך. שנית במידה והיא בגיל בית ספר ניתן להתייעץ עם יועצת בית הספר שיכולה גם כן להמליץ. מעבר לכך, ניתן לפנות לקופת חולים אליה אתם שייכים ולקבל רשימה של פסיכולוגים בהסדר. בהצלחה, דרור

שלום לפסיכולוגים התחלתי טיפול פעם ראשונה, הייתי בשתי פגישות עם מטפל איך אני אמור לדעת אם היא טובה לי איך יודעים אם יש כימיה אם זה מה שאני צריך. הוא היה בסדר למרות שזו רק ההתחלה אין לי נסיון מול מטפלים אחרים כך שלא משנה מה אני מרגיש לא יודע אם זה אומר שהטיפול טוב או לא. רציתי גם לדעת אם גם למטפלים יש לפעמים חוסר כימיה עם מטופלים ואם כן מה הם עושים, או שהם ממשיכים לטפל במישהו שלמשל מעצבן אותם או לא נוצרת כימיה מולו. תודה רבה יואב

יואב שלום, בעיני הדבר המרכזי בטיפול הוא קשר. קשר אינו מחייב את אותו הדבר שמכונה כימיה, או התלהבות ראשונית. לעיתים קרובות זוהי עבודה קשה לבסס קשר טיפולי טוב, ולעיתים זוהי הבעיה המרכזית ממנה סובל המטופל. לכן אם אתה מרגיש בנוח מול המטפל, אני לא רואה סיבה מיוחדת שתחפש מדוע לא להיות אצלו, נשמע שזה טוב דיו. אותה תשובה נכונה גםלחלק השני של שאלתך, בכל טיפול מטרת המטפל היא למצוא את הדרך, גם אצלו להתחבר וליצור קשר עם המטופל. דרור

שלום. אני בן 20, כרגע עתודאי, ואני בהרבה מבוכה משתף פה בבעיה (שלא הייתי מעז לשתף לולא הייתי מבין מהיא). כבר כמה שנים שהייתי חרד מלראות ילדים, מאחר שחשבתי שהם גורמים לי משיכה מינית. היו פעמים שהצלחתי להפגש עם ילדים ולדחוק את המחשבות, אולם היו פעמים בהם הייתי מבוהל מעצמי. ברור לי (גם בעקבות חומר שקראתי על העניין) שאני לא פדופיל ולעולם לא אפגע בילד! מאז שהבנתי את הבעיה נרגעתי- המחשבות פחתו. האם הן ישובו לפקוד אותי? מה כדאי לעשות? מבהיל אותי לחשוב שהגעתי למצב כזה...

שלום לך, נשמע לי שהמחשבות שלך מאוד הפחידו אותך, עד לכדי המנעות מקרבה לילדים. הבהלה מעידה על חשש שלך שלא תוכל לשלוט במחשבות, ואם תחשוב זה גם יקרה. הפחד הזה עלול לקרות לגבי מחשבות שונות, ובמקרים בהם ישנו איסור כה חמור כמו במקרה זה, הבהלה אף עולה. שמחתי לשמוע שהצלחת פחות לחוש חרדה ופחות להיות עסוק במחשבות הללו. זו התחלה טובה. השאלה אם זה קורה לך רק בתחום הזה, או שישנם חלקים נוספים בך שאתה חושש מהם. אם אתה מרגיש שזה מפחיד או מטריד אותך, אני מציע שתפנה לטיפול, תנסה להבין מה בדיוק קורה לך, מדוע חששת שאתה נמשך לילדים. הבנות אלו יכולות לעזור לך פחות לפחד מהדברים הלא ידועים לך. דרור

טיפול בילדים נפגעי פגיעות מיניות יעל פרי זהר (2007) ילד, עם השנים הולכים ומתרבים האיסורים על המילים, כבוגר תמנע ממילים מדוברות. ילד, עם השנים הולכים ומתרבים האיסורים על רגשות, כבוגר תבין שרגשות הורגים. ילד, עם השנים קשה מיום ליום חובת התבונה השותקת, כבוגר תדע הכל, תגיד מאומה. ילד-גבר, ילדה-אישה, הרחמים אינם חלים על הנידונים לאלם. ילדים שעברו פגיעה מינית חווים במלוא העוצמה את האיסורים על המילים, האיסורים על רגשות. גופם נחדר ונפשם כמו נעתקה ממקומה. קשה לתאר את עוצמת הבהלה, האימה והבלבול אותו הם חווים. באותו רגע איום בו נחדרו ונפרצו כל הגבולות, התחושה הנה כי נידונו לאלם, מעטפת עורם הפיזית והנפשית חוררה, והשבר כה גדול עד כי המילים באמת הופכות דלות מכדי לתאר את עוצמת הזוועה. התעללות מינית בילדים כוללת לרוב חוויה של מגע גופני או לא גופני בין ילד ומבוגר, בה הילד נתון לניצול או השפלה מיניים. היא כוללת מעשים שבהם יש מגע מיני ישיר בין הילד למבוגר או מעשים בעלי תכנים מיניים המיועדים לסיפוקו של המבוגר, כמו התערטלות בפני הילד או חשיפתו לחומר פורנוגרפי. היחסים בין הילד למבוגר מאופיינים בעיקר על ידי כוחנות, תוקפנות, שליטה ופיקוח מצד המבוגר, והנזק הנגרם לנפשו ולגופו של הילד הוא עצום (Webster, 2001 ). התעללות מינית יכולה להתרחש בתוך המשפחה או מחוצה לה, על ידי אדם זר או כזה המכיר את הילד. יש שההתעללות הנה אירוע חד פעמי ולעיתים היא מתמשכת זמן רב, אפילו כמה שנים (לביא– קוצ’יק, 1999). שכיחות התופעה משתנה כתלות בקריטריונים המתודולוגיים, אך נתונים עדכניים מצביעים על שכיחות שנעה בין 60%-41 , כאשר רק כחמישית מהקורבנות משתפים אדם אחר בכך שעברו פגיעה מינית. בנוסף נמצא כי התעללות מינית, לרוב, אינה אפיזודה חד פעמית וכי ילדים שנחשפים אליה חווים, לעיתים קרובות, טראומות רבות במהלך ילדותם, עובדה המגבירה את הסיכוי להתפתחות בעיות רגשיות בחייהם הבוגרים (Webster, 2001 ). הנזק הנגרם בשל ההתעללות המינית הנו רחב היקף הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך. בטווח הקצר קיימת פגיעה באיזון הנפשי הכללי כדוגמת הפרעות אכילה, הפרעות בשינה, פוביות, פחדים, בושה אשמה ודיכאון (לביא- קוצי’ק, 1999). מאפיינים קליניים בולטים של ההתעללות המינית בילדים על גיל ההתבגרות הנם: הערכה עצמית ירודה, שנאה עצמית, העדר יציבות אפקטיבית, שליטה ירודה בדחפים אגרסיביים, חוסר אמון בסביבה, התנהגות מתגוננת, תחושת ריקנות, העדר רגש, פיצול אמביוולנטי, אירועים חוזרים של אובדנות ונזק עצמי, דיכאון של נטישה ועוד (אדר, 1997). בטווח הארוך קיימת פגיעה בדימוי העצמי, דיכאון, התקפי חרדה, הפרעות שינה, הפרעות אכילה, הפרעות דיסוצאטיביות, קהות רגשית, הרס עצמי וקשיים משמעותיים בהסתגלות המינית (לביא-קוצ’יק, 1999). כמו כן חווית הטראומה גורמת לכשלים חמורים בקשרי הזולת, נפגעת היכולת למתן אמון, לאוטונומיה ליוזמה ולאינטימיות (הרמן, 1992). ילדים שחווים פגיעות מיניות גדלים באווירה של יחסים משובשים עד היסוד. שומה עליהם ליצור קשרים ראשונים עם מטפלים מסוכנים או מזניחים, עליהם לטפח אמון בסיסי במטפלים שאינם ראויים לאמון זה, לפתח יכולת לוויסות עצמי של הגוף בסביבה שגופם אינו עומד לרשותם, יכולת להרגעה עצמית בסביבה שאין בה נוחם ולפתח יכולת לאינטימיות בתוך מערכות שהיחסים האינטימיים בה מושחתים (הרמן, 1992). במשפחות מתעללות הגבולות החיצוניים הנם נוקשים ביותר לעומת הגבולות הפרוצים והמטושטשים שקיימים בתוך המשפחה. הילד הקורבן צריך להסתגל למשפחה בה ניצול, חודרנות ובגידה באמון הם מושגים מקובלים, ונאמנות למשפחה, סודיות והקרבה עצמית הנם המרכזיים שבמערכת הערכיים של המשפחה (אדר, 1997). בדומה לאדר, גם פרניס (1995), מדגיש את השוני שבין ההתעללות המינית בילדים ובין צורות אחרות של התעללות בילדים, בעצם קיומם של שני תנאים משולבים הייחודיים להתעללות המינית: ההבנה בדבר טבעה הספציפי של ההתעללות המינית בילדים כתסמונת של התמכרות עבור המתעלל וכתסמונת של סודיות עבור הקורבן והמשפחה. עבור המתעלל, בהתעללות המינית קיימים מרכיבים אגו-סינטוניים ממכרים הטמונים בטבעה המיני של הפגיעה המינית ובתענוג שהמתעלל חש באמצעותה. ההתעוררות המינית והפורקן המיני הבא לאחר מכן יוצרים אצל המתעלל תלות פסיכולוגית והכחשה של תלות זו. הילד הופך להיות כלי להתעוררות המינית וזהותו כאדם נשללת לחלוטין. להסתרת הפגיעה המינית והפיכתה לסודית ומוסתרת, סיבות רבות. ראשית ילדים תלויים במבוגרים מבחינה פיזית ורגשית ומגיל צעיר הם לומדים לציית למבוגר ועלולים כלל לא לדעת שמותר לסרב למבוגר (לביא קוצ’יק, 1999). לעיתים קרובות נאמר לילד לא לגלות דבר וכי מה שמתרחש הנו סוד בינו ובין המתעלל. סודיות המחוזקת פעמים על ידי איומים, אלימות או ענישה (פרניס, 1995). לחלופין, פעמים, הפעילות המינית מלווה בטובות הנאה כמו פינוקים, כסף ובגדים. מעמד הבת במשפחה עולה והיא הופכת לבת המועדפת המורמת מעל אחיה ואחיותיה, ולרוב אף מעל אמה. האב יכול בקלות להעביר את העדפתו מבת לבת אחרת, בדר"כ לצעירה יותר, הן בגלל התנגדות הבת להמשך היחסים או מפני שהריגוש המיני פחת (רימרמן, 1986). למעשה במצב זה, הבת אשר רכשה את כוחה באמצעות קשר מעוות זה עם אביה, הופכת לכודה במלכודת עכבישים עוקצנית ומסועפת. יתכן וברגעים מסוימים היא זוכה לחום ולקרבה אליהם היא כה משתוקקת אולם באותם רגעים בדיוק גם כל יישותה הנפשית נהרסת ושוב היא הופכת לקורבן תוך שימוש אכזרי בגופה ובנפשה. היא מטלטלת, נקרעת ולנפשה ששוסעה אין כוח די לשאת מורכבות איומה זו. ל’ בת ה-16, עברה התעללות מינית מתמשכת, היא סובלת מהפרעות אכילה קשות ומספר פעמים ניסתה לפגוע בעצמה. במהלך כל תקופת ההתעללות נאמר לה כי אם תדבר הכל יוכחש, איש לא יאמין לה והיא תישא באחריות לפירוק המשפחה. רק לאחר ניסיון אובדני שכמעט וצלח סיפרה לקרובת משפחה אחר המתרחש. ל’ הפנימה בצורה כה חזקה את דבריו של הפוגע ובמשך תקופה ארוכה בטיפול המשיכה לשאת באחריות ובאשמה הקשה מנשוא כי בגללה התפרקה המשפחה. רובד נוסף שייחודי להתעללות המינית ומגביר את עוצמת הבושה, תחושות האשמה וככזה המוביל להסתרת והכחשת האירועים הנו הגירוי הפיזי שעלול להתעורר כתוצאה מהפגיעה. מגע עור אינטנסיבי וגירוי הגוף במשך הפעולה המינית יוצרים מצב של גירוי פיזי ופסיכולוגי בילדה. הגירוי הפיזי יכול לגרום לתחושות גוף עזות, משולבות וסותרות, של כאב נוראי והתעוררות מינית, רמות החרדה אותן חווה הילדה מתעצמות עוד יותר על ידי תחושת חוסר האונים ושליטת האחר בה. כל זאת כאשר ההתנסות המבלבלת מבחינה חושית מתרחשת בהקשר בו מנסה המתעלל לפצל ולהכחיש את קיומה של ההתעללות המינית וזאת באמצעות טקסים שונים דמויי דממה, חשכה, מגע פיזי טקסי, הימנעות מקשר עין ויצירת אינטראקציה נוקשה וטקסית (פרניס, 1995). גם "בלבול השפות" בין המבוגר לילד, כפי שמיטיב לתאר זאת פרנצי (1933, אצל:פרנצי, 2003) מוביל לחרדה איומה, משתקת, מפרקת ובסופה גם להפנמת רגשי אשמה של המבוגר המתעלל, בקרב הילד, קורבן ההתעללות המינית. פרנצי (1933) מתאר את האופן בו לילד יש פנטזיה על משחק עם מבוגר, משחק העשוי ללבוש גם אופי אירוטי, אך כזה הנשאר כל הזמן, עבור הילד, בממד של הרוך. לא כן הדבר עבור המבוגר בעל המשאלות המיניות שהנו בשל מבחינה מינית וכזה המרשה לעצמו להיסחף לאקטים מיניים עם הילד. כאמור, במצב נוראי זה הילד חש חסר אונים וחרדה מפרקת, אישיותו שטרם גובשה חווה טלטלה עזה כזו שאינה ניתנת לעיקול ולעיבוד. וכדבריו של קוהוט (1987, עמ’ 371 אצל: קוהוט, 2005, עמ’ 172) ".. המקור החשוב ביותר למבנה פסיכולוגי מתפקד היטב הוא אישיות ההורים, ובאופן ספציפי- יכולתם להיענות לתביעות הדחף של הילד בתקיפות בלתי עוינת ובחיבה לא פתיינית.. אם נחשף הילד באורח כרוני לתגובות הוריות בלתי בשלות, עוינות או פתיניות כי אז החרדה או גריית היתר רבות העוצמה הנובעות מכך יובילו לדלדולה של הנפש הגדלה.." הנפש המדלדלת נדרשת להישמר מפני פרגמנטציה וכאמצעי לשרוד פעמים רבות היא תנקוט במנגנונים הגנתיים ודיסוצאטיביים. סאמיט (1983) מתאר, כיצד עשויה הילדה לגלות מצבי מודעות שונים כדי להימנע מכאב או להתנתק מגופה כדי שלא לחוש בהתעללות. אחד המאפיינים של ילדים שחוו התעללות מתייחס לשימוש השכיח במנגנוני הגנה פרימיטיביים- הכחשות, השלכות, בידוד, פיצול, רגרסיה והדחקה. הילד נוטה להתנתק ולבודד את עצמו מהרגש הכרוך בכאב ובהשפלה, הוא נוקט בפיצול של דמויות ההורים, מעוות את החוויות המכאיבות ולאורך זמן מתעוותת ראיית המציאות שלו והוא עלול להאמין כי הוא הגורם להתעללות (פינצי ועמיתיה, 1999). מנגנון הפיצול על פי קליין (1946, אצל: סגל, 2003), הנו כתגובה הגנתית - עולמו של הילד מורכב מחלקי אובייקט הנחלקים לרעים הורסים ולטובים מגנים. המשימה הפסיכולוגית הראשונה של התינוק היא טיפול בסכנה הנובעת מדחף המוות. סכנה הנחווית על ידי התינוק כאיום של הרסנות פנימית (כגון פנטזיות של טורף ונטרף). הדרך לטפל באיום זה הנו כאמור, באמצעות פיצול פנימי של טוב ורע, פיצול והפרדת מקור הסכנה מזה שנמצא בסיכון (אוגדן, 2003). ה"פיצול" נתפס גם כפעולה שמארגנת את החוויה הראשונית של התינוק לקטגוריות של עונג ואי עונג, סכנה וביטחון וכיוצ"ב. כל אירוע קיים כשלעצמו, אך לא ביחס לעצמי, המתקיים לאורך זמן או מצוי בקשר עם משהו פרט לעצמו (אוגדן, 2003). במקרים קשים של פגיעה מינית הילד נעזר במנגנונים אלו כדי להמשיך ולשרוד . הילד זקוק לאשליה של הורים טובים כדמויות מציאותיות בעולם החיצון, ואילו הקווים ההורסניים והרעים של ההורים הפוגעים הופכים לאובייקטים פנימיים רעים שאתם האגו מזדהה. ש’ בת ה-5 נפגעה מינית ע"י בן משפחה. בחדר טיפולים המשחק מבולגן ומבולבל, הבובות מתבלבלות בתפקידים, החיות הולכות לאיבוד, לי ניתנים מספר הנחיות סותרות והרצף הסיפורי אף הוא מבולבל ולוקה בחסר. אני מתקשה לעקוב אחר המתרחש ולבסוף משקפת בפני ש’ את תחושותיי ואומרת שאולי גם היא לעיתים חשה כך – מבולבלת, אבודה. לרגע אחד, בתוך הכאוס שבחדר, ש’ עוצרת, היא מביטה בי ואומרת "אני מבולבלת, ילדה רעה ומבולבלת אני רוצה להיות ילדה טובה לא רוצה להיות ילדה רעה ומבולבלת". מנקודת מבט של תיאוריית ההתקשרות, בילד אשר חווה הורות מתעללת ופוגענית, מתפתחות הפרעות רגשיות, עקב מודלים סותרים ובלתי תואמים של דמויות ההתקשרות, אשר מובילים לעיוותים הגנתיים ולנקיטת דיסוציאציה הגנתית. כאשר התנהגות ההתקשרות של הילד מתעוררת ובתגובה הוא נענש או נלעג על ידי ההורה, או שכתגובה לראייה נכונה את המציאות המשפחתית, הילד נענש או מואשם, נוצר מצב לפיו בייצוגים הפנימיים של הילד, הכוללים הן את דמויות הוריו והן את עצמו, יהיו 2 מודלים סותרים, תפיסת החוויות תיוותר מעוותת והילד יאלץ להרחיק מהמודעות את הזיכרונות עליהם נענש (בולבי, 1988). גם הרמן (1992) מתייחסת לכך שילדים שחוו התעללות מפתחים סגנון התמודדות דיסוציאטיבי. מצב דיסוצאטיבי הנו מצב שבו האירוע אינו מקודד בזיכרון כחוויה הוליסטית, שלמה ומאורגנת. בדיסוציאציה יש ניתוקים, פיצולים ולעיתים חלקים שלמים מהאירוע נשכחים (אליצור ואחרים, 1998). הזיכרון הטראומתי, מאופיין בדרך כלל, בהיותו דיסוצאטיבי. לרוב, אין לזיכרון זה עלילה והקשר מילוליים, והוא מקודד בתחושות ובתמונות חיות (הרמן, 1992). הפסיכיאטר וואן דר קולק (1995) העלה סברה שבזמן שמערכת העצבים הסימפתית שרויה בעירור גבוה, הקידוד המילולי של הזיכרון מושבת ומערכת העצבים המרכזית חוזרת אל צורות חושיות ואיקוניות, השולטות בילדות המוקדמת. חסרון העלילה המילולית וצורת הזכרון החווייתית והחזותית, אופיינית לפעוטות ונראה שהיא חוזרת ומופיעה גם אצל ילדים ומבוגרים בנסיבות של אימה כובשת. סגנון התמודדות זה, בקרב ילדים שעברו פגיעות מיניות, נחקק ונלמד היטב ומוביל לעיתים לידי כך שבבגרותם, קיימת התעלמות או המעטה בערכם של אותות ורמזים חברתיים, שבנסיבות רגילות היו מעוררים את דריכותם לסכנה. באופן שכזה נפגעות התעללות, פעמים רבות, מוצאות את עצמן שוב ושוב במצבי פגיעות והן נותרות קורבנות (הרמן, 1992). ד’ בת 17 עברה מספר פגיעות מיניות במהלך שנות חייה. בטיפול ד’ מתארת כיצד כשנער מחמיא לה מיד היא מסתנוורת ונהיית עיוורת. למעשה אלו גם הרגעים הבודדים בהם היא חשה חיה ושלמה. תיאור מצמרר וקשה זה המחיש בעוצמתו את הריקנות העצומה ששוררת בד’, אותו צורך קיומי ב"אחר" שיראה אותה, יגע בה ויפריח חיים. רק באמצעות ה"אחר" ד’ מרגישה את עצמה, רק כך היא "חיה", בלעדיו, הכול מרוסק ומפורק, חסר בסיס, חסר שלד, חסר קיום.. בתהליך טיפולי ארוך נדרש הצורך להבחין בצרכיה האמיתיים לחום, מבט, ליטוף ואהבה, אשר תורגמו למין. הצורך להתחיל ולראות שיש ד’ בתוך המעטפת של הגוף, יש ד’ עם צרכים ותשוקות ומשאלות, ד’ מלאה ברגשות. עמדתו של התרפיסט המטפל בילדים שעברו פגיעות מיניות התבוננות במורכבותם של יחסי הריפוי, כפי שמתארת אותם הרמן (1992), מאירה ומאפשרת התבוננות על המורכבות הנפשית שנפגעי הטראומה נתונים בהם. הפגיעה הראשונית במגוון היחסים עם האחר עד כדי רצון להתנתקות, בריחה, הימנעות, סגירות ובידוד מוחלט ומאידך הצורך הנואש וההזדקקות לאחר כדי לשרוד, חוסר האונים, תחושת הקורבנות, יחסי הכוח והשררה, האימה החרדה והדריכות התמידית לתגובות הזולת אשר עוטפים את כל עולמו והוויתו של נפגע הטראומה מובילים לידי שיחזור בלתי נמנע של אותם דפוסים שנלמדו, באמצעות ההשלכות ויחסי ההעברה, גם באותה מסגרת טיפולית, שמורה ועוטפת. הילד שעבר טראומה מינית ואשר סבל מהתעללות ואלימות, חווה דינמיקה מעוותת של יחסים. יחסים פוגעים, הרסניים ומשפילים, יחסים אשר וודאי טלטלו וערערו את קיומו הפיזי, הנפשי והרגשי. אותה עוצמה הרסנית חודרת ליחסים הטיפוליים וככזו הנה מחייבת התבוננות והבנה מעמיקה ביחסי הטיפול. ללא הבנה מעמיקה של הקושי והמורכבות המצויה בקשר הטיפולי, הבנה של ההעברה הטראומטית, ושל הטראומטיזציה החלופית, עלול הטיפול להיכשל ובעצם לשחזר שוב סוג של יחסים פוגעים, נוטשים, יחסים המעוררים תחושה של כשלון, ערך עצמי מופחת, מחשבות אפשריות מצד הפציינט על ההרסנות האדירה המצויה בו שהצליחה לכלות אפילו את היחסים הטיפוליים וכיו"ב. על המערכת הטיפולית, המתבצעת בתוך מערכת של יחסים, ליצור, לבנות ולשקם את אותם אינטראקציות עם הזולת, שנפגעו פגיעה כה חמורה ולשקוד על הרחבתם של גבולות ההכלה וההחזקה. י’ בת ה-11, הופנתה לטיפול לאחר ניסיון אובדני שביצעה. אמה, וכל סובביה לא הבינו את פשר האירוע והגורמים שהובילו לניסיון באובדני. י’ הייתה ילדה נעימה, תלמידה טובה, בבית תמיד הקפידה לסייע לאם וזו תיארה אותה כילדה שקטה ללא קשיים מיוחדים. ניסיון האובדנות היה בגר הפתעה מוחלטת לאם. במהלך הטיפול י’ חושפת בפני ניסיון לאונס שעברה מספר שנים קודם לכן. כשאני בודקת את הדבר עם האם היא מציינת כי אכן היה אירוע כזה אך "י’ כבר עברה אותו... זה לא מעסיק אותה... ובכלל למה להתעסק בעבר" . האם מופתעת שי’ בכלל זוכרת. אך י’ זוכרת. חלקים מסוימים יותר וחלקים אחרים פחות, היא חשה מבולבלת כואבת מתקשה לתת מילים. לאט לאט דברים מתבהרים. בצעדים איטיים קדימה ואחורה ניתנת לה הזכות והאפשרות לזכור ועם האפשרות הזו, גם האפשרות לעבד את אותן חוויות קשות. הורים רבים מנסים להגן על ילדיהם מפני "התעסקות בכאב". לעיתים קיימת אמונה שמכיוון וילדים הם "קטנים" נכון יותר "לתת לזמן לעשות את שלו", עולות תהיות בדבר יכולתם לזכור דברים ולהבין את משמעותם של אירועים. פעמים רבות יש גם דרישה מודעת או לא מודעת של הסביבה המשפחתית ב"השתקתם של האירועים" מתוך חשש לפירוק המשפחה, בושה ועוד. חשוב להדגיש כי ילדים זוכרים. כל חוויה נחרטת באופן שונה וברמות שונות של התודעה. חווית הפגיעה המינית מהווה אירוע כה טראומתי עד כי אצל ילדים רבים שנפגעו ניתן לצפות במצבים דיסוצאטיביים. לזיכרון החלקי, המנותק, הדיסוצאטיבי רווח ראשוני גדול. רבים מקרב נפגעי טראומה שלקו בזמן האירוע בהתנסויות דיסוציאטיביות (peritraumatic dissociation ), מציינים כי הייתה להתנסות זו השפעה אדפטיבית - הפחתה מעוצמת הכאב וההשפלה הכרוכה בזכירה מלאה ומקיפה של האירוע הטראומתי(Candel & Merckelbach, 2004 ). עם זאת השפעותיה של הדיסוציאציה ו"הניתוק מן הכאב", לטווח הארוך, יקר ביותר. קיים קושי לעבד את החוויה ולהגיע לשליטה עליה באמצעות שחזור ובנוסף נמצא כי קיים קשר הדוק בין הופעתם של זיכרונות דיסוצאטיביים, בשלב הראשוני שלאחר הטראומה, להתפתחותה של תסמונת כרונית פוסט טראומטית (Candel & Merckelbach, 2004 ). כאשר לטראומת האירוע עצמו מצטרפת אימתה של הסביבה אשר בצורות לא מודעות מעודדת את השתקתם של אותם זיכרונות קשים (מסיבות שונות, אשר רק חלקן תואר לעיל), נותר הילד בחוויה של בדידות עזה, ועם עוצמה איומה של כאבים וזיכרונות לא מעובדים, שבשלב מסוים, לעולם יחפשו את פורקנם. בטיפול יש לשאוף לאפשרות לשמוע ולאפשרות להשמיע. ההתעללות עטופה בחשאיות ולרוב נעשית בחדרי חדרים, לרוב קיים סביבה קשר של שתיקה, והפגיעות, חוסר האונים והחולשה הנם כה קשים עד שפעמים רבות לילד, לילדה, לנער או לנערה שעברו את הזוועה לא נותר עוד כוח לצעוק, לזעוק, לדרוש את הסיוע, המבט, האמונה בעצמם ובעצמיותם. מחובתנו, להיות שם, אתם, בתחילה כילדים ואחרי כן כנשים וגברים, לסייע להם להסיר ולו במעט את האיסורים על המילים.. האיסורים על רגשות.....

אני תמיד רואה את עצמי בתור ילד...בתור נער,בתור מישהו שגילו פחות מגילי... ופתאום הבנתי למה-אני רוצה להיות שם,אני רוצה לחזור להיות ילד ,אני רוצה לחזור להיות אותו ילד אשר צריך את המגננה של ההורים שלו,אשר צריך את ההגנה של התא המשפחתי שלו...כי אני מפחד,מפחד ,מפחד!!!!!!! יש כלכך הרבה דברים מפחידים בעולם הזה,ואני לא רוצה להתבגר,אני לא רוצה הכיר בעובדה שאני בן שלושים עוד מעט,אני לא רוצה להכיר בעובדה שאני יאבד את ההורים שלי,אני לא רוצה להכיר בעובדה,שעוד מעט הם ילכו ממני,ואני אשאר לבד בעולם הזה...ואני אמשיך לפחד ,כי אני מפחד!!!!!!!!! ואני מפחד כי אני לא יודע להמשיך ליצור חברויות,אני לא עברתי עדיין את השלב הזה שבו אני הולך לבד,ומרגיש נוח עם מה שעשיתי...אלוהים להודות בגילי,שאני עדיין מפחד,זה מפחיד אותי...אני לא מרגיש שייצרתי קשר מספיק הדוק בשביל לומר-אני כבר לא מפחד,להוית מי שאני ומה שאני-והכל מבולבל לי.... אני לא יודע כבר במה לגעת בטיפול שלי-אני כלכך מבולבל.....

שלום אוהד, התיאור שלך נוגע ללב. אתה מתאר בלבול גדול, הצפה רגשית, ובעיקר הרבה חרדה וחוסר אונים מול מה שאתה חווה כיחסי כוחות לא הוגנים בינך לבין העולם. אתה צודק. העולם יכול להיתפס לעיתים מפחיד ועוין, בעיקר כאשר מתבוננים בו דרך עיניו של ילד. שמחתי לשמוע שאתה בטיפול. המפגש הטיפולי מזמן חוויה חדשה של ביחד, מתוכה אפשר להתחזק ולצמוח אל תפיסת עולם ותפיסת עצמי אופטימית יותר. תן לעצמך את הזמן. בינתיים, נשמח להיות כאן בשבילך כאוזן קשבת ליל מנוחה ליאת

אוהדי ילד יקר אתה בהחלט ילד מה זה גיל שלושים אתה ילד אנשים גדולים ממך פי שתיים פוחדים, כמוני למשל. אתה ילד כל החיים לפנייך. לך לטיפול תפחד מול מישהו ואל תבהל מזה שאתה פוחד. אל תישאר לבד קח את הבלבול ואת הפחדים למישהו שלא נבהל מהם, פסיכולוג כן? בהצלחה ילד יקר, מרים

הדבר הראשון שחשבתי ברגעים הראשונים שקראתי את מה שרשמת,זה לשים את הראש שלי על ברכייך,ולבכות ,פשוט לבכות,ושאת תחבקי אותי,ושהפחד יעלם... למה את מפחדת מרים??? מה אותך מפחיד??

היי ליאתי, מה נשמע? אחרי עוד שבוע מבולבל, אני יותר טוב. שבוע שעבר כשכתבתי לך שאין לי כוח, כתבת לי: "אפשר לקחת את ה"די" בכל מיני צורות גם לצידה, לאוורר סוגיות שאינן נפיצות, ולהתבונן בטוב יחד." זה לא מצליח לי. היא לא נותנת. היא אומרת: "את בורחת". לא נורא. אני מקבלת את זה בחיבה :-). ועוד מילה, ההודעה של נועם (נועם, מה נשמע? ונמש, מה שלומו?) מאוד נגעה בי. היו לי כמה דמויות כאלה משמעותיות במהלך החיים. אני חושבת שהן קצת (אני מתלבטת בין "הצילו אותי" ל- "תרמו לי"... אני חושבת ש"הצילו" יהיה יותר מדויק, אז...) הצילו אותי. שבת שלווה שלווה. נורית

לא יכולתי שלא לכתוב לך מילה... תודה על ההתעניינות בשלומנו. נמש מתוק כתמיד, ישן כאן על הפוך לצידי... אפשר לראות שהוא חולם, הוא זז כאילו הוא רודף אחרי משהו, לפעמים גם מיילל מתוך שינה... אני... אני בתקופה קשה, די נטולת מילים להביע. צריכה יותר ויותר מהמטפלת, צמאה למגע המנחם והמרגיע. היא מאוד מעניקה, דואגת, ומחזיקה לא מעט בשבילי. אין טיפת מנוחה בטיפול כרגע, אני דווקא רוצה, אבל אי אפשר... גם כן מילה, תראי איך השתפכתי... בתקווה לעוד דמויות משמעותיות בחיינו (ומי ייתן ונהיה גם אנחנו משמעותיות כך לאחרים...) שבת שלום, נועם (ליאת - תודה תודה. באמת.)

נועם, אני שמחה שכתבת לי מילה, ועוד יותר שמחה שהשתפכת... שומעים שקשה לך. אני לא מומחית גדולה (או יותר נכון, מומחית קטנה מאוד) אז אין לי מילים חכמות לכתוב לך. זה יעזור אם אני אכתוב שאני מכירה את המקום הקשה ואת זה נטול המילים? כנראה שלא... כל כך כיף לשמוע שהמטפלת מעניקה, דואגת ומחזיקה בשבילך (האמת, זה מרגיע גם אותי). אני מקווה שאת מאפשרת את זה לעצמך... המקום הצמא... הוא נורא כואב... אני אצטט את ליאת ואכתוב: "אני סומכת עלייך שתדעי להילחם על ה'די'ים המתחייבים." :-) כשנורא נורא כואב *מותר* גם לנוח קצת. את יודעת, אני דווקא ניסיתי "להיגמל" מהדמויות המשמעותיות האלה. כנראה שזה לא ילך... ולהיות משמעותית לאחר זה חתיכת תיק. אני צריכה לחשוב על זה... ;-). ודבר אחרון, שקלתי גם לאמץ בעל חיים. אני חושבת שזה יכריח אותי להיות יותר רכה, פחות נוקשה ונלחמת. כרגע זה יהיה יותר מידי בשבילי. אז אני מקנאה בך על נמש... תמסרי למתוק דרישת שלום חמה חמה. ונשיקות לך. ליאתי, נו... את יודעת... נשיקות. נורית

נורית יקרה, אני קונה בשתי ידיים את ה"אני יותר טוב" שלך. מול ציפיות צנועות קורת הרוח הופכת אפשרית יותר, וזמינה. יופי. איכשהו, בגלל שבוע קצת עמוס רגשית, השיח שלנו לא הושלם. טוב שיש מי שלא נותן לך לברוח. אני סומכת עלייך שתדעי להילחם על ה'די'ים המתחייבים. גם אני, כמוך וכמו נועם (אין בעד מה...), יודעת להוקיר תודה על אנשים יפים שנקרו בדרכי. הקונץ הכי גדול זה לדעת לזהות אותם מבעוד מועד, להכיר בטוב שהם מציעים לנו, ולהתכופף להרים. שיהיה טוב לכולנו, ושקט ליאת

אני לא מוצאת את המילים הנכונות שיסבירו אותי , לא כאן וגם לא בטיפול (כבר יותר משנה), חבל שאין מישהו שיכול לתרגם אותי למילים . אבל מאז שאני שם איבדתי תקווה לשינוי (לא שאני מאשימה מישהו ) , אבל אני מיואשת , אני חיה חיים נורמלים כיביכול , אבל אני עושה הכול כי צריך ,ומחכה כבר שכול יום שיסתיים , החלק היחיד שאני באמת "נהנת" ממנו זה החלק שבו אני ישנה . הגעתי לטיפול עם תקוונת קטנה לשינוי , אבל איפשהו משהו בדרך גרם לי להבין שאין סיכוי וחבל שאני מבזבזת כאן זמן ( בעולם) אני תמיד נשאר אני . מה זה שווה לחיות אם לא באמת מצליחים לחיות ?(הכול מסובך ומפחיד ) יש לך פיתרון פרקטי בשבילי ?! (ובבקשה אל תגידי לי לדבר איתה על זה , כי כבר עשיתי את זה וזה לא עוזר )

שלום מישהי, הכותרת שנתת לפנייתך מכוונת מאד גבוה, אל עבר המהות והמשמעות של החיים, והנה בסוף דברייך את מבקשת פיתרון פרקטי. אני לא כל כך בטוחה איזה פיתרון את מחפשת. האם פיתרון לחידת מהות החיים? האם לקושי שלך לתרגם את רגשותייך למילים? האם לקושי שלך לחיות חיים מלאים ומספקים? שלושת אלה אינם יכולים לבוא על פתרונם באופן פרקטי. לטעמי, זה עניין של מכוונות, חיפוש מעמיק, נכונות לשלם מחירים, ובעיקר של לקיחת אחריות. ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר: ברמה הפרקטית, כדי להביא להקלה בתחושות הדיכאון והחרדה שלך, תוכלי להיעזר בטיפול תרופתי, ולשם כך יש צורך בפגישה אחת אצל פסיכיאטר. זה הכי פרקטי שאני מצליחה לחשוב עליו כרגע. בהצלחה ליאת

הי, מה זאת החיה הזאת אינטימיות? כולם מדברים על זה כאילו שזה דבר מוסכם תוכלו לענות על זה בבקשה

שלום ריקי, פתחתי למענך מילון לועזי-עברי. קבלי - אינטימי - (ר' intimus = קרוב ביותר), נפשי, לבבי, טמיר; ידיד-נפש; קרוב ביותר. בדר"כ, כאן בפורום, אנו מדברים על קרבה ואינטימיות הנוצרות בחדר הטיפול, ואשר מעוררות אצל חלק מהאנשים חרדה גדולה שמא יסתיימו באכזבה ונטישה (כפי שאולי קרה בעבר). מקווה שנפתרה התעלומה :-) ליאת

את מצחיקה...

ליאת , תודה. עדיין לא ניפתרה התעלומה ושאלתי שאלה לא תמימה עד כדי כך. אני שואלת מה יוצר קירבה ואינטימיות ואייך מזהים את זה, ולא את החרדה מזה. אני שואלת גם על הטיפול שלי וגם על מחוץ לטיפול, למשל עם בנים בתודה מראש

ליאת יקרה אני כבר סופרת את הדקות עד יום שני,נגמרה לי כבר הסבלנות ופינתה את מקומה לספק, אולי זה לא הצליח? למרות שעד אתמול הייתי אופטימית. איך עוברים את השבת? שילחי לי קצת דברי חוכמה שירגיעו אותי ,את תמיד מצליחה בדרך המיוחדת שלך. שבת שלום ,ואיריס.

איריס יקרה, לצערי, אין דברי חכמה שיכולים להאיץ את השעות, ולמרבה המזל שום דבר גם לא יכול לעצור אותן. כולנו נעים על פני ציר הזמן, מחכים להרפתקה הבאה, ומקווים לטוב. נדמה לי שאמרתי פעם למשתנה, שכאשר אנחנו לוקחים על עצמנו פרוייקט, עלינו לצפות לכל מיני הפתעות וסיבובים חדים, ולזכור שמה שחשוב הוא החתירה המתמדת אל היעד הסופי. הגם ששתינו מכירות בערכו של מה שהושג במאמץ, אני מאחלת לך שהפעםן יילך בקלות. אמן אמן... שלך ליאת

אני יכולה בבקשה לכתוב לך?למייל.

את מוזמנת.

בוקר טוב ליאת אחרי שבוע עבודה אינטנסיבי ועניינים אישיים, נדמה לי שקרסתי אתמול והתחלתי לבכות בעבודה. לא הצלחתי להפסיק. לא נעים...איך מפסיקים? ניסיתי להסתתר מאחורי המסך, אבל הבוס ראה אותי:) מאד מרוצים ממני. הוא רוצה שהדמעות שלי יהיו דמעות של אושר... לא יודעת איך אני מגיעה למצב כזה במאמצע העבודה שוב הדמעות זולגות..מה נסגר איתי? רגישות מחורבנת...

שלום מימי, שבוע אינטנסיבי ועניינים אישיים יכולים להטיל מעמסה כבדה על כל אחד מאיתנו, וטוב שהמתח מצליח לפלס את דרכו החוצה באמצעות הדמעות. טבען המחוצף של הדמעות עלול לסבך אותנו באי-נוחות, בעיקר כאשר הן מחליטות להגיח מתוכנו ללא התראה מוקדמת. למרות שלעיתים קרובות זה כרוך במבוכה, יש בבכי גם משהו שיכול לגייס מהסביבה היענות ואמפתיה. אם הבוס שלך היה רוצה שתבכי אצלו מאושר, הוא ודאי יהיה קשוב וסבלני גם לדמעות מסוג אחר. אני שמחה לשמוע שמרוצים ממך. גם אנחנו :-) שבת מנוחה ליאת

ליאת איפה את? דווקא עכשיו הפסיכולוגית שלי בחו"ל.. אגב, לא נפגשתי איתה לפני הנסיעה ולא נראה לי שאחריה... הבוס באמת מקסים, הוא לא וויתר לי באותו היום ורצה לדעת במה מדובר (הוא היה בטוח שיוכל לעזור..לא כמו הפסיכולוגית:) וטוב שהמתח יוצא בדמעות? לא חושבת...

לראשונה בחיי אני נותן למילים ולמחשבות לצאת החוצה אל מחוץ לתודעה. גדלתי עם אמא חרדתית,בורדרית.גדלתי עם אבא קר ,עם אבא שלא מדבר... ואלו הזכרונות שלי שאני סוחב עם עצמי...אני סוגר את עצמי בגלל שאני סוחב את הזכרונות האלו,ואת דפוסי ההתנהגות האלו,ואני רק עכשיו מבין ,מה שזה בעצם גורם לי,שבמקום לחיות את החיים שלי,אני חי את החיים של משהו אחר....את דפוסי ההתנהגות של משהו אחר,את דפוסי החשיבה של משהו אחר,את הדפוסים לא שאני בניתי אותם ולא שאני רוצה,אלא את הדפוסים שינקתי מהעולם החיצון...

שלום 'אני', ההבנה וההכרה בכך שאתה מתנכר לחלקים אותנטיים שלך, בשל הצורך להתאים לצרכים ולרצונות של אחרים, חשובה מאין כמותה. זו יכולה להיות נקודת פתיחה טובה מאד לטיפול פסיכודינמי, בו תוכל לברר בנינוחות מה ב-א-מ-ת אתה רוצה וצריך, ולהתחיל להניע את חייך לעבר מטרות חדשות, בנפרד מאלה שהוגדרו ע"י האחרים. כנראה שאף פעם לא מאוחר. בהצלחה רבה ליאת

אני אל יודע מה באמת חשוב לי ומה באמת מניע אותי....אני חושב שאני לא יודע,אני לא באמת מכיר את עצמי יותר מדי,אני כן יודע שאני מושפע מאחרים,מושפע ממה שאנשים אחרים אומרים לי,מושפע מה"מה שנורמלי לעשות"ולא מה שאני רוצה לעשות.... הצילו???

ערב טוב, היש הבדל בין פסיכולוג שהולך למדריך לבין פסיכולוג? יש הבדל בתכנים?

שלום גילה, כמעט כל פסיכולוג נעזר מדי פעם בהדרכה כזו או אחרת. ההדרכה מסייעת לפסיכולוג לטפל ב"נקודות העיוורות" שלו, לרווחת הטיפול והמטופל. ההדרכה אינה אמורה להשפיע באופן ישיר על התכנים בטיפול, אלא על ההבנה של המטפל את המקרה או את רגשותיו שלו מול המטופל. בברכה ליאת

יש לי מין טכניקה שאני משתמשת בה כשאני מפחדת ממשהו. אני פושטת מתנתקת מהדבר ומהמחשבה עליו, עד לרגע שהוא אמור לקרות, ואז אני נכנסת או עושה אותו בלי חשיבה. וכך בדיוק קורה לי לפני הפגישה. אני מתנתקת כל השבוע, לא חושבת על מה היה, על מה אני רוצה להביא בפניה השבוע. כלום, ואני נכנסת כל פעם כאילו אני נכנסת למקום חדש! אני גם יכולה לשלוט ברגשות שלי, פשוט להקפיא אותם, עד כדי שאני גורמת לה לבכות אבל שולטת בעצמי. ואם אני ממש נשברת מולה, אני בורחת. קמה והולכת - פשוט ולעניין. מה דעתך על זה?

אנה, העובדה שאת שואלת מה דעת האחרים על התופעה הספציפית אצלך מראה כמה את אולי מרגישה שיש לה עוד רבדים נוספים ואולי אף סיבות נוספות בשבילך ל'התמודדות' קלה יותר עם הרגשות העולות אצלך בפגישה, בעקבותה ואחריה...? לפעמים כל כך קשה להעלות זכרונות ורגשות כואבים, כך שכדי לא 'להתמוטט' או להרשות לעצמנו להרגיש פגיעים אנחנו פשוט מתעלמים מהרגשות במקום להסתכל להם 'בעיניים' ולא לברוח... זה כן נכון שאנחנו צריכים להרגיש בטוחים בתוך מסגרת הטפול כדי לשחרר את שבאמת מכביד על ליבנו... חשוב אכן לבדוק את עצמנו בכנות כדי שנוכל להפיק את המירב מהטפול ואם זה לוקח זמן, סבלנות... אנחנו נותנים לתת מודע לשחרר רק כשאנחנו מוכנים ואז, אין זמן טוב יותר לגדול וללמוד על עצמנו. מחזיקה לך אצבעות אנה. שיהיה מסע מאמין ומוצלח.

שלום אנה, המנגנון שאת מתארת הוא אחד מני רבים המסייעים לנו להתמודד ביעילות עם מצבי לחץ. נדמה לי שהבעיה אינה טיב המנגנון, אלא הגדרת המצב. את מתייחסת אל הטיפול כאל סיטואציה בעלת פוטנציאל מאיים מאד, ומפעילה כנגדה הגנה מסיבית של ניתוק. חשוב להכיר בחרדה שלך מול קרבה בינאישית, או מול האפשרות שתיד?ח?קי אל מקומות מאיימים כנגד רצונך. ודאי ירגיע אותך לדעת שאת המנווטת העיקרית של הטיפול שלך. תוכלי לדבר על כך עם המטפלת שלך, ולבקש ממנה לכבד את קצב ההתקדמות שלך. עליך לזכור שאחרי הכל, טיפול פסיכולוגי יכול להיעשות רק באמצעות מפגש בינאישי פתוח ומתוך כנות גמורה. אם קשה לך לגעת בתכנים מאיימים, מוטב לדבר על הקושי והפחד שלך על פני לברוח מן החדר. בהצלחה ליאת

ברחתי עכשיו מהפגישה. זה לא היה כל כך באמצע זה כבר היה לקראת הסוף, נתקפתי סערת רגשות, שאפילו לעצמי לא יודעת כל כך להסביר, והדמעות כבר התפרצו להן וקמתי ונמלטתי. ואני כל כך בעצם רוצה שיהיה לה אכפת ועושה הכל כדי להמאיס. נשארתי בעצם לבד. כל מה שנותר הוא לדבר עם המקלדת. כמה עלוב

מזדהה עם מה שאתה עובר...

שלום מעלה, קודם כל, אנחנו לא סתם מקלדת... :-) שום דבר לא עלוב. קשה לך מאד, והיום פעלת את זה במקום לדבר את זה. אני בטוחה שהיא רואה ויודעת, ושאכפת לה. תמיד אפשר לנסות שוב. צר לי שלא הייתי כאן, בשבילך, מוקדם יותר. את לא לבד. ליאת (ומה מצב השקדיות?)

כן אתם לא מקלדת, אבל זו ההרגשה. אני לא לבד בחיים. אני אם ורעיה. אבל שם הכל התקלקל והסתכסך. ואני לבד עם הבלבול. וכבר שבועות מתנהגת את המילים שלא נאמרות. ומחשבות הפגיעה בעצמי הופכות לחברותי הטובות ביותר. השקדיות בגובה של 300 -400 מטר מעל פני הים ראיתי שקדיות פורחות. אני גרה נמוך יותר ואחפש היום לראות האם פרחו.

לא ראיתי שקדיות, לא פורחות ולא שאינן פורחות, אצלנו פה בשיפולי ההר הנמוכים, אבל מבטיחה לעקוב ולדווח. פשוט לא יצאתי מהבית. אולי מחר. הלבד לא נרפא. השארתי לה הודעה. היא חזרה בסמס. אבל יש כל כך הרבה תיקון לעשות, שאני כבר מתעייפת. סהכ כולנו מחפשים את הפשטות, לא? בגד ללבוש, לחם לאכול ומים לשתות, והכל כל כך מסתבך, אולי בגלל החמאה שעל הלחם, הקישוט לבגד, והמים שיהיו מזוקקים. אני רוצה פשוט. אבל מסבכת. אני רוצה ביחד אבל עושה לבד. רוצה פחות ודורשת יותר. אני רוצה להחזיר אותי לעצמי ולא יודעת איך.

היי כתבתי אתמול לאורנה, והיא הציעה שאני אדפיס את המכתב שלי כאן למטפלת שלי!! נו בחייכם, נראה לכם שמישהו עושה את זה מכל קוראי הפורום, כי אם היה לנו האומץ היינו אומרים את זה בפנים, למה שנביא את זה כתוב? איך אני אמורה להעביר לה את התחושות שמעיקות עלי, וגורמות לי להיתקע שם, אבל ממש ממש להיתקע, אני והיא. איך אני אצעק לה בפנים? באוזן אולי? שהיא תראה אותי, שתרגיש אותי יותר!!

היי ס.ט, אולי תשלחי לה למייל? אני גם חושבת שזה רעיון טוב. אני למשל פתחתי תיקייה חדשה על שולחן העבודה שלי, בה נמצאים המון מכתבים שלי למטפל שלי. לא את הכל אני מראה כי חלק גובל בתכנים מיניים שלא כל כך קשורים אליו אבל מה שיכול להיות רלוונטי, ובכל זאת קשה לי לדבר עליו, אני מראה לו. אני הבנתי עם הזמן שמותר להיות ולהרגיש- הכל! אני כבר לא מסתירה כלום! בהתחלה התאהבתי בו ולא גיליתי לו כי פחדתי שהוא יזרוק אותי מהטיפול. בסוף קיבלתי לגיטימציה אחרי שהבנתי שזה קורה, וסיפרתי לו ותנחשי מה? זה עבר!! אזרי אומץ ואל תחששי. הכל מסתדר בסוף. הם יכולים להכיל הרבה יותר ממה שנדמה לנו.

שלום ס.ט, אני מסכימה עם מירב (ונשענת גם על ניסיוני), ומאמינה שלפעמים אפשר להחליף את הערוץ המדובר בערוץ חלופי, שמפחית את המבוכה ומאפשר אמירות שלא היו יכולות להיאמר בדרך המקובלת. אולי כדי לא להיות ישירה מדי, תוכלי להביא לה שיר או קטע ספרותי ש'מדבר' אותך דרך מילים של מישהו אחר. כמו שבטח הבחנת, יש לא מעט אנשים כאן בפורום שמוצאים במילות השירים משהו שמדבר אליהם, שמדבר אותם. מוכנה לנסות? ליאת

התייאשתי ממני. רוצה להעלם סופית. הורסת לעצמי כל מה שאפשר. זהוווווווווווווווווווווווו. איכס איכס איכס.

ערב טוב, מאמינה שתמיד, גם אם בפינה קטנה, נשאר משהו מואר, לא הרוס, מבטיח. נסי לשמור עליו, ליתר ביטחון... שולחת כוחות ליאת

אילו הייתם מאמצים אותי הייתם יודעים שאבקש מעט מאד מעט מאד מאד שאדע לשקוט להיות שותף נאמן לשמור ולא לפרוץ אילו רק הייתם רוצים לאמץ הזאב הזה לא הכי צעיר עם שיניים צהובות שבורות כאלה תוקפני למראה אבל הוא בסוד הוא יודע שהוא כל כך כל כך לא אילו רק מישהו היה מאמין אילו רק מישהו אי שם היה מוכן לאמץ אילו רק מישהו היה מוכן לאהוב אילו (הזאב שלא יכול לבכות) ככה בערך סיימתי את הפגישה האחרונה שלי...

ערב טוב, הלוואי שיהיה מי שיראה את החלק הרך והמשתוקק, יאמץ אותך אליו, ויהיה מוכן לאהוב. ליאת

עברתי הפלה כמעט לפני כשנה היתי בטיפול אחר כך ואז נחלתי אכזבה לא נכנסתי להריון(הייתי בטוחה שאני בהריון- היו לי כל הסימפטומים קיבלתי מחזור(בכיתי כמעט כל היום) נכנסתי לדיכאון ,יצאתי ממנו ועכשיו מצב רוח נורמלי, אבל אני מרגשה שזמן נעצר רוצה להמשיך בחיים, להגיד שהחיים נמשכים, אבל לא יודעת איך אני חודש במצב הזה רוצה להרגיש גם שמחה , ללא הריון כמה זמן מצב זה נקרא נורמלי האם לפנות לטיפול, או שזה יעבור לבד?

שלום אלמונית, אני זוכרת את סיפורך הנוגע ללב. כל אחד מאיתנו מגיב אחרת למצבי משבר, ולכן קשה להעריך מהו זמן סביר להתאוששות. חודש של דכדוך וקהות רגשית אינו זמן מדאיג, אך זהו אינו האינדיקטור היחיד לפנייה לטיפול. המשאלה להריון וילד יכולה להכניס אותך למערבולת של ציפיות ואכזבות מדי חודש, כפי שקרה לך לאחרונה. זהו מצב לא רצוי, שעלול לטלטל אותך רגשית, ולהביא אותך אל ההריון הרצוי (בעזרת השם במהרה בימינו) מותשת ומרוטת עצבים. אני מאד בעד פנייה לטיפול. בהצלחה ליאת

מחקר ארוך טווח נירך על ידי פסיכולוגים מאוניברסיטת אריזונה סטייט העלה כי בניגוד לדעה הרווחת, נשים שעברו הפלה עשויות שלא לסבול מנזק פסיכולוגי ארוך טווח. המחקר בדק את השפעתם של גורמים כגון מוצא עדתי , רמת השכלה, ביטחון עצמי ועוד- על תופעות הלוואי הפסיכולוגיות של ההפלה. ממצאי המחקר מראים כי המנבא הטוב ביותר למצבה הנפשי של האישה לאחר ההפלה הוא מצבה הנפשי לפני ההפלה, ובמיוחד רמת ההערכה העצמית שלה.

שלום שמעתי שכ-50% מן הכלואים בבתי הכלא הם פסיכופטים. האם מישהו יכול להגיד לי ממה מורכבים ה-50% הנותרים? איזה סוגי בעיות? זאת מפני שנתקלתי בבעיה כזו אצל קרוב משפחה שלי.

שלום מירב, אנשים יכולים להסתבך עם החוק בכל כך הרבה אופנים... הפסיכופתים (בעלי הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית) הם מי שנעדרים רגשות חמלה ומצפון, וככאלה הם עשויים להימצא בכל רמות הפשיעה. מלבדם יכולים להיות אנשים רבים שהתגלגלו אל הפשע כתוצאה מתנאים סוציו-אקונומיים קשים, כתוצאה של התדרדרות לסמים, נשירה ממסגרות, פיגור סביבתי, בעיות פסיכולוגיות ואישיותיות, ולפעמים גם חוסר מזל. שלא נדע ליאת

לפקוח עיניים בכל בוקר,ולגלות שכלום לא השתנה. שהמציאות היא אותה מציאות מרה. שהכל יכול להשתנות מסביב וכלום לא ישתנה בתוכך. לשדר לסביבה אופטימיות גם אם זהירה,שרע מאוד אבל נאחזת בכוחות ההישרדות. ומה בסך הכל רוצה,שמשהו יילחץ כבר על ההדק,שמישהו יהדק חזק חזק את החבל,עד איבוד נשימה.שהאדמה תאסוף אותי לתוכה,שתשאב עמוק עמוק ותכסה במילון ואחת טון של בוץ.שעל כסא הנידונים למוות,לא אמתין עוד זמן רב.שילחצו כבר על הכפתור,שמכת החשמל תהיה כה חזקה שלא ישאר זכר לדבר כל כך נורא.יש דברים שאינם סכנת הכחדה-אלא חובה!ויש דברים שאסור לנסות ולמחזר,הם עלולים להתפוצץ בכל רגע, ולהיות רעילים לסביבה. לחייך בשביל האחר,לנשום למען האחר,לחיות פה בגיהנום כדי שהאחר יוכל לנשום.כל ה"אני" שייך לאחרים גוף ונפש. תא קטן ממני כלוא במקום זר, מקום רע ואכזר, מקום בו לא רוצה להיות, לא אתמול לא היום לא מחר.עוטפת את התא הזה בסרט ונותת למי שרק רוצה.מוסיפה אזהרה בקטן קטן לא ניתן להחזרה או החלפה! נגעת שילמת! רוצה לצאת מהשותפות הלא שיוויונית הזו של החיים בא אני אחוז אחד מתוך מאה.ולא רוצה ללקט את האחוזים שנלקחו ממני בדרך, רוצה להיפטר מהאחרון,זה שנוצר בתוכו את כל הרוע וההרס והארס והגועל.פלא שאפילו אלוהים לא ממהר לקחת אותו,גם כאשר הוא אחד מתוך מאה.אלוהים שלי מכרתי את כל כולי בעודי חיה, קח אותו ותשחרר אותי סוף סוף.

ערב טוב, מול כל כך הרבה ייאוש וחוסר תקווה, גם אחוז אחד קטן של סיכוי - נחשב. אני רוצה להזכיר לך שלמרות אכזריותם של החיים, יש לנו מרחב ניכר של בחירה ואחריות. לפעמים, בצל נסיבות קשות, אפשר לפספס את הידיעה הזאת. אפשר לחשוב בטעות שלהיות טוב או הגון פירושו לוותר כליל על עצמי או ועל רצונותי. הבשורה הטובה היא שאפשר ללמוד בכל גיל לשמור על עצמנו, להעניק משמעות חדשה לחיינו, ולקחת אחריות על העתיד. כל אלה יכולים להתרחש רק בעולם החיים. אני מזמינה אותך לא להישאר עם האימה הזו לבדך. מקווה שאת נמצאת בטיפול, ומרשה לעצמך להינצל. החזיקי מעמד ליאת

היי, בחיים שלי לא הייתי תלויה במישהו כמו שאני תלויה במטפלת שלי. הייתי תלויה באמי והיה לי נורא קשה ועדיין אחרי שהלכה אבל לא כמו בקשר עכשיו עם המטפלת. ניסיתי גם פגישות פעמיים בשבוע, אבל זה לא הספיק לי, וחיכיתי מאוד לפגישות שיגיעו. אני איתה גם בקשר טלפוני ובהודעות, אבל הכל מתי שנוח לה! זו הרגשה נוראית, אני לא יודעת למה זה קורה לי איתה ואיך אני אתפטר מהתלות הזו. אני לא יכולה יותר. אני לפעמים מענישה את עצמי ומבטלת שתי פגישות בכדי להוכיח לעצמי שאני כן יכולה בלעדיה אבל בפנים אני כבר מחכה לשבוע השלישי שיבוא ושאהיה איתה.

שלום אירית, נדמה לי שחלק נכבד מהמצוקה העכשווית שלך נובע מהקושי לקבל את התלות שלך במטפלת. את נאבקת בתחושות הללו ומענישה את עצמך על כך באמצעות 'הרחקה', שרק מגבירה את הנזקקות. במקום לנהוג כך, הייתי מציעה לך לנסות להשלים לפי שעה עם התלות והנזקקות, כמו גם עם החלק השואף לעצמאות ונפרדות. את נעה בין שני הקטבים הללו, נלחמת בהם, ומרגישה אשמה ותסכול. בכולנו קיימים שני החלקים הללו, ועלינו ללמוד להכיר בהם, ולאפשר להם לדור בתוכנו בכפיפה אחת. אני מאמינה שעם התקדמות הטיפול תוכלי ללמוד לחיות בשלום עם כל מיני היבטים סותרים הקיימים בך, בהם גם שני אלה. סבלנות... :-)) ליאת

בני בן ה-7צפה באינטרנט באתרים פורנוגרפיים להומואיים כששאלתי לפשר הדבר הוא טועןכי יש לו בלב ילדים קטנים ששולטים עליו ומכריחים אותו לראות את אותם דברים ושהם גם אחראים על סיוטים שיש לו באמצע הלילה. מבחינה חברתית הוא מקובל מאוד ע"י הבנות בכיתה ורק איתן הוא משחק ומרגיש בטוח ויש לו מעט מאוד חברים בנים אם בכלל. יש לציין כי במשפחה הוא בין יחיחד בין 3 בנות ומאז ומתמיד הוא נמשך יותר ל"משחקי בנות מאשר בנים". מעבר לזה אנו חיים במשפחה חמה ואוהבת אך כרגע מאוד לחוצה ומודאגת.

חמור מאוד שמה שמטריד אותך זה שהבן הקטנטן שלך צפה בפורנו של הומואים. אם הוא היה צופה ב"סתם" פורנו היית רגועה????????????את מפספסת בגדול.

שלום לך אם מודאגת, צפייה באתרי סקס באינטרנט היא בעלת פוטנציאל מזיק לילדים בכל גיל, ללא קשר לזהות המגדרית שלהם. עם זאת, ילדים מגלים סקרנות רבה כלפי מיניות בכלל ועירום בכלל זה. כהורים, מוטלת עלינו האחריות לספק סביבה בטוחה עבור ילדינו, ולמנוע מהם סכנות גם בתוך המרחב הוירטואלי. אני מבינה שאתם מוטרדים כרגע בעיקר מהאפשרות של ניצנים לנטייה הומוסקסואלית. התנהגויות שאינן אופייניות למין בגיל צעיר אינן בהכרח מבשרות על בעיות בזהות המגדרית, והן יכולות לשקף השפעות סביבתיות או העדפות חברתיות פחות נורמטיביות. כדי להבטיח התפתחות פסיכולוגית תקינה, יש לעשות כל מאמץ להימנע מביקורת, עוינות או זלזול בילד, ולהציע מרחב של פתיחות וקבלה שיאפשר התנסות חווייתית מגוונת ועשירה. אם את מרגישה שקשה לכם, ההורים, לקבל את התנהגותו בטבעיות ונינוחות, פנו להתייעצות ולהדרכה קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לסייע בהכוונה והרגעה. בשמחות ליאת

שלום רב, אני וחבר שלי יוצאים שנתיים וחצי ואנחנו גרים ביחד אנחנו בני 30 לאחרונה אני מרגישה שהשגרה נכנסה לנו לזוגיות אנחנו כבר לא כל כך מתקשרים חבר שלי לא יודע איך להתמודד עם המצב הזה והוא אמר לי שאנחנו כבר לא מתקשרים וזה מבאס אותו ושכבר לא כיף לו לחזור הביתה כי משעמם לו אני לא יודעת איך להתמודד עם העניין הזה כי אני חשבתי שנתחתן אבל הוא נורא חושש הוא חושב שאין לנו נושאי שיחה משותפים ושאנחנו לא אוהבים את אותם דברים והוא מפחד שככה חיי הנישואין שלנו יראו. אני כבר לא יודעת מה לעשות ואיך להגיב כי המצב הזה נמשך כבר שנה ואני חושבת שמה שהוא רוצה שניקח פסק זמן וכל אחד יחשוב לבד על הקשר. הוא אומר שהוא אוהב אותי. אני מרגישה שאנחנו ממש מתרחקים אחד מהשני והוא מבחינתו לא יוזם דברים ולא מנסה אפילו לנסות לפתח שיחה אני מרגישה שכבר פחות אכפת לו ממני הוא כבר לא מראה לי אהבה כמו שהוא היה מראה לי פעם.. אני ממש לא יודעת איך להתמודד עם העניין הזה האם לעזוב את הבית? איך יודעים בכלל אם יש עדיין לקשר הזה סיכוי? אם כן חשבתי על זה שאני רוצה להתחתן איתו אני כבר לא יודעת אם כל ההתנהגות הפסימית שלו, יש לו מצבי רוח משתנים שבוע שעבר היינו בצפון והיה לנו ממש כיף ביחד שבוע אחרי כן הכל מתהפך אני מאד אשמח אם תוכלי להדריך אותי בעניין? אני כבר לא יודעת איפה נעוצה הבעיה בי בו? אני יודעת שהוא נורא מפחד מכישלון המערכת היחסים הקודמת שלי גם נגמרה ואחרי שנפרדנו הוא הכיר מישהי והתחתן התחלתי כמה פגישות אצל פסיכולוגית ואני לא מרגישה שזה עזר לי איך יודעים אם יש סיכוי לקשר הזה, והאם הוא באמת אוהב אותי? אני ממש לא יודעת מה לעשות אני מרגישה אובדת עצות אני לא יודעת איך לנתח את הבעיה ואיך לפעול תודה מראש

שלום לי, השגרה היא האויב הגדול ביותר של הזוגיות, והאחריות להילחם בה מוטלת על שני בני הזוג במידה שווה. זה לא יכול לקרות ללא השקעה, מאמץ ומכוונות של שניכם. מעניין שלמרות שאת מודעת לקשיים, את רוצה מאד להתחתן. הוא זה ש'מחזיק' את הפחד מכישלון מערכת היחסים. אני נוטה להסכים עם הדאגה שלו, וממליצה לך (לכם!) לבחון מה בעצם מחזיק אתכם עדיין יחד. אם אין לכם נושאי שיחה משותפים, אינכם אוהבים את אותם הדברים, אתם משועממים זה בחברתו של זו, ולא ממש אוהבים לחזור הביתה בסופו של יום - הדאגה מוצדקת. מאחר ואת נמצאת בטיפול, יש לך כתובת מצויינת לבחון מדוע בעצם את מוכנה להינשא גם בתנאי פתיחה כאלו. זכרי שטיפול (כמו מערכת יחסים זוגית) הוא תהליך ממושך, שדורש השקעה, כנות, מאמץ ואומץ. "כמה פגישות אצל פסיכולוגית" אינן מספיקות כדי לפתור מצב עניינים מורכב כשלכם. נסי להימנע מתחושת דחיפות, ולפעול בשיקול דעת. בהצלחה ליאת