פורום פסיכולוגיה קלינית

נעים לראות אותך כאן. היית חסרה . מקווה שאת בטוב יותר.. חיבוק מהלב שרית

תודה שריתי חיבוק בחזרה .... אופיר

הי אודי וכולם, נזכרתי בקטע של שיר של יהודה עמיחי "...איש השוכב עם אשה וחולם על אחרת, זה לא טוב. ההשוואה קורעת אותו ואת אהבתו, הוא אוהב עם מראה של נהג לראות מה מאחוריו, הוא תמיד יאמר: כאן היה פעם דבר אחר" אני לא בדיוק יודעת למה הבאתי את הקטע הזה. השורה האחרונה "כאן היה פעם דבר אחר" הדהדה לי בראש כבר כמה ימים. ואני קוראת כאן בפורום ומהדהד לי "כאן היה פעם דבר אחר". סליחה על ההשוואה, ברור שלא אותו דבר. אבל בכל זאת, מביאים לכאן את הנשמה ויש כאן אהבה ויש יצרים ויש מערכות יחסים ומגע (וירטואלי נכון) סליחה גם על הקישור למין (אבל בפורום של פסיכולוגיה, מישהו אמר פרויד?) י.

שלום בנות ואודי לא הייתי פה כמה זמן, ונכנסתי אתמול לקרוא וראיתי את ההודעה שלכן. הצחיק אותי מה שרויטל כתבה על הקול הייחודי שלי..אני מרגישה כמו נשל של נחש - שקופה, חלולה מחוררת..מישהי אחרת קמה והולכת לעבודה, אני נשארת בחושך, מחכה לחזור ללילה כדי שאוכל להוציא ממני את הדמעות, כבד לסחוב אותן כל היום בפנים. אתם מכירים את הגידולים שצומחים בתוך גוף של אנשים ומצמיחים ידיים ורגליים? הם מרגישים כל כך בנוח שהם מתחילים לחשוב שהם חיים. עכשיו שהוא ניתק אותי באבחת אזמל, נשארה רק ההכרה והניכור. ניסיתי כמה פעמים לשלוח לו הודעה שאני רוצה לחזור, הוא התעלם ממני. הכל קהה ומטושטש. מנסה להמשיך כרגיל, אבל כל היום הולכת עם חור פעור לי במרכז הבטן, ואני כל הזמן תוהה כמו מפגרת, למה אף אחד לא מזמין אמבולנס. תודה רויטל על מה שאמרת. זה די הדהים אותי. גם בעבודה מישהי באה ואמרה לי שכשהיא הייתה לחוצה באיזשהו מיון קבוצתי לעבודה, היא חיקתה אותי כדי שיצליח לה. זה היה הדבר הכי מרגש שהיא יכלה לומר לי. היא כזו מדהימה, והיא רואה בי דמות משמעותית, שאפשר להסתכל עליה וללמוד ממנה. ואני מרגישה בפנים כמו בלון בלי אויר. בלי טיפת אויר ואהבה. נפתחתי ונתתי לו לגעת במקום הכי עמוק ורך, והוא עשה לי שם נמק. לא יודעת איך להעביר את ההרגשה הזו. לא יודעת.

הי אופיר, שמחה שחזרת. נילי, תודה על מה שכתבת אני אכן סקרנית... מיקה ,נדמה לי שאני יכולה להתחרות איתך על הקטע של "ההתנגדות"{ואני אנצח} אני לא מכירה מישהי יותר "מתנגדת" ממני ולכל סמכות שלא תהיה. את יודעת כמה פעמים "אכלתי אותה" בגלל ההתנגדות הזו... הייתי ילדה של "דווקא" עושה הכל הפוך ממה שאומרים לי, רוצה להרגיש קיימת... היום אני רק עובדת לזהות את ההתנגדות הזו להבין ממה היא נובעת בכל סיטואציה,

זו לא תחרות שהייתי רוצה לנצח בה... הבעיה שבגלל ההתנגדות והקושי להתנגד להתנגדות.. נשארתי לבד. לא הצלחתי ליצור זוגיות, משפחה כלום ואפילו חברתית אני מבודדת. מאד מקווה שאצלך זה לא כך. מאחלת לך רק טוב

הי אודי תודה...אני התכוונתי להעביר את ההרגשה, במובן של להעלים אותה, שיעבור הכאב..פעם חשבתי שזה באמת מילה נרדפת, שלהעביר את הכאב, זה להיות מסוגלת להעביר אותו למישהו אחר, במילים. היום אני לא מאמינה ככה. מילים לא יכולות להעביר שום דבר, לא מבפנים ולא בחוץ. זה כל כך כואב אופיר

הי אופירוש יש לעמיחי שורה משיר שהוא כותב שהוא מרגיש שהוא הולך ברחוב כאמבולנס משמיע קול צופר מיילל ואנשים חושבים שזה דיבור רגיל... ואת מספרת עוד על פער הרבה יותר גדול. שאת מרגישה את החור בבטן, ואנשים אחרים רוצים להיות כמוך. אני חושבת שזה גם מרגש שרואים בך משהו שאת לא מצליחה לראות בעצמך, אבל גם בטח לא קל, כשלא רואים את הגידולים הממאירים בתוך הגוף, כשאין מהסביבה הקרובה חמלה כלפי מה שעובר עליך... נורא מתחשק לי לתת לך משהו שירגיע את הכאב... לספר שגם אני כמו אחרים התרגשתי ממך. מהרגישות הרבה. מהתבונה. מהמבט הכנה והאיכפתי שעובר דרך המילים (גם בלי לראות את המבט). קניתי את הספר "דופק" אחרי שהמלצת עליו כאן (מאד נהנתי!). ואני חושבת על הכאב הרב שלך, ואולי שלפחות את יכולה להתנחם בכך שהכאב מצביע על כך שיש שם דופק, שמשהו חי שם בפנים ובועט וצועק ומחפש מזור. חבלי לידה, בטוחה שבבוא זמנו הכאב יצא החוצה "וכולם שמחים ופתאם איזה יופי", וכשהוא יצא החוצה זה כבר לא כל כך יכאב. ובנימה קונקרטית יותר, אם מתאים לך... את יודעת, אני עכשיו בטיפול מוצלח אחרי חוויה קשה של טיפול שהסתיים רע, והיה שם הרבה כאב והרבה חוסר אמונה בכך שיכול להיות משהו אחר... ורציתי לשאול אם אולי את מרגישה שאת יכולה לנסות שוב "לסמוך" (כמו בספר). חיבוק גלי (לשעבר גילי)

גלי... גרמת לי לבכות הלוואי..שאוכל לסמוך שוב פעם. אני עייפה, וצריכה מישהו להישען עליו ככ. תודה אופיר וחיבוק בחזרה

יש לי חברה מזה כשנתיים. לפני כמה ימים חברתי סיפרה לי שעברה התעללות מינית בהיותה בת 5 ע"י בן דודה שהיה אז כבן 12. כיום היא בת 25. היא לא סיפרה לאף אחד מלבדי על על עצם ההתעללות. חברתי טוענת שכיום העניין לא מפריע לה (וגם לא הפריע לה אז). אני לעומתה מרגע שהיא סיפרה לי את זה מרגיש לא טוב עם הנושא וחש סלידה מאותו בן דוד. בן דודה המתעלל אמור להתחתן בקרוב ומחר לחגוג את טקס החינה. חברתי מתעקשת שאבוא איתה לארועים של אותו בן דוד,אך אני אינני מסוגל לשמוח בשמחתו. אני מעוניין לקבל את עצותיכם בנושא. תודה מראש.

היי זיו.רק לידיעה כללית אני לא מומחה או פסיכולוג וזו הפעם הראשונה בה נכנסתי לפורום זה ולכן העצות שלי לך הם לא מקצועיות אלא בתור חבר. ועכשיו לשאלתך.הכרתי כמה בנות בחיי שעברו התעללות מינית והדחיקו זאת הרבה שנים וכל הזמן אמרו לעצמם שזה לא מפריע להם אך לאחר שפתחו את הנושא ודיברו עליו עם מישהו(חבר או מישהו מקצועי יותר)הם הרגישו הקלה עצומה.אבל,במקרה שאתה הצגת ההתעללות היתה בגיל מאוד מוקדם ואני לא בטוח כמה בכלל חברתך זוכרת ממנו ונוסף על זה המתעלל עצמו לא היה בגיל שהוא מבין בדיוק מה הוא עושה לדעתי.ולכן עצתי אליך היא לנסות לדבר על זה עם חברתך ולפי ההתרשמות שלך ממנה לראות אם היא מדחיקה שם משהו או שזה באמת לא מפריע לה(יכול להיות שהיא תנסה להתחמק ואז כנראה שכן יש משהו מודחק).במידה וראית שבאמת זה לא מפריע לה לדעתי האישית כדאי שתלך לשמחתו של בן דודה ולו רק כדי לשמח אותה.כדאי לך גם לזכור שאותו מקרה אירע כאשר בן דודה לא היה בוגר שאז ההשלכות היו אחרות לגמרי. מקווה שעזרתי

תודה רבה עזרת לי מאוד. אני מאוד מעריך את זה :-) החלטתי בסוף כן ללכת איתה.

שלם זיו, אל תיקח על עצמך את הטראומה של חברתך. הוא לא שלך. אפשר לה להתמודד עם הטראומה בדרך שלה. לפעמים, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם אדם שפגע בך כל כך קשה הוא לא להתעכב על העבר. גם אני עברתי התעללות מינית בגיל מאוד צעיר על ידי קרוב משפחה. בשלב מסוים הדחקתי. כשאותו בן משפחה גסס, ניגשתי אליו ולחשתי לו באוזן "אני יודעת מה עשית לי ואני סולחת לך". זה שחרר אותי. חברה שלך אמיצה. תחבק אותה ותגיד לה כל הזמן כמה אתה גאה בה.

וידוי של נער בן 22 עם עיניים דומעות ומבוהלות. הוא חזר באוטובוס מדרכו, לאוזניו mp3 . תוך כדי האזנה לשיר שאהב הוא נסחף להזיות בהן הוא צופה בדמויות שיכפולים של עצמו שמתעללות עד זוב דם בדמויות שהן גם שיכפולים של עצמו. הוא מביט חסר עונים , הסיטואציה ניראת לו אמיתית וממשית. מפחידה . זה לקח כמה דקות. הוא יצא מהחוויה נבעט . סיפר שהפעם האחרונה שקרה לו דבר דומה היה לפני 4 שנים. אמר שזאת חוויה כל כך קשה שאפילו חלפה בו מחשבת התאבדות. שאלה מחברה מודאגת. האם מדובר בפיצול אישיות? האם ניתן להגמל מהפרעות כאלו? איזה דרך טיפול מומלצת שאינה תרופתית? ידוע לי שאינו נוטל תרופות, התדירות של ההזיות די רחוקה.

שלום רב, אחי בן 22, כבר שנים שיחסיו עם ההורים אינם טובים. הוא לא יודע לקבל את המילה "לא", וכל פעם שרוצה לקבל משהו מההורים (לרב זה כסף) והם מסרבים, הוא נכנס להתקפי זעם, מקלל ומאיים שירצח אותם או שיתאבד. מצב זה נמשך כבר שנים. אולי חשוב להוסיף- שהוא מעשן הרבה סמים, ושהרבה מהכסף שלו הולך על זה ולכן ההורים לא רוצים לתת לו עוד. משלמים לו על לימודים באונ',על מעונות ועוד סכום למחייה, העיקר שמשטר הטרור שהוא משליט בבית לא יהיה.פעמים רבות נראה שהוא משתמש באיומי הרצח וההתאבדות כסחטנות- אם תא תתנו לי אני אתאבד, אם לא תעשו בשבילי אני ארצח אתכם. מיותר לציין שההשפעה של זה על ההורים קשה מאד, מצד אחד הוא מאד כלב נובח לא נושך, רעש וצלצולים אבל לא עושה כלום, מצב שני אי אפשר שלא להשאיר מקום לאחוז מסויים שאולי הוא יממש את איומיו יום אחד, לכן ההורים חיים בביתם בחשש.ישנים עם דלת חדר השינה שלהם נעולה.אחי מעולם לא הרים יד בפועל על הרי, אך הוא כן שבר קיר והתבטא באלימות פיזית לחפצים, וכמובן אלימות מילולית בלי סוף.אין מה לדבר על טיפול, כשהרעיון רק עולה הוא מתפוצץ וצורח שהוא שונא פסיכולוגים,שכולם מטומטמים ולא מבינים שומדבר. באופן כללי יש לו תחושה שהוא הכי חכם ויודע הכל ולא מוכן לשמוע עצות מאף אחד. כך שטיפול הוא לא אופציה. הורי פנו לאנשי מקצוע לקבל כלים להתמודד איתו, הציעו להם להציב לו גבולות ואם הואא עומד בהם פשוט לזרוק אותו מהבית, הבעיה היא שהוא מסכים לגבולות, עובר עליהם מאוחר יותר וחא"כ מאיים ברצח והתאבדות אם לא ייקבל מה שרוצה, וכמובן שחזרנו שוב לאותו מקום- אי אפשר שלא להתייחס בכובד ראש לאיום כזה ולכן לא באמת ניתן לשים לו גבולות. לי יש קרע בפסיכולוגיה, לדעתי אם היה פונה לטיפול היה מאובחן כבעל הפרעת אישיות נרקסיסטית ובהחלט ייתכן שגם גבולית. יש המון סימפטומים משתי הפרעות אלו. אנחנו אובדי עצות. אשמח לכל רעיון איך להביא אותו לטיפול, או לכלים להתמודדות איתו, או אולי בכלל יש עוד אופציה שלא חשבנו עליה. כל דבר. תודה רבה.

שלום! אני פונה בשם אחי הגדול כבן 30. רוב שעות היום הוא במיטה, ישן או מנמנם. לא יושב איתנו בארוחות משפחתיות. פוחד להיחשף לאור השמש. לפני שהוא עוזב את מקומו הוא בודק מלא פעמים בקפדנות כאילו ושכח משהו, ולפני שהוא עוזב את המקום אחרי הבדיק הקפדנית הוא ממלמל משהו כמו" עזוב, עזוב, עזוב!!!" הוא לא מסתדר בעבודה הוא כבר החליף מלא מקומות עבודה וטוען שבכל מקום עובדים עליו, הוא יושב על תלושי המשכורת ובודק אותם חודשים!!! הוא שומר חשבוניות ישנות, לא זורק כלום לפני בדיקה קפדנית- מסתכל על הנייר שוב ושוב עם העיניים, ממלמל משהו ורק אז זורק.. יש לו חברה, ויש לו תעודת הנדסאי והייתה תקופה שהוא היה בסדר, למד בלילות בילה עד מאוחר ועכשיו הולך לישון ב5 עד הבוקר שלמחרת, לא הולך לאירועים משפחתיים. מקלל את המדינה בטענה שהיא גרמה לו להיות כזה. ההורים מנסים לשכנע אותו ללכת לפסיכולוג וגם אני אבל הוא לא מוכן! טוען שהם במילא לא יעזרו לו... אני ממש לא יודעת מה לעשות אני רוצה לעזור.. אני לומדת גם חינוך מיוחד באוניברסיטה וחלק מהדברים שנאמרים על חנ"מ מאפיינים אותו.. מה לעשות??????? איך לשכנע אותו ללכת לטיפול??? אני ממש צריכה הכוונה!!!!!!!!!!!!!!

תחילתה של סערה בלב בטן! והבטן מתהפכת כמכונת כביסה בשיא הפעולה. והכביסה מלוכלכת כל כך מלוכלכת!!! הכל מסוחרר ורועד סביבי בוער חונק שורף אוף הלבה עומדת לפרוץ מתוכי!!!!!!!!! אבל חנוק עכשיו היא מאכלת כל תא במהירות שיא ואין לי אויר יותר ודי די די בבקשה שיעצר. לא יכולה לנשום יותר לא רוצה יותר! די בבקשה די!!!!!!!!!!!!!!!

שלום אני מתבגר בן 18 ויש לי בעיות שינה כבר זמן רב אני עמוס בגרויות מתכונות ואני מתגייס עוד חודש כמו כן יש לי כבר זמן רב בעיות בשינה איני מצליח להרדם בלילות לא משנה מה אני מנסה ואיני מצליח להכנס לשיגרה של שינה בשעה מסויימת וזה מאוד מפריע לי. הדבר הכי מוזר הוא שבשעות 8-10 אני אכן מרגיש עייפות ואם אני הולך לישון בין השעות האלה אני תמיד קם שעה או שעתיים אחרי למשל אם אני אלך לישון בשעה 9 אני אקום איפשהו ב10 וחצי בערב ואז אני מרגיש יותר מדי ערני ולא מצליח להרדם! מה אפשר לעשות בנידון? תודה מראש על העזרה

קצת חוששת להוציא את הראש מתוך הקונכיה... בכל זאת אנסה לצאת מן ההשתבללות... מספר ימים לא הייתי כאן, מרגישה עצב גדול, כאילו מתצפתת על שדה קרב שומם, זמן מה אחרי תום הקרבות. יש שרידים ואין שרידים. וממה שנשאר קשה להבין מבחינה תוכנית מה היה כאן, אבל מבחינת הרגש, השרידים שנותרו מעבירים תחושה לא קלה. פתוח- סגור- פתוח- כתב יהודה עמיחי בטוח- מאיים- בטוח, אני אוסיף לשאלות שמועלות כאן בפורום. בכל מקרה, פתוח או סגור, בטוח או מאיים, אני עדיין כאן "לא עוזבת את העיר". לפחות לא בגלל משברונצ'יק... להתראות גלי

הי גלי, שמחה שבכל זאת הוצאת קצת את הראש. כתמיד אצלך הדימויים חזקים ומדברים אלי. מאמינה שנמצא חלק יבש שיאפשר לצאת ... בכל אופן תמיד אפשר לשלוח יונה מקווה שאת בטוב י.

תודה אודי תודה ילדה אישה תודה על מילותיכם. שואלת את עצמי, ואשמח לשמוע מחשבות, שלך אודי ושל כל מי שמעוניין... למה ההתפרצות התוקפנית הזו לא קורית בפורומים פתוחים אחרים (ויש רבים כאלו באינטרנט שמתנהלים על מי מנוחות), מה יש בפורום הזה שמזמין כל כך הרבה תוקפנות? השערה אחת שאני יכולה לחשוב עליה, היא שכאן אנשים מביעים חולשה, ואולי אצל אנשים מסוימים, שקשה להם להתמודד עם חולשתם שלהם (וואו עם הפורום היה פתוח איזה קיטונות של רותחין היתי חוטפת עכשיו), מגיבים בתוקפנות על מול הראי שמציב בפניהם חוויות של פגיעות שהם אינם רוצים לחוש. אולי. לא יודעת. אודי? מישהו? יש רעיונות?

איכשהו נשכחה אתמול הודעתה של לילך (נראה לי חשוב..) ובכלל אולי במסגרת ה"רה הבליטציה" של הפורום, תוכל לבטל את השבתון ביום ג ? או שממילא לנרשמים תהיה העלאת הודעות אוטומטית? נ.ב. בינתיים נמנעת מהרישום, עד שהמצב יתייצב ויהיה בטוח ואולי יש לי גם קצת התנגדות לא מוסברת .. נוטה להתמרד ולא רק פה(=פגם מולד..) לא שזה משנה למישהו.. כנראה שרק לי...(-: (מיקה)

אצלי ההתנגדות לא "עושה את המצופה ממנה"? זה יותר היתקעות ואף רגרסיה!? שום דבר אצלי לא נורמלי.. sometimes i wonder who i am ,do i fit in אודי, שיהיה לך יום נעים (-: (ולי.. נורמלי)

שלום רב. האם יש מקום למטפל לשלול בקשה להפסקת הטיפול או הורדה בכמות המפגשים ,מצד מטופל שמרגיש שהגיע הזמן לנסות "לבד"?

שלום אבישי, המטפל יכול להביע את דעתו לגבי הפסקה/הורדה של הטיפול. אני מניחה שהוא מכיר אותך ומכיר את קשייך ובסך הכל רוצה בטובתך. קח לך את הזכות והרשות לבדוק עם המטפל מדוע הוא "שולל" כדבריך, את הפסקה/הורדת הטיפול. ברר עם עצמך ועם המטפל האם הרצון שלך להפסיק - מקורו בהתנגדות. בהצלחה, סיגל

ראשית ,איני מטופל. השאלה עניינית ומקורה בחיבתי למקצוע. אף איני מטפל. מעת לעת ,אני קורא מאמרים וספרים העוסקים בפסיכולוגיה ,פילוסופיה וכו'. את אשת מקצוע? אל לך להיעלב חלילה משאלתי ,זו לא הכוונה. פשוט ,שרציתי דעה של איש או אשת מקצוע. תודה רבה.

היי אודי. זהו. המטפלת שלי ילדה היום. בת. עכשיו נותר לי להמתין לה. שלחתי לה הודעת אסאמאס שאני הכי שמחה בעולם בשבילה ושאחכה לה.. אבל האמת, שקשה לי. היום זהו היום הראשון.. ועכשיו לא אראה אותה תקופה הכי ארוכה מתחילת הטיפול. לא יודעת איך ארגיש וכנראה שאשתמש בפורום הנהדר הזה לתמיכה בתקופה שמחכה לי. קצת מרגישה שנשארתי לבד... המטפלת המקסימה שלי שלחה לי אסאמאס הבוקר על הלידה.. הודעה אוהבת וחמנ שחיממה את ליבי מאד! אני יודעת שהיא אוהבת ושאכפת לה ממני. לא להאמין איזה קשר אמיתי ומיוחד נוצר בין שני אנשים שהיו זרים עד לפני שנתיים.. והיום היא האדם הכי קרוב אלי עלי אדמות. אהבה שבינינו הדדית וכייף להרגיש כך. אני מקווה שהזמן יחלוף לי מהר, אנסה להיות עסוקה כמה שאוכל.. הקושי האמתי שלי הוא בערבים ובלילות.. בהם אני פחות מוסחת והראש מתחיל להיזכר ולחשוב.. ודאי עוד אכתוב פה בהמשך לכשאצטרך.. ואולי אלו יהיו מיילים קשים.. כשיהיה לי קשה. ואולי בכלל כל התקופה הזאת תהא עבורי בדיקה עצמית? ואני עוד אפתיע את עצמי? מי יודע.. בכל אופן, אזדקק לחיזוקים קצת ממך. אם אפשר, כמובן.. תודה רונה

גליה יקרה, קודם כל הערכתי הרבה על האומץ בלהפסיק את הטיפול עם המטפל שלך. הלוואי ויכולתי אני לעשות זאת. הפסקתי את הטיפול מס' פעמים ותמיד חזרתי. כמו שרשמתי לפני מס' ימים, הוא תמיד קיבל אותי חזרה. איך עושים את זה? איך הולכים ולא חוזרים? שאלה גם אליך אודי. כתבת לי שמע' היחסים הרגשית שיש לי עם המטפל שלי עלולה להיות מסוכנת. למה התכוונת?

היי סיגל רציתי רק לתקן אותך, את מתכוונת מן הסתם לטליה, שעזבה את הטיפול בגלל קטע של התאהבות במטפל. אני הייתי על תקן של תומכת בלבד. התבלבלו לך קצת האותיות.. לא נורא! מאוד מבינה אותך, ומאחלת לך סיום מוצלח כמו אצל טליה. אני מאמינה שיהיה לה מה להוסיף בעניין. גליה.

שלום גליה, אכן התכוונתי לטליה. תודה

שלום אודי, אני זו שסיפרתי על הקשר הרגשי שיש לי ולמטפל שלי. אני מעריכה את גליה שהצליחה להתנתק ולהפסיק את הטיפול. לא יודעת איך עושים אתה זה כי כמו שציינתי, עשיתי זאת מספר פעמים ותמיד חזרתי. אודי, ענית לי "שזה עלול להיות גם מסוכן". ראה למטה. למה התכוונת?

היתה בו שאלה תמימה המופנית אליך אודי ופתאום קיבלתי גל של התקפות. אני מקווה שראית את זה. רק שאלתי אותך שאלה ואז כל מיני אנשים הגיבו לשאלתי בצורה מכוערת ונבזית.

אני חושבת שנפלו כאן טעות ואי הבנה כאשר מישהו אחר השתמש כאן בשמי "מזל". כמו למשל ההודעה שכותרתה "נייט". כמו כן, המתקפה עלי כאן היתה בעייתית מאוד. לא מצפה לתגובות חוץ מלתגובה שלך.

כאשר ניסיתי לעשות ניסיון למשלוח ושאלתי שאלה פשוטה ופתאום גל של התקפות כמו למשל מ"מישהי"

את קצת מיתממת לא? מי שקיללה והאשימה ובאה בטענות כן היתה את, ולא "מתחזה". למה על זה את לא לוקחת אחריות? מי שמצליחה להבריח מפה אנשים זו את ולא "מתחזה" למה על זה את לא לוקחת אחריות? או שעכשיו גם אני מארצות הקור כמו שכתבת ל-TM? או שאת חושבת שאת תרבותית מדי ועסוקה בהאזנה למוסיקה קלאסית ואין לך זמן להשיב?

שלום אודי, לא בטוחה שזה לגמרי המקום, אבל עצה תוכל ממש לעזור לי, אז ננסה בכל זאת. אני חיה בעיר אחת כבר 8 שנים וחושבת שאני קצת רוצה לחזור למקום מגוריי במקור, לאזור המרכז. סיימתי לא מזמן תואר שני ואני מתכוונת להמשיך לשלישי. נדמה לי שמבחינה אובייקטיבית, המקום שהכי טוב יהיה ללמוד בו יהיה איפה שאני נמצאת עכשיו- גם מבחינת משאבים, גם מבחינת חוקרים, וגם מבחינת סביבה חברתית- נעים מאוד במקום העבודה. קשה לי לעזוב את המקום, כי נעים לי בו, אבל במקביל אני לא חושבת שאני רוצה להמשיך להיות כאן עוד 4-5 שנים... קצת התעייפתי ממנו גם. מאידך- במקומות אחרים, אנשים סביבי כל הזמן אומרים שפחות כדאי ללמוד (גם מבחינת משאבים וגם מבחינת חוקרים וסביבת עבודה נעימה). מצד אחד- המקום שאני נמצאת בו נמצא ממש על סף פריחה וזה טפשי לעזוב דווקא עכשיו. מצד שני, בא לי שינוי. פשוט צריכה לשנות משהו. אני מודה שמחשבות על "מתי כבר יהיה לי חבר", לוקחות גם הן חלק, והמשוואה כמעט נראית כאילו אם אשאר כאן אוותר אולי על האפשרות לזוגיות. כי אם גרתי כאן 8 שנים וזה לא הגיע, אז אם אשאר עוד... זה לא באמת קשור, וברור שגם במקומות אחרים (כאן למשל) אני יכולה לבנות לעצמי חיים, אבל אני מרגישה שכל עוד אני רוצה לחזור הביתה להורים בסופי שבוע, המקום שאני נמצאת בו הוא לא ממש בית. מה היית עושה? איך מקבלים החלטה? מה יותר חשוב?- מקום מגורים, מקום לימודים? אני כל הזמן מרגישה שיש הרבה יותר חיים במרכז... שיהיה לי גם נעים יותר לגור באותו אזור גאוגרפי שגם הוריי, חבריי (והמטפלת שלי) גרים בו. אני קצת מרגישה רחוקה מהכל כאן... כמעט בגלות. מה דעתך? לילך

שלום אודי, תודה שחזרת להשיב... התחלתי קצת להתבייש בשאלה הקונקרטית והלא כל כך קשורה. הכל תמיד מורכב ואיך אני יכולה לבקש עצות קונקרטיות ברשת, מאנשים שלא מכירים אותי..? אז תודה ששבת. קצת התביישתי. אהבתי את "הסיפור שהיה באמת" שסיפרת :-) נחמד לחשוב על חבורת מילואימניקים מיוזעת קוטפת פרחים וטורחת כל כך על בית. גם אם הוא זמני. כנראה שחשוב לעשות בית בכל מקום שמגיעים אליו, גם אם זה זמני וגם אם לכאורה זה מיותר. אם זה עושה לך בית, זה שווה את ההשקעה. מהו בית בשבילי זו באמת שאלה מצויינת... שאלה שאין לי עליה תשובה. אולי המוכר הוא הוא בית? אולי תחושת משמעות היא בית? אולי חיוכים אוהדים סביבי הם בית? אני לא כל כך ביום שאני יכולה להשיב תשובה טובה לשאלה לא קלה :-) אבל בכל זאת רציתי לחזור ולומר תודה.. שמחתי לקרוא את ההודעה שלך. אתה יודע? בא לי לומר מילה נוספת, אישית, אם אפשר... אני מרגישה שתחושת מוכרות עושה *לך* בית.. כתבתי קצת יותר על עצמי הפעם. לא בטוחה שכתבתי פה בעבר מה בדיוק אני עושה בחיי (והאמת, קצת קיויתי שההתייעצות הקונקרטית והגילוי הזה יבלבלו קצת וימנעו מלזהות אותי). אני מרגישה שזה שהשם וכתובת המייל שלי גלויים בפניך, והדיבור הזה על "למדתי ככה ואני חושבת ללמוד גם ככה", הקלו עליך לדבר איתי בצורה חפשית יותר. כאילו אני מוכרת. לתת מעצמך קצת יותר, באופן חשדן קצת פחות. אני לא אומרת את זה באופן שיפוטי, אם זה מה שעוזר לך להיות איתנו אז זה יופי. רק רציתי לשתף במחשבה שההזדהות היא במידה רבה/מסוימת בשבילך- כדי אולי לאפשר לך התנהלות קצת יותר נינוחה. נראה לי שזה מצליח- מצוין! :-) אתה הרבה יותר נחמד כשאתה נינוח ;-)

האם אפשר להרשם מספר פעמים תחת כינויים שונים?

הי. מספר שאלות לי: 1) האם פסיכולוג הנוהג לענות לשיחות טלפון במהלך השעה הטיפולית נוהג בחוסר מקצועיות? אמנם אין בקוד האתי של הפסיכולוגים כל אזכור לכך, אולם עד כמה הדבר מעיד על מקצועיותו? 2) האם יש הבדל בין פסיכולוגים העובדים במרפאות ציבוריות לבין מטפלים פרטיים בנוגע לקבלת שיחות טלפון? 3) וכאן לחלק האישי - אני מטופלת מספר שנים אצל מטפלת בשירות הציבורי. היא משמשת כפסיכולוגית ראשית של המכון ומתוקף תפקידה מוטל עליה עומס רב הכולל שיחות טלפון רבות. אני בהחלט מבינה זאת, והשלמתי מזמן עם האילוצים הללו. הדבר שמרגיז אותי מ-א-ד הוא כאשר מעבר לקו נמצא אחד מבני משפחתה (ולא קשה לזהות...) אמנם היא מקפידה לענות לטלפונים בקצרה, אך לפעמים זוהי שיחת הטלפון הרביעית בנוכחותי. מעולם לא הבעתי בפניה את מורת רוחי, הואיל והיא כלל לא חייבת להמשיך לקבל אותי לטיפול שם, ובוודאי לא במשך שנים רבות כל כך. שאלתי היא האם זהו מחיר מקובל שעלי לשלם תמורת טיפול חינם? או שמא יש אפשרות אחרת? אשמח לשמוע את דעתכם ואת דעתך, אודי.

המטפלת שלי יודעת שהקו מנותק כשאני באה. אני בטיפול פרטי, אגב. גם הסלולרי שלה מחוץ לחדר ובמקום רחוק... שלא יפריע. אין בעיניי שום תירוץ וסיבה לכך, שטלפונים יפריעו למהלכן של הפגישות. יש לך זכות מלאה להביע בפניה את מורת רוחך... יכול היות שהיא לא תקבל את זה, ותדברו על כך, אבל את לא צריכה לשמור את זה בבטן. ואין הבדל באשר לפסיכולוג פרטי לפסיכולוג שעובד בשירות הציבורי באשר לקבלת שיחות טלפון... זה תלוי בבן-אדם... עליי זה לא מקובל, כמטופלת - ולא משנה באיזו מסגרת אני מטופלת - אני חושבת שאני זכאית לזמן שלי, ללא הפרעות. גם כשהייתי מטופלת במסגרת ציבורית, הטלפון מעולם לא צלצל במהלך הפגישות...

הי אודי היקר וכולם, בכינויי המוכר לכם הייתי - (mp), כעת נרשמתי, ובהזדמנות זו בחרתי בכינוי חביב ואהוב, שהשתמשתי בו פעם - "סוריקטה" - הלא היא חתול אגמים או מלאך השמש המגן מפני שד הירח, ויש לה בטן שהיא קולט שמש של ממש. יאללה, על החיים (חרדות עקב שינויים לא פוסחות גם עליי...) להת' סוריקטה

לא ידעתי האם עדיין יהיה פנוי, או שמא מישהו יחמוד לצון ויעלים לי אותו :(... הוא נשאר שלי... לפחות זה נשאר שלי...

mp עכשיו סורקיטה? יפה. חשבון הדואר שנרשמת הוא גם המסן?

סתם תהייה: איך ידעת שחובת ההרשמה מתחילה היום אם לא היתה לך שאלה קונקרטית שניסית להעלות?

לפחות עד לרגע זה, לא נדרשתי להרשם. כמה לא מפתיע...

ידעתי שזה אוטוטו עומד לקרות (אודי הודיע מראש)... במקרה פתאום הופיע לי מסך הרשמה - בין תגובה לתגובה... נדיר שיש לי שאלה קונקרטית שאני מנסה להעלות.

הי צליל, גם אני כמו twisted mind כמעט ולא מעלה שאלות (וגם בכלל ממעטת ביותר לפתוח עצים). בסה"כ ראיתי שחל שינוי בתצוגה במסך הראשי, אז... אודי, במבט חטוף נראה לי שתהליך הרישום קל מידי, אפילו אין אימות במייל, ונראה גם שאפשר לכתוב הודעה מבלי להירשם... (?) (סוריקטה)            .

כתבתי כבר בתגובה הקודמת - הרישום קל מידי ואין אפילו אימות במייל. יש לפחות שני פורמטים של הפורום, בהם ניתן לעקוף את הרישום ולשלוח הודעה ישירות בכל כינוי (אפילו להשתמש בשם רשום מבלי להתחבר למערכת). באחד מהם אפילו אפשר לראות את כתובות המייל של כל אחד באופן גלוי לגמרי - וניסיתי להתריע על כך כבר לפני זמן מה... לא נראה לי שלזה כיוון המשורר... בינתיים אשתדל לא לרשום הודעות נוספות... (סוריקטה)

בהצלחה לכולם!

יש לי סימפטיה לסוריקטות... יש בהן מן קסם שכזה. אז יופי של כינוי חדש בחרת לך. תתחדשי.

הי. מספר שאלות לי: 1) האם פסיכולוג הנוהג לענות לשיחות טלפון במהלך השעה הטיפולית נוהג בחוסר מקצועיות? אמנם אין בקוד האתי של הפסיכולוגים כל אזכור לכך, אולם עד כמה הדבר מעיד על מקצועיותו? 2) האם יש הבדל בין פסיכולוגים העובדים במרפאות ציבוריות לבין מטפלים פרטיים בנוגע לקבלת שיחות טלפון? 3) וכאן לחלק האישי - אני מטופלת מספר שנים אצל מטפלת בשירות הציבורי. היא משמשת כפסיכולוגית ראשית של המכון ומתוקף תפקידה מוטל עליה עומס רב הכולל שיחות טלפון רבות. אני בהחלט מבינה זאת, והשלמתי מזמן עם האילוצים הללו. הדבר שמרגיז אותי מ-א-ד הוא כאשר מעבר לקו נמצא אחד מבני משפחתה (ולא קשה לזהות...) אמנם היא מקפידה לענות לטלפונים בקצרה, אך לפעמים זוהי שיחת הטלפון הרביעית בנוכחותי. מעולם לא הבעתי בפניה את מורת רוחי, הואיל והיא כלל לא חייבת להמשיך לקבל אותי לטיפול שם, ובוודאי לא במשך שנים רבות כל כך. שאלתי היא האם זהו מחיר מקובל שעלי לשלם תמורת טיפול חינם? או שמא יש אפשרות אחרת? אשמח לשמוע את דעתכם ואת דעתך, אודי. צליל

יש לציין כי הפסיכולוג הוא פסיכולוג מומחה מדריך ,ד"ר ומרצה ומנחה באוניברסיטה.כותב ספרים ומאמרים. מסיבה כלשהי הוא בחר בהצגה של תוקפנות. אבל, בחיפושי באינטרנט, מצאתי תגובה של מטופלת לשעבר של האיש. היא התלוננה שהמטפל בחר לקחת את הצד של דמות שהיא חשבה שפגעה בה. התוצאה מגישה זו ,במקרה זה, היא שהמטופלת מאוכזבת מטיפול פסיכולוגי כלשהו. המסקנה היא, שזהו סגנון העבודה של המטפל ,ולא גישה מיוחדת למקרה שלי. השאלה היא, האם זה מועיל? אעדיף לשמוע את האמת על מטפל שנמנע מלאמר דעתו האמיתית. אבל מה שהפריע לי היתה הצורה הכללית.מהי דעתך?

שלום ,הייתי אצל פסיכולוג ,2 פגישות. הפגישה השנייה הייתה שלילית. בחלק הראשון הפסיכולוג שאל הרבה שאלות באותו תוכן.ההרגשה הייתה של ביקורת . לפיכך, מצאתי עצמי בהתגוננות .בחלק השני של הפגישה, הפסיכולוג אמר את הערכתו . האבחנה היתה חדה . מצד שני, המטפל טען שאני מתפרצת לדבריו(?) .תחושתי היא שאיני יכולה לדבר בפתיחות עם הפסיכולוג. כמו כן , האבחנות שלו הן מנקודת המבט השלילית, דוקא.האם זה טיפול בהלם? אם סגנון כזה מביא לשינויים מהירים ,אהיה מוכנה להמשיך. אבל ,חיכיתי שהפגישה תסתים.. ובכלל איני רוצה לסבול . מה דעתך המקצועית? האם יש בכך תועלת?

שלום רב בני בן 11 , ומזה מספר חודשים הוא תולש את שיער ראשו.הוא לא מודע לזאת.היד עולה לו באופן אוטומטי לראש.החלטנו על חבישת כובע,אך לפעמים היד עוברת את הכובע.יש לו כבר קרחת באזור התלישה.מה עליי לעשות?ברצוני לציין שהילד אינו חסר תשומת לב ,והוא ואני מנהלים כל הזמן שיחות על הקורות אותו בבית הספר ובכלל.אנא עזרו לי.ניסיתי להראות לילד בעזרת מראה את הנזק.אבל זה רק גרם לו לבכות .עליי לציין שהילד הינו ברמה שיכלית מאוד גבוהה(מחונן)כך שאני יכולה לדבר עימו בצורה בוגרת. אנא עזרו לי תודה מראש בילי

בילי... ישנה הפרעה שנקראת טריכוטילומניה, ששייכת להפרעה ממשפחת ההפרעות הכפייתיות, ומתבטאת בתלישת שיער כפייתית ובלתי נשלטת. כדאי לפנות לאיש מקצוע ולברר, האם ההופעה הפתאומית של תלישת השיער היא לא ביטוי אחר של חרדה, לפני שמקבלים אבחון חד-משמעי של טריכוטילומניה. ישנם פסיכולוגים שההתמחות שלהם היא קלינית של הילד והמתבגר - התייעצות עם איש מקצוע כזה עשויה להועיל לכם.

שלום לכולכם אודי ...פורום מקסים אין כמוך!!!!!!! אני פשט חייבת לשתף אין לי למי לספר אני בזוגיות 4 שנים עם בחור בן 39 ואני בת 26 אני אוהבת אותו כבנאדם מאוד אבל לא הייתה לי תשוקה מטורפת בהתחל לאט לאט למדתי להימשך,ואחר כך זה הרגיש טוב ויחד כבר תקופה ארוכה הוא דואג לי מאוד גם כלכלית וגם רוצה כול הזמן ל"דחוף" אותי קדימה מקצועית והוא מציע עזרה מבחינה כספית וכו אני באה מממשפחה עם קשיי יום ואיתו איכות החיים שלי קפצה בצורה משמעותית אני פתאום חושבת על זה שאם זה יילקח ממני אם ניפרד שמה אעשה וכו ואיך אסתדר ואני לא עובדת עכשיו ומסיימת רק עכשיו לימודים של רפואה משלימה ולא יודעת איך אתחיל אף על פי כך שהיית תמיד בחורה עצמאית מילדות עבדתי המון וקשה ודי נשברי מזה כי המשפחה לא עזרה כי לא יכלה זה היה ההפך איתו פתאום קצת רוגע אבל.................... בתור בן זוג אני כבר מתלבטת אחנו לא יוצאים לברים כי אותו זה לא מעניין בלחץ לסרט הכול נהייה שיגרתי לפעמים אני יוצאת עם חברות ורואה חיים ומרגישה זה לא המקום שלי ואז אני אומרת מי עוד יהיה אליי כזה טוב ויעניק לי את מה שהוא אני מבולבלת עצובה מתלבטת צריכה סדר בתחושות שלי ובמה אני מתיחלה איך מתקדמת להגיע להחלטה וכול השאר סליחה על האורך מודה מקרב לב על ההקשבה

התעייפת אודי? תודה על מסירותך, אגב שאלתי אותך לא מזמן איך זה לשבת בצד הזה ןלא בצד השני, לפעמים אני חושבת לעצמי אם הפסיכולוג חש איזו הקלה ואומר לעצמו מזל שאני לא במקום המטופל במצב התקוע שלו , עברה לך מחשבה כזו בראש? זו שאלה מוזרה? שיהיה , ואופירי? איפה את יקרה? למה אינך משמיעה את קולך {הייחודי,} ? , דברי אלינו.[תודה על החמלה אז } אתה יודע אודי,אם מישהי מהחברות שלי היתה יודעת שאני כותבת בפורום הזה היא היתה חושבת שהחלקתי על בננה או משהו כזה מה אני כזו משועממת?

החברות שלך החליקו על בננה ופיספסו את המקום המיוחד הזה. לא את :-) אני חייבת לאמר זאת בצורה כזאת כי באיזה שהוא מקום נראה כי את מרגישה מוזרה שאת פה... אז את לא מוזרה בכלל. להפך, את סקרנית וזה טוב וחוצ מזה.. מצטרפת לקריאה לאופירי... הלו, את בסדר..??? ~נילי~

תקראו לזה איך שתרצו לקרוא לזה, אובדנות, בריחה, כיאוטיות. לא, כיאוטיות זאת סתם מילה דרמטית. אני לא קוראת לזה. אין לזה מילה. חלומות מתזזים אותי, אני ערה וישנה בו זמנית. מבולבלת מהי המציאות שלי, מהי מציאות האחר.. מרפרפת מעל הבטן שלי, היא מקרקרת.. מחפשת, מוצאת את הדופק.. פומ פומ, פומ פומ.. פאקינג מפעים בי רוח חיים.. ואני מרגישה אותו – עוצמתי, מחייה אותי.. את הנבלה המתה שאני. הרגש הראשון מחפש את המוות שאני כה צמאה לו. והרגש השני, מתעוות לו אל מול המציאות. לעזאזל. אני עדין בחיים. לעזאזל, אולי אני לא רוצה למות. נקרעת בין חיים לחיים פטתיים, משתמשת בכל כלי לברוח מההתמודדות הבוגרת, המציאותית. אני מ-ש-ת-מ-ש-ת. פשוט כך, ממש כך. משתמשת רק בכל אמצעי אחר. נבלה. ידי רועדות, איפה היציבות, איפה הנעליים.. איפה הוא ואיפה אני. מי אני בכלל. בנאליות, זה כל מה שאנשים יודעים לאמר. ואני שואלת שוב; איפה אני. בלי בנאליות. א-נ-י א-י-פ-ה ??? אגואיסטית, אני חושבת לעצמי. לא. את בודקת. זה טוב. ועוד הפעם.. הקולות האלה.. הצרחות הפנימיות זה אומר זה ואחר קובע זה יד אחת פה, השניה הרחק אי שם כל הגידים בין מאיימים להקרע, הדם פוסק מלפעום הדופק נחלש ואני דופקת את עצמי אל תוך חלום מבועת נעים משומש חדש סתם עוד חלום עוד בריחה מהמציאות . היא אכזרית היא, המציאות. ואני..? אני תינוקת. רוצה לינוק ואין פיטמה נתנו לי בקבוק לא, לקחו לי אותו אמרו לי, תשתי לבד! אנחנו כבר לא נעזור לך, את – צריכה לבד. לבד ??? כן נילי, לבד. את יכולה..? את רוצה..? רק את יודעת. את מפחדת לספר. את מפחדת מכולם, את מפחדת בעיקר מעצמך. נזכרת אז, בזמן שהייתי הכי קרובה לסוף, מתגעגעת. כמהה לאותה הרגשה, לעוצמות.. עכשיו הכל מופנם, מפוחת. פאקינג תרופות.. לא מרשים לי להיות אני בלעדיהם.. אני רוצה את עצמי, לאאאאאאא אני לא רוצה.. :'-( לא רוצה כלום.. :'-( שקרנית. ~נילי~

רציתי רק לשתף ש'השינוי הטכני בממשק הפורום'? מעורר בי חרדה.. שהפרטיות תופר, שהדיסקרטיות לא תהיה מובטחת. גם החשש שההודעה הזאת תגרום לך ואולי לאחרים לחשוד בי שאני מ"אויבי" הפורום... הלא תמיד חוששת שיעצרו אותי על חטא שלא עשיתי.. קפקאית שכמוני. מזכירה לעצמי את השיר 'פראנויה' של אחינועם ניני.. (רק מיקה)

שלום רב, אני מאוד מעוניין ללמוד פסיכולוגיה, אולם באופן עצמאי ולא-מקצועי. לאחר קריאה באינטרנט, מצאתי שהספרים המומלצים לקריאה ראשונית הם "עקרונות הפסיכולוגיה" (וויליאם ג'יימס), "פשר החלומות" ו"מבוא לפסיכואנליזה" של פרויד. יש לכם הצעות יותר טובות? משהו אחר? הבנתי לדוגמא שכיום רוב התיאוריות של פרויד הופרכו. מה הכי כדאי לי לקרוא כדי להתחיל+? תודה רבה, ארז

  רק לומר שהספר "פשר החלומות" יצא לפני כשנתיים (2007 כמדומני) בתרגום מחודש כ "פירוש החלום". מעניין שהספר המפורסם הזה - בשנים הראשונות אחרי שראה אור במהדורתו הראשונה (1899) - הצליח למכור מספר מצומצם ביותר של עותקים. בכל אופן, השאר - היסטוריה. ובאשר לתרגום לעברית - ציטוט: ""הספר תורגם לעברית לראשונה ב-1958 כפשר החלומות. התרגום החדש מגרמנית מעביר את לשונו הצלולה של פרויד לעברית בת-זמננו, ואף מבהיר במדויק מה בספר שייך למהדורתו המקורית, ומה להרחבות שפרויד הכניס בו בעשורים הבאים, לעתים תוך שינוי משמעותי בתפיסותיו. הספר מלו?וה במאות הערות שוליים המסייעות לקורא להבין את חשיבתו של פרויד, ואת המוטיבים המופיעים בחלומות שהוא מפרש. נכללים בו שני מבואות ואחרית דבר, הסוקרים הן את מקורותיו ותהליכי כתיבתו והן את גלגולי החשיבה הפסיכואנליטית על החלום מאז ועד היום."" וברוח אותם דברים - הענפים השונים התפתחו לכל מיני כיוונים, חלק מתוך הסכמה וניסיונות כיוונון או שילוב, חלק מתוך התנגדות, כך שנראה לי שבכל מקרה צריך לדעת קודם כל דבר מה על הבסיס. (mp)

  בזמנו, אודי, כששאלתיך אודות ההיפנוזה והקשרה לדיסוציאציה הזכרת את פייר ז'נה (Pierre Janet) חיפשתי אז אודותיו, ומצאתי את המאמר להלן בהקשר: http://www.jrhaule.net/PJ+dsn.html במאמר מצוין בין השאר דבר שנגע ללבי: " Janet is also the nearly forgotten founder of the analytic tradition in psychology" אולי פחות רעש התעורר סביבו, אך מגיעה גם לו הרבה קרדיט כמייסד, נכון? (mp)

אני אמורה לדאוג?

אחד הסופרים הגדולים של זמננו - ג'וזף הלר - כתב: "כל הטרגדיות המוצלחות סופן סוף טוב." בהתחשב בשינויים האחרונים - הוא אפילו צדק.

שקט. מסתורי. חכם. עמוק. מעודד. אוקסימורון. מסתבר שרעידת אדמה (מבוקרת טיפולית) יכולה להזיז ולהשקיע סלעים גדולים (או קטנים) למקומות רצויים דווקא. במחשבה נוספת - האם בדיעבד אפשר אולי לומר שהיא בעצם הייתה האות המבשר שינוי של נחת, היא הייתה הזעזוע שלפני ההתיישבות המבוססת יחסית? אבל לכי תדעי כשאת בתוך החווייה המבהילה... P-: מקסים. והי, שישתמר לאורך זמן. רק בקטנה, (mp)

לאילו טרגדיות הוא התכוון, לאילו הכתובים בסיפורים, או אלה המתרחשים במציאות..?? ואולי התנתקתי לאחרונה - ויצא לי לפספס את הינויים האחרונים?? אשמח לקצת הסבר. וסליחה אם אני מפגינה מעט בורות..

ותחושת הרעב מתערבבת בתחושת השובע ותחושת השובע מתערבבת בתחושת הרעב שמתערבבת שוב עם תחושת הבחילה ושום צבע אינו נראה בבירור כמו לראות מתוך זגוגית חלון מלוכלך ושום קול לא נשמע צלול כאילו מישהו עיוות את הכל בכוונה והכאב חד כמו סכין אך לא כמו סכין- הוא אינו נגמר מהר הוא אינו נגמר כלל יותר דומה הוא להרגשה שאתה בתוך מעגל גדול של אנשים שמוסרים אותך מאחד לשני דוחפים אותך חזק, מטלטלים אותך, מפילים אותך ולא נותנים לך מנוח ואתה כמו מטפס על הר בגובה רב נאחד בציפורנייך על מנת לא ליפול רואה כבר את הקצה, אך מישהו שם עומד ומחכה לך דוחף אותך חזרה עד למטה וצוחק בקול גדול ואני רוצה לצעוק, לצרוח את הכאב שבתוכי כי אולי אם ייצא החוצה ייכאב פחות בפנים אך איני יכולה. אפילו הבכי המתמשך הפך כבוי, בכי כמו יללה של חיה פצועה בצד הדרך. ואני מחכה ללילה, רק לנוח מעט- בבקשה. ואני פוחדת מהלילה כי אין מנוחה בו לעולם. יש בו סבל וייסורים, הכאבים הפיזיים יוצאים אל השטח, כאילו כל היום רק חיכו לתורם. ובלילה הבדידות ענקית, כמו יריעת בד גדולה שאמורה לעשות צל. ואני מחכה לסופי השבוע- רק לנוח מעט בבקשה. ואני שונאת את סופי השבוע- כה קשים הם, ארוכים, מייסרים. לא ולא, אומרים הקולות שסביבי- לא ניתן לך מנוחה לעולם. אין בכוח לא פיזי ולא נפשי אין בי חשק או רצון לקום בבוקר ולראות את השמש שזורחת כאילו נגדי בכוונה וגם היא צוחקת בקול גדול- עוד יום קשה מחכה לך, כך היא אומרת. ראשי כבר מזמן אינו בשליטתי. לא מבינה מה קורה בתוכי, לא יודעת מה לעשות ואיך לעזור לעצמי. כמו רובוט שפועל על סוללות מאד חלשות, זז ועושה פעולות אך גוסס. אני מביטה סביב- אוטובוסים, אנשים, מוסיקה, טלווייזיה, מחשב, טלפון, עבודה, מקלחת, מקרר, ספרים, חנויות, ילדים בעגלות, נהגי מוניות- הכל ממשיך, הכל זורם, אף אחד לא שם לב שאני מוטלת בצד הדרך, מדממת לבדי. מה זה אומר להשתגע? לא להבין את הנעשה סביבי? להיות מדוכאת? לחשוב מחשבות אובדניות? לא לרצות לקום בבוקר? לפחד? לבכות לפחות 3 פעמים ביום? לסבול מכאבי בטן ודופק מהיר?

המילים שלך כל כך נוגעות, כל כך בדיוק... מושיטה לך יד י.

ילדה בת 17 כיתה י"א שהפסקה ללכת לבית הספר מרוב פחד מאנשים היא חושבת שאנשים רודפים אחריה ומנסים לפגוע בה ,הרקע לפחדים אני חושבת היתה משהי ילדה בסביבות 13-14 שהתאבדה היא שמע את זה והגיבה בחרפות ומאז היא מפחדת היא לא יוצאת מהבית לו הולכת לבה"ס מזה חודש ,לקחנו אותה לטיפול פסיכאטר נתנו לה כדורים נגד פחדים אך זה לא עוזר המצב נשאר אותו דבר. והפסיקה לקחת כי זה לא עוזר זה יותר נותן לה לישון הרבה. מה עושים? איך אפשר לעזור לילדה שתחזור לשגירה שהיתה בו למי פונים מי יכול לעזור לה, והיא אינה רוצה ללכת לשום פסיכלוג היא אומרת שזה לא עוזר, מה עושים איך אפשר לעזור לילדה???

שלום 1) האם זה אופייני לדיכאון שמצבי הרוח משתנים "כל 5 דקות"? 2) האם את מכיר את הספר "בוחרים להרגיש טוב" של דר' ברנס? מה דעתך עליו? האם הוא מתאים לאופי עם קוים גבוליים והאם הוא מתאים לרמות חמורות יותר של הפרעה? תודה

אני כותב בשם אחי הקטן. ברצוני להסביר על המצוקה שלו ,נער בן 20 יש לו בלבולים עם הזהות המינית שלו,הוא תמיד היה נמשך לנשים והסתכל עליהם..גם תמיד פינטז לכיוון המין הנשי ,מעולם לא קרה לו אחרת לחשוב על גברים וכו'. לאחרונה בחודשיים האחרונים הוא ראה את האח הגדול ושם לב יתר על המידה לאחד המתמודדים שם זמר מפורסם שהצהיר על משיכותו לגברים וקיום יחסים זוגיים עימם למרות שתמיד היה עם נשים.דבר זה גרם לו בלבול גדול ולטענתו הוא התחיל להסתכל על גברים בצורה מינית ולא להסתכל על נשים ,לטענתו הוא אינו מפנטז עליהם אבל יש בו פחד גדול שהוא מעדיף גברים הוא הגיע למצב שהוא אינו מסוגל להיות בחברת גברים ומפחד מהמגע שלהם ,הוא רואה אותם בראש מקיימים יחסי מין,הוא בטוח שהוא נהפך להיות שנמשך לגברים ולא לנשים,מצבו הנפשי לא טוב הוא מאיים כל הזמן בהתאבדיות ומסתגר בחדרו..הוא משדר מצוקה..אני מציין שבעבר היה לו פחד מדבר אחר לחלוטין שהתבטא בצורה דומה אבל לא בצורה קיצונית שכזאת,אינני יודע איך אפשר להחליף העדפה מינית..אולי זה אפשרי הוא חושב שהוא "מתדרדר" לכיוונים כאלו זה נהיה אובססיבי מידי , ניסיתי לבדוק איתו האם הוא מעדיף גברים אך לפי מה שהבנתי הוא פשוט פיתח לעצמו את זה כתוצאה מפחד,שהרי אני יודע בוודאות שהוא תמיד העדיף נשים עד לפני חודשיים לפי הדיברים המעשים ללא ספק... מה לעשות???

שלום ד"ר אודי בהתאם לתשובתך האם ניתן להיעזר בשירותיך ? ואם לא האם תוכל המליץ לי היכן אוכל מצוא איש מקצוע שיוכל לעזור לי בנושא הנ"ל? תומר

שלום, אני מרגיש שאני חייב עזרה, אני בחור צעיר כבר כמעט שנה שאני לא עובד, לא לומד לא עושה עם עצמי כלום. אני מנסה לצאת מהמצב הזה בכל הכוח אבל לא מצליח. מבחינה נפשית אני מרוסק,אבוד. אני מלא בחרדות בפחדים, אני מדוכא. אין מי שיעזור לי, יתמוך בי, יעודד אותי, ידחוף אותי. בילדות היו לי תקופות שסבלתי מהתקפי חרדה אבל זה חלף מעצמו. היום החרדה היא לא בעוצמה חזקה כמו אז, אבל היא מונעת ממני לנקוט בפעולות הכרחיות כדי לצאת מהמצב בו אני נמצא. אני מאודד מאודד מאודד מודאג לגביי העתיד שלי, אני יודע שאני בחור עם פוטנציאל וכואב לי שאני במצב הזה. חשבתי שאולי כדורים נגד חרדה ודיכאון יוכלו לסייע לי בשלב זה בחיים שלי. אבל אני לא יודע למי לפנות, איך להציג את הבעיה מישהו כאן יכול לייעץ לי מה לעשות????????

שלום, יש לי ילד בן 2.5 עם עצבים ועקשנות זה אומר שלא ניראה לו משהוא הוא ניכנס לעצבים נוראים לדעתי חוסר שליטה עצמית. אך מטפלים ומתמודדים בבעיה?

אודי שלום. אני נמצאת בטיפול כמעט שנתיים, יש לי אח שצעיר ממני בכמה שנים, אנחנו מאוד קשורים ומדברים כמעט על הכל. סיפרתי לו על הטיפול ומה אני עוברת.. אך כל זמן הוא טוען שאני סתם 'חופרת' כהגדרתו ומאשימה את הוריי ללא הרף. הוא טוען שלא צריך לחפור יותר מידי, שזה לא טוב, שלא מותיר לפצעים להגליד. פעם סיפרתי לו כמה אני אוהבת את המטפלת שלי וקשורה אליה. הוא ענה לי: "את צריכה לקחת דברים בפרופורציה ולהבין שהיא רק מטפלת שלך ותו לא!" אחי ללא ספק חושב שאני צודקת בעניין הילדות הקשה, אך לדעתו זה חסר טעם לחפור ורק מביא לדיכאון. הוא אמר לי לא פעם להפסיק לטחון ולהפסיק עם האשמות שלא מובילות לשום מקום ויש להביט רק קדימה! מצד שני, אני מרגישה שהשתנתי, שנולדתי מחדש, שהטיפול עוזר לי מאד! שלמדתי לאהוב את עצמי.. היא הפיחה בי חיים! המטפלת שלי אמרה לי שבתקופה כ"כ קצרה הצלחתי להשתנות ממש ושאני כמו נס. אך עדיין ובכל זאת מציק לי שאחי אינו מסוגל להבין אותי.. למרות שאני יודעת שהוא אינו יכול להבין גם בגלל שהוא בעצמו זקוק לטיפול, אך בורח מזה בתירוצים שהוא לא מוצא עניין ב'לחפור'.. (כן, כן המילה הזאת באמת שולטת כאן). וגם בגלל שאינו איש מקצוע המבין תהליכים נפשיים. זה נכון שמצאתי את עצמי בוכה מרה המון המון בגלל אהבתי העצומה למטפלת שלי ועל קשר שאינו יכול להתממש מעבר לקשר טיפולי והכאב הגדול בתחושות של כאילו אהבה נכזבת.. ונכון גם שאני חופרת ומדברת הרבה (איתה) על העוול שנגרם לי כל השנים מהסביבה ובפרט מאמא. אבל האם יש משהו בדבריו? ז"א האם החפירה הזאת יכולה להזיק ? כמובן שהכאב והסבל מהאהבה הזאת קיים, אך יש בטיפול גם את דבריו הטובים. עדיין אני מרגישה רק באמצע תהליך... וזקוקה לה מאד. וזקוקה לדבר ולדבר. לפעמים אני חוששת לדבר רק כדי לא לטחון.. לא לחפור יותר מידי. סיפרתי למטפלת שלי על כל התחושות.. היא אמרה לי שהיא מבקשת ממני לא לצנזר! לדבר ולדבר כמה שאני רוצה, שזהו המקום שלי ואני מחליטה על מה מדברים. היא גם הסבירה לי שאחי לא יכול להבין אותי. אך מדוע אני ממשיכה להתעקש לקבל ממנו לגיטימציה? מה דעתך? האם יכול להיות שאני חופרת יותר מידי ולא מסתכלת קדימה? כי את העבר אי אפשר לשנות. צריך להסתכל קדימה.. ואני תוהה.. האם אני טועה במשהו? האם התועלת תגיע מלהביט אל העתיד ולהניח לעבר? תודה רבה ושבוע טוב..

אדי היקר! אוקי אתחיל אני בחורה בת 26 די נאה פשוט לא פוטגנית או "אוכלת סרט"כול פעם שבאים לצלם אותי ואז אני חושבת בראש כמה מכוערת אצא בתמונה ואז אני מדמיינת פנים מכוערות אצלי ,כלומר כשאני במצב פחות טוב וזה באמת קורה התמונה יוצאת ממש מפחידה אני מרגישה שאני לא מספיק משוחררת או שאני כבר לא יודעת ולא נעים ל להיות ליד חברים שלי כי רוצים כול הזמן לתעד ולצלם והאמת שמאוד הייתי רוצה אבל לא יודעת מה לעשות עם הבעיה הזאת זה פשוט מפריע לי ואני בינתיים נשארת ללא תמונות וזה מכעיס אותי ואלו שכבר קיימות אצל חברים לא יפות וזה מבאס אותי מה עושה עם זה לא רוצה להישמע מסכנה או "מפגרת" אבל זה נושא כאוב בבקשה עזור לי איך פותרים את זה..?? בברכה,שבוע טוב,המון תודה על ההקשבה ועל הנכונות לעזור!!!

אני רוצה לספר על עצמי שפעם נאמתי באיזה אירוע ואחרי זמן מה ישבתי לצפות בהסרטה, מה אני אגיד לך, הייתי פשוט אחוזת חלחלה כשעשיתי את זה, פשוט לא יכולתי לעמוד מןל עצמי ולראות את עצמי,זו הייתה חויה קשה לעמוד מול הבית דין של עצמי ולשפוט , בסוף החלטתי להגיד על עצמי מילים יפות, כמה אני נראית טוב ואיך אני מדברת בעדינות ,וזה עזר לי קצת.

הי עדי, אין לי עצה פרקטית בשבילך... אבל ברשותך, תמונה/מראה את משתקפת בדברים שלך כאן כבחורה רגישה ואינטילגנטית (זה מה שאני רואה) ובכל זאת את מרגישה שאולי את יוצאת "טיפשה" או "מסכנה". האם יש כאן הקבלה כלשהי? ואם כן, אולי בכל זאת יש כאן עצה י.

אודי! כמה פשוט כמה נכון...עבד אמיתי "לראות את עצמך-נאה צעירה" הכול בראש תודה רבה!!!!!!!!! :):):) לא רוצה להפסיק להצטלם:-)

שלום, רוצה לשתף בחוויה קטנה שקרתה לי בתחילת תהליך אימון אישי, לאחר שנים נמרחות של טיפול פסיכודינאמי. אני בת 44, סובלת מדכאון וחרדות 30 שנה, מטופלת שיחתית ותרופתית כשבע שנים - ללא הצלחה משמעותית ודי מיואשת מכיווני הטיפול השיחתיים. בשנים האחרונות הייתי בטיפול אצל פסיכואנליטיקאי בכיר ומפורסם. לאורך כל שנות הטיפול הלא רציף הרגשתי תסכול, למרות שאני בטוחה שהוא ניסה לעזור כמיטב יכולתו. והנה לאחרונה, התחלתי בתהליך אימון אישי עם בחורה צעירה ממני, הרבה פחות מנוסה מאותו מטפל דגול, ולהפתעתי הרבה מצאתי מספר הבדלים משמעותיים בין שיטות הטיפול, שהקלו עלי קצת את הסבל. 1. המאמנת לא היססה לתת לי את מספר הנייד שלה כדי שאתקשר במקרה הצורך בעוד שהמטפל הנכבד איפשר להתקשר מדי פעם אבל טען שעליו להכיל את "ייאושי" רק בפגישות הטיפוליות ולא ביניהן!ככה זה כשמפורסמים ועסוקים. 2. מעולם, ואני מדגישה זאת - לא הרגשתי שבאתי לפגישת טיפול במצב רע ויצאתי מעודדת. מפגישת אימון אליה הגעתי די מותשת מחרדות ומייאוש הצלחתי לצאת טיפה מחוזקת, לא בגלל דברים מיוחדים שאמרה המאמנת, אלא כיון שהיא באמת התאמצה להיות איתי ולומר לי מילים מרגיעות, מה שהוא לא עשה בפגישות רבות מדי. אשמח לקרוא התייחסות שלכם לדברים הללו. איני ממליצה דווקא על אימון אישי, אבל לדעתי הטיפולים הפסיכולוגיים אינם מניבים תוצאות משמעותיות ובמידה וכן - התהליך איטי, מייגע ויקר להחריד! אני לא מאמינה בפתרונות אינסטנט אבל יצאתי מיותר מדי פגישות טיפוליות סתמיות!.

שלום יקרה , באמת מעניין אותי מה הקטע של "האימון" הזה מלבד היות המאמנת אמפטית נעימה וזמינה{שאילו דברים מהותיים לטעמי] מה היא בעצם עושה? אשמח אם תסכימי לתת דוגמא.

שלום, חשבתי שהייתי מאוד ברורה - רציתי להראות איך קיבלתי הרגעה לנפש הסוערת שלי וטיפוח תקווה דווקא מבחורה אנונימית ובמספר מועט של פגישות בהשוואה לאינסוף פגישות עקרות עם "מומחה הנפש", שטען שאינו חייב / יכול / רוצה להכיל אותי בין פגישות. על כך רציתי לשמוע את דעתך / דעת הקוראים. האם באמת על המטופל להתחשב בלוח הזמנים העמוס של המטפל או שאולי כל מקרה לגופו ועל המטפל להיענות לפעמים לצרכיו של המטופל, במיוחד כשאינם תובעניים מדי והוא נמצא במצב רגשי קשה?

אודי, תודה על התשובה העוטפת. באמת מרגישה שאני מתאבלת. עצובה. מועקה. חסרת אנרגיות. רוצה לישון ולחלום. חולמת עליו כל הזמן. זוכרת רק חלק אבל תמיד זה נגמר בזה שמשהו מפריד בינינו. אני נאלצת להפרד ואז הוא נעלם או משהו חוסם אותנו מלהגיע אחד לשני. אני היא האשמה בפרידה אבל אחר כך משהו נוסף קורה. בכל התשובות שלך אלי היה גם רמז (או יותר) לאיזו תהיה לגבי המקצועיות/אתיות של הפסיכולוג שלי. גם הוא בדברי הפרידה שלו הביע אשמה. אשמה שהוא לא יכול היה להתמודד עם הרגשות שלו. שבגללו הטיפול הכל כך מוצלח שלי היה חייב להפסק. הוא אמר לי שייתכן ועוד כמה זמן ארגיש כעס עליו ושזה אפשרי ולגיטימי. על כך, שהוא לא הצליח להשאר הפסיכולוג. לא בטוחה ששניכם מדברים על אותו דבר אבל בכל זאת... אולי זה יעזור לי אם אבין. כשאני מסתכלת אחורה על הטיפול, אני רואה שאני ניסיתי בכל מאודי לגרום לו להתאהב בי, לרצות אותי, להיות שלי ולא רק כפסיכולוג. אז על מה יש לי לכעוס? רק להבהיר אודי, הוא מעולם לא חרג מהגבול במהלך הטיפול. סליחה על האורך וההשתפכות טליה

מה-4.6 בשעה 00:59.

אני בת 21. כל חיי הייתי ילדה טובה וממושמעת, עושה כל אשר אמי אומרת לי ללא וויכוח, ובאופן כללי צייתנית ונוחה. יש לי חבר כבר חצי שנה. מההתחלה אמי התנגדה אליו, בגלל המוצא שלו והרקע המשפחתי הקשה ממנו הוא בא. במשך החודשיים הראשונים, היא אבא ואחותי החרימו אותי באופן טוטאלי. לא דיברו, לא תמכו, כלום. היו ריבים קשים בבית, בכי וצעקות. טענו שאני מפרקת את המשפחה עם העקשנות שלי, בוגדת במשפחה, שאם המשפחה מתנגדת ככ אני צריכה לוותר, ואני מצדי אמרתי שאני לא אפרד ממישהו רק כי אמא חושבת שהוא לא מתאים לי, אלא אפרד ממנו כשאני אבין שהוא לא מתאים לי. בסופו של דבר אבי וויתר, וחזר לדבר איתי, הרגיש שלא רוצה לאבד אותי אני מניחה. אך אמי, עד היום אינה מדברת ומתעלמת ממני לחלוטין. ובפעמים שהיא כן פונה אליי זה כדי לומר לי דברים פוגעים וכואבים. אומרת שקיצרתי לה את החיים, שאני הורסת לה את החיים, שאני אכזבה ושהיא גידלה מפלצת. אני מנסה להסביר שטוב לי איתו, שהוא לא אדם רע- הוא לומד ומסיים את התואר בקרוב. אך היא מסרבת לקבל זאת. המצב בבית קשה, ואני לא יודעת כבר מה לעשות.ניסיתי לדבר איתה, ניסיתי לדבר עם קרובים. כלום לא עוזר והיא בשלה. רע לי בבית. אנא תנו לי עצה.

שלום ד"ר. המצב בבית החמיר, והציבו בפניי אולטימטום- או הוא או אנחנו. הם הבהירו לי שאם איני נפרדת ממנו אין לי יותר משפחה. בבהלתי אמרתי לו שאנחנו נפרדים. הוא לא מסכים, והציע לי לעבור לגור איתו. אני לא רואה ביציאה מהבית כאופציה, אני סטודנטית ואין לי אמצעים, ואני יודעת שהם מנצלים את המצב הזה כדי לאיים עליי. אני אובדת עצות ויודעת שהמצב לא יחזור להיות כפי שהיה לעולם.

שלום, הייתי רוצה להתעניין, אני בטיפול דינמי כבר כמה שנים ומרגישה "תקועה" מאד קשה לי להפתח באופן כללי וזה בא לידי ביטוי גם בטיפול וכנראה בגלל זה הדברים מתקדמים מאד לאט.רציתי לקחת הפסקה כדי לנסות שיטת טיפול אחרת (אימון) והפסיכולוג הגיב בצורה מאד קשה.האשים אותי בבריחה מהטיפול לצורך טיפול שטחי וטכני ובכך שאני לא עובדת על עצמי ועוד האשמות למיניהן.בנוסף העצים את החרדה שלי לגבי הפסקת הטיפול.נראה לי שרצה לזעזע ולנער אותי.השאלה היא האם הדרך לגיטימית?ובנוסף הייתי רוצה לדעת האם כעבור מספר שנים של טיפול, אם למטופל עדיין יש קושי להיפתח בפני המטפל, אולי יש בעית מטפל מטופל או שהמטפל לא היה צריך למצוא דרך לפתוח אותי לטיפול?

שלום, הנני מטופל בריספרדל 6 מ"ג (2*3) , קלונקס 4 מ"ג (2*2) פארטן 5 מ"ג(1*1), פאקסט 40 מ"ג (20*2). לפני מספר חודשים אימי נפטרה, עם כל הצער הכאב והקושי הייתי איכשהוא מנסה להתמודד עם זה לא יודע מה קרה לי בחודש האחרון, אבל מאוד קשה לי הצער גבר , אני רואה את הפנים של אימי מול העיניים, משחזר המון את דמותה, מתגעגע אליה. בבקשה דר' תעזור לי, האם אני אמור לשנות את הטיפול בתרופות? האם זה נורמלי מה שאני מרגיש? זה מאוד מטריד אותי. אני לא יכול להתייעץ עם הרופא שלי, מכיוון כשאני שואל אותו הוא אומר שזה לא מיזה. אני מבקש את עצתך דר' תעזור לי. אם צריך להוריד תרופה או להוסיף אעשה כך. אימי לפני שנפטרה סבלה שנה שלמה, עכשיו אני מרגיש את סיבלה, ליבי מתמלא חמלה ורחמים על כאבה של אימי, אני מרגיש את כאבה וזה מאוד כואב לי. בבקשה תעזור לי.

שולחת תנחומים על מות אמך... קשה לאבד אדם קרוב... בכל מה שקשור לשאלות על תרופות, אני חושבת שכדאי שתפנה לפורום פסיכיאטריה: http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-2212,m-Doctors,a-Forums.html

אני לוקחת ציפרלקס ורוצה לשתות כוסית יין או וודקה. האם זה אפשרי? מה זה עלול לעשות? תודה

מציעה שתפני לפורום פסיכיאטריה: http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-2212,m-Doctors,a-Forums.html

בלי משפחה בלי הורים אח לא בקשר קרובי משפחה לא בקשר אין קשר עם השכנים אשמח להכיר אנשים במצב דומה

אולי כדאי לך להכיר דווקא אנשים, לא במצב דומה, כדי שתוכל להינות גם ממה שיש להם. לדוגמא אם תכיר חבר/ה עם משפחה, עם הורים, תוכל להנות מהחוויה של מה שכן יש.

יש אנשים שיש להם משפחה ואולי מעט חברים ובכל זאת מרגישים לבד ולעולם לא ירגישו שייכים..

זאת אומרת תחושת הבדידות אינה תלויה בגורם חיצוני. כמה פעמים אנחנו מוקפים משפחה,ילדים,חברים,ומרגישים כל כך ל-ב-ד אודי, מה אתה אומר על זה?

משהו כאן מרגיש לי נכון לי. תודה (בעיקר גלי (מיץ פטל) ו-mp) על החיבוק אודי תודה שבנית לנו קן, וכנראה שיש משהו גם בשמירה על הניק י.

אני היום בקטע של להגיב משום מה אודי, אני מקווה שאני לא מטריחה אותך יתר על המידה, אני לומדת עכשיו את נושא הקבוצה הטיפולי ולמדנו שלכל אחד יש תפקיד בקבוצה {קבוע} כנראה שאת זו שאחראית על יצירת אוירה נעימה וחיובית ...

לא כתבתי את שמי ,זו אני

מצרפת לחיבוק גם תמונה... http://niranbd.com/newcity/movies/CB-lunch-npkns.gif גלי

הדובונים מקסימים

שלום. אני מטפל באדם שנוטה להיות מאוכזב מעצמו. בעקבות אחת מהפגישות שלנו התחלתי לתהות לגבי אכזבה. השאלה שלי אולי יותר קשורה לפילוסופיה של פסיכולוגיה מאשר לפסיכולוגיה. הבנתי שאפשר להבחין בין שני סוגים של אכזבה, או שני ערוצים: אכזבה ש, ואכזבה מ. אדם יכול להיות מאוכזב שמשהו קרה/לא, ואז הרגש מופנה כלפי האירוע. והוא יכול להיות מאוכזב ממישהו/משהו (להלן אובייקט), ואז הרגש מופנה כלפי מי שנתפס כאחראי לאירוע. למשל אדם יכול להיות מאוכזב מאדם אחר, מעצמו או מחוויה. בכל אופן ההרגשה שלי היא שאוטומטית האובייקט נראה בעינינו כפחות ערך, כאשר אנו מאוכזבים ממנו. קשה להרגיש שאנחנו מאוכזבים ממנו ועדיין לשמר את הערך שלו בעינינו. אפשר לומר: "אני אישית, סובייקטיבית, מאוכזב מהסרט/האדם הזה, אבל יכול להיות שמבחינה אובייקטיבית הוא נהדר". אבל האם "הערך שלו בעינינו" יכול בכלל להיות אובייקטיבי? האם המילה "בעינינו" לא קצת מבטלת את האובייקטיביות בעצם? אני מניח שבמערכת יחסים בוגרת ניתן להחליש את הקשר בין אכזבה לדולואציה כך שגם אם אנחנו נורא (או שוב ושוב) מתאכזבים ממישהו, אנחנו יכולים לשמר את הערך שלו בעינינו. במקרה כזה עדיין נשאלת השאלה האם בקשר אידאלי/בריא/בוגר הדולואציה המתלווה לאכזבה פוחתת בעוצמתה או במשכה אך נותרת בת לוויה קבועה של אכזבה, או שמא ניתן להתאכזב מאובייקט בלי לעשות לו דולואציה כלל? אשמח לשמוע דיעות! תודה.

באמת פילוסופיה ,אנא דבר בשפת העם .

הי ערן, הבחנה מעניינת בין אכזבה ש .. ואכזבה מ... לגבי הדה אבלואציה - אני חושבת שהבעיה עם מנגנון זה היא כאשר הוא קיצוני. כאשר עוברים ממצב של הערצה למצב של זלזול בגלל אכזבה אחת.(למשל, בעלי הפרעת אישיות גבולית עשויים) באופן נורמלי, אני חושבת שזה אפילו רצוי שאם מישהו מאכזב שוב ושוב ושוב אז יעשה פיחות בציפיות שלנו ממנו. לא? י.

והאם הוא יודע שאתה מביא את המקרה שלו לדיון ציבורי (למרות שאתה לא מסגיר פרטים אישיים)? סליחה שהשאלה לא ממש קשורה. פשוט אני מאוד קנאית לפרטיות שלי, וזה קצת (הרבה) צורם לי... אם מישהו יגרום רק (!) לאכזבה שוב ושוב, הגיוני שבסופו של דבר ייווצר כלפיו מצב של דבלואציה - אפילו בקשר בוגר.

ד"ר בונשטיין שלום רב, אחותי בת ה- 29 אובחנה כבעלת אישות בלתי בשלה ורמה אירגונית לעיתים אוילית ולא מציאותית. כיצד ניתן לטפל? האם טיפול קליני אצל פסיכולוג יועיל ? אודה לך עך תשובתך. מירב .