פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, אני מחפש את ההודעה בפורום הזה שבה יש קישור לראיון של ליאת מנדלבאום (מהפורום השכן) בגלי צה"ל.לדעתי זה היה בחודשיים האחרונים, אבל אני לא הצלחתי לאתר את ההודעה. אם מישהו יצליח ויכול לצרף קישור זה יעזור. תודה

מודה שאתמול התחשק גם לי לשמוע את הקול שלה.. חיפשתי גם אני את הודעה ההיא, מצאתי את הקישור http://glz.msm.co.il/pap_vidio.aspx?neusid=24323 אבל זה כבר לא עובד .. לא נורא, גם באינטרנטית היא נחמדה.. ;-)

ככה אני מתביישת לדבר על זה מרגישה נורא רוצה לחזור אחורה בזמן רוצה לשכוח מזה איך יכולתי?מה חשבתי לעצמי מה???.? גנבתי כסף מחבר שלי... לשעבר,יצא שהייתי אצלו לאסוף את שאטר הדברים שלי ופשוט בלי לחשוב פשוט לקחתי את הסכום הוא כאמור לא שם לב אני מתביישת בזה ולא יודעת מה לעשות פשוט מרגישה רע ומתחרטת וחושבת רק רע שבטח יקרה לי משהו רע ושלא אצליח בכלום.... בבקשה בלי לשפוט אותי.. בברכה ירין

שלום רב ד"ר אודי, השאלה שלי, היא כנראה שאלה כללית. קיבלתי למשך 4 חודשים טיפול CBT, במרכז שיקום מקצועי. הטיפול הופסק, בבת אחת כתוצאה מחוסר אמצעים טיפוליים של המרכז להתמודד עם מצב של סיכון מקרה אובדני שנוצר. ביקשתי מהמרכז, קבלת סיכום טיפול. בפועל, המרכז לא מספק לי את הסיכום המבוקש. ובמקביל, נאסר עלי ליצור קשר כלשהו עם המטפלת. האם ישנו גוף, שמתעסק בין היתר בתביעה של סיכום טיפול, מהגוף שהעניק את הטיפול. במידה והתשובה חיובית, כמובן שארצה לדעת את שם הגוף. בתודה מראש, פונה אלמוני.

הי אני מטופלת אצל הפסיכולוג הנוכחי כ חודש וחצי, מתוך השיחות ביננו הוא הסיק שקשה לי לשתף ולדבר עם בן זוגי או סביבתי ותמיד כך היה שיש בזה חלק של מנגנון הגנה ושאם זה כ ך אז אולי גם הטיפול ישאר במקום הזה.. ואני יודעת שהכי מתבקש זה לשאול אותו , אך האם ייתכן שהוא רוצה להפסיק את המפגשים עקב חוסר יעילות לטענתו ובכלל אם מגיעים לסקנה כזו, המטפלים , אין הם משתפים ועוצרים את המפגשים בצורה חד משמעית? אני חושבת לגמרי שיש לי בעיה בשיתוף הזה אך אני מאוד משתדלת ובכלל מאוד רוצה לצאת מזה בלי לדעת את הדרך, אין זה חלק מהטיפול? אופ

הייתי ממליצה לך, מנסיון, לנסות טיפול הבעתי: בדרמה או מוסיקה או אמנות פלאסטית או תנועה. צריך להקפיד לבחור מטפל מנוסה, יש הרבה שעברו הכשרה פסיכוטרפיסטית, ולחפש גם המלצות. הביטוי המילולי הוא נלווה בטיפול כזה לביטוי רגשי על ידי האמנות, ומאפשר לרוב, בסופו של דבר ביטוי מילולי והפתחות. כשהולכים לפסיכולוג שאמון על דיבור, בלי יכולת לדבר, משאירים אותו הרבה פעמים בלי כלי לעזור לך, והטיפול נמשך עד אין סוף, לעיתים ללא התקדמות משמעותית. ממליצה לך בחום לנסות.

שלום וברכה משהו מבני ביתי אובחן לאחרונה כבעל הפרעות OCD ולצורך טיפול המליצו לו להתחיל לקבל פרוזאק , לעלות את המינון באופן הדרגתי עד שלושה כדורים ולהתחיל בטיפול רגשי בשיטת CBT. בנסוף לכך להמשיך עד שהפרוזאק ישפיע בנטילת Miro ולהפחיתו באופן הדרגתי. השאלה שלי האם השילוב הנו הדרך המומלצת בטיפול בבעיה והעיקר, לאחר עיון בתופעות הלוואי שרשומים בפרוזאק האם זהו הטיפול האופטימאלי ועד כמה תופעות הלוואי שכיחות. כמו כן האם הטיפול הנפשי הוא ארוך טווח או מדובר על דרכי טיפול קצרי טווח. בתודה מאד, BIcha

שלום, אדם קרוב מאוד אלי סבל מ-OCD במשך הרבה שנים, עבר טיפולים דינאמיים רבים ושום דבר לא השתנה. כשכבר התחלנו לחשוב שזה אבוד והוא פשוט יצטרך להשלים עם המצב שמענו על טיפול CBT ב-OCD והחלטנו לנסות. אחרי טיפול של כחצי שנה, משולב עם טיפול בתרופות מסוג SSRI הטקסים נעלמו לחלוטין והמחשבות האובססיביות בקושי מטרידות אותו. אני יכולה להגיד שזה לא טיפול קל, הוא דורש הרבה נחישות והתמדה, אבל יש תוצאות! מניסיון והיכרות עם הנושא אני יכולה להמליץ לך על כמה מקומות: איזור המרכז: www.cognetica.co.il איזור ירושלים: www.ocdcenter.org.il חוץ מזה, יש פורום OCD בתפוז שלנו עזר מאוד ודרכו אני גם מכירה את המקומות שפירטתי, תרשמי פורום OCD בגוגל ותגיעי לשם. אינקו

בהתחלה לא הבנתי אם משהו אצלי לא בסדר או משהו אצלה לא בסדר. לפני כמה זמן היא הודיעה לי שהיא יוצאת לחופשה של חודש. לקחתי את זה בקלילות ולא התרגשתי יותר מידי ואפילו פירגנתי ואמרתי לה שתהנה. אבל אז התחילו כל מיני שאלות מוזרות שכיאילו הוציאו אותי שקרנית שמבפנים נורא קשה לה שהיא הולכת ואני סתם עושה את עצמי..(ד"א זה לא פעם ראשונה שזה קורה גם עם הפסיכולוג הקודם זה קרה).אמרתי לעצמי שאולי אני לא בסדר ושאולי זה אומר שהטיפול לא מספיק חשוב לי. ואז הגעתי למסקנה שהיא לא בסדר. אני לא מבינה מה הקטע שלכם?אתם רגילים שכולם תלויים בכם וקשה לכם לראות מישהו מאושר שאתם יוצאים לחופש???כן גם מטופלים צריכים חופש.. מה זה לא גישה נורמלית להגיב למצב כזה? מה הייתי צריכה לעשות? לעשות את עצמי כאילו זה קשה לי ושאין מצב שאני אסתדר חודש בלעדיה?? ככה מטופלים נורמלים מגיבים שאתה אומר להם שאתה יוצא לחופש?? תודה ולילה טוב:)

אודי היקר תודה על מה שכתבת לי, שפה יש לי מצע אחר..אני צריכה מקום להרגיש בו חיה. היום..היום העזתי לעשות שני דברים שעזרו לי להרגיש שוב חיה. אני תמיד נעשית משותקת כשדברים חשובים לי. היום היו שני דברים שהייתי צריכה לעשות, שכבר לא יכולתי לדחות יותר, כי אז הייתי מגיעה לקו של כישלון ואכזבה. היום החלטתי שיהיה רק כישלון ( אולי ), אבל לא תהיה אכזבה. מעצמי. הצלחתי לשבור את השלשלאות של הפחד שלי, והרבה זמן לא הצלחתי לעשות את זה. יצא 50 - 50. בדבר אחד הצלחתי ובדבר אחר נכשלתי, אבל לפחות הרגשתי חיה, משפיעה, לא שותקת או מושתקת. רציתי לשתף... וטימי - זה לא מנחם אותי שגם את "הועזבת" מטיפול. הייתי מעדיפה שלא תדעי חוויה כזו. לא מגיע לך. אני שמחה לשמוע שהיום את במקום טוב ומטיב. תודה על המילים החמות שלך אופיר

אופירי... זה לא בא ממקום של "צרת רבים חצי נחמה"... אלא רק כי כתבת שאת היחידה פה ש... ורציתי שתדעי - הכי פשוט שאפשר - שאת לא. אני יודעת שזה לא שיפר את הרגשתך (או את זו שלי) בקשר לכך... וטוב לקרוא שעשית היום... ועוד יותר טוב, שגם הצליח לך משהו. זו התחלה... ולפעמים הצעד הראשון הוא הכי קשה. אני באמת מקווה בשבילך, שאחרי היום המחר כבר יהיה טיפונת יותר קל מבחינת הלא לשתוק... TM.

הי אודי,מה שלומך? מה דעתך על הספר האסופית? לילה טוב,אביב.

רציתי להתייעץ בבעיה כלשהי ראשית בגיל קטן סבלתי מטריכוטילומניה, מעולם לא טופלתי מלבד ללכת לפסיכיאטר לא נתנו לי כדורים. במהלך כל ההתבגרות הייתי בעלת מצבי רוח די מוזרים. עולים ויורדים לא גוייסתי לצבא בגלל חשש למחלה. בגיל 18 התחלתי להשתמש בסמים, קוקאין. כיום אני בת 22 ואני חושבת שמצבי הרוח החריפו. אני מאוד מקנא בחברותי שמצליחות עם כל הקשיים שלא יבואו. אני רואה אותן צוחקות ומחייכות ואני לא יכולה להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שחייכתי. אנני יכולה לסבול חברתם של אנשים ברוב זמני, לעתים אני נהיית חרדתית ודפיקות הלב שלי והנשימה הופכים להיות ממש מהירים עד שקשה לי לנשום. כבר כשנה וחצי אני לא נוגעת בסמים אבל אני תמיד חושבת על זה. יותר קל לי איתם, למרות שאני מבינה שזאת אשליה. לפעמים אני חושבת על לגמור חיי איתם. ושאני מעדיפה אותם על פני הוריי וחבריי והקריירה שרק התחלתי לבנות. הדברים שהכי משפיעים עלי זה בזוגיות כאשר משהו לא הולך כשורה, אני מסוגלת לבכות ימים שלמים ולא לתפקד וקשה לי לקום מהמיטה. עם זאת יש לי מצבי רוח טובים בהגזמה עד להתנהגות ילדותית , כמו כן מתעורר אצלי החשק לחיות , יש לי פתאום שאיפות ומטרות. ואז הכל נפסק ואני עוברת שוב לדיכאון או חרדה או ל"טייס אוטומטי" אני פשוט מתקיימת. האם זו הפרעה דו קוטבית? או האם זה חרדה פיצול אישיות . מה אני יכולה לעשות ?

היי אודי הפסיכולוגים כל המיליון וחצי, שהיבחנו פסלו אותי. ראשית מתת משקל, שנית הסמים וגם היבחנו אצלי את המחלה. העניין הוא שאיני יודעת האמת מדובר בכל הטירוף שאני עוברת זה בגלל קריז מהסמים או שהסמים הם סימפטום של המחלה שכיבכול אני מנסה בעזרתם לשחזר את ההרגשה הכל כך טובה שאני מרגישה. אני אדם מאוד ריאלי , חזק פייטרית וזה מאוד מפריע לי כי זה בכלל לא תואם את האישיות שלי. זה נראה לפעמים כמו חלום רע ואז שוב הכל מתהפך ואני הופך לאדם אחר. רק חושבת להשיג עוד מנה לשתות כמה שיותר ולישון כל היום הכל נהיה כל כך אפור וקשה.

שלום איך אפשר להגיע לטיפול פסכולוגי דרך המדינה? תודה רבה

היי... טיפול כזה אפשר לקבל במרפאות הציבוריות לבריאות הנפש. פרטים נוספים אפשר לקבל פה: http://www.health.gov.il/pages/default.asp?PageId=476&catId=74&maincat=10

שלום אודי, מוכרחה להודות שהופתעתי מהגישה החמה, הכנה והישירה שלך כלפי המשתתפות בלי הרבה פוזה, ומשחקי עמימות מתנשאים ומרחיקים. בהתחלה הייתי קצת חשדנית אפילו כלפי האותנטיות אבל- השתכנעתי בסופו של דבר- וגם מהעידוד, ההשתתפות וההתיחסות המכבדת כלפי הניואנסים הקטנים שעולים בתוך הכתיבה. יופי של גישה- כבוד למגזר. תייירת מזדמנת

קצת נעלמתי. המטפלת שלי ענתה לי למייל. לבסוף. האמת היא שכתבתי לה מייל קשה ביותר. ביקשתי שלא תיצור קשר עימי יותר.. ביקשתי שתשנא אותי. כעסתי כ"כ. אבל היא ענתה לי.. אומנם באיחור, אבל ענתה. הרגיעה . שוב. כדרכה המסתורית. עבר חודש מלידתה. האמת? שעבר לי כ"כ מהר.. אני גאה בעצמי ושמחה שאני מצליחה להתמודד בלעדיה, היא קיימת בתוכי.. ואני חולמת עליה המון, אבל מצליחה להסתדר. סיפרתי לך שהכרתי מישהו חלומי.. והוא באמת מתגלה כחלומי יותר ויותר. עצוב לי וחבל לי שאין לי המטפלת שלי לדבר ולספר לה עליו. האמת היא שאני מופתעת מעצמי לטובה. הייתי בטוחה שהשמיים יפלו עלי, שיהיה לי קשה בטירוף. אבל לא. אני בסדר. עלי להודות שללא ספק הפורום הזה ואתה אודי, עוזרים לי. בעוד כחודש המטפלת שלי הבטיחה לי שהיא חוזרת לטפל.. אני מחכה בקוצר רוח. ליל מנוחה.

רוצה לא להיראות ולא להישמע. אבל בכל זאת, איכשהו ,להיות מורגשת. קצת. לפחות...

כמה שתרצי ואיך שתצטרכי. אנחנו פה.

אני לא יכולה יותר עם המצבי רוח שלי... הכדורים לא עוזרים והמצב שאני נמצאת בו בטח שלו. הלכתי היום לטיפול ושוב-עם מצב רוח מרומם. הבעיה שהמצב שלי בכלל לא מרומם. אני צריכה ללכת לרעיונות עבודה ובכלל כבר שלושה חודשים אני בקושי יוצאת מהבית.אין לי ביטחון עצמי בגרוש.העולם בחוץ מפחיד אותי ברוב שעות היום פחד מוות.ואני ישבתי שם וצחקתי איתו על הכל. ועכשיו בא לי למות. איך אפשר לחיות ככה?

היי אודי יקר.. באתי שוב להיות כאן איתך.(אל תצחק..) בלי מילים. בשקט. אולי זה עוד ישתחרר? - יש בפנים המון כאב, יש בפנים המון המון מילים תקועות .זכרונות. ואני לא מצליחה לספר.. עוד לא.. גם בטיפול .. זקוקה לנוכחות .. יושבת בשקט. אתה פה? חיבוק שרית

רע לי .. כל כך רע .. ואני בטיפול המון זמן וזה רק מתחזק ומתחזק .. כל כך מיואשת ואין לי מושג איך יוצאים מזה , ומה יכול לעזור ? מה עושים שנגמר כל הכח להתמודד עם החיים אפילו עם הדברים הפשוטים .. פשוט חוסר טעם וחוסר יכולת לסבול את זה ... מה אפשר לעשות ?

מה מחזיק אותי , הפחד בעיקר .. אני דיי תקועה כאן בעולם אין לי את האומץ לעזוב אותו , ואני לא יודעת איך באמת חיים בו . כן אני לומדת עובדת יוצאת עם חברים - ואפילו נמצאת בטיפול , אבל רע לי .. והכול תקוע וסתם מרגישה שזה לא מוביל לשום מקום לחכות כול יום שהיום כבר יגמר ..

Save me from the something i become.. im petrified hurting in pain

היי אודי, אני יודעת שזה לא הכי מתאים לפורום הזה, אבל.. יושב לי על הלב.. והכאב מכווץ.. וחותך.. החברה שלי - הרווקה הכמעט אחרונה, הודיעה לי שהיא מתחתנת.. ו.. באמת שהכי שמחתי בשבילה.. מכל הלב, והתרגשתי מאוד.. מאוד.. ועם זאת.. ואני מתביישת נורא להגיד את זה.. אבל.. זה גרם לכאב עצום בתוכי.. לא שהיא מתחתנת (זה הדבר הכי משמח שיש), אלא שאני נשארתי באופן רשמי הרווקה היחידה - האחרונה.. זאת שאפילו חבר אין לה.. אני יודעת שאני כבר גדולה, גדולה מידי.. והזמן לרעתי.. אני יודעת בתוכי, שקשר זוגי כנראה לא אצליח לשמור.. מה שאומר שאשאר רווקה.. זה קצת איכשהו מזכיר לי את השיח של מיקה וטימי.. כל החברות שלי נשואות פלוס ילדים.. ואני.. אי שם מאחור.. סוחבת את עצמי.. ביאוש טוטאלי מהיכולת למצוא בן זוג, להקים משפחה.. הכאב הגדול הוא, שלאחרונה דווקא כן קצת רציתי.. וכן ניסיתי.. להכיר.. לצאת.. והכשלונות החוזרים שלי, רק מוכיחים לי ש.. אני בלתי אפשרית לקשר.. ומכאן אני כבר נכנסת למעגל של ירידות עצמיות, דיכאון, יאוש, עצב והרבה הרבה הרבה כאב. עדיף איכשהו לנסות להשלים עם המצב, רק שזה כל כך כואב, כואב ברמה כזו שאני כרגע לא יכולה להכיל. שיר

אין לי משו חכם לאמר.. רק.. חיבוק..אמיתי.. אוהבת, ~נילי~

מודה שהצחקת אותי.. (ואני ממש ממש לא צינית).. להשלים עם עצמי.. :) אודי, בחיים זה לא יקרה, אין מצב שאוכל להשלים עם עצמי.. עם מי ומה שאני.. ואולי באמת זאת הבעיה.. כי.. מי יוכל לקיים קשר כשהוא מרגיש כמוני כלפי עצמי.. והנה היאוש תופס מקומו ומתיישב טוב טוב.. שיר

יש לי שאלה שאני לא כל כך בטוחה שקשורה לפה, אבל אני אנסה בכל זאת- אני מתחילה ללמוד פסיכולוגיה השנה ואני מתכוונת להמשיך בתקווה גם לתואר שני ולדוקטורט, החלום שלי זה להיות פסיכולוגית. לאחרונה אני בתהליכים לאבחון מחלת הזאבת החשש שלי שאולי יש איזה הכרח על פסיכולוג להיות בריא לגמרי ויש את כל הקטע הזה עם פנקס הפסיכולוגים, אני מקווה שאולי תוכל לתת לי תשובה ולהרגיע אותי טיפה. תודה רבה.

אודי אני מרגישה משעממת בזמן האחרון, כל הזמן הולכת בתחושה האפתית הזו שכלום לא חשוב, כלום לא משנה. משותקת. אני מרגישה כל כך לבד, תקליט שבור. את אף אחד פה המטפל שלו לא זרק.מרגישה כישלון מוחלט. בושה. תמיד הרגשתי שאם הצלחתי איתו ליצור קשר טוב, אם הוא יכול לאהוב אותי, כנראה שאולי אני לא מקרה אבוד, שההורים שלי לא צודקים לגמרי. עכשיו קשה לי להאבק בתחושה הזו של ייאוש שמציפה אותי כל הזמן, בתחושה שהבסיס שלי מקולקל. אני יודעת בראש שהתחושות האלה לא נכונות, אבל זה בערך כמו למות בתוך המטריקס, זה לא משנה שזה לא אמיתי, זה הורג (ראיתי את הסרט לא מזמן, אז זה נדבק ). אוף, אני עצובה אופיר

וידוי קטן מהעבר הרחוק... או - פצע גדול שלעולם יישאר פתוח. המטפלת הראשונה שלי העיפה אותי... כלומר, אם ננסח את זה מהזווית שלה, אז כמובן ש"העיפה" זו לא המילה המתאימה. היא פשוט הבינה, שאני לא מה שהיא חשבה שאני - נעשיתי מורכבת מדי בשבילה, היא לא יכלה להתמודד איתי ו... פשוט הייתי יותר מדי... אני. אז היא החליטה לסיים את הטיפול ו"שלום ותודה שנפגשנו". זו הייתי אני שקמה ועזבה את החדר, רק בשביל לא לפגוש אותה שוב לעולם, ולא איפשרתי סיום ופרידה "נכונים"... עברו הרבה שנים עד שיכולתי לחשוב בכלל על "לסלוח"... ואין מצב שאשכח את זה. לעולם לא... אז את לא היחידה שמטפל העזיב אותה...

אודי שלום רציתי לדעת האם אתה מתגעגע למטופלים שעזבו, ואם כן איך אתה מתמודד. כי הרי אתה בטח לא יכול ליצור איתם קשר ולשאול לשלומם. אני נפרדתי מהמטפלת לפני חודש בערך ואני לא מצליחה להוציא אותה מהראש. מעניין אותי אם גם היא חושבת עלי, ואיך מטפלים מתמודדים עם פרידות ממטופלים שהיו משמעותיים עבורם.

אני מתעוררת מידי יום בתחושה שהכל חסר משמעות. הדבר היחידי שעוד נותרה לו משמעות בעיני היא שהבאתי ילדים לעולם ואני חייבת עבורם להשתדל ולשחק "כאילו" יש לדברים משמעות. התחושה הזאת גורמת לי לחרדות ולכאב רב. ברציונל אני יודעת שכנראה משהו בצורה שבה אני מסתכלת על החיים השתבש אבל אני לא מצליחה לשנות. אני מטופלת אצל פסיכולוג שנחשב טוב ואפילו טוב מאוד. איכשהוא תמיד כשאני מעלה את השאלה הזאת הוא אומר לי "בטח שתרגישי שהחיים חסרי משמעות כיוון שאת לא מספיק משפיעה, מעורבת וכו', ואז אנחנו עוברים לטיפול בגורמי מתח טריוואליים כמו "איך להגיב כשהילדים או בעלי מתנהגים בצורה כזאת או אחרת". אני לא יודעת איך אני יוצאת מזה והאם אפשר לצאת מזה רק רק בעזרת שיחות. האם אפשר לצאת מזה רק בעזרת כדורים(אני מאוד נרתעת) ? האם אפשר לצאת מזה בכלל.. תודה גלית

תוכל בבקשה לענות להודעת ההמשך שלי?

אהלן אודי, לא הייתי פה כמה זמן.. מתלבטת קצת אם לכתוב או לא.. אני בתקופה טובה מאוד. באמת שטוב לי; קיבלתי החלטה שהייתה כנראה טובה לי- הסירה ממני תחושת עול ומאז אני שמחה- דואגת לשמח את עצמי במחוות קטנות כמו סרט טוב או הליכה לים. ובאופן כללי, שלא כמו הרבה פעמים שהסתובבות עם עצמי מלווה בהרבה רעש, בתקופה האחרונה, יש שקט טוב עם עצמי, עד שלא מרגיש לי הכרחי להיות עם עוד מישהו. למה להכניס את כל הדיבורים והרעש הזה פנימה? :-) סתם, גם עם עוד אנשים יותר קל לי, יותר קל לי להצחיק, לדבר.. הביקורת הפנימית קיימת אבל פחות מצליחה להשתיק אותי. ודווקא בתקופה כזאת הייתה לי פגישה שקשה לי להבין מה קרה בה..מה קרה לי בה. המטפלת שלי מעדיפה שאשמור את התקשורת שלי איתה לימים שלנו, שלא יהיו אי דיוקים לא מכוונים בין הפגישות. אני מאוד מבינה את זה. ובכל זאת... כל כמה זמן, ולאחרונה כל שבוע, אני משגרת מייל. הכתיבה קלה לי. פעם הייתי כותבת את הדברים לכאן, אבל חבל לי. יותר הגיוני לכתוב אליה מאשר לכאן. אני לא כותבת משהו שדורש מענה, וגם כותבת לה שזה בסדר לא לענות. אני מרגישה "תודה" כל הזמן ומרגישה צורך לומר לה. לפעמים יוצא לי מן מייל אהבה נבוך, לפעמים דברים אחרים. אני חושבת שאני בעיקר צריכה עוד קצת לפני שמתחיל שבוע חדש. כמו צידה לדרך. והיא תמיד נענית. תמיד. שולחת רק כמה מילים. בקושי משפט. אבל תמיד זה יותר ממספיק- תמיד יש שם הרבה רוך ואהבה (כן, ממש אהבה במילים מפורשות).. אני נאחזת במילים שלה לאורך כל השבוע. בתחילת השבוע באופן אינטנסיבי, ומאוחר יותר פחות. השבוע רציתי לדבר איתה על זה.. הרגשתי שאני באמת צריכה קצת לנסות להיגמל מזה. רציתי לדבר איתה על הצורך לכתוב לה במהלך השבוע, רציתי שתעזור לי לכתוב לה פחות. הרגשתי שמספיק טוב לי לאחרונה כדי לנסות להפסיק לכתוב. אבל זה היה לי נורא קשה... רוב הפגישה שתקתי. לקח לי 20 דקות כמעט להתחיל לדבר.. ניסיתי, אבל ללא הצלחה. בהתחלה שתקתי מהמבוכה של להודות שאני צריכה את המייל הזה. אחר כך שקעתי בשתיקה הזאת והי לי נעים, ואז, בלי שהבנתי מה קורה התחלתי לבכות. ממש מביך.. הרגשתי שמרגע שנדבר על זה באמת לא אוכל לכתוב לה יותר. זה הרגיש כמו פרידה והרגשתי שבעצם עוד מוקדם לי להפסיק לכתוב לגמרי. נפלה עליי עצבות כזאת שלא יכולתי לצאת ממנה. הייתי קצת מבוהלת, כי הרגשתי שאני שוקעת בתוך עצמי עוד ועוד ופחדתי שלא אצליח לצאת. מביך להיות ככה ליד מישהו. הצלחתי להסביר את עצמי בסוף, לאט ועילגת, והיא אמרה שהיא מרגישה כמה אשמה אני מרגישה סביב לכתוב לה. כמה אני מנסה לעזור לה. אמרה שזה לא הרסני כל כך לכתוב לה, גם אם עדיף שלא.. שזה בסדר, כל עוד זה לא מחליף את מה שיש באמת. שמעתי אותה והוקל לי מאוד, אבל נותרתי עצובה מאוד. היא קראה לזה יגון. טבעתי בתוכו, שוב חזרתי לבכות קצת, לא הבנתי כלום. שמעתי והבנתי את המילים שלה, אבל בעיקר נגע בי הקול שלה, שכאילו דובר ישירות אל תוכי. דילג על העור ונכנס ישר פנימה. כמו להצמיד את הפה לאדמה ולדבר אל תוכה. הקול שלה היה קצת מונוטוני, אבל עדין מאוד ורך, כמו נשיפת אויר רצופה. התמכרתי והתמסרתי לקול שלה. זה היה נעים וגם קצת מפחיד. כל מה שרציתי לעשות היה לשכב על הספה ולהירדם לידה. הרגשתי שאני לגמרי בידיה, עם הגנות וסינונים מינימליים. הכל היה די מעורפל ואיטי, המחשבה לא הייתה חדה, והתחושות החושיות היו מורגשות יותר, כמו נסחפתי עליהן. הייתי בסטייט-אוף-מיינד אחר.. סיפרתי לה שאני מרגישה כמו על התפר שבין ערות לחלום, שהכל לאט ומעורפל. היא אמרה שזה כמו בים, שהיא תחזיק אותי. שארשה לעצמי לשכב על הגלים, לבכות אם אני רוצה, והיא תחזיק אותי על המים.. גם המילים האלה חלחלו בלי קושי פנימה, כמו כל דבר שאמרה, אבל באופן מרוחק גם קצת פחדתי שיתבלבל לי משהו, שאשקע באופן מוחלט בדמיון, שאשחק במציאות את הדמיון.. לא יודעת.. היום בבוקר קמתי ורציתי לשאול אותך אם זה כמו היפנוזה.. מה אתה חושב? קצת ארוך יצא הפעם... אני

הי אודי, קצת לא נעים, אבל אני ממש הודפת אותה בתוכי.. משחזרת שוב ושוב את עניין הבכי ומרגישה עם זה רע.. כאילו זה הופך אותי למוזרה ושונה. חוששת מאיך נראיתי, מעולפת באופן מביך.. נבוכה מאוד לבכות. קשה לי להסביר.. בדרך כלל אני נהנית להסתכל על החשבונית שהיא נותנת לי בתחילת החודש, כמו על פתק אישי ממנה, בכתב ידה. אתמול הסתכלתי על החשבונית ונחרדתי.. היא פסיכולוגית קלינית (!) מה לעזאזל אני עושה אצל פסיכולוגית קלינית ?!.. איך כולם סביבי מרגישים עם זה שאני נפגשת עם פסיכולוגית קלינית? מה זה אומר עליי?.. נחרדת מההתקרבות והשיתוף ההולכים וגדלים, נחרדת להיות יותר ויותר "שלה" עם הזמן, נחרדת מהזרות הפתאומית שלה.. או אולי מזו שלי (?).. זה מבלבל.. בימים האחרונים התגבר בתוכי איזה מרדן בן שנתיים שרוצה לבד, שרוקע ברגליים ואומר "אני לא שלך ולא ילדה! אני רק שלי! אל תגעי ואל תחטטי! שלי!" כתבתי עוד ומחקתי, חששתי פתאום שיש מטופלות נוספות שלה כאן, שאולי קוראות, ושאגלה דרכן, באופן מכאיב, שהכינויים האישיים והנוגעים שבהם היא מכנה אותי, הם לא שלי או שלנו. שכך היא מכנה את כולם... למה אני פוגעת באמון שלי באותנטיות שלה?.. האם היא נותנת לי יותר מדיי עד שזה כבר לא אמין? אני לא מבינה...בפגישה השבועית שקעתי במחשבות פרידה מעציבות, כי הרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד בפרידה ממנה, שזה גדול עליי מדיי. באופן לא ברור זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו- עוזבת. (לפחות בדמיון). איך זה קרה? אני לא בטוחה שאני מבינה מה קורה.. אודי, האם תסכים גם להסביר קצת יותר על מצבים היפנוטיים? האם לכולם זה קורה? ולמה..? ולמה דווקא בפגישה הזאת ולא באחרת? איך זה מתחיל, מה מעורר את זה לקרות? זה קרה לי פעם אחת גם עם המטפלת הקודמת, ואז התנשמתי בכבדות ובקושי הצלחתי לזוז. (וגם שם זה החריד אותי קצת).. תודה על התגובה החמימה שלך, אודי.. חיוך גם ממני (גם אם טיפל'ה עייף) לילך

איפה אתה?... אתה חסר לי. כואב לי מאוד . ואין לי אויר . הכל חנוק. חנוק מידיי. אודי .. תהייה פה . קצת . מרגישה ככ לבד שרית

ידוע ש"חוויה חוץ גופית" או באנגלית "Out Of Body Experience" מוגדרת בפסיכולוגיה והפסיכיאטריה כתסמין מובהק של דה-פרסונליזציה והפרעות דיסוציאטיביות. השאלה שלי היא מדוע זה תסמין דיסוציאטיבי ולא תסמין פסיכוטי? הרי על פי הDSM אחד התנאים להגדרת דה-פרסונליזציה הוא שבוחן המציאות נשאר תקין. ובחוויה חוץ גופית זה נשמע שמדובר על הזיה גמורה שבה אדם מדווח שראה דבר שלא קיים. אדם מדווח שיצא מגופו וראה את עצמו מהצד או מלמעלה. לא ניתן לשייך דבר כזה רק לשיבוש של תפיסת המקום והמרחב, כי האדם גם מדווח על ראיית תמונה של עצמו מזווית שלא יתכן שבאמת ראה. כלומר אם נקבל זאת כהפרעה (בניגוד לאמונות המיסטיות) אז הדמות העצמית שהאדם ראה הומצאה על ידו יש מאין.

אין לי הרבה זמן.. אני על אולטימאטום של המשאית שצריכה להביא לי את המזרון החדש שקניתי. ואני עוד צריכה להגיע הביתה. שבוע ישנתי על מזרון דק, מיטת פוטון. חמודה, אבל חרה של מיטה. שבוע ללא תמיכה. ללא גב. דווקא שרדתי. וחבל שאני מספרת את זה פה. חבל כי אני לא יודעת לאכול אמפטיה כשדברים הם אחרת מ'רע לי, מאוד.' ומי אמר שיהיה אמפטיה כשאני שורדת ולא יותר קרובה מקרובה - לסוף.. כן, השבוע הזה דווקא מעניין.. מעניין כי היו תחושות מעורבות של גאווה, עצמאות, ריקנות מוחלטת, לבד כאב.. שעמום, אכילה רגשית, וגילויים חדשים.. כמו החיים במכון כושר.. וולאה, תמיד ידעתי שאני אוהבת היפ הופ.. אבל בכזאת רמה? זה היה קשה, המדריכה קרעה לי את הצורה.. היא אלופה! ואני.. אני חירתשתי ונהנתי.. היה חיים. אמרתי למדריכה שאם אני לא בקצב כמו כולם, שתעזוב אותי.. שתיתן לי לעשות שטויות.. רק להזיז את הראש הכתפיים הרגליים והטוסיק, לרקוד ריקודי רחוב ולהרגיש קצת כמו 'גנגסטר'.. אולי זוהי הדרך שלי לחוש כוח, עוצמה, קלילות.. אולי גם קצת מצוקה, כמו כל אותם אפריקאים מעוטי יכולת שכל שנותר להם זה לרקוד ברחובות(!).. אולי גם כדי להרגיש קצת שובבה.. להרגיש את החיים. ובלי קשר, זה אובססיבי, מה שהם עושים שם במכון כושר. כל המראות האלה!@%^&*$@!! זה חייב להיות חלק מהאימון המפרך הזה.. אבל הוא גם נחמד.. למי שיכול. מצאתי את עצמי אתמול בחדר ההלבשה יושבת על הספסל, מול המראה, בוהה. בוהה שעות. מצאתי לי איפה.. - בחדר כושר. מוזרה אני. ההתרגשות הזאת טוטאלית כדיוק כמו שהאובדנות שלי טוטאלית. והיא יושבת שם בצד, בפינה.. כל 12 שעות היא צצה, עם דמדומי ערב.. כשאני שוב מתחילה להיות לבד.. היא מתגברת, מתעלה.. האובדנות המצילה הזאת. לא יכולה לחיות בלעדיה. אין מי שיכול לקחת אותה ממני. מדוע את פתאום נלחמת על האובדנות שלך נילי..? כי את מפחדת. את מפחדת ומבולבלת. מה קורה לי...? ועכשיו.. שוב יורדת לה החמה.. ואני בדרך הביתה.. ללבד. אני כל כך צריכה לפגוע בעצמי. לא יודעת איך להסביר את הצורך הזה. אין לי מושג. אולי גם עליה אני נלחמת. שלא תאבד לי. מה קורה לי..? אודי איש יקר.. התגעגעתי.. שבוע זה הרבה זמן. אני מנותקת. לגמרי מנותקת. וגם מאוד מחוברת. (...???) מה שלומך..? אני.. אני קצת בסדר (?!?) כמעט. מהתלת בעצמי..? מתאמתת עם עצמי.. זה הכל מפחיד.. אתה יודע..? זהו.. פה, איתך.. ועם כולן. התגעגעתי. זה לא מצחיק, רק שבוע. בא לי על ערב גיטרות.. אפשר לארגן גם את זה.. אך קודם אני רצה לפסנתר כבר הרבה זמן שלא נשפכתי עליו.. כן, רק שבוע. תחושה נעימה מתערבבת עכשיו אצלי בתחושה מפוחדת.. מעוד שבוע מגיע.. את סתם עושה דרמה..!! לאט לאט נילי.. אוףףףף הרוך והרוע העצמי.. אני מבולבלת קופצת מפה לשם אין קשר אבל גם זה בסדר.. אני מקווה..? נראה לי שככה העברתי את עצמי.. הכל בכל מכל כל. קראתי השבוע שמי שאין לו מקום, יש לו מקום בכל מקום.. זה פרוץ.. מפחיד ו.. טוב. יאללה, מכאן אפשר רק להתבלגן עוד.. עדין איתי..?? אני כבר לא. שבת נעימה לכולנו.. ברכת הערסל של ליאת עדין מלווה אותי.. מעבירה אותה אליכן.. וגם אליך אודי :) ערסל זה אחלה מנוחה :) שבת טובה.. ~נילי~

אתה חמוד. ו..גם איתי. תודה.. שבוע מקסים :) ~נילי~

מרגישה שאני כלום. מקרה אבוד. מבינה שיש בי כאב ודברים שמעולם לא אוכל להעביר מתוכי . אמנם מתקשרת..עם העולם .. (לא רק אוטיסטית) ע"י כתיבה פה ולעצמי בעיקר , משתפת מעט על מה שיודעת עליי.. אבל את (תהום )הכאב לא אצליח להעלים ולהעביר ממני לעולםםםםםםםם. יש בי פתאום תובנות המונים של עצב וכאב ממקום של השלמה ?. רגשות עצומים שאין להם בכלל מילים רק הבנה קוגנטיבית שלי. בטח גם אתה לא מבין אודי .. נו.. מי יצליח להבין את הבלבול הזה שמעבירה . מגחכת על עצמי . צריכה ללמוד לשמור על נוכחותי . לא בטוח שעל האני שלי .. מבין את ההבדל? הבדל משמעותי לא? מתחילה לסלק את עצמי מהטיפול . לאט לאט ..(שששש.. עוד לא סיפרתי לו) מנסה לדמיין שם בתוכי שלא אקבל באמת לעולם מקום ראוי לעצמי. עושה את המעשה לפני שיעשה במקומי ואז יכאב כפול מיליון. ו..אולי אני זו שהופכת את הדברים . בטח לא הוא .. אבל כבר לא בטוחה שמאמינה ביכולותו של קשר טיפולי איתי , אתה יודע .. קשה לי לכתוב את זה אבל זה מרגיש שרק בתשלום , בכסף .. אני יכולה לקבל נתינה כזו שמחזיקה וניתנת בטיפול . בלי כסף - בחינם .. מאפאחד בחיים האמיתים בחוץ.. לא מאמינה שיכולה לקבל זאת . אז למה ? אודי? למה אני צריכה את זה ? ואולי זה בגלל שמרגישה פתאום חסרת ערך.. כלום לעצמי .. לא בטוחה שבאמת אפשר לרצות אותי או להאמין בי .. או להיות רק בשבילי .. אם זה לא מותנה בתשלום .. (בכסף) .. :-((((((((((((((((((((((( צריכה להודות "להוא" שם למעלה .. (אם הוא נמצא ).. שפתאום האיר את עיניי? !!!.. על זה שנתן לי לראות את זה . שאני כלום. ולך .. זה די מוזר .. אבל אם אחשוב שניה בהגיון .. איך זה שהיית כאן בשבילי מבלי כסף..? אחד ויחיד .. אתה ומנהלי הפורום שקדמו.. בוחרת לומר תודה אישית על הזמן והנתינה המיוחדת במינה שיש בך.שהיו בקודמך המיוחדים . מעטי מעטים ..שאתם. צריכה להצטמצם . לא להראות . עד כמה ההשלמה הזו ככ כואבת.. מחבקת אותך .. רואה אודי - איך מעצמי יודעת לתת בחינם . הזוי ..אה .. ועד כמה שהפוך זה כשזה שמדובר בי בלקבל.. שרית.

בעלי נוגע בעצמו המון, כלומר מלטף את אברו בצורה אוטומטית לא מודעת {במהלך עשון סיגריה ספרתי 6 פעמים} וזה דוחה ומביך אותי. מנין הצורך הזה? מה עושים?

בשביל תשובה כזאת לומדים כל כך הרבה? תמהתני. עדין הייתי רוצה להבין לעומקו את הצורך האוטואירוטי הזה, וכמו שאמרתי זה לא מודע ובלתי נשלט והדיבור שלי איתו על זה פוגע בו.אשמח לתשובה יותר רצינית או שתפנה אותי למקורות אינפורמציה

לד"ר אודי שלום רב. קוראים לי מעיין ואני בת 16.5.אני לא יודעת אפילו איך להתחיל..זה יראה מטופש לגמרי אבל אין ברירה אני צריכה פיתרון... אני עולה עכשיו לכיתה י'א אבל לפני כמה שנים טובות ההיתי ביסודי והיתה לי חברה נורא קרובה שהיתה חברה למשך 6 שנות הלימוד.בסיום כיתה ו' דרכינו התפצלו וכול אחת הלכה לביתי ספר שונים.,בסיום כיתה ו' איכשהו רבנו (לא זוכרת על מה,אני זוכרת רק שאני "עבדתי" עליה בנוגע למשהו),ומאז ועד השנה,שזה די מוזר ..אני חולמת בלילה- על התקופה ההיא,רק שאנחנו בחלום בגילנו,ואני שואלת אותה איך החברות שלנו נהרסה ככה..ושאנחנו מדברות כאילו אנחנו חברות.(אני יודעת שזה נשמע ככ מטופש..אבל זה רודף אותי) אם דבר זה היה מקרה חד פעמי ההיתי מבליגה על זה אבל זה די נמאס ואפילו גורם לי לחוסר שינה,זה לא אותו מקום בחלום או,אלא אותה סיטואציה..אני חייבת לציין מתחילת ז ועד עתה אני חולמת על הדברים האלה..וזה די ברור שהיא לא,.ניסיתי פעם לדבר איתה והיא ממש לא"בעולם" שלי,יש לה חברות..בקיצור לא אני מי שמדאיגה את עולמה. אני לא יודעת מה לעשות..אני ממש מקווה שאתה תספק לי התשובה איך להפסיק לחלום על זה..[רק לא לדבר איתה,כי זה דבר שאני לא יעשה,כי בכל זאת אם מסתכלים על זה מנקודת מבט שלה היא לא תבין מה אני רוצה מהחיים שלה..ובצדק] בהערכה רבה-מעיין

נוטפת דמעות. קושי עצום. אין לי עם מי לדבר. המטפלת שלי מתעלמת ממני. קשה לי עם אינטימיות. אני שונאת את זה. אני חשה אבודה. אני צריכה לדבר. צריכה שיעזרו לי לווסת. אני לחוצה. לא טוב לי. למה היא מתעלמת ממני? שלחתי לה אתמול אסאמאס, היא לא ענתה? למה? נמאס לי להיות בצד הזה.. התלותי. הנזקק. החלש. למה אני צריכה אותה? איך יוצאים מתלות? איך ממשיכים לחיות? איך גורמים לעצמך לרצות לחיות? אם הייתי יכולה הייתי הורגת את עצמי. אין לי כוח לסבל הזה. בשביל מה לחיות? המוות יותר רגוע בשבילי. אבל אני לא יכולה לעשות זאת. אני אמא. לא יכולה להשאיר אותם בלעדיי. כלואה פה בחיים. בכלוב של חלודה. צללתי היום מאד. היא פגעה בי.. לעזאזל! איך יש לה כוח כזה???? איזה כוח יש לכם המטפלים??? האם הנכם מודעים לכוח הזה? קצת כמו אלוהים. זה מטריף אותי. אני צריכה לדבר עם מישהו דחוף. סליחה על הבאסה והכל.. פשוט באמת שאין לי עם מי לדבר. היא לא מתייחסת אלי.

היי רונה. זה באמת מאוד מתסכל כשהמטפלת לא עונה ומרגישים כל כך חסרי אונים כי אולי היא היחידה שתבין את מה שאת עוברת. יש להם באמת כוח מאוד גדול על מטופלים, והמטופלים מרגישים הזדקקות גדולה מאוד בשלבי טיפול מסוימים. אולי תכתבי בנתיים את מה שאת רגישה וכשתבואי לפגישה איתה תספרי לה את מה שעבר עליך ואולי תנסו לתאם דרך ביניים שבה תוכלי להרגיש שהיא שם איתך בתחושות שלך למשל שתכתבי לה מייל על מה שתרגישי ותדברו על זה בפגישה או כל דרך יצירתית אחרת. אני מבינה את הקושי שלך אבל אני חושבת שתנסי פחות לראות את זה כמשהו אישי נגדך, תנסי אולי להתייחס לעובדה שבטח יש לה עוד מטופלים עם זאת זה לא אומר שהיא לא תוכל לעזור לך. היא תוכל. בכל מקרה חשוב לי שתדוני איתה על מה שתעשי בנתיים כשתצטרכי אותה והיא תהיה פחות נגישה. הרי בכל מקרה תפגשי איתה תוך שבוע. את הכלים האלה תוכלי ליישם וללמד את עצמך להיות פחות תלותית ויותר לעזור לעצמך בעזרך ואולי זה מה שחשוב פה בנתיים...

לרוב לא נוטה לענות בשם... או להגיב במקום... אבל הפעם, הפעם משום מה פתאום מרגישה צורך שכזה - אם היית עוקבת ולא "מציצה לרגע" היית יודעת, שלרונה אין פגישה תוך שבוע, משום שהמטפלת שלה יצאה לחופשת לידה... בתור סטודנטית לפסיכו' (been there), אולי קל לתפוס את המקום ה"מבין", אבל זה לא ככה בחיים האמיתיים או אפילו פה, בפורום. אז שוב סליחה שמתערבת... פשוט אני הרגשתי מן חוסר רגישות שכזה...

שאלה שמעסיקה אותי בימים אלו: מיהו מטופל אידיאלי? האם יש חיה כזו? ואם כן, האם מטפלים מעדיפים אותה על פני אחרים "בעייתיים"? אשמח לשמוע תגובות

שאלה שצצה אצלי בימים אלו

מה עושים במקרה שלמישהו יש חזות של מבוגר אבל הגיל שלו לא תואם את החיצוניות כי הוא פחות ממה שהוא נראה אנשים קוראים לו "אדוני" ועוד כינויים שגורמים לו לחוסר נוחות וכעס ?

אני סובלת מדיכאון שמתבטא בעיקר באובדן עיניין והנאה (עד כדי שאלות של למה אנחנו חיים...) אנחנו עומדים לנסוע לטיול בחול עם הילדים לתקופה של חודש ואני ממש מפחדת שהתסכול מחוסר העיניין וההנאה יחמיר את מצבי ושמצב רוחי יפגום בהנאת הטיול של בעלי וילדי. אין לי אפשרות לבטל את הטיול כיוון שרובו משולם וכיוון שאיני מעוניינת לאכזב את הילדים מה גם שאני לא יודעת אם שהיה בארץ למשך כל החופש הגדול תהיה לי קלה יותר. מה עצתכם ? איך אני יכולה לשרוד טיול כזה ?

מירה שלום, אין כמו "החופש הגדול" כדי להכניס אותנו לסיר לחץ בו כל מה שהצלחנו להחזיק בשליטה יוצא מאיפוס. אני חושבת שרק המונח "חופשת לידה" מצליח להיות יותר אירוני ורחוק מחופש ממנו. אני ממש לא מומחית, אבל חושבת שמבינה את החששות והתסכול ולכן עונה. מקווה שזה בסדר. מכיוון שהחופש הוא בשביל הילדים והמשפחה, יתכן וזו התשובה לשאלה. כאשר יוצאים מעצמנו ופועלים למען מישהו או משהו חיצוני לנו וחשוב לנו - אז אנחנו שוכחים (או לפחות מקהים) את הסבל שלנו ועושים משהו משמעותי. זה אולי מה שעשוי לעזור לך "לשרוד" את הטיול. נדמה לי שויקטור פרנקל כתב (לא ציטוט מדוייק) שמי שמחפש אחרי האושר/השמחה אינו מוצא אותו אבל מי שפועל למען משמעות ימצא את השמחה. וגם "מי שיש לו בשביל מה יכול לשרוד כמעט כל איך". מקווה שזה לא התפלספות אבל לפחות אני מרגישה שלי זה עוזר. בברכת חופש גדול קל וקריר י.

היי אודי... ביום שלישי - לפני סיום המשמרת שלך - השארתי לשיר תגובה על ההודעה הזו: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-412,xFT-806355,xFP-807210,m-Doctors,a-Forums.html מכיוון שכל השרשור כבר נדחף למטה, הגיוני שפשוט לא שמת לב (או ששוב הפורום במיטבו...?); תוכל לבדוק האם היא שם, או שאני צריכה לשחזר אותה מהזכרון (וזה הולך להיות קשה)? תודה, TM.

היי אודי... אני יודעת שהעץ שם נחבא לו ביער, בין דפים אחרים, מה שאומר שקשה למצוא הודעות חדשות... אבל אפשר להשאיר אותו שם, ולא להתחיל המשך חדש? TM.

אודי?.. כתבתי אתמול הודעת תגובה לטימי.. באותו שרשור שם למטה למטה.. יש מצב להעלות את ההודעה, או ש.. היא אבדה ואבודה?.. שיר

היי טימי, את יודעת, יוצא לי לעקוב אחר השיח בינך לבין שיר.(שהיא מקסימה לכל הדעות) ההודעה האחרונה של שיר נשארה ללא תגובה ממך, וחשבתי לעצמי, שזה לא יכול להיות שטימי לא תגיב, זה לא מתאים לה... ובדיוק נתקלתי בהודעתך, על הודעה שאבדה,ולא רק, אלא, גם הנחישות שלך שההודעה תגיע ליעודה.וזה באמת לא משהו המובן מאיליו.. יש משהו מאוד מנחם ומרגיע (לדעתי,)בשיח שאתן מנהלות על החויה הטיפולית,שכל אחת מכן עוברת, ובנסיון הכן לתמוך זו בזו - כל אחת מהזוית האישית שלה. אני מקווה שאת בסביבת מזגנים... אצלינו בשעות הערב מקסים, אפילו טיפה קריר. להת'

גליה, אין ספק שאני מסכימה איתך בקשר לשיר. בעיניי זה אחד הדברים שהפורום מציע ויכול לתת - האפשרות לשתף ולחלוק גם משהו מהחוויה הטיפולית האישית שלנו. כי גם כשיש דברים דומים, זה עדיין שונה - כמו ששיר ואני יכולות להדהות אחת עם השניה בהרבה דברים, ההבדלים הם אלה שעוזרים (ואני חושבת שבעיקר לעצמנו). אותו דבר עם מה שמיקה כתבה על החוויה שלה מול המטפלת... חוויה של לבד, שלא היות לא מובנת, של ניתוק... והרי אלה בדיוק אותם דברים שעלו אצלי בטיפול בשבוע האחרון. אבל מאידך, זה גם "בדיוק" אחר, משום שאין קשר טיפולי אחד זהה לאחר. לי ולמזגנים יש יחסים סבוכים... אחרי פרק זמן מסוים נעשה לי קר מדי. ואז אני מכבה את המזגן. ואז - שוב - הלחות משגעת אותי... אז אני מדליקה את המזגן, שמהר מאוד מקפיא אותי שוב... אני מאלה שנכנסים לסופר, באמצע אוגוסט, ואחרי 15-20 דקות מתלוננים שקר שם מדי (או שאני היחידה?). אם רק היה חם, בלי לחות (ואני יודעת שזה סותר את מה שכתבתי על המונסונים - אך שופעת סתירות-מזג-אוויר אנוכי), הייתי קרובה ללהיות מאושרת. אבל פה לא קריר בכלל - אפילו לא בשעות הקטנות של הלילה.

הא! איזה כיף לי שיש לי, כמשתתפת, את הפריבילגיה לכתוב בימי מנוחה או בבקרים שהם השעות הנינוחות פה. פעמים רבות נחסך ממני "פקק התנועה" הזה שאתם מדברים עליו. וגם - איזה כיף, שכמשתתפת, אני יכולה פשוט לכתוב או לא, לעבור כאן או לא, לקרוא, להתעמק ולהגיב רק למה שמתחשק ומתי שבא. יש לך, אודי, סיבה לקנא ;-) מצד שני, קורה לי לפעמים שקצת מרגישה אאוטסיידרית שאיני נמצאת כאן בשעות הלילה המאוחרות ורואה מה קורה בזמן אמת. נו, לא נורא - יש תיעוד בפורום, ואם החמצתי בלאגן - אולי טוב שכך, לא? בקיצור, מעבר לכך שאני די ציפור בוקר, הדוחק הוא דבר שפעמים רבות אינו חביב עליי במיוחד. אז, להציץ לכאן ולראות הכל מוכן ביום שאחרי וממרחק כשאין כאן המולה רבה - זה לא רע בכלל... להת' (סוריקטה)

אודי, ראית אותי ילדה קטנה וילדה גדולה הייתי צריכה את זה תודה מכולי לילה טוב

שתענה למיואשת מהחיים.. לפני חופשת יום ג (המיותרת לטעמי וכנראה רק לטעמי...מותר?)

אומנם היה לנו כאן דיון על עומס החום הכבד... אבל יש לי תחושה די ברורה, שלא עומס החום הוא מה שמעיק עליכן בימים אלה... אז אם בא לכן להשמיע קול, אפילו קטן... הדלת פתוחה...

תודה ששמת לב לאי קיומי... מרגישה נורא בימים אלה... לא נראית..אוויר... לא במצברוח חברתי.. סליחה...תודה...

הפורום ביום מנוחה אומנם, אבל ראיתי אותך... אין על מה להתנצל. זה בסדר לקחת פסק זמן. ואם בכל זאת תרצי לספר מה מרגיש כל כך נורא - גם בלי להיות חברותית, אני עדיין פה... מקווה שתהיי בטוב בקרוב. שלך...

שמה לב לקיומך. אפילו כאן איתך מרחוק. קוראת בשקט. מחכה שתשמיעי קול. את נראית . לגמרי.. לא צריך להיות רק במצב חברתי .. כל הזמן. מקווה שאפשר לשלוח חיבוק .. שייקל על התחושות בימים האלה. תמשיכי להיות פה. שלך , שרית

אפשר להיות כאן איתך בשקט בלי לדבר ..? רק להרגיש מקום בטוח ? לא טוב לי אודי.. כואב בתוכי מאוד. סליחה , שרית

אין לי מצב רוח ושום דבר לא עוזר לי. תחושה שאין לי כוח יותר וחשק לכלום. התרופות לא עוזרות לי וגם הטיפול לא עוזר לי. נראה לי שלמטפל נמאס ממני. :( לא יודעת מה יכול לעזור לי או מי יכול לעזור לי , אבדתי את המנוע הפנימי לחיות ...... בפנים כבר משהו מת .

הדבר היחידי שמחזיק אותי הוא הבושה אם אמות בדרך לא טבעית.

ממש מעצבן, עולה ככה בלי שביקשו... למה מכריחים אותנו לראות את הפירסמות ולא משאירים לנו את האופציה לבחור בין ללחוץ על הפירסומת או לא??? הם רוצים לעצבן אותנו כדי שנקנה את הרגיעון הזה שהם מפרסמים.. חצופים! הייתי אומרת שזה ממש פירסום שלילי לחלוטין!

טוב, בכל מקרה יש לך אפשרות ללחוץ על "דלג" ולשלוח את הפרסומת לעזאזל... כי, תשמעי, האתר צריך הכנסות כדי לשמור על קיומו ולכן הפרסומת מתפרסמת... הבעיה עם הפרסומות האלה היא, שהן אמורות לעלות בהתחלה - כשנכנסים לפורום/אתר... אבל לפעמים יש להן הצתה מאוחרת, והן קופצות פתאום באמצע כתיבת הודעה - וזו כבר חוצפה מעצבנת במיוחד! חוץ מזה... מציעים לך דוגמית בחינם, מה אכפת לך?... אם לא הייתי מקבלת תרופות שמפילות אותי לקרשים בכל מקרה, אולי גם הייתי מתנדבת לנסות את הדוגמית הזו...

היי! ברצוני להתחיל מפגשים אצל פסיכולוג. אני חושבת שארגיש יותר בנוח להיפתח לפסיכולוגית. אני מחפשת מישהי באיזור תל אביב הנמצאת ברשימת הפסיכולוגים המקבלים מבוטחי מכבי. האם יש למישהו המלצה? ניתן כמובן גם לפנות אליי במסרים אישיים. אשמח גם לקבל מידע לגבי אנשים שלא מומלצים וכדאי להימנע. תודה רבה מראש!!

היי, אני לא מכירה ולא יכולה לעזור... אני כן חושבת שקיבלת החלטה אמיצה. אבל כתבת שאפשר לפנות אלייך גם במסרים אישיים, רק שלא השארת שום הפניה לשם (אלא אם בפורמט אחר של האתר יש משהו...). בהצלחה!

שלום, אני נשואה 4 שנים, חיינו מתנהלים בשמחה ובהבנה ואהבה. אך יש לי הרגשה שבכל מה שקשור למשפחה של בעלי אני נתקלת איתו בחוסר הבנה ואני לא יודעת איך להתמודד . יש כמה בעיות שצצות. הראשונה שארצה לדבר היא " הפורום של לנדמרק" גיסי(בעל של אחות בעלי) השתתף בפורום של לנדמרק (זה סוג של סדנא של 3 ימים רצוף שבעזרתה המשתתפים פתאום מגיעים לתובנות על חייהם והאושר פתאום מתגלה ובעיות נפתרות ) הגיס התמכר לסדנאות האלה וכל המשפחה התחילה להשתתף ומנסים לשכנע אותי שחשוב וכדאי לי ואני לא יודעת מה אני מפסידה. אני בהיגיון שלי רואה בזה סוג של קישקוש למדתי פסיכולוגיה וגם בלי קשר לזה אני לא מאמינה שבשלושה ימים אנשים רואים את האור והכל משתנה . המנחים בסדנה כולם ללא שום הכשרה פסיכולוגית .הם יותר אנשי שיווק שלמדו את כללי הסדנא. כמו כן עולים לדבר בסדנא כל מיני אנשים שמספרים כמה זה עזר להם . סוג של עבודה בעיניים תמורת די הרבה כסף . אני רואה בזה עסק שיווקי שמדבר בסיסמאות מתחום הפסיכולוגיה . ניסיתי להסביר להם בעדינות שאם ארצה אני אפנה לפסיכולוג ולא לסוג הזה לא מתאים לי. אני לא יכולה להגיד להם שזה חלול וריק . הם נותנים לי הרגשה של "אני בחושך " והם "באור" בדיוק כמו אנשים שחוזרים בתשובה ואומרים לי איך אני יכולה לדעת שזה לא מתאים לי אם לא ניסיתי. אני בטוחה בדרכי ובדעתי אבל אין לי את הכלים להסביר להם שגם אם לא ניסיתי זה לא מתאים לי. לכל תשובה שלי יש להם תשובה מתחכמת שלימדו אותם בפורום איך "לרתום" אנשים שיקרים להם. הסבירו להם שחשוב שכל מי שיקר להם יעבור את הסדנא. עד כדי כך שאחותו שילמה מכספה אלפי שקלים לכמה מבני המשפחה שהתלבטו. אשמח אם תביע דעתך על העיניין ואם תוכל לתת לי את המילים הנכונות . ואם ידוע לך על מחקרים או מאמרים בנושא אשמח לדעת. זה מציק לי כי גם בעלי לא מסכים איתי ורואה בהתנגדות שלי סוג של עקשנות ללא סיבה. יש לי איתו עוד כשני נושאים שבהם אנחנו לא מוצאים שפה משותפת אך כרגע אסתפק בנושא הזה. אודה לתשובתך.

מתחילה פרשייה חדשה. גבר מדהים נכנס לחיי.. אישיות בלתי רגילה. גבר חלום של כל אישה! אבל אני לא מצליחה להיפתח. לא מצליחה להתמסר. אין לי עם מי לדבר כעת. אין לי את מטפלת שלי. מה עושים? עם מי אדבר? אחת בעיות העמוקות שלי זו הבעיה הזו, והכרתי מישהו.. מישהו באמת מיוחד. אני צריכה אותה. צריכה להירגע.. לדבר ולהתייעץ. דווקא עכשיו היא בחרה לה ללדת ואני להכיר בחור מיוחד במינו. ממש מתוסכלת. ממש צריכה אותה. ממש! אתה חושב שאולי ארים לה טלפון לדבר קצת? ואולי היא עסוקה? אולי אפריע לה? אולי אשמע את התינוקת שלה בוכה? אוף! לא יודעת מה לעשות כבר.. אשמח לעיצה ממך

היי רונה, שאלה לי אלייך... האם היה ביניכם סיכום כלשהו, שקשור לתקשורת ביניכן במהלך חופשת הלידה שלה? כלומר - האם סוכם ביניכם, שאת יכולה ליצור איתה קשר? ואם כן, האם בכל מצב, או רק במקרי חירום?... (טוב, מסתבר שהשאלה שלי הפכה לכמה שאלות, אבל אני חושבת ומקווה ששמה שאני מנסה להבין ברור).

לא שוחחתי עם המטפלת שלי. אני מאושרת שהצלחתי להתמודד בלעדיה. כייף לי איתו מאד, הוא אדם מיוחד במינו. החשש מעט פחת, בזכותו.. ומרגיש לי שיהיה בסדר. מפחיד אותי שלא אצטרך את המטפלת שלי.. שהפרידה תבוא ממני.. אני מפחדת מעצמי. לא רוצה לא לרצות אותה יותר או לא להזדקק לה יותר. משהו בתוכי מבקש להמשיך להיות תלויה בה, להישאר חלשה.. להישאר כמהה לה. אני מתמודדת מצויין בלעדיה, זה קצת מפתיע.. אבל אני בהדחקה גמורה שהיא קיימת. לא מתעסקת עם הגעגוע. חייה על אוטומט.. לא מתעמקת עם הכאב. סוג של התמודדות, לא? לילה טוב..

הי רונה, את יודעת, חלף לי בראש איזה רעיון שכזה. לדעתי, מאד ייתכן שהעיתוי אינו מקרי. נוטה להאמין שפתח נפתח, ואפשרת לעצמך להכיר ולהתחיל קשר עם בחור דווקא על רקע החופשה של המטפלת. כלומר, יכולתי למצוא קשר בין האירועים, לפחות מהעולם המוכר לי. אולי... בכל אופן, מאחלת לך שבהמשך הטיפולי המשותף תוכלו לבדוק איך אפשר גם וגם. גם להיות בטיפול וגם לקיים קשר אמיץ מחוץ לו, כאשר בכל קשר יש מידה מסוימת של תלות. שמרי על עצמך ושיהיה טוב

עלי לציין שבאמת יש משהו בדברייך. המטפלת שלי ילדה בדיוק ביום שהכרתי אותו.. זה מדהים! אני שנתיים בטיפול ובכל התקופה לא הכרתי אדם כה מיוחד, רגיש ועדין.. יש ביננו חיבור מדהים. האמת שקרו עוד מס' דברים ביום המיוחד הזה, אבל אשמו בכל זאת מעט על הפרטיות שלי. למרות הקשר החדש, המטפלת שלי חסרה לי מאד. אני חוששת שהיא תשכח אותי.. פחד ילדותי, אולי לא הגיוני, אבל עדיין פחד.

אני בת 16, עברתי ניצול מיני על ידי סבא שלי כשהייתי בת חמש, אבל לאחר תקופה קצרה הוא נפטר. יש לי משפחה מדהימה ואני לא רוצה שהם רגישו ולו קצת רגשות אשם על מה שקרה לי. בנוסף אני מתביישת לדבר על זה עם מישהו שאני מכירה, חברות שסיפרתי להן לא יודעות איך לאכול את זה, אין לי כסף שאני אגניב לפסיגולוג... לא יודעת מה לעשות.

מרגרט נ. את יכולה לפנות למרכז לנפגעות תקיפה מינית - http://www.1202.org.il/ חשוב לא לשמור את זה יותר בבטן, כמו שאת מגלה עכשיו בעצמך. את לא אשמה בכלום. הבושה שלך מובנת, אבל במרכז לנפגעות יש להם ניסיון וידע, והם יוכלו לתת לך יד רגישה. כנסי לאתר ותתרשמי מהם בקצב שלך... את כבר בת 16, אבל כל החיים לפנייך, הגיע הזמן לטפל בפצע הזה. TM.

תודה על העצה, אני אנסה את המרכז (ואעדכן אם באמת עשיתי את זה (= )

הי אודי, כתבתי כאן בפעם האחרונה לפני כשנתיים. לא הרגשתי צורך לכתוב מאז כי אני מטופלת כשנתיים אצל מטפלת מדהימה. הכל היה בסדר עד לפני שבוע לפני כשבוע ממש בתחילת הפגישה היא ממש כעסה עלי,אני נותרתי די בהלם וברחתי מהפגישה וחזרתי אחרי כמה דקות לאחר שהיא התקשרה. היא התנצלה ואמרה לי שאני תמיד בודקת אותה והפעם היא מעדה,מאז קשה לי לחזור לעצמי בטיפול,אני אוהבת אותה והיא אמרה לי שגם היא אוהבת אותי ושאני חשובה לה ושלפעמים גם אמא כועסת על ילדיה. לא חשבתי שהיא מסוגלת לכעוס היא תמיד כ"כ סובלנית, אבל לדעתה זה יכול לתרום לטיפול. אני לא מבינה איך פסיכולוגית שכ"כ ותיקה בתחום ואפילו מדריכה פסיכולוגים מגיעה למצב כזה. בשבילי זה נחווה כחוויה קשה מאוד, אם לפני כן חשבתי שהיא אוהבת אותי בכל מצב היום אני כבר לא כ"כ בטוחה. בשבוע האחרון קראתי אותך מגיב לאחרים ונהניתי לקרוא אותך. אשמח לשמוע את חוות דעתך. כואבת,אביב.

אודי יקר ..מה שלומך? אני , הממ..שוב אני .. פה.. אה.. מה יהיה איתי? יש בי המונים של כאב. אז מה עושים? איך עוצרים את זה אודי ? אני לא יודעת. אודי.. אבל אני רוצה רק לעצור את זה. יותר מידיי כואב. וזה מרגיש בתוכי כאילו אני כבר "מתה". מילים ועוד מילים .. מתופפת פה ..מולך , לעצמי , מילים ומילים .. דייי ... עד מתי? ככ הרבה כבר אמרתי , ככ הרבה כתבתי , ועדין יש בתוכי מילים ששותקות כאב, מילים תקועות.. אז איך ממשיכים מכאן? כשהמילים .. לא מוצאות את הדרך.. העיניים קולטות תמונות שמשתוללות בי שוב - מהצהרים , הכל כאילו עובד בראש מהר מידיי ..ממני , יש לראש קצב שונה מהגוף שלי .. יש לי סחרחורת . אודיייי... הגוף שלי מרגיש עייף , חבול .. חלש .. זה מרגיש ש"שעון הכח" שבי אוזל .. שהכל גדול מידיי.. אודיייייי... כואב לי . אי אפשר להגיד רק כואב בלי לתעד הכל? שוב הרגשות האלה שנמצאים בתוכי .. אשמה .. לא אשמה .. מפחדת .. לא מה פתאום.. אני חזקה.. מואשמת .. לא .. מאשימה .. רוצה חיבוק , מילה טובה .. לאלא ..המחשבות דוהרות יותר מהר ממני .. מזכירות ש..אסור ! ואני .. רק רוצה לעזוב כבר את הגוף הדפוק הזה שבוגד בי .. רק רוצה להקשיב ללב , רוצה לשמוע את האמת, להאמין בה , אבל בבפנים יש המונים של כאב ..שמשבשים את כל הקולות . הגוף שלי מרגיש כאב , הראש ממרמר בבכי ילדותי.. רוצה לעטוף את עצמי בשמיכה .. ששומרת .. אבל במקום זה מסתתרת מפני כול העולם שמפחיד אותי כלפי חוצ. אודי .. לא יודעת מה אני כותבת .. עוד ועוד ועוד .. בלי משמעות .. בלי כלום .. אז מה אני עושה פה בכלל? מה אני רוצה ממך? כלפי חוצ נראית נורמלית לחלוטין .בחיי... אבל אני מתחילה להרגיש את השוני שבי בחדות עצומה יותר. כאילו החלק "האוטיסטי" שלי .. יוצא החוצה , ממש תופס בי מקום וג-דול.. אתה יודע אודי .. אני מתכוונת לזה .. שאני מתנהגת כמו סוג של ילדה "אוטיסטית" אם אני מביטה למישו אחר בעיניים זה תמיד יהיה אחרת ממה שיהיה כשאני אדבר ..ויביטו בי . מבטים עליי תמיד מהווים לי סכנה. יש בי איזה סוג של מלחמה .עם עצמי . טוב נו .. לא גיליתי פה איזה סוד גדול לא ? אני במלחמה.נמצאת בתוך קרבות , הרוגים , מתים .. אם מישו ידבר איתי , אני אבחן כל דבר בו, כל מה שיאמר ביננו כאילו וישאר בי ואילו כשאני אדבר אליו .. זה יראה לגמרי אחר. למה ? העיניים שלי יתחילו להשתולל ממקום למקום, חוסר מיקוד טוטאלי , אני אביט לצדדים, לכל דבר רק לא ישר לעיניים .למה ?שמתי לב שבמיוחד בטיפול זה קורה , ה-מון. סוג של ילדה אוטיסטית לא ?.. אודי ? אני מדברת אל האחר אבל כאילו נמצאת בבועה אחרת . בעולם שרק שלי . מרגישה ממש קו מפריד ביני לבין האחר כשאני משמיעה את הקול שלי. אז ל-מה? אני מצליחה לגעת בחלק הלא מפותח הזה שנוצר בי ולהבין , שזה מנגנון הגנה שלי מפני האחר ?.. !!!! איך נפטרים ממנו ?.. הרי אין שום "אבקת קסמים " להתנהגות כזו? אודי , מה קורה לי ? למה אני מרגישה שיש קיר ביני לבין העולם שבחוץ? למה הכל מתרחק לי ? ממני ? רוצה לנטוש את כל החלקים ה"לא נורמלים" האלה שיצרתי לעצמי . אבל לא מצליחה להפסיק להיות כזו . להיות ילדה מוזרה כזו ..שאני . רוצה לוותר על ההגנה הזו , אבל לאיודעת איך. רוצה להוציא את הראש החוצה .. להביט לעולם שבחוץ.. ולא לפחד.. בעיניים כאילו ורואה אנשים נושמים , הולכים , חיים .. ואילו אני .. כאילו והפסקתי לחיות , נעצרתי ..אני רק מתבוננת על הכל מהצד, לעיתים אפילו נתקעת על משו ונשארת בוהה בו .. רוצה שקט , קצת שקט אודי. בלי מחשבות , בלי תהיות , רוצה מגע שירגיע . חיבוק של אבא עם ידיים מחבקות , שלא פוגעות .. כאלה שיעטפו את הילדה האומללה שמרגישה בי כאלה שיעטפו גם את הנערה המפוחדת שנמצאת בי . לא יכולה לכתוב יותר . חייבת אויר . אתה פה? אודי? עוד מצליח להכיל? :-( ..שרית.