פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי והפורום שלום. יש לי שאלה. אם תוכלו לענות עליה. הייתי בטיפול חצי שנה 2 פעמים בשבוע. נאלצתי להפסיק לחודשיים כי טסתי לחו"ל. עזבתי במחשבה שכשאחזור אמשיך. חזרתי לפעם בשבוע. והמטפלת שלי לוחצת עלי כמה שבועות רצופים כל פגישה לחזור ל-2 פעמים. כששאלתי למה היא ענתה שרמזתי שאני רוצה. ביקשתי באחת הפגישות שלא תזכיר את הנושא שוב כי אני מרגישה שהיא לוחצת עלי. והסברתי שאם היתה חושבת שזה נחוץ לי כי זה יקדם את הטיפול הייתי מעלה את הפגישות. וההסבר של אני רמזתי לא נכון כי לא רמזתי אף פעם. לאחר שתי פגישות שהיא לא הזכירה את הנושא. בסוף פגישה טעונה [לרוב הפגישות שלנו די קלילות] היא שוב הזכירה ב-5 דקות האחרונות שאולי נעלה ל-2 פעמים. שאלתי שוב למה. היא ענתה כי נראה לה שזה יקדם את הטיפול. בדיוק המילים שאמרתי. אמרתי לה שפעם ההסבר היה אחר????? והיא אמרה שאמרתי שההסבר הקודם הוא לא ברור. ושאמרתי שאני מעדיפה הסברים ברורים בנושא הזה. אני מאוד נעלבתי כי פירשתי שההסבר השתנה כדי שאסכים. כי מסתדר לה בזמנים שאבוא 2 פעמים. או בגלל הצד הכלכלי. ולא מדאגה אמיתית או קשר אמיתי. [כי היא לא כיבדה את הבקשה שלי וגם כי ההסבר למה כדאי השתנה לפי מה שאמרתי]. אמרתי לה שנעלבתי ולא הצלחנו לדבר על זה יותר. אני לא יודעת מה לעשות. האם יש פרשנות אחרת למה שקרה????? כרגע אני מרגישה שאני לא מאמינה לכל מה שהיא אומרת. ומאז הפגישות שלנו לא הולכות טוב בגלל מה שהיה. [הרבה שתיקות וחוסר אמון].

מרגישה כבר תקופה ארוכה..שהיא עסוקה בכיבוי שריפות..תוהה עוד כמה זמן זה יישאר כך..מרגישה שרק בוכה/כועסת עצבנית ולא נעימה..ולרוב הפגישות מרגיעות..אבל..האם זו המטרה?..כל חיי תקועים..לא מוצאת את מקומי בשום תחום..לא מצליחה לזוז.. ומה הטעם בפגישות שבהן רק "שופכת"..ואם.. אז למה יותר מפעם בשבוע..זה נראה כמו בזבוז זמן..ובלבול שכל בשבילה. ו..בשבילך? אודי..גם אתה מרגיש כך?.. אודי..אתה חושב שיש טעם בטיפול כזה שרק מחזיק אותי מעל המים שלא אטבע.. וכל כך הרבה זמן?

שלום רב,אודי היקר הפורום מקסים,תומך ועוזר מאוד.. אני בהתלבטות,סיימתי קשר עם בן זוג של 6 וחצי שנים שלמה עם ההחלטה אבל מלאה בפחדים הוא תמך בי כלכלית ומפחדת שלא אסתדר נפרדנו כחברים טובים מדברים ואני עושה את ההפרדה המוחלטת, הוא הציע לי לקחת פרוייקט תעסוקתי האם זאת טעות להסכים בחיוב או שמא הדבר מקובל ואפשרי.. הוא פשוט נותן לי רעיונות יצרירתיים הפרוייקט אמור להיות מהבית וסך הכול אני מרגישה שתמיד היינו חברים טובים מאשר בני זוג אך מצד שני אני מפחדת שאולי הוא ייפגע או שאני מנצלת אותו למרות שאני עובדת עבור זה וזאת בטח לא המטרה שלי מה דעתך..?

אני מקווה שהגעתי לפורום הנכון; אני נשואה מזה 10 שנים לגבר אוהב, מתחשב וטוב לב. אנחנו גרים באותו בניין עם הוריו, עם אחיו הצעיר ומשפחתו, ואחותו ומשפחתה מבקרים די הרבה. משפחה גדולה, קרובה, ועל פניו -מאושרת שהיחסים בה חמים ופתוחים. הבעיה היא חוסר חיבור ביני ובין חמותי וגיסותי. בעוד אחותו של בעלי מסתדרת היטב עם גיסתי השנייה וחמותי ממש מאוהבת בה, הרי שאני נותרת בצד, הן אינן משתפות אותי בפעילויותיהן, אינן מזמינות אותי לשהות במחיצתן, וכשניסיתי לפתוח את הנושא ענתה לי חמותי: "לפעמים קורה שאין חיבור בין אנשים". אני חשה מנודה, עצובה רוב הזמן ופגועה. משפחתי שלי גרה רחוק. האם עלי "לצפצף" ולהתעלם? להעמיד פנים שלא אכפת לי? אני הרי נקרעת בתוכי.

סליחה על האמביוולנטיות......אתה צודק כנראה שלא ממש רציתי לשאול אלא להעביר את התחושות דרך הכתיבה אלייך........כבר לא יודעת באיזה שם להשתמש...לא משנה העיקר שאתה פה...מחפשת שקט....מנסה לשמוע שקט בתוך המולת הרגשות שמתרוצצות בי...זקוקה לשקט, למקום שקט, להרגע... אנסה פה בנתיים.. אפשרי? סליחה שאני מעיקה...

לא הצלחתי בפגישה גם.....וזה חבל......הכל עקום כזה........ מבחינתה הפגישה הייתה בסדר.......וגם סיפרתי ככה כאילו שזה בסדר כזה......הראתי את מה שהיא רצתה ושוב אין שקט ואצטרך לחכות שבוע........ושוב מעיקה עלייך........רק בדקתי אם כבר ענית בעצם.......

הייתי בטיפול קוגנטיבי בפחד קהל לפני כשנה וברחתי ממנו אחרי כ-3 או 4 טיפולים, כי הוא לחץ אותי לעלות לתורה בבית הכנסת אחרי טיפול או שתיים ורעדתי מפחד והוא פשוט טיפל על ידי "דמיון מודרך" -תדמיין איך אתה עושה את הפחד שלך יפה, בלי טעויות. וזה לא עזר. אני עכשיו מפחד ללכת לטיפול אצל פסיכולוג מחשש שגם הוא יכריח אותי להתעמת עם הפחד שלי בצורה זו. יש טיפול שהוא לא כזה ? טיפול שאפשר להפטר מפחד קהל בלי לפחד במשך כל זמן הטיפול ?

ביום ששי האחרון נסעתי עם בעלי אחה:צ התמרר לי שאינני זוכרת שום דבר מה שקרה בחלק מהזמן שבילינו יחד, אני מואגת מאד. תודה

הרבה מחשבות, ואי אפשר לשתף, זה הזוי מידי

אני בן 16 וחצי,עוד מעט 17. עברתי המון קשיים מהילדות. כעיקרון אני בנאדם בודד,מלבד זה שיש לי את אמא שלי. בעבר לא הייתי בודד,גם מבחינה משפחתית,וגם מבחינה חברתית. אני לא רוצה לפרט כל כך. אבל בכלליות עברתי סידרה של טראומות לפני כמה שנים,שהן נורא קשות לי. מרוב שהן השפיעו עליי כל כך, איבדתי את עצמי בדרך. עד עכשיו אני דיי אבוד. מה שבגללו הגעתי לפורום זה שיש לי בעיית תיקשורת עם אנשים. אני נורא מפחד להיות בקשר עם אנשים משום מה,ומצד שני אני נורא רוצה להיות בקשר עם חברים ולא להיות לבד. אין לי ביטחון עצמי בכלל,אני לא מאמין בעצמי בכלל,ובכל דבר שקרה לי בחיים,אני אומר לעצמי שאם הייתי בנאדם יותר שווה ויותר איכותי בטח לא הייתי מגיע למצב הזה. בכלל בשנה שעברה בכיתה ט',הייתי נכנס לפייסבוק לכמה שניות ומהר מיתנתק,כי הייתי פוחד שמישהו יפנה אליי ויצור איתי שיחה,ואני יאכזב אותו ויראה לו שאני לא מה שהוא חשב,ושאני בנאדם משעמם. עכשיו המצב יותר טוב,אני יותר מנסה ליצור קשר עם ילדים מהשכבה או הכיתה. הבעיה היא שבפייסבוק ליפני שאני רושם פסיק או כל מילה,ואני מוחק 20 אלף פעם, כי אני לא רוצה ליצור רושם מוטעה. ועל הכתה שלי כבר יצרתי רושם של ילד שקט עם טיפה מוזריות חחחח. למרות שיש קבוצה של ילדים בכתה שלי שאני כן מדבר איתם.הבעיה היא שהקשר לא מתקדם אף פעם לשום מקום,או שפתאום נמאסתי עליהם והם מתרחקים,או שאני מתרחק כי אני מפחד לאכזב,או שהמחשבות החסרות ביטחון שלי השפיעו עליי. אף פעם זה לא מגיע למצב של מעבר לשיחה. יש לי בעיה שאני פוחד לריב עם מישהו,או להביע את דעתי,כי אני פוחד שאני יאבד את ההיזדמנות שלי להיתחבר אל אותו בנאדם,אבל מצד שני גם ככה אני לא מיתחבר אל אף אחד. אני לא ''תלית שכולה תכלת'',כמו שיש לי נטייה לראות בעצמי רק את השלילי גם באחרים אני נוטה לראות רק את השלילי. כבר נמאס לי לחזור הביתה מהתיכון לבדידות הזאת,ולהישתדל לא להיכנס לדיכי כי אז אני לא יוכל ללמוד טוב,ואז בוקר למחרת שוב ללכת לבית ספר,ולחזור הביתה אל הבדידות המדכאת הזאת. אם העצה שלך היא שאני ילך לטיפול,אני כבר בטיפול,אבל זה לא כזה עוזר.

הי כולם קטע של וודי אלן, לפתוח את השבוע בחיוך (: : בגלגול הבא שלי אני רוצה לחיות את חיי לאחור. אתה יוצא מהמתים ומתחיל את החיים. אתה מתעורר בבית אבות, מרגיש טוב יותר מיום ליום, עד שמגרשים אותך משם כי אתה מרגיש טוב מדי. אתה יוצא משם והולך לקחת את הפנסיה שלך, ואז אתה מתחיל לעבוד, עושים לך מסיבה ואתה גם מקבל שעון זהב ביום הראשון שלך שם. אתה עובד במשך 40 שנה עד שאתה צעיר מספיק כדי להינות מהפרישה שלך. אתה יוצא לחגוג, שותה אלכוהול וחי חיי הפקרות, ואז אתה מוכן להתחיל את הלימודים בתיכון. אח"כ אתה ממשיך לבית הספר היסודי, אתה הופך לילד, אתה משחק בלי שום מחוייבויות בחיים. אתה הופך לתינוק עד שאתה נולד, ואז אתה מבלה את 9 החודשים האחרונים שלך כשאתה צף בתנאי ספא עם בקרת חימום ושירות חדרים עד הפה. אתה נמצא שם ובכל יום הספא גדל סביבך, ואז הופ! אתה מסיים בתור אורגזמה! סיימתי את טיעוני!

היי, בטיפול שלי הגבולות דבר מאוד חשוב והמטפלת תמיד מתעקשת על זה אבל לי מאוד מאוד קשה להירגע לבד, חציתי את הגבולות העמסתי על המטפלת, שיחות, הודעות ואפילו תוכן ההודעות מאוד קשה שאני שונאת אותה ודברים קשים, אחרי כל הנסיונות לפני כחודש היא שמה שתי אופציות כתנאי להמשך הטיפול, או טיפול תרופתי או התערבות אחד מהמשפחה בטיפול ולי שני הדברים היא יודעת שאני לא אסכים עליהם ואני מעדיפה למות מלקחת תרופה, דיברנו על זה מספיק במפגשים ולא אשתכנע בכלל, היינו תקועות במצב הזה לכחודש מצבי מאוד היה קשה, פתאום החלטתי לעזור לעצמי כי היא איימה שנסיים הטיפול והיא יצאה משלוותה וכעסה עליי והתנצלה על זה ואמרה לי שקשה איתך ואת מעצבנת, אז הסכמנו שתהיה שיחה באמצע השבוע לא מפגש כי קשה מבחינה כלכלית והשיחה תהיה גם בתשלום, יש לי בעיה מבחינה כלכלית אז לא יכולתי להסכים עם זה התאפקתי לשבועיים בשבוע האחרון הצפתי בהודעות עוד פעם כי נכנס עוד נושא מלחיץ בחיים שלי. היום היא מציעה עוד פעם הטיפול התרופתי או השיחה להחליט סופי ואם אשלח עוד הודעה אחד אז היא מסיימת את הטיפול מייד. לי מאוד קשה עם זה אני לא יכולה להיות כל כך מאויימת ומפחדת שהטיפול ייפסק בנוסף שהמתב בכלכלי גם קשה למרות שהיא הציעה לי לשלם מאוחר ואני לא הסכמתי ודיברנו על זה גם מספיק זמן. מה לעשות??? אני יודעת שאני מעצבנת, אבל כל כך חשוב התשלום?? האם מותר לה לקבל כסף על השיחה הטלפונית??? (הרבה זמן נתנה לי האופציה הזאת בחינם אבל אני השתמשתי בה בדרך מטעת לפי מה שהיא אומרת לי שהעברתי מסרים לא מותאמים) מה הכוונה מכל מה שהיא עושה?? האם באמת מותר לה להפסיק הטיפול והיא יודעת שזה ייגמר אותי?? אני אמות אם קרה זה והיא יודעת את זה בדיוק. אני מרגישה שהיא יודעת את הקשיים שלי והיא עובדת מהמקום הזה. תגידי משהו מה הכוונה, למה כל כך קשה?? האם מותר לה???תסבירי לי בבקשה את הכל.אני יודעת שקשה לי לחזק שבוע מבלי לדבר איתה אבל אני גם יודעת שהודעה ממנה או טלפון מרגיע אותי אז למה לכנס לטיפול תרופתי, אני זקוקה לקשר איתה טיפול תרופתי אני יודעת יגמור אותי אני מוכנה להתאבד מלקחתתרופה. מה לעשות??????

לא ביקשתי מתכון...הרי ברור שלא תיתן מרשם........הכל כל כך מבולבל לי היום.....יום קשה בכלל.......וחשבתי שאתה כועס עליי שבכלל אני שואלת דברים לא הגיוניים וצריכה כבר להבין שהכל קורה בטיפול תוך כדי וככה מבינים הכל.......אז טעות מבחינתי כל מה שקורה לי עכשיו ובכלל כל זמן שאני בטיפול רק קשה ומבלבל......ואין לי דרך לדעת מתי יודעים שכבר בסדר ומתי אפשר???? לא יודעים אף פעם......לא מסיימים אף פעם.....פשוט באים ובאים עד כלות.........

יום השואה..כבד כל כך.. נושא עימו סיפורי אימה.. מעדיפה שלא לחשוב, לא להקשיב..לאטום את האוזניים.. ------------------------ גם מבולבלת.. בסדנא עבדתי על הניצול המיני שחויתי בילדותי ומאז הסיפור הזה לא מרפה ממני. מנסה לשכוח, לא לחשוב,מנסה לכסות באפר את הזכרונות הללו. לא כל כך מצליח לי. מאז הסדנה זה עולה הרבה באנליזה.. אני מאוד מבולבלת.. שמתי לב שגם היום וגם אתמול היא סיימה מס' דקות לפני הזמן. (משהו כמו 3 דקות) מרגיש לי דחויה, גם מבולבלת. אודי, אל תגיד לי לדבר איתה על זה. בחיים לא !!! זה מביך מדי, זה גם מרגיש לי כאילו אני קטנונית, אבל מרגיש לי עם זה קשה. אני גם שואלת את עצמי אם לא קשה לה מדי עם החומר הגועלי הזה שעולה הרבה מאז הסדנא ? אולי קשה לה מדי ולכן היא מקצרת ? אולי נמאס לה ממני ? אז שתאמר ! מחר אני אמורה להפגש איתה. החלטתי לאחר ב 10 דקות. לא לשתף איתה פעולה. אשב על הספה ולא אניח את הראש על הכרית שלה. גם לא אדבר איתה על שום דבר משמעותי. ובחיים לא אומר לה את הסיבה !!! זה מבייש ומשפיל מדי. אני אתחיל לייבש אותה עד שהיא תתפתל. אודי, מה אתה היית עושה במקומי ? אולי גם תוכל להאיר לי זוויות הסתכלות שונות ? יש לך מושג למה היא עשתה כך היום ואתמול ? שלך-במבי.

אתה יודע ? הפורום הזה קסם.. אני כתבתי לך ברביעי והשארתי לי עותק. בחמישי נפגשנו ואכן איחרתי (ב 5 דקות ). ואכן נשארתי לשבת על הספה ולא הנחתי את הראש על הכרית. והיא כמובן מיד שמה לב לשינוי וניסתה לבדוק מה קרה ולא שיתפתי פעולה .התביישתי ,הרגשתי מושפלת לספר. זה היה בלתי אפשרי מבחינתי, ההרגשה שהיא גרשה אותי, גם הקטנוניות שלי..כאילו כל כולה מס' דקות.. אבל זה לקח אותי למקומות מאוד קשים.. בכל אופן באיזשהו שלב אמרתי לה שכתבתי לך, היא שאלה אם אני רוצה להקריא לה (דבר שאנחנחו עושות לעיתים קרובות לאחר שאני כותבת לך ) הפעם לא יכולתי להקריא .הרגשתי שזה גדול עלי. נתתי לה לקרוא בעצמה. ואז דיברנו וטחנו את העניין בחמישי, שישי, ראשון ואפילו היום (כשנפגשנו במקום ביום העצמאות)עדיין דיברנו על הקטע ההוא.. בשישי גם הקראתי לה את תגובתך והיא חייכה..אהבתי לראות את זה ודיברנו גם על המשמעות שאתה תופס אצלי.. :) איזה קטע הזוי... איכשהו כנראה שאתם מייצגים עבורי קצת דמויות הוריות ואתה אודי כמו המשך של אמא צביה.. היא אמרה לי שבקטע הזה כנראה שלא יכולתי לדבר עם אמא אז פניתי לבקש עזרה מאבא.. :) לא יודעת... בקיצור אהבתי את מה שהיא אמרה.. גם אהבתי מה שכתבת..כאילו דימיתי אותך מחייך כזה כשכתבת ש "בוודאי שאמליץ לך לדבר איתה על זה "... אתה יודע אודי, אני כותבת בכדי לשתף אותך.. אבל.. תכתוב לי משהו.. טוב אודי ? תכתוב לי איך אתה רואה ? מה אתה רואה ? לא יודעת..משהו.. שלך-במבי.

שוכבת במיטה כי נפלתי ונשברתי. בסוף הגוף השתכנע....

שברתי עצם, בגב. הגוף הבין שאני צריכה לנוח, לשכב במיטה ולהתנתק...

שכחתי להגיד... אני רוצה ומנסה בכל כוחי להיות רזה יותר. לצמצם נוכחות. וקשה לי. אני במשקל שהוא בטווח הנורמה לגובה שלי לפי הרפואה וערכי ה-BMI שלי הם על 20.75 הבנתי שזה בגבול הנמוך של הנורמה ושהגוף מתנגד לרדת כי אז הוא כבר בחוסר. אבל אני שמנה באמת. זה לפי הרפואה תקין אבל במציאות אני שמנה נורא. מרגישה ענקית ונגעלתתת מהגוף העצום שלי. אני נורא רוצה להצליח להוריד כמויות אוכל. ולא מצליחה. גם בזה אני נכשלת... איזה דפוקה. למה אני כותבת לך? לא יודעת.. להוציא מעצמי את התסכול על זה. כי כל מי שאני מדברת איתו עונה לי שאני לא שמנה. אבל זה כי הם לא רואים אותי מתחת לבגדים. וזה מעצבן כי אין לי שום תוקף לחוויה הזאת. שהיא אמיתית בכלל...

כתבת לי תגובה נוגעת ללב. וכעסתי עליך כל-כך. רציתי להגיד שאתה סתם אומר. אתה לא מכיר אותי, בכלל לא באמת אכפת לך ממני.. למה שתרצה לתת לי יד? אחר כך נרגעתי ועכשיו אני רק עצובה. והאמת... קשה לי להאמין לך. אתה לא מכיר אותי בכלל. הכל סימבולי. אני כועסת על העולם שמשהו כל-כך בסיסי.. לא קיבלתי בזכות. אני צריכה לשלם עליו בכסף, בתחושות, במאמץ... זה לא פייר. ויש לי זעם איום ונורא על זה. גם בטיפול שלי... מרגישה מושפלת... משלמת כדי שמה, יאהבו אותי? יבינו? עלובת נפש. בזויה. החיים שלי.. זה מקבץ גדול של השפלות גדולות. ואין לי כח יותר להילחם. החלטתי כבר מזמן לעזוב את הטיפול הזה. אני משלמת על אהבה. עלובת נפש. שונאת אותי. כל-כך דפוקה. אני אומרת שאני רוצה לעזוב, שלא רוצה להמשיך שלא רואה טעם בכלל, לכלום. לא מקשיבים לי. טוענים שלא מוותרים.. מחכים לי לעוד פגישה ועוד ואני באה כי אני דפוקה ואין לי היכולת אפילו לעזוב. אני כל-כך רוצה לעזוב בעצמי ולא להינטש... שייתנו לי ללכת. מפחדת שלא אבוא ואז היא תעזוב. ואני חייבת , ממש חייבת להיות זאת שעוזבת. אולי במקום לתת לי יד, תציע לי ללכת מבלי שתסתכל עליי. אני רוצה ללכת. איך אני אעלם ככה.. אני מפחדת. ושונאת את עצמי על זה.

אמרת לי לא להתייאש... אבל ככה אני מרגישה בדיוק. חוזרת מעיסוקי היום יום השגרתיים היישר לישון אין לי כח להתמודד עם כלום ואני גם לא כועסת כמו בעבר אני למודת ניסיון... תמיד הייתי דפוקה כזאת. כבר אין לי כח לבקש ואני מרגישה שלא מבינים לליבי. אז אני שותקת. מה זה משנה מה אגיד... ממילא לא יבינו כן אודי. אני באמת ובתמים מרגישה כמי שאומרת :" ניצחתם" אני לא מסוגלת לשאת יותר. לחיות בהווה שכל כולו הוויה אל העתיד הטוב שאינו מגיע. למה זה מגיע לי לעולם לא אדע אולי, אבל אני יודעת שניסיתי בכל הכח. באמת בייאוש, ומתוך תבוסה אני חיה את חיי. בלי משמעות, לבדי, והולכת בתלם. אין ברירה. אני חיה, אבל משהו בי מת לאחרונה. אולי הנפש. אולי התקווה. זאת הפעם הראשונה בחיי שאני מתחרטת שאני צעירה. איך אשרוד עוד שנים רבות ככה.. איזה ייאוש...

מרגישה נורא "טיפולית".. אמרת לי בפעם האחרונה שצריכה להראות שאני נזקקת..אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק.. מחצית מחיי אני בטיפול.. "נזקקת".. לא מסתדרת לבד.. מבקשת עזרה.. הבעיה שלא תמיד מאמינים לי..אבל כבר עברנו את השלב הזה אני והיא..הודתה שטעתה כי אני מטעה.. ועכשיו..כל הזמן בוכה..לא מוצאת את מקומי בשום תחום.. היא רק שיקפה לי מה שאני אומרת ומרגישה.. והרגשתי שמדברת אלי כמו למוגבלת.. אתה מבין אודי? .. אני רגילה שהיא מדברת אלי בגובה העיניים.. אבל היא התייחסה אלי בצורה טיפולית..אבל לא במובן החיובי..רק חזרה על כל מה שאמרתי.."את אומרת ש... ולא אמרה בעצם כלום..מעולם לא דיברה אלי כך..זה נקרא שיקוף? מה המטרה שלו? חושבת שהיא מתרגלת עליי כל מיני ניסיונות.. שהמדריך שלה אמר לה..אבל אני לא מבינה מה המטרה בזה?..זה רק גרם לי לרחם יותר על עצמי.... אתה יכול לעזור לי להבין, אודי? תודה..

מעוניינת לקבל המלצה על פסיכולוג של מכבי מאזור המרכז שמתמחה בהפרעה כפייתית

שלום, רציתי לשאול האם אני יכולה לבקש ממך ייעוץ דרך מייל ולא כאן? אשמח לקבל את עזרתך אני ממש מיואשת ואין לי את מי לשאול בבקשה... תודה ויום טוב

שלום רב, רציתי לקבל המלצה על פסיכולוג מהמרכז שעובד עם מכבי ומתמחה בהפרעה כפייתית.

....איך אפשר להפתר מהזדהות יתר???????לשמור על גבולות?????????פתחתי קשרים חברותיים וקרובים עם חברה (לא למטפלת), למישהיא מחוץ לטיפול...שזה אמור להיות מצויין...אבל...ההקשרות בשבילי נהפכת להזדהות יתר.....להרגשה הרעה שלה שאינה בהכרח רק שלי...להקשבה ואמפתיה לצד השני עד שלי אין מקום להפתח...או שאני מרגישה סציומטית כזו שרוצה לעצמה למרות שהשני צריך אותי עכשיו אז אין מצב שאדבר על עצמי..........לעומת זאת בטיפול זה רק אני ואני ואני.............ההפך הגמור..אז עולה השאלה איך??????איך מאזנים בחיים האמיתיים? הפיתרון שלי היה לנתק קשרים...אבל בטיפול מנסה אחרת גם להפרד אחרת.... וימי הזיכרון הארורים האלה מדכאים אותי מאוד.......מרגישה רע ושוב עולה הצורך להציף את המטפלת שלי......יש מצב לרוגע??????????

אני מרגישה כ"כ תלושה, אפילו פה לא מצליחה להאחז. מה לעשות?

אני מצטערת שאני מציקה... פשוט באמת שאין לי מושג.

נשואה באושר, שלושה בנים, חמישה נכדים,בריאה. בטח תשאל אם כל כך טוב אז למה רע. ובכן, אני סובלת מדאגנות יתר, כל בעיית בריאות קטנה אצל הילדים ו/או הנכדים ו/או אבי או בעלי גורמים לי להפליג למחוזות הזויים, והופכים מיד למחלה ממארת או מחלה קשה אחרת.שלא לדבר על כך שלאחד הבנים יש מחלה כרונית שהוא חי איתה כאדם בריא, אבל אני רק מחכה לרגע של התפרצות המחלה. יתרה מכך, כל חתול רחוב, כל כלב עזוב, כל קשיש או נכה, יום השואה, יום הזכרון, מדירים שינה מעיני וקשה לי לחזור לסדר היום. לשמחתי נגמלתי מאיסוף גורי חתולים כשהוסבר לי שאני גורמת להם רק נזק. בקיצור, אני עסוקה רוב היום בדאגות, למרות שיש לי עיסוקים רבים, ובגלל זה אני לא אדם שמח. האם יש פתרון לבעייתי???????

שלום אני בחור כבן 26 בעייתי היא לחץ וחרדה לא מוסברים כבר שנים אני מרגיש שהלב שלי פועם בחזקה ללא סיבה ניראת לעין , ואני מאוד רגיש ללחץ דברים קטנים מאוד יכולים להוציא אותי משלוותי, האבסורד שדווקא אני ניראה דיי אדיש מבחוץ, בנוסף ה"לחץ" הפנימי הזה בא לידי ביטוי בהתנהגות שמטרידה אותי מאוד שבאה לידי ביטוי בכסיסת ציפורניים ואני גם נוגע בשיער שלי ובקרקפת כאילו אני מחפש משהו אני עושה זאת כמעט ללא שליטה ותוך כדי פעילות יום יומית אפילו באוניבסיטה בשיעורים אני מאמין בקצב של כל כמה דקות.... יש אולי דרכים להתמודדות עצמית? או לא מה עושים?? לאן פונים? תודה רבה

פשוט מדהים ובכלל לא מובן מאליו, במיוחד בעולמנו, שבה רוב האוכלוסיה מרוכזת בעצמה ובצרכיהם הפרטיים, ותו לא. וכאן יש מקום. ויש מי שמקשיב, ומנסה לעזור. מתפעלת כל פעם מחדש עם כל תשובה שלך, לכל אחד ואחת. גם מקצועי וגם מכיל כל כך. לומדת המון. וגם, כשאין לי מצב רוח, ובעיקר אחרי מגע עם אנשים גסי רוח, שמתכחשים לאנושיות ולרגשות הבריאים, וחושפים רגשות שליליים כשנאה חולנית ורושפת, ואני מרגישה רצון לנקות את עצמי, ולחזור להיות נקיה ואוהבת - אני נחה כאן, בין השאלות, התהיות, המשאלות, ההכלה, והמקום שיש לכל אחד ואחת מעצם היותו. מקצרת. מקוה שהובנתי.

תעתוע זה כאילו שיש שתי אני אחת הלכה בשבוע שעבר ועשתה איזה צעד כי היא מרגישה שהיא כבר לא יכולה שכ"כ הרבה דברים לא בסדר, לא כמו שהייתה רוצה ושחבל והשנייה היא חושבת מרגישה מתנהגת כאילו הכל בסדר והרעיון של ללכת לטיפול הוא ממש זר לה והוא מפחיד אותה ולפעמים היא בכלל חושבת שהיא ממש לא צריכה את זה ושאם היא רק תניח לרעיון הזה ותפסיק לחפור בקרדום שלו כל הזמן בתוך עצמה שאם היא רק תחיה בשלווה היא תוכל לחיות בשלווה. והראשונה היא אומרת נכון, אבל עובדה, את לא חיה בשלווה את כל הזמן ממשיכה לחשוב על זה זה לא עוזב אותך כנראה שיש סיבה וחוץ מזה, את כל הזמן עייפה והשנייה היא אומרת זה בור ללא תחתית לא תצליחי לצאת אחרי שתכנסי יותר עמוק תפסיקי להתעלל בעצמך השנייה היא מאד מפחדת. אודי אמנם כתבתי משהו מופשט אבל מאד בא לי לבקש שתגיד לי משהו מוצק שאוכל להיאחז בו שתחרוץ את גורלי לכאן או לכאן אפילו שאתה לא מכיר אותי ואפילו שאני די בטוחה שאני יודעת מה דעתך [אבל, האם אין אמת גם בדברים של השניה?]

כבר הרבה שנים שאני בלי חברים, בלי מטרה בחיים, בלי רצון לכל הדברים האלה, מרגיש אבל כל כך קטן שזה בכלל לא משנה הדברים האלה... אני רק רוצה לבכות ואפילו את זה אני לא מצליח לעשות... (כל כך צבוע שביום יום אני מנהל חיים די שגרתיים ופשוט מראה לאנשים מה שהם רוצים לראות), אין לי אופי בכלל... - אני משתלב איפה שאני נמצא וגם לא הכי תמיד טוב (אני מניח שלהרבה מעברי דירה יש השפעה כזאת), בזמן האחרון די מצאתי אהבה ונראה לי גם שזה ממש גדול.. והייתי מצפה שאני ארגיש טוב, כי אני באמת אוהב אותו יותר מהכל... אבל במקום זה אני רק מלא פחד,דאגה ובכלל יחסית הרגשה לא טובה... אני לאדע כבר מה לעשות... אני יודע שאם אני אפגע מזה.. באמת שלא אוכל להמשיך..:( אשמח לקבל עצות\דעות לגבי איך להמשיך... תודה מראש... בכלל מוזר שאני רושם פה דברים...:\ כמובן אבל שלא יכול לפרט על הכל כל דבר.. אני מניח אבל שזה מספיק רקע..?

קודם כל תודה על התגובה... אני מקווה שאתה צודק, יש לי נטיה ולסמוך על אנשים, להתאכזב ואז לנתק קשר מכולם.. מקווה שאוכל להתגבר על ההתנהגות הזאת... לא ממש התיחסת לזה שאמרתי שאני לא מצליח לבכות.. אבל זה משהו שעדיין אנו הייתי רוצה להבין למה לא יכול.. ואיך אוכל לגרום לזה שכן.. אני מרגיש ממש עצוב.. אני מרגיש גם את הלחץ באיזור של העיניים.. לא חשבתי על זה יותר מדי אבל הפעם האחרונה שבכיתי היתה בערך לפני 10 שנים... ואני מרגיש שחסר לי פורקן מסוג זה..:\

שלום דוקטור אני בחור בן 26 ואני חושב שהגיע זמן לטפל שנגררת מהיותי צעיר ואף מחריפה והיא שאני חסר מנוחה , זה בא לידי ביטוי מבחינה חיצונית בכסיסת ציפורניים אני נוגע המון בשיער שלי וכאילו מחפש בשיער משהו בעיקר כשאני מנסה להתרכז למשל תוך כדי לימוד או בשיעור או כשאני משועמם.. איך מטפלים בזה לאן לפנות?

הי יוסי היקר, אכן הגעת למקום הנכון. טיפול קוגניטיבי התנהגותי עשוי להיות מענה טוב ויעיל לסימפטומים שאתה מתאר. איתן

מה לעשות,נפילה איומה רע לי

לומר מה שמרגיש? הולך ונעשה ממש רע

..........אודי שלום, מקווה שנהנת בחג...יש לי קושי, אנחנו אמורות להפרד עוד חודש כי נוצרה סיטואציה כזו, לא כי סיימנו....ועכשיו כל השבוע לא יצרתי קשר איתה והנה גם בפגישה די דברתי ככה סתם...והיא אמרה שכבר כאילו נפרדתי ממנה למרות שהגוף הגיע ולא הנפש כל כך....ולמרות שקראתי את הספר של יאלום שהמלצת לי זוכר? לא עזר..מעדיפה לשכוח ממנה ולכן אני לא יוצרת קשר בין הפעם וגם לא ממש רוצה להכנס עמוק...היא אמרה שלא חייבים עד הסוף אפשר ברובד אחר שלא יכביד במשך השבוע...בכל מקרה לא רוצה להגיע אליה יותר ואז כשאני באה אני סתם כדי שלא יוצף...כל פעם שאני באה זה מציף ואז יש צורך לדבר עוד במשך השבוע והפעם תהיה פרידה אז למה לדבר?????????נפרדות במילא........אוף וזה קשה להגיע לפגישות עכשיו כאילו מעדיפה כבר לשכוח ממנה לגמרי.........קשה לי נורא והיא אומרת שבגלל זה לא כל כך היה מתאים להפרד עכשיו כי לא הפנמתי שהיא איתי גם כשהיא לא.......בקיצור מה עושים??????????????איך זה קורה????????איך אוכל לעשות תהליך מעדיפה כבר לסיים במיידי............מה לעשות????????מסיימת טיפול כי אין ברירה מיכ (ככה מרגיש לי עכשיו......) מיכ כזה... :(

כשפתחתי עכשיו בבקר וקראתי מה כתבתי שמתי לב שכתבתי שאנחנו נפרדות עוד חודש ובעצם זה עוד חודשיים וקצת..אבל מה זה משנה??????האם להתקרב זה טוב???????לא יודעת....לי זה מרגיש כל כך רע........אוף.........

... מרגישה לא טוב. מרגיש לי ריק. אין. כלום. מקשיבה שוב ושוב ושוב לאריק איינשטיין וחוה אלברשטיין ששרים את פגישה לאין קץ ומרגישה את הלב מתכווץ בכאב. עוד מעט ויתפוצץ. היום נפגשנו. מרגיש לי שאולי היא איננה ? בלגן בלב. נסעתי לסדנא. נפגשנו רק שלוש פעמים. מרגיש לי חסר. ריק. אולי אני חולה ? מרגישה לא טוב. :(

אני פרודה מבעל הפרעת אישיות גבולית קשה שמאובחן גם כהפרעת אישיות אנטי סוציאלית, התקפות חרדה ודיכאון. החיים איתו היו גיהנום אחד ארוך ומתמשך. הקושי הכי גדול אצלו הוא שהוא מתכחש לבעייתיות שלו, ומאשים את כל הסובבים אותו בתוצאות מעשיו, והוא עצמו טלית שכולה תכלת. הוא לא מוכן לשתף פעולה בשום סוג של טיפול שהרי אצלו הכל בסדר. השאילה שלי היא לגבי הילדים. לפעמים הוא נחמד אליהם או שהוא לא מתייחס אליהם, אבל לפעמים הוא רע ואכזר איומות. על בתי בת ה 21 הוא פקד לעזוב את ארוסה. הוא לא הירשה לה להתחתן, והיא עשתה הכל מאחורי גבו. הוא משפיל ופוגע בהם גם כשהם מנסים להיטיב איתו. למעשה, אנשי המקצוע שאנחנו בקשר איתם מדריכים את הילדים להתרחק מהאבא היות ואין דרך לרצות אותו ולנהל איתו חיים תקינים. השאילה שלי היא אם הוא שונא אותם וזהו, או שבמקור הוא אוהב אותם, אבל הבעייתיות של אישיותו מתגברת על האהבה הטבעית של אב לילדיו.

וסתם, בשביל הידע הכללי. האם יש מציאות של אבא שאין לו רגשות חיוביים בסיסיים כלפי ילדיו, או שכל אלה שמתאכזרים לילדיהם - בבסיס נפשם קיימת אהבה, רק שהאהבה מוסתרת ונדחקת בגלל הפרעות או מחלות נפשיות?

האם להמשיך בטיפול או לא? הייתה היום פגישה קשה... הפסיכ' נזף בי. זאת פעם ראשונה שהוא נוזף בי. אני בטיפול בערך 4 חודשים. אני חושבת שאני מחבבת אותו, למרות שאינני בטוחה בכך. זה משתנה מפגישה לפגישה. בפגישה הקודמת מאוד חיבבתי אותו, דווקא בפגישה הקודמת הרגשתי שחלה התקדמות בטיפול, שאני יותר סומכת עליו. והפעם הכל התהפך... הוא נזף בי על כך שאינני נחשפת דיו, שאינני סומכת עליו. בפגישה הקודמת הרגשתי שנחשפתי מאוד, שחשפתי פחדים מאוד עמוקים שלי, ואילו לדעתו אין די בחשיפה זו. הוא היה מאוד כעוס הפעם,ציני, ולא אמפטי כמו תמיד, אני לא מבינה מה קרה?, למה הוא היה כזה מגעיל? הוא תמיד כל כך נחמד. חיכיתי שהפגישה תסתיים... רציתי לקום באמצע ולהגיד לו שאינני רואה טעם להמשיך. אני יודעת שאני לא מטופלת קלה, אני לא נחשפת בקלות, נראה לי שאני הסיוט של כל מטפל, אני פשוט קשה! אולי באמת אין טעם להמשיך? בפגישה עצמה הוא מאוד הכעיס אותי , אבל כרגע אין בי שום רגשות. ממש לא אכפת לי אם הטיפול ימשך או לא. נראה לי ששנינו התייאשנו... תודה...

אני לא יודעת אם הגעתי למקום הנכון..אבל אנסה בכל מקרה.. יש בי צורך לפתור דברים שמעיקים עלי בפנים אבל אני לא ממש יודעת איפה ולמי לפנות? יש כל כך הרבה סוגים של פסיכולוגים-קליני, סוציאלי וכו. איך אני יכולה לדעת איזה מהם יעזרו לי עם הבעיה? הבעיה..אני לא מצליחה להתקרב. משהו בי סגור. אני בת 27 ומרגישה שכל מה שבא לי זה לעשות כלום. תחושה שאין תכלית לשום דבר שאני עושה. אשמח אם תוכל לעזור לי

אני בן 21 חייל נמצא בחופשת שיחרור לפני חודשיים עברתי דלקת חריפה בגב אשר הביאה בין היתר להקרנות לרגליים דבר ממש מלחיץ ,בתקופה הזאת הייתי ממש לחוץ ובדיכאון לא היבנתי בדיוק מה יש לי אבל זה עבר ומתי שזה עבר ביום אחד קמתי עם איבוד שמיעה ועם ציפצוף באוזן אחת אושפזתי השמיעה חזרה אבל מאז האישפוז אין לי חייים! אני שומע רעש של מכשיר חשמל וחושב שזה טינטון שאני הולך לישון הראש מתפוצץ מרעש סטטי כזה בתוך הראש. אני עכשיו מסיים בהדרגה קורטיזון לאחר טיפול של שבוע באישפוז בקורטיזון ואני בריא בדרך כלל לא לוקח תרופות קבועות אני לא יכול לחיות כל דבר רעש של מכשיר מזכיר לי את הרעש מהטינטון אפילו שאין לי אותו אפילו סתם רעש סטטי מתי שיש שקט אני מחפש את הרעש הזה בכפייה ובחרדה מאוד עמוקה. אני לא מסוגל לישון לאכול ובכלל לא לתפקד מה עושים?

שלום, לאחרונה התחלתי לעבוד בהוסטל כוללני לחולי נפש,ואני ממש לא מבינה מהם מחלות נפש ומהם הפרעות נפש?משום שנראה לי שאדם מסויים לוקה גם בזה וגם בזה ואני מבולבלת ,פגשתי הפרעת אישיות גבולית,כל מיני סוגי סכזופרניה וכאלה... התבלבלתי בין כולם. אשמח לתובנות תודה

כתבתי הודעת המשך שנקטעה באמצע. לא נורא, הכותרת שלה- להתרוקן,גם ככה מזכירה לי דברים מסויימים מאוד. מה שכן ניסיתי לאמר שם אודי-זו אני, רוני ככה אתה מכיר אותי- כאחת שיודעת לשפוך? הלוואי "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך" (מההגדה- מכיר בטח, נכון?) הייתי מתחילה מאלה שידעו, גם בלי שרציתי!!! חג נקי!!

ערב טוב ד"ר בונשטיין, רציתי בבקשה להתייעץ איתך. כשהייתי ילדה חוויתי אפליות במשפחה. גדלתי עם המילים "את לא טובה" ואיכשהוא כשרציתי להילחם נגד זה כשגדלתי, איכזבתי את עצמי כמה וכמה פעמים בגלל החלטות שגויות במהלך חיי שנבעו מפחד וחוסר בטחון. היום בגיל 32 אני מאוד חסרת בטחון, למרות שכלפי חוץ קשה לראות זאת,יש לי מצבי רוח שמשתנים במהירות (לא משהו קיצוני,רק מעברים מרוגע לכעס ודכדוך בלי שיהיה איזשהוא טריגר לכך),ולפיכך אני אדם די סגור. אני משתלבת טוב בחברה אבל מרגישה כעס ועצבות חוסר סיפוק בחיי. הבנתי שהגיע הזמן לטפל בכל זה כי זה משפיע עליי מאוד וגורם לי להתרחק לעיתים מאנשים בגלל חשדנות וחוסר אמון. אני ממש לא יודעת לאיזה סוג טיפול פסיכולוגי לפנות, אבל מאוד ברור לי שאני חייבת לטפל בכך כי אני רוצה להפסיק להרגיש את הכעסים האלו בפנים וחוסר הבטחון וחוסר ההערכה העצמית שיש לי. תוכל בבקשה לכוון אותי מה לעשות ולמי לפנות, לאיזה טיפול ? תודה רבה !

אני אפנה לפסיכולוג שאכן מטפל בשיטה זו. תודה רבה וחג שמח :)

ולתהייה האם להסתכל אחורה זו באמת הדרך הנכונה. אודי, (מוזר לי קצת לפנות אליך בשם, אני מרגישה שאני מנסה להסתכל בעיניים של דמות וירטואלית) מה ההבדל בין פלאשבק לזיכרון לטירוף? ואיך חוויה שלמה יכולה להיחוות כאחת אבל להתאחסן כאלפי רסיסים של חוויות קטנות? כמו כל החושים נעשים עצמאיים ולא נשזרים זה בזה. אם הייתי מאמינה בגלגולי נשמות הייתי יכולה לקבל את ההסבר שכל שבריר זכרון בודד שייך לחיים אחרים. אבל ככה אני סתם מטורפת.

אני סובל מחוסר ביטחון עצמי שמפריע לי בחיים. הציעו לי סדנה קבוצתית של 5 ימים. האם ידוע לך אם הם אמינות ומוצלחות? תודה ראובן

איזה כיף לך אודי שאתה לא כאן עד יום חמישי אני רואה כל-כך הרבה אנשים מטיילים, שולחנות החג שלהם אינם נראים כמו חגא... ואצלי כן. אני לא אוהבת את החגים. מילה עדינה לא אוהבת. ממש שונאת. זועמת. לא כתבתי כאן הרבה זמן, גם לא נכנסתי. אני לא מסוגלת. לא לדבר, לא להגיד, אפילו לבכות אני לא מסוגלת. רע לי עד כלות. עד שאני רוצה בכל מאודי לחדול מלהיות. וגיליתי שגם לזה.. באמת צריך כח. אני לא רואה מוצא לכאב הזה שבחיי. האינטסיבי כל-כך. שום מוצא. אז אני מנצלת כל זמן פנוי שיש לי כדי לישון. לשכב במיטה ולבהות. היום אמרו לי שרזיתי. זה היה נעים. לתפוס פחות מקום בעולם. אני רוצה מאוד להפסיק את הטיפול שלי כי הוא דורש ממני לצאת לעבוד שעות רבות וממילא הוא מסב לי כאב רב. כל הזמן אומרים לי שזה יעבור וזה חלק. כמה אפשר לחיות על חשבון העתיד. וההווה? האם הוא נועד להתנחם ברע שבו באמצעות תקוות לבדן על העתיד? אינני יכולה יותר לשאת. אבל גם להפסיק... צריך כח. לא לוקחים אותי ברצינות. בטוחים שאחזור. אני כל-כך מיואשת. כל-כך. עד שאין לי אפילו דמעה אחת אנושית לחלוק, שתלמד על הכאב. רק פנים עצובות, שקטות ועייפות.

צהריים טובים וחג שמח, החלטתי לאחרונה שהגיע הזמן לטפל בדיכאון ובבעיות החרדה התוקפות אותי בשנים האחרונות, אני מחפש מטפל באיזור תל אביב שעובד בהסדר הכללית, אינני מכיר פסיכולוגים וקצת חושש ללכת ללא המלצה, מודה למי שיכול לעזור... תודה

שלום רב, אני סובלת רוב חיי מדיכאון קליני שלדעתי לעולם לא אובחן בצורה נכונה עד לפני חודשיים.(אובחנתי לפני חודשיים סובלת מפוסט טראומה) עברתי התעללות מינית ע"י בן דוד בין הגילאים 4-8, בגיל 6, סבתי נפטרה שאליה ייתי קשורה בצורה יוצאת דופן, בגיל 12 עזבה אמי את הבית ונשארנו אני ואחי לגדול עם אבי שכמובן לא החסיר כלום ודאג בצורה אבסולוטית. אמי אישה מאוד מאוד טובה בתור אמא היו לי איתה המון המון בעיות עוד מילדות, אם לומר את האמת קרוב לוודאי מגיל יום. כעסים בלתי נשלטים והתקפי זעם (משני הצדדים) עוד בתור ילדה בת 6 אני זוכרת אותה מכה אותי ומושכת לי בשיער בתיסכול גדול על גבול החצי מטורף, כמובן שבתור אמא היא לא חפה מפשע וטעתה לא מעט, דבר שהיום היא מנסה קצת לתקן אבל זה מרגיש שאינו בר תיקון כי אין לה את היכולות האמהיות שאני כל כך נזקקתי ועודי נזקקת. זה הגיוני שכל כעסי חיי מתועלים עליה? זעם כל כך כבד? אני מנסה להעלות את זה בטיפול אבל משום מה דווקא שם אני לא מקבלת את התשובות על העניין הזה אשמח לעזרתך, להבין

בת 42 נשואה + 2 סובלת מתת פעילות בלוטת התריס. תמיד הייתי דאגנית עוד לפני שנולדו ילדיי אך היום עוד יותר. בעייתי היא כזו אני אינני אוהבת לנסוע למקומות רחוקים כגון לחוץ לארץ מכיון א. אני מפחדת מהטיסה שונאת מקומות סגורים אלא אם כן למקום קרוב, ב. אני חוששת שמא חס וחלילה יקרה משהו לילדיי. אינני מעוניינת לקחת תרופות פסיכיאטריות וכדומה אך העניין הזה עולה על הפרק וכשאני נוסעת אני נהיית בלתי נסבלת עצבנית, תמיד חושבת כבר על החזרה הביתה על הכביסות שיש לעשות וכו'... (כשאני כותבת זה אפילו נראה לי לא נורמלי מי לא ירצה להנות בחול ויחשוב על הבית המטלות הרבות וכו'

שלום רב ליאת, הייתי רוצה להתייעץ איתך לגבי בעיה ממושכת במשפחה הגרעינית שלי. בבית, 3 ילדים (אח נפטר לפני שנה וחצי), אני נשואה והשניים האחרים גרים בבית- אחות בת 27 ואח בן 22. הבעיה המרכזית (או הבוערת ביותר כרגע) היא עם אחותי. במשך כמה שנים היא אוכלת ארוחה אחת ביום, בשעות הערב (עד אז היא לא רעבה), מאוד מאוד בררנית באוכל (לדוגמא, אם יהיה קצת יותר שמן ממה שמוכנה או שהמזון יהיה מבושל מידי או יתבשל מוקדם מידי או שתמצא שערה בסלט), לא תסכים לאכול אפילו במחיר של עוד יממה ללא אוכל). היא מאוד רזה ונראית די חולה. ברור לכולנו שיש כאן הפרעת אכילה, אך היות והיא מתפקדת (עובדת ומצליחה בעבודתה) אנחנו "נחים על זרי הדפנה" ומשכנעים את עצמנו שאולי היא בעצם בסדר (מבחינה רפואית, בדיקות הדם שלה תקינות, מקבלת מחזור, סבלה מספר רב של פעמים מחיידק בקיבה). חשוב לי להוסיף שהבעיה איתה אינה נגמרת כאן- בעקבות כל העניין שלה עם האוכל והחולשה הכללית ממנה היא סובלת בסוף יום העבודה, הוריי כל הזמן סביבה, משתדלים להכין לה לאכול כשמגיעה מהעבודה ובכל זאת התלונות שלה לא פוסקות. אדרבה, היא מרשה לעצמה לדבר אליהם בזלזול, להשפיל ולקלל אותם במילים שהדף אינו סופג. אינני מסוגלת אפילו לפרט את הרגעים בהם היא משתלחת בהוריי. בכ"ז אני כותבת דווקא היום מאחר ובהתקף האחרון שלה (שהוצת בעקבות כך שאמי נכנסה לחדרה וניקתה אותו, כן זו האמת) היא פשוט התחילה לצרוח, ולבכות, ולקלל ולאיים ואמרה שהיא עומדת למות, שכואב לה הלב ועוד דברים מפחידים בסגנון הזה. אני כותבת את הדברים ומזדעזעת מחדש. מצד אחד אני מאוד כועסת עליה על התנהגותה, מצד שני אני דואגת לה מאוד! אשמח לשמוע את דעתך. האם זו אנורקסיה? והאם יש הפרעה שיכולה להסביר התקפי שגעון מהסוג הזה? תודה מקרב לב.

נציב מלח גרגירים, גרגירים נחקקו בה כל רגעי הפחד, נקווים בעורה המחוספס. הרוח נושפת בעורפה אט, אט שוחקת. דמעותיה חסרות טעם מתמזגות בקיומה, מתמוססות וזולגות לים שסביב.

הלוואי והייתי יודעת. מניחה שקודם כל להתרוקן קצת,מהגועל הממלא עד אפס מקום. ואז נפגש... אני? מי זו בכלל?????

להתחלה...... אתה זוכר? אני-

שלום אודי. אני נמצאת מספר שנים בטיפול אצל אותה מטפלת, טיפול שעוזר לי אם כי יודע הרבה עליות ומורדות. בשנים האלה אני גם מנסה להיכנס להריון, ובעבר שוחחתי על כך רבות עם המטפלת שהבטיחה לי שהיא תלווה אותי בלידה, כשזאת תגיע. היום, ברוך ה' אני בחודש התשיעי להריוני ובמהלך ההריון היה לי ברור בהתאם לאותה הבטחה כי המטפלת תלווה אותי. אך לאחרונה כשדיברנו על זה, מסתבר שהיא שכחה לגמרי מהבטחתה, היא זוכרת שדיברנו על כך אך לא זוכרת את ההבטחה שלה, ולדבריה זה עלול לפגוע בהמשך הטיפול אם היא תהיה איתי בלידה. אני מרגישה פגועה כל כך שאינני רואה איך אוכל להמשיך בטיפול בלי שהיא תלווה אותי ללידה, ואחרי הפרת הבטחה משמעותית כל כך. אשמח לשמוע מה דעתך.

שלום,ותודה על הפורום. כשהייתי צעירה יותר (אזור גיל 14) היתה לי מורה שאהבתי מאד ,לאחרונה פגשתיה , ויש לי רצוןלחדש את הקשר איתה. אני דתייה ויש לציין שהיא חרדית , בגיל 14 היו לנו שיחות נפש כאלו , ויותר מאוחר הקשר נפסק עקב ששיקרתי לה בנושא מסוים.השנים חלפו , ובמפגש האחרון היא אמרה לי"תתקשרי אלי נדבר.." ואכן התקשרתי ודיברנו -במהלך השיחה היו עליות וירדות מבחינתה-היה נראה שהיא שמחה לדבר איתי מצד אחד ומצד שני מסתייגת. שאלתי היא כזו-האם כדי לחדש את הקשר? האם זה יעשה טוב לשתינו? (אני בת 29 והיא בת 42 ) אין לה ילדים אגב-היא התחתנה מאוחר ,ואני עדיין רווקה. אני מאד אוהבת לדבר איתה. מה כדי לעשות? האם לדעתך זה יכול להעיק עליה?