פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אבא שלי בנאדם מקסים אוהב ודואג,אבל לא יודע איך להתמודד עם כעס ועצבים,במיוחד על אחי בן ה20 שאובחן כבעל קליין לוין-חוסר מצברוח,שינה מרובה,דכאונות,עצבים וכו... בכל פעם כשאחי נכנס להתקף (שלוקח שבוע) אבא שלי מתעצבן,יושב בדיכי,אין לו מצברוח והוא מוציא את הכעסים על אחי... אנחנו מנסים מאוד לשכנע אותו ללכת לטיפול אבל הוא לא מוכן לשמוע בשום אופן-בטוח שהוא צודק ובטוח שטיפול זה שטויות... אמא שלי צריכה להתמודד עם שניהם ומאוד לא פשוט לה... מה אפשר לעשות? נא עזרתכם או רעיונות תודה

אודי שבוע טוב, שמחה להיות כאן. רציתי לספר משהו ולהתייעץ. אני מטופלת מזה שנים רבות אצל פסיכולוג בגלל PANIC DISORDER. בשלב מסוים בטיפול התרחשה העברה נגדית אירוטית והמטפל שלי פנה להדרכה. אנחנו עדיין "ביחד", הוא אמר לי שהוא נמשך אלי מאוד אבל לעולם לא יפר את האתיקה המקצועית. אני מאוד מתוסכלת, אני אוהבת אותו אהבה עזה ומתקשה לשבת מולו. רציתי להציע לו להפסיק את המפגשים הטיפולים ולעבור למפגשים "אחרים" ואני לא יודעת איך לעשות זאת אם בכלל. אם הוא באמת רוצה אותי, האם מבחינה אתית הוא יכול להפסיק להיות המטפל שלי ולהיות איתי במובן האירוטי? תודה על תגובתך הכנה.

אני בת 24 וחזרתי לאחרונה מחצי שנה בחו"ל, שם הייתי במערכת יחסים קרובה עם השותף שלי. אני עדין אוהבת אותו מאוד, למרות שאני יודעת שהקשר לא היה הדדי. הוא היה הקשר הראשון שלי והבחור הראשון ששכבתי איתו. אני במקור ממשפחה דתית ולכן זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי "חופשייה" לעשות כרצוני. אנחנו בקושי בקשר עכשיו, אבל אני חושבת עליו כמעט כל הזמן. אני עומדת בפני התמחות במשפטים, דבר שאני לא ממש רוצה לעשות. עבדתי באותו מקום בזמן שהייתי סטודנטית ואני מרגישה שממש רע לי שם. אני כל הזמן חושבת על לעזוב הכל. גם בלימודים אני בקושי מצליחה להתמיד, הריכוז שלי אבד ואני לא מגיעה לתוצאות להן הייתי רגילה עד עכשיו. אני מרגישה שהמשפחה שלי והחברה שבה גדלתי לוחצים עלי להישגים ולדברים מסויימים (התמחות, חתונה) שאני לא מוכנה אליהם. אני מרגישה כאילו השליטה שלי על החיים שלי נעלמת. אני רגילה לעבוד בצורה יעילה ולהצליח במה שאני עושה ועכשיו אני מנותקת. אני לא באמת מאמינה שאמצא שוב מישהו כמוהו, או שאגיע לרמה של אושר שהגעתי שהייתי בחו"ל ורחוקה מהכל. אני פוחדת מלהגיע לאבחון פסיכולוגי כי זה יכול לפגוע בהמשך העבודה שלי במקום שבו אני כעת (הם דורשים חשיפת סודיות רפואית). הציעו לי ללכת לקואצ'ינג אבל אני לא בטוחה כמה זה יכול לענות על הבעיות שלי.

איפה אתה?

אתה בטוב ?? קרה משהו ? זה שבוע שני שביום שישי אין את ההודעה הרגילה... מוזר.. אודי, נמאס לך מאיתנו ??? ...אני מתחילה לשים עלי שריון מגן... אם אתה רוצה לעזוב זה בסדר, כל אחד עושה מה שנכון לו ומתי שנכון לו.. אבל אם אתה יכול תודיע לנו הרבה זמן לפני כן..שנוכל להכין את עצמנו,שלא יהיה לנו שוק. אני שמחה שאני נפגשת היום עם אמא צביה. אני אומר לה.. ..כן, אני אתלונן עליך בפניה.. :) :( :) :( ושוב, אתה בטוב ??? הכל בסדר איתך ??? והלואי וזה רק מעומס. ומעומס טוב.. במבי.

הלוואי וההיתי יודעת בתחילת היום שהכי כדאי שהשאר במיטה.. זה היה אסון לצאת אל העולם היום. מרגישה פתאטית מהנסיון להציג דמות מתפקדת, נורמלית.. יש ימים שזה עובד לי, אכשהו יוצא דיי אמין. ויש ימים כמו היום שכל רגע אני כמו מול מראה.. רואה את עצמי באמת.. כמה ריקנית, משעממת, עילגת ומוזרה אני. בא לי להתכסות ולא לצאת לפחות עד שאשכח קצת..

הי אודי, מחכה ולא מחכה לתשובתך על ההודעה הקודמת... מתחרטת ובו זמנית מחכה. זה כאילו 'שלח נפשך על פני המים'. אולי כבר תהיה כאן רק כדי שאוכל להרגע.

אני בבית כבר 3 שבועות, לא הולכת לטיפול- שהיה עד עכשיו פעמיים בשבוע. מרגיש לי כמו הזדמנות טובה לברוח.... למרות שאנחנו בקשר במייל ובטלפון, מרגישה שהתרחקתי ממני ולא בא לי לחזור...

הי אודי, אני קוראת לפעמים בפורום ואני חייבת להגיד שאני מעריכה כל פעם מחדש את המענה שאתה נותן ואת המהירות שבה אתה עונה... כל הכבוד! (: אני סטודנטית לפסיכולוגיה (תואר ראשון) ואני רוצה להמשיך לקלינית (כמובן אם אצליח...) הבעיה היא שיש לי הפרעה דו קוטבית ואני לא יודעת אם זה יהווה איזשהו מכשול בפניי כשארצה להתקבל. יכולים לא לקבל אותי בגלל זה? פותחים את התיק הרפואי? זה עניין שנורא מטריד אותי... אבל אני מעדיפה לדעת את המציאות! עוד משהו... זומנתי למפגש קבוצתי (לפני ראיון) של כל המועמדים לקבלה לעבודת הדרכה בתחום בריאות הנפש. מה יכולים לעשות שם?

יקרה, אחרי שכתבתי על מבטי עיניים ורגרסיה..חשבתי עלייך..נזכרתי בתחושות ששיתפת מהפגישות שלך...ואני תוהה איך הולך היום? נראה לי שאת ממש מתקדמת לעבר משהו טוב ופחות כזה מאיים..האם אני צודקת? האם את יכולה לשתף? אולי לומר משהו מרגיע..יש לי תחושה שהפעם אני מחפשת משהו ממך..כי התחברתי איכשהו לתחושותייך....מיכל

ראשית, עוקבת בחום אחר האמביוולנטיות שלך שנותנת ביטוי אף בשימוש בניק אותו בחרת. אם מתאים לך, מצידי את יכולה לקרוא שורה ולהזדהות עם מיכל,אח"כ כילדת אביב ושוב כמיכל.. ואולי תיווצר איזו אינטגרציה בין השמות שבחרת ? :) קראתי את השירים הנפלאים שכתבת ברגישות כה גבוהה. כצייר המושך במכחולו בצבעים שונים.עזים,כמהים,מתגעגעים, צבעים תובעניים ,מבקשים,מתחננים,שותקים.מתרגשים, מודים, כואבים,נפעמים, מקווים.. צבעים רבים משכת במכחולך על הבד ויצרת יצירה מאוד נוגעת. תודה לך מיכל על השיתוף.. לגבי... כשאין משהו שמציף..כאילו ברגיל (לא כל כך בטוחה שיש פעמים רבות שהם "רגיל") אני מגיעה אליה, מתיישבת על הספה, חולצת נעליים, שוכבת על הספה על הצד. (לא מצליחה להבין איך אחרים שוכבים על הגב ???? מעבר להרגשת חוסר אונים טוטלי, נראה לי שמצב זה מזמין גם כאבי גב.. ) אני מניחה את הראש על הכרית שלה עליו מונחת תמיד "המפית שלי". אני מתכסה בשמיכה שלה (בד"כ עד הצוואר) ואנחנו מדברות ומדברות ובאיזשהו שלב, לא יודעת בדיוק מה קורה..אני כאילו באיזה מצב כזה. אולי כמו מדיטציה כזו ? מצב כזה של שינה/ ערות ? היפנוזה ? לא יודעת כ"כ להסביר.. לא תאמיני אבל אני מכניסה את האגודל לפה והגוף שלי כזה מתקפל לו כזה אולי כמו עובר. ויש שקט כזה המון זמן..שקט נעים כזה שלפעמים אני רוצה שיימשך לנצח.. השקט הזה הוא..לא יודעת להסביר לך ,השקט הזה זה.. רוצה אותו כל הזמן.. זה כזה... ? וזהו.. :) הצלחת להבין משהו ? :) חיבוק- במבי.

אילו מילים נוגעות..הרגישות שלך מדהימה אותי כל פעם מחדש..יש בך משהו כזה שקשה לי להסביר.. משהו בך כל כך מתחבר עם ה"אני" שלי....תודה על קבלת האמביוולנטיות, אני משגעת נראה לי את המטפלת שלי עם העליות והירידות... הצלחתי להבין..כי קרה לי משהו דומה בקטע שכתבתי על האמפתיה..כידוע לך אני בטיפול שונה משלך אין לי ספה לשכב והמבט שלה כל הזמן מולי..והפעם באמפתיה הרגשתי שהוא תקוע מולי..חודר....ואז פשוט נשכבתי על הכורסה הזוגית הזו (עם הראש בתוך הספה מקופלת מעט)....כנראה שרציתי להרגיש במצב "עוברי" או תינוקי כזה... ואחר כך ביקשתי שתפסיק כי לא יכולתי יותר.... אבל זה היה נעים בכל זאת...ואת יודעת מה קרה בבית? פשוט נשכבתי במיטה ושיחזרתי את הפגישה וכמעט.. האגודל הגיע לפה שלי ככה קרוב...לכן כתבתי את מה שכתבתי...כשהייתי קטנה מצצתי אצבע עד גיל די מאוחר...וזה מרגיע כל כך אבל היום אני לא מצליחה להגיע לרוגע שכזה....ואחרי ששלחתי לאודי נזכרתי בך..על הטיפול האנליטי שהוא שונה כל כך... תודה ששיתפת...עכשיו מה שכל כך קשה זה יהיה להתמודד עם פרידה בלתי נמנעת...והשבוע אנחנו גם לא נפגשות...קשה פי כמה.... תודה על החיבוק שולחת בחזרה...

אני מרגיש את הסוף, אודי אני לא מכיר אותך בכלל אבל אני רואה בך נקודת מוצא אחרונה אני מרגיש תחושות שאין לי דרך להעביר אותם בכתב אני זה תחושות קשות שאני לא יודע מה איך... אודי תעזור לי תגיד לי מה קורה לי,אם היית מכיר אותי היית יודע שאתה באמת הנקודת מוצא האחרונה שלי , הכל כל כך מבולבל אבל אני מניח שאני אנסה להעביר לך קצת מהבלבול למרות שגם אותו אני , כל דבר שאני עושה מרגיש לי שזה לא אני שאני חושב על דברים בעתיד זה נראה לי כמו מישהו אחר לא אני שהכל יקרה למישהו אחר ,לי לא קורה כלום , שאני עושה פעולות כמו שתייה אכילה ואני מרגיש שזה לא אני זה מישהו אחר חי את החיים שלי אני מרגיש שזה לא אני שזה לא הגוף שלי כאילו אני משהו אחר והבנאדם שעושה דברים הוא מישהו אחר לגמרי אבל אני מרגיש שאני לא קיים זה מגיע למצב שאני חושב שאפילו אם מישהו יהרוג אותי אני אחיה כי הוא יהרוג מישהו אחר , אני לא מרגיש את הדמות שהמראה מראה לי אני לא מרגיש שאני גבר או נער אני לא מרגיש כלום מזה, שמישהו קורא בשם שלי אז זה לא מרגיש שזה שלי לא הגיוני כל כך רחוק ממני. כאילו יש לי שם ? השם זה עידן,אבל לא נראה לי שקיים מישהו בשם עידן .. הזמן הוא כל כך מבולבל לי ולא הגיוני ... אני מרגיש שאני לא קיים ועידן הוא מישהו אחר , הוא לא קשור אליי,אבל אני מרגיש שההוא שמחליט דברים זה מישהו אחר .. הדקות שעוברות מרגישות לי כאילו הם לא היו קיימות .הכל נראה כל כך רחוק , מרגיש שאין לי גוף, מי יגיד לי מה קורה לי ? אודי אני ממשיך לשאול את עצמי למה ? למה אלוהים נותן לי לראות את עצמי נגמר ממש למה הוא נותן לי לראות איך אני קורס ? למה לאנשים אחרים נהיה פיצול אישיות התקפים מכל מיני סוגים דברים שמגנים עליהם ממה שהם עוברים ואני עדיין ממשיך ורואה הכל למה אודי למה הרי אני לא יכול להחזיק ? או שאולי אני משתגע ואני חושב שאין לי כלום ? אני מרגיש לא שייך לכאן , לא קשור ,בעודי מקליד לך אני מרגיש שזה לא קשור אליי.. :( אין לי צורך למות מוות אני כבר מרגיש אותו :( תעזור לי תראה שאתה מבין מה קורה לי מה אני עובר יש לי עדיין מחשבות שתקועות לי בפה אני לא יודע איך אומרים ..ןגid

.... .... ... הי, רוצה לעשות תרגיל קטן... הוא לא כ"כ קטן. (התרגיל) כתבתי לך הודעה ב 27.4 שכותרתה: סוף שבוע רגוע. חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי לתגובתך שלא הגיעה. מיכל אף היא הפנתה אותך להודעות שנשארו אדומות, מיותמות, מבוישות .ענית לה שאתה רואה..ועדיין השארת מס' הודעות מיותמות..ביניהן הודעתי שלי. זה הרגיש לי רע. מאוד !. מאוד מאוד מאוד!!! אמרתי לעצמי:"זהו, סיימת עם אודי,סיימת עם הפורום הזה, עזבי, אפילו אל תכנסי להציץ.כלום. הפורום הזה מת מבחינתך" נעלבתי.מאוד. הרגשתי גם שאתה דוחה אותי. גם לא הבנתי.. שאלתי את עצמי אם משהו בהודעה האדומה פגעה בך ? ... לא הבנתי ועדיין לא כ"כ מבינה.. אתמול קראתי את תגובתך למישהי .ובתגובתך אתה אומר לה: "זו לא פחיתות כבוד, להיפך ובהמשך :" זה בסדר לכעוס, זה בסדר להיפגע, אבל צריך להיות מסוגלים לדבר את זה ולא "להתנהג" את זה. אם צריך - תהיי את זו שיוזמת את השיחה..." החלטתי לנסות וליישם את מה שהצעת לה. נ.ב בשבועיים האחרונים התאמנתי גם עם אמא צביה אימון בסגנון דומה. זה לא קל... במבי.

הי אודי. "החלטתי" ללכת לטיפול. ואני כותבת במרכאות מכיוון... שמיד אחרי שהחלטתי, שבו ותקפו אותי הספקות . התחושה שאולי בעצם אין לי בשביל מה ללכת. לא שאני חושבת שמלכתחילה לא הייתה לי שום סיבה, אלא שבתקופות שבהן אני מרגישה יותר טוב, קצת קשה להרגיש אותה .וללכת לטיפול – בשבילי, זה כמו לצלול לתוך בור, שאני תוהה אם נכון לעשות את זה או שאני מכניסה את עצמי למשהו שאולי אני כבר בדרך לצאת ממנו. וזה גם... להפוך למוחשי משהו שהוא כבר המון זמן חי רק בתוך הראש שלי .. פתאום כשדיברתי אפילו רק מעט על זה ועל המחשבה ללכת לטיפול... זה כל כך השתנה לי, כשביטאתי את זה בקול... התחושות כאילו נעלמו ואלו היו מילים ריקות... (אני מקווה שזה מובן מה שאני אומרת כאן...) אנסה לתת קצת יותר רקע... וזה אולי יהיה בשבילי גם אימון כי שאלתי את עצמי פתאום...מה אומר בפגישה הראשונה, פתאום הרגיש לי שאין לי שום דבר לומר. (זה כמובן ממש חלקי.)אפשר להגיד פחות או יותר שהנושא הכללי הוא חוסר ביטחון עצמי. אני מרגישה שזה משהו שמלווה אותי כבר הרבה שנים, (או אולי מאז ומעולם.) אפשר לדבר על השלכות "רגילות" יותר של הנושא, אך לאורך השנים הצטרפו גם כל מיני 'תופעות' שהן יותר חריגות (בעיניי). הבולטת שבהם היא הנטייה לאנשים סמכותיים, אחראים עליי, הרצון שהם יאהבו אותי, יעריכו אותי– וירחמו עליי. זה משהו שמלווה אותי לאורך כמה שנים בצורה כזו או אחרת, כלפי אדם זה או אחר. בהמשך נוספה גם תופעה של דמיונות – אני נוטה לדמיין בראש כל מיני סיטואציות שבהן למשל - קורה לי משהו רע, ואדם מסוים נמצא שם, ורואה אותי במצב הזה , ומרחם עליי, או מעריך אותי, את ההתמודדות שלי, וכו'. אני לפעמים שוקעת בדמיונות האלו . כאילו נמשכת לשם מתוך המציאות. קשה לי עם קשרים חברתיים – לוקח לי תמיד הרבה זמן עד שנוצרים קשרים במקומות חדשים , אני נמנעת הרבה פעמים מלדבר מתוך מבוכה, וכל הזמן כל הזמן מרגישה שמסתכלים עליי, חושבת מה חושבים עליי... ואני מרגישה כאילו הרבה קשרים שלי עם אנשים שחשובים לי נכשלו ואני לא מצליחה לתקן את זה. אני מרגישה לאחרונה כאילו אני משעממת, אין לי מה לומר על שום דבר.. אני נמנעת לפעמים מלעשות כל מיני דברים בגלל חששות, ונמנעת מלנסות דברים חדשים כי אני חושבת שלא אצליח... כאילו כל הזמן מכווצת וחוששת במקום להיות רגועה רפויה זורמת... מצד שני ... בתקופה האחרונה אני מרגישה קצת יותר טוב וזה קצת מבלבל, לפעמים לחוות את זה כל כך באינטנסיביות ולפעמים כמעט ולא. יש בי צד שהוא ממש לא כזה, אנשים שאני מרגישה בנוח איתם וגם לפעמים מרגישה יותר בנוח באופן כללי, עושה דברים, מרגישה סיפוק... ועכשיו אני קצת בתקופה כזו. אז פתאום לחשוב עכשיו על טיפול זה נראה לי קצת הזוי, לא שייך, מה אני יגיד בכלל וגם אולי לא צריך... אני חוזרת למה שכתבתי באחת ההודעות שלי שזה כאילו שיש שתי אני. כי זה ממש כך יש את האני המתפקדת המתקדמת העושה דברים ומרוצה ויש בתוכה לפעמים מין משהו אחר...ונגיד עכשיו כשאני קוראת שוב את מה שכתבתי אז משהו בי מתנגד לא זה לא אני באמת. אבל זה כן קצת אני... בקיצור...זהו, אני מקווה שלמרות שזה ארוך... תוכל להתייחס לחלק מהנקודות שהעליתי... להגיד לי מה אתה שומע מזה..או משהו.. זה חשוב לי. (אני לא רוצה שתחרוץ את גורלי.. גם כשכתבתי את זה לא התכוונתי לזה באמת.. ) (אם מישהו מהמשתתפים פה בפורום.. יש לו משהו לומר לי, מניסיון אישי בטיפול או משהו כזה.. או סתם מחשבה.. אולי זה יעזור) בשבילי להעלות את ההודעה הזאת עכשיו...זה כאילו להתפשט כאן. והרבה סיכויים שאתחרט על כך אחר כך. אבל. עייפתי מללכת מסביב. תודה רבה..

מה יכולה להיות הסיבה, שמטפל מתעקש על פעמיים בשבוע ולא מסכים לפעם אחת?..פרט לראית הקושי של המטופל..יכול להיות שיש פה גם קושי של המטפל? פחד? או משהו אחר? ומה השיקול העיקרי/השכיח במספר פעמים מוגדל?..אתה יכול לומר אודי..איזה גורמים אתה מחשיב בהחלטה על תדירות המפגשים?.. תודה..

אולי כי רציתי תשובה יותר כללית..אולי כי חוששת מהתשובה.. אבל כן..אעשה זאת..תודה.. טוב שאתה כאן! הפחד הארור..לא יכולה איתו יותר.. תודה אודי.. אתה הרבה פעמים מאפשר לי לנשום.. מפשט את הדברים.. מרגיע! תודה.

מאד מתוסכלת..מרגישה כמו הילד הקטן שבפרסומת..ששואל 'למה'..למה צריך פעמיים..כי זה מה שצריך..למה? כי זה מה שאת צריכה..למה? כי את צריכה מרווחים קצרים..למה?..כי לא תחזיקי מעמד עם פעם אחת.. ל מ ה ???!!! אודי..אולי אני חולה ולא רוצים להגיד לי??...

באמצע הלילה התעוררתי מתוך הרגשה שיש רעידת אדמה חזקה מאוד, כשהבנתי שאין נרגעתי בהדרגתיות ונרדמתי שוב. זה היה מבהיל נורא, לא זוכרת שזה הופיע בחלום, אלא הרגשתי כאילו הכל זז נורא חזק וההיתי בחרדה. האם זה סימן למשהו?

זה היה מאד אמיתי. מפחיד.

wedqe

אודי יקר, כך הרגשתי בפגישה שהייתה משמעותית מאוד.... אין אחר לשתף חוץ ממנה וממך בתחושות כאלה...בקשר שנוצר איתה...ולכן זה מה שאולי אאבד כשנפרד....את הקשר, את החמלה והאמפתיה... מבטי עיניים עיניים חומלות אך כה חודרות לתוכה, עיניים שהיו כאן, מזמן, אך לא קלטה, מבטן לא מש מעברה, מבטן לא נדם, עיניים של דמות מלווה, תומכת, עיניים שראו אותה מרחוק ומקרוב, עיניים בוגרות, שקולות, רגועות, אינן פוחדות למראה המכאוב..... צמרמורת עברה בנפשה הסוערת, עת חדרה לליבה רוח אמפתיה חיוורת, קרוב כה קרוב, מרחק סנטימטר, רועדת, מי זו שלתוכה נכנסת? אמפתיה שותקת, בוחנת נפעמת, לעת ערב נפתח צוהר קטן, אל עבר הטוב אל עבר החמלה שישנו ותמיד היה ראוי לאהבה....... רגרסיה להתחפר בתוך שמיכת הילדות, לחזור בזמן לאחור, לחלום... להתכנס בתוכה, למצוא את אושרה, למחוק את עברה שמחק את הרגע, להתכנס בשמיכת הילדות הרכה, ילדה קטנה בתוך שמיכה עוטפת, בתוך שמיכה תומכת, בתוך ענן לבן, בתוך חלום ישן לשוב אל ילדות רחוקה לשכוח את הזמן את האגודל להביא קרוב, וכך את הקטנה שבה לאהוב......

תודה על התגובה...גם היא חושבת שאני כותבת יפה...פעם חשבתי שהכתיבה נוראית והתכנים גם ופחדתי שיראו אז זרקתי לפח כל שיר שכתבתי...וחברה שראתה ועזרה לי אספה אותם...היום אני שומרת עליהם ושולחת למטפלת גם..מכיוון שתמיד אמא שלי פתחה מגירות,יומנים כל פרטיות לא ממש הייתה..אז הכתיבה הייתה חשאית..כתיבה ברמזים וכו' שעד היום זה די דומה...וזרקתי המון...היום זה נשמר יותר...ולשמוע שזה יפה זה גורם לי לחייך...ולחשוב שאולי יש בזה משהו יפה...תודה רבה...

לאחרונה התחילו אצלי בעיות קשות עם ההורים, יותר מתמיד. העזתי להתעמת ולהגיד להם מה שאני חושבת וזה ירד לפסים מאוד מכוערים של צעקות והשפלות מצידם בעיקר מצד האבא שתמיד היה מאיים יותר. מצד שני קשה לי גם להתעלם מהם ולא לדבר איתם בכל זאת אנחנו חיים באותו בית וכאדם אוהב אדם זה קשה לי. כמו כן יש לי כל מיני פחדים חברתיים ופוביות למיניהן- שיגעו בי, שיצחקו עלי, שירביצו לי, בלי שום קשר למציאות, כשאני נלחצת סתם ופוגעת בעצמי ובפני כבר ניהיו פצעים מרובים מהלחץ. מה לעשות ואיך להמשיך לחיות? מיטל

ההודעה של "שימרו על עצמכם" שמרתי...מכל משמר...פתאום יש חמלה לעצמי...ואני חולמת על זה..חלמתי על תינוקת כזו שחייכה אליי שהחזקתי אותה, שהצלתי אותה ממשהו..לא אפרט כי אתה לא מכיר הכל...ומוזר לי...והנה האמפתיה הזאת...וזה לא אידיאלי לעזוב את הטיפול אבל אעשה זאת...מקווה שאוכל שיהיה לי כוחות...שאשמור על עצמי...לפעמים אנו אומרים מילים ולא יודעים איפה זה נוגע...אז שתדע שהעיקביות שלך והמילים "תשמרו על עצמכם" חשובות כל כך...תודה לך

שלום אני נשואה + 2 נשואה לרוב באושר ויש לנו זוגיות טובה בדרכ ללא מריבות אני בחורה שלא אוהבת לריב, אם יש בעלי יוצא או הולך לעסוק בתחביביו אני אומרת לו להנות וכו...לא אישה "קרציה". אוהבת את המרחב שלי וגם נותנת לו אותו הדבר. כרגע מצבנו הכספי די קשה אבל אנחנו ככה כבר כמה שנים כמו רוב זוגות הצעירים אנו במינוסים ולקחנו הלוואות . בעלי מאוד לאר'ג ואף פעם לא הגביל אותי. לפני כמה ימים היה יום שישי והוא היה בעבודה. אני פגשתי חברה והיא הציעה לי לבוא לטייל איתה ומאוד רציתי ולכן התקשרתי לבעלי שיצא שעה קודם מהעבודה ויוציא את הילדים מהגן. בעלי התעצבן אמר לי אל תלכי למה עכשיו.... ואת מוציאה אותי מהעבודה... אמרתי לו חד פעמי... אכן הוא אסף אותם ובינתים קניתי לי בגדים בסכום של 400 שח. כאשר חזרתי הביתה הוא צעק עלי שבזבזתי גם בשבוע שעבר ושאני חצופה וכו... התעצבנתי מאוד ואת כל השמחה שהייתה בי טרח להוריד. אחכ נסענו להורים שלי לארוחת ערב שם אמר להורי שאני מבזבזת והוא עובד ואז התחלתי לבכות ולהתעצבן עליו.הלכנו הביתה התווכחנו בדרך חזור. יום למחרת קמנו אמרתי לו בוא ניקח את הילדים לטייל הוא אמר שאיתי לא הולך לשום מקום ולקחתי את הרגליים שלי השארתי לו את הילדים הכנתי להם תיק שיקח אותם לטייל ואז להורים שלו והלכתי לים המלח עם המשפחה שלי. כשיצאתי מדלת הבית הוא זרק עלי כרית ואמר לי תעופי מפה , ליד הילדים זה היה וא ז במשך שעתיים חייג אלי לטלפון וקילל אותי ונתן לילדים לחייג אלי. יום לפני בערב הבן שלי ביקש ארטיק ואמרתי לו שאין. זה היה בערב ואמרתי לו אכלת מספיק להיום. כשבעלי שמע את זה אמר לו בוא תראה איך אמא שלך שקרנית והראה לו את הארטיקים (בני בן 4) צעקתי על בעלי ואמרתי לו שצריך להתבייש שזה מה שעושה לילד. כשחזרתי מהים רבנו והוא ממש השתמש בקללות ושפך עלי בקבוק מים. ביום יום הוא בן אדם רגוע מאוד ואנחנו מתווכחים אולי פעם בשנה... אבל שיש לנו מריבות גדולות הוא ממש מקלל. פניתי אתמול לאבא שלו וסיפרתי לו את הכול ואמרתי לו שידבר עם הבן שלו ואבא שלו התקשר אליו ושאל אותו אם יש לנו בעיות כלכליות וכו... ובעלי שהתעצבן אמר מי דיבר איתך ? אשתי? אבא שלו הכחיש ולא אמר לו. אני דווקא רציתי שיגיד לו ששיתפתי אותו אך אביו טוען שבעלי רק יתעצבן יותר. מה עלי לעשות? אנחנו 4 ימים לא מדברים בחיים לא קרה לנו מצב כזה ואם קורה שאנחנו לא מדברים תמיד אני באה ומשלימה ומדברת על הדברים יותר והיום אני מרגישה שלא מגיע לו שאני שאת שאיזום בכלל שיחה............אני עצבנית ופגועה ממנו מאוד. מאתמול הוא עם שלשלולים ונשאר בבית חולה. לפי דעתי זה מעצבים... מה עלי לעשות? האם שוב אוריד מכבודי ואני אדבר איתו ואסדר את העניינים? מה לגבי הקללות והמים ששפך וזה שאמר לבני שאימו שקרנית???????????מחכה לתשובה מהירה תודה.

הבת שלי בת שנייה ילדה מפותחת לגילה (דיבור התפתחות מוטורית). לאחרונה שמנו לב שהיא מודעת לכל נושא הפיפי קקי - כל פעם שעושה מודיעה לנו וממהרתת להחליף ולכן החלטנו להוריד את החיתולים, ובשילוב אנחנו מספרים לה ספר בנושא...ומדברים על זה הרבה. היא אומרת כל הזמן שהיא ע ושה פיפי בסיר או בשרותים.... היא שמחה בכך מאוד ולא רוצה את החיתול בחזרה. אבל מצד שני כבר חמישה ימים שהיא מתאפקת לפיפי וקקי ככל יכולתה....ולא הצלחנו להגיע לפעם אחת שבה ישבה על הסיר ועשתה.... נרהא שהיא ממש סובלת (בבוקר קמה וכל הזמן אומרת פיפי פיפי ולא רוצה לשבת...עד שכבר לא יכולה וברוח לה....מצד שני בלילה הראשון והשני עשתה פיפי במיטה ועכשיו כבר לא עושה) היום חיכינו בבוקר שתגיע לשלב שכבר בורח ואז הושבנוא ותה על הסיר שתתלהב שזה יוצא לסיר....פעם לפיפי ופעם לקקי.... היא התלהבה אבל קשה להחזיק אותה לשבת על הסיר יותר מכמה שניות.... מה עושים?איך משיכים מכאן?

ערב טוב אני אנסה לספר בקצרה את הרקע ולמה אני פונה במשך כל ילדותי עד גיל מאוחר היתי עדה לאלימות פיזית ומינית מצד שני האחים הגדולים שלי, בנוסף הוריי הכחישו ואבא שלי היה בנוסף משפיל אותי כל הזמן, מרביץ לי וגורם לי להרגיש שאני לא שווה כלום כיום אני בת 30, ולפני כמה שנים היה לי קשר עם מישהו שהתברר שהיה אלים, למזלי אני זיהיתי את הקוים האדומים לפני שהוא הרים יד אבל לצערי הוא עשה לי פגיעה נפשית מאוד גדולה בכך שהיה סוגר אותי נפשית ופיזית ולמעשה מתנהג אלי כמו שאבי היה מתנהג כיום אני נמצאת בזוגיות אבל מאז אותה זוגיות שהיתה למעשה לפני 7 שנים בערך אני לא מצליחה להיות בשקט נפשי, אני כל הזמן עצבנית ושמתי לב שאני כל הזמן חרדה שיחדרו לשטח הפרטי שלי אני לא רוצה לאבד את בן זוגי אבל יש לי התקפות עצבים על הדברים הכי קטנים, והיתי רוצה לדעת מה לעשות כי אני כבר לא מצליחה יותר אני מודה לכם מקרב לב מקווה שאוכל לקבל תשובה

ffdOr

כי משומה יצא שם משהו באנגלית "ffdOr" אבל כתבתי שם המון ואין לי מושג למה רק הכותרת נשארה כמו שהיא

מרגישה היום קצת כמו כלום מין כלום מהלך כמו צמח תלוש, מרחף בחלל בלי שורשים ובלייכולת להצמיח ענפים חדשים ובכל זאת, ממשיך וממשיך להיות כאן... לחלוף בתוך אנשים, מקומות, זמנים מבלי להשתנות

לא יודעת למה שוב אני מפנה אותך..אולי כי זה צורם לי בעין? וגם טאלוש..תסביר לה בבקשה שלא תסכן את עצמה...קשה לי לראות כאלה הודעות...סליחה על ההתערבות...

אודי וכל מי שקורא! אני שנתיים בטיפול, לא האמנתי שזה יקרה אי פעם, שנאתי את עצמי, לא יכולתי לקבל אמפתיה, לא האמנתי הרגשתי תקועה המון זמן..אבל זה הגיע... כשהתחלתי להאמין, זה קרה!!!! אתמול היה השיא, הרגשתי כזו אמפתיה וכזה חום ממנה והבנה...ולראשונה זה היה גם נעים!!!לא כל כך ידעתי מה לעשות עם עצמי ופתאום בקשתי שתפסיק להסתכל עליי ככה באמפתיה כי זה חדר כל כך..... דברנו על זה..כן כן הנושא המפחיד והקשה שלי...שאני חייבת לסגור..אוף אודי אחרות מדברות בכזאת פתיחות כאילו שזה כלום..אבל בשבילי זה קשה מדיי מבין? אני מדברת ברמזים כי אמא שלי תמיד פתחה מגירות, הציצה בשירים שלי, ביומנים והאמון באדם פג...וגם זה שהיא רושמת עליי קשה מדיי, אולי מישהוא יבוא ויקרא? וגם השירים שלי ברמזים... אבל יש תקווה, כלומר אתמול הרגשתי כל כך קרוב,"נמרחתי" על הכורסה שלה ממש כמו ילדה קטנה עם הפנים לתוך הכורסה...זאת מין כורסא זוגית כזו...בכל אופן רציתי לשתף שהאמפתיה שהיא הפגינה חדרה עד כדי כך שלא יכולתי שהיא תסתכל עליי יותר למרות שרציתי להרגיש ככה מזמן... והיא כאילו כיוונה שאני צריכה לדבר על זה..כאילו איתו על זה..אוף קשה לי להגיד על מה ומי...ונפגעתי ממנה שהיא חשבה שצריך לדבר על זה איתו..עברו יותר מ30 שנה!!! זה המון..אי אפשר מבין? היא אמרה שאני יעשה מה שאני חושבת אבל הרגשתי מה היא רוצה שיהיה..לא רוצה לרצות אותה ולעשות זאת...שלא תכריח...אבל בכל זאת, אמפתיה שכזאת...אז למה נפגעתי? כמעט ועזבתי באמצע...אבל שמחה שנשארתי כל הפגישה...היא הבינה מיד שנפגעתי..מדהים... איך אפרד????זה עומד על הפרק ככה כל הזמן..יו.. אמפתיה..פעם נראתה לי מילה לאחרים...היום קיבלה משמעות!!! תאמינו חברים יש דבר כזה אמפתיה והיא אמיתית גם למטפלים יש אכפתיות ורגש אלינו אפילו אם אנחנו חושבים שזה בגלל התפקיד או רק לאותה שעה וכו'....אמפתיה אח...מילה כלבבי.... אודי, אתה מאמין בלשוחח ולפתוח דברים גם אם עבר מלא זמן? מה נשיג בזה? האם ארוויח את מה שהפסדתי כל השנים?? מה דעתך?לא מאמינה.....אוף.....לא יכולה לספר לך.נפתחתי כבר המון... סליחה על האריכות בדברים....וכל כך תודה שאתה פה להקשיב... חוזרת לשם הישן שלי פה..יותר בטוח איתו...מיכל (שלמה יותר?)

שלום כשהייתי נערה הייתי נמשכת לבן דוד שלי וכבר אז הייתי מרגישה מובכת מזה. היום כשאני נזכרת בזה אני מרגישה שזה חולני וזה גורם לי אי נחת רב. האם משיכה שכזו יכולה לקרות או שזה מן סטיה? תודה

שלום, אני בת 26 ומזה חיה עם חבר שלי שאותו אני מאד אוהבת.. וטוב לנו יחד, משהו שקורה לי לאחרונה אני מרגישה ניתוקים מאד חזקים עד כדי מצב שאני לא יודעת מי אני ומה קורה סביבי לכמה שניות. אני עברתי דיי הרבה בחיים כולל הטרדות מיניות קשות ודיכאון של 4 שנים שהייתי קטנה, אני מרגישה שיש בתוכי "כאילו" אדם אחר שהוא לא אני והוא בן שכאילוהוא המגננה שלי מפני המון דברים.. אף פעם לא היה לי דבר כזה.. אני מפחדת.. הייתי אצל פסיכיאטר לאבחנה כי חשבו שיש לי אוסידי או פוסט טראומה בהתחלה, אך ע"יי אבחנה הפסיכיאטר אמר שנוצר לי חוסר ביטחון של שנים ודמוי עצמי נמוך ועקב מה שעברתי זה לא הכי תרם לי, ושיש לי מגננות שיוצאות במצבי לחץ ואז חוזרת לעצמי.. אשמח לתשובה:)

כי הפעם זה יותר מופשט לגביי מה שקורה לי.. ניסיתי להסביר לך קצת יותר שתוכל יותר להבין.. אני פשוט לא עצמי כאילו משהו משתלט עליי ואני אדם אחר

אני אם לילד בן שנתיים וחצי וילד בן חמש. בחודש דצמבר עברנו דירה לבית חדש שנבנה בסמוך לביתנו הקודם. בסמיכות למעבר, החלו אצל בני הקטן יותר פחדיםף שהחריפו בשבועיים האחרונים ונעשו אף "היסטריים".זה מתבטא בעיקר בלילה, אז הוא לא מוכן לישון במיטתו רק במיטה עם אחיו הגדול (שלא תמיד מסכים..) בוכה בהיסטריה ואומר כל הזמן "אני מפחד". פעם זה מהחושך, פעם מכלב שנובח ופעם ממוסיקה עמומה של שכנים (שממש בקושי שומעים). בשעות היום הוא מפחד מרעשים (מכונית שעוברת, קול של חיה) וכל הזמן ערני אליהם ושואל "מה זה הרעש הזה". אם אני נכמסת לשירותים והוא איתי לבד (בלי אבא שלו) הוא אומר שהטרקטור או הבובה מפחדים ואני מציעה לו לבוא איתם ליד הדלת לחכות לי. אם אני מפעילה מיקסר-אותו עניין. משתמש במנגנון של שלכת הפחד על מישהו אחר (שאני יודעת שזה טבעי אך רוצה לבטא שזה לא מוקצן).אני יודעת שזה גיל שמתהווים פחדים אך בלילות לוקח לו המון זמן ובכי עד שהוא נרדם (אני לא עוזבת אותו לבכות, והוא מחזיק פטיש שאוהב או כלי אחר לגרש את מי שמפחיד אבל שוב-לוקח זמן עד שזה עובד והוא נרגע).שאלתי היא- האם זה קשור למעבר דירה? האם זה טבעי? האם יש צורך לפנות לטיפול? לא הייתי רוצה שזה יחמיר יותר ויפגע לו בביטחון ובשלמות הנפשית. תודה רבה, ביחי.

היי אני בן 27 נשוי כ4שנים אני בחור חרוץ ומלא אנרגיה והתרגלתי לעבוד אף 280 שעות בחודש זה היה עד לפני שנתיים אף הייה לי עסק בתחילת דרכו . אך לפני שנתיים עברתי תאונת דרכים ולאחר התאונה הכול התיחל לדעוך תוך שבוע התחיל אצלי לחץ דם הלכתי ושמנתי ולאחר כשבועיים מהתאונה היה לי חשש לאירוע מוחי לאחר שנה של סבל וכאב התברר אצלי 2 פרצות בצוואר ועברתי ניתוח צווארי עם קיבוע חוליות , והמצב הול ומשתפר לאט לאט לאחר הניתוח אך בזמן האחרון הכאבים חזרו אומנם לא באותה רמה ישנו חשש שאני יעבור עוד ניתוח אני בקושי עובד וכמעט ולא ישן הזוגיות שלי גם נפגעת מכל הסיפר אני מוצא את עצמי מסתבך בתוך עצמי חושב ללא הפסקה ואני מרגיש שאני לפעמים קולט את עצמי זמן מה כבוהה סתם ללא סיבה מעל חצי שעה בלי להרגיש בכלום כאבים תוקפים אותי כל הזמן ותחושה של איבוד שליטה עצמית לפעמים אינני יודע מה לעשות ולאן לפנות לעזרה. המצב הכלכלי שלי לא מזהיר במיוחד מה אתה ממליץ

שמחה שחזרת..בכל פעם בדקתי אם אתה פה.. למרות שלא חיכיתי לאיזושהי תשובה.. אין לי מנוחה..כל הזמן מחשבות מטרידות..יכולה להתעורר בלילה עם דפיקות לב ועצבנות על דברים שקרו.. ביממה האחרונה או .. בהסטוריה הרחוקה...אבל.. מצד שני מרגישה שנפתח בי איזה סכר בטיפול.. ולא מפסיקה לדבר..ממש מחלת "דברת"..- יש כזה דבר??והיא כמעט ולא מדברת.. וזה נמשך כבר כמעט שנה.. וכאשר מעלה את הבעיה.. לעיתים היא לא מסכימה שהנושאים לא חשובים ולעיתים היא טוענת שזה כנראה מה שאני זקוקה לו (לדבר בלי הפסקה???!) ואני מרגישה בזבוז זמן וכסף..כי יכולה לכתוב או לדבר לעצמי באותה מידה..וכל פעם מבטיחה לעצמי שהפעם שולטת ולא גולשת לפרטים ולנושאים לא חשובים.. ונכשלת!!!!!.. ויוצאת נורא מ ת ו ס כ ל ת, ריקה ומתביישת בעצמי . ואז מתעורר בי הספק אם בכלל צריכה טיפול..כי הרי פתאום נעשיתי כאילו משוחררת.. והטיפול עצמו נעשה בעייתי, כי משקיעה בו המון זמן נסיעות וכספים . אבל לא מצליחה להשתפר.. ורק נעשית יותר תלותית וילדותית.. ואולי הקושי להשקיע הוא סימן שצריך להפסיק טיפול, כי בעבר - בכל השנים הארוכות לא הפריעה לי - ההוצאה הכספית האדירה שאולי אם לא היתה, היה לי היום בית משלי?? וברור לי אודי שצריכה לדון על זה איתה בטיפול.. אבל מבקשת בכל זאת, ממך תשובות עקרוניות לשאלות שהעליתי.. וגם יש סיכוי ששוב בפגישה הבאה, אדבר על הדברים האחרונים שבוערים בי ולא אצליח להגיע לזה וגם רוצה לדעת מה דעתך אם אפשר? אוף מרגישה שטובעת במילים של עצמי..אודי?.. סליחה על ההצפה..

תודה על תשובתך הכה מהירה. חוץ מרגשות אשם.. אני מתה מפחד! שזה לא יעבור.. ושאהיה טיפוס אגוצנטרי ששקוע כל הזמן בדיבור של עצמו על עצמו ושאנשים יתרחקו ממני..כי זה נמשך כל כך הרבה זמן וזה הפך למחלה כרונית ממש.. וחוץ מזה..אולי זה נשמע טיפשי..אבל באמת חשבתי..שמי שלא הפריעו לו קודם דברים מסויימים בטיפול (טרחה,כסף וזמן) כי כנראה היה באמת זקוק ועכשיו הם כן מפריעים לו- זה יכול להצביע על כך שכבר אין לו צורך בטיפול.. אתה חושב שזה יכול להיות סימן חיובי?

אודי יקר, אני מרגישה שאתה מרגיש צורך להתנצל שלא היית למרות שהבטחת ואני רוצה לספר לך שלי יצא משהו חיובי מזה...שלראשונה בפורם הזה הרגשתי וידעתי שתחזור...לא יודעת להסביר אבל הרגשתי ביטחון כזה...סוף כל סוף..זה גם קורה לי בטיפול שפתאום אני יודעת שהיא איתי גם כשהיא לא ואז יותר קל לא להציף אותה בקשר בין הפגישות...אולי למדתי משהו??? אני חושבת שזה נהדר, לא? ואיכשהו ידעתי שאתה בסדר...

היי.. קצת חדש פה, אז קשיי ההסתגלות יחלפו עם הזמן. אספר קצת על עצמי. אני חושב שהספתקתי דיי הרבה דברים עד היותי בן 30. אני רואה חשבון במקצועי, עובד במקום עבודה מכובד ומשתכר יפה. אני אוטוטו בן 30.. ולאחרונה אני קצת סובל מדכאון,אם זה לא מונח גדול מידי, שבא והולך.. חוסר סבלנות לכלום, שתית אלכוהול בערבים, מתוך רצון להתנתקות ושחרור המוח.. לאחרונה, מכיוון שאין לי שום דבר מיוחד לחזור בשבילו הביתה כמו לימודים, או משהו דומה, המצב קצת מביש.. לאחרונה, אחרי תקופה ארוכה של סטוצים, החלטתי לרצות זוגיות בכל נפשי, ולשים סוף לעידן הרווקות, לפחות לנסות. אולם אהבה.. מילה קשה.. המונח המפגר, של מי שאתה רוצה, אינו רוצה אותך, ומי שרוצה אותך, אינך רוצה אותו- תוקף אותי כל פעם מחדש. אני מוצא עצמי נכנס לקשרים בנאליים, וללא עתיד. נשאר בהם כי אין לי דבר אחר ביד... עד שאני מכיר מישהי שאני מוצא אותה כראויה להיות "אם ילדי" , משהו משתבש בדרך.. וזה פוגע בי. אולי לא כלפי חוץ, אבל זה על אבן שנבנת מסביב ללב, והופכת אותי לאטום... קצת שיבשתי את רצף הדברים, אך מהות הפניה שלי, היא עצבות שממלאת את חדרי ליבי.. הרצון להיות עם עצמי, או בריגושים זולים ומהירים... אשמח לתגובה, איך יוצאים מזה, איך עוברים את משבר גיל 30 שכה מתעתע בי, איך לא לוקחים ללב... ואיך, יוצאים מהדכאון הזה... תודה.

שלום לפני השאלות שלי אני אספר משהו ... אני בת 21 , עד גיל 11 הייתי ילדה חברותית , דברנית , אוהבת לצאת . והיום אני בדיוק ההיפך , ביישנית , לא מדברת ולא יוצאת . אם יש לי מחשבה למה שיכול היה לגרום את זה הוא מקרה שקרה לי בגיל 11 או 12 . אני ובן דוד שלי שהיינו החברים הכי טובים יום אחד שכבנו . אני לא יודעת אם זה קשור . כמה שנים אחרי זה הוא היה צוחק עליי בארוחות משפחתיות ולא היינו מדברים בכלל . רציתי לדעת האם ההתנהגות שלי היום , קשורה למה שקרה . וגם אני חושבת לפעמים שזה לא קרה וסתם דמיינתי , לא דיברתי איתו על זה ואני לא יודעת אם הוא זוכר . אשמח לתשובה , תודה

היי, שמי קרני ואני בת 26 ואני חיה עם בן הזוג שלי אנו תקופה ארוכה יחד, חשבו שיש לי ocd עקב מחשבות טורדניות שהופיעו בקשר אך הייתי אצל פסיכיאטר מומחה ואובחנתי ללא ocd אלא חוסר ביטחון ודימוי עצמי נמוך של שנים מגיל צעיר וכו". קורה לי משהו מאד מוזר במערכת זוגית לאחרונה אני מרגישה שאני מנותקת מעצמי ברמות חזקות של ממש לא יודעת מי אני ולא מרגישה את עצמי.. מה זה?

סף הלחץ שלי בשלב הזה של החיים הוא מאוד גבוה. אני סטודנטית ומאוד קשה לי בלימודים ובחיים. בן הזוג שלי עובר גם הוא דברים קשים. יש רגעים שאנחנו מחזקים זה את זה אבל יש רגעים שבו הוא דורש ממני ואני מרגישה שאני לא יכולה לענות לדרישות ומגיעה למצב שאני ממש לא מרגישה טוב כואב לי הלב אני מרגישה ממש רע ואני מקיאה! הוא מלחיץ אותי. הוא לא מתכוון. אבל הרבה פעמים אני חושבת שאנחנו כנראה לא מתאימים... בשבוע האחרון לא דיברנו אבל ביום העצמאות כשהרגשתי שזה באמת נגמר לא הפסקתי לבכות. רק בעוד 3 חודשים אני מתכוונת להתחיל שיחות אצל פסיכולוג. אני צריכה את חוות הדעת המקצועית בקשר למצב הזה בזמן הזה. תודה רבה מראש.

כשהוא מדבר על האקסית שלו ישר נהיית לי בחילה ואני מקיאה. יש גם לחץ מהמבחנים הקשים אבל לא ברמה כזאת של יחס ישיר. בזמן האחרון הוא מטפל באמא שלו חולת סרטן השד והחליט גם להרשם לפסיכומטרי.. כשאני עוברת את הסמסטר הכי עמוס וקריטי בתואר. יום לפני מבחן כשאמרתי לו שאני לא יכולה לעזור לו במשהו כי אני צריכה להתכונן הוא שתק ואיחלתי לשנינו בהצלחה כשהוא בתגובה אמר בהצלחה לאמא שלי שעוברת ניתוח.. אני מרגישה שאני לא מסוגלת להכיל את זה, אותו. הלימודים הקשים ולא משתלבים עם החיים האלה שהם לא קלים. הוא מאוד שונה ממני. הוא יותר קליל. הוא לא מתכוון לפגוע בי אבל הוא מאכיל אותי סרטים ולוקח לי הרבה זמן להרגע, ואין לי זמן. אחרי שהוא כתב לי בהצלחה לאמא שלי היא עוברת ניתוח במקום להתכונן למבחן הרגשתי רע והתקשרתי כשהוא בתגובה אמר לי שזה ניתוח קטן. הלימודים מאוד חשובים וקריטיים. אבל מה לעשות? לוותר על אהבה שמצאתי. להמשיך לסבול?

.... ימים לא פשוטים במדינה. יום הזכרון הלאומי..חגיגות יום העצמאות.. לא קל.. גם פה בפורום עם זכרונות מורכבים.. אודי שתופס אצלנו בלב מקום לא קטן. הרבה הכרת הטוב, חום וקרבה ..כן..וגם אמון... הסתכלתי על ההודעה ההיא שכתבת ביום שלישי.. רביעי בבוקר עבר..גם רביעי בערב. גם הלילה.ואפילו כבר חמישי חלף. ו..כלום.. והגענו לשישי.. ועדיין לא מופיעה ההודעה האדומה של שישי..ההיא ה"רגילה". זה חסר לי. חסר מאוד... אני יודעת שאתה יש ! אני לא כל כך דואגת.. רק קצת.. אני כועסת. למרות שאני יודעת שאתה לא חייב לנו מאומה. ובכל זאת הלב מרגיש כעס.. מזכיר לי את המשפט הנצחי של אבא שלי :"אסור להאמין לאף אחד." גם המשפט של אמא שלי מתקתק לי באוזן :"צריך להתרחק מאנשים כמו מאש." אני יודעת שהדיבורים שלהם נבעו ונובעים ממצוקותיהם .. אני גם יודעת שאני כותבת עכשיו ממצוקתי שלי.. :( למה אודי, למה ????????????????????????????????? כשאין את ההודעות "הרגילות" שלך משהו בי מתחרפן. לגמרי. אין לי רצפה אודי :(( אני צריכה להעתיק את מילותיך .בשבילי. אז הנה: " שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע שלנו, נוחו היטב ואיספו כוחות. נשוב וניפגש ביום ראשון. שמרו על עצמכם" . במבי.

קשה לי לראות אותך זמן רב כל כך אדומה,מבויישת ומושפלת.. אני איתך ולא משאירה אותך לבד. שלך-במבי.

שלום ד"ר אודי אני מאוד מתלבטת מה לעשות אני חושבת שלבעלי יש בעית שקרים. אני תופסת אותו בשקרים והוא ממשיך לשקר מסתיר ממני הרבה דברים בעיקר הקשורים לכסף .. אנחנו נשואים שנה יש לנו תינוקת זה נישואין שנים של שניינו. הגעתי למצב כזה שאני לא מאמינה לשום מילה שהוא אומר . בבקשה ממך מה אני צריכה לעשות לאן ולמי אני פונה ?? תודה מראש

חבל שלא בדקת לפני כן.האפשרויות לדבר עימו בנועם ולומר את העובדות ושאת לא מבינה למה הוא מתנהל כך.וזה מכרסם בזוגיות. אם את לא מקבלת תשובה שמעידה על רצון להסביר ולשנות את הגישה. תבדקי מסמכים תפני לחוקר.ותתבעי מזונות בהקדם .

אמרת שתהיה...

הכל בתוכי משתגע מתערבב מתבלבל מילים זמנים מעשים בכלל לא בסדר כרונולוגי חסרות ליהמילים לתאר את הבפנים פשוט הן לא קיימות והקצה... קרוב מתמיד

את תתגובתך והדמעות הן כמעט זולגות מעצמן

אהלן אודי

שלום, אודה למי שמתמצא אם יכול לסייע לי בעצה טובה לגבי התלבטות שיש לי. מתנצל מראש על האורך, השתדלתי לתמצת. תיאור מצב: אני בן 42 , בעל הפרעת אישיות גבולית, יש לי הפרעת קשב חמורה (מאובחנת),סובל מדיכאון וחרדה מזה כ-14 שנה. בחצי שנה אחרונה בדיכאון קליני ולא מתפקד. מאפייני אישיות- פירוט: חוסר גמישות מחשבתית, קליטה איטית, יחסי אנוש לא טובים, איטיות, כושר ארגון לקוי, בד"כ לא משתלב טוב בקבוצה, לעיתים אימפולסיבי . השכלה : יש לי תואר שני בתחום פיננסי (הצלחתי להוציא בשיניים אחרי לימודים של הרבה שנים ולאחר שהתחשבו בי). תעסוקה: עבדתי בתחום הפיננסים בעשר השנים האחרונות לסירוגין (איני יציב מבחינה תעסוקתית מהסיבות לעיל), לפרנסתי, נאלצתי גם לעבוד בעבודות פיזיות שגרמו לפגיעה בעמוד השדרה. כיום לא מצליח למצוא עבודה במקצוע שלי ובכלל (שוק העבודה לא מעודד תעסוקת מבוגרים). חברים: כיום לא נשארו לי חברים מאחר ומתקשה לתחזק קשרים חברתיים. זוגיות: רווק. הייתי במערכת יחסים ארוכה שהסתיימה. בארבע שנים אחרונות לא בזוגיות. משפחה: יחסים עם המשפחה לא טובים, לא מקבל תמיכה נפשית, עם זאת, מוכנים לסייע מבחינה כספית (בלבד) באופן חלקי. תרופות וטיפול: תרופות- ניסיתי הכל. תרופות כבר לא משפיעות עליי, טיפולים פסיכולוגים- הייתי בעבר כיום לא. נוסף: יש לי דירה ורכב. לאחרונה, הוצע לי לפנות לביטוח לאומי ולבקש הכרה בנכות נפשית ולקבל סל שיקום . על הנייר זה נשמע מבטיח: קצבת נכות, מפעל מוגן, פעילויות חברתיות. בקיצור, אמריקה! אני פונה למי שמקבל כזה סל או מי שיכול לתת עצה טובה בשאלות הבאות: 1.לאור מצבי, האם כדאי להגיש תביעת נכות? 2.מה היתרונות של הכרה בנכות וקבלת סל שיקום? 3.מה החסרונות? תודה רבה לכל מי שיטרח לענות לי. * נא לא לפרסם בעמוד ראשי *

שלום בני סובל מocd המתבטא בכתיבה. מתקשה לכתוב ברצף וכעת החל טיפול תרופתי. הומלץ על ידי הפסיכיאטר להעסיק חונך ששישב עימו כשעתיים כמה פעמים בשבוע להכנת שיעורים. אשמח לפניות. מעדיפה בחורה בשנות עשרים פלוס עדיף עם רקע מתאים אולי רקע פסיכולוגי מקום העבודה ראשון לציון

אודי, ....אני צריכה ממך היום חיבוק. חיבוק גדול. חיבוק עוטף ומשכיח את כל העולם.. אודי... :(((( שלך-במבי. :(((((

הי אודי כותבת פה אף על פי שאין לי ממש מה כי אני יודעת שתהיה כאן , ואחר כך לא, ולא בא לי לפספס... בימים האחרונים יש לי תחושה קצת יותר טובה בבוקר מול המראה אני יכולה להרגיש טוב עם עצמי, לחשוב שאני יפה אבל... מי רואה אותי בכלל?!? בדרך כלל אני שקועה לי קצת בתוך בועה – של חוויות פנימיות ודמיונות וכשלפתע מגיחה החוצה ומתבוננת במציאות אני קולטת שאף אחד לא שם לב אליי בכלל כאילו אני שקופה מבחוץ ורק מבפנים זה נדמה לי כל כך מלא צבעים [ישבתי בשיעור השבוע ופתאום התבוננתי סביב על האנשים וחשבתי שאף אחד לא שם לב אליי כרגע באופן מיוחד, שהייתי יכולה גם לא להיות פה , באותה מידה. ולפעמים מישהו אחר מנפץ לי את הבועה הזאת, כשאומר פתאום "את פה? לא שמתי לב..." לא שמת לב??? אחח...כואב.] ומחר יום העצמאות לפעמים באירועים גדולים, משפחתיים, חברתיים אני הכי שקופה. חג שמח...

כשאתה עוד כאן...קבענו תאריך אחרון וסופי לפרידה...אני כועסת על כלם והיא אומרת שהחלק שלא רוצה להפרד מתמרד וכועס...כנראה אני מרגישה מצד אחד שחייבים לסגור את הנושא העיקרי שלשמו הגעתי ומצד שני איך???איך לסגור נושא שרק לא מזמן נפתח?????לא טוב לשכוח אבל גם לזכור קשה....אז מה עושים??????חיים עם מה שיש..מדברים על מה שיש...... על הטוב שיש......אבל אני רציתי לדבר על מה שאין ולא יהיה לעולם.......גם לזה צריך להיות מקום אפילו שנפרדים ככה אתם טוענים לא??????..האם חייבים לדבר על חוזקות,לחזק שיש לי כוחות????? ואולי אין לי....אולי אשבר??????למי אפנה???????גורמי תמיכה שניסיתי זה לא אותו הדבר..אפילו הפסיכולוגים טוענים שחבר טוב הוא לא איש מקצוע.........אז מה?????מחפשים מה היה טוב ומה אני לוקחת איתי מהטיפול ואני מנסה בחיי שמנסה אבל נראה לי שאני רואה רק מה שיחסר לי.......ואז כאילו מעדיפה לשכוח אותה לגמרי ולחתוך את הטיפול כבר עכשיו במקום תהליך שיהיה בשבילי קשה כנראה....... ימי הזיכרון האלה מוסיפים מכאובים.......בעיקר כשזה גם נוגע אישית ושזה קרוב.........

התחלתי טיפול חדש. קשה לי להיות בטיפול, אבל לא פחות קשה לי לא להיות בטיפול. כבר לא יודעת מה יותר קשה. אני מנסה להפתח. סיפרתי על הרצון למות, אבל מרגיש לי לא נכון להסביר ממש את הכול, לא רוצה לגרום לבהלה, ולא שאני חושבת שיש מקום לבהלה, אבל זאת אני. מה אתה חושב? איך אפשר להגיע למצב שבו מדברים על זה מבלי שזה יגרום לבהלה בצד השני?

היי, אני מופתעתמאוד מהמטפלת שלי ואפילו כועסת עליה מאוד מאוד. לפני כחודש כעסתי עליה ומתוך כעס שלחתי לה מספר טלפון של אבא שלי כל היא שמה את זה כתנאי להמשך הטיפול או טיפול פסכיאטרי. לפני כמה ימים שלחתי לה הודעה ואמרתי לה שהכנסתי רעל לתוך הגוף שלי ואני אמשיך בזה, שלחה לי הודעה לא עניתי לה ואחר כשעה התקשרה ודיברנו אבל הייתי במקום אחר, קרה מקרה דחוף והתייחסנו לזה יותר, ביום שאחריו שלחתי לה עוד פעם שהכנסתי רעל לתוך הגוף שלי שלחה לי הודעה ואימה שהיא תודיע המשפחה שלי כעסתי עליה ולא עניתי, אחרי כשעתיים התקשרה פעמיים ולא עניתי לה, הופתעתי שהיא התקשרה לאבא שלי ושאלה איפה אני נמצאת ושצריך שישגיחו עליי כי אני הולכת לפגוע בעצמי. אני בת 25 אחראית על החיים שלי, בטיפול ספיכולויגי יש סודיות שאני לא וויתרי עליהם עוד והיא אמרה שלא תשתמש במספר כי כאשר שלחתי אותו היא כעסה עליי מאוד ואמרה לי זאת לא הדרך ובשבילה היא לא ראתה את המספר ולא תשתמש בו. והיא בדיוק עשתה ההפך אני כועסת עליה מאוד ממה שעשתה היא שיקרה היא עושה לי רע עכשיו, אין לה זכות בגלל לעשות את זה גם אם היא דואגת לי אסור לה לעשות את זה,מה שעשתה הדאיג אבא שלי ונכנס ללחץ, איזה מחויבות יש לה????!!!!!!!! איזה אחריות אני לא מבינה אני לא יכולה להאמין בה עוד ולספר לה כלוםץ האם נכון מה שעשתה האם איתי????? לא קיבלה הסכמה ממני לזה והיא יודעת שאני מסרבת. איך אפשר להמשיך איתה הטיפול אני לא יכולה עודדדדדדדדדד אני שונאת אותהההההההההה והיא יודעת בדיוק הרגשות שלי כי דיברנו בטלפון, ואמרה לי אם אני לא רוצה לעשות סיכום איתה אז היא מזמינה מישהו מהמשפחה ועושה איתו הסיכום ומעבירה לו האחריות מי היא חושבת את עצמה בכלל?????? מי??????? מה ךעשות??????????

הי, אני לא יודעת למה אודי לא ענה..בכל אופן אני עניתי בפורם השכן...ועוד דבר אני מאוד מקווה בשבילך שתמצאי את השקט ושתביני שאם את מסכנת את עצמך חייבים לדווח גם לפי החוק...אז חבל עלייך...

אני חדשה פה. אז אספר לכם קצת על עצמי בעבר הייתה לי הפרעת אשיות גבולית זאת אומרת היא ישנה רק שהתגברתי עליה והיא כמעט מאחוריי בעזרת טיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי. אני עדיין הולכת לפסיכולוגית כדי לשמור על איזון. הצטרפתי לפורום הזה כי אני מרגישה שייכת להפרעה הזו עדיין. וגם כי אני מאד מחבבת אנשים עם הפרעת אשיות גבולית. הם אנשים רגישים ביותר שמבינים המון על החיים. מקווה להנות איתכם פה... מחכה לתגובות...