פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

מעוניינת לקבל המלצות לפסיכולוג לילד בן 11 באיזור נתניה והסביבה. תודה והמשך שבוע נעים.

שלום רב, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, אם יהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום אני צריכה פסיכולוג עם גישה לילדים בדחיפות בתודה לימור

שלום לימור, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, אם יהיו כאלה. רצוי להוסיף גם את האזור המבוקש בארץ. בהצלחה ליאת

הי, יש לי בת זוג מזה מספר חודשים גרושה עם ילד בן 5 הנני גרוש 2 בנות בנות 11 ו 17 , הקשר הזוגי מדהים בדרגות מאד גבוהות ואנו שוקלים לעבור לגור יחד בקרוב.בת הזוג שלי התגרשה לאחר 4 חודשי נישואין כשהיא בהריון הגרוש לא רצה את ההריון וגם לארח שהילד נולד היה קשר לא רציף בין הגרוש לבין הילד הכל באמצעות מרכזי קשר. לפני מספר חודשים שוב ניסה האב את מזלו וביקש אפשרות לחדוש הקשר וזאת לאחר שישב בבית הסוהר , אולם גם ניסיון זה של האב תם עו בטרם החל והא כיום בנתק מוחלט עם הילד. הילד מביע רגשי שנאה כלפי האב מאז ומתמיד על אף ניסונות האם לשנות את המצב,בת הזוג שלי והילד עברו מקום מגורים מהמרכז לצפון ומזה כחודשייםאנחנו יחד הקשר עם הקטין מדהים אני משמ לו כדמות הורית ויש ביננו קשר מאד כנה אמיתי ועמוק.הילד ממשיך "להקיא את האב" ומצייר אותו כדמות שלילית ולמעשה לאחרונה מתגלה צורך של הילד למעשה להבין את הסיטואציה בה הוא נמצא ומה גרם לה . השאלה אם יש לספר לילד את הניסבות והסיבות מדוע אביו לא בקשר עימו למעשה לתת לו תשובות לכל השאלות שמתחילות לצוץ אצלו, אם כן כיצד זה אמור להיעשות על ידי מי האם האמא? האם אני האם צד ג? ברצוני להדגיש כי אני אוהב את הילד מאד קשור אליו ורוצה לא לעשות טעויות שיפגעו בילד אבקש את עזרתך בעניין

שלום אבי, ככלל, אני סבורה שגם בנסיבות חיים קשות ומורכבות, מצבי סוד אינם בריאים, והנזק שהם מסבים עולה על תועלתם. במצבים עמומים, כאשר מתעוררות אצל הילדים שאלות הנוגעות לנסיבות חיים ספציפיות, הוא פונה באופן טבעי למבוגרים בחייו, כדי שיספקו הסבר מניח את הדעת. בהיעדר הסבר כזה, מנסה הילד לבנות סיפור הגיוני כלשהו, ולעיתים, בשל אווירת הסוד, הוא עלול לפתח תסריטים קשים או מפחידים יותר מכפי שהם באמת. לכן, גם כשהמציאות קשה, המלצתי היא להשתדל להיצמד לאמת. ובכל זאת, ממש כשם שלא נציע סטייק לתינוק חסר שיניים, גם את סיפור המציאות יש להתאים ליכולתו הקוגניטיבית והרגשית של הילד, ולהבטיח קיומם וזמינותם של מעגלי תמיכה רלוונטיים. להערכתי, כדי שהדברים ייעשו נכון ובמינימום נזק, יש טעם להיעזר בגורם מקצועי (פסיכולוג ילדים, עו"ס המתמחה בעבודה עם ילדי אסירים, או כל גורם טיפולי אחר), שיוכל להביא בחשבון את כל פניה של הבעיה, ולחשוב יחד איתכם על נוסח שיהיה נוח לכם להציג, נוסח שימסור את האמת, אך גם ישאיר פתח תקווה ליחסים עתידיים עם האב שישתחרר יום אחד מן הכלא. מהבחינה הפרקטית, ההסבר יכול לבוא בצורה יזומה ו'מונחתת', אך גם בטפטופים, בהתאם לשאלות שעולות באופן טבעי אצל הילד. לכו להתייעץ! בהצלחה ליאת

קודם כל, אני רוצה לומר לך כמה אני נהנה לקרוא את התשובות שלך. את חכמה ומקסימה ואנושית. ועכשיו לשאלה. כאשר ילד מספר על "חבר דמיוני" שלו, הוא באמת מאמין בקיומו, או שהוא מודע לכך שזה "בכאילו"?. כי אם הוא באמת באמת מאמין בזה - הרי שהוא לא שפוי, לא?. או שמושגים "בוגרים" של שפיות וחוסר שפיות לא רלבנטים לגיל הילדות?. את רואה, אני מבולבל מהנושא... תוכלי להאיר את עיניי?.

שלום לך הקוסם האמיתי מארץ עוץ, תודה על המילים החמות שלך. ולשאלתך - ילדים הבוראים לעצמם חבר דמיוני מאמינים באמת בקיומו, לפחות בתחילה, ממש כשם שהם מאמינים בקיומה של המפלצת שתחת מיטתם. לעיתים קרובות קים פער בין הידיעה ה'עובדתית' לפיה "אין מפלצות", "אין מכשפות" ואין חבר דמיוני, לבין התגובה הרגשית שהם מעוררים, הנחווית בעוצמה וחריפו?ת אמיתית. תגובות הפחד מהמפלצת (או הנחמה והביטחון שמספק החבר הדמיוני) מעידות על כך שבעולם הפנימי של הילד ובחווייתו הסוביקטיבית - יצורי הפרא קיימים גם קיימים. שאלת השפיות היא שאלה אחרת, שכן היא באה לקבוע האם קיימת מחלה נפשית הפוגעת ביכולת לשפוט נכונה את המציאות. אם תחשוב על כך עוד, תגלה בוודאי שהבלבול בנושא אינו ייחודי רק למצבים דמיוניים כאלה בילדות. גם אדם מבוגר, שפוחד לטוס, או פוחד מג'וקים או עכבישים, סובל מפגיעה זמנית בשיפוט (לפחות בבואו להעריך את הסכנה), ובכל זאת לא נאבחן אותו כחולה פסיכוטי. כדי לקבל אבחנה של חוסר שפיות (יש, לצערנו, מצבים פסיכוטיים פתולוגיים גם בילדות), יש לתת את הדעת להיבטים נוספים כמו הפרעה במהלך החשיבה, פגיעות משפחתית גנטית, ולעקוב אחר מהלכה של התופעה לאורך זמן. זה נכון שבשל נטייתם הטבעית והנורמלית של ילדים לדמיין ולפנטז, קשה לאבחן מצבים פסיכוטיים בילדות, שכן הם עלולים לעיתים להיות דומים למצבים הנורמליים. למרבה המזל, מחלת הסכיזופרניה בילדים מתחת לגיל חמש היא נדירה ביותר, ומלווה עפ"י רוב בתסמינים חמורים נוספים שמסייעים באבחונה. מקווה שחלק מהערפל התפזר איכשהו. לילה טוב ליאת

שמי שני בת 28 סיימתי לפני כשנתיים תואר ראשון במדעי ההתנהגות. כיום עובדת במסגרת טיפולית כמדריכה טיפולית אני מתלבטת בהמשך לימודיי האקדמיים, האם ללכת למסלול של פסיכולוגיה קלינית של הילד או לימודי הסבה ותואר שני בעבודה סוציאלית.אשמח לשמוע מה דעתך מניסיונך בתחום. כמובן שהמטרה שלי בעתיד לטפל בילדים וידוע לי כי עם תואר שני בעו"ס ניתן להמשיך בלימודי תעודה ולקבל הסמכה לטפל.תודה מראש. שני

שלום, כעו"ס קלינית שמטפלת בילדים, הייתי ממליצה לך ללמוד פסיכולוגיה אם הנתונים שלך מאפשרים לך קבלה למגמה קלינית. הדרך של עבו"ס נראית על פני חוץ אולי קלה או קצרה יותר, אך למעשה, למי שבאמת רוצה להכשיר עצמו כמטפל, היא עלולה להיות מורכבת יותר, יקרה יותר, ארוכה יותר (לימודי המשך הכרחיים לאחר התואר השני) וגם - אין בטחון שבסוף הדרך אכן תתקבלי לעבודה כמטפלת מישום ריבוי העוסי"ם על כל תפקיד טיפולי. לעומת זאת, ההכשרה בפסיכולוגיה מובנת יותר, בטוחה יותר, ייעודית יותר ויש לה יוקרה גדולה יותר וסיכוי גבוה הרבה יותר להתמחות ולעבוד במקומות שתרצי, גם בפרטי.

שלום רב, יש לי בן דוד שהוא בן 16 עוד מעט יהיה בן 17. היא לא עשה הרבה בחיים שלו במיוחד נשכל בקטע של לימודים. הוא עצלן מאוד ולא רוצה לעשות שום דבר בחיים שלו וכבר ככל הנראה נמאס לו מהכל. מכיתה ט' שלו (היום הוא בכיתה י"א) אני מעוזר לו ללמוד ואפשר להגיד שהמצב כבר הגיע מרצון הפרטי שלו לכך שאני מכריח אותו ללמוד כי הוא חושב שזה לא חשוב. נשארה לו שנה אחרונה בבית הספר וחבל מאוד שהוא יכשל בה. אני תמיד מרבה להסביר לו כמה שזה חשוב ומנסה לעזור לו בחיים כדי שהוא לא יכשל ויצליח כמה שיותר. לי אישית חשוב מאוד שהוא יצליח ולא יגיע למקומות לא טובים. הוא גר לבד עם אמו. רוב הזמן אמא שלו צועקת עליו והוא לא רוצה לחיות בבית. עד שנה שעברה היחסים ביניינו היו טובים ומאז מתדרדרים. היום המצב מגיע לכך שהוא עושה לי הרבה מאוד דברים דווקא כי הוא לא רוצה לעשות כלום בחיים שלו. הוא אומר שהוא רוצה להיות מנקה רחוב ושנמאס לו מהחיים ובא לו להתאבד. הרבה מפעמים המצב מגיע לריב בייני לביינו ועד לצעקות. הוא כבר לא מדבר הרבה על החיים שלו ומאוד סגור בטוח עצמו ולא מספר מה עובר עליו. אני כל הזמן רואה ושומע שהוא עייף למרות שהוא ישן דיי הרבה. אין לי מושג מה עובר עליו ומה עובר לו בראש כי אני רואה אותו פעם בכמה שבועות. אני עדיין מתעקש שהוא ימשיך ללמוד וכל הזמן מפצה אותו בכל מני דברים שהוא רוצה (משהו כמו מתנות). יצא לי לשאול אותו עם הוא בכלל מעריך את מה שאני עושה והתשובה שקיבלתי הייתה -לא. לא משנה מה אני יעשה עבורו גם אם זה לא משהו שקשור ללימודים או בכלל ללהכריח אותו הוא לא מעריך את מה שאני עושה. אני דואג לו מאוד וממש לא יודע מה לעשות. חינות ועזרה מצד המשפחה הקרובה שלו הוא לא מקבל וככל הנראה לא מעיניין שם את אף אחד המצבו. מה אפשר לעשות וכיצד לפעול בנידון?

שלום וודים, אני שותפה לדאגתך, וחושבת שמצבו של הנער אינו טוב. אין לי ספק שהכוונות שלך טובות מאד, וזה ראוי להערכה. ובכל זאת, כמו שאתה בוודאי יודע, כדי ללמוד ולהצליח, צריך שתהיה מידה של פניו?ת, וצריך שתהיה יכולת להשקעה, ריכוז ומאמץ. להערכתי, מה שנתפס בעיניך כעצלנות, יכול בהחלט להיות דיכאון, חרדה ובעיקר ייאוש גדול. אתה עצמך אומר שהילד לא מעניין אף אחד בסביבתו הקרובה, ובהחלט יתכן שהוא בודד מאד, מוזנח מבחינה רגשית וסובל. במצב כזה, הדבר האחרון שבן-אדם רוצה ויכול לעשות זה ללמוד, ואני ממליצה לא ללחוץ עליו בנושא זה. כרגע, חשוב הרבה יותר לתת לו מענה רגשי ותמיכה, לחלץ אותו מהבדידות וההזנחה, ולהתעניין באמת במה שעובר עליו, מבלי לבקר אותו על ההתנהלות האקדמית שלו. תוכל לנסות לדבר עם אמו של הילד, ולעורר אותה לפעול בכיון זה, כדי שלא יהיה מאוחר, וכדי שלא תהיה התדרדרות נוספת במצבו הנפשי. אני ממליצה מאד על מתן סיוע פסיכולוגי לנער, על בסיס שבועי, כדי ליצור מענה למצוקה שלו. אולי כשהדבריםיתייצבו קצת, אפשר יהיה לנסות להחזירו לתלם גם בנושא הלימודי. כדאי לזכור שאדם אינטיליגנטי לעולם יכול להשלים פערים לימודיים גם אחרי התיכון. חויות של דיכאון, ייאוש, ודימוי עצמי שלילי, קשה יותר לתקן, נזקיהם גדולים יותר גם לאורך זמן. פנו לעזרת אנשי מקצוע! בהצלחה ליאת

תודה רבה לך על התשובה. גם אני חשבתי לקחת אותו לאיש מקצוע אך זה יהיה כמעט בילטי אפשרי. הוא מיליון אחוז לא ירצה ויתנגד לדבר הזה. האם ישנה דרך לקחת אותו לאיש מקצועי בצורה יותר טובה שהוא כן ירצה ללכת? כי את יודע כששומעים את זה לא כולם מקבלים את זה בברכה וברצון - בטח שלא הוא.

שלום רב, בני בן ה-4 שואל בזמן האחרון הרבה שאלות הקשורות לאיברים הפרטיים. אני יודעת שזה נורמלי אך אני לא יודעת כיצד לענות. לדוגמא? לבנים יש בולבול...מה יש לבנות? כנראה הוא ראה לאחותו הקטנה כשהחלפתי לה תיתול ושאל "יש לבנות בולבול כמו חצי ירח"? מאיפה יוצא התינוק"? "אמא, יש לך תינוק בציצי"? הוא כל הזמן מנסה לגעת לי בחזה ואני מסבירה לו שזה מקום אינטימי שלי. תודה רבה

יש לי ילד בן 8 חכם נבון ותלמיד מצטיין הבעיה שלו היא חברתית קשה לו לפרש מצבים חברתיים תמיד כולם מציקים לו ועושים לו רע למרות שיש דברים שקורים בלי כוונה , הוא טוען שכולם שונאים אותו, מה שלא נכון בכלל לפי פסיכולוגית בית הספר ההתנהגות שלו אינה מתאימה לכיתה ג ויש לו נטיה לערבב בין מציאות לדמיון , המליצו לנו לפנות לפסיכיאטרית ילדים מה לעשות?

שלום תות, אני מציעה לך לפעול לאור המלצותיה של פסיכולוגית ביה"ס, ולהגיע להערכה מקצועית אצל פסיכיאטר/ית ילדים. לפעמים, ההתנהגות שאת מתארת יכולה להיות קשורה להפרעת קשב וריכוז או לבעיות אחרות המתאפיינות באימפולסיביות וקשיים בוויסות. כדאי לזכור שאבחון וטיפול מוקדמים יכולים לחסוך קשיים רגשיים וגרעונות חברתיים גדולים יותר בעתיד. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתנו בת 14 הפסיקה לאחרונה פגישות עם הפסיכולוגית שלה, אליה התחילה ללכת אחרי מצב לחוץ בו הייתה. היא רוצה להמשיך לדבר עם גורם חיצוני אבל מעדיפה פסיכלוג ולא פסיכולוגית. אמרו לנו שלא מומלץ בגיל זה לנערה לדבר עם פסיכולוג, גבר. מדובר בילדה מחוננת, ספורטאית מעולה ועסוקה מאד, שנראה כאילו מחפשת כל הזמן צרות. (מדובר בילדה מאובחנת בהפרעות קשב וריכוז). האם באמת לא מקובל פסיכולוג לנערה בגילה? במידה וניתן האם יש לך המלצות לפסיכולוג טוב באזור רעננה-כ"ס ?

שלום שולה, איני מכירה שום המלצה מקצועית הקוראת להימנע מטיפול של פסיכולוג גבר בנערה מתבגרת. אדרבא, כאשר בתך מבקשת זאת, היא כנראה מזהה קושי כלשהו מול פסיכולוגית אישה, וחשוב להקשיב לזה ולאפשר לה את המרחב הטיפולי בו תוכל לחוש בנוח. הטיפול ע"י פסיכולוג-גבר אינו מבטיח צרות (כמו שאולי נרמז בדברייך). ברמה הפרקטית, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפכו לבימת פרסום. אם תרצי, את יכולה להוסיף הודעת המשך ובה כתובת מייל פרטית, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום רב, אשמח לקבל את חוות דעתך. יש לי שני בנים, בני 6 ו-2.5. בני בן ה-6 נמצא בגן חובה. הגננת מידי שבוע תופסת אותי לשיחה או מתקשרת כדי לספר לי על ההתנהגות של בני. מתארת התנהגויות כגון: עצבני מאוד, לא יודע להתמודד מול הילדים האחרים או במצבים מסויימים. מפרש דברים בצורה שלילית ומתעצבן. כאשר הוא מתעצבן הוא קם והולך לעמוד בצד כשהוא מאוד עצבני.קשה מאוד להרגיע אותו.לא מוכן לחזור לפעילות הגן בין אם מדובר ביום הולדת או חוג המתנהל בגן באותו רגע. בזמן שהוא מתעצבן הוא משליך חפצים על הריצפה. מדובר בילד מקסים. באמת. נבון, חכם, אוהב.לא ברור לי מה קורה בגן שמוציא אותו מהכלים בצורה כזאת. מקרים מסוג זה לא קוראים בבית או אצל חברים. תמיד משבחים אותו על הנימוס וכמה שהוא מקסים. אני ממש עובדת עצות ולוקחת מאוד ללב. אני רוצה לעזור לו ולהבין מה קורה לו. מה הוא עובר. אשמח ואודה לעצתך.חשוב לציין שמבחינת למידה (לדברי הגננת) הוא מבין הבולטים.

שלום שרית, מה שאת מתארת נראה כמו בעיה בויסות רגשות, שיכולה להיות מולדת או תוצאה שלפינוק-יתר (או בעיות אחרות בהתנהלות בבית). קושי בוויסות רגשות יתבטא ב'פתיל קצר' במיוחד (כל דבר קטן מעצבן נורא), בעוצמת תגובה גבוהה במיוחד, ובחזרה איטית לנקודת האפס (base line). בדר"כ, כשלבעיה יש מרכיב ביולוגי מולד, הבעיות יקבלו ביטוי בכל זירות התפקוד של הילד. אם הבעיות ייחודיות רק למקום אחד, סביר יותר להניח שמדובר במשהו 'התנהגותי'. במקרה שלכם, העובדה שהתסכולים והזעם מתרחשים רק בגן (ולא בבית), יכולה לרמוז על כך שאולי אתם, בבית, 'מכופפים' למענו את הכללים, מוותרים לו כדי לא להיכנס לקונפליקט, ועושים הכל כדי לא להביאו להתקף זעם דרמטי. זה חוסך, אולי, את הסצינה העצבנית, אך גורם לו להאמין בטעות שהעולם כולו יתנהל מולו בדרך דומה. כאשר זה לא קורה, מגיעים הזעם הנורא והתסכול, עמם אין הוא יודע להתמודד בצורה טובה. הפיתרון, כמו שאני רואה אותו, הוא להגיע להדרכת הורים, וללמוד שם איך להימנע מעמדה כנועה ומרחמת מול הילדים, ללמוד איך להציב את הגבולות בבית מבלי לחשוש ממחאות וזעם. לתפיסתי, המעבדה החברתית העיקרית בחייהם של הילדים היא המשפחה, וכאשר אנחנו מלמדים את הילדים איפוק, התחשבות ויחסי כבוד בבית, הכישורים הללו משרתים את הילדים גם בחוץ, בגן או בביה"ס. בהצלחה ליאת

הי ליאת התייעצתי איתך כבר כמה פעמים בעבר והפעם אני בהתלבטות של כיתה א הילדה שלי בת 5 וקצת ילדת אוקטובר נמצאת במסגרת פרטית (ביהס הדמוקרטי המשלב גנים)די התאכזבתי מהשיטה והבנתי שיש חוסר אירגון בהתנהלות מכיוון שהשיטה לא כפופה למשרד החינוך אז צצטות הרבה בעיות הילדה שלי אמורה לעלות לכיתה א אבל הבתי ספר באיזור שאני גרה הורגים כל חשק ללימוד יש בית ספר אחד שמצריך נסיעה של 10 דקות נחשב בית ספר טוב עם כחתות קטנות מבחינת כמות הילדים בית ספר איכותי אין הרבה ילדים מהאיזור שלי שלומדים שם אז מבחינה חברתית היא תהייה בין הבודדות מעל לזה האיזור קצת פלצני (מבינה כלכלית כולם עם ארמונות ואנחנו עם בית קטן כלומר יש פערים כלכליים) מה את מציעה לעשות ?? בכל זאת בית ספר זה תקופה ארוכה ??? תודה

שלום רב, כמובן שלא אוכל להכריע במקומך או לבחור בית ספר 'נכון' לבתך. זו אחת המשימות שלנו כהורים, משימה הנשענת על הציפיות שלנו, על המצע התרבותי עליו התחנכנו, ועל ה'אני מאמין' החינוכי שלנו. ככלל, מסגרת השומרת על יחס נכון בין מס' הילדים בכיתה לאנשי הצוות הממונים עליהם, עדיפה על פני מסגרת צפופה בה הפרט יכול ללכת לאיבוד. עם זאת, אג'נדה חינוכית ותרבותית התואמת את זו שלנו מפחיתה את הסיכוי למשברי אמון ועימותים, ותורמת לשיתוף פעולה בין הבית לצוות ביה"ס. גם נוחות היא לא מילה גסה, ולכן רצוי להביא בחשבון את האספקטים הטכניים כמו המרחק בין הבית לביה"ס, הסעות, הסעדה, ואופי האוכלוסייה ממנה יצמחו הקשרים החברתיים של ילדתך. החלטה לא קלה... בהצלחה ליאת

שלום, רציתי לברר כיצד אני מתמודדת עם בני בן ה - 4. הוא ילד שחכם מאד ונבון יחד עם זאת,הוא לא יודע לקבל ביקורת, להפסיד במשחק. בדברים מזוג זה,שהוא חש "מאוים","נכשל" הוא מגיב בצורה מאד קיצונית, הוא צועק,בוכה,בועט, לעיתים הבכי מביא להקאות. קשה לו מאד להירגע מהסטרס שאליו הוא נכנס. לפעמים כשאנו משחקים איתו אנו נותנים לו "בכוונה" לנצח כדיי לא להביא אותו למצב כזה. האם זה נכון כך להתנהג??? ובכלל,כיצד אנו מתמודדים עם מצבים אלו? תודה רבה!

שלום הילה, בגיל ארבע, ילדים מתקשים עדיין להתמודד בצורה טובה עם תסכולים, והם עלולים להגיב בעוצמה בסיטואציות של הפסד או כישלון. כאשר אתם נותנים לו לנצח, אתם למעשה חוסכים ממנו את ההזדמנות לתרגל מצבי תסכול בסביבה אוהדת. כאשר אנחנו מפסידים או נכשלים, אנו לומדים להתגבר, להתאמץ יותר, ולשמוח באתגרים. ילד שתמיד רק מנצח (במיוחד אם נלוות לכך תרועות שמחה מוגזמות מצד ההורים) עלול לפתח תלות עצומה בחיזוקים, התפעלות והערצה, וכשאלה אינם מגיעים - התסכול ותחושת ההחמצה צורבים אף יותר. לכן - כמו תמיד - הפיתרון הוא איזון ושכל ישר: גבולות, כדרך לעמת את הילד עם תסכולים מתונים, ועם זאת, סובלנות חמלה והבנה מול מצבים של סערה רגשית, ללא ביקורת או כעס. הוא בכל זאת רק בן ארבע... בברכה ליאת

יש לי ילד מקסים בן 4, חייכן וטוב לב! יש לו בגן חבר שקשור אליו מאוד, הגננת אומר שהקשר הזה מפריע לו לפתח קשרים עם ילדים אחרים (הוא בגן חדש ואת הילד הזה הוא מכיר כבר שנים קודם). היא מצידה מפרידה ביניהם בכל הזדמנות ומתווכת לו עם ילדים אחרים אך עדין הקשר מאוד חזק בניהם והוא נגרר גם אחרי התנהגויות שליליות של אותו ילד. היא מספרת שהילד הזה מבין טוב את ההקשרות של הבן שלי אליו ומנצל זאת. הבעיה: שמתי לב שהבן שלי ממש מעריץ אותו, עושה כל מה שהוא אומר לו, נותן כל דבר שיש לו אפילו שבהמון מקרים זה לא הדדי. היה מקרה שהם שיחקו והחבר הרביץ לבן שלי והוא בכה, אמא שלו כעסה עליו ודרשה ממנו להתנצל, הוא אמנם התנצל אך התנהג בגועליות לבן שלי, לא רצה לשבת לידו וכו'. הבן שלי ספג את הכל ועדין רצה בחברתו! בקשתי ממנו ללכת לשחק לבד בלעדיו, הוא עשה זאת ואחרי שניה חזר בו ונדבק שוב לחבר שהמשיך להתנהג אליו בגסות. שמתי לב שאפילו שמעליבים את הבן שלי הוא עדין נדבק לילד המעליב ולא מתרחק וזה ממש מפריע לי! יש מקרים שהוא ממש מציק לילדים שהוא מעוניין בחברתם ולא מניח להם(נדבק אליהם) ואז הם כועסים עליו יותר. החשש שלי הוא שככל שיגדל התכונה הזו תגרום לילדים אחרים לנצל אותו ולגרום לו לעשות דברים שלא רוצה. מה עושים? כיצד מלמדים אותו לשחרר ולהתרחק מילדים שנוהגים בו לא יפה? כיצד מלמדים אותו שהוא לא חייב להתחלק בכל מה שיש לו? יש לו נטיה להתחלק בהכל עם חברים אפילו שזה לא הדדי. תודה!!!

שלום עינת, ילדים בני ארבע אינם יצורים מתוחכמים במיוחד, והם פועלים לאור מה שמשרת את הצרכים שלהם באותו רגע. אם תחשבי על כך, ודאי תסכימי שגם אנחנו - המבוגרים - נוטים להתחבר לא פעם לאנשים מצליחים, אטרקטיביים וחזקים. אנו נוטים להעריץ 'מפורסמים', להתחכך בהם, לחקות אותם או לקרוא עליהם. הפסיכולוגים החברתיים כינו את התופעה הזו "הסתופפות בזיו הזולת". מה שהמבוגרים עושים ללא מודעות מלאה (או מבלי להודות בכך עד הסוף), הילדים שלנו עושים בפשטות וללא בושה או אשמה: הם פשוט נצמדים ומחזרים אחרי מי שנתפס בעיניהם חזק, מוצלח או מלא ביטחון, כדי לזכות כך בחלק מה'תהילה' או כדי לא להסתבך. בהיותם תמימים (או חכמים, תלוי את מי שואלים), הם מוכנים לשלם את מחיר התלות, ולא תמיד רואים בזה פחיתות כבוד. בדר"כ התופעה נעלמת (או הופכת מתונה יותר) כאשר הילד החלש מתחזק וצובר ביטחון, ומתחיל לבחור את חבריו לאור צרכים אחרים. אני מציעה להניח לילד שלך להתנהג בגן עפ"י העדפותיו ובחירותיו, ולנסות לחשוף אותו בבית למערכות יחסים נוספות ומתגמלות יותר, בתקווה שיבחר בסופו של דבר בילדים שיגמלו לו ביחס הוגן ובחברות מכבדת. בנוסף, כל יוזמה ופעילות שיסייעו לו לצבור ביטחון ותחושת יכולת - מבורכים. זמנו לו חוויות של הצלחה, הזדמנויות לנצח ולהרגיש כשיר ובעל כוחות. בהצלחה ליאת

שלום יש לי ילד בן 8.5 בכיתה ג' מוכשר חרוץ ציונים גבוהים , אך ישנו משהו שמפריעה לנו מאוד הוא אוהב להיות בחברתן של בנות כל הזמן הוא אהב להיות בחברתן יותר מאשר מבנים , סדרות הטלויזיה שהוא רואה הם של בנים אבל בהפסקות בבית הספר ובגני השעשועים הוא לא משחק בכלל עם בנים רק בנות בנות , אפילו המורה שלו באספת ההורים הדגישה לנו זאת והוא ענה לה בזה שישנם חברים בנים שכן משחקים איתו אבל עצם כך שהיא העלתה את הנקודה הזו זה חיזק יותר את המשהו הזה שמפריעה לנו . נשמח מאוד לתגובתך בעניין

איציק ערב טוב אני אמא שכרגע קראתי את שכתבתה באתר ואתה מחזיר אותי כמה שנים אחורה לי יש בן 14 שנים שגם היה רק עים בנות ותמיד אמרנו איך אף פעם הוא לא עים בנים איך מכל הבנות אין לו חברה ואז התברר לי בימים האחרונים שהוא הומו קשה לנו אבל מאוד חשוב לנו לעזור לילד מאשר לאבד אותו הילד ניראה ומרגיש יותר טוב שאנו יודעים ומקבלים אותו יש לציין שמגיל קטן ידענו שזה זה אני בעצמי צריכה שמישהוא יתמוך בנו ברגעים כאלה עדיין לא יודעים איך להתמודד עים זה

שלום איציק, שלום גם לאמא של בן ה-14, העדפה של חברת הבנות בגיל שמונה, עדיין אינה בהכרח מבשרת בעיות בזהות המגדרית, והיא יכולה לשקף היעדר מכנה משותף זמני יותר עם הבנים בכיתה. זה קורה למשל במקרים של בנים שאינם ספורטיביים, הנקלעים לכיתה בה עיקר העיסוק של הבנים הוא בכדורגל או כדורסל. בנים שאינם מאד 'פיזיים' יכולים להרגיש אבודים בכיתות עם אקלים 'פעלתני', ולנוע לקראת הבנות, כמוצא זמני לצורך להרגיש שייך ובעל ערך. יהיו הסיבות אשר יהיו, אני מסכימה עם ההמלצה לאהוב ולקבל את הילד כמו שהוא, גם אם התנהגותו החברתית פחות קונבנציונלית. בברכה ליאת

הקטנה שלי, בת 3.5 אומרת הרבה "קקי" ו"פיפי" כעלבונות לאחרים (אתה קקי, הדבר הזה פיפי וכד'). האם להתעלם, לכעוס או להעניש?

שלום לך כפי שכתבתי מוקדם יותר בגיל זה של ביתך אין היא עדיין מבינה את הקשר בין המילים לתחושה הרגשית. היא אומרת מילים ורואה שהסביבה מגיבה אליהן. מהתגובה של הסביבה היא מקבלת את הכוח להמשיך לדבר כך. לדעתי רצוי להתעלם ולא להתייחס למילים. שלב זה בו נמצאת ביתך גם נקרא "כוחה של מילה" כלומר הילדה מגלה שמילים מסוימות מפעילות את הסביבה והיא נהנת מהכוח שהמילה יוצרת. התעלמו עד כמה שניתן.אפשר גם לצאת מהחדר ללא תגובה והיא תראה שאתם מתעלמים ומתרחקים מהתנהגות זו. בהצלחה אריאלה זמיר מנחה הורים נייד:050-7294692

אני דודה לילד בן 15 המתגורר אצלי מתחילת השנה בעקבות קשיים משפחתיים. הילד - בר (שם בדוי) לומד בכיתה ט במסגרת צבאית של חיל האוויר. בר אובחן כסובל מסכיזופרניה והחל לקבל טיפול תרופתי . התנהגותו מתבטאת בהזיות, כשפים להרחקת רעל מהאוכל, חרדות שמדברים עליו ומסתכלים עליו. נטייה לשמוע קולות שאומרים לו מה לעשות וכו?. הפסיכיאטרית המטפלת בו פרטית איננה יודעת שבר לומד במסגרת צבאית של חיל האוויר. אני מתלבטת מאוד אם לספר לה על כך שכן אני חוששת שאם הדבר ייודע הוא יוצא מן המסגרת. מאידך, אם לא נדווח על כך למסגרת בה הוא לומד - משרד הבריאות ידווח. ( האומנם כך יהיה?). יתירה מזאת , כיצד יגיב בר כשישמע על מחלתו. הוא הסכים לקבל טיפול תרופתי אך איננו יודע שמחלת הנפש שהוא לוקה בה תמנע ממנו ללמוד במסגרת שכל כך ייחל ללמוד בה. איך יגיב לכך ואיך יגיבו בני כיתתו כשיראו שהוא כבר איננו בין לובשי המדים. או שאולי עדיף בכלל לא לדווח למסגרת הצבאית ושימשיך בה באין מפריע כל עוד הוא מאוזן תרופתית. קושי אחר הוא מול ההורים: בר עבר להתגורר אצלי כי בסביבה המשפחתית שלו מתקשים להכיל אותו ואף הם תורמים לו לתחושות אשמה קשות, מוסיפים לראייתו הפסימית. הוריו יתקשו לקבל את הבשורה המרה על אבחנתו כסובל סכיזופרניה על מאפייניה השונים.

שכחתי להוסיף, כי האבחנה ניתנה רק לפני מס' ימים. צד נוסף במשפחה גרס שכדאי לשמוע אבחנה פסיכיאטרית אחרת. מה דעתך?

שלום רב, מעניין לראות את ההזדהות שלך עם האחיין שלך, ואת התהליך המקביל שקורה לך מול הרשויות. ממש כמו הנער שאימצת, גם את מייחסת לסביבה (הפסיכיאטרית, משרד הבריאות, ואולי גם המסגרת הצבאית) מאפיינים רודפניים ומסוכנים, שיוכלו לשנות את חייו של בר לתמיד. אני יודעת שאת חוששת מתוך דאגה כנה לעתידו, ומונעת מהצורך לגונן עליו מפני דחייה ובורות. ובכל זאת, בעיני, הפסיכיאטרית היא בת הברית החשובה ביותר כרגע, וחשוב שתוכלי לחלוק איתה את דאגתך ולחשוב יחד איתה מה הולם כרגע את יכולותיו של בר ומה לא. ממילא היא (או כל פסיכיאטר אחר שיטפל בו) יהיו מעורבים מעתה בחייו ובשינויים שיחולו בהם, ולכן עליה לדעת מראש מהי נקודת הפתיחה, ומה רמת התפקוד העכשווית שלו. סכיזופרניה היא מחלה מורכבת, ויש לה השלכות על מהלך החיים של האדם שלקה בה. הפסיכיאטר המטפל שותף למשאלה להשאיר את החולה במכסימום תפקוד, אך הוא גם זה שיוכל להעריך את הכוחות ולסייע לחולה ומשפחתו ללמוד לחיות עם המחלה ולערוך במידת הצורך את ההתאמות הנדרשות כדי לצמצם את הסיכוי להתקף נוסף. נסי להימנע מהסתרת האמת, ופעלי בשיתוף עם גורמי בריאות הנפש. בעיני, זה המתכון הטוב ביותר לחיים של תקווה ותפקוד, גם בצלה של מחלת נפש. בריאות ליאת

שלום הילד שלי בן שנה ושמונה ולפני חודש וחצי נולדה לי בתומאז הילד כל היום בוכה ורוצה להיות על הידיים אך ורק שלי ורוצה רק אותי ומי שפונה אליו כדי לדבר איתו הוא מתחיל לצרוח , להרביץ לעצמו ולדפוק את הראש בדברים והכי גרוע שהוא מרביץ לי ומושך לי בשיער ויש לציין שהוא מקבל יחס חס מאוד מכולם ובפרט ממני. הילדה בקושי מקבלת יחס כשהוא באיזור כי אני מפחדת מהתגובה שלו למרות שאני מנסה לשטף אותו בדברים שקשורים אליה כמו: בוא תעזור לאמא להחליף חיתול או להאכיל אותה. אני ממש חסרת עונים הוא גם החתיל לקום לי בלילה והוא לא אוכל כלום אני לא יודעת מה עליי לעשות אני כבר ממש בוכה הוא היה ילד רגוע וחברותי וממש ניהיה לי ילד אחר תעזרו ליייי

תמר שלום בנך בן 1.8 שנים בהחלט מתנהג בהתאם לגילו. הוא עדיין תינוק שפתאום צריך להתחלק בתשומת הלב של אמא שלו עם אחות קטנה. מכיוון שהוא אינו יכול להבין את משמעות היותו אח בכור הוא בעצם מתרעם על נוכחות אחותו ועל כך שאת נשארת איתה בבית כאשר הוא יוצא לגן. מבחינתו מישהו תופס את מקומו אצלך וזה מפחיד. כמו כן בנך נמצא בגיל אשר מוכר וידוע כבעל פוטנציל חתגובות קיצוניות. "גיל שנתיים הנורא" מכנים אותו הרבה פעמים ולא בכדי. בגיל זה הילדים נמצאים בשלבים הראשונים לבניית אני העצמי שלהם בנפרד מההורה, דבר זה יוצר הרבה פעמים כעסים, בכי, התנגדויות והתנהגויות אשר נראות לפעמים כקיצוניות. אני חושבת שלא נכון ל"קפח" את התינוקת, אך אם את נמצאת איתה בבית כל היום בלי האח הגדול, נסי לתת לה את המגיע לה וכמו כן אפשר לעשות לה אמבטיה בזמן שהילד לא נמצא בבית. כאשר את מאכילה אותה את יכולה להזמין את הילד ולספר לו סיפור תוך כדי אך אני לא חושבת שהוא צריך לעזור בטיפול בתינוקת, אלא אם כן הוא מעוניין בכך. לדעתי זו תקופה שתעבור. אם תצאי מתוך נקודת הנחה שזה זמני, יהיה יותר קל להתמודד עם הקושי. בהצלחה אריאלה זמיר מנחה הורים נייד: 050-7294692

שלום תמר, מזל טוב להולדת בתך הקטנה! זה לא פשוט לתמרן בין שני קטנטנים כאלה, ואני יכולה להבין את הדכדוך והמצוקה שלך. שני התינוקות זקוקים לך מאד, וכל אחד מהם, בדרכו, תובע את תשומת לבך, את קרבתך ואת גילויי אהבתך. לידת ילד נוסף מערערת את שגרת המשפחה ומפירה את האיזון הישן. לוקח זמן להתארגן מחדש, וליצור שגרת חיים שתאפשר לכולם רווחה נפשית. אני מציעה לך לנסות להקדיש כרגע את מרב תשומת הלב לבנך הבכור, ולא לחוש אשמה רבה מדי בשל כך. התינוקת זקוקה כרגע בעיקר למילוי הצרכים הפיזיים של הזנה וניקיון, והיא לא 'תתלונן' אם תהיי מעט יותר עם אחיה הגדול. הוא, לעומת זאת, מרגיש שהיחד שלכם נגרע מאז בואה של התינוקת, ומגיב על כך במחאה האופיינית לפעוטות בגילו. נסי להיעזר כרגע בכל מי שאפשר (בעל, סבתות, דודות), ולהחזיר לעצמך כוחות בהדרגה. זכרי שבנך ה'גדול' הוא עדיין תינוק בעצמו, והימנעי מציפיות לא ריאליות ממנו. יקיצות מרובות בלילה, כמו גם הפחתה בתיאבון, יכולים להיות תגובה רגשית ללידת האחות, אך גם חלק מהתפתחות נורמלית. תני לעצמך זמן והיי סבלנית ונינוחה ככל האפשר. זו תקופה קשה שתחלוף. ילדים צפופים זה יופי, כי הם גדלים יחד, ולומדים להעסיק זה את זה די מהר. כרגע זה נראה לך דמיוני ורחוק, אבל זה מגיע מהר, תאמיני לי... בהצלחה והרבה נחת ליאת

בעבר כתבתי לך על הפרויקט בעיצוב רציתי להודות לך התשובה. יש כמה שאלות: 1.איזה הקשרים אפשר לעשות עם ריח? לדוגמא ריח עם ויזואליות של חפצים? איזה עוד דרכים ניתן לעשות את ההקשרים? אשמח מאוד אם תעזרי לי, תודה ויום טוב

שלום שרי, לא בטוחה שהבנתי את שאלתך. ריח יכול להיקשר בדרך של התנייה לאירועים ולחפצים ה'מוצמדים' אליו במקום ובזמן. כך, למשל, ריח של בי"ח או רופא שיניים נתפס אצלנו כריח בלתי נעים, בהיותו מקושר בדר:כ לחוויות לא נעימות. אם ניקח ילד קטן למרפאת רופא השיניים, פעם אחר פעם, ובמקום טיפול שיניים ניצור עבורו חוויה נעימה חלופית (כמו למשל שהות עם אמא על שטיח מלא צעצועים כייפים או מפגש עם צלחת ממתקים), הוא יקשר את ריח החומרים הדנטליים עם חוויה נעימה, ויחווה את הריח כמבשר משהו טוב, ולכן גם כריח נעים. אנשים שחוו טראומות מציינים לעיתים ריח חזק שעמד באוויר באותם רגעים קשים, והריח הזה עלול להזכיר להם את הטראומה ולעורר פלאשבקים טורדניים. באופן דומה, אנשים יכולים להתענג על ריחות שמזכירים להם תקופות נעימות בילדות, בחו"ל, או בחברת אדם אהוב. אם תשובתי עזרה לך במשהו - אני שמחה. אם לא - נסי לחדד מעט יותר. בהצלחה ליאת

שלום בתי אומרת הרבה לאביה "אני לא אוהבת אותך". למותר לציין שאביה הוא האב המסור והאוהב ביותר שאני מכירה. אותי, לעומת זאת, היא אומרת שהיא אוהבת. אנחנו מסבירים לה שזה פוגע ברגשותיו ושהוא נעשה עצוב. האם יש באמתחתך עצה אחרת? תודה

שלום לך ילדה בת 3.5 עדיין לא יכולה להבין את משמעות האמירה.אין זה אומר שהיא באמת לא אוהבת את אבא. מה שהיא כן מבינה זה שיש התרגשות מסויימת סביב המשפט הזה ולכן היא משתמשת בו. לדעתי אין צורך להגיב לאמירה הזאת אלא רצוי להמשיך להגיד לה שתמיד תאהבו אותה בכל זמן ובכל מצב. השתדלו לא להיסחף לעלבונות מילדה בת 3.5. אחרי הכל היא רק ילדה קטנה. בהצלחה אריאלה זמיר מנחת הורים נייד: 050-7294692

שלום לך, ילדים קטנים לומדים עד מהרה את כוחן של מילים מסוימות, ואת יכולתן לעורר אצל המבוגרים תגובות יוצאות דופן. הם מגלים, למשל, שמילים "לא יפות" או קללות, ואפילו מילים מיוחדות כמו "מוות", "עצב" או "כאב ראש" מבהילים את המבוגרים ומרעישים אותם עד כדי תגובה מרחיקת לכת. והנה, בתך הקטנה שאמרה לאביה פעם (אולי אחרי אירוע שולי כלשהו) "אני לא אוהבת אותך" כדרכם של קטנטנים (ר"ע "אתה פויה"), גילתה להפתעתה שלמילים שלה יש השפעה עצומה על אבא ועל אמא, שמיד נרעשו ומיהרו להגיב ברגשות עזים של עלבון ועצב. כך, למעשה, אירוע שולי וחסר חשיבות, הופך לאישיו משפחתי, ונותן לבתך תחושת כוח ועניין. קשה לומר למישהו "אל תיעלב" או "אל תיקח ללב", כי רגש הוא רגש. אבל אנחנו יודעים שמה שקובע איך נרגיש הוא האופן בו אנו מפרשים אירועים, מצבים והתנהגויות של אנשים אחרים. אני מקווה שבעלך יוכל לקרוא את הדברים שנאמרו כאן, לנסות לפרש את הדברים אחרת, ואולי בעקבות כך לשנות גם את הרגשתו. אין לי ספק שבתכם אוהבת את אביה וזקוקה לו, ולכן בפעם הבאה שהיא אומרת לו "אני לא אוהבת אותך", אני ממליצה לו להשיב לה "אבל אני אוהב אותך, וזה הכי חשוב!". בשמחות ליאת

שלום הילדה שלי בת 11 ואף פעם לא אהבה במיוחד חיבוקים ונשיקות. למרות שאנחנו כהורים כל הזמן מחבקים אותה ומנשקים אותה , אבל תמיד היא מסתייגת "עושה טובה שמחזירה אהבה" , אני חייבת לציין שגם ביני לבין בעלי יש חיבוקים, ז"א שהיא תמיד רואה בבית את האהבה גם כלפי הילדה הקטנה שלנו (בת 8) שלעומת הגדולה מאוד אוהבת את הנשיקות והחיבוקים ויוזמת זאת הרבה. ובטח ובטח שהיא לא יוזמת את האהבה, וגם לא ב"מילים". אנחנו יודעים ובטוחים שהיא אוהבת אותנו , אבל מאוד מפריע לנו שהיא לא מראה התחושות שלה, וזה תמיד היה מאז שהיא קטנה , ואני מרגישה שככל שהיא גודלת הבעיה גוברת. יכול להיות שזה גיל ההתבגרות, אבל בכל זאת ראיתי את הבעיה הזו מאז שהיא קטנה. אשמח לקבל תגובות כי באמת אנחנו לא יודעים מה לעשות עם זה. תודה ושבת שלום נוי

שלום נוי, את בטח מכירה את השיר המקסים של מתי כספי (מילים: יהודה אטלס), שמדבר ממש על ילדים כמו בתך. הנה תזכורת - "אולי זה מעליב לפעמים, אולי זה עובר את הגבול, אבל כשמנשקים אותי על הפנים - אני תכף מנגב בשרוול..." השיר הזה מעיד שבתך לא לבד, ויש לא מעט ילדים כמוה, שאינם מחבבים את מחוות האהבה ה'דביקות', ומעדיפים להביע את אהבתם בדרכים אחרות. את עצמך מדגישה כי אתם מרגישים ובטוחים באהבתה, ולכן אפשר להירגע ולהפסיק לדרוש ממנה את מה שאינה יכולה לתת. נדמה לי שההתעקשות על מה שאין גורמת לכם להחמיץ את מה שיש, גם אם (ואולי דווקא בגלל ש...) הוא חמקמק, ביישני ופחות קונבנציונלי. לפעמים מה שניתן לנו במנות מדודות ובשקט עולה בערכו על מה שמצוי בשפע ובקולי קולות. נסו להטות אוזן ליאת

שלום רב! אני מאוד זקוקה לעיוץ מקצועי.הילדה בת 15 יצאה מהבית והלכה לגור עם אבא שלה (לאחר שרבה איתי).אני מנסה להחזיר אותה אך היא לא רוצה לשמוע כלום ממני למרות שאני באה לשם ומביאה כל דבר שהיא מבקשת.אנו גרושים כשנה וחצי.לפי דבריו של האב היא לא מתכוננת לחזור אליי. אבא עובד ומתפק כאדם נורמטיבי. אני מאוד מתוסכלת וכבר לא יודעת מה לעשות. בבקשה תמליצו מה לעשות!!אגב זו בת יחידה. תודה רבה.

שלום רב, לא ציינת לפני כמה זמן בתך עברה לגור אצל אביה, והאם התבססה כבר שגרת חיים כזו, או שמא אתם עדיין בעין הסערה. למרות שאת מציינת ש"היא לא רוצה לשמוע כלום ממך", אני מבינה שבכל זאת היא פונה אלייך בבקשות (אולי אפילו דרישות) אותן את ממהרת למלא כדי לרצותה ולהחזירה אלייך. לא ציינת מה קרה ביניכן, ומהי מערכת היחסים שאתן מנהלות בדר"כ. את יודעת, לפעמים הפריווילגיה היחידה של ילדי הגירושין היא היכולת להתרחק מדי פעם מהורה אחד ולהתנחם בנוכחותו וזמינותו של ההורה האחר, שאיתו אין קונפליקט באותו זמן. זה לא תמיד רע כ"כ. אני חושבת שאם חשוב לך שבתך תחזור אלייך, רצוי לגרום לה להרגיש שהיא חופשייה לבחור בכך (ולא חייבת). לכן, אם את מביאה לה דברים שהיא מבקשת ממך, עשי זאת בנדיבות וברצון, אך מבלי לדרוש ממנה דבר בתמורה. עשי זאת מתוך דאגה ואהבה, ובררי איתה (מדי יום) שהיא בסדר, ושכל צרכיה מסופקים. תוכלי לציין באוזניה שאת מכבדת את החלטותיה, גם אם אינך מתה עליהן. אני ממליצה לך מאד על התייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לעזור לך לשפר את התקשורת ביניכן בגיל כה מורכב והפכפך, ולשרוד את גיל ההתבגרות שלה בשלום. נדמה לי ששיחה עם גורם מקצועי תסייע לך גם בהתמודדות עם האפשרות שבתך תבחר לשהות עם אביה לתקופות ממושכות יותר, מבלי שהדבר יותיר אותך פגועה וחסרת אונים. בברכה ליאת

הילדה שלי עברה הסתה במשך שנים בה שכנעו אותה שאני אמא לא טובה ושעדיף לה אצל האבא. היא קמה ועזבה (הוא אסף אותה). הוא גר רחוק מאוד ממני ואינו מאפשר לה לתקשר איתי, לא מביא אותה לבית הספר, על דעת עצמו רשם אותה לבית ספר אחר. היא לא רוצה שום קשר איתי. אנחנו גרושים 11 שנים והקר שלי עם הבת שלי היה מדהים!! מושא לקנאה של כולם. ביום שעזבה היה ויכוח סתמי הנוגע למגבלה בשימוש במחשב שהצבתי. הוא פשוט חטף אותה וידיי כבולות כיוון שבית הדין הרבני מורח את הזמן. אינני יודעת מה לעשות. איני ישנה בלילות. היא היתה כל עולמי במשך שנים והיום אינני מזהה אותה. מה באפשרותי לעשות?

שלום, אני אמא לשני בנים ובהריון בחודש השמיני. די כאוס אצלינו בבית בד"כ, הבנים די חסרי משמעת בתורות - אם אחד מקשיב די סביר להניח שהשני לא ומתחלפים ביניהם. הם רבים ומתקוטטים רוב הזמן. הגדול מבטא אפילו במילים: "אני שונא אותו, הוא רק מפריע לי, לא בקשתי אח. הלוואי שהוא ימות ואהיה לבד..." נורא. אני צועקת משום שאני חסרת אונים ורוב הזמן עסוקה ברגשות אשמה על כך. אני יודעת שאנחנו זקוקים לעזרה מקצועית אבל בעלי די מסתייג, היה לו קשה לשמוע מאשת מקצוע בקורת כלשהי. מגיל קטן של הבנים הוא די שובר לי את המילה לידם ועכשיו הם לא מקשיבים לא לי ולא לו. במסגרות החיצוניות הגדול לומד מצוין אך ישנן תלונות למשמעת רופפת וצורך בעיצוב התנהגות. הקטן מתנהג יפה בגן - אין תלונות מצד הגננת. להפך. זה הרקע. כעת, נוספו לנו שתי בעיות: הגדול מתעורר כל לילה בבכי ומפחד "חלומות רעים". לא קרה שום דבר מיוחד שאפשר להצביע עליו. הבנתי שעליי "להעניש" במשהו משמעותי להם. טלויזיה ומחשב הם כבר הרבה זמן לא רואים, ולא נראה שיפור בהתנהגות שלהם...לא יודעת מה משמעותי שאפשר להעניש בו, אין שום דבר שכזה. האם בשלילה של הזמנת חברים אחה"צ??? (עובד על הגדול), אבל עדיין הוא לא משפר התנהגותו. אנחנו מחזקים התנהגות חיובית, אבל קולנו אינו נשמע יותר בבית אלא בצעקות והאווירה כלל אינה נעימה. עזרה מקצועית זה המוצא היחיד???

אפרת שלום מדברייך אני מבינה שכבר התעייצתם בעבר עם אשת מקצוע. כפי שאת בעצמך יודעת ואומרת שאתם לא מיישמים את הצעותיה.אין ספק שיש דברים שלא נעלמים עם העליה בגיל אלא להיפך הם רק מחמירים והראיה לכך היא המצוקה שאת נמצאת בה. ילדים זקוקים לגבולות, את זה כולם יודעים, אך אני חושבת שעונשים אינם דרך ליישם גבולות. אני חושבת שחשוב להגיד ולידע את הילדים מה אתם כן מצפים מהם ומה הם כן יכולים לעשות ואיך ולא רק לשלול מהם דברים, כמו מחשב, טלויזיה, חברים.. גבולות נועדו לתת ביטחון לילדים שיש מי ששומר עליהם ויש מי שדואג לשלומם. ילדים צריכים לקבל לגיטימציה לרגשותיהם, אנחנו המבוגרים צריכים לעזור להם לעבד את רגשותיהם. כאשר ילדך אומר שהוא לא רוצה את האח הזה אני חושבת שזה די טבעי, הוא מפריע לו והוא לא מעוניין בו.צריך לגלות אמפתיה לקושי שלו עם אחיו אך גם להבהיר בצורה ברורה שגם אם אחיו מפריע לו הוא אחד מהמשפחה והוא תמיד ישאר במשפחה ובבית, כפי שגם הוא (הילד ה"סובל") תמיד יהיה במשפחה וישאר בבית ואת שניהם אתם אוהבים. ילד בגילו של בנך עדיין לא מבין את משמעות המוות כפי שאנחנו המבוגרים מבינים ולכן אין כל צורך להתרגש מדבריו. לגבי התעורריות הלילה- זהו גיל שאכן יש בו חלומות רעים ומפחידים. לדעתי אפשר לעזור ע"י נתינה של פנס למיטה בזמן ההשכבה כדי שאם הוא מתעורר הוא יוכל להדליק אותו ולראות שהכל בסדר. כמו כן ילדים אשר גבולות המותר והאסור אינם ברורים להם( מכיוון שפעם מותר ופעם אסור בהתאם למצב הרוח של ההורים)עלולים לסבול מפחדים וחרדות אשר יכולים לבוא לידי ביטוי גם בחלומות. אני ממליצה לנסות שוב הדרכת הורים בהצלחה אריאלהזמיר מנחת הורים נייד:0507294692

שלום אפרת, אני סבורה שהדרכת הורים היא קריטית במקרה שלכם, במיוחד על רקע הלידה המתקרבת. מניסיוני, גם אם הורה אחד מתנגד מאד להתייעצות, הוא בסופו של דבר הופך דומיננטי מאד בפגישה הטיפולית (זה קטע שאני, אישית, אוהבת במיוחד), ומשנה את דעתו לגבי כדאיות המפגש הטיפולי. אם התנגדותו של בעלך תישאר איתנה, תוכלי להגיע בעצמך לשיחת הדרכה, ולרכוש כלים להתמודדות עם הילדים. כרגע, עושה רושם שהמצב שלכם כאוטי, וכולכם - ללא יוצא מן הכלל - יוצאים נפסדים. חבל. זכרי שהדרכת הורים טובה אינה אמורה לבקר אתכם ואת התנהגותכם, אלא לחדד את ההבנה שלכם לגבי הדינמיקה המשפחתית ודפוסי התקשורת בבית, ולשכלל את דרכי הפעולה שלכם (שכרגע אינן משרתות אתכם). בהצלחה ליאת

שלום, בני בן שנתיים ושמונה. הוא ילד מקסים שרוב הזמן משחק יפה ומתנהג יפה אבל לפחות פעם אחת ביום הוא נכנס למצב של בכי היסטרי שיכול להמשך גם 15 דקות במהלכן הוא צועק ומרביץ לחפצים ולפעמים גם לעצמו. לבכי ההיסטרי תמיד יש סיבה כמו הוצאה מהמקלחת בניגוד לרצונו (לאחר שהוסבר לו כי כבר חייבים לצאת) או איסור כלשהוא שניתן מההורים וגם אם חבר לקח לו צעצוע והגננת לא החזירה לו. תמיד ברורה הסיבה אך הוא איננו יודע להירגע. כשיש היסטריה אנחנו שמים אותו בחדר על המיטה להירגע, בד"כ אחרי מספר דקות כשהוא כבר מותש מבכי אני מחבקת אותו ואז הוא נירגע. הסיטואציה שתיארתי יכולה גם להופיע מספר פעמיים ביום.חשוב לנו כהורים לא לוותר על העקרונות החשובים וכן לדעת להגיד לו לא. אשמח לדעת מהי הדרך הנכונה לטפל בבעייה כי אנחנו אובדי עצות כרגע.

שלום שרון, פעוטות בגיל שנתיים-שלוש מתקשים עדיין לווסת רגשות עוצמתיים כמו כעס ותסכול, ולכן בגיל זה עולה שכיחותם של אירועי 'טנטרום' כמו אלה שאת מתארת. זה באמת לא פשוט לשאת התקף זעם קולני שכזה, אך הדרך הטובה לשרוד אותם תלויה במידה רבה ביכולת להישאר cool, מבלי להילחץ או להיטלטל רגשית עם הילד. בגלל שהתקף צווחות כזה עלול להיות קשה מאד גם לילד, אני מציעה דווקא לא להשאיר אותו לבד עם זה, ולהימנע מלשלוח אותו לחדרו. תוכלי להישאר קרובה, לנסות להציע נחמה ועזרה בחיבוק או הסחת דעת (מבלי להיכנע בנושא העקרוני שהתחיל את הבכי), ובמידת הצורך להסכים להישאר לצידו גם כשהוא בוכה עד שיירגע. אין טעם להיכנס להסברים מייגעים או לשיחות חינוכיות לפני או אחרי האירוע. מתוך היכרות עם רגישותו ופגיעותו של ילד בגיל זה, אפשר לנסות ולגלות גמישות, ולהימנע ממלחמות לא הכרחיות. הבשורה הטובה היא שזה עובר בסופו של דבר סביב גיל שלוש או מעט אחריו. חזקו ואמצו ליאת

בתי בת שלוש וחודשיים, גמולה לחלוטין מגיל שנתיים וחצי (הגמילה ארכה יום וחצי בערך). היתה הולכת יפה לשירותים כל פעם שצריכה. לפני כחודשיים החלה תופעה של קקי בתחתונים בשעות הגן. הכל היה במודע והיא אפילו היתה מודיעה לנו בבוקר שהיום היא הולכת לעשות קקי בתחתונים בגן. לאור זאת התייעצתי עם הגננת שאמרה שהם יפסיקו להתייחס לעניין וינקטו בשיטת ההתעלמות ואכן זה עבד והתופעה נפסקה. לפני כחודש שוב הכל חזר- הפעם כל פעם שאנחנו מחוץ לביץ- בין אם זה אצל חמותי, גיסתי, בגן שעשועים ובגן... היא פשוט נעמדת ועושה קקי, כאילו יש לה טיטול... ניסינו התעלמות, ניסינו חיזוקים חיוביים, ניסינו להסביר, ניסינו מדבקות ואנחנו כבר די נואשים. חשוב לציין שבבית היא עושה בשירותים מאוד יפה, חוץ מפעם אחת שהיא טענה שאין לה ואני התעקשתי, ובסוף יצא כמובן. מה יכולה להיות הבעיה?

מעין שלום אני בהחלט מבינה את הקושי שאת נמצאת בו. לא ציינת בדברייך האם חלו שינויים כלשהם בחייכם (לידת אח/ות, העדרות של אחד ההורים,מעברים, מחלות..) בהנחה שלא היו כל שינויים בחיי הילדה ובחיי המשפחה -אני חושבת שצריך להבין מה ילדתך אומרת לך בכך שהיא עושה את צרכיה בתחתונים. נראה לי שיש שתי אפשרויות מרכזיות- או שהיא זקוקה לך יותר, לשם ביטחונה האישי, או שהיא מנסה לקחת שליטה על התנהלות חיי המשפחה.בשני המקרים נראה לי שאפשר לעזור בדרכים דומות. ראשית אולי כדאי להמעיט ביציאות מהבית, יתכן וילדתך מעוניינת להיות איתך בבית ללא חברותייך וללא חברותיה עצמה.במידה וצריך לצאת מהבית רצוי להזכיר לה לעשות את צרכיה בבית ולא בתחתונים עלמנת שלא תצטרכנה לחזור הביתה. ואכן במקרה שהיא עושה את צרכיה בחוץ, בתחתונים, נראה לי נכון להפסיק את הפעילות המתוכננת ולחזור מיד הביתה. אם את ממשיכה את התוכנית למרות כעסך ותיסכולך את בעצםמשדרת לילדה שאפשר להמשיך כך, אמא תרגע כבר והילדה לא תפסיד מכך. רצוי להעביר קצת מהאחריות אל הילדה. כלומר אם את עושה בתחתונים את צרכייך את לא יכולה להישאר בגן השעשועים או אצל סבתא או בכל מקום אחר. את חוזרת הביתה. אני מאמינה שאם ילדתך תבין שיש לה מה להפסיד היא תפסיק לעשות את צרכיה בתחתונים. בהצלחה אריאלה זמיר מנחת הורים נייד: 0507294692

שלום מעיין, גם אני סבורה שיש לעניין הקקי תפקיד תקשורתי, באמצעותו היא אומרת משהו שרצוי להבינו. כל אחת מהסיבות שמנתה אריאלה יכולה להיות רלוונטית לכאן, ויכולות להיות סיבות נוספות, כמו חשש משירותים שמחוץ לבית, רצון לזכות ביחס של 'קטנים', ואפילו צורך במגע פיזי 'טיפולי' כמו החלפת התחתונים והמכנסיים "כמו פעם". אם הסיבות להתנהגותה נשארות בגדר חידה עבורך, תוכלי לנסות להגיע להתייעצות עם גורם מקצועי, שיוכל להנחות אתכם, בהתאם למסקנותיו, כיצד לפעול. בהצלחה ליאת

שלום ליאת. אני אם לילד בן 2.5 ולילד בן שנה ושבעה חודשים. בני הבכור לא חדל מלהכות באחיו הצעיר סתם ככה בכל הזדמנות. ניסיתי לנקוט בשיטת העונש כנס לחדר ואל תצא , תחשוב אל ההתנהגות שלך וכד' וזה לא צלח. לאחרונה ניסיתי שיטה חדשה להפריד ביניהם ולחבק ולנחם את הקטן מבלי להעיר לגדול . אך גם זה לא ממש עוזר. אני כל היום משתדלת להרעיף עליו אהבה חום וחיבוקים כדי שלא יקנא באחיו. כמו כן,אני כל היום צריכה להגן ולהפריד ביניהם מאחר והוא מושך לו בשערות , חוטף לו את המשחקים. וכתוצאה מזה הקטן בוכה וכואב לו. אודה אם תייעצי לי על שיטה נוספת כל דבר שאוכל בכדי שיפסיק להציק לקטן. ושילמד לאהוב אותו עליי לציין שאני אומרת לו שהקטן אוהב אותו מאוד ושהוא תינוק .ניסיתי גם שיטה של פרסים זה גם לא עבד.

בדיעבד, אחד ההורים שלנו היה צריך להישאר איתנו בחדר. לא להשאיר אותנו לבד. ברור לי שלפעמים זה לא ניתן למימוש, כך שאין לי תשובה. מה גם שאין לי מושג אם זו אסטרטגיה נכונה מבחינה פסיכולוגית. נחכה לליאת...

שלום לאם השואלת, שלום לקוסם, בגילאים הללו (שנתיים וחצי ושנה וחצי) עדיין קשה לדבר במונחים של מריבת אחים, ולכן אין שאלה אם להתערב או לא להתערב, והפיתרון הוא לא 'להפריד' או לנסות להשכין שלום. מדובר בהתנהגות תוקפנית גולמית מאד ויצרית, המו?נעת ככל הנראה משילוב של קנאה יחד עם שליטה מועטה בדחף (שתיהן טבעיות ונורמליות בגיל זה), ולכן הפיתרון ההגיוני והפשוט במקרה זה הוא דווקא זה שמציע הקוסם - להשגיח על הילדים ולא להשאירם לבד זה עם זה, עד שאפשר יהיה להבטיח את שלומו של הילד הקטן. מאחר שאין כאן זדון - אין טעם להעניש, ומאחר שה'גדול' שלך הוא עדיין פעוט - אין טעם להיכנס להסברים מילוליים וניסיונות לגרום לו לאהוב את אחיו (ניסיונות כאלה בדר"כ משיגים את ההפך). השתדלי להעניק לכל אחד מילדייך תשומת לב והיענות תואמת-גיל, ופעלי בנחישות להפסקה פיזית של כל התנהגות אלימה, ללא דיבור מיותר. המסר צריך להיות ברור מאד (לא אוכל להרשות לך להכות את אחי הקטן, ולכן אעצור אותך בתקיפות בכל פעם שזה יקרה). בברכה ליאת

שלום ליאת, בני, בן כמעט 5 חווה הרבה שינויים ומשברים בחצי השנה האחרונה: בעלי עזב את הבית (למרות שהוא רואה אותו כל יום) והתחיל גן חדש בו לא הכיר אף ילד (הגן הקודם היה מחוץ לשכונה). בנוסף, קשה לו להכנס לחברה סגורה ולהשתלב בקבוצה. הוא טוב יותר ומעדיף להיות במסגרת של אחד על אחד. הבעיה היא בגן: הגננת מעידה על כך שכשהוא בגן הוא חי בעולם משלו- לא ממש מחובר למה שקורה בגן. כאילו עוטף את עצמו באיזו שכבת בידוד. הוא מאוד עסוק בעצמו, משחק הרבה לבד (למרות שלאחרונה המצב השתפר כשמצא חבר אחד והוא מבלה איתו הרבה- ואז הוא כן מחובר ולא נמצא "ליד"), נראה לה שהוא לא מקשיב במפגש.בקיצור- לדבריה, תפקודו "ליד". הדבר קורה גם בחוג כדורגל חדש אליו ביקש ללכת ןגם שם נמצאים ילדים מהגן (מותר להורים להכנס וגם אנחנו התרשמנו שהוא חי בעולם משלו, ולא ממש מחובר למה שקורה בחוג. ומצד שני- בחוג התעמלות שהוא נמצא בו זו השנה השניה, הוא בסדר גמור- מבין ענין, מרוכז, משתף פעולה. ראיתי אותו שם וזה שונה לגמרי). הגננת הפנתה למכון להתפתחות הילד ששלח אותנו לשיחה עם העו"סית ולאבחון של מרפאה בעיסוק. המאבחנת אמרה שהוא נראה לה בסדר גמור. גם קלינאית התקשורת שהולך אליה טוענת שאחד על אחד הוא בסדר גמור. בבית הוא מתנהג רגיל. גם כשהולך ובא לחברים מהגן הוא כן נמצא שם ולא מכונס בעולמו הפנימי. כך שהבעיה היא בגן ובחוג הכדורגל. בגן הקודם לא היתה בעיה כזו (זה היה לפני שבעלי עזב) שאלתי - מה לעשות? הגננת אמרה שמצבו מדאיג, וזה כשלעצמו מדאיג אותי... האם להפנות אותו לתרפיה כלשהי? אני חוששת שיכנס לסחרור לא טוב :( אודה לעצתך, דניאלה

שלום דניאלה, בהנחה שנשללו בעיות התפתחותיות ותקשורתיות, ומתוך כך שמדובר בקשיים תחומים בזמן ובמקום, הכיוון הרגשי הופך רלוונטי יותר. הייתי מציעה לפעול בשני מישורים - האחד, חשיפה יזומה הולכת וגדלה של הילד לנוכחותם של אנשים וילדים אחרים בחייו. תוכלי להיעזר לשם כך באימהות אחרות בגן, שיסכימו להגיע אליכם הביתה (אולי יותר מחבר אחד בכל פעם), וכך, בהדרגה, לשפר את יכולתו להתנהל בסיטואציות רבות משתתפים. במקביל, אפשר לתת לו חיזוק באמצעות טיפול באמנות, מוזיקה או בע"ח, או טיפול פסיכולוגי (במשחק) אצל פסיכולוג ילדים קליני. טיפול כזה ממילא מלווה גם בהנחייה הורית, וככזה יוכל לתת מענה גם להיבטים המשפחתיים שמשפיעים על הילד שלכם. בהצלחה ליאת

אני אם שמגדלת את ילדי לבד הוא בן שנתיים ו5 חודשים אבא של הילד שלי אמור לאסוף אותו מהגן אחת לשבוע ובזמן האחרון הבן שלי לא מוכן ללכת איתו עושה לו סצנות ליד הגננת ובוכה וצורח באופן שלא ניתן להרגיעו אז אבא שלו מתקשר אליי אחרי 15 שעה שהוא אוסף אותו ומחזיר אותו אליי והוא נכנס איתו הביתה ומשחקים איתו ביחד אין לי בעיה עם זה אבל גם בשבת לא מוכן ללכת איתו ולהיכנס לרכב הוא רוצה אותי כל הזמן ובוכה וצורח לו את אמא את אמא יש לו אבא מקסים אבל יכול להיות בגלל שנולד לו גם אח מאבא שלו כי לפני הכל היה בסדר או שיכול להיות שהוא היה קטן יותר או בגלל הגן וגם בנוסף הוא מפחד מהחושך ויכול להיות שגם בגלל זה לא מוכן ללכת עם אביו אני חסרת אונים לא יודעת מה לעשות ואיפה הבעיה ומה עושים עם עקשנות של ילדבן שנתיים שצורח ובוכה מאד ולא ניתן לשליטה עד שהוא מביא אותו אליי ונרגע מה עושים למי לפנות תודה על עזרתך בנושא .

שלום חניתה, בגיל כה צעיר לא הייתי מתעקשת עם הילד על שינה מחוץ לבית, גם אם מדובר בביתו של אביו. המשיכו להקפיד על מפגשים סדירים ונעימים, גם אם לזמן מה זה יהיה בקרבתך. לפעמים מעצם זה שהלחץ סביב הנושא יורד, פוחתת גם ההתנגדות. הסבירי לילד שגם אם אבא לוקח אותו לכמה שעות לביתו, הוא יחזור לישון בבית. אני מצפה שתהיה הטבה. אם לא, התייעצי שוב. שבת שלום ליאת

שלום ליאת, בתי כבר בת שש-עשרה, ואינה מפסיקה לכסוס את ציפורניה. ניסינו מרה, ובכל זאת היא ממשיכה לכסוס, זה מגיע למצב שבקושי נשארו לה ציפורנים על האצבעות, ותמיד יש דם. דיברתי איתה על כך המון פעמים אך היא אומרת שאינה שמה לב בכלל, אבל אני מפחדת שאולי היא כוססת ציפורניים בגלל איזשהו משהו שמעיק עליה או מלחיץ אותה מאוד והיא לא רוצה לספר .. אבל מצד שני מגיל צעיר מאוד היא כוססת אותם, אבל אני מכירה אישית המון ילדים שכססו כשהיו קטנים אך הפסיקו כשהתבגרו, בעזרת מרה או לבד, כשהבינו שזה מכוער-והיא מודעת לכך, אך היא אינה מפסיקה. האם את חושבת שעליי לעשות משהו בקשר לזה? או לחכות שתפסיק? אולי אני סתם נכנסת ללחץ אבל בכל זאת אשמח לתשובה, תודה רבה לך מראש !

שלום רונית, לפעמים כסיסת ציפורניים יכולה להעיד על רמות גבוהות של מתח ומצוקה, ולפעמים היא מתבססת כהרגל רע שקשה להיגמל ממנו. לפעמים, אגב, זה גם וגם - וזו כמובן האפשרות הכי פחות טובה... בכל מקרה, כדי להצליח בתהליך הגמילה, חשוב לעורר את המוטיבציה שלה עצמה, שבלעדיה ספק אם זה יילך. מאימתי שקיימת המוטיבציה, אפשר לנסות שיטות שונות, כמו למשל ישיבה מול הטלוויזיה עם כפפות, מריחת קרם ידיים שומני (ומגעיל), מעיכת "כדור עצבים" כפעולת תחליף, ואפילו בניית ציפורניים מלאכותיות (ולא מאד ארוכות. היא בכל זאת בת 16). במקביל, אם ידוע לך על גורמי סטרס בחייה, חשוב לפעול להפחתתם, ולהציע עזרה או הרגעה. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, אחיין שלי בן ה-3 וחצי עתיד לעבור ביום שישי הקרוב ניתוח להוצאת שקדים. הייתי רוצה לדעת האם יש דרך להכינו לקראת הניתוח, האם להסביר לו? עד כמה לפרט? מה לומר ומה לא לומר? אני קצת חוששת מההשלכות אשר עלולות להיווצר.. לא הייתי רוצה שהוא יתעורר בתחושה שאמא ואבא שיקרו לו כאשר אמרו שזוהי "רק בדיקה קטנה" מצד שני האם בכלל אפשר להסביר לעומק לילד בגילו? אודה על התיחסותך.

שלום ענבל, בעיני להכניס ילד לניתוח עם הבטחה שמדובר "רק בבדיקה קטנה", זה עוול גדול, שעלול לערער בצורה חסרת תקנה את האמון שלו בהוריו או במבוגרים בכלל וברופאים בפרט. אני שולחת לך לינקים לתשובות קודמות (בלינק השני יש הפנייה לדיון קודם), ומקווה שתוכלו למצוא את ההסבר המתאים. בהצלחה והרבה בריאות ליאת http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-56265#message-56265 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-43514#message-43514

ליאת בוקר טוב, (מתנצלת על האורך) הייתי מעוניינת לשמוע את דעתך לגבי בני בן ה שנתיים וחצי, בן בכור ויחיד. התפתח מוטורית מאוד מהר וגם שפתית. מדבר יפה מאוד ומבין הכל. מפונק (וכיף לנו לפנק אותו בנשיקות וחיבוקים) ומאוד קשור אלי ואל אביו. הוא הולך לגן מזה שנה וחצי, התחיל בספטמבר גן חדש והתאקלם יפה מאוד, אני מאוד מעריכה את הצוות וסומכת על הגננת. הגננת אמרה לי ואני גם נוטה לראות זת בעצמי שקצת קשה לו עם מעברים והוא צריך לדעת מה הולך לקרות הלאה - אחרת יכול להיות בכי. למשל הוא מאוד אוהב להיות בחצר ולשחק בחול אם פתאום יגידו לו לקום ולהכנס הוא יבכה, אם יכינו אותו לכך ויגידו לו שכשהוא מסיים להכין את העוגה הוא יניח אותה על המדף ויכנס פנימה זה יעבור חלק (כך אנחנועושים גם בבית בצורה די אינסטנקטיבית וללא תאום). בנוסף אם ילד נוגע לו במשהו למשל במשחקיה שאנחנו הולכים אחר הצהרים הוא יכול להתחיל לבכות, אני באה ומתווכת ומסבירה שגם לילד מותר לשחק לידו ובוא נשאל איך קוראים לו, ולרוב זה יגמר די מהר. אך בתחושה שלי קשה לו לשתף (אני יודעת שזה מתאים לגיל) אבל גם קשה לו ליצור את הקשר עם הילד שמשחק לידו, ולפעמים הוא כאילו נעלב כי מישהו לא שיחק איתו. אני חייבת לציין שהוא ילד מאוד חברתי ומאוד אהוב על ילדי הגן קטנים וגדולים שמאוד תופסים ממנו, אך קל לו יותר עם המבוגרים. רופאת התפתחות בטיפת חלב ראתה אותו שבוע שעברה ואמרה שהכל מאוד תקין, במקרה היה שם עוד ילד גדול יותר והוא ניגש ושיחק על ידו/ איתו, הוא לא מתבייש מילדים אחרים ואין לושום בעיה שם ביטחון ברמה של להתרחק ממני ולשחק לבד גם במקומות זרים. האם אני קופצת למסקנות בשל גילו הצעיר ? האם ישלי איך לעזור לו שכן קשה לי לראות אותו בוכה בגלל שנעלב מילד שממש לא עשה לו כלום, והאם הנושא של ההכנה לקראת מעברים ושינויים יעבור מתישהו ?

שלום לירון, התופעות שאת מתארת בהחלט תואמות גיל, ועל פניו, איני רואה שום דבר מדאיג או חריג. מדובר בגיל מאד דחפי ויצרי, עם יכולות וויסות מאד מאד בסיסיות. מכאן גם הקושי להתמודד עם מצבי תסכול - כמו שקורה לו במעברים. ההכנה ("כשתגמור להכין עוגה ניכנס פנימה...") היא בדיוק התיווך הנחוץ במצבים כאלה, וגם התרגול במצבים של תסכול מתון פה ושם. אם הוא יידע, למשל, שבבית הוא צריך להתאפק ולהתחשב בכם, הוא ילמד בהמשך להתחשב ולהתחלק גם עם ילדים אחרים. לכן, נסו להימנע מפינוק יתר, ולשמור - לצד החום והאהבה שאתם מעניקים - גם על גבולות וכללי התנהגות שמאפשרים איכות חיים לכולכם. ילד שגדל באווירה של נסיך שמגיע לו הכל, עלול להתקשות בעתיד ביחסיו עם ילדים אחרים. כרגע, עוד מותר לו להיות רכושני, ולקראת גיל שלוש או שלוש וחצי כבר נצפה להתנהגויות יותר ויותר פרו-חברתיות. בהצלחה ליאת

שלום רב בתי בת 4.8 החלה בשבוע האחרון לפחד מהחושך כנראה, מהשעה 5 שמתחיל להחשיך היא מייללת ובוכה, עוקבת אחרי לכל מקום בבית, מבקשת לצאת מהבית שמשעמם בו (לפעמים היא אומרת שהיא מפחדת ולפעמים שמשעמם) בנוסף התעוררויות אין סוף בלילה מלוות בבכי וצווחות שיישארו לידה, לבוא לישון במיטה שלנו ואנחנו ממש מבלות יותר מחצי לילה ערות . בנסיון לדובב אותה התשובה היא שהיא מפחדת מקופיקו, ומאז הווידוי הפסקנו לצפות בתכנית. אך ללא כל שינוי... אובדת עצות... מה עליי לעשות??? אשמח לתשובה תודה

שלום שיר, פחדים מסוג זה מתעוררים מפעם לפעם בילדות, ואין לראות בהם משהו פתולוגי. ברוב המקרים הפחד חולף מעצמו, וכל מה שנדרש זה להישאר זמינים, נוסכי ביטחון ורגועים בעצמכם. אני מציעה לא לנסות לדובב אותה בלילה, אלא דווקא בשעות היום, כאשר האיום אינו בשיאו, וגם כאשר אפשר לעשות משהו עם המידע שהיא נותנת. בלילה רצוי להעביר את ההתרחשות לחדר שלה ולמיטה שלה, ולא להפוך את החרדות לאמצעי שיזכה אותה בשינה במטתכם. כאשר היא מתעוררת בבכי, גשי למיטתה, אמרי בקצרה "אני פה, שומרת עליך. חזרי לישון". אל תעודדי שיחות או פעילויות ש'יוציאו אותה מהשינה', ואם צריך ארגני לעצמך מזרון לצידה (אפילו למשך מספר ימים. בשעות היום, לעומת זאת, אפשר לנסות לדובב אותה, וליידד אןתה עם אובייקט הפחד (נאמר קופיקו) בכל דרך יצירתית, כמו למשל משחק דרמטי, התחפשות לקופיקו, ציור שלו, או אפילו צפייה משותפת יחד איתה, שתוציא את העוקץ מהסיטואציה המפחידה. ברוה הגדול של המקרים זה עובד. אם הפחד ממשיך לשתק את הבית ביום ובלילה, התייעצי עם פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

אני מחנכת של תלמיד כיתה י. אתמול בפייסבוק קראתי שתלמיד כיתתי כתב שהוא הולך לעשן ג'וינט מחר. התלמידים יודעים שאני חברה בפייסבוק שלהם אך הם בשלהם. מה עליי לעשות? ברור לי שהוא יכחיש הכל בשיחה, ומה אז? ליידע את אימו? הרי יאמר לי שבפייס העל שטויות ואין לי מה להתרגש. האם לערב יועצת בית ספר שתשוחח עם הילד ותזמן הוריו?

שלום רב, כמורה, לא חלות עלייך מגבלות של חיסיון וסודיות רפואית, ולכן - בניגוד לפסיכולוג ובאופן עקרוני - את רשאית לפעול לאור המידע אליו נחשפת. השאלה היא, כמובן, האם וכיצד תוכלי להבטיח שלהתערבות שלך יהיו תוצאות רצויות, מבלי שייפגעו היחסים שלכם, ומבלי לגרום לתגובת נגד בלתי רצויה. אני לא יודעת מה נכון במקרה הזה, כי איני מכירה את הנער, את רמות התפקוד שלו בלימודים ובחברה, את הרקע המשפחתי שלו, ואת טיב היחסים ביניכם. אם את סבורה שמדובר בנער עם פוטנציאל 'מתדרדר', ושעישון הגראס הוא חלק מניסיון להתמודד עם מצוקה, אני בעד לערב גורמי טיפול נוספים, כמו יועצת ביה"ס או פסיכולוג ביה"ס, וליידע גם את ההורים. אם מדובר בילד נורמטיבי, עם כוחות, המתפקד היטב במסגרת ביה"ס, הייתי מתחילה משיחה איתו, במטרה לחוש את ממדי התופעה, ורק אז פועלת, בהתאם לשיקול דעתך. אם את ממשיכה להתלבט - פני להתייעצות עם היועצת. בהצלחה ליאת

אני יועצת חינוכית של תלמיד כיתה י. לפני שנתיים (בהיותו בכיתה ח) חווה התלמיד טראומה באלימות של בחור כלפיו שגרם לשבירת ארובת עינו ואישפוז בבית חולים. לפני שנה (בהיותו בכיתה ט) סיפר לי התלמיד כי איננו יכול ללמוד וכי הוא עסוק מאוד בטראומה שהתרחשה לו בעבר. הוא הופנה לפסיכיאר שהמליץ על שיחות וטיפול תרופתי. השנה כיתה י, כעבור חודש וחצי של שיחות וטיפול תרופתי החליט התלמיד להפסיק על דעת עצמו. מדברי האם עולה המלצת הפסיכולוג להמשיך בשיחות ובתרופה. התלמיד כמובן לא מעוניין להמשיך בטיפול אך מאידך חלה נסיגה משמעותית שהחלה עוד בשנה שעברה לאחר שפתח את ליבו בפניי וסיפר כי הוא מוטרד. השנה ישנה בעיית היעדרות מבית הספר, התלמיד איננו לומד, הוא מספר כי איננו מצליח להתרכז בשיעורים, מחשבות על חיים "באסה" מציפות אותו. איננו ניגש למבחנים והוא בסכנה אמיתית של נשירה גלוייה מבית הספר. יצויין כי בכיתות ז-ח תיפקד למופת. בשיחה עימו אמר שאיננו רואה שיש לו עתיד, אין לו סיבה ממשית לקום בבוקר לבית הספר ולכן חוזר לישון אחרי צאת אימו לעבודה. מתקשה לראות משהו טוב בחייו, מתקשה לגייס כוחות לשינוי, וניראה כי הלימודים כרגע אינם בראש מעיינו. אם כי מסםר שהוא מודאג מאוד שיסולק מבית הספר על אי התאמה לדרישות לימודיות \ איננו מסוגל לעשות מאומה. כיצד אוכל לקדם את עיניינו ? אני מודאגת מאוד ממצבו הרגשי. תודה על עזרתך

שלום אורה, אני חושבת שהמקרה כבר הועלה כאן בפורום, אולי ע"י האם. בכל מקרה, כמו שאת ודאי יודעת, אי אפשר לחייב אף אחד להיות בטיפול, ומתבגרים (כקבוצה) הם אוכלוסייה מאתגרת מהבחינה הזאת. במקרה של הנער הזה הייתי ממליצה על שתי מגמות. האחת, ניסיונות להחזירו לטיפול, אולי אצל מטפל אחר (שונה מקודמו. לפעמים מה שלא עובד עם אחד מצליח עם אחר). אפשר לנסות לבסס איתו סוג של הסכם, כמו שלושה טיפולי ניסיון והבטחה לא להכריח מעבר לכך. במקביל, דווקא לאור הדאגה שלו מנשירה או סילוק מביה"ס, הייתי עושה כל מאמץ לאפשר לו להישאר בכל מחיר במסגרת, גם אם התפקוד שלו חלקי מאד או מינימלי. לפעמים, הנכונות של המסגרת ללכת לקראת, מחזירה לילד כזה את האמונה בבני אדם, בנכונותם להתגייס למענו, ובכינון תחושה בסיסית של "לא הכל אבוד". אם יש לך קשר טוב איתו, אולי תוכלי להיות החוליה שתקשר בין הטיפול הקודם לטיפול הבא. אני מציעה לא להתרגש מאד מהנסיגה בתפקוד האקדמי שלו. אחרי הכל, להשלים לימודים תמיד אפשר, בעוד תחושה של ננטשות, בגידה באמון ודחייה, קשה יותר לרפא ולשקם. אני מבינה שמדובר במקרה לא קל, ונדמה שיש צורך להתנהל כאן ברגישות וזהירות, כדי לא להוסיף נזק נוסף. בהצלחה ליאת

ליאת יקרה, אני אם טרייה לתינוקת מקסימה ואינטיליגנטית כבת כמעט 4.5 חודשים. בסמוך לגיל חודשיים החלו פליטות והקאות קשות שמלוות אותנו עד היום. אנו בבירור אצל רופא גסטרו עקב ההקאות ועלייה לא תקינה במשקל. עד כה בתי יונקת, ובעקבות הפליטות הקשות הומלץ לי להפסיק את ההנקה ולעבור לתחליף שמיועד עבור תינוקות עם בעיות פליטה. הבעייה היא שבתי אינה מוכנה לקחת בקבוק כלל וכלל. מדי פעם הייתי שואבת לה חלב והיא הייתה שותה בבקבוק, אך מאז הנסיונות עם תחליפי חלב, היא איננה מוכנה בכלל לגעת בבקבוק. בשבוע האחרון שמתי לה כי כמות החלב שלי התמעטה באופן רציני, ולכן התינוקת מתעוררת רעבה מדי שעה בשעות הלילה וצועקת מרעב במשך רוב שעות היום. למרות הרעב, היא מסרבת בתוקף לגעת בבקבוק. התחלתי אתמול לנסות מוצקים, עד כה אין יותר מדי התלהבות.... מיותר לציין כי הילדה נעשתה עצבנית, חסרת שקט במשך רוב שעות היממה. בסוף החודש אני אמורה לחזור לעבודה ואני מאוד מדאגת מהסירוב שלה לאכול תחליפי חלב ואני עוד יותר מוטרדת מירידה במשקל. האם ישנה דרך לסייע לנו?? המון תודה! שירה

שלום שירה, השאלה שלך אינה קשורה לתחום ההתמחות שלי, ונדמה לי שהכתובת היא רופא ילדים או אחות טיפת חלב. ורק הערה קטנה - לא ציינת מי הוא זה שהמליץ לך על הפסקת ההנקה, ולכן ארשה לעצמי לומר (בזהירות המתבקשת) שקשה לי להאמין שהנקה - שהיא הדרך הטבעית והאופטימלית ביותר להזנת תינוק - מזיקה בדרך כלשהי לבריאותה של בתך. התייעצי עם רופא, ונסי להקשיב פחות לעצות ושמועות שאינן מקצועיות. בריאות ליאת

בהצלחה בקליניקה החדשה בתל-אביב!!!

תודה למטופלת הגאה! הברכות שלך מתקבלות האהבה.

שלום ותודה מראש... הבת שלי בת 2.5, לא גמולה, עד היום הייתה עסוקה רק במשחק של "אני רוצה לשירותים, הולכת לסיר, יושבת אך לא עושה כלום", אנחנו זרמנו עם המשחק ולא עשינו מזה עניין, לא נושא שדובר בבית וכו'. מאוד עודדנו אותה כילדה בוגרת ועצמאית בתחומים אחרים. כעת היא מבקשת לעיתים לעשות פיפי בסיר, הולכת לסיר, אכן עושה ואף שופכת לאסלה את הפיפי. אנחנו מעודדים ! אך שוב, לא דוחפים שכל תעשה תמיד. יש פעמים שהיא עושה בטיטול ויש פעמים שהיא מבקשת. העניין הוא שאני ממש ימים לפני לידה... כך שאני לא בטוחה שתהליך זה מתאים כעת... ומצד שני אני לא רוצה "לפספס" את המועד בו היא מוכנה לגמילה ולהעביר לה מסר כפול מה עושים ?

שלום יעל, ההחלטה לגמול ילד מטיטולים היא במידה רבה 'שרירותית', ונעשית כחלק מניסיונותנו להפוך את הילדים לבני תרבות, נקיים, העושים את צרכיהם במקום המיועד לכך. כדי שהתהליך יצליח, חשוב לוודא שהילד בשל, ומסוגל לעמוד בדרישה מבחינה מוטורית, קוגניטיבית ורגשית. הציפייה לכך שהילד ייגמל מעצמו או יתנדב להוריד את החיתול ביום בהיר אחד (ויתמיד בכך) אינה מאד ריאלית. היוזמה והאתחול של התהליך היא של המבוגרים, לאחר שזיהו שקיימת בשלות ומידה כלשהי של נכונות. מרגע שכך הדבר, ולאחר הסבר קצר, יש לסלק את החיתולים למשך היום, ולבקש מהילד לעשות את צרכיו באסלה או בסיר. אפשר להכין את הילד גם למקרים של תאונות או פספוסים, ולהבטיח שלא יכעסו עליו. זה נכון שבאופן אידיאלי, רצוי להתחיל את תהליך הגמילה בתקופה של פניו?ת ונינוחות יחסית, ולא בצילו של משבר התפתחותי נוסף, אבל לא תמיד המציאות היא אידיאלית. אם כרגע אתם מזהים שקיים 'מומנטום', חבל לפספס. בעיני שווה לנסות, ואולי אף 'לחגוג' את השמחה המשותפת של הגמילה והלידה. לפעמים, כשעושים את הדברים ברגישות, אהבה וסבלנות, אפשר לנצח גם מיתוסים ישנים של 'נכון' ו'לא נכון'. בהצלחה, ולידה קלה ונהדרת! ליאת

שלום ליאת, בני, בן כמעט 5 חווה הרבה שינויים ומשברים בחצי השנה האחרונה: בעלי עזב את הבית (למרות שהוא רואה אותו כל יום) והתחיל גן חדש בו לא הכיר אף ילד (הגן הקודם היה מחוץ לשכונה). בנוסף, קשה לו להכנס לחברה סגורה ולהשתלב בקבוצה. הוא טוב יותר ומעדיף להיות במסגרת של אחד על אחד. הבעיה היא בגן: הגננת מעידה על כך שכשהוא בגן הוא חי בעולם משלו- לא ממש מחובר למה שקורה בגן. כאילו עוטף את עצמו באיזו שכבת בידוד. הוא מאוד עסוק בעצמו, משחק הרבה לבד (למרות שלאחרונה המצב השתפר כשמצא חבר אחד והוא מבלה איתו הרבה- ואז הוא כן מחובר ולא נמצא "ליד"), נראה לה שהוא לא מקשיב במפגש.בקיצור- לדבריה, תפקודו "ליד". הדבר קורה גם בחוג כדורגל חדש אליו ביקש ללכת ןגם שם נמצאים ילדים מהגן (מותר להורים להכנס וגם אנחנו התרשמנו שהוא חי בעולם משלו, ולא ממש מחובר למה שקורה בחוג). הגננת הפנתה למכון להתפתחות הילד ששלח אותנו לשיחה עם העו"סית ולאבחון של מרפאה בעיסוק. המאבחנת אמרה שהוא נראה לה בסדר גמור. גם קלינאית התקשורת שהולך אליה טוענת שאחד על אחד הוא בסדר גמור. בבית הוא מתנהג רגיל. גם כשהולך ובא לחברים מהגן הוא כן נמצא שם ולא מכונס בעולמו הפנימי. כך שהבעיה היא בגן ובחוג הכדורגל. בגן הקודם לא היתה בעיה כזו (זה היה לפני שבעלי עזב) שאלתי - מה לעשות? הגננת אמרה שמצבו מדאיג, וזה כשלעצמו מדאיג אותי... האם להפנות אותו לתרפיה כלשהי? אני חוששת שיכנס לסחרור לא טוב :( אודה לעצתך, דניאלה

הוא משתתף בחוג נוסף, וזו השנה השניה שלו בה. אמנם אין בה סיטואציות חברתיות, אבל המדריך אומר שהוא עובד יפה מאוד: מבין ענין, משתף פעולה, עושה מה שמבקשים ממנו, תחרותי, מתאמץ. לגמרי מרוכז ומפוקס בשיעור. שם התפקוד שלו "לא ליד"...

הי ליאת, אני בת 25 ועומדת לפני אשפוז במחלקה להפרעות אכילה.. יש לי אח קטן בן 13. הוא מרגיש שיש בעיה והוא בטח שומע את ההורים שלי מדברים על זה.. אבל אני הייתי רוצה בעצמי לספר לו על האשפוז ועל הבעיה. קודם כל האם לדעתך זה נכון? ואם כן...אז מה להגיד? איך? עד כמה לספר לו את האמת? אני פשוט לא רוצה שזה יהיה עלום מבחינתו ולא מובן ושהוא לא ירגיש שהוא לא מספיק חשוב כדי שיספרו לו מה קורה.. חשוב לי לעשות את זה בהכי רגישות שיש.. בעיקרון, אני לא אנורקסית, הגעתי לתת משקל לפני חודש וחצי בערך, אבל אז ההפרעה התחלפה והתחילו הבולמוסים...עליתי במשקל כמובן...ומאז זה ניסיון בלתי פוסק של לנסות לצום ולרדת הכל בחזרה... החיים שלי די נהרסו ומהפחד שאני אמשיך להשמין (כי אם כן אז אני פשוט לא רוצה לחיות) אני מעדיפה להתאשפז ולאזן את עצמי.. וכמובן שבשאר הדברים בחיים אני לא מתפקדת בכלל. אשמח ממש אם תעזרי לי איך להגיד לו.. תודה רבה מאוד :)

שלום ליאת, אני מברכת אותך על ההחלטה להילחם על איזון והבראה. זו החלטה אמיצה, ואני מתפללת שהיא גם תישא פרי ותביא לכולכם שלווה ובריאות. לא בטוחה שהשיחה עם אחיך היא באחריותך, אך אני מסכימה לגמרי עם כך שמגיע לו הסבר, ושעמימות וסוד כמעט תמיד מזיקים יותר מכל אמת. האמת במקרה שלך - כמו שאפשר להציג לו - היא שנכנסת למערכת יחסים מבלבלת ולא בריאה עם נושא האוכל ומראה הגוף, עד כדי כך שאת נזקקת לעזרה מבחוץ כדי להחזיר לעצמך הרגלי אכילה בריאים ומאוזנים. הסבירי שאת הולכת מרצונך למסגרת אשפוזית בבית חולים מיוחד, אשר בו עוזרים לאנשים להרגיש טוב יותר, ולהימנע מדיאטות מזיקות שיכולות לגרום להם להיות רזים או שמנים מדי. ספרי לו שבמחלקה בה תשהי יש אנשים טובים שיעזרו לך, ופעילויות מהנות שמטרתן, בין השאר, להעסיק אותך בדברים נעימים שאינם קשורים לאוכל. אם תרצי להרחיב עוד, תוכלי לספר לו שאת מתכוונת ללמוד איך אפשר להתמודד עם רגשות חזקים (כמו כעס, עצב או שמחה), ואיך אפשר לזהות אותם ולבטא אותם בצורה נכונה וטובה. אני חושבת שהמחשבה איך להסביר את הדברים לילד בן 13 משרתת גם אותך, ומחזקת גם אצלך את ההבנה עד כמה המהלך שאת עושה הוא נכון וחשוב. שולחת לך את כל הכוח והעידוד להילחם ולנצח, ליאת

התשובה שלך גורמת לי להודות, איך אני אגיד את כל הפחדים והחששות במילה אחת? מבוהלת... פשוט ככה. אני חייבת להגיד לך..אולי זה ישמע מפגר קצת, אבל היה לי פשוט כיף לרגע שהתייחסת גם אליי ולא רק לבקשה שלי.. כולם מבטלים את החששות שלי, מבחינתם העיקר שאני אלך לשם ושהכול ייפתר.. ברור לי שהם דואגים ורוצים לטובתי..אבל תעצרו שנייה ותזכרו שאני זאת שהולכת לשם, לא אתם...אז קל לדבר. צדקת לגמרי במה שאמרת.. תודה רבה על הדרך שהצעת...אני אעשה ככה :)

שלום, הנני אם לבן 6. לבני יש יום מסודר ושעות קבועות של קימה ושינה. מידי ערב יש טקס קבוע לפני השינה. ארוחת ערב, מקלחת ישיבה ביחד בסלון ומעבירים חוויות מהיום. בסביבות השעה 20:00 הוא הולך לישון. לפעמים הוא נרדם אחרי רבע שעה ולפעמים הוא מתהפך מצד לצד במשך שעה שלמה עד שהוא מצליח להירדם. למרות שברוב הפעמים הוא מאוד עייף אחרי יום לימודים ארוך (הוא בכיתה א' והוא לומד עד 14:30 ואח"כ הוא בצהרון עד השעה 16:30). אני לא יודעת אם כל ההתפכויות במיטה נובעות מחוסר שקט, או משהו שמציק לו או שזו הדרך להירגע. כאשר אני שואלת אותו אם הכל בסדר הוא עונה לי "כן אני מנסה להירדם". (אחרי שהוא נרדם הוא ישן רגוע עד הבוקר, למרות שהוא ישן 11 שעות הוא מתקשה להתעורר בבוקר). אני לא רוצה להישמע חרדתית מידי, אבל האם זה מעיד על בעיה מסוימת אצלו כגון: חרדות או אי שקט ממשהו מסויים. אני נמנעת מלשאול אותו על חרדות או פחדים כדי לא לעורר אותם. אשמח לקרוא את חוות דעתך המקצועית תודה מראש דניאלה

שלום דניאלה, הגם שאיני מומחית גדולה בתחום הפיזיולוגיה של השינה, מה שאת מתארת אינו נשמע לי מדאיג, במיוחד לאור העובדה שהשינה שלו רציפה ושקטה. ילדים בני שש החווים חרדה ומצוקה בדר"כ יתנו לה ביטוי 'בולט' יותר. יש ילדים ומבוגרים שזקוקים ליותר זמן כדי להירדם, ובעיני, את צריכה לשמוח שבנך מצליח לעשות זאת בכוחות עצמו, מבלי לערב אותך בתהליך. לילה טוב ליאת

לאחרונה התפתחו אצלי דאגות שאני גורמת לילדי בן 2.5 להיות רגיש ועדין מידי ואף דחוי חברתית בכך שאנו הוריו מעניקים לו חום ואהבה לא פינוק אלא ממש חום ואהבה נשיקות חיבוקים וכו' האם אנו גורמים לו נזק בהתנהגות זו האם באיזשהו גיל זה עלול לגרום נזק?

שלום רב, מיואשת? מודאגת? למה, בעצם? מאהבה, חום ומגע פיזי מותאם עוד אף אחד לא ניזוק. נזק יכול להיגרם מפינוק משחית, ולא מחום ואהבה הניתנים בשפע. אם תשומת הלב והאהבה שלכם מלווים גם בעמדה הורית סמכותית ומציבת גבולות - אין לכם מה לדאוג. בהיעדר גבולות הכוונה היא שאתם מתבטלים ומוותרים על עצמכם, על הצרכים והרצונות שלכם לטובת הצרכים והרצונות של הילד, מבלי לדרוש ממנו לוותר, להתאפק, להתחשב ולעשות דברים גם כשלא מתחשק לו (כמו למשל ללכת להתקלח/לאכול/לישון בזמן). כל אלה מבטיחים יכולת חברתית ובינאישית טובה, וממילא אינם גורמים נזק. אל ייאוש! ליאת

שלום ותודה! אני אב לבן שנתיים ושמונה חודשים. ילד חמוד ומאוד אקטיבי וספורטיבי, באופן יוצא דופן גדול וחזק לגילו, מאד נועז. הוא בני השני כך שיש לי למה להשוות (: בתקופה האחרונה (כמה חודשים) הוא התחיל להיות אלים, יש לו המון כוח והשילוב בין הכוח, הנועזות, וחוסר השליטה העצמית - מאוד בעייתי ואני תוהה אם אנו לא מתחילים פה חבילת בעיות התנהגות ענקית. דוגמא: הבוקר ניסיתי לגרוב לו גרביים והוא לא רצה (שונא גרביים), העיף לי נגיחה מאחור באף, שכאבה עד דמעות. אם אומרים לו "לא" הוא בועט ונוגח עם הראש באדם שהעז לומר לו מה לעשות. אנו כועסים ונוזפים בו, מרחיקים אותו מאיתנו ומפסיקים לשחק איתו, כמובן שעומדים על שלנו, אך כל זה ללא הועיל! הוא לא חשוף לאלימות משום סוג, אחיו גדול ממנו בהפרש קטן ופה ושם יש מכה קטנה, אך אחיו ילד רגיל, לא חזק במיוחד ולא אגרסיבי במיוחד, בסה"כ ילד רגוע והיחסים ביניהם הם סוג של מלחמה קרה, אין הרבה יחס ומשחק משותף, אך גם אין עימותים ישירים לרוב. אין כמובן אצלנו אלימות הורית, ואנו רגועים לגמרי ביחס לגן שגם האח הגדול היה בו שנתיים וחצי, וזה גן מעולה רגיש ועדין. בני לא מרביץ בגן לילדים אחרים בד"כ (הוא אפילו עדין עם הקטנים, ולגדולים משיב מלחמה בעוז אם הם מתעסקים איתו אך הבנתי שלא יוזם שום אלימות מיוחדת), אך גם שם הוא בהחלט מחטיף לכל גורם "סמכות" שרוצה שהילד יעשה משהו והוא לא מעוניין לעשותו, כולל להתלבש, לעבור מפינה אחת לשנייה, לחזור מהחצר פנימה לגן וכולי וכולי. מאוד קשה להעבירו תחנות, זה נכון בכל מקום, הוא נתקע על דברים ומתרכז בהם וקשה לשלוף אותו. ניסיון שליפה מתקבל בצרחות, ואם הצרחות לא עוזרות (והן לרוב לא עוזרות) - בעיטות ונגיחות בשיא הלהט! אני מניח שתגידי שיש בעיית גבולות, אני רק לא יודע איך לפתור אותה. אני מרגיש ששנינו (שני ההורים) סמכותיים למדי, אך הילד הזה תמיד היה עיקש ונועז במיוחד! מעבר לכך אין בעיות מיוחדות במשפחה, לא מתח יוצא דופן, יחסים טובים בין ההורים ועם האח, הכל די רגיל. הוא גם מדבר מאוד יפה וברור ואין לום שום בעיה להביע עצמו עם מלים - לא זו הסיבה שהוא בוחר להרביץ לנו. זה בא מכעס תהומי, וגם הוא עושה פרצוף של כעס נורא... אודה לכל עצה, כאמור אני מאוד חושש מגלישה לבעיות קשות של התנהגות, ומעבר לזה - כמה שלא מנסים להימנע מלחטוף נגיחה, הוא גמיש וספורטיבי ומצליח לנגוח מכל מיני כיוונים, ופשוט כואב לנו! אנו שוקלים לייסד אגודת הורים מוכים - נגיחה מלפני כמה ימים עשתה לאשתי פנס בעין... תודה רבה.

שלום עמית, הבן שלך עדיין קטן מכדי לדבר עליו במונחים של נועזות או אלימות, ולתחושתי זה שילוב של אימפולסיביות (די תואמת גיל, יש להודות) וקשיים בוויסות. כאשר אלה מצטרפים לעוצמה פיזית וכוח רב, התוצאות יכולות להיות כואבות. מעבר לנושא הגבולות, שבהחלט רלוונטי לכאן כמו שציינת נכון, יתכן שקיימת בעיה גם בוויסות התחושתי, ומכאן (אולי) גם עוצמת התגובתיות הפיזית שלו. יהיו הסיבות אשר יהיו, חייבים לעזור לילד שלכם להיאסף וללמוד להתנהל בשגרה - ובמיוחד במעברים - בדרך שאינה הרסנית לסביבתו. למרות פוטנציאל הנזק, עדיין מדובר בילד קטן מאד שאפשר וצריך למנוע ממנו לפגוע בזולתו. מהיכרותכם את הנטייה לנגוח, נסו לא להיכנס ל"טווח האש", ולרסן אותו פיזית, גם כדי למנוע את הכאב, אבל בעיקר כדי לאותת לו שאתם חזקים יותר, ושאינו יכול להרוס אתכם. המחשבה ש"אני חזק יותר מאמא/אבא, ויכול לגבור עליהם, להכאיב להם או להרוס אותם" היא מחשבה מפחידה מאד עבור ילד קטן. להערכתי, יש צורך בהנחייה הורית, במיוחד בהקניית הרציונל ובהתמודדות עם רגשות סותרים של עויינות ואשמה, זאת כדי לסייע לכם בגיבוש עמדה סמכותית יעילה ונחושה. השקעה ממוקדת וטובה עכשיו אכן יכולה למנוע צרות ובעיות התנהגות בעתיד, כשהדגש מבחינתי הוא למנוע מהילד תיוג של ילד אלים ובעייתי. פנו להדרכה הורית אצל פסיכולוג ילדים קליני מנוסה. בהצלחה ליאת

שלום רב בני בן השנתיים + ילד מקסים ונבון נמצא איתי ועם חיו בן השנה בכל שעות היום מכור למוצץ לאחר שגילינו כי הרוק המצטבר סביב פיו בשעת דיבור וכן התעוררויות חוזרות ונשנות כל לילה לחיפוש אחר הצצי החלטנו לגמול אותו ממוצץ אציין כי הו מבין כי הפצע המוגלתי שב וחוזר בגלל המוצץ התחלנו את התהליך כאשר הודעתי שהמוצץ "הלך" במהלך היום זה עובר בסדר אל לקראת שינה ממש קשה לו נשמח להצעות לגמילה והאם זה מוקדם מדי לגמול גם מבחינה ריגשית פסיכולוגית אציין עוד כי הוא גמול מחיתולים ביום כבר 4 חודשיים

שלום מיטל, לטעמי, בגיל שנתיים עדיין אין צורך ליזום תהליך גמילה חד צדדי. בנך נאלץ מגיל צעיר מאד לחלוק אותך עם אחיו התינוק, וכדאי לזכור שלמרות היותו בנך הבכור וה'גדול', הוא עדיין פעוט (כמעט תינוק בעצמו), ואין לכפות עליו התבגרות בטרם עת. כמו שכתבתי כאן לפני זמן קצר הערב, אין לדחוק בבן הבכור להתבגר מהר רק מפני שנולד לו אח. כרגע, בחוויה שלו קיימים רגשות כמו קנאה, זעם, כמיהה וגעגוע לקרבתך המנחמת, ומשאלה לחזור לימים שהייתם רק שלושה: אמא-אבא-ילד. המוצץ מספק את הנחמה, ההרגעה והביטחון החסרים לו כרגע בהיעדרך או בשעות המשבר של היום. אני מציעה להניח לו למצוץ כאוות נפשו, ולנסות שוב בגיל ארבע. בהצלחה ליאת

הבן שלי הבכור בכיתה א, סובל בחודשים האחרונים מ"התקפות זעם". הוא בעל רגישות מאוד גבוהה וכמו שהוא רגיש לאחותו הקטנה ומטפל בה בעדינות ורגישות, כך הוא גם רגיש לסביבה שלו ולכל דבר שהוא מפרש כפגיעה בו. ממצב שבו חבר בטעות נופל עליו, והוא מפרש זאת כאילו פגע בו במזיד, מתפתחת קטטה אלימה (מכה בכל הכח אבל לא באכזריות) וכשמנסים לעצור אותו ולהסביר לו שזה קרה בטעות לא מוכן לקבל את הדברים או להירגע. גם אנחנו ההורים מחזיקים אותו בחדר אחר עד שהוא נרגע (מחבקים ולא עוזבים) אך לוקח לו בד"כ כרבע שעה לפחות עד שהוא מפסיק להשתולל לנו בידיים ולהירגע. אחר כך הוא מסוגל לחזור ולהיות ילד מקסים כאילו כלום לא קרה. המקור לדעתי לקושי בשליטה ברגשות היא בתחושה שלו של חוסר בטחון. כשהוא באמצע "התקף" כזה קשה לדבר אל ההגיון שלו. בשלב יותר רגוע כשאנחנו מדברים איתו הוא מבין מה לא היה בסדר אך תמיד מקפיד לציין כמה הסיטואציה גם לא הייתה הוגנת כלפיו (בעל חוש לצדק מאוד מפותח ומאוד קשה לו כש"דברים לא הוגנים" קורים לו). אנחנו לא יודעים כיצד לנהוג ומתקשים תמיד להגיב בצורה רגועה למצב, במיוחד כי יש צורך להתייחס גם ליתר הילדים וההתייחסות אליו גוזלת הרבה זמן מהיום. ויכולה להתרחש אחת ליומיים והורסת את כל היום. הפכתי להיות אמא לחוצה שכל הזמן בודקת את ההתנהלות מול החברים ומתערבת ישר כדי למנוע פיצוצים. אני מנסה לשדר לו כל הזמן שאוהבים אותו ולהדגיש גם את הצדדים הטובים שבו, אך אני מרגישה שאין לו עדיין כלים להצליח ולהתמודד עם הרגשות שלו . בעבר היו תקופות כאלו שבהם היה נכנס להתקפים כאלו אבל חשבנו שהם חלפו. כעת גם בבית הספר מגיעות תלונות על שהוא מרביץ – תמיד מאיזו סיבה ברורה (למשל ילד שאיבד לו את הכדור וסירב לחפש איתו ביחד) מה לעשות????

שלום מינה, התנהגות סוערת כמו זו שאת מתארת יכולה להיות תוצאה של מגוון מצבים, וכדי לחשוב על דרך התערבות נאותה חשוב להבין בדיוק מה מקורה. לפעמים מדובר בקשיים בוויסות התחושתי, לפעמים בעיות בוויסות הרגשי, ולפעמים זה חלק מהתנהגות אימפולסיבית המאפיינת ילדים עם הפרעות בקשב וריכוז. אני ממליצה על פניה לאבחון מקיף (במכון להתפתחות הילד, למשל), שם יוכלו לראות אותו אנשי מקצוע מתחומים שונים, כמו פסיכולוג, מרפאה בעיסוק, רופא ילדים, קלינאית תקשורת, וכד', ולמפות את הקשיים בצורה שיטתית ויסודית. עם או בלי קשר לממצאים, חשוב ללוות את התהליך בהדרכת הורים שתסייע לכם בהצבת גבולות נאותה והתגייסות לשינוי דפוסים בעייתיים בבית ומחוצה לו. בהצלחה ליאת

אני נער בן 17, שהשנה האחרונה עבר מעלים קשה מאוד. אני מרגיש שאן הולך לאיבוד. כן היו לי מחשבות אובדניות לא מעט פעמים. אני מרגיש שהעולם זה לא המקום המתאים בשבילי. אין לי את מי לשתף, לא חברים ולא משלחה. רציתי הבעיות שלי הם יותר עמוקות ממשהו שאפשר לפתור בשיחה אחת. רציתי לדעת אם יש פסיכולוג שאני יכול לפגוש באופן עצמאי בלי ידיעת אף אחד. אני מרגיש שאם אני לא אתחיל לטפל בשה הפתרון בסוף יהיה סופני. אשמח לתגובה בהקדם

שלום אנונימי, החיים באמת יכולים להיות לא הוגנים, ולהתאכזר לפעמים, גם שלא בצדק, לאנשים טובים וישרים. הבשורה הטובה היא, שגם כאשר נדמה שהכל סוגר עלינו ונראה חסר תקנה, יש מוצא ויש פיתרון ויש תקווה לטוב. אובדנות היא פיתרון קצר טווח בנקודת זמן ספציפית, שתוצאותיו נצחיות ומוחלטות, ואין מהן חזרה. מי שבוחר למות מפסיד אפילו את תחושת ההקלה... לכן, אני מעודדת אותך בכל לשון לפנות לעזרה, ולמצוא לעצמך את המרחב הבטוח ללבן בו את מה שעבר ועובר עליך. אם אינך מעוניין שהוריך יידעו על הפנייה לעזרה (למה, בעצם?), תצטרך לנסות ולהיעזר באחד מקווי החירום ולפעול בעצתם. בכל מסגרת אחרת (פרטית או ציבורית) נדרשת הסכמת ההורים לתהליך. פנה לאחד מהבאים (מעתיקה עבורך בסדר בו הם מופיעים אצלי ברשימה): מרכז סיוע לקורבנות אונס 24 שעות - 03-5176176 1202 סיוע לגברים נפגעי תקיפה מינית 03-5179179 קו חירום למניעת אלימות במשפחה: 1-800-220-000 עמותת ל.א ילדים ונוער-קו חירום 09-9518927 מרכז גליקמן לטיפול באלימות במשפחה 03-6492469/03-6492470 ער"ן עזרה ראשונה נפשית:המספר הארצי: 1201 הקו הלבן,תמיכה ללסביות והומוסקסואלים: 03-7325560 א'-ה' 7:30-23:00 נט"ל,מרכז סיוע לנפגעי טראומה על רקע לאומי: 1-800-363-363 מטיב מרכז טיפול במשבר באיזור י-ם: 02-6789908 יד ביד-אוזן קשבת לנוער 03-6204999 אל"י ,האגודה הישראלית להגנת הילד: 1-800-223-966 בהצלחה ליאת

שלום, אני אימא לשני ילדים בתי הקטנה בת שנתיים וחמישה חודשים מדאיגה אות נו ואנו חסרי אונים מול שינויים התנהגותיים ,מזה כחודש לערך היא פיתחה פחדים ממגוון של דברים מכשפות קוסמים דמויות מפסטיגל מותק {שמעט אחרי שהתחיל המופע יצאנו כי לא רצתה להישאר..}היא מפחדת ממה שהיא לא מכירה בטלויזיה ובכלל,בפן אחר היא ילדה ככל כך חברותית צחקנית וחכמה שעל פי רוב גם לא חוששת מזרים משוחחת עם הקופאית בסופר ובכלל.. טעות שעשינו אני ובעלי{חד פעמי!} נתנו לה לראות עימנו תוכנית בטלויזיה לפני השינה {לא הצליחה להירדם ..} בסיטואציה בתוכנית אחת הדמותיות שלא מפחידה בכלל שפכה סבון על פניה של דמות אחרת מאותו הרגע התחיל מחול של שדים הבכי לא הפסיק צרחות בקשות חוזרות שניקח אותה ללגננת שלה מהגן לא רוצה להישאר בבית בהמשך הקאה והתלוננות על כאבי בטן הבנו כי התופעות מעידות על חרדה קושי בהירדמות והתעוררות מתוך שינה עם בכי היסטרי מיותר לציין כי הליללה היה נוראי בבוקר התעורה עם רגישות שחלפה במהלך היום, כשהגיע שוב הערב וחזרנו הביתה מסיבוב שערכנו עם הילדים התחילה לבכות שוב וביקשה להישאר בחוץ השמיעה בערך כל מקום חוץ מלחזור הביתה כל דבר בבית גורם לה לבכות ןאנו חסרי אונים כי לא ברור לנו מה קרה לילדה,ביקשה לחזור לצימר שהתארחנו בו לפני כשבוע, אני אציין פרט שאולי עשוי להיות משמעותי לפני כשלושה ימים היא נפלה ונחבלה בפנייה בעקבות הנפילה היאנבדקה במיון ואף עברה סיטי ראש היות והיתה מעט מנומנמת הבדיקה יצאה תקינה , אנא עזרתך אנו חסי אונים ולא יודעים איך להגיב אליה ובכלל מה עלינו לעשות??

שלום רב, אם תדפדפו בפורום שלנו, תמצאו שפע של פניות בנושא פחדי ילדות. יש בכך כדי להעיד משהו על האוניברסאליות של התופעה. לכל שלב התפתחותי פחדים אופייניים משלו, ובגיל שנתיים-שלוש הפחדים הם סביב יצירי דמיון (מפלצות, דרקונים, מכשפות, ויצורי-פרא אחרים), שמשקפים את ההתפתחות הקוגניטיבית (היכולת לדמיין והחשיבה המאגית). בשלב זה, אין טעם להסביר לילדה שאין מכשפות, ושאין קוסמים, ושאין דמויות מרוחות בסבון אצלנו בבית. ההסבר ממילא לא ישכנע אותה! במקום זאת, חשוב להישאר רגועים, לכבד את הילדה ואת פחדיה מבלי ללעוג או לבקר, ולהציע תמיכה ושמירה מפני כל מה שיכול להפחיד ולאיים. מעבר לנוכחות המנחמת והמרגיעה שלכם, רצוי לנסות ולחשוב בצורה יצירתית, על דרך לידד אותה עם אובייקט הפחד ולהגביר אצלה את תחושת השליטה. כך, למשל, אפשר לתת לה בזמן האמבטיה למרוח קצף סבון על פניה של הבובה (או על פניה שלה הניבטות מן המראה), או אבקה לגירוש מפלצות ומכשפות (מעט טאלק ריחני) או פנס שמבריח את הדמויות מהפסטיגל (זה באמת מוקדם בגיל שנתיים - חבל על הכסף של הכרטיס!). הבשורה הטובה היא שהפחדים הללו חולפים בסופו של דבר מעצמם, גם אם זה לוקח קצת זמן... בברכה ליאת

אנחנו באמת מנסים כל הזמן להביר שכל הדמויות האלה הן רק בטלוויזיה וכו' - בהחלט כדאי לנסות את העצה שלך. חוץ מזה מדובר במופע "מותק של פסטיבל" שנועד לילדים בגיל 2-4 אבל בכל מקרה הנקודה ברורה :) שוב תודה.

ליאת שלום רב, שמי הגר, ויש לי שתי בנות: נעמה (4.4) ומעיין (3.1). כבר התייעצתי איתך מספר פעמים בעבר והיית לי לעזר רב. השאלה שלי הפעם היא כזו: במסגרת סל תרבות יוצאים ילדי הגנים בקיבוץ שלנו להצגה באולם בקיבוץ אחר. נוסעים באוטובוס של המועצה, שני גנים יחד. נעמה, בת הארבע +, חוששת מאד מתחפושות, מרעש, מליצנים וכד'. היא מאד לא רוצה לנסוע להצגה כי היא מפחדת. התייעצתי איתך לפני כחודשיים לגבי תגובות חרדה שלה אחרי ביקור בבית אבות (נבהלה שם מאד ופיתחה פוביה מ"אנשים זקנים שקשה להם ללכת"). לשמחתי התגובות חלפו וחזרנו לשיגרה אחרי שבועיים לא פשוטים... מעיין- בת שלוש וחודש. ילדה יותר "עמידה" באופן כללי, אך דווקא מרעשים (ובכלל מווליום חזק) מאד מפחדת, ומאריות. ההצגה אליה הגנים נוסעים היא "דמעות של אריה". בהתחלה חשבתי שיהיה טוב אם אגיע כהורה מלווה (אין מקום באוטובוס, ואצטרך להתארגן להגיע ישירות לשם), אך אחרי קריאה באינטרנט גיליתי שההצגה מיועדת לילדים בגיל 5 עד 9, ובנוסף- באחת הביקורות היה כתוב שהווליום מאד חזק. כלומר, שתי בנות שההצגה לא מיועדת לגילן, אחת מפחדת מאד מהצגות ומביעה אי רצון ללכת (בעברה תגובה חרדתית לביקור בבית אבות), ואחת קטנה בשנתיים מהגיל אליו מיועדת ההצגה, מפחדת מאריות ומווליום חזק (לא אמרה שלא רוצה ללכת, ולא אמרה שכן. לא התייחסה לנושא). ואמא אחת- מבולבלת. נסיעה לשם בליווי ותמיכה שלי היתה יכולה בעיקרון להיות חוויה שתשחרר מהפחדים הקודמים, אם היה מדובר בהצגה תואמת גיל. אבל אם אני מקשיבה לתחושת הבטן שלי- אני פשוט אומרת לעצמי שמה אכפת לי לדחות את עניין ההצגות עוד קצת, ושפשוט יבלו איתי בבית באותו יום (אני מורה בתיכון ולא פשוט לי להיעדר- אך גם אם אלווה וגם אם אשאר בבית, בכל מקרה איעדר מהעבודה אז זה לא משנה). החסרון בנסיעה הוא שיכולה להיות חוויה מפחידה (הבטן שלי ממש אומרת שהן לא מוכנות לזה וזה לא מתאים להן עדיין. הן אוהבות טיולים בטבע, חקירת הסביבה, חיות, משחקי דמיון, דברים מסוג אחר לגמרי ונמנעות ממופעים רועשים). החסרון בהישארות בבית הוא שאני משדרת להן אולי שהן שונות מכולם או לא מסוגלות וזה אולי נותן להן הצדקה לפחדים שלהן ותחושת חוסר מסוגלות (למרות שתמיד אפשר לדאוג לשווק את זה בצורה טובה ומעצימה). שוב, הבטן שלי אומרת: זה שכולם נוסעים זה עדיין לא אומר שזה מתאים לכולם, ואני כאמא צריכה לבדוק מה טוב לבנות שלי. התחושה שלי היא שהנזק בנסיעה גדול מהרווח, ושהדבר הנכון הוא להישאר איתן בבית ליום כיף, ולחכות קצת שתגדלנה ואז לנסוע איתן (בקיץ- בחופש) להצגה שאבחר בקפידה, הצגה רגועה ומותאמת גיל, יחד איתי ועם אבא שלהן, וליצור חשיפה ראשונה חיובית להצגות, וטעם של עוד... מאז שהפכתי לאמא גיליתי שלרוב תחושת הבטן שלי לגביהן מוכיחה את עצמה לא רע. אני לא אדם שסומך על אינטואיציות, אני טיפוס ראציונלי מאד, אך כשמדובר בבנות שלי הבטן צודקת הרבה פעמים. אבל לא תמיד. ולכן כל כך חשובה לי הדעה שלך. האם הישארות בבית היא הגנת יתר מסרסת או חיבור לשלב ההתפתחותי ולמזג של הבנות? ואם את תומכת בתחושת הבטן שלי- אז איך היית מציעה להציג זאת? או אם את בעד להתעקש ולנסוע- איך אציג את זה לנעמה שממש מבקשת לא לנסוע כי מפחדת? תודה רבה, וסליחה על האורך, הגר

שלום הגר, באופן כללי, אני מאד בעד ההקשבה לתחושות הבטן שלנו, ובעד השכל הישר והאינטואיציה ההורית. אישית (וזו לא בהכרח הדעה הרווחת) אני חושבת שפעוטות וילדים לפני גיל חמש (ולפעמים גם אחריו) יכולים להסתדר בשקט גם בלי אירועי תרבות תיאטרלים ורועשים. יש ילדים שעבורם זה ממש סיוט, וכל אירוע כזה הופך לחוויה שלילית גם להם וגם להוריהם. לעיתים, כאשר החרדה או הפחד יוצרים הפרעה לתפקוד היומיומי התקין, אנו שוקלים לעמת את הילדים עם אובייקט הפחד, גם במחיר של הצפה זמנית. הצגות ילדים אינן נופלות בקטגוריה הזו, ואפשר לותר עליהן ללא אשמה מוחדת. אחרי הכל, תמיד אפשר להשלים את הגרעונות הללו בשלב מאוחר יותר, והגירעון עצמו אינו יוצר שום עכבה התפתחותית. לא הייתי עושה עניין גדול גם מאופן הצגת הדברים, ולטעמי אפשר לדבוק באמת "מאחר ואת, נעמה, לא מתה על תחפושות וליצנים, ומאחר ואת, מעיין, סובלת במקומות רועשים ולא נהנית מרמקולים צווחניים, יש מצב שלא יהיה לכן נורא כייף שם, בהצגה. החלטתי לאפשר לכן להישאר איתי בבית, אם תרצו. נוכל לעשות משהו אחר, יום כייף או פעילות כלשהי שנבחר, כדי שלא תרגישו שכולם נהנו ואתן לא. יכול להיות שאם תחליטו לנסוע, תצליחו ליהנות גם בהצגה, אבל כדאי שתדעו מראש במה זה כרוך". וזהו. מכאן ההחלטה שלהן. אם הן מחליטות לנסות לנסוע, תוכלי לעודד אותן ולשבח אותן על האומץ, ואם לא, זה לגמרי בסדר. ככה פשוט.... בהצלחה ליאת

ליאת יקרה, קודם כל, תודה על התגובה המעצימה. אתמול כשהגעתי לגן בארבע, נעמה (הגדולה) רצה אלי בהתלהבות עם חברה ואמרה שהיא מאד רוצה לנסוע להצגה ושהן רוצות לשבת יחד באוטובוס. מעיין אמרה שהיא רוצה גם. כשהגענו הביתה הראיתי להן תמונות מתוך ההצגה (מצאתי באינטרנט) ונעמה אכן נכנסה לסיפור והתרגשה, אך מעיין הגיבה בפחד (היא בת שלוש, למען השם, ההצגה הזו מיועדת לגיל חמש מינימום. מרגיז אותי שלוקחים אותם למשהו לא מותאם!)ואמרה שהיא לא רוצה את האריה הזה ולא רוצה לנסוע. נכון לרגע זה, מעיין תישאר עם אמא שלי עד שילדי הגן יחזרו מההצגה ואז היא תיקח אותה לגן. נעמה תיסע באוטובוס ואני אקפוץ מהעבודה ואחכה בכניסה לאולם, אהיה עם נעמה בהצגה והיא תחזור לגן באוטובוס. זה עוד דינמי כנראה ויכול להשתנות עד מחרתיים... אבל הנה, כנראה שבאמת מדובר בעניין של הבשלה. נעמה מגלה פתיחות, היא בת ארבע וארבעה חודשים. מעיין מפחדת- היא בת שלוש. יש חשיבות רבה בעיני להתאמה של תכני "סל התרבות" לגיל הילדים, וכואב לי שאף אחד במערכת לא חשב על זה ולא בדק.... בכל מקרה, תודה רבה ואעדכן מה היה :-) הגר

ליאת שלום, רציתי לעדכן שמעיין נשארה עם אמא שלי בבית (לבחירתה) ונהנתה מאד מאד. היא הגיעה לגן כשכולם חזרו מההצגה והשתלבה בטבעיות. נעמה נסעה עם ילדי הגן באוטובוס ואני פגשתי אותה באולם וישבתי לידה בהצגה. אני שמחה שהייתי כי היו כמה רגעים בהם היא קפצה בבהלה (ממש פיזית הגוף הקטן התרומם מהווליום) ומיד חיבקתי. היא נהנתה מאד ואני נהנתי לראות כמה היא גדלה וכמה בטחון קיבלה (וכשצפיתי בהצגה קיבלתי חיזוק לכך שזה עדיין לא מתאים למעיין בת השלוש). היא התקשתה להיפרד ממני אחרי ההצגה והחלטתי לקחת אותה מוקדם מהגן ולבלות בבית. סוף טוב הכל טוב.

בתי בת שלוש וחצי,ילדה אינטליגנטית ורגישה. לפני כשלושה חודשים נולד לה אח חדש. לאחר כשבוע - שבועיים סוערים, היה נראה שהיא פחות או יותר מסתגלת לשינוי. בשבועיים האחרונים, חל שינוי בהתנהגותה - היא איננה רוצה ללכת לגן, רוצה להישאר אתי בבית, בוכה מדי בוקר ו"מכינה" אותנו כבר בערב לכך...כמו כן מתעקשת שכל דבר ייעשה בדיוק באופן בו היא רוצה וכל סטייה גוררת צעקות, בכי והשתוללות. אני מודעת היטב לקושי שלי בהצבת גבולות ברורים ועושה כמיטב יכולתי להיות מחד ברורה ועקבית אך מאידך לתת לה תחושה שאני קשובה לה וערה לקושי שלה. גם אביה וגם אני משתדלים לבלות עמה זמן לבד אך נראה כי היא נלחמת על מקומה בבית ולא מצליחה להרגע ולהרפות. כאשר היא סוערת ומשתוללת אנו מנסים להרגיעה, אומרים לה שאנו אוהבים אותה בדיוק כמו קודם ושאנו מבינים את הקושי שלה. אני נעה בין הזדהות עם הכאב שלה לבין כעס על ההתנהגות הקשה. התנהלות זו נעשתה בשבוע האחרון יומיומית ממש ואני חשה חסרת אונים לנוכח הקושי לעזור לה. אשמח לשמוע את דעתך בנושא. תודה מראש!

שלום טל, לידת אח היא אירוע משמעותי בחייו של הילד הבכור, והשפעתו עליו כה דרמתית עד כי נהוג לראותו ולהמשיגו כ'משבר', גם כשאינו מלווה בסערה גלויה לעין. לפעמים, כמו שאולי קורה אצלכם, לידת התינוק השני מבליטה או מחדדת קשיים ובעיות שהיו שם קודם, כמו למשל מאבקי כוח, בעיית גבולות, קושי לעמוד בתסכולים או הקצאה לא הגיונית של משאבי תשומת הלב בבית. אם לפני הלידה יכולת להיות נדיבה ומפנקת, יכולת "לעגל פינות" ולוותר על דרישות כלשהן כדי להימנע מעימות, כיום זה קשה יותר, פשוט כי את עצמך עייפה יותר, עסוקה יותר, סבלנית קצת פחות, ונאלצת לחלק בצורה הגיונית יותר את המשאבים הרגשיים והאנרגטיים שלך. יש שם כבר ילד נוסף שצריך אותך. במקרים כאלה, לילד הבכור קשה יותר להסתגל לשינויים ש'נחתו' עליו, והוא מוחה בכל דרך אפשרית. כנראה שאין פיתרונות קסם, מלבד ההבנה שהתנאים השתנו, ושיש להפעיל היגיון בריא ואינטואיציות הוריות כדי לשרוד את המשבר. העצה הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה להימנע מרחמים ומהתחושה שגרמתם לבתכם עוול. מעבר לאיזון הנכון (אותו הזכרת) בין ההבנה לרגשותיה לבין הכעס עליה, אני ממליצה לזכור לאזן גם בין ראייתה כ"ילדה הבכורה והגדולה שלנו", לבין ההכרה בכך שמדובר בילדה קטנה מאד, כמעט תינוקת בעצמה, שעדיין זקוקה לטיפול פיזי קרוב ולנוכחות הורית מיטיבה רוב שעות היום. לפעמים, עם בואו של התינוק הזעיר הביתה, הילד הבכור, שהיה עד עתה התינוק שלנו, מוקפץ שלא על דעתו לסטטוס חדש, שלא תמיד הולם את מידותיו הממשיות, כבוגר שצריך להבין, להתחשב, להתאפק, ולהסתפק בהרבה פחות ממה שהורגל לו. אני מקווה שתחזרו מהר לאיזון שקצת הופר, ושתמצאו את הדרך להחזיר את ההרמוניה למשפחה. אם לא תצליחו לבד, אפשר להיעזר בהדרכת הורים קצרה. בהצלחה ליאת

שלום רב, במסגרת עבודה סמינריונית לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, אנו בודקים את הקשר בין איכות השינה לרמת לחץ בקרב ילדים למשפחות חד הוריות/ לא חד הוריות. השאלון מיועד להורים למתבגרים (גילאי 12-18) השאלון הינו אנונימי לחלוטין מצ"ב לינק: https://docs.google.com/spreadsheet/viewform?formkey=dFdUek9YYkFqVW1LdjNsZ3lfcURTaFE6MQ תודה רבה!!!

בהצלחה לאורי וחן, וכל הכבוד להורים שיסכימו לקדם את המחקר בתחום הפסיכולוגיה של הילד והמתבגר. בברכה ליאת

שלום, יש לי ילד שבאוגובט יהיה בן 6. הוא ילד מופנם, ולדעתי מעט ילדותי. בשנה שעברה הוא קיבל סדרת טיפולים של מרפאה בעיסוק, הוא מטופל השנה אצל קלינאית תקשורת בגלל גמגמום. הגננת מתלבטת לגבי התאמתו לכיתה א'. גם התפתחותית הוא נמוך מבני גילו ונמצא בתחתית העקומה. מבח' קוגניטיבית הוא בסדר, מבין יפה, ישנו קושי בריכוז ובמוטוריקה עדינה. יש לציין שאחותו קטנה ממנו בשנה ואם נשאיר אותו שנה נוספת, יצא שהם יהיו יחד בכיתה א'. אני מתלבטת, יש לציין שאני משמשת כמורה ואני יכולה לדאוג שילדי יקבל תגבור בבית הספר בו אני מלמדת, מה דעתך? תודה בקי

שלום בקי, בנסיבות שאת מתארת אני סבורה שהשארתו שנה נוספת בגן תהיה יותר מזיקה (מבחינה פסיכולוגית-רגשית) מהעלייה לביה"ס. הקשיים שלו הם לא מהסוג ש'ייעלם' תוך שנה, ויתכן שהוא יצטרך עזרה זו או אחרת גם בשנים הבאות. הוא מתמודד עם לא מעט דברים, מכדי להוסיף עליהם גם תחושת כישלון ואכזבה שתלווה אותו שנים רבות קדימה. בהצלחה ליאת

מתענינת בנוגע למתבגר (15) - טיפול באסרטיביות, בטחון עצמי וערך עצמי באזור השפלה. אפשרי גם ת"א. תודה.

שלום גל, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. אפשר לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. בהצלחה ליאת