פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

אני מבקש לשאול משהו שלא קשור כל כך לפורום. בבקשה תעני לי... אני קורא הרבה בתקופה האחרונה על יונג, וגם קראתי כמיטב יכולתי חלק מהטקסטים שלו. הרעיונות שלו מקסימים! הם מדברים אלי מאוד, בזכות הניחוח המאגי והמיסטי שלהם. למשל, הארכיטיפים והאנימה וכו'. רציתי לשאול, מה הפסיכולוגים היום חושבים על יונג?. האם הם רואים בו אדם רציני בעל רעיונות רציניים, או טיפוס מרחף ותלוש?. באופן אישי, את מתחברת לרעיונות שלו?. ומה דעתך על הרעיון של תת מודע קולקטיבי?. מנסיונך, הוא קיים?. ושוב, אני רוצה לציין כמה את מקסימה וחכמה, וכמה אני אוהב לקרוא אותך.

שלום לך, הקוסם האמיתי... לדבר על 'פסיכולוגים' כעל גוף הומוגני בעל השקפה אחידה, יכול רק מישהו שנמצא בחוץ... :-) פסיכולוגים שונים מאד בגישתם, באוריינטציה התיאורטית והפרקטית שלהם, ובהבנתם את הדינמיקה של האישיות. תהיה גישתו של הפסיכולוג אשר תהיה, יונג יהיה תמיד תחנה חשובה בהכשרתו התיאורטית, שכן מדובר באחד מאבותיה החשובים של הגישה הפסיכואנליטית. רעיונותיו של יונג היו ונותרו מלאי מקוריות, עומק והשראה, וקשה לי להאמין שמי מאנשי המקצוע הרציניים יעז לקרוא לו 'תלוש'. אני עצמי מוצאת את רעיונותיו של יונג יצירתיים ומעוררי מחשבה, כולל רעיון הלא מודע הקולקטיבי. נדמה לי שהשאלה היא לאו דווקא אם הוא קיים או לא, אלא כיצד הוא תורם להבנה שלנו את רוח האדם, ואת יחסי הגומלין בינו לבין סביבתו, כפי שמשתקפים בחלומותיו או בחומרים האחרים שהוא מביא אל הטיפול. להשתמע ליאת

שלום ותודה ילדתי בשעה טובה בת שנייה לפני שבועיים לפי תפיסת עולמי, תינוק בן יומו צריך לישון עם הוריו במיטה בתקופת החיים הראשונה כך עשיתי גם עם הבת הגדולה, היום בת שנתיים וחצי השאלה שלי היא : לגדולה הרגלי שינה מצויינים אלא שכעת כנראה היא הרגישה שהתינוקת ישנה איתנו ומתחילה להגיע למיטתינו לפנות בוקר... אני מבינה אותה שכולם במיטה אחת והיא "לבד" ולכן לא נראה לי מתאים כרגע עם הלידה והשינויים) לקיים "מאבק" של החזרה למיטה שלה... בעוד כמה חודשים כאשר גם הקטנה תעבור למיטה משלה נתמודד עם הקושי הזה. השאלה האם אני לא עושה צעד שאין ממנו חזרה ? משרישה הרגל גרוע ... מה דעתך ?

שלום יעל, השינה במיטה אחת עם תינוקת בת יומה היא מסוכנת ביותר, ואינה מומלצת בשום מקרה. ההורים המותשים ישנים עמוק, ויכולים לפגוע פיזית (לדחוף או למעוך, או לגרום לחנק) בתינוקת הזעירה. מנגד, שינה זהירה מדי של ההורים פוגעת אנושות באיכות השינה שלהם, מה שעלול להוביל להתשה ועויינות כלפי הילדים במהלך היום. הקנאה של הבת הגדולה טבעית ומובנת, והפיכת המיטה שלכם למיטה משפחתית משותפת היא בעיני הפיתרון הרע מכולם. הוציאי את שתיהן ממיטתכם, והקני לשתיהן הרגלי שינה בריאים מראש (שיחסכו לך לילות לבנים רבים בעתיד). בברכה ליאת

שלום, בתי בת שנתיים וחודשיים, ילדתי את בתי השנייה ליפני כשבועיים.לאחרונה בתי הבכורה מתעוררת בלילות ומבקשת לראות את התינוקת או שמתעוררת מוקדם מאוד. חשוב לציין שהשיגרה נישמרת ואף יש בבית כל אחר הצהריים מהרגע שהיא מגיעה מישהי שמשחקת איתה. הסוגייה מטרידה אותי מאוד אודה למענה בהקדם. תודה.

שלום ימית, מזל טוב וברכות לנחת ובריאות במשפחה שהתרחבה! כמו שאת ודאי יודעת, הגיוני לצפות שלידת אח/ות תשפיע על הילד הבכור במידה זו או אחרת, גם בטווח הקצר וגם בהמשך. יתכן שהיקיצות הליליות קשורות לעלייה ברמות המתח שלה באופן כללי, ויתכן שהן משקפות קונפליקט פנימי ביחס לתינוקת החדשה (דחפים תוקפניים כלפיה, וכתוצאה מהם גם בהלה ורצון לשמור עליה מפניהם). כשהיא מבקשת לראות את התינוקת, תוכלי להגיד בשקט "הנה, היא ישנה כאן והכל בסדר"). נסי להימנע מאינטראקציות 'מעוררות' באמצע הלילה, מהסברים או הפגנות אהבה כלפי בתך הגדולה, כדי לא לחזק ולתגמל את היקיצות הללו. היענות מהירה ומרגיעה במינימום דיבורים בלילה, היא התגובה העדיפה במקרים כאלה. בברכה ליאת

שלום רב! יש לי שני בנים תאומים בני שנתיים ו10 חודשים. אחד מבניי יום אחד חזר מטיול בפארק והתחיל להגיד שתי מילים מאוד לא יפות אפשר להגיד אפילו קללות ויחד עם זה הוא התחיל לירוק. הוא לא מבין את משמעות המילים הללו אבל הוא מבטא אותן ויורק כשהוא מתעצבן. אני לא יודעת איך להתנהג במצב כזה. איך להגיב? מה לעשות? נואשת לעצה! תודה מראש!!

שלום אורלי, אני מציעה להקדים ולבחור שתי מילים תמימות, כמו למשל "בן חורין", ולהחליט עם עצמך שבכל פעם שהילד שלך אומר את המילים ההן (הקללות), מה שאת שומעת זה "בן-חורין". ההתנהגות המומלצת בעיני היא התעלמות מ-ו-ח-ל-ט-ת !!! מה שגורם לילד שלך להמשיך להגיד את המילים הלא יפות, זה אך ורק התגובה של קהל השומעים, שגורמת לו להרגיש שאמר משהו נורא נורא מיוחד (לטוב או לרע). אף אחד לא חוזר על דיבור שאינו פוגש כל מענה אצל השומע. התעלמות... ולא לשכוח שעקביות היא שם המשחק בהצלחה ליאת

זה בקשר לארוחת ערב. אנחנו יושבים לאכול בערך בשעה עשרים ל-7. עד שעה 7 ועשרה הוא ליד השולחן. או שאוכל לאט בכוונה, מדבר הרבה במקום לאכול, מבקש עוד ועוד אוכל, בקיצור, "מורח" את הזמן. ואז הכל מתעכב. יש לנו סדר יום שאחר-כך הולכים לעשות מקלחת, אחר-כך הוא מצייר, משחק או מה שהוא בוחר עד שעה 8, אחר-כך סיפור ולישון. אבל מטבע הדברים זה מתעכב, כי הוא מתמזמז. היום הודעתי לו שממחר אנחנו הולכים לאכול כשהשעון מראה שעה 6 וחצי (יש לנו שעון גדול מעל הפינת אוכל ואני מראה לו איפה כל מחוג צריך להיות), ובשעה 7 "המסעדה נסגרת" ואנחנו מסיימים לאכול והולכים למקלחת, כדי שיהיה לנו יותר זמן לשחק, לצייר, לשמוע מוזיקה וכו'. אבל יש לי דילמה, כי מצד אחד, נכון שהוא לא ימות ברעב אם יקום באמצע הארוחה, ובכל זאת... אשמח לתשובות/תובנות. תודה, אמא

שוב שלום, נדמה לי שאת והילד שלך תופסים אחרת את ארוחת הערב המשפחתית. עבורך, זו מטלה יומית שצריך להיפטר ממנה במהירות, ואילו עבורו זה זמן של צוותא נעימה בחברתך, אותה הוא רוצה למשוך עוד ועוד. אם הילד שלך אוהב ארוחה איטית וכייפית בחברתך, אני מציעה לתת לו את זה בנדיבות, ו'לקצץ' מזמן הפעילות שאחרי המקלחת. גם ארוחה משותפת יכולה להיות פעילות מהנה ואפילו חינוכית, ואולי אם תשני את עמדתך כלפי הזמן הזה, הוא ייראה בעינייך איכותי ושווה את הזמן שהוא גוזל. עם זאת, לפעמים בשל אילוצים, צריך להזדקז ולמהר, ואז אפשר לבקש מהילד להזדרז. במצב כזה, אני מציעה להזהיר מראש מס' דקות לפני שאת מסירה את הכלים והאוכל מהשולחן, ולהודיע שבכך הסתיים זמן ה"מסעדה". אם הוא יישאר רעב ויתלונן על כך מאוחר יותר, תוכלי להציע לו שייקח לעצמו תפוח או בננה. כמובן שאפשר למנוע ממנו אוכל עד למחרת, אך גיליתי שאימהות מתקשות לסבול תלונות על רעב, גם כשהן יודעות שזו מניפולציה. אז לסגור את המסעדה, ולהשאיר "פיצוציה" לשעת חירום... בברכה ליאת

שלום רב... אני אמא לשני ילדים הגדול בן 7 והקטן בן 5.6. בתקופה האחרונה התחיל להדאיג אותי משהו אצל הבן הקטן כי זה כבר מוגזם ,כל הזמן לא קיבל ביקורת ..פשוט לא מקבל שמישהו יתן לו ביקורת על מעשה שלא כראוי!!או שהוא מתעצבן ישר או שמתחיל לבכות .פעם אחת לא התנהג כראוי וביקשתי בקול רגיל שיתן לי סיבה אחת למעשה שלו ואז כרגיל הוא סגר אוזניים ולא רצה לשמוע ואח"כ אמר לי:אמא לא מעניין אותי משחקים ומתנות מה שמעניין זה שאפילו אם אני טועה לא רוצה שתתנו לי ביקורת!. יש לציין שהקשר שלו עם אחיו טוב .ומה שבאמת מעניין שאם קורה משהו בין האחים ובטעות אני מבינה שהגדול אשם ישר הבן הקטן מודה שהוא התחיל או טעה ... אודה על התייחסותכם וייעוצכם

שלום סאם, איני בטוחה שאני מבינה למה את מתכוונת כשאת אומרת 'ביקורת', ומה בדיוק את מצפה מבנך לעשות עם הביקורת. חינוך ילדים קטנים מתבצע באמצעות מערכת ברורה ועקבית של כללי "עשה" ו"אל תעשה", אליהם הם מגיבים, ולומדים בהתאם לתוצאות מעשיהם, על אילו התנהגויות כדאי לחזור ועל אילו לא. כהורים, עלינו לדאוג שילדינו יתנהגו כראוי, ולכן אנו מתגמלים אותם על התנהגויות רצויות, ולא מתגמלים התנהגויות שליליות. לעיתים, במקרים חמורים או קריטיים, ננקוט גם בסנקציות או עונשים. ביקורת, לפחות בעיני, היא מלל מיותר, שגורם לילד להרגיש רע, וזה כשלעצמו דבר בלתי רצוי. אם את סבורה שבנך התנהג בצורה שלילית, נסי לחשוב על תוצאה בלתי רצויה, וטבעית ככל האפשר, שתגיע בתגובה על התנהגותו. זכרי שאף אחד מאיתנו אינו אוהב להימצא בסביבה שיפוטית או ביקורתית. אווירה של חיזוק ועידוד (לאחר התנהגות טובה) היא הדרך היותר יעילה לחנך ילדים לשיתוף פעולה. בברכה ליאת

שלום ליאת, הילד שלי בן 5, לומד בגן חובה. ילד מאוד נבון ופיקח בהשוואה לילדים האחרים בגן, אבל מסתדר מצוין עם שאר בני גילו ויש לו חברים. הענין הוא כזה, כשאנחנו הולכים לאיזה שהוא אירוע, למשל מסיבת יום הולדת של ילד אחר, הוא פשוט נדבק אלי, יושב לידי ולא רוצה להשתתף בפעילות עם שאר הילדים. אולי לא הייתי רואה בזה בעיה וגם אין טעם להגיד לו "למה אתה לא משחק עם כל הילדים האחרים?" ודברים כאלה, אבל זה מעיק גם עלי. כל פעם שאני קמה או הולכת לדקה אפילו למקום אחר באותו החדר, הוא מקים צעקות: "אמא, אמא, בואי שבי לידי", "אמא, אני רוצה לבוא איתך", "אמא, אל תלכי" וכדומה. זה לא מאפשר לי לדבר עם אנשים אחרים, לדוגמא. אפילו כשאני קמה להכין לי כוס קפה הוא מקים צעקות. גם כשאני אומרת לו "עכשיו אני מדברת, תמתין בסבלנות" הוא ממשיך וממשיך. אני משתדלת לא להיעלם לו פתאום בלי להודיע, אבל מנסה גם ליצור מצבים שיגרמו לו להתמודד עם זה שאני לא תאומה סיאמית שלו ולא חייבת להיות צמודה אליו. היום למשל היתה יום הולדת ושוב הוא ישב דבוק אלי. בסופו של דבר נמאס לי והודעתי לו שאני לא מוכנה להיות צמודה אליו. שאם הוא לא רוצה לשחק עם שאר הילדים הוא לא חייב, הוא יכול גם להישאר לשבת בצד, אבל או שהוא מפסיק להידבק אלי או שאני הולכת ופשוט קמתי, לקחתי את המעיל שלי ויצאתי. הוא כצפוי יצא אחרי בבכי. אמרתי לו שאם הוא מתכוון להיות דבוק אלי אנחנו הולכים הביתה, אבל אם הוא רוצה להישאר, הוא צריך להסתדר גם לבד. הוא בחר לחזור הביתה. אז מצד אחד אין לי טענות לזה שהוא סגור ומעדיף לשבת בצד, אבל ההרגשה שלי שזה גם מתוך מגמה שאשאר לידו ולהכתיב לי מה לעשות. כשהוא רוצה הוא יודע יפה מאוד לשחק עם חברים. אז מה אני עושה? יש לך רעיונות? אשמח לשמוע. תודה, אמא

שלום רב, אני מסכימה איתך מאד, וסבורה שמדובר בצורך *לא מודע* לשלוט על מידת הקרבה/מרחק ביניכם. אני מדגישה את ה*לא מודע* כדי למנוע ממך לכעוס עליו או לחשוב שהוא עושה לך משהו בכוונה להציק. אני חושבת שמה שעשית היום הוא בדיוק הדבר הנכון לעשותו, וכדי שזה יהיה חזק ויעיל יותר, תוכלי להציג זאת מראש, עוד בבית, ולשאול אותו אם הוא חושב שיצליח ליהנות במסיבה גם מבלי להיצמד אלייך. הדגישי - ללא כעס!!! - שמבחינתך אין שום בעיה להישאר בבית, ואל תנסי לשכנעו אחרת. הישארי קצרה מאד ועניינית. א בחרתם ללכת, והוא מתקשה לעמוד בהסכם, אספי את עצמך מיד כשה'הצגה' מתחילה, וחזרי הביתה (למרות תחושת ההחמצה והטרטור שודאי תחושי), כשאת משתדלת להמעיט בדיבור או נזיפות או ניחומים. בבית, התנהגי כאילו לא קרה דבר. אין לי ספק שעוד פעמיים כאלה, הילד שלך ילמד שההפסד עולה על הרווח. את מוזמנת לדווח. בהצלחה ליאת

בני בן השבע מסרב ללכת לשירותים לבד בבית ובבית הספר. בבית מבקש ליווי ובביה"ס לא נכנס אם רואה שאין שם משהו. נסיתי הכל. הוא נכנס להסטריה אם אני מתעקשת שילך לבד. מה לעשות? לאפשר לו ליווי שלי? להתעקש שילך לבד (הדבר גורר צעקות שלו, הסטריה,בכיוהתנהגות אלימה מצידו). תודה

שלום מיכל, ילד בן שבע הוא עדיין ילד קטן, שעלול להיות מוצף מול רעיונות או מחשבות מסוימות המתעוררות בתגובה לגירוי חיצוני או פנימי. ברוב המקרים, היענות עניינית ונוסכת ביטחון של ההורה מספיקה כדי לסלק את הפחדים תוך זמן קצר. הסיכוי לכך גדל אם הליווי נעשה ללא אומר, ללא טרוניה או ביקורת, וגם ללא ניסיונות מיוחדים להרגיעו או להנעים עליו את השהות בשירותים. לפעמים, הילד מגלה באקראי, שדרך הפחד הוא זוכה להתייחסות מיוחדת (מעבר לליווי הטכני לשירותים, למשל), ואז קשה לו יותר להיפרד מהם ולהתגבר. אם זה מה שקרה אצלכם, ואת מרגישה שהתופעה נמשכת מעל למספר ימים או מעבר לשבועיים-שלושה, כדאי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני ולשקול הדרכת הורים או טיפול בילד עצמו. בברכה ליאת

שלום ליאת, בתנו בת 5 ושחושה חודשים. נגמלה מטיטול בגיל שנתיים וחצי בערך, יפה מאוד, ומזה מספר חודשים שהיא גמולה בלילה. עד כה, לא היו לילות יבשים באופן רציף. היו בקרים שקמה יבשה, היו בקרים שקמה רטובה, ואנו מחליפים לה ורוחצים בגישה עניינית. לפני כשבועיים היא נסעה עם אבא לחו"ל לבקר את סבתא, ושם, אבא שם לה טיטול כל ערב מהסיבה שקשה להסתדר שם עם החלפת מצעים אינטנסיבית היות ואין שם מכונת כביסה... מאז שהיא חזרה, אנחנו די משתגעים: כמעט כל לילה היא קמה או רטובה באמצע הלילה או בבוקר. היו לילות שקמה פעמיים רטובה, כאשר לעיתים היא קראה לנו או שראינו לבד. עד לפני כמה לילות, לקחנו אותה לעשות פיפי לפני שאנחנו הלכנו לישון ומסתבר שזה לא תמיד עזר ( לפני כמה חודשים על פי רוב זה כן עזר). קראנו כתבות של מומחי הרטבה לפיהם הבנו כי אנו לא מעודדים אותה לעשות את התהליך לבד, ולכן בלילות האחרונים הרפינו. אנו מדברים איתה על החשיבות של לנסות לאט לאט ללמוד בלילה איך להבין שיש לנו פיפי ואז לקום לאסלה. היא מקשיבה ומבינה, אך נראה לנו ששנתה כה ערבה ( לפחות מישהו נהנה...), שהיא "שוכחת" לזהות. שאלתנו היא מה לעשות? האם זה נחשב "בעיה"? אציין כי אני כילדה הרטבתי עד כיתה א ולעיתים גם אז.. שאלה שניה- בתנו היא ילדה רגישה מאוד, טמפרמנט "איטי", מתחממת לאט, בררנית, מתבוננת, ומאוד בוגרת. לקחנו אותה לאחרונה לאבחון של ריפוי בעיסוק לאחר שלא אחזה נכון את העפרון ( היא מציירת מדהים למרות זאת). וראי זהפלא, שבוע לפני שהלכנו לאבחון, היא החלה לאחוז נכון, אם כי יש עוד צורך בשיפור. באבחון, שפעם אחת אני הלכתי איתה, ופעם אחת אבא הלך, הבנו כי יש הפעלת כוח בגזירה, רגישות גבוהה, והמליצו על ריפוי בעיסוק כך שגם יהיו דרכו "רווחים " רגשיים של העלאת הבטחון וכדומה. היום בעלי שהיה בפגישה השניה אמר משהו על כך שהמרפאה בעיסוק המליצה גם אבחון או טיפול רגשי- אני מעט נבהלתי- למה אבחון בגיל כזה? האם צריך אותו? מהגן לא אמרו לי דבר על משהו חריג, למעט ההתרשמות שהיא מאוד רגישה, קשובה לדמויות סמכות וכדומה.. מה דעתך? האם מכון לאבחן בגיל כזה צעיר? אני בבית, מה שבטוח, יודעת שזו ילדה חזקה, יודעת מה היא רוצה, עומדת על שלה, בודקת גבולות ( וטוב שכך...) ואנחנו מגבים אחד את השני כדי לעזור לה. מה את אומרת על שאלותיי והאם יש לך תשובה מרגיעה? תודה גלית

שלום גלית, להרטבת לילה בהחלט יש מרכיב גנטי, ועפ"י רוב נמצא יותר מבן משפחה אחד הסובל (או סבל) מהבעיה. מאחר שמדובר בהרטבה ראשונית (ילדה שלמעשה מעולם לא נגמלה באופן מלא) זה לא בהכרח מעיד על בעיה רגשית, ויש סיכוי טוב שהיא תיגמל בסופו של דבר גם ללא כל התערבות. עם זאת, כדי לחסוך את אי הנעימות והטרדה הכרוכה בהחלפת המצעים הרטובים, אפשר להגיע לאחת ממרפאות ההרטבה ולנסות להיעזר בזמזמים והפעמונים למיניהם, ש'מאותתים' לילד להתעורר "עם הטיפה הראשונה". בעניין ההמלצה לטיפול רגשי - אני תוהה מה הדבר שהבהיל אותך כ"כ. יש ילדים רגישים ונבונים, שנוטים 'לקחת את העולם לריאות', והם יכולים להרוויח מהתערבות טיפולית כמו למשל טיפול באמנות, שם הם מקבלים הזדמנות יצירתית ומשחקית לעבד רגשות וחוויות עם פוטנציאל מזיק (למשל תחושות מתמשכות של כישלון על רקע ההרטבה החוזרת), היכולות להשפיע על הדימוי העצמי שלה ועל הביטחון שלה. כדאי לזכור שפעמים רבות גם בעיות משמעותיות חולפות מעצמן, ללא כל טיפול. אחרי הכל, גם לנפש (כמו לגוף) יש יכולות ריפוי עצמי וצמיחה, במיוחד כשמדובר בילדים ואנשים צעירים. טיפול הוא סוג של פריווילגיה, שאנחנו יכולים לפרגן לעצמנו או לילדינו בזמן משבר או מצוקה. אין בכך כדי להעיד שמשהו בהכרח רע או מעורער. עצם הבחירה - לפחות בעיני - הוא מה שיכול להרגיע, נכון? בשמחות ליאת

הי ליאתצ, את צודקת לגבי ההרטבה, בדיוק החלטנו לגשת לרופא הילדים לקבל הכוונה לגבי העניין, וכששאלתי את בתי, היא אמרה שזה מפריע לה ההרטבה בלילה, אז אמרתי לה שנלך יחד לרופא שלנו ונבקש יחד עזרה כי אנחנו רוצים לעזור לה. קוריוז קטן- באחד הלילות היא קמה וקראה לי כי הרטיבה, והיא שאלה " אמא שוטפים עכשיו או בבוקר? אמרתי לה" מה שאת בוחרת ממי" ואז היא עומדת, בשעה 4 לפנות בוקר, ושותקת- אני שואלת מה בחרת ממי? והיא אומרת" רגע, אני חושבת"... בקיצור, הילדה המקסימה הזו, "חושבת" גם בלילה.. עוד שאלה שאנחנו עסוקים בה- האחת- עכשיו היא ואחותה בת השנתים וחצי ( זו שכה קינאה בה עד שהיתה תוקפנית תקופה בעבר- הן מתחילות להתחבר ולשחק יחד. העניין שבלילות האחרונים הן עושות" פסטיבל" לפני השינה- צוחקות אחת על השניה, מקניטות, מרעישות, אך לא יודרות מהמיטה . אנחנו נורא מתקשים להתעלם כי הקטנה מפילה מוצץ מהמיטה ואז רוצה שנרים לה וכדומה. עד שהן נרדמות, אנחנו כבר עצבניים- מה לעשות? אני יודעת שצריך להתעלם אך זה קשה כשבערב מתחשק לנו להקשיב לשקט.. דבר שני שגם קשור- אנחנו שוקלים לעשות חופשונת קצרה אצל סבתא בחו"ל רק ל 3 ימים מה שעד כה לא עשינו אף פעם. אף פעם לא יצאנו בלעדי הבנות, תמיד בחופשות משפחתיות. משהו בנו מאוד רוצה שקט לעצמנו ועקרונית יש אפשרות שהיא זמינה, להשאיר בנות עם בייביסיטר קבועה שהיא מבוגרת ומאוד מוכרת לבנות ( הן מחשיבות אותה כעוד סבתא). אני לא עד הסוף רגועה עם נושא של לעזוב ילדה בת שנתיים וחצי. מה את חושבת? אשמח לדעתך. גלית

שלום, אני אמא לשלושה ילדים. בן בגיל 8, בת בגל 4 וקצת ובן בגל שנה ו-8 חודשים. עד לפני שנה הייתי אמא מושלמת כזאת עם הרבה סבלנות, כזאת שהולכת עם הילדים להצגות ומופעים, כל יום כמעט באים אלינו חברים של הילדים שמאוד אוהבים לבוא, כזאת שמשחקת איתם ומצחיקה אותם ומשתוללת איתם. בשנה האחרונה אני עוברת שנה קשה עד כדי כך שאלוהים יסלח לי אבל אני מתחרטת שהבאתי ילד שלישי. הייתי צריכה לחכות שהבת שלי תהיה בת 5 לפחות. המחשבה הזאת כל הזמן בראש שלי וזה מטריף אותי הרי לא אוכל לשנות את זה. אני עדיין אותה אמא שעושה את כל הדברים שתיארתי אבל אני מותשת נפשית. כל יום אני מתמודדת עם הגדול בן ה-8 שכל הזמן רב עם אחותו ומקנא לה ברמות שאני לא יכולה לתאר אפילו, היא מםחדת בלילה אז גם הוא מפחד בלילה, היא קמה לשירותים אז גם הוא, היא צריכה מים אז גם הוא. אם אני יושבת לידה שניה אחת יותר ממנו הוא מתעצבן ולא מרפה ומטריף לי את המוח...הבת גם כן שובבה לא קטנה, מציקנית לגדול ומציקה עוד יותר לקטן. בחודשיים האחרונים נראה לי שהופיעו לה אפילו טיקים. זה היה משיכות באף והוצאת אוויר ועכשיו זה בעיקר הוצאת אוויר. הקטן שובב בגדול. כל היום מטפס על שולחנות, שופך אוכל על הרצפה, שובר הורס - מה לא? כל יום אחר הצהריים אני מתחילה בכייף ואנרגיות ומסיימת בעצבים עד שבא לי לבכות. אני לא מצליחה להתמודד עם זה - מה עושים? אין לי כח כבר לריב עם הגדול כל הזמן בענייני קינאה. אני חייבת לציין שהגדול דווקא מקבל הכי תשומת לב והקטן הכי מסכן...גדל לבד. ודווקא הקטן הכי חייכן...

גלית שלום. אכן קשה לגדל שלושה ילדים, אני בהחלט מבינה את מצוקתך.מריבות אחים וקנאה בין אחים הם דבר נורמאלי לחלוטין אךנראה לי שמאוד קשה לך להתמודד עם זה מכיוו שמדברייך נשמע שהבעיה האמיתית היא שלך, את עייפה ומותשת ולא מוצאת את האנרגיות והכח לשקם את עצמך. את עדיין מתפקדת כלפי חוץ כאמא למופת. אני מציעה לך לנסות להוריד הילוך, כדאי להתיעץ אולי עם איש מקצוע מכיוון שילדיך בהחלט מרגישים את מה שאת חווה. אי אפשר "לעבוד" על ילדים. את יכולה לעשות עד מחר מופעים והצגות אך הם מרגישים שמשהו לא בדיוק אותו הדבר כפי שהיה קודם. לפעמים חוסר היכולת של הילדים להבין מה קורה להורים מעורר פחדים וחששות אשר באים לידי ביטוי בהתנהגות בלתי הולמת כזאת או אחרת. אני בהחלט חושבת שמגיע לך קצת מנוחה ותמיכה ,זה לא פשוט להיות הורה וכולנו זקוקים לסיוע כזה או אחר בתקופות שונות בחיינו. בברכה אריאלה מנחת הורים נייד: 050-7294692

הייתי רוצה להצטייד בכלים או משפטים שיעזרו לי בהתמודדות עם הקינאה של הגדול. אני מרגישה שהוא ילד שמושך את כל תשומת הלב אליו על חשבון כל הילדים האחרים.אני רוצה לתת עכשיו יותר תשומת לב לבת שלי כי אני מרגישה שהיא זקוקה לי בלי להסביר לו למה ובלי לתרץ כל פעם שאני יושבת לידה לפני השינה וכו'. הוא מעייף אותי נפשית...ואני יודעת שזו אני כי אני לא יודעת מה לענות במצבים האלה זה רק מעצבן אותי ההתחשבנויות האלה.

כיצד מבשרים לילד בן 3.5 על מות חיית המחמד שלו? האם כדאי לקחת אותו לקבור את החיה או לעשות זאת לבד ואז להביאו למקום הקבורה או לא להביאו כלל?

שלום גליה נושא המוות הוא נושא מאוד מורכב למבוגרים ולכן הרבה פעמים הם מתלבטים אם בכלל לדבר על הנושא ,אם לא ואם כן אז איך. ילדך נמצא בשלב בו כל תפישת המוות בעיניו היא מאוד פשוטה. חשוב לדבר לילד ולהסביר לו לפי הבנתו. אני מציעה להגיד לילד שהחיה (כלב? חתול? דג?) מתה! והיא קבורה עכשין באדמה. לא כואב לה כלום, לא קר לה ,לא חם לה, היא לא רעבה ולא צמאה, היא גם לא מתגעגעת. היא מתה היא לא מרגישה כלום. כן חשוב להשתמש במילה מתה מכיוון שהיא מאוד ברורה לילד. ילד לא יודע מה זה נפטרה או הלכה לעולמה וכו' כמו כן רצוי לא להתחיל ליפות את המוות ולספר סיפורים פילוסופיים כמו- עלתה לשמים, הנפש שלה כאן.. ועוד תאורים לא תואמי גיל. הייתי נמנעת מלשתף את הילד בקבורת החיה כי זה אקט לא קל, אך הייתי מראה לו היכן היא קבורה אם הוא מתעניין בכך. חשוב להבין שלילדים יש קצב משלהם בעיבוד מידע שכזה. יתכן ובנך כלל לא יגיב בתחילה לעניין ורק אחרי כמה ימים יגיעו השאלות. חשוב לענות אל שאלותיו בצורה ברורה וקונקרטית. את תגלי שילדך יקבל את זה הרבה יותר פשוט ממה שאת חושבת אם תתווכי לו את המוות בצורה ברורה, פשוטה ותואמת לגילו. בברכה ושלא תדעו עוד צער אריאלה מנחת הורים נייד: 050-7294692

עושה "לייק" גדול לתשובה של אריאלה! משתתפת בצערכם ליאת

בני החל לאחרונה (חודשיים בערך) לפחד מחדרים ריקים ומחדרי שירותים גם כשהם מוארים. הוא חייב שמישהו ילווה אותו,אפילו אחותו הקטנה, וישהה איתו בשירותים עד שמסיים.בגן הוא לא הולך בכלל לשירותים כל היום...לטענתו המנורה מפחידה אותו/או רעש כלשהו. איך להתנהג? האם לדרוש ממנו ללכת לבד (ניסינו הוא פשוט מסרב) או להתעלם ו"לזרום" איתו?ניסינו גם "לגרש" את הפחד- גם לא עזר... דבר שני- תופעה מוזרה מאוד- בני היה בגן 3 שנים אותו מאוד אהב. מאז שעבר לגן חובה הוא מסרב לראות את הצוות הישן, הוא ממש בהסטריה אם אנחנו מגיעים לשם, בוכה אם אני מבקשת שיכנס כאילו מפחד. הבת הקטנה שלי שם ואני אמנם מגיעה לשם בד"כ לבד אבל לעיתים כשאין ברירה אני לוקחת אותו איתי.הצוות די נפגע מכך וזה אפילו לא נעים לי כי הן באמת מקסימות ואוהבות אותו מאוד. מה יכולה להיות הסיבה להתנהגות זו? איך כדאי לנהוג? באופן כללי- מדובר בילד רגיש שההשתלבות במקומות חדשים לא קלה לו אבל הוא מתגבר על הקושי בזמן די קצר. תודה על התייחסותך

שלום גיל. לגבי השאלה הראשונה: בנך נמצא בלב בו המציאות והדמיון עדיין מתערבבים ביניהם. מחשבות על מפלצות, או חלומות על יצורי פרא ודברים מפחידים הופכים להיות מאוד אמיתיים בשבילו, חפצים דוממים פתאום מקבלים חיים, זה בהחלט נורמאלי בשלב בו נמצא בנך. אני מציעה לזרום איתו, לא להתעמת איתו על כך. חשוב שתתנו לו את הבטחון שהוא כל כך צריך עכשיו. הוא צריך לדעת שאתם איתו בשביל לשמור עליו. סבלנות זה יעבור לו. "בעיה" שניה- יש ילדים אשר עוברים למסגרת חדשה זקוקים להרבה מאוד כוח נפשי, רגשי ואף פיזי לפעמים כדי להתאקלם ולהרגיש בטחון במקום החדש, הם עושים זאת הרבה פעמים ע"י התנתקות מהעבר, כלומר קשה להם לחלק את עצמם מבחינת האנרגיות שהם צריכים להשקיע, לשני מקומות. הם חייבים לסגור דלת במקום אחד בשביל לפתוח דלת במקום אחר. וכפי שציינת לילדך לא קל להשתלב במקומות חדשים. נראה לי שאין כל סיבה להעלב .(בכלל לא נראה לי מתאים שאדם מבוגר נעלד מילד בן חמש). אני בטוחה שילדך יסיים את שלב ההתאקלמות (כן זה לוקח גם יותר מחצי שנה לפעמים) וירגיש בטוח במקום החדש שלו, הוא יוכל לחזור שוב למקום שאותו הוא עזב ולהזכר בדברים הטובים שהיו לו שם. בברכה אריאה מנחת הורים נייד: 050-7294692

שלום גיל, אין לי הרבה להוסיף על תשובתה של אריאלה, וגם אני סבורה שמדובר בפחדים נורמטיביים שיחלפו מעצמם. נסו להישאר קשובים ונענים, ועם זאת להיזהר משיעבוד בלתי הגיוני לפחדים שלו. אפשר ללוות אותו לזמן מה לשירותים, אך להשתדל לעשות זאת במינימום שיח, ולמינימום זמן. בהצלחה ליאת

הי, בני כמעט בן שלוש. הוא ילד עליז פעיל וידידותי בד"כ, אך יש איתו בחודשים האחרונים בעיה: הוא מסרב בצרחות ובבכי היסטרי לבקר בבתים של אנשים אחרים. הוא מסכים ללכת לסבא וסבתא בשמחה רבה, אך כל יתר האנשים -לא. הוא בוכה כבר בדרך שלא רוצה ללכת, כשמגיעים למארחים עומד בדלת ולא מוכן להיכנס, הכל בצרחות וכשהוא מבהיר למי שהזמין שהוא לא רוצה להיות שם. זה ממש מביך. בסופ"ש ביקרנו בבית של חברה עם ילד בן גילו, ילד שהם משחקים יחד כנפגשים בבית שלנו. הוא עמד בדלת וצרח שהוא לא רוצה לבית של הילד הזה והילד החבר התחיל גם לבכות מעלבון. בני סירב לפשוט מעיל או לשחק, גם ממתק לא הרגיע אותו. אחרי רבע שעה הלכנו כי ראינו שזה ממש נהיה היסטרי. זה לא אירוע חד פעמי אלא נהיה דפוס. אפילו כשהוא מצטרף אלי לאסוף את אחותו שביקרה חברה, אותן צרחות בדלת, אפילו שאני מסבירה לו מראש שלא ממש נישאר שם רק נאסוף אחותו. כשמזמינים ליומולדת של חבר - זה גרוע מאוד והוא תקוע עלי, במקרה הטוב, כל האירוע, במקרה הרע צורח שלא רוצה לבוא ואנו אכן לא תמיד הולכים. הוא בגן רק שלוש שעות ביום, 9:00 עד 12, לא חסר לו זמן בית. איך לפתור את הבעיה? היא נמשכת כבר כמה חודשים ומפריעה לא רק לחיי החברה שלו אלא גם לשלנו כי נרתעים ללכת לאנשים שהם לא סבא וסבתא. אנו לא מבינים מה גרם לזה פתאום לפני כמה חודשים. מעולם לא נשאר לבד בלעדינו אצל חברים או בבתים זרים ולא היתה "טראומה" למיטב ידיעתנו.

שלום טוני בנך עדיין מאוד צעיר, מותר לו לא לרצות להיות במקומות שהוא לא מרגיש בטוח בהם. יש ילדים אשר מאוד אוהבים שמגיעים אליהם ילדים ואורחים, ואינם מוכנים להתארח אצל אחרים מכיוון שכנראה הם מרגישים פחות בטוחים במקומות זרים. כפי שאמרת במקומות מוכרים כמו אצל סבא וסבתא אין לו כל בעיה. נוסף לזה הוא גם מרגיש את תסכולך ממנו ומהתנהגותו, דבר אשר מוסיף עוד קושי על הקושי הראשוני שלו- הליכה לבתים ומקומות חדשים וזרים. אני מציעה לתת לילד זמן, נסו לארח יותר וכאשר החברים יהיו יותר מוכרים ובנך גם יגדל יותר אני מאמינה שזה ישתפר, למרות שאני חוזרת ואומרת, יש ילדים אשר מעדיפים שיבואו אליהם ולא ללכת לבתים של אחרים וזה בסדר, לא רצוי להילחם בזה, כדאי לקבל את זה ולהבין את הקושי. בברכה אריאלה זמיר נייד 050-7294692

שלום טוני, מעבר לדבריה של אריאלה שבעיני נכונים מאד, אני מציעה לדאוג לפני היציאות הקרובות לבייביסיטר ב"היכון", ואז, זמן קצר לפני היציאה, להודיע לילד (אפילו כתרגיל, אך עם נכונות ממשית לבצעו) שהוא נשאר בבית עם הבייביסיטר "כי אנחנו יודעים שאתה לא אוהב להתארח, ואין לנו חשק לריב". אמרי זאת ללא כעס או האשמה, ונסי להישאר רגועה מאד ועניינית. יתכן שהתרגיל יעבוד, והוא יעדיף לבלות איתכם, וגם אם לא, לפחות המאבק ביניכם ייפסק, ואתם תצליחו ליהנות אצל המארחים שלכם. סידור כזה גם מפחית את הסיכוי לרווחים משניים שמקבל הילד מהפחד (למשל השליטה על הזמן המשפחתי, וההחלטה מתי ולמי הולכים, ומתי עוזבים). יש עבודה! בהצלחה ליאת

שלום ריקי, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, אם יהיו כאלה. בהצלחה

היי,יש לי ילד בן 10,ילד חכם ונבון ,חברותי ונחמד.מדי פעם יש עליו לונות בבית הספר שמתפרץ למורה ומדבר לא יפה לילדים. היה לו חבר טוב מהגן שכל הזמן שיחקו והתראו בשעות אחר הצהרים,לאחר שהחבר עבר דירה הם נשארו באותה כיתה אבל לילד יש חברים חדשים מהשכונה.לבני קשה עם זה והוא פונה לאלימות מילולית ומריבות.אתמול היה אצל המנהלת לאחר שרב עם החבר ואמר לה שהכל בגללו ושהוא לימד אותו לדבר לא יפה ושבא לו להתאבד. המנהלת עודדה אותי ואמרה שכנראה הוא במצוקה והיא תטפל בו ותעקוב אחריו. איך אני מתמודדת עם הילד וגורמת לו לא לדבר לא יפה ןמסבירה לו שהחבר יכול ללכת גם אם ילדים אחרים. בני מאוד מניפולטיבי וחכם והסביר למנהלת שלהורים שלו אין זמן כי הם עסוקים עם אח שלו שהוא בגיל התבגרות

סיסי שלום מדבריך נראה שאכן הילד נמצא במצוקה כלשהי כפי שמנהלת ביה"ס אמרה לך. לפי מכתבך בנך מרגיש שהוא בודד, גם אתם ההורים לא פנויים אליו, לפי תחושתו בכל אופן, וגם חברו הטוב עסוק עם חברים אחרים.אך לא ברור מהדברים האם לבנך אין עוד חברים. האם זה היה החבר היחיד שלו? אני מציעה לנסות להתפנות אליו קצת יותר ולדבר איתו על כך. נסי לברר איתו מה הוא מרגיש ומה הוא היה רוצה שישתנה וכיצד לדעתו זה יכול להשתנות. אין טעם להתווכח איתו על כמה אתם כן פנויים אליו או לא מכיוון שזו תחושתו, הרגשתו ועם רגשות אי אפשר להתווכח. אם אכן לילד אין עוד חברים הייתי מציעה לנסות לחבר בינו לבין ילדים אחרים (למרות שהוא כבר גדול). נסי להתיעץ עם המורה שלו, יש אפשרות לקיים שעור חברה בנושא חברות. בברכה אריאלה מנחת הורים נייד: 050-7294692

שלום סיסי, אתחיל מהסוף - את מכנה את בנך מניפולטיבי, וכך - אולי - רומזת שהמצב אינו נורא כ"כ. אני חושבת שכל אמא הייתה נבהלת מאמירות בעלות גוון אובדני, ואחת הדרכים להתגונן מפני הבהלה, היא לראות בה מניפולציה ולא כוונה אמיתית. כמובן שזו אפשרות, אך כאשר ילד אומר שהוא רוצה להתאבד, אני נוטה שלא להקל ראש, ולהאמין שהוא מתמודד כרגע עם רמות מצוקה גבוהות. מה שאני שומעת, זה תוכן של נטישה ובגידה בחוויה של בנך. החבר שלו עזב, מצא חברים חדשים והשאיר את בנך לבד, וגם אתם - לפחות בחוויה שלו - עסוקים באחיו המתבגר ופחות בו עצמו. חוויית הבדידות והפגיעה מעוררת הרבה זעם, שיוצא לאו דווקא בהקשרים המותאמים, ולכן הייתי מציעה להיענות למצוקה ולא להתעלם ממנה. בעיני, במקום לנזוף בו על הדיבור ה"לא יפה", מוטב להביע הבנה ואמפתיה לקשיים ולבדידות, ולהציע עזרה ממשית בהתמודדות. תוכלי לבקש מהמנהלת לנסות לגייס עבורו עזרה רגשית במסגרת ביה"ס (למשל טיפול באמנות), או למצוא לו מסגרת תמיכתית אחרת, באופן פרטי, בה יוכל לתת ביטוי למה שמעיק עליו, ולפרוק חלק מן הזעם והתוקפנות באופנים לגיטימיים. בהצלחה ליאת

שלום, אני מחפשת פסיכולוגית ילדים לגילאים קטנים (שנה וחצי). אנו מרגישים במצוקה אצל בתינו הקטנה שבאה לידי ביטוי בהתנהגות עצבנית ופרועה, בחוסר שינה בלילה ובהתנהגות אגרסיבית כלפינו.0544005ט האם יש המלצה על מישהי שמטפלת בגיל כזה באזור השרון?

שלום מיכל, לתפיסתי, כשמדובר בגיל שנה וחצי, ההתערבות היעילה היא הדרכת הורים ולא טיפול לילד. ההנחה היא, שגם אם הבעיות של הילד ממוקדות בו, בגיל כה צעיר ההורים הם הסוכנים העיקריים שיכולים להוביל שינוי. אם נשתמש במטאפורה החביבה עלי - במקרה כזה מוטב לטפל ב"ארון חשמל" ולא ב"מנורה". פנו להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים קליני, ובקשו הנחייה. בהצלחה ליאת

תודה ליאת. האינטרנט מוצף ביועצים ובפסיכולוגים ילדים. כבר נפגשנו בזמנו עם שלושה מטפלים ומאוד התאכזבנו. האם את יכולה להמליץ על פסיכולוג/ית ילדים קליני באזור השרון? תודה.

שלום יש לי ילד בן 11 חודשים בתקופה האחרונה הוא התחיל להכניס אצבעות לפה כדי להקיא בהתחלה הבנתי שהוא מעונין למשוך צומת לב אבל היום הוא כל היום מכניס אצבעות לפה ומקיא . קניתי "מרה" ומרחתי לו על האצבעות ונראה לי זה עזר לו להקיא יותר. מה אני צריכה לעשות? כל היום הוא מקיא את כל האוכל שהוא אוכל תודה מראש יוליה

שלום יוליה, התייעצי עם רופא הילדים או אחות טיפת חלב. בעיני, מריחת מרה על ידיו של תינוק זה מעשה הגובל בהתעללות, מאחר והכנסת הידיים לפה היא חלק בלתי נפרד מהחיים התינוקיים, ואחת הדרכים לחוות את העולם. לכי להתייעץ עם גורם מקצועי. אפשר גם במכון להתפתחות הילד. בברכה ליאת

שלום, ביתי בת 4 ושלושה חודשים. ילדה חברותית מאוד. השנה נכנסה לגן טרום חובה עם חבר טוב אשר הוריו חברים טובים שלנו ואנו נוהגים לבלות סופ"שים יחד וטיולים ובילויים משותפים רבים. בחברות זו ישנה בת נוספת של חברים בת 4. ילדה זו נמצאת בגן אחר בשכונה שלנו. מתחילת השנה ביתי מתנהגת בצורה פוגעת מאוד בילדה. היא והחבר מהגן אומרים לה פעמים רבות שאינם אוהבים אותה ואינם מעוניינים לשחק איתה. הם יצרו מעין ברית משותפת נגדה. המצב שנוצר בעייתי מאוד. אני מרגישה שיש לכך השפעה על החברות עם הורי הילדה ואני מתקשה מאו ד שלמוע את האמירות של ביתי.ניסיתי מספר פעמים לשוחח איתה על כך שניתן שיהיו חברים ממקומות שונים ולא בהכרח רק מהגן. אני מנסה לגרום לה להבין את הפגיעה שיש באמירות שלה אולם כרג אין לכך כל השפעה והמצב ממשיך. אני זקוקה להכוונה כיצד עלי לפעול בכדי להחזיר את החברות בניהן למצב הקודם. תודה,מיכל

שלום מיכל, אני מרגישה את הדילמה שלך לאו דווקא כסוגייה 'פסיכולוגית' מובהקת, אלא כאתגר אתי, המצריך חשיבה יצירתית ו"שכל ישר". כפסיכולוגית, אני מאמינה שאין צורך (וגם לא יעזור לנו) להתערב בבחירות החברתיות של הילדים שלנו. אדרבא, ניסיונות כאלה עלולים להשיג את התוצאה ההפוכה מזו לה אנו מצפים, ולעודד תגובות-נגד דווקאיות. ילדים בני ארבע, בהיותם מאד אגוצנטריים בחשיבתם, מתקשים עדיין לאמץ את נקודת מבטו של האחר, ולכן הסברים המתמקדים ב"איך מרגיש הילד הנפגע" לא מאד מרשימים אותם (האמונה המפורסמת לפיה "ילדים יכולים להיות נורא רעים לפעמים", מתבססת לעיתים קרובות על תופעה טבעית ונורמלית זו). כל המידע הזה, אני יודעת, עדיין לא עוזר לך לפתור את הבעיה עם הצלע השלישית. מה שאת כן יכולה לעשות, זה להודיע לבתך, למשל לפני מפגש חברתי המשותף לכולכם, שהיא לא חייבת לאהוב את הילדה ההיא, אך גם לא תוכלי להרשות לה לפגוע בה פיזית או מילולית. אפשר לעשות ניסוי קטן (למשל בגן המשחקים השכונתי), לחכות לרגע שבו תעליב את החברה או תדבר אליה בטון מזלזל, ואז לקחת את בתך הביתה, מייד וללא כעס. הייתי אומרת משהו כמו "אני מבינה שאת לא אוהבת את מאיה (נניח), אבל אני אוהבת אותה ואת אמא שלה, וכשאת מדברת ככה זה לא נעים לי. אז בואי נלך הביתה ונשחק שם, ואז לא יהיה לי קשה כ"כ...". כוחה של אמירה כזו נשמר רק כל עוד היא נאמרת בלי שום כעס, אלא כתוצאה כמעט "נונשלנטית" וטבעית של התנהגותה. חשוב שהיא תדע שזה לא מכעיס אותך או מוציא אותך מדעתך, או מפדח אותך (גם אם כל זה אמת), אלא פשוט לא נעים לך, ולא מכניס אתכן למאבק. יש, כמובן גם דרכים נוספות, כמו התעלמות מוחלטת, צינון היחסים המשפחתיים המשותפים תוך שאתן (האימהות) ממשיכות להיות חברות בלי הילדים, או ניסיונות לעשות באופן זמני "הפרד ומשול", ולחבר את כל אחד מהילדים לילדה השלישית בסיטואציה של "אחד על אחד". אני מעדיפה את האופציה הראשונה, ואשמח לשמוע אם ניסית ואיך הלך. בהצלחה ליאת

שלום בני בן 3 כבר שנה וחצי לא מדבר עם זרים בבית הוא חופשי איתנו..עם הגננת לא מדבר וגם לא קורבי משפחה לאן לפנות ?

שלום טומי, ממליצה לבקש מרופא הילדים שלכם הפנייה למכון להתפתחות הילד של קופת החולים שלכם, ושם להתייעץ עם פסיכולוגית התפתחותית וקלינאית תקשורת. ברוב המקרים, התנהגות כזו משקפת ביישנות או עכבה חברתית, אך תמיד רצוי לשלול בעיות התפתחותיות או רגשיות (או לאבחן אותן בזמן ולטפל כמה שיותר מוקדם). בהצלחה ליאת

שלום, הנני אם חד הורית לבן 6. בני בכיתה א'. עד סיום שנת הלימודים בגן החובה, לא שמעתי מהגננת על התנהגות שלילית שלו. תמיד הוא היה ממושמע, התנהג יפה, לא הרביץ לילדים אחרים. תמיד הגננת אמרה לי שהוא משמש דוגמה טובה לשאר הילדים בגן. ועכשו שהוא בכיתה א', אני שומעת תלונות מצד המחנכת שלו שמורות אחרות מתלוננות על ההתנהגות שלו בשיעורים, הוא מפריע בשיעור, מנסה להיות ליצן הכיתה ומנסה למשוך תשומת לב. בשבוע אחד לפחות פעמיים מוציאים אותו מהשיעור. כל יום כאשר אני אוספת אותו מבית הספר אני שואלת אותו איך היה בבית ספר, האם התנהגת יפה? וכאן פתאום נפל לי האסימון שיתכן שאני לא צריכה לשאול אותו את השאלות האלו, כי אני פשוט מחזקת אצלו את ההתנהגות השלילית שבו. ואז החלטתי שאני שואלת אותו איזה דברים יפים הוא עשה היום בבית הספר (למרות שבתוך תוכי אני מתאפקת כדי לא לשאול אותו האם הוציאו אותך מהשיעור היום?) הבנתי שיכול להיות שזו הדרך שלו לקבל תוספת של תשומת לב (דבר שלא חסר לו בבית) שאלתי היא: האם אני נוהגת נכון? כיצד עלי לטפל בבעיה זו? משיחה עם המחנכת שלו נאמר לי שמבחינה רגשית הוא קצת תינוקי, לפעמים הוא מדבר כמו תינוק, כאשר הוא עושה זאת היא פשוט מתעלמת ממנו. מבחינה שכלית הוא תלמיד חרוץ (אבל היא הציגה אותו כאחד שמחפש קיצורי דרך בהכנת שיעורים והכנת עבודות בכיתה). בבית יש לי בעיה. כאשר הוא לא מבין דבר מה, אני מנסה להסביר לו ואז הוא נעשה חסר סבלנות ומתחיל לצעוק "אימא, לא ככה הסבירו לנו", ואז הוא מתעקש להכין בדרך שלו, דבר אשר לא תמיד נכון. לפעמים נוצרת סיטואציה שהוא מתחיל להתעצבן ולזרוק את העפרון על הרצפה ונכנס להתקף זעם. ההתנהגות שלו בבית מאוד מפריעה לי, כי אני מרגישה שבמידה מסוימת קשה לי ליישם את הסמכות ההורית. לא פעם כאשר הוא מתפרץ ומנסה לבעוט בי, אני מחזיקה אותו מהיד ומכניסה אותו לחדר להרגעות. שניה אחרי הוא מבקש סליחה על ההתנהגות שלו. למרות אורך הפניה אליך, ניסתי לתמצת את עיקר הדברים בבית הספר ובבית. כרגע, בשיתוף עם המורה אנחנו מנסות לחזק את ההתנהגות החיובית שלו ולהתעלם מהתנהגות השלילית שלו. אודה לך אם תוכלי בנוסף לאמור לעיל לייעץ לי כיצד עלינו לנהוג עימו. והאם לדעתך יש סיבה להתנהגות שלל? דבר שאני מנסה לחטט בראשי ולא מוצאת תשובה. בברכה דניאלה

שלום דניאלה, הילד שלך אינו ילד אלים או תוקפני, ולכן (כנראה) לא שמעת תלונות עליו כשהיה בגן. יתכן שבעיות המשמעת הנוכחיות קשורות לקשיים שהוא חווה כתלמיד, הנדרש להתמודד עם מטלות אקדמיות יומיומיות ותובעניות. בכיתה א' אנו מצפים מילדים להיות מסוגלים לשבת זמן ממושך קשובים ומרוכזים, לבצע מטלות שלא תמיד מאד מעניינות אותם, ולהתמיד בביצוע המשימה גם מול מכשולים וקשיים. יש ילדים שעבורם זו משימה מורכבת למדי, לפעמים בשל ליקויי למידה או הפרעת קשב וריכוז, ולפעמים בשל קשיים רגשיים. מה שאני מציעה כרגע, זה לנסות להגיע לאבחון פסיכודידקטי, ולבדוק האם קיימים קשיים ספציפיים שאפשר לטפל בהם. מאד יתכן שרמות הזעם והתסכול שהוא מבטא מוך בבית, ממש כמו הליצנות והשובבות שהוא מפגין בכיתה - מהווים כולם ביטוי לתחושת ייאוש וחוסר אונים סביב התפקוד הלימודי שלו (גם אם אינו נמוך מאד כרגע). התייעצי עם פסיכולוגית ביה"ס, ובררי על אפשרות לעבור את האבחון במסגרת ביה"ס. בהצלחה ליאת

שלום, אני התייעצתי איתך בעבר לגבי בני הקטן, אני גרה בחו"ל ודחיתי כניסתו של בני לגן. כעת, בגלל החורף והתנהגויות קשות שהיו לו בבית ואמרת לי שמרמזות על בעיה תחושתית (כניסות חוזרות לאמבטיה, טיפוסים, קפיצות, ואולי זה שעמום שהתחיל לתת ביטוי בימים הארוכים בבית פה בחורף), החלטתי להכניסו לגן כדי לגוון לו קצת את הימים וכדי שתהיה לו קצת אינטרקציה חברתית. הוא כעת בן 2+ 8 חוד'. השלב להכניסו לגן לא אידיאלי, כי הוא בתקופה התנהגותית לא פשוטה, אני הרגשתי שזה נובע משעמום ומחוסר גירויים בבית, אבל זה כנראה לא כל הסיפור. עוד לא התחלנו לעזוב אותו בגן: אנו לוקחים אותו לשם בבוקר, נשארים איתו שעה וחצי-שעתיים. בהתייעצות עם הגננת רק אחרי שבוע לפחות נעזוב אותו לבד שם לזמן קצר. בכל זאת, למרות שהוא איתנו בגן (איתי או עם בעלי) הוא לא מרוצה מהסידור. את השפה של הגננות והילדים הוא לא מבין. את ההקשר, שהוא יצטרך להישאר לבד, הוא כן מבין, וזה בגלל שהיה לנו כבר ניסיון קצר לפני חצי שנה בגן שלא אהבתי, וגם הוא מבין את הקונספט בגלל אחיו הגדול. בכל מקרה, מה שהוא עושה לכל גננת שמנסה ליצור איתו קשר ולשחק איתו - זה פשוט להרביץ או לבעוט בה. ההתנהגות הזו של הרבצה לאנשים שהוא לא רוצה שייצרו איתו קשר היא התנהגות חדשה של התקופה האחרונה. הוא מרביץ לעתים לאחיו הגדול (לא חזק) כדי למשוך ממנו תשומת לב, כי אחיו מתעלם ממנו לגמרי. התחיל גם להרביץ לאחת הסבתות שמנסה לשבת לידו ולשחק איתו. יש לו אנשים מועדפים, שרק אותם הוא רוצה (סבים, אמא ואבא, בייביסיטר אהובה), ואם יש מישהו אחר (מבוגר) שמנסה להתחבר אליו הוא בועט בו. הגננות בגן נכנסו מייד לקטגוריה של הלא מועדפים...הן גם לא מבינות אותו ולא מבין אותן, כך שזה חלק מזה. אני לא יודעת מה לעשות עם ההשתלבות שלו בגן. אני חוששת שהן כבר תייקו אותו כילד חסר גבולות. פה זה לא ישראל, והילדים פה מנומסים, שקטים, וממושמעים. הבדל גדול מאוד מבני, שבתקופה האחרונה היה נחשב ילד לא ממושמע גם בישראל, למרות שמהביקורים שלי בישראל וממה שאני זוכרת מהגן של בני הגדול כשגרנו שם - שם אני לא בטוחה שהוא היה חריג, ועדיין -לא נראה לי שהוא היה גם בסביבה תרבותית של ישראל הילד הקל בשכונה, וזה כי הוא ילד פיסי עם רצונות ברורים משלו, שלא מקבל סמכות בקלות (שוב, זה עניין של השלושה -ארבעה חודשים האחרונים, קודם היה ילד נעים ומשתף פעולה למדי). אני גם באמת חושבת שאם הוא היה יכול לתקשר עם הגננות באופן מילולי היה יותר סביר לפתור את הבעיות, אך משום שהן לא מבינות אותו והוא לא אותן, נשאר לו לבטא את עצמו רק עם הידיים. אני תוהה מה לעשות עם התופעה הזו. כשהייתי איתו בגן הסברתי וכעסתי עליו כשבעט והרביץ להן, אך זה לא נראה מספיק. אני ממש חוששת מאיך יהיה לו שם. כי אני חושבת שגם הוא בתקופה קשה מבחינה זו שהוא באמת הפסיק לקבל מרות, והתחיל להיות ילד נורא פיסי וחזק ברצונות שלו, וגם כאמור התסכול שלו מזה שהוא לא מובן יעלה ברור, ומה עוד שהוא יכעס נורא כשנתחיל להשאיר אותו שם לבד, והכעס יצמיח בטוח מכות. זה ילד שהיה בבית עד עכשיו, והוא ילד עטוף ואהוב מאוד, אף כי לא מפונק במיוחד: יש לו אח שמקבל המון תשומת לב, ובני הקטן מחקה אותו לכן גם עצמאי מאוד, ותמיד יודע שתשומת הלב שלו מתחלקת עם אחיו. זה לא ילד שנהיה מתוסכל בקלות, להפך, הוא עושה דברים קשים ומנסה, ולא מתעצבן כשלא מצליח, סף התסכול שלו ממש מרשים ומצב הרוח שלו רוב היום נהדר. אין כמעט צרחות ויללות, רק התנהגויות לא מקובלות כמו להעיף דברים ולטפס למקומות אסורים, אך הכל נעשה בחיוך, ואם זרק משהו הוא יאסוף גם בחיוך...אני מנסה לתת תמונה מלאה ולומר שזה לא ילד מפונדרק שרגיל שעושים מה שהוא רוצה ולא נותנים לו להיות מתוסכל. אפילו שהיה בבית עד הגיל הזה הוא לא כזה, ומצד שני כאמור: ילד פיסי ממילא, ובהיעדר שפה ובסיטואציה שלא נראית לו ושבה הוא לא מעוניין - הוא פונה למכות. איך ניתן לדעתך לעזור לו להשתלב? הגננות לא מאוד מנוסות עם ילדים כאלה, רוב הילדים שם מבינים את השפה בגן, וכאמור, מדובר מלכתחילה בתרבות הרבה יותר ממשמעת...מעבר לכך הגן נראה נחמד, אנשי הצוות רגועים ונעימים והגן מרווח ויחס הילדים על גננות מושלם (3 גגנות על 10 ילדים). אך כשהוא מרביץ להן, לא ברור לי איזה רוגע ונעימות הוא יכול לקבל שם. מה את מציעה? אני שוב מזכירה שגם אם אנו עוברים תקופה קשה איתו אין לנו פה אפשרות לטיפולים שונים. אנו גרים במקום די מבודד ולא מפותח מבחינת ההיצע הטיפולי. ייתכן שנוכל לעשות משהו בישראל (הצעת לי בעבר ריפוי בעיסוק בהקשר תחושתי), אך ככל הנראה נגיע לישראל רק בעוד שנה. ושוב תודה רבה על הליווי!

שלום מירב, אני תוהה איזה סוג של עזרה אוכל להגיש לך מכאן. אני מבינה עד כמה קשה לך כרגע, ונדמה לי שלא תהיה ברירה אלא להיעזר בהדרכה והכוונה מקצועיים, פנים אל פנים. להערכתי, דווקא כן מדובר בבעיה של גבולות, והפער בין הבית לגן רק מחזק השערה זו. את נוטה להשתמש בביטוים כמו "ילד פיזי" או "ילד עם רצונות ברורים משלו" ש"מעדיף" או "לא מעדיף" אנשים מסוימים, ילד שמעיף דברים וזורק דברים "עם חיוך", ומכה *רק* כשהוא לא מעוניין לעשות משהו או כשדברים לא נראים לו חשובים. כל אלה מצביעים על סף תסכול נמוך, ועל היעדר גבולות, גם כשמדובר בילד שעדיין לא בן שלוש. אני ממליצה לך לקרוא עוד (כאן בפורום, ובאתרי הורות אחרים) על הדרך הנאותה להציב גבולות. נסי להשיג את הספר "ילדים: האתגר" של דרייקורס, שהוא אמנם קצת מיושן, אך משופע בדוגמאות ובהצעות נגישות מאד וברורות להורות סמכותית (ברוח שיטת אדלר). זכרי שגם ילדים עם קשיי שפה זקוקים למסגרת וכללי התנהגות, והללו, לא רק שאינם מכבידים עליו, אלא מסייעים לו להרגיש בטוח ומוגן. נסי לא לרחם עליו, ולהתאים את ציפיותייך לגיל וליכולת. להערכתי - את מעט מנמיכה את הרף, וסלחנית מדי להתנהגויות התוקפניות, שאין להן מקום בשום מקרה. מקווה שתצליחי להתמודד בהצלחה עם המשימות, ואולי גם להגיע להדרכת הורים בקרוב. היי חזקה ליאת

אולי כדאי לנסות לחזק גבולות בבית. אחפש את הספר שאת מדברת עליו. כשאמרתי ילד פיסי עם רצונות ברורים, התכוונתי לטמפרמנט, שאני זוכרת ממנו כתינוק. נכון שיש גם הרבה באווירה בבית, אולי אצלנו היא חופשית מדי, הא בטוח חופשית יותר מבסביבה הפיסית שלנו. נצטרך לחשוב על זה ולעבוד על זה. תודה על העזרה, בכל מקרה.

אני מודה על תשובתך האמפטית לגבי סוף טיפולו של ילדי.

בשמחה, לירון, ובהצלחה.

שלום אני אמא לבת שנתיים. היא באותו הגן ונהנית ממנו מאוד מגיל 8 חודשים. הגננות מספרות שהיא בסדר גמור , משחקת , נהנית במהלך היום. לא עושה בעית כשאנחנו הולכים לגן ונכנסים לגן ועד לפני שבועיים גם לא ממש עניין אותה כשאני נפרדת ממנה בבוקר. אבל בשבועיים האחרונים היא בוכה בהיסטריה כשאני באה לעזוב , נצמדת אליי ובוכה ובוכה. רציתי לדעת איך נכון לנהוג במקרה הזה?

שלום אריאלה, קשיי פרידה המופיעים פתאום, יכולים להיות קשורים לאירוע ספציפי (אחרי חופשה, אחרי מחלה, אחרי לידת אח, אחרי אירוע אובדן במשפחה, וכד'), ובמקרה כזה חשוב להישאר אמפתיים, ולסייע לילד לחזור לשגרה ברכות ובהדרגה. קשיי פרידה 'פתאומיים' יכולים, במקרה אחר, להעיד על סוג של התפתחות קוגניטיבית, ועל הבנה חדשה של המציאות. ההבנה שאמא יכולה להתרחק, ולהשאיר את הילד ללא הגנה מול יצורי הפרא הדמיוניים המציפים אותו בשלב התפתחות זה - מעוררת חרדה גדולה. חרדות מסוג זה 'מתקיפות' במיוחד בלילה, אך ייתכנו זליגות גם אל שעות היום, במיוחד ברגעי הפרידה. במקרה כזה, רצוי להיפרד מהילד רק כשהוא מרגיש בטוח, או נמצא בזרועותיה של דמות מוכרת וחמה מצוות הגן. קשיי פרידה יכולים לשקף גם סוג של בדיקת גבולות אצל הילד, ובמקרה כזה נראה שינויים נוספים בהתנהגותו - גם בבית. התגובה המומלצת במקרה כזה היא קיצור זמן הפרידה בגן, הכנה קצרה לפני כן (בבית או באוטו), משהו כמו "תכף נגיע לגן, ואני יודעת שזה תמיד קשה לך. אני אתן לך נשיקה וחיבוק ואלך לעבודה. אני יודעת שגם אם את בוכה קצת, תצליחי להירגע מהר וליהנות בגן, עד שאבוא לקחת אותך בצהריים". את הפרידה עצמה יש לקצר, ולהישאר מאד ענייניים, מבלי לנסות לשחד או להבטיח הבטחות. מקווה שמשהו מהאמור כאן, יסייע קצת. הבשורה הטובה היא שהקשיים הללו זמניים מאד, וחולפים. בברכה ליאת

היי. תודה על תשובה המפורטת. נראה לי שאני יודעת מה הבעיה. זה גם שילוב של מה שאמרת על התפחות קוגנטיבית וגם שצומחות לה שיניים טוחנות עכשיו ( 4 ). כשאני שואלת אותה האם היא בוכה כי אמא צריכה ללכת לעבודה היא אומרת שכן. כשאני שואלת אותה אם היא רוצה שאני אשאר אתה היא אומרת כן. אם מדובר בין היתר בשיניים , אני מניחה שהכי נכון זה להישאר אתה קצת בגן עד שהיא תרגע? האם אני צודקת?

שלום רב בני בן 4 ו4 חודשים התחיל השנה גן עיריה. עד כניסתו לגן ואפילו שבועיים קודם לכך כאילו שהשתנה לי הילד . התפרצויות זעם שלא חווינו גם לא בגיל שנתיים ,התבכיינויות שלא נראות תואמות גיל ונשיכות .ממש מין צורך כזה לנשוך כל דבר ,שמיכות ספות כריות ובשעת כעס גם ניסיון לנשוך אותנו וחברים .זה היה ככה בחודש הראשון לכניסתו לגן באופן חזק ביותר ואח"כ נרגע והפך להיות נסבל .עדיין שונה מהילד שהכרתי אבל לא משהו חריג .וגם הנשיכות פסקו .ככה שכנראה נרגע מההלם הראשוני בגן ,וגם הבנתי שגיל 4 הוא מן שידור חוזר של "גיל 2 הנורא". יש לציין שנושא הנשיכות הוא לא דבר שחדש לנו ,אבל חשבתי שזה מאחורינו ,היו לו תקופות כאלה מידי פעם בגן הקודם שהיה נושך בשעת ריב ותסכול (תמיד זאת הייתה הסיבה ) אבל זה קרה ככה רק עד גיל 3 .עברה שנה בלי כלום ,ופתאום בגיל 4 הייתי בשוק שזה חזר .חשבתי שזה נגמר וזהו... בחודש הראשון לגן ,כל עניין הנשיכות שציינתי היה רק בבית ופעם פעמיים עם חבר מהגן הקודם שהגיע אלינו הביתה ,אבל בגן כלום . פתאום בחודש האחרון התלוננה גננת הצהרון שנשך פעם אחת ,הייתי מאד מופתעת ,אחרי שבועיים שוב קרה ,ומאז טוענים בצהרון שכל פעם שהוא כועס או מתוסכל מדחייה של חבר ,מלקיחת צעצוע שאצלו או שהיה אצלו (הוא מאד רכושני) ועוד מקרים הוא ישר מנסה לנשוך ,וכל יום לפחות פעם אחת מצליח ונושך מישהו אחר .כמובן שמסבירים לו ומרחיקים אותו ויש להם סנקציות שם ,ואז בבבית אני גם מסבירה שאסור ונותנת אלטרנטיבות אחרות ,אבל נראה שהוא מבין הכל ,ומנסה שלא ,וממש רואים את החרטה אבל זה חזק ממנו ,ותמיד הוא בוחר באלימות-מכה או נשיכה. בחודש האחרון עברנו אבחון אצל מרפאה בעיסוק בתחום הויסות החושי ויש לו בעיה קלה של ויסות חושי ,אני מאד מקווה שבמסגרת הטיפול יפתר גם הצורך לנשוך .אבל תוהה לעצמי האם זה מספיק ...וגם אם לא מספיק האם כדאי להעמיס עליו עוד ועוד טיפולים... בשבוע האחרון גננת הגן (לא הצהרון ) שעובדת בבוקר שעד עכשיו לא התלוננה עליו וטוענת שלא צריך טיפול מיוחד ,חלתה ובמקומה יש כשבוע גננת מחליפה .מיותר לציין איזה ברדק יש בגן בעקבות כך ,והבן שלי נושך כל היום ...כנראה שיש לו בעיה כלשהי שהוא פונה במצבי תסכול ושינויים לנשיכות ,ואיני יודעת איך לפתור את זה . האם זה גיל וזה יעבור או שנראה לפי התיאור שהוא צריך טיפול מעבר לריפוי בעיסוק בויסות חושי ? האם זה נורמלי שבגיל כזה הוא עדיין ינשך ? שעדיין אינו מסוגל להתאפק ולהתגבר על התסכול של דחיה של חבר שלא רוצה לשחק/לשתף או לקיחת צעצוע ?הוא לא אמור כבר לכעוס ולא להרביץ? אני חוששת שיגדל לי ילד אלים שבכל גיל יבחר להרביץ במקום לדבר /לכעוס... הגננת של הצהרון רמזה גם שיש בעיה גם של כישורים חברתיים כאילו שלא יודע לגשת לקבוצה של ילדים ולהצטרף למשחק אלא ישר קודם "הורס" מה שבנו או משהו כזה ? האם זה נורמלי לגילו ? הוא די רגיל היה לתיווך כנראה בגן הפרטי ויכול להיות שהחופש וחוסר התיווך בגן עיריה קשה לו ? אני יודעת שיש מסגרות ללימוד כישורים שכאלו אך האם זה הגיל או שאפשר לתת לו עוד צאנס בגן החדש כדי לפתח מיומנויות שכאלה? עוד נקודה לציין שיש שם חצי מהקבוצה בני 5.5 שכנראה זה גם משהו שמתסכל אותו ,ואולי הוא מנסה להראות שהוא גם חזק ? אני לא יודעת... מקווה שלא יצא מבולבל מידי והייתי מובנת . תודה

שלום תמי, בנך כבר הגיע לגיל בו הנשיכות אמורות לצאת מהרפרטואר הלגיטימי, וילדים אמורים להצליח לפתור קונפליקט בדרך פחות 'גולמית'. נשיכות בהחלט יכולות להיות חלק מבעיה תחושתית, אך זה באמת לא הסיפור כולו. יש כאן - כמו שאת מציינת - קושי לשאת מצבי תסכול, ולהתמודד עם הפסד, כישלון או דחייה. הטיפול במקרה כזה, לפחות לתפיסתי, *חייב* להתחיל מהדרכת הורים, שתסייע לכם לחשוף אותו לרמות מתונות של תסכול, שיעלו בהדרגה, ובמקביל, תתן לכם כלים יעילים להצבת גבולות מול התנהגויות מקצינות. היכולת לעמוד במצבי תסכול מבלי להפעיל אלימות זוהי המיומנות החברתית החשובה ביותר. ילד שיודע להתאפק, להתחשב, להתחלק, להפסיד, לדחות סיפוק - הוא ילד כשיר חברתית. כל היכולות הללו נרכשות בבית, במסגרת המשפחה, ו'מתרחבות' אל החוץ. בקיצור - יש עבודה. פנו להדרכה וייעוץ אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, יש לי תאומים(בן-בת)בני 3 וחצי. איבדו את אביהם בנסיבות טרגיות{התאבדות) בגיל 4 חודשים וככמובן שלא "הכירו" ולא זוכרים. בבית לא מדברים על "אבא" ו הילדים לא שואלים.לדעתי,היות ולא מכירים דמות אב טועים וחושבים על סבא שהוא מאד דומיננטי בחייהם כעל אבא. ממשפטים שאני שומעת לפעמים כמו,"אבא שלי בעבודה" וכדשקוראים לאבי "סבא". אין שום קשר עם המשפחה מהצד השני. מה דעתך, האם לספר, למרות שלא שואלים ואם כן איך ומה ? תודה

שלום הגר, החיים בצילו של סוד נורא יכולים להיות הרסניים מאד ומזיקים (בטווח הקצר והארוך כאחד). לכן, אני סבורה שילדייך חייבים 'להכיר' את אביהם, לדעת שהוא נפטר (לא חיבים לספר להם את הנסיבות בשלב זה), ולקיים את זכרו בדרך זו או אחרת. הידיעה ש"היה לי אבא" מעניקה סוג של שקט וביטחון, בוודאי כשהיא עומדת מול עמימות גדולה מהסוג שיש להם היום. אבא מת הוא עדיין אבא שאפשר ללמוד להכיר, אבא שאפשר להזדהות איתו וגם - מתישהו - להתאבל עליו. בעיני חשוב שתהיה תמונה, שתהיה אזכרה, ושיהיה שיח עקבי ופתוח על אבא, על חייו ועל מותו. את סיבת המוות הייתי משאירה מחוץ לתודעה כרגע, ואומרת משהו על תאונה (או כל סיפור אחר שקרוב ככל האפשר לנסיבות מותו האמיתיות). ממליצה לך מאד להתייעץ עם פסיכולוג ילדים שיוכל ללוות אותך בתהליך, ואולי לסייע גם בעיבוד הרגשות שלך עצמך סביב הטראומה הנוראה של האובדן בנסיבות כאלה. בברכה ליאת

ליאת ערב טוב, תודה על תשובתך. כמובן שאני מסימה לכל מילה אך פשוט איני יודעת איך לעשות זאת, במיוחד שאין שאלות מצידם. כמו כן א תוכלי להמליץ לי על פסיכולוג ילדים שיול לעזור לי. כי הסיפור הוא די מורכב. תודה

התגרשתי מאבי שלושת בנותיי לפני כשנתיים. הגדולה בבנותיי היא בת עשר וחצי והקטנה בת ארבע וחצי. הקשר ביניהם הוא חד שבועי למספר שעות והן כמעט ואינן ישנות אצל אביהן ו/או מדברות איתו במהלך השבוע למרות שאני ניסיתי לעודד את שני הצדדים לביקורים ושיחות תכופות יותר. לאביהן יש מזה שנה חברה וכעת היא בהריון. אביהן טרם סיפר להן על כך ואני דואגת וחוששת הן מהתגובה הפויה והן מהאפשרות שבעקבות הלידה הוא יפסיק כלל לבקרן. השאלה היא האם יש דרך להכינן הן ללידה הקרובה וכיצד עליי לעזור להן להתמודד במידה והביקורים של אביהן אכן יפסיקו לגמריי ? חשוב לציין שהשאלה אם אביהן ינשא שוב ויהיו לו ילדים כבר עלתה בראשן ונשאלו שאלות רבות כגון האם אבא ישכח אותנו ומי יהיה אבא שלנו אם יוולד לאבא עוד ילד וכדו', וזאת למרות שהן אינן יודעות עדיין שצפוי להוולד להן אח חורג

שלום דליה, נתק מוחלט בין אב לילדיו הוא בדר"כ תוצאה של יחסים מעורערים בין בני הזוג הגרושים או מאבק מתמשך ביניהם. הורים שמצליחים להתגבר על האיבה והעוינות ביניהם, ומסכימים לשתף פעולה סביב גידול הילדים והטיפול בהם (גם אם לא מדובר במעורבות שוויונית), מגבירים את הסיכוי להסתגלות טובה של הילדים, וליכולתם לקבל את השינויים במבנה המשפחה שלהם, כולל לידת אחים חורגים. כרגע, אני מציעה לך לדבר עם האב, לומר לו עד כמה חשוב לך הקשר שלו עם הבנות, ולהזמין אותו להיות שותף משמעותי בגידולן, גם אם מעורבותו מוגבלת ולא כמו שהיית רוצה. כאשר הוא יחווה אותך כקואופרטיבית ולא יריבה, יש סיכוי טוב שיהיה מוכן להשאיר מקום משמעותי לבנות, למרות נישואיו ולידת הילד הנוסף שלו. באופן עקרוני, אני משוכנעת בצורך לשתף את הבנות ולהכינן ללידה, אך לגבי העיתוי הנכון יש לחשוב עוד, ולעשות זאת יחד עם האב (או בהתייעצות עם פסיכולוג ילדים שיוכל להעריך את השפעת האירועים הללו על כולכן). בהצלחה ליאת

שלום אשמח לעזרה אב ביתי נעלם שניציים פתאום חזר ואז געלתה ביתי בת החמש וחצי שיש לה אחות וקשה לה עם זה היא פוחדת שאני אנטוש אותה ואני מנסה לחזק אותה נבנו מפגשים בחדר קשר בין האב לבת אך כהתחילה לצאת איתו לביתו ולראות את אחותה החדשה קשה מסכנה סובלת מאוד ביקשתי מהאב להיות גם קצת עם הילדה שלו הקודמת אך אין שיתוף פעולה אומר לה שהיא צריכה להתרגל האחות החדשה לא מרשה לה לגעת הצעצועים אשמח לעיצה

בני הבכור בן 7 מגלה פחדים שונים בעיקר סביב נושא החושך כמו גנבים או נושאים שונים אליהם נחשף בלימודים כמו השואה או רצח רבין . יש לציין כי הוא פוחד לקום בלילה לשירותים לבדו ועדיין מעיר אוצי כדי ללוות אותו גם כשיש אור בשירותים . כיצד עלי להתמודד עם זה ? אני קמה בלילה להניק תינוקת קטנה ובנוסף פעם או פעמיים בגלל הפחדים שלו.

שלום מיכל, כאשר הפחדים נמשכים זמן רב, ופגעים באיכות החיים של הילד או של הוריו, רצוי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. אני חוששת שלאור העובדה שאת מטופלת כרגע בתינוקת קטנה, ומותשת מאד ביום ובלילה, תתקשי לפעול ביעילות ללא הכוונה מסודרת של פסיכולוג ילדים. פני לקבל עזרה, והחזירי לעצמך איכות חיים ביום ואיכות שינה בלילה. בהצלחה ליאת

אשמח לתובנה או שתיים אפילו כיוון קטן להבנה, למה "ילד" בגיל ממש בוגר, עדיין מעסיק אותו כמות הקעקועים שכ הספיק לקעקע , עדיין מבלה בבארים ובשתיה , עובד פה ושם בעבודות מזדמנות כולל בבארים ובכסף שמרויח או שנוסע להודו ושורף אותו שם , או ששורף אותו פה על בילויים ורכישות . האם ה"נער" הזה, שעדיין נתמך בידי הוריו בני המעמד הבינוני השקועים בחובות גם ככה ובעוד שני ילדים בוגרים ונתמכים על ידיהם, ,יש סיכוי שיהפוך לגבר עצמאי כלכלית ואישית ובעל משפחה? מה יגרום לו להפוך לכזה ? (אוסיף ואומר, שאין בידיו כל תעודה לגבי לימודים כלשהם או מיקצוע . מה ניתן לעשות? ועדיין להיות הורים אכפתיים שלא מעוניינים להיכנס למריבות, שהרי כולנו יודעים שבגיל כזה כבר קשה לחנך מחדש. אשמח לקרא דעתך(ו/או ניסיונך עם פאציינטים דומים) בענין. תודה וסליחה על האורך.

שלום סיגל, כדי להגיע לתובנות שיש בהן ערך ממשי, יש צורך בהיכרות מעמיקה עם נסיבות חייו של האדם מאז ילדותו, עם הדמויות המשמעותיות בחייו, ועם האופן שבו הוא תופס ומפרש את מציאות חייו. אם נניח לרגע לתובנות המעמיקות, ונישאר ברמת המציאות (כפי שהוצגה על ידך), אפשר לענות בפשטות, ולומר שהנטייה לנהנתנות וההישענות הכלכלית המסיבית עליכם, ההורים, מתרחשת כי זה פשוט אפשרי לו. כל עוד התמיכה הכלכלית ניתנת לו באופן לא מובחן (ארשה לעצמי לנחש שגם בילדותו חווה אתכם כמעניקים וכמפנקים), סביר שערכה של תמיכה זו אינו גבוה בעיניו, כמו שקורה תמיד כאשר משהו מצוי בידינו בשפע. את צודקת. בגיל כזה קשה להתחיל לחנך, אך בהחלט אפשר להכתיב כללים חדשים של התנהלות הורית, גם אם זה ייעשה באופן חד-צדדי. כאשר אתם חוששים להתעמת, הסיכוי לשינוי קטן, ולכן - לתפיסתי - לא תזיק לכם עזרה מגורם מקצועי, שיוכל להנחות אתכם לפעול ללא אשמה לשיפור איכות חייכם, תוך התחשבות ברצונותיכם, משאלותיכם וחלומותיכם כאנשים בוגרים ובני חורין. בהצלחה ליאת

ניראה שאיכשהו שכחנו ולא שמנו לב אפילו איך שהנים עוברות לנו ללא חלומות וללא משאלות וללא חופש . מסוג ההורים ש"כמה שנוכל לעזור נעזור" הבן הזה לא זכה במיוחד לחיבוקים ונשיקות לא ממני ולא מאביו, גם בהיותו פעוט, ובכל זאת למרות התנהגות פרועה מצידו לכל אורך השנים ,תמיד עמדנו מאחוריו . זה רובץ וזה כבד. ה"ילדים" כבר גדולים , ועדיין בבית. גם אם שוכרי לפעמים דירה עם בן/בת זוג זה תמיד ברחוב ממול או בדירה שמעל, כשאת ה"קניות" החשבונות, עושים בביתנו.

שלום בני בן שנתיים וחצי אני מגדלת אותו לבד כמובן שיש אבא שרואה אותו אחת לשבוע יש לי מס' בעיות . 1.הבן שלי עקשן מאד לא רוצה ללבוש מעיל בבוקר בוכה וצורח שיורד גשם בחוץ אני מנסה הכל ולא מצליחה עם עקשנותו . 2.זורק חפצים על הריצפהואם הכנתי לו צלחת אוכל הוא זורק אותה על הריצפה אם לא מקבל את מה שהוא רוצה והוא עושה את עצמו כאילו נחנק מבכי או עוצר את נשימתו דבר שמפחיד אותי מאד 3.הוא פוחד מהחושך . 4. אבא שלו רואה אותו אחת לשבוע למס' שעות וכרגע המצב שהוא לא מוכן ללכת איתו גם כשבא לאסוף אותו מהגן לא מוכן הוא צורח ורוצה רק אותי ואין ברירה אז הוא מביא אותו הביתה ואנחנו משחקים איתו בבית אצלי הסבתא מאשדוד לא רואה אותו כבר חודשיים בגלל שבשבתות הוא בא לקחת אותו למס שעות והוא לא מוכן לשבת ברכב שלו וצורח אני לא יודעת מה לעשות עם זה וכרגע אביו לא מגיע בשבת זה מתיש מאד שאני צריכה גם את החופש ממנו זה לא בריא שהוא איתי כל הזמן לדעתי יש לציין כי הוא לא ישן שם רק למס' שעות הוא היה לוקח אותו וזהו ואולי כי נולד לו אח קטן שם אצל אביו לא יודעת מה הסיבה אולי הוא מפחד בחושך . בגן הכל בסדר והוא מאד אוהב ללכת לגן . אני מותשת ולא יודעת מה לעשות בינתיים זה המצב אשמח לעצתך ולעזרתך תודה רבה חניתה ,

שלום חניתה, הילד שלך נמצא בגיל מאד לא פשוט, המתאפיין במאבקים עיקשים לעצמאות מתוך תחושות יכולת, לצד תחושות של נזקקות גדולה וחוסר אונים. הבלבול הזה, יוצר סערות פנימיות וחיצוניות, התקפי זעם אצל הילד, ומותשות גדולה אצל ההורה. בשל הקושי להבחין נכונה בין מציאות לדמיון, מופיעים גם פחדים לא מעטים בגיל זה, בעיקר מיצורי פרא, מפלצות, חיות טרף, וכל מה שיכול להתקיף בחושך. בגלל השבריריות הגדולה של הגיל הזה, נדרשת עמדה מאוזנת וסמכותית של ההורה: מצד אחד - היענות לקשיים וניסיון להחליט על מה נכנסים למאבק ועל מה לא, זמינות נוסכת ביטחון ברגעי הפחד, ונכונות להרגיע התקפי זעם מבלי להתדרדר למאבקי כבוד או כוח. מצד שני - שמירה על עמדה סמכותית ועל גבולות וכללי התנהגות, מתוך הבנה עמוקה של מה שאפשר ואי-אפשר לדרוש מילד בגילו. כמו שכבר כתבתי לך בעבר, הייתי מניחה בשלב זה לנושא השינה אצל אבא, ומאפשרת להם לקיים את הקשר ביניהם כפי שהילד שלך יכול כרגע. בעתיד, שיוכל להיפרד ממך יותר בקלות, אפשר יהיה לחשוב על האתגר הזה כעל משהו אפשרי. כרגע, כדי ליהנות מרגעי חופש, היעזרי במעגלים המשפחתיים הקרובים לך, או בבייביסיטר. מעבר למה שנאמר כאן, אני ממליצה לך להיעזר בהדרכת הורים קצרה, שתוכל להנחות אותך קונקרטית כיצד להתמודד עם מצבים ספציפיים וטעונים כמו אלה שתארת, באופן שלא יתיש אותך, ולא יגרום לך תחושות אשמה או חוסר אונים. בהצלחה ליאת

ביתי סיימה טיפול אינטנסיבי בשל אילוצים כספיים וקושי טכני. היא לאט לאט מתגברת אבל אני באבל איום ונורא מהפרידה . האם זה הגיוני? הרי ביתי היא זו שטפלה?

שלום לירון, טיפול טוב בילדים כרוך כמעט תמיד גם בתקשורת חיובית עם ההורים ובשיתוף פעולה סדיר לטובת רווחתו של הילד. מטפל קשוב נשאר ער לרגשותיו של ההורה במהלך הטיפול, ליכולתו לנוע לקראת שינוי (של הילד ושלו), ולמורכבות שהביאה אותו לבקש עזרה מלכתחילה. העמדה הקשובה והאמפתית הזו, הופכת את הטיפול לנכס גם עבור ההורה, שיכול לגדול יחד עם ילדו הודות לסביבה המזינה שיצר המטפל. לאור כל זאת, תחושת האובדן שאת מרגישה כרגע, אינה מפתיעה, ואפילו טבעית ומובנת. זה יעבור. בברכה ליאת

בתי בת 4,בתחילת השנה עברה מגן פרטי לגן עירייה. לאחר תקופת הסתגלות ( לא קלה) החלה ליצור קשרים חברתיים עם ילדי הגן. השאלה היא: כל פעם היא מזכירה שמות אחרים של ילדות בגן שהיא משחקת איתם. וגם לדברי הגננת היא " ילדה חברותית, חברה של כולם." אין לה חברה אחת או שתיים שהן "החברה הטובה". האם זה בסדר? על מה זה מעיד? האם היא פשוט לא ממוקדת, או משתעממת מהר? האם זה עניין של זמן עד שתמצא את הילדות שיותר מתחברת אליהן? ואם זה לא קורה זה עלול להוות לה קושי בהמשך?

שלום מיכל בדרך כלל רוב ההורים "בוכים" שלילד יש רק חבר אחד ואילו את "בוכה" בדיוק על הדבר ההפוך. לדעתי זה לא מראה על כלום בשלב זה לגבי העתיד, זה כן מראה על ילדתך שהיא חברותית והיא מוצאת עניין עם מספר רב של ילדות/ ילדים. ביתך כרגע נמצאת בשלב של בניית מעמדה החברתי ונראה שיש לה את הכישורים החברתיים הנחוצים לשם כך והיא משתמשת בהם יפה. מושג "החברה הכי טובה" הוא מושג אשר נבנה יותר בגיל ההתבגרות ופחות בגיל הרך. נראה לי שילדתך מתפקדת מצוין מבחינה חברתית, יתכן והיא קצת שונה ממך באופיה ולכן זה נראה לך שמשהו לא בסדר? תהני כל זמן שיש לה חברות וחברים והיא מאושרת. אריאלה זמיר מנחת הורים

שלום מיכל, בגיל ארבע, בתך - כמו יתר בני גילה - עושה את צעדיה הראשונים הזירה החברתית. בגיל זה כבר קיימת היכולת לשתף פעולה, להתחלק, להמתין בתור, לוותר, לחלוק רעיונות משותפים במסגרת משחק דרמטי, לחוש אמפתיה, ובמידה מסויימת ומוגבלת גם לשתף ברגשות. למרות כל זאת, עדיין לא קיימת היכולת לאינטימיות עמוקה ומחוייבות, ולכן, גם מה שנראה כמו חברות 'אקסלוסיבית' בין שני ילדים, משקף בדר"כ העדפה זמנית או נוחות, או - אפילו - בחירה הנעשית בעידוד ישיר או עקיף של ההורים או הגננת. אם מאד חשוב לך להדק קשר חברי בין בתך לאחד הילדים בגן, תוכלי ליזום מפגשים חברתיים של אחה"צ. כך או כך, כמו שאריאלה כתבה לך נכון, אין שום דבר מדאיג בדפוס החברתי של בתך, כפי שתארת אותו כאן. בברכה ליאת

לדעת ההורים חלה אלימות בגן עירייה (טרום טרום חובה וטרום חובה) בקרב הילדים(גילאי 3.5-5) הגננת מכחישה באופן גורף שיש אלימות. לאחר שיחה עם הגננת והתמקדות במקרים ספציפיים. קיבלנו תשובה די תמוהה לטעמנו ונשמח לשמוע את דעתכם. היה מקרה בו כלאו מספר בנות ילדה במבנה שבחצר הגן ,בהפסקה, הילדה צרחה ובכתה - ולדברי הגננת אין זו אלימות אלא משחק פסיכודרמה לשם השעשוע בלבד ואין זה נובע מרע לב של הילדות וזה טבעי לחלוטין. (יש לציין כי הילדות ידועות כאלימות ומשליטות פחד על הילדים) במקרה נוסף - בו מורידים לילדים את התחתונים והמכנסיים - לדברי הגננת זו לא אלימות אלא דבר טבעי של התפתחות מינית של ילדים. ואני שואל: האומנם? בכזאת קלות דעת ניתן להתייחס למקרים כאלו (יש לציין שיש מקרי אלימות נוספים) אודה לכם על תשובתכם משום שאני אובד עצות

שני שלום שני המקרים אשר את מתארת אכן לא כל כך נעימים אך איני בטוחה שאפשר לשייך את זה לאלימות, בהחלט אפשר לשייך את זה להשגחה בלתי מספקת של צוות הגן על הילדים. ילדים בגיל הזה אכן מאוד סקרנים לגבי המיניות שלהם אך הגבולות בגן (כמו בבית) חייבים להיות מאוד ברורים- אין להתפשט ו/או להפשיט אף ילד. . צוות הגן חייב להיות ער לדבר ולדאוג שהילדים יקבלו מענה לסקרנותם בדרכים הראויות והנכונות. לגבי כליאת הילדה במחסן- המעשה הוא חמור מכיוון שהצוות איפשר גישה למחסן אשר ניתן לסגור אותו ולנעול בו ילדים. האחריות היא של הצוות כאן. הילדים תמיד ינסו לבדוק מה אפשר ומה אי אפשר לעשות. נראה לי שהתנהגות הילדים היא כזאת מכיוון שיש אפשרות לנהוג כך ואין מי שישגיח יכוון וישמור עליהם מפני עצמם. נראה לי שכדאי לדבר עם הגננת ולהאיר את עיניה לגבי ציפיותיכם, ההורים, ממנה ומהצוות ופחות להטיל את האשמה על הילדים. בהצלחה אריאלה זמיר מנחת הורים

שלום שני, עולם הילדים מתאפיין בהרבה מאד יצרים, דחפים תוקפניים והתנהגות שלא תמיד עולה בקנה אחד עם עקרונות הנימוס של חיינו כבני תרבות. מסיבה זו, בדיוק - כפי שאריאלה ציינה נכון - דרושה השגחה מתמדת של המבוגרים בכל מקום בו חיים, גדלים ומשחקים ילדים קטנים, שעדיין לא מווסתים ולא שולטים היטב בביטויי האגרסיה שלהם. מסיבה זו, גם אתה וגם הגננת צודקים: לא בטוח שהמקרים אותם אתה מתאר נופלים לקטגוריה של 'אלימות' במובן הבוגר של המילה, ועדיין, מדובר בהתנהגות בלתי ראויה ופסולה, שחשוב מאד למנוע בדרך של השגחה וחינוך. בהחלט אין להקל ראש או להתעלם ממעשים אלה, גם אם הם משקפים סקרנות טבעית או משחק דרמטי. בברכה ליאת

שלום רב יש לי ילד בן שלוש, שרוצה להיות בת. מבקש שיהיה לו שיער אורך, לנעול את המגפיים שלי, ללבוש חצאיות. מסתובב עם הסמרטוטי על הראש כי הוא רואה בזה שיער ארוך. הדבר נמשך כשנה. לפני כשנה הוא אף דיבר בלשון נקבה, אולם זה עבר לו. יש לציין כי יש לו אחות גדולה בת 7. הוא מאוד מקנא בה, ורוצה להיות כמותה ומצהיר על זה. היא ילדה מאוד מיוחדת, תאטרלית, מופיעה בבית, וכ'. אנחנו מנסים לעשות איתו פעילויות של בנים, אבל דבר לא מועיל. הוא מגלה העדפה להתלבש כמו בת. האם הוא מדובר בחיקוי של אחותו? האם הדבר מלמד על נטיות מיניות עתידיות? כיצד להגיב לכך שהוא דורש שנתייחס אליו כאל בת, ונקרא לו בשם של בת? האם להתעלם מכך? אני מאוד דואגת...

שלום שירה, למרות שבמבט לאחור, גברים הומוסקסואליים רבים גילו נטיות 'נשיות' בילדותם, קשה לנסח השערות עתידיות בכיוון ההפוך, רק על סמך ההתנהגות הנשית בילדות. אחוז ניכר מהילדים שהעדיפו משחקי בנות בילדותם, גדלים להיות גברים הטרוסקסואליים. לכן, כל ניסיון לנבא את הנטייה המינית העתידית יהיה מרחיק לכת. כרגע, אני מציעה לא להיענות לבקשתו, ולהמשיך להתייחס אליו כאל בן, לדבר אליו בלשון זכר ולקרוא לו בשמו. עם זאת, חשוב לאפשר לו לפעול ולהתעניין בתחומים הקרובים ללבו, ולא לכפות עליו פעילויות שאינן מתאימות לו רק כדי שיתאימו לציפיות שלכם. אם הילד שלכם יתפקד כלפי חוץ באופן שיתאים לכם, אך יסבול בתוכו מתסכול וניכור עצמי, הוא עלול לשלם מחירים פסיכולוגיים עתידיים. נסו לקבל אותו כפי שהוא, לשמוח בהישגיו ולהתפעל מכישרונותיו, יהיו נטיותיו אשר יהיו. בברכה ליאת

מחפשת פסיכולוג נוער לילדה מבריקה בת 13 עם בעיות זהות ונטייה דכאונית , אשמח אם עובדת בשיתוף קופח , אזור ראשון אשדוד

שלום שמרית, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, אם יהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום הבן שלי בן 3 שנים בשבוע הבא הוא צריך לעבור ניתוח של כריתת שקד שלילי עם הרדמה כללית גם כפתורים בואזניים.. הרופא הסביר לנו שיהיה לו קשה אחרי התאששות מהרדמה וגם שהוא לא יכול לאכול כל דבר למשך 10 ימים... איך להבסיר ולהכין לילד בן 3 שהוא עובר ניתוח ושיהיה לו כאב איך להכין אותו נפשית ... איך להסביר לו אחרי ניתוח כאשר הוא רוצה לאכול משהו שאסור לו פשוט מואד איך להכין אותו לפני שהולכים לבית חולים בשבוע הבא?? תודה

שלום רב, מפנה אותך לדיונים קודמים בנושא. אם יהיו לך שאלות נוספות, את מוזמנת. http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-56265#message-56265 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-43514#message-43514 בריאות ליאת

שלום רב. בני כמעט בן 4 חודשים שלא בכיין בכלל התחיל לאחרונה לצווח בבכי (בכי תובעני שלא קשור לאוכל ) כאשר אני מרימה אותו הוא נרגע אך אם מייד אחרי שנרגע אני משכיבה אותו בעגלה , מיטה או נדנדה הוא מתחיל לבכות שוב ושום דבר לא מעניין אותו עד שאני לא לוקחת אותו בידיים וכך זה נמשך כמה פעמים עד שזה מגיע להיסטריה של צרחות צווחות שקשה להרגיע והוא מנצח ,-אני מסתובבת איתו כשהוא בידיים ולא משנה איפה אנחנו בבית או בחוץ. חשוב לי לציין שאני משתדלת לספק צרכיו באופן מיידי ולדעתי הוא לא סובל מחוסר תשומת לב וחום. היה כמה פעמים שהשארתי אותו לשחק לבד בחדר במיטה שלו אך שהוא התחיל לתת סימנים של בכי היתי פונה אליו באופן מיידי. מה יכול להיות הסיבה להתנהגות שלו ולצווחות? תודה

שלום איילה, בדומה לכל הגורים בטבע, גם גורי אדם זקוקים ומחפשים באופן פעיל את קרבתה של האם, ומוצאים שלווה ונחמה בזרועותיה. בניסויים שנעשו בקופים (http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%99_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%9C%D7%95), נמצא כי גורים קטנטנים שהופרדו מאמם, נצמדו לאם החלופית שיצר עבורם החוקר מבובת תיל עטופה בבדים רכים, והעדיפו אותה על פני בובת התיל שהעניקה להם מזון. המחקר הזה (ועוד מחקרים דומים אחרים) מדגישים את חשיבות קרבתה ומגעה של האם להתפתחותו התקינה של התינוק. לכן, כאשר התינוק שלך מבקש להינשא בזרועותייך, עשי זאת ברצון ובנדיבות, ואל תחששי שמדובר בפינוק-יתר. נסי להיענות לצורך הזה, אך גם לשמור על עצמך ועל כוחותייך ברמה סבירה. בשעות הערות של התינוק, נסי לאזן בין הביחד לבין הלחוד, ולאפשר לתינוק גם זמנים בהם הוא ער ועסוק בדברים נעימים נוספים. פסיכולוגים נוטים להאמין שתינוק 'שבע' מבחינת הקרבה לאם, יצליח בסופו של דבר לחוש בטוח בעולם, לתת אמון גם באנשים אחרים, וללמוד לתפקד בצורה עצמאית ומסתגלת. שולחת לך כוחות ועידוד ליאת

מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי סלידה חזקה מדוד שלי. הוא אדם מאוד חביב וידידותי, יגידו כולם, ואני גם חושבת כך. אבל מאז ומתמיד לא יכולתי לסבול את הצ'פחות שלו, את הבדיחות שלו, או לראות אותו בארוחות משפחתיות. הוא מייצג עבורי דמות כוחנית שמעוררת בי סלידה. ואני לא באמת יודעת למה. פשוט לא נוח לי אף פעם בסביבתו. אני לא יודעת אם מדובר במשהו שקרה בילדות או לא, שכן אני לא זוכרת דבר שיכול היה להוביל לזה. יש לי כן זיכרונות דווקא מהבית. יותר נכון זיכרון אחד חזק שלי כילדה, מתעוררת במיטה שלי לבד, במשך כמה לילות ספורים, כשהחולצה שלי מורמת. אני זוכרת שלא הבנתי איך בלילה הראשון, וחשבתי שהתהפכתי כנראה הרבה. אבל בהמשך, אני זוכרת שהתחלתי לחשוב שמשהו מוזר קורה. אבל פשוט לא איפשרתי לזה לחדור והמשכתי והתעלמתי. במהלך החיים חוויתי כמה הטרדות מיניות לצערי, אבל הצלחתי להתקדם. רק אתמול, אחרי צפייה בסרט בתוכנית של אמנון לוי אודות יובל שסובלת מ DID, צפו לי שוב הזכרונות על הכמה לילות האלה והתחושה כלפיי דוד שלי שהתחזקה. בנוסף לכל התחושות מההטרדות שעברתי (לא במשפחה או בבית). אני לא יודעת כמה אני מערבבת, כמה נכון וכמה לא, כמה אני מגזימה או לא. אני רק יודעת שהתחושה והזיכרון האלו משגעים אותי ואני לא יודעת איך אני יורדת לעומקו של עניין. מקווה שתגיבו לי שאני מגזימה ומדמיינת.

שלום רב, התכנית אכן הייתה מרתקת ומטלטלת, ומחזקת את ההבנה על הנזקים ארוכי הטווח של התעללות מינית בילדות. אשר לתחושות והזיכרונות העמומים שעלו בך בעקבות הצפייה (ולפניה) - אני בספק אם מישהו מלבדך יוכל לקבוע "היה או לא היה". האמירה "את מגזימה ומדמיינת" יכולה להרגיע, אך היא יכולה בה במידה להכאיב ולהשאיר (פעם נוספת) את הילדה המותקפת לבדה. לכן, אני מציעה לך למצוא לעצמך את המרחב המוגן והבטוח (טיפול פסיכולוגי?), במסגרתו תוכלי לברר לאט לאט את השאלות והספקות, ולהחזיר לעצמך שלווה וביטחון. בברכה ליאת

מעוניינת לקבל המלצות לפסיכולוג לילד בן 11 באיזור נתניה והסביבה. תודה והמשך שבוע נעים.

שלום רב, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, אם יהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום אני צריכה פסיכולוג עם גישה לילדים בדחיפות בתודה לימור

שלום לימור, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, אם יהיו כאלה. רצוי להוסיף גם את האזור המבוקש בארץ. בהצלחה ליאת

הי, יש לי בת זוג מזה מספר חודשים גרושה עם ילד בן 5 הנני גרוש 2 בנות בנות 11 ו 17 , הקשר הזוגי מדהים בדרגות מאד גבוהות ואנו שוקלים לעבור לגור יחד בקרוב.בת הזוג שלי התגרשה לאחר 4 חודשי נישואין כשהיא בהריון הגרוש לא רצה את ההריון וגם לארח שהילד נולד היה קשר לא רציף בין הגרוש לבין הילד הכל באמצעות מרכזי קשר. לפני מספר חודשים שוב ניסה האב את מזלו וביקש אפשרות לחדוש הקשר וזאת לאחר שישב בבית הסוהר , אולם גם ניסיון זה של האב תם עו בטרם החל והא כיום בנתק מוחלט עם הילד. הילד מביע רגשי שנאה כלפי האב מאז ומתמיד על אף ניסונות האם לשנות את המצב,בת הזוג שלי והילד עברו מקום מגורים מהמרכז לצפון ומזה כחודשייםאנחנו יחד הקשר עם הקטין מדהים אני משמ לו כדמות הורית ויש ביננו קשר מאד כנה אמיתי ועמוק.הילד ממשיך "להקיא את האב" ומצייר אותו כדמות שלילית ולמעשה לאחרונה מתגלה צורך של הילד למעשה להבין את הסיטואציה בה הוא נמצא ומה גרם לה . השאלה אם יש לספר לילד את הניסבות והסיבות מדוע אביו לא בקשר עימו למעשה לתת לו תשובות לכל השאלות שמתחילות לצוץ אצלו, אם כן כיצד זה אמור להיעשות על ידי מי האם האמא? האם אני האם צד ג? ברצוני להדגיש כי אני אוהב את הילד מאד קשור אליו ורוצה לא לעשות טעויות שיפגעו בילד אבקש את עזרתך בעניין

שלום אבי, ככלל, אני סבורה שגם בנסיבות חיים קשות ומורכבות, מצבי סוד אינם בריאים, והנזק שהם מסבים עולה על תועלתם. במצבים עמומים, כאשר מתעוררות אצל הילדים שאלות הנוגעות לנסיבות חיים ספציפיות, הוא פונה באופן טבעי למבוגרים בחייו, כדי שיספקו הסבר מניח את הדעת. בהיעדר הסבר כזה, מנסה הילד לבנות סיפור הגיוני כלשהו, ולעיתים, בשל אווירת הסוד, הוא עלול לפתח תסריטים קשים או מפחידים יותר מכפי שהם באמת. לכן, גם כשהמציאות קשה, המלצתי היא להשתדל להיצמד לאמת. ובכל זאת, ממש כשם שלא נציע סטייק לתינוק חסר שיניים, גם את סיפור המציאות יש להתאים ליכולתו הקוגניטיבית והרגשית של הילד, ולהבטיח קיומם וזמינותם של מעגלי תמיכה רלוונטיים. להערכתי, כדי שהדברים ייעשו נכון ובמינימום נזק, יש טעם להיעזר בגורם מקצועי (פסיכולוג ילדים, עו"ס המתמחה בעבודה עם ילדי אסירים, או כל גורם טיפולי אחר), שיוכל להביא בחשבון את כל פניה של הבעיה, ולחשוב יחד איתכם על נוסח שיהיה נוח לכם להציג, נוסח שימסור את האמת, אך גם ישאיר פתח תקווה ליחסים עתידיים עם האב שישתחרר יום אחד מן הכלא. מהבחינה הפרקטית, ההסבר יכול לבוא בצורה יזומה ו'מונחתת', אך גם בטפטופים, בהתאם לשאלות שעולות באופן טבעי אצל הילד. לכו להתייעץ! בהצלחה ליאת

קודם כל, אני רוצה לומר לך כמה אני נהנה לקרוא את התשובות שלך. את חכמה ומקסימה ואנושית. ועכשיו לשאלה. כאשר ילד מספר על "חבר דמיוני" שלו, הוא באמת מאמין בקיומו, או שהוא מודע לכך שזה "בכאילו"?. כי אם הוא באמת באמת מאמין בזה - הרי שהוא לא שפוי, לא?. או שמושגים "בוגרים" של שפיות וחוסר שפיות לא רלבנטים לגיל הילדות?. את רואה, אני מבולבל מהנושא... תוכלי להאיר את עיניי?.

שלום לך הקוסם האמיתי מארץ עוץ, תודה על המילים החמות שלך. ולשאלתך - ילדים הבוראים לעצמם חבר דמיוני מאמינים באמת בקיומו, לפחות בתחילה, ממש כשם שהם מאמינים בקיומה של המפלצת שתחת מיטתם. לעיתים קרובות קים פער בין הידיעה ה'עובדתית' לפיה "אין מפלצות", "אין מכשפות" ואין חבר דמיוני, לבין התגובה הרגשית שהם מעוררים, הנחווית בעוצמה וחריפו?ת אמיתית. תגובות הפחד מהמפלצת (או הנחמה והביטחון שמספק החבר הדמיוני) מעידות על כך שבעולם הפנימי של הילד ובחווייתו הסוביקטיבית - יצורי הפרא קיימים גם קיימים. שאלת השפיות היא שאלה אחרת, שכן היא באה לקבוע האם קיימת מחלה נפשית הפוגעת ביכולת לשפוט נכונה את המציאות. אם תחשוב על כך עוד, תגלה בוודאי שהבלבול בנושא אינו ייחודי רק למצבים דמיוניים כאלה בילדות. גם אדם מבוגר, שפוחד לטוס, או פוחד מג'וקים או עכבישים, סובל מפגיעה זמנית בשיפוט (לפחות בבואו להעריך את הסכנה), ובכל זאת לא נאבחן אותו כחולה פסיכוטי. כדי לקבל אבחנה של חוסר שפיות (יש, לצערנו, מצבים פסיכוטיים פתולוגיים גם בילדות), יש לתת את הדעת להיבטים נוספים כמו הפרעה במהלך החשיבה, פגיעות משפחתית גנטית, ולעקוב אחר מהלכה של התופעה לאורך זמן. זה נכון שבשל נטייתם הטבעית והנורמלית של ילדים לדמיין ולפנטז, קשה לאבחן מצבים פסיכוטיים בילדות, שכן הם עלולים לעיתים להיות דומים למצבים הנורמליים. למרבה המזל, מחלת הסכיזופרניה בילדים מתחת לגיל חמש היא נדירה ביותר, ומלווה עפ"י רוב בתסמינים חמורים נוספים שמסייעים באבחונה. מקווה שחלק מהערפל התפזר איכשהו. לילה טוב ליאת

שמי שני בת 28 סיימתי לפני כשנתיים תואר ראשון במדעי ההתנהגות. כיום עובדת במסגרת טיפולית כמדריכה טיפולית אני מתלבטת בהמשך לימודיי האקדמיים, האם ללכת למסלול של פסיכולוגיה קלינית של הילד או לימודי הסבה ותואר שני בעבודה סוציאלית.אשמח לשמוע מה דעתך מניסיונך בתחום. כמובן שהמטרה שלי בעתיד לטפל בילדים וידוע לי כי עם תואר שני בעו"ס ניתן להמשיך בלימודי תעודה ולקבל הסמכה לטפל.תודה מראש. שני

שלום, כעו"ס קלינית שמטפלת בילדים, הייתי ממליצה לך ללמוד פסיכולוגיה אם הנתונים שלך מאפשרים לך קבלה למגמה קלינית. הדרך של עבו"ס נראית על פני חוץ אולי קלה או קצרה יותר, אך למעשה, למי שבאמת רוצה להכשיר עצמו כמטפל, היא עלולה להיות מורכבת יותר, יקרה יותר, ארוכה יותר (לימודי המשך הכרחיים לאחר התואר השני) וגם - אין בטחון שבסוף הדרך אכן תתקבלי לעבודה כמטפלת מישום ריבוי העוסי"ם על כל תפקיד טיפולי. לעומת זאת, ההכשרה בפסיכולוגיה מובנת יותר, בטוחה יותר, ייעודית יותר ויש לה יוקרה גדולה יותר וסיכוי גבוה הרבה יותר להתמחות ולעבוד במקומות שתרצי, גם בפרטי.

שלום רב, יש לי בן דוד שהוא בן 16 עוד מעט יהיה בן 17. היא לא עשה הרבה בחיים שלו במיוחד נשכל בקטע של לימודים. הוא עצלן מאוד ולא רוצה לעשות שום דבר בחיים שלו וכבר ככל הנראה נמאס לו מהכל. מכיתה ט' שלו (היום הוא בכיתה י"א) אני מעוזר לו ללמוד ואפשר להגיד שהמצב כבר הגיע מרצון הפרטי שלו לכך שאני מכריח אותו ללמוד כי הוא חושב שזה לא חשוב. נשארה לו שנה אחרונה בבית הספר וחבל מאוד שהוא יכשל בה. אני תמיד מרבה להסביר לו כמה שזה חשוב ומנסה לעזור לו בחיים כדי שהוא לא יכשל ויצליח כמה שיותר. לי אישית חשוב מאוד שהוא יצליח ולא יגיע למקומות לא טובים. הוא גר לבד עם אמו. רוב הזמן אמא שלו צועקת עליו והוא לא רוצה לחיות בבית. עד שנה שעברה היחסים ביניינו היו טובים ומאז מתדרדרים. היום המצב מגיע לכך שהוא עושה לי הרבה מאוד דברים דווקא כי הוא לא רוצה לעשות כלום בחיים שלו. הוא אומר שהוא רוצה להיות מנקה רחוב ושנמאס לו מהחיים ובא לו להתאבד. הרבה מפעמים המצב מגיע לריב בייני לביינו ועד לצעקות. הוא כבר לא מדבר הרבה על החיים שלו ומאוד סגור בטוח עצמו ולא מספר מה עובר עליו. אני כל הזמן רואה ושומע שהוא עייף למרות שהוא ישן דיי הרבה. אין לי מושג מה עובר עליו ומה עובר לו בראש כי אני רואה אותו פעם בכמה שבועות. אני עדיין מתעקש שהוא ימשיך ללמוד וכל הזמן מפצה אותו בכל מני דברים שהוא רוצה (משהו כמו מתנות). יצא לי לשאול אותו עם הוא בכלל מעריך את מה שאני עושה והתשובה שקיבלתי הייתה -לא. לא משנה מה אני יעשה עבורו גם אם זה לא משהו שקשור ללימודים או בכלל ללהכריח אותו הוא לא מעריך את מה שאני עושה. אני דואג לו מאוד וממש לא יודע מה לעשות. חינות ועזרה מצד המשפחה הקרובה שלו הוא לא מקבל וככל הנראה לא מעיניין שם את אף אחד המצבו. מה אפשר לעשות וכיצד לפעול בנידון?

שלום וודים, אני שותפה לדאגתך, וחושבת שמצבו של הנער אינו טוב. אין לי ספק שהכוונות שלך טובות מאד, וזה ראוי להערכה. ובכל זאת, כמו שאתה בוודאי יודע, כדי ללמוד ולהצליח, צריך שתהיה מידה של פניו?ת, וצריך שתהיה יכולת להשקעה, ריכוז ומאמץ. להערכתי, מה שנתפס בעיניך כעצלנות, יכול בהחלט להיות דיכאון, חרדה ובעיקר ייאוש גדול. אתה עצמך אומר שהילד לא מעניין אף אחד בסביבתו הקרובה, ובהחלט יתכן שהוא בודד מאד, מוזנח מבחינה רגשית וסובל. במצב כזה, הדבר האחרון שבן-אדם רוצה ויכול לעשות זה ללמוד, ואני ממליצה לא ללחוץ עליו בנושא זה. כרגע, חשוב הרבה יותר לתת לו מענה רגשי ותמיכה, לחלץ אותו מהבדידות וההזנחה, ולהתעניין באמת במה שעובר עליו, מבלי לבקר אותו על ההתנהלות האקדמית שלו. תוכל לנסות לדבר עם אמו של הילד, ולעורר אותה לפעול בכיון זה, כדי שלא יהיה מאוחר, וכדי שלא תהיה התדרדרות נוספת במצבו הנפשי. אני ממליצה מאד על מתן סיוע פסיכולוגי לנער, על בסיס שבועי, כדי ליצור מענה למצוקה שלו. אולי כשהדבריםיתייצבו קצת, אפשר יהיה לנסות להחזירו לתלם גם בנושא הלימודי. כדאי לזכור שאדם אינטיליגנטי לעולם יכול להשלים פערים לימודיים גם אחרי התיכון. חויות של דיכאון, ייאוש, ודימוי עצמי שלילי, קשה יותר לתקן, נזקיהם גדולים יותר גם לאורך זמן. פנו לעזרת אנשי מקצוע! בהצלחה ליאת

תודה רבה לך על התשובה. גם אני חשבתי לקחת אותו לאיש מקצוע אך זה יהיה כמעט בילטי אפשרי. הוא מיליון אחוז לא ירצה ויתנגד לדבר הזה. האם ישנה דרך לקחת אותו לאיש מקצועי בצורה יותר טובה שהוא כן ירצה ללכת? כי את יודע כששומעים את זה לא כולם מקבלים את זה בברכה וברצון - בטח שלא הוא.

שלום רב, בני בן ה-4 שואל בזמן האחרון הרבה שאלות הקשורות לאיברים הפרטיים. אני יודעת שזה נורמלי אך אני לא יודעת כיצד לענות. לדוגמא? לבנים יש בולבול...מה יש לבנות? כנראה הוא ראה לאחותו הקטנה כשהחלפתי לה תיתול ושאל "יש לבנות בולבול כמו חצי ירח"? מאיפה יוצא התינוק"? "אמא, יש לך תינוק בציצי"? הוא כל הזמן מנסה לגעת לי בחזה ואני מסבירה לו שזה מקום אינטימי שלי. תודה רבה

יש לי ילד בן 8 חכם נבון ותלמיד מצטיין הבעיה שלו היא חברתית קשה לו לפרש מצבים חברתיים תמיד כולם מציקים לו ועושים לו רע למרות שיש דברים שקורים בלי כוונה , הוא טוען שכולם שונאים אותו, מה שלא נכון בכלל לפי פסיכולוגית בית הספר ההתנהגות שלו אינה מתאימה לכיתה ג ויש לו נטיה לערבב בין מציאות לדמיון , המליצו לנו לפנות לפסיכיאטרית ילדים מה לעשות?

שלום תות, אני מציעה לך לפעול לאור המלצותיה של פסיכולוגית ביה"ס, ולהגיע להערכה מקצועית אצל פסיכיאטר/ית ילדים. לפעמים, ההתנהגות שאת מתארת יכולה להיות קשורה להפרעת קשב וריכוז או לבעיות אחרות המתאפיינות באימפולסיביות וקשיים בוויסות. כדאי לזכור שאבחון וטיפול מוקדמים יכולים לחסוך קשיים רגשיים וגרעונות חברתיים גדולים יותר בעתיד. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתנו בת 14 הפסיקה לאחרונה פגישות עם הפסיכולוגית שלה, אליה התחילה ללכת אחרי מצב לחוץ בו הייתה. היא רוצה להמשיך לדבר עם גורם חיצוני אבל מעדיפה פסיכלוג ולא פסיכולוגית. אמרו לנו שלא מומלץ בגיל זה לנערה לדבר עם פסיכולוג, גבר. מדובר בילדה מחוננת, ספורטאית מעולה ועסוקה מאד, שנראה כאילו מחפשת כל הזמן צרות. (מדובר בילדה מאובחנת בהפרעות קשב וריכוז). האם באמת לא מקובל פסיכולוג לנערה בגילה? במידה וניתן האם יש לך המלצות לפסיכולוג טוב באזור רעננה-כ"ס ?

שלום שולה, איני מכירה שום המלצה מקצועית הקוראת להימנע מטיפול של פסיכולוג גבר בנערה מתבגרת. אדרבא, כאשר בתך מבקשת זאת, היא כנראה מזהה קושי כלשהו מול פסיכולוגית אישה, וחשוב להקשיב לזה ולאפשר לה את המרחב הטיפולי בו תוכל לחוש בנוח. הטיפול ע"י פסיכולוג-גבר אינו מבטיח צרות (כמו שאולי נרמז בדברייך). ברמה הפרקטית, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפכו לבימת פרסום. אם תרצי, את יכולה להוסיף הודעת המשך ובה כתובת מייל פרטית, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום רב, אשמח לקבל את חוות דעתך. יש לי שני בנים, בני 6 ו-2.5. בני בן ה-6 נמצא בגן חובה. הגננת מידי שבוע תופסת אותי לשיחה או מתקשרת כדי לספר לי על ההתנהגות של בני. מתארת התנהגויות כגון: עצבני מאוד, לא יודע להתמודד מול הילדים האחרים או במצבים מסויימים. מפרש דברים בצורה שלילית ומתעצבן. כאשר הוא מתעצבן הוא קם והולך לעמוד בצד כשהוא מאוד עצבני.קשה מאוד להרגיע אותו.לא מוכן לחזור לפעילות הגן בין אם מדובר ביום הולדת או חוג המתנהל בגן באותו רגע. בזמן שהוא מתעצבן הוא משליך חפצים על הריצפה. מדובר בילד מקסים. באמת. נבון, חכם, אוהב.לא ברור לי מה קורה בגן שמוציא אותו מהכלים בצורה כזאת. מקרים מסוג זה לא קוראים בבית או אצל חברים. תמיד משבחים אותו על הנימוס וכמה שהוא מקסים. אני ממש עובדת עצות ולוקחת מאוד ללב. אני רוצה לעזור לו ולהבין מה קורה לו. מה הוא עובר. אשמח ואודה לעצתך.חשוב לציין שמבחינת למידה (לדברי הגננת) הוא מבין הבולטים.

שלום שרית, מה שאת מתארת נראה כמו בעיה בויסות רגשות, שיכולה להיות מולדת או תוצאה שלפינוק-יתר (או בעיות אחרות בהתנהלות בבית). קושי בוויסות רגשות יתבטא ב'פתיל קצר' במיוחד (כל דבר קטן מעצבן נורא), בעוצמת תגובה גבוהה במיוחד, ובחזרה איטית לנקודת האפס (base line). בדר"כ, כשלבעיה יש מרכיב ביולוגי מולד, הבעיות יקבלו ביטוי בכל זירות התפקוד של הילד. אם הבעיות ייחודיות רק למקום אחד, סביר יותר להניח שמדובר במשהו 'התנהגותי'. במקרה שלכם, העובדה שהתסכולים והזעם מתרחשים רק בגן (ולא בבית), יכולה לרמוז על כך שאולי אתם, בבית, 'מכופפים' למענו את הכללים, מוותרים לו כדי לא להיכנס לקונפליקט, ועושים הכל כדי לא להביאו להתקף זעם דרמטי. זה חוסך, אולי, את הסצינה העצבנית, אך גורם לו להאמין בטעות שהעולם כולו יתנהל מולו בדרך דומה. כאשר זה לא קורה, מגיעים הזעם הנורא והתסכול, עמם אין הוא יודע להתמודד בצורה טובה. הפיתרון, כמו שאני רואה אותו, הוא להגיע להדרכת הורים, וללמוד שם איך להימנע מעמדה כנועה ומרחמת מול הילדים, ללמוד איך להציב את הגבולות בבית מבלי לחשוש ממחאות וזעם. לתפיסתי, המעבדה החברתית העיקרית בחייהם של הילדים היא המשפחה, וכאשר אנחנו מלמדים את הילדים איפוק, התחשבות ויחסי כבוד בבית, הכישורים הללו משרתים את הילדים גם בחוץ, בגן או בביה"ס. בהצלחה ליאת

הי ליאת התייעצתי איתך כבר כמה פעמים בעבר והפעם אני בהתלבטות של כיתה א הילדה שלי בת 5 וקצת ילדת אוקטובר נמצאת במסגרת פרטית (ביהס הדמוקרטי המשלב גנים)די התאכזבתי מהשיטה והבנתי שיש חוסר אירגון בהתנהלות מכיוון שהשיטה לא כפופה למשרד החינוך אז צצטות הרבה בעיות הילדה שלי אמורה לעלות לכיתה א אבל הבתי ספר באיזור שאני גרה הורגים כל חשק ללימוד יש בית ספר אחד שמצריך נסיעה של 10 דקות נחשב בית ספר טוב עם כחתות קטנות מבחינת כמות הילדים בית ספר איכותי אין הרבה ילדים מהאיזור שלי שלומדים שם אז מבחינה חברתית היא תהייה בין הבודדות מעל לזה האיזור קצת פלצני (מבינה כלכלית כולם עם ארמונות ואנחנו עם בית קטן כלומר יש פערים כלכליים) מה את מציעה לעשות ?? בכל זאת בית ספר זה תקופה ארוכה ??? תודה

שלום רב, כמובן שלא אוכל להכריע במקומך או לבחור בית ספר 'נכון' לבתך. זו אחת המשימות שלנו כהורים, משימה הנשענת על הציפיות שלנו, על המצע התרבותי עליו התחנכנו, ועל ה'אני מאמין' החינוכי שלנו. ככלל, מסגרת השומרת על יחס נכון בין מס' הילדים בכיתה לאנשי הצוות הממונים עליהם, עדיפה על פני מסגרת צפופה בה הפרט יכול ללכת לאיבוד. עם זאת, אג'נדה חינוכית ותרבותית התואמת את זו שלנו מפחיתה את הסיכוי למשברי אמון ועימותים, ותורמת לשיתוף פעולה בין הבית לצוות ביה"ס. גם נוחות היא לא מילה גסה, ולכן רצוי להביא בחשבון את האספקטים הטכניים כמו המרחק בין הבית לביה"ס, הסעות, הסעדה, ואופי האוכלוסייה ממנה יצמחו הקשרים החברתיים של ילדתך. החלטה לא קלה... בהצלחה ליאת

שלום, רציתי לברר כיצד אני מתמודדת עם בני בן ה - 4. הוא ילד שחכם מאד ונבון יחד עם זאת,הוא לא יודע לקבל ביקורת, להפסיד במשחק. בדברים מזוג זה,שהוא חש "מאוים","נכשל" הוא מגיב בצורה מאד קיצונית, הוא צועק,בוכה,בועט, לעיתים הבכי מביא להקאות. קשה לו מאד להירגע מהסטרס שאליו הוא נכנס. לפעמים כשאנו משחקים איתו אנו נותנים לו "בכוונה" לנצח כדיי לא להביא אותו למצב כזה. האם זה נכון כך להתנהג??? ובכלל,כיצד אנו מתמודדים עם מצבים אלו? תודה רבה!

שלום הילה, בגיל ארבע, ילדים מתקשים עדיין להתמודד בצורה טובה עם תסכולים, והם עלולים להגיב בעוצמה בסיטואציות של הפסד או כישלון. כאשר אתם נותנים לו לנצח, אתם למעשה חוסכים ממנו את ההזדמנות לתרגל מצבי תסכול בסביבה אוהדת. כאשר אנחנו מפסידים או נכשלים, אנו לומדים להתגבר, להתאמץ יותר, ולשמוח באתגרים. ילד שתמיד רק מנצח (במיוחד אם נלוות לכך תרועות שמחה מוגזמות מצד ההורים) עלול לפתח תלות עצומה בחיזוקים, התפעלות והערצה, וכשאלה אינם מגיעים - התסכול ותחושת ההחמצה צורבים אף יותר. לכן - כמו תמיד - הפיתרון הוא איזון ושכל ישר: גבולות, כדרך לעמת את הילד עם תסכולים מתונים, ועם זאת, סובלנות חמלה והבנה מול מצבים של סערה רגשית, ללא ביקורת או כעס. הוא בכל זאת רק בן ארבע... בברכה ליאת

יש לי ילד מקסים בן 4, חייכן וטוב לב! יש לו בגן חבר שקשור אליו מאוד, הגננת אומר שהקשר הזה מפריע לו לפתח קשרים עם ילדים אחרים (הוא בגן חדש ואת הילד הזה הוא מכיר כבר שנים קודם). היא מצידה מפרידה ביניהם בכל הזדמנות ומתווכת לו עם ילדים אחרים אך עדין הקשר מאוד חזק בניהם והוא נגרר גם אחרי התנהגויות שליליות של אותו ילד. היא מספרת שהילד הזה מבין טוב את ההקשרות של הבן שלי אליו ומנצל זאת. הבעיה: שמתי לב שהבן שלי ממש מעריץ אותו, עושה כל מה שהוא אומר לו, נותן כל דבר שיש לו אפילו שבהמון מקרים זה לא הדדי. היה מקרה שהם שיחקו והחבר הרביץ לבן שלי והוא בכה, אמא שלו כעסה עליו ודרשה ממנו להתנצל, הוא אמנם התנצל אך התנהג בגועליות לבן שלי, לא רצה לשבת לידו וכו'. הבן שלי ספג את הכל ועדין רצה בחברתו! בקשתי ממנו ללכת לשחק לבד בלעדיו, הוא עשה זאת ואחרי שניה חזר בו ונדבק שוב לחבר שהמשיך להתנהג אליו בגסות. שמתי לב שאפילו שמעליבים את הבן שלי הוא עדין נדבק לילד המעליב ולא מתרחק וזה ממש מפריע לי! יש מקרים שהוא ממש מציק לילדים שהוא מעוניין בחברתם ולא מניח להם(נדבק אליהם) ואז הם כועסים עליו יותר. החשש שלי הוא שככל שיגדל התכונה הזו תגרום לילדים אחרים לנצל אותו ולגרום לו לעשות דברים שלא רוצה. מה עושים? כיצד מלמדים אותו לשחרר ולהתרחק מילדים שנוהגים בו לא יפה? כיצד מלמדים אותו שהוא לא חייב להתחלק בכל מה שיש לו? יש לו נטיה להתחלק בהכל עם חברים אפילו שזה לא הדדי. תודה!!!

שלום עינת, ילדים בני ארבע אינם יצורים מתוחכמים במיוחד, והם פועלים לאור מה שמשרת את הצרכים שלהם באותו רגע. אם תחשבי על כך, ודאי תסכימי שגם אנחנו - המבוגרים - נוטים להתחבר לא פעם לאנשים מצליחים, אטרקטיביים וחזקים. אנו נוטים להעריץ 'מפורסמים', להתחכך בהם, לחקות אותם או לקרוא עליהם. הפסיכולוגים החברתיים כינו את התופעה הזו "הסתופפות בזיו הזולת". מה שהמבוגרים עושים ללא מודעות מלאה (או מבלי להודות בכך עד הסוף), הילדים שלנו עושים בפשטות וללא בושה או אשמה: הם פשוט נצמדים ומחזרים אחרי מי שנתפס בעיניהם חזק, מוצלח או מלא ביטחון, כדי לזכות כך בחלק מה'תהילה' או כדי לא להסתבך. בהיותם תמימים (או חכמים, תלוי את מי שואלים), הם מוכנים לשלם את מחיר התלות, ולא תמיד רואים בזה פחיתות כבוד. בדר"כ התופעה נעלמת (או הופכת מתונה יותר) כאשר הילד החלש מתחזק וצובר ביטחון, ומתחיל לבחור את חבריו לאור צרכים אחרים. אני מציעה להניח לילד שלך להתנהג בגן עפ"י העדפותיו ובחירותיו, ולנסות לחשוף אותו בבית למערכות יחסים נוספות ומתגמלות יותר, בתקווה שיבחר בסופו של דבר בילדים שיגמלו לו ביחס הוגן ובחברות מכבדת. בנוסף, כל יוזמה ופעילות שיסייעו לו לצבור ביטחון ותחושת יכולת - מבורכים. זמנו לו חוויות של הצלחה, הזדמנויות לנצח ולהרגיש כשיר ובעל כוחות. בהצלחה ליאת