פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

בוקר טוב, יש לי ילד בן 7.5 ויש לנו המון בעיות איתו, החמורה שבהן היא החרדה ובה הוא מטופל אצל פסיכולוגית אחת לשבוע. הוא ילד מאוד רגזן וכעוס וכל הזמן ב"דווקא", לאחרונה זה מחמיר והיום בבוקר הוא אמר:"הכי טוב אם אני אמות"... כששאלתי אותו למה הוא אמר את זה, אז הוא אמר ש"ככה זה יהיה הכי טוב, שאלתי: "למי זה יהיה הכי טוב" ? והוא אמר: "לעצמי". אני לא לא יודעת איך להתמודד עם מילים מסוג זה, האם זה אופייני בגיל כזה ל"זרוק" משפט כזה ? חשוב לי לציין שהוא מאוד חברותי, חכם מאוד ותלמיד מצטיין !!! הכעסים שלו הם בבית ורוב הזמן יש ויכוחים בעיקר ביני לבינו, עם אביו הכל בסדר וכמעט אין חיכוכים (ובעלי נמצא איתו הרבה מאוד - כשעתיים - שלוש כל ערב והם משחקים המון ביחד). יש לי ילדה נוספת בת 4.5 (שאגב, החרדות המדוברות הן אליה). אנא הנחו אותי כיצד להתמודד עם אימרות מסוג זה. לתשובתכם הדחופה, אודה.

שלום רב, בעיני, חשוב מאד שתיידעי את הפסיכולוגית של בנך במה שקורה ביניכם (אני משוכנעת שעשית זאת, ורק מחזקת...), שכן היא זו שמכירה אתכם ואת הרקע המשפחתי שלכם טוב ממני, ולכן היא גם זו שיכולה להעריך את מידת המסוכנות, אם קיימת. בדר"כ, בגיל הילדות, אמירות כמו "אני רוצה למות" או "הכי טוב יהיה אם אני אמות", אינן משקפות כוונה אובדנית, אלא קריאה לעזרה וניסיון להעביר מסר חזק של מצוקה, שאולי (בחוויה שלו) לא זוכה למענה מספק. אני מציעה לא להיבהל מהאמירות הללו, אך גם לא להתעלם מהן. הן משדרות מסר חשוב, שמוכרחים להתייחס אליו. המסר יכול להיות משהו כמו - קשה לי כ"כ, עד כי החיים נראים בלתי נסבלים כרגע. או אני מרגיש כ"כ בודד וסובל, וכנראה לאף אחד לא באמת משנה אם אני ישנו או איננו. או למרות שקשה לי עכשיו, אף אחד לא מתייחס לזה ברצינות. אולי אם אני אגיד שאני רוצה למות ישימו לב אלי סוף סוף. לכן, אני מציעה לכוון את הזרקור לחוויית הסבל והמצוקה, ופחות לדיבור על המוות. אפשר להגיד בקצרה משהו כמו "יהיה לנו מאד עצוב אם תמות, ואנחנו לא רוצים שזה יקרה. אבל אנחנו מבינים שכנראה נורא קשה לך עכשיו. בוא נראה איך אפשר לעזור לך, כדי שלא תרגיש רע כל כך". מסר כזה משדר אמפתיה ונכונות לתמוך, ולא משאיר את הילד לבד. העובדה שהוא נמצא בטיפול מעודדת, ואני מציעה להישאר בקשר רציף עם המטפלת ולעדכן אותה. בהצלחה ליאת

שלום רב, הנני אם גרושה ל3 ילדים ( מזה 4 שנים) בני הבכור בן 6 וחצי נולד פג, סבל בעבר מאיחור בדיבור. כיום בכיתה א'. מדי פעם ממצמץ בעיניו, ושמתי לב שלעיתים הוא "חייב" לגעת בחפצים בדרך מסויימת. קשה לו להתרגל לשינויים חדשים ( לפני 4 חודשים עברנו לעיר אחרת) בתקופה האחרונה הוא החל להיקשר לחפצים ישנים- שבורים ואינו מוכן לזורקם. הוא פורץ בבכי, מביע חשש ולחץ רב שאולי יקחו לו את החפצים.הוא מחביא אותם ( מטריה שבורה/ תיק אוכל שבור ועוד) ומדי פעם בודק אם הם עדיין נמצאים. הלילה הוא נכנס ללחץ ולקח את המטריה הישנה, חיבק אותה וסרב לישון עד שנמצא לה מקום מסתור. בני הוא ילד רגיש הוא נוטה להיקשר לאנשים ומביע רגשות אהבה וחיבה לעיתים מוגזמים , אך מאידך גיסא כאשר לא מקבל את רצונו הוא נוטה להתפרץ לצעוק ולבכות. לעיתים הוא בוכה בבה"ס מכל דבר קטן. יש לו שני חברים בלבד, והמורה מספרת שעקב התפרצויות של בכי בכיתה הוא לעיתים דחוי חברתית. גרושי מאמין שיש לו אוטיזם קל, ואילו אני מאמינה שיש לו בעיות רגשיות. שאלותי הן : 1. האם "תסמיניו" יכולים להצביע על אוטיזם ( אין לו בעיה לימודית והוא מבין את המשמעויות של החפצים- רוב הזמן מתנהג כילד רגיל) 2. איזה מכון פרטי מומלץ לאיבחון? 3. האם יש לו בעיות רגשיות ( הוא סיפר לי שיש לו חלומות מפחידים בלילה, האם יש להם קשר להתנהגותו ביום?) תודה מראש, מירב

שלום מירב, אוטיזם היא הפרעה הנמצאת בקצהו של רצף מגוון למדי של הפרעות, שזכה לכותרת "הפרעה התפתחותית נרחבת - pdd". על הרצף הזה ייתכנו, כאמור, מצבים שונים, הנבדלים אלה מאלה ברמות התפקוד, אך המשותף לכולם הוא הקושי בהבנה ופירוש של מצבים חברתיים ובתקשורת הבינאישית. במקום לנחש ולשער השערות, מוטב להגיע לאבחון מסודר, שיוכל לאשש או לשלול את חשדותיכם, ולשרטט תכנית התערבות מתאימה. בעיות רגשיות יכולות להסביר את התמונה שתיארת, אך בה במידה הן יכולות להיות חלק מהפרעה אחרת. אם את רוצה המלצה על פסיכיאטרית מאבחנת מצויינת, את מוזמנת להתקשר אלי 052-3106667. בברכה ליאת

שלום האם הסדרי לינה של 2 לילות פעם בשבועיים יבלבלו את הילדה? כיום יש לי לילה אחד בשבועיים.

שלום מושון, כדי לתכנן הסדרי ראייה שיתאימו לכם, רצוי להתייעץ עם איש מקצוע או גורם אחר כלשהו שמכיר אתכם מקרוב, מודע לרקע המשפחתי ולהיסטוריה הזוגית שלכם. באופן כללי מאד, ילדים בכל הגילים יכולים להסתגל למציאות החדשה ולהסדרי הלינה, כל עוד הם נעשים ברגישות והתחשבות בקצב שלהם וביכולתם הרגשית. גם אם בהתחלה זה קצת מבלבל, הם מצליחים בסופו של דבר לקיים שגרת חיים בריאה גם בתנאים כאלה. מה שיקבע את תחושת הרווחה הנפשית שלה תלוי מאד בהתנהלות שלכם, ביכולת שלכם כהורים גרושים להימנע ממלחמות ומאבקים על גבה, וכמובן גם במאפיינים האישיותיים והטמפרמנטליים שלה (ושלכם). בהצלחה ליאת

בני בן השנה עד היום היה ישן במיטה שלו אשר ממוקמת בחדר ההורים .הוא נירדם כאשר אני או בעלי נמצאים בחדר אך לא יוצרים איתו קשר עין או מגע עצם הנוכחות שלנו בחדר עוזרת לו להירדם,לילד יש סדר יום מסודר והוא כל יום הולך לישון בשבע וחצי -תהליך ההירדמות לוקח בסביבות הרבע שעה באמצע הלילה הוא מתעורר מספר פעמים בסביבות שש פעמים בוכה קצת רואה שאנחנו בחדר וחוזר לישון לפעמים אני צריכה לקום למיטה ולהרגיע אותו כדי שיחזור לישון ולכן החלטתי שהגיע הזמן שיעבור לחדר שלו .הבעיה החלה כאשר ניסינו להעביר את המיטה לחדר שלו הילד פשוט לא מוכן לישון הוא מתעורר 30 פעמים בלילה וגם אם אנחנו מצאים בחדר איתו ומחכים שהוא יירדם הוא לא עוצם את העיניים כי הוא יודע שברגע שהוא יירדם אנחנו נצא מהחדר .בבקשההה עזרה אנו לא יודעים מה לעשות הילד פשוט לא מפסיק לבכות ומפחד ללכת לישון אנחנו כבר גמורים וכבר יומיים שלא הלכתי לעבודה בגלל תשישות

שלום נטע-לי, ההחלטה להעביר את התינוק לחדר משלו טובה בעיני, גם אם היא כרוכה במחירים זמניים של מחאה ותשישות. לטובת ההורים האחרים אציין שבעיני עדיף לעשות זאת הרבה קודם, ולבסס הרגלי שינה טובים כבר בחודשי החיים הראשונים. כרגע, אתם באמת בשיאה של הדרמה, ואני מניחה שהכל יירגע כשהתינוק שלכם יבין שהחדר שלכם אינו אופציה יותר (נא לדאוג שכך יהיה :-)). כדי להתגבר על התשישות, תוכלי לדאוג למזרון בחדר שלו, ולהסכים להקריב מס' לילות לצידו כדי לעזור לו לחזור לשינה רציפה. זה אמנם מסורבל קצת ולא נוח, אבל לפעמים זה הפיתרון הכי מהיר והכי יעיל. הדבר הכי חשוב כרגע זה לא להישבר ולא להכניסו למיטתכם, גם לא כפיתרון של ייאוש חד פעמי. זכרי שאח"כ זה קשה שבעתיים להרגילו למיטה שלו. שולחת לך כוחות, עידוד ויכולת התמדה, ומקווה שיהיה מהיר. את מוזמנת לדווח איך הולך. ליל מנוחה ובהצלחה ליאת

הי ליאת!!! קודם כל התגעגעתי...נפגשנו מס' פעמים ועזרת לי מאוד אני פונה אלייך בעניין בני הצעיר בן ה 5 בשנה שעברה היו המון בעיות בגן לאורך כל השנה ונפגשנו בעניין מס' פעמים , בתחילת השנה היינו אמורות להיפגש יחד איתו אך אז התחלתי להרגיש שמתחיל שינוי לטובה שנובע לדעתי משינוי גן (מטרום חובה לחובה) ובעקבות כך שינוי הצוות) הגישה של הצוות הנוכחי אליו מאוד נכונה לו , מצד אחד מאוד רכה ונעימה ומחבקת ומצד שני לא מוותרים לו וכל הזמן שומרים על הגבולות (והוא צריך גבולות כל הזמן) להבדיל מהשנה שעברה אני מקבלת רוב הזמן פידבקים מהגננת שהיא מאוד מרוצה ממנו , שהוא מדהים , ועוד מחמאות שגרמו לי המון התרגשות אחרי השנה הקשה, העניין הוא שעדיין מדי פעם כאשר הוא כועס על משהו , אם מעירים לו או כועסים עליו (גם בבית וגם בגן) הוא "שובר את הכלים" מדבר לא יפה , זורק חפצים, ולעיתיםפ קרובות אף מכה למרות שלרוב מדובר באנשים מבוגרים שעומדים מול , אם זה הסייעת בגן ואם אלו בני משפחה, גם בשיחה שאנו עושים אחרי שקורה מקרה מהסוג הזה הוא עדיין מגיב בכעס וכביכול לא מצטער על מה שעשה כלל או שמפנים שאסור לו לנהוג כך ובעיקר לא למבוגרים ממנו . אני יודעת שמדובר כניראה בעניין של גבולות אך לא ממש יודעת איך לפעול על מנת שיפנים שכך לא מתנהגים אשמח לשמוע עצה ממך אוהבת, סיגל

סיגל יקרה, יופי לפגוש אותך גם כאן! שמחתי לקרוא על השינוים לטובה, אבל - כמו שאנחנו כבר יודעות - חינוך הוא מאמץ מתמשך שאינו נגמר אף פעם, ותמיד הדילמות שבות ועולות. כמו שאת ודאי זוכרת, ילדים אינם מתרשמים מהסברים מילוליים (גם כשהם חכמים ומלאי היגיון), אלא דווקא מפעולות נחושות ו*עקביות*. לכן, כשהילד שלך פועל באלימות או חוסר כבוד יש להגיב ולפעול, ולא להמתין לשיחה שאחרי מעשה. בעיני, חשוב לעשות הכל כדי לעצור את הפעולה האלימה בזמן אמת, ולא לאפשר לו להרגיש שזאת בכלל אופציה. כאשר הוא משתולל ומתחיל לזרוק חפצים, יש לאחוז בו בחוזקה, לעצור אותו מיד ולהרחיקו מהסיטואציה מבלי לאפשר לו לחזור (גם אם הוא נרגע או מבקש סליחה). עליו להבין - גם אם בדרך הקשה - שבכל פעם שהוא אלים הוא מפסיד! אם לומר זאת בהומור, הייתי אומרת ברוח הכותרת שבחרת, שחשוב שהוא יידע, שכאשר הוא אלים, את מתעצבנת ולא רואה בעיניים! בניגוד אליו, אל תפעילי אלימות, אך תקיפות ונחרצות - כן! חושבת שתצליחי? חיבוק ליאת

מישהו אמר לי כבדרך אגב שילדים קטנים אינם מסוגלים לאמפתיה? זה נכון? מה את אומרת

שלום אהוד, אמפתיה (לא כולם מסכימים על הגדרה אחת מדוייקת של המונח...)היא יכולת אנושית, ככל הנראה מולדת, המתפתחת ומשתכללת עם הגיל. הדעות בנושא שאתה מעלה חלוקות. מאחר שחשיבתם של ילדים צעירים מתאפיינת באגוצנטריות, הם מתקשים לאמץ את נקודת מבטו של האחר, ומכאן ההנחה הרווחת לפיה הם גם אינם יכולים להבין מה הוא מרגיש. עם זאת, נמצאו עדויות לכך שכבר בגיל צעיר מאד (יש אומרים שאפילו בחדרי התינוקות בבתי היולדות) ילדים מסוגלים "להזדהות" ולהצטרף בבכי לתינוק אחר שבוכה. בעיני, זו גישה מרחיקת לכת, אך מחקרים אכן מצאו שפעוטות בגיל שנתיים ושלוש שראו ילד בוכה, גילו כלפיו חמלה וניסו להרגיעו בדרכם. לפיכך, התשובה שלי היא שילדים כנראה מסוגלים למידה הולכת וגדלה של אמפתיה, ככל שהם גדלים ומתפתחים קוגניטיבית, חברתית ורגשית. בברכה ליאת

הבן שלי בן 9.5. ילד מחונן על סף הגאונות. אבל מאז ומתמיד היו לו קשיים חברתיים או יותר נכון חוסר רצון להיות באינטראקציה חברתית. הוא ילד יפה וחכם מאוד, כך שהוא לא דחוי מבחינה חברתית, אבל יש בו חוסר רצון להיות בכלל באינטראקציה חברתית עם בני גילו. בתחילה ייחסנו את המצב למחוננות שלו - שאין לו עניין משותף עם בני גילו, הוא מתעניין בכימיה ובפיסקה והם עדיין בקושי יודעים לקרוא וכו'... כמו כן, יש לו מסורבלות מוטורית, כך שהוא לא טוב במשחקי כדור וגם את זה ייחסנו לקשיים החברתיים, בכך ששאר הילדים משחקים כדורגל והוא לא יכול.... לאחרונה, חלה הדרדרות במצב. הוא מסרב בכלל להפגש עם חברים אחה"צ, התחיל להסתגר ונראה כאלו לא אכפת לו מאף אחד, גם לא מאיתנו. מזה זמן רב שאנחנו חודשים שהוא על הספקטרום האוטיסטי, אבל לאחרונה נראה כאלו המצב החמיר, שום דבר ואף אחד לא מעניין אותו. נראה כאלו הוא ממש לא אוהב אף אחד לא חברים ולא משפחה. מסרב לעשות מה שלא בא לו, כל דבר שדורש מאמץ הכי קטן מצידו הוא מתפרץ, מסרב לעשות, כל היום מחובר למחשב ולטלויזיה, נראה כאלו הוא לא נהנה כבר מכלום. אנחנו מאוד מודאגים ולא יודעים אם זה פשוט שהוא כבר לא מנסה "לשחק" כאלו אכפת לו ממשהו כדי לרצות אותנו או שבאמת יש כאן אלמנט של דכאון או החרפה של הסימפוטמים של הספקטרום. לציין, שמעולם לא עשינו לו אבחון מסודר משום שבעבר בזכותת הגאונות שלו הוא מצליח להבין מה נדרש ממנו ולעשות זאת, ועכשיו התחושה שלי היא שזהו, נמאסה עליו ההצגה והוא לא מוכן יותר. אשמח לעצה למי ניתן לפנות על-מנת לעשות אבחון מסודר? כמו כן, אשמח להמלצה לפסיכולוג ילדים טוב בקריות. תודה מראש.

שלום יובל, לעיתים (לא ברור אם זה המצב אצלכם), העיסוק האובססיבי בתחום צר אחד אצל ילדי הספקטרום מתפרש בטעות כגאונות, ומטשטש את התמונה האמיתית. אני מסכימה איתך מאד לגבי הצורך באבחון טוב, אך לצערי איני מכירה אנשים מתחום זה באזור חיפה. אם תרצי שאפנה אותך לאנשים טובים מאד בתחום זה באזור המרכז, את מוזמנת להתקשר אלי 052-3106667. בברכה ליאת

היי , אשמח אם מישהו יכול להמליץ לי על פסיכולוגית לילדים דרך מכבי באזור השפלה - רחובות , נס ציונה , ראשון לציון תודה

שלום דורון, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצה, תוכל לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום. בתי בת 6 והיא מאד מודעת לגופה. מסיבה כלשהיא, היא מרגישה מאד לא נוח להתפשט על יד ילדים אחרים. אבל מה שמטריד אותנו יותר, זה ההתנהגות שלה כלפי בעלי. היא מקפידה לסגור את הדלת כשהיא מתלבשת (ולא שוכחת אף פעם) ואם במקרה בעלי נכנס או רואה אותה ערומה, היא מתחילה לצעוק בהיסטריה מוגזמת, ולוקח לה זמן להירגע מזה. אין שום סיבה נראית לעין מדוע התגובה שלה כל כך קיצונית לנושא וכששאלתי אותה היא אמרה שהיא פשוט רגילה שאני מלבישה אותה (מה שנכון כי בעלי לא עושה זאת כבר שנים..) ושהיא מרגישה נוח רק איתי. אני בכל זאת מוטרדת שילדה בת 6 מגיבה באופן קיצוני כל כך, צורחת ובהיסטריה כזו, ואני רוצה להיות בטוחה שהיא לא מפתחת איזו בעיה עם הדימוי העצמי שלה. כיצד עליי להתנהג? תודה!

שלום שרון, לא בטוח שמדובר בבעייה סביב דימוי הגוף. זה נשמע יותר כמו ביישנות נורמטיבית בגוף העירום (שהיא תוצאה של מסרים תרבותיים והתפתחות פסיכולוגית גם יחד). התגובה המוגזמת כלפי האב יכולה להיות קשורה בהבחנה הגסה שעושים בגיל זה בין 'בנים' ל'בנות', כאשר אבא הוא המייצג הגברי הבולט של הבית. על פניו, לא נשמע לי מדאיג במיוחד. המשיכו לכבד את פרטיותה לא ביקורת או לעג. בברכה ליאת

אני אמא לילד בן 8.5 אשר אובחן כלקוי למידה. הוא מקבל ריטלין 20 מ"ג SL פעמיים בשבוע בהוראה מתקנת ופעם בשבוע קלינאית תקשורת ושחייה טיפולית. הוא ילד נבון חכם ואינטיליגנט. כל תחנוניי עולים לשמיים ולא לאוזניו. החדר מבולגן בצורה נוראית,זמן ההתארגנות שלו בבוקר משגע אותי ואת אחיו שגם הוא לומד באותו בית ספר והשעורים - הצילו. אינני יודעת כבר כיצד להעביר לו מסר של סדר נכון והתארגנות מהירה. אני אדם מאוד סבלני ומעבירה מסר תקין לחיים בריאים ונכונים.משהו כאן לא עובד נכון. אני מראה לו כמה נעים להיות בחדר מסודר או כמה נעים לאכול בשולחן נקי וכו'.יש לציין שגם בכיתה הוא לא תמיד מפוקס או משתתף אבל זה בגלל הקוצים למרות שבשלושת החודשים האחרונים ישנו שיפור בתפקוד הלמידה שלו.אשמח לקבל עצה שתאיר את עיניי.ערב נעים איזבל

שלום איזבל, אם היינו עושים בפורום שלנו משאל, אני מהמרת שמעט מאד אימהות היו אומרות שחדר הילדים שבביתן מסודר ומאורגן, במיוחד כשמדובר בילדים בני 7-9. הדבר נכון פי כמה, כאשר מדובר בילדים עם ADHD, המתאפיינים באימפולסיביות, מוסחות גדולה וקשיי התארגנות. בעיני, אין זה מספיק לשלוח את הילדים הללו לטיפולים, אלא גם ללמוד בעצמנו מה הגיוני ומה לא הגיוני לצפות מהם. הילד שלך מתמודד עם קושי אמיתי, שמכתיב סדר יום אינטנסיבי מאד. לבד מהמטלות הרגילות של בני גילו, עליו להתמודד גם עם שעות תגבור וטיפולים שונים, שלבד מתועלתם הרבה, יוצרים גם עומס פיזי ורגשי. בעיני, חשוב לשמור בבית על מסגרת של כללי התנהגות בסיסיים, אך לעשות זאת עם מידה של חסד ונדיבות כלפי מי שקשה לו. כשהילד שלך 'מתברדק' סביב שולחן האוכל, זה לא כי הוא עושה לך דווקא, אלא כי רק כך הוא יכול כרגע. החיים באמת נעימים יותר בחדר מסודר וסביב שולחן נקי, אבל לילדים יכול להיות די נעים גם בבלגן, בוודאי כאשר קשה כ"כ להתמודד איתו. נסי לעזור לו כמיטב יכולתך, ולהקל עליו בנדיבות ורצון טוב. אני מאמינה שאם תעשי זאת, חלק ניכר מהכעס שלך ייעלם, וזה כשלעצמו הופך את החיים לנעימים יותר, נכון? נסי לשמוח בהתקדמות שלו, ולעודד עוד ועוד יכולות. עם הגיל תשתפר גם יכולת ההתארגנות שלו, שתשפיע - יש לקוות - גם על מראה הבית. היי חזקה :-) ליאת

הי, אני בת 36 גרושה ואם לילד בן 5 , מדובר בילד שנולד למציאות שאביו הביולוגי לא היה מעוניין בהריון כלל , התגרשתי בחודש שלישי לאחר ארבת חודשי נישואין. בסופו של יום ילדתי את בני וכיום הוא בן 5 . האב נמצא בנתק מוחלט מהבן ,לא מגלה כלפיו שום התעניינות וכן לא נושא בנטל הגידול של הילד. במהלך השנים היו נסיונות של האב פעמיים ליצור מפגשים עם הילד, המפגשים נערכו במרכזי קשר בלבד והיו קצרים, במהלך המפגשים הילד "הקיא" את האב ולמעשה לא הביע רצון להיות בקשר עם האב בלשון המעטה. המצב כיום הוא שהאב מנותק לגמרי מחייו של הילד מכל המישורים וזה נראה על פניו הכיוון המסתמן לגבי העתיד , כמו כן היילד משתמש בביטויים כלפי האב כגון רשע ואיש רע מכיוון שהיה נוכח באירועיים של אלימות מילולית כלפיי, לאחרונה הילד משתמש כלפי אביו בביטויים כגון מוות וגיהנום ולמעשה דרגת הניתוק והריחוק מהאב עלתה מדרגה מבחינת הילד..כמו כן סביר להניח שהאב לא יקבל אפשרות נוספת ליצור קשר עם הילד נוכח הנזקים שגרם מהכניסות והיציאות שלו לחייו. הילד הינו ילד בוגר מאד בעל אינטליגנציה גבוהה , בוגר מאד לגילו ולמעשה אינו מגלה צורך בהתעניינות באביו, לאחרונה מזה מס חודשים אני נמצאת בקשר זוגי שבו בן הזוג שלי מנסה ליצור לילד דמות הוריית גברית , הילד מרגיש מאד נינוח ובטוח בחברתו ועושה הרושם שצרכיו של הילד מתמלאים. יחד עם זאת ובכדי שהתשובות לילד בגין אביו יונחו לפניו כצידה לדרך לחייו אני מרגישה צורך לספר לילד את כל העובדות בנוגע לאביו בכדי שהתמונה האמיתית והברורה תהיה לנגד עיניו ושיהיו לו את הכלים להתמודד עם השאלה בפני עצמו ובפני החברה ומבלי שהילד יחוש תחושות של דימוי עצמי נמוך מכיוון שאביו לא בקשר עימו. שאלתי בעצם היא האם ראוי שהדבר יעשה כאשר הילד הוא בן 5 ואם כן על ידי מי מומלץ כי ייועבר המסר לילד ובאיזו דרך?. אבקש לקבל תשובות ממוקדות לשאלותיי ולא להפנות אותי ליעוץ כזה או אחר ובכדי להבהיר את הדברים אמקד את השאלות בשנית: 1. האם לספר לילד בשלב זה את כל האמת לגבי אביו.? 2. מי אמור להעביר לילד את המסר? 3. כיצד להעביר את העובדות בפני הילד כדי לא לפגוע בדימוי העצמי שלו ? בתודה מראש גליה

שלום גליה, אשתדל, לבקשתך, להישאר עניינית מאד בתשובותי. * לפני שאלה מס' 1, ברצוני להזכיר עובדה אחת חשובה העולה מדברייך: אביו של הילד לא רצה מלכתחילה בהיריון הזה, והעובדה שהוא נכפה עליו שמה מידה של אחריות גם עלייך. 1. בעידן הפוסט-מודרניסטי כבר אין "אמת" אחת, ולכן עלייך להביא בחשבון שה'אמת' שאת רוצה לחשוף בפני הילד היא המציאות כפי שנתפסת בעינייך. בגיל חמש, הגיוני להניח שהאופן בו הילד תופס את אביו ומתבטא כלפיו, קשור מאד לאופן בו את עצמך מתווכת את הקשר. גם אם האב הוא אכן איש קשה ואפילו מרושע, אני סבורה שעדיף לשמר עבור הילד דמות אנושית ככל האפשר, כדי להשאיר פתח לקשר עתידי. אם כיום יש גבר מיטיב בחייכם, עשי הכל כדי ליצור עבור בנך מציאות נינוחה ומשפחה יציבה, והימנעי מלטלטל את חייו במידע שלילי על אביו. תוכלי להשיב על שאלותיו ביושר וכנות, אך בסגנון שישאיר לו פתח לתקווה. גם ילד קטן גדל בסופו של דבר, ואף אחד לא שמח לשמוע שהוא נושא גנים נוראיים כ"כ. 2. ההורה הוא הסוכן החשוב והעיקרי בחייו של הילד, והוא גם זה שמלווה אותו בעקביות לאורך שנות התפתחותו. לכן, את המסרים הנוגעים לאביו חשוב שתעבירי לו את, בהתאם לשאלותיו, ותוך ניסיון לשמר עבורו דמות אב חיובית ככל שניתן. אני יודעת כמה קשה עבורך להצניע את התיעוב והכעס כלפי בעלך לשעבר, אך מאמינה שטובתו של הילד מחייבת כל מאמץ בכיוון זה. 3. כמו שכתבתי, ככל שדמותו של האב הביולוגי 'תושחר', וככל שהאווירה תהיה ספוגה בזעם ותחושות נקם, כך פוטנציאל הנזק גדל. המחקרים מראים שיחסים מכבדים ומשתפי פעולה בין ההורים הגרושים, מגדילים את הסיכוי להסתגלות טובה אצל הילדים. אני מבינה שאין קשר ביניכם כרגע, ולכן עשי הכל כדי להישאר מכבדת ועניינית כשאת מדברת על אביו (אני יודעת שזה לא קל בכלל!) מאחלת לך נחת, שלווה וזוגיות טובה בפרק ב' של חייך. זה בהחלט מגיע לך אחרי מה שעברת. בהצלחה ליאת

שלום, הנני אם חד הורית לבן 6. מאז שהחל ללמוד בכיתה א', שמתי לב שלעיתים מאוד קרובות יש לו התפרצויות זעם, שמתבטאות בצעקות, בהטחת דברים על הרצפה, הוא יכול לבעוט בי, לנסות ולהרביץ לי ואח"כ הוא פורץ בבכי ומבקש סליחה. בדרך כלל זה קורה לו כאשר הוא חוזר מהצהרון (בשעה 17:00). כל בקשה שאני מבקשת ממנו הוא מסרב ומתחיל לצעוק ואז מגיע התקף הזעם. בפעמים הראשונות כשזה היה קורה לו היתי מכניסה אותו לחדר ומבקשת ממנו להרגע. והיתי חוזרת ואומרת שאני לא מרשה לו להרביץ לאימא. לקח לי זמן להבין שכל מילה שלי במצב שהוא נמצא רק מוסיפה שמן למדורה. לכן,החלטתי שכאשר יש לו התפרצות זעם, אני מתרחקת ממנו, נותנת לו להוציא "קיטור" ואז כשמגיע הבכי, אני פשוט מחבקת אותו ומנשקת אותו. ואז, הןא מבקש סליחה על ההתנהגות שלו. וכך חוזר חלילה כמעט כל יום. אני מבינה שהוא חוזר מאוד עייף, למרות שהוא רק בכיתה א', יש לו עומס של שיעורי בית (דבר שהרבה הורים התלננו בפני המורה,אך לא רואים שינוי). ואז כל בקשה שלי שקשורה ללימודים גורמת לו להתפרצות זעם ובזמן האחרון אף בקשה פשוטה אחרת כגון: "בוא לאכול", "בוא להתקלח". מיותר לציין איך אני מרגישה אחרי כל ההתפרצויות שלו, אני מרגישה מרוקנת נפשית, כי אני לא יודעת כיצד לעזור לו. שיחה עם המורה לא העלתה דבר, היא אמרה לי שהוא ילד חכם, יש לו יכולות לימוד גבוהות לגילו, אבל לפעמים קצת מתעצל. קשה לו לקבל סמכות, אבל בסה"כ היא סיכמה אותו כילד שמח ועליז, קצת קטנוני לגילו. אודה לך אם תוכל להציע לי כיצד עלי לנהוג עימו. האם אני כאימא יכולה להקל עליו? בתודה מראש דניאלה

שלום דניאלה, הילד שלך אמנם תלמיד בן 6, אך הוא עדיין ילד קטן, הנמצא עד שעות החשכה מחוץ לבית, במסגרת בה הוא נאלץ להתנהל עפ"י לוח זמנים שרירותי, להתחלק עם קבוצת ילדים גדולה, ולשרוד יום ארוך מאד בלעדייך. והנה, כאשר אתם נפגשים סוף סוף, כשכל מה שהוא רוצה זה לנוח ולהתפנק קצת, להיות עטוף ומכורבל בזרועותייך, הוא מתבקש שוב לעמוד במשימות אקדמיות מעיקות. גם אני במקומו הייתי בוכה... אני מבינה שאם הוא נמצא עד שעה כה מאוחרת בצהרון, זה מתוך כורח כלכלי. ובכל זאת, נסי להשאיר את נושא שיעורי הבית לשעות הצהרון, ולאפשר לו לבלות את השעות המעטות שלכם יחד בנעימים ורוגע, מבלי להעמיס עליו תביעות מיותרות מעבר להתנהלות הרוטינית של שגרת הערב. מציעה לך להגיע להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני, וללמוד איך להיענות טוב יותר לצרכים של בנך, ולאזן בין הצורך להציב גבולות נכון לבין הצורך לאפשר לו רגיעה והכלה בתום יום ארוך מאד מחוץ לבית. זה אפשרי :-) בהצלחה ליאת

מצטערת שקצת נעלמתי במהלך סוף השבוע. צברתי כוחות, וחזרתי בשמחה אל הפורום. שבוע טוב ליאת

שלום רב, אני רוצה להתייעץ בעניין בתי הבכורה בת 5.5 (יש לי עוד 2 בנות בגילאים 4, 1:2). היא משולבת בגן חובה, מדובר בילדה מאוד דומיננטית, דעתנית, יוזמת, פעילה, יצירתית ומאוד חכמה. ניכרים קשיים חברתיים- היא לא כ"כ רואה את האחר (רוצה רק היא לבחור משחק, לנצח וכו'), כשמציקים לה, היא משתמשת באלימות. במצב זה, לילדי הגן לא נעים לשחק איתה. כמו כן, היא בודקת כל הזמן גבולות, מתקשה לקבל משמעת, ויש גם אימפולסיביות. הגננת אומרת שכשהיא עושה פעילות או משימה, היא עובדת היטב ומסיימת אך בזמן שצריכה לנהל שיחה, היא מתקשה לשבת בכסא לאורך זמן. אני רוצה לעשות לה אבחון, בכדי להבין האם מדובר בבעיה חברתית, האם בדיקת הגבולות והאימפולסיביות נובעים מבעיית קשב וריכוז, או בעיית גבולות. לאחרונה, לפני כחודשיים שילבתי אותה באופן פרטי בטיפול באומנות. אני אמורה עוד מעט להיפגש עם המטפלת ולשמוע את חוות דעתה. איזה אבחון אפשר לעשות לה- התפתחותי או פסיכודיאגנוסטי?, אשמח לשמוע את חוות דעתכם המקצועית. אני חסרת אונים ומאוד רוצה לעזור לבתי, טרם עלייתה לכיתה א'

שלום לילך לא פעם אנו רואים התנהגויות שונות אצל ילדים בבית ובגן. כמו כן לדעתי יש פרשנות שונה של ההתנהגויות בבית ובגן. את מתארת את בתך כדומיננטית,דעתנית ויוזמת, תכונות אלו בחברת הילדים אינם בהכרח רק חיוביות. ילדה אשר אינה מסוגלת לוותר, להתפשר, ולהקשיב לאחר, אכן מתקשה במיומנויות חברתיות. כמו כן בדיקת הגבולות עליה את מדברת בבית את רואה את זה כבדיקת גבולות אך בגן כאשר היא עם עוד לא מעט ילדים זה הרבה פעמים הופך לחוסר גבולות וילדה בת 5.5 שנים כבר צריכה שיהיו לה גבולות מסוימים על מנת להשתלב בחברה. אני אישית חושבת שאבחון אינו הדבר החשוב כרגע, גם ילד עם בעית קשב וריכוז צריך שיהיו לו גבולות. טיפול באומנויות יכול להיות נחמד מאוד ואף מועיל ,עד גבול מסוים. אני ממליצה על הדרכת הורים כדי לאפשר לכם לקבל כלים יישומיים להקניית גבולות ועזרה לילדה. בברכה אריאלה מנחת הורים

שלום לילך, את כותבת שבתך משולבת בגן חובה, ואני רוצה לחדד ולשאול: האם היא משולבת כחלק מניסיון לחזור למסגרת רגילה לאחר לימודים במסגרת החינוך המיוחד? (אם כן, היא ודאי עברה סוג של אבחון בעבר). האם אובחנה בעבר כסובלת מקשיים בתקשורת? לאור מה שאת מתארת, עדיף לשלול תחילה קשיים ממקור התפתחותי, ורק בהמשך לבחון את הכיוון הרגשי. התייעצי עם המטפלת באמנות ועם הפסיכולוגית של הגן. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני רוצה להתייעץ בעניין בתי הבכורה בת 5.5 (יש לי עוד 2 בנות בגילאים 4, 1:2). היא משולבת בגן חובה, מדובר בילדה מאוד דומיננטית, דעתנית, יוזמת, פעילה, יצירתית ומאוד חכמה. ניכרים קשיים חברתיים- היא לא כ"כ רואה את האחר (רוצה רק היא לבחור משחק, לנצח וכו'), כשמציקים לה, היא משתמשת באלימות. במצב זה, לילדי הגן לא נעים לשחק איתה. כמו כן, היא בודקת כל הזמן גבולות, ויש גם אימפולסיביות. אני רוצה לעשות לה אבחון, בכדי להבין האם מדובר בבעיה חברתית, האם בדיקת הגבולות והאימפולסיביות נובעים מבעיית קשב וריכוז. איזה אבחון אפשר לעשות לה- התפתחותי או פסיכודיאגנוסטי?, אשמח לשמוע את חוות דעתכם המקצועית. אני חסרת אונים ומאוד רוצה לעזור לבתי, טרם עלייתה לכיתה א'

התייחסי בבקשה להודעה האחרונה שנשלחה, היא יותר מפורטת

שלום, אני תלמיד בכיתה י"ב, ויש לי חברה כבר יותר מעשרה חודשים. בחודש האחרון חלמתי 4 פעמים על כך שאני בוגד בחברתי באופן מסוים. אני רוצה לציין שאני בחור מאוד נאמן, והדברים האלה לא טבעיים לאופיי. בחלום הראשון מישהי שאני מכיר, שנתיים מתחתי הייתה בחדרי, כשהתקשרתי לחברתי ושאלתי אם היא תרצה שנאסוף אותה היא ענתה בשלילה, לאחר מכן אני והבחורה האחרת התחבקנו. בחלום השני אמרתי למישהי שבחיים לא ראיתי שאני אוהב אותה, ובכיתי והייתי שמח בו זמנית. בחלום השלישי מישהי מהכיתה שלי השתייבה על ברכיי בצורה מינית, והחברה שלי הביטה בנו בחיוך נבוך... אני מיהרתי אליה ותפסתי לה את היד... בחלום הרביעי הלכתי יד ביד עם אותה בחורה מהחלום הקודם. נראה שאין קשר לבנות איתן החלום מתרחש... ואני באמת אוהב את חברה שלי. היא לפעמים שמה את חברות שלה לפני, ואז כשאני מתלונן על זה אני מרגיש נשי והאגו שלי יורד. בנוסף יש לה ידיד ווירטואלי שהיא מדברת איתו המון ויש לו נטיות מיניות לכאן ולכאן, ועדיין ממש מפריע לי לגלות שהוא בא לבקר אותה, ושהוא שולח לה סמס שהוא מתגעגע. רציתי לשאול מה החלומות החוזרים האלה אמורים להביע, כשאני יודע בוודאות שאני אוהב אותה, היא אוהבת אותי ושאני נאמן ומוסרי בשורשים שלי? תודה רבה על תשומת הלב!

שלום סטיבן ווילסון (אחלה שם... ד"ש לאביב גפן :-)) כדי לנסות ולהבין מה באמת משמעותם של החלומות, יש צורך להכיר את החולם, את עולמו ואת מערכות היחסים שלו, ולשמוע את הפרשנות, הרגשות והאסוציאציות שהתעוררו בו בתגובה לחלום. אני מציעה לך להישאר קשוב לחלומותיך, ולנסות להעלות השערות לגבי מה שהם יכולים לשקף מתחושותיך ורגשותיך בחיי הערות. באחת הגישות לפירוש חלומות, מתייחסים לכל הדמויות בחלום כאל אספקטים שונים של אותה דמות. אולי הבנות השונות המופיעות בחלומותיך יכולות לייצג משאלות או רגשות סותרים כלפי חברתך? חומר למחשבה... ליל מנוחה ליאת

קראתי הרבה מהמלצותייך על גמילה ונהנתי מהן מאוד אצלנו בגן נהוג שילד נגמל קודם בבית אח"צ (כאשר הוא מוכן כמובן) ואחרי כמה 3-4 ימים שהוא בלי טיטול בבית עוברים גם להוריד את הטיטול בגן. לפי דברייך הבנתי שגמילה היא תהליך בו מעבירים אחריות ומסר לילד שסומכים עליו ולא "משחקים" בלפעמים... מה דעתך על אופן גמילה זה ואיך כן ללהעביר לילד מסר נכון למרות זאת ?

בוקר טוב לימור גמילה מטיטולים הינה שלב משמעותי ביותר בהתפתחות הילד ובגדילתו. אכן מגיל מסוים אנו מעוניינים שהילד יהיה עצמאי, בעל בטחון ויכולות כדי להסתדר ולהשתלב בחברה. אני יודעת ששלב הגמילה מטיטולים הוא שלב אשר מאוד מאיים על ההורים ולצערי הרב גם על לא מעט גננות, אך חשוב לראות את פה את צרכי הילד ולא את נוחיות המבוגרים הסובבים. אם ילד לא יטעה הוא גם לא ילמד. כלומר מותר שיהיו "פספוסים" הם חלק מתהליך הלמידה. אם החלטתם שהילד בשל לגמילה, שדרו לו שאתם סומכים ומאמינים שהוא אכן יצליח למרות הקשיים שעלולים להיות בדרך.לדעתי ברגע שאין מסר ברור מה מצפים מהילד התהליך רק עלול להתקלקל , להימשך ולבלבל את הילד. אם מצד אחד אנחנו משדרים לו ואומרים לו שהוא ילד מספיק גדול לעשות את צרכיו בסיר/ שרותים אך מצד שני אנחנו שמים לו טיטול- אנחנו בעצם משדרים לילד שאנחנו לא סומכים עליו וזה שהוא "מפספס" ,לא מקובל עלינו ולכן נשים לו טיטול. כמו כן לדעתי אין להוציא ילד מהגן בשביל לעשות גמילה בבית! הגן והבית אחד הם מבחינת הילד. הוא צריך שיאמינו בו ויאפשרו לו להיגמל בבטחה גם בגן וגם בבית. אין הוא צריך לקבל "עונש" ולהיפרד מסדר היום הקבוע ומהחברה בה הוא נמצא בגלל תהליך גמילה. מי אמר שלגדל ילדים זה רק נשיקות וחיבוקים? בהצלחה ארילה מנחת הורים

הוא עדיין בגן, אך בגן הוא עם טיטול במשך 3-4 ימים בהם בבית הוא מנסה גמילה אח"צ... אחרי כמה ימים שהוא "גמול" בבית , מורידים גם את הטיטול בגן זה המצב.... השאלה איך להעביר לילד מסר נכון למרות זאת ?

שלום לימור, גמילה הוא אכן תהליך הנעשה ביוזמת המבוגרים, כאשר הילד מגיע לבשלות קוגניטיבית, רגשית ומוטורית. הכלל שמנחה את הגננות שלכם מניח שבתוך יומיים או שלושה תושג מידה של שליטה על היציאות, ובעיני זו דרישה לא ריאלית. עם זאת, גם אני חושבת שהימים הראשונים, המתאפיינים בהרבה מאד פספוסים, כשהילד רק מתחיל להבין מה רוצים ממנו - מוטב שייעשו בסביבה מוכרת ומכילה, ומבחינה זו יש יתרון לבית על פני הגן. לפיכך, רצוי לנסות לנצל את חופשות החגים הפזורות לא רע לאורך השנה, כדי לפצוח בתהליך, אך הוא בהחלט חייב להיעשות בתיאום עם הגן, ועם נכונות של הצוות ללוות אותו על כל מהמורותיו. אישית, אני לא בעד "יו-יו" של עם או בלי טיטול (למעט, כמובן, ההבדלים בין היום והלילה). בהצלחה! ליאת

לקות למידה גורמת להפרעה בלמידה . בברכה אריאלה זמיר מנחת הורים

שלום רב, השימוש בשני מונחים רווח מאד, ולפעמים הכוונה היא לאותו הדבר. לקויות למידה הן בעיות עקשניות ביכולתו של הילד ללמוד, והן נבדלות אלה מאלה במאפיינים שלהן ובמקורן. הסיווג נעשה בדר"כ עפ"י אופי הבעיה (התפתחותי או נרכש), עפ"י סוג הלמידה שנפגע (קריאה, כתיבה, חשבון, וכד'), ועפ"י עוצמת הפגיעה (כללית או ספציפית). הפרעות בלמידה יכולות להתרחש גם כתוצאה מבעיות רגשיות, ממצבים פסיכיאטריים, נחשלות, ועוד. בברכה ליאת

ליאת שלום , יש לנו תאומות בנות 4.5 שנמצאות כרגע באותו גן . לקראת העלייה לגן חובה , בעוד כחצי שנה , אנו מתלבטים אם להפריד או לא להפריד ... יש לציין שהתאומות אינן זהות ואף שונות מאוד מבחינת המראה החיצוני וגם מבחינת תכונות האופי שלהן . התאומה הראשונה מאוד פעילה מבחינה חברתית בגן והשנייה שקטה יותר אך יודעת להסתדר ולהביע את דעתה כשצריך . האם הכרחי להפריד בגן חובה או שניתן לדחות את ההפרדה לכיתה א? ? הבנות חונכו שמשפחה בכלל ואחיות בפרט זה הדבר הכי חשוב והן מכבדות אחת את השנייה ומסתדרות מצויין ביניהן . האם הפרדה בגיל צעיר עלולה לפגוע ביחסים ביניהן ?

שלום שי לדעתי יהיה נכון מאוד להפריד בין הבנות, התאומות , על מנת לאפשר לכל אחת מהבנות לפתח את עצמה ללא קשר לאחותה. אתה מתאר את הבנות כמשלימות אחת את השניה (אחת יותר פעילה והשניה שקטה ומופנמת),אך האם הילדה השקטה והמופנמת רוצה להישאר כך כל הזמן? האם היא יכולה להתמודד מול אחותה על התפקיד של החברותית ופעילה? אני חושבת שחשוב לאפשר לכל אחת מהבנות למצוא את מעמדה ותפקידה בחברת השווים (הילדים) ללא צורך נוסף של התמודדות מול האחות השניה. כמו כן נראה לי נכון לאפשר לכל בת שיהיו לה דברים מסויימים רק שלה, כמו, חברים מהגן, גננת משלה, מסיבות וחוויות אשר לא תמיד אחותה מופיעה בהן. מכיוון שכל חייהן הן חולקות את המשפחה יחד, מרגע הלידה, והן גם נעזרות אחת בשניה הרבה פעמים (אני מניחה כך) אני רואה חשיבות לכך שהן גם תלמדנה להסתדר כל אחת בנפרד מבלי להזדקק לשניה. הקשר ביניהן ישאר תמיד קשר של תאומות אם תאפשרו להן גם ליצור קשרים עצמאים ולבנות את עצמן כשתיהן ביחד וכל אחת לחוד. ההרכה אריאלה זמיר מנחת הורים

אריאלה שלום , תודה על תגובתך המהירה , אני מסכים ומקבל כל מה שאמרת . השאלה היא לא אם להפריד או לא להפריד , אלא מתי ... האם הכרחי להפריד בגן חובה או שאפשר להמתין לכיתה א? ? האם עלול להיגרם נזק אם הבנות תישארנה עוד שנה אחת יחד ?

שלום! אני מחפש פסיכולוג באזור השרון (רצוי רעננע) העובד עם כללית לילד בן 5 תודה מראש

שלום אנדרי, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצה, תוכל לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת. אני מבין. מייל שלי [email protected] אני מכיר חיים עמית אבל הוא עבר לחדרה. אני מחפש משהוא ברמה שלו באיזור רעננה. תודה מראש אנדרי.

עד איזה גיל זה מתאים ועד איזה גיל בפועל בנות משחקות בבובות ברבי. האם יש גיל מסויים שזה כבר מוגזם או צריך להדאיג ? (מבחינה התפתחותית או ילדותיות יתר)

שלום ענת, כפסיכולוגית ילדים, אני מוצאת את עצמי לא פעם על השטיח, משחקת עם הלקוחות הקטנות שלי בבובות הברבי, ונהנית ממש כמותן מהעיסוק בהלבשה וסירוק. לא בטוחה מה היו אומרים עלי הפסיכולוגים האחרים... את ודאי מבינה מרוח הדברים, שבעיני, אין רע במשחק בבובות כל עוד זה אינו גורע מהתפקוד המצופה לבנות הגיל. יש ילדות שמתקשות להיפרד מהבובות האהובות גם בכיתות ביה"ס היסודי, והן ממשיכות ליהנות מחברתן מדי פעם ברגעים של בדידות או שיעמום. אם בגיל הצעיר (גן) המשחק יהיה דרמטי (משחקי כאילו), בגילאים הבוגרים יותר ההתמקדות תהיה בעיצוב בגדים ותסרוקות, ובעיני זה נחמד ויצירתי. בברכה ליאת

http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-60890#message-60890 תודה רבה על תגובתך קודם כל, רציתי לעדכן ולהתייעץ איתך פעם נוספת. הקשבתי לעצתך, וכלום לא עזר. היא מאוד רוצה להפסיק לכסוס, כמה ימים לאחר שליחת ההודעה ניהלנו שיחה רצינית והיא אמרה שהיא מאוד רוצה להפסיק, אבל היא לא יכולה. היא כמעט בכתה מרוב ייאוש. אני לא חושבת שהיא בלחצים גבוהים יותר מדי, וגם אם כן היא אינה מוכנה לספר. התחלנו עם הכפפות, היו פעמים שהיא הייתה חייבת להוריד את הכפפות ואז שכחה להחזיר אותם (לפחות כך היא מספרת), וחזרה לכסוס ולהרוס את מה שבקושי הספיק לצמוח. היא שמה גם קרם ידיים שמנוני וגם מרה ביחד, דבר שהגעיל אותה מאוד, אבל לא מנע בעדה לכסוס. בניית ציפורניים כרגע זה בעייתי לנו, זה המון כסף לחדש כל חודש. כדור מחיצה גם נתתי לה, אך תפסתי אותה משתמשת גם בכדור וגם בציפורניה. אנחנו כבר לא יודעות מה לעשות, ואני יודעת שהיא רוצה להיפטר מההרגל הארור ואני כל כך רוצה לעזור לה ואיני יודעת איך. תודה רבה!

שוב שלום רונית, לפעמים, במיוחד כשהדברים לא הולכים כמו שהיינו רוצים, אפשר לנסות להניח לזה, כדי לא להוסיף עומס עודף על מה שקיים ממילא. אחרי הכל, ציפורניים כסוסות הן לא עניין בולט כ"כ, ואפשר לחיות עם זה בשלום עד שהמוטיבציה תשתווה בעוצמתה ליכולת. לו זו הייתה בת שלי, הייתי מניחה לנושא ומפסיקה להעיר. בברכה ליאת

בני בן 13 ולאחרונה נתקלתי בתופעת עשיית צרכים במכנסיים לאחר התאפקות ארוכה. בהתחלה חשבתי שזוהי תקלה אבל לאחר שנתקלתי בכך מספר פעמים התחלתי לחקור בנושא והגעתי לאנקופרזיס. בני מכחיש שיש לו בעיה רגשית כלשהי ומסרב לטפול אצל פסיכולוג קל יני או כל טיפול אחר. ניסיתי לדבר איתו אך ללא הועיל. יש לציין שהתופעה מופיעה מספר פעמים בשבוע ומספר התחתונים הנזרק לפח עלה כבר על 30.האם אפשר לקבל רעיון כיצד לנהוג איתו?אשמח לקבל תשובה בהקדם

שלום איזבל, מאחר שמדובר בתופעה שהופיעה רק לאחרונה, הכתובת הראשונה היא רופא הילדים שלכם ואולי גסטרואנטרולוג, כדי לשלול בעייה בשליטה בשרירי הסגור. עד לאבחנה מסודרת, נסי להימנע ממאבק או כעס, והשקיעי את המאמצים בלאמן אותו בהחלפה מיומנת של התחתונים. אם וכאשר ישללו אבחנות בריאותיות, אפשר יהיה לחשוב על התערבות פסיכולוגית. בברכה ליאת

שלום ליאת , שמי חן זך, מתגוררת בנתניה. קראתי לא מעט תגובות שלך לבעיותיהם של אנשים והתרשמתי נורא, לכן אני אשמח ואפילו מאוד להשתמש בכלייך. בני בן שנתיים וחצי, ישן בערך שעה וחצי עד שעתיים בצהריים ונבוא חייב זאת אחרת נופל. בשלושת החודשים האחרונים פלוס מינוס הוא נכנס למיטה בשעות שבהם היה רגיל (8 וחצי) אחרי טקס של אוכל מקלחת , ולבסוף חלב במיטת ההורים עם טלוויזיה . לעיתים יש הקראת סיפור ולעיתים לא. בכל מקרה בני מתקשה להרדם לפני השעה 9 וארבעים, הדבר מקשה עליי נורא ופיזית ונפשית . הוא מראה סימני עייפות כבר בשבע אך מתקשה להרדם מבלי שניגש אליו מינימום 40 פעם לסיבות כאלו או אחרות. מה עליי לעשות ????? 

שלום חן ילד בגילו של בנך חייב את שנת הצהריים שלו. הוא אינו יכול להעביר יום שלם ללא שנת צהריים . שינה זו אמורה להיות בסביבות השעות 13:00-15:00 פחות או יותר. אפשר גם קצת יותר מאוחר או קצת יותר מוקדם אך כשמה כן היא- שנת צהריים.שנת צהריים לא יכולה להיות בשעות אחה"צ-15:00-17:00 לדעתי אין קשר בין הקושי בהרדמות בערב לבין שנת הצהריים נהפוך הוא. אנו יודעים כי ילדים עייפים מדי אינם ישנים טוב ובשקט את שנתם. לדעתי יש כאן מגוון של דברים אשר יכולים להסביר את קשיי ההרדמות של בנך: 1. שעת השכבה- מאוחרת מדי לגילו של בנך. נראה כי בנך עובר את שלב העיפות ומתעורר לחיים חדשים. פעוטות בגיל של בנך רצוי שיושכבו לישון שעה אחת קודם, כלומר 19:30-20:00 . 2. טלויזיה- הטלויזיה היא גורם מעורר שאינו מאפשר רגיעה לקראת הרדמות. הריצוד של התמונות, הרעש של המוזיקה, כל אלה מעכבי רגיעה והרדמות. 3. שינה במיטת ההורים- לדעתי רצוי שילד ישן במיטתו וכל טקס ההשכבה יהיה בחדרו. כלומר לאחר הארוחה והרחצה רצוי שההלבשה, והסיפור או כל מה שתבחרו יהיו בחדר של הילד, במיטתו. ע"י כך אתם "מורידים הילוך" בסדר היום ומתחילים לעזור לילד להיכנס למצב של שינה והרדמות. 4. בקבוק החלב נראה לי מיותר בגילו של בנך. אם את רוצה משהו שירגיע אותו אפשר גם רק מים (האם הוא לוקח מוצץ?) במקרה ויש לו מוצץ הוא גם אינו זקוק לבקבוק כמציצה . בקיצור נראה לי שהקושי של בנך להרדם אינו נובע משנת צהריים אלא מתהליך השכבה אשר אינו מאפשר לו רגיעה . שיהיה לילה טוב אריאלה מנחת הורים

חן יקירתי!!! איזו הפתעה נהדרת! צחקתי מההקדמה שלך, והתרגשתי לראות אורחת כה מכובדת בפורום שלנו. קראתי את תשובתה המקצועית והנכונה מאד של אריאלה, ולמרות שאין לי הרבה מה להוסיף, אין לי גם שום כוונה לוותר עלייך בקלות כזאת... אני, בניגוד לאריאלה, חושבת שילדים בני שנתיים וחצי לא *מוכרחים* לישון צהריים (הילדים שלי לא ישנו בגיל כזה), ואם כן, זו לא חייבת להיות שינה ממושכת כ"כ. בכל מקרה, גם שנת צהריים לא אמורה להשפיע על שעת ההשכבה בצורה משמעותית, ורצוי לעשות הכל כדי לבסס הרגלים טובים. מה שאת מתארת כרגע לא נשמע טוב במיוחד, וכאן אני מצטרפת לגמרי להמלצותיה של אריאלה. באופן חריג במיוחד, אני מזמינה אותך לדבר איתי טלפונית, כדי שנחשוב ביחד מה יוכל לעזור. אוהבת אותך ליאת

אני בן 30 ולפני 11 חודשים נולד לי בן, בן שפללתי אליו רבות ודימיינתי את הגעתו לעולם. (ילד ראשון שלנו) אך לתדהמתי - אינני מחובר כלל לילד ואף אפטי- לא מרגיש מחובר נפשית או פיזית - להבדיל מחברי ( האבות ) שעטים על ילדהם ואוהבים ומתרגשים מכל דקה במחיצתם - לא זה לא עושה שום דבר לחלוטין ! האם זה נורמלי לגבר בשנה הראשון לא לחוש הרבהואף בכלל סימפטיה או קשר\ אהבה\ רגש\ קרבה וכו של בנו \ או ביתו הראשונים ?? האם זה יחלוף ואתחיל להתחבר ולאהוב אותו מכל ( כמו אישתי שלא מפסיקה לחשוב עליו )

שלום רב, החיבור הרגשי לילדים שלנו לא תמיד מתרחש מעצמו, אוטומטית, רק משום שהם נולדו לנו. יש הורים (גם אימהות) שלוקח להם יותר זמן ללמוד את הילד, לחוש אותו ולאהוב אותו. מאחר שתינוקות אינם מדברים עדיין, ואינם מתקשרים ברובד המילולי, הקשר עמם נוצר ומתחזק תוך כדי יחסי הגומלין היומיומיים עמם. דרך המגע הפיזי, ההאכלה, הרחצה, ההחתלה, המשחק המשותף, הטיול, ההלבשה, והגילוי המשותף של העולם שיש בו מעתה הורים וילד. לכן, העצה שלי אליך, היא להתחיל לטפל בילד שלך, לזמן לשניכם אינטראקציות משותפות, והזדמנויות למגע פיזי תכוף. גם אם זה יקרה תחילה בצורה מעט מלאכותית, איני רואה דרך טובה מזו. חשוב לציין בהקשר זה, שיש לא מעט אנשים שמתקשים לתקשר עם תינוקות רכים, ומעדיפים להתחבר מאוחר יותר, דרך המילים והפעילות המשותפת ה'בוגרת' יותר. אם, למרות המעורבות שלך בטיפול בתינוק, יחסך אליו לא ישתנה, תוכל לבחון יותר לעומק - אולי בעזרת טיפול פסיכולוגי - מהם הדברים שחוסמים אותך ומשאירים אותך זהיר ומרוחק רגשית. אין לי ספק שאלה דברים שניתן להתגבר עליהם, אם מתעקשים. בברכה ליאת

שלום ליאת, מי שנעזרה בר בעצותיך הטובות, הרשי לי לשאול שאלה נוספת. לאחרונה , מתלוננת הגננת של בני בן 3.5 , י הוא מרבה להכות בגן. גם את אחותו התאומה.יש לציין י גם הוא מגיע הביתה עם שריטות ומתלונן על מכות שהכו אותו.כשמעירים לו- מתנצל ומבטיח "שלא יכה יותר" עד למחרת. יש לציין שכמובן שאני מגנה,מסבירה ומתרה. בבית אינני רואה התנהגות אלימה. מה לעשות ???. שאלה נוספת - מה דעתך על תאומים בגן להפריד בינהם או לא? המון תודה

שלום הגר, נתחיל מהסוף. איני רואה הכרח להפריד אחים תאומים בגיל הגן, אלא אם מדובר בתחרות יוצאת דופן או יחסים מלאי קונפליקט. בביה"ס עדיף יהיה להפריד. ולעניין המכות. כשמדובר בילדים בני שלוש, שאינם מתרשמים מדיבורים, אין טעם להעיר, לגנות, להסביר או להתרות - ומעניין שהורים נוטים לדבוק באסטרטגיה הזו על אף שאינה יעילה במיוחד. לפעולות יש השפעה גדולה בהרבה בהשוואה לדיבורים, ולכן יש צורך לחשוב על מעשים ופעולות מהן ילמד הילד שכדאי לו להימנע מאלימות. אבל עוד קודם לכן - ילד המגיב באלימות הוא ילד המתקשה לשאת מצבי תסכול. מסיבה זו, בעיני, נכון להתחיל ולחשוף אותו למצבי תסכול מתונים (גבולות!) ולהתעקש על כללי התנהגות בסיסיים בבית, גם אם זה מעורר מחאה או התנגדות. התעקשות על הגבולות מאפשרת לילד להתנסות במצבים של התנגשות רצונות, התאפקות ו-וויתור, ולאמן את מיומנויות הוויסות שלו. הציפייה היא, שבהדרגה הוא יוכל לשאת מצבים מורכבים יותר, ולהגיב אליהם בפחות תוקפנות וזעם. ברמה המיידית, אני מציעה לחשוב על תוצאות אפשריות לכל אירוע שבו פעל באלימות (כמו למשל הרחקה מהסיטואציה או מניעת צ'ופרים), זאת כדי להגביר את המוטיבציה שלו לאיפוק. במקביל, לא לשכוח לשבח ולתגמל התנהגויות פרו-חברתיות. הבשורה הטובה היא שהנטייה לתוקפנות גולמית חולפת עם הגיל, ויכולות השליטה העצמית משתכללות ומתפתחות בהתאמה. בהצלחה ליאת

הי ליאת, בני המקסים בן ה - 3 מרבה להתעורר בלילה. עד שיש לנו קצת נחת מאחותו הקטנה (בת כמעט שנה וחצי) שהתחילה לישון לילות שלמים, הוא זה שבעיקר מתעורר וחווה אי-שקט בולט כבר הרבה מאוד זמן. בכל לילה אנחנו משכיבים אותו במיטתו (הוא ישן עם אחותו בחדר), והוא אף פעם לא מקבל את זה בשלווה. או שהוא מבקש שנשכב לידו, או שהוא מבקש להרדם במיטתנו ולזה אנחנו לא מסכימים. הוא מתעורר פעמים רבות בלילה, לא ברור למה, נסער רגשית מתוך שינה ולפעמים ממש מדבר בעיניים עצומות, ותמיד הוא מתאר קונפליקטים שונים ("לא רוצה שתיקח לי", "לא רוצה", או סתם מחאה על גבול הבכי שמלווה לעיתים בבעיטות). לפעמים אנחנו שוכבים לידו, לפעמים לא, כי ראינו שאחרי תקופה ארוכה ששכבנו לידו הוא לא קיבל בטחון להרדם לבד, וזה לא ממש עוזר, אז הפסקנו. כשהוא מתעורר הוא אוטומטית בא למיטה שלנו ואז מתחיל החלק המעייף באמת. לרוב אנחנו קמים להחזיר אותו למיטתו, למורת רוחו. הוא לא נרדם אם לא נשארים לידו. אני נשארת לידו ומלטפת את ראשו והוא נרדם. אחרי רבע שעה הוא מתעורר וחוזר חלילה. לפעמים 7-8 פעמים בלילה. לפעמים אנחנו כבר עייפים מהמאבק ומאפשרים לו להצטרף אלינו אבל זה נדיר. לפעמים אנחנו לא שמים לב ומוצאים אותו במיטתנו, ישן כבר כמה שעות טובות. יש לציין שבמיטתנו הוא ישן טוב יותר, אבל גם אז הוא מתעורר באי-שקט פעמיים שלוש, בועט ומוחה, ובקיצור - אין שלווה. לפעמים אנחנו לוקחים אותו לפיפי פעם בלילה, לפעמים לא צריך. חוץ מזה יש לו מזג טוב והוא מפותח מאוד לגילו, רגשית וקוגניטיבית. מה אפשר לעשות בעניין? אשמח לעצתך...

שלום רב, ילדים בני שלוש עלולים להיות (באופן נורמלי מבחינה התפתחותית) מוצפים בפחדים, בין השאר בשל הקושי להבחין בין מציאות לדמיון. מסיבה זו, ההשכבות לישון עלולות להיות ממושכות ומעט יותר תובעניות. בעיני מוטב לא להיאבק, ולנסות להיות מעט יותר נדיבים בזמן רגיש זה. אפשר לנסות ולבסס טקס קטן שיעזור לו להירגע ולהיות נינוח לפני השינה. באופן דומה, ליקיצות הלילה אפשר להתייחס כאל משהו זמני שיחלוף, ולנסות למצוא מענה שלא יתיש אתכם. למשל, במקום להיאבק כל לילה עם הביקורים שלו והניסיונות להחזירו לחדרו, אפשר להחליט שלמשך שבוע-שבועיים מישהו מכם יישן לצד מיטתו (על מזרן), כדי ליצור את האפקט המרגיע שקורה לו במיטה שלכם: הוא מתעורר, רואה שאתם לידו, וממשיך לישון. תקופה כזו יכולה להרגיע, ולעזור לו למשוך לילה שלם בלי לקום אליכם, ולשבור את ההרגל הרע שנוצר. אם את רואה שאתם לא מצליחים לבד והלילות הופכים מתישים ומכעיסים, התייעצי שוב. בברכה ליאת

שלום ליאת, כתבתי לך בעבר, ואשמח שוב לשמוע חות דעתך. יש לי בן שביולי יהיה בן שש, הוא בגן חובה. מבחינה רגשית- הוא מתנהג לעיתים בילדותיות, נעלב בקלות ויש לו קושי לדחות סיפוקים. הוא ילד חברותי, משחק עם חברים ואהוב עליהם. פיזית- הוא נמוך מבני גילו. יש לו בעית גמגום והוא מטופל כרגע אצל קלינאית תקשורת, הוא קיבל לפני שנה סדרת טיפולים של ריפוי בעיסוק, והומלץ לו גם השנה. מבחינה קוגניטיבית הוא מצוין ואפילו למעלה מזה. הגננת נוטה להמליץ על השארות שנה נוספת. ציינתי בעבר כי יש לו אחות הקטנה ממנו בדיוק בשנה, כך שאם נשאירו יצא שהם יעלו לכיתה א' ביחד. מנהל בית הספר שוחח איתו, הוא ציין שקוגניטיבית הוא מצוין, אך לפי דעתו הוא ילדותי . מבחן הקבלה לא' היה מצוין. בן הזוג שלי חושב שלא כדאי להשאירו, ואני מתלבטת. אני חוששת שיהיה לו קושי ושהדבר ילוה אותו הלאה . אודה לך מאוד על חוות דעתך. בקי

שלום בקי, באופן אישי, אני מאד נגד השארת ילד שנה נוספת בגן. יש עדיין זמן רב עד ספטמבר, ואפשר לעזור לו להתמודד עם תסכולים ו'להתבגר' קצת. הישארות שנה נוספת אינה פותרת קשיים. היא בדר"כ יוצרת בעיה נוספת רגשית, אותה הילד 'סוחב' שנים רבות הלאה. כמובן שאם אחותו נמצאת שנה מתחתיו - האפשרות הזאת עלולה להיות מזיקה אף יותר. טפלו כרגע במה שצריך ותנו לו לעלות לביה"ס עם חבריו. בהצלחה ליאת

שלום, אני מתגוררת בכרמיאל, ומחפשת פסיכולוג ילדים טוב לבני בן ה-7, בסביבה, האם יש פסיכולוג טוב באיזור? (אפשר גם בקריות) תודה

שלום אור, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, אם יהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בתי בת שלוש וחצי. לפני ארבעה חודשים נולד לה אח חדש. ההתמודדות עם השינוי אינה קלה לה, כמובן, והיא נעה בין מאבק לעצמאות ודרישה לעשות הכל בדרכה לבין התנהגויות רגרסיביות שונות. יש לציין שמזה זמן מה מתלוננת על כאבי בטן וסובלת מיציאות קשות למדי. בתחילה, פעם אחת "ברח" לה קקי בתחתונים לאחר שהתאמצה ולא הצליחה לעשות בשירותים. בשבועיים האחרונים, מדי פעם עושה בתחתונים ולעיתים בשירותים. יש לציין שאין לה "תקלות" במקומות אחרים. אנחנו לא כועסים כשזה קורה לה, שוטפים אותה ועוברים הלאה. בתחילה חשבנו שהיא עושה בתחתונים כיוון שאז פחות כואב לה, אך באחת הפעמים החכמה הקטנה אמרה לי: "לא כואב לי, אני רוצה לעשות כמו תינוקת..." לנוכח העובדה שזה החל לחזור על עצמו, התחלתי לדאוג ואשמח לעצתך. תודה מראש!

שלום טל, אני נוטה להאמין שלא מדובר באנקופרזיס עדיין, אלא בתגובה רגרסיבית חולפת ללידה, ודרישה לתשומת לב והתעסקות פיזית בה. בעיני, במצב עדין כזה, כשהדבר האחרון שהיא רוצה זה להיות 'גדולה', אפשר להרשות לה להיות 'קטנה' לזמן מה, ולזכות בטיפול הפיזי המפנק שאליו היא כמהה. נסו לזמן מצבים של מגע אינטנסיבי, כולל משחקי כאילו של האכלה והחתלה, עד שהנושא ימצה את עצמו. במקביל, השתדלו לדאוג לפעילויות כייפיות "של גדולים", שיגרמו לה להבין שבסופו של דבר יש יתרונות להיותה גדולה. אם ההצטאות תימשך - פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, תודה על תגובתך. זה אכן נשמע מאד הגיוני. האם לדעתך כדאי לעודד אותה לעשות בשירותים כאשר נראה שהיא צריכה או לא? בנוסף, כיצד, אם בכלל, להגיב כאשר "בורח" לה במכנסיים? שוב תודה, טל

ליאת שלום שאלתי אותך לפני כמה ימים על גמילה מטיטולים של בני. החלטנו שעכשיו אנחנו משחררים תוך הקנייה מחדש של כל תהליך הגמילה. הוא התחיל להודיע בבית שהוא עושה, בעיקר כשמציגים לו שאנחנו עושים או הבובה עושה. הוא כאילו נזכר. בגן הוא מפספס פעמיים ביום . הגננת הודיעה לי כי אינה מוכנה לקבל אותו לגן עד שיהיה גמול. לקחנו חופש כדי לקדם את התהליך. הבחנתי שהוא מתאפק לעיתים עד שמפספץץ האם זה תקין? מה לעשות עם הגן? אני ממש מרגישה אשמה וחוששת לגרום לו נזק. מעתיקה את הודעתי הקודמת: שלום בני החל תהליך גמילה בהיותו בן שנה ו- 8 כיום הוא בן שנתיים וחודשיים. בתחילה היו התנגדויות ופספוסים רבים בעיקר של פיפי , לקראת הכניסה לגן חלה נסיגה והמצב כיום הוא כזה שכשלוקחים אותו הוא יושב ועושה פיפי. בבית לרוב הוא לא מסרב לשבת בסיר. בגן הוא בוכה ומסרב לשבת בסיר אך לא מוותרים לו. הגננת אומרת שכל תהליך הישיבה בסיר מלווה בבכי ומרמור. כיום גם בגן וגם בבית הוא יושב בסיר ללא התנגדות. הוא כן לפעמים מבקש קקי, פעם אחת אף התיישב עם הבגדים על הסיר וחרבן, היה ניגש לסיר כל פעם שהיה קקי, אך כיום הפסיק לעשות זאת. הוא ילד מאוד חכם מבין שעושים פיפי קקי בסיר. כל פעם יש התקדמות ואז נסיגה. עדיין יש ממוצע של שני פספוסים ביום , . האחריות היא עלינו אנחנו פעם בשעה וחצי לוקחים אותו לסיר או לשירותים. הגננת טוענת שחצי שנה אחרי הוא אמר לבקש פיפי וקקי, שצריך להעביר לו את האחריות, ולטענתה צריך להחזיר לו חיתול לתקופה ואז להתחיל שוב, כי משהו לטענתה בעייתי באופן שהנחלנו לו את תהליך הגמילה. היא מאוד מתוסכלת שהוא לא מבקש ואומרת שהוא היה אמור כבר אחרי חודש להתחיל לבקש. אשמח לשמוע את דעתכן? אני לא רואה את עצמי מחזירה לו טיטול ושאלתי היא איך לקדם את התהליך? האם אני טועה? אושרית

שלום אושרית, תהליך גמילה הנעשה תחת "דד-ליין" או איום אחר כלשהו הוא בעל פוטנציאל משמעותי להיכשל. הלחץ הוא האויב הגדול ביותר של התהליך הזה, ואני חייבת להודות שהגננת שלך מעוררת אצלי כעס וספקות בנוגע למקצועיותה. נסי לעשות כמיטב יכולתך, ולגייס את מרב הסבלנות והרוח הטובה שאת יכולה לגייס כרגע. לא יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת "לקחנו חופש": האם שניכם אינכם עובדים כרגע לטובת התהליך??? האם את והילד בחופש? לכמה זמן? בכנות - זה נשמע לי בעייתי, עד כדי הרצון להמליץ לך למצוא גן שהוא "קקי-פרנדלי". בהצלחה ליאת

ליאת תודה על התשובה. אנחנו מיום ג בבית איתו עד יום א' כדי ל"חזק " את הגמילה. האם תחתוני גמילה זה משהו שכדאי או לוותר. שנינו עובדים ולקחתי חופש להיות איתו. אושרית

שלום, בני בן שנה+8, בשבועים האחרונים הוא נצמד באופן קצת יותר מהרגיל לצעצוע מסויים שבחר, זה בדר"כ לא קורה בבית אלא כשיוצאים לחבר או משחקייה, ומעט בגן. הוא נתפס לצעצוע וממש בקושי נפרד ממנו לשנייה, הולך איתו לכל מקום ושומר עליו בקנאות. לפני כ 5 חודשים הוא גילה את הבובה והיה מאד מחובר אליה, כעת זה חזר בצורה דומה אך שונה, זה יכול להיות טרקטור, סוס, גם עם הבובה קצת.. פרט לזה חייבת לציין שהוא ילד מקסים, מפותח יפה וגדל נהדר. למה אפשר לקשר את ההתנהגות הזו שלאחרונה התחזקה יותר? אני חושבת שיש לבני ביטחון בעצמו והוא ילד שמח,יכול להיות שזה קשור לעובדה שאבא שלו נעלם לו לא מעט לתורנויות ארוכות בעבודה? יש משהו שכדי לחזק/לטפח בנושא זה? תודה רבה לתגובתך. הילה

הילה שלום בנך נמצא בשלב המאוד מתאים למה שנקרא "חפץ מעבר". חפץ מעבר זהו חפץ אשר נותן לילד את הביטחון שהוא כל כך זקוק לו במקומות ובמצבים שונים. כאשר ילד יוצא מהבית אשר זה המקום הבטוח שלו למקום אחר הוא לא יכול לקחת את הבית יחד איתו, הוא לוקח חפץ אחד מהבית אשר יזכיר לו ויתן לו את הבטחון שהבית נותן לו. כמו כן כאשר הוא נפרד מההורים- הוא זקוק לחפץ אשר יעזור לו להתגבר על הפרידה . לדעתי אין צורך לעשות כלום אלא לאפשר לו את זה. את תראי שאם תאפשרי ללא מלחמה כלשהי ,הילד יוותר על החפץ כאשר הוא יהיה בטוח בעצמו, במקום ובפרידה מההורים. בהצלחה אריאלה זמיר

שלום הילה, ויניקוט, פסיכואנליטיקאי חשוב שלימד אותנו רבות על התפתחותם הפסיכולוגית של ילדים, הוא גם זה שטבע את המונח "חפץ מעבר". הוא התכוון בדיוק לאותם 'סמרטוטים', בובות, דובוני פרווה או חפצים אחרים אליהם ילדים נוטים להיצמד לתקופות ממושכות, ולהירגע באמצעותם. לחפץ המעבר חשיבות התפתחותית רבה: הוא מסייע לילד לעבור ממצב של מיזוג עם אמא, למצב של נפרדות ממנה. הסמרטוט האהוב משמש בשלב הביניים הזה, מעין נחמה, תחליף, עזרה בהתמודדות עם ההיפרדות והאובדן של דמות האם, שעד אז נתפסה כבלתי נפרדת מהפעוט. הציפייה היא, שבסופו של דבר יוכל הילד להיפרד גם מחפץ המעבר. לכן, גם אני - כמו אריאלה - סבורה שאין צורך לעשות דבר, וחשוב לאפשר לו להשתמש בחפצי המעבר עד שיסתיים תפקידם. בשמחות ליאת

תודה על תגובתכן:) ויש לי עוד שאלה לחידוד: חפץ מעבר הוא לא חפץ מהבית? עמרי נתפס לחפץ כלשהו שהוא לא דווקא מהבית אלא משהו שבוחר ממקום המצאותו.. משחק כלשהו. אני לא הולכת כנגד וזורמת איתו לגמריי אבל זה מעורר בי שאלות, למה פתאם עכשיו הוא נזקק לזה, למה הוא וילד אחר לא.. מה מקור החוסר ביטחון.כי לא הרגשתי בו חוסר ביטחון עד כה.. יש קשר לפחדים שמופיעים לקראת גיל שנתיים? הוא גם קצת יותר צמוד אליי עכשיו. תודה

שלום רב, בתחילת ספטמבר תהיה הבת הבכורה שלנו בת שנתיים וחצי. חודש לפני זה צפוי להיוולד לה אח חדש. כרגע היא נמצאת במסגרת פעוטון מעולה עם 10 ילדים. יש עוד שלושה ילדים גדולים ממנה והיא משחקת/מדברת רק איתם, היתר קטנים מדי ולא מעניינים אותה.אם נשאיר אותה באותו הפעוטון גם בשנה הבאה היא תהיה הילדה הכי גדולה ונראה לי שלא יהיו לה יותר מדי גירויים (יחסית היא מאוד מפותחת ורבלית, היא בת שנה ו-9 כרגע אבל כבר סופרת, מנהלת שיחה, שרה וכו'), מצד שני - להעביר אותה לגן בו יהיו גם ילדים גדולים (היא תהיה באמצע מבחינת טווח הגילאים) יכול להיות מעניין מצד אחד, אבל גם מאוד מאתגר כי מדובר במסגרת בת 20 ילדים, צוות קטן יותר והכי חשוב - יהיו לה הרבה שינויים בבית עם האח הנוסף אז שינוי נוסף יכול להכביד. שאלתי - מה עדיף בגיל כזה (2.5-3.5) להעדיף את המסגרת המוכרת על חשבון החברה וחוסר האתגרים, או להעביר לגן עם יותר גירויים/חברים במחיר של התמודדות? ומה בכלל עדיף בתקופה כזו רגישה של הולדת אח נוסף.. אשמח לקבל תגובה מהירה כי ההרשמה לגן המדובר כבר נסגרת אוטוטו. תודה רבה על העזרה! יום נהדר. רויטל

שלום רויטל, עם כל הכבוד ל'משבר הולדת האח' הצפוי, חשוב לזכור שאירועים מסוג זה מתרחשים *תוך כדי* החיים, ואין לעצור את מהלכם הטבעי. ההחלטה לאיזה גן לשלוח את ילדתך צריכה להתקבל במנותק מאירוע הלידה. בגיל שנתיים וחצי, הכניסה לגן רגיל (לא משפחתון ולא פעוטון) היא כבר מתבקשת, ורצוי שזו תהיה מסגרת בפיקוח, המספקת מענה למגוון הצרכים של ילדים בגיל זה (קוגניטיבית, מוטורית וחברתית). בהחלט יתכן שהמעבר לגן החדש ידרוש משאבי התמודדות, ואולי אפילו מטען נוסף של קושי זמני בעקבות הלידה, אך ילדים בריאים אמורים לעמוד בזה, ולהסתגל בצורה טובה למסגרת החדשה, במיוחד אם כבר קיימים הרגלים בסיסיים של מסגרת. בעיני, להשאיר ילד בגן שאינו מתאים לו, רק כדי לא לעמת אותו עם אתגרים, עלול להוציאו נפסד. נסי להימנע מלהסתכל על השינויים הקרבים כעל עוול שאת מעוללת לבתך. תני לה לצמוח באופן טבעי עם קבוצת בני גילה, וסייעי לה במידת הצורך אם יתעוררו קשיים זמניים בדרך. בהצלחה! ליאת

ליאת היקרה, אני ובעלי לשעבר עברנו את תהליך הגירושים לפני כשנה וחצי ולפני כמספר חודשים הסכמתי לתת לזה צאנס נוסף לאחר הבטחות שההתנהגות הפעם תהיה שונה וטובה והסכמתי לנסות לטובת ילדי הקטנים בני השלוש וחצי ובתי בת השנתיים. לאחר חודש ראיתי שכלום לא שונה ולמעשה אפילו גרוע יותר ותהליך הפרידה מהגרוש קשה מאוד מכיוון שהוא אדם אלים מילולית ועצבני מאוד אניחוששת מאוד מאיך שזה ישפיע על הילדים ואיך להסביר להם שאבא אינו ישן בבית ואיך לטפל בילדים לאחר שהם חווים סצנות של אלימות מילולית ואגרסיביות מצד האב. תודה מראש על תשובתך

שלום גלית, אני חוששת שהסיפור שלכם מורכב, והשאלות שלך 'גדולות' מכדי לפשט אותן לתשובה קצרה בפורום. ילדים שנחשפים לסצינות אלימות בבית עלולים לפתח קשיים רגשיים משמעותיים, ולכן חשוב בעיני לערב גורמי רווחה או גורמים טיפוליים אחרים, שיתנו מענה גם לך וגם להם לאורך זמן. כרגע, שני הילדים עדיין צעירים, וההסבר שהם צריכים לקבל חייב להיות פשוט, תמציתי וברור. בדר"כ, מה שמעניין את הילדים הצעירים זה האספקטים הקונקרטיים, כמו איפה אבא יגור, איפה הוא יישן ומי יבשל או יכבס לו. רצוי להסביר להם גם מה יקרה איתם ("אנחנו נגור כאן בבית, ואבא בבית שלו. הוא יבוא לבקר אתכם כל שבוע, ובהמשך תוכלו לבקר אותו בבית שלו"). אני בכוונה לא מאריכה בנושא זה, כי - כפי שציינתי - לתחושתי נחוצה כאן התערבות טיפולית מעמיקה יותר, ולכן אני מעודדת אותך להיעזר באופן ממשי, ולא להסתפק בפורום שלנו. שולחת לך הרבה כוחות לעשות את השינויים בחייכם, ומאחלת לך חזרה מהירה לשגרה בטוחה ושלווה. ליאת

בנתניה וישובי הסביבה, לילדה בכתה א'

שלום שגית, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, אם יהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום, בתי הבכורה, בת 6, בכיתה א (הכי קטנה...), רגישה מאוד, תמימה ולא מניפולטיבית, מאוד כשרונית ויצירתית, מלאת דימיון, ביישנית אך מפתיעה בבטחון העצמי ביצירת קשרים חברתיים, ומצליחה מאוד יפה בבית הספר. בכ"ז אני מוטרדת מהתנהגות שמלווה אותה לאורך השנים והיא שתמיד (כמעט...) היא מוותרת לחברים, וגם כשהיא מנסה להתעקש עם חברים היא לא מצליחה להשיג מה שהיא רוצה (בניגוד לחברים מסביבה). דוגמא - יש לה 2 חברות מאוד שתלטניות שכשהן משחקות ביחד על כל דבר שהן לא מקבלות הן אומרות לה "אז אני לא משחקת" והיא נלחצת ומוותרת, אח"כ היא מאוד נעלבת אם כשמגיעה תורה הן פורשות ואומרות לה שהן לא רוצות לשחק יותר. כך אתמול, ב-10 דק' של משחק שמעתי לפחות 10 פעמים את החברה אומרת "טוב, אז אני לא משחקת" ואת הבת שלי מוותרת. כשהיא מנסה להתעקש על רצונה (כמו להיות ראשונה כי היא היתה לפני כן) הן מתנגדות ובעצם יוצא שאו שהן יקבלו מה שהן רוצות או שהן לא ישחקו איתה. ניסיתי להבין מבתי מה היא מרגישה בעניין הזה והיא אומרת שזה לא מפריע לה כי רוב הפעמים הן מתעקשות על שטויות ולא אכפת לה לוותר, אבל אני רואה שכשהיא רוצה משהו באמת והן לא מוותרות לה, או לא משחקות איתה כמו שהבטיחו (למשל - אחרי שהיא מוותרת להן במשחק והגיע תורה - הן פורשות מהמשחק), היא מאוד נעלבת וכועסת ובוכה (זה באמת מעליב לדעתי...). דוגמא שניה ושונה - בכיתה יש 29 תלמידים, הרבה פעמים היא רוצה להגיד משהו למורה ו"לא מצליחה". כך כשהיה לה חום היא לא אמרה למורה שהיא לא מרגישה טוב (רק לחברה) ורק כשהגעתי היא התחילה לבכות לי שכואב לה הראש מהבוקר. יום אחד שלחנו לה כריך שהיא לא אוהבת, יש מנהג בכיתה שאם ילד לא אוהב את הכריך שלו הוא שואל אם יש ילד שמוכן להתחלף איתו. היא לא אכלה ולא ביקשה. כששאלתי למה - היא אמרה שהיא הצביעה והמורה לא ראתה (וזה קורה הרבה). אני מודאגת, למרות שהיא ילדה מאושרת ומאוד מרוצה ואוהבת את ביה"ס, אני רואה בזה פער בין הרצונות שלה והיכולת שלה לממש אותם (מעיין "חוסר אסרטיביות"), ורואה את התסכולים שלה מכך (שמלווים בצרחות ובכי, העלבות ממש) (תכונה מאוד דומה לאבא, ואכן לדעתי הוא דוגמא של אדם מוכשר מאוד שכל הזמן ויתר ולא הצליח לממש את עצמו בכלל). חשוב לציין עוד שאני ואחותה הקטנה ההיפך הגמור ממנה - לא מוותרות עד שנותנים לנו מה שאנחנו רוצות, למרות שאיתה אני משתדלת מאוד לוותר, ללמד אותה להתעקש על הדברים שחשובים לה עם אחותה הקטנה ונותת לה גיבוי מלא לכך). אני מאוד רוצה לחזק אותה ולעזור לה ללמוד להשיג את מה שהיא רוצה, מה דעתכם? אשמח לעצות, רעיונות וכו' (כמה שיותר יותר טוב). תודה מראש ומצטערת על אורך ההודעה (ברגעים כאלה אני מאוד מודה על התקדמות הטכנולוגיה והפורומים!!!) יום טוב סיגל

שלום סיגל, גם אני חושבת שיש תועלת רבה בקדמה הטכנולוגית, שמאפשרת קיומם של פורומים להתייעצות. אני מציינת זאת (בעקבותייך) כי בדיוק היום חשבתי על אספקט חשוב נוסף של הפורום, לפחות בעיני: ההזדמנות שהפורום נותן להורה (אימהות בדר"כ, אך לפעמים גם אבות), לשבת ולחשוב על הילד, לתאר אותו (כמעט תמיד במילים טובות וחמות, מתפעלות), להעלות בצורה מסודרת שאלות, תהיות ומחשבות הקשורות בו וביחסים איתו, ולהתמודד עם התשובה, שהיא לעיתים חלקית מאד, חסרה מאד, ומותירה לפעמים בלבול וסימני שאלה. לעיתים אני חושבת שרק מעצם הכתיבה עולה אצל הפונה הידיעה מה נכון, מה חשוב, ומה הפיתרונות האפשריים. מעצם הניסוח ומעצם הניסיון להבהיר את הדברים לקורא. אכן פלאי הטכנולוגיה... ולגבי התהיות שלך - קוראי הפורום הוותיקים בוודאי ינחשו את תשובתי. אני נוטה להאמין שבעולם אלים וכוחני כמו זה בו אנו חיים, מוטב שיהיו אנשים סובלניים, ותרניים ושוחרי שלום, המעדיפים לפתור קונפליקט בדרכי שלום פשרניות. הנוסחה שיצרת, לפיה מי שמוותר אינו מצליח לממש את עצמו, ומי שמתעקש מצליח תמיד להשיג את מבוקשו - אינה תקפה לדעתי, ולא בהכרח משקפת את המציאות. בהסתמך על התיאור שלך את בתך בשתי השורות הראשונות, עולה כי היא ילדה שמתפקדת היטב ואינה מבטאת מצוקה יוצאת דופן. ביישנות היא תכונת אישיות יציבה למדי, ולא בהכרח מוכרחים לטפל בה. גם אנשים ביישנים לומדים להשיג את שלהם בסופו של דבר, גם אם הם עושים זאת בדרכם השקטה. לתחושתי, חוסר האסרטיביות שלה (כפי שאת מכנה זאת), מפריע לך יותר מאשר לה, ולכן אני מציעה להניח לה לנהל את חיי החברה שלה כרצונה. נסי, מצידך, לעודד בבית גילויים של עצמאות והחלטיות, וכבדי ככל האפשר את דעותיה ורצונותיה. אני מאמינה שעם הגיל תתפתח גם יכולת טובה יותר לעמוד על שלה. בברכה, ליאת

אכן התשובה שלך התעוררה בי כבר בעת כתיבת ההודעה (ובצורה מבולבלת יותר גם לפני), ובכל זאת התשובה שלך חיזקה אותי. תודה ויום טוב

אני אמא לילדה בת 11. אתמול היא היתה מעורבת בתקרית בבית הספר. ילד מהכיתה שלה שפך עליה פח אשפה - והיא בעטה לו בביצים. אני לא בטוחה איך אני מרגישה לגבי זה. קצת כועסת עליה. קצת גאה בה. לדעתך היא הגיבה נכון, או הגזימה?. מה היית אומרת לה על זה?.

שלום רב, לאור האלימות הגואה בבתי הספר ומחוצה לו, אני חושבת שהמשימה הבוערת שלנו - הורים ומחנכים - היא לעשות הכל כדי לעודד פתרון בעיות בדרך לא אלימה. נקיטה בדרך אלימה, לא רק שאינה פותרת עניינים, אלא גם עלולה לסבך אותה עם חזקים ממנה. לכן, לפחות בעיני, נכון יותר להמליץ לה לפנות לעזרת מבוגר בכל פעם שהיא מותקפת באלימות, ולשמור על עצמה מסיטואציות עם פוטנציאל סכנה. בברכה ליאת

שלום, בני לומד בכיתה א', ילד חכם לכל הדעות, בעיקר בתחום המתמטי. בגן טרום חובה כבר ידע את לוח הכפל ובגן חובה ידע לחשב תרגילים פשוטים עם חזקה. הוא מטבעו סקרן ושקדן מאד- מכיר דגלים של מדינות, ערי בירה ואת מפת ארץ ישראל על בוריה, כולל כיוונים (צפון, דרום וכו') עם הדקויות (צפון מזרח, דרום מערב וכו'). חשוב לציין שאת הידע רכש מתוך סקרנות ורצון. מאז שעלה לכיה א' אנו מרגישים שנעלם לו הרצון להמשיך לפתח את עצמו, בעיקר בחשבון והוא מבלה הרבה יותר מול המחשב. זה מפריע לנו, כיוון שיש לו יכולות ועולות בנו המחשבות אולי משהו בשיטת הלימוד/ במערכת החינוך מדכאת זאת אצלו. בשבועות הראשונים כשהיה חוזר מבית הספר והיינו שואלים מה למד חדש, היה עונה שכלום. כשהתעקשנו לדעת אם לא למדו כלום, היה עונה שלמדו אבל זה לא חדש... בנוסף, המורה העירה לנו שהוא מרבה לדבר בשיעורים- אולי עקב שעמום. השאלה היא אם בכלל צריך שיתקדם כ"כ בחומר, הרי בכל מקרה יגיע השלב שבו הוא ילמד זאת או שאולי עדיף לבקש מהמורה שתיתן לו דפי עבודה פרטניים ואולי אף לחפש חוג העשרה עבורו (כרגע הוא בחוג שח ובשני חוגים ספורטיביים שונים). נשמח לקבל עצה טובה. תודה

שלום מיכל, כיתה א' (ולפעמים גם ב') היא כיתה שבה רוכשים הילדים את ראשית הקריאה, הכתיבה והחשבון, ועבור ילדים שכבר קוראים וכותבים החומר באמת יכול להיחוות כבזבוז זמן. כיום, כמעט בכל כיתה יש ילדים כאלה, ורוב המורות יודעות להתמודד איתם, ולאתגר אותם עם משימות מורכבות יותר. בקשו שיחה עם פסיכולוגית ביה"ס, עם היועצת ועם המורה, ונסו לבנות עבורו תכנית המתאימה ליכולותיו. חשוב להבהיר, בכל מקרה, שהתנהגות המפריעה לכלל הכיתה אינה מקובלת עליכם, ושכישוריו השכליים אינם מקנים לו זכויות יתר או 'הנחות' בכל הנוגע לכללי ההתנהגות בכיתה. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, אודה לך מאוד אם תקראי את שאלות ההמשך שלי לכותרת " הרטבה בגיל 5 ועוד" מלפני כחמישה ימים. אודה על התייחוסתך המועילה תמיד.. גלית

עניתי לך שם, גלית.

אנו זוג הנמצאים בפרק ב' לאב 3 ילדים מנישואין קודמים (תאומות בנות 17 וילד בן 12) ולאם ילד אחד בן 14 מנישואין קודמים, אנו גרים יחד כבר 3 שנים ולאחרונה נישאנו איך מודיעים לילדים במיוחד לבן היחיד שהולך להיות לו אח.

שלום חיים, כל הילדים שלכם, ללא יוצא מן הכלל, נמצאים בגיל שבו הם יודעים ומבינים שכאשר זוג אנשים חיים בזוגיות וממסדים אותה, השלב הטבעי הבא הוא הולדת ילדים. ילדים מתבגרים עלולים להגיב במבוכה ואולי אפילו בכעס לרעיון הזה, אך עם זה תצטרכו להתמודד אם וכאשר זה יגיע. כרגע, בשרו להם על ההריון באופן גלוי וענייני, והישארו במצב הכן לכל תגובה שתגיע. אפשר לתת להם גם קווים כלליים של התכנית העתידית שלכם, למשל - מי יגור עם מי ובאיזה חדר, מה יהיו ההשלכות על חיי היומיום שלהם, וכד'. בהצלחה ליאת

אני מחנכת שנה שלישית לתלמיד pdd הלומד בכיתה רגילה. השבוע בדרך אגב שוחחה איתי מורה ללשון על התלמיד שאיננו מגלה יחס טוב כלפיה. כשהיא נתנה הוראה לעבוד על פי שיטה מסויימת העיר תלמיד כי הוא איננו מבין ואז התפרץ התלמיד pdd ואמר: למה את לא מסבירה לו. הרבה פעמים הוא מתייחס בזלזול לסייעת הצמודה שלו. נותן לה מרפק כשהיא מתערבת, או כועס עליה כשהיא מנסה לעזור. שוחחתי עם הסייעת והתרשמתי כי היא די מתירה לו להתייחס אליה כך. המורה ללשון אמרה כי בשיעורים הוא ממלמל הרבה קללות כשמשהו לא ניראה לו. לאחרונה פנה למזכירה לקבל שירות והמזכירה כעסה עליו כשהגיב בחוסר סבלנות ללא כל יכולת לראות את הזולת. זו השנה הרביעית שהוא אצלנו והוא מקבל 2 פעמים בשבוע שיעורי שילוב עם מדריכת pdd שמקנה לו כישורים חברתיים. גם אליי מתייחס מעט בעצבים כאשר כועס והוא מרבה למלמל קללות. אין לו בעיה לדבר לידי שבא לו להרוג את x מהכיתה כי הרגיז אותו או לפגוע בy שעצבן אותן. בשיעורי מתמטיקה ואנגלית הוא מתיישר כמו סרגל כי המורים שם מאוד פדנטיים במשמעת ולכן שם הוא לא בודק את הגבולות. נדמה לי לפעמים כי יש לו באיזה מקום בעיית משמעת עם קשיי תקשורת. כיצד ליישר את ההדורים עם המורים והתלמיד וכן עם הסייעת? או גם המזכירה? חשוב לי לומר כי ניתנה הדרכה לכל המורים המקצועיים על אופן הטיפול וההתייחסות אליו וכן גם למזכירה אך נידמה לי כי התלמידים לא כ?כ יקבלו זאת למרות שגם הם מיודעים על הפרעתו מה דעתך? כיצד לנהוג? לשוחח על כך עם האם ולברר מה קורה שם? לערב את היועצת? אחרי הכל תהליך של 3 שנים במהלכם קיבל כילים להתמודדות לא ניתן לדעתי לוותר על התנהגות לא נאותה?

שלום לך, אם הבנתי נכון, את יוצרת בהתייחסות שלך אל התלמיד הפרדה בין הקשיים התקשורתיים והכישורים החברתיים הפגועים (שהם חלק מהפרעת pdd) לבין בעיות המשמעת שלו. אני מניחה שאת שואלת אם יש מקום להתייחס לבעיות המשמעת בפחות סלחנות או בנפרד ואחרת ממה שנהוג כלפיו כרגע. pdd (הפרעה התפתחותית רחבת היקף) - כשמה כן היא, ולכן אני בספק אם ההפרדה שאת עושה תקפה. אין זה אומר שצריך להרשות התנהגות תוקפנית או פורקת עול, אך זה אומר שיש להתייחס אליה ולטפל בה בשונה ממה שאנו עושים עם ילדים רגילים. לכן, אם את חושבת שיש כאן נושא המחייב פעולה - ואולי אפילו סנקציה - חשוב לעשות זאת לאחר התייעצות עם אנשי הצוות ועם אנשי המקצוע המטפלים בו, לאחר שיקול דעת והבאה בחשבון של כל ההשלכות (עליו ועל חבריו לכיתה). בברכה ליאת

שלום אשמח לקבל הכוונה בני בן 4 ילד מפותח עם אינטליגנציה רגשית גבוהה מאוד אוהב להתקשט בתכשיטים ללבוש תחפושות של בנות מצד אחד חשבתי שאני צריכה לתת לו מרחב להתנסות עם זאת אני מרגישה שהוא חש שזה לא בסדר וכל הזמן מגיב בביטויים כמו"את יודעת אני אנסה רק בבית ולא אלך עם זה לגן" לשאלתי למה? ענה כי הילדים יצחקו עליו כי זה של בנות ואני מבקשת לבדוק מה עליי לעשות האם צריך להגדיר לו מה של בנים ומה של בנות או פשוט לתת לו להתנסות אני לא רוצה שהחששות שלי מסטיגמה ישפיעו על המרחב שלו להתפתחות ??האם זה שלב או שיתן וקצת חרג מהנורמה ?

שלום מורן, ילדים בני ארבע (ואפילו צעירים יותר) כבר יודעים לזהות הבדלי מגדר בסיסיים, והם מגיבים לחריגות בולטות מהם. זה נכון לא רק לגבי ילדי הגן של בנך, אלא גם לגביו עצמו, ומכאן הזהירות שלו, והגבלת ההתחפשות רק לבית. בעיני, אין צורך לעשות דבר, מלבד לאפשר לילד לשחק כרצונו. דאגי לסביבה עשירה ומגוונת, ותני לילד שלך לפעול בה בהתאם לנטיותיו והעדפותיו. בברכה ליאת

מחפשת המלצות לפסיכולוג/ית ילדים מומלץ המתמחה בקשיים רגשיים לילד בן 5 . רצוי באזורים הוד השרון,קרית אונו , פ"ת והסביבה מייל: [email protected]

קוראי הפורום מוזמנים להירתם ולעזור בהמלצות, אותן יש לשלוח למייל הפרטי של רונה. בהצלחה ליאת

הי ליאת, אני קוראת את הפורום כל יום כמעט בתקופה האחרונה. למרות שאני כבר ילדה גדולה (24), ואין לי ילדים משלי, בכל זאת מעניין אותי מאוד מאוד לקרוא פה. התשובות שאת נותנת לאחרים, אני לא יודעת איך, אבל הן עוזרות לי. מעודדות אותי.. אפילו אני יכולה להגיד- ממלאות אותי..ובאמת שאני לא יודעת למה, כי הנושאים בהודעות הם לא דברים שנוגעים אליי במיוחד. זה נשמע מוזר אני יודעת.. אבל מה שרציתי לשאול, זה האם את עוזבת את הפורום?

שלום לשואלת, לא, אני לא עוזבת את הפורום, למרות שלאחרונה הקצב שלי מעט איטי, אני יודעת. בגלל שאני משתדלת להשיב ברצינות ובתשומת לב רבה, אני נמנעת מלענות כאן במצבים של עייפות קיצונית או קוצר זמן. אני שמחה שאת מוצאת כאן סוג של נחמה. ברוכה הנמצאת :-)) ליאת

יש לי ילד בן 13 , יש לו קושי התבטאות, לאיזה מכון אני צריכה לקחת אותו כדי שילמדו אותו להתבטא נכון.

שלום סיגל, הכתובת היא קלינאית תקשורת, פרטית או דרך קופת החולים שלך. התייעצי עם רופא הילדים. בהצלחה ליאת

שלום רב אני בחור בן 23.5. כל החיים שלי מאז שאני זוכר את עצמי הרגשתי לגמרי שאני אישה, אבסולוטית זהיתי את עצמי כאשיה, הזדהיתיעם בגדי נשים,התנהגות נשית,תמיד אבל תמיד הרגשתי שנולדתי בגוף הלא נכון, וכל סממן גברי בגוף שלי היה מפריע מדכא אותי נפשית ורגשית ותמיד שאפתי לטיפול הורמונאלי לשינוי מין. (אני אקצר כי באמת יש הרבה מה לספר).. העזתי לגשת לפסיכיאטר לבקש עזרה רק בגיל 20. נפגשתי בפעם הראשונה והיחידה בחיי עם פסיכולוג, פסיכולוג בכיר מנהל יחידה הפסיכולוגית בבי"ח מוביל בארץ ולאחר פגישה של 30 דקות (בלבד!!!) אובחנתי ע"י כסובל מהפרעה בזהות מגדרית ומיד רשם לי מכתב הפניה לאנדוקרינולוג ע"מ להתחיל טיפול הורמונאלי. אני איש מטבעי מהסס וטוב שכך! ההפניה נשארה בידיים שלי 18 חודשים שלמים ולא פניתי לאנדוקרינולוג עם כל הדחף הפנימי והרצון האדיר "להתחיל כבר" בשינוי של כל חיי! פתאום, לפני שנה וחצי, הכל נעלם!!!!!פתאום לא מרגיש יותר את הרצון להפוך לאישה, הרצון שלווה אותי מאז שראיתי את האור הראשון ושגרם לפסיכולוג לאבחן אותי בפחות מחצי שעה!! כן,זה היה נס בכל מובן, שאני עד היום ,אחרי כשנתיים מהנס, נדהם ומופתע. האמנתי שהנסים קורים גם במאה ה21 הכל הוחלף עם דחף ורצון פנימיים עצומים להפוך לגבר של כל הגברים!!! לאחר הנס הזה חייתי את התקופה הכי יפה בחיי.חייתי עם רגשות של ניצחון במלחמה בת 1000 שנים, או החלמה מלאה ממחלה עם 100% סיכויי מוות..בקיצור ביום הזה נולדתי באמת. רצית לציין שמאז השינוי המגדרי קרו לי שינויים מהותים במיניות במגמה ברורה: מגיי פסיבי לגיי אקטיבי לביסקסואל- כיום אני סטרייט בכ50% !! מזל שלא התחלתי בשום טיפול הורמונאלי כי אז הייתי מתחרט כל חיי.מזל שאני אדם מהסס וחשוב יותר מדי על הדברים. רק החיוך הנדהם והמואר התחיל לכהות כשעלתה בראשי השאלה של כל השאלות : ה א ם ז ה י ח ז ו ר א ל י י ???? האם באמצע או בסוף שנות חיי אחזור לייסורים ולקונפלקטים הפנימיים שליוו אותי כל חיי?? מה באמת הפרוגנוזה של הפרעה זו?? מה גרם לכך שההפרעה תחלוף פתאום ללא התראה מקדמת ובצורה קיצונית עד הרצון העז להפוך לגבר בכל מובני המילה עם הרגשה של "לפצות על השנים שחלפו"?? האם שינוי אישיותי יש לו השפעה כלשהי על ההפרעה GID? (בתקופה שבה קרה השינוי הייתי בסוף שנתי השנייה באוניברסיטה) מחכה לתגובתך עם כל רגשותיי ותקוותי וכל אות בתגובתך חשובה לי. תודה רבה רבה רבה

שלום רב, ממליצה להפנות את שאלתך לד"ר גידי רובינשטיין (פורום שרינק פרנדלי - ייעוץ פסיכולוגי להומוסקסואלים, ביסקסואלים וטראנסג'נדרים). ד"ר רובינשטיין בקי מאד בנושא, וכל תשובה שייתן לך תהיה מבוססת יותר משלי ומגובה מחקרית. בהצלחה ליאת

שלום רב, אנחנו מתגוררים בחו"ל. יש לנו ארבעה ילדים בני 10,8,5,3 ואני מתכננת לסוע לארץ עם הילדים הגדולים ולהשאיר את בני בן השלוש עם בעלי. כמובן שבעלי יטפל בו והילד ימשיך בשגרה. משך הנסיעה בין ארבעה שבועות לשישה שבועות. האם לדעתך נסיעה כזו עלולה להזיק לילד? האם הוא עלול לפתח חרדת נטישה? תודה

שלום איריס, בגדול, אני חושבת שפרידה של זמן רב כ"כ, דווקא מהילד הצעיר ביותר, אינה רעיון טוב, והגיוני שתהיה לנסיעה הזו השפעה רגשית ניכרת עליו. אם היית נוסעת לבדך ומשאירה אותו עם האחים (זה כבר יותר קרוב לשגרה!) פוטנציאל הנזק היה פוחת. לכן - אם להיות ישירים - לא מומלץ! בברכה ליאת

במידה והוא ישאר עם אחיו הקטן (בן חמש) ונצמצם את הנסיעה לארבעה שבועות, האם זה יעשה את ההבדל או שבכל מקרה זה לא מומלץ לדעתך? ההתלבטות קשה, תודה על העצות.

שלום בני החל תהליך גמילה בהיותו בן שנה ו- 8 כיום הוא בן שנתיים וחודשיים. בתחילה היו התנגדויות ופספוסים רבים בעיקר של פיפי , לקראת הכניסה לגן חלה נסיגה והמצב כיום הוא כזה שכשלוקחים אותו הוא יושב ועושה פיפי. בבית לרוב הוא לא מסרב לשבת בסיר. בגן הוא בוכה ומסרב לשבת בסיר אך לא מוותרים לו. הגננת אומרת שכל תהליך הישיבה בסיר מלווה בבכי ומרמור. כיום גם בגן וגם בבית הוא יושב בסיר ללא התנגדות. הוא כן לפעמים מבקש קקי, פעם אחת אף התיישב עם הבגדים על הסיר וחרבן, היה ניגש לסיר כל פעם שהיה קקי, אך כיום הפסיק לעשות זאת. הוא ילד מאוד חכם מבין שעושים פיפי קקי בסיר. כל פעם יש התקדמות ואז נסיגה. עדיין יש ממוצע של שני פספוסים ביום , . האחריות היא עלינו אנחנו פעם בשעה וחצי לוקחים אותו לסיר או לשירותים. הגננת טוענת שחצי שנה אחרי הוא אמר לבקש פיפי וקקי, שצריך להעביר לו את האחריות, ולטענתה צריך להחזיר לו חיתול לתקופה ואז להתחיל שוב, כי משהו לטענתה בעייתי באופן שהנחלנו לו את תהליך הגמילה. היא מאוד מתוסכלת שהוא לא מבקש ואומרת שהוא היה אמור כבר אחרי חודש להתחיל לבקש. אשמח לשמוע את דעתכן? אני לא רואה את עצמי מחזירה לו טיטול ושאלתי היא איך לקדם את התהליך? האם אני טועה? אושרית

שלום אושרית, כנראה ששתיכן צודקות. גם את וגם הגננת. הגננת צודקת בכך שככל הנראה משהו בתהליך הגמילה שלכם 'התקלקל' או לא עלה יפה מלכתחילה. אני מסכימה גם עם ההמלצה להתחיל מחדש "על נקי". עם זאת, כאשר הילד נמצא כבר ארבעה חודשים ללא טיטול, נראה בעיני בלתי הולם להחזיר לו אותו. אפשר ליצור 'גבול' טבעי - למשל סופשבוע שמחליטים עליו מראש - שייתן את האות לתחילתו של התהליך מחדש. המלצתי היא, להוריד מהאינטרנט מאמר טוב המנחה צעד אחר צעד כללי 'עשה' ו'אל תעשה' בנושא הגמילה, ולציית להם באדיקות. חשוב לנסות ולהבין מדוע התהליך נתקע בניסיון הראשון, ומה הדבר שמרתיע אותו בישיבה על הסיר. לפעמים מדובר בדרישות בלתי הגיוניות (ישיבה מושכת מדי על הסיר), לפעמים בפחד כלשהו, או בחוויה של כישלון. לאחר תחקור השגיאות הישנות, יש לפתוח בתהליך מחדש, עם סבלנות ותוך שיתוף פעולה מלא בין הבית לגן. בהצלחה ליאת

לדעתי באופן כללי אין להחזיר טיטול מהרגע שהחלטתם לגמול אותו. אני לא יודעת לפי מה החלטתם שהוא בשל לגמילה בגיל כל כך צעיר אך זה לא משנה כרגע. ארבעה חודשים זה לא זמן להרים ידיים ולהתיאש מתהליך הגמילה. אני בהחלט חושבת שרצוי להמשיך בתהליך וכן להושיב אותו בשעות קבועות על הסיר ובצורה יזומה ע"י המבוגר, על מנת שיחווה תחושה של הצלחה . אין טעם להעביר אליו בשלב זה את האחריות המלאה לעשיית צרכיו בסיר. הוא עדיין מאוד צעיר. אני חושבת שאם אתם משדרים אכזבה ויאוש מהתהליך אתם בעצם משדרים לילד שהוא כשלון. אני יודעת שזה קצת חריף אך ילד שהסביבה שלו מתיאשת מתהליך הגדילה, גמילה, צמיחה שלו עלול לחוות אכזבה ויאוש על כך שהוא לא מצליח לרצות את סביבתו . אני ממליצה בחום להמשיך את התהליך בתנאי שאתם יכולים לנטרל את תחושות הכעס, תסכול ואכזבה שלכם ממנו. תנו לו אפשרות להצליח גם אם זה יקח לו קצת יותר זמן. סבלנות וסובלנות יובילו לתוצאות הנכונות. בהצלחה אריאלה מנחת הורים נייד: 050-7294692

שלום לכולם, מחפשת פסיכולוג ילדים מעולה באזור הקריות לטיפול בילד מקסים בן 10. עדיפות לפסיכולוג שיש לו הסדר עם מכבי. רוב תודות...

שלום מלכי, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, אם יהיו כאלה. בהצלחה ליאת

אני מבקש לשאול משהו שלא קשור כל כך לפורום. בבקשה תעני לי... אני קורא הרבה בתקופה האחרונה על יונג, וגם קראתי כמיטב יכולתי חלק מהטקסטים שלו. הרעיונות שלו מקסימים! הם מדברים אלי מאוד, בזכות הניחוח המאגי והמיסטי שלהם. למשל, הארכיטיפים והאנימה וכו'. רציתי לשאול, מה הפסיכולוגים היום חושבים על יונג?. האם הם רואים בו אדם רציני בעל רעיונות רציניים, או טיפוס מרחף ותלוש?. באופן אישי, את מתחברת לרעיונות שלו?. ומה דעתך על הרעיון של תת מודע קולקטיבי?. מנסיונך, הוא קיים?. ושוב, אני רוצה לציין כמה את מקסימה וחכמה, וכמה אני אוהב לקרוא אותך.

שלום לך, הקוסם האמיתי... לדבר על 'פסיכולוגים' כעל גוף הומוגני בעל השקפה אחידה, יכול רק מישהו שנמצא בחוץ... :-) פסיכולוגים שונים מאד בגישתם, באוריינטציה התיאורטית והפרקטית שלהם, ובהבנתם את הדינמיקה של האישיות. תהיה גישתו של הפסיכולוג אשר תהיה, יונג יהיה תמיד תחנה חשובה בהכשרתו התיאורטית, שכן מדובר באחד מאבותיה החשובים של הגישה הפסיכואנליטית. רעיונותיו של יונג היו ונותרו מלאי מקוריות, עומק והשראה, וקשה לי להאמין שמי מאנשי המקצוע הרציניים יעז לקרוא לו 'תלוש'. אני עצמי מוצאת את רעיונותיו של יונג יצירתיים ומעוררי מחשבה, כולל רעיון הלא מודע הקולקטיבי. נדמה לי שהשאלה היא לאו דווקא אם הוא קיים או לא, אלא כיצד הוא תורם להבנה שלנו את רוח האדם, ואת יחסי הגומלין בינו לבין סביבתו, כפי שמשתקפים בחלומותיו או בחומרים האחרים שהוא מביא אל הטיפול. להשתמע ליאת