פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים
מנהל פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

ליאת שלום יש לי ילד בן שנה ו3 אחרי 2 בנות קצת בשביל הרקע היה מאושפז עד גיל 3 חודשים בגלל תסמונת שנולד איתה שאינה גורמת לבעיות שכליות וכו אלא יותר חיצוני בחודש האחרון התחיל לזחול ולהעמד עדין לא מדבר כי נושם דרך טרכאוסטומי ומוציא הרבה את הפקק דיבור אבל יודע להביא את עצמו מצוין הוא גם מאוד קשור אלי וכשאני הולכת מלידו לרוב מתחיל לבכות ונותן לעצמו מכות בפנים עם היד מה אני יכולה לעשות לגבי זה זאת הרגשה לא נעימה לראות את זה גם כשאני רוצה להוריד אותו מהידיים לרצפה הוא מתנגד עם הרגליים או נשכב על הגב ועוד דבר אנחנו אמורים לעבור דירה בקרוב וגם אני צריכה ללדת בחודש הקרוב תודה מראש
שלום רב, לא כתבת הרבה על התסמונת ממנה סובל ילדך, אך אפשר להבין מבין השורות שחודשי החיים הראשונים שלו היו ספוגים במתח (בעיקר שלכם, ההורים). לעיתים, כש'עמדת הפתיחה' שברירית כ"כ וכרוכה באשפוזים וטיפולים קשים (אולי גם בסכנה ממשית), משהו בהתקשרות הראשונית בין הילד לאמו (אטצ'מנט) נשאר חרדתי ולא בטוח. כמובן שזה מצב "בלי אשמים", אך יש טעם לעבוד עליו, ולהחזיר לשניכם את תחושת הביטחון גם כשאתם לא צמודים. ממליצה לך מאד להיעזר באיש מקצוע, שיוכל להכיר מקרוב את המגבלות שיוצרת התסמונת שלכם, ולהנחות אותך כיצד לשמור על עצמך (ועל הגבולות הנכונים) בדרך שתתחשב גם במגבלות של בנך. מתוך התיאור שלך אותו, כמי שמתקשה להפיק צלילים בשל המגבלה הטכנית, אפשר להבין שהתקשורת איתו (כולל ביטויים של תסכול וכעס) נשענת במידה רבה על מחוות גוף. זה לא צריך להבהיל מאד, מעבר למראה הלא נעים, וחשוב להצליח להיענות לצרכים שלו בצורה מיטבית, אך מבלי להיענות לתובענות-יתר או ליפול למלכודת של פינוק-יתר. בהצלחה והרבה בריאות ליאת
שלום ליאת , הנושא הבא הוא נושא קרוב לליבי ,תודה על ההשקעה מזמנך כדי לענות עליו ! אני בת 18 וחברתי הטובה לומדת איתי בשכבה אך נחשבת מהבנות שהרוויחו שנה )אולי זה יעזור במציאת פתרון ( חברתי היא בחורה יפה לכל הדעות שמוצאת חן בעיני בנים .. תמיד היה לי נורא קשה עם צורת הדיבור שלה לאנשים שתמיד היתה נורא פלרטטנית.. תמיד הערתי לה על זה אך לא מזמן יצא לנו לעשות על זה שיחה רצינית,ובכן לבעיה האמיתית ,חברתי נוטה לשקר באופן כרוני כדי להשיג טובות הנאה אישיות או סתם כדי להרגיש שהיא מושכת בחוטים,ואיתי שאני הרי קרובה אליה היא נוטה לדבר על זה ובעצם להיות גלוייה ..כשפתחנו את הנושא הבנו שזה בגלל דימוי עצמי נמוך,וחוסר בטחון עצמי ..היא גם אמרה אמרה לאחר שהצעתי לה להשתנות,שהיא נורא רוצהאבל שאי שם בין כל השקריםהיאבדה את עצמה והיא כבר פחות יודעת מי היא ..אני לא חושבת שהיא נקראת שקרנית פתולוגית כי היא לא ממציאה סיפורים גרנדיוזיים,אבל היא ללא ספק תשדר למישהו שהיא אוהבת אותו כשהיא בעצם שונאת אותו..איך אני יכולה לעזור לה להגיע לעצמה ,להפסיק לשקר,ובעצם להירפא? היא גם צובעת את השיער לבלונד ושמה תוספות כי היאלא אוהבת את השיער שלה ..אני חושבת שזה קשור לדימוי הנמוך ..בבקשה עזרי לי לעזור לה היא בחורה עם כוחות אדירים שעשוייה להתפספס..היא כבר לא סגורה על עצמה בשום תחום..
שלום רב, יש הבדל בין עזרה של איש מקצוע, לבין זמינות ותמיכה של חברה טובה. כחברה, הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות עבורה, זה לדרבן אותה לפנות לטיפול פסיכולוגי. טיפול הוא הכתובת לעיסוק במניעים העמוקים הנחים תחת דפוסי התנהגות בעייתיים, ויצירת מרחב בטוח להתבוננות עצמית ושינוי. כחברה, יש לך תפקיד חשוב בכינון חוויה של קרבה, אינטימיות רגשית וגילוי לב, שעבור צעירה מורכבת כמוה, כלל אינה מובנת מאליה. היכולת ליצור ולשמר מערכת יחסים משמעותית עם חברה טובה, אינה שונה במהותה מהיכולת לקיים זוגיות ואינטימיות גם בהקשרים אחרים. במילים אחרות, אם היא מצליחה להיות 'היא' במחיצתך, ולהרגיש נאהבת ורצויה כמו שהיא - זה כבר הישג חשוב ומשמעותי, ואפשר להישען עליו לצורך המשך התהליך. כל הכבוד על ההתגייסות והאכפתיות. את כנראה באמת חברה טובה. :-)) בברכה ליאת
שלום, מבקשת המלצה לפסיכולוג/ית בשיטה הדיאדית באזור השרון (רצוי ממכבי ודובר/ת אנגלית) לילדה שבתקופה האחרונה שינתה את התנהגותה מילדה עדינה לילדה שמרביצה, מורדת, מתחצפת ובנוסף התחילה להתעורר מספר רב של פעמים בכל לילה. אנחנו אובדי עיצות ורוצים להגיע לפתרון. תודה.
שלום רב, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת
[email protected] אשמח לקבל המלצות על פסיכולוג/ית שעובדים בשיטה הדיאדית באזור השרון. יום טוב.
הייתי רוצה המלצה לפסיכולוג ילדים שמתמחה בבעיות ריגשיות באזור שוהם. תודה
שלום שלמה, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצה, תוכל לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת
שלום רב, בני עשה כמה פעמים ב-4 חודשים האחרונים פיפי וקקי בשרותים וקיבל על כך פרס בכל פעם. כיום, הוא שונא להחליף חיתול ואני כל הזמן אומרת לו שכאשר ילמד לעשות צרכים רק בשרותים, לא יזדקק לחיתול כלל. אני מנסה גם בכל מיני דרכים אחרות כמו "אתה ילד גדול", "תראה את החבר הזה והזה..." וכדומה. הדרבון לא עוזר שהרי כל פעם שאני שואלת אותו אם הוא רוצה לעשות בשרותים, הוא עונה שהוא רוצה בחיתול. לציין כי נולדה לו אחות לפני חודש וחצי. כיצד אני יכולה לגרום לו לרצות לעשות צרכים בשרותים ? תודה רבה מראש, ניקיטה
שלום רב, למרבה הצער (או השמחה - תלוי בנקודת המבט) אין לנו יכולת לגרום למישהו לרצות משהו בכוח. "רצונו של אדם - כבודו" כבר אמרו לפנינו, ואין לנו ברירה אלא לכבד את הרצון, גם כאשר הוא של ילד בן שנתיים וחצי! גמילה היא תהליך הנעשה באופן חד-צדדי ביוזמת ההורים, לעיתים עם מידה כזו או אחרת של נכונות או התגייסות מצד הילד. כדי שהתהליך יצליח, חשוב לוודא שקיימת בשלות מוטורית, קוגניטיבית ורגשית לתהליך. כרגע, הילד הקטן (כמעט תינוק) שלך, מתמודד עם אחות קטנה שנכנסה הביתה (מזל טוב!), והדבר האחרון שהוא רוצה עכשיו זה שיהפכו אותו בעל כורחו ל'גדול'. הוא עדיין קטן, מרגיש קטן, ומבקש את המגע הפיזי התכוף הכרוך בהחתלה או בניקיונו לאחר עשיית הצרכים. מציעה להניח לזה לזמן מה, ולהתחיל מחדש בתהליך כשתהיה מוכנות אמיתית לכך. כל חודשי הקיץ לפנייך, אפשר לחכות עוד קצת. בהצלחה ליאת
היי אני בת 30 יש לי שני ילדים קטנים בני ארבע ושלוש עברנו לגור רחוק מהאזור שהגנים שלהם נמצאים לפני חודשיים בשל פרידה מהאב זה אומר שכרגע הם חווים פרידה גם מהבית וגם מהאב אני כבר חודשיים לוקחת אותם כל יום לגן שלהם וזה מקשה עליי פיזית וכלכלית איך אני עושה את זה בצורה הכי טובה וגם האם אני פוגעת בהם ???? אשמח לתשובה ועזרה sisi תודה
שלום סיסי, באופן אישי, אני מאמינה גדולה בחשיבותה של הרווחה הנפשית של ההורה, כגורם המקדם גם את בריאותו הנפשית של הילד. ובמלים פשוטות: כשטוב ונוח להורים, טוב ונוח גם לילדיהם, ולהפך. ובכל זאת, מאחר שאנחנו נמצאים במרחק חודשיים מסוף שנת הלימודים, ומאחר שילדייך זה עתה חוו פרידה ואובדן משמעותיים, יתכן ששווה לעשות עוד מאמץ, ולאפשר להם לסיים את השנה במסגרות המוכרות, שיכולות להוות גורם הגנה חשוב מפני משבר פסיכולוגי. לכן, אם את יכולה, עדיף להמתין. אם לא, עשי כל מאמץ שהגנים החדשים יהיו אלה בהם ילדייך ימשיכו ללמוד גם בשנה הבאה, והתייחסי לחודש הראשון לאחר המעבר כאילו היה חודש ספטמבר: שבי איתם בגן החדש, השאירי אותם שם למשכי זמן קצרים בהתחלה, והעלי בהדרגה את זמן השהות שלהם בגן החדש. היעזרי בגננת החדשה כדי ליזום מפגשים חברתיים עם ילדי המקום, וכדי להקל קצת על תחושת הזרות והבדידות בגנים החדשים. אני רוצה להאמין שרגישות והתחשבות כזו מצידך תמזער את חוויית המשבר, אם תתעורר. בהצלחה רבה ליאת
שלום יש לי ילד בן 5 שהוא מכור לטלויזיה ישר שהוא קם בבקר הוא מדליק את הטלויזיה וישר שהוא חוזר מהגן הוא מדליק הוא לא נותן לנו לראות טוכניות במהלך היום הוא חושב שזה הטלויזיה הפרטית שלו וכמה שאני מנסה לנתק אותו זה לא מצליח הדרך היחידה שאני מצליחה לנתק אותו זה רק דרך משחק שאני אומרת לו בוא נשחק ביחד העניין שאין לו אחים קטנים יש לי בת בת 13 שהיא לא מעוניינת לשחק איתו יש לה את העניינים שלה כמו חברות לימודים (לא תמיד יש לי ולבעלי חשק לשחק איתו ) האמת לפעמים הוא משחק עם עצמו אך אני אגמול אותו מהטלויזיה
שלום אוריה, אני מודה לך על השאלה, כי היא מאפשרת לי להעביר מסר קטן להורים, שנראה לי חשוב. ילדים אינם 'מכורים' לטלוויזיה ומחשב סתם כך. גם הטלוויזיה וגם המחשב הם כלים ידידותיים ביותר, המספקים סוג של גרייה מהנה (לפעמים גם עם פוטנציאל מעשיר ומלמד), וכשהם נצרכים במינונים סבירים אין בהם נזק (בעיני!). כמו שאת מציינת נכון, גם הילד ה'מכור' שלך, מסכים לזוז מהמסך אם מוצעת לו פעילות חלופית מהנה איתך, עם בעלך או עם אחותו. את צודקת. לא תמיד בא לנו לשחק עם ילד בן 5, במיוחד אם אנחנו אחרי יום עבודה מעייף. ובכל זאת, האחריות לחינוכם ולפעילותם של הילדים הצעירים היא עלינו, ההורים, ואנחנו מי שאמורים לספק להם את המגוון ולהקפיד על איכויותיו. אין לי ספק שאם הילד שלך היה אוכל רק במבה או רק שוקולד, לא היית מסכימה להניח לו לאכול רק את זה, בתואנה שהוא 'מכור'. אני בטוחה שאת דואגת שבנך יאכל מזון מגוון, עשיר ובריא, גם אם לא תמיד בא לך לעמוד ולטרוח במטבח. באופן דומה, מרגע שהחלטנו להביא ילדים לעולם, לא נוכל לצפות שבגיל הרך הם יידעו להזין את עצמם מהבחינה הפסיכולוגית. עלינו להקדיש להם זמן, להימצא לצידם בשעות אחה"צ, ולעודדם לפעילויות מגוונות שיפתחו את כישוריהם הקוגניטיביים, המוטוריים והחברתיים-רגשיים. לפעמים נשחק איתם, לפעמים נצא איתם לקניות, לפעמים נספר סיפור, ולפעמים נאפשר להם בנדיבות (ובלי להציק) לראות טלוויזיה בשקט. כמו תמיד, איזון בריא הוא שם המשחק. בהצלחה ליאת
הי ליאת בבקשה תשימי לב לשאלה נוספת שכתבתי לך למטה, כהמשך למענה שנתת לי בנושא "ביקורים אצל משפחה מורחבת" תודה רבה גלית
עניתי לך למטה, גלית. נסיעה טובה :-))
שלום רב, הילד שלי בן ארבע והוא ילד מקסים ותקשורתי וחביב מאוד ,אך יש לו נטייה להיות מאוד תמים ולסמוך על כולם והרבה פעמים כשאנחנו נמצאים בפיקניק או מסעדה וכדומה הוא יכול פתאום לצאת לבד בלי לשים לב , לטייל לו בצורה חולמנית ולא לפחד כאשר הוא לא רואה אותנו בסביבה בדרך כלל לאחר שאני מוצאת אותו לאחר מספר דקות של שגעון ופחד , הוא בדרך כלל שואל מישהו ואומר שהוא מחפש את אמא שלו , זה קרה כבר מספר פעמיים והסברתי לו וכעסתי ואף הענשתי אך נראה שהוא לא מבין מה באמת הוא עשה לא בסדר ואני גם מסבירה לו לפני שאנחנו הולכים לאיזה שהוא מקום שהוא לא יכול ללכת לבד וגם אם הוא רוצה ללכת הוא צריך לבוא להגיד לי אבל משום מה הוא לא מפנים את זה , אשמח לדעת מה דעתך על זה והאם יש בעיה מסוימת שאני צריכה לטפל בה , תודה,
שלום חלי, הילד שלך מרגיש בטוח ומלא אמון בעולם, וככל ילד בן גילו הוא מופעל ע"י יצר הסקרנות הבריא וחוקר את סביבתו. בדיוק מסיבה זו, ילדים בגיל ארבע חייבים להיות *תמיד* תחת השגחה ופיקוח של מבוגר אחראי, ואין לסמוך עליהם שישמרו על עצמם. לתחושתי, מה שאת מתארת - כשלעצמו - אינו מעיד על בעיה כלשהי, ומלבד להדק את ההשגחה וההסברה, אין כרגע הרבה מה לעשות. בברכה ליאת
שלום לך ליאת. י ש לנו שלושה ילדים , אחת י"א , אחד , כתה ז', והקטנה בגן טרום חובה. עם הבן האמצעי , יש לנו לא מעט בעיות שנובעות מחוסר שביעות רצון תמידי שלו / אי יכולת לדחות סיפוקים / אינו מיישם את מטלותיו או בקשות אלמנטריות מצידנו. מכל מה שציינתי מעלה , אתן דוגמא אחת : מבקש פעם אחר פעם לקבל משהו או שניקח אותו לפעילות מסוימת , על אף שבהתחלה לא הסכמנו , הוא הצליח לשכנע אותנו כן לספק את רצונו (יכול להיות סרט/ רכישת אופניים/נעליים מיוחדות וכו') לא עוברת שנייה מאז שהוא קיבל את מבוקשו, הוא כבר עובר ל"דבר הבא" , כבר בשלב שאנחנו ברכב בדרכנו חזרה, הוא מקטר שוב על מר גורלו על העובדה שלא קנינו לו כך וכך.., אינו מעריך, צורח, משקר ומביא אותנו לאיכות חיים מאוד ירודה מפאת רמת ההתעסקות שלנו איתו ללא הפסקה. מבקשת ממך לקבל הכוונה, האם ללכת איתו לטיפול או שאנחנו (ההורים) נלך לסדנא כלשהי. תודה וחג שמח
שלום רווית, ה'אני מאמין' המקצועי שלי אומר שבמקרה של הורים וילדים, הטיפול ב"ארון החשמל" עשוי להיות יעיל הרבה יותר מהטיפול ב"מנורה". כלומר, הדרכת הורים והכוונה יעילה כוחם רב מטיפול רגשי בילד עצמו. אין בכך כדי להעמיס על ההורים את האחריות לכל בעיותיהם של הילדים. ברור שילדים יכולים להגיע לעולם עם עוצמות רגשיות גבוהות, מה שעלול להקשות מאד על ההורים להיענות להם באופן מיטבי. ובכל זאת, גם כשההורים אינם ה'בעיה', בעיני הם כמעט תמיד ה'פיתרון'. סדנת הורים יכולה להיות מועילה ומעשירה תמיד, אך הדרכת הורים קצרה וממוקדת אצל פסיכולוג ילדים מנוסה יכולה להיות זריזה יותר בהשפעתה על איכות החיים בבית. בהצלחה ליאת
שלום בני בן 6 תמיד פחד מרוח,גם שנוסעים ברכב כשפותחים חלון, מבקש מיד לסגור, בחורף האחרון יש החרפה בתגובות בחשיפה לרוח, בימים האחרונים לא רוצה לצאת החוצה, לפני כמה ימים היתה רוח חזקה, וקצת התעקשנו איתו לטייל איתנו, לא רצה לרדת מהידיים של בעלי וצווח שהוא רוצה לאוטו,הבייתה ומאז יש עוד יותר החרפה בתגובות, איך לצאת מהמצב הזה? האם טיפול קוגניטיב-התנהגותי מתאים בגיל הזה, היכן לגשת איתו? כי קשה לו וקשה לנו? תודה
שלום רב, כבר נתקלתי בעבר בפחד כזה, שחלף לאחר טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. טיפול כזה בהחלט מתאים גם לעבודה עם ילדים בגיל 6. פני לפסיכולוג ילדים קליני שמכיר גם טכניקות התנהגותיות. עד אז, נסו לא להשתעבד לחרדה, ולהציע הרגעה ברמה סבירה (נוכחות שקטה ומרגיעה, מבלי 'להשתגע' יחד איתו). למרבה המזל, אנחנו מדינה חמה, נטולת סערות, והקיץ הארוך שלפנינו יכול לסייע בהרגעת החרדה, עם או בלי טיפול. בהצלחה ליאת
התחלנו גמילה לפני שבוע רוב הזמן פיספוסים עושה פיפי על עצמו ברגע שעושה אומר אימא פיפי רטוב . לא תמיד מוכן ללכת לשירותים או לסיר רוב הזמן אני לוקחת אותו לפעמים מתנגד לפעמים לא . עשה 3 פעמים קקי בשירותים ופעמיים פיפי לא מבקש לבד בכלל . איך להמשיך מכאן האם כדאי בכלל להמשיך גמילה או להפסיק אולי עדיין לא מוכן . אחרי החג הגננת מתכננת גמילה בגן משותפת. אני קצת מבולבלת תודה מראש אימא דואגת מאוד
שלום ליאת, אני היום בת 23 אחרי צבא. אני מוצאת את עצמי כל פעם בסיטואציה אחרת מתנהלת מול דמויות המהוות עבורי ייצוג פנימי של אימי. ומערכת היחסים עם אותם אנשים בעייתית מאוד.עד תקופת היסודי תקופת ילדותי מול אימי הייתה טובה ומשגשגת, הקשר נבנה על בסיס הישגים לימודיים גבוהים והצלחות לימודיות שקיבלו הערכה, תשומת לב ויחס חיובי. במעבר לחטיבה עד היום זכיתי לשורה של השפלות, זלזול, חוסר הערכה, שהביאו לקשר מאוד בעייתי עם אימי. בעקבות זאת דימויי העצמי והערכתי העצמית נמוכה מאוד, מאז, התפתחה בי חרדה חברתית המתבטאת ביובש בגרון, דפיקות לב מואצות. מעולם לא הצלחתי לדבר מול קבוצת ילדים בביטחון מלא, חשתי בדידיות רגשית לאורך זמן. במסגרת הצבאית התנהלתי מול מפקדת (שרתתי כקצינה בצבא) שייצגה עבורי את דמות האם. ובקשר עימה אני חשה בביטחון עצמי נמוך, סוג ב' וכו'. היום אני מבינה שלא אצליח להחזיר לעצמי את דמות האם האידיאלית, ועליי להתאבל על אובדן הקשר האידיאלי עם האם. קשה לי מאוד עם זה. מה עליי לעשות? יש בי שאיפה כל פעם מחדש, לחדש את מערכת היחסים עם אימי.אנחנו יוצאות יחד למסעדות, משוחחות -היום הקשר אחר לגמרי -כניראה אימי מעריכה אותי בעקבות הישגיי הצבאיים הגעתי לתפקיד בכיר בצבא. אנא סייעי לי
שלום אורה, התיאור שלך מעיד על עבודה פנימית ומחשבה רבה שהשקעת בניסיון להבין את מה שקורה לך. אני משערת שחלק מההבנות הללו תקפות מאד. עם זאת, המשימה החשובה באמת היא ללמוד להבין ולקבל את עצמך שלא דרך מבטה הנוקב של אמך, ממקום שלם ונינוח יותר. לטעמי, מדובר באתגר לא קל, הדורש עבודה עצמית נוספת, אך גם ליווי אוהד ומתפעל א-מ-י-ת-י, מצד דמות אחרת (נכון, מטפלת) שתתקן - אולי - את החוויה שלך מול מבטם של האחרים. אני מאמינה שכשתגיעי למקום מחוזק יותר עם עצמך, תוכלי להתנהל בשלווה גם מול אמך, ולהצליח לשמור על עצמך מרודנותם של הקשיים הפסיכולוגיים שלה. בהצלחה ליאת
שלום, הבן שלי בן שלוש וחצי, גמול מטיטול במהלך היום מעל שנה, כבר זמן מה מבקש לישון עם תחתונים אבל בגלל שקם כל בוקר עם חיתול מלא החלטנו לחכות לפסח. מיום חמישי בערב ישן בלי טיטול. החלטנו לנסות בלי להעיר אותו לפיפי, אבל גילינו שכשהוא מרטיב במיטה הוא לא מתעורר וממשיך לישון. אז בעצם אין לו סיבה לקום לשירותים או להתאפק. כשאחד מאיתנו מגלה במהלך הלילה שהוא רוטב אנחנו מעירים אותו ומחליפים לו. הוא אומנם נשאר יבש במהלך הלילה אפילו 5-6 שעות, אבל בינתיים כל לילה הרטיב כפעמיים (להערכתי, כי בעצם כשאני מגלה ומחליפה לו אני לא יכולה לדעת כמה פעמים ברח לו עד עכשיו...) בעקרון אנחנו מתכננים להמשיך לנסות עד סוף החופש ולראות אם יש איזה שינוי או שיפור, השאלה אם להמשיך ככה ומה בעצם יגרום לו לנסות לקום או להתאפק אם לא מפריע לו כשבורח... או לשנות גישה ובכל זאת להעיר אותו בלילה לפיפי... או כל רעיון אחר יתקבל בברכה... תודה.
שלום לך לדעתי אין זה נכון להעיר ילד ולהחליף לו באמצע הלילה משתי סיבות: 1. אתם מפריעים לילד לישון שינה רצופה ,דבר אשר הוא זקוק לה מאוד מהרבה בחינות, הן פיזיולוגיות (הורמון הגדילה מופרש בשנת הלילה) והן רגשיות (ילד עייף הוא ילד עצבני. 2. כאשר אתם מחליפים לילד באמצע הלילה והוא קם יבש בבוקר הוא לרוב אינו זוכר את ההחלפה שהיתה בלילה והוא בטוח שהוא הצליח להיות יבש ולהתאפק כל הלילה. תנו לילד זמן ואל תפריעו לו בשנתו, הוא יהיה פחות עייף ויותר קשוב לגופו. אם נראה לכם שקצת קר- כסו אותו בשמיכה נוספת, אך אל תפריעו את שנתו. תהליך גמילת הלילה הרבה פעמים לוקח קצת יותר זמן מגמילת היום. סבלנות. המשך חג שמח אריאלה זמיר מנחת הורים
שלום רב, רוב הילדים נגמלים מטיטול הלילה מאוחר יותר בהשוואה לגמילה ביום. בלילה, המשימה היא לקרוא (מתוך שינה) את איתותי השלפוחית ולפעול בהתאם. היכולת לקרוא נכון את האותות הללו היא גם תלויית גיל, ובנכם עדיין בגיל בו ההרטבה לגיטימית. הורים שמקימים את הילד בלילה לפיפי אולי חוסכים מעצמם את הסדינים הרטובים שיש להחליף, אך אינם מקדמים את תהליך הגמילה, שכן הם משאירים את האחריות לפיפי עליהם. מרגע שהילד אחראי לתהליך, הוא נשאר קשוב יותר לעצמו - והסיכוי שישלוט על הפיפי גדול יותר. נסו לא להגדיר דד-ליין, שכן לחץ הוא הדבר האחרון שאתם צריכים כרגע. עידוד וביטחון דווקא כן. הביעו ביטחון ביכולתו להצליח בסוף, ובמקביל, נסו ללמד אותו לטפל באירוע הרטבה בכוחות עצמו. בהצלחה ליאת
שלום ליאת בנותינו בנות 5 וחצי ושנתיים וחצי. יש לנו "בעיה" שנמשכת לאורך זמן והיא ביקורים אצל משפחתי- כולל סבא וסבתא ודודים כלומר אחיי או אחיותיי. ראוי לציין כי אימו של בעלי גרה בחו"ל והמשפחה הקרובה היחדיה היא משפחתי.אנו גרים רחוק ממשפחתי, ולא מתראים עמם מדיח שבוע שבועיים אלא לפחות חודש מביקור לביקור. עד לאחרונה כאשר היינו מבקרים שם, בעיקר הגדולה, שהיא עם מזג ש"מתחמם לאט" היה לה קושי לבוא לסבתא לתת לה נשיקה, או לסבא. תמיד היה ניסיון להתקרב אליה מצידם, ועל פי רוב היא נמנעת, שקטה, מתקשה להתקרב. עם אחי זה קשה עוד יותר כי הוא היה ניגש אליה בלי להיות קשוב לקצב שלה, מרים אותה וגורם לה לבכות.. הסתרתי למשפחה שכדי לאפשר לה להפתח כדאי שייתנו לה זמן וזה יבוא ממנה, לא לכפות עצמם עליה אך עדיין הם מאוד מתוסכלים. הבת השניה, עם מזג הרבה יותר נמרץ, מתחברת לזולת הרבה יותר מהר, היה פחות קושי בביקורים. היתה נותנת לחבק ולנשק. לאחרונה, וזה מה שקשה לנו, שתיהן, ונראה לי שהקטנה מחקה את אחותה, נצמדות אליי לרגל, פיזית, והולכות אחריי כצל לפחות במשך החלק הראשון של הביקור. אני צריכה להתפנות לבני משפחתי, להתעניין בהם, לשמחו איתם על המפגש, ובו בזמן לשחרר את הרגל שלי... מיותר לציין שאני מתוסכלת מזה, ואם לא די בכך אני שומעת מהמשפחה שקשה להם לראות אותי כך, לא מתפנה עד הסוף, לא מצליחה להנות מהביקור עד הסוף, ושעליי לעשות משהו עם זה.אני יודעת שהם צודקים ואולי אפילו הם מאוכזבים. אגב זה פחות קריטי לי, אכזבתם, מה שיותר חשוב לי זה איך לעזור להן פשוט להניח לי ולבטוח בדמויות המשפחתיות. אי אפשר לומר שהן לא מכירות את אחיי, ואחיי מאוד לבביים כלפיהם. אציין גם שאני ממשפחה גדולה, עם אופי שמחבק, נוגע ,נוכח בהבעת רגשות, וכאשר בנותי לא מאפשרות את המגע הזה איתן, בניגוד ליתר הנכדים, זה קשה. אשמח לעצתך חג שמח
שלום גלית, נראה שאת מבינה היטב את הצרכים של בנותייך, ומכירה בכך שיש להן תיאבון חברתי-משפחתי חלש, וקצב התחברות איטי יותר מהנהוג במשפחת המקור שלך. כדי שהבנות יוכלו ליהנות מהיחד המשפחתי והחמימות המופגנת, הן צריכות לחוש בטוחות מפני חדירה פתאומית למרחב שלהן, ולוודא שמתייחסים בכבוד לגופן, לרצונן ולאישיותן העצורה. בני משפחתך הם אלה שיצטרכו להרוויח את האמון הזה, ולהתאמץ בריסון הדחף להרים, לחבק או לנשק. אמרי לבנותייך שהן יכולות להתנהג אצל סבא וסבתא כמו שנוח להן, ושאת מבטיחה לשמור עליהם בנוכחותך הקרובה מפני קרבת-יתר. כאשר הן יאמינו לך ויבטחו בך, ההיצמדות למכנסיים שלך תתרופף מעט. עד אז, אני מציעה להמשיך ולהסביר את הרציונל הזה לבני משפחתך, ולעזור להם לפרש את ההתנהגות של הבנות כקושי אמיתי, ולא כדחייה אותם. מאמינה שזה יעבור בסופו של דבר. חג שמח ליאת
הי ליאת תודה רבה על המענה המדויק. נראה שקלטת את הדינמיקה המשפחתית מבלי להכיר את המשפחה.. אגב צרכים של בנות, רציתי להתייעץ גם לגבי חופשה שלי. מאז שהבנות נולדו לא לקחתי לעצמי אף פעם חופשה. כל החופשות הן משותפות .לאחרונה אני בעומס רציני ובן זוגי שיקף לי שנראה לו שאני רציכה זמן לעצמי אפילו כמה ימים. בדיוק נפגשתי עם חברה שהציעה לי לטוס עמה לחו"ל בעוד כחודש וחצי, לארבעה וחצי ימים. בעלי יישאר עם הבנות בבית ויטפל בהן. בנוסף לכך, כפי שכתבתי במייל קודם, מאחר ואימו של בעלי גרה בחו"ל והיא אשה חולנית, עליו לנסוע אחת לכמה חודשים לבקרה ולעזור לה. בעוד כשבוע הוא צפוי לנסוע לסייע לה בבדיקות רפואיות ולשוב כעבור 4 ימים, ואני אהיה עם הבנות. מצד אחד, הבנות מכירות את הרוטינה של נסיעת בעלי לאימו, אך מצד שני אני חושבת על כך שהנסיעות יהיו בהפרש של חודש וחצי אחת מהשניה, אף שכל פעם, מישהו מאיתנו נשאר איתן. האם נראה לך נכון לעשות כזה מהלך? לנו ברור שלגבי בעלי, זו המציאות שהוא,ואנו, חיים בה, ועלינו להתארגן סביבה (אימו לא יכולה להגיע אלינו בשל הבעיות הרפואיות). בתודה גלית
שלום רב ליאת, הייתי רוצה להתייעץ איתך לגבי בעיה ממושכת במשפחה הגרעינית שלי. בבית, 3 ילדים (אח נפטר לפני שנה וחצי), אני נשואה והשניים האחרים גרים בבית- אחות בת 27 ואח בן 22. הבעיה המרכזית (או הבוערת ביותר כרגע) היא עם אחותי. במשך כמה שנים היא אוכלת ארוחה אחת ביום, בשעות הערב (עד אז היא לא רעבה), מאוד מאוד בררנית באוכל (לדוגמא, אם יהיה קצת יותר שמן ממה שמוכנה או שהמזון יהיה מבושל מידי או יתבשל מוקדם מידי או שתמצא שערה בסלט), לא תסכים לאכול אפילו במחיר של עוד יממה ללא אוכל). היא מאוד רזה ונראית די חולה. ברור לכולנו שיש כאן הפרעת אכילה, אך היות והיא מתפקדת (עובדת ומצליחה בעבודתה) אנחנו "נחים על זרי הדפנה" ומשכנעים את עצמנו שאולי היא בעצם בסדר (מבחינה רפואית, בדיקות הדם שלה תקינות, מקבלת מחזור, סבלה מספר רב של פעמים מחיידק בקיבה). חשוב לי להוסיף שהבעיה איתה אינה נגמרת כאן- בעקבות כל העניין שלה עם האוכל והחולשה הכללית ממנה היא סובלת בסוף יום העבודה, הוריי כל הזמן סביבה, משתדלים להכין לה לאכול כשמגיעה מהעבודה ובכל זאת התלונות שלה לא פוסקות. אדרבה, היא מרשה לעצמה לדבר אליהם בזלזול, להשפיל ולקלל אותם במילים שהדף אינו סופג. אינני מסוגלת אפילו לפרט את הרגעים בהם היא משתלחת בהוריי. בכ"ז אני כותבת דווקא היום מאחר ובהתקף האחרון שלה (שהוצת בעקבות כך שאמי נכנסה לחדרה וניקתה אותו, כן זו האמת) היא פשוט התחילה לצרוח, ולבכות, ולקלל ולאיים ואמרה שהיא עומדת למות, שכואב לה הלב ועוד דברים מפחידים בסגנון הזה. אני כותבת את הדברים ומזדעזעת מחדש. מצד אחד אני מאוד כועסת עליה על התנהגותה, מצד שני אני דואגת לה מאוד! אשמח לשמוע את דעתך. האם זו אנורקסיה? והאם יש הפרעה שיכולה להסביר התקפי שגעון מהסוג הזה? תודה מקרב לב.
שלום רב, כמובן שלא אוכל לתת אבחנות דרך פורום באינטרנט, הגם שביני לביני אוכל להעלות השערות. נדמה לי שלא מוכרחים להיות אנשי מקצוע כדי להבין שקיימת מצוקה גדולה, בעיה בוויסות הרגשי (התפרצויות חסרות פרופורציה), ואולי גם התמודדות עם חוויה של נחדרות וחוסר גבולות בבית. אני שותפה לדאגה שלך, וממליצה מאד על פניה לעזרתו של גורם מקצועי, שיוכל להעריך את מצבה ולהציע טיפול הולם. ממליצה לשקול מטפל המתמחה בגישה הדיאלקטית-התנהגותית (DBT), המתמקדת בסוגיות של וויסות רגשי ושליטה עצמית, מניעת פגיעה עצמית, עמידות במצוקה ושיפור מיומנויות של תקשורת בינאישית. בהצלחה ליאת
הי ליאת, בתי בת שנתיים. התחלנו בתהליך גמילה מטיטולים לפני כשבוע. כרגע אני מזכירה או לוקחת אותה לפיפי, אך עדיין לא קרה שביקשה לבדה. בדרכ אני שואלת אם צריכה או לוקחת אותה לשירותים. כשאני שואלת אותה היא תמיד אומרת שאין לה ואז כעבור מספר דקות עושה במכנסיים. כשאני לוקחת אותה כמעט תמיד יוצא לה. מה עלי לומר לה כאשר היא מפספסת? האם לחכות שתבקש או תלך מיוזמתה? והאם את ממליצה על מתן מדבקה בכל פעם שמצליחה? באותו נושא, מאז שהורדנו את הטיטול לא עשתה קקי בשירותים/ סיר- בפעמים הראשונות חיכתה ועשתה כשהיתה עם טיטול (לאחר מנוחת צהריים או בבוקר) ואתמול עשתה במכנסיים. שאלנו אותה אם רוצה לגשת לסיר והיא סרבה. מהי התגובה ההולמת והמעודדת לדעתך? תודה, חג שמח ופורח.
תלמיד כיתה י, לאחרונה מרבה להעדר. בשיחה עימו סיפר על קשיים כלכליים רבים בבית. אם חד הורית ומפרנסת יחידה. האם השנה לא משתפת פעולה עם בית הספר -לא מגיעה לפגישות לקבל תעודה. התלמיד מגלה סימנים לאי ריכוז, חוסר מוטיבציה. במבחנים יש לו בלאק אאוט, הופנה לאיבחון אך בשל קשיים כלכלים לא ניתן לעשותו. התלמיד לא מתעמל, נראה חסר כוחות. במהותו ילד טוב. רוצה ללמוד אך לא מצליח. איך אוכל לסייע לו?
שלום לך, תוכלי להפנותו ל'ניצן', שם ניתן לעבור אבחון במחירים שווים לכל נפש. הסבירי לנער ואמו שאבחון יכול לאתר ביעילות את נקודות העוצמה שלו כמו גם את הקשיים, ולסייע בהתאמת העזרה הרלוונטית לו. באופן אישי, אני מאמינה שהורה הנמנע משיתוף פעולה עם המערכת הוא הורה שחווה ביקורת, שיפוטיות או האשמות, ומרגיש (אולי) שאין לו בן ברית במערכת. כאשר נוספים על כך קשיים אמיתיים כמו קושי כלכלי או נסיבות משפחתיות בעייתיות, ההורה עלול להגיע לאי-ספיקה, עד כדי הזנחת צרכיו האמיתיים של הילד. כמחנכת הכיתה, יש לך יכולת להשפיע על אופי התקשורת בין ביה"ס למשפחתו של התלמיד, ולקדם הידברות נעימה, מכבדת ולא שיפוטית. לפעמים חיזור עדין ולא אגרסיבי, יכול להגיע לתוצאות טובות. לפעמים, כשהמצב מדאיג באמת, יש טעם לערב גורמי טיפול נוספים, כמו פסיכולוג או עו"ס מרשויות הרווחה. כמורה, חשוב שתזכרי שבמציאות חיים אכזרית, כל מבוגר סמכותי וידידותי יכול לשמש עבור הילד קרש הצלה ממשי, מישהו עליו אפשר לסמוך ולהישען, ובעזרתו ניתן להיחלץ מחוויה של ייאוש וחוסר תקווה. תושבת שתצליחי? חג שמח ליאת
שלום, מסכימה מאוד עם ליאת! כיון שהתמונה עשויה להיות מורכבת (הפרעת קשב? לקות למידה? גורמים משפחתיים או סביבתיים שמעורבים? משבר כלשהו..?) לפעמים קשה לדעת לאיזה גורם אבחוני/אחר לפנות, הולכים לאיבוד ומוותרים. יתכן שכדאי להמליץ למשפחה להתקשר ולהתייעץ טלפונית עם יועצי עמותת ניצן. גם לפני קביעה או בירור על ראיון. שיחה טלפונית אינה כרוכה בתשלום וניתן לברר באופן מקיף יותר את הכיוונים אותם כדאי לבדוק. יתכן שהמשפחה תוזמן למפגש התייעצות, פנים אל פנים, או תונחה לאן לפנות הלאה. להערכתי, ניצן עובדים בהסדר עם קופות החולים, ובמקרים מיוחדים ניתן גם להגיש בקשה לקבלת מלגה לאבחון/הוראה מתקנת. לא מנסה לייחצן את ניצן :-) אבל כיוון ראשוני של התייעצות יכול אולי לעבוד טוב. כמובן- שקודם כל חשוב להצליח להגיע לאם, לעורר את אמונה, ולעודדה ליצור קשר ולחפש אפשרויות שיעלו בקנה אחד עם המגבלות הכלכליות של המשפחה כרגע. לפעמים ממהרים להרים ידיים כשמשהו קטן נתקע, לכן הייתי מציעה לך להשאר בקשר.. לא להתעניין "מה קורה עם זה" באופן פולשני, אלא להזכיר מידי פעם שהדלת שלך נשארת פתוחה כדי לבדוק יחד אפשרויות אחרות, אם האופציה של ניצן לא תצלח. כך הכדור, הכבוד והאחריות נשארים במגרש של המשפחה.. חפשי את ניצן ארצי בת"א, בסניף רח' המסגר. בהצלחה, לילך
שלום ליאת, רציתי להיוועץ עימך על אודות תלמיד שהחל לימודיו בבית סיפרינו בכיתה י השנה בעקבות מגמה טכנולוגית מובחרת. התלמיד הציג אבחון פסיכודידקטי המתאר את הרקע הכללי: התפתחות מוטורית תקינה, התפתחות שפתית מעט מאוחרת-דיבור שוטף בגיל 3. בגן ולפני העלייה לכיתה א טופל ע"י קלינאית תקשורת ומרפאה בעיסוק במשך כשנה וחצי. בגן נצפתה איטיות בפעילות מוטורית. באיבחון דידקטי שעבר בכיתה ח נצפו קשיים בשליפה ובשיום, אמפולסיביות, אסוציאטיביות, קשיי התארגנות, קשיי קשב וריכוז וקשיים בדיוק גראפומוטורי, רמת קריאות הכתב נמוכה והתעייפות של היד בזמן כתיבה. השנה דווח ע"י מורים מקצועיים כי קיים פער בין הבעתו בכתב להבעתו בע"פ. רמתו השכלית מעולה (122). ללא פערים בין המילולי לביצועי. בתחום הרגשי-התייחסותו לבית הספר וללמידה היא חיובית, מעריך את יכולותיו כטובות בעל מוטיבציה לימודית גבוהה, מבין את חשיבות הלימודים והשפעתה על עתידו. ממבחנים השלכתיים עולה כי קיימים סימנים של חוסר ביטחון עצמי, צורך חזק להצליח ופחד להיכשל שהם גורמים לתחושת הלחץ ולצורך בזמן נוסף להתארגנות. תיפקודו השנה בעייתי: במגמה בה הוא לומד יש צורך בדיוק ובשליטה גראפומוטורית, הוא מתקשה מאוד בשרטוטים וברישומים ולכן עולה שאלה גדולה לגבי התאמתו למגמה. בחינת בגרות במקצוע הזה לא ניתן לעשות בע"פ, ולכן קיימת סבירות גבוהה כי לא יעבור אותה או לפחות יגיע לציון גבולי. למעשה גם ביתר המגמות ישנו קושי כיוון שהוא עדיין יתקשה בכתיבה- רמת קריאות כתב נמוכה ובבחינות בע"פ הוא אסוציאטיבי, ולא ממוקד. בנוסף לקשיי קשב וריכוז. בשיחתי עם האם היא סיפרה כי ביסודי טופל שנה ברייטלין שלא עשה לו טוב, וכשהתבקשה לחזור שוב על הבדיקה הביעה התנגדות בטענה שאין הדבר יעיל. כמו כן הוצע טיפול רגשי בשל קשיים בהיבטים הרגשיים שהועלו באיבחון, והאם התנגדה משום שהפסיכולוג המאבחן לא המליץ על כך בהמלצות. אני חשה שקשה להתנהל מול אם מתנגדת ובנה אשר הולך בעקבותיה ולמעשה עולה שאלה לגבי התאמתו למגמה. מה דעתך?
שלום רב, עפ"י האבחון - אם הבנתי אותך נכון - רמת המשכל שלו מעולה, והתפקוד שלו הומוגני למדי, ללא פערים מיוחדים בין תת-התחומים השונים (כולל הביצועיים-מוטוריים שלא הנמיכו את תפקודו הכולל). המשמעות של הדברים היא שקיימות אצלו מיומנויות מפצות, שמאפשרות לו לתפקד היטב למרות המגבלות הגרפומוטוריות. שאלת ההתאמה למגמה הטכנולוגית צריכה הייתה להיבחן בטרם נכנס אליה. כיום אנחנו כבר יודעים לעקוף לקויות למידה ספציפיות עם ההתאמות הנכונות, ולא הייתי ממהרת לוותר על נער מוכשר רק בגלל מגבלות טכניות או בעיות מוטיבציוניות חולפות. התנגדות של הורים לטיפול רגשי או תרופתי יכולה להרגיז מאד, במיוחד כשהמערכת 'מתעייפת' ןמתייאשת, אך זו המציאות: ההורה הוא הפוסק בעניין זה, ואין טעם להילחם בו. יש לכבד את ההתנגדות, ולחשוב יחד עם ההורים והילד מה יוכל לסייע להם להשאיר את הילד במגמה ולהגביר את סיכויי ההצלחה שלו. להערכתי, קשה לעודד ילד למאמץ והשקעה מתוך עמדה המשדרת ספקות עמוקים ביכולתו להצליח. חשוב ליידע את הילד והוריו לגבי דרישות המגמה ולגבי אופי ההקלות שהמערכת מסוגלת לאפשר, ולקבל את ההחלטות יחד לאור ביצועיו של הנער כפי שיוערכו בסוף השנה. כרגע, הייתי עושה הכל כדי לעודדו וכדי לזמן לו חוויה של הצלחה, גם אם צנועה או חלקית. אחרי הכל, לא נוכל להשאיר בכיתות התיכוניות רק ילדים מבריקים ומצטיינים. מקווה שתצליחי לרכך את המערכת, ולאפשר לנער הזה הזדמנות אמיתית להצלחה. כדאי לזכור שילדים עם לקויות למידה וקשיי קשב עושים לעיתים את הבלתי ייאמן, ונאבקים שנים ארוכות להישאר בתלם כמו יתר חבריהם. להתרשמותי, לא תמיד הם זוכים להערכה מספיקה על כך, במיוחד במסגרות 'יוקרתיות', המחשיבות מאד סטטיסטיקות של הצלחה. יש לך תפקיד חשוב כאן, אני יודעת, ומקווה שתצליחי בו. חג שמח ליאת
מאוד מאוד מסכימה עם ליאת. הנער שאת מתארת נשמע מוכשר, בעלי יכולת ובעל מוטיבציה. לא עניין של מה בכך בגילאים האלה. לגמרי לא נשמע לי שלקות הלמידה שלו צריכה להוות מכשול, ובפרט אם תחום הלמידה טכנולוגי. הנושא של טכנולוגיות מסייעות הוא תחום שמאוד מאוד מתפתח בשנים/עשור האחרון וגם מאוד מקובל על מערכת החינוך. אני משוכנעת שאפשר למצוא פתרונות טכנולוגיים לקשיים הגרפו-מוטוריים. בין אם מדובר בתוכנות שרטוט, בשימוש במעבד תמלילים בבחינות ובכיתה, בלוח כתיבה אלקטרוני (שמאפשר למחוק בקלות חלקים מהשרטוט מבלי למחוק הכל ולהתחיל מהתחלה), בתוכנות ליצירת תרשימי זרימה, תוכנות לניהול זמן ותזכורות... יש היום מהכל. אני משוכנעת שיש מהנדסים ואדריכלים מוכשרים שהם גם דיסגרפים! ממליצה להתחיל לחפש את הפתרון שיקל על התלמיד ככל הניתן. כדי לרכוש את אמון הילד והמשפחה, ובפרט כדי לעורר אותו להיות אקטיבי בחיפוש הפתרון, אני מציאה לשתף אותם. לבדוק אילו פתרונות את מכירה, לחשוב על אנשי מקצוע מתאימים שיוכלו למצוא פתרונות נוספים, להציג בפניהם מה מצאת, לשלוח את המשפחה לחשוב על פתרונות נוספים, ואז פשוט להתנסות. לנסות פתרון טכנולוגי אחד, לבדוק עד כמה הוא מקל. כן - כן, לא- מנסים משהו אחר. מנסיוני, תלמידים שיודעים להגדיר ולהמשיג את הקושי שלהם ויודעים כיצד לחפש ולחשוב על פתרונות יצירתיים וללכת עליהם, הופכים להיות סטודנטים בהמשך, הרבה פחות מתוסכלים ורוויי כשלונות והרבה יותר פתוחים ללמוד, להתנסות, הרבה יותר עצמאיים בלמידה שלהם, ועם תחושת מסוגלות עצמית שמניעה אותם הלאה וקדימה- להגשים רצונות, שאיפות ומאווים. יתכן שאוכל לבדוק עם אנשי מקצוע בתחום אילו פתרונות מוכרים להם.. אם תרצי, כתבי לי מהן דרישות המגמה מבחינת שרטוט/כתיבה או כל נושא אחר שעלול להוות קושי. אבדוק ואשוב אליך. לילך
התלמידה העלתה בפניי כי היא מרגישה שיש לה בעיה חברתית בכיתה וכי היא אינה מרגישה שיש לה חברה עליה היא יכולה לסמוך בכיתה. הבעיה מעיבה על רצונה להישאר בכיתה למרות שהיא מודעת לנקודות האור בכיתה. היא ניסתה בדרכים שונות לצור מספר חברויות אך התאכזבה. ביסודי היו לה חברות רבות, בכיתות ז-ח לא היו לה חברות ובכיתה ט הייתה מקובלת מאוד והשתייכה לקבוצות חברתיות רבות. השנה במעבר לכיתה י וזהו מעבר לבית ספר חדש עבורה שבו בחרה ללמוד מקצוע טכנולוגי בנוסף לבגרויות. בשיחה עם האמא של התלמידה נראה כי האם לוחצת עליה שתישאר ללמוד בבית הספר . התלמידה מאוכזבת מאימה שמקלה ראש בעניין החברתי. בהמשך סיפרה התלמידה כי היא כבר איננה מייחסת חשיבות למעלות של בית הספר: דברים שבעבר מצאו חן בעיניה היום חסרי חשיבות: המקצוע הטכנולוגי כבר לא נחשק כמו אז, והעתיד בחיל האוויר כבר לא קורץ לה אלא מקשה עליה. התלמידה מספרת כי בבית היא כבר לא יוצאת עם חברות -רוב אחר הצהריים היא בחדרה שקועה במחשבות על מר מצבה החברתי, היא מתפרצת בבכי לעיתים קרובות בביתה, מסתגרת בחדרה ורע לה מאוד. העניין החברתי חשוב לה מאוד משום שהיא מעידה על עצמה שהיא טיפוס חברתי מאוד ומלאת שימחת חיים. למעשה בכיתה התלמידה גם מעידה כי התלמידים בכיתה שואלים אותה מה קרה לה ומדוע היא עצובה. העניין מסתבך יותר כי התלמידה מספרת כי התלמידים בכיתה אינם באמת לדעתה מעוניינם בקשר אמיתי ורציף. לדבריה החברויות שם אינן אמיתיות אלא למראית עין. רגע אחד החברה שאיתה משוחחת איתה ומגלה קשרי גומלין, ולמחרת החברה שבה לחברתה האחרת. התלמידה סיפרה כי עברה על כל התלמידים בכיתה וניסתה לצור קשרים חברתיים את שוב ושוב מאוכזבת. עוד מספרת כי לדבריה האווירה בכיתה לא נעימה לה, ההרכב של רוסים רבים לדבריה בעלי גינונים שאינם מוצאים חן בעיניה: לדבריה החברות שבכיתה שותות ומעשנות והיא איננה כזאת. התלמידה מחפשת חברה טובה ולא למראית עין. לדבריה היא מאוד רוצה לחזור למקיף ממנו היא באה, שם הייתה מוצפת חברות, והיא מאוד רוצה לחזור לשם. מה לדעת כדאי שאייעץ לה?
שלום רב, קשה לייעץ לך מרחוק בנושא זה, שכן למרות המידע המפורט שמסרת, מרבית הרקע שלה חסר. לתחושתי, קיימת אצלה נטייה לפרש מצבים חברתיים כרודפניים, כוזבים ומאכזבים, והפרשנות הזו מכתיבה את עמדתה ביחס לביה"ס ולתלמידי כיתתה. אם מהבחינה הטכנית אין מניעה להעבירה לביה"ס הקודם, לא הייתי מתעקשת. עם זאת, עמדתי הבסיסית (שהיא גם מגובה מחקרית) אומרת שבעיות חברתיות אינן נפתרות אוטומטיות מעצם המעבר למסגרת אחרת. הטענות שלה, המופנות באופן בלתי מובחן כלפי כל ילדי ביה"ס, משאירות ניחוח של בעיה דווקא אצלה, ורצוי להתייחס לכך כחלק ממערך השיקולים של בעד ונגד העברתה לבי"ס אחר. בברכה ליאת
שלום, בתי בת ה-11 מתקשה להירדם בלילה. הנושא החמיר לאחרונה ובשבועות האחרונים היא לא מסוגלת להירדם אלא אם כן אחד מאיתנו, ההורים, שוכב לידה. חשוב לי לציין שחדרה נמצא בקומה נפרדת אך ישנה בחדר עם אחותה הצעירה ממנה בשנתיים. ניסינו למצוא אינספור פתרונות: עם טלוויזיה, עם דובי, עם אור אך ללא הואיל. במידה ואני חוזרת למיטתי לאחר שנרדמה היא מתעוררת לאחר זמן מה ומגיעה לחדרנו. ניסיתי לשוחח עמה על מנת להבין מה גורם לבעיית השינה אך היא לא מסוגלת לשים את האצבע על הבעיה למעט שהיא מפחדת. מה ניתן לעשות כדי לעזור לה ולנו?
שלום ליאת, מאחר שמדובר בהתנהגות חריגה לגיל 11, ובחרדה עקשנית וחריפה, נראה לי שראוי להתייעץ בעניין עם פסיכולוג ילדים קליני. אני מאמינה שיש בחרדה שלה מרכיב 'תקשורתי' (אמצעי לקבל מכם התייחסות והקשבה 'סולו', או אולי לפעול בשירות צרכים של מישהו אחר בבית), ונדמה לי שהתערבות מקצועית יכולה לקצר את התהליך מאד. באופן כללי, ממליצה לכם להישאר קשובים ואמפתיים לחרדה שלה, אך לעשות זאת מבלי להשתעבד לחרדה ומבלי לוותר על איכות החיים שלכם וגבולות המרחב האישי שלכם. פנו להתייעצות. חג שמח ליאת
ליאת שלום, בני בן השלוש וחצי (יש לנו עוד בת בת 6 וחצי)מרבה לבכות כשהוא לא מקבל משהו שהוא רוצה, או לדבר בתוקפנות אלינו ההורים או לקרובי משפחה שנוכחים במקום (אם הם אלו שלא נתנו/הרשו לו משהו שהוא רצה). בשעת כעס הוא יכול להשתמש במילים "חצוף", או להגיד שהוא רוצה הורים אחרים (זה התחיל מאז ששמע פעם אחת לפני כחודשיים את הסיפור "מעשה באפרוח שחיפש אם אחרת"- ומאז הפסקנו עם הסיפור הזה...).חשוב לציין שאנחנו לא "נכנעים" לבכי שלו. לעיתים אנחנו לא מתייחסים בכלל ולעיתים אנחנו שולחים אותו לחדר כדי להירגע/ לחשוב על מעשיו, ולאחר כמה דקות רק כשהוא נרגע לגמרי הוא יוצא מהחדר. כשהוא יוצא מהחדר הוא בד"כ מבקש סליחה (והוא יודע ומבין על מה) או שלעיתים אני מסבירה לו שוב את כללי ההתנהגות הראויים ושאנחנו מצפים ממנו "להיות יותר בוגר". אני חייבת לציין שהוא התבגר מאוד בחודשים האחרונים ואני רואה שינוי בהתנהגותו, אך עדיין לא מספיק... מה כדאי לעשות? תודה רבה קרן
שלום קרן, ראשית, נדמה לי שאתם מפסידים מההחלטה להפסיק לספר את סיפורו המקסים של לוין קיפניס על האפרוח שהלך לחפש לו אמא אחרת, שכן ספרות ילדים טובה נוגעת בצורה מדויקת בעולמו של הילד ובתכנים הרלוונטיים לשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא. סיפור זה הפך לקלאסיקה בהיותו מאפשר לילד להזדהות עם האפרוח הקטן הכועס על אמו, וחבל שאתם בוחרים להרחיק דווקא תוכן רלוונטי כל כך. משהו נוסף בעניין הצבת גבולות נאותה. כאשר את שולחת ילד בן שלוש לחדרו "כדי לחשוב" על מה שעשה לא לגמרי ברור לי (ובוודאי לא לילד כה קטן) מה הוא אמור לעשות עם זה. אז הוא חשב... ומה אז? גם בקשת הסליחה אינה משקפת בגיל שלוש ואפילו ארבע או חמש חרטה אמתית או הבנה מוסרית בשלה. אדרבא, הילד שלך למד שבאמצעות "מילת הקסם" כל מעשי השטות שעשה קודם לכן נמחקים כלא היו, ואין בכך כדי להרתיע אותו באמת מלהמשיך ולפעול בתוקפנות. כדי שהילד שלך יבין באמת שלא כדאי לו לפעול באלימות, בחוצפה, ובחוסר כבוד כלפיכם, חשוב לייצר סנקציה מידית וטבעית ככל האפשר אשר תהווה הרתעה אמתית. לשבת בחדר ולחשוב זה לא ממש מחיר על התנהגות לא נאותה. כדי ללמוד דרכים יעילות להצבת גבולות נכונה ממליצה על הדרכת הורים קצרה שיכולה לחסוך הרבה עוגמת נפש ותסכולים מכולכם. את כמובן מוזמנת לקרוא שפע של התייחסויות לנושא זה בדפי הפורום הקודמים. חג שמח, ליאת
היי ליאת,יש לי ילדה בת 4 עוד מעט וכבר גמולה מחיתול כשנה וחצי. תהליך הגמילה מהחיתול(בגלל הקקי) היה ארוך ומאז עברנו כ 5 פעמים "משבר" של עצירות נוראית שהיא סבלה מאוד והיציאה הייתה מאוד קשה עם ההתערבות שלנו בעזרת שמן פארפין ומשלשלים.אני אציין כי הבעיה החמירה בגלל האח שנולד והיום היינו בן שנה וחצי.בד"כ היא עושה בגן ללא בעיות אבל אחת לתקופה כנראה כשהיא מרגישה משהו(מאוד רגישה) קורה המקרה הנ"ל.היא בד"כ עושה בשירותים ושמתי לב שבבית כמעט ולא עושה...לפני כשבוע היא חוותה את העצירות שוב ובכתה חצי שעה עד שזה השתחרר ומאז היא מסרבת להיכנס לשירותים.אתמול היא פנתה אליי ואמרה לי אמא זה לא נורא לעשות קקי בתחתונים אבל עדיין ללא תוצאה...אני מרגישה חסרת אונים ולא יודעת כבר איך לפעול איתה אציין כי היא ילדה מאוד עקשנית!!!! אשמח לקבל תשובתך המקצועית
שלום לך, יש ילדים שבעקבות חוויה של עצירות קשה ומכאיבה, עוצרים את הקקי, מתוך תקווה להימנע מהכאב, ובדרך זו רק מקשים עוד יותר על התהליך. מתוך אירוע בודד נולדת עצירות כרונית, שעלולה באופן מעגלי גם לגרום לצואה קשה וגם להיחלשות של שרירי הסגור. הסכנה במקרה כזה היא דליפה של צואה באופן לא נשלט, מתחים בבית ופגיעה בדימוי העצמי של הילד. כדי לא להגיע למצב הזה, אני מציעה להגיע לרופא הילדים ולבקש ממנו חומר לריכוך הצואה. בשונה מחוקנים ונרות, יש בכך כדי למנוע מראש את מה שהפעולות החודרניות הללו באות לפתור. במקביל, אני מציעה להקפיד על תזונה עתירת סיבים. לצד כל הפעולות החיוניות הללו, בעיני, מוטב להימנע מעיסוק רב מדי בנושא, כדי לאפשר לטבע לעשות את שלו, ולא להפוך את הקקי לזירת מאבק או תסכול. אחרי הכל, עצירויות מתרחשות מדי פעם, ואם לא עושים מהן עניין גדול, הן חולפות ללא נזק. בברכה ליאת
שלום ... איני יודע מהיכן אתחיל - אבל אנסה בכל זאת .... , לפני כשנתיים בערך נולד עולל מדהים שהוביל את אישתי לדכאונות שלאחר לידה , אישתי ומשפחה די "כפו" עליי מעבר לצפון הארץ כדי להיות קרוב לידם ולעזוב בעצם את הפרנסה ואת העסק שטיפחתי במשך 4 שנים ( חשבתי שאוכל להסתדר ולנהל מרחוק ..) , בפועל במעבר לצפון הפסדנו סכום כסף של כ-רבע מיליון שקל והחלטנו לחזור חזרה למרכז ולנסות להשתקם . בפועל במרכז עלינו על הדרך הנכונה אך אישתי המשיכה עם הדכואונות וחיפשה לפתור את הכל בתוך דקות ... , המשפחה של אישתי פשוט באו ולקחו אותה ואת הילד ואנחנו כרגע בדיונים לגבי האם להתגרש ו/או להמשיך לחיות יחדיו חלק מהשבוע -כל זאת כי המשפחה של אישתי מוכנה לעזור (!) רק אם היא תהיה בצפון . כמו כן וחשוב מאוד אישתי החליטה באופן חד צידי לעזוב את הבית , לעבור לצפון ולרשום את הילד לגן ילדים חדש ( מה שאומר שהיא לא מתכננת לחזור בזמן הקרוב ) ואני ממש לא מסכים לזה .. , האם מעבר גנים ( והילד היה בגן עד עכשיו ) יכול לפגוע בו ? האם לראות את האבא רק בסופי שבוע ביחד עם האמא יכול לפגוע בו ? ובכלל מה כדאי לעשות בעניין הילד וגני הילדים והסדרי הראייה ??
שלום רועי, השאלה שלך מורכבת, ומתייחסת למערך שלם של החלטות. גם אני, כמוך, חושבת שהבעיה של אשתך אינה "גיאוגרפית", ומחייבת טיפול שיכוון לאויב הנכון (הדיכאון). עם זאת, במצבים כה שבריריים, כל מעגלי התמיכה הזמינים הופכים לנכס ממשי, וכדאי להשתמש בהם. נדמה לי שהמעבר של הילדים, גם אם יהיה כרוך במשברון זמני (רוב הילדים מסתגלים היטב למעברים), עדיף על פני חיים עם אמא דכאונית לאורך זמן. אם אתה אוהב את ילדיך, דאג שאמם תהיה מאושרת. כולמו מכירים זוגות שמצליחים לחיות לזמן מה במרחק בשל תביעות פרנסה, אך יש גם זוגות שעלולים לשלם על כך מחיר קריטי. השאלה אם תשרדו את זה תלויה במידה רבה בעוצמתה של הזוגיות שלכם עוד קודם לדיכאון, וביכולת שלכם לעשות פשרות ולהתגמש. זה אתגר לא פשוט, ואני מציעה לכם להיעזר במטפל זוגי כדי לקבל את ההחלטות בצורה שקולה ואחראית, תוך לקיחה בחשבון של כל ההשלכות לטווח הקצר והארוך. בהצלחה ליאת
שלום יש לי אחיין בכיתה י שאין לו חברים כלל מהיותו ביישן מאוד, הילד יושב בהפסקות לבד וגם לאחר הבית ספר מוצא הוא את עצמו לבד , לצערי הוא קשה וסגור ואין לנו שום דרך לעזור לו לרכוש חברים חשבנו על מסיבת הפתענ ולהזמין חברים אבל ישנה אפשרות שהוא פשוט יברח או יכעס אנחנו ממש במצוקה כואב לנו מאוד על הילד
שלום מלי, ביישנות היא תכונת אישיות יציבה בדר"כ, אך ברוב המקרים היא מפריעה בסיטואציות זרות או חדשות. גם ילדים ביישנים מצליחים עפ"י רוב למצוא לעצמם מעגל חברים קטן בו הם מרגישים בנוח. אם מדובר בבדידות מוחלטת היוצרת מצוקה, שווה להתייעץ עם גורם מקצועי, ולבחון אפשרות של מיומנויות חברתיות לקויות או בעיה בדימוי העצמי (או שתי האפשרויות גם יחד). במקרה כזה, התערבות טיפולית יכולה להיות מועילה. בברכה ליאת
שלום,בתי בת 7 חודשים ובעקבות חזרתי לעבודה לאחר פסח, היא תהיה עם מטפלת. 1. ימי ההסתגלות הינם 3 ימים, האם מספיק? איך לדעתך מומלץ לחלקם באופן כזה שתהיה "נחיתה רכה" לילדה? 2. אני יוצאת מוקדם מאוד לעבודה, כך שמי שיקבל את המטפלת הינו בן זוגי, האם אין בעייתיות בכך שהילדה לא רואה אותי בבוקר (אין פרידה בבוקר)? תודה מראש על ההתיחסות
שלום שרון, כעקרון, ככל שזמן החפיפה יהיה ארוך והדרגתי יותר, כך ייטב. כאשר את והמטפלת תהיו יחד, נסי לתת לה להיות כמה שיותר "בתפקיד", גם כדי שתוכלי לעמוד על טיב האינטראקציה שלה עם התינוקת, וגם כדי שבתך תתרגל לנוכחות מיטיבה ומנחמת תחת ה'מטריה' המשגיחה שלך. לגבי שאלתך השניה, אני נוטה לראות באבא דמות מרכזית ושווה לדמות האם (אם הוא כך גם בשגרת חייכם כרגע). לכן, באופן עקרוני אם אחד מכם נפרד ממנה בבוקר, לפני המטפלת, בעיני זה בסדר. בהצלחה ליאת
שלום, מרוב ייאוש קשה לי אפילו לכתוב. אני מרגישה שהאדמה נשמטת אט אט מתחת לרגלי משפחתנו. בכל זאת אני אספר: בני בן 16וחצי הלומד בחינוך מיוחד לקה בחרדה בנוב' האחרון מאז אינו מבקר בביהס וישן רוב שעות היום. הוא טופל בריספונד ולאחרונה הוסף לו ציפרמיל. למרבה הצער אין שינוי בהתנהגותו הוא מתפרץ התפרצויות שאינן מובנות לנו ולכאורה ללא סיבה של ממש. אתמול הגיע השיא כאשר רב עם אחיו ובמהלך הריב ניסה הסב להפריד ביניהם ועקב כך שבר את ידו ונקע בוהן בידו השניה. כבר כמה ימים שהבן אינו מוכן לקבל טיפול תרופתי כל הזמן עסוק בעצמו ובמראהו מדבר על ניתוחים פלסטים למרות שהוא ילד יפה לכל הדיעות.לא נשמע לכללים ולא מוכן לקבל מרות וסמכות. פניתי טלפונית לביהח אברבנל היות ונעניתי בחוצפה ובצווחות. פנינו גם לעוס ברווחה כדי להוציאו למקום טיפולי אך היא אומרת שיהיה קשה להוציאו מהבית ללא הסכמתו. בכל אופן בקשתי לקיים וועדה שתתקיים כנראה ובתקווה במאי. שאלתי היא לאן אני פונה? איך ניתן לעזור לו בטרם יתרחש אסון? את חג הפסח הקרב ובא אנו לא נחגוג בגלל המצב כיוון שאין לדעת ולצפות כיצד יתנהג בשולחן החג. בבקשה תענו לי.
שלום רב, עם כל ההבנה למצוקה שלך, איני רואה דרך לעזור מכאן, בשל מורכבותו של המקרה. ממליצה לך להתייעץ עם הפסיכיאטר שרשם לו את הטיפול התרופתי, ולבקש ממנו להתייחס לשאלת הוצאתו מהבית. על אף הקושי העצום בו אתם נמצאים, אני רוצה להאמין שתצליחו לחגוג את הפסח יחד למרות הכל. בעיני, עדיף להמתין לפתרונות והחלטות שייתקבלו לאחר שיקול דעת זהיר ומקצועי, ולא כצעד חד צדדי ופתאומי הנעשה בלהט הרגע מתוך תשישות או כעס. בברכה ליאת
אשמח לקבל המלצות על יועץ/ת פסיכולוגי לילד, באזור כפר סבא למייל [email protected] תודה
שלום הדר, שלחתי המלצה למייל האישי. בהצלחה ליאת
תודה קיבלתי, האם את מכירה יועצים פסיכולוגים בהסדר של קופ"ח כללית? אשמח לקבל המלצות נוספות למייל תודה
הבת שלי בת 2.9 ילדה מקסימה וטובה שמאוד אוהבת את המוצץ שלה... אני מפחדת שזה יגרום נזק עתידי לשיניים ולכן מגבילה אותה, אבל אני מרגישה שזו מלחמה שאני בעצמי לא בטוחה בה, היא ממש לא מוותרת וזו לא ילדה בעייתית או חסרת גבולות בגן היא רק ישנה עם מוצץ כשמגיעה לבית של סבא/סבתא יש לה שם מוצץ והיא מבקשת אותו ישר בבית גם מבקשת ישר את המוצץ ואת הבובת שינה שלה אצל חברים או בטיול אין מוצץ - לא יוצא מהבית האם להגביל ? כמה להגביל ? ואותו דבר לגבי הבובת שינה איתה מסתובבת רק בבית אך החל מהרגע שחוזרת מהגן
שלום יעל, אני ממליצה להניח בשלב זה למאבק המיותר, ולאפשר לבתך לעשות שימוש במוצץ כרצונה, כל עוד אינה יוצאת איתו מהבית. היא עדיין קטנה מאד, ותועלתו הפסיכולוגית של החפץ המנחם והמרגיע הזה עולה על הנזק הפוטנציאלי שבו. זכרי שהמאבק הופך את המוצץ למשהו נחשק אף יותר (חשבי מה קורה לנו כשאנחנו מכריזים על דיאטה ללא שוקולד, למשל). אני מאמינה שאם את הזמן המוקדש להערות, הסברים ומשא ומתן סביב המוצץ הייתן מקדישות לפעילות נעימה משותפת, הצורך להיצמד לבובה ולמוצץ היה פוחת. ילד עסוק ופעיל מרגיש פחות צורך להיצמד פסיבית לחפץ מעבר, וכך גם ילד הנהנה מנוכחות הורית טובה דיה, מאוזנת וקשובה. מאחר שהיא נמצאת שעות רבות בגן, ומגיעה הביתה רק בשעות אחר הצהריים, מוטב להקדיש את הזמן המשותף איתה לפעילות נעימה ולא למאבקים. לכן, אני סבורה שאין טעם להתעקש או להגביל אותה בזמן בובה או מוצץ, אלא להתעקש על שהות כייפית איתה, ועל תשומת לב ועידוד להתנהגויות 'בוגרות', מבלי להתייחס להרגלים ה'תינוקיים' יותר. בהצלחה וחג שמח ליאת
בתי בת 5.5 בגן חובה. היא ילדה חמודה חייכנית ושמחה, אבל היא אומרת שאין לה חברות, שאף אחת לא רוצה להיות חברה שלה ושהיא משחקת לבד.אמרתי לילדה מהגן שהיא ילדה נהדרת והילדה שילבה ידיים ועשתה פרצוף של "באמת" אחת הילדות האחרות בגן ניגשה אלי בוקר אחד ואמרה לי שאף אחד בגן לא אוהב אותה ואני לא מבינה למה!! הילדה רוצה לעבור גן, לגן שבו לומדת בת דודה שלה, ואנחנו לא מוכנים גם כי ההורים של הבת דודה לא מוכנים ששתיהן ילמדו באותו גן או כיתה. הילדה אגב מנסה לשחד את אחת הילדות על ידי זה שהיא נותנת לה את הדברים שהיא הכי אוהבת (ממש חטפנו שוק שגילינו מה היא נתנה!) ואתה ילדה חברה שלה רק בצהרון, ורק אחרי שהילדה הזאת והזאת הולכת. מה לעשות?
שלום שרית, נדמ לי שכולנו נסכים שילד בודד או דחוי הוא רעיון עצוב ומתסכל, הממלא אותנו חוסר אונים ואזלת יד. לעיתים, קשה לנו להבין מה הסיבות לדחייה חברתית, ומדוע ילד חמוד, טוב לב ונדיב לא מצליח להסתדר בקבוצת השווים. במקרים אחרים, ניתן לזהות חלק מהסיבות האפשריות לדחייה, ולפעול בהתאם. כדי לברר לאיזה משני המצבים שייכת בתך, אני מציעה לדבר עם הגננת, ולבקש ממנה ליצפות באינטראקציות החברתיות בגן, בניסיון להתחקות אחרי מה שקורה שם. גננות מנוסות יכולות בדר"כ לקרוא היטב את הסיטואציה החברתית, ולעמוד על הגורמים המשפיעים עליה. אם תעלה השערה הקשורה לבעיה במיומנויות החברתיות שלה, יש טעם להתייעץ עם פסיכולוג/ית ילדים, ולקבל הנחיות לפעולה/התערבות מסייעת. בכל מקרה, במצבים של קושי מתמשך ומשמעותי, שווה להתיעץ עם גורם מקצועי בהקדם, כדי לא לצבור גרעונות חברתיים ופגיעה בדימוי העצמי. בברכה ליאת
יש לי ישלדה בת 6 וחצי הלומדת בכיתה א' אני מרגישה שיש לה ממש בעיה חברתית. 1. היא מאוד רכושנית לחברה אחת ואם מצטרפת עוד חברה קשה לה עם זה. 2. קשה לה להפסיד במשחק היא ישר מתרגזת וצועקת ויוצאת מהמשחק ואפילו מקללת ילדים למדו את החולשה שלה והם ממש מציקים לה עם זה היא טוענת שאף אחד לא רוצה לשחק איתה וכמה שאני מסבירה לה איך להתנהג זה לא עוזר. מה לעשות? המלצה למשהו שידריך אותה מה לעשות? אני כבר ממש במועקה לגביי הנושא ופוחדת שזה לא ישפיע גם על הלימודים , כי כרגע זה לא משפיעה. תודה מראש
שלום קרן, רכושנות כלפי חברות נפוצה בשנות הילדות, ואם נודה על האמת, זה לא תמיד עובר גם בבגרות (אנחנו רק לומדים להסתיר את זה טוב יותר). כרגע לא הייתי עושה עם זה דבר. היכולת להפסיד במשחק - לעומת זאת - היא מיומנות חשובה, ולכן רצוי לאפשר לילדים ללמוד להתמודד עם תסכול ואכזבה. בעקיפין, היכולת להתמודד עם הפסד תשפר גם את יכולתה לעמוד בתחרות חברתית. אני מצרפת לך לינק לתכתובת בנושא, שם עניתי תשובה מפורטת בהקשר הזה.אנא קראי אותו, ואם יהיו שאלו נוספות, את מוזמנת. הנה - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-4420#message-4420 בהצלחה וחג שמח ליאת
בני בן הארבע הולך ברצון לגן ושמח אבל כשהוא נמצא בגן הוא מחקה ילדים אחרים ודיי נגרר למשל בבקר כשאנחנו נכנסים לגן הוא מהסס בודק את השטח רואה שהחברים שהוא אוהב נמצאים וניגש אליהם וממש מחקה את מה שהם עושים אם הם מדברים ואומרים משהו הוא מצטרף וחוזר על אותו הדבר, אם הם אוספים מקלות בחוץ הוא אחריהם עקבתי אחרי שפת הגוף שלו היום כשאספתי אותו הוא ממש דרוך לקלוט מה הם עושים או אומרים וחוזר אחריהם זה נראה לי מוזר מאד בבית הוא ילד די טוב ומשתף פעולה וגם די עצמאי , הוא בן יחיד אחרי טיפולים ומקבל את מלאו תשומת הלב מאיתנו הערתי לו והסברתי לו כמה פעמים שאני רוצה שהוא יעשה מה שהוא אוהב בגן למשל אם הוא אוהב לשחק בקוביות שיגש וישחק ולא יעשה מה שאחרים עושים הוא קשור לקבוצה של הילדים הפופולרים בגן ניסיתי לעודד להזמין חברים חדשים ליצור חברויות חדשות עם ילדים אחרים אבל הוא די נצמד לקבוצה הזאת ויש לציין שהוא בין הקטנים יש בקבוצה ילדים שהם כמעט בני חמש וחלקם גם מנצלים את המצב שהוא נגרר וקטן יותר ומתנהגים אליו בצורה לא נאותה, למשל יש ילד אחד שמרביץ לו והוא דיבר איתי על זה והוא מעדיף להיות בקרבתו ולספוג גם כשהוא מתנהג אליו לא יפה לפעמים האם יש עוד מה לעשות לעודד עצמאות ולגרום לו להיות יותר מוביל ולא מובל? אשמח לתשובה אורנה
שלום אורנה, ילדים הם יצורים חקרניים וסקרניים, וברשותם מספר דרכים ללמוד טבעם של דברים. דרך חשובה אחת, באמצעותה הם חוקרים את העולם בכלל, והעולם החברתי בפרט, היא הצפייה באחרים והניסיון לחקותם. זו דרך לגיטימית, חסכונית ויעילה, שלפעמים נדמית בעינינו כלא מספיק מכובדת. בגיל ארבע, ההתבוננות על מה שעושים החברים, וההצטרפות למשחק, אינה מעידה על אופי חלש או על נטייה להיגרר, אלא על כישורים חברתיים ותושיה. הניחי לבנך לנהל את חייו החברתיים כראות עיניו, תוך שאת מעודדת אותו לעצמאות וחשיבה יצירתית בבית. זכרי שחוקי עולם המבוגרים לא תמיד חלים "אחד לאחד" בקבוצת הילדים, ומה שנראה לנו, ה'גדולים', כמו ניצול או חוסר כבוד, אינו בהכרח כך במציאות הילדית. בברכה ליאת
שלום, אני אמא לשנים קטנים. בשנה האחרונה אני מרגישה שאני יותר עצבנית וחסרת סבלנות עם ילדיי. אני לא אדם עצבני בכללי, ואני סבלנית וקשובה להם. אך שקורים דברים שמרגיזים אותי אני שמה לב שכעס שלי עולה לא בהדרגה, אני ישר חמה אש... אני מתאפסת (אחרי שאני כבר צועקת...) השאלה שלי איך אני יכולה למתן את זה? איזה סוג של טיפול עלי לחפש? את מתעסקת בתחום הזה?
שלום שלי, סגנון התגובה הרגשית שלנו תלוי במידה רבה במאפייני המזג המולד שלנו, אך גם בהיבטים סביבתיים נרכשים. לפעמים, בני משפחה החיים לצד אנשים מאד 'סוערים' ומוחצנים, לומדים לא להיבהל מעוצמת התגובה, ולא לאפשר לה להשפיע עליהם ועל התנהגותם. לפעמים, בעיקר כשמדובר בילדים קטנים (החסרים עדיין את ניסיון החיים ואת היכולת לחשיבה מופשטת), התפרצויות רגשיות לא מווסתות של ההורה נחוות כ"רעם ביום בהיר", ויכולות להבהיל, לבלבל או להסעיר רגשית גם אותם. אם את חושבת שזה מה שקורה אצלך, אני מציעה לפעול לרכישת מיומנויות יעילות יותר של וויסות ושליטה עצמית, או במסגרת טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי(CBT), או בטיפול דיאלקטי-התנהגותי (DBT), או במסגרת סדנה לניהול כעסים. כל אחד מהטיפולים הללו יכול להועיל לך, ובעקיפין לשפר גם את איכות החיים של המשפחה כולה. עד אז, נסי להגביר את המודעות לכך, ולנסות לפעול לשינוי ככל יכולתך. בהצלחה וחג שמח ליאת
שלום רב, אני אמא לפעוט בן שנה ו 9 חודשים, בעוד מס' שבועות עלי לטוס בעינייני עבודה ל 4 ימים. למרות שבני ישאר עם בעלי, אני מאד חוששת כיוון שהוא מאד קשור וצמוד אלי בד"כ (כשהוא לא בגן)ולפעמים מאד בוכה שפתאום אני לא איתו. ביום רגיל, כאשר אנחנו יוצאים לכמה שעות, אנחנו לא נפרדים פיזית אלא פשוט נעלמים לו פתאום, כדי שלא תהיה סצינת בכי קשה, הוא תמיד ישאל איפה אני או אנחנו אבל ימשיך בשלו ויהיה בסדר. דיברתי איתו והסברתי לו מה הולך להיות, אבל הוא מאד קטן... מה לדעתך עלי לעשות על מנת להקל על ארבעת הימים האלו, בנוסף, האם היית ממליצה לי לדבר איתו מחו"ל כל יום , אני חוששת שזה יגרום לו לצער וחוסר הבנה. בתודה מראש
שלום לך לפני הכל אני חייבת להתייחס לצורת ה"פרידה" שלכם מהילד. מאוד לא נכון בעיניי להעלם לילד מבלי להיפרד ממנו. כל פעם שאתם נעלמים מבלי להגיד לו אתם רק מעלים את רמת החרדה אצל הילד וכדי לדאוג שלא תעלמו לו הוא נצמד אלכם ולא משחרר. אני חושבת שחייבים להגיד לילד כאשר הולכים ולהגיד לו שגם חוזרים עוד מעט. גם אם הוא יבכה בפרידה לפחות הוא יהיה בטוח שאתם חוזרים. בדיוק כפי שאת מצפה שיגידו לך כאשר הולכים או באים כך גם הילד. אני מבינה שאת מעוניינת לחסוך את הבכי בפרידה אך חשוב יותר לבנות לילד בטחון במבוגרים שהם תמיד יהיו שם בשבילו והם יודיעו לו כאשר הם צריכים לצאת ולא שהוא יגלה פתאום. ועכשיו לשאלתך- אם אין ברירה ואת חייבת להעדר מהבית למספר ימים- אז אין ברירה. רצוי בזמן הנותר עד לנסיעה לתרגל פרידות נכונות מהילד (כלומר לא להעלם לו). רצוי להסביר לילד את "העלמותך" למספר ימים בדרך קצרה וברורה ("אמא טסה באוירון לעבודה ולא תהיה בבית. אבא יהיה איתך .ישכיב אותך, יקח אותך לגן.... ). לקראת הנסיעה (יומיים לפני בערך) רצוי להגיד לילד שאת טסה ביום.. ותחזרי ביום... ואבא ישאר איתו. אני אישית לא הייתי מבטיחה "הרים וגבעות" לילד אך בהחלט אפשר להגיד לו שאמא תביא לו מתנה קטנה כשהיא תחזור. ילד בן שנתיים לא כל כך יכול להבין את הנוכחות הטלפונית, אני לא בטוחה שנכון לדבר איתו בטלפון בימים אלו. כן אפשר להשאיר מספר גלויות מראש כאשר את יכולה לכתוב לו כמה מילים ואבא יסביר לו שזו גלויה מאמא ויקריא לו את הכתוב. נסיעה טובה אריאלה זמיר מנחת הורים
מסכימה עם כל מילה שכתבה אריאלה! לפעמים צריך לקבל את העובדה שלילד שלנו יהיה קשה. עבור פעוט כה צעיר, היעדרות של מספר ימים נדמית כנצח, והגיוני לצפות שיהיה בכי פה ושם. הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות כדי להקל עליו, זה לדאוג שהשגרה שלו תישמר, ושיהיו סביבו דמויות מוכרות, אהובות ומנחמות, אליהן הוא רגיל כבר. מאחלת לך שהנסיעה תהיה מועילה ופוריה, לפחות כדי הצדקת המאמץ שיידרש מכולכם. חג שמח ליאת
שלום לך אני חדשה פה וחייבת פשוט עזרה דחופה אני יספר בקצרה ..אני בת 27 יש לי ילד בידיוק בן 3 והכל התחיל לפני כמה ימים ,ביום שני שעבר גיסתי ילדה תינוקת ומיום אחרי הוא היתהפך לי כמה פעמים ביום הוא מתחיל לצרוח וליילל כמו תינוק ,כל פעם שהוא מיתעורר מהשינה הוא מישתגע ומרביץ לכל מי שנימצא לידו ומתוך שינה צועק דיי דיי גם ביום רביעי סיםרתי אותו ואומרים שזה משפיע על הילדים ודרך אגב לא יודעת כמה זה משמעותי אבל פני 3 שבועות עברתי הפלה בחודש מאוד מיתקדם והילד לא מפסיק לשאול אותי איפה הבטן שלי .. אני חייבת תשובה מה לעשות איתו אני ממש ממש מפחדת כל זה כי הוא ילד ממש טוב ובחיים לא היתנהג ככה אני צריכה לעשות איתו משהו ?או שזה יעבור ?אני גרה בת"א אם אני צריכה לקחת אותו לאנשהו את מכירה? תודה רבה רבה לך על העזרה
שלום רב, חייבת לציין שלאחר קריאת הדברים שלך, הרגשתי שהדאגה והאמפתיה שלי מופנות כלפייך, יותר מאשר כלפי הילד שלך. חשבתי כמה קשה זה בוודאי עבורך, לחוות את הלידה המשמחת של גיסתך, שבועיים לאחר שעברת הפלה בחודש מתקדם. לא כתבת דבר באשר לרגשותייך, ואני מרשה לעצמי לנחש שהילד שלך חש אותך ואת כאבך ואת אבלך, ונותן להם ביטוי גלוי ובוטה (אולי קצת במקומך). אני מציעה לא לעשות דבר כרגע, ולאפשר לכולכם להתאושש בקצב שלכם. נסי להקשיב לתחושות הבטן שלך (תרתי משמע), לרגשות שבתוכך (גם המבולבלים והסותרים, כמו כאב, כעס וקנאה לצד שמחה, התרגשות ופרגון). לאמונתי, כשאת תהיי רגועה ו'אסופה' יותר, משהו מזה יועבר גם אל הילד שלך, וירגיע אף אותו. את מוזמנת לספר בהמשך מה שלומך. מאחלת לכולכם חג אביבי ליאת
ד"ר מנדלבאום שלום, אני אימא לתאומים (בן ובת) בני 4.4 כאשר הבן אובחן כסובל מבעית ויסות חושית ורגשית ומטופל בריפוי ועיסוק. הקשר שלו איתי היה תמיד חזק ותלותי והמגמה הנ"ל ממשיכה ללא שיפור ברמת התלות. לאחרונה לאחר שהחל לשתף אותי יותר בתחושותיו שמתי לב שרמת החרדה שלו לגביו, לגביי ולגבי אחותו התאומה מאוד גבוהה- לכל פעולה הכי פשוטה הוא "בונה" לעצמו המשך ותמיד ההמשך שלילי כגון כשאחותו רצתה לעלות על סוס פוני התחיל לבכות ואמר-"אם תעלה על סוס הפוני הוא עלול לברוח ואז היא עלולה ליפול ואף אחד לא יראה אותה ויוכל לעזור לה וכו'.." האם העניין מצריך טיפול פסיכולוגי? כיצד עלי להגיב על מנת להוריד את רמת החרדה שלו? תודה!!!
שלום מירב, אנשים (וילדים) חרדתיים נוטים לפתח דפוס חשיבה קטסטרופלי, והם מתבוננים דרך הפריזמה הזו על העתיד הקרוב והרחוק. זהו דפוס כמו-אוטומטי, שאפשר לנסות לשבור או לרכך באמצעות עבודה קוגניטיבית (חשיבתית). כך, למשל, אפשר לנסות לשוחח עם הילד ולשאול אותו למה הוא חושב שהפוני יברח ואחותו תיפול? האם היו רמזים לכך? האם ישנה אפשרות אחרת? אולי כמה אפשרויות? ואם הפוני באמת ינסה לברוח, האם התוצאות יהיו כ"כ דרמתיות ומסוכנות? האם יש עוד אפשרויות? האם יש משהו שאפשר לעשות כדי למנוע את זה? שיחה כזו (במיוחד כשהיא מתבצעת ע"י איש מקצוע מיומן, אבל לא רק) יכולה להרחיב מעט את ההתבוננות שלו על העולם, ולעזור לו לחוות אותו כפחות מאיים ומפחיד. נסי לא למהר לסלק את הפחדים, אלא דווקא להזמין אותם אל תוך השיח שלכם מבלי לבטל אותם. נסי להרחיב בשאלות שלך את רפרטואר המחשבות והתגובות שלו, ולעזור לו לחשוב גם על סוף אפשרי טוב. אם תרגישי שהחרדה ממשיכה להעיק ולפגוע בתפקוד שלו או באיכות החיים שלו, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת
שלום לך ד"ר מנדלבאום, אני אם חד הורית לתאומים בני 3 ו7 חודשים הם ילדים מאוד טובים, ביישנים מאוד ועצם היותי הדמות הדומיננטית בחייהם הם מאוד קשורים אליי. עם זאת הם ילדים מאוד עצמאיים לגילם : מתלבשים לבד, מסדרים את החדר שלהם, צרכים מבלי לבקש את עזרתי וכו'. לאחרונה התלות והרצון להיות בקרבתי גדל ביותר עד כדי בכי שאני נפרדת מהם בגן, בכי שאני לא בסביבתם , אפילו בזוית העין בפארק שעשועים. התלות הזאת גברה בעיקר לאחר שבוע שבו היינו בבית יחד בעקבות המצב הביטחוני בדרום. שאלתי היא האם התסמינים הנ"ל מעידים בהכרח על חרדשת נטישה? איך וכיצד עליי להתמודד ולגרום לילדיי להשתחרר ולפתח עצמאות משלהם מבלי להזדקק לנוכחותי רוב הזמן, אני די מודאגת, תודה למענה ויום נעים
עוד אוסיף ואומר, שכל פעם שאני כועסת עליו הוא תמיד ממהר לבקש נשיקה וחיבוק ולשאול כל פעם מחדש "אני ילד טוב" הוא כל הזמן מחפש חיזוקים לכך, למרות שאני תמיד מדגישה שאמא אוהבת גם שהיא כועסת
שלום אתי, מה שנראה כרגע כמו חרדת נטישה, יכול להיות מתאים יותר לחרדה כללית יותר, שצפה עכשיו, לאחר שנרגעו רעמי הקסאמים והגראדים. המצב הבטחוני יכול להסביר טוב יותר את התופעות שאת מציינת, גם אם נדמה שחלף מאז זמן, והכל רגוע, וכו'. אני מציעה להישאר קרובה ונענית בשלב זה, מבלי להאיץ בהם דווקא עכשיו לפתח עצמאות. כדי להרגיש בטוח להתרחק, ילד חייב להאמין שיש לו תמיד לאן לחזור, ושההורה המטפל בו יישאר זמין ואמין. תני להם עוד זמן, וזכרי שרק לפני שבועיים עוד התעופפו סביבכם טילים מאיימים. אנחנו רואים לא מעט ילדים עם תופעות חרדה, גם זמן מה לאחר הרגיעה, ולכן אין להתייחס לזה כרגע כאל משהו פתולוגי. לגבי התוספת שלך, אזכיר, כי חשיבתם של ילדים מתאפיינת בקונקרטיות רבה ובאגוצנטריות, ולכן ילדים נוטים להאמין שדברים (רעים או טובים) מתרחשים בהתאם להתנהגות שלהם. לפעמים, ילדים נוטים לקחת אחריות על אירועים ודברים שכלל אינם קשורים בהם, ולראות בהם תוצאה של היותם ילדים טובים או רעים. נסי להדגיש בפניו שהוא תמיד ילד טוב, גם אם לפעמים ההתנהגות שלו שובבה או מרגיזה. ולסיום, הורים יחידניים (חד-הוריים) עלולים להיתקל בהתנהגויות של תלות וחרדה אצל הילדים, במיוחד בגיל הגן, כאשר הילדים מוטרדים משאלות קונקרטיות, כמו "מי ישמור עלינו אם יקרה משהו לאמא?". צריך להיות מוכנים עם מענה רגוע ונוסך ביטחון, ולספק גם הסבר מניח את הדעת כמו "יש לנו את סבא וסבתא, המשפחה והחברים, שתמיד יהיו שם בשבילנו ובשבילכם". בברכה ליאת
אח של בעלי ורעייתו גרים ממש קרוב אלינו. לפני כמה חודשים, התחילה הבת הגדולה שלהם לקרוא לי "אמא" (כשהיא ישנה אצלנו או ליד אביה אך לא ליד אמה). אני חוששת שאולי יש לה איזה צורך לראות בי דמות אם מסיבה כלשהי ומפחדת שאם אאסור עליה או אסביר לה שיש לה אמא אחרת (מה שילדה חכמה ומפותחת מאוד בת 6 בטוח יודעת) אפגע בצורך הזה. מה לעשות?
שלום יעל, זה אכן נשמע בעייתי כשמדובר בגיל שש, וככל הנראה מעיד על משאלות ילדיות לאמא מיטיבה יותר. זוהי תופעה נורמלית (המשאלה), שמקבלת ביטוי גלוי ופחות מקובל. אני מציעה לנסות להגיב לזה בעדינות ובחיוך, ולומר משהו כמו "אני יעל ולא אמא, אולי התבלבלת... יש משהו שאת צריכה או מבקשת ממני כרגע?". כלומר - כן לתקן, אך לעשות זאת בעדינות ורגישות. חג שמח ליאת
שלום, אני כותבת כאן כי אני כבר לא יודעת מה לעשות: בני בכורי בן שנתיים ושלושה חודשים. הוא אחד הילדים הקטנים בגן, וחודש אחרי שנכנס לשם הוא ביקש לעשות פיפי וקקי בסיר כמו הגדולים. באוקטובר אמרו לנו הגננות מזל טוב, שהוא גמול, ושנביא למחרת סיר ותחתונים. הוא היה אז בן שנה ותשעה חודשים בלבד, ואנחנו היינו מאוד גאים. חשוב לציין שהוא ילד מאוד וורבלי ויודע לבטא את עצמו די טוב, אך מבחינה מוטורית ההליכה שלו מאוד לא יציבה, והוא מרייר הרבה (כפות רגליים בצורת בננה, וטונוס שרירים נמוך באיזור הלסת). הבאנו תחתונים וסיר לגן וגם הביתה, אבל נדמה שבעצמנו לא היינו בשלים כ"כ לעניין. מאז עברה חצי שנה, ולא נראה שיש התקדמות ואולי אפילו נסיגה, ואפשר לאפיין את ההתנהגות שלנו כמאוד לא עקבית: תחילה היה הולך לגן בתחתונים ואחה"צ שמים טיטול אם יוצאים מהבית (מה שקרה כמעט כל יום); אח"כ הורדנו את הטיטול אבל אני הייתי מאוד לחוצה והזכרתי לו כל 20 דק' בערך. הוא ממש פיתח התנגדות; ואז ניסינו גם לא להגיד כלום, ובשלב הזה הוא אפילו לא טרח להגיד שברח לו. הבנתי שבגן הוא גם לא מבקש ללכת לשירותים, אבל הוא רואה את כל הילדים האחרים ומוכן גם כשמבקשים ממנו, ובבית הוא ממש מתנגד ללכת. בכל פעם שבורח לו אני רק אומרת "בפעם הבאה תגיד לנו לפני שבורח ונלך לשירותים, יותר טוב לעשות שם..." וזהו. אנחנו חצי שנה חיים בתוך הגמילה הזו, וממש לא רואים התקדמות. אין ספק שההתחלה היתה מוקדמת מידי, ומאז עשינו עוד טעויות. בנוסף להכל עברנו דירה בשבוע שעבר, ואנחנו מצפים לבן נוסף בעוד שלושה חודשים. יש לנו הרבה לחץ ומתח סביב העניין הזה, כי אנחנו מתוסכלים ומיואשים. אנחנו בתחושה שקו הגמר מעבר לפינה, אבל כל הזמן מתרחק, ולא פעם חולפת בי המחשבה להחזיר לו את הטיטול. בקיצור, מה לעשות?? תודה רבה
שלום לך. מכיוון שאתם בתהליך כבר חצי שנה אני לא חושבת שיהיה נכון להחזיר את הטיטול לבנך(למרות שאני מסכימה איתך שכנראה התהליך החל מוקדם מדי). אני חושבת שאם תחזירי את הטיטול בנך יהיה יותר מבולבל ואף ירגיש תחושת כשלון. כלומר שהוא נכשל ולכן מחזירים לו את הטיטול. נראה לי יותר נכון להתחיל סדר חדש בתהליך הגמילה. מכיוון שזה קצת ארוך לפורום אני מפנה אותך לקישור הבא כדי שתוכלי להעזר בו או אף לראות באינטרנט עוד מאמרים על תהליך הגמילה. הנה הקישור https://www.facebook.com/pages/%D7%9C%D7%94%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9C%D7%90-%D7%9C%D7%94%D7%A9%D7%AA%D7%92%D7%A2/134532706649687 בהצלחה אריאלה זמיר מנחת הורים
שלום לאם המיואשת, גם אני נוטה להמליץ להורים למצוא מאמר טוב ומקצועי, ולפעול לפיו. כרגע, זה לא ממש משנה אם הוא היה בשל או לא. העובדה היא שבגן זה היה בסדר, ובבית לא. כלומר - משהו בגישה שלכם (כמו שגם את מציינת) היה לא מעודד ומלחיץ. עכשיו, מה שחשוב הוא להימנע מטעויות נוספות, ולהרגיע את האווירה בבית. נסי להיעזר במאמר של אריאלה, ואם יהיו שאלות נוספות, את מוזמנת. בהצלחה וחג שמח ליאת
איך מכינים ילדה בת 2.5 לביקור ראשון אצל רופא שיניים ואיך לנהוג בביקור ? ילדה פחדנית מרופאים...
איני יודעת אם הסיבה לביקור אצל רופא שיניים היא עקב מצוקה כל שהיא או פשוט בדיקה שגרתית בכל אופן אנסה לענות על שתי האופציות. אם הבדיקה הינה תהליך שגרתי אפשר להסביר לילדה ש רופא השיניים צריך לראות שכל השיניים שלה צמחו ואף לספור אותן וזה כלל לא כואב. להסביר לה את התהליך (בקצרה!!) מתיישבים על כסא מיוחד והרופא מסתכל עם מראה קטנה ובודק את כל השיניים. אם הביקור הוא עקב סיבה מיוחדת אפשר להסביר לה שכמו שהיא הולכת לרופא שכואבת לה הבטן/הגרון או כל דבר אחר, יש רופא שיניים שהוא מטפל בשיניים החולות וכאשר השיניים תבראנה לא יכאב לה יותר. כמו כן אני מאמינה שלרופא יש דרך משלו לתקשר עם הילדים, סמכי עליו. בהצלחה אריאלה זמיר מנחת הורים
שלון לימור, מעבר לדברים של אריאלה, להם אני מסכימה, ברצוני להוסיף עוד דבר חשוב. הילדים שלנו לומדים על העולם באמצעותם ובתיווכם של המבוגרים, ודרכם הם גם לומדים ממה צריך או לא צריך לפחד. כאשר אנחנו מגיעים עם ילד לרופא או לטיפול כלשהו בפעם הראשונה, מוטב שההורה היותר 'גיבור' הוא זה שילווה את הילד. לפעמים, כאשר אנחנו, ההורים, נושאים איתנו מטען של מתח וחרדה מרופאים בכלל ורופאי שיניים בפרט, משהו מהמתח הזה עובר אל הילדים (ישירות או בעקיפין, במסלולים גלויים או סמויים מן העין). לכן, כדי שהילד שלנו יגיע אל הרופא בשמחה וללא פחד, חשוב שנברר עם עצמנו קודם עד כמה אנחנו עצמנו רגועים, סומכים על הרופא ומשדרים את הביטחון הזה. חשוב לזכור שלהגיד לילד הרבה פעמים "אין מה לפחד" או "זה לא יכאב בכלל", עלול להכניס לו רעיונות שכלל לא עלו בדעתו קודם לכן. בהצלחה ליאת (שרק לאחרונה הצליחה - בעזרת רופא שיניים קוסם - להיפטר מהפחד הזה...)
היי אני בת 14 אני עסוקה כל הזמן בדאגות, להורים שלי, לאחים ולמה שיקרה לבם ובעיקר לסבא שלי, שהוא הבן אדם הכי קשור אליי בעולם והוא כבר בן 80... לא עובר יום בלי שעולה לי המחשבה מה יקרה אם.. או דברים כאלה ואני פשוט בוכה או נכנסת לדכאון.. מה אני יכולה לעשות? זה מטריד אותי כל הזמן ומפריע לי ליום יום...
שלום לך, דאגנות היא תכונה או התנהגות שיש לה כל מיני סיבות. לפעמים הדאגנות נותנת לנו תחושה שהיא שומרת עלינו מפני הנורא מכל. לפעמים היא נותנת לנו תחושה של שליטה. כך או כך, דאגה מפני משהו שממילא אין לנו שליטה עליו, עלולה לגבות מאיתנו מחיר יקר של עוררות מתמדת וחרדה מיותרת. אפשר לעבוד על זה, לבד או בטיפול, ולהחזיר לעצמנו איכות חיים. שווה לנסות :-) בהצלחה ליאת
בני כמעט בן 13 אך התקפי הזעם החלו כבר לפני שנתיים, זה לא חדש. בכל יום שישי במיוחד, כשכולנו בבית הוא מתחיל במריבה עם אחותו הקטנה ומחפש סיבה למריבות. כל דבר שהוא מבקש ואומרים לו לא הוא צורח. היום הוא רב עם אחותו בת השבע וחצי וכשאמרנו לו שיפסיק הוא התחיל לצעוק, הרחקנו את האחות ממנו הוא בכוונה הלך לריב איתה, טרק דלתות וצרח עד מאוד, כל זה בהפוגות מהצהריים ועד הלילה. אנחנו נואשים, לא נעים לנו עם הצרחות שלו, למרות שהסברנו לו וערכנו איתו המון שיחות (אנחנו- ההורים) לא עוזר לנו כלום, כל יום שישי אנחנו יודעים שתגיע מתקפה ממנו. גם ביום יום הוא חוזר מבית הספר ומציק וצורח.מה לעשות? אחותו הגדולה גם צורחת על כל דבר שלא נותנים לה (והם ילדים שמקבלים הכל, אבל אם פעם אומרים להם לא אז הם צורחים, אם מעירים להם, הם צורחים), גם הקטנה צורחת על כל דבר שהיא רוצה לקבל. הם סוחטים אותנו רגשית עם הצרחות שלהם ואנחנו לא יודעים מה לעשות.
שלום מירב, נדמה לי שבשורה האחרונה של דברייך 'נחה' התובנה החשובה: הילדים שלכם סוחטים אתכם באמצעות הצווחות שלהם, ובכך משיגים את מה שהם רוצים. שלשתם, ללא יוצא מן הכלל, גילו שהעמידות שלכם מתפוגגת מול קולות רמים, וכך - הם מקבלים כל מה שהם רוצים. ילד שמקבל תמיד את מה שהוא רוצה, לא מתמודד למעשה - כמעט אף פעם - עם תסכול, אכזבה ודחיית סיפוק. כך, באופן מעגלי, ככל שאתם נכנעים ומספקים כל רצון, אתם מחזקים אצל ילדיכם את הנטייה לצווחנות התובענית. אני ממליצה לכם בחום להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להנחות אתכם כיצד לא להיכנע לצווחות, וכיצד לעזור לילדים שלכם (כולם) ללמוד לקבל סירוב או לדחות סיפוק. זוהי מיומנות חברתית קריטית, ולכן חשוב שתצליחו להגיע ולטפל בהקדם. בברכה ליאת
שלום שמי נטע-לי אני אמא לשתי בנות בנות ה-שנתיים וה-3 , לפני מספר ימיים בעלי הוציא את הבנות מהגן לאחר שהיגעו הבייתה במהלך משחק בעלי שם לב שבתי הבת 3 מורידה את המכנסיים והתחתונים ומנסה להכניס צמיד לפות , בעלי שאל שאלות והילדה סיפרה שהיא ועוד ילד בגן הולכים לפינת המשחקים ועושים את אותו הדבר רק שהילד מכניס את הצמיד . בהתחלה ששמעתי זאת לא ידעתי איך לדבר איתה והיא כמובן שינתה נושא לשיחה עימי , כמובן שבגן הודעתי לגננת והיא שמה לב לכול מה שמתרחש יותר , היא גם סיפרה ששאלה את הילד מה התרחש שם ואיכן זה היה , העניין נירגע למספר ימיים . והיום שוב הגננת סיפרה שהיא מצאה את הילדה ניגשת לשירותים ובידה סכין מפלסטיק מפינת המשחקים והיא מכניסה אתו לפות . איני יודעת איך להגיב או איך להסביר לה שזה לא נכון ,למרות שאני מראה לה סרט של אופצי ושיפרה "הגוף שלי הוא רק שלי" . מה אוכל לעשות עוד מכדי להסביר לה שזה לא נכון וזה מסוכן ???
שלום נטע-לי, במקרה כזה יש להדק את ההשגחה בבית ובגן, ובמקביל להמשיך במאמצי ההסברה, ולהתייחס לנושא באופן ענייני מאד. הסבירי לה שהכנסת חפצים לאיברי גוף כמו אוזן, אף, עין, פה, טוסיק או פות, עלולה לסכן את בריאותה ולפצוע אותה באופן שיחייב התערבות רפואית. תוכלי להדגיש ולומר שגם אם הדבר נעשה כחלק ממשחק מהנה, הוא אסור ומסוכן. רצוי שמסר דומה יועבר גם לשותפיה למשחק. בברכה ליאת
ליאת שלום, בכוונתי להתחיל בתהליך גמילה לבתי בת הכמעט שנתיים. אשמח אם תוכלי לכוון אותי באמצעות מספר שאלות- * מקריאה ברשת הבנתי כי קיימות 2 גישות , באחת אומרים לילד כי אין יותר טיטול בשעות העירות ובאחרת הגמילה נעשית באופן הדרגתי. אשמח לשמוע מהי המלצתך. * אני שואלת את עצמי מה לומר בשעת פספוס- משהו כמו "לא נורא" או יותר בכיוון של "אוי, חבל, ברח לך הפיפי, בפעם הבאה תצליחי". *בימים האחרונים בתי מבקשת לראות את הטיטול המלא בקקי והיום ביקשה גם לגעת בו. אני מניחה שזה נורמלי, אך מתלבטת לגבי אופן התגובה. עד כמה כדאי "לזרום" עם זה ומה כדאי לומר לה אם לא. *כששולחים את ההפרשות לאסלה, את ממליצה להניח לה "להיפרד" מהן? אם כן, כיצד את ממליצה "לחתוך" את זה? תודה רבה רבה וסליחה על המגילה. חג אביב שמח.
שלום אלישבע, ברכות לרגל תחילתו של התהליך החשוב. אין כמו עונת האביב להתחלות מרגשות! אנסה להשיב על שאלותייך עפ"י הסדר בו הוצגו: * איני בטוחה שאני מבינה למה הכוונה במושג "גמילה הדרגתית". מבחינתי, גמילה היא תהליך הנעשה מיוזמתם של המבוגרים, לאחר שווידאו שקיימת אצל הילד מוכנות ובשלות מוטורית, קוגניטיבית ורגשית. מאימתי שהמוכנות קיימת, אפשר לבשר לילד שהחלטתם שהוא גדול מספיק כדי ללמוד לעשות פיפי וקקי בסיר או בשירותים ולא בטיטול. הסבירו לו שמעתה ואילך הוא ילבש תחתונים ומכנסיים, אותם נצטרך להוריד בזריזות בכל פעם שהוא ירגיש שהוא צריך פיפי או קקי. אפשר להזכיר כאן שאולי בהתחלה קצת יברח לו מדי פעם, אבל זה קורה לכולם וזה ממש בסדר. ההדרגתיות יכולה להיות (אולי) בטפטוף של הנושא עוד קודם להורדת הטיטול, בעזרת סיפור, קלטת או אפילו רכישת סיר יפה וצבעוני עליו אפשר להתאמן קצת ברגעים שלפני המקלחת, באווירה נינוחה. * במקרה של פספוס (לאחר ההקדמה בראשית התהליך) אפשר להגיד פשוט "לא נורא, קורה. אני בטוחה שבסוף זה יצליח לנו". חשוב להימנע מהבעת גועל או דחייה כלפי ההפרשות. מילים כמו פויה, איכסה, מלוכלך או מסריח - לא ממש מעודדות. נא להימנע! * בעיני, אפשר בהחלט לוותר על העיסוק בהפרשות, בוודאי ככל הנוגע למגע יד. אפשר להסביר שבקקי ופיפי לא נוגעים, אלא רק שולחים אותם אל האסלה. תוכלי לאפשר לה להביט בקקי שבסיר או באסלה, ולהזמין אותה להדיח את מי אסלה "כמו גדולה". * באופן אישי, אני לא מתה על טקסי הפרידה (ותסלח לי אלונה פרנקל) מהקקי. בעיני, התייחסות קצרה ועניינית ככל האפשר היא הדרך המתאימה לטיפול בתוצרים הללו. מקווה שקצת עזרתי, ואשמח לשמוע איך הולך בהצלחה ליאת
ליאת שלום, בתי בת ה-6 ילדה מאד בוגרת וחברותית. היא התחילה לבקש ממני לישון אצל חברות ולי זה נראה קצת מוקדם לגילה. מה דעתך?
שלום יעל, אם מדובר בחברות קרובות, וזה מקובל גם על המשפחות האחרות, איני רואה מניעה מלהסכים לכך. זכרי שהמחיר ללילה החופשי הוא ביקורי גומלין, על כל המשתמע מכך :-) בברכה ליאת
ליאת שלום, בנ י בן החמש וחצי החל גרד בטוסיק לפני כשלושה שבועות. בהצלה חשבנו שמדובר בתולעים טיפלנו אך ללא הועיל מאז הועלו מספר השערות שהסתבר שאינן נכונות וכרגע נשארנו עם זה שאין לו כלום ואולי פעם גירד לו עכשיו זה כבר פסיכולוגי. הילד נמצא עם היד בתוך המכנסיים מאחור כל(!) הזמן הוא פשוט מתפקד ביד אחת והיד השניה תמיד מחזיקה את הלחי של הטוסיק. החל מספטמבר השנה נולדה לו אחות, הוא התחיל גן חדש ועברנו עיר כל זאת עם חבר טוב מאוד שלו שנמצא איתו בגן החדש וגר בשכנות אליו וגם לו נולדה אחות. האם יכול הליות שזה מעיד על בעיות רגשיות? מדוע הוא לא יכול לשחרר את היד? האם יש לך המלצה לפסיכולוג ילדים באזור הוד השרון?
שלום גלית, אם נשללו כל ההסברים הפיזיולוגיים, בהחלט יתכן שמדובר בפעולה מרגיעה או פורקת מתח, כמו הרבה התנהגויות אחרות שילדים מאמצים למטרות דומות (לעיסת דש הבגד, כסיסת ציפורניים, גירוד בראש או בגוף, ועוד). אם ידועים לך גורמי מתח עכשווים, השתדלי להפחיתם. מעבר לכך, הייתי ממליצה להימנע מלהעיר או להתייחס ליד שבטוסיק, גם אם זה לא קל. תוכלי לנסות להציע לו פעילות חליפית, כמו כדור מעיכה או מגנטים גדולים שיעסיקו את שתי הידיים במשהו אחר. אם תצרפי לכאן כתובת מייל מעודכנת, אולי אפשר יהיה להמליץ לך על פסיכולוג ילדים באזורכם. איננו נוהגים להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום. בברכה ליאת
אני נער מתבגר. יש לי ידידה לסבית בת 40 פלוס. אני מאוהב בה. ברור שלא אפשרי רומן ביננו. היא גם אוהבת בנות וגם הרבה יותר מבוגרת ממני. אבל אני רוצה אותה. זה נקרא "אהבה נכזבת"?. איך להפסיק לאהוב אותה?. מה לעשות עם העצב?. כדאי לספר לידידה הזאת שאני אוהב אותה?. סליחה שחפרתי לך. פשוט זה מעסיק אותי הרבה. תודה.
שלום שלומיק, ההתאהבות ב'בלתי אפשרי' או ב'בלתי מושג' - לבד משברון הלב וחוויית העצב - משרתת לפעמים, למרבה האבסורד, צרכים אחרים שכדאי לנסות להבין. לא אוכל לייעץ לך האם לשתף את הידידה שלך ברגשותיך. אתה זה שמכיר את טיב הקשר ביניכם,ומכיר אותה מספיק כדי לדעת כיצד תגיב. מאחלת לך שתוכל למצוא בהקדם זוגיות מתגמלת והדדית, שתזמן לך חוויה אמיתית ושלמה של קרבה ואינטימיות בוגרת. בברכה ליאת
שלום רב, ילדי בן שנה ותשעה חודשים נכנס לגן לפני כשבועיים. עד אז היה בבית איתי. בגן נראה שיש יחס די אישי לילדים אשר כולם בהפרשי מספר חודשים מועט ממנו- 12 ילדים. את הכניסה לגן ניסיתי לעשות בהדרגה כך שביום הראשון הוא היה שעה וחצי איתי והלכנו ביחד, ביום השני השארתי אותו לשעה, ואילו ביום השלישי נכנסתי איתו עד שמעט ישתחרר(לא רצה לרדת מידי)ונשאר כ-3 שעות ויומיים לאחר מכן נשאר לישון. הבעיה היא שהפרידה ממני בבוקר מאוד קשה והוא איננו רוצה להיכנס לגן. הגננת מספרת לי שהוא נרגע יחסית מהר אולם עדיין זקוק לקירבתה ולא משחק עם הילדים. במהל השבועיים הללו הוא היה חולה- דבר שהרס את השיגרה ורצף ההסתגלות-הבריא ושוב חולה(כעת נעדר כבר שלושה ימים). בימים האחרונים נראה שהפנים שהוא אמור להישאר בגן וכך איננו מוכן לרדת ממני גם בבית, רוצה כל הזמן ידיים, מאוד דביק ובוכה- עד כדי כך שנשאר עם אביו למשך שעתיים בכה עד שחזרתי הביתה(דבר שלא היה גורם לבכי בעבר). ההקדמה הארוכה הינה כדי שתביני את הרקע ותוכלי לעזור לי להבין, האם לבני קשה יותר מהמצופה, אולי התנהגותו מראה על איזשהי מצוקה?, או שמא זו התנהגות לגטימית לאור כניסתו לגן?? האם עכשיו עקב העדרותו צריכה להיות הסתגלות מחדש? שאלה נוספת היא האם ייתכן שעקב מצבו הנפשי הוא מפתח מחלות או שהרחקתי לכת?(כי עד עכשיו היה ילד דיי בריא שלא נדבק בקלות) אודה לתשובתך, הילה
שלום הילה מעבר מהבית לגן הוא אף פעם לא קל לילדים. ישנם ילדים שמגיבים מייד וישנם ילדים שמגיבים אחרי שבועיים, אך ככלל מעבר מבית בו אמא קשובה לכל צרכיו של הילד והוא לבד- לגן אשר בו יש עוד ילדים ,אשר "גוזלים" את מקומו וכן צוות גננות אשר אינו מוכר וגם אינו פנוי בלעדית אליו, זה בהחלט לא פשוט. כמו כן דבר ידוע הוא שילד בשנתו הראשונה במסגרת חינוכית כלשהי -חולה יותר! מערכת החיסון שלו נתקלת בהרבה מאוד גורמים זרים אשר הגוף אינו מכיר והוא מגיב במחלה. אך טבעי הוא שילדך "דבוק" אליך, להיות בלי אמא כל כך הרבה שעות זה לא פשוט ולא קל ובהחלט גורם לחוסר בטחון (זמני). תני לא את האפשרות להיות צמוד אליך ונסי להיות סבלנית וסובלנית זו תקופה וזה יעבור. מנסיוני תהליך ההתאקלמות, כפי שתארת, אינו מספיק הדרגתי. אני חושבת שלפעמים יש צורך לעשותו יותר לאט. נסי להכניסו לאחר המחלה בהדרגה , אולי זה קצת מוקדם לו לישון בגן? תני לילד את זמן ההסתגלות המתאים לו, למרות שאני יודעת שלא כל הגננות אוהבות שיש הורים בגן. שתפי את הגננת בהתלבטויותיך לגבי תהליך הקליטה בגן. קליטה קלה אריאלה זמיר מנחת הורים
שלום הילה, אין לי הרבה להוסיף מעבר לתשובתה המקיפה של אריאלה. גם בעיני הקצב קצת מהיר מדי עבור ילד כה צעיר. וגם בעיני המחלות אינן תוצאה של מתח נפשי, אלא של השהות הממושכת ב'מעבדת החיידקים' הנוצרת כאשר 12 ילדים קטנטנים חולקים חלל סגור ו"מנוזל" אחד. המחלות בשנת הגן הראשונה הן עניין שבשגרה, וכנראה אין הרבה מה לעשות בנידון. מול המצוקה שלו דווקא יש מה לעשות, והמלצתי היא למנן לו את השעות בלעדייך למינונים קטנים עד אחרי פסח, ואז לתת לעצמך עוד שבוע של קליטה הדרגתית. אביב שמח! ליאת
אני נמצאת בתהליך גרושין רווי נקמה מצד בעלי שרוצה לקחת את ילדיי ממני . הילדים בני שלוש וחצי ושנה וחצי אנחנו מתגוררים בהונגריה וההליך המשפטי מתקיים שם הילד הגדול מדבר עברית שוטפת ברמה גבוהה והתחיל לדבר הונגרית בנוסף מזה ארבעה חודשים הקטן עדיין אינו מדבר אך מבין את שתי השפות. ברור שהילד אינו יכול לבטא עצמו בהונגרית באותה רמה שיכול להתבטא בעברית . למרות זאת ביהמש ההונגרי קבע בדיקה פסייכולוגית לילד בשפה ההונגרית האב הכין את הילד לבדיקה ונטע בו את התשובות בהונגרית שיבטא את ?רצונו? לחיות עם האב תוך התעלמות מוחלטת מדמותי האמא בחייו הילד סיפר לי שהם יתכוננו לבחינה ותרגלו ציורים ותשובות כגון ?אני רוצה לגור עם אבא ? אמא לא מלמדת אותי כלום רק אבא?. ?אבא אמר לי לצייר איש עם שני ילדים ולא לצייר את אמא ? וכו בכדי לערער את חוד שנכתבה ע? הפסיכולוגית ההונגרית ששוחדה ע?י בעלי וקיבלה ממנו כסף(דבר ידוע ומאוד מקובל בהונגריה)ו?משקפת ? לכאורה את ?רצונו? של הפעוט ,לחיות עם אביו ,אני חייבת למצוא מאמרים , או כל חומר מקצועי אחר שיכול לערער את מסקנות חו?ד אני ממש מפחדת לאבד את ילדי מול בתי המשפט ההונגרי הרואים אמא יהודיה נלחמת על ילדיה מול הונגרי איש עסקים בעל קשרים וממון לשחד אתן כל מי שיכול לעמוד בדרכו . האם יש מאמרים על חוסר האמינות של בדיקה פסייכולוגית לפעוט בן שלוש וחצי שניים שלא בשפת האם המדוברת ע?י הילד ? זה אם יש רעיון כיצד ניתן לתקוף חו?ד מעין זאת המסתמכת על מחקרים ? יש בידי הקלטות של הפעוט בה הוא מספר לי על התנהלותו של אביו ועל הפחד שלו ממנו שהוא מפחד ?לאכזב? אותו הדבר דחוף מאוד כי הדיון המשפטי יתקיים בשבועיים הקרובים אני ממש חייבת עזרה אשמח לכל עצה או אשמח להתייעץ ( כמובן בתשלום) עם מומחה בדבר תודה מראש ובתקווה שתוכלו לעזור רוית
שלום רוית, ההחלטה על משמורת לאחר גירושין אינה מסתמכת בדר"כ על רצונו של הילד, כשמדובר בגיל שלוש. כדי להפקיע בכפייה ילד מחזקת אמו יש צורך להוכיח שהיא אינה כשירה לגדלו. פני לסיוע משפטי, אצל עורך דין המומחה בדיני משפחה. הוא כבר יידע למצוא את המומחים גם בתחום הפסיכולוגיה של הילד, שיוכלו להעיד לטובתך. בהצלחה ליאת
שלום ליאת, הוספתי המשך למטה. מקווה שהבחנת בה... מיכל
עניתי שם, מיכל.
אני אוהבת לקרוא את תשובותיך, ולומדת מהן הרבה. תודה!