פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום יש לי אחיין שאני בקשר טוב איתו. לאחרונה אנחנו מתראים פעם בשבוע. הוא ילד מאד טוב, רגיש, קצת ילד אמצע שאולי לא מקבל את מלוא שומ הלב שהוא ראוי לה. הוא ילד מאד רגיש לאחרים. אפילו היום הוא סיפר לי שהוא הילד היחיד בגן שמוכן להיות חבר של ילד אחר דחו בגלל איזו בעיה...כלומר האחיין מאד רגיש כנראה ואולי בתוכו גם קצת מרגיש דחוי. לגופו של ענין, האחיין יכול להיות איתי בכייף לצחוק ללכת לקניון אבל יש לו דפוס חוזר על עצמו שיש נקודה שפתאום משהו הכי קל גורם לו להתהפך עליי ואז הוא מתחיל להתנהג באלימות קיצונית, מזעיף פנים בצורה מוזרה והמלאך בין רגע הופך לשדון קטן. כל נסיון להרגיע לא מצליח. אני מבקש שיסביר לי מה קורה לו והוא בכלל בכעס שלו ואין כמובן עם מי לדבר. זה גורם לי להתרחק ממנו. כי אני מתמסר אליו וזה ממש לא נעים לסיים כל ערב בצורה כזאת. ויחד עם זאת אני יודע שהוא ילד ואני בכלל בדיעה שתמיד צריך לבדוק עם ההורים שלי ואני רק הדוד. מה יכולה להיות סיבה לשינוי קיצוני ביחס שלו כלפיי?

שלום נועם, ילדים צעירים הם יצורים נהנתנים, והם יכולים להיות תובעניים מאד כשהם רוצים משהו לעצמם. יש ילדים, המתקשים יותר מאחרים, להתמודד עם אכזבה ותסכול, והם עלולים להגיב למצבים כאלה בתוקפנות גלויה, גם כשניצב מולם אדם אהוב ויקר. נסה לזכור שהמופע הזועם אינו מכוון כלפיך, אלא כלפי הסיטואציה המתסכלת. במצבים כאלה תוכל לנסות 'לאסוף' אותו ולהרגיעו, מבלי להיעלב או להיפגע יותר מדי. פסיכולוגים קוראים לזה "הכלה". יכולתו של המבוגר להכיל את התוקפנות של הילד מבלי להיבהל או להיפגע ייותר מדי, נוסכת בילד ביטחון, עוזרת לו לזהות טוב יותר מה הוא מרגיש (אפשר לעזור לו בזה), ולווסת את ביטויי הרגש שלו בצורה טובה ולא הרסנית. בברכה ליאת

שלום, אני לא יודעת מאיפה להתחיל, אשתדל לספר בקצרה אני בת 22 וכבר מזה כמה שנים שאני מאוהבת בבחור (מגיל 17). כשסיפרתי לו בזמן התיכון על כך - הייתה לו חברה באותו זמן, היה לי קשה מכיוון שהיינו בסטטוס של ידידים אפלטונים אבל התגאתי בעצמי על הצעד והאומץ לפרוק הכל. מאז עברו כמה שנים, אחרי שירות צבאי וכרגע כל אחד בחיים שלו. יצא לי לצאת עם בחורים מאז הסיפור הזה ושום דבר לא משתווה לרגשות שלי כלפיו ובעיקר חוסר המימוש. מרגישה שיש פיספוס ואולי פינה שלא נסגרה. לאחרונה שהוא חזר לארץ מופיעים לי חלומות חוזרים ומשונים שהוא מתקשר בתוכם. (חלומות על פגישות שאנחנו אמורים לקיים וכל פעם משהו נדחה עד שאני מתעוררת מהחלום.. אפילו היה לי חלום סיוט שהייתי חסרת אונים בו ופתאום הוא הופיע והייתי הרבה יותר רגועה). אני פונה אלייך כי אני מוטרדת מזה כבר זמן רב, אין לי דרך להגיד לו שיש לי רגשות כלפיו כבר שנים, מפחדת שזה יראה מגוחך. כל כך הייתי רוצה לנסות מערכת יחסים איתו כי אני יודעת שאנחנו יכולים להתאים מההיכרות שלי איתו. מצד שני החלומות האלו מעיקים עליי, מה אוכל לעשות בנידון? תודה וסליחה על האורך .

שלום יעל, הפניה שלך לא ממש קשורה לנושאי הפורום שלנו, אך לא נשאיר אותך לבד :-) כדי לנסות ולהבין את משמעויותיהם של חלומות, חד פעמיים או חוזרים, יש צורך להכיר את החולם, את הרקע שלו, הדמויות בחייו, ולשמוע את האסוציאציות שלו לחלום. אני מניחה שהבחור שממשיך לככב בחלומות שלך, למרות שכבר שנים אינכם בקשר, מייצג עבורך משהו מיטיב, מנחם, עוטף. לא בטוח שמה שאהבת פעם ממשיך לחיות בו גם כיום, אך כנראה שאין מנוס מלנסות ולברר זאת מולו. נדמה לי שבשביל זה המציאו את הפייסבוק, לא? בהצלחה ליאת

מבחן אישיות - משוב מסכם : - 16/05/2012 המשוב הבא משקף את תוצאות שאלון האישיות האחרון עליו ענית לחץ על הקישורים למטה על מנת לראות את הפרטים בתוכם [-] תקציר תכונות אישיות - להלן תקציר המסכם את התכונות השונות שנבדקו. תכונות ציונך משמעות רגישות ופגיעות 9 רגיש מאוד לביקורת ולוקח אותה באופן אישי גם כשאין צורך. נפגע בקלות. מבחן האישיות הקצר שביצעת הינו דוגמא למבחן אישיות הבודק תכונה אחת בלבד. במקרה זה בדקנו את מידת רגישותך ופגיעותך. תוצאות המבחן מצביעות על כך שהנך אדם הנפגע בקלות. הנך רגיש מאוד לביקורת ולוקח אותה באופן אישי גם כשאין בכך צורך. פגיעות גבוהה מאוד כפי שמצטיירת במבחן זה מקשה על ההתנהלות ותפקוד יומיומי במסגרת הארגונית. ציונך במבדק מצומצם זה יקשה עליך להתנהל במסגרת ארגונית טיפוסית מאחר והוא מעיד על פגיעות וקושי לקבל ביקורת באופן ענייני. היכולת לקבל ביקורת חשובה מאוד בכל מסגרת תעסוקתית מאחר וממנה לומדים ומתפתחים וארגונים יתקשו לקבל לשורותיהם עובד המתקשה להפנים ביקורת. עיצת הפסיכולוג: למטה מופיעים מספר שאלות טיפוסיות הבוחנות את מידת רגישותך. התבוננו במשפטים אלה ולימדו להכירם וחישבו היטב עד כמה באמת כל משפט משקף אתכם. כשמבקרים אותי אני נמנע מלקחת זאת באופן אישי כאשר מעבירים עליי ביקורת בציבור אני בדרך כלל לא נפגע באופן אישי אני לא מוטרד מדעתם של אחרים עליי כשאני מרגיש שמישהו לא אוהב אותי אני חש פגוע אני חש מאוד שלא בנוח כשאני מרגיש שאנשים אינם מחבבים אותי יש לי נטייה לקחת דברים ללב כאשר 'יורדים' עליי אני מגיב בנינוחות לדעתי אנשים פגיעים ורגישים מדי וזה יהיה לטובתם אם הם יתקשחו לידיעתך: במבחן האישיות המקיף המוצע באתר, יבדקו למעלה משלושים תכונות בעזרת ארבעה שאלונים שונים המייצגים את מכלול מבחני האישיות הקיימים בשוק. בנוסף, יבדקו דפוסי מתן תשובותיכם. מדפוסים אלו ניתן ללמוד מספר דברים רב כגון האם אישיותכם קיצונית, האם יש לכם קושי להתמודד עם השאלון, האם יש לכם נטייה לרצות את הסביבה ועוד. בנוסף, תקבלו דו"ח אישיותי רחב המותאם לענף המקצועי אליו אתם משתייכים. לדוגמא, אם הנכם מועמדים לתפקיד מנהל מכירות אך כושר ניהול המשא ומתן שלכם ירוד אזי תקבלו משוב על כך.

שלום דוד, לא ברורה שאלתך. מקווה שהסתדרת כבר, איכשהו, עם המידע שבידיך. בברכה ליאת

ביום רביעי יש לי מבחן אישיות בעבודה שלי אני כיום עובד במשטרה עם מוצגי רכב אחראי מבנים .נקבע כי אנו צריכים לעבור מבחני אישיות כשי להיכנס לעבוד במשטרה השאלה היא האם הנתונים מציגים אותי באופן חיובי ?והאם המערכת תקבל אותי לשורותיה

שלום ליאת, תודה על הפורום הנהדר. בתי בת 2 וקצת. לאחרונה חוזרת מהגן עם סימני נשיכות על היד. הגננת מספרת שהיא נושכת ילדים בגן וכשהיא רואה שהילד בוכה והולך לגננת היא נושכת את עצמה. בנוסף לאחרונה החלה לפחד מרעשים (אוטו גלידה, מכסחת דשא ועוד).היום בגן למשל, ממש נכנסה להיסטריה לדברי הגננת, לאחר ששמעה מכסחת דשא שעבדה במקום קרוב לגן. הם הכניסו אותה לגן, נתנו לה מוצץ והפעילו מוזיקה בווליום גבוה(?) באופן כללי הילדה מאוד נוחה. אין איתה בעיות מיוחדות. היא מבינה, מדברת ומשתפת פעולה. נולד לה אח לפני חצי שנה, עושה רושם שהיא למדה ולומדת לקבל אותו. בעניין השינה היו לנו קצת בעיות לאחרונה, לאחר שנשברה מראה בפתאומיות והיא מאוד נבהלה. מה דעתך? כיצד כדאי להגיב לנושא הנשיכות והפחדים? האם לדבר איתה על הנשיכות או לחכות שיעבור מעצמו? לגבי הפחדים, כששומעת רעש מפחיד מבקשת שארים אותה על הידיים- אני לא רוצה להפוך זאת להרגל. תודה רבה!!!!!

שלום גילת, נשיכות אינן דבר יוצא דופן בגיל כזה, שכן הפעוטות עדיין אינם מסוגלים לווסת את הדחפים התוקפניים שלהם בצורה טובה, ולכן ביטויים עלול להיות גולמי מאד ויצרי מאד. גם אם הנשיות ייעלמו בסופו של דבר, חשוב לנסות למנוע אותן, ממש כפי שהיינו נוהגים עם כל התנהגות תוקפנית אחרת: הסברה, הרחקה מהסיטואציה, והצעת חלופות התנהגותיות יעילות ולגיטימיות יותר. בדומה, גם הפחדים שלה נורמטיביים ולא מדאיגים, וסביר שגם הם ייעלמו מעצמם מתישהו. עד אז, הישארו קרובים, זמינים ומרגיעים,אךמבלי להשתעבד להם או לוותר על הגבולות. אגב, במקרה שלך רעש חזק ופתאומי, יש חשיבות לכך שהמבוגרים יישארו רגועים ואפילו אדישים, כי תגובות לחוצות או מתוחות (גם אם הן מפני פחדו של הילד) תורמות להחרפת המצוקה שלו. לכן, כשהיא מתקרבת אלייך ומבקשת שתרימי אותה, תוכלי לומר בשקט (מבלי להפסיק את מה שאת עושה) משהו כמו "הנה, אני פה על ידך והכל בסדר. תכף המטוס יעבור והרעש ייפסק". בהצלחה ליאת

תודה רבה על תשובתך. האם תוכלי לחדד את העניין של הצעת חלופות התנהגותיות יעילות יותר? האם את מתכוונת לכאלה שיעזרו לה לפרוק את התסכול? יש לך רעיון כמו מה? דבר נוסף, מה עלי לומר לה כשהיא נושכת את עצמה? תודה רבה !!

שלום רב, בני בן 2.10. מזמן שמנו לב שהוא מעדיף לשחק עם בובות, עגלה של בובות ,מאוד מתעניין בטבעות, קוסמטיקה שלי.עכשיו הוא שם לב לדברים כמו- שמתי לק חדש, שרשרת חדשה וכו' האם יש מקום לדאגה או שזה אופייני וגילו? רוצה לציין שהוא די הרבה זמן עם אבא , לא רק איתי.הוא מאוד עדין ורגיש, קצת מגמגם (עכשיו פחות, לפני 1/2 שנה יותר, היינו אצל קלינאית תקשורת שאמרה שזה אופייני לגילו).

בוקר טוב, אני רוצה להוסיף כמה דברים לשאלתי : 1.היום הוא רואה את חזייה שלי ואומר- גם אני רוצה כזה. 2.כנראה שעשינו טעות, הגזמנו עם הנושא -כשהוא היה אומר שנגיד "אני רוצה קוסמטיקה או עגילים", אמרנו לו- זה של בנות, ואתה בן. לפעמים קיבלנו ממנו תשובה- אני לא בן אלא בת. עכשיו הוא אומר - אני בן, והוא אומר את זה אפילו כשלא מדברים על זה. 3.עכשיו קצת פחות, אבל קודם הוא היה מדבר על אצמו - אני הולכת, אני הוכלת וכו'. תודה מראש

שלום אנה, רוב הילדים בני השלוש כבר מכירים בהבדלם בין המינים, ויש להם מושג לא רע על תפקידי מגדר. תצפית על משחקי 'כאילו' של "אבא ואמא" או "רופא ואחות", מגלים לנו שכבר בגיל צעיר כזה, ילדים יודעים מהן התנהגויות של בנים/גברים או של בנות/נשים. מבחינה זו, הילד שלך אינו מתנהג בדרך אופיינית לגילו. הוא מתעניין בפעילויות של בנות, ועסוק מאד בך, בלבוש או באיפור שלך. התנהגות כזו אינה משקפת בהכרח את הנטייה המינית בעתיד, אם כי יתכן קשר כזה. כרגע, המשימה החשובה היא לדאוג להתפתחותו הכללית של הילד מתוך עמדה מקבלת, מכילה ואוהבת אותו כפי שהוא. מאחר וממילא אין לנו דרך להשפיע על נטיותיו המיניות בעתיד, מוטב להתמקד בהשפעה על רווחתו הפסיכולוגית ובדימוי העצמי החיובי שלו. המשיכי לחדד עבורו מהן ההתנהגויות המצופות ממנו, מבלי לגרום לו אשמה או בושה על מה שהוא. בברכה ליאת

הי, בני בגן עירוני. פניתי לגננת בבקשה לבדוק מה מצבו של הילד שזו השנה הראשונה שלו, איך מתקדם וכו, איך מבחינה חברתית איך במפגש. התברר לי שקשה לו מאוד לשבת במפגש ולא לדבר. בגן 30 ילדים והיא נותנת לו רשות הדיבור אבל הוא מתקשה להפסיק ומתפרץ לילדים אחרים בדיבור. הוא כל הזמן רוצה לספר דברים. שאלתי אותה איך אפשר לעזור לו. עולה שנה הבאה לגן בחטיבה הצעירה. היא הציעה שיטה בה תעשה איתו הסכם שאם יתאפק אחרי שמדבר תתן לו מדבקה ,אחרי 3 מדבקות אני אתן משהו קטן. המדבקה הראשונה הגיעה, יום למחרת היא אמרה שהוא לא הצליח ומרגישה שגורמת לו תיסכול. בגדול מדובר בילד נבון, עם חברים, אני לא מתרשמת שיש לו בעיה של קשב וריכוז אבל אני לא מומחית. איך אפשר לעזור לו להתאפק.כמובן שבאופן כללי רוצה הכול כאן ועכשיו אבל מאז שיש לו אחות קטנה שאוטוטו בת 2 הוא נאלץ לפתח סבלנות.

לפני הפנייה לאיבחון נויירולוג הייתי מבקשת מהגננת לערוך מיפוי על התנהגותו של בנך:מה קורה איתו במצבים שונים: במפגש, בחצר, באינטראקציות עם חברים, בשעת מילוי משימות או עבודות יצירה וכו'. בהמשך הייתי ממליצה לשלוח לאיבחון של נויירולוג לבדיקת קשב וריכוז (אימפולסיביות, סף תסכול נמוך, וכו'..) צריך לזכור שלכל גן יש פסיכולוגית חינוכית וכדאי גם שתערוך תצפיות על בנך ושתנחה את הגננת כיצד להתנהל מולו. ייתכן שתמליץ על תוכנית לעיצוב התנהגות, או אולי אפילו טיפולי תרפיה שונים.

והתוכנית שבנתה היא של עיצוב התנהגות לא כך? מדבקות וכו זה לא עיצוב התנהגות?

הי ליאת הילדה שלי בת חמש וחצי עם פחדים בלילה עד שתים לפנות בוקר היא ישנה ואזמתחילם להגיע המפלצות אז היא מגיעה אלי למיטה ולא מצליחה לישון יש לציין שאני משתדלת להכיל אותה הכנו בחדר אוהל עם פתיון של בייגלה למפלצת ושרביט שמגנה עליה אני משארה אור במסדרון אבל הדבר חוזר על עצמו כבר הרבה זמו ואני מאד מותשת מעייפות השאלה מה עוד אפשר לעשות ????????? באמת מה הגבול בגיל הזה בין דמיון למציאות אתמול שחברה שלה היתה בחדר וראתה את האוהל הבת שלי אמרה שרק היא יכולה לראות את המפלצת מה הגבול????????

שלום רוז, מרבית הילדים בגיל חמש כבר יודעים לומר מה "אין באמת", "יש רק בדמיון" ומה "יש באמת", ועדיין, ההבחנה ביניהם אינה שלמה, במיוחד בשעות הלילה או בשעה של התגברות הפחד. המפלצות בהחלט יכולות "להגיע" בשעות הלילה, וחשוב לעשות הכל כדי להרגיע ולנחם, אך זאת מבלי להשתעבד לפחד ולגלוש לוויתור על גבולות, או להיכנס יחד איתה אל תוך הפנטזיה בצורה מוגזמת ו'מעוררת' מדי. אני מציעה לפרק את האוהל, בניסיון להחזיר את כולכם אל קרקע המציאות. אפשר להמשיך - בשעות היום - להיעזר בפעילויות יצירתיות כדי להתיידד עם הפחד, אך בלילה להישאר מעט יותר תקיפים. אחת הדרכים שנמצאו יעילות מאד (אך לא מתאים לכולם), זה להתארגן למשך שבועיים-שלושה עם מיטה או מזרון בחדר הילדים, ולהציג זאת כדרך לעזור לה לישון בשקט לילה שלם "הנה אנחנו כאן, ישנים על ידך, שומרים עלייך, כדי שתוכלי לישון בשקט". רצוי לא לומר לכמה זמן יישאר הסידור הזה, ולהישאר קצת עמומים "עד שתרגישי בטוחה". חשוב לא לשדר קוצר רוח או טינה כלפיה, אלא דווקא רצון טוב ונדיבות. את מוזמנת לחזור ולעדכן איך הולך. בברכה ליאת

יש לי ילד בן שנה ותשע ובזמן האחרון הוא קם בלילה בבכי מסתכל על המנורה ואומר "קישטה". הבכי נמשך מספר דקות אבל לאחר שהוא נרגע רק כשמוציאים אותו מהחדר. לציין שאח"כ הוא לא מוכן להיכנס לחדר ואם מנסים להכניס אותו לחדר הבכי מתחיל שוב. התופעה קורת גם באמצע היום שהוא מצביע על חלל החדר/ סלון/מטבח ואומר "קישטה" ובוכה. איך מתמודדים והאם יש סיבה לדאגה?

שלום רב, בנך נמצא בגיל שבו דמיון ומציאות מתערבבים ויוצרים לעיתים מצבים אבסורדיים כמו זה שאת מתארת. ילדים בני שנתיים-שלוש יכולים להיאבק ביצירי דמיון, להמציא חברים דמיוניים, להיות משוכנעים שחיית טרף מסתתרת תחת מיטתם, ולפעמים גם להאמין שהם עצמם כל יכולים. תוכלי לקרוא על כך עוד בספרה של סלמה פירברג "השנים המופלאות". כהורים, עלינו להשתדל להרגיע בנוכחותנו המנחמת ונוסכת הביטחון, מבלי לגייס הסברים הגיוניים (הם לא עוזרים) ומבלי לשפוט את הילד על פחדיו ה"לא הגיוניים". עדיף, במקום זאת, לעודד את הילד למשחק חופשי ולעבודות יצירה סביב אובייקט הפחד, עד שיוכל להתיידד אי עם פסיכולוג ילדים. תו ולהפסיק לפחד. אם תרגישי שאת מתקשה להכיל את החרדה שלו, או שהיא מתגברת עד להפרעה משמעותית לתפקוד היומיומי שלכם, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. על-פניו, מדובר בהתנהגות תואמת גיל שאינה מדאיגה. בברכה ליאת

שלום לבני בן 10 כאבים ברגל (כף רגל ) מזה חודשיים נשללה כל סיבה רפואית עשינו המון בדיקות חושבים על משהו פסיכולוגי תסמונת כאב כרוני מה הטיפול בתופעה ולאן כדאי לפנות ?

שלום תמר, כאב שאין לו בסיס פיזיולוגי/בריאותי יכול לשקף מצוקה רגשית כלשהי שאינה מקבלת ביטוי בערוץ ישיר וגלוי. הכתובת במקרה כזה היא פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לנסות לעזור לבנך לזהות ולתמלל את רגשותיו, ולבטאם בדרך תקשורתית וישירה יותר. בהצלחה ליאת

שלום, הבן שלי בן 3. מאז שנכנס למסגרת של גן התגלה כעדין ושברירי. בסיטואציות בהן ילד או ילד (אפילו קטנים ממנו בהרבה, למשל תינוק) מרביצים לו או מעליבים אותו, הוא אינו מגיב. פשוט עומד קפוא ומפוחד. לא רק שאינו מחזיר, אלא אפילו לא עונה או מוחה או מבקש שיפסיקו להכות אותו. אינני יודעת מה מקור הפחד, אבל זה מאוד מפריע לנו. ניסינו להסביר לו שהוא צריך להחזיר או לפחות לבקש שיפסיקו, לצעוק, משהו, אך הוא בשלו. לא מגיב. באיזשהו שלב הרגשנו שאנחנו רק מלחיצים אותו יותר ומכניסים אותו למעגל ציפיות שרק פוגע בדימוי העצמי שלו. מה לעשות? מה עלול להיות מקור הבעיה?

שלום רונית, למה, בעצם, הילד שלך צריך "להחזיר" למי שפוגע בו? התשובה לאלימות היא לא עוד אלימות, ואת צריכה לשמוח שהילד שלך לא אלים וכנראה מפחד להשתמש באלימות. אני מניחה שמצד אחד אתם מחנכים אותו לא להיות אלים, לשלוט בעצמו ובדחפים שלו, ומצד שני מעודדים אותו "להחזיר"? זה מסר קצת מבלבל... ילד שפוגעים בו צריך לגשת למבוגר האחראי ולבקש את עזרתו. "להחזיר" זו תמיד האפשרות הרעה ביותר כי סביר להניח שהיא תגרור עוד אלימות ממי שהתחיל. זה לגמרי הגיוני שהוא מפחד כשפוגעים בו - זה מפחיד לקבל מכה או לשמוע קללות או מילים לא נעימות אחרות! לדעתי אתם צריכים ללמד אותו לחפש את מי שאחראי באותה הסיטואציה - הגננת, הורה או כל מבוגר אחר ולהנחות אותו לבקש סיוע והתערבות. שבחו אותו על שהוא מוצא דרכים לא אלימות להגן על עצמו, ותשמחו שהילד שלכם רגיש מספיק בשביל לא לרצות לפגוע במישהו אחר, גם אם אותו המישהו פגע בו. בהצלחה.

שלום רונית, אני מסכימה עם כל מילה שכתבה לך הקוראת כ'חומר למחשבה', במיוחד כשהם נכתבים בתקופה של מעשי אלימות חוזרים ונוראים כ"כ. גם אני מתפללת לעוד ועוד ילדים מן הסוג של בנך, שלא רואים בתגובה אלימה חלק מרפרטואר התגובות שלהם. ובכל זאת, אני מבינה שאינך רוצה לראות אותו נפגע. ולכן, מצטרפת גם להמלצה ללמדו לערב מבוגר אחראי בכל מקרה של פגיעה בו. בברכה ליאת

לגב' מנדלבאום שלום רב, בתי בת ה11.5 ילדה רגישה במיוחד והעניין לא מפריעה לנו בשיגרת היום-יום, אלא רק כאשר היא נחשפת לסיפורים קשים במיוחד בשבילה: לימודי שואה בבית ספר, סיפורי המחתרות, ספרים עם סיפורי גבורה ומוות ואז לקראת השינה מתחילה לכאוב לה הבטן והיא הולכת להקיא ויכולה להקיא מספר פעמים, עד שהיא נרגעת. אני מנסה להסביר לה, להרגיע אותה, אבל זה יכול לעזור קצת עד שהיא הולכת לישון, עוצמת עיניים, רואה את התמונה המפחידה ורצה להקיא. המצב מתסכל אותה כי אין לה שליטה ואותנו כהורים מדאיג בעיקר בגלל הבריאות שלה. בתי תמיד הייתה ככה. לפעמים יש לה תקופות רגועות יותר ולפעמים קשות יותר. היא ילדה חברותית ואין לה בעיות בבית ספר. (למשל היא קראה את כל הספרים של הרי פוטר פעמיים והסיפורים שם מפחידים לא מעט ושום דבר לא קרה לה). בבקשה עצתך!

שלום טלי, אם זה לא קורה לעיתים קרובות מדי, אפשר לנסות להסתפק בהרגעה שלכם ובניסיונות למתן את הדברים *עוד לפני* שהחרדה מגיעה לשיא. אם, לעומת זאת, המצב מחריף או הופך תכוף מדי, כדאי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. בעבודה קוגניטיבית-התנהגותית היא תקבל כלים לשלוט בחרדה, וליישם טכניקות של הרגעה עצמית במגוון מצבים. בברכה ליאת

ילדה בת 7, כיתה א', חכמה מאד ובריאה בדרך כלל. לפני כחודשיים הייתה עם חום גבוה שנמשך שבוע ולאחר מכן המשיכה להתלונן על הרגשה כללית רעה, חולשה וכו'. בירורים רפואיים מכל הכיוונים לא הביאו לשום תוצאה ברורה. מצבי הרוח שלה משתנים מהם, וכך גם התלונות על הרגשה רעה. מעבר לכך, ואולי בגלל שהיא בילתה בבית מספר שבועות, היא מתנגדת באופן משמעותי לחזור לבית הספר. היא הולכת מספר ימים, נשארת בבית כמה ימים וחוזר חלילה. אנחנו די אובדי עצות, ואשמח לקבל הצעות והארות...

שלום יועד, לעתים, בעקבות מחלה, אשפוז, או אירועי חיים דרמטיים אחרים, אנו נוטים (ובצדק) להגמיש את הגבולות, ולאפשר לילד שלנו להתאושש באווירה רכה, חמימה ותומכת. הילדים - חכמים שכמותם - מגלים דרך ההתנסות, שיש מצבים מיוחדים, בהם ההורים נסוגים מעמדתם הסמכותית הקשוחה, ואז - לא תמיד במודע - מתקשים לוותר על הפוזיציה הנזקקת המזכה אותם בכל הטוב הזה. הדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לעשות כרגע זה לפזר את העמימות ה'בריאותית', לסיים עד תום את הברור הרפואי, כדי להשתכנע שהיא לגמרי בסדר. מתץוך הביטחון הזה, יהיה לכם קל יותר להחזיר לעצמכם את היכולת לעמוד מול תובענות לא הגיונית, ולהחזיר את הגבולות לתוקף. אם תרגישו שאינכם יכולים לבד, פנו להדרכת הורים קצרה (אפילו של פגישה אחת), כדי לקבל ביטחון... בהצלחה ליאת

שלום.יש לי בן שהוא בן 13 בכתה ז'.בני ברקע סובל מאפילפסיה שההתקפים של המחלה אצלו מלווים תוך כדי שינה וזה לא קבוע.הבעיה הרפואית שלו גורמת לו קושיירב של התעוררות בבוקר אני מתחילה להעיר אותו משעה 7 בבוקר וזה יכול להמשך שעה.לפעמים גם לפני השעה שבע בבוקר.הוא לא מתעורר ותוך כדי שינה אני מלבישה אותו הוא אפילו לא מרגיש.התהליך לוקח זמן.ואז הוא מאחר לבי"ס ואפילו ישנם ימים שהוא מחסיר.זה גורם לפערים רבים בלימודים.הצוות החינוכי מודע לכך.הוא מקבל שעות פרטניות באנגלית וחשבון.הוא לומד בכתה רגילה.הוא בסדר גמור מבחינה חברתית והיתנהגותית.וגם כשהוא בבי"ס הוא לומד ומבין טוב את החומר. כל מספר חודשים אני מגיעה לשיחה עם הצוות הינוכי.לגבי מצבו של הילד בגלל הפערים שהוא צבר עקב מצבו הבריאותי. היום הייתי בשיחה בבי"ס.כשהגעתי לחדר היו בחדר כשבעה נציגים.אני "נבהלתי" כשניכנסתי. הייתה רכזת השכבה.יועצת השכבה.מנהלת בי"ס.מחנך הכתה.קבסית.ורכז הקבסים.סליחה הם היו שישה בחדר. התחילה השיחה ישר מהקבס שהוא אחראי על הקבסים.הוא ישר התחיל לנזוף בי.ולהגיד לי איך יכול להיות שהילד מחסיר כול כך הרבה.הסברתי לו.שזה לא הפעם הראשונה שאני באה ומסבירה את הבעיה של הילד.וגם ישנו אישור רפואי לגבי כל המהלך הזה.הוא לא היתיחס ואמר לי אני יודע שאם אני היום סובל מלחץ דם אז אני יודע שאני צריך להגיע לעבודה.אמרתי לו סליחה כבודו אתה פונה אלי בטון כזה שאנחנו אשמים שהילד סובל מבעיה רפואית זו.מה אתה חושב שקל לי עם המצב שבו הילד נמצא.הוא המשיך להרים את הטון שלו.ולא היתיחס אלי הרגשתי מושפלת וחסרת אונים.ועוד הוסיף ואמר הוא לא יוכל לעלות לכתה ח'.אמרתי בכאב מי החליט כבר שהוא לא יעלה כתה.הוא אמר בקול רם אני ואני אחראי לזה.אמרתי לו למה אתה חושב כך הרי הילד כשהוא מגיע הוא לומד זה לא ילד שלא מתפקד הוא חכם.הנה המחנך שלו פה והוא יודע את זה.הסתכלתי לכוון המחך שיביע את דעתו אבל נדהמתי הוא שתק.ממש הרגשתי צביטה בלב.פיתאום כל הנוחכים בחדר לא מדברים.זה ממש לא מובן לי.אני המשכתי ואמרתי לו שאני לא מסכימה לזה שהילד לא יעלה כיתה ואני ימשיך עם זה הלאה אני לא מוכנה לשתוק.אמרתי שבמקום לעזור לילד שהוא עם בעיה רפואית.אזהוא הבין זואות בצורה אחרת .הוא אמר למנהלת לכתוב בפרוטוקול לערב את לשכת הסעד.אמרתי לו מה סליחה איך הגעתה לזה.אז המנהלת פיתאום דיברה.ואמרה בי"ס הוא גוף שצריך לדאוג לילד שילמד.ולא להיות ביבי סיטר אני נידהמתי הייתי המומה מה הולך פה אמרתי בליבי לעזאזל.אמרתי להם סליחה אתם לא מבינים אותי נכון הכוונה שלי שהילד צריך מכם יותר עזרה בלימודים לבוא לקראתו ביותר שיעורים פרטניים ולא כפי שפירשתם זואות לשכת מסעד. מה הולך פה באמת. המנהלת אמרה לי איך זה קורה הסברתי שוב על ההתקפים.שאלו התכוצויות ורעידות תוך כדי שינה.ולאחר מכן נכנסים לשינה עוקה שקשה להעיר את הילד וזה התהליך שקורה.ואז סיפרתי שאני צריכה להלביש אותו תוך כדי שינה ולהרים אותו להגיע איתו למצב של היתעוררות.תוך כדי שאני מספרת שוב את הסיפור לצוות החינוכי הרגשתי מחנק בגרון ולא יכולתי להמשיך והתחלתי לבכות.הרגשתי שאני לא יכולה להישאר עוד בחדר ואז הקבס אמר לי תירגעי .תירגעי.איך אפשר להירגע למשמע דברים קשים אלו ששמעתי ממנו. שאלתי אם אני יכולה להמשיך את השיחה איתו בארבע עיניים.ואז הוא נתן לי את הטלפון שלו.כי לא יכולתי להמשיך את השיחה ממש עבר עלי יום קשה מאוד.וגם קשה לי להירדם הלילה. את חושבת שמישהו פנה אלי המחנך היועצת.באיזה טלפון או איזה מילה טובה כשעזבתי את החדר. אף אחד אני המומה. אבקש את עזרתך מה את מציעה איך להמשיך עם כל הסיפור.אני לא יודעת איך לספר לילד אם ישאירו אותו כיתה גם ככה קשה לנו עם המצב הזה.נראה לי שזה יוריד לו את המוטיבציה להמשך וזה חבל לי מאוד..מה את אומרת אבקש את עזרתך תודה גלי.

גם אני קב"סית ולי אסור לעולם לומר לאמא כי בנה יישאר כיתה על רקע העדרויות מביה"ס ועוד יותר מסיבה בריאותית. אין לאף גורם כזה זכות לומר זאת. חשוב לי לברר איתך : האם התקיימו ישיבות בינמקצועיות בנוגע לבנך במהלך השנה, האם התקבלו החלטות או המלצות אופרטיביות? כיצד סייע לך הצוות המקצועי או בית סיפרי בבית הספר נוכח העדרויותיו של בנך? האם בנך קיבל "תללים"? גוף שמסייע בלימודים לילדים חולים הנעדרים מבית הספר לזמן ממושך? ייתכן אף שהיה מקום להציע שיחות עם פסיכולוגית בית הספר..., אני ממש כועסת על התנהלות בית הספר במצבים כאלה, במקום שהיה צריך לגלות רגישות, תמיכה, הכלה והבנה למצב רגיש כ"כ, גילו בבית הספר את ההפך. ניראה שהם בוחרים לנקוט בדרך הכי קלה ולא להתמודד. ומה המקום בכלל של פקידת סעד? ניראה כי יש חוסר הבנה בסיסי במהות התפקיד. אני כאמא של הילד הייתי פונה למנהל החינוך ברשות ומבקשת את מעורבותו לאלתר. הייתי נפגשת איתו בארבע עיניים ומגוללת את סיפורי. חבל שכך מתנהלים...

שלום, אני אמא של אורי, ילד בכיתה ז. מעולם לא היו ענייני אלימות איתו עד כה. מידי פעם פטפוטים שהחלו לאחרונה ופסקו מייד בעקבות עירנות ומעקב שלנו ההורים. היום סיפר לי אורי כי 5 דקות לפני סוף השיעור שמה לו תלמידת כיתתו רגל פעמיים. בפעם הראשונה התנצלה התלמידה ובפעם השנייה נפל בני על הגב, נחבל בידו וקיבל מכה גם בראש. כשהיה שכוב על הריצפה בעט בתלמידה. התלמידה בכתה והמורה שנכנסה ראתה את התלמידה בוכה ומסוגרת כל השיעור, מייד ביקשה מאורי לצאת לרכזת. הרכזת שלימדה בשיעור לאחר מכן, ביקשה מאורי להשאר שיעור שלם מחוץ לכיתה ללא בירור משום שלימדה בכיתה אחרת. בתום השיעור שוחחה 5 דקות עם בני ולאחר שסיפר כי התלמידה שמה לו רגל אמרה הרכזת כי איננה מאמינה שהיא תעשה זאת. היא אמרה שתשוחח על כך עם המחנכת והיא תעדכן את ההורים. צר לי מאוד שזה הבירור שנעשה בבית הספר, הרכזת השאירה את בני מחוץ לשיעור שאחריו ללא השגחה כשהיא עצמה לימדה. אורי הסתובב בפרוזדור. הוא חש חוסר צדק מוחלט, לא מאמינים לו, משום שהתלמידה היא שקטה באופייה ולא מתאימה לה התנהגות כזאת. על פי חוזר מנכ"ל אסור להוציא תלמיד מן הכיתה ללא השגחה. זהו איסור חמור מאוד. מחר אני נפגשת עם הרכזת ואני אשוחח על כך עם הרכזת והמחנכת. ןאוליי אתלונן על כך במשרד החינוך. מה דעתך?

שלום רב, אני מבינה את כעסו ועלבונו של הילד, ומבינה גם ללבך. הצדק - אם בכלל ישנו כזה - לא תמיד גלוי לעינינו, ותלוי פעמים רבות בנקודת מבטו של הצופה. את, כמובן, יכולה להתלונן במשרד החינוך, ואולי גם תלמדי את צוות ביה"ס לקח הגון. השאלה היא מה מטרתך. האם את מבקשת ללמד את הלקח? להעניש? לפגוע במי שפגע בבנך? הנכונות לקבל את העובדה שכולנו טועים, יכולה להוביל אותך להחלטה שונה, ולהביאך לשיחה עם צוות ביה"ס ממקום פחות לוחמני ויותר תקשורתי. עמדה כזו יכולה להוביל להתנצלות, לשינוי הגישה כלפי בנך, ולהמשך הידברות בינך לבין הצוות. כדאי לזכור שצוות בית הספר צריך לתת מענה לאין-ספור תקריות במשך היום, בזמן אמת, מתוך ניסיון אמיתי לשמור על התלמידים ולמגר תופעות של אלימות והרס. במלחמה הזו יש לפעמים גם קורבנות שווא, מעצם זה שכולנו בני אדם וכולנו יכולים לטעות. אל תוותרי על בירור אמיתי ונוקב, אך נסי לחשוב על המטרות שלך בטרם תפעלי. בברכה ליאת

לאחרונה התעורר אצלי חשש כי חברה טובה שלי סובלת מדיכאון. דיברתי איתה על האופציה לפנות לטיפול פסיכולוגי מאחר ואני מאמינה גדולה בדרך הזו ומפני שאני בטיפול בעצמי ואני יודעת כמה זה יכול לעזור. היא לא שוללת את האופציה אך היא לא רוצה לדבר על זה עם ההורים שלה, לפחות בינתיים. האם תוכלו להפנות אותי לפסיכולוג\ית באזור חיפה והקריות שיקבלו אותה לפחות לפגישה או שתיים וינסו לדבר איתה ולעזור לה? כמובן שברור לי כי פגישה או שתיים זה לא מספיק, אבל אולי לאחר פגישה או שתיים היא תרגיש יותר בנוח עם האופציה לספר להוריה ולהתחיל בתהליך טיפול אמיתי. תודה

שלום רב, דאגתך נוגעת ללב וחברית. הרעיון של פנייה לעזרתו של איש מקצוע נכון מאד ורלוונטי. עם זאת, עלייך לדעת שפסיכולוג אינו רשאי לטפל בקטין ללא הסכמת הוריו, ולכן הכתובת למה שאת מבקשת זה אחד מן ה'קווים החמים', המספקים מענה טלפוני או בצ'ט - שנועדו לבי נוער במצוקה. יתכן שבעזרתו של המתנדב שעל הקו, היא גם תמצא את הדרך ליידע את ההורים ולהתחיל בתהליך טיפולי שאינו במחתרת. בהצלחה ליאת

בוקר טוב!!! בתקופה האחרונה(בואי נאמר בארבעת החודשים האחרונים) בני בן ה-3 מגיע לגן בבוקר ובאופן קבוע נטפל לקבוצת בנות קבועה מרביץ ויורק עליהן, הגננת מרחיקה אותו בקביעות עם עשיית המעשה, הוא מורחק מיידית מחצר המשחקים ואח"כ גם מתנהלת שיחת הסבר, אך עדיין גם אחרי חודשים של ענישה זה פשוט לא עוזר, הוא לא מפסיק! גם בבית כשהוא נכנס מהגן הביתה הוא קודם כל מודיע:"אני מרביץ לאמא מכה חזקה" אני מייד מסבירה לו שלא מרביצים ושאם ירביץ יוענש, הוא מרביץ ולא מתרגש מהענישה...לעיתים בעצמו אומר אמא אני הולך לעונש וצוחק. יש לציין שהוא הכי קטן בגן ולכן כניראה חשבתי נטפל דווקא לבנות שחלשות ממנו, כמו כן לפני כ3 חודשים נולדה לו אחות שאני מאמינה שגם לזה יש משהו בעניין...אך עדיין לא מצליחה להבין או למגר את התופעה, מקווה שתןכלי לעזור(האם זה הזמן לפנות לאיש מקצוע????) תודה ושבוע מקסים

שלום חנה, כדי למגר תופעות של אלימות, בכל גיל, חשוב לנסות להתחקות אחר מערך התגמולים של הילד. הכלל (הפשטני, יש לומר) אומר שהתנהגויות שיש להן תוצאות חיוביות נוטות להתמיד, בעוד התנהגויות הגוררות תוצאה שלילית (לתפיסתו של הילד) נוטות להיכחד. את מציינת שילדך נענש לאחר התנהגות אלימה, אך לא מציינת מהו העונש. כדאי לזכור שענישה יעילה היא ענישה מידתית ומיידית, הנעשית לאחר מחשבה ושיקול דעת. אני סבורה שהדרכת הורים טובה יכולה להועיל לכם מאד, ולקצר את התהליך. גם אם יש, לכאורה, נסיבות 'מקלות' כמו לידת אחות, בעיני אין לגלות סלחנות כלפי התנהגות אלימה ופוגענית, ויש לפעול להפסקתה בדרך סמכותית ויעילה. פני להנחייה הורית ליאת

שלום, הבן שלי בכיתה ב', בן 7.5,הוא לא ילד ספורטיבי, לא כ"כ משחק כדורגל כמו חבריו, מעדיף ספרים. עד עכשיו לא צולל בבריכה ודי נרתע מלהיות בבריכה, אלא אם כן אני לידו כדי שהוא ירגיש ביטחון.גם אז הוא חייב להרגיש את קרקע הבריכה ברגליים ולא מעז לצלול או להתרחק אפילו עם מצופים.עכשיו מתחילים קורס שחיה לילדים, והוא לא רוצה ללמוד לשחות.הבעיה שחבריו יודעים או לומדים,ועוד מעט הקייטנה ,ואני חושבת שהוא כבר צריך לדעת לשחות או לפחות להיות יותר משוחרר במים. האם לוותר לו או להתעקש על כך שישתתף בקורס שחיה?מה דעתך?תודה ושבוע טוב

שלום רב, אין ספק שלמידת השחייה חיונית וחשובה עבור כל ילד, והיא פוטרת אותנו מהצורך להשגיח באופן צמוד על ההתנהלות של הילד בבריכה. עם זאת, כדי שילד יתגייס ויסכים להתמודד עם הפחדים הגדולים שלו, מוטב לעודדו להזמינו לכך בדרך שאינה שיפוטית, ואינה בזה לפחדיו. לעיתים, הורים מלאי כוונות טובות מנסים להאיץ בתהליך ו'לזרוק את הילד למים' - במקרה זה פשוטו כמשמעו - מבלי לכבד את הקצב והיכולת שלו. כתוצאה מגישה כזו, הילד עלול להיות מפוחד אף יותר, להתקשות ולסמוך על המבוגר שלצידו במים, ולוותר כליל על הרעיון. איני אומרת שכך בהכרח קרה אצלכם, אך מזמינה אתכם לחשוב ביצירתיות כיצד נכון לעודד אותו ולפרק את ההתנגדות שלו. אם לסכם, בעיני לא נכון להכריח, אך כדאי לחשוב יצירתי ולהחליש בהדרגה את ההתנגדות שלו לנושא. בהצלחה ליאת

בתי בת החמש, ילדה נבונה רגישה וחברותית, סובלת מאנקומפרזיס. תהליך הגמילה בגיל 3 לא היה חלק ונעזרנו בטיפול התנהגותי אצל ד"ר קושניר לחרדת אסלה. לאחר הטיפול שנמשך כ-3 שבועות היא נכנסה לשגרה טובה של יציאות אך בחודשים האחרונים חזרה ללכלך ונמנעת מלעשות בכלל. אנחנו מבינים שהפעם יש צורך בטיפול רגשי ועסוקים בלמצוא מטפלת מתאימה באזור מגורנו. אך כל יום שעובר היא מדרדרת יותר. האם יש לך הנחיות כיצד להגיב או לא להגיב או מה לעשות עד תחילת הטיפול הרגשי? אנחנו מחליפים תחתונים 3-4 פעמים ביום. תודה..

שלום לימור, מציעה לכם לחזור למטפל שעזר לכם. לעתים, כמו במקרים של דיאטה או גמילה מהתמכרות, אנחנו יודעים בדיוק מה לעשות, אך מתקשים לעשות זאת בעקביות ולאורך זמן. מה שעבד בעבר יכול לעבוד שוב אם מיישמים את ההנחיות ביעילות. במקביל, מצאו את המטפלת הרגשית המתאימה, שתנחה אתכם כיצד להגיב להצטאות. זכרו שלקקי יש בדר"כ היבט תקשורתי, ולפיכך התקשורת בבית היא העומדת במוקד ההתערבות הטיפולית. זו הסיבה שאני מעדיפה שלא להתערב כרגע, מעבר להמלצה החמה לחזור/לחדש טיפול. בהצלחה ליאת

למה הכוונה יש לזה (לקקי) היבט תקשורתי?

אני אמא לליאור בן 12 וחצי הלומד בכיתה ז. מאז ומתמיד ליאור הוא ילד מאוד חברותי, נעים ונחמד. אוהב להיות במרכז העיניינים. לפני שנה וחצי עברנו לעיר אחרת. ליאור היה אז בכיתה ו. היה שלב מאוד קטן במהלך השנה שליאור חש לא בטוח במעמדו החברתי והדבר השפיע עליו. פתאום הוא מספר שלא בא לו להגיע לבית הספר ושהחברים לא משחקים איתו. הדבר הפריע לו מאוד. מיידית פניתי למחנכת הכיתה וכן ליועצת ויידעתי אותן. היועצת לקחה את ליאור למס' מפגשים ולאחר מכן שוחחה איתי ואמרה כי העניין בסדר גמור ולליאור יש כישורים חברתיים. ואכן הוא השתלב לשביעות רצונו בחברה. תמיד רצה אבל להשתייך למקובלים ולא לשוליים. השנה במעבר לכיתה ז, ניראה כי כל המוטיבציה ללמידה פחתה מעט, הוא עדיין מכין שיעורים ולומד למבחנים, אך בשיעורים עצמם המורים מדווחים כי הוא מפטפט וניראה כי דעתו מוסחת בקלות כאשר אחד מחבריו קורא לו. תופעה זאת לא הייתה בתחילת השנה. כשהגעתי לשוחח עם המורים ואחר כך עם ליאור, הבטיח לי שישים לך להתנהלותו הלימודית בשיעורים. ואכן ליאור הוכיח לי אישית, כי אין בעיית קשב וריכוז, שמעולם לא הייתה לו, אלא הוא שם לעצמו גבולות ברורים והעביר מסר לחבריו כי בשיעור אין מפטפטים איתו והוא רוצה ללמוד. עדיין הוא נשאר חבר של כל המקובלים עם סייגים בשיעור. בערב ל"ג בעומר האחרון ביקש לחזור מאוחר הבייתה כמו כל חבריו. ביקש עד הבוקר. כמובן שסירבתי לכך בתוקף, ואז התפשרנו עד השעה 2. כשהתקשר בשעה 2 ביקש להישאר עוד קצת . הסכמתי. ב 4 התעוררתי בבהלה והתקשרתי לליאור וכעסתי עליו שהוא נשאר עד 4 ללא רשות. השבוע ביקש לצאת ביום שישי בערב עד השעה 12 בלילה. וניראה כי זה הולך להפוך לרוטינה- לצאת כל יום שישי בערב. מה לעשות? ניראה כי חבריו סובבו לו את הראש... בזמנו המחנכת ציינה שמות של מס' מחברין שיש להם השפעה שלילית על ליאור בשיעורים. אותם חברים מלווים אותו גם היום וממש שואבים אותו לחברתם. שוחחתי עם ההורים של החברים וניראה כי לא ממש מפריע להם היציאות של ילדיהם, וניראה כי הם מקלים ראש בכל הקשור לחינוך וערכים ולימודים. מה לעשות ? יצויין כי ליאור במהותו ילד ממושמע, עוזר איכפתי , אך לי נראה כי השפעות חברתיות חזקות ממני, וניראה כי ליאור נטמע בהן.

שלום רב, החינוך לערכים, הגדרת כללי ההתנהגות בבית ואכיפתם - נמצאים כולם בתחום אחריותם של ההורים, ואחריות זו עומדת בעינה גם כשמנגד פועלים כוחות המשפיעים מבחוץ. חשוב שנוכל, כהורים, להכיר בכוחן של ההשפעות החיצוניות, להתחשב בהן, ולנסות לקבל את העובדה שככל שהילד שלנו גדל, הוא יהיה יותר דעתן. עולם הערכים של הילדים שלנו הולך ומתרחב, שואב מן החינוך בבית, אך לא רק. מסתבר שבעניינים מהותיים, ילדים מאמצים את ערכי הבית והמשפחה, בעוד שבעניינים שטחיים יותר (כמו אופנות לבוש, דרכי בילוי, מוסיקה, וכד'), ההשפעות החיצוניות דומיננטיות יותר. אם הילד שלך בסה"כ ילד טוב וממושמע, עדיף לגלות גמישות וסובלנות, לא להתעקש על קוצו של יוד בסוגיות פחות חשובות (כמו שעת החזרה מבילוי), לטובת יחסים הרמוניים ותקשורת פתוחה, ולטובת ערכים מהותיים וחשובים יותר כמו לימודים, למשל. מה את אומרת? ליאת

היום דווחתי ע"י מחנכת הכיתה כי בני הפריע בשיעור הראשון ובשיעור האחרון, עצר את נשימתו ופרצופו האדים. המורה שלימדה בכיתה נבהלה מאוד וחשבה שהוא בקוצר נשימה. מייד רצה להזעיק את מחנכת הכיתה שגילתה אח"כ שהוא עשה זאת בצחוק. מטרתו הייתה להסב את תשומת לב הכיתה אליו ולהיות במרכז העניינים. וכל זה לקול צחוקם של התלמידים. בני ממש נגרר אחרי מעשים שלא בטוח שחשב עליהם, או הפעיל שיקול דעת הגיוני. נראה כי החברים ממש עלו לו לראש. מה לעשות? אינני רוצה להטיל עליו סדרה של עונשים או הרחקות מחבריו, כיוון שבטוחני שזה יצור אנטי מוחלט, וניסיונות לשבור את האיסורים. גם המחנכת שלו צמיינת בפניי כי ישנם שני ילדים בכיתה שבעטיים הוא נגרר ועושה שטויות. דברים שאם היה לבד לא היה עושה אותם. אנא הציעי לי מה לומר לו? ומה להמליץ כדרך טיפול למחנכת הכיתה ואולי אף לבקש את סיוע היועצת?

ליאת שלום רב, בתי בת 3 ועשרה חודשים. ילדה מקסימה וחכמה מאוד! גמולה מפיפי כחצי שנה ומקקי עדיין לא. היא בעצמה יודעת להסביר תחושותיה כ"כ יפה כמו: אני עדיין לא מוכנה, בגיל ארבע אנסה להגמל וכו'... כשהיא רואה חברותיה עושות צרכיהן בשירותים שלנו היא ממש מעודדת אותן ומפרגנת וכשאני שואלת אותה אחכ לבד אם היא רוצה לנסות כמוהן היא אומרת לא. אני עדיין לא מוכנה... יש לציין כי אני ניסיתי המון דברים- לקרוא סיפורים תוך כדי שהיא מרוד אוהבת, לשוחח איתה ששתינו אוהבות זאת, ועוד הרבה אבל תמיד כשיש לה היא ממהרת לבקש חיתול. בנוסף היא לא ככ אוהבת שמחליפים לה למעט אני ובעלי, כך שבגן היא מתאפקת לרוב..אשמח לתגובתך, תודה רבה.

שלום נויה, הפתרון של טיטול המוחזר לצורך עשיית קקי הוא בעייתי, ובדר"כ הוא תוצאה של שיתוף פעולה בין הילד להורה (שמעדיף להימנע מהתמודדות עם ה'תאונות'). סלקי את הטיטולים מהבית, והודיעי לה שמעתה היא מתבקשת לעשות את צרכיה בדיוק במקום בו היא עושה את הפיפי. הסבירי לה שהקקי אינו חלק הנושר מגופה, אלא תוצר המופרש מן הגוף, ושסילוקו מהגוף מותיר אותה שלמה ובריאה. התכונני לנסיגות או תאונות, ואל תגיבי להן בכעס או בחוסר סבלנות. גם עצירות יכולה להיות חלק מהתהליך, וגם ממנה רצוי לא להיבהל. עזרי לה עם תזונה עתירת סיבים וקווי לטוב. בהצלחה ליאת

בשנים האחרונות יש מודעות מרשימה לסובלים מקשיי קשב וריכוז (ADHD/ADD). בעקבות המודעות ושיטות הטיפול התרופתיות היעילות אך המוגבלות התפתחה אף תעשיה שלמה של מטפלים בבעלי הבעיה. אחת השיטות הקלאסיות היא פסיכואנאליזה קלאסית. לכאורה נראה כי יש צידוק לשימוש בשיטה זו כיוון שלבעית קשב וריכוז נלווית פעמים רבות בעיית התנהגות המתבטאת באימפולסיביות, בעיות בתקשורת משפחתית וזוגית ובעיות חברתיות. אך מה בין פסיכואנאליזה לבין בעית קשב וריכוז? הרי הבעיה היא בעיה ביולוגית שמתבטאת בבעיה התנהגותית. זו הסיבה שהטיפול התרופתי כל כך יעיל באופן גורף. טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) הוא טיפול תומך יעיל כי הוא מאמן את המטופל להתמודד עם סיטואציות בעייתיות בצורה מתאימה. מאותה סיבה ביופידבק יכול להועיל, אך פסיכואנאליזה? נראה כי לא מעט פסיכולוגים מהגישה הפסיכואנאליטית מנצלים את הבילבול לטובת רווח אישי וטיפולים ארוכי טווח שאינם יעילים ובכך מונעים ממטופליהם את הטיפול הנכון. דרך אגב, מניעת טיפול יעיל יכולה להוביל לבעיות חברתיות שיובילו לבעיות פסיכולוגיות כמו רגשי נחיתות, אלימות נרקיסיסטיות ובעיות אחרות שיצדיקו את הטיפול הפסיכולוגי. כך שהרווח של אותם פסיכולוגים נצלנים כפול.

שלום יוסי, הפרעת קשב וריכוז אמנם נתפסת כלקות למידה, אך כפי שציינת נכון יש לה השלכות נרחבות הרבה מעבר לתפקוד האקדמי. היא עלולה לפגוע בתפיסה העצמית של האדם, בחוויה שלו את עצמו ואת העולם, ובמגעיו עם סביבתו החברתית. הטיפול התרופתי מכוון להרחבת טווח הקשב, להפחתה ברמות המוסחות, האימפולסיביות והתנועתיות. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי מכוון לשינוי דפוסי חשיבה והתנהגות אוטומטיים או בלתי מסתגלים. הטיפול הפסיכואנליטי מכוון - כמו תמיד - אל החלקים התוך נפשיים, ולהבנת הכוחות המודעים והלא מודעים המפעילים/חוסמים את האדם ומשפיעים עליו ועל התנהלותו בעולם. אם ננסה לחפש מקבילה מתחום הרפואה, נוכל לומר (אולי) שרק בגלל שמישהו סובל מסכרת או מצליאק (שהן סוג של מחלה כרונית), לא פוטר אותו מלטפל גם בכולסטרול שלו, בעורקים החסומים, או בכל בעיה גופנית אחרת שמפריעה לתפקוד התקין של גופו. לכן, אני מניחה שלטיפול הפסיכואנליטי יכולה להיות תרומה משמעותית עבור הסובלים מהפרעת הקשב, גם אם זו אינה בהכרח הבחירה הראשונה. האם יש סיבה מיוחדת לכעס שלך על הפסיכולוגים בכלל, ועל הפסיכואנליטיקאים בפרט? :-) ליאת

שלום ליאת.. האמת היא שאני עדיין לא אמא ואין לי ילדים אני פשוט נכנסתי לקטגורייה הזו בניסיון להבין משהו.. תסביך אלקטרה-אדיפוס אם מבינים שחלק בחיים הוא הבעיה לכל זה יכול להיפתר בעזרה מקצועית? כשהאדם אובחן עם בעיות ריגשיות עוד מילדותו? אשמח למענה.. יום מקסים:)

קרני יקרה, למרות מאמץ ניכר, לא הצלחתי להבין מה את שואלת. נסי לחדד מעט יותר. באופן כללי אוכל לומר שבעיות רגשיות, כולל כאלה הנובעות ממערך ההזדהויות בילדות המוקדמת, יכולות לקבל מענה טוב בטיפול פסיכולוגי דינמי. גם אם לא כל הבעיות נפתרות, בעזרת טיפול אפשר להפחית רמות מצוקה, לקבל את עצמנו בהשלמה, ולהחזיר לעצמנו איכות חיים. בהצלחה ליאת

היי ליאת, אנסה להסביר קצת יותר.. התחלתי טיפול פסיכודינאמי דיי חדש עקב הרבה בעיות ומחשבות מוזרות באמצע מערכת יחסים עם בן זוגי שאנו חיים יחד.. בהתחלה היו מחשבות של אוהבת או לא אוהבת, או אולי לסבית, או אולי אני גבר. דברים שבחיים לא חשבתי שיגיעו למצוקה כזו. עד כדי התנתקויות מעצמי ומהלרגיש קרני. הייתי באבחון אצל פסיכיאטר והוא לא אמר שאני סובלת מהפרעה מסויימת זה פשוט כל החיים עצמם כי עברתי ולא קצת.. כיום בטיפול עולה כי כנראה יש לי תסביך עם אבא שלי והקשר איתו לא היה בריא מרב קירבה שהייתי ילדה.. ותמיד הייתי בת לכל דבר אבל גם היו דברים של בנים שאהבתי כמו מכונית וכו".. הבעיה היא עם האבא שמבחינה תיפקודית הייתה לי אמא אך לא מבחינה רגשית, תמיד רציתי את אבא ותמיד להיות כמו אבא.. זה הרבה דברים ככה זה פחות או יותר אני מספרת לך.. אני מנסה לחזור לעצמי ואז אני חשה בטוב אבל לפעמים במצוקה גולה.. קשה שזה בזוגיות הדרת.. יותר מזה אני בן אדם שחופר לעצמו עד עמקי נשמתו ולא משחררת נוברת לעצמי ובוחנת את עצמי על כל פיפס וכשיש מחשבה אני לא מנסה להוציא אותה אלא לפתח אותה ולחפור בה וכאילו משהו בי מנסה לבחון עד כמה אני יכולה עד שאני "משתגעת"... מקווה שתביני יותר.. תודה:)

ראשית תודה על העצה הטובה. אשמח אם יש לך המלצה לפסיכולוג ילדים טוב בדרום

שלום ליאת, כתבי אלי בבקשה למייל : [email protected] או התקשרי 052-3106667 ואנסה לעזור ליאת

שלום ותודה על פורום נהדר הבת שלי בת שנתיים ועשרה חודשים לפני חודש החליטה בעצמה על גמילה מטיטולים ועשתה זאת בצורה מדהימה כמעט בלי פספוסים גם בבית וגם בגן. בלילה עדיין עם טיטול. אנחנו מאוד מעודדים אותה שהיא בוגרת בלי קשר לגמילה עצמה וגם משבחים על הגמילה בזמן האחרון יש נסיגה... היא עושה קקי בתחתונים, היא מזהה שיש לה, עומדת ומתאמצת ועושה בתחתונים, אם שואלים אותה אם יש לה היא תאמר שלא ותעשה בתחתונים אין לה עצירות או קקי קשה שכואב לה גם פיפי לפעמים היא עושה כך אבל פחות חשוב לציין שנולדה לה אחות לפני 4 חודשים ולכן לא יזמנו את הגמילה והיא באה לגמרי ממנה מה עושים ? איך מגיבים ?

שלום תמר, לתפיסתי, לא מדובר בנסיגה אלא בתהליך גמילה שהחל קצת מאוחר ובעיתוי מאד לא מוצלח, סמוך מאד ללידת אחותה התינוקת. גמילה, כפי שכתבתי כאן לא פעם אינה החלטה של הילד, גם אם זה נראה כך. זוהי דרישה (גם אם מוצגת ברגישות והתחשבות) המגיעה מיוזמת המבוגרים, שמטרתה ללמד את הילד להתנהג כבן-תרבות, ולעשות את צרכיו (רק!) במקום המיועד לכך. ילדים שנראים כמי שיזמו את התהליך ורצו בו, לא תמיד מצליחים להבין עד הסוף שמדובר בדרישה ממשית, שאין בה פשרות (ושאין ממנה דרך חזרה). כרגע, בתך הגדולה נמצאת בתקופה שברירית ופגיעה, ואולי בכלל בכלל לא רוצה להיות גדולה. מבחינתה, כדאי יותר להישאר תינוקת, ולזכות בכל תשומת הלב והזמן של אמא. כרגע, חשוב להמשיך לעודד אותה (אפשר לוותר על התארים 'גדולה' או 'בוגרת', ולהשתמש במקומם ב'נהדרת', 'מקסימה', 'אהובה' ו'יפה'). הפכי את הישיבה בשירותים לזמן כייפי, רצוי עם אחד מכם ההורים, אך היזהרי מישיבות ממושכות. שבחו אותה בכייף ובנדיבות על כל הצלחה, ואל תכעסו או תנזפו על הפספוסים. התייחסו לכך כאל עיצומו של התהליך, ופרגנו לה על המאמץ. יהיה בסדר... ליאת

שלום, אני אמא של תותי, בת 3 וחודשיים, הורים גרושים ( מאז שהיא בת חצי שנה). נמצא בגן נעמת מגיל שנה עד היום, לתותי יש רק חברה אחת למשחק בכיתת המעון, ואם החברה לא נמצאת או לא רוצה לשחק איתה היא ת מ י ד יושבת בצד, לרב בקושי מתששפת בפעילות הגן. הדבר הסתמן לי מגיל מאוד צעיר, לא הייתה הולכת לכל אחד, ( גם למשפחה הקרובה מאוד), צריך לשחד אותה כדי לקבל נשיקה או חיבוק ( מצד הסבתא סבא- שהם נורא קרובים), עדיין מתקשה להפרד ממני בבוקר בכניסה לגן, למרות שהגן מציין, ואני יודעת שהטיפול הולם וחם. מה עליי לעשות?

שלום רב, ביישנות היא תכונה אישיותית יציבה למדי, כלומר - מלווה את האדם לאורך התבגרותו ובמצבי חיים שונים. רוב הילדים והאנשים הביישנים מצליחים להסתדר למרות המגבלה הזו, ומוצאים לעצמם חוג מצומצם וטוב של חברים, איתם הם מצליחים להתנהל בצורה טובה ולהישאר "הם עצמם". העובדה שבתך הצליח ליצור לעצמה חברות קרובה עם ילדה אחת, יכולה לשמח: אם זה הצליח עם ילדה אחת, זה יכול להצליח עם עוד. כשאת יודעת ומכירה בכך שלבתך קל יותר במצבים של "אחד על אחד", השתדלי לעזור לה ביוזמה של קשרים נוספים כאלה, תחילה בשעות אחה"צ, בעזרת האימהות, ובהמשך, בעזרת הגננת, גם בגן. כרגע, איני רואה טעם להתחיל טיפול רגשי, אך אפשר יהיה לנסות לקראת גיל 5-6, אולי אפילו טיפול קבוצתי לילדים עם קשיים חברתיים. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, (אני מתנצלת מראש על אורך הפניה) אני אם חד הורית לילד בן 7. בני הוא ילד מאוד נבון וחכם (אובחן ע"י אנשי מקצוע), מצד אחד יש לו אינטלינגציה רגשית גבוהה, הוא ילד מאוד רגיש, מאוד חם ואוהב, יודע להרעיף אהבה לאנשים שאותם הוא אוהב. אבל, מצד שני יש לו קושי בהתמודדות שלו עם כעסים, זה אומר שאחת לחודש, חודשיים בממוצע יש לו התקף זעם שהוא מוציא אותם על ידי כך שהוא מסוגל להרביץ לי, לבעוט בי ואף לצעוק עלי. בעיצת פסיכולוגית נסיתי ליישם את אשר היא לימדה אותי. להחזיק אותו חזק בצורת חיבוק שיפסיק את ההשתללות ואף להכניס אותו לחדר ולהירגע. כל מה שניסתי ליישם לא צולח הצלחה. כאשר אני מנסה להחזיק אותו חזק, הוא יותר מתעצבן. כאשר אני מנסה להכניס אותו לחדר הוא יוצא וכך חוזר חלילה. מיותר לציין כמה פגועה אני מרגישה (וכל מי שאומר לי שזה לא אישי ושצריך להסתכל על זה בצורה אחרת, לא גורם לי להפסיק להרגיש רע שבני מתנהג אלי כך). אני דואגת לו, כי אני יודעת שהוא מאוד אוהב אותי ואני יודעת בתוך תוכי שהוא לא יכול לשלוט על כעסו ותסכולו. אני עושה עבורו את המקיסימום ואף יותר. אני כל כולי שלו כמו שהוא כל עולמי אני גם כל עולמו. אני יודעת שהתנהגות זו מראה על קושי מסויים שלו להתמודד עם דברים שלא קיימים בחיו כגון: אין לו אבא (הוא נולד מתרומת זרע). אין לו אחים - מפאת גילי לא אוכל ללדת לו אחים. לפעמים הוא זורק משפטים כגון: "חבל שאין לי אחות", "איזו מילה יפה זה אבא". אני יודעת שקשה לתת עיצה על רגל אחת, כאשר את לא מכירה אותנו. אך היתי מעוניינת לקבל עיצה כיצד לגרום לו לא לעבור את הקו האדום ולהרים יד על אימו. כיצד אוכל לעזור לו לפרוק את הכעסים שלו דקה לפני שההר מתפרץ. אודה לך על תשובתך המהירה. בברכה אילנה

שלום אילנה, לצערי, מה שאת מבקשת נראה בלתי אפשרי - נדמה לי שמה שלא עלה יפה בעקבות פניה להדרכה הורית, לא יעבוד בעזרת עצה קצרה בפורום. לתפיסתי, דווקא לאור הקשר הכ"כ מיוחד שלך עם בנך, חשוב לפתח מודעות גם לבעייתיות האפשרית, וללמוד מיומנויות הוריות כמו הצבת גבולות וסמכות, יכולת הכלה ועמידות גם מול התקפות מילוליות או פיזיות. אני, אגב, לא חושבת שעם ילד בגיל 7 נכון להפעיל 'הולדינג' (אחיזת חיבוק), וגם לא להעניש בשליחה לחדר. עליו ללמוד לציית לך מעצם היותך הורה ובעלת הסמכות בבית, ואת הנוכחות הזו עליו להרגיש הלכה למעשה. כאשר את מתייחסת אליו כשווה כוחות או כחבר, את מכרסמת בסמכותך, מה שגורם לו להאמין בטעות שהוא יכול להשתלח בך פיזית ומילולית. אני ממליצה לך מאד למצוא לעצמך פסיכווג ילדים טוב, שיוכל ללוות אותך לאורך זמן, ולסייע במתן מענה גם לסוגיות הקשורות להיעדר דמות האב ולעצם היותכם משפחה חד-הורית. את, כמובן, מוזמנת לקרוא את שפע התשובות שניתנו כאן, בפורום, בנושא אלימות בכלל, וכלפי הורים בפרט. בהצלחה ליאת

שלום רב בני אוטוטו בן 5 ,ואתמול בפעם הראשונה הסכים להצטרף עם 2 חברים טובים לשיעור התעמלות .(עד עכשיו סרב להרשם לחוג ואפילו עכשיו לפני הכניסה לשיעור הוא בהתחלה לא רצה בטענה שהמורה יתן לעשות דברים שיהיו לו קשים) הוא כבר כמה חודשים בריפוי בעיסוק בנושא ויסות חושי,מוטוריקה גסה שיווי משקל ועוד . בסוף הוא נכנס בלי בעיות לשיעור ועשה את כל התרגילים יפה מאד ,חוץ משלב בו המורה נתן לכל אחד מזרן וביקש לעשות גלגול.בני לא יודע להתגלגל קדימה אף פעם לא רצה לנסות כשחברים עשו ,וזה גם קטע של הויסות חושי (לא אוהב גם כשהופכים אותו ,לא מת על קרוסלות נדנדנות ועוד) . הוא אמר למורה עוד לפני התרגיל "אני אף פעם לא יודע את זה " המורה שכנע אותו ובאמת עם עזרה פיסית של המורה הוא הצליח . אח"כ המורה השאיר את כולם לעשות והוא כמובן עשה אבל לא ממש התהפך קדימה אלא הצידה . ואז שוב המורה בא אליו וניסה להסביר לו (קצת בחוסר סבלנות האמת ..) שוב ואז שוב הוא עשה . אח"כ התלונן בפני המורה שכואב לו הראש . בסוף השיעור החמאתי לו נורא על ההשתתפות ועל כמה הצליח מלא דברים ואיזה יופי וכו וכו' , וראיתי גם כמה הוא נהנה ,בכל זאת כששאלתי אם רוצה להרשם הוא טען שלא ,כי הוא לא באמת הצליח הכל (כמו שאני אמרתי) והוא לא הצליח גלגול וכאב לו הראש גם ולכן לא רוצה שוב . בעלי אמר לו שהוא לא חייב את התרגיל הזה ,ואני לא הייתי בטוחה שזה רעיון טוב להגיד לו את זה . ולא ידעתי אם לשכנע אותו שכן ללכת שוב אם הוא לא רוצה ,והאם גם די מוטרדת מהפרפקציוניזם הזה וגם מחוסר הבטחון .ממה לדעתך נובע ? מה כדאי לעשות? תודה

שלום דנה, את יודעת, לא חייבים לכבוש כל פסגה בכל מחיר. חוגים הם בחירה, והם נועדו להעשיר את הילד ולספק לו חוויה של הצלחה והנאה מעבר למסגרת הבית-ספרית. יש מגוון עצום של תחומי עניין, וחוגים שיכולים לספק לבנך תחושת כשירות ויכולת. אני ערה לכך שההתגברות על מחסום הפחד יכולה להיות משמעותית עבורו, אך עם זאת, נדמה לי שהוא כנראה לא יהיה ספרטאי דגול. אז למה להתעקש? בעיני, מוטב לחפש ולמצוא חוג שיתאים לבנך, אשר בו יוכל להצטיין ולהתפתח לשמחת כולכם. בהצלחה ליאת (שתמיד שנאה לעשות גלגול קדימה...)

הי ליאת, קראתי הרבה מתשובותייך בפורום הזה בנוגע לפחדים אצל ילדים. אני חשה שהפחדים אצל הבן שלנו נמשכים זמן רב יחסית והם מאוד ספציפיים ולכן אשמח לדעת אם לדעתך מדובר בתופעה חולפת או שיש להיות אקטיביים ולעזור לו איכשהו בעניין. בד"כ מדובר באלמנטים ויזואליים בציורים, קליפים, מדבקות, ציורים בספרים או ברעשים. לדוגמא, הוא פוחד מקליפים ספציפיים בערוצי הטלוויזיה ולכן מאוד מבקש שלא נדליק אותה, גם אם זה עבורנו או עבור אחותו הקטנה. הוא זוכר בדיוק איזה קליפ "מפחיד" משודר באיזה ערוץ וכשאנחנו נמצאים על הערוץ הרלוונטי הוא מבקש להעביר שמא זה ישודר. אם אני בחדר אחר כשהטלוויזיה פתוחה הוא מיד ירוץ אלי ויפסיק כל פעילות אחרת. יש קליפ שהפחיד אותו לפני שנה (!) והוא ממש זוכר אותו ומבקש לא לצפות בו כשאנחנו פותחים את המחשב. הוא סירב לפתוח ספר שהוא מאוד אוהב רק בגלל שעל הכריכה, בין השאר, היה ציור של רובוט שמפחיד אותו. בעיקר השיניים. בסוף נאלצנו ללכת יחד לפח הזבל ולזרוק את הכריכה (היא היתה קרועה מלכתחילה)... יש בניין עם אורות צבעוניים ליד ביתנו וגם זה מפחיד אותו. הוא לא נכנס לחדר אם אנחנו לא סוגרים את החלון. יש לציין שכשהבניין מאיר זה נראה כאילו יש לו שיניים ענקיות. כשהוא רואה את הבניין הזה באור יום הוא אומר שהוא לא פוחד. אני פחות מוטרדת מפחד מרעשים (מכסח דשא, צופר של אוטו, אופנועים, רעשים של משחקי מחשב וכו') אבל גם זה קיים והוא מבקש להמנע. מה שמטריד אותי הוא שזה נמשך לאורך תקופה ממושכת, יותר מכמה חודשים ולא חולף מעצמו. חשוב לי לציין שעל אף התיאור הנ"ל הילד לא חובב טלוויזיה במיוחד ונהנה מפעילויות אחרות ומגוונות. אני תוהה אולי התגובות שלנו מקבעות את הפחד. אנחנו לא אומרים לו "לא צריך לפחד" או מבטלים, אלא שזה בסדר לפחד ושכל אחד מפחד ממשהו. האם נכון לסגור את החלון כדי שלא יראה את הבניין המפחיד? (הוא לא יירדם אם לא ולא ייכנס לחדר לשחק אם לא). האם נכון להעביר ערוץ כדי להמנע משידור הקליפ המפחיד? איך נכון להגיב? תודה גדולה מראש.

שלום רב, הבשורה ה'רעה' היא, שיש ילדים הנולדים עם סוג של מוכנות או פגיעות לחרדה (גנים...גנים...), והם יגיבו בחרדה או ברגישות למצבים חדשים, עמומים, מעבריים, רועשים, לא צפויים, הומי אדם, וכיוב'. הבשורה ה'טובה' היא שאפשר לחיות עם זה, ואם רוצים גם לטפל בזה. פחדי הילדות, גם אם נראה לך כרגע שהם נמשכים כבר זמן רב, אכן חולפים מעצמם, וזה קורה בדר"כ כאשר הילד לומד להבחין טוב יותר בין מציאות לדמיון, בין אמת לבדייה, בין אובייקט מסוכן ומאיים לבין "נמר של נייר". עוד בשורה 'טובה' היא שמדובר בדר"כ בילדים החכמים, שאינם מחמיצים ניואנס, הרגישים וטובי המזג, שגדלים - למרות הפחדים - להיות אנשים טובים ושמחים כמו כולם. כרגע, אני מציעה להישאר זמינים, נוכחים ונכונים להרגיע, אך לא להשתעבד לפחדים או להיגרר להתנהגויות אבסורד. כאשר אתם צופים בטלוויזיה ויש משהו שמפחיד אותו , עודדו אותו להתרחק לחדר אחר (במקום להעביר ערוץ). הסבירו שאתם צופים בטלוויזיה והוא יכול להישאר לצידכם ולהתגבר או לעזוב לחדרו עד שייגמר הקטע המפחיד. כאשר הוא לבד, השאירו לו להתמודד עם התוכן המפחיד, כולל בדרך של כיבוי המכשיר. גם סגירת החלון לגיטימית בעיני, אם זה מה שעוזר. ממליצה מאד על ספרה המקסים של אורה אייל "בלילה חשוך אחד", על חנה-בננה שלאחר כיבוי האורות בחדרה רואה מפלצת מפחידה בכל חפץ. השאיפה - לפחות כפי שאני רואה אותה - היא לעזור לו למצוא את הפונקציה המרגיעה בתוכו, ולהגביר אצלו את תחושת השליטה והיכולת. אם את ממשיכה לדאוג, פני להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני (ויצירתי!) בהצלחה ליאת

סליחה, קוראים יקרים, על העיכוב בתשובות. אגיע לכאן הערב, בתום יום העבודה ואנסה להתגבר על הפער. להתראות ליאת

ליאת, "עקבתי" אחריך עד עכשיו, ואני רוצה להודות לך על ההשקעה העצומה במתן מענה לפניות הרבות. אמנם ינני נשואה ואין לי ילדים, אבל אני אוהבת מאד לקרוא את תשובותיך. מעריכה, מיכל

שלום ליאת. בני בן שנתיים וחצי וקורה איתו משהו מוזר . מאז ומתמיד הוא היה מריח כל דבר אפילו אוכל לפני שמכניס לפה הוא מריח. הוא מריח צעצועים, מאכלים, ספרים, בגדים, שולחנות .. הכל אבל ממש הכל התופעה רק הולכת וגוברת אצלו זה הגיע למצב שהוא אפילו מריח ישבנים של בני הבית . נכון שבהתחלה זה היה מצחיק אבל עכשיו זה נהייה ממש מוגזם . האם זה מעיד על איזושהי בעיה אצלו? פסיכולוגית? פיזיולוגית? איך אני אמורה להגיב לתופעת ההרחה הזאת? הוא ילד די נקי תמיד דואג לאכול בסביבה נייה , להתקלח ולישון במצעים נקיים (אחרת הוא לא מוכן לישון במיטה).אודה לך על תשובתך אניממש מסוקרנת ודואגת....

שלום בר, התופעה הזו נראית לי קשורה יותר לתחום הסנסורי, אולי רגישות יתר, שאפשר להתייעץ עליה עם רופא הילדים (או רופא אף עוזן גרון), ועם מרפאה בעיסוק. אם את דואגת או אם יש עוד תחומי חריגות, אפשר להתייעץ גם עם פסיכולוג התפתחותי. לא נראה לי שזה קשור לבעיה רגשית, אך כדי לומר זאת בביטחון יש צורך להכיר את הרקע ההתפתחותי שלו. במקומך, נדמה לי שהייתי מתחילה אצל רופא אף-אוזן גרון, ובהמשך מרפאה בעיסוק. בברכה ליאת

בס"ד בני בן ארבע וחצי. מכור למוצץ שלו. הולך לגן עם המוצץ ושם בתיק. וגם בגן הגננות לפעמים מאפשרות לו להוציא אותו מהתיק כי קשה לו. איך שהוא יוצא מהגן שם את המוצץ ולא מוכן להוציא אותו. ניסיתי בכל מיני דרכים, מתנות, שיחות וכו' אפילו הפחדות. כיוון שהלסת שלו ממש יוצאת החוצה והשיניים עקומות. אבל שום דבר לא עוזר. עברתי גם נסיונות של גמילה בלילה אבל אחרי צרחות של שעתיים ויתרתי. אני כבר לא יודעת מה לעשות. יש לו אח קטן בן שנתיים ושמונה שהוא ללא מוצץ. עלי לציין שאני אמא חד הורית ושאין לו קשר עם אביו מגיל שנתיים וחצי. כן לציין שעדיין אינו גמול מחיתול בלילה ובקבוק ששותה לפני השינה. אשמח לעצות תודה

שלום רב, בעיני, מוטב להניח לנושא לפי שעה, כי הלחץ שאת מפעילה רק מרחיק אותך מהיעד. כרגע, בנך זקוק לתפקידו המנחם של המוצץ, גם אם אחיו הצעיר לא. בשעות אחה"צ, כאשר אתם יחד, נסי להעסיקו בפעילות מהנה ומשותפת איתך, ואל תתייחסי כלל למוצץ, גם אם הוא תקוע בפיו. הזמיני חבר מהגן או שלחי אותו לחבר, כדי שהנוכחות ה'זרה' תעודד אותו להתבייש קצת במוצץ ולהיפרד ממנו למשכי זמן הולכים ומתארכים. יש ילדים שלוקח להם יותר זמן, אך גם הם נגמלים בסוף. אל תלחצי! בברכה ליאת

שלום ליאת, לא מזמן שאלתי אותך לגבי התערבות הורים במריבות של ילדים. עכשיו אני שואלת האם, לדעתך, גם מורים צריכים לנקוט גישה דומה כאשר מדובר במריבות של תלמידים? האם כדאי גם שם לפנות להם את הזירה, ולאפשר להם לפתור את בעיותיהם בעצמם? מיכל

שלום מיכל, תלוי אילו מריבות. אני חושבת שלמורים יש תפקיד משמעותי בכל הנוגע להקניית מיומנויות של ניהול קונפליקט, ועליהם לנצל אירועי קונפליקט כדי לחדד וללמד דרכי פעולה יעילות, מיומנויות של פיתרון בעיות וקבלת החלטות בזירה החברתית. במצבים של אלימות פיזית יש להתערב מיד, ולהפעיל סנקציות, כמתבקש. חשוב לציין, כי בשונה ממה שקורה בביה"ס, בבית הילדים מגלים שלריב וקונפליקט יכולות להיות תוצאות מפתיעות לטובה, כמו למשל כניסת ההורה למעורבות עצומה בסיטואציה ונקיטת עמדה של שופט. במצב כזה הילד מונע להפעלה חוזרת של הטקטיקה הזו, הן כדי לזכות בנוכחותו של ההורה, והן כדי להרוויח את אהדתו. בברכה ליאת

שלום רב, לאחרונה גיליתי בעיות שינה אצל בני בן ה- 11 שגם ככה עובר תקופה שנראית לי לו פשוטה בעבורו ולא הצלחתי להבין למה... הוא פחות מתקשר עם חברים, רוב הזמן משועמם בבית וחסר מעש דיברנו על כך מספר פעמים ואמר לי שאין שום בעיה אך שמתי לב מיום השואה הוא לא מצליח להרדם אז היה בגלל שהוא פוחד מיום זה ואח"כ זה עבר ליום הזיכרון שגם זה מפחיד אותו. כל התקופה הזו הוא מחפש איפה לישון ועם מי וכמובן מפריע לנו בלילה בטענה שאינו נרדם ומתחיל ליילל כמו תינוק. הסברתי לו בתקיפות כי יש לו מיטה וחדר משלו ושם הוא יושן ולישון איתי זה לא פתרון וכמובן לא לעניין - הוא ילד גדול כבר לישון עם אמא במיטה. אח"כ עבר לטענה שהמזרון לא נוח לו ... אינני יודעת איך להתנהג איתו שילך לישון כמו שצריך בלילה וכמובן מה מפריע לו שהוא לא נרדם!

שלום רב, אני שומעת אותך מאד קשובה ורגישה לבנך. את מצליחה לזהות, בתוך התנהגותו המשועממת לכאורה, קושי אחר עמוק יותר, שמטריד או מפחיד אותו, אולי חרדה מפני המוות והאובדן שמתעוררת לפעמים בתקופת ימי הזיכרון. והנה, למרות ההבנה והרגישות למה שעובר עליו, את מתקשה לקבל את ניסיונותיו להתמודד עם החרדות שלו, ומתקשה לתקף את רגשותיו. לדברייך, הוא "מפריע לכם לישון ומיילל כמו תינוק". זאת אמירה שיפוטית, שיכולה לעורר אצלו אשמה ובושה, ובהמשך גם קושי בזיהוי רגשות ובביטוי תואם שלהם. אמירה כזו גם משאירה אותו מאד בודד, גם ביום וגם בלילה. מסתבר שגם ילדים גדולים (ואפילו מבוגרים) פוחדים לפעמים, והכתובת הטבעית היא ההורים, שאמורים לשדר זמינות ונכונות לעזור. אני מציעה להמשיך ולעודד אותו לחזור למיטתו, אך יש ללוותו לשם, ולוודא שהוא נרגע וחוזר לישון. אפשר לדאוג למזרון בחדר שלו, עליו תוכלו לשכב למשך מס' לילות עד שיירגע. אם את מרגישה שלא תצליחו לעשות זאת בכוחות עצמכם, התייעצו עם פסיכולוג ילדים קליני, שינחה אתכם בצורה יותר פרקטית כיצד להתנהג מולו ברגעי המשבר הליליים. בהצלחה ליאת

שלום, יש לנו 3 ילדים: הבכור בן 8, אחריו בת 5 ובת שנתיים. אנחנו חשים שהבת האמצעית שהינה בעלת אופי מאוד דומיננטי נמצאת במעין מלחמת הישרדות כל זמן שהיא יחד עם אחיה. מטבע הדברים כיוון שכולם די קטנים הם מבלים לא מעט יחד, כמובן שלכל אחד יש את החוגים, החברים ותחומי העניין שלו. נראה לנו שבעיקר היא מצויה בתחושה של מרירות, לא מקשיבה למבוגרים, כועסת, צועקת ללא הפסקה על אף שמעירים לה שיהיה הרבה יותר נעים ללא צעקותיה. מאחר וניסינו כל מיני דרכים להתמודד אנחנו תוהים האם נכון לכעוס עליה על ההתנהגויות הלא מקובלות או שמא לנסות להסביר כל פעם מחדש או אולי להתעלם מהצעקות למשל. חשוב לי להדגיש שניסינו את כל הדרכים שציינתי ואף לאורך זמן ללא הצלחה ויותר מהלך מפריע לנו שהילדה לא שמחה או לפחות כך בתחושה שלנו... אודה מאוד לקבלת עצות!

שלום ברי, באופן אישי, אני אוהבת את הגישה שלכם, שמצליחה - למרות ההתנהגות הבעייתית של הילדה - לראות גם את המצוקה שלה ולהבין ללבה. יש ילדים רגישים יותר, המתקשים לווסת בהצלחה רגשות עוצמתיים. ההתנהגות שנתפסת 'בעייתית' או 'קשה' משקפת ניסיונות התמודדות לא יעילים שבתכם מפעילה במצבים טעונים. אחד הדברים שיכולים לסייע בהפחתת העוצמה, זה תיקוף וקבלה של רגשותיה, מתוך עמדה לא שיפוטית והנחה שהיא עושה כמיטב יכולתה. חשוב להימנע מרחמים או וויתורים רק כדי לא לפגוש את מופע הזעם. המשיכו להציב את הגבולות, אך עשו זאת בדרך מכבדת המתחשבת ביכולותיה ובמגבלות הגיל שלה. ועוד משהו. המושג "ילדת סנדוויץ" בעייתי בעיני, מאחר שהוא מניח מראש בעייתיות אצל הילד האמצעי. הנחות מוקדמות כאלה יוצרות אצל ההורים ציפייה להתנהגות שלילית, ומעוררת אצלם באופן בלתי מודע מתח ועוררות באינטראקציה שלהם עם הילד. ילדים אמצעיים אינם שונים מהותית מהאחים שלהם, והם יכולים להיות נוחים להפליא, מתחשבים ומכבדי גבולות - אם הם מתחנכים בהתאם. נסו לא 'להדביק' לה מאפייני אישיות על סמך התנהגות מסוימת שיכולה להיות תגובה למצב זמני לא פשוט שיחלוף. בברכה ליאת

שלום, אשמח לקבל המלצה לפסיכולוג ילדים ברחובות. המייל שלי: [email protected]. תודה! יובל

קוראי הפורום מתבקשים להתגייס ולסייע בהמלצות למייל. מי שמכיר... בהצלחה, יובל. ליאת

אני מחפשת פסיכולוג ילדים לילדה בת 14 סובלת מקשב וריכוז וזקוקה לטיפול רגשי דחוף. אנחנו גרים באשדוד, אפשר סביבה של שפלה- רחובות אשקלון יבנה קרית גת ראשון. תודה

שלום ניקול, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

הי ליאת, יש לנו בן 3 וחצי ובת שנה ו 8 חודשים. על אף הקרבה בגיל היחסים ביניהם טעונים ולא פשוטים. הגדול הוא בעל מזג נוח ומשתף פעולה והקטנה, כמו כל מי שנולד לתחרות, ממזרה ומרדנית. שניהם מפותחים מאוד לגילם ותמיד היו. ורבלית, קוגניטיבית, מוטורית. כשהם יחד הם כמעט לא משחקים ביניהם כי נדיר שיש אינטראקציה חיובית, אלא מיד מתלקחת אש. הוא הופך רכושני מאוד, לא משתף ולא חולק והיא נלחמת על שלה ולמדה ממנו לא לתת. מהר מאוד זה גולש לדחיפות או מכות, וגם אם אנחנו משתדלים לא להתערב ואומרים: "אנחנו סומכים עליכם שתסתדרו ביניכם", כשיש סכנה פיזית לנפילה או מכה אנחנו מוכרחים לשים לזה סוף ואז אני מרגישה שאנחנו נתפסים כנוקטי צד, מה שמגדיל את היריבות. יש לציין שהם מאוד אוהבים אחד את השני. הגדול מבקש תמיד לעשות אמבטיות משותפות ולאכול עם הקטנה, והיא מתעוררת מהשינה ומיד מחפשת אותו (הוא בגן, היא בבית). האבסורד הוא שלמרות היותו גדול הוא מרגיש מאויים ממנה, נעלב כשהיא מרביצה, מתכופף כדי שהיא לא תזרוק עליו צעצועים. מאידך, הוא גם לא חוסך ממנה את שבטו... כמי שגדלה בבית בו לא עודדו קשר בין האחים חשוב לי מאוד לטפח יחסים טובים וחזקים ביניהם. אשמח לעצתך, תודה

שלום רב, כשאת אומרת את המשפט החשוב "אני סומכת עליכם שתסתדרו ביניכם", את גם צריכה להתכוון אליו. אם אין מאחוריו כוונה אמיתית מוטב לא להגיד דבר, ולפעול ללא שום הערה שיפוטית להפרדת כוחות. מאחר ומדובר בשני ילדים צעירים מאד, הפרדה כזו לעיתים מתבקשת, אך יש להקפיד לעשותה עניינית מאד, ללא הטפות והסברים מילוליים ממושכים. אני מאמינה שאם היית אוזרת אומץ וזזה משם בכל פעם שמתחילות מכות, היית מגלה עד מהרה שההצגה נגמרת מהר, ללא הרוגים ופצועים. ממליצה לך מאד לחפש עוד תשובות בנושא בפורום זה (חפשי תחת מילות מפתח "מריבות אחים" או משהו כזה). בספר "ילדים האתגר" של דרייקורס, יש פרק או שניים נפלאים המוקדשים לנושא, ומסבירים כיצד ילדים משתפים פעולה ומתפעלים את הוריהם דרך ובאמצעות המריבה. הדרכת הורים, גם של פגישה אחת (לפחות ככה זה אצלי), יכולה לחולל נפלאות גם בתחום זה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בני בן 2.2 מתעכב בכל בוקר עם ההתרגנות לגן. באופן כללי, אני לא מפעילה עליו לחץ למהר מאחר וכרגע אינני עובדת. בדר"כ אני אומרת לו שאין בכוונתי לרדוף אחריו כדי שיצחצח שיניים/ ישטוף פנים או יתלבש ומוסיפה שיודיע לי כשיהיה מוכן בכדי שנוכל להתפנות להכנת השוקו. במצבים אחרים במשך היום השיטה הזו "עובדת", אך בבוקר לא כ"כ, מה גם שאני לא בטוחה שזו הדרך הנכונה - הן משום שיגיע יום בו אחזור לעבוד ואז יהיה לחץ (אליו לא נהיה מורגלים) והן משום שכך הוא לא לומד שיש דברים שיש לעשותם ובזמנים מסויימים. הילד מאוד פיקח וערני, ולכן אני לא מרגישה שמוקדם מידי להתחיל וללמדו מיומנות מהסוג הזה. אודה לעצתך בנושא. בעניין קצת אחר- האם לדעתך , במקרים של אלימות (באופן כללי בני אינו מכה ואם "בורחת" לו מכה הוא מיד "מתבייש"- מסתיר את ראשו בידיו ונשען על כסא), כדאי להתרחק "עד שיעבור לי" גם בגיל כזה או שמספיקה ארשת פנים כועסת ? האם נשמע לך הגיוני להחליט כי הערב לא נקרא ספר מאחר והכה בסמוך לזמן הקראתו? תודה רבה רבה על זמנך היקר ועל עצותייך המדוייקות.

שלום עופרי, בגיל שנתיים עדיין קשה לילד להתארגן בעצמו, ועם זאת, את צודקת כשאת מבקשת להתחיל להכינו לעצמאות לקראת התקופה העתידית בה יהיה יותר לחץ. כמו בכל תחום אחר, גם כאן המפתח להצלחה קשור ליכולת שלנו לנסח ציפיות ריאליות, שיזמנו לילד חוויה של הצלחה וכשירות. כדאי לזכור ששעות הבוקר הן שעות פגיעות, בהן כולם עוד מטושטשים מעט, עייפים, ואולי גם עצבניים יותר בגלל החיפזון ולחץ הזמן. כרגע, אם אינך עובדת, אפשר להוריד לחץ, ולעודד את הילד לעצמאות חלקית (למשל כשאת נוכחת ומעודדת, מתפעלת ומחזקת). כרגע, הדרישות שלך ממנו נשמעות לי מעט גבוהות, ועלולות ליצור אצלו תחושה של כישלון ואי-עמידה בציפיות. תחושות אלה עלולות להחליש את המוטיבציה שלו ליוזמה ושיתוף פעולה בעתיד. לכן, נסי להיות הדרגתית ומעודדת, ופחות מאיימת או מפעילה סנקציות. במקרים של התנהגות אלימה, חשוב להביע מורת רוח ולהתרחק, ולהמעיט ככל האפשר בדיבורים. התרחקות היא תגובה מצויינת, כל עוד אינה הפגנתית או מענישה מדי, אלא רק עניינית (כאילו אומרת "אני לא נמצאת איפה שלא נעים לי"). אם את מבקשת להימנע מקריאת הסיפור, עשי זאת תוך שאת קושרת בין השניים בצורה הגיונית, טבעית ומיידית - "אני אשמח לספר לך סיפור מחר, כשיהיה לי נעים איתך. כשאתה מרביץ לא נעים לי להישאר על ידך. אני בטוחה שמחר נצליח". אם זה יגרור בכי או תגובה רגשית עוצמתית אחרת, אפשר יהיה להציע ש"היום אבא יקרא סיפור, כי אמא רוצה קצת להרגע". בהצלחה, ואת מוזמנת לעדכן. ליאת

יש לי בת מקסימה בת כמעט 3 ילדה נהדרת באמת ! חשוב לציין שלפני 4 חודשים נולדה לה אחות ולפני חודש נגמלה ממש בצורה מדהימה מטיטולים, שניהם (עם הרבה סבלנות מאיתנו והכלה) עברו בצורה נהדרת. יש לי דילמה כיצד לנהוג איתה בבוקר כשאנו באות לגן. כשאנו נכנסות לגן היא ישר "כועסת" על הגננות ולא מוכנה להגיד בוקר טוב (לא מרוע אלא שבראש שלה היא אומרת רק כשהיא מסיימת את האוכל שהביאה...) אח"כ מאוד קשה לה שילדים מתקרבים לעגלת אחותה, היא שומרת עליה כמו לביאה... כועסת עליהם ולא נותנת להתקרב / לגעת / להציץ... אני אומרת לה שאני רואה שהיא שומרת על התינוקת אבל היא צריכה להסביר יפה וכמובן לא להשתמש ביידים אלא במילים. גם אם מתקרבים לאוכל שלה אותו סיפור, למרות שהיא יכולה לכבד ולהתנהג יפה, אני מרגישה שכל הכניסה לגן קשה לה והיא מרגישה צורך לשמור על האוכל ואחותה בחירוף נפש... היא נפרדת יפה מאוד ואין לה בעיות בתחום הזה כיצד לנהוג ?

שלום יעל, זמן הפרידה מההורים בבוקר יכול להיות קשה עבור ילדים מסוימים, והקושי יכול ללבוש צורות ביטוי שונות, כולל התנכרות זמנית להורה או לצוות הגן. גם גילויי הרכושנות כלפי האחות התינוקת יכולים לשקף רגשות מעורבים כלפיה, כאשר התוקפנות ההרסנית שהיא חשה בתוכה מושלכת אל הילדים האחרים מפניהם צריך עכשיו להישמר. שתי התופעות אינן מדאיגות במיוחד, וסביר להניח שיחלפו מעצמן. נסי להיפרד ממנה בלי להיכנס אל תוך הגן, כך שתוכל לצלוח את התפר הזה במינימום עימות. בברכה ליאת

שלום רב! שמי מירי ואני אמא למיכל בת 2.4 . מיכל היא ילדה מפותחת מאוד, מדברת יפה בשתי שפות, ולאחרונה גם נגמלה מתיתולים בגמילה טובה ומהירה. היא הולכת לגן מגיל 1.8. לפני כחודשיים - שלושה צצה בעיה שמדאיגה אותי מאוד. מיכל התחילה לפחד מרעשים חזקים ומחרקים.במיחד מחרקים. היא רואה כל נמלה, זבוב או ייטוש שנמצאים ברדיוס של כמה מטרים (היא ממש בודקת אם הם שם או לא) ואחרי שהיא רואה אותם היא מסרבת בכל תוקף ללכת לכוונם, אלא רק על הידיים. אם פתאום מתקרב אלייה זבוב או ייטוש היא מקפצת אגרופים, רועדת, עוצמת עיניים ומתחילה לבכות באיסטריה. אותו דבר עם רעשים פתאומיים אבל ברמת חומרה נמוכה יותר. ניסינו עד עכשיו מספר דברים: לגלות הבנה אבל יחד עם זה להסביר שהם טובים ונחמדים והם בונים את הבתים שלהם וכו, ציירנו זבובים ונמלים יחד, המצנו עליהם סיפורים מצחיקים אבל כלום לא עוזר והעניין רק הולך ומחמיר (היא מגלה את הפחדים האלו לא רק ליידי אלא גם ליד אבא, סבתות וכו;). כוון שבקיץ יש נמלים וזבובים בכל מקום וזה הגיע לרמה שאי אפשר לצאת איתה החוצה - היא רואה אותם וישר מתחילה לבכות ולבקש ידיים. האמת היא שאנו דיי מודאגים ואובדי עצות. נשמח לעצה והכוונה בנושא. תודה רבה

שלום מירי, הפחדים של גיל שנתיים שלוש לא תמיד מצייתים לחוקי ההיגיון, ולכן אין טעם רב להיכנס להסברים מילוליים: הפחד אינו רציונלי. זה ממש כמו הנמר שמתחת למיטה. אני דווקא אוהבת את הניסיונות להמציא סיפורים מצחיקים, ואולי גם לשחק בחרקי פלסטיק, כדרך להתיידד עם אובייקט הפחד. עם כל ההזדהות שאני חשה בנושא זה, לתפיסתי יש לנסות למתן את העיסוק בו, ולצמצם אותו למינימום ההכרחי. כשהיא בוכה ומבקשת 'על הידיים', תוכלו לגלות הבנה ואמפתיה "זה באמת לא נעים שעפים סביבנו זבובים ויתושים", אך לא להיכנע לזה בלי סוף - "אבל את כבר ילדה גדולה וכבד לי להרים אותך בכל פעם שמגיע זבוב. אני סומכת עליך שתצליחי להסתדר איתו בעצמך". המגמה צריכה להיות לעבר מצב שבו היא ואתם מנהלים את החרדה ולא מתנהלים על ידה. כלומר, לא להצטרף ל"שיגעון" אלא להניח לו לחלוף מעצמו. דרך נוספת להקלה על הפחד היא ביצירת תחושה של שליטה במצב, למשל ללמד אותה למרוח על עצמה חומר דוחה יתושים שיתן לה תחושת ביטחון. בהצלחה ליאת

שלום רב. אנחנו הורים מעט מודאגים לילדה בת שלוש שכבר חצי שנה מתנהלת בחייה כאילו הייתה בן. בוחרת ללבוש רק בגדי בנים, משחקת בגן רק עם בנים, אוהבת דמויות ומותגים של בנים, צעצועים של בנים וכו. מעבר לכך נראה שרוב היום היא מוטרדת מהעניין, וכל דבר מתורגם אצלה לשייך לבנים או בנות. בסך הכל הילדה מתפתחת יפה מאוד, היא חיונית, שמחה, שנונה וזורמת. נשמח לקבל התייחסות מקצועית לתופעה, והמלצה כיצד עלינו להתנהג והאם עלינו לטפל בעניין. תודה רבה.

שלום מאור, בגיל הגן המודעות והעיסוק בהבדלי המינים נוכחים מאד. מסתבר שילדים, כבר בגיל צעיר מאד, מודעים לתפקידי מגדר, ויודעים מה מתאים ולא מתאים לבני מינם. באופן לא מפתיע, התופעה של בנות שרוצות להיות 'כמו בן' מדאיגה את החברה שלנו הרבה פחות מבנים שרוצים להיות 'כמו בת'. בנים עדיין נחשבים לשווים יותר, למרות כברת הדרך העצומה שסללה התנועה הפמיניסטית. אני מניחה שאתכם, כהורים, מעניינת הילדה שלכם, ופחות הפוליטיקה של המגדר. אני סבורה שאין לעשות דבר כרגע, מלבד להמשיך ולקבל אותה כפי שהיא, מתוך כבוד וקבלה מלאה של בחירותיה. בברכה ליאת

אני נשואה +3 אנחנו בהליכי פרידה ואמורים לעבור עם הילדים להתגורר ביישוב מיתר. בגלל שעצם המעבר ליישוב חדש, בי"ס חדש, חברים חדשים וכו', אנחנו מתלבטים מתי נכון מבחינת הילדים שבעלי יעזוב את הבית לפני המעבר, במעבר עצמו או לאחריו

שלום ליאת, מאחר שאיני מכירה את הרקע כולו, ואת הנפשות הפועלות, קשה לתת תשובה חד משמעית. אני מניחה שאין תשובה כזו בכל מקרה. לכל אחת מהאפשרויות שציינת יש יתרונות וחסרונות. אני נוטה להאמין שמוטב לא ליצור "אירוע מתגלגל", משבר שיגרור עוד משבר ועוד אחד... לפעמים, עדיף להציג את המציאות כפי שהיא: מתגרשים ועוברים לבית חדש, תוך שמנצלים את כל מעגלי התמיכה האפשריים ומגייסים את כל העזרה. במצב כזה - גם אם הוא נחווה כמשבר - הילדים מסוגלים לגייס כוחות ולהתמודד עם אירוע גדול וחד פעמי. אירוע כזה אינו מדלדל את מאגרי ההתמודדות, ואינו פוגע באמון של הילדים. משבר אחרי משבר עלול ליצור מעמסה לאורך זמן, ולהחליש את יכולת ההתאוששות מפעם לפעם. זאת דעתי. בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי ילדה בת עוד מעט שנתיים. לאחרונה היא מתבכיינת/ מקטרת על כל דבר שלא מוצא חן בעיניה/ לא מיד מצליח לה. קורה שגם הבקשות שלה הן בנימה מתבכיינת. ברצוני לשאול מהי לדעתך התגובה הנכונה, כזו שלא תבטל את המקום הרגיש או הזקוק שלה, אך גם כזו שתעזור לה ללמוד להתמודד ותבהיר לה שבאופן כזה לא מפעילים אותנו ההורים. בברכה, מילי

שלום מילי, פעוטות מתקשים להפעיל ביעילות מנגנונים של וויסות והתאפקות, ולכן, במצבי תסכול הם נוטים להגיב באופן רגשי ו'גולמי', ולא בדרך הבוגרת והמאופקת שהיינו אולי רוצים. "התבכיינות" כדרך תגובה אופיינית יכולה להתבסס כאשר הילד מגלה (לאור ניסיונו) שיהיו לה תוצאות רצויות מבחינתו. אם הקיטורים והיללות גוררים בעקבותיהם תשומת לב מיוחדת וניסיונות פיצוי מצד ההורים, הסבירות להופעתם מתגברת. לכן, אם ברצונך להכחיד את הדפוס, נסי להתעלם ממנו, ולא לתת לזה להפעיל אותך. תוכלי לומר משהו כמו "אני רואה שלא הצליח לך, ואת בטח מרגישה עצובה/כועסת/מאוכזבת. אני בטוחה שעוד מעט זה יעבור לך". מעבר לזה, רצוי להניח לה. כשהיא נרגעת, תוכלי לציין בסיפוק כמה נעים לך לראות שהיא מצליחה להתגבר 'כמו גדולה'. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בתי בת שנתיים מאוד נבהלת בכל פעם שמישהו מתקתק בדלת (גם אם זה אבא או אמא ) או כשהיא שומעת מוזיקה מהשכנים. במקרה של המוזיקה אני אומרת לה שגם לי לא נעים לשמוע מוזיקה בווליום כה גבוה ולעיתים אני מציעה שנשמע מוזיקה אחרת. ברוב המקרים אני מרגישה שזה עוזר לה, אולם במצבים של דפיקה בדלת אני לא כ"כ יודעת מה לומר כדי שיוקל לה. אודה לדעתך בנושא, מור

שלום מור, יתכן שהפחד מדפיקה בדלת נרכש בדרך של התנייה, כלומר, בעקבות אירוע מוקדם יותר שנחווה כלא נעים או מפחיד, ואשר נקשר בדרך כלשהי לדפיקה בדלת. כרגע, היא מגיבה בפחד כי היא מצפה למשהו רע שיגיע בעקבות הנקישה בדלת. הפחד יוכל לעבור רק אם תיווכח, שוב ושוב, שהדפיקה בדלת אינה מביאה בעקבותיה שום דבר מסוכן או מאיים. תוכלי לנסות 'לחסן' אותה בדרך של משחק כאילו, או לעודד אותה לדפוק בעצמה על הדלת, כדי להתיידד עם הפחד. חשוב שאת עצמך תישארי שקטה ורגועה בכל פעם שאת שומעת דפיקה בדלת, ולא תגיבי בצורה רגשית יחד איתה. הישארי אדישה ועניינית, מבלי לנסות להרגיעה או לרוץ אליה בכל פעם שזה קורה. הורה רגוע ונוסך ביטחון זה מה שעוזר בדר"כ במצבים כאלה. בהצלחה ליאת

שני הילדים שלנו בני 6 ושנתיים וחצי הם לא ממשומעים, ואוהבים לשחק להשתולל ולבלגן. אבל צריך להגיע למקומות בזמן, הבית צריך להיות מסודר וכו'. כשמדברים איתם ומסבירים להם הם לא מקשיבים ולא עושים מה שמבקשים מהם, גם אם זה למשל להתלבש בבוקר, ואז אנחנו מאיימים בעונשים ובעלי צורח עליהם ולפעמים גם אני. הבקרים למשל הפכו לסיוט של צרחות . איך ממשמעים אותם? איך גורמים להם להבין שעד שעה מסויימת חייבים לצאת מהבית והם צריכים לשתף פעולה? תודה

שלום דגנית, למרבה הצער, ילדים אינם מסוגלים לגדל ולחנך את עצמם, וזו אחת הסיבות לקיומו של הסידור הזה שנקרא הורים :-) הורות טובה היא הורות שמאזנת בין חום, אהבה והכלה לבין ההכרח להציב כללים, גבולות וציפיות מהילדים, כדרך להכינם לחיים כבני תרבות. את האיזון הזה יש הורים שמצליחים למצוא באופן אינטואיטיבי, ויש מי שזקוקים ליד מכוונת ועזרה. אחת הטעויות הנפוצות, זו התנועה הקיצונית שבין אנרכיה מוחלטת או רכות והכלה אינסופית מצד אחד, לבין איומים, צעקות ועונשים, מצד שני. שיתוף פעולה מצד הילדים הוא פרי מאמץ של השתדלות, מחשבה וחינוך עקבי, הנעשה תוך השקעת עבודה וזמן. הניסיון לחנך את הילדים בשבע בבוקר, בשיא הלחץ, אינו ריאלי. כדי לבסס עמדה הורית סמכותית, חשוב לבנות אותה, נדבך על נדבך, ולא בצורה קפריזית. תוכלו להתחיל מקריאה של ספרות הורית (למשל: "ילדים האתגר" של דרייקורס, או הספר של מיכל דליות), או - טוב יותר - להגיע להדרכת הורים של שניים-שלושה מפגשים אצל פסיכולוג ילדים קליני. אתם מוזמנים לדפדף בדפיו הראשונים של פורום זה, ולקרוא תשובות לשאלות דומות. לתחושתי זה אחד הנושאים עליו כתבתי אין ספור פעמים כאן, בפורום. מקווה שתצליחו להתגייס לפעולה, כדי להחזיר לכולכם איכות חיים והרמוניה. זכרו שבית המתנהל ללא גבולות יוצר אצל הילדיפ פגיעות לבעיות חרדה וקשיים חברתיים בעתיד. פנו לעזרה בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בני בן 6.5, ילד חכם בצורה יוצאת דופן, חברותי, נינוח, אהוב וסתגלן. בדרך כלל, בני "לוקח דברים בקלות" והמעבר לכתה א' נעשה ללא בעיות. בזמן האחרון (חודשים ספורים) החל לפחד, בעיקר מפורצים. הפחדים גברו עוד לאחר שהיה עד לתאונה שבה אוטובוס דרס ילד, לפני כחודש. הפחדים מתבטאים בעיקר בשעות החושך. הוא בוחן מקומות אליהם אנחנו הולכים כדי לבדוק את מידת המיגון שלהם, רוצה להיות קרוב אלינו ובעיקר לאביו (שאותו תופס כחזק) ועובר למיטה שלנו באמצע הלילה. לעומת זאת, לא חושש להישאר אצל חברים. מחנכת הכתה אמרה לנו שבחודש האחרון הוא פחות מרוכז, עושה דברים באיטיות, ונראה שמחשבותיו נודדות. כששאלתי אותו האם מפריע לו משהו בביה"ס ועל מה הוא חושב, לא ידע להצביע על הגורם להסחה, ורק ענה שלפעמים הוא חושב עלינו, ההורים, ועל כך שהוא "רוצה אותנו". אני חושבת שאולי יש קשר בין הפחדים שלו לבין תפקודו בביה"ס. איך עוזרים לו להתמודד (עם, וגם בלי, קשר לביה"ס)? הוא ממש הפך עורו מילד "חסר פחד" לילד שעסוק בפורצים/גנבים/אנשים רעים. תודה רבה!

שלום טל, איכשהו, פחדי הלילה (מגנבים ופורצים) פחות מדאיגים אותי, ומה שנשמע לי משמעותי יותר זו העובדה שנחשף לאירוע הדריסה, שיכול לעורר פחדים ממוות או פציעה, ואולי להותיר עקבות פוסט-טראומטיים כמו עצבנות, חוסר מנוחה, קשיי ריכוז, פלאשבקים, וכד'. נראה לי שיש מקום להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני, ולהעריך את המצב מקרוב. עד אז, מציעה להישאר זמינים ונוסכי ביטחון, לא על חשבון וויתור על הגבולות (עדיף להרגיעו במיטתו, כדי לא ליצור בעיה חדשה). בברכה ליאת

ליאת, תודה על תשובתך לי מיום 4/5/12. ברצוני להוסיךף עובדות מהותיות, ולבקש התייחסותך: האב עזב את הבית לפני 4 ודשים וחי חודשיים במחיצת אישה אחרת. עזב אותה, שב הביתה ועם זאת ידוע לי מהודאתו כי מצוי בקשר עימה. לא "חזר" במובן המהותי, אלא בעיקר במובן הפיזי, ככל הנראה מסיבה כלכלית של חוסר יכולת לשכור לעצמו דירה וגם לשלם מזונות. כפי הנראה, ומכך חששתי כשעזב, עזיבתו את הבית לפני 4 חודשים למשך חודשיים - בלתי הפיכה (כפי הנראה! אין ודאות שזה נכון). הבעיה: בן זוגי בעל אישיות לא בשלה,ילדותי ואימפולסיבי. כבר התגרש בעבר ולחלוטין לא הקפיד על הסדרי ראיה (היה רואה את ילדיו מנישואיו הקודמים אחת למס' חודשים, אם בכלל). בהינתן עובדות אלה, ומתוך מטרה למזער עד מינימום את נזקי הגירושין הפוטנציאליים מילדיי: 1) האם להתגרש בכל מקרה, או לנסות להשאירו עימנו פיזית בבי לכמה שיותר זמן? (אזכיר: בניי, בני 3 וחצי ו- 5 וחצי) 2) אם אמנם האב יראה אותם לא בקביעות, לא באופן סדיר ובתדירות נמוכה, כפי שצפוי שיהיה לאור העבר - האם בכלל כדאי שיהיה קשר כזה ביניהם או עדיף שום קשר? 3) איך אמזער את הנזקים לילדיי?!! חשוב לי ביותר בחיי, כי יגדלו עם בריאות נפשית תקינה , להיות אנשים מוצלחים כפי הפוטנציאל העצום הגלום בהם, וכי גירושינו יהיו בעלי השפעה זניחה. איך אדאג שכך יהא? כיצד עליי לנהוג?? אנא המלצותייך. תודה מראש בעד התייחסותך!!!

שלום זיוה, השאלות שלך כבדות משקל, וכאמור, מוטב לדון בהן וללבן אותן במסגרת טיפול. אנסה להשיב בכלליות רבה, על קצה המזלג - 1. השאלה אם להתגרש או לא חייבת להיות קשורה לזוגיות שלכם, ולא לילדים שלך. אם תישארי בזוגיות משפילה שאינה מכבדת אותך ואת צרכייך כאישה, יש סיכוי שתהפכי מרירה, כועסת ועצובה. זה בוודאי לא מצב רצוי משום בחינה, גם אם זה נעשה "לטובת הילדים". 2. קשר עם הורה (בהנחה שמדובר בהורה שפוי, שאינו אלים או מסוכן) לעולם עדיף על נתק. 3. לו היה הדבר בידינו, היינו מסלקים מחייהם של ילדינו כל מכשול ופגע. למרבה הצער, חיים סטריליים ונקיים ממשברים אינם ריאליים. לכן, קשה לצפות שלגירושין תהיה השפעה זניחה, אך בהחלט אפשר לצפות שמשברים יוצרים גם סוג של חוסן, ושילדים יכולים להתאושש מהם בהצלחה, ולגדול לאנשים מוצלחים וכשרוניים, כמו כולם. שולחת לך כוחות ליאת

שלום ליאת, יש לי ילדה בת 4.5 ותינוקת בת שנה. אני אמורים לעבור דירה מנתניה לרמת ישי (יישוב שהיא מכירה, מאחר וסבא וסבתא שלה גרים שם) בעוד חודש וחצי בשכירות. עד עכשיו לא אמרנו כלום לילדה מאחר ורצינו שיהיה לנו בית להראות לה, למרות שהיא שמעה אנשים ואותנו מדברים... השבוע סגרנו על בית ואנו רוצים לספר לה. איך לעשות זאת? היא ילדה מאווווווווווד רגישה ומאוד מתקשה עם שינויים. היא כל הזמן ציינה בפנינו שהיא לא תעבור דירה. מה הדרך הנכונה בבקשה? תודה נעמי

שלום נעמי, אם המעבר הוא בעוד חודש וחצי, אני חושבת שאפשר להתחיל לספר על המעבר, ואולי גם לנסוע לבקר את הבית. ילדים הם יצורים סתגלניים בדר"כ, ולטעמי קיימת נטייה אצל לא מעט הורים לעשות הערכת-יתר לגבי פוטנציאל הנזק של כל שינוי בחייהם. לא כל שינוי יוצר בהכרח מצב משברי, וגם אם כן, ילדים יודעים להתגבר ולצאת ממשבר בשלום. מאחר וילדים אינם מחליטים היכן תגור המשפחה, אין טעם לבקש את רשותם או להמתין לאישורם. בעיני, מוטב להציג זאת כעובדה מוגמרת, עם הבנה לקושי שלה מצד אחד, והבעת ביטחון ביכולתה להסתגל מצד שני. מאחר שילדים קטנים מאד קונקרטיים ואגוצנטריים בחשיבתם, כדאי לעודד אותה לשאול את כל מה שמטריד אותה לקראת המעבר, ולספק מענה מדויק ואמיתי ככל האפשר. מותר, אגב, לא לדעת בוודאות את כל התשובות. אפשר להגיד גם "אני לא יודעת כרגע. נעבור ונראה". מאחלת לכם מעבר קל ונעים. רמת ישי זה מקום נחמד, ולא נראה לי שתהיה בעיה 'למכור' אותו לילדים. זכרי שכאשר אתם, ההורים, רגועים ובטוחים, הילדים סופגים עמדה דומה ביחס למציאות. כאשר אתם, ההורים, מצפים לתגובות משבריות, אתם נוטים להיות מתוחים ןעצבניים בנוכחות הילד, ולהדביק אותו בבלי דעת בעמדה הדאגנית. יש לך עבודה כבר ממחר בבוקר, ואת כמובן מוזמנת לעדכן איך הלך. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן 4 רק לאחרונה התחיל לדבר,אבל עדיין לפעמים מדבר ב"סינית". הוא נמצא בטיפול קלינאית.השאלה,הוא לפעמים אוהב ללכת במעגלים.האם קשור לבעיות בתיקשורת?הוא גם מאוד רגיש לרעש חזק ופיתאומי. שאלה נוספת לגבי בני השני בן השנתיים,הוא עדיין לא מדבר(כנראה תורשתי במישפחה)אבל צועק מאוד שרוצה משהו או שמשהו לא מצא חן בעיניו,דבר הגורם ללחץ ומתח בבית.(במיוחד כי השני רגיש לרעשים וצעקות.מה לעשות?להתעלם ולרצות אותו?כי עדיין לא יודע לדבר?יש לציין כי תמיד אני מבקשת ממנו שלא יצעק.לפעמים פשוט בוכה אח"כ.האם מותר בגילולהעניש ולשלוח אותו לחדרו בגילו שיבין לא לצעוק כל הזמן.

שלום טל, פורום באינטרנט אינו יכול להחליף אבחון מסודר, וכל תשובה שאתן לך כאן תהיה יומרנית ובלתי מקצועית. אם קיימת שאלה התפתחותית, במיוחד ככל הנוגע לקשיי תקשורת, חשוב להגיע למכון להתפתחות הילד ולערוך אבחון מסודר. לגבי שאלתך השנייה, צריך לזכור שהילדים במשפחה יכולים להיות מאד שונים זה מזה, בטמפרמנט הבסיסי, בתכונות האופי ובסגנון התגובה שלהם לאירועים, אנשים ומצבים שונים. ילדך בן השנתיים נמצא בגיל המתאפיין בסערות רגשיות ובמתח העצום שמקורו בצורך לפתח עצמאות מצד אחד, ובתחושה של נזקקות גדולה ותלות, מצד שני. התסכול והמתח יכולים להיות קיצוניים אף יותר אם קיים עיכוס שפתי כלשהו, המקשה עליו לתקשר ביעילות. אני מציעה להימנע מלהעניש פעוט בן שנתיים על כך שהוא בוכה או צועק, רק משום שזה מפריע לאחיו. במקום זאת, מוטב לנסות להבין מה עומד מאחורי ההתנהגות הצווחנית, ולנסות להיות יותר מודעים ביצירת סביבה מאפשרת ובריאה עבור שני ילדייך. ממליצה, כמו שאני עושה כאן הרבה לאחרונה, על הדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני שתעזור לך להתמודד בהצלחה עם גילויי התסכול והזעם של בנך/בנייך. בהצלחה ליאת

בני בן 6.5 בגן חובה (נשאר שנה נוספת בגן) ו. הבעיה היא שכשהוא בסיטואציות חברתיות הוא לא יודע כיצד להגיב. לדוגמה אם פוגש בגינה ילדים מהגן והם קוראים לו הוא במקרה הטוב ממלמל משהו ובמקרה הפחות טוב מתעלם. אתמול בגינה ילדה בת 4 ניסתה ?לדרוס? אותו עם הבימבה שלה. בני ניסה לזוז ממנה והיא המשיכה.הוא נשאר חסר אונים והסתכל עליי ואני הצעתי שידחוף את הבימבה עם הרגל שלו. מצד שני כשהוא עם חברים שלו הוא משתולל ומתנהג ככל ילד בגילו מדבר צועק ומגיב. כיצד אני יכולה לעזור לו שכן חושש מכיתה א,

שלום אורלי, כדי להעריך האם ילד לוקה במיומנויות החברתיות או הבינאישיות שלו, יש צורך ברקע מפורט ולעיתים גם בתצפית. כמו שאת מבינה בוודאי, העובדה שנשאר שנה נוספת בגן לא שיפרה את הביטחון החברתי שלו, ואם קיימת בעיה חשוב לטפל בה עניינית. אם ה'שיתוק' שאת מתארת קורה רק בגינת המשחקים מול ילדים זרים, ובקרב קבוצת החברים הקרובים הוא מתנהג בצורה נורמטיבית - הבעיה פחות מדאיגה. אם, לעומת זאת, את מרגישה שהוא מתקשה בקריאת המפה החברתית ומתקשה לנהל אינטראקציות עם בני גילו במגוון מצבים, שווה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני או התפתחותי. בברכה ליאת