פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

הי ליאת, קודם כל תודה על עצתך האחרונה בעניין הרגלי השינה. לא ארחיב, אבל ההצעה שלך עבדה והלילות רגועים יותר :) אנחנו נתקלים לאחרונה בקושי חברתי של הבן הבכור, במסגרתו כשיש אינטראקציה בינאישית כלשהי, הוא מאמץ בד"כ את גישת ה my way or no way ונכנס בקלות לעימותים, לעיתים גם עם אקטים פיזיים של לחטוף, לדחוף, להרביץ, להרוס למישהו מגדל שהוא בנה. הוא ילד עם מזג טוב ועם גבולות ונוטה לשתף פעולה, אבל אני מתרשמת שהוא תופס את העולם (או אולי רק את החברה) כמאיים ומרגיש צורך לגונן על הרכוש שלו. מאוד קשה לו לשתף או לחלוק, גם עם אחותו הקטנה ממנו בפחות משנתיים, אנחנו נלחמים על זה בבית ומנסים ללמד אותו למצוא את האמצע או פשרות אחרות, לדוגמא - להציע לילד להתחלף בצעצועים, או לשחק בתורות בצעצוע, או לתת לאחותו רק חלק מהקלפים ולא את כולם, אבל לשווא. הוא נלחם על שלו ומעדיף לא לשחק יחד (כלומר, לשחק עם עצמו) מאשר לוותר. גם בגן שמתי לב שהוא בוחר לו חברים ותרניים יחסית, כך יותר קל לו "לנצח". אני מנסה להסביר לו שהעיקר הוא להנות מהמשחק, ושכיף ביחד ולא תמיד חשוב מי יצא עם ידו על העליונה. גם איתנו בזמן האחרון הוא "משחק". או שנשחק איתו בדיוק במה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה, או שהוא יוותר על המשחק הזה איתנו ויבחר משחק אחר, או שיבחר לשחק עם עצמו בדרכו. הצילו! אנחנו חוששים לחייו החברתיים בבגרות :)

שלום רב, בגיל שלוש ואפילו ארבע, ילדים עדיין רכושניים למדי, ולא תמיד נהנים לשתף ולהתחלק ברכושם - וזה בסדר. כמו שאתם רואים בעצמכם, הניסיונות לכפות עליו ו'להילחם' על כך שיוותר לאחותו, רק מחריפים את המצב, וגורמים לו להתגונן ולשמור על רכושו בקנאות גדולה יותר. אתם מאד צודקים בדאגתכם לחייו החברתיים, אך היכולת לוותר, להתחלק, לחכות בתור ולאפק את הדחף היא יכולת הנרכשת באיטיות, תוך כדי החיים המשותפים בבית, ותוך כדי הסתגלות הדרגתית לכללים ולציפיות שלכם ממנו. אתם מציינים שהוןא ילד קואופרטיבי עם גבולות, ובאותה נשימה מוסיפים שהוא נכנס לעימותים בקלות, חוטף, דוחף, מרביץ והורס כאשר הדברים אינם מתנהלים עפ"י רצונו. זוהי נקודת פתיחה לא טובה, ואינה מעידה בדר"כ על היכולת להתנהל טוב בתוך גבולות. לכן, במקום להכריח אותו להתחלק בצעצועים (שזו אכן מטלה חברתית מובהקת, אך עדיין אינה מחוייבת המציאות בגילו), דאגו להנכיח ביתר בהירות את הגבולות בבית, דאגו לאכוף אותם, וטפלו נחרצות בהתנהגויות אלימות. הזמינו אותו למשחקים, ואל תוותרו לו או תרחמו עליו כשהוא מפסיד. היכולת ללמוד להפסיד חשובה מאד, הגם שאפשר לרכך את זה מעט, כשמדובר בילד בן שלוש וחצי. בקיצור - גבולות, ואם אפשר גם בהנחייה קצרה של איש מקצוע, שיכוון אתכם היכן לשים את הדגש. בברכה ליאת

בני בן 4.5, עד לפני כשנה אכל יפה מאוד. בתחילת שנת הלימודים החל גן עיריה והמעבר היה טראומטי בשבילו - וזה התבטא בכך שלא אכל כלום בגן כל היום (עד 17:00). עכשיו הוא כבר אובל בסדר בגן אבל בבית עושה לנו המון צרות עם אוכל. כמעט תמיד מסרב לאכול בשר, הפסיק לאכול ביצים, וכל ארוחת ערב היא מאבק כי הוא לא מוכן לאכול כמעט שום מאכל בריא שאנחנו מציעים. התחלנו להתנות ממתקים בכך שיאכל קודם אוכל בריא, אבל זה לא ממש עובד. נראה לי שהוא הופך את נושא האוכל למאבק כוח היננו לבינו אני לא יודעת איך לצאת מזה. יש לציין שלפני חצי שנה נולד לו אח (נראה שהוא מקבל אותו יפה אבל ברור שתשומת הלב שלי אינה כשהיתה), ושיש לנו הרבה קשיים ומאבקים איתו על רקע בעיית קשב וריכוז שלו ואובססיה שלו למוצרי חשמל שמשגעת אותנו. כמו כן - הוא ממש רזה :-(

שלום עמית, אחת הסיבות להימנע ממאבקי כוח עם הילדים שלנו קשורה לעובדה המצערת שהם כמעט תמיד מנצחים :-) מאבקים על אוכל באמת מיותרים, וברוב הכמעט מוחלט של המקרים אין להם כל הצדקה תזונתית-בריאותית. את מציינת שהילד שלך אוכל בסדר בגן, ולכן אני מניחה שהוא מקבל את מנת הבשר היומית שלו שם. ארוחת הערב היא לא הארוחה העיקרית ביום, ואין חובה שיהיו בה בשר או ביצים. חבל לקלקל את השעות המעטות שלכם יחד, על מריבות סביב האוכל. גם אם את חושבת שהבחירות הקולינריות שלו הן אסון, מוטב להבליג לזמן מה, לסגת מוויכוחים ומאבקים, ולהפוך את זמן הארוחה המשותפת לחברותא משפחתית נקייה מקונפליקט. כשזה יפסיק להיות עניין גדול עבורכם, תחלוף גם ההתעקשות שלו. אם את מרגישה שאינך יכולה לעמוד בזה בכוחות עצמך, פני להדרכת הורים קצרה. זכרי שנזקי המאבק גדולים מכמה ימים ללא בשר או ביצים. החזירי לעצמך את היכולת לקיים דיאלוג נעים עם הילד, ולסייע לו באזורי הקושי שלו בדרך יעילה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, היום קרה שבתי בת השנתיים הרביצה לאחיה בן חצי שנה - בפעם הראשונה משכה לו בשיער (הגבתי בכך שאמרתי לה שזה כאב לו ושאנחנו לא מרביצים והתרחקתי ממנה). כעבור זמן לא ארוך היא נשכה את אצבעותיו והוא בכה. אנילא יודעת עד כמה רצינית היתה הנשיכה, אבל הגבתי בכך שקמתי ואמרתי לה שעכשיו הולכים הביתה (היינו אצל סבא וסבתא שגרים סמוך)עד שתרגע. כשהגענו הביתה התעלמתי ממנה ואמרתי שהיום לא נקרא סיפור בגלל שהרביצה (השעה היתה כבר די מאוחרת). כעבור 10דקות בערך חזרנו לבית הסבים ולא הסכמתי לתת לה יד. כשהגיעה שעת ההשכבה היא בכתה וביקשה שאני אקריא לה את הסיפור (כמו בכל ערב), אך אמרתי לה שהיום אבא יקריא סיפור כי לי לא מתחשק ושמחר אני אקריא שוב. לאחר שאבא קרא לה סיפור, ישבתי איתה כבכל ערב ודיברנו מעט (מעין סיכום יום קצר)והשכבתי אותה לישון כרגיל (עם חיבוק,נשיקה ומילים רכות). אני כותבת לך את כל הפרטים האלה כי אני מרגישה שהגבתי בנוקשות רבה מידי. אני חושבת שנקטתי ביותר מידי סנקציות בתגובה למקרה אלימות בודד. נראה לי כי הונעתי להגיב כך כדי להראות לסבתא שאני יודעת מה שאני עושה ושאני לא מבליגה על מקרים כאלה (במקרה האלימות הראשון הציעה שתשב לחשוב בכסא וסירבתי) ועל כך אני מרגישה אשמה. מה דעתך? כמה זמן אמורה להיות התרחקות מהילד והאם אז הכל חוזר להיות כרגיל? איך לדעתך צריכים בני משפחה שנוכחים בסיטואציה מסוג זה להתנהג? האם על הסבתא גם להתרחק? האם גם האב אמור להביע מורת רוח או שמבחינת יחסו אל הילד כלום לא קרה וזה בסדר? סליחה על האורך וסליחה על כל השאלות. תודה רבה מקרב לב.

שלום דנה, לפני הכל, ברצוני להזכיר לך, שלמרות שבתך היא האחות ה"גדולה" לתינוק בן חצי שנה, היא עצמה עדיין פעוטה, כמעט תינוקת, וחשוב לזכור זאת כשאת בוחרת את אופי התגובה שלך להתנהגותה. אני מבינה שניסית ליישם כלים הניתנים בפורום זה, ואולי גם במקומות אחרים, כדרך להכחיד התנהגויות אלימות, אך עלינו להפעיל שיקול דעת, ולהתאים את תגובותינו לגילו של הילד וליכולותיו הקוגניטיביות והרגשיות. את מציינת שזו הייתה הפעם הראשונה שבתך פעלה באלימות, ולתפיסתי, מספיק היה לעצור אותה ולומר בתקיפות: "לא!!! אני לא מרשה להכאיב לו!!!". אין טעם לדבר על הכאב שהיא גורמת לו, כי היא עדיין לא יכולה קוגניטיבית לחוש אמפתיה לרגשותיו ותחושותיו של אדם אחר. הרחקה זמנית מהתינוק הייתה מספיקה כאן, ללא ענישה או סנקציה מיוחדת. גם אני חושבת שהייתה כאן הרחקת-לכת, אבל אני מאמינה שטעויות הנעשות מתוך דאגה אמיתית, כנות ואהבה - אינן מותירות נזקים לטווח הארוך. בברכה ליאת

שלום. בני בן 4 שנים וטרם נגמל לחלוטין. בני הוא ילד מאוד עקשן ומאוד דעתן... הוא כל הזמן בוחן גבולות, כל הזמן. אני תוהה אם חלק מההתנהגות הזו היא המלחמה על הגמילה. בני נגמל יפה מפיפי בתחתונים. הוא נגמל יפה באוד ממוצצים בלילה. הוא מסרב להיפרד מקקי בתחתונים. אני לא יכולה להגיד שבורח לו... משום שבכל פעם שיש לו קקי הוא חייב להפסיק את עיסוקיו כדי לרוץ כמו בת יענה... כשאני נמצאת לידו בשלב כזה אנחנו ממש רבים לשבת או לא לשבת על הישבנון ולעשות בשירותים. לפני כחצי שנה הציעה יועצת חינוכית להחזירו לחיתולי גמילה שיורדים כמו תחתון, על מנת ליצור תיקון לתהליך הגמילה. הדבר היחיד הוא שזה טוב למערכת החינוך לא להתמודד בגן כל הזמן עם תחתונים מלוכלכים. אני כבר ממש במצוקה מעניין זה. איך אני משכנעת ילד חכם בצורה בלתי רגילה, ילד חריף ומבריק שהגיע הזמן לעשות כבר קקי רק בשירותים???

שלום אלינור, יש ילדים שפוחדים מהרעיון שהקקי "נושר" מגופם, ומתייחסים לכך כאל איבר הנתלש מן הגוף. במקרה כזה, שווה להשקיע מעט יותר בהסברה, עד שהילד יבין את העקרונות הבסיסיים של מערכת ההפרשה, ויסכים להיפטר מהקקי בדרך הבוגרת. אני נוטה להתנגד להחזרת טיטולים (מכל סוג שהוא), גם במחיר זמני של החלפת תחתונים בלתי נעימה. אם את חוששת להתחיל שוב, פני להתייעצות עם פסיכולוגית ילדים, שתוכל לחזק אותך, ולעזור לך לעמוד בתקופה הקשה והבלתי נמנעת של הסרת הטיטול לבלי שוב. אני מזמינה אותך לדפדף בפורום שלנו ולקרוא את שפע התשובות בנושא זה שניתנו בעבר. בהצלחה ליאת

שלום רב! ברצוני לבקש אולי קישור לקריאה בגיןילדים בין גילאי תשע עד עשר פשוט אין לי כל כך ידע בנושא, לא שיש חלילה בעיה עם בני פשוט נראה לי בזמן שהוא נעשה יותר רציני במקצת ומשחקים שבהם אהב לבלות שעות עכשיו ממעיט בהם וכאילו מנסה לגלות דברים חדשים. האם זה נורמלי ואופיני לגיל זה ובכלל אשמח להרבה מידע לקריאה

שלום שרית, יש אתרי הורות מצויינים בעברית, המספקים שפע של מידע בנושאים השונים הקשורים להתפתחותם של ילדים ולגידולם. הנה למשל - http://www.mako.co.il/digital-best-100-websites/Article-48610be7c6e8321006.htm אם יהיו לך שאלות יותר ספציפיות, את מוזמנת. בברכה ליאת

הבן שלי בן 4 שנים עם בעיות חמורות בהתנהגות כולל משמעת גבולות ואלימות הוא ילד מאוד דעתני ועכשןמאוד מאוד אני לפעמים מרגישה שהוא לא רואה אותי ממטר אמ אניקוראת לו הוא לא נענה אמ מבקשת ממנו לעשות משהוא או שהוא אומר לא רוצה בלי לחשוב וישר או שהוא לא מתייחס איליי בכלל מתעלם אני צריכה לקוא בשמו יותר מפעם אחת ועם טון הולך ועולה עד שהוא אומר כן מהאת רוצה ובצורה בכלל לא אדיבה ומנומסת אני מבקשת ממנו לא לשות משהוא מסוים "בנוכחות אנשים "הוא ממשיך בשלו אני מרגישהשאין לי סמכות עליו בקשר לאלימת הוא ילד שמרים יד באו]ן פתאומי גם עלי גם על אבא שלו גם הסבים שלו אבל גם בזמן משחק עם בני גילו הוא מוצא את ההזדמנו גם להציק וגם לת מקות כך ממזריות לילדים וכל פעם הוא אומר אני לא אחזור על זה והוא חוזר על אתה התנהגות עם אותם אנשים אני מרגישה שהוא ילד עצבני אוד ועם פתיל קצר משהוא טן יכול להקפיץ אותו ונורא קשה אחרי זה להרגיע אותו אם הוא מחליט שהוא רוצה להרביץ לזהשעיצבן אותו אז הוא לא יוותר גם אם זה בכוח בצעקות ועכשיו הוא יעשה את מה שהוא תיכנן או שהוא יעשהה כאילו שכח ובהזדמנות הוא יעשה בדיוק ת ה שהוא תיכנן הבעיה מאוד מאודמאוד מחמירה בנכחות האבא שנותן לו יד חופשיה ולא מאמין כל כך בכך שציף להעניש אותו על הדברי הקטנים הוא מאמין רק בחיזוקים ורק בשיחותורק בשיכנועים דבר שיכול לקחת שעה או יותר עד שישכנע אותו להגיד מצטער על דר שהוא עשה אבל הוא עושה אותו דבר חלילה עוד זמן קצר ועוד פעם בעלי מאמין שצריך לפוס אותו לשיחה ונשכנע אותו ונגרום לו להבין הסבבים האלה רק מעלים לי את הפיוזים כי שום דבר לא משתנה הוא לא רואה אותנו ממטר אין לו כבוד אילנו אין גבולות והוא אלים אני במקביל לאבא נותנ תחיזוקים מתי שצריך אבל גם מעניה ועוצר תאותו ]ושמה לו גבולות ומונעת ממנו דברים דבר זה נותן בונוסלאבא ומינוס אילי והדברים עם הילד עוד מקצינים ומחירים והצעקות שלי עולות לעתים יותר תכוות ומענישה יותר ואז הוא עוד יותר מתרחק ממני וכך חלילה ואני הגעתי למצב שאני מרימה ידים רוצהשקט רוצה הפסקת אש רוצאת הביבי שלי בחזרה נראה שאני מדברת על בן אדם אכזר או שאני מדברת על האיוב שלי אגב לא אני מדברת לצעי על הבן שלי שלקח לי הרבה זמו טיפולים וכאב עד שהבאתי לעולם הזה ואני רוצ עזתך האם אפשר להפנות אותו לטיפול כי אני לא יכולה עוד

שלום רב, לפני שמרימים ידיים, חשוב לדעת שהבעיה שאת מתארת ניתנת לטיפול ושיפור משמעותי בדרך של הדרכת הורים, ובמידת הצורך - בהמשך - בעבודה פרטנית עם הילד. מה שעולה מהדברים שלך הוא קושי משמעותי שלכם להתנהל ביעילות מול התנהגויות מקצינות, ואולי גם מול קושי בוויסות רגשי אצל הילד. חילוקי הדעות ביניכם לא תורמים למצב, ועלולים בעצמם לגרום להחרפה. פנו ללא דיחוי להדרכה הורית, והחזירו לעצמכם איכות חיים. בהצלחה ליאת

שלום, הן שלי בן 17.5 התגלה לפני יותר משנה כסובל מדכאון, נתנו לו כל מיני כדורים פסיכיאטריים, המצב השתפר ואז הוא החליט להפסיק את הכדורים למרות ההמלצה אחרי כ 4 חודשים, והיום מצבו ככה-ככה. כשהתגלה הדכאון לפני כשנה, הרופאים לא הצליחו למצוא סיבה מוגדרת לדכאון, רק אמרו שזה כנראה נמשך זמן רב, מאז היותו בן 13 או קודם והגיע למצב דכאון עמוק. הילד גם לא משתף מספיק פעולה לא עם ההורים ולא עם המומחים. ואז היום נראה לי שהתגלתה לי הסיבה לכך - משיטוט באינטרנט וחיפוש אחר שמו הגעתי לאתר כלשהו (פורום), בו מוזכר שמו. ההתכתבויות עוד משנת 2007, דהיינו כשהוא היה עוד בן 12.5 תוך מעבר בין מודעות רבות בפורום גיליתי לתדהמתי עובדות מזעזעות. נערים אחרים פרסמו את שמו, לאחר שלטענתם הוא התחזה קודם לכן לבחורה בפורום והתכתב עם בחורים אחרים על נושאים שונים תוך כדי התחזות. ואז , לטענתם, הדבר נודע להם והם פרסמו את שמו ואחרכך את תמונתו בגדול ואחר כך היו כללות , השמצות רבות, קריאות שהוא הומו ואיומים כלפיו. הדבר נמשך זמן רב. יש לציין שהילדים בפורום היו הרבה יותר גדולים ממנו - בני 16-17. איימו גם שיגיעו אליו הביתה ולבית ספר, שהם מכירים ילדים אחרים מהבית ספר שלו. עכשיו הכל נהיה לי ברור, כי מאז הילד התנתק מהכל, הוא לא מוכן להכנס אף לשום פורום באינטרנט, לשנה הוא אף עזב את בית הספר, וחזר לבית ספר אחר רק אחרי טיפולים. אני לא יודע מה לעשות עכשיו, למי לפנות, האם להגיד לילד את מה שגיליתי ?

שלום דני, לבי איתך. כמה זעם, חוסר אונים ואשמה עלולים להתעורר בנו, בכל פעם שאנחנו מבינים שלא הצלחנו לשמור על הילד שלנו מפגיעתם של אנשים רעים. אין לי ספק שמדובר בהתמודדות קשה ביותר עבור נער צעיר, שנחשף בחולשתו, בתקופה של חיפוש, בלבול וחרדה גדולים כ"כ. לתחושתי, אם בנך בחר שלא לשתף אותך בכך, מוטב לכבד את בחירתו, אך לשדר זמינותו ונכונות להקשבה וקבלה תמיד. במקביל, הייתי יוצרת קשר עם המטפל/ים שהיו מעורבים בתקופת המשבר, מיידעת אותו/אותם, ומבקשת לשקול החזרתו של הנער לטיפול, כדי לחזקו ולעודד אותו לפתוח את החוויה הטראומטית ולעבדה במרחב הבטוח של חדר הטיפול. אני מקווה שבשלב הבא, יוכל לפתוח גם בפניך את רגשותיו ותחושותיו, של אז והיום, ולהיחלץ מהמחתרת שכפה על עצמו. בברכה ליאת

שלום רב, ביתי, בת 4. מפחדת מהתקהלויות אנשים ולא משנה איפה, בגן-כשיש מסיבות /פעילויות עם ההורים. כשיש ימי הולדת, היא לא מסוגלת להתקרב לאיזור ההומה ילדים, וגם בגלל המוסיקה הגבוהה והרעש. היא מפחדת מבלונים בגלל שהם מתפוצצים. ז"א, כל מקום שהוא הומה אדם ומלווה ברעש ובמוסיקה כמו מופעים וכו' הוא בלתי אפשרי להימצאותה שם. היא נלחצת ומתחילה לבכות. מה עושים? איך מתנהגים במצבים כאלה? האם לנסות להסביר/לעודד ולנסות לקרב אותה למקום או לוותר ומראש לא להוציא אותה?

שלום אושרת, מצרפת עבורך לינקים לתשובות קודמות בנושא (כדי לא לחזור על עצמי שוב ושוב). קראי, ואם יהיו שאלות נוספות, ראי עצמך מוזמנת בשמחה. הנה - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-60809#message-60809 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-63795#message-63795 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-52188#message-52188 בברכה ליאת

היום הבן שלי בן ה 5 לקח סכין לגן כאשר הסייעת ראתה ושאלה למה הביא סכין?, אמר לה שהוא רוצה לחתוך ילד בהסעה. זה מדאיג אותי מאיפה הוא בכלל חשב על רעיון כזה? איך אני אמורה להתמודד עם זה? מה לומר לו על מנת שיבין שזה מעשה שלא יעשה?

שלום רב, ילד בגיל חמש כבר גדול מספיק כדי לומר מהיכן קיבל את הרעיון, ובוודאי כגול מספיק כדי לקבל הסבר ברור וישיר הנוגע לחומרת המעשה. לא ציינת האם מובר בילד אלים בדרך כלל, או שמא מדובר באירוע חד פעמי. אם הוא מפגין התנהגויות אלימות בדרך כלל, והסכין הוא הסלמה והקצנה של מצב מוכר - אני מציעה לפנות להתייעצות והדרכת הורים, בה תוכלו ללמוד כיצד לעזור לו למתן את הדחפים תוקפניים וללמוד דרכים אלטרנטיביות לביטוי רגשותיו. עד אז, עליכם לדבר איתו על כך באופן ישיר, להסביר לו שאין בכם כל סובלנות למעשים כאלו, ושעליו ללמוד לפתור קונפליקטים בדרך לא הרסנית. בברכה ליאת

מחפש פסיכולוג מנוסה ב DBT באזור בקעת אונו תודה

שלום רב, מכון אופק באבן יהודה הוא המכשיר מטפלים בגישה זו, והוא הכתובת הטבעית להמלצות מהסוג שאתה מבקש. פנה לשם ובקש המלצה. מכון אופק, טל': 09-8995541 בהצלחה ליאת

הבת שלי בת 6.5. בחצי שנה האחרונה ההתייחסות לגוף שלה השתנה לרעה. היא מוכנה שרק אני אראה אותה ערומה, אין שום סיכוי שבעלי יראה אותה בלי בגדים. לפני שמתלבשים/מתפשטים היא תמיד סוגרת את הדלת ואף פעם לא שוכחת. בשיעורי התעמלות היא מבקשת להתלבש בבית ולא בחדר הלבשה בבית הספר. היא נפגעת קשות ובוכה בהיסטריה אם ילדה אחרת ראו לה את החזה שלה. עכשיו הופיעו לה קצת יבלות על הגוף והיא פשוט מנסה כל הזמן בטירוף להסתיר אותם, שאף אחד חס וחלילה לא יראה. כל פעם היא מוצאת לה משהו חדש בגוף שהיא לא אוהבת, וזה נעשה בטירוף כזה, פנאטיות קיצונית. דיברתי איתה על זה ושאלתי אותה אם היא יודעת שיש לה גוף יפה והיא אמרה שכן. שאלתי אותה אם ההתנהגות שלה לגבי הגוף שלה מפריעה לה, היא אמרה שלא. לי הכל נראה קצת מוזר וקצת מוגזם. אני לא יודעת איך להתייחס לזה ואשמח לכל עצה. תודה רבה!

שלום שרון, ההתנהגות של בתך אינה יוצאת דופן, ויש לכבד את גבולות המרחב האישי שלה ללא ביקורת או שיפוטיות. יש ילדים שמתביישים יותר מחבריהם, גם ללא סיבה מיוחדת, ואין בכך כדי להעיד בהכרח על בעיה פסיכולוגית. חשוב לשלול פגיעה או הטרדה מינית שעלולים לעמוד מאחורי ההתנהגות הזו, ורצוי גם לעזור לה להיפטר בדרך רפואית מהיבלות שגורמות לה בושה או מבוכה. ממליצה לא להעיר או להתייחס לביישנות שלה, ולכבד זאת. אם התופעה מחמירה או פוגעת בתפקוד הסביר שלה, פנו להתייעצות עם פסיכולוגית ילדים קלינית. בברכה ליאת

שלום ליאת. אני זקוקה לעצתך. הבת שלי בת שלוש. כמעט כל יום, כשהיא יוצאת לשחק אחר הצהריים, היא חוטפת מכות מהבן של השכן. הוא גם בן שלוש ולומד איתה באותו מעון, אבל לפי המטפלות, במעון הוא מתנהג יפה ולא מרביץ. בשעות אחר הצהריים הוא פשוט מתעלל בה. נותן לה כאפות, סטירות, דוחף אותה. כל פעם משהו אחר. כמעט כל יום היא חוטפת ממנו. הם חברים והיא רוצה לשחק איתו למרות שאני מסבירה לה שכשהוא מרביץ לה, שתתרחק ממנו. אולי זה לא חינוכי, אבל גם אמרתי לה שתחזיר לו. אני לא יכולה להפריד ביניהם כי אנחנו גרים בצמידות, בית ליד בית, וכשכל הילדים יוצאים לשחק בחוץ, אני לא יכולה לסגור אותה בבית בגלל הילד האלים. זה הרי לא אשמתה. היא גם לא מבינה, למה אני מפרידה ביניהם כשהוא מרביץ לה והיא חושבת שהיא נענשת. ההורים, יש לציין, לא מצליחים להשליט בו משמעת והאמת, גם לא מענישים אותו כשהוא מרביץ, למרות שזה נעשה מולם. הם נוזפים בו וזהו, וזה לא ממש מזיז לו. אני כבר ממש אובדת עצות, אני לא יכולה לדבר איתם כי אני חוששת שהם יעלבו, אנחנו חברים ושכנים ולמרות שמצד אחד אני לא רוצה להרוס יחסי שכנות, מצד שני, הבת שלי חשובה יותר. מה אפשר לעשות? תודה על תשובתך. מלי

שלום מלי, ראשית, העובדה שבתך אוהבת את החבר שלה ושמחה בקרבתו יכולה להעיד, לאו דווקא על דפוס קורבני, אלא אולי על כך שהמצב אינו נורא כ"כ כמו שהו נתפס בעינייך. בעיני, אין לעוןדד ילדים להתנהגות אלימה, גם בתגובה לפגיעה בהם. לא פותרים אלימות באלימות נגדית, מה גם שלטווח הארוך גישה כזו עלולה לסכןם אותה. לכן, כל עוד היא קטנה כ"כ, הדקי את ההשגחה עליה, והרחיקי אותה פיזית ממי וממה שפוגע בה. תוכלי להסביר להורי הילד שאתן אוהבות אותו, אך לא תוכלו להמשיך ולשחק יחד כל עוד בתך משמשת שק חבטות. הסבירי שאין בכך כדי לפגום ביחסי השכנות שלכם, שבינתיים יישארו על בסיס היחסים בין המבוגרים. הבת שלך אכן חשובה יותר. עודדי מפגשים עם ילדים שאינם אלימים והבטיחי לשתיכן אחה"צ נעימים ורגועים יותר. בהצלחה ליאת

ליאת היקרה, בני בן 4.5 כבר בגן עיריה, שולט על צרכיו. אינו מוכן בשום אופן לעשות קקי בשרותים אך ורק בטיטול. ניסינו כל דרך, לא לדבר ולחכות, לא להזכיר את הענין, לקרוא ספרים, סרטים, להבטיח מתנות וכו'... הגענו גם למצב שהסברנו לא שאין טיטולים ואז הוא התאפק שמונה ימים ולא עשה קקי. אני אובדת עצות בשנה הבאה יעלה לגן חובה וזה מתחיל להיות כבר מאד מאוחר. האם יש איזשהו טיפול או פסיכולוגית טובה שאת יודעת שבמקרים דומים זה הצליח? תודה רבה לך!

שלום סאלי, אני לא חושבת שאתם צריכים טיפול פסיכולוגי, מלבד אולי לקבל עידוד והנחייה קצרה, והרגעה שלכם. מבחינתי, לטבע יש תרומה עצומה למצב, אם רק תתנו לו הזדמנות. הסירו את הטיטול, עזרו לו בתזונה עתירת סיבים, ותנו לטבע לעשות את שלו גם אם זה ייקח שמונה ימים, כמו נס פך השמן. הילד שלכם לא ייפטר מהפחד לעשות קקי באסלה או בסיר, עד שיווכח שזה אפשרי. גם אם יברח לו בתחתונים, ויראה ששום אסון לא קרה, המטרה הושגה. העובדה שכל בני האדם עושים את צרכיהם באסלות בתי השימוש מעידה על כך שגם כל המקרים הדומים הצליחו בסופו של דבר. עקרונית, אם את מתעקשת, כל פסיכולוג ילדים יכול לסייע לכם בעצה והכוונה. אני מאמינה שאפשר גם לבד, ומעודדת אותך להעיז. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, יש לי שני ילדים, בני 2.5 ושנה. הייתי שמחה לשמוע את דעתך המקצועית בנוגע לחזרה לעבודה כדיילת אוויר וההשפעה של החלטה שכזו על הילדים (מקריאת תגובותייך בפורום אני יכולה לנחש מהי עמדתך). האם את מסכימה עם הגישה הטוענת כי ילד לומד להתרגל גם לשגרה כזו בה ההורה נוסע וחוזר (מבלי לפתח איזשהו סוג של חרדה)? מעט פרטים "יבשים"- בעבודה זו כל היעדרות נעה בין 8-15 שעות, בשעות לא קבועות (יכולה לצאת לפנות בוקר ולחזור בערב, לצאת בצהריים ולחזור בבוקר שלמחרת או לצאת בבוקר ולחזור בלילה), משהו כמו 2 טיסות בשבוע ללא סופי שבוע. ימים מלאים בבית כשאין טיסות. תודה רבה.

שלום לך, כדיילת אוויר את בוודאי זוכרת את הנחיות החירום, המנחות את ההורה לשים לפני הכל את מסיכת החמצן על פניו, כדי שיוכל להתפנות ולטפל לאחר מכן ביעילות בילדיו. כלל זה יפה במידה מסוימת גם לחיי היומיום. הורה מסופק וממומש, העושה את מה שהוא אוהב לפרנסתו, חי חיים מלאים ומאושרים - הוא גם הורה טוב יותר לילדיו, בהשוואה להורה כבוי, מתוסכל וקורבני. אם את אוהבת את מה שאת עושה, ויוצרת עבור ילדייך מציאות שיש בה סדר, שגרה בריאה וצפויה יחסית, ושמירה על היענות מיטיבה לצרכיהם, איני רואה בעיה או פוטנציאל נזק. לכל עבודה יתרונות וחסרונות, ודיילות אוויר אינה שונה מהותית מכל עבודה אחרת. הילדים שלך ייאלצו להסתגל למקום העבודה של אמא, ואולי גם ליהנות מיתרונותיו, אם הוא יוצג להם כמציאות, ללא אשמה או רחמים מיותרים. bon voyage ליאת (האם התשובה שלי תאמה לציפיותייך? :-)))

היי ליאת , נראה לי שלא ראית את זה אז הוספתי בהודעה חדשה : זוהי שאלת המשך ל הודעה מאראילה 23/05 12:28 גמילה בבית בסדר בגן לא. : היי . אני מבינה שהלכת לאיבוד בתוך ההסבר שלי , אני אשאל את זה אחרת: איך להוריד את הלחץ , ביישנות וקצת פחד ללכת לשירותים בגן . אחרי הגן כשהיא אתי , עם אבא , עם סבתא תמיד אומרת שיש לה , עושה יפה מאוד בחוץ ובבית , אף פעם לא מפספסת ונהנית לעשות לא תחתונים. מה אני עושה בעניין הגן?

סליחה, אריאלה, שקצת נשמטת לי. השבתי לך שם... חג שמח ליאת

שלום, רציתי לקבל דיעה מאיש מקצוע בנוגע לעמדות שונות כיצד יש להתנהל עם ילדה בת 9 כדי להגן עליה מסכנות אפשרויות. הוריה של הילדה מאפשרים לה לעלות ולרדת לבד במעלית ללא ליווי מבוגר.מצד שני שמעתי טענה מהורים אחרים שמעבירים ביקורת על כך "בעידן כמו שלנו עם כל מקרי האונס שקורים איך הם נותנים לילדה קטנה וגם מאוד יפה הזאת להשתמש לבד במעלית בלי ליווי, זה לא אחראי ומסוכן".... מה אנשי מקצוע היו ממליצים להתנהלות הורית ראויה במקרה כזה- לאפשר לילדה יפה בגיל 9 להשתמש לבדה במעלית או להקפיד שיהיה איתה מבוגר משגיח שלא יתן לה להסתובב לבדה?

שלום רב, נדמה לי שהחוק פוטר אותנו מהדילמה. ילדים לפני גיל 12 אינם אמורים להשתמש במעליות ללא ליווי מבוגר. אנשי המקצוע ממליצים לכל ההורים למצוא את האיזון בין הצורך לשמור על הילדים מפגיעה בכל גיל, ללא קשר למראה החיצוני שלהם, לבין הצורך לגדלם כבני אדם מלאי אמון וביטחון בעולם ובעצמם. החיים מציבים בפנינו, ההורים, דילמות לא פשוטות כמעט מדי יום, ומרביתנו מזגזגים - איכשהו - ועושים כמיטב יכולתנו. בברכת חג שמח ליאת

היי איך אני אמורה להגיב על התנהגות בגן ,אני אף פעם לא סגורה על זה. נגיד הילד מתנהג לא יפה/מרביץ או מפריע בגן והגננת מענישה ,איך אני אמורה להגיב בבית כשהוא מספר או כשהיא מספרת ? היום הוא סיפר לי על משהו חמור שעשה ולפני זה ביקש שאבטיח שלא אכעס , ואני לא יכולתי להבטיח והתחמקתי מזה ,עד שבסוף הוא סיפר לי ,ולא יכולתי להתאפק מלא לכעוס נורא .כי זה היה ממש חמור. אני לא יודעת אם פעלתי נכון כי הרי הגננת הענישה אותו לאורך כל היום (מרוב שהיה חמור ) אבל הייתי חייבת להראות כמה אני מזועזעת מזה . הוא כל אחה"צ בכה מאד מתגובתי (רק כעסתי אפילו לא צעקתי) וטען שעצוב לו בגלל מה שעשה . האם לדעתכם מספיק ? יותר מידי ? פחות מידי ? גם חוששת שלא יספר לי שוב מחשש שאכעס ככה... תודה

שלום דינה, לתפיסתי, יש הבדל בין ענישה (לא מענישים ילד פעמיים על אותו מעשה) לבין סנקציה 'חברתית', שהיא למעשה תגובה או התייחסות שלילית (כמו גינוי, למשל) הבאה בתגובה להתנהגות בעייתית בגן. ההורים הפ סוכני החיברות הראשונים והמרכזיים בחייו של הילד, אליהם מצטרפים מאוחר יותר גם אנשי החינוך והתכתיבים החברתיים-תרבותיים. בגיל הרך, מקומם של ההורים נשאר קריטי כמנחי התנהגות, ולכן חשוב שיתייחסו וינקטו עמדה כלפי התנהגותו של הילד מחוץ לבית, לטוב ולרע. ה'קונץ' הוא לגייס גישה חינוכית יעילה, שתשמור על איזון בין הרצון לכבד את הילד ולשמור על יחסים חמים איתו, לבין ההכרח ללמדו להבחין בין טוב ורע. למיטב הבנתי, פעלת נכון כשהפגנת כעס ואפילו זעזוע מהתנהגותו (בהנחה שאכן המעשה היה חמור), אך רצוי שתהיה גם שיחה, שתנחה אותו כיצד אפשר להתמודד עם רגשות כמו כעס או תסכול בדרכים לגיטימיות ופרו-חברתיות. בברכת חג שמח ליאת

שלום שוב תודה על התשובה . מה שאני לא יודעת להגיד לו זה באמת מה לעשות כשמישהו אחר מרביץ לו .אני עד עכשיו הצעתי לו לפנות למבוגר האחראי אבל הגננת מציעה לי להגיד לו לפתור את הדברים בעצמו . אבל מה הוא יכול לעשות כשמישהו למשל נותן לו מכות/דחיפות עם הכסא ? להתחיל לדבר איתו ? להסביר לו להפסיק ? להסביר לו שכואב לו ? הרי זה ברור לאחר שעושה זאת ,לא ? אז או להתרחק או להגיד למבוגר האחראי נראה לי נכון ,ואני באמ לא יודעת מה להציע לו חוץ מזה ? מה דעתך ?

שלום רב, הגעתי למצב של תסכול ואני אשמח אם תוכלו לעזור לי. יש לי בן בכור בן-6 אח לעוד 3 אחים קטנים. בשבועות האחרונים יש לילד התפרצויות זעם שלא הכרתי , הוא מתחיל לצעוק, להפוך כל מה שבסביבתו ...תגובות אגרסיביות. אם אני הולכת איתו ראש בראש הוא דוחף ומדבר לא יפה כמו "תסתלקי" וכו' יש מצבים שהוא הופך לי חדר שלם . אני ממש לא יודעת איך להגיב כי הוא מוציא אותי מדעתי ואני לא רוצה להתחרט על התגובה שלי. השאלה היא איך מתמודדים עם ההתפרצויות האלה?

שלום טלי, שינוי קיצוני בהתנהגות יכול לשקף קושי רגשי, מצוקה כלשהי או רמות עומס עודפות איתן מתמודד הילד. כמובן (כמו שאת רואה לבד) שאין טעם ללכת ראש בראש עם ילד בהתקף זעם, אלא דווקא לנסות ולעזור לו להירגע, ולבטא את התסכול או הזעם בדרך לא הרסנית. אם, לעומת זאת, מדובר בהתנהגות חסרת גבולות שרק מקצינה, בקושי לכבד סמכות ובהתנהגות אלימה, יש לטפל בה בנחישות, ולהחזיר לעצמך את העמדה ההורית הסמכותית. האמת, שבשני המקרים אין לאפשר לילד לדבר או להתנהג בחוסר כבוד ובהרסנות כלפי אנשים ורכוש, וחשוב לעצור אותו פיזית, בתקיפות (לא בתוקפנות) כשזה קורה, ובמידת הצורך להרחיקו או לנקוט סנקציה טבעית ומיידית. מפנה אותך לתגובה אחת מני רבות שכתבתי בנושא זה בעבר, לקריאה נוספת - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-14672#message-14672 (שימי לב שבתשובה זו יש הפניות לתשובות נוספות, וגם תגובת המשך יותר מפורטת). חג שמח ליאת

שלום רב, נכדתי בקרוב תהיה בת 8. היא סובלת מפחדים (אפשר לאמר חרדות) פוחדת להיחנק, פוחדת להקיא, נכנסת לפניקה מכל דקירה קטנה או שריטה היא יכולה לא לאכול את העוף שחלילה לא "יתקע" לה עצם בגרון כהגדרתה. מוטרדת מאד מכל בעיה בריאותית שלא תבוא עליה. אני מבקשת לדעת כיצד ניתן לעזור לה להשתחרר מהפחדים והחששות שלה, והאם צריך התערבות מקצועית כי אני מרגישה שזה ממש משתלט עליה וגורם לה למצוקה רבה בכל יום. אודה על עזרתך להכוונה.

שלום תתי, מהתיאור שלך אני מתרשמת שאכן מדובר בחרדה משמעותית, שמפריעה לתפקוד היומיומי של נכדתך, ולכן סבורה שמוטב להתייעץ עם גורם מקצועי. הכתובת היא פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה, ליאת

שלום, יש לי ילד בן 3.5. קורה הרבה פעמים שהילד הולך לחבר אחרי הגן וכשאני אוסף אותו הוא אומר שהוא לא רעב (ב19:00). לאחר מכן ב-20:00, למשל אם הוא רואה שמישהו אוכל, הוא יכול להגיד פתאום שהוא רעב והוא באמת אוכל. אשתי אומרת שאם שאלנו אותו והוא לא רצה, אי אפשר להתחרט, ואין יותר ארוחת ערב. השאלה האם זה נכון או לא וכיצד יש לנהוג. תודה !!

שלום ירון, עקרונית, חשוב שילדים יתרגלו לאכול בזמן הארוחות, ויתאימו את עצמם לשגרת הבית. עם זאת, כשמדובר בילד כה קטן, ובנסיבות של יציאה מהשגרה, אפשר להיות נדיב ולהתכוונן לתחושת הרעב של הילד. לא חייבים להרים הפקה בשעות הערב המאוחרות. ילד בן שלוש וחצי יכול להיות שבע גם ממשהו קל שמארגנים ברגע. כללים וגבולות זה חשוב, אך גם היכולת להפעילם מתוך גמישות ושיקול דעת. בברכה ליאת

אני אמא לשלושה ילדים, 2 בנים ובת בגילאי 7.5 ,5 , 9 חודשים. אמורה לטוס לאחי לאוסטרליה שאותו לא ראיתי 4 שנים ולא צפויה לראות בשנים הקרובות. הטיסה מתוכננת להיות שלושה שבועות מקסימום. אני בבית עם התינוקת שלי שינקה עד לא מזמן ואני בדילמה קשה: מחד, מתה לטוס ולראות את אחי(ששלח לי כרטיס) וזו טיסה חד פעמית לשנים הקרובות ומאידך, חוששת כיצד יגיבו ילדיי ובמיוחד התינוקת שקשורה אליי מאוד. מתכוונת להשאיר אותה עם אבא(קשר מעולה) שלה שייקח חופש מהעבודה לכל התקופה וישאר איתה ועם הילדים בבית ועם חמותי המדהימה שאותה היא רואה בעיקר בסופ"שים.מתכננת גם להיות בסקייפ כל יום עם הבית. שנתי נודדת בלילת.. מה לעשות?

שלום ליאת, שלושה שבועות זה הרבה מאד זמן (כמעט נצח) עבור ילדים קטנים בלי אמא. גיל תשעה חודשים הוא הגיל הכי בעייתי לפרידה כזו, שכן חרדת הזרים וחרדת הנטישה נמצאות בשיאן. גם עבור ילדייך האחרים זה עלול להיות קשה מאד, אם כי לא בלתי אפשרי, בהנחה שהם רגילים להיות תחת טיפולו והשגחתו של אביהם. אלה העובדות, וההחלטה היא שלך :-) אפשר להחליט לוותר ולהזמין את אחיך אלייך, אפשר לקצר את השהות שלך שם לשבוע, אפשר להתאבד כלכלית ולנסוע כולכם יחד, ואפשר גם לנסוע לבד ולקוות לטוב. בברכה ליאת

ביתי בת ה3.5 עדיין לא מוכנה לעשות את צרכיה בשירותים ועושה בתחתונים , אני כבר שנה וחודש מנסה לגמול אותה אך ללא הועיל , פיפי היא כן עושה אך קקי לא תמיד, בדרך כלל היא מפספסת ועושה בתחתונים והיא מודעת לזה שיש לה אך לא מוכנה וכאשר אני דורשת שתלך לשירותים היא בוכה. עלי לציין שהיא עולה לטרום חובה ואני לא יודעת איך יקבלו את הדבר.

שלום אורה, שנה זה זמן רב, ואם לא הצלחתם עד היום בתהליך, משהו מהותי התפספס כאן. במקום להמשיך ולדבוק בשיטה שאינה עובדת, אני מציעה לך לנסות ללמוד דרכים אחרות, או להבין מה הדבר שאינו מאפשר לך ליישם את התהליך בהצלחה. ממליצה לך לפנות לפסיכולוג ילדים לפגישה או שתיים, ולרענן את כללי ה'עשה' ו'אל תעשה'. נסי להקדיש לכך את חודשי הקיץ, כדי שעד ספטמבר היא תיגמל לגמרי. זה אפשרי. בהצלחה ליאת

אשמח אם תמליצי על פסיכולוג/ית תודה רבה

בוקר טוב ליאת ביתי בת ארבע וחצי, הולכת לגן טרום חובה, לאחרונה היא פשוט לא מקשיבה למה שמדברים אליה...יש לציין שאים לה בעיות שמיעה. כל דבר שאני מבקשת היא מתעלמת ואני צריכה לקרוא לה כמה וכמה פעמים ואף לאיים ורק אחרי זה היא מגיעה, בנוסף עושה הרבה "דווקא" יש לה אח בן שנה ותשע. אני מרגישה שלעיתים אני ממש מתרגזת עליה וזאת לא הדרך בה אני רוצה לפתור את הדברים. כיצד עלי לנהוג אחרת?להתעלם? תודה מראש

שלום דנה, כדי שילד יקשיב לנו, אנחנו צריכים לגרום לו להבין שהמילה שלנו היא מילה, כלומר, שיש לה ערך מחייב מבחינתו. כאשר את קוראת לה כמה וכמה פעמים, את מלמדת אותה שאפשר 'לצפצף' עליך, ושלמילה שלך אין ערך רב, אם בכלל. לכן, דברי מעט ופעלי הרבה! זכרי שילדים אינם מתרשמים מדיבורים, וגם לצעקות הם עלולים להתרגל. ילדים לומדים מפעולות וממעשים. לכן, כשאת רוצה שתעשה משהו (תלך למקלחת, תבוא לאכול, תרים את המשחק מהרצפה או תפסיק להפריע), אמרי *פעם אחת בלבד*, ואז, אם היא מתעלמת מבקשתך, קומי (פעולה!) גשי אליה (עוד פעולה!), אחזי בידה בשקט, אך בתקיפות ואמרי "כשאני מבקשת ממך להפסיק / לבוא / להתלבש... אני מתכוונת לזה". דאגי שתעשה את מה שביקשת גם אם היא מוחה, והישארי רגועה ככל יכולתך. כשהיא תבין שאת מתכוונת למה שאת אומרת, ושאינך מתכוונת לוותר או להיכנע, שיתוף הפעולה שלה יהיה מהיר ומלא. עד אז - יש עבודה. בהצלחה ליאת

תודה ליאת. השאלה שלי היא מה אם בפעם ההיא כשאני מגיע אליה ואוחזת בידה היא עדיין לא מבצעת את מה שביקשתי. כיצד אז לפעול? תודה דנה

שלום, אני אמא לילדה מקסימה, ילידת ינואר (שבט). כיום בת שנתיים ו4 חודשים. היא ילדה מקסימה, ערנית, שואלת, חכמה ומאוד בוגרת. הגננת בגן שלה, ממליצה להעלות אותה לגן עירייה, אולם היא חריגת גיל. אנחנו חושבים כי היא מתאימה, אולם איננו בקיאים בנושא, ואיננו רוצים "להעביר את הילדה שלב" כשאין היא מתאימה לכך. האם יש אבחון הבודק יכולות קוגניטיביות ורגשיות בגיל כזה כמו שיש באבחונים לפני כיתה א? האם פגישה עם פסיכולוגית חינוכית תוכל להועיל בקביעת מידת התאמתה לגן עירייה? אשמח מאוד לעזרתך. רעות. אשמח גם לתשובה במייל, כדי שאדע שהשבת לי. רק טוב, רעות

שלום רעות, באופן עקרוני גן עירייה אינו שונה מהותית מכל גן אחר, ואין צורך בהתאמה מיוחדת מלבד העמידה בקריטריונים פורמליים כמו גיל והשתייכות מוניציפלית. אם התנאי של העירייה זה חו"ד של פסיכולוג, וחשוב לך מאד להעבירה לשם, תוכלי לפנות לערוץ הזה. אישית, איני מכירה קריטריונים של "התאמה לגן עיריה". בברכה ליאת

שלום רב זקוקה לעצתכן הדחופה!!!! עד לפני 3 שבועות בני בן ה-3 היה מגיע מהגן ויושב לארוחת צהריים מול הטלוויזיה[נשאר לבד בבית] בזמן שאני הייתי הולכת להביא את התינוקת מהמעון.[10 דקות העדרות]כשחזרנו היה מקבל אותנו בחיבוק ונשיקה וחוזר לארוחת הצהריים שלו. לפני 3 שבועות חזרתי הביתה עם התינוקת והוא רץ אלי בוכה.והסתבר לי,ממה שסיפר לי, כי התחרט ורצה לבוא איתי להביא את אחותו התינוקת אבל הדלת היתה נעולה והוא בעט בדלת והיא לא ניפתחה אז רץ למיטה ובכה ובכה."....השארת אותי לבד אמא..." ומאז לא מפסיק לדבר על זה עם "כמעט" בכי, ובבואו לגן בוכה ונשכב על הריצפה כי "רוצה לבוא עם אמא לעבודה ולא גן" ובבית כל הזמן שואל "..איפה אמא...[ההתנהגות הזו גם עם אבא אבל בפחות עוצמות כמו שאיתי..." מה לעשות???????? אני חסרת אונים. מאז המקרה אנו הולכים ביחד להביא את התינוקת מהמעון,אני מקשיבה לו כאשר חוזר שוב ושוב על מה שקרה. מחבקת מנשקת ,אומרת שלא יקרה שוב....אבל הילד לא מפסיק עם ההתנהגות שנ"ל. .......תודה וסליחה על האורך.אמא מודאגת.

שלום רב, מצרפת עבורך את מה שאומר החוק בנושא - http://www.beterem.org/template/default.aspx?maincat=1&catId=16&PageId=249&parentId=306 כמו שאת מבינה, אין להעלות על הדעת להשאיר ילד קטן כ"כ ללא השגחה, במיוחד כשהוא אוכל (סכנת חנק, למשל). הילד שלך נבהל בצדק, ועכשיו לא נותר לך אלא להמשיך ולהדגיש בפניו שאינך מתכוונת לעזוב אותו לבד ללא השגחה אף פעם, עד שיהיה גדול. אני מאמינה שכשירגיש שהנושא מעובד, זה יירגע. עד אז, תוכלי לומר לו שאת יודעת כמה היה לו קשה כשנשאר לבד, ושאת מבטיחה שזה לא יקרה שוב. בברכה ליאת

תודה רבה על התשובה מה לגבי התעוררות בלילות. האם גם אז פשוט לשבת ליד המיטה שלו עד שירדם שוב? (אני שואלת כי אם הוא מתעורר בלילה אולי זה מחלום רע או פחדים ואולי צריך להרגיע אותו? או שאולי כן צריך לשבת ליד המיטה שלו ולתת לו להתמודד לבד? לחבק ולהחזיר למיטה?)

שלום דנה, כשילד צעיר מתעורר מפחדים או חלום רע, יש בהחלט מקום לגשת אליו ולנסות להרגיעו, בקרבה, בחיבוק ובעיקר בנוכחות נוסכת הביטחון שלנו. כשזה קורה בלילה, רצוי לעשות זאת במינימום דיבור או מגע, כדי לא "להוציא אותו מהשינה" וכדי לא להפוך את האפיזודות הליליות הללו למפגש משפחתי מהנה. רצוי להימנע מגריית יתר או מהעברת הילד למיטתכם. שבו או שכבו על ידו עד שיירגע, במינימום אינטראקציה. בברכה ליאת

ליאת שלום רב, התייעצתי כאן כבר מספר פעמים ותמיד היית לי לעזר רב. יש לנו שתי בנות. נעמה בת ארבע ותשעה חודשים, ומעיין בת שלוש וחצי. הקשר בין הבנות טוב. הן יודעות לשחק יחד, יודעות גם לריב- הכל כמצופה. הן הולכות כבר שנתיים לאותו גן בקיבוץ בגלל אילוצי מערכת, ובשנה הבאה נעמה תעלה לגן חובה ומעיין לא. עפ"י דיווחי הגננת, הן כל כך שונות זו מזו ולא נמצאות יחד רוב היום (כל אחת עם חברים משלה ותחומי פעילות משלה). כשקשה לאחת מהן השניה מנחמת והצוות מתאר את היחסים כמצויינים, פרט לאירועים יחסית נדירים בהם יש צורך בהפרדה יזומה בין השתיים עקב מאבקים. אני אתמקד בנעמה כרגע כי בנוגע אליה אני רוצה להתייעץ. נעמה ילדה מקסימה, כשמה כן היא- נעימה, טובת לב, סקרנית, שפה עשירה, ידע עולם רחב, אוהבת לטייל, מכירה את שמות כל החרקים והצמחים בסביבה, אוהבת לטפס על עצים, אוהבת משחקי דמיון... יש לה קושי גרפו-מוטורי (מתבטא בציור ונסיונות הכתיבה שלה)והיא מטופלת אצל מרפאה בעיסוק מדהימה אחת לשבוע, ובנוסף יש קצת קשיים בתכנון ובארגון (במשחקי שולחן למשל). חברתית- אהובה ומקובלת. לפני שנה עברה ניתוח להוצאת שקדים ושקד שלישי. עד הניתוח בקושי ישנה (הפסקות נשימה קשות) ומאז הניתוח- קפיצה אדירה בכל התחומים! תענוג ממש. בתקופה האחרונה (כחודשיים בערך) החלה לבדוק גבולות יותר מתמיד. מעין מעשי "דווקא" קטנים ומרגיזים, גם בגן וגם בבית. אם מבקשים לסדר- לא רוצה ומתווכחת. מציקה קצת (למשל, חוזרת אחרי דברי אחותה ומעצבנת אותה). לא דברים בעוצמות מאד גבוהות אבל בהחלט התדירות עלתה ואני מעירה לה הרבה יותר ממה שהייתי רוצה. לא מכבדת כל כך את המרחב האישי של אחרים- "נדחפת" לחברים לבניות שלהם בארגז החול במקום לבקש- דבר המוביל לתסכול של שני הצדדים. בנוסף, החלה לשקר שקרים קטנים כמו למשל- נכנסת לשירותים ואומרת שהיא הורידה את המים (היא יודעת שצריך) כשהיא למעשה לא הורידה. דברים קטנים... אני יודעת מעוד הורים שחווים את זה עם ילדיהם בגילים דומים, אבל אני תמיד שואלת את עצמי אולי זה מעיד על מצוקה שלה שאני לא מצליחה לקרוא. אנחנו בית עם גבולות ברורים ועם אהבה אין קץ. אבא מסור, חם וקשוב. לא ארע משהו חיצוני שאני יכולה לשים עליו את האצבע. אני משתדלת להגיב בצורה עקבית - להנחות איך צריך להתנהג, להתרחק אם מציקה וגם לומר זאת במילים. אני בקשר רציף עם הגן. ביקשתי מהצוות לתת לה חיזוקים חיוביים בכל פעם שהיא כן מסדרת את החצר כשמבקשים, בכל פעם שכן ביקשה רשות מחבר להיכנס לבניה שלו. היא מאד נבנית מחיזוקים חיוביים ולפעמים כולנו נופלים למעגלים השליליים של הערות ואיסורים... ביקשתי מהן לנסות לא רק לכבות שריפות אחרי פיצוצים אלא לתווך רגע לפני אם יוצא. העימותים קורים דווקא בארגז החול וכנראה תחומים שם. בשאר היום- יש לה חברים ובארבע תמיד בנות מבקשות לבוא אליה ומזמינות אותה. השאלה שבעצם אני רוצה לשאול היא עד כמה להראות לנעמה מעורבות בכל מה שקורה בגן. מצד אחד- הדבר הנכון הוא שיתוף פעולה בין הבית לגן והתנהלות אחידה. מצד שני, אני מרגישה שאולי אני קצת לא מאפשרת לה מקום משלה, מרחב משלה בלי אמא שמותר לה גם קצת להיות בו לא בסדר לפעמים כחלק מתהליך הגדילה, ואולי זה גורם לה לעשות דווקא... האם את ממליצה לי להיות "מאחורי הקלעים" בקשר עם הגננת או לדבר ישירות עם נעמה על מה שקורה באותו יום בגן? האמת היא שאני מרגישה קצת שמרוב שאני רוצה שיהיה בסדר, ולתווך, ולעזור- אולי אני משדרת לה שאני לא סומכת עליה....אני תמיד מדגישה שגם כשאני מעירה על דברים או כועסת אני תמיד אוהבת. היא תדקלם את זה גם באמצע הלילה, ואני מאמינה שהיא גם באמת מרגישה וחווה את זה בכל כולה. ובכל זאת... אשמח לתובנות ... תודה רבה וסליחה על האורך, הגר

שלום הגר, ציינת שאת בקשר רציף עם הגן, ואני תוהה - אחרי כל מה שכתבת - האם מבחינת הגננת והמטפלות קיימת בעיה המחייבת התערבות שלך, או שהם מספרות לך רק 'לידיעה'. באופן עקרוני, אני מאמינה בגישה שלא שופטים (או מענישים) פעמיים על אותה 'עבירה'. אם היא נדחפה לבניה של ילדים אחרים בגן, יהיה עליה להתמודד עם כעסם של הילדים והצוות, ודי בזה. אין טעם להמשיך לעשות דיונים על זה גם בבית. עיסוק יתר בהתנהגויות השליליות של הילדים עלול לתגמל אותם, ולתרום להישנות הבעיה ההתנהגותית. ובכל זאת, אם קיימת בעיה בגן, חשוב לנסות ולהתחקות אחר מקורותיה, ולנסות להבין את הנסיבות בהן היא מתרחשת. האם קיימת אימפולסיביות גם בבית? האם ישנה יכולת להבנת הכללים החברתיים? מה קורה לה במצבי תסכול? האם יש שליטה טובה בדחפים? האם קיימת קנאה באחותה הקטנה בבית, שזולגת גם לגן? היכולת שלך להשפיע מבית על הנעשה בגן, קשורה לדעתי להקפדה טובה יותר על הגבולות, על יכולתה להתחשב ולכבד את המרחב והצרכים של בני הבית, ועל הכורח לכבד סמכות. את הנעשה בגן אני מציעה להשאיר לצוות, לסמוך עליהן ועליה, ולהתמקד בנעשה בבית. חושבת שתצליחי? ליאת

ליאת, בגן מספרים לי רק לידיעה. הן מתווכות לה ומטפלות בדברים במסגרת הגן. לגבי התחקות אחר המקורות- כל מה שציינת כנראה נכון במידת מה. קנאה באחותה? בודאי. קיימת. האם הקינאה קיצונית? עושה רושם שלא. הן מאד קשורות, אנחנו מאד מאפשרים גם זמן איכות של אחד על אחד ומחזקים כל אחת בתחומיה. בכל מקרה בשנה הבאה יפרדו בגן כך שאם זה חלק מהעניין זה ישתנה. לגבי אימפולסיביות- אני מרחרחת משהו שקשור להפרעת קשב- ואני עם יד על הדופק. היא מסוגלת להתרכז יפה ולאורך זמן אך מוסחת בקלות. קשה לה לחכות לתורה (מצליחה להתאפק עם תיווך אבל קשה לה. מצד שני, אני רואה הרבה ילדים שקשה להם בגיל הזה). מה שבעיקר אני מרגישה זה שיש לה לפעמים קושי עם גבולות הגוף, בעיקר כשהיא עייפה. היא מאד נוגעת בדברים, תמיד יש לה משהו ביד... אני יכולה לדבר איתה והיא במקביל תלטף את הרגל שלי וכאלה דברים. מאד אובת חול, מים, חימר, דברים יצריים. התעניינתי בגן ואמרו שזה לא בא לידי ביטוי שם עניין הנגיעות וה"משהו תמיד ביד". ייתכן שבארגז החול יותר קשה לה לשלוט על הדחפים ולכן שם קורות התקריות. בכל אופן אני עם יד על הדופק לעניין הקשב כי אני כן מריחה משהו. כתבת להקפיד בבית בצורה טובה יותר על גבולות- אנחנו מאד מקפידים על כך בבית, ללא קשר למה שקורה בגן. מדובר בבית עם גבולות, עם סדר יום קבוע (אך גמיש ולא נוקשה). וכן, גם בבית היא בודקת את הגבולות- ומוצאת אותם פעם אחר פעם. באינטראקציות עם חברות אחהצ אין כל בעיה. אתמול היתה עם חברה שעתיים אחהצ ושיחקו נהדר וגם שלשום. אין לה בעיה בהבנת הכללים לדעתי. לדעתי זה משהו בהתאפקות וארגז החול מוציא את זה ביתר קלות. אני לוקחת את עצתך להשאיר לצוות לטפל בענייני הגן. זו גם היתה תחושת הבטן שלי, לכן כתבתי לך. הרגשתי שזה יותר מדי התגובות שלי. ושאני צריכה להרפות ולאפשר לה מרחב משלה שהוא "נטול אמא". ואולי גם לתת לה קצת להיות לא בסדר לפעמים.... תודה רבה רבה, הגר

בני בן 3.6 ועדיין לא גמול מחיתולים. הנושא לא ממש מעניין אותו.. מעדיף לשחק ושלא יפריעו לו. לעיתים לפני אמבטיה הוא יושב על האסלה או על הסיר , מעין משחק ולא יוצא דבר. אנו פועלים לפי הגרסה כי אין ללחוץ על הילד, וכמובן לא להעביר לו הלחץ שלנו . וכאשר הוא ירצה , וזה יגיע ממנו זה יצליח. אני לאחרונה שומעת יותר ויותר דעות שונות, המדברות על כך כי כמו שאנו מחליטים בנושאים אחרים , כך גם בנושא זה עלינו להחליט עבורו כי עליו לעשות בשירותים. אין לי מושג מה נכון ואיך עוזרים לו להבין כי כדאי לעשות בשירותים. האם לתת לו בבית להיות עם תחתונים ומכנסיים כדי שירגיש את הרטיבות הלא נעימה ? אולי בסוף ירגיש שיותר נוח לעשות בשירותים? האם בגן להמשיך לשלוח אותו עם חיתול, ורק כשיצליח בבית נעבור גם בגן לתחתונים ? אנו כל העת משתדלים לתת חיזוקים חיוביים בכל תחום כשמתנהג כבוגר ועצמאי. בתחילת השנה הקרובה עליו להיכנס לגן עירוני , ששם כמובן לא מחליפים חיתולים. בני הוא אח לבת בת 6 , ילד מקסים, חברותי , עם בטחון עצמי רגיל... כרגע נמצא בכיתת בוגרים של מעון.(רוב הילדים שם גמולים). תודה

שלום דלית, הגמילה מהטיטול היא חלק מתהליך החינוך לניקיון, הנעשה *ביוזמת המבוגרים*, תהליך שבסופו אנו הופכים לבני תרבות, העושים את צרכיהם (רק) במקום המיועד לכך. רוב הילדים מוכנים ומסוגלים לכך איפשהו בין גיל שנה לשלוש. בעידן שקדם לטיטולים החד-פעמיים, רוב הילדים נגמלו סביב גיל שנה, מה שמעיד על כך שיש כאן גם עניין מוטיבציוני (של ההורים). עקרונית, ילדים קטנים מונעים לאור עיקרון העונג, ואם נחכה שהתהליך "יבוא מהם" אנחנו עלולות למצוא את עצמנו מניקות או מחליפות טיטול גם בגיל חמש או שש. אני מציעה להתחיל ליזום ולהניע את התהליך: להוריד טיטול ולא לחכות שהוא יבין מתוך הרטיבות הלא נעימה ש"כדאי" לעשות פיפי בשירותים. בגילו אפשר הסביר לו מה נדרש ממנו, ולעזור לו גם להצליח בכך, כמובן מתוך עמדה סלחנית לפספוסים ותאונות. התחילי בבית (למשל בסוף השבוע הקרוב שהוא ארוך מהרגיל בגלל החג), ויידעי גם את צוות הגן כדי שיצטרף ויתמוך. בהצלחה ליאת

שלום שלום. ילדה שלי בת שנתיים ו4 חודשים התחליה גמילה לפני 5 ימים. זה בא ממנה , ביום רביעי היא פשוט התעקשה ללכת עם תחתונים לגן ובשום אופן לא רצתה לשים חיתולץ החלטתי לזרום אתה. ( בבית היא כבר מזמן משתמשת בישבנון ויודעת מה תפקידו של השירותים אבל לא עשתה את זה בקביעות אלא מתי שהיה בא לה ). יש הבדל בין מה שקורה בבית , בחוץ כשאני אתה לבין מה שקורה בגן. בבית אין לה אפילו פספס אחד , היא אומרת תמיד מתי יש לה והולכת ברצון לשרותים. כשאני אתה בחוץ , לא תמיד היא אומרת לי מייד שיש לה אבל אני מצליחה לתפוס במומנט האחרון ושואלת אותה אם יש לה והיא עושה בחוץ. לעומת זאת בגן היא מתביישת ומרגישה לחת כנראה ומרגידה שבכל הבלגן שם לא הכי אישי אולי וגם יש לה אישזהו רתיעה מהשירותים. היא לפעמים מתאפקת ולא רוצה ללכת ואחרי שהיא מפספת אז היא מבקשת לשירותים. אמרתי לגננות להוריד את רמת הלחת ולהפסיק לשאול אותה אם יש לה פיפי כדי שלא תרגיש שמופעל עליה לחץ ולגבי ילד שסגר עליה דלת , להפסיק להתעסק בזה ולא לפתח את העניין יותר מדי , לענות לנ האצבע שלך בסדר או שאם היא עוד הפעם תגיד עידו סגר לי את הדלת להגיד עידו לא פה וזהו ולא לנתח יותר מדי. ושיתנו לה פרס אחרי כל ביקור בשירותים ( הבאתי שקית פרסים ) אני רואה על הילדה שהיא כן רוצה ללכת לשירותים ולהיות בתחתוניםן אבל מה אני עושה בעניין הגן? וככה זה הייה : ביון הראשון לגמילה בגן היא ביקשה ללכת והכל הייה בסדר עד שבסוף היום ילד מקבוצה גדולה יותר סגר לה את הדלת על האצבע הטעות ( לא רצה לתת לה להיכנס לשם ). מאותו רגע היא כל הזמן אמרה לי " עידו סגר לי את הדלת ". ביום השני לגמילה היי לה פספוס של פיפי וגם של קקי בתחתונים. הגננת חשבה שזה שלשלול כי זה הייה מאוד רך ואמרה לה בואי נשים חיתול כדי שלא יתפספס יותר. היא היתה עם חיתול עד סוף היום. ביום השלישי לגמילה הגננת סיפרה לי שהם ראו שהיא מתאפקת ומתחילה לבכות והם שאלו אותה אם היא רוצה לשירותים והיא לא רצתה והם הציעו לה לשים תחתון דורה ( תחתון מעבר כמו חיתול ) והיא רצתה וכש שמו לה היא עשתה בו קקי ופיפי ואחרי זה התחילה לבקש ללכת לשירותים . ביום רביעי לגמילה בוקר הייתה עוד הפעם סצינה שהיא בכתה קצת והם ראו שהיא מתאפקת ואז עשתה שללולית. החליפו לה ושמו תחתון רגיל. היא ביקשה אחר כך ללכת לשירותים ולפני שינה במילא שמים לה תחתון דורה , אחרי השינה הם שאלו אותה אם היא רוצה לשים תחתונים והיא אמרה כן וגם ביקשה ללכת לשירותים אחר כך. היום חשבתי לשנות את הטקטיקה ולהביא אותה עם תחתון דורה לגן שתרגיש יותר בטוחה ואחרי השינה שישאלו אותה אם היא רוצה להחליף לתחתון רגיל אבל הבוקר היא התעקשה ללכת עם תחתון רגיל לגן אז לא התווכחתי אתה.

שלום אריאלה, איכשהו, קצת הלכתי לאיבוד בתוך התיאור שלך, ולא ממש בטוחה מה את שואלת. אם הבנתי נכון, התחלת את הגמילה לפני ימים אחדים. בבית, את מאד מכוונת כלפיה ומצליחה לתפוס אותה בזמן, לפני הפספוס. בגן, במסגרת שבה היא אחת מתוך הרבה ילדים, כמות הפספוסים גדולה, עד כי ספק אם אפשר לדבר על תהליך גמילה. בעיני, המשחקים עם להוריד ולהחזיר טיטול, מזיקים לתהליך הגמילה ומשדרים מסר מבלבל. מאימתי שמתחיל התהליך, הוא צריך להיות עקבי וברור, בית ובגן. כל זמן שהטיטול נשאר אופציה במהלך היום, קשה לדבר על גמילה. פספוסים, לעומת זאת, הם חלק מהתהליך, וצריך להיות מוכנים להם, ולקבל אותם ללא כעס, ביקורת, או תחושת כישלון. מציעה לך לקרוא את אחד המאמרים ברשת (יש רבים וטובים כאלה), המנחים את ההורים צעד צעד איך להימנע מטעויות ולהצליח בתהליך. בהצלחה ליאת

היי . אני מבינה שהלכת לאיבוד בתוך ההסבר שלי , אני אשאל את זה אחרת: איך להוריד את הלחץ , ביישנות וקצת פחד ללכת לשירותים בגן . אחרי הגן כשהיא אתי , עם אבא , עם סבתא תמיד אומרת שיש לה , עושה יפה מאוד בחוץ ובבית , אף פעם לא מפספסת ונהנית לעשות לא תחתונים. מה אני עושה בעניין הגן?

שלום ליאת, אודה לך על עזרתך בהתלבטות שלי: יש לי בן-בת תאומים מקסימים בני 4(כמעט)ץ הגננת המליצה להפריד בינהם בשנה הבאה היות והבן מקבל יותר תשומת לב היות והוא מוחצן מאד. הבת לעומת זאת ביישנית ועדינה יותר. מה דעתך ? מה היתרונות/חסרונות לדעתך במעבר כזה? תודה

שלום עדי, אני מסכימה עם הגננת שלכם, ומאמינה שלכל אחד מהתאומים מגיעה הזדמנות לתפקד כילד יחיד וייחודי, ולא כחלק מיחידה זוגית. כשהם יחד, ההשוואה היא בלתי פוסקת ובלתי נמנעת, וגם אם באופן זמני זה יכול לתת להם ביטחון, הנפרדות עדיפה וקריטית מבחינה התפתחותית. בהצלחה ליאת

אני יועצת לתלמידה בת 17 אשר נשארה שנה נוספת בכיתה י בשל חוסר תיפקוד לימודי, העדרויות מרובות וחוסר השגים. עולה חדשה לפני שנתיים מאוקראינה. הוריה התגרשו עוד בילדותה. בבית יש קשיי תקשורת עם האם וחוסר קבלת מרות. לתלמידה יש נטייה למצבי רוח קיצוניים: מצד אחד חוסר אנרגייה חוסר עניין וירידה משמעותית בתיפקוד, שרויה בעצבות עמוקה וייאוש ייתכן בשל עקירת חבר שלה לחו"ל. היא נותרה בודדה ורק לאחרונה נמצאת בחברת נער אחר. בשנה שעברה נשלחה למיון פסיכיאטרי בשל פגיעה עצמית: חתכים באמת ידה) בעקבות פרידה מאותו חבר שמאז הם ביחד. המלצות הפסיכיאטר היו שיחות דחופות עם פסיכולוג, ובמידת הצורך טיפול תרופתי אנטי דיכאוני. כל זאת בשנה שעברה . התלמידה סירבה לשיחות עם איש מקצוע. וגם השנה כשהופנתה שוב לשיחות עם עו"סית היא מסרבת לכל עזרה. ניראה כי לתלמידה קשיים הסתגלותיים. כעת אנו בסוף שנה ולא ניתן להעלותה לכיתה יא בשל השגים נמוכים או חוסר ציונים, העדרויות מרובות. והיא כבר נשארה כיתה. מה דעתך?

שלום רב, אני מציעה להתעקש עלך טיפול (רצוי DBT), גם במחיר של פנייה לגורמי רווחה, שיאלצו את האם ובתה לקבל עזרה. השארתה של התלמידה שנה נוספת רק מוסיפה מטען שלילי נוסף ומיותר מאד על כתפיה הצרות, שגם ככה אינן עומדות בעומס. אני מאמינה בכל לבי שביה"ס אינו רק מוסד אקדמי, אלא גם חינוכי, ולפעמים אפשר להעלים עין מהתפקוד הלימודי כדי להשאיר את הילד במסגרת, למנוע התדרדרות נוספת, נשירה מביה"ס, ואולי גם פגיעה עצמית ואובדנות. המטרה, לפחות בעיני, היא להביא את הנערה לטיפול, גם אם הסכמתה היא רק בחצי פה. מבחינתי, עדיף להביאה לטיפול בכפייה, על פני התעקשות על השארתה שנה נוספת או וויתור עליה. באמת נשמע לא קל, אך מאתגר. כיועצת, את יכולה להיות השגרירה של הנערה מול המערכת, שיודעת להיות לפעמים שרירותית וקשוחה. הידיעה שיש מי שנלחם עליה, היא לבדה יכולה להפיח תקווה ואופטימיות במקום בו הכל נראה שחור וקודר. בברכה ליאת

שלום ליאת, להלן שני ארועים ואשמח להעזר בך. 1. יש תלמיד מכיתתי שמתחצף אליי מאוד ואל מורים אחרים. הוא איים פיזית על תלמידה מכיתתו וניסה להמריד את כולם עליי. אמר להם אל תעשו מה שהיא אומרת לכם. וכו' מה עליי לעשות? יצויין כי הוא הועבר אלינו לפני כחודש לאחר שהוריו הונו את המערכת. הם רשמו אותו לכיתה רגילה במקום לכיתת ל"ל. 2. לאחר שיעור חינוך ימי מחליפים התלמידים בגדים. תלמיד מכיתתי הסתובב בתחתונים ליד השירותים של הבנים ושאל תלמידת כיתתו האם היא רוצה בולבול. מה עליי לומר לאמו? האם לשלוח להערכה פסיכיאטרית דרך היועצת?

שלום רב, 1. יש להביא בחשבון שהתלמיד נמצא עדיין בתהליכי קליטה, ויתכן שזו דרכו להתמודד עם הגזרה שנכפתה עליו. לפעמים קל לנו יותר להתמודד עם התנהגויות מקצינות, אם אנחנו מבינים מה עומד מאחריהן. אני מציעה לך לנסות לגלות אמפתיה גם להוריו, שבודאי עשו כמיטב יכולתם לשמור על הילד שלהם מסטיגמה או משבר. הביטוי "הונו את המערכת" הוא ביטוי שיפוטי ופוגעני, שצובע מראש את עמדתך כלפיהם, ואולי גם כלפי הילד שלהם. זכרי כמה קשה להורים להוציא ילד מהחינוך הרגיל ולהעבירו למסגרת חינוך מיוחד. נדמה לי שמתוך עמדה יותר רכה, פחות ביקורתית, יהיה לך קל לעמוד בגבורה מול זעמו של הילד שכרגע מופנה כלפייך. נסי ליזום שיחות אישיות עם הילד, ללמוד את הקשיים שלו, ולהציע את עזרתך למרות יחסו הפוגעני. ההתעקשות שלך עליו יכולה להפיח בו תקווה, ולהזכיר לו שיש במערכת גם אנשים קשובים וטובים שרוצים בטובתו. היי מוכנה גם לסירוב וחוסר שיתוף פעולה, אך השתדלי להקשיב פחות למילים ויותר למנגינה. אני מאמינה שתקצרי ברינה... 2. למה הערכה פסיכיאטרית? האם יש ספקות לגבי בוחן המציאות שלו? האם מדובר בהתנהגות חסרת שיפוט או במעשה קונדס סר טעם? אם אתם סבורים שיש כאן משהו חריג גם ביחס לעצמו, המעיד על התדרדרות נפשית ופגיעה בבוחן המציאות, יש מקום להערכה כזאת. אם לעומת זאת אתם חושבים שמדובר בהתנהגות לא ראויה ותוקפנית, פעלו כמו בכל מקרה אלימות אחר, עם או בלי לערב את ההורים. אני בדעה שלא מוכרחים להפעיל נשק לא קונבנציונלי בכל מקרה של השגת גבול. הפעולות החינוכיות, גם במקרים של הפרת הכללים, חייבות להיות מידתיות, ובהלימה לחומרת המעשה. אם אינך בטוחה, התייעצי. יש בבית הספר מספיק גורמים שאמורים לתת מענה, ולספק 'גב' למורה נבוך ומתלבט, במיוחד במסגרת חינוכית המשלבת גם כיתות חינוך מיוחד. בהצלחה, ואת מוזמנת לעדכן... ליאת

שלום רב בדומה למקרה נוסף שכתבו לך היום ,גם אני מתחילה כעת תהליך של גירושים ויש לנו ילד בן 2.7.הוא ילד מאוד חכם ומבין,ומלא שמחת חיים. אנחנו משתדלים מאוד לא לריב לידו,אבל לפעמים אנחנו מועדים. אני חשה אצל הילד רגישות יתר,והוא נהיה שקט יותר וכן הוא נורא פחדן (מבלונים,מרעש חזק, מלעבור במסדרון לבד-בבית הוריי,וכו. 1 .האם זה קשור למצב ביני ובין בעלי? 2.האם תיתכן בעיה רגשית? 3.ברגע שנחליט שזה סופי מתי עליי לספר לו(באיזה גיל),וכיצד? תודה רבה מראש ג

שלום רב, מתיחות גדולה בבית ומריבות תוקפניות/קולניות בין ההורים יכולות להשפיע על הילדים וליצור פגיעות לבעיות רגשיות. פחד מרעשים חזקים אופייני לדי הרבה ילדים בגיל הזה, גם ללא קשר ליחסי ההורים בבית. אין ספק שסביבה רגועה ונוסכת ביטחון יכולה לתרום להרגעת הפחדים בילדות, בעוד סביבה רוויית מתח עלולה להחריפם. מרגע שאתם מחליטים להיפרד, כלומר, בסמוך לזמן שבו אחד ההורים (בדר"כ האב) עוזב את הבית, יש ליידע את הילד, ולספק לו את המידע האמיתי בנוגע לעתידו הקרוב: איפה נגור, איפה אבא יגור, מתי נתראה, מי ישמור עלי, מי יבשל לאבא, מאיפה יהיה לנו כסף, וכד'. ילדים צעירים הם מאד קונקרטיים בחשיבתם, ועלולים להיות מוטרדים מדברים מאד קטנים וענייניים. חשוב להשיב בסבלנות על כל שאלותיהם, מבלי להעמיס עליהם מידע מיותר או מופשט מדי. נסי לקרוא חלק משפע המאמרים הקיימים ברשת בנושא זה.יש המון. בברכה ליאת

היי, בני בן 10 מאריך שיער מזה 5 חודשים, כל היום אבל כל היום הוא משחק בשיער , הדבר לא נראה יפה לעין ואפילו מציק, גם כשהוא משחק כדורגל הוא משחק בשיער. מה עליי לעשות ולמי לפנות? אני ואביו מעירים לו בלי הפסקה וזה לא עוזר.

שלום רעות, הבן שלכם מתעסק בשיער שלו באופן קונקרטי, ואתם עסוקים בשיער שלו לא פחות, באופן מנטלי. לטעמי, אל תעשו דבר ואל תפנו לאף אחד (אולי לספר, אבל לא ממש בוער). תנו לו ליהנות מהשיער הארוך שלו, כמו שמשון הגיבור, עד שיימאס לו. בשמחות ליאת

שלום ליאת, אשמח אם תוכלי להתייחס לתגובה שהוספתי בהמשך לשאלתי הקודמת מתאריך 19/5.

תודה רבה על התשובה המפורטת. הדברים בהחלט יותר ברורים כעת.

שלום, הבן שלי בן שנתיים וחצי וממש בקרוב אני ובעלי נפרדים. שנינו עוזבים את הדירה , אני עם הבן והאבא בנפרד. האבא מוכן לשתף פעולה על מנת שתהיה הסתגלות יחסית קלה לבן ומוכן יהיה לפגוש אותו גם ברמה היומיומית ולהוריד את המינון בהדרגה. העניין הוא שאני והבן נגור מס' חודשים אצל ההורים שלי (עד שתתפנה הדירה שלנו) והאבא לא ירצה לבוא לבית של ההורים. 2 שאלות : 1. האם את בעד לעשות את ההפרדה בהדרגה או שעדיף "לחתוך" על מנת שיתרגל למצב הקיים מהרגע הראשון ? 2. אם נעשה את ההפרדה הדרגתית- האם לעשות את המפגשים היומיומיים האלו בחוץ שלושתינו (באיזה קניון / גינת שעשועים / סתם בית קפה)? האם זה תקין / תורם ? אודה לקבלת לטיפים להתנהלות מיד אחרי הפרידה במצב זה כי אנחנו ממש רוצים לעשות את ההפרדה כמה שאפשר יותר קלה לילד... תודה.

שלום רב, הדרגה היא תמיד עניין טוב, אך איני בטוחה שההדרגה במקרה שלכם זה מפגשים של שלושתכם. אם החלטתם להיפרד, יהיה על הילד להתרגל לבלות אתכם בנפרד. ההדרגה המתבקשת במקרה זה היא שלמרות המגורים בנפרד, הוא ימשיך לראות את אביו לעיתים קרובות, ולא באמת משנה איפה. אם הוא אינו מעוניין להגיע לבית הורייך, הביאי את הילד אליו והשאירי אותו שם. הוא יוכל להחזירו אליך עד פתח הבית. רצוי ליצור אווירה שבה גם הורייך יכבדו את אבי בנך, כדי שיוכל להגיע לשם מדי פעם, לפחות כדי לקחת ולהחזיר את הילד. בילוי משותף עם שניכם עלול דווקא לבלבל את הילד, ולפתח משאלות איחוד לא ריאליות. בברכה ליאת

ילד בן שנתיים ושלושה חודשים רגיל שאני מרדימה אותו איתי על הספה בסלון. אבא ניסה לשים אותו במיטה ואמר שאפשר לתת לו לבכות עד שירדם וככה להרגיל אותו להרדם במיטה שלו בהתחלה איתנו לידו ואחר כך לבד. אני חששתי שיבכה הרבה זמן, ושאולי תהיה לו איזו טראומה מזה. הוא ילד עקשן ואני לא יודעת כמה זמן יבכה עד שירדם. מה את מציעה? להמשיך להרדים אותו כמו שהוא רגיל? לתת לו לבכות עד שירדם? אם לא, כמה זמן לתת לו לבכות עד שנוציא אותו?

שלום דנה, אני חושבת שאביו של הילד צודק במקרה הזה, ושעל הילד שלכם ללמוד להירדם ולישון במיטתו. זה נכון שמאימתי שיצרנו הרגלים רעים, קשה מאד להיפטר מהם, אבל יפה שעה אחת קודם. אני יודעת שהרגלים כאלה נוצרים ומתמידים מטעמי נוחות. אחרי הכל, נוח ופשוט יותר להרדים ילד תוך כדי צפייה בטלוויזיה בסלון, אולם לטווח הארוך, אנחנו 'קונים' לעצמנו צרה צרורה שקשה להיפטר ממנה. גם בעיני, הדרך לשבור את ההרגל כרוכה בעבודה קצת יותר קשה בהתחלה, כלומר - לשבת לידו כשהוא במיטתו בשקט, ואז, גם אם הוא בוכה, להתעקש אך לא להשאירו לבד. זהו מסר חשוב: המיטה היא המקום בו ישנים, ולכן לא ישנים יותר בסלון. כדי לעזור לך להתרגל, נשב על ידך ונעזור לך להירגע ולהירדם כאן. מרגע שקיבלתם את ההחלטה, אין לסגת ממנה גם אם הוא בוכה. בכי אינו יוצר טראומה, וגם השכיבה במיטה שלו אינה טראומה, בטח לא כשההורה לצידו. בהתחלה הוןא יבכה הרבה עד שיירגע, ובהמשך זה יפחת ויירגע. זכרי שאם תיכנעי לבכי אפילו פעם אחת, תלמדי אותו שמשתלם להמשיך ולבכות כי בסוף הוא מנצח. מי יודע, אולי בכלל זה לא יהיה נורא כל כך? נסי, ודווחי איך הולך. בהצלחה ליאת

שלום,הנני אב לילד בן 4. כעת אני עומד בפני גירושין איני נמצא בבבית כשנתיים לסירוגין.פרודתי משגעת את הילד לא להתקרב למשפחתי{אחיינים, אחיי, הוריי, חבריי} הוא מרביץ מכנה את משפחתי ואת עובדיי כשהוא בא למשרדי בשמות כגון: מפלצות, אנשים רעים. אותי הוא כינה "אבא לא צדיק" "וייענש בידי ה'" כעת לאחר משפט ישנם הסדרי ראייה כול שבת שנייה ופעמיים בשבוע אני מוציא אותו מהגן כיוון שאני עצמאי אני מביא אותו למשרדי. אך הוא אינו מתקרב לעובדיי ובמיוחד לא למזכירתי שעד לפני כמה חודשים הוא אהב לבלות במחיצתה כיוון שאימו אמרה לו שהיא אישה רעה וזונה.{סליחה על ביטוי} הוא לא מתקשר עם אף אחד חוץ ממני. הסברתי לפרודתי שהיא הורסת רק את הילד ופוגעת בו, בנפשו. היא רואה זאת כפגיעה בי ואינה מתייחסת לדבריי. כיצד אני צריך לנהוג כעת עם הילד

שלום רב, לעיתים קרובות, התקופה שמיד לאחר הגירושין מתאפיינת במתיחות גדולה בין בני הזוג הגרושים, בחילופי האשמות קשים, בכינויי גנאי ובמאבקים על אהדתם של הילדים. הדבר עלול להיות חריף יותר במקרה שההחלטה על הגירושים התקבלה חד-צדדית ע"י אחד מבני הזוג, ובן הזוג האחר נותר פגוע וכעוס. כמו שאתה מציין נכון, מי שמשלם את המחיר הגבוה הם דווקא הילדים הנמצאים בחזית המאבק, מיטלטלים בקונפליקט נאמנות, נבוכים וסובלים. לטעמי, הדבר הטוב ביותר שאתה יכול לעשות עבור הילד שלך, זה לשמור על לשון נקייה, להמשיך לדבר בצורה מכבדת על אמו, ולא להיגרר לפרובוקציה שהיא מייצרת. כשהוא מדבר בצורה לא מכבדת אל בני משפחתך או אל העובדים במשרדך, ומכנה אותם בשמות גנאי, תוכל להעיר בשקט שזה מעציב אותך, ושאתה בטוח שבתוך לבו הוא אינו חושב כך. אל תתווכח ואל תעשה מזה עניין גדול. הישאר הגון ככל יכולתך כלפי אמו, הקפד לעמוד בתשלומי המזונות ובהסדרי הראייה, והשתדל להישאר מעורב בגידול הילד ובחינוכו. כך תצמצמם למינימום את פוטנציאל הנזק לילדך, לטווח הקצר והארוך כאחד. בהצלחה - זה לא קל! ליאת

ליאת שלום, לא קיבלתי תשובה לשאלתי, אשמח לקבל תשובה: בני בן 2.10. מזמן שמנו לב שהוא מעדיף לשחק עם בובות, עגלות של בובות ,מאוד מתעניין בטבעות, קוסמטיקה שלי.עכשיו הוא שם לב לדברים כמו- אמא, שמת לק חדש ורוד וקודם היה אדום,או אמא יש לך שרשרת חדשה - יפה! וכו'(אם לא היו כל הסימנים אחרים אולי לא הייתי שמה לב לדברים אלו. הייתי חושבת שהילד שלי סקרן או משהו כזה) האם יש מקום לדאגה או שזה אופייני וגילו? רוצה לציין שהוא די הרבה זמן עם אבא ולא רק איתי,הם עושים קצת ספורט עם אבא (האמת- בבוקר הוא רק איתי אז הוא רואה כשאני עושה פן או שמה איפור. הוא מאוד עדין ורגיש ככה אומרת הגננת,ביית הוא יותר אגרסיבי . הוא קצת מגמגם (עכשיו פחות, לפני 1/2 שנה יותר, היינו אצל קלינאית תקשורת שאמרה שזה אופייני לגילו). היום הוא רואה את חזייה שלי ואומר- גם אני רוצה כזה. כנראה שזמבנו עשינו טעות, כשהוא היה אומר שנגיד "אני רוצה קוסמטיקה או עגילים", אמרנו לו- זה של בנות ואתה בן.כנראה הגזמנו עם זה. לפעמים קיבלנו ממנו תשובה- אני לא בן אלא בת. עכשיו הוא אומר - אני בן, והוא אומר את זה אפילו כשלא מדברים על זה. עכשיו קצת פחות, אבל קודם הוא היה מדבר על אצמו - אני הולכת, אני הוכלת וכו'. תודה מראש אם זה ימשך- באיזה גיל צריך כבר להילחץ?

שלום אנה, קראתי את תשובתי הקודמת, ולדעתי נתתי מענה לשאלתך. אנסה להיות מעט יותר ברורה ועניינית: השאלה אם יש מקום לדאגה קשורה לשאלה מה בדיוק מדאיג אותך. האם הוא יהיה הומוסקסואל? מאחר ועכשיו אי אפשר לענות על שאלה כזו, אז התשובה היא שלא מוכרחים לדאוג. לשאלתך האחרונה אענה שבשום גיל לא *צריך* להילחץ, אלא רק לקבל את הילד כפי שהוא, לאהוב אותו ולעשות הכל כדי שיגדל שמח, בטוח בעצמו וימצה את יכולותיו. בברכה ליאת

בני בן 4.5, מתעניין כמעט רק ברמקולים, ומה שהכי מדאיג אותי - לפעמים (בערך פעם בשבוע) הוא נכנס להתקף בו הוא חוזר על אותה שאלה שוב ושוב, כשהוא לא מקבל מה שהוא רוצה. למשל: פעם הוא לא אכל את הביצה בארוחת הערב וזרקנו אותה לפח,ואח"כ הוא פתאום נזכר שהוא כן רוצה ביצה ושאל שוב ושוב "אפשר ביצה?" כל פעם ענינו "לא, סיימנו עם ארוחת הערב" והוא בכה וחזר שוב ושוב על "אפשר ביצה"? או - אם הוא רוצה לשחק עם ילד שהוא מכיר בגינה, הוא יכול לשאול את הילד "אתה רוצה לשחק איתי?", ואם הילד לא יענה הוא פשוט ישאל אותו שוב ושוב. האם המצב שאני מתארת יכול לתאר ילד נורמלי, ללא סוג של אוטיזם?

שלום תמר, התעסקות בחפץ אחד זמן רב, התנהגויות חזרתיות וקושי בהבנת הכללים החברתיים יכולים לאפיין ילדים עם בעיות בתקשורת. אוטיזם היא הפרעה קשה, הנמצאת בקוטב החמור ביותר של טווח הפרעות רחב מאד. למה לרוץ לאפשרות החמורה ביותר? גם ילדים 'רגילים' יכולים להפגין לעיתים התנהגויות חריגות, אך כדי לצאת מהערפל והחרדה יש צורך לבדוק את הדברים באומץ. אני מציעה לך להגיע להתייעצות במכון להתפתחות הילד, לאתר את הקשיים ולטפל בהם לפני שיווצרו פערים או חסכים. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן ה 17 אובחן לפני כ שנה כסובל מדכאון. זאת לאחר שהפסיק ללמוד והסתגר בבית. הוא קיבל כדורי לוסטראל וואלפוראל. מאז המצב שלו השתפר , אך יחד עם זאת התחילו אצלו כל מיני עוויתות בפנים, הליכה מוזרה . אולי זה כבר התחיל במידה מסויימת לפני הכדורים, אך גבר עם הכדורים או לפחות לא עזר. הוא חזר ללמוד והצליח מאוד תקופה ראשונה. אך מאז הוא החליט מרצונו להפסיק את הכדורים, הוא גם החליט שהוא לא אוכל בשר או דגים. הוא עדיין ממשיך ללמוד, אבל ההשגים שלו התדרדרו מאוד. גם העוויתות ממשיכות, למרות שיש לי הרגשה כשמעירים לו על כך, הוא עושה מאמץ ומשפר את המצב. אבל עם לימודים יש לו ממש ירידה - נראה לי הוא מאוד נלחץ כשמגיע המבחן ולא מצליח לעשות את המבחנים. בפעמים אחרונות הוא אף לא הסכים לקום בבוקר למבחן בטענה שהוא גם כך ייכשל. אני מפחד שהמצב שלו ייתדרדר, אך תרופות הוא לא מסכים לקחת שוב. מה לעשות ?

שלום דניאל, תרופות נוגדות דיכאון מביאות באמת להקלה משמעותית בסימפטומים, אך השילוב של טיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי-שיחתי תמיד טוב יותר. בעיני נכון כרגע לעודד אותו לקבל טיפול פסיכולוגי, שיאפשר לו להתבונן פנימה ולהבין את מקורותיו של הדיכאון. אני ממליצה מאד על פניה לפסיכולוג קליני המתמחה גם בעבודה קוגניטיבית-התנהגותית, כדי שאפשר יהיה להתייחס ולקבל כלים להתמודדות גם עם חרדת הבחינות. גם הדיכאון וגם החרדה יכולים לקבל מענה טוב יותר בשילוב של טיפול תרופתי *יחד עם* טיפול תרופתי. בברכה ליאת

שלום רב! מצאנו את בני בן ה- 4.5 כאשר שכן שהוא חבר שלו המבוגר ממנו ב -3 שנים מציץ לו לתוך התחתונים. האירוע התרחש בעקבות שיחה שאמו שמעה שבה הילד המבוגר אומר שהוא המלך ושואל את בננו האם יהיה מוכן לעשות כל דבר שיאמר לו. נודע לנו אחר כך כי זהו ילד שעבר התעללות מינית על ידי חבר בעודם בגן. כיצד נכון לגשת לעניין עם בננו? אני לא רוצה להפוך את זה לעניין גדול מדי מצד שני אני חוששת שהיה משהו שלא הספקנו לראות. ברור שהמקום של שניהם שונה מאד, מה היית מציעה לנו לעשות? תודה!

שלום תמר, הסבירי לבנך על משמעותו של המרחב האישי וצנעת גופו, ותרגלי אותו בשמירה אסרטיבית על הגבולות המתבקשים. הזכירי לו שגם במקרה שמדובר בחברים טובים ובני משפחה, הכללים נשמרים. במקביל, דברי גם עם אמו של הילד השכן, ובקשי ממנה ליזום שיחה דומה עם בנה. אם את חושבת שהצמד הזה יוצר מצבים שיש בהם סיכון, הדקי את ההשגחה על בנך, והימנעי מלהשאירם לבדם. בשמחות ליאת

ליאת תודה רבה, כל זה נעשה כבר וכמובן שנשגיח על הצמד הזה ועל כל צמד אחר באופן הדוק יותר מעכשיו. שאלה נוספת היא - האם אני צריכה להמשיך "לחקור" מה היה שם עוד או שאני מסתפקת בלעקוב אחר שינויים בההתנהגות שלו? תודה!

הי, בעלי ואני מתכננים סופ"ש בחול, ל 3 לילות ומתלבטים האם לקחת את בנינו בן השנה ו 7 או לא. הוא אמור להישאר עם הסבים שלו מ 2 הצדדים כאשר היחסים טובים מאד והם מוכרים לו, [צד אחד ממש נמצא איתו על בסיס שבועי]. הכוןונה להשיארו איתם בבית ולא לשבור את שגרת הגן ובדר היום. הוא ילד שמח וצחקן ללא כול בעיות היפרדות בבוקר אם כי בלילה החלו מעט חוויות של חרדת נטישה. אנחנו ממש מתלבטים מה נכון לעשות. אודה לתשובתך...תודה, קרן.

שלום קרן, גיל שנה וחצי אינו גיל *אופטימלי* לעזיבת ילד, שכן חרדת הנטישה שלו עדיין גבוהה למדי. עם זאת, מדובר בפרידה קצרה יחסית, כשהוא נשאר עם דמויות מוכרות ואהובות, ולכן אפשר להניח בזהירות שמעבר לקושי הרגעי שבוודאי יחוש, לא יישארו נזקים לטווח הארוך. סעו ותהנו. הורים רעננים ושמחים הם דבר חשוב, גם עבור הילד... נסיעה טובה ליאת

בני בן ה3 שנים ושלושה חודשיים קרה פעם מקרה כאשר היינו אצל בית חמות וכאשר נכנס לשירותים הדלת של השורתים נתקעה והוא היה בפנים ולא הצליח לפתוח את הדלת לבד והתחיל בבכי מטורף והצלחנו לשבור את הדלת ולהרגיע אותו גם עוד מקרה שקרה לו שאני עשיתי מעשה טיפש ומתחרטת כאשר פעם עשה מעשה רע ולא התנגה יפה אז עשיתי לו עונש בחדר וסגרתי את הדלת עליו למשך דקה גם בכה ופחד. אחרי שאני האירועים התחיל אצלו פחד מכל דלת סגרוה.גם כאשר יש הרבה אנשים בחדר הוא מתחיל בבכי מטורף וצעקות כאשר הוא רואה אחד רוצה לסגור את הדלת למשל אם אנחנו אצל אמא ורוצים לסגור את החדר ולישון הוא מסרב ומתחיל לבכות אם אנחנו אצל סבתא ויושבים בסלון הוא מסרב ומתנגד אם רוצים לסגור את הדלת גם כאשר אנחנו בבית והור .רוצה לשחק בחצר הוא מסרב ובוכה אם אני רוצה לסגור את הדלת עקב בעיה זואת הוא יושן אצלנו בחד ההורים. מה לעשות עם בעיה כזואת הוא בגן עכשוי ואני מואד מתחרטת שבפעם עשיתי לו עונש כזה ומטריד אותוי הבעיה הזאות איך לטפל ומה השיטות. תודה.

שלום מירית, שני האירועים שתארת יצרו אצל בנך טראומה, אולי דווקא מעצם זה שהתרחשו בזה אחר זה. כרגע, אני מציעה לא לעשוןת דבר, מלבד אולי לסלק מכל הדלתות בבית את המפתחות, במטרה לתת לו תחושת ביטחון ושליטה, ולהרגיעו שאיש לא ינעל אותו שוב כנגד רצונו. לאחר שעוצמת התגובה שלו תרגע, בעוד זמן מה, אפשר יהיה לחשוף אותו בהדרגה למצבים של שהות בחדר סגור אך לא נעול, אך חשוב לעשות זאת לזמנים קצרצרים, בהדרגה ובהסכמה. אם תרגישו שאין הקלה במצבו גם בעוד מספר שבועות, התייעצו עם פסיכולוג ילדים, וקבלו הדרכה נוספת. בהצלחה ליאת

יש לי ילד אמצעי - בן8 מעליו בן 13 ומתחתיו בת 5. אני ערה לכך שכל פעם שהוא נפגע, נעלב, מתעצבן, מפסיד, הוא נוח לבכות. כעבור מס' דקות נרגע. בכיתה זה קורה לעיתים רחוקות. בביתלעיתים תכופות. מה עושים? איך להרגיע אותו? בעלי מתעצבן על כך שהוא בוכה כל הזמן, הוא גם מרבה להתווכח על כל דבר-כשצריך להתרחץ, לסדר חדר, לבצע מטלות בבית. בעבר היינו מתווכחים על הכנת שיעורים- היום הוא מבין וזוכר-הכנת ש"ב מייד אחרי בית הספר ומייד אח"כ סידור מערכת.

שלום רב, ילדים אינם פועלים מכנית, ולכן ייתכנו תנודות במצב הרוח שלהם, רגישויות, פגיעויות מולדות ונרכשות, ונטיות אישיותיות יציבות למדי, לטוב ולרע. מה שאת מתארת יכול להיות מאפיין של ילד רגיש, אולי קצת 'ילדותי', שמתקשה לווסת רגשות שליליים מסוימים, אך לא במידה המפריעה לתפקודו השוטף והתקין (אם הבנתי אותך נכון). במקרה של ילדים עם קושי בוויסות רגשות, חשוב שההורים יישארו רגועים ושקטים, ולא ייסחפו לתגובתיות העוצמתית של הילד. אין טעם להתעצבן על הילד כשהוא בוכה (זה יעיל? זה יעצור את הבכי הבא?). במקום זאת, אפשר לנסות להביע השתתפות והבנה לרגשותיו של הילד, ולעזור לו למצוא דרכי התמודדות 'אסופות' יותר, מתוך עמדה לא שיפוטית או מבקרת. בהצלחה ליאת

יש לי תלמיד בכיתה היושב בסופה. לאחרונה פנו אליי מורים מקצועיים ודיווחו כי התלמיד יושב בסוף הכיתה ומאונן. ידו תחובה בתוך מכנסיו לאורך כל השיעורים. ובהפסקות הוא מסתובב עם רוכסן פתוח. מה דעתך? האם עליי לשוחח איתו על כך? האם ליידע את אמו? מה עליי לומר לו כדי לא להביכו? והאם אפשר להשתמש במילה אחרת במקום לאונן? והשאלה הכי חשובה... מה אומר לו אם יכחיש???

שלום רב, אפשר להתחיל משיחה בה תעבירי לו את המידע שקיבלת, בדיוק כפי שתארת אותו כאן - "המורים מתלוננים שאתה יושב בסוף הכיתה כשידך בתוך המכנסיים לאורך כל השיעור, מה שמאד לא נעים ולא מקובל לראות, ושבהפסקה אתה מסתובב עם רוכסן פתוח. זוהי התנהגות שאינה מקובלת, ואינה מנומסת, ואשמח לשמוע מה אתה מציע". אם לא תצליחי לגבש הסכם, או שהוא לא יצליח לעמוד בהסכם, אפשר יהיה לשוחח גם עם ההורים, ולערב גורמי טיפול. בברכה ליאת

פסיכולוג? תרפיסט? האם תוכלי להסביר לי על מה מעיד אוננות בשיעור?

שלום רב, אניוני הורים גרושים ל 3 ילדים בגיל ההתבגרות, לפני פחות משנה עזבנו את עיר מגורינו לטובת ישוב המרוחק כ 40 קמ...שנינו מרגישים שלא מתחברים למקום ומעדיפים לחזור לעיר מגורינו...ניסינו אבל לא הצלחנו לאהוב ולהתחבר למקום ולמגורים בבתי קרקע...כעת החלטנו לחזור לעיר אבל הבעייה שהילדים נקלטו בצורת מדהימה יצרו חברויות חדשות , טוב להם כאן והם ממש מתנגדים לחזור לעיר הולדתם ...יש לציין כשהודענו להם לפני שנה על המעבר מהעיר לישוב הם התנגדו מאוד ולא רצו את המעבר...עכשיו הם ממש לא רוצים לחזור... אנחנו ממש אובדי עצות ,חוששים שהמעבר יפגע בהם מאוד וישאיר צלקות , האם זה נכון להשאר עוד כמה שנים עד שיגמרו תיכון למרות שלא טוב לי ולגרוש שלי פה...אולי אם נציג ונשווק את החזרה לעיר מגורינו בצורה טובה יותר נצליח לשכנעם? האם זה צעד שיכול לפגוע בהם ולערער להם את תחושת הבטחון והיציבות?

שלום ענת, מעבר מגורים הוא לא עניין של מה בכך, וגם לא מוצר שאפשר/צריך לשווק. מדובר באתגר ממשי עבור כל אחד מבני המשפחה, וכפי שאת רואה, גם לנו, המבוגרים, לוקח זמן להסתגל לשינוי. הילדים שלכם הצליחו להתמודד בהצלחה עם השנוי שנכפה עליהם בעקבות הגירושין, והנה עומד להתרגש עליהם משבר נוסף. עם זאת, כפי שכתבתי כאן, כמה קומות מתחת, למאיה, טובתם של הילדים היא לא השיקול היחיד. אם אתם סובלים במקום החדש, אין סיבה להמשיך ולסבול, אפילו אם ז למען הילדים. אני מציעה גם לכם, להתייעץ עם גורם מקצועי שיוכל להעריך את הכוחות שלכם כמשפחה, ואת השפעותיו האפשריות של מעבר נוסף. בהצלחה ליאת

אני רוצה פסיכולוג אבל אני מפחדת לתגובה של אמי אין לי בעיות שנחשבות כמשהו רפואי אני פשוט צריכה את זה איבדתי חברה טובה והחיים שלי התבלגנו ומצד שני אין לאמא שלי הרבה כסף כדאי לשלם 200 או יותר לפסיכולג יש באזור חיפה יקנעם?אבל זול זול זול לא יותר מ-200.?תודה

שלום ניקול, אם את קטינה מתחת לגיל 18, אף פסיכולוג לא יוכל לטפל בך ללא הסכמה מפורשת של הורייך. אם את מעל גילך 18, תוכלי לקבל טיפול מוזל דרך קופ"ח, או טיפול חינמי במרפאות בריאות הנפש של משרד הבריאות. לעיתים, יש גם פסיכולוגים פרטיים שמוכנים לטפל במחירים מוזלים (בהנחה), אך יהיה עלייך למצוא אותם בעצמך. הפורום שלנו אינו יכול לספק המלצות מכאן, שכן לא מדובר באתר פרסומי. בברכה ליאת

שלום, בתי בת 4.5, היום אחה"צ ירדנו לגינה וראינו הרבה ילדים מהגן, הם התחילו לשחק והבנים טיפסו על המגלשות הסגורות מבחוץ כך שיכלו ליפול ממקום די גבוה , האמהות שלהן ישבו בצד ודיברו ולעיתים צעקו לילדיהן- רדו אני לא מרשה, אבל רוב הזמן היו עסוקות ביניהן. בתי חשבה שהם עושים משהו מסוכן והתחילה לבכות כי הם יכולים ליפול ולהפצע ורצתה ללכת ולהגיד לאמהות (שישבו לא רחוק ויכלו לראות הכול) שהילדים שלהם עושים משהו מסוכן. הרגשתי שהיא ממש במצוקה, הלכנו משם וניסיתי להסביר לה את המצב כדי שתרגע. לצערי זו לא הפעם הראשונה שהיא מפחדת שלאחרים יקרה משהו זה קרה גם בל"ג בעומר ליד המדורות. אשמח לדעת מה אני צריכה להגיד לה במקרים מעין אלו, רק לאחרונה נתקלתי בפחד שכזה אצלה. תודה

שלום מיכל, בתך מתקרבת לגיל שבו מה שעומד במוקד הפחדים ה'נורמטיביים' זה הגוף, בריאותו ושלמותו. בגיל זה ילדים רגישים מאד לחרדה סביב פציעה, מחלה ומוות. הדאגה של בתך לילדים האחרים מעידה גם על יכולת אמפתית גבוהה, וזה כשלעצמו דבר טוב. כדי לעזור לה, אפשר לפעול בשני מישורים. האחד, לחזור ולהזכיר לה במצבים הללו שיש מבוגרים אחראיים שתפקידם לשמור על הילדים, והם עושים זאת טוב. מסר כזה מרגיע גם השלכות אפשריות שהיא עושה אל עצמה (האם גם עלי שומרים? האם אני יכולה להרגיש בטוח בסביבה שיש בה סיכונים?). כיוון מחשבה נוסף שעלה בדעתי, קשור לתגובותייך שלך מול סכנות פוטנציאליות. האם את עצמך נוטה לבקר בקול רם את האימהות שלא שומרות על ילדיהן? האם את עצמך מפגינה דאגנות-יתר בגינת המשחקים? כדאי לזכור שעמדתם של ילדים כלפי העולם כמקום בטוח או מסוכן, תלויה במידה רבה בעמדתם של ההורים. להורים בטוחים יהיו בדר"כ ילדים בטוחים ומעיזים, בעוד שלהורים חרדתיים או דאגניים יש סיכוי גדול יותר לילדים הססניים, חששניים וחרדתיים. לכן, רצוי לעשות מאמץ ולהימנע מביטויים דאגניים-יתר בנוכחותה. בברכה ליאת

שלום , אני גרושה מזה 3 שנים ואמא ל-2 ילדים בני 5 ו-8. מאז גירושיי הילדים חוו כבר 3 מעברי דירות מסיבות כאלה ואחרות. כעת ניצבת בפניי ההחלטה האם לעבור דירה בפעם הרביעית לשם מגורים משותפים עם בן זוגי מזה שלוש שנים, עם שני ילדיו בני אותו הגיל לערך. הילדים מסתדרים מצויין יחד. עליי להוסיף כי לשני ילדיי בעיות שאופיינו על רקע רגשי. השאלה היא האם למעברי דירה תכופים תהיה השפעה לרעה על ילדיי ויערערו אצלם את הרגשת היציבות והבטחון. או שנכונה יותר הגישה:"היכן שאני מאושרת, שם יהיו ילדיי מאושרים" והכל עניין של כיצד משווקים לילדים את העניין?

שלום מאיה, כנראה שכל האפשרויות שמנית נכונות במידה זו או אחרת. מעבר דירה, גם כשהוא למקום טוב או מרווח יותר, עלול ליצור תחושת משבר זמנית אצל כל אחד מבני המשפחה, בהיותו קוטע את הרציפות ושגרת החיים, ומאתגר את משאבי ההתמודדות וההסתגלות שלהם. ובכל זאת, אם יצרת לעצמך זוגיות חדשה ויציבה, ואת רוצה לממש ולמסד אותה, המעבר יכול לתרום רבות לרווחתך הנפשית, ובעקיפין גם לרווחת ילדייך. כדי שהדברים יצליחו, וכדי לצמצם את הנזקים הפוטנציאליים, רצוי בעיני להבטיח תשתית משפחתית יציבה, ולהכין את הילדים למהלך הזה. מציעה לכם להיעזר במטפל זוגי או משפחתי, שיסייע לכם להתחיל את חייכם המשותפים ברגל ימין, להתנהל נכון ובמינימום קונפליקט עם הילדים "שלי" ו"שלך" דווקא בהיותם בני אותו גיל. בהצלחה רבה ליאת