פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

תלמידת כיתה ז התלוננה על תלמידה אחרת שנשכה אותה בלחי. הלחי נראתה נפוחה ואדומה וסימני שיניים נראו עליה. בשיחה עם התלמידה שנשכה שהיא בת כיתתי, עולה כי לא התכוונה כלל לפגוע לרעה בתלמידה שננשכה, וכי עשתה זאת בתום לב. היא ציינה כי היחסים ביניהם תקינים והם בקשר טוב, ואין לכך סיבה מהותית. לאחר מכן אמרה כי נהוג אצלם בחברה לעשות זאת. למעשה בשכבה בפרט ובכלל היא היחידה שעושה זאת. ביום אחר ראתה את אותה תלמידה נושכת, מורה שעברה בהפסקה כשהיא מחבקת בחוזקה תלמיד אחר ומצמידה את שיניה ללחיו. כשהבחינה במורה שצופה בה חדלה מייד לחבק את התלמיד וחשה במבוכה. גם התלמיד הננשך חש מבוכה. התלמידה התבקשה ע"י המורה להגיע אליה לשיחה בתום השיעור אך לבסוף לא הגיעה לשיחה והתחמקה ממנה. היום הבחינה מורה אחרת בלחיו של תלמיד שעליו סימני נשיכה-האיזור היה אדום נפוח עם סימני שיניים. בשיחה עם התלמיד הנפגע סיפר ואף כתב במפורש כי התלמידה נשכה אותו בלחיו בחוזקה. בפעם הראשונה כשנשכה התלמידה היא הושעתה והביעה חרטה עמוקה ובשיחה האישית ציינה כי יש לה בעייה לשלוט בעצמה לפעמים והיא מוכנה לקבל עזרה. בטיול השנתי התפרצה עליי בכעס מס' פעמים עד שנרגעה בסוף הטיול וביקשה סליחה. בפעם השנייה לא הספקתי לקיים שיחה עם התלמידה שלי כיוון שהיה האירוע בסוף יום והיא הלכה לביתה. שוחחתי רק עם הנפגע. הודעתי טלפונית לאימה של התלמידה הנושכת שהיא מושעית . האמא קיבלה את העיניין. למחרת התייצבה לשיחה לא מוזמנת אליי וטענה כי שוחחה עם התלמיד שננשך, והוא טען בפניה כי איננו ננשך. אלא הייתה התנגשות בינו לביתה. באותה שיחה נכחו התלמידה הנושכת והננשך ואמרו פה אחד התנגשנו. אמרתי לאמא כי אסור היה לה לתחקר את הננשך, וכי יש תיעוד בכתב ידו שמתאר כי ננשך על ידה. מהתרשמותי נראה כי הוא נפחד ונבהל מהאמא המאיימת . עוד טענה האם כי היום ביחס לאתמול אין כל סימן על לחיו של הננשך. ואכן כך היה. האמא הכועסת טענה שאין זה צודק להשעות תלמידה רק על סמך תלונה של תלמיד כיתה שמתלונן עליה , היה צריך לבדוק את הדברים, ורק לאחר בירור להשעות. לדבריה צריך לבדוק עם שני הצדדים, כי אחרת כל מי שיתלונן על תלמיד אחר , הוא מייד יושעה לפני בירור. הסברתי לאם כי כבר "היינו בסרט הזה" ביתך כבר נשכה פעם אחת . ואז האם השיבה: מה את חושבת שהיא כ"כ מטומטמת שתעשה זאת שוב?מה עליי לומר לאם? נראה כי היא מגבה את ביתה בעיוורון מוחלט. סייעי לי

שלום רב, בהנחה שאינך עובדת בכיתות החינוך המיוחד, אין לצפות מילדה בכיתה ז' לנשיכות 'בלתי נשלטות', ואם זה קורה, הפיתרון הוא לא השעייה אלא טיפול (כפי שהילדה, בדרכה, ביקשה). הדיון בנושא ההשעייה מביה"ס צריך להיות נדון ברמה מערכתית, כחלק ממדיניות בית ספרית ולא כסנקציה אוטומטית או שרירותית. כרגע, הייתי יוזמת שיחה משותפת לצוות ביה"ס (מורה, יועצת, פסיכולוגית ביה"ס והמנהלת) יחד עם ההורים והנערה, ולגבש מדיניות ברורה וכיווני התערבות טיפולית. כאשר הדיון נשאר על האם מוצדק או לא מוצדק להשעותה מביה"ס - אנחנו מחמיצים את העיקר. בברכה ליאת

מתוך מה שסיפרתי ומתוך מה שהתרשמת, מהו הקושי העיקרי של התלמידה, והי ההתערבות הרצויה לדעתך? איך נכון להתקדם כאשר האם מתעקשת כי הכל בסדר אצל ביתה, ולא היו שום נשיכות אלא התנגשות,אמא שמחפשת פגמים וליקויים באחרים ומציירת את ביתה באור חיובי. אמא שמסרבת לקבל את הקושי של ביתה ומתנגדת לכל התערבות.אנא האירי את עיניי וסייעי לי לעזור לתלמידה שהיא במהותה איננה רעה.

שלום ליאת, הנכד שלי בן שנה וחדש. בשבועות האחרונים החל לעמוד ולהתרומם מישיבה לעמידה. הרחצה באמבטיה הקטנה החלה להיות מסוכנת, והבת שלי החלה לרחוץ אותו במקלחת עם ה "טוש" בהיותו עומד.הוא אינו אוהב זאת וצורח. כאשר היא שוטפת אותו מתחת לברז בכיור הוא נהנה. חשוב לי לציין, שכל עוד נעשתה לו האמבטיה בישיבה הוא נהנה מאד. ניסיתי אתמול להושיבו באמבטיה הקטנה שבתוך האמבטיה הגדולה עם צעצועים צפים,ללא ה "טוש" הוא מיד נעמד ובוכה מאד. כיצד ניתן לחבב עליו חזרה את הרחצה?

שלום יהודית, המעבר מהאמבטיה הקטנה והמוכרת, אל האמבטיה הגדולה והטוש יכול להיות מפחיד עבור ילדים מסוימים, במיוחד ילדים הרגישים לשינוי או ילדים עם בעיה בוויסות התחושתי. ילדים כאלה יכולים להיבהל מזרם המים המוזרם אלך גופם מהטוש. לפעמים בעקבות 'שפריץ' לא זהיר של מים חמים או קרים מדי, קיימת כבר התניה של פחד, שצריך להכחיד בהדרגה, לאט לאט. תהיה הסיבה אשר תהיה, נדרשת כאן סבלנות ונדיבות כלפיו. תוכלו לנסות לתת לו להשתעשע קצת עם הצינור בגינה, או עם ה'טלפון' של המקלחת בעודו לבוש, ורוחץ את הבובות. רק כשייווכח ששום דבר נורא לא קורה שם, באמבטיה הגדולה, עוצמת התגובה תתמתן. בהצלחה ליאת

בנו של בעלי מנישואיו הקודמים עושה קקי במכנסיים בעיקר כאשר אנחנו בטיולים מחוץ לבית ולעיתים אף בצהרון אליו הוא הולך מידי יום אחרי בית הספר. אינני יודעת אם זה קורה גם אצל אימו, היא טוענת שלא אבל לא ניתן לדעת. הילד מאוד שמח אצלינו ומבלה ללא הפסקה. כאשר קורה מקרה כזה בעלי מביע אי שביעות רצון אך לא עושה מזה עניין רציני. לעיתים אני מנסה לדבר עם הילד ומזכירה לו ללכת לשירותים וכך נמנעים מקרים של קקי במכנסיים אבל זה לא יכול להימשך כך. מערכת היחסים בין הורי הילד אינה טובה ויכול להיות שיש לזה השפעה. איך יכול להיות להיות שכשמזכירים לילד אז הוא הולך לשירותים בלי בעיה וכשלא מזכירים הוא נמנע מלבקש ללכת לשירותים ואז עושה במכנסיים. אני חושבת שמדובר בעצלנות כלשהי וחוסר רצון להפסיק פעילות כייפית בטרחה של ללכת לשירותים או לשיחים ואח"כ לנגב את הטוסיק. כאשר זה קורה זה לא נעים לו (וגם לנו) אז למה הוא לא דואג לכך? הילד לא אוהב לנגב את הטוסיק, זה מגעיל אותו...מה עושים?

שלום גל, לא ציינת אם הוא עושה את כל הקקי במכנסיים או שהוא רק מכתים את התחתונים (ויש הבדל בין שני המצבים). בכל מקרה, כשמדובר בילד בן 7, קשה לדבר במונחים של 'מתעצל' או 'שקוע מדי בפעילות'. מדובר בדר"כ בבעיה רגשית המחייבת התייחסות וטיפול. עודדי את בעלך ליזום פניה להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. עד אז, חשוב לא לבקר את הילד או לגעור בו. חלק מהסיפור קשור גם למשאלה להיות אהוב ורצוי בכל מקרה, גם כשאני מרוח בקקי ומריח לא משהו. בברכה ליאת

אני מאחלת לילד שלך שימשיך לחרבן במכנסיים עד שיהיו חומות. ותגידי לו שלא יתבייש שיחרבן כמה שהוא רוצה.

יש לי ילד מקסים בן שנה ו10 חודשים כמעט. לפני 3.5 חודשים נולד לו אח מוקדם מהצפוי והתחיל ללכת לגן במקביל לשהות אחיו בפגיה. האח בבית כבר חודשיים וחצי. מאז הלידה הילד הגדול מתעורר יותר בלילות ומאז שאחיו בבית התחיל גם לדרוש לישון עם הבקבוק במיטה כשהבקבוק מלא בחלב והוא נשפך לכל עבר ובסוף הוא יושן בתוך מיטה רטובה בחלב.נראה כי הוא מתנהג עם הבקבוק כמו חפץ מעבר (מה שלא היה לו עד עכשיו). מגיל שנה ושלושה בערך ניסינו לעבור איתו לכוס סגורה והוא לא מוכן לשתות בא, כל פעם שנכנסים לו מים לפה בצורה שהיא לא מציצה מבקבוק הוא יורק אותם החוצה. מאז עשינו עוד כמה ניסיום כל חודש חודשיים אך תמיד דרש לשתות מבקבוק. מאז שאחיו בבית גם הדרישה למוצץ גברה הוא מתקלח איתו, חייב שיהיה לידו בזמן האוכל ואם יש לו כמה מוצצים ביד עוד יותר טוב... השאלה שלי היא מתי כדי לגמול אותו מהבקבוק והמוצץ בצורה אגרסיבית יותר?, האם לעשות זאת במקביל?

שלום רונה, בעיני, אף פעם אין צורך לגמול ילד ממוצץ ובקבוק בצורה אגרסיבית, במיוחד אם אנחנו מבינים שחפצים אלה ממלאים תפקיד מנחם ומרגיע בתקופה משברית. כמובן שהצורך בבקבוק ובמוצץ התגבר עם בואון של האח החדש, ולכן כרגע אין זה הזמן לגמילה. אני מציעה להניח לגמרי לנושא המוצץ (אפשר להמתין גם עד גיל ארבע או יותר). בעניין הבקבוק, תוכלי לנסות לגמול אותו מהחלב, ולאפשר לו לשתות במיטה רק מים, מפטמה עם חור קטן יותר, לאחר שסיים את החלב או הדייסה שהיו חלק מארוחת הערב. בהצלחה ליאת

שלום , בננו הגדול בן שלוש וחודשיים(יש לו אח בן שנתיים). בחודשיים האחרונים הוא מפגין עצבנות רבה בסיטואציות שונות,רוקע עם הרגל בעצבים וצועק כשלא מקבל מה שרוצה, מתבכיין הרבה , מדבר כמו תינוק (מחקה את אחיו),מכה ודוחף את אחיו,מדבר בקול רם(יחסית),מתעצבן ומתבכיין כשלא מצליח במשהו. כאמור השינוי בהתנהגות דיי חדש לנו. כמובן שכל זה לצד הרבה תכונות חיוביות : רגיש,חכם,סקרן,חברותי.אבל ההרגשה היא שהוא מוצת ברגע . אודה לעזרתך .האם צריך ללכת לייעוץ רגשי ?

שלום יונה, יש ילדים שנולדים עם מזג סוער, ועם קושי לווסת רגשות. במקרים אלה, חשוב להכיר את אזורי הפגיעות של הילד, ולהימנע ממצבים בהם הוא "על הקצה". עמדה מתחשבת ומתקפת, לצד הצבת גבולות נחושה, היא בדר"כ הדרך להימנע מהתפרצויות רגשיות עזות. אם, לעומת זאת, ההתנהגות הבעייתית באמת 'חדשה' ולא אופיינית, אפשר להניח שמדובר בתגובה למשהו שמעמיס מטען עודף על משאבי ההתמודדות של הילד. לילד שלך יש אח קטן, שגוזל ככל הנראה נתח משמעותי מתשומת הלב שלכם. זאת ועוד, לעיתים, בנוכחותו של אח צעיר, אנו נוטים לפתח ציפיות לא ריאליות מהאח הבכור, גם אם הוא עדיין ילד קטן, פעוט בעצמו, ולשכוח שהוא חסר עדיין מנגנונים של וויסות, התאפקות ושליטה בדחף. אם כהורים, אנחנו מצליחים להבין ללבו של הילד הגדול, לחוש אמפתיה לרגשות הקנאה שלו (כן כן, גם אם אנחנו אוהבים אותו כמו תמיד) ולקבל אותן בסלחנות והבנה, סביר שהתופעות ההתנהגויות שתארת יחלפו מעצמן עם הזמן. עוד קצת סבלנות, הכלה וחמלה... שבת שלום ליאת

שלום רב יש לי בעיה שהתחילה מזמן ואני מעוניינת לשתף בציפייה לפתור אותה או לפחות לנסות. מאז ומתמיד ראיתי עצמי כחברותית במלא מובן המילה, תקשורתית נורא ,יוזמת יציאות חברתיות, אהודה מוקפת, מצחיקה ומצד שני תומכת באנשים ומקשיבה להם כתוצאה מהזדהות ,אהבה , והבנה מדויקת ללבם שזה משהו שגורם לי להמון סיפוק ואני רואה את זה כסוג של שליחות מסוימת .הבעיה מתחילה שאנשים לא מעריכים ובעיקר חברות קרובות שמאוד מאוד אהבתי כל אחת בפרט שהייתי נותנת את הכל בשבילן כלל הכל והן אכזבו אותי מאוד אחת לתקופה לדוגמא חברה הייתה מאכזבת אותי כמה וכמה פעמים הייתי מבליגה ובסוף הייתי רואה אותה כלא ראויה כלומר משקרת ,לא אכפתית ,מרוחקת, דיכאונית יתר על המידה, נצלנית ,קמצנית וכו ופשוט הייתי מנתקת את הקשר בין יום מבלי להתחרט ולחזור אחורה וראיתי בזה כהפסד שלה ובנוסף ראיתי בזה כעונש עבורה והיו הוכחות של אי רצון להתנתק מצידה, מקרים דומים קראו לי עם עוד מספר בנות ..ופשוט הפסקתי להאמין שיש דבר כזה חברות טובות ואמתיות שכולן אך ורק על בסיס אינטרסים ולא חברות במלוא מובן המילה שזה אהבה קבלה תמיכה אמתית הקשבה וכו.. לאור האכזבה כיום אני פחות תמימה ויותר שיפוטית מי כן דומה לי בקריטריונים ומי לא ואני לא מצליחה למצוא מישהי ראויה ואני נותנת המון צ'אנסים גם לבנות פחות אטרקטיביות וקשה לי נורא להוריד ברמה ולשחק את המשחק של האינטרסים כמוהן, אני מעדיפה להיות הרבה בבית ולפתח את עצמי בתחום האישי ובכלל אני מאמינה שכל אדם לפעמים צריך לעשות בדק בית ושיש תקופות שפחות פופולריים וזה בסדר כי זה חלק מהלמידה של החיים בנוסף אני גם ילדה מאוד תלותית ככה שזה יכול לעזור לי להיות עצמאית .. הייתי מעוניינת לדעת את דעתך ואשמח מאוד מאוד אם אקבל תשובה .תודה רבה מראש מאיה =)

שלום מאיה, את באמת חברה טובה, וזה יפה וטוב. להערכתי, מה שמפריע לחיים החברתיים שלך זה לאו דווקא חוסר הסימטריה שבנתינה, אלא הנחות היסוד שלך (חברה אמיתית אף פעם אינה מאכזבת/אינה מסרבת/ואינה מפשלת לעולם) והציפיות הלא ריאליות שלך מאנשים (ואולי גם מעצמך). היכולת לראות את העולם, את האחרים ואת עצמך באור רך יותר, סלחני יותר, תאפשר לך להתנהל בעולם החברתי מבלי לפוצץ יחסים פעם אחר פעם. אוכל לומר לך במלוא הכנות, שאני לא חושבת שקיים בעולם מישהו שיוכל לעמוד בסטנדרטים הקפדניים שאת מציבה. איש מאיתנו אינו מסוגל להתנהל בעולם הזה מבלי לפשל פה ושם, לאכזב, לפגוע, ואפילו מבלי לשקר או להתקמצן קצת לפעמים. הכשלים הללו - למרבה השמחה - אינם מוחקים או מזהמים את הטוב שאנחנו עושים, וחשוב לזכור זאת. את צודקת. זה באמת קשה נורא לחיות בעולם שיש בו רק טוב מוחלט או רע לתפארת. אם תתכנסי ותברחי, ותעשי ברוגז עם העולם בכל פעם שמישהו מאכזב, את עלולה למצוא את עצמך בודדה ועצובה. מקווה שתצליחי למצוא בתוכך את המקום הרך והסולח, ולהחזיר לעצמך את חברתם של האנשים הטובים, גם אם אינם מושלמים. שבת שלום ליאת

שלום רב, ילדי החודש חוגג שנתיים, לפני כשלושה חודשים נכנס למעון ונראה שההסתגלות(כמובן בהדרגה) כמו כן, הפרידה מהוריו היתה דיי בסדר ולאחר כחודש נראה היה שהסתגל לחלוטין. אולם, במהלך החודש האחרון הוא החל לדחוף ילדים(לא שהללו הפריעו לו, או שהיתה איזשהי תיגרה אלא דחיפה לשם הדחיפה), הוא צוחק כשהוא עושה את זה ובשבועיים האחרונים הוא החל ממש להכות(מעין סטירה בפנים) לילדים. בזמן שעושה זאת אנו יורדים לגובה עיניו ומסבירים לו בתקיפות שאנחנו לא מכים,שזה לא נעים לילדים וזו התנהגות לא מקובלת ומעודדים אותו לגשת לילדים ולחבק/לנשק. בזמן ההסבר הוא צוחק כאילו ממבוכה או אני לא יודעת למה. ראוי לציין שטרם כניסתו לגן לא נצפתה התנהגות מסוג זה ולמותר לציין שאין לו דוגמה כזו בבית(ילד ראשון). מעבר להתנהגותו האמורה, הוא ילד טוב, מקשיב ומאוד אוהב ומעט מאוד(אם בכלל)התקפי זעם, ואני מאוד חרדה שלא יגדל להיות ילד אלים/בריון. שאלתי היא איך אני עוזרת לו ליצור קשר עם הילדים בצורה חיובית והאם יש דרך אחרת לפעול כדי שיבין שזה לא מקובל(מעבר לחיזוקים על התנהגות טובה) אודה תשובתך, הילה

שלום הילה, גילויים של תוקפנות מהסוג שאת מתארת אינם משקפים בדר"כ נטייה לבריונות ואלימות, אלא קשיי וויסות אופייניים לגיל שנתיים-שלוש. ילדים בגיל זה מתקשים להתמודד כהלכה עם מצבי קונפליקט, ולכן כל התנגשות או מאבק (על מרחב, על צעצוע, ואפילו על תשומת הלב של ההורה/הגננת) עלולים להסתיים בתוקפנות גולמית מאד ולא מעובדת - מכות, דחיפות, משיכות שיער, נשיכות, וכד'. הגיוני שגילויים אלה יופיעו לראשונה בגן, שם הילד נחשף לראשונה לרמות גבוהות של גרייה ותסכול (חטיפות, דחיפות, תחרות ומאבקים טריטוריאליים). בעיני, לא צריכים לומר לו לחבק ולנשק ילדים אחרים, בטח לא כשוא כועס עליהם כ"כ. אדרבא, אפשר לתקף את הכעס שלו ("אני רואה שאתה כועס כי לקחו לך") ובו בזמן לכוון להתנהגות פרו-חברתית ("אבל אנחנו לא מרשים לך להרביץ"). אם אתם רוצים לעודד אותו למשהו חיובי ויעיל יותר, כוונו אותו לפנות למבוגר האחראי בסביבה ולבקש את עזרתו בפתרון הקונפליקט. החינוך לתקשורת חיובית עם ילדים יכול להיות בעידודכם ובתיווך שלכם. כשהוא משחק יפה עם חבר תוכלו לעודד אותו בשבחים ומחמאות, וכשהוא רב או תוקף - עיצרו את הפעילות, הפרידו בין הילדים, ושלחו את החבר הביתה מהר ככל האפשר ללא נאומים או הסברים. במקום לאיים או לגלוש להסברים ממושכים - תמיד עדיף לפעול, ולהניח לתוצאות החיוביות או השליליות של התנהגותו ללמדו על האורחות החברתיות המקובלות. בהצלחה ליאת

אני כבר תקופה נמצאת במצב לא יציב במערכת הזוגית שלי, החלטנו שאנחנו מתגרשים והבן שלי בן האבע וחצי התחיל לעשות קקי במכנסיים, חושב לי להדגיש שהוא נגמל ואף פעם לא היו לו פספוסים, אומנם הוא עדיין מרטיב בלילה כל לילה למרות שביום אף פעם לא "ברח לו" נסיתי טיפול באומנויות אך לא עזר, בבית אני נותנת לו לשחק הרבה בגואש ובחימר אבל אני אבודת עצות, מה אני יכולה לעשות? האם יש גורם אחר שאני יכולה לפנות אליו?

שלום ניקול, לא ציינת מתי הוא נגמל, וכמה זמן נמשכת הנסיגה הנוכחית. הבן שלך צעיר מאד עדיין, ולכן קשה לדבר במונחים של נסיגה. לעיתים מה שנראה כמו גמילה מלאה אינו כך בפועל. בעיני, ילדים בגיל ארבע או ארבע וחצי אינם מועמדים טובים לפסיכותרפיה או טיפול באמנות, ולכן איני מופתעת מכך שזה לא עזר לכם. לדעתי, במצבים כאלה, במיוחד אם יש כרגע משבר אקוטי באוויר, הדרך היותר מועילה היא הדרכת הורים, בניסיון להשפיע על סביבתו המיידית של הילד שיכולה להיות - כמו במקרה שלכם - רוויית מתח או חרדה. ילדים אכן עלולים להגיב בנסיגה למצבי דחק, ולכן חשוב מאד להחזיר להם תחושת ביטחון ויציבות. פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני ובקשי הכוונה. עד אז, השתדלי להימנע מכעס, ונסי להישאר יעילה ועניינית כשאת מחליפה לו ומנקה אותו. בברכה ליאת

שלום,בני בן ה-8 הנו ילד מקסים,מצטיין בבה'ס ואוהב מאוד חברת ילדים בני גילו.הוא בן אמצעי במשפחה ובעל מזג חםםםם.אסביר זאת כך: הוא מגיב באופן אימפולסיבי,בתעצבן בקלות רבה,מרים את הקול,נלחץ בקלות המורה שלו טוענת שהוא נורא נורא חכם,אך כל הזמן שמשהו לא מוצא חן בעיניו הוא נכנס עימה לויכוח,וגם שם מרים את הקול לעיתים קרובות, מפטפט ,למרות שהמורה מעירה לו מס' פעמים והוא כאילו מייד שוכח את שביקשה ניסיתי מס' פעמים לא מבוטל לשוחח עימו ולהסביר לו שהוא חייב להתאפק במתן תשובות קולנייות ובכעסו גם אם הוא חושב שהוא הצודק (והוא חושב כך רוב הזמן)הוא בתגובה החל לבכות ואמר שנורא קשה לו להתאפק כבר מאז הגן,שהוא ניסה לספור עד 10, לצאת להרגע כמו שהמורה מבקשת ממנו,לשטוף פנים ,להלחם בכעס אבל הוא לא ממש מצליח ,אמרתי לו שעצם הניסיון שלו להתאפק כבר מראה על הרצון ושבחתי וחיבקתי אותו על כך ,אך האמת שלא ממש ידעתי כיצד להגיב.אני כל הזמן מנסה לחשוב על סיבות להתנהגותו ומוצאת מס' השערות...אוליי בגלל היות העובדה שהוא סנדויץ ,אח לבתי שהיא גם מצטיינת בלימודים,בעלת נימוסים טובים ואדיבה (מתגרה בו לא מעט) וכן אח לבני בן ה-3 שגוזל לא מעט תשומת לב או שאוליי העובדה שהוא בעל חגורת כתפיים חלשה והדבר מקשה בכתיבה וציור ומבדל אותו משאר בני הכיתה...האם הדבר דורש אבחון כלשהו לדעתך? כיצד אוכל ללמדו להתאפק??? תודה

שלום נונה, אימפולסיביות ו-ווכחנות אצל ילדים יכולות לנבוע ממגוון סיבות, חלקן 'אורגניות' (כמו למשל קשיים בוויסות התחושתי או הרגשי, הפרעת קשב וריכוז, מחוננות, ועוד) וחלקן רגשיות (הפרעה מתנגדת, סף תסכול נמוך כתוצאה מבעיית גבולות בבית, וכד'). כדי לחשוב על כיווני התערבות, חשוב לנסות ולהתחקות אחר המקור לבעיה, ולכן אני ממליצה על התייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לאתר את הקושי ולחשוב יחד איתכם על דרכי הטיפול. בהצלחה ליאת

בוקר אור רצינו קצת יעוץ הנוגע לעישון . ילדתנו המקסימה בת ה-16 (באמת באמת מקסימה) מעשנת מידי פעם בסתר, או במסיבות כאלו ואחרות . היא לא מעשנת בפרהסיה למיטב ידיעתנו. זה החל כאשר ראינו חפיסת סיגריות בתיק וששאלנו לפשר הקופסא היא טענה כי היא רק שומרת לחברה...... בכל מקרה היה ברור לנו שזה תירוץ דיי מצוץ מהאצבע אך הבלגנו מבלי לעשות דרמות . לאחר כחודש ששוחחנו עימה שוב ושאלנו בעדינות היא הודתה שהיא מעשנת קצת בארועים חברתיים . האמת היא שאנחנו הורים ליברלים ,גם אנחנו חווינו או עישנו בתקופת גיל ההתבגרות ולמען האמת עישנו עד לפני כמספר שנים .... לעת עתה רק שוחחנו איתה והיא מודעת להשלכות בריאותיות , חברתיות . מאידך הילדה לא התדרדרה בלימודים ,או השתכרה חלילה בסה"כ המעגל החברתי שלה מאד איכותי ורגוע . לעת עתה אין לה חבר , היא דיי מבלה עם חברות קבועות ולא קבועות ועובדת מידי פעם כדי להעשיר את קופתה האישית שאלתנו ף היא כיצד לנסות להתמודד עם התופעה מבלי להתעמת ולגרום לה להתרחק . בברכה א

שלום רב, אין ספק שלסיגריות הראשונות והאסורות יש ניחוח מיוחד וקסום, שקשה לשכוח. ובכל זאת, נדמה לי שכיום קיימת מודעות גדולה בהרבה מזו שהייתה בזמננו, כשיותר ויותר בני נוער בוחרים לוותר על התענוג המפוקפק של שאיפת עשן מזוהם אל ריאותיהם. כיום, סיגריות מזוהות עם שכבות חלשות, עם אוכלוסיות מצוקה ועם השכלה נמוכה, ולכן הן כבר אינן מעניקות את הסטטוס הנחשק של 'גדול' ו'קול'. לדעתי, מוטב שהיא תחוש במורת הרוח שלכם, ותדע שאתם לא אוהבים את הרעיון שהיא מעשנת, ועם זאת, נסו שלא להיכנס למלחמה בנושא. עדיף שזה יישאר קצת במחתרת מבחינתה, כדי לא לתת לזה מרחב של מקום וזמן. מוטב שתעשן (אם כבר) רק מחוץ לבית ותתאמץ להסתיר זאת מכם, כדי לצמצם ככל האפשר את הכמויות. נקווה שכשיסתיים תפקידן של הסיגריות כסממן של מרד או השתייכות חברתית, השכל והמודעות ינצחו... בריאות ליאת

היי ליאת. ביתנו בת שש וחצי ולה אחות בת שלוש וחצי. ילדה חברתית וחמודה. בחודשים האחרונים מתנגדת לדברים בסיסיים כמו להתלבש בבוקר, להתקלח בערב, ללכת לישון. אוהבת את אחותה הקטנה אך מציקה לה הרבה. רכושנית כלפי הדברים שלה. לדוגמא היא מסרבת לבוא להתקלח, ולא ניתן להזיז אותה מדעתה, לא באסרטיביות, או בכל שיטה שכנוע אחרת. אנחנו לא נותנים עונשים מתוך ידיעה שעונשים אינם פותרים בעיות בטווח בינוני/ארוך. איך עוזרים לה?

שלום רון, אם הילדה מסרבת בכל תוקף להתלבש בבוקר, או להתקלח, ולדבריך שום דבר אינו מזיז אותה מדעתה, הייתי שמחה לדעת איך - בכל זאת - היא מגיעה כל בוקר למצב שהיא לבושה. או מה קורה בפועל סביב שעת המקלחת או ההשכבה. אשמח למעט יותר פירוט. תודה

לאחר שאמי נפטרה לפני שנה וחצי, פיתחה ביתי (היום בת 5) הפרעת חרדה קשה, שטופלה והשתפרה אך לא עברה (עדיין מפחדת כשאני אל באיזור, לא הולכת לבד לחברות וכיו"ב) . כעת עלי לספר לה על אשתו של חבר שלנו, אם לילד קטן, שנפטרה. מהי הדרך הנכונה ביותר לספר לה, כדי להימנע מהחמרה משמעותית בפחדים ? האם יש איש מקצוע אליו אוכל לפנות להתייעץ ? תודה

שלום שולה, כל פסיכולוג ילדים קליני יוכל לייעץ לך בנושא, ולהעריך יחד איתך את מידת יכולתה להתמודד עם המידע הזה כרגע. בגדול, חשוב לזכור שהעמדה שלנו, המבוגרים, והיכולת לעסוק בנושא המוות ללא חרדה ובאופן ענייני - משפיעה באופן קריטי על עמדתו של הילד. יתכן שהסערה הנפשית שחווית את עצמך עם מות אמך, היא זו שהשפיעה על עוצמת התגובה של ילדתך. מאד יתכן שעכשיו, כשאת פחות מעורבת רגשית, יהיה קל יותר לטפל בדברים ממקום ענייני, מכיל ותומך. בברכה, ושלא תדעו צער ליאת

שלום יש לי בת בגיל שנתיים ו 7 חודשים. מהיותה תינוקת בת כמה חודשים הייתה נרדמת על השמיכה על הכרית תמיד רצתה שיהיה לה משהו בין רגליה. כשהתיעצתי באתר שהייתה בת שנה רשמו לי שהיא גילתה שזה מקום נחמד וכך נרדמת וזה קורה הרבה לילדים. כרגע היא במעון והגננת שמה לב שהיא תמיד נשענת על דברים שיהיו בין רגליה כמו בובות , כסא וכו... גם בבית כך נרדמת ותמיד רוצה לעלות עלי ועל בעלי עם הגוף שלה על הרגליים שלנו ואנחנו אומרים לה שזה לא נעים לנו ומורידים אותה. הגננת אומרת שזה הולך ומחמיר ואני ממש לא יודעת מה לעשות , דיברתי עם ביתי הקטנה והסברתי לה לא לעשות כך כי שורף לה הפוט כל הזמן וזה בגלל זה. אבל היא עדיין ממשיכה בזה. מה אפשר לעשות ? היא מתנהגת ככה במקומות פומביים וזה לא נעים , מאיפה זה בא ועוד משהיא תינוקת זה התחיל אצלה.... הגננת אומרת שזה אוננות. מה את מייעצת לי לעשות איתה? האם להעיר לה? האם לדבר איתה על זה בכלל או מה? אני מרגישה בושה. אחכה לתשובתץ תודה.

שלום קרן, אין סיבה להילחץ או לחוש בושה, אך רצוי לא לאפשר לבתך להמשיך בהתנהגות הזו (אכן 'מריח' כמו אוננות) כשהיא בחברת אנשים אחרים. הסבירי לה שהיא יכולה להירדם כרצונה, כל עוד היא לבדה, במיטתה (וכשהיא בגן, גם תחת שמיכה). כמובן שבמקומות פומביים אין לזה מקום כלל, ויש לומר לה זאת מפורשות, מבלי לנקוט כמובן במילה אוננות. תוכלי לומר לה שאת מבינה שנעים לה להירדם כך, אך זה לא מקובל לישון עם חפצים בין הרגליים. הסבירי שמעתה, את תעזרי לה להימנע מכך כל עוד זה נעשה בחברת אנשים, כולל את ובעלך. די פשוט, לא? בהצלחה ליאת

כיצד מתמודדים עם חרם מצד הורים בכיתה (קבוצה מגובשת) שלא מאפשרים מפגשים אחר הצהריים למרות שהבנות ביניהן חברות טובות בזמן הלימודים?

שלום ניצה, לעיתים קרובות, מי שמסבך את החיים החברתיים של הילדים הם דווקא המבוגרים, שמספיגים את אירועי ההווה בחוויות-עבר משל עצמם, ובכאב/כעס/אשמה/תחושות נקם המקננים בהם מאז היו ילדים. במקרים אחרים - במיוחד בישובים קטנים - מתחים וסכסוכים בין המבוגרים 'זולגים' למטה, גם אל הזירה החברתית של הילדים, ויוצרים פילוג, מתח, וקליקות חברתיות המשקפות את מה שקורה בין ההורים. ברוב המקרים הללו, נדרשים עזרה ותיווך של גורם ניטטראלי מקצועי (מורה, מנהלת, יועצת ביה"ס או פסיכולוג), שיפעלו לשינוי המצב או יפעילו תכניות מגירה הקיימות במסגרות החינוך למקרי חרם, המוגדרים כיום כאירוע בעל פוטנציאל טראומטי ומזיק עבור הקורבן. מציעה לפנות לגורמים הללו, ולבקש התערבות בהקדם, עוד לפני חופשת הקיץ, אם אפשר. בהצלחה ליאת

בני אובחן בגיל הגן כסובל מקושי בויסות רגשי, ברמת המאקרו, ומאז מטופל בבקרה פסיכיאטרית על ידי פסיכיאטרית ילדים ונוער, ומקבל תרופות בשם PRIMONIL או IMIPRAMINE כשמן הגנרי בשילוב RESPIRDAL טיפות במינון נמוך, למיתון התקפי זעם, אם ישנם. באופן מעשי, בהתנהגות הנצפית כלפי חוץ, התנהגותו מאופיינת ברגישות-יתר, המתבטאת בנטיה לתרגם מצבים כמאיימים עבורו ו/או מעציבים אותו, וכתוצאה מכך, גורמים לו לבכי ו/או צער, הכל כפי פרשנותו האישית, בשימת לב לפרטים קטנים, בראיית הנעשה סביבו כמכוון אליו אישית, גם כשהדברים אינם אישיים כלל. אני מודעת לכך, שבמסגרת הפורום קצרה היריעה מלפרט, אך אומר, כי הוא מטופל ע"י פסיכולוגית התפתחותית מהיותו בן 6.אני אמא חד-הורית המעורבת בכל ההליך הטיפולי בבקיאות מלאה, תוך כדי שימת לב להתקדמותו בכל שלב, ומאפשרת לו מסגרת תומכת ואוהבת ככל יכולתי וככל שידי משגת. למותר לציין, שלאחרונה הרגשתי צורך להעריך מחדש את מצבו, הן כאמו והן כאיש חינוך לשעבר (מורה). לאחרונה הבחנתי בקשיים ביצירת קשרים חברתיים עם ילדים אחרים בכיתה, זאת לאור העובדה, שהישגיו הלימודיים טובים ומשביעי רצון. בהיקרויות שונות באינטראקציות חברתיות בחוגים ו/או אירועים שונים אף הבחנתי ב"דחיות" מסוימת של ילדים מכיתתו כלפיו, ייתכן שבגלל אופיו והתנהגותו המתאפיינים ברגישות יתר כביכול. על מנת להגיע לטיפול האופטימאלי עבורו וכן לאור מצבו הנוכחי מבחינה חברתית, הייתי רוצה לדעת אם יש מקום לבחון מחדש את הטיפול או אפילו לשקול טיפול אצל פסיכולוג/ית חברתי/ת, או שגם טיפול אצל פסיכולוג/ית קליני/ת מספיקים במקרה שלו. כיום, כפי שציינתי, הוא מטופל אצל פסיכולוגית התפתחותית, המוגדרת בתחום עיסוקה כפסיכולוגית מגיל ינקות עד גיל 7. אוסיף ואומר, שאני אם חד-הורית המתפרנסת למחייתי ולמחיית שני ילדיי ועובדת שתי עבודות על מנת לאפשר קיומן של מסגרות טיפוליות עבור בני, שכן מדובר במשאבים כלכליים ניכרים. אציין, שבני משתתף בחוגים: חוג רובוטיקה וטכנולוגיה וחוג כדורגל, כאשר את הראשון הוא מאד אוהב. במסגרת החוג השני הבחנתי בהתנהגות החברתית הנצפית שתוארה לעיל, ולא רק פעם אחת. אשמח לקבל ייעוץ ו/או הכוונה או כיוונים כלליים לגבי בחינת ו/או הערכת מצבו מחדש או המשכת המסגרת הקיימת. בתודה ובברכה, האם.

שלום מירב, לא ציינת בן כמה בנך, ואני מניחה מתוך הכתוב שהוא כבר מעבר לגיל אותו 'מכסה' הפסיכולוגיה ההתפתחותית, שעיקרה מתן מענה לבעיות וקשיים בגיל הרך הנובעים ממקור התפתחותי או יוצרים עיכוב התפתחותי. למיטב הבנתי, כרגע עיקר הקושי הוא רגשי-חברתי, ולכן הכתובת לפחות לטעמי היא פסיכולוג ילדים קליני. חשוב לציין בהקשר זה, שלעיתים ההגדרות בין תחומי העיסוק בפסיכולוגיה הן שרירותיות, ובהחלט תיתכן חפיפה בין התחומים, במיוחד ההתפתחותי, החינוכי והקליני-של-הילד. (הפסיכולוג החברתי עוסק בעיקר במחקר, ואינו מטפל). בעיני, באופן טבעי, הכתובת להערכת מצבו ובחינת כיוונים לעתיד, היא המטפלת שלו, שמכירה את הרקע, את הקשיים בהווה, ואת יכולתה (או אי-יכולתה) להמשיך ולתרום לרווחתו. בהצלחה ליאת

שלום! ביתי בת השנה מגיל 3 חודשים במעון ואוהבת את המטפלת שלה מאוד, בקרבתי יש מעון ברמה גבוהה בהרבה מבחינת הכלים שנותנים ליד ותזונה בריאה יותר, שאלתי היא אם כדאי להעביר אותה מעון בגיל כזה מהשיקולים שפרטתי להלן או שעדיף להשאירה בסביבה המוכרת לה? חשוב לציין שכאשר הילדה תתחיל ללכת ממילא יעבירו אותה לכיתה אחרת באותו מעון בצורה הדרגתית בלווי של המטפלת שלה.

שלום הדס, כהורים, מוטלת עלינו המשימה לבחור עבור ילדינו את המסגרות החינוכיות הטובות ביותר, המעניקות להם את המכסימום במסגרת האפשרויות שלנו. לכל הורה יש תפיסת עולם ואג'נדה חינוכית משלו. יש הורים שמחשיבים מאד את סביבת הגן החיצונית ואת התנאים הפיזיים בהם מצוי הילד, ויש הורים המתמקדים באטמוספירה הרגשית ובמה שנקרא לפעמים "חום ואהבה". כמובן שבמצב האופטימלי, כל הצרכים של הילד, פיזיים, קוגניטיביים, חברתיים ורגשיים - מקבלים מענה מספק. כמובן שלא אוכל להחליט במקומך, אלא רק להזמין אותך לסמוך על תחושות הבטן שלך ולהקשיב להן. ברוב המקרים שם התשובה. בהצלחה ליאת

שלום וברכה. אני מסיים עוד מעט שירות לאומי עם ילדים בכיתה ג ויש כמה שהתפתח ביננו קשר די רציני עם נקרא לזה ככה. אחד מהם אין לו אבא מגיל שנה ועוד שניים הם אחים תאומים. שאלתי היא איך אפשר לשמור איתם על קשר בחופש הגדול וגם בשנים הבאות?

שלום דוד, איני בקיאה בתנאי השירות הלאומי, ובמסורות שהתבססו ככל הנוגע לקשר עם אוכלוסיות היעד לאחר השירות. מציעה להתייעץעל ך עם הממוים עליכם. במידה ואין מניעה פורמלית כזו, תוכל להישאר בקשר מכתבים (אימיילים) או ביקורים מדי פעם, כמובן לאחר תיאום והסכמה של ההורים. בברכה ליאת

בני "צמוד" כבר כשנתיים לחבר בגן עוד מהגן הקודם , אותו הוא מאוד אוהב ומעדיף את חברתו על פני ילדים אחרים. כשאותו חבר לא נמצא הוא כן מחפש חברת ילדים אחרים - אבל כשהוא כן נמצא - הוא משחק רק איתו , רוצה להזמין רק אותו , ללכת רק איליו וכד'. אני מרגישה שהוא אפילו קצת תלוי בו. האם לנסות ליצור מצבים של הפרדה , יתרה מזו - מבחינת אזורי הרישום לבית הספר (בעוד שנה - אבל אני כבר עכשיו תוהה ומתלבטת בשאלה) אנו שייכים לבית ספר אחר מאותו חבר אך יש אולי אפשרות לרשמו לאותו בית ספר של החבר. הוא עצמו מצהיר מידי פעם שהוא רוצה ללכת רק לבית הספר איליו ילך החבר וכשאני מסבירה לו שלידנו יש בית ספר אחר, ויהיו בו ילדים אחרים שהוא יכיר וכד' - הוא אומר שאם כך אז הוא לא רוצה לגדול אלא להישאר בגן. האם במקרה כזה עדיף לנסות ולהשאיר יחד או להיפך , אולי כדאי דווקא להפריד ?

שלום רב, יש עדיין זמן רב עד הרישום לביה"ס. המון שינויים יכולים להתרחש עד אז, ואין טעם להתעסק בכך כרגע. מוטב להשקיע את המשאבים שלך בתגבור הביטחון של הילד ובעידודו לעצמאות. ככלל, תמיד טוב יותר להגיע לכיתה א' יחד עם קבוצת ילדים מוכרת ואהובה, שכן מדובר במעבר עם פוטנציאל משברי. בברכה ליאת

אני מעוניינת בטיפול פסיכולוגי עבור בני (גיל 6 קשיים רגשיים). למרות נסיונות רבים - לא הצלחתי לקבל המלצה ספציפית על פסיכולוג קליני לילדים. לעומת זאת קיבלתי המלצה על מטפל המוגדר כעו"ס קליני , פסיכותרפיסט עם התמחות בטיפול בילדים. מה ההבדל מבחינת ההכשרה והמיומנות בטיפול לעומת פסיכולוג ?

שלום רוני, בשני המקרים מדובר באנשי מקצוע מורשים ומיומנים, שהוכשרו היטב (ובמשך שנים רבות) לעבודה הטיפולית. הפסיכולוג לומד תואר ראשון בפסיכולוגיה, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית של הילד, ואז התמחות של ארבע שנים ומבחן התמחות. העו"ס הקליני (למיטב ידיעתי) לומד תואר ראשון בעבוה סציאלית, ואז - לאחר תקופת מינימום של עבודה מעשית בשטח (לפחות שנתיים) לומד גם תואר שני במגמה קלינית, וברוב המקרים גם בבי"ס לפסיכותרפיה, כולל עבודה תחת הדרכה. מבחינה פורמלית, בשני המקרים את בידיים טובות. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 6.5 לומד בגן חובה לאחר שהעדפתי להשאירו בגן עוד שנה. לבני נערך אבחון פסיכולוגי שנה שעברה על מנת להשאירו עוד שנה בגן, באבחון נכתב שהוא מתאים לכיתה א' אך יש בעיית קשב וריכוז ככל הנראה. לאחר התעקשותינו בני נשאר בגן+ עבר טיפול ריגשי בבעלי חיים ומתחילת השנה ראינו שינוי גדול מאוד לטובה. לפני כחודש וחצי נולדה לנו תינוקת ומאז יש נסיגה חדה בעיקר בגן הוא מרבה להכנס לקונפליקטים עם חברים להכות להקניט , מורד לא מקשיב לגננת הרבה פעמים במהלך המפגש היא מוציאה אותו בטענה שהפריע.(אני מרגישה ועם כל ההבנה שלי לצוות החינוכי שהן נכנסות או דוחקות אותו לפינה מוציאות אותו ממפגשים הוא אוכל לבד לפעמים במטבח לא יוצא לחצר וכשאני שואלת למה הגננת אומרת הוא הציק לזה, הוא הפריע במפגש, הוא רץ בחצר ואין לה את הכלים להתמודדת איתו זה לא קצת מוגזם ?) הגננת ובני ממש בסכסוך ביום שישי האחרון היא אמרה לו שהוא יהרוס את מסיבת הסיום והושיבה אותו לידה לאחר ש"הציק" לילדה שישבה לידו ואז הוא העיף את המפה של שבת ובה היו נרות דולקים כאשר הגיע הביתה הוא טען שהגננת עצבנה אותו שאלתי איך והוא אמר שהיא "מגלה אליו סודות". אשמח לקבל תגובה והמלצה בעניין לאן לפנות תודה רבה על התיחסותכם, מיטל

הישארות בגן היא לא לכל אחד ולא תרופה לכל בעיה. השארת את הילד שלך ולא פתרת את הבעיה, אולי אפילו להפך - הבעיה החמירה עקב ההתעכבות בגן, השעמום של החזרה על אותה שנה שוב, התסכול ממעבר החברים לכיתה א' בעוד שהוא נשאר מאחור. יתר על כן - בעיה שמקורה בקושי אובייקטיבי, במקרה זה הפרעות קשב וריכוז או בעיות התנהגות, לא נפתרת כתוצאה משנה נוספת בגן ולפעמים עקב התסכול הרגשי היא רק מחמירה. כעת מובן שאת צריכה לפנות לאבחון ולטיפול. ללא טיפול המצב לא יוטב, חבל שאף אחד לא אמר לך את זה קודם.

שלום מיטל, גם אני (כמו א') מאמינה שהישארות של שנה נוספת בגן היא פתח לצרות, אך את הנעשה אין להשיב. כרגע, בעיקר בגלל ששנת הלימודים עומדת לפני סיום, אין טעם להיכנס לעימותים עם הגננת, שעושה כמיטב יכולתה להציב לו גבול. בעיני, יש למקד את המאמץ בהכנה שלו לאתגרי ביה"ס, דהיינו - עבודה אינטנסיבית על היכולת שלו לעמוד בתסכולים, לכבד דמויות סמכות, להתאים את עצמו לכללים, ולפתח מיומנויות של עבודה עצמאית והתמדה מול מכשולים. הכתובת הראוייה לכך - פסיכולוג ילדים קליני/חינוכי. בהצלחה רבה ליאת

שלום, בסוף השבוע, הבת שלי בת 4.5 שנים קפצה לבריכה אצל סבא וסבתא בלי מצופים וחולצה על ידי בעלי שהגיע למקום לאחר דקות מעטות בעוד היא נאבקת ומנסה למצוא אוויר. אין לי ספק כי החוויה שעברה היא קשה מאוד, אולם היא לא מוכנה לדבר על זה. ואני לא יודעת איך לנהוג.ניסיתי לדובב אותה אבל לשווא. אני גם לא כל כך יודעת מה מתוך זה היא מבינה שקרה. אשמח לשמוע מה דעתך בברכה, גאלה

שלום גאלה, מבהיל!!! בריכות פרטיות יכולות להיות עניין מסוכן ביותר, ואני מקווה שהלקח נלמד. אני מתארת לעצמי עד כמה חוויה כזו יכולה לזעזע גם אתכם, ההורים, ומניחה שייקח זמן להירגע ממנה. בכל מקרה, קשה לדעת מראש מי יפתח תסמינים פוסט-טראומטיים ומי יעבור לסדר יום. בעיני, יש חשיבות לנסות ולהחזיר אותה בהקדם אל מי הבריכה, הפעם עם השגחה קפדנית, ולוודא שלא התפתחה חרדה קשה. אם תתקלו בתגובות התנגדות עזות, אין ללחוץ, אלא להמתין, ואולי גם להתייעץ עם גורם מקצועי. ממליצה לא לנסות לדובב בכוח, ולאפשר לילדה לעבד את החוויה בדרכה, אולי דרך משחק חופשי בבובות וגיגית מים. בואי נקווה שבתך תצליח להתגבר על הטאראומה בשלום. זה אפשרי. בברכה ליאת

שלום לך אני יוצאת עם גבר בן 30 שלא מסוגל לגעת בקצות אצבעותיו מאחר וטוען שמרגיש את העצמות.. כמו"כ לא מסוגל להסתכל על הוורידים שלו וכ"ש לא ללכת לבדיקת דם מה ההבחנה המקצועית? תודה מראש

מה שחשוב הוא פחות האבחנה (פוביות, ככל הנראה = פחדים ספציפיים) אלא יותר עד כמה זה מטריד אותך בקשר איתו. לכל אחד מאיתנו יש "שריטות". בחלקן אפשר לטפל, אם האדם עצמו מעוניין בכך ועם חלקן, כדאי ללמוד לחיות...

שלום אבי, אבחנה מקצועית נעשית בדר"כ לאחר תחקיר מפורט, המביא בחשבון את התסמינים, את עוצמתם, את מידת ההפרעה שהם יוצרים לתפקוד השוטף, ואת דרגת המצוקה שהם מעורים אצל אדם או סביבתו. נראה שקיימת כאן חרדה, אך אין לדעת אם היא עומדת לבדה, או חלק ממשהו נוסף, רחב יותר. בברכה ליאת

שלום ליאת, בזמן האחרון בתי בת שנתיים התחילה לבקש 'קקי' בכל ערב לפני שמשכיבים אותה לישון או כמה דקות אחרי ההשכבה. אני מאמינה שבאמת היא מרגישה שיש לה, אך מרגישה גם שזו דרך שלה למשוך זמן, היות ובדר"כ לא יוצא לה בשעות האלה(בדר"כ משתחררת בבוקר). היא יכולה לשבת די הרבה זמן ובכל פעם שאני שואלת אם סיימה היא עונה שיש לה. מצד אחד אני לא רוצה להלחיץ אותה (בטח לא בנושא הרגיש הזה), מצד שני לא רוצה להפוך זאת להרגל. כיצד את מציעה להגיב לעניין? דבר נוסף ברשותך- מה כדאי לומר בעת התעוררות מפחד שראתה או שמעה משהו? תודה רבה. הרבה בריאות ושמחה !!

שלום אדווה, נסי לא להפוך את הקקי הלילי לאירוע משפחתי. הושיבי אותה על הסיר או האסלה וצאי מהשירותים. בקשי ממנה לקרוא לך כשסיימה, גם אם זה ייקח זמן. אם לא יהיה לכך רווח משמעותי, זה ייפסק מאליו. באופן דומה, גם יקיצות הלילה לא יתמידו לאורך זמן אם לא יהיה בצידן רווח רב. גשו אליה בשקט, הרגיעו אותה מבלי להקימה מהמיטה והמעיטו ככל האפשר בדיבור. אמרו בשקט "אבא/אמא פה, תחזרי לישון, לא קרה שום דבר". חשוב להימנע מניסיונות להרגיעה בדרך של הסברים או הסחות דעת, שרק מעוררות ו"מוציאות מהשינה". נוכחות שקטה ונוסכת ביטחון תעשה את העבודה טוב יותר. בהצלחה ליאת

בהמשך להודעה הקודמת שלי רציתי להוסיף כמה פרטי רקע לגבי הבן שלי בן 16. בנוסף לכך שהוא ילד ביישן ומופנם, הוא חסר ביטחון עצמי, עם דימוי עצמי מאוד נמוך, ועד לא מזמן כמעט ולא היה יוצא מהבית לבלות עם חברים מכיוון שהוא נמצא בנבחרת כדורגל (מרצונו המוחלט) שגוזל ממנו 4 פעמים אחה"צ ואז הוא חוזר מותש בערב, והוא מפרש את חוסר הרצון שלו ללמוד ל"אין לי זמן וכח" וקשה לו לשלב בין לימודים ונבחרת הכדורגל. שהעמדנו את הענין שנפסיק את ההשתתפות שלו בנבחרת אז הוא "איים" שיפסיק ללכת לבית ספר בכלל. לאחרונה הוא התחיל לצאת יותר עם חברים (ולצערי התחילו לשתות שתייה חריפה). בחודש האחרון נחצו גבולות בבית והוא השליט "ממש טרור" בבית. רב עם כולם, קילל, הרביץ לאחיו, התפרע בבית ואמר מילים קשות לנו ההורים שפשוט אנחנו לא מוכנים לסבול יותר התנהגות זו.\לקחנו אותו לשיחה אחרי 3 שבועות שהסתובב בבית כועס ולא דיברנו איתו בעקבות ההתנהגות שלו. הצבנו לא תנאים שעליהם לא נוכל לוותר (כמו לדבר בכבוד בבית, ללא התנהגות אלימה וכו') אנחנו חושבים מאוד שהוא זקוק לטיפול מקצועי כדי לטפל במגוון הבעיות שפרטתי ולא בטוחים האם הטיפול הנכון הוא פסיכולוג, מאמן אישי. אציין בנוסף שהוא כל הזמן אומר אני יודע שאני ילד דפוק........ שיש לי בעיה לשלוט על הכעסים שלי וכו'. צריכה עזרה דחופה כדי שהבית יחזור לאוירה רגועה ושלווה כמו שהיה לפני. כמובן שהוא לא מוכן לקבל עזרה (מבחינתו עזרה מתפרשת לכישלון בכל התחומים: לא מוכן לקבל עזרה מקצועית של מורה פרטית בלימודים, לא של אחיותיו הגדולות). אשמח לקבל עצות בהקדם.

שלום שושנית, כאשר ילד מדבר על "אי רצון לחיות", חשוב להטות אוזן ולב למצוקה שלו, ולהיענות בצורה מיטבית לצרכיו האקטואליים. מדברייך אפשר ללמוד על נער תאום, המתמודד עם תחושות קנאה ותחרות, לא רק עם אחיו, אלא גם עם אחיותיו הגדולות ועם חבריו לביה"ס, אותם הוא תופס כטובים יותר, חכמים יותר, מוצלחים יותר (שהרי זוהי משמעותו של דימוי עצמי נמוך). והנה, כשמצא לו עיסוק ספורטיבי שנותן לו תחושת ערך, הישג והצלחה, אתם מאיימים לקחת לו אותו, ואפשר להבין את ההתקוממות ותחושת הכעס שלו. אני מבינה שאתם מוטרדים מאד מהישגיו הדלים בביה"ס, אך בעיני מטריד יותר מצבו הרגשי, והעובדה שהוא ממקם את עצמו בקבוצה של נערים חלשים (שוטים ששותים), שבחברתם הוא מרגיש (אולי) פחות חריג או לא-מוצלח. בעיני, הכתובת היא פסיכולוג קליני, ולא מאמן, וההתערבות יכולה להיות תחילה דרככם (הדרכה) או טיפול משפחתי (יחד איתכם), כדי לא לשדר לו שהבעיה היא רק בו, אלא בתקשורת המשפחתית בכלל. בהצלחה ליאת

תודה ליאת על העצות. אשמח לדעת האם את יכולה להמליץ לי על פסיכולוג קליני כהצעתך באזור ירושלים (ויש לי עדיפות לגבר - אני חושבת שהבן שלי יתחבר יותר לגבר, אך לא מחייב). תושב ויום טוב שושנית

זקוקה לעזרה והכוונה כיצד לטפל בילד מתבגר בן 16 סגור ומופנם שמקנא מאוד באחיו התאום, מגיב כלפיו באלימות פיזית ומילולית, חוסר מוטיבציה ללימודים (ולחיים בכלל), מדבר המון על אי רצון לחיות, ולאחרונה התחיל עם אלימות פיזית ומילולית כלפי שאר בני הבית. הוא לא מוכן לקבל עזרה מקצועית בכללץ רציתי לדעת האם מישהו יכול לעזור לי איך לגרום לו כן לקבל עזרה מקצועית, והאם עזרה של פסיכולוג או קאוצ'ר תועיל יותר?

ראי תגובתי מעלה.

כבר כחודש, היא צועקת, דוחפת אותי, לעיתים מכה אותי, בודקת גבולות- מנסה לערער כל סדר שהיה בבית. לי- אמא שלה היחידנית קשה, בעיקר עם המחשבה שהיא, לצערי, משיגה את שלה, אני צועקת והיא מחייכת. אומרים שיש לשבח פי 10 מלהעניש. אני מוצאת את עצמי יום שלם כמו הסוהרת שלה. מדוע חל שינוי פתאום? היא עדיין מתקשה לבטא את עצמה במילים. קשה עם ההשכבה- שום אסרטיביות לא פועלת עליה. אני מוצאת את עצמי בסוף היום "ברוגז" איתה, במקום הרצון לקרוא לה סיפור ולהגיד יפה לילה טוב. אומרים שנצחוןם שלה הוא בעייתי, אבל כיצד מלמדים גבולות? בתודה מראש.

שלום הדסה, פעוטות בני שנתיים-שלוש יכולים להיות יצורים תובעניים למדי, מעייפים ומתסכלים, במיוחד כשמדובר בהורים צעירים או טריים. הורה יחידני עלול למצוא את עצמו כעוס ומתוסכל אף יותר, ואולי אפילו לכוד בתחושות של אשמה וכישלון כהורה. לכן, גם אם מדובר בתקופה קשה אך נורמלית מבחינה התפתחותית, אני ממליצה לך בחום להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני או מנחת-הורים, כדי לרכוש כלים שיעניקו לך ביטחון וסמכות, ולהיפרד לשלום מתחושות אשמה וחוסר אונים. יש, כמובן, שפע של מידע בנושא סמכות הורית וגבולות: ספרים, אתרי הורות ברשת, ופורומים פסיכולוגיים וחינוכיים דוגמת זה. נדמה לי שבמצה שאת מתארת, נדרשים הנחייה וליווי מעט יותר 'צמודים', גם אם לזמן קצר, ולא עצה קצרה באינטרנט. בגדול, עלייך לזכור שבגיל זה הילדים חסרים עדיין את היכולת להתמודד טוב עם כעס, אכזבה ותסכול, ולכן תגובותיהם נראות תוקפניות, לא מאורגנות ולא תמיד צפויות. חשוב שההורה יעמוד מול ההתקפות בצורה שקטה וסמכותית, מבלי להיכנס למאבקי כוח של מנצחים ומפסידים. ממליצה לך מאד להיעזר בגורם מקצועי כדי ללמוד לעשות זאת ביעילות. בברכה ליאת

תודה לך ליאת. היכן אוכל לקבל הדרכה באזור נתניה והסביבה (אני ניידת)? אספר לך שביום שליחת ההודעה הקודמת, התחלתי לקרוא את ספרו של עמוס רולידר וליישם. א- הפכתי לאמא עם יותר בטחון עצמי ב- הספר ממש מדריך ג- הבנתי שהורות היא מקצוע וישבתי על הספר עם מרקר- כדי להפנים, לשנן ולבוא מוכנה לבחינה. תודה על זמנך, עזרתך, והדברים המרגיעים שקראתי.

שלום הבן האמצעי שלי בן 4 הוא ילד חכם מאוד ופעיל מאוד בבית בגן הוא קצת בישן ורגוע אני מרגישה שלא מראה את יכולתו בגן אבל לפי הגננת הוא פעיל ומשחק עם הילדים שהוא חושב שהיא לא רואה אבל ברגע שהיא מסתובבת ומסתכלת לכיוון שלו יושב כחנון לפני כמה חודשים היה יום הולדת של אח שלו (בן 5 שנים) שנמצא באותו בניין וכשהביאו אותו ליום ההולדת רק ראה אותנו (אני ואבא שלו) התחיל לבכות עד שעזבנו את הגן לפני שבוע ביום ההולדת שלו גם כן בכי וכולם מנסים לדבר איתו וללא הפסקה עד שעזבנו את הגן, ביצאה שלנו מהגן זה היה גם צרחות שהוא רוצה אותנו ולאחר שעזבנו הוא נרגע אתמול הלכנו לחתונה כשנכנסנו לאולם פתוח היה שקט אבל שהתחילו זיקוקום הוא בכה וצרח ולא רצה אף אחד חוץ ממנה ונשאר כך ולאחר רבע שעה נרגע מהבכי אבל נשאר צמוד אלי וכל הזמן ביקש ללכת הביתה שיצאנו מהאולם לרכב הוא חזר לצחוק ולשחק כאילו לא קרא כלום אניני יודעת האם יש בעיה שצריכים לטפל בה או זה נורמלי אני מנסה לדבר איתו הרבה ולהבהיר לו שאנו אוהבים אותו מאוד במיוחד שילדתי לפני 4 חודשים תינוקת אנא עזרי לי תודה

שלום ראניה, יש ילדים רגישים וביישנים יותר, הנראים 'משותקים' כשנדמה להם שמסתכלים עליהם, בעוד שבחברת ילדים אחרים הם מתפקדים היטב. זה, כשלעצמו, אינו דבר מדאיג. ברוב המקרים יש שיפור שבא עם הגיל, אם כי יש ילדים שנשארים ביישנים וסגורים גם כאנשים בוגרים. הפחד מרעש חזק, במיוחד פיצוצי זיקוקים, הוא לגמרי נורמלי, ואפשר לוותר לו על מקומות בהם קיים פוטנציאל מפחיד, כמו מופעים רועשים, זיקוקים או אפילו אירועי שמחות עם מוזיקה צועקת. כמובן שתיאור קצר בפורום אינו יכול להחליף התייעצות עם גורם מקצועי, ואם את חוששת שיש בעיה כלשהי תוכלי להתייעץ ממש. על פניו, התיאור שלך אינו נשמע מדאיג. בברכה ליאת

שלום ליאת רציתי להודות לך מאוד כי העצות שלך ממש עובדות בן שלי ממש מתבגר מיום ליום הוא נפרד יפה בבוקר .כי אמרתי לו שהוא גדול ואם הוא יפרד יפה אז אני יוכל לסמוך אלב והוא יוכל לבד להחלית אל כמה דברים שמאוד חשובים לו(למשל מתי להזמין חבר או מתי הוא ילך לסבתא לשחק עם כלב(בקיצור זה עובד) יש לי אוד שאלה הוא לא רוצה ללכת לחוגים כמה פעמים נישינו ואני מרגישה שזה באה מאותו מקום של פרידה ולהיות לבד אני לא לוחצת אבל להמשיך לנשות או לבתר בינתיים.(אני מאוד מקנה בחברות שילדים שלהם הולכים למוחנות לכיתה א לספורט וכול מיני חוגים אחרים) תודה

שלום טלי, שמחתי מאד לקרוא על השיפור אצלכם. נעים לדעת שלפעמים מצליחים לעזור, וזה תמיד מרגש ומספק. בעניין החוגים, חשוב לזכור - חוג אמור להיות סוג של העשרה, המותאם לאישיותו, נטיותיו ורצונותיו של הילד, ולא 'מטלה' או כורח. אני מבינה שהיית רוצה שגם הילד שלך - כמו כל חבריו - יילך לחוג, אך במקרה זה, זאת לא סיבה מספיק טובה. ועוד משהו קטן - קורסי הכנה לכיתה א' הם תוצר של השנים האחרונות, והם נשענים בעיקר על הלחץ של ההורים והשאיפה למצויינות אצל הילדים. חשוב לומר בהקשר זה, שגם ילדים שלא עברו שום הכנה (מי הכין אותנו???),רוכשים היטב את הקריאה והכתיבה, וסוגרים את הפער עם הילדים שכבר קוראים מהר מאד. לכן, בראייה קדימה, אין שום יתרון ממשי או משמעותי לילד שהיה בחוג כזה. אז הניחי לילד שלך לשחק בזמן שנותר עד כיתה א', ולחזק את הביטחון העצמי שלו. תני לו להרגיש גדול, חכם ומוצלח, וכך תניחי את היסודות הטובים לביה"ס ובכלל. שבת שלום ליאת

היי, מישהו מכיר מהמטפלים הבאים בתל אביב?: ***** (ההוןדעה נערכה)

שלום רב, מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום (לטוב ולרע) של אנשי מקצוע מעל גבי הפורומים. מה שתוכלו לעשות זה לפרסם כאן את כתובת המייל שלכם, ולבקש המלצות עלך מטפלים באזורכם (או מקופת החולים שלכם), שיישלחו ישירות אל המייל. בהצלחה ליאת

ליאת שלום רב,יש לי אחיינים בגיל 17 ובגיל 9 ,אני מתעקש לתת להם מתנה שלא באה לידי ביטוי בכסף,אין לי בעיה שהם יגידו לי מה הם רוצים ואני אקנה להם,כסף לא מכיוון שאני חושב שהכסף הולך להוריהם ופחות לילדים,ההורים משום מה מתעקשים שלא אתנה תנאים,ושאתן מתנה כפי שהם רוצים בלי להתנות,האם עליי להתעקש?איך עליי להתנהג בסוגיה מעין זו?בסופו של דבר מי שיסבול זה הילדים שלא יקבלו כלום וחבל,אינני מבין מדוע ההורים מתעקשים שאתן כסף,אשמח לתשובה

שלום ירון, אני מסכימה איתך מאד, ומאמינה שמתנה לעולם עדיפה על כסף, במיוחד כשמדובר בילדים צעירים (בגיל 17, כבר לא כ"כ בטוח). בכל מקרה, מתנה משקפת רצון טוב וחופשי של מי שנותן אותה, ולכן מי שמחליט במקרה זה הוא אתה. יכולה לייעץ לך ממרום גילי המופלג - פשוט לא לשאול :-)) שיהיה במזל טוב לחוגגים, ליאת

יש לי ילדה בת 4, שמגיל קטן מאוד מושכת בשיער בעיקר בשעת עייפות או שיעמום. נוירולוג אמר שהכל בסדר וטיפול פסיכולוגי לא עזר. הילדה שמחה, פעלתנית, אנרגטית וחברותית. אשמח לקבל טיפים ועצות כיצד ניתן למגר התופעה. תודה

שלום לילי, נסי להעסיק את ידיה בשעות המועדות בפלסטלינה, "כדור עצבים", קפיץ מתכת, וכד'. אפשר לגייס אותה לתהליך 'גמילה', ולהיעזר בכובע, בכפפות, או בכל דבר אחר שיסיח את הדעת מן ההרגל. במקרה הכי רע, ספרי אותה קצוץ, כדי שלא תתפתה לתלוש את שיערה. בברכה ליאת

שלום רב, אני אמא לאלעד בן 7 וחצי לאחרונה הייתה הסתייגות בהתנהגות של אלעד והוא משתמש בהרבה אלימות בבה"ס ולאחרונה גם היו לו מחשבות רעות על מוות על האחים שלו ועלינו ההורים הוא מרגיש רע בגלל זה והוא מספר לנו הכל אני ממש אובדת עצות הוא ילד חכם מביא ציונים טובים הוא חברותי מאוד, הוא ילד מקסים איני יודעת מה לעשות אני מפחדת אני נותנת לו אהבה אין סופית מה לעשות?

תודה מראש דליה

שלום דליה, שינויים פתאומיים ודרסטיים בהתנהגותם של ילדים חייבים להדליק נורה אדומה, שכן הם עלולים (אם כי לא תמיד) לשקף בעיה כלשהי אצלם או בסביבתם. לפעמים, חרדה מציפה סביב תכנים של מוות ותוקפנות, עלולה להטיל מעמסה עודפת על המשאבים הנפשיים של הילד, שמצידה תוביל להתנהגויות אלימות ומתחים. לא ברור על איזה רקע הופיעה הנסיגה בהתנהגותו של הילד. אפשר לנסות ולברר זאת בשיחה עמו. אם אתם מבינים את המקור לבעיה פעלו לסלקו או לצמצם את השפעותיו. אם אין לכם קצה חוט, תוכלו לפנות ליועצת ביה"ס או פסיכולוגית ביה"ס, ולהתייעץ לגבי תפקודו שם. אני מציעה לא להיבהל ממחשבותיו של הילד, ולראות בהן רמז לדרמה המתרחשת בתוכו, אולי סביב כעסים עליכם שלא קיבלו מרחב ביטוי מספק. נסו לתקף לו את רגשותיו ומשאלותיו (ילד כועס עלול לרצות להיפטר מהוריו, ואח"כ מאד להיבהל מזה). כאשר אנחנו נשארים רגועים ומתקפים ("כשאתה חולם או חושב עלינו דברים רעים, אולי זה כי אתה כועס ועצבני עלינו, וזה בסדר. אנחנו אוהבים אותך ומבינים את כעסך", הילד פחות מבוהל מהמחשבות התוקפניות הללו, ופחות מותש מהן. אין ספק שהתפקוד הטוב שלו בביה"ס מעיד על כוחות וכישורים, ולכן אני ממליצה להשתדל לסמוך עליו ובו בזמן להישאר קשובה וזמינה למקרה שתחול נסיגה נוספת בה יש לטפל בעזרת פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

אני מודה לך על ההתייחסות בעניין הנ"ל. קבעתי לו ליום ראשון הקרוב 10/06 פגישה עם פסיכולוגית מטעם הבית ספר אז שוב תודה

בני הבכור בן 5, ילד חכם ומפותח מבני גילו. לאחרונה (ע"פ כל התיאוריות...) מתעניין באיברי המין, מה שמכניס את הצוות החינוכי בגן ללחץ. היובגן בחודש האחרון 3 מרים בהם הוא שאל ילדות האם רוצות לראות את הבולבול, לאחת הוריד והראה ובשני המקרים הנוספים הגננות עצרו אותו. במקרה האחרון השבוע ביקש מילדה אחת להרים החצאית כדי לראות את תחתוניה. בתחילה דיברנו עימו והבהרנו שהסקרנות היא לגיטימית, צפינו יחד בקלטתץ "החברים של יעל" בנושא אני וגופי וכו' אך הוא ממשיך. במקביל אנחנו נפגשים עם יועצת ממכון אדלר לדון בכל מיני נושאים, בין היתר גבולות. בהמלצתה אנחנו מפרידים בין מה שקורה בגן למה שקורה בבית ולא שואלים/מטיפים על מה שקרה או דברים עליהם "נענש" בגן בגלל שהפריע או הרביץ. הגננות בגן חושבות שיש צורך בהתערבות פסיכולוג. נשמח שלמוע דעתך. תודה

שלום גלי, הסקרנות המינית של ילדים היא עניין רווח מאד, וכמעט בכל גן נחשפות מדי פעם פעילויות בלתי ראויות מן הסוג שתארת. זה - כשלעצמו - אינו סיבה להתערבות פסיכולוגית, אלא אם הגננות מתרשמות שקיימת מצוקה, חריגות או בעייתיות בתפקוד ההורי. אישית, אני נוטה להטות אוזן להמלצותיהן של הגננות, מאחר שיש בידיהן מידע רב על ההתנהלות היומיומית של הילד, ויש להן בסיס רחב מאד להשוואה, מתוקף העובדה שהן רואות וראו המון ילדים. בעיני אין כל רע בהתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני (שהכשרתו רחבה ומעמיקה משל יועצות מכון אדלר - ברוב המקרים). זה בוודאי לא יזיק. בהצלחה ליאת

היי, האחיינית שלי בת 3 והיא ילדה שמקבלת המון המון אהבה ,אבל לאחרונה היא אומרת דברים שמדאיגים אותי מאוד כמו-"אני לא אוהבת את עצמי" או "אני לא יפה" או "אני אוהבת רק בנות" אלה דברים שילדה בת 3 לא אמורה לדעת ובטח שלא לומר ... כשניסיתי לדבר על כך אחותי היא התעצבנה עליי נורא ,אני מאוד מודאגת שקרה לקטנה שלי משהו בבקשה אשמח לקבל עזרה מה לעשות תודה.

שלום רב, על פניו, איני רואה שום דבר מדאיג מאד במשפטים הללו, הגם שלא נעים לשמוע אותם מילדה בת שלוש. חשוב לנסות להבין מדוע יש לה תפיסות שליליות ביחס לעצמה, וכיצד ניתן לשפר את הרגשתה. לא ברור מדוע את חושדת שמשהו רע קרה לה. האם יש לך עדות נוספת כלשהי שתתמוך ברעיון כזה? ליאת

אני חושדת מכיוון שהילדה בוכה כשאבא שלה מגיע והיא שונאת את כל הבנים , היא בורחת כשגבר מתקרב היא לא מוכנה להתקרב לאחי או לאבא שלי . אם כל זה לא נראה לך מוזר אז לי זה כן .

ילדי יליד אוגוסט במכינה בחידר בגן חרדי ושנה הבאה יעלה לכיתה א. אך אינני בטוחה אם כדאי בגלל שהמחנך אומר כי הוא תזוזתי בזמן שהוא יושב ללמוד ולאחרונה לא רוצה להסתכל על הדף מפני שיודע בעל פה והנו מרביץ ומציק מדי פעם שיכול להיות משום שמתמודד עם שפה חדשה האידיש ובבית דובר עברית [התחיל לדבר מאוחר ושמברך בולע קצת מילים]מדבר די ברור. הילד שולט בחומר הנלמד וחרוץ וזה מבלבל המערכת לא מבינה ומפנה לקופ"ח וגם פרוצדורה זו תהיה ארוכה וכרגע ברצוני לדעת אם כדאי להעלות אותו כיתה שלא ישעמם לו להישאר שנה נוספת ויציק או לא יהיה מוכן לשבת. באופן כללי הוא ילד קפיצי אך שמעניינים אותו מוכן לשבת שעות ולהתעסק , ילד מאוד חכם וענייני מה לעשות לדעתך בנדון? אשמח לתשובה בהקדם.תודה.

שלום רב, אני מאמינה שלמעט מקרים מיוחדים וחריגים מאד, אין להשאיר ילד שנה נוספת בגן, גם במקרה של הפרעת קשב וריכוז או בעייה של היפר אקטיביות (תנועתיות-יתר או "תזזיתיות"). בעיות חשוב לאבחן, ואח"כ יש לטפל בהן - *מבלי* ליצור בעיה חדשה נוספת של דימוי עצמי שלילי, תסכול או תחושת חריגות אצל הילד, שנאלץ להישאר שנה נוספת כשכל חבריו עלו לכיתה א'. אני מציעה להגיע לאבחון, לבדוק האם קיימת בעיית קשב, ולטפל בה במידת הצורך תוך כדי שנת הלמודים. בהצלחה ליאת

שלום, רציתי להתייעץ לגבי הבן שלי בן ה-6.5, שמסיים כיתה א'. הוא אחד המצטיינים בכיתה, המורה חושבת שהוא מעל לרמה הכיתתית, אבל יש לנו בעיות התנהגות מאוד מוזרות איתו ואני אפרט: הוא מאוד טמפרמנטי, לעיתים מרביץ בביה"ס, מקלל, לא סר למרות המורים או מבוגרים אחרים בצהרון, הם לא מצליחים להרתיע אותו גם לא בעונשים, אגב גם כשהוא מקבל עונש כמו לא ללכת לחברים או להזמין חברים, או אי קבלת דמי כיס או דברים שהוא אוהב, הוא אדיש לעונשים אלו והם לא ממש מזיזים לו, גם כשהמורה מענישה לצאת מהכיתה הם לעיתים יצא ועיתים יתווכח או יחליט שהוא לא יוצא, ולעיתים יצא וימשיך בהתנהגות הסוררת ויקבל עונשים נוספים אשר גם הם לא ממש מזיזים לו. כאשר מסתכלים עליו בעין אובייקטיבית הוא אכן מבריק לגילו, אך את ההתנהגות אנו לא מצליחים לשפר בכל האמצעים שאנו מנסים כמו פידבקים חיוביים, מתנות, עונשים חינוכיים או אפילו לכעוס. נשמח לעצה טובה.

שלום יניב, מבריק ככל שיהיה, הילד שלך מתואר כמי שזועק לעזרה, וצריך שמישהו יעצור אוןתו בדרך סמכותית, עקבית ונוסכת ביטחון. מה שקורה כרגע זה כאוס וחוסר אונים מוחלט, שלכם ושלו. מצבים כאלה אינם נפתרים בדר"כ בעזרת עצה טובה, אלא לאחר הכוונה והנחייה של מספר פגישות עם פסיכולוג ילדים, שיסביר את הרציונל ויתן לכם כלים פרקטיים וישימים לחינוך שאינם נשענים על ענישה ומאבקי כוח. פנו לעזרה, ויפה שעה אחת קודם. בהצלחה ליאת

שלום, אני אם לילד בן 7.5 וילד בן 4 וחדשיים. בעוד כחודש אני אמורה לטוס ל- 5 ימים במסגת עבודתי. הילדים ימשיכו לנהל אורח חיים רגיל, ילכו לקייטנה בבוקר, בצהריים יהיו עם המטפלת עד שאביהם יגיע אחה"צ מהעבודה. יתכן וישהו אצל סבא וסבתא ליום או יומיים בשבוע זה, כחלק מחופשה אצל סבא וסבתא בחופש הגדול. שאלתי, כמה זמן לפני מומלץ לספר להם על הנסיעה וכיצד? יש לציין שעד כה לא יצא לי להעדר יותר מלילה אחד ברצף מחוץ לבית וגם זה לעיתים רחוקות. הילדים קשורים מאד לאביהם ואני בטוחה שיבלו איתו ימים מצויינים, עם זאת, גם קשורים אלי מאד, אפילו כשאני יוצאת בערב לחוג הם מבקשים שלא אלך ושואלים אם אני חייבת... אודה להמלצתך. תודה

שלום טל, תוכלי לשתף את ילדייך ולספר להם על הנסיעה 7-10 ימים לפני כן. כיצד? בעברית פשוטה. אמרי שאת נוסעת במסגרת העבודה לנסיעה שתהיה גם מאד כייפית ומהנה עבורך. הסבירי עם מי יישארו וכיצד ייראה היום שלהם, והבטיחי שתדברי איתם בטלפון או בסקייפ. עד אז, נסי להאציל יותר ויותר סמכויות על אביהם, כדי שיתרגל למטלות ו'ישתפשף' במיומנויות ההוריות שלו, וכדי להרגיל גם את הילדים לכך שאבא עושה הכל כמו אמא, ואולי אפילו מעניין יותר. לא לשכוח מתנות... נסיעה טובה ליאת

שלום, אני מחפשת המלצה לפסיכולוגית קלינית לביתי בת ה- 17, באזור בקעת אונו. תודה, שרון

שלום שרון, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי תאומות בנות שנה ו-8 חודשים שעד לעכשיו היו בטיפול סבתא , לפני יומיים הכנסנו אותן למסגרת גן. כאשר אני לוקחת אותן בבוקר לגן הן בוכות לאחר שאני הולכת אפילו שאני נשארת 15-20 דקות וכשהן משחקות אז אני עוזבת בלי להגיד ביי שלא יבכו אבל בכל זאת הן שמות לב ובוכות. הגננות אומרות שזה נורמלי ויעבור עוד חודש בערך. כאשר בעלי מוציא אותן מהגן והוא בבית הולך לשירותים או למקלחת הן בהיסטריה בוכות "אבא אבא" ולא מוכנות שיעזוב אותן שניה אחת.האם מדובר בחרדת נטישה? האם עשינו בשכל שהכנסנו אותן למסגרת? האם אני צריכה להשאר איתן יותר מ-15 דק' או ללכת ישר כי אני רוצה שיסתגלו ויהיו עצמאיות?אני זקוקה לתשובתך בתודה יפה.

שלום יפה, אני לא חושבת שיש בעיה מעצם זה שהחלטת להכניסן למסגרת. הכניסה לגן בפעם הראשונה יכולה להיות אירוע משברי, אך מדובר במשבר בלתי נמנע ובמידה רבה אפילו 'בריא' מבחינה התפתחותית. מבחינה זו, הגננות צודקות, ותגובת הבכי תיעלם קרוב לוודאי תוך זמן לא רב. עם זאת, ההיעלמות הפתאומית, בלי לומר שלום, אינה בריאה ואינה נכונה, כי היא משאירה את הילד דרוך, חרד ודביק גם כשאין איום מיידי בפרידה (כמו שקורה להן עם אבא). זה נכון שאם תגידי להן שאת הולכת (בבוקר בגן), הן יבכו למשך מס' רגעים, אך יירגעו תוך זמן קצר. הפרידה מאפשרת להם לסמוך עלייך, לדעת למה לצפות, ולא להיאחז בך בייאוש רק מהפחד שתיעלמי פתאום. באופן אישי אני מאמינה שטוב יותר לקצר גם את זמן השהות שלך בגן, ולהיפרד תוך זמן קצר. כרגע, מאחר שמדובר ממש בימים הראשונים, ממליצה לך להשאירן לזמנים קצרים העולים בהדרגה. שעה שעתיים בימים אלה, בהמשך שלוש שעות, ארבע, וכך הלאה. בהצלחה ליאת

בן 8, מזה זמן מבקש ילדות קטנות ממנו לשכב על גבן בעוד הוא יושב להן על הבטן. ניסינו בכל דרך שהעלנו בדעתנו להסביר, בין היתר על פרטיות, כבוד לגוף האחר, סכנה שבמשקל הגדול באופן יחסי שלו לאיברים הפנימיים של הילדה ועוד. כל פעם ההתנהגות נעלמת לשבוע שבועיים ואז זה חוזר. לדבריו, הוא לא מצליח לשלוט בדחף. הוא מסביר שזה פשוט "כיף" לו לשבת וזהו.

שלום דני, אם הסברים אינם עוזרים, יש להדק את ההשגחה בבית ובביה"ס, עד שהבנות יוכלו לשמור על עצמן ולהתנגד לבקשותיו. בברכה ליאת

כנראה שלא ציינתי ו/או הדגשתי שזה נעשה בהסכמה מלאה של הבנות, לעתים אפילו ביוזמתן! מעבר לזה, לא מובן לנו איך "להדק" את ההשגחה. בבית זה הרי לא קורה (בן יחיד) ובמסגרות האחרות יש מספר גדול של ילדים. האם צריך לנזוף? להעניש? "לעזוב את זה"?. תשובתך קצת מעורפלת....תודה

שלום וברכה!! יש לי אח בן 9 שעושה לנו המון בעיות ויש לו גם בעיות קשב וריכוז. 1.הוא לא רוצה לקום בבוקר כי פשוט לא בא לו והוא אומר שהוא שונא את בית הספר.אמא שלי צריכה להלביש אותו כמו ילד קטן והוא לרוב גם מתנגד אבל בסוף אחרי הרבה זמן הוא קם וזה גורם גם לאיחור של אחותו בת ה-6 כי הם באותו בית הספר ואמא שלי לוקחת את שניהם ביחד. 2.כשהוא חוזר מבית הספר הוא ישר הולך למחשב וכשקוראים לו לאכול לוקח לו זמן עד שהוא בא לאכול ושהוא בא לאכול הוא אוכל בקושי כדי למהר למחשב. 3.כשהוא צריך להכין שיעורי בית הוא במחשב והוא אומר שהוא לא רוצה להכין שיעורים ואם ממש צועקים עליו הוא פשוט מרביץ ומקלל ואז שאמא שלי בסוף מוותרת וגם אני מנסה לבוא להגיד לו להכין שיעורי בית והוא לא רוצה.(לרוב אנחנו פשוט מוותרים. וגם אם הוא בסוף כן בא אז הוא אומר כל שנייה:אני צריך לשירותים,אני רוצה לשתות,אני רוצה לאכול ועוד כמה דברים. (אנחנו צריכים לשבת איתו על שיעורי הבית כי הוא לא רוצה והוא לא יכול להכין לבד). 4.בערב שאמא שלי רוצה לראות טלוויזיה ולרוב הוא בטלוויזיה בזמן הזה אז הוא לא רוצה לתת לה ועושה בעיות(מרביץ ומקלל). ולרוב אמא שלי לא יכולה להיות בטלוויזיה(לפעמים היא גם מספיקה לראות אבל לא ממש הרבה כי היא צריכה להשכיב אותנו לישון. 5.שאמא שלי אומרת לו ללכת לישון אז הוא לא רוצה כי הוא במחשב בדרך כלל ועושה המון בעיות. 6.הוא מקלל במשך כל היום ואם יש משהו שאמרו לו וזה לא מוצא חן בעיניו אז הוא מרביץ ואי אפשר להרגיע אותו. ממש ממש קשה לנו להסתדר איתו כי הוא עושה לנו בעיות בכל דבר. אני בטוחה שזה קשור לבעיות הקשב והריכוז שיש לו. אמא שלי הולכת לפסיכולוגית פעמיים בשבוע אבל זה לא עוזר לה. אמא שלי ואבא שלי בתהליכי גירושים ולכן אבא שלנו לא גר איתנו.לאמא שלי ממש ממש ממש קשה להתמודד איתו בכל דבר שהוא עושה.הוא מדבר גם על כל מיני דברים סוטים ומגעילים וזה ממש מציק שכל מילה שנייה שלו זה קללה. אשמח אם תתני עצות ותעזרי לנו כי זה ממש קשה. תודה רבה!!

שלום עדן, הפנייה שלך נגעה ללבי, ואני חושבת שזה מקסים שאת מרגישה את הצורך לעזור לאמא ולאחיך. לא ציינת בת כמה את, אך חשוב לי להזכיר לך בהקשר זה, שהאחריות לחינוכו וגידולו של הילד היא של *שני* הוריו, ולגמרי לא שלך. עם זאת, מאחר שאבא איננו כרגע, יש חשיבות ביכולת להתגייס ולעזור. את מאד צודקת. גם אני חוששת שחלק ניכר מהקשיים של אחיך קשורים להפרעת הקשב שלו. כמו שאת ודאי יודעת, להפרעת קשב וריכוז יש השלכות לא רק על החיים האקדמיים, אלא גם על ההתנהלות היומיומית. אימפולסיביות, נטייה לעימותים, בעיות של דימוי עצמי וקשיי התארגנות מסוגים שונים. חשוב שתדעו שילד עם הפרעת קשב וריכוז אינו יכול להכין שיעורים מיד לאחר בית הספר, והזמן שהוא מבלה ע"י המחשב יכול להיות זמן טוב להירגעות והתפרקות, ולכן לא מוכרחים להילחם בזה כ"כ. גם מה שנראה כמו זלזול בכם והתעלמות מקריאותיכם, יכול להיות קשור להפרעת הקשב. יש ילדים שסובלים מתופעה שנקראת מיקוד-יתר, כלומר, כשהם מרוכזים בדבר אחד הם אינם שומעים שום דבר אחר. הם לא מסוגלים לפצל קשב. במקרים כאלה, עדיף להגיע אל הילד, להניח בעדינות יד על כתפו, ולהזמין אותו לשולחן ללא כעס. גם הכנת השיעורים חייבת להיעשות במשכי זמן קצרים, ואין טעם לכעוס עליו או להכריחו לשבת זמן ממושך. אני רוצה לקוות שאמא יודעת את כל זה, ואם לא - את מוזמנת להדפיס עבורה את תשובתי. אני מציעה לך להתייחס בסבלנות גם לטיפול של אמא, ולהכיר ביכולתו לעזור לה. לפעמים זה באמת לוקח זמן. מקווה שקצת עזרתי ליאת

בס"ד לא מסוגל לישון(גם עם אחותו בת ה 4) ללא נוכחות אחד מההורים וכשהוא מתעורר באמצע הלילה רץ למיטה שלנו,מאז ומתמיד. בחודש האחרון פוחד להיכנס הביתה לבד גם בשעות היום אומר שלאחרונה סיפרו לו סיפורים מפחידים ולכן הוא פוחד. אני מדובבת איתו ומפשטת את הדברים זה לא עוזר כל כך..אנא ייעצי/כווניאותי.תודה מראש

שלום רב, בגיל תשע וחצי אנחנו כבר מצפים מילדים להיות מסוגלים לישון במיטתם לילה שלם, ולהירגע בכוחות עצמם במקרה של יקיצת לילה ספונטנית לאור מה שאת כותבת, נראה לי שיש מקום להתייעץ עם גורם מקצועי (פסיכולוג ילדים קליני), ולחשוב יחד איתו האם נחוצה התערבות טיפולית פרטנית לילד, או שאפשר להסתפק בהדרכת הורים. העובדה שהבעיות הללו מתמידות זמן רב ("מאז ומתמיד") יכולה לרמז אולי על כך שמדובר בשילוב של גורמים הקשורים לילד וגורמים הקשורים בכם וביכולת שלכם להכיל את הפחדים שלו ולהגיב עניינית, מבלי להשתעבד להם. פנו להתייעצות. בהצלחה ליאת

שלום יש לי ילדה בת 16 שכבר שנה בערך מתמרדת בי. אמרו לי לתת לה זמן, להתרגל לזה שהיא מנסה להתבגר אני כמובן ממשיכה להציב לה גבולות ולא להתרגש מזה אבל לפעמים כאקט של נקמה שלא הרשתי לה משהו היא לא עונה לי לטלפון ולא חוזרת עד מאוחר הביתה. אני בלילות כאלו לא ישנה ואני מחפשת פתרונות, מעבר לזה שמפריע לי שהיא עושה מה שהיא רוצה ומצפצפת עלי גם עכשיו עם כל האלימות שמשתוללת אני לא יודעת איך לעצור את המחשבות שרצות ו"מה אם"... איך אני אמורה להתנהל מולה בשלב הזה?

שלום נילי, תקשורת פתוחה ו'זורמת' עם הילדים אינה נבנית ביום אחד. מדובר בתהליך מתמשך של שיח, הנעשה מתוך עמדה מכבדת ומתחשבת, אך גם סמכותית ואסרטיבית. היעלמויות מהסוג שאת מתארת משולות בעיני ל"נשק לא קונבנציונלי", השובר את כללי המשחק. מרגע שילד שובר את הכללים בצורה כזו, חשוב ליצור מענה הולם, שיגרום לו לחשוב פעמיים לפני הפעם הבאה. אני לא מתכוונת לעונשים חמורים או לנקמה נגדית, אלא לתוצאה מיידית ולא רצויה שתקושר למעשה. למשל, לאחר לילה ללא שינה, שך דאגה גדולה לשלומה, תוכלי "להיות מאד עייפה" ביום שלמחרת, עד כדי חוסר יכולת להסיע אותה, לבלות איתה או לצ'פר אותה בכל דרך שהיא. תוכלי להדגיש שמאחר שאינה מכבדת הסכמים, ומאחר שהיא מזלזלת ברגשותייך ובדאגתך, לא תוכלי להרשות לה לצאת בשעות הערב. או, מאחר שאינה עונה לשיחות הטלפון ממך, את רואה את עצמך פטורה מלשלם את חשבונות הטלפון שלה, גם אם הדבר יעלה במחיר של ניתוק הקו באופן זמני. חשוב שהסנקציה תהיה מידתית, מיידית וקשורה להתנהגות הבעייתית שהובילה לכך. ממליצה לך מאד להיעזר בהדרכת הורים קצרה, כדי לא להיגרר למלחמת עולם, וכדי לגרום לה לשתף פעולה ולהתנהג בדרך מכבדת. בברכה ליאת

היי נילי, אני יכולה להזדהות איתך בעניין,גם אתמול קראתי פוסט של מישהי בקפה דה מרקר (הורות בימינו=דאגה, את יכולה למצוא דרך גוגל) ובאמת מדובר על כל הנושא שקשה לנו "לשלוט" על הילדים ושלא תמיד אפשר "לכלוא" אותם בבית.. אני בדומה לכותבת הפוסט לקחתי את הבנות שלי לשיחה והסברתי להן את המצב הרגיש היום וכמה חשוב להסתובב עם פלאפון ולא ללכת לבד במקומות לא סימפטיים, הבהרתי להן שאני "נודניקית" מתוך דאגה ושהן צריכות לקבל ולהבין את זה. נסי לדבר איתן בצורה בוגרת קודם כל

מחפשת המלצה לפסיכולוג נוער באזור המרכז עבור נער בן 16. תודה

שלום שרון, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה אזור המגורים הספיפי שלכם וכתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום רב זקוקה להמלצה עבור ביתי בת החמש לפסיכולוגית. הילדה עם בעיות רגשיות קשות אנא עזרתך

שלום מינה, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה אזור המגורים שלכם וכתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום לכולם, אני תושב ****** ורציתי לדווח על מקרה שעברתי עם מכון ******. ******** הינו מרכז טיפולים רב תחומי המספק שירותי הכוונה וטיפול בילדים. כלקוח שלהם, הובטח לי כי תתבצע שיחת הדרכה עם הגננת כחלק מהטיפול. שיחת ההכוונה לא תואמה בטענה שזה לא אפקטיבי לפני חופשת הפסח (גישה של משיכת טיפולים...). לאחר חופשת הפסח תהינו לגבי המשך הטיפול ולכן מכון *******טוען שלא יבצע את שיחת ההדרכה עם הגננת אלא אם כן נמשיך טיפולים אצלם. היחס שלהם היה מזלזל, לא חזרו לאימיילים, בטענה שביטלנו טיפולים ולא היינו רציניים אך מדובר בגישה סובביקטיבית שלהם היות ואישתי ילדה במהלך הטיפול ובני לא רצה להמשיך להגיע אליהם עקב טיפול לא מקצועי ולכן תהינו לגבי ההמשך. אשמח אם תוכלו להפיץ ולהזהיר אנשים כי מכון *****אינו רגיש לצרכי הלקוחות ואנו עומד בהתחייביות שלו מול לקוחותיו. אני מאוד פגוע מהם ורוצה למנוע את עוגמת הנפש למשפחה הבאה. (ההודעה נערכה ע"י מנהלת הפורום. הפורום אינו זירת פרסום - לטוב ולרע, ולכן לא נוכל להרשות גם השמצות פומביות כאלה, במיוחד כאשר הצד שכנגד אינו כאן כדי להשיב ולהגן על עצמו)

שלום ציון, בחרתי להשאיר את המסר שלך, ולהשמיט (גם כדי לשמור עליך!) את שם המכון. השארתי את ההודעה, כדי לחזק את המסר שלך, המעודד את הקוראים לבדוק היטב למי הם פונים, ולהישען על המלצות. מקווה שבפעם הבאה יצליח לכם יותר. ליאת

שלום! יש לי ילדה בת שנתיים וחצי מאוד חכמה היא מקדימה את בני גילה בהכל דיבור הבנה היא מתנהגת כילדה בת 4 היא בזמן האחרון התחילה לבכות בלילות מתוך חלום,כל מה שהיא רואה ביום היא חולמת בלילה (דובי גדול-איש שהיה בקניון מחופש, תוכי גוק וכו') וקמה בצרחות שהיא מפחדת וכך כל יום אתמול התחיל פחד קצת שונה שכנים שהזיזו כיסא והיא הסתכלה עלי במבט מפוחד ושאלה מה זה הסברתי לה שבסך הכל הזיזו כיסא ואין לה ממה לפחד היום היינו בפארק והיתה ליצנית שדיברה עם רמקול במרחק גדול מאיתנו והיא נבהלה ורצתה לחזור הביתה היא לא רצתה להמשיך לשחק אז לקחתי אותה והראית לה שזה יומולדת . גם רעש של מיקסר עד שלקחתי אותה ועשינו ביחד עוגיות והיא נרגעה, וכו לי זה נראה קצת מוגזם מה עלי לעשות????

שלום אפי, למרות ההתרשמות שלך, שבתך מתנהגת כבת 4, תיאור הפחדים שלה מתאים מאד לילדה בת שנתיים וחצי, שעדיין נסערת מיצירי הדמיון, מליצנים מאופרים ומרעשים בלתי צפויים או בלתי מוכרים. מדובר בפחדים חולפים, איתם אפשר להתמודד בהצלחה בתיווך שלך (כפי שקורה כיום). עד שהחרדות יירגעו, אפשר לחסוך ממנה אירועים רועשים, מופעים וימי הולדת לא קונבנציונליים. שום דבר שאי אפשר לדחות בעוד שנתיים-שלוש. בהצלחה ליאת

ליאת תודה על התשובה.שאלה נוספת היא התחילה לדמיין,השבוע מצאתי מגבת על הרצפה ושאלתי אותה למה המגבת על הרצפה אז היא אמרה לי שאביגיל שפכה את המים,שאלתי אותה איפה אביגיל אז היא אמרה לי הנה היא כאן (והראתה לי עם האצבע על הרצפה-ולא היה שם כלום) האם גם דמיון ללא כלי עזר משחק דף וכו' נחשב כמשהו נורמלי? וכחלק מההתפתחות? תודה מראש! :)

ליאת שלום רב, אני אמא לשני ילדים בני 3 ושנה. בכל פעם שאנחנו נוסעים לבקר את הוריי אמי עושה ואומרת דברים שאני לא מצליחה לעבור עליהם לסדר היום או להישאר אדישה ושקטה מולם. כך למשל, היא כל הזמן מציעה לגדול לאכול, וכשהוא משיב שלא היא שואלת שוב ושוב או שניגשת אליו עם המאכל שהציעה ואומרת לו "קח, תאכל",זאת אחרי שאני אומרת "לא" או "הוא לא רוצה" . רק כשאני ממש מרימה את הטונים או שמתפתחת איזשהי דרמה היא מפסיקה. זו רק דוגמא קטנה שחוזרת על עצמה ללא הרף. בכל שבת שאנו מגיעים אני אומרת לעצמי שאשאר רגועה ושאנסה להבליג כדי שיהיה לכולם נעים(אנחנו לא נוסעים בשבת ולכן נשארים כל הסופ"ש). כמובן שאירועים כאלה מעיבים מאוד על האווירה ואני ממש לא יודעת מה לעשות עוד כדי שמשהו ישתנה- אני ובעלי משתדלים מאוד לבנות לילדים יחס בריא לאוכל, אני ממש לא אוהבת שהם נוכחים במצבים כאלה בהם אני צועקת על אמי - הגדול מבין הכל, וכמובן שאני לא אוהבת לפגוע באמי. כל הדיבורים לא עוזרים. היא מבינה מה עומד מאחורי הרצונות שלנו אבל הלכה למעשה? ממש ממש רחוק משם. אני אומרת משהו אחד והיא עושה מה שהיא רוצה. מה היית מציעה לעשות? בעלי אומר שלא ניסע (כי יש עוד ה-מון רגעים ומצבים בעייתיים) אבל זה ממש לא מציאותי. תודה ושבוע מצויין.

שלום רב, אני מניחה שהתגובה הרגשית העזה שמתעוררת בך מול ניסיונות השידול סביב האוכל, היא הד לחוויות מוקדמות שלך כילדה, וכדאי להיות מודעים לכך. חשוב מאד שנזכור, שמי שמגדל ומחנך את הילדים הם ההורים, ואני נוהגת לומר (מתוך אמונה אמיתית) שאף סבתא, גננת או מורה לא יכולה להרוס חינוך של בית טוב. סבתות נוטות לייחס חשיבות-יתר לנושא האוכל, ומרביתנו מצליחים להתייחס לזה בסוג של סלחנות והשלמה. אצל סבתא תמיד אוכלים יותר, וזה לא נורא כ"כ אם מדובר במפגשים ספורים במהלך השבוע או סוף השבוע. להערכתי, ל'נדנוד' שלה סביב האוכל אין פוטנציאל נזק אמיתי, למעט הנזק למצב הרוח שלך. אני מזמינה אותך לנסות להניח לזה, ולסמוך על הילדים שלך שיוכלו להדוף את הלחץ שלה. בעיני, לא שווה לקלקל יחסים או לךיצור נתק בגלל משהו שהוא כמעט "בילט-אין" במושג הסבתאות. מה את אומרת? :-)) ליאת

הי ליאת, יש לי ילדה בת 12 שאני לא מצליחה למצוא שום נושא או תחום עניין משותף איתה. אני מרגישה שאנחנו מתרחקות ולא רוצה בכך. לצערי התקשורת היחידה ביננו היא סביב בקשות שלי ממנה ותגובה בכיינית מצדה כך שיוצא שכבר יש תקשורת אז היא תמיד בכעס בצעקות והמון תסכול ביננו. חשוב להדגיש שהיא הבכורה, אותרה כמחוננת, ומתעניינת בעיקר במחשבים וטלויזיה שני דבריםשהכי פחות מעניינים אותי. אשמח אם תוכלי לתת לי עצה איך להגיע אליה.

שלום ליאת, בניגוד לתפיסה הרווחת, נדמה לי שהמתבגרים "שכל מה שמעניין אותם זה מחשב וטלוויזיה", הם ידענים לא קטנים, וחלק גדול מהמידע הרב שברשותם הם רכשו דרך המדיה הדיגיטלית. כמי שמטפלת במתבגרים צעירים, ומבלה בחברתם חלק ניכר מהיום שלי, אוכל להבטיחך שיש ה-מ-ו-ן על מה לדבר איתם, אםן רק נשארים סבלניים, סקרניים וקשובים. הבת שלך, בת ה-12, היא נערה צעירה הנמצאת בתקופה משמעותית של חיפוש זהות, דילמות חברתיות, מחשבות על העולם ועל העתיד, ודעותנחרצות (לפעמים נחרצות מדי) על איך דברים צריכים להתנהל. אני חושבת שאם תניחי לשיח השיפוטי והנוזף, ותנסי לתת לה מעט יותר מרחב והתחשבות, תגלי שיש שם עולם ומלואו. יתכן שכדי להרוויח את היחסים איתה, תצטרכי להשלים עם מידה של רפיון והשתמטות מעבודות הבית, אך מנגד, תיווצר הזדמנות למפגש חדש ורענן, שיש בו הבטחה לאינטימיות וקרבה אמיתית בין שתיכן. עניין של בחירה. בהצלחה ליאת

בן 11 חודשים, אח תאו, טמפרמנט עירני

פעלתן כבר ברחם. זורק עצמו אחורה ממצב ישיבה כשהוא על הרצפה כך שראשו נחבט בה! הוא כמובן פורץ בבכי, שנרגע מהר למדי כשהוא על הידיים.