פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

ערב טוב בתי בת ארבע וחצי פלוס.כל דבר היא מתנגדת. המילה הראשונה לכל מה שאני מבקשת היא לא. גם אם זה דברים כיפיים ,היא מייללת, בוכה, כועסת וניראה שהיא בעיצומו של גיל ההתבגרות. היא מאוד וורבלית וגם לטענתה מקופחת מאוד בניגוד לאחיה בן השנתיים עוד מעט. היא מסבירה לי מאוד ברור שהיא כבר רוצה להיות גדולה ולהחליט בעצמה על עצמה. מה עושים? השעות איתה בחלקן הפכו למתישות ומלוות בעצבים רבים. הכל מאבק. מה עושים?!!!

שלום דנה, כדי להיאבק נחוצים לעולם שני צדדים. אני נוהגת לומר בחיוך כי למרות שמשפחה היא גוף שאינו דמוקרטי, זכות המחאה לעולם עומדת לילדינו, כל עוד הם מצייתים ומכבדי סמכות. נסי לא להיבהל כ"כ מהמחאה והקובלנות, ולאפשר לבתך להביע התנגדות מבלי להיכנס לוויכוח או מאבק. התאימי את הציפיות והדרישות שלך ליכולותיה כבת ארבע, ואז - דאגי שהן יתמלאו, תוך שאת מאפשרת לה לעשות זאת בנעימים או בכל דרך אחרת שתבחר. תתפלאי כמה מהר מתפוגגת רוח הלחימה, כאשר אין מנגד אף אחד שמחזיר מלחמה. בהצלחה ליאת

ליאת בוקר טוב יש לי ילד שסובל מתסמונת טריצר קולינס הוא נולד ללא אפרכסות ונושם דרך טרכיאוסטומי (צינור בצוואר) הוא בן שנה וחצי והבת הבכורה שלי בת חמש כל הזמן קוראת לו מוזר בכל מיני הטיות מוזרלה, מוז מוזר אני לא באמת יודעת אם היא מבינה את משמועות המילה אבל סביר להניח שכן אחרת למה היא אומרת את זה נסינו להגיד לה שזה לא יפה ולא נעים ואחר כך כולם יצחקו עליו אבל זה לא עוזר גם אם היא תנסה לא להגיד זה כבר יוצא לה אוטומטית אני כבר לא יודעת מה לעשות עכשיו מצד הילדה ואחר כך מבחינת הילד כשהוא יגדל יותר הוא בטח ישמע את זה ועוד "מחמאות" מאחרים מה עושים אני ממש עובדת עצות אנחנו מאוד אוהבים את הילד והוא ממש חמוד וחכם איך אנחנו צרכים לנהוג ? שהיה לך סוף שבוע נפלא ותודה מראש על התשובה

שלום שיר, לתחושתי, הילדה שלכם גילתה שלמילה 'מוזר' על נגזרותיה השונות יש כוח מיוחד, כמעט מאגי, והיא מעוררת אצלכם תגובה יוצאת דופן, ומזכה אותה בתשומת לב רבה. אני לא חושבת שתהיה לכך השפעה לטווח הארוך, ומציעה לכם להתעלם לחלוטין מהכינוי הזה. אל תעירו דבר, אל תנזפו, ואל תנסו לעורר את חמלתה. ה-ת-ע-ל-מ-ו-ת !!! מבקשת שתחזרו לכאן בעוד חודש-חודשיים, ותדווחו האם יש שינוי. אם לא, נחשוב הלאה. בינתיים, נסו לפעול ברוח עליה המלצתי. בהצלחה ליאת

שלום, יש ליתאומים בנים בני 7.5. שניהם שונים מאוד, תלמידים טובים, חברותיים וניחנו בפתיחות. מזה כשנה הם הולכים לאמבטיה כשידם מכסה את הפין שמא האחר "יראה , להם. הצעתי להתפשט במקלחת אך נוח להם יותר להסיר את הבגדים בחדר הכביסה. כשאנו הולכים לים והם מבחינים בפעוטות עירומים הם מתלחששים וצוחקים. אמש בשעת ההשכבה הם "הראו" אחד לשני(ישנים באותו חדר). בבוקר אחד מהם שאינו מסוגל לשמור דברים "רעים" בסוד הושיט לי פתק שכתב בלילה ובו מספר כי התאום השני ביקש לתת לו נשיקה בפין ושהוא סירב. בבוקר שוחחנו על כך למרות המנטרה הקבועה מאז גיל שנתיים וחצי שהגוף שלהם הוא רק שלהם ושאם נעים לגעת עושים זאת בפרטיות, הפעם הדגשתי שאני מבינה שהם סקרנים ושזה בסדר אבל כל אחד שומר על גופו ובשום אופן לא נוגע בגופו של האחר ולא רק האחד בשני אלא בכלל, אסור לאף אחד! האם נהגתי נכון? אגב אותו תאום שביקש לנשק את הפין, מראה סימני מיניות כמו של מבוגר.. תודה

שלום רב, ההסבר שנתת הוא - לפחות בעיני - ההסבר הנכון והתואם ביותר לנסיבות הללו. חזקי את המסר והדקי מעט את ההשגחה על מה שנעשה ביניהם בחדרי חדרים. בשמחות ליאת

שלום רב אני סבתא של תאומות בנות 11 שהוריהן התגרשו רישמית לפני חודש,האב כבר מזה מספר חודשים חי עם אישה אחרת ,נודע לנו שהיא בהריון ממנו,איך ומתי מספרים זאת לבנות?חשוב לי לדעת מי צריך לספר להן את זה..(אני/בתי?)האם בתקופת החופש הגדול עדיף לספר מאשר בזמן הלימודים? תודה מראש

שלום זהבה, אם הזוגיות החדשה של האב היא זוגיות יציבה, וההיריון בתוקף ועומד לשאת פרי, אין טעם להסתיר עובדה זו כלל ועיקר. אני מציעה לדבר עם הבנות ולהציג להן את המצב החדש כפשוטו. בעיני, את ה'חדשות' על ההורים להעביר לילדות, ולעמוד הכן מול כל תגובה אפשרית או שאלות קשות. ולשאלת העיתוי - נדמה לי שעכשיו זה זמן מצויין, כאשר הן אינן צריכות להתמודד עם מטלות אחרות בעלות פוטנציאל 'מעמיס'. לך, כסבתא, יש תפקיד ביצירת סביבה חמה ואוהדת, ומקום בטוח אליו אפשר להפנות שאלות ותהיות ביחס לעתיד. כסבתא, תוכלי לספק מענה בוגר ומכיל, מבלי להיטלטל רגשית כמו (אולי) הוריהן של הבנות. בהצלחה ליאת

תודה רבה מכל הלב על התשובה הנהדרת שנתת לי .

רוצה להןדןת מקרב לב על התשובה הנפלאה שלך זהבה

שלום רב, בתי בת השמונה ילדה מאד חברותית, בשבועיים האחרונים היא מסרבת ללכת לחברות, לסבתות ובכלל מעדיפה שיבואו אליה. מעבר לסירוב היא מתלוננת על כאבי בטן וראש שמתפתחים ערב קודם (בחופש הגדול אין ברירה אלא לשים אצל הסבתות).זו ילדה שהחברים אצלה הם אויר לנשימה, והיא פשוט התהפכה, מסבירה שהיא מעדיפה חברה טובה אחת מאשר הרבה, כפי שיש לה.. לא ידוע לנו על בעיה שהייתה עם חברות או אצל הסבתות, היא פשוט פיתחה חרדה לא מוסברת וגם לא יודעת להסביר בעצמה מה קרה. האם זה החופש הגדול שהוציא משיגרה וטילטל אותה, והחזרה ללימודים תפתור את הבעיה או שיש צורך לדאוג ולטפל כבר עכשיו תודה מראש

שלום ניצן, לא ברור האם מדובר באמת בחרדה, או שהסירוב נובע ממשהו אחר, למשל שיעמום בבית הסבתות או העדפה של רביצה שקטה מול הטלוויזיה בבית. לפעמים, מרוב רצון "להעסיק את הילדים בחופש", אנחנו שוכחים את הצורך הכ"כ טבעי ומובן שלהם להתבטל ולנוח, מבלי לעמוד בשום ציפייה. יתכן שכאבי הראש והבטן הם ניסיון להימנע מלצאת לסבתא. כמובן שכל הסבר אחר יכול להיות תקף באותה מידה, כולל ההסבר של חרדה ממשהו שאינו ברור לך. במקרה כזה, רצוי, כמובן, להתייעץ עם גורם מקצועי (פסיכולוג ילדים), שיציע במידת הצורך את ההתערבות הטיפולית המתאימה. בברכה ליאת

הבן שלנו נכנס למצבי רוח ומתיחויות האופיניות לגיל 5 יותר מאשר לגילו. הוא לעיתים מתפרץ בכעס כלפי כל אחד מאיתנו.האם ייתכן שהוא חווה רגרסיה אדיפלית? אני משתדלת להתרחק ממנו (לעיתים הוא נוטה לחבקני) ובעלי משתדל לבלות איתו הרבה יותר זמן איכותי. האם יש דברים נוספים שניתן לעשות כדי להקל עליו? אני מבינה שפתרון התסביך האדיפלי הוא מפתח לבריאות נפשית בעתיד.

שלום ענת, מצבי רוח והתפרצויות הן בעיה נפוצה אצל ילדים, ולא חייבים לרוץ לפשפש בנבכי הקונפליקט האדיפלי. העובדה שבנך מחבק אותך נובעת, אולי, מהניסיון שלך להתרחק ממנו (למה בעצם? מה רע בלאהוב ולחבק את הילד שלנו? ממה את חוששת?). חשוב לנסות ולהבין מה נח מאחרי ההתפרצויות שלו, ועל מה הוא כועס בעצם. אם את מרגישה שהתופעה נמשכת זמן רב, עדיף לפנות להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לנסות לאבחן מה מקור הקושי ולהציע התערבות - פרטנית או עקיפה (הדרכת הורים). בהצלחה ליאת

תודה על תשובתך. לדעתי אם אכן מדובר ברגרסיה אדיפלית הדבר האחרון שהוא זקוק הוא לעוד חיבוקים ממני. הוא קיבל המון עד היום. העובדה שפסיכולוגים רבים כיום ברוח האופנה העכשוית באוניברסיטאות מתעלמים מהתאוריות הפרוידניות היא מאד מצערת בעיניי. הרבה סבל היה נחסך מילדים אם הוריהם היו מודעים לתהליכי הנפש הפנימיים ןהקונפליקטואליים של ילדיהם.

אני גרושה עם שני בנות, חרדית לשעבר. בנותי לומדות במוסדות חרדיים בהחלטת בית משפט. אני במערכת יחסים עם גבר חילוני, ואנו לקראת מעבר לדירה משותפת. עקב שאלות שמציגות לי הבנות, כיצד להתמודד עם ההתנגשויות בין שני עולמות אלו ללא פגיעה בביטחונן של הבנות אשר הורגלו לאורח חיים חרדי ? האם זה יכול לבלבל אותן ? בתודה מראש

שלום רב, אין ספק שהמצב האופטימלי עבור ילדים הוא אורח חיים משפחתי יציב ולכיד מבחינת השקפת העולם הדתית והתרבותית. עם זאת, אני אישית מכירה משפחות מעורבות (בני זוג בעלי השקפה דתית שונה) שמצליחות ליישב את הניגודים ולקיים אורח חיים סובלני ומתחשב. זה אכן אתגר, וכדי שלא יווצרו סדקים באמונה ובלבול, יש להקדיש הרבה מאד מחשבה ורצון טוב. ממליצה לכם להיעזר, לפחות בתקופה הראשונה לחיים המשותפים שלכם, במטפל משפחתי, שיראה אתכם כמשפחה, ויעזור לכם להימנע ממוקשים. עדיף בעיני שתגיעו למטפל שהוא גם איש דתי, המכיר את אורח החיים החרדי, ואת הנקודות הנושאות עמן פוטנציאל לקונפליקט, פנימי או חיצוני. בהצלחה ליאת

שלום, בני הוא בן שש וחצי ועולה לכיתה א, בתחילת החופש הגדול הוא החל בקיטנה בצהרון (בבית פרטי) ושם בעצם התחילו הבעיות, הוא השתולל שם ללא גבולות ובהגזמה, לאחר כשבועיים החלטנו להוציא אותו משם בהנחה שקשה לו להיות שם כל היום והכנסנו אותו לקיטנה עם פעילות ספורטיבית רבה כך שהוא יוכל לפרוק שם מרץ, אך כעבור שלןשה ימים הם כבר לא יכלו יותר והתקשרו אלינו בטענה שגם שם הוא משתולל ובורח ופורק כל עול, יש לציין שהגננת אף פעם לא העירה על משהו חריג רק שיש לו הרבה מרץ ובבית הוא לא מרשה לעצמו להתנהג כך, אך כשאנחנו יוצאים למקום עם הרבה אנשים הוא לא רגוע וקופץ ממקום למקום , דבר נוסף הוא שהוא מבין שההתנהגות שלו לא נכונה ויש לי הרושם שקשה לו לשלוט על זה, אני עובדת עצות לגבי דרך הטיפול ומפחדת שהדבר יחמיר בהמשך הדרך, בבקשה עצתך ומצטערת על אורך ההודעה

שלום ליאת, ככל הנראה, עם הגעתו לביה"ס יעלה הצורך באבחון, שיקבע האם מדובר בהתנהגות שיש לה בסיס אורגני (למשל הפרעת קשב עם היפראקטיביות), או רגשי. כרגע, תוכלו לפנות להדרכת הורים, שתסייע לכם להציב גבולות בצורה יעילה יותר, ללא קשר למקורותיה של הבעיה. אני מבקשת להדגיש ששינוי בעמדתם והתנהגותם של ההורים יכול להביא לשינוי משמעותי גם בהתנהגותו של הילד, ולכן - יפה שעה אחת קודם. בהצלחה ליאת

שלום אני אבא לתאומים בני 4 החי בנפרד מהם למעשה מאז שנולדו . במהלך השנתיים הראשונות לחייהם ביליתי איתם באופן קבוע . לפני כשנתיים נאלצתי לעזוב את מדינתם ולחזור לארץ ומאז אנחנו מדברים ב''סקייפ'' מדי שבוע ; אני שולח להם חבילות לעיתים תכופות ונוסע לבקר אותם כל קיץ . מערכת היחסים איתם גובה ממני מחיר רגשי ומנטלי עצום - ומנגד אין לה משמעות רבה עבורם . אני בהתלבטויות קשות לגבי המשך הדרך . האם להרפות ולהנמיך את תדירות השיחות איתם ; או שאולי זה יגרום ליותר ריחוק ; ואולי אני מצפה יותר מדי מילדים שעדיין לא בני ארבע ; פשוט לא יודע מה לעשות . אודה על תגובתך

שלום רב, היכולת שלך לקבוע (כרגע) מה משמעותי עבורם או לא, מוגבלת למדי, וצבועה מאד במצב הרוח שלך. אני יכולה לתאר לעצמי כמה זה קשה להיות אבא בשלט-רחוק, ולשמור על מעורבות גבוהה גם מול מה שנראה כמו אדישות מצידם או הפיכתך ל"מובן מאליו". אני רוצה להאיר למענך זרקור ארוך טווח, ולשלוח את אורו קדימה, אל עוד עשר או חמש עשרה שנה. נדמה לי שבמבט לאחור, הילדים שלך יתקשו לסלוח לך על נטישה, התרחקות או וויתור עליהם. כהורים, אין לנו את הפריווילגיה להרפות מילדינו ל-ע-ו-ל-ם ! מחזקת ומעודדת אותך להמשיך להתעקש עליהם בכל מחיר. אני מזכירה לך שגם בבתים נורמטיביים לגמרי, כששני ההורים בבית, הרבה פעמים הילדים נראים אדישים, מרוחקים, ואפילו נצלנים קטנים, התובעים עוד ועוד... זה, כמובן, לא המצב הרצוי, אך נדמה לי שכל הורה מכיר את החוויה הזו. המשך לתחזק את הקשר הזה ככל יכולתך, גם אם את הפירות תקטוף רק בעוד מספר שנים. בהצלחה ליאת

יש לי 2 שאלות לגבי גיל 3 1. הילדים בגן באים בבוקר עם משהו קטן שהם אוכלים, עניין הכיבודים מאוד משמעותי שם... הבת שלי לא רוצה לכבד ואני רוצה לשמוע את דעתך בעניין, להכריח לכבד, מה לעשות שלא מכבדים, אני בתור הורה חושבת שיש לי אחריות ללמד אותה לכבד אחרים ובעיקר כשהיא אוכלת לידם, האם יש טעם "להעניש" אותה ולא להביא אוכל מכיוון שהיא לא מכבדת ? 2. הבת שלי לעיתים צועקת על חברים, כל מיני דברים, שלא יגעו לה, שלא יעשו לה, שלא יבואו אליה (גם אם הם בכלל לא התכוונו לעשות אחד מהדברים הנ"ל) ממש צורחת עליהם... איך להתייחס לזה ? באופן כללי אגיד לך שאני מאוד סבלנית, לא צועקת, מגיבה באסרטיביות, עונדת על שלי אך בצורה שקטה ומכבדת

שלום רב, בעיני, אין להכריח ילד לחלוק משחקים, ממתקים או כל דבר אחר כנגד רצונו. נוכל לדבר עם הילד על ערכים של חברות ושיתוף, אך להשאיר את הבחירה בידיו, ולהמליץ - לכל הפחות - על כך שיצניע את 'מרכולתו', ולא יתגרה בילדים האחרים. מאחר שבגיל שלוש, להרבה מאד ילדים קשה לחלוק רכוש, לאפק דחף ולהתמודד עם 'התנגשות רצונות', אפשר לנסות ולטפל בכך ברמה המערכתית, כלומר לבקש מהגננת לבקש מההורים לחדול מהנוהג הפסול הזה, שמכניס הרבה מתח ברגעי הכניסה לגן. בעניין הצעקות, אני ממליצה לנסות להתחיל את השינוי בבית, ולהתחיל לשלוט בצורה טובה יותר במערך התגמולים שלכם: כלומר, לבחון מה קורה בבית אחרי שהיא צועקת. האם היא משיגה כך את מה שהיא רוצה? האם אתם 'הולכים על ביצים' כדי למנוע את הצרחות? האם היא זו שמנהלת את העניינים בבית? צאו מנקודת הנחה שכאשר היא תלמד שהצעקות אינן מביאות עמן סוג של תגמול, הן ייפסקו. נסו לבחון את מידת היעילות שלכם ביכולת להציב גבולות, ולגרום לה לציית ולכבד אתכם. אם אתם חושדים שאינה יכולה להתמודד טוב עם תסכולים, פנו להדרכת הורים קצרה. בברכה ליאת

הי ליאת אני מסכימה איתך שלא צריך להכריח, אבל אני חשה שבתור הורה יש לי אחריות ללמד אותה את החשיבות של לחלוק ואם אני לא מסכימה לה לאכול ליד ילדים אחרים כשהיא בוחרת לא לכבד, מה שיוצא שהיא יוצרת מצבים שהיא תאכל לבד, אני רוצה לחנך אותה לכבד אחרים ולא להסתיר מאחרים... לגבי הצעקות ממש לא הכיוון... אנחנו בית מאוד רגוע ושקט, מה שאנחנו מחליטים אנו עומדים באסרטיביות מאחריו ואין מצב שאנחנו "נכנעים" לצעקות, היא ממש לא משיגה מה שהיא רוצה, אנחנו נותנים לה דברים שנראים לנו נכונים אך אם החלטנו שלא, זה ישאר לא על אף הבכי, אני יכולה להגיד לה שאני רואה שהיא עצובה אבל הבכי לא יעזור לה בשביל XXX ... אנחנו בשום אופן לא הולכים על בייצים והיא לא מנהלת את הבית. הבעיה היא גם יותר מחוץ לבית, נגיד עם חברה או בכניסה לגן, כשהיא לא רוצה לחלוק משהו , אם היא לא רוצה שיגעו לה במשהו או לתת משהו (גם אם אף אחד בכלל לא רצה לקחת לה)

הי ליאת, הייתי רוצה לשתף אותך בנושא שמעסיק אותי זמן רב. לפני כשנתיים סיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה בהצטיינות יתרה. לצורך הגשת מועמדות לתואר שני ניגשתי לבחינת המתא"ם, ומאחר שלא הצלחתי להגיע לציון מינימום (100) מצאתי את עצמי ניגשת לבחינה הזו 4 פעמים, אך בכל הפעמים לא הצלחתי להגיע לציון המינימום הנדרש. בכל זאת ניסיתי משך שנתיים להגיש מועמדות למספר אוניברסיטאות ולמחלקות שונות בפסיכולוגיה, בין היתר גם לעו"ס קלינית. לא זימנו אותי לאף אחד מהמקומות. ההתמודדות עם הדחייה לא היתה (ועודנה) קלה, מהרבה בחינות מעצם הכשלון (הפחד שלי מכשלון התממש במלוא הדרו). היום אני נמצאת בנקודה בה אני מחפשת נתיב אחר להמשך הלימודים. אני שוקלת לימודי הנחיית הורים פרטנית, אך שואלת את עצמי האם זה "רציני" מספיק. ברור לי שלא מדובר בטיפול. מה דעתך? קראתי שכתבת שתוכניות הטלוויזיה מהסוג הזה שנויות במחלוקת- האם כוונתך לתחום עצמו או להצגתו בטלוויזיה? תודה רבה רבה.

שלום רב, ראשית, אקדים ואומר שאם סיימת לימודי תואר ראשון בהצטיינות יתרה, אין לי ספק שאת יכולה לעבור גם את מבחן המתא"ם, נורא ככל שיהיה. יכול להיות שהצטברה רמת חרדה כה גבוהה, עד כדי פגיעה בתפקוד שלך במהלכה. חשוב שתדעי שאפשר לטפל בזה. (מקווה שאת זוכרת שגם ציון מתא"ם בשחקים, עדיין אינו מבטיח את קבלתך למגמה הקלינית, הדורשת התמודדות על מספר המקומות המועט, דרך ראיונות ומרכזי הערכה). הדרכת הורים היא מקצוע חשוב, ויש אנשים מצויינים בתחום, שלא עברו דרך המגמות הקליניות. הדרכת הורים היא אמנם לא "טיפול" במובנו הדינמי, אך היא יכולה לחולל נפלאות, ולחסוך טיפולים בעתיד. ההסתייגות שלי מתכניות הטלוויזיה נאמרה בהקשר של החשיפה העצומה, קבל עם ועולם, של בני הבית כולם, כולל קטינים שאינם עומדים עדיין על דעתם. בקיצור - בעיני הנחיית הורים היא מקצוע חשוב ומועיל מאד, ובעיני גם רציני ומקצועי כשהוא נתון בידיים הנכונות. בהצלחה ליאת

שלום לידי, מרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

כתבתי כאן שאלה בנוגע לאחותי לפני כמספר ימים. הסיבה היחידה שעתבתי בפורום הזה היא שראיתי שאת עונה במהירות ולכולם תשובות מאד מקצועיות. אני לא אדם שנוטה לחשוף את בעיותיו בפורומים באינטרנט ולכן זה היה צעד חריג ולא אופייני לי. הצאכזבתי לגלות שמשום מה ענית לכולם אבל השאלה שלי נותרה ללא תשובה. אני חושבת שאם את לא עונה על כל השאלות יש לציין זאת במידע על הפורום. לא הייתי פורשת שאלה אישית בפני כל אם הייתי יודעת שיש סיכוי שלא אקבל מענה מתאים כאן. זוהי רק הערה בונה. בברכה.

שלום, רק שתדעי שליאת עונה על השאלות של כולם! אפילו על שאלות שהן לא הכי מתאימות, מוזרות , מוגזמות וכו היא מוצאת דרך לענות ולהגיב בצורה מכבדת. אין לי ספק שהיא פשוט פספסה את השאלה שלך וככל הנראה זה בגלל שהגיבו עליה והיא לא בנקודה אדומה. באמץ שמילה אחת בכיוון הרע אי אפשר להגיד עליה. היא נותנת כאן את כל הלב.

שלום קרינה, אני מבינה את אכזבתך. רק עכשיו ראיתי שדילגתי עלייך, וזה היה בדיוק מהסיבה עליה הצביעה הקוראת הקבועה (תודה :-)). הודעות חדשות מסומנות בנקודה אדומה. כשמישהו עונה לפני, הנקודה האדומה נעלמת, ולפעמים (במיוחד אם אני קצת עייפה) אני מפספסת. במקרים כאלה, חשוב להעיר את תשומת לבי. חבל שלקחת את זה אישי כ"כ, אם כי אני יכולה להבין את הכעס או הפגיעה שחווית. מתנצלת בפנייך, והולכת להשיב לך שם, מתחת לפנייה המקורית שלך. ליאת

שלום ליאת היקרה, לפני כשבועיים התייעצתי איתך לגבי סדר יומן של בנותיי שהולכות לישון בשבע וחצי בעוד ילדי קיבוץ רבים מסתובבים בחוץ בשעות הערב המוארות של הקיץ (והבנות צריכות לחזור איתי בחמש וחצי להמשך שיגרת הערב הביתית ולא תמיד שמחות על כך). חיזקת אותי להמשיך עם בחירותינו כמשפחה ועזרת לי מאד. עכשיו אני עומדת בפני דילמה אחרת בנוגע לנעמה הבכורה (בת כמעט כמעט חמש). בגן יש תאומות בעלות נוכחות בלתי ניתנת לערעור. מקסימות, חכמות, יפות, ו...חסרות גבולות. כשנעמה התחילה לבקש להיפגש איתן אחה"צ איפשרתי זאת בתנאי שאם היא הולכת אליהן- אני מצטרפת (ההורים בגישה מאד חופשית ומתירנית ולצערי הבנת מסתובבות לבד מגיל ארבע ועושות דברים מסוכנים שלחלוטין לא עולים בקנה אחד עם השקפתי לגבי תפקיד ההורה בחיי הילד), או אצלנו בבית בכיף. אצלנו בבית התאומות מתנהגות נהדר ומשחקות נפלא עם בנותיי. עד כאן הכל טוב. נעמה ילדה אהובה ומקובלת, וחושיה החברתיים נראים לי בריאים מותאמים ונכונים. עם זאת, לאחרונה התחלתי לשמוע בגן על כל מיני מקרים שאחת התאומות צחקה על ילדה אחרת ונעמה הצטרפה, או תאומה הפריעה במפגש ונעמה שמאד מאד אוהבת את המפגשים וקשובה קצת נגררה. הכל סה"כ במידה, ולא מדווח על בעייה, אבל נרמז לי שההשפעה של אותה תאומה על נעמה אינה חיובית (התאומות לחלוטין חסרות גבולות, ואצלנו בבית יש גבולות מאד ברורים- ממש תמונת ראי). שוחחתי עם נעמה בבית וניגשתי לעניין משני היבטים: ראשית, דיברתי על העניין עצמו שלא צוחקים על ילד אחר וכו' ושלא מפריעים במפגש. מעבר לכך, אמרתי לה שתמיד סביבה יהיו ילדים שיבחרו להתנהג אחרת אבל שאני סומכת עליה שהיא תבחר להתנהג לפי כללי הגן ובצורה נעימה לחברים. אנחנו המון עובדים בבית על "כל בית והכללים שלו" כי כאמור יש ילדים כאן שהולכים לישון מאד מאוחר ונמצאים עם המשפחות בחוץ על הדשא, ויש משפחות שהולכות יום יום לכלבו ואצלנו רק פעם בשבוע- המון בקיבוץ צריך לעבוד על ההפרדה ועל ההחלטות שלי כפרט. ניסיתי לחזק את זה אצלה, שהיא יכולה לבחור אחרת גם כשחברה שלה בוחרת להתנהג לא יפה... האם את חושבת שכדאי שאנסה לצנן את החברות הזו? או להמשיך כמו עכשיו כלומר לאפשר את החברות הזו גם בגן וגם מחוץ לגן (כמובן במינונים מתאימים)ולתווך לאורך הדרך? האם תפקידי כאמא לעזור לה לבחור חברות "חיוביות" יותר (יש לה גם המון כאלה) או לאפשר לה ללכת עם בחירותיה רק לתווך לה? אוף- וזה כשהיא בקושי בת חמש... מה יהיה בגיל ההתבגרות :-). תודה רבה, סליחה על האורך, הגר

שלום הגר, עקרונית, אני נוטה לחשוב שמוטב להניח לילדים לנהל את חיי החברה שלהם כראות עיניהם (אלא במקרים נדירים של השפעות מסוכנות). אני נשענת על הרציונל הפשוט, לפיו ילדים בעייתיים יהיו תמיד סביב הילדים שלנו, וממילא לא נוכל לשמור על קבוצה סטרילית. במקום להשקיע מאמץ בסילוק "גורמים שליליים" מקבוצת הילדים, אני מאמינה שעדיף להשקיע אותם בחינוך הילד הפרטי שלנו, כמו שאת עושה גם ככה. המשיכי לחדד עבורה את ההבחנה הדקה בין טוב לרע, בין ראוי ללא ראוי, בין חברי ללא חברי, וקווי שבדרך זו תשתפר גם היכולת לברור את החברים. ואת מאד צודקת. בגיל ההתבגרות זה הופך לסיפור הרבה יותר מורכב. נסי ליהנות מהרגע :-)) בברכה ליאת

הי, בני בן 3 ושלושה חודשים. בגיל שלוש הוא נגמל מחיתול כאשר השליטה בפיפי יפה מאד, אך קקי הוא עושה כמעט רק בתחתונים. הוא לא אומר לפני שעושה קקי, אלא רק אחרי. כשאני מציעה לו לשבת על האסלה הוא מסרב ואומר שאין לו.מדי פעם הוא כן עושה באסלה והוא מאד שמח על כך. מרגישה שניסיתי כמה דרכים ושאף אחת לא ממש צלחה. מה את ממליצה לעשות? מתלבטת מה לעשות כאשר בעוד חודש הוא יכנס לגן מועצה.

שלום מור, נסי לנצל את השמחה והגאווה, ולהתמיד במתן חיזוק והתפעלות על כל הצלחה. זכרי את העיקרון ההתנהגותי הבסיסי: כל תגובה המובילה לתוצאה רצויה וחיובית עבור הילד, נוטה להישנות ולהתחזק. השתדלי לא לתגמל את הקקי בתחתונים דרך תשומת לב יתרה, והורידי לחץ. יש לכם עוד חודש שלם, וזה המון זמן. בהצלחה ליאת

למשפחה בת 6 נפשות. האם את מכירה סדנה לניהול/שליטה בכעסים אזור מרכז/שרון...או מטפלת מיומנת כזו שתגיע לבית המשפחה תודה

שלום אלי, סדנאות לניהול כעסים אפשר לחפש בלוח המודעות של אתר 'פסיכולוגיה עברית'. טיפול משפחתי נעשה בדר"כ בקליניקה של המטפל. לא ידוע לי על מטפלים המגיעים לבית הלקוח, אלא במקרים השנויים במחלוקת של תכניות הטלוויזיה... מקווה שאיני טועה. בהצלחה ליאת

בוקר טוב, אתמול הילד בן ארבע וחצי וחבר שלו שחקו בחדר, כשבאנו לראות מה קורה, ראינו שהם נמצאים בתוך האוהל, ערומים לגמרי. לא אמרנו כלום כי לא רצינו לפני שמבררים, האם זה בסדר, כי למשל בבריכת השחייה הביתית הם כן ערומים, אז למה עכשיו לא, עדיין, היה משהו מטריד בזה, רצינו לדעת מה נכון לומר, ואיך נכון להתייחס לכל הנושא הזה. תודה רבה

שלום עמית, אני שותפה לתחושת המוטרדות. אחרי הכל, יש הבדל בין ים או בריכה (בהם נהוג להשתכשך ללא בגדים או עם בגד ים), לבין חיי היבשה שלנו, בהם אנו נוהגים להתהלך לבושים. ההסבר פשוט וממצה, וחשוב להדגיש אותו בכל הזדמנות - הגוף שלנו הוא פרטי, ועלינו לשמור עליו ועל האיברים המוצנעים (להגיד לילד מהם) הרחק ממגעם ומבטם של אנשים/ילדים אחרים. לא מוכרחים להיגרר להסברים מפותלים, אלא לומר את הדברים "פשוט ככה". דברים המוצגים כפשוטם, בדר"כ גם מתקבלים ככה. בשמחות ליאת

אני תמיד מיתאהב בנשים מבוגרות. למשל: המורה לסיפרות שהייתה לי, המדריכת שחייה, הרופאה. הן תמיד מבוגרות, בערך בנות ארבעים או חמישים, וחכמות ויפות. איך שאני רואה מישהי כזאת - אני מיתאהב בה. ואז היא לא מעוניינת. ואני נהייה עצוב. אני לא עושה את זה בכוונה. זה פשוט קורה. משהו דפוק אצלי? למה אני עושה את זה?. זה ממש כאילו אני רוצה להכאיב לעצמי. ואני לא רוצה. מעגל קסמים, או משהו. חשוב שתדעי, שאני בכלל לא טיפש. ובכל זאת זה קורה לי.

שלום גיל, נפלאות דרכי האלוהים... אנשים נמשכים ומתאהבים באנשים אחרים, מטעמים שונים ומגוונים. יש לא מעט זוגות מאושרים, המקיימים זוגיות אינטימית ועשירה גם כשפער הגילים ביניהם גדול. אם תרצה לדעת למה זה קורה לך, תוכל לנסות לעשות זאת בטיפול פסיכולוגי מעמיק. זה בוודאי אינו מעיד על טפשות. אם זה מה שאתה אוהב ורוצה, המשימה שלך היא למצוא לך את בת הזוג הנכונה, יהיה גילה אשר יהיה. בברכה ליאת

בן 2.5. אני שואלת כהמשך לתשובה שלך. טקס הפרידה מהבית אינו צורך שלי אלא חשבתי שצריך איכשהו לסגור מעגל (בוודאי שתהיה לו היכרות עם הבית החדש). מה כן לעשות איתו כשיוצאים בפעם האחרונה מהבית ? כלום ? ועוד שאלה- לא כ"כ הבנתי למה הכוונה "תישמר עבורו חוויה של רציפות ושל השתלשלות הגיונית בין אתמול למחר" - איך ? תודה.

היי, סליחה שפספסתי אותך שם, למטה. אני חושבת שילד בן 2.5 מרגיש טוב ו"בבית" היכן שנמצאים הוריו, החפצים שלו, המיטה שלו, המשחקים שלו, וכד'. הוא לא חייב 'לסגור מעגל', פשוט כי הוא עוד אינו נושא איתו מטענים של זיכרונות וחוויות הקשורות בהכרח בקירות הבית אותו אתם עוזבים. מבחינתו, החוויה של האריזה, ההעמסה על המשאית, ההגעה לבית החדש ופריקת החפצים, סידור החדר (בשמחה, התלהבות ויצירתיות!) - חוויה זו היא שיוצרת תחושת רציפות בין מה שהיה, לבין מה שיהיה מעתה, רציפות שיוצרת סדר, הבנה ותחושת ביטחון. לטעמי, להסתובב איתו בין קירותיו של הבית הישן ולהיפרד, לא ממש ייחרט בו כחוויה משמעותית. אבל אולי אני טועה. להזיק זה לא יזיק, אם תישארי רגישה וערה לתגובותיו. מאחלת לכם, בכל מקרה, הרבה שמחה, נחת ובריאות בבית החדש. ליאת

אני אבא גרוש לשני בנות (8,4) עקב הגירושין וכל מה שקרה מסביב נאלצתי לצאת מהארץ ולעבוד בחו"ל אני מגיע כל שלושה חודשים לארץ לביקור ובזמן הזה הבנות נמצאות איתי ובכל החודשים הן אצל האמא. הפרידה הראשונה מהן הייתה קשה (הן מאוד מאוד קשורות אליי) ובכל פעם הפרידה נהפכת לקשה ביותר . בפרידה האחרונה גרושתי מספרת לי (אנחנו ביחסים טובים) שכל ערב הבת הגדולה שלי הולכת לישון עם דמעות ובכי שאני לא נמצא שם וטוענת שנסעתי בגללה שזה כמובן לא נכון ושהיא מתגעגעת נורא. אני צריך עזרה איך להסביר לילדה בת שמונה למרות שהיא נבונה מאוד שאבא נסע רק כדי לעבוד. אני אשמח לתשובה אני בדילמה קשה. תודה מראש

זה בטח מאוד מאוד קשה לשתי הבנות וגם לך. הרצף נקטע.. אפשר למצוא דרכים חלופיות : דיבור יומי בטלפון, בסקייפ ועוד.. וואוו.. לא פשוט בכלל..

שלום דוד, מאימתי שאנחנו הופכים להורים, עלינו להביא בחשבון שלכל החלטה הנוגעת לחיינו - נשואים או גרושים - יהיו השלכות ישירות ועקיפות על הילדים שלנו. אין ספק, שבמצב האופטימלי, ילדים גדלים לצד שני הורים החולקים בעול הטיפול בהם. כאשר המשפחה מתפרקת, הילדים עוברים טלטלה רצינית, ונאלצים להתמודד עם חסרונו של אחד ההורים ברמת היומיום שלהם. כאשר ההורה עוזב אל מעבר לים, הילד חווה זאת כאובדן ממש, ונוסף על כאב הפרידה, הם חווים גם כעס, אשמה ותחושות נטישה. לצערי, אין דרך אחרת, רכה יותר, לתאר את המצב, אך עדיין יש מה לעשות כדי לרכך אותו ולעזור. כמו שנכתב לך כאן, אפשר וחשוב לעשות הכל כדי להישאר בתקשורת רציפה עם הבנות, לפחות דרך הסקייפ, ולהסביר שגם לך קשה, ושאתה מתגעגע ורוצה מאד לדעת בכל יום מה עובר עליהן. אם יש מועד משוער שבו אתה סבור שתשוב ארצה לתמיד, שתף אותה בכך, ועזור לה להבין שהסבל שלה ייגמר מתישהו, כשתחזור. כאשר אתם מדברים, השתדל לא לנהל רק שיחות געגוע ואהבה, אלא להתעניין (בפרטים!) בנעשה בחייה. נסה לגלות מעורבות ועמדה ברורה כהורה, ולהישאר מעורב בהחלטות לגביה על בסיס יומיומי ככל האפשר. ולבסוף, זכור שגם שכר גבוה יותר וחיים נוחים יותר לא תמיד מפצים על כאב הפרידה - שלך ושלהן. מקווה שתמצא את היכולת להתפרנס בכבוד גם כאן, ולהישאר אב מעורב ופעיל לשמחת כולכם. בהצלחה ליאת

שלום יש לי 2 בנות בגילאי 15 ו16 כמה שאנו בבית משוחחים איתם על עזרה ועל נקיון וסדר בחדרים שלהן, זה כמו לדבר "לקיר", אני ממש נואשת כבר, החדרים שלהן מבולגנים,מלוכלים, כוסות יכולים להשאר מס ימים ולא מעניין אותן כלום, בבית אם אני לא יגיד להוריד את הכביסה מהחבל הן לא יורידו, ביקשתי כל ערב שיסדרו את החדרים, הן אומרות בסדר וזה לא נעשה, פעם בשבוע ביום חמישי אמרתי שננקה ביחד את הבית, הן תמיד מוצאות להן עיסוק באותו היום ואומרות ש"יום חמישי" לא נח להן לנקות. בעלי ואני ממש חסרי אונים ואין לנו כח עם המריבות האלו ועם הבלאגן שיש אצלן בחדר מה לעשות????

שלום אתי, כמו שכבר נכתב כאן בעבר, הרגלים טובים ועמידה בכללים ובציפיות הם תוצאה של חינוך מתמשך, מגיל צעיר, ומדיניות חינוכית מגובשת, הנאכפת בסמכותיות ומחוזקת ע"י שבחים, תגמולים ו"תוצאות חיוביות". לא הגיוני לצפות שילדים שפונקו כל השנים, יגיעו לבגרותם ויהפכו - ככה פתאום - לאנשים חרוצים, מתחשבים ומתנדבים לעזור. ילד שהתרגל שמשרתים אותו ונותנים לו זכויות ללא חובות, גדל להיות מתבגר כזה. ובכל זאת, לא מאוחר עדיין, ואפשר לנסות לתקן. אני מאמינה שהילדות שלך טובות ומתחשבות, ואם הדברים יוצגו להן נכון, הן ישמחו לשתף פעולה ולסייע. כדי שזה יקרה, חשוב בעיני להגדיר בצורה ברורה וחד משמעית מהן הדרישות מהן, ולא לצפות שיבינו לבד או יתנדבו. אם הסרת הכביסה מהחבל היא משימה שלהן, רצוי להגדיר זאת כמטלת חובה בבית, ולהגדיר גם מה יקרה אם הכביסה תישאר על החבל (למשל - שאת, כאימא, תטפלי בשבוע הקרוב רק בכבסים שלך ושל בעלך "כי השמש הורסת את הבגדים, ואף אחד לא דואג להורידם מהחבל"). אין לי ספק שאם הג'ינסים האהובים שלהן לא יחזרו מהכביסה בזמן, זאת תהיה מוטיבציה מספקת כדי לגרום להן לשתף פעולה. באופן דומה, תוכלי להכריז שאינכם נכנסים יותר לחדרים שלהן, שאינכם מנקים אותם או מסדרים עבורן, עד שהחדרים יקבלו צורה משביעת רצון. אל תאספי את הכוסות והצלחות מהחדרים שלהם, גם אם זה יגיע למצב שתאכלו בכלים חד פעמיים. אזהרה: הטקטיקה הזו אינה מתאימה לאנשים עם "לב חלש". אבל היא יעילה מאד, בהיותה מפגישה את הילדים עם התוצאה הטבעית והמיידית של התנהגותם. נסי ותהני ... :-) ליאת

אני בת 16. אימא שלי סיפרה לי שפעם מישהו נטפל אליה מינית - והיא בעטה לו בביצים. ברור שהיא עשתה טוב. אבל זה נורא מביך אותי לחשוב שהיא בעטה לו בביצים. למה זה מביך אותי נורא?. איך להתגבר על המבוכה?. למה היא סיפרה לי את זה בכלל?. זה בסדר שהיא סיפרה לי, לדעתך?.

שלום שירה, הודעה בנוסח דומה כבר הופיעה כאן בוריאציות שונות, וגם בפורומים נוספים. להערכתי אפשר להניח כבר לנושא. סגרנו? ליאת

ביתי בת שנה וחודש,אוהבת מאוד לאכול,כל היום היא עסוקה בזה גם אחרי שהיא סיימה לאכול את הארוחה שלה ,כל מי שאוכל לידה משבש את דעתה ,וגורם לה לרצות את האוכל שלו ,ובמידה והיא לא מקבלת את מבוקשה ,היא צורחת ובוכה ,אין לה בעיה ללכת לילדים זרים ולנסות לקחת להם את המזון שהם אוכלים,שהיא אוכלת ביחד עם ילדים תמיד העיניים שלה בצלחת שלהם,והיא לוקחת להם מהצלחת,במשך היום היא כל הזמן נכנסת למטבח גם אם הוא חשוך מחפשת אוכל וצועקת לעבר צנצנת עוגיות "את זה את זה" איך להתמודד עם זה ,מעבר להתנהגות בטיפת חלב אמרו לי שהיא באחוזון גבוה ואני צריכה לשמור עליה ובמידה והיא לא תרזה אני יופנה לרופא אשמח לעזרה

שלום שרונה, אני מציעה לא להסתפק בטיפת חלב ולחכות להפנייה לרופא, אלא ליזום בעצמך פגישה עם רופא הילדים שלכם, לספר לו את מה שסיפרת לי, ולברר איתו האם הוא רואה צורך בבירור התפתחותי במכון להתפתחות הילד. מעבר לבעיית ההשמנה, חשוב לשלול מצבים אחרים או תסמונות גנטיות הדורשות התייחסות. הצורך בכך רלוונטי יותר אם, נוסף על הרעב התמידי ישנם גם עיכובים מוטוריים או טונוס שרירים נמוך. בברכה ליאת

שלום לך, אני אמא לילד שהתגייס לפני כחצי שנה. ילד בעל יכולות אבל בעל מוטיבציה נמוכה מאוד, שלא מעונין לעשות כלום עם עצמו. הוא לא מעונין להתאמץ ולו במעט, ולכן כבר חצי שנה הוא בנפקדויות חוזרות ונשנות. עכשיו הוא מדבר על להשתחרר מהצבא ומהמסגרת. הוא לא מקשיב לי או למבוגרים אחרים. חוסר המוטיבציה שלו נגררת כבר מהתיכון. בעבר ייעצתי לו לראות איש מקצוע והוא סירב. גם היום הוא מסרב בכל תוקף. אני אובדת עצות ולא יודעת איך להתמודד עם הסיטואציה. אודה לעצה בנושא.

שלום ספיר, בנך, למרות התנהגותו הלא בוגרת והסרבנית, הוא כבר אדם בגיר, שיצא רשמית מחזקתך. כפי שאת רואה בעצמך, שיחות תוכחה אינן עוזרות, פשוט כי אינו מקשיב. לפעמים, אין לנו ברירה, וכדי לא לאבד את הבן, מוטב לזרום איתו, ולהשתדל לעזור לו באופן שיישמר את היחסים והתקשורת איתו. אם כרגע הוא מעוניין להשתחרר מהצבא, וממילא הוא צובר נפקדויות ועונשים, אולי עדיף לשחרר אותו בכל זאת, כדי שלא יתרגל למציאות שבה הוא 'עבריין בעל כורחו'. תוכלי להדגיש בפניו שאינך מתכוונת לאפשר לו לשבת בבית ולחיות על חשבונך, ושהשחרור מהצבא יציב בפניו אתגר אחר של חיי עבודה ופרנסה בכוחות עצמו. לא פשוט... ליאת

שלום רב, הבת שלי בת 2 ו- 9 חודשים. התחלנו גמילה לפני כחודש ימים. עם הפיפי הלך בסדר גמור, היא שולטת. עם הקקי אנחנו בבעיה. בפעמים הראשונות היא עוד עשתה בסיר, ואז, אחרי כפעמיים בערך שכאב לה לעשות, היא פשוט מסרבת לעשות קקי. ימים שלמים שהיא פשוט מתאפקת. אומרת "יש לי קקי, חייבת לעשות קקי" ואחרי מספר שניות- "אין לי, אין לי".. זה פשוט מתסכל. כבר הגענו למרפאה ועשו לה חוקן כדי לשחרר אותה, אבל זה לא עוזר, כי היא עדיין מסרבת. אני ממש אובדת עצות.. אשמח לעצה. תודה רבה, מזל

שלום מזל, מה שאת מתארת (פחד לעשות קקי) קורה לפעמים לאחר עצירות קשה שגרמה ליציאה מכאיבה. הילד עוצר את הקקי, עד שנוצרים גושי צואה המסכנים אותו בעצירות קשה יותר, ולעיתים גם בהיחלשות של שרירי הסוגרים ודליפת צואה בתחתונים. במצבים כאלה מומלץ לדאוג לתזונה עתירת סיבים, ואולי גם להיעזר זמנית במרכך צואה (דברי עם רופא הילדים שלכם). מה שחשוב מבחינת ה'פסיכולוגיה' של המצב, זה להימנע משתי טעויות: * אל תציעי טיטול לצורך עשיית הקקי. * נסי לא להתעסק בנושא יותר מדי. תני לטבע לעשות את שלו. שיהיה בהצלחה ליאת

תודה רבה. אכן פנינו לרופא שרשם נרות גליצרין.. נקווה שזה יעזור לה ללמוד את העניין.

שלום, מזה שנים שאני חושדת שיש בעיה , לערי רק עכשיו הבנתי שיש ויש צורך דחוף לטפל. בקיצור, מה שאני רואה: בעיה בדיבור- לא ברור, מגע מופרז בכל דבר, במריבות - הוא אגרסיבי, לא מצליח להפסיק ומאד מצטער אח"כ, אין לו טאקט מעבר לנורמה, מתבלן כל אוכל בתבלון חזק ועוד. למי פונים בגיל כזה, או האם אפשר לקבל הדרכה ולישם בבית? ועוד שאלה: האם אפשר למגר את הבעיה ע"י היפול או שזו "פזיותרפיה" לכל החיים?

שלום אתי, הכתובת היא מרפאה בעיסוק (ולא פיזיותרפיסטית), ולעניות דעתי לא מדובר בטיפול לכל החיים. התייעצי עם רופא הילדים שלכם, ושאלי כיצד תוכלו לקבל טיפול דרך קופ"ח. בהצלחה ליאת

יש לנו ילד בן כשנתיים וחצי מאוד דעתן ועצמאי. מאז שהעברנו אותו למיטת נוער הוא מוכן ללכת לישון מתי שהוא רוצה לפעמים אפילו אחרי עשר. ממיטת נוער הוא כמובן יכול לרדת מתי שבא לו. השאלה- מה עושים? ללכת איתו ראש בראש ולנסות להכריח אותו לישון מתי שאנחנו חושבים שילד צריך ללכת לישון (נניח בין שמונה וחצי לתשע?) אם כן- איך? איך אפשר להכריח אותו? מצד שני גם לאפשר לו לעשות מה שבא לו זה בעייתי- נראה לנו שזו בעיית גבולות וגם אנחנו רוצים קצת זמן לעצמנו. מה עושים? תודה!

שלום גלית, עם כל הכבוד לילד שלך, ויש כבוד, הוא לא אמור ללכת לישון "כשהוא מוכן", אלא בזמן שאתם - ההורים - מחליטים. כדי שזה יקרה, עליכם להישאר תקיפים והחלטיים, ולא לאפשר לו לרדת מהמיטה לאחר שעת ההשכבה. יתכן שבהתחלה יהיה עליכם לשבת לצידו זמן מה, או להישאר בחדר, עד שיבין מה מצופה ממנו. זה נכון שהדבר עלול לגזול תחילה זמן יקר משעות הפנאי שלכם, אך גם זה חלק מהיותנו הורים ומחנכים. בהצלחה ליאת

תודה על העצה. אני לא יודעת איך להשאיר אותו במיטה שלו אם פיזית הוא מנסה לרדת. אני נמצאת בחדר שלו, ובכל זאת הוא ממש נאבק בי פיזית כדי לרדת וללכת לסלון. מה לעשות? תודה!

שלום. מעוניינת בהמלצות לפסיכולוגים במסגרת קופ"ח מכבי באזור ראשל"צ, חולון או בת ים עבור ילד בן 13 וחצי- מאובחן כ- ADHD, עם בעיות חברתיות, מתקשה ליצור קשרים עם בני גילו, בעל הערכה עצמית נמוכה, לא מאושר ובאופן כללי "סובל" יתר על המידה. . תודה רבה!

שלום נורית, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן 16 סובל מזה כמה שנים מתופעה של מצמוץ בעיניים בעקר בחודשי הקיץ בזמנו קיבל טיפות סטרואידיות שעזרו לו אבל ברור לי שאי אפשר לתת כל פעם טיפות שכאלה. בני יודע שהוא ממצמץ, מרגיש את זה וכמובן שזה מרגיז אותו וצר לי עליו. לאחרונה, בילה ים יום בים ונשאלת השאלה האם זה יכול להיות מהמליחות של המים? בעבר אמרו שאולי מהכלור בברכה עכשיו לא הולך לברכה רק לים, אינני יודעת כיצד לעזור לו. האם נראה לכם שניתן שוב לתת טיפות סטרואידיות או אולי יש טיפות אחרות שיכולות להרגיע ולסייע לו. או אולי הבעיה היא בכלל לא בעיה של עיניים? אודה לכם על תשובתכם ועזרתכם צר לי עליו. תודה יעל

שלום יעל, אני מציעה להפנות את שאלתך לרופא העיניים שלכם, ורק לאחר שישלול כל בעיה רפואית או פיזיולוגית, אפשר יהיה לחשוב על כיוונים רגשיים. בכל מקרה, אם את חוששת שמדובר בביטוי למצוקה אפשרית, נסי לברר האם קיימים גורמי סטרס בחייו, ואם כן - פעלי להפחתתם או לטיפול בהם. כאמור, לפני הכל - פני לרופא העיניים. בריאות

היי. יש לי חברה שהכרתי דרך דף מעריצים באינטרנט למפורסם אחד והתחברתי אליה ולעוד בנות ונהיינו חבורה. הילדה התחילה לשקר ולשקר לכולם עוד מההתחלה (היא בת 18) על כל מיני דברים, החל מהדברים הקטנים וכלה בדברים הגדולים , למשל, היא אמרה שהיה לה סיפור אהבה עם אותו מפורסם והמציאה סיפורים ודברים שהוא אמר לה ועשה לה וביקש ממנה שלא היו ולא נבראו.. היא גם המציאה שהיה לה חבר שנתיים (שלא בקשר איתה ויש לו חברה כבר כמעט שלוש שנים..) ושהוא בגד בה ואז היא זרקה אותו. היא פתחה המון משתמשים בדויים (היא אמרה לי פעם שיש לה המון כאלו) ובנוסף, אחד מן המשתמשים היה של בת דודתה, היא התחזתה אליה וארגנה לעצמה הפתעה (בשם דודתה) מכל הבנות ומאותו מפורסם גם (היא אובססיבית אליו וכל היום רק מדברת עליו וכל הלילה בוכה ממנו.)עכשיו, קרו עוד המון שקרים ואנחנו (כל החבר'ה שהכרנו) בדקנו את זה עם בת דודתה ועם ה"אקס" שלה שלא הכיר אותה, שבאמת הכל פרי דמיונה לא היה ולא נברא. בנוסף, אני חייבת להגיד שאותה ילדה בת יחידה אין לה אחים, ההורים שלה כנראה שלא מודעים לזה.. אין לה חברים, אין מה לדבר על חיי חברה בכלל, אנחנו פשוט מרחמים עליה. ופוחדים שהיא תעשה לעצמה משהו, אנחנו לא יודעים איך להגיב לזה כי להגיד "את שקרנית" בטח שלא יטיב את המצב, במיוחד כשהיא יכולה לפגוע בעצמה כי אנחנו, המחשב, העולם הוירטואלי הזה שהיא בנתה לעצמה, זה הדבר היחיד שיש לה.. אנחנו באמת לא יודעים מה לעשות ! ואנחנו רוצים להתרחק, כולנ, אבל לא רוצים שיקרה לה משהו, אנחנו גם יודעים שאין שום מצב לדבר איתה.. היא כבר כלכך הרבה זמן בתוך זה.. שנה וחצי אולי אפילו יותר.. אם זה עוזר היא בת יחידה, ילדת שמנת, בלי חיי חברה, היא נורא רכושנית ואוהבת לריב - על כל דבר היא באה לריב איתך, יש לה גוף טוב אבל בפנים היא מכוערת אז גם הדימוי העצמי שלה נורא נמוך בגלל זה.. וזה ברור לכולנו שהיא עושה הכל כי היא לא מוכנה להתמודד עם החיים שלה ומסווה אותם ככה.. בבקשה תעזרי לנו כי אנחנו פוחדים שהיא תפגע בעצמה אם נתרחק, אבל אנחנו לא יכולים יותר להיות בקרבתה.

שלום בר, העולם הוירטואלי כבר מזמן אינו מנותק מהחיים האמיתיים, והוא נראה לעיתים כ'שלוחה' שלהם או כ'זירת תפקוד' נוספת. עם זאת, לעולם הוירטואלי יש מספר מאפיינים ייחודיים, בהם גם היכולת ללבוש ולפשוט זהויות, במיוחד בצ'טים השונים. יש אנשים שהאפשרות הזו משרתת אצלם צרכים פסיכולוגיים שונים, וברוב המקרים אין בכך נזק. אם אינך אוהבת אותה או את ההתנהלות הוירטואלית שלה, פשוט נתקי מגע. לא מוכרחים לעשות חרם מאורגן, או לנפץ בפניה את בועת השקרים שניפחה. פשוט להתרחק בהדרגה, ולהישאר בקשרי חברות רק עם מי שמתאים, טוב ונעים. מקרי ההתאבדות המפורסמים שאירעו, באו בעקבות מסכת מתמשכת של התעללות, הצקות והשפלות דרך הפייסבוק, ומדברייך אני מסיקה שלא זה המקרה. התרחקות, במיוחד כשאינה מאורגנת או פוגענית, אינה נופלת להגדרות של התעללות. בברכה ליאת

היי הילד שלי בן חמש ובמהלך היום פשוט נשכב על השטיח ומתחיל אוננות גם ליד אנשים...המצב מביך אותי מה עושים?

שלום הדס, כאשר זה קורה, עם או בלי נוכחות אנשים, גשי אליו, הקימי אותו מהשטיח, ואמרי בשקט "אתה לא יכול לעשות את זה כאן. אתה יכול לעבור לחדר שלך ולעשות שם מה שאתה רוצה". אם תפעלי כך בעקביות, הוא ילמד שזה מסוג הדברים שלא עושים ליד אנשים. פעלי ממש כאילו ראית אותו מחטט באף או מגרד בטוסיק... בברכה ליאת

שלום אני אמא ל2 ילדים בן שנתיים ובן 8 חודשים איך מתנהגים לילד הגדול שכל הזדמנות שיש לו הוא מרביץ לאחיו לכעוס להעניש? מה מותר מה אסור?

שלום ליטל, הילד ה'גדול' שלך הוא עדיין תינוק בעצמו, ולכן קשה לו להתמודד בצורה מווסתת עם הקנאה והתוקפנות (הטבעית) כלפי אחיו התינוק. לכן, אין הרבה טעם לכעוס, ובטח לא להעניש, אלא רק להדק את ההשגחה, ובכל פעם שאת עדה לניסיון שלו לפגוע באחיו, אמרי בתקיפות "לא! אני לא מרשה!!", והרחיקי אותו מהתינוק מיידית. תני לו להבין שאינך מרשה זאת ואינך אוהבת את ההתנהגות הזאת, ושבחי אותו בכל פעם שהוא מתנהג בעדינות. זכרי שבנך הבכור מבקש את תשומת לבך, את הזמן שלך איתו, ואת הסבלנות והאהבה שקיבל כשהיה לבדו. ענישה וכעס יגבירו את התסכול והעויינות שלו כלפי התינוק. עדיף, בשלב זה, לתת שפע תשומת לב לגדול, להיות סבלנית וקשובה כלפיו, ועם זאת, להמשיך ולהציב את הגבול במותאם ליכולותיו הרגשיות. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני השני בן שנתיים ועשרה חודשים, ילד בעל התפתחות תקינה, חמוד וחכם. לפני כחודשיים עבר עם עוד כמה מחבריו לקבוצה אחרת בתוך הפעוטון עקב צרכים מערכתיים, וצפוי לצאת לחופשה בעוד כשבועיים וחצי ולאחר מכן להתחיל ללכת לגן עיריה. בגן עיריה דורשים שהילד יהיה גמול מחיתולים, ובני עדיין לא גמול. הוא מתעניין בנושא כבר כמה חודשים, כבר קנינו ישבנון וסיר, והרבה פעמים הוא שמח ללכת לעשות פיפי או קקי כשמציעים לו. היתה גם תקופה שבה הוא היה מבקש לעשות קקי בשירותים (פיפי לא) אבל הפסיק. כיום אם הוא עושה קקי בגן הוא בד"כ עושה חצי בטיטול ואת השאר בסיר / שירותים. בימים האחרונים הגננות מספרות שהוא מבקש גם לעשות פיפי מדי פעם. יש לו תחתונים והוא מאוד שמח ללבוש אותם, ומדי פעם אני נותנת לו להתנסות בהם, אבל כשהוא לובש תחתונים וצריך לשירותים הוא לא מודיע מראש ולא מבקש לשירותים, ופשוט עושה - גם פיפי וגם קקי, וגם לא מודיע אחרי שעשה. כאילו הרטיבות או הלכלוך לא מפריעים לו כלל. כאשר מציעים לו ללכת לעשות פיפי בסיר לפעמים מסכים ולפעמים מתנגד. כאשר אני מציעה לו ללכת לעשות פיפי על העץ בד"כ מסכים. אני מרגישה שכבר הרבה זמן שאנחנו "על הסף" ולא קורה כלום, ואני לא יודעת האם לחכות עוד קצת שהגמילה תבוא ממנו, או פשוט להחליט שמורידים טיטול, ואז להסתכן בתחושת אי הצלחה של הילד. אני חייבת לציין שהכניסה לגן עיריה, שמכל היבט אחר הוא מוכן אליו לגמרי, מלחיצה אותי מאוד בהקשר של העובדה שהוא אינו גמול. אשמח לעצתך. תודה רבה, יעל

שלום יעל, אני חייבת להודות שאיני מבינה עד הסוף, למה בעצם את מתכוונת כשאת אומרת שאתם "על הסף" ולא קורה כלום. למה את בעצם מחכה? כל עוד הילד שלך עם טיטול, שום תהליך לא יתרחש. הגמילה מחיתולים היא תהליך הנעשה ביוזמת ההורים, לאחר שהתרשמו שקיימת בשלות ומוכנות רגשית ומוטורית לכך. לאור מה שאת מספרת, הבשלות לתהליך קיימת כבר מזמן. חשוב לציין: פספוסים ותאונות הם חלק מהתהליך, ואינם מעידים על חוסר בשלות. כאשר הילד מבין שאין יותר טיטולים בתמונה, ומעתה נדרש ממנו לעשות פיפי וקקי בסיר או באסלת השירותים, הוא לומד בהדרגה להקשיב לאיתותים הגופניים, ולהגיע בזמן אל השירותים. כמובן שלחץ אינו תורם לתהליך, ויכול רק להפריע. אני מציעה לך להתחיל את התהליך כבר ממחר, ולהזכיר לעצמך ששום אסון לא יקרה גם אם לא תושג שליטה מלאה עד האחד בספטמבר. במקרה הנורא ביותר, יזעיקו אותך לבוא ולהחליף בגדים מדי פעם... יש דברים גרועים יותר... בהצלחה ליאת

מחפשת פסיכולוג או פסיכולוגית מומלצים לילד בן 6 מאזור באר שבע.

שלום ליאת, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

בני בן 4.8 ויש לו הרבה התנהגויות שמטרידות אותנו. לא ניתן לפרט כאן את הכל אבל אני די משוכנעת שהוא ADHD ואני מתחילה לחשוש שאולי הוא גם PDD-NOS, עקב כשורים חברתיים ירודים לעומת בני גילו. רציתי לשאול לגבי התנהגות מסוימת, אם היא אמורה להדליק נורת הזהרה או שזה נורמלי לגילו: היום למשל, הוא היה עם אביו בפעילות בה חילקו לכל משפחה דף הנחייות למשהו, והוא לא היה מוכן שאביו יקח את הדף. האב ניסה לקחת בכל זאת את הדף והוא הגיב ממש בהיסטריה, שנראית לנו מאוד חריגה (לא ראינו אף פעם ילד אחר שמגיב כך). גם כשאני באה לקחת אותו מהגן והגננת מחלקת להורים את ה"יצירות" שהוא עשה - הרבה פעמים הוא מסרב בתוקף שאקח את העבודה שלו, ונראה כאילו נילחץ מהמחשבה שכן אקח אותה. האם זה נורמלי? האם זו יכולה להיות התנהגות שמאפיינת ילדים עם PDD-NOS?

שלום יעל, כמובן שיהיה זה מאד לא אחראי ולא מקצועי לנסות לאבחן ילד דרך הפורום על סמך תיאור כה קצר, וע"ס מדגם התנהגות בודד. אני נוטה להתייחס ברצינות רבה לדאגה של הורים, ולנורות האזהרה שנדלקות אצלם. אם את מזהה התנהגויות חריגות או מדאיגות אצל הילד שלך, פני לאבחון במכון להתפתחות הילד, ועשי זאת בהקדם - או כדי להירגע מהר, או כדי לטפל בהקדם - שתי האפשרויות יקדמו אתכם באופן חיובי... בהצלחה ליאת

שלום לך, אני מעוניינת בעצה בנוגע לאחותי בת ה-11. סבתנו נפטרה לפני כחצי שנה. אני עצמי בת 25, ברוך השם חיים בבית "נורמטיבי" שכולל אמא, אבא ועוד אחות בת 22. אחותי בת ה-11 היא ילדה מאד בוגרת לגילה היות והיא בת הזקונים וגדלה בבית בו יש מבוגרים בלבד. היא מאד קשורה אליי ומספרת לי הכול. סבתנו לא גרה איתנו אבל היא גרה בעיר וכולנו כמובן היינו מאד קשורים אליה. מאז שהיא נפטרה אחותי הקטנה מפחדת לשהות בחושך גם כשהיא הולכת לישון. יחסית סמוך למוות היא סיפרה לי שכשהיא בחושך או כשהיא לבד היא מדמיינת את סבתא כמו רוח רפאים שעושה לה פרצופים מפחידים. כשהיא סיפרה לי את זה ישבתי ודיברתי איתה והסברתי לה שכשמאבדים אדם קרוב הרצון שלנו להישאר איתו והפחד להישאר לבד יכול לגרום לנו לפעמים לדמיים דמיונות מהסוג הזה. הסברתי לה שזה לא אמיתי ושזה בראש שלה בלבד ושכשזה מופיע היא צריכה להגיד לעצמה שסבתא לא שם באמת אלא בשמיים. קיוותי שזה יעבור אבל התופעה נשארת. מאז היא לא דיברה על זה אבל עכשיו היא הזכירה זאת שוב ואמרה שהדמיונות לא עוברים לה והיא לא יודעת איך לגרום להם ללכת.לישון בחושך היא עדיין פוחדת וגם ללכת בבית לחדרים שלא דולק בהם האור. מה עושים ואיך עוזרים לילדה האהובה הזאת שהיא האושר של הבית?

שלום לך. איני פסיכולוג. חשבתי עמוקות על השאלה שלך. מה דעתך, לומר לאחות שלך משהו כזה: "אנחנו לא יודעים באמת מה קורה לאנשים לאחר המוות. אנחנו יכולים רק לשער. סבתא אהבה אותך מאוד, נכון?. אז אם יש משהו אחרי המוות, גם שם היא אוהבת אותך מאוד. ורוצה שיהיה לך טוב.והיא בטח לא תעשה משהו שיהיה לך רע, או מפחיד". הערה חשובה מאוד: אין לי מושג אם זאת עצה טובה או לא. לכן, חשוב שתחכי לתשובה של ליאת. שהיא כמובן פסיכולוגית מנוסה, ותשובתה תהייה רצינית וטובה בהרבה. (ליאת, אם התשובה שלי עלולה להזיק למישהו, אנא מיחקי אותי מהר!!!) הקוסם האמיתי מארץ עוץ, שיודע עמוק בתוכו שהנשמה היא נצחית.

אז אני מודה לך מאד קוסם. אנסה למצוא מישהו מקצועי שיענה לי טרם נקיטת פעולות נוספות עם אחותי נגעה לי מאד התשובה שלך תודה

שלום קרינה, ראשית, משתתפת בצערכם על מות סבתא. ולשאלתך. לעיתים קרובות, לנו- המבוגרים - קשה להתמודד עם נושא המוות, וקשה עוד יותר להעביר אותו לילדים. יש לנו רצון חזק להגן עליהם מפני אימת המוות, מפני הסופיות הכ"כ מוחלטת שלו. מסיבה זו, התפתחו לאורך שנותיה של האנושות, רעיונות מופשטים רבים סביב הנושא. לכל תרבות יש מערך שלם של אמונות סביב המוות, בהם רעיונות של שכר ועונש (גיהנום וגן עדן), של תיקון, של גאולה, המשכיות וטרנספורמציה (גלגול נשמות), וכד'. למרבה הצער, ילדים צעירים, שמתאפיינים בחשיבה מאד קונקרטית, אינם יכולים להתמודד עם רעיונות מופשטים כאלה, והאמירה "סבתא בשמיים" או "נשמתה עלתה לגן עדן", יכולה לעורר הרבה פחד. באופן מוזר, דווקא ילדים יכולים להתמודד מצויין עם עובדת המוות, כאשר זה מוצג להם בצורה פשוטה ועניינית. "המתים אינם מרגישים דבר. אם אינם, ולא חוזרים. את המתים קוברים בבית הקברות, שזה מקום יפה ומטופח, ולשם גם הולכים בכל פעם שאנחנו מתגעגעים אל האדם האהוב שמת". לכן, אני מציעה לשבת עם הילדה, ולהסביר לה שאין דבר כזה רוחות ונשמות (אף אחד מאיתנו לא ממש הוכיח את זה עדיין), ושהמתים אינם חוזרים להטריד אותנו בשום דרך שהיא. אפשר לשקול גם ביקור בבית הקברות, שימחיש לה את העובדה שסבתא מתה ואינה חוזרת בשום מקרה ובשום צורה. במידת הצורך, אם תרגישו שהחרדות נמשכות, תוכלו להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

שלום שלום, הבן שלי בן שנתיים וחצי ועוד כחודש אנחנו עוברים דירה לעיר אחרת ביקבות גירושין. יש לי שאלה ספציפית לגבי הפרידה מהבית הקיים. אני מתכננת שערב לפני ההובלה הבן שלי ישו אצל ההורים שלי על מנת שלא יהיה בבית בזמן שהמובילים באים מוקדם בבוקר למחרת. השאלה שלי היא מתי לעשות לו את הפרידה מהבית, מהחדרים וכו ? האם שהבית עדיין מלא בכל הציוד (כולל החדר שלו) או להביא אותו לדירה הריקה להיפרד ממנה (יש לי אפשרות לעשות זאת). מה מומלץ / רצוי ? תודה.

שלום רב, לא בטוחה שטקס של פרידה מהחדרים הוא אכן צורך אמיתי של הילד (אולי שלך?). בעיני חשוב הרבה יותר לערוך לו היכרות עם הבית החדש, ולחבב עליו את חדריו. אוכל לשתף אותך ולומר שבכל הפעמים שעברתי דירה בחיי (וזה קרה מספר פעמים) הילדים, גם בגיל צעיר מאד, היו שותפים מלאים לחווית האריזה, ההעמסה והפריקה, וזאת הייתה עבורם חוויה מרתקת ומרגשת. נסי לגייס את ההורים שלך, שילוו אותך ואותו דווקא בזמן אמת, וכך תישמר עבורו חוויה של רציפות ושל השתלשלות הגיונית בין אתמול למחר. מה את אומרת? ליאת

תודה על תשובתך. טקס הפרידה מהבית אינו צורך שלי אלא חשבתי שצריך איכשהו לסגור מעגל (בוודאי שתהיה לו היכרות עם הבית החדש). מה כן לעשות איתו כשיוצאים בפעם האחרונה מהבית ? כלום ? ועוד שאלה- לא כ"כ הבנתי למה הכוונה "תישמר עבורו חוויה של רציפות ושל השתלשלות הגיונית בין אתמול למחר" - איך ? תודה.

יש לי אחיינית בת שנה ושלושה חודשים (עם תסמונת דאום אם זה משנה את פני הדברים). היא זזה המון ומתחככת הרבה, ואני לא מצליחה לפרש אם זה גירוי בגלל התסמונת דאון (חיפוש אחר גרוי, נפוץ אצליהם) או שזה גירוי של האיבר - אוננות. יש דרך לדעת? ואחותי, אמא שלה, מספרת לי "תראי איך היא התחילה לגלות את הרגליים שלה, כמה היא זזה". זה ממש לא נראה כך, זו נראית אוננות, היא עושה את זה לרוב כששמים לה טיטול לאחר המקלחת למשל, ואז מתגה בטיטול, או כששמים אותה על הבטן. יש צורך להסביר לאמא מה היא עושה, אם אכן זו נשמעת אוננות? תודה.

שלום מאיה, לא ברור האם זו אוננות או לא (וזה גם לא ממש חשוב). כרגע, ממילא אין מה לעשות עם זה. כשתגדל, במידה ותאונן ליד אנשים, אפשר וחשוב להגביל את הפעילות הזו רק למצבים בהם היא לבדה. שבת שלום ליאת

בני בן שנה ותשע ישן רק כאשר הוא אוחז בשיער שלי ועם מוצץ לפני כשלושה חודשים נולדה לו אחות, בעוד כחודשים הוא אמור להכנס לגן. ברצוני ללמדו להרדם בכוחות עצמו ובמיטתו ובנוסף לבצע גמילה מחיתולים מכיוון שהוא מודע לעצמו ומבקש שניקח אותו לשירותים. שאלתי היא האם כדאי לגמול אותו מהשיער שלי או לנסות להציע חפץ מעבר אחר? ואם כן כיצד לעשות זאת והאם כדאי להכנס לתהליך של גמילה מחיתולים לפי הקצב שהוא יכתיב. תודה מראש

שלום שירה, ככלל, תקופות משבר אינן זמן טוב לאתגרים חדשים שאינם מחוייבי המציאות. העובדה שנולדה לו אחות אינה הופכת אותו לפתע לילד גדול, גם אם כך הוא נתפס בעיניכם. נסו לקבל את ההחלטות הנוגעות לגמילה מטיטולים בהתאם למידת הבשלות הרגשית שלו, ליכולת שלו להתמודד עם תסכול, ולא פחות בהתאם למידת הפניות והסבלנות שלכם לתהליך. כרגע, לא הייתי נוגעת במוצץ בכלל (מה קרה? מה בוער פתאום?), אך מנסה לגמול אותו מהאחיזה בשיער שלך. חפץ מעבר, בהגדרתו, הוא חפץ ה*מייצג* את נוכחותה המנחמת של האם, ואשר משמש את הילד בהיעדרה או במצבי משבר במהלך היום. השיער שלך הוא חלק ממך, ולכן חשוב לנסות בהדרגה להיגמל מהכבילה הפיזית שלך אליו דרך השיער. המשיכי לשכב לצידו לפני השינה, אך להרחיק את השיער. כל השאר יחכה קצת, וזה בסדר. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, כבר שבועיים אני מנסה לגמול אותו מהרגל של לשחק עם השיער שלי לפני השינה או בכל את שברצונו לעשות כך בטענה שהשיער כואב וכו' אך הוא טרם נגמל ... אני כל הזמן מזכירה לו שלא משחקים בשיער של אמא. אודה לעצתך כיצד יש לבצע זאת, האם אלי לפנות ליעוץ צמוד? תודה רבה

ליאת שלום, בני בוגר כיתה א'. יש לו קשיים בלימודים, עדיין לא ברור מה מידת חומרתם ומה סיבתם. הוא עבר ועדת שילוב ומקבל עזרה פרטנית בביה"ס (מדובר בבי"ס הדוגל בגישת חינוך פתוח, כיתות קטנות, תוכניות לימודים אישיות וכד'). הוא מתנגד מאוד לתהליך הלמידה. בבית כמעט ולא ניתן לשבת איתו כי הוא מגיב באופן רגשי קשה של בכי או כעס. הוא מתקדם אבל לאט מאוד, למרות שהוא ילד מאוד אינטליגנטי ונבון. מה שמדאיג אותי במיוחד זה ההשפעה של הרגשת הכישלון שלו בלימודים על הדימוי העצמי שלו: אם כי בביה"ס מתנגדים להשוואות והערכת התלמידים הינה מילולית בלבד, הוא עדיין מרגיש לא מוצלח, מכנה את עצמו "מטומטם", "גרוע" וכד'. האם לדעתך כדאי לפנות לייעוץ מקצועי, ואם כן, איזה סוג של ייעוץ? האם כדאי להתמקד בסוג של אבחון (דידקטי או פסיכו-דידקטי) או יותר בניתוח התנהגותי וניסיון לשנות דפוסי התנהגות (בעזרת הדרכת הורים, למשל) או גם וגם. מה הכי נחוץ לעשות לדעתך? אני חוששת שהבעיה יכולה להיות בתחום של קשב עם/בלי לקות למידה, אך איני בטוחה בכך.

שלום אלן, בעיות רגשיות ולקויות למידה מקיימים ביניהם קשרי גומלין הדוקים, ומשפיעים אלה על אלה באופן מעגלי. קשיי קשב וריכוז ולקויות למידה, המכבידים על הילד ומעוררים בו תחושת כישלון, משפיעים על מצבו הרגשי, ולהפך - מצב של מצוקה רגשית עלול לפגוע משמעותית ביכולות הקשב והריכוז, שמצידם פגיעים מאד לחרדה, דיכאון, וכד'. מאחר שאין בידי רקע התפתחותי ומשפחתי, קשה לאתר ממרחק מה הביצה ומה התרנגולת, ולכן, הדרך הטובה ביותר לפזר עמימות זה אבחון פסיכודיאגנוסטי מלא (לא רק דידקטי!!!), שייתן תמונה כוללת. כך או כך, במקרים של פגיעה בדימוי העצמי ובתפקוד הכללי, הילד יכול להרוויח מאד גם מטיפול רגשי, או אצל פסיכולוג ילדים קליני או אצל מטפל בהבעה (אמנות, מוזיקה, דרמה, וכד'). בהצלחה ליאת

שלום אני אם חד הורית לילד בן 3 יש לי מס' בעיות . 1. אבא שלו לוקח אותו מהגן פעם בשבוע ל3 שעות בערך והוא תמיד הוא בוכה לא מוכן ללכת איתו ורוצה רק אותי ותמיד חוזר בלי מצב רוח ולא משתף פעולה עם אביו בכלל ורק רוצה אותי . ואני מאד מוטרדת יש לציין כי יש לו אח קטן שמידי פעם הוא רואה אותואבל גם הוא לא מזכיראותו בכלל. 2. הילד שלי מפונק מאד מאד גם בגן. הוא נושך אותי כשלא מקבל משהו הוא גם זורק חפצים ,הוא ממש בוכה וצורח ומשתולל וגם לפיעמים מחליט לעשות עליי פיפי ואני אומרת לו שזה לא יפה לנשוך ולעשות פיפי על אמא והוא עושה בכוונה ולא מקשיב לי בכלל. 3 .בזמן האחרון לא מוכן ללכת לגן . 4 .אני מאד מוטרדת מהיתנהגותו וכנראה צריכה עזרה בכך . אני לא יודעת מה מטריד אותו בגן ומה מטריד אותו שלא מוכן ללכת עם אביו הוא קשור אליי מאד רק אני מוצאיה אותו מהגן וא לא נישאר עם אף אחד לבד רק איתי כל הזמן .

שלום חניתה, כמו שכתבת בכותרת שלך, ככל הנראה גם את נפלת ל"פח" הבלבול בין אהבה לפינוק. פינוק יתר, בניגוד לאהבה, גורם לילד לחשוב בטעות שהוא החזק בבית, והוא "הקובע" ובעל הכוח. זו עמדה בעייתית ומפחידה מאד עבור ילד קטן, כי לאמונתו אף אחד לא באמת שומר עליו. הוא מקצין את התנהגותו עוד ועוד, בתקווה שההורה יתעשת סוף סוף, ויתחיל להציב גבול. יתכן שמה שמפריע לך להיות הורה סמכותי, הם הרחמים על הילד בעקבות הפרידה שלך מאביו, ואולי גם על כך שיש לו אח קטן. אבל כדאי לזכור שכל עוד את מרחמת עליו, ומאפשרת לו לנהוג בך בחוסר כבוד בוטה כ"כ, את מונעת ממנו את הזכות להיות ילד קטן ומוגן. ילד ששומרים עליו. אני ממליצה לך בחום להגיע כמה שיותר מהר להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים, וללמוד איך לתת אהבה לצד גבולות וכללי התנהגות ברורים. השינוי יכול להיות מהיר מאד ומשמעותי, וחבל לחכות. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, לא יודעת איך להתמודד עם תגובות והתנהגות של הבן שלי.הוא ילד מקסים ,אך כשה לו לקבל גבולות,ברוב המקרים מתפרץ וקשה לדבר איתו ברגע הזה,להסביר .חושב שלא אוהבים אותו (יש לנו עוד ילד בןשנתיים) .תולש שיער( רופא ילדים תוען שיש ילדים עם הרגל כזה..) ,מתעצבן מהר.אין לו חבר הכי טוב,מסוגל לסחק לבד.אצמעי מאוד.אני מנסה לדבר ולהסביר ,לשעול ולהבין ולא כל כך מצליחה,ברור מאילו ,שאני פיספסתי משהו ורוצה לעזור גם לילד ולהשקפתו וליחסים שלנו .מה עלינו לעשות? אם לפנות לפסיכולוג ,איך להסביר את זה לילד בעדינות ,שיבין? ואת מי את ממליצה באזור ראשון? מחקה ומקווה לתשובה שלך,הלכתי לאיבוד.. תודה

שלום ולריה, הכתובת במקרה כזה היא פסיכולוג ילדים קליני (או חינוכי) שנותן גם הדרכת הורים. בשלב ראשון, נדמה לי ששווה לנסות להסתפק בהנחייה והכוונה שלכם, ורק במידת הצורך לעשות התערבות פרטנית גם עם הילד. כמו שזה נראה מכאן (ואני יודעת שמדובר במידע חלקי בלבד), מדובר בבעיות התנהגות שמקורן בבעיית גבולות בבית. לפעמים, שיפור המיומנויות ההוריות מביא, לבדו, לשיפור דרמטי בהתנהגותו של הילד. לצערי, איני יכולה לפרסם כאן שמות מטפלים, ותצטרכי לעשות זאת בכוחות עצמך, דרך רופא הילדים או הורים אחרים שהתנסו ויוכלו להמליץ. בהצלחה ליאת

ליאת ,תודה לך על התיחסות ,אולם הייתי רוצה לשאול אם הבנתי נכון- לפנות לפסיכולוג להנחייה ולהדרכת הורים בלי נוחחותו של הילד? תודה

ליאת שלום, בתי תהיה בספטמבר בת שנה ועשרה חודשים אני מתלבטת לגבי קבוצת הגיל במשפחתון שאני מעוניינת לשלבה במשפחתון חמישה ילדים אחד גדול ממנה בחודשיים ושלושת האחרים קטנים ממנה בחצי שנה, האם לדעתך פער של חצי שנה בגילה הוא בעייתי?

שלום מיכל, בגיל שנתיים הילדים מגיעים לשלב התפתחותי חשוב, שבו התקשורת החברתית מקבלת תפנית, ומתפתחת היכולת לשחק *עם* האחרים, ולא רק לצידם. גם ההתפתחות הקוגניטיבית בתנופה, ולכן מסגרת מקצועית ומפוקחת, השמה דגש גם על תכנים ופיתוח מיומנויות הופכת רלוונטית מאד. בעיני, משפחתון עם עוד ארבעה ילדים, מתוכם שניים שהם ממש תינוקות עדיין, יהיה כבר קצת "קטן עליה". ובכלל, את עמדתי על משפחתונים כבר הבעתי כאן, בהזדמנויות אחרות. בתך נכנסת לגיל תובעני מאד, ועלייך להביא בחשבון את היכולת של מטפלת יחידה לעמוד באתגר. חומר למחשבה... ליאת

ליאת שלום, תודה לך על התגובה המהירה, אני חדשה בפורום לכן לא ראיתי התייחסויות קודמות למשפחתונים, חשוב לי להדגיש שמפעילת המשפחתון היא למעשה גננת אשר מעבירה תכנים דידקטים והעשרות הזהות בתוכנן לגן רגיל, למעשה האלטרנטיבות העומדות בפני הן גנים של כשלושים ילדים שטווח הגילאים נע בין שנתיים לשלוש וחצי כך שהיא (בת שנה ועשרה חודשים תהיה הקטנה ביותר)לכן אני חוששת שהיא אכן תחשף לגירויים אינטלקטואלים המותאמים לגילה אך יהיה פער בהתפתחות הרגשית שעלול ליצור תסכול וחוסר ביטחון, אשמח לדעתך בעניין

הי ליאת, אני סטודנטית לתואר ראשון בחינוך ואני רוצה ללמוד פסיכולוגיה וכמובן והלוואי להיות פסיכולוגית. אני רוצה מאוד לטפל בילדים ובמתבגרים. עכשיו ככה, אני זוכרת משאני ממש קטנה, שכל פעם שהורים, שראיתי, התנהגו לילדים שלהם בצורה אטומה ושלא הבינו אותם, ושחינכו בצורה שהיא כל כך לא נכונה, שצעקו עליהם סתם, שגרמו להם לבעיות אכילה, התנהגות , משמעת ועוד מליון דברים, אני פשוט הייתי כל כך מתעצבנת ולא מבינה איך הם לא מבינים לבד שהם טועים ושמה שהם עושים לא נכון ומרוב שהם בתוך מלחמה עם הילדים הכל אבוד. אני פשוט רוצה לדעת איך אפשר להתמודד ולהתאפק ולהיות סבלנית מול הורים שיגיעו להדרכה לגבי הילד שלהם, מול הורים שהפתרון לרוב הבעיות בידיים שלהם אבל הם תקועים בחשיבה שונה לגמרי. איך אפשר לעבור איתם תהליך בלי להתעצבן כל כך ולקחת כל כך ללב? אני מקווה שהבנת אותי. תודה :)

שלום בר, כפתיחה לדברי, מעתיקה חלק מתשובה שנתתי לפני כשבוע לנערה שהתלוננה על אמה. כתבתי לה שם - לצערי, בחיים המקצועיים שלי נתקלתי במקרים רבים של הורות קשה ובעייתית, ולמרות זאת, אני מאמינה שרק במקרים נדירים מאד מדובר בהורים 'רעים'. אני מאמינה בכל לבי שהורים - בבסיסם - רוצים טוב עבור ילדיהם, אך לפעמים מציאות חייהם או המורכבות האישיותית שלהם לא מאפשרת להם להיות הורים מיטיבים. עד כאן הציטוט מלפני שבוע. אני מאמינה בכך באמת ובתמים, ויודעת שעמדה שיפוטית או מאשימה כלפי ההורים, אינה מקדמת את התהליך הטיפולי. ההורים הם בני הברית החשובים ביותר של הטיפול בילד, לא רק כמממנים או נהגים, אלא כסוכני שינוי ועוזרי-מאמן. הם הזורעים בדמעה והקוצרים ברינה, ובלעדיהם התהליך חסר מאד וחלקי. מה שעוזר לי לשמור על הגישה הזו, יותר מכל תיאוריה או ספר לימוד, זו החוויה שלי כהורה, כאימא שלמדה על בשרה כמה קשה להיות מושלמת. ובכל זאת, אני מודה, לא תמיד זה קל, ולפעמים לוקחים ללב. אלה סיכוני המקצוע שלנו. שבת שלום :-) ליאת

שלום וברכה אשמח למענה מהיר על השאלה כי אנני יודעת מה לעשות הבת שלי בן 2 ועשרה חודשים(עולה עוד חודש לגן) נגמלה ממוצץ לפני 4 חודשים ביוזמה שלה ושלנו,במעון אמרו שמאוד קשה לה ולעומת זה בבית ממש לא ביקשה או חשבה על המוצץ היום היא כבר 4חודשים בלי מוצץ לא במעון ולא בגן היא פיתחה הרגל של אצבע בפה במקום :(, בשבוע האחרון המטפלת במעון אומרת שהילדה כל הזמן רק צורחת ווכה לפני השינה ורוצה מוצץ ולא נרגעת למשך שעתיים פלוס , שוב בבית אין לה מוצץ, המטפלת חושבת שצריך להחזיר לה את המוצץ לפחות שלינה מה שיגיע אותה יתן לה מצב רוח ותאלכו תשחק ותתנהל במהלך היום כמו שצריך, מה עושים? מה את ממליצ/ה?

שלום מירב, אני ממליצה לאפשר לילדים למצוץ כאוות נפשם, עד שהפרידה ב-א-מ-ת תבוא מהם. כפי שאת רואה, כשהמוצץ יוצא מהתמונה לפני שהצורך נעלם, נכנסת האצבע לפה, ואז הנזק לשיניים גדול בהרבה. בעיני, בגיל הזה, אפשר לאפשר לה להירדם עם המוצץ בגן ובבית. בשמחות ליאת

שלום, יש לי ילד בן 5 שכול הזמן אוכל בידיים ומשחק עם האוכל.זה מטריף אותי וכבר שנתיים שאני מלמדת אותו לאכול וזה לא מצליח. גם אם פה ושם הוא כן אוכל בסכום אז אני מחמיאה לו...שום דבר לא עוזר..מה אני יכולה כבר לעשות?

שלום סיוון, זו דוגמא מצויינת לתחום שבו אפשר להיעזר בהצלחה בטכניקה שנקראת "עיצוב התנהגות". נסי לחלק את התנהגות היעד (אכילה בכף או במזלג) למקטעים קטנים יותר, והגדירי לעצמך במדויק מה את מצפה בכל פעם. למשל: לאכול רק את האורז בכף או כפית (ואת הקציצה בידיים). בכל פעם שהילד מצליח לעמוד במשימה, תני לו פרס קטן, אבל שווה (למשל אצבע של שוקולד קינדר מייד לאחר הארוחה). אמרי לו שאת גאה בו על ההישג. חזרי על כך עד שתרגישי שההתנהגות התבססה. נסי לא לתת את אצבעות השוקולד בהזדמנויות אחרות, כדי שזה יישאר פרס אטרקטיבי. כשההתנהגות הזאת נלמדה, עברי למקטע הבא (פירה, צ'יפס, סלט, וכך הלאה). אל תעברי לשלב הבא עד שההתנהגות שהגדרת לעצמך לא הושגה. זכרי, שבכל מקטע את מתגמלת רק את מה שהגדרת מראש. כלומר, אם את מצ'פרת אותו רק על אכילת אורז בכף, אל תגיבי כשהוא אוכל בידיים את הצ'יפס. וכך הלאה. בהצלחה, ואת מוזמנת לדווח איך הולך. ליאת

שלום, תאמת שאני לא יודעת מאיפה להתחיל... יש לי ילד בן 5 הוא מטופל אצל קלינאית תקשורתועבר איבחון בריפוי ועיסוק מתברר שהוא צריך גם טיפול בזה..והפסיכולוגית של הגן ממליצה גם על טיפול רגשי..פשוט הכול מהכול. בכללי הילד מאוד נבון אך גם חסר ביטחון לחלוטין הבעיה שאני לא חושבת שהוא מתנהג כילד בן חמש לדוגמא: מכניס את הנעל שלי לפה שלו ומוצץ אותה או שהוא יכול ללבוש מכנס על המכנס שיש כבר עליו ולא להשים לב.מצבים כאלה.השאלה מזאת ההתנהגות הזו ממה היא נובעת בכלל???אני לא יודעת למי לפנות??

שלום מירב, מציעה להתייעץ עם רופא הילדים שלכם, ולבקש הפנייה לאבחון כולל במכון להתפתחות הילד של קופת החולים שלכם. במכון יש צוות רב-מקצועי, שיוכל לעשות הערכה תפקודית כוללת, ובמידת הצורך להציע טיפול מתאים. אין צורך להתייאש או להיכנס לבהלה, אלא רק לפעול בצורה מסודרת להבהרת הקשיים ופיזור העמימות מוקדם ככל האפשר. פני לאבחון מסודר ומקיף. בהצלחה ליאת

בתי בת 14 , ילדה אמצעית במשפחה ,ילדה מקסימה אהובה, מנומסת ומכבדת .ביתי אינה מעוניינת בקשרים עם בנות הכיתה כלל ,יש לה 2 חברות ,בנות של חברים שלנו אך הם אינם גרים בסביבה והיא מתראה איתם לעיתים רחוקות מאוד. היא טוענת שזה מבחירה ושטוב לה כך (לא מצאה חברה שתתאים לה ) יוצאת מהבית רק לבית הספר או עם המשפחה , תלמידה טובה בבית הספר אך לא מתבלטת,שקטה וביישנית בסביבה שאינה הבית /קרובים לה לא רוצה חוגים / ספורט ,נמנעת אף מללכת לסופר השכונתי, זקוקה כל הזמן לחיזוקים שהיא יפה בבית היא מביעה את דעתה בצורה ברורה , חוששת מאוד משינויים ומתגובת הסביבה ומקבלת המון חיזוקים מהבית (שיחות המחזקות אותה בהתמודדות עם מצבים שגורמים לה לחוסר בטחון בחוץ,לעיתים אף "חופרת בנושא יותר מידי " כנראה מפחד /חוסר ביטחון ) הילדה אינה מסכימה ללכת לטיפול פסיכולוגי , מה אני יכולה לעשות /לתת על מנת לעזור לה ?

שלום אושר, בתך כבר נמצאת בגיל שבו אי אפשר להכריח אותה להגיע לטיפול נגד רצונה (לפחות לא בנסיבות הללו). מהדברים שלך אפשר להבין שלא קיימת רמת מצוקה גבוהה, ושהיא מתפקדת היטב למרות ההינזרות החברתית שגזרה על עצמה. במקרה כזה, אפשר להמשיך ולהיענות כלפיה כפי שאתם עושים היום, ולהמשיך לעקוב אחרי מצב רוחה ורמות התפקוד שלה. אם אתם חושדים שיש פער בין החוויה הפנימית שלה לבין המופע החיצוני וההצהרתי, אפשר לנסות לגייס עזרה עקיפה דרך צוות ביה"ס (המורה והיועצת) שיוכלו להתגייס ולעזור ביוזמה של פרוייקטים משותפים, שיחייבו אותה לבוא במגע עם בני/בנות כיתתה. בהצלחה ליאת

שלום רב, לצערי אנחנו נאלצים להפרד מכלב עקב חרדות נטישה שהתגלו אצלו ואין באפשרותינו לטפל בו. ביתי בת ה-10 מאוד קשורה לכלב והיא מבינה שעליו להמסר אך עדיין מאוד קשה לה. שאלתי איך ללוות את תהליך הפרידה ואם לערוך מעין מסיבת פרידה כמו שיעצה לי יועצת בית הספר?

שלום אליס, אני לא מצליחה לראות דרך הגיונית לקשור בין פרידה עצובה למסיבה. הפרידה הזו קשה ועצובה, במיוחד לכלב האומלל, שעומד לחוות את הדבר שהכי מפחיד אותו בעולם. טוב שבתך מבינה את הנסיבות שבגללן עליה להיפרד מהכלב. אני מקווה שאתם מעבירים אותו לידיים טובות, וזה כשלעצמו יכול לעזור לבתך להתמודד עם הצער והאשמה. תוכלי לתעד אותם יחד, ולתלות את תמונתו של הכלב בחדרה, לאפשר לה להכין לו קופסת צ'ופרים קטנה, ובה חטיפים שהוא אוהב, צעצוע מוכר מהבית שלכם, שמיכה או עצם משחק - כל מה שיעזור לכלב להתגבר. העשייה למענו - כך נקווה - תחזק גם אותה. ליאת

שלום הבן שלי בן שנה ותשעה חודשים התחיל בימים האחרונים לפחד להיות לבד בחדר ולא מוכן ללכת לישון במיטה עם אחד ההורים לא איתו בחדר. עד לפני שבוע הוא היה הולך לישון לבד בחדר ופתאום בתהליך הדרגתי מהיר הוא לא מוכן לזה כבר. בנוסף הוא התחיל להרביץ ולנשוך יותר מבעבר במיוחד בבית, לטענת הגננת אין שינוי בהתנהגות שלו בגן. אנחנו מודאגים, מה לעשות ? תודה

שלום צחי, אתחיל דווקא מהסוף - לקראת גיל שנתיים (המכונה גם "גיל שנתיים האיום") ילדך כבר רכש יכולות מוטוריות מרשימות, והוא מנסה שוב ושוב לעשות דברים בעצמו או בדרכו. בגיל הזה נראה הפגנות ראשונות של עצמאות ונפרדות, ולכן קוראים לו גם "גיל הדוקא". למרות ההישגים החשובים הללו, היכולת להתמודד עם מצבים רגשיים עוצמתיים עדיין אינה בשלה. לפעוטות בגיל זה עדיין קשה לווסת את עצמם, להתמודד עם תסכול ולשלוט בכעסים. לכן, ילדים רבים - בעיקר כשהם מתוסכלים - מגיבים בהתפרצויות זעם אלימות. חשוב מאד שאנחנו - ההורים - לא ניבהל מהתקפי הזעם, ונדע שמדובר בשלב התפתחותי שיחלוף. אין לאפשר לו להכות או לנשוך, אך גם לא להעניש. אפשר לומר בתקיפות "לא, אני לא מרשה!", ולנסות להסיח את דעתו ולהציע פעילות אחרת, כדי לעזור לו להירגע. גם פחדי הלילה אופייניים לגיל זה, ואני מציעה לא להיאבק בזה. עדיף לשבת לצידו זמן מה, עד שיירגע, מאשר לנהל מלחמות ומאבקים שבוודאות יימשכו זמן רב יותר. בהצלחה ליאת