פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום ליאת, יש לי ילדה בת שנה וחמישה חודשים שניכנסה לפני כחודש למעון בפעם הראשונה עד אז היתה איתי בבית. פרט לאמא שלי ששמרנ עליה לעיתים, היא היתה רק איתי. זה מעון של ויצ"ו עם 24 ילדים ו4 מטפלות. קבלתי המון המלצות על המעון. ביתי בוכה לסרוגין כל היום, מסרבת לאכול ומה שמדאיג אותי יותר מכל הוא שכל בוקר ברגע שאנ נכנסות למעון היא מקיאה.מה לעשות?תודה נעמי

שלום נעמי, הילדה שלך עדיין תינוקת, והפרידה ממך ליום כ"כ ארוך קשה לה מאד. המעבר מדמות מטפלת עיקרית אחת, לטיפולן של דמויות חדשות, זרות ומתחלפות - קשה מאד אף הוא, ומצריך התגברות על חרדת הזרים וחרדת הנטישה שעדיין קיימות בגיל זה. ההקאה יכולה לשקף הצפה של חרדה עצומה, או דרך להרוויח עוד זמן איתך והתעסקות פיזית שלך בה. בעיני, כשמדובר בילדה כה קטנה, חשוב לאפשר הדרגתיות איטית. קצרי את השהות שלה בגן לשעות ספורות עד הצהריים (גם אם שילמת על יום מלא). עלייך לזכור שעבור ילדה כל כך קטנה, יום לימודים ארוך במעון נחווה כנצח. זאת ועוד - מאחר שאין לה עדיין הבנה של קביעות האובייקט, מרגע שאת נעלמת מעיניה את כמו חדלה מלהתקיים. זו חרדה עצומה עבור תינוקת בגיל זה, ולכן רצוי לאפשר לה פרידות קצרות ממך, ההולכות ומתארכות בהדרגה, בהתאם למידת הביטחון וההיכרות שלה עם המטפלות החדשות. תקופת החגים, המתאפיינת בחופשות תכופות, הופכת את ההסתגלות לארוכה וקשה יותר, ולכן חשוב , גם אחרי החגים, להתאזר בסבלנות ונדיבות כלפיה, ולקחת אותה הביתה מוקדם יותר (את או הסבתא) עד שהמצב יירגע. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן ארבע וחצי התחיל השנה בגן מועצה, 35 ילדים כשחצי מהם גדולים ממנו בשנה, מספר שהרבה ילדים מציקים לו ואומרים לו שהוא לא יכול לגעת בכלום ולשחק בכלום ושהוא לא יהיה בגן הזה. כיצד עלי לנהוג ? מה עלי לומר לו ? להתעלם ? להחזיר ולומר להם שהם לא יעשו כלום ? אולי להזמין אלינו הביתה חברים גדולים ממנו כדי לחזק את המעמד שלו בקרבם ? או דווקא להזמין חברים בקבוצת הגיל שלו ? אני רוצה להקל עליו כי מאז שהוא התחיל את הגן החדש הוא מתעורר בלילה בבכי משינה, דבר שלא היה לפני. אשמח לעצתך תודה

שלום עמית, טקסי חניכה, מסתבר, מתחילים כבר בגן, ויש ילדים שמשלמים מחיר זמני על ה"חדשות" שלהם. תמיד היה, כנראה גם תמיד יהיה... האסטרטגיה המועדפת עלי זה לשדר לילד את בטחונך ואמונתך בכוחו, בחכמתו וביכולתו להתמודד בהצלחה עם המצב. הזכירי לו כמה הוא יודע להסתדר, לוותר, להתחלק, אך גם לעמוד על שלו. במקביל, עודדי אותו להתחבר עם הילדים החיוביים של הגן, ולהתרחק מכל מי שמעורב בהתנהגות תוקפנית וכוחנית. מציעה ליידע גם את הגננת, ולבקש ממנה לפקוח עין ולוודא שאינו בודד או מאויים. השתדלי לסמוך על הילד שלך. כשזה אמיתי ואותנטי - זה עובר גם אליו ומחזק אותו. בהצלחה ליאת

שלום, בתי בת ה7 ילדה חכמה אך קשה עומדת על שלה כל בוקר וכל פעם שצריך לצאת מהבית היא צורחת על השיער שלה שאני אוספת לה אותו לקוקו אני יכולה לעמוד באמבטיה כעשרים דקות עושים קוקו ושוב קוקו כי עומד כי לא יפה והיא כולה בלחץ שרואים ועומד בגלל הגומי ולא יפה וכככה היא לא הולכת ! בעלי טוען שהיא עושה מנפולאציות ושלא נתייחס אך לדעתי אולי כן צריך להתייחס ולערב מישהו מקצועי כי היא צורחת וזה מתחיל לעייף אותי במיוחד..... מה עושים ? אשמח לקבל איזה טיפ או הכוונה ! בתודה מראש ליאת

שלום ליאת, כאישה, קל לי מאד להזדהות עם התחושה המייאשת שאנו חשות ביום "רע" בו השיער שלנו מתמרד ולא מסתדר. עם זאת, ועם כל הכבוד לתסכול שלה (ויש כבוד!) לא נוכל לתת לה לשעבד אותך לעניין הזה כל בוקר. אחרי הכל, כדי לריב צריך שניים, ולכן אני ממליצה לך לומר לה (לא בעיצומו של "משבר קוקו", אלא בזמן רגוע אחר, שאת החלטת שמעכשיו אינך מוכנה לריב איתה יותר סביב הקוקו. תוכלי להציע לה להסתפר או להסתפק בקוקו אחד שאת עושה לה. תוכלי לומר שתעשי ניסיון להשביע את רצונה, אך אם לא תהיה מרוצה, היא תצטרך לתקן את המצב בעצמה. הסבירי לה שאין לך זמן וחשק לריב כל בוקר, ולכן לא תגיבי יותר להתפרצויות שלה, גם אם את מבינה ללבה ואוהבת אותה. בזמן אמת, גם מול התפרצות קשה, מוטב להישאר רגועה ושלווה ככל האפשר, ואפילו לצאת מהבית ולהשאיר את משימת הבוקר לבעלך. זכרי שאין הצגה אם אין קהל. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום ליאת, ותודה רבה עבור עזרתך! ניסיתי את מה שכתבת והצעת אך לצערי אני עדיין מוצאת את עצמי כל בוקר לפני בית ספר או לפני יציאה מהבית שהילדה צורחת ואומרת הקוקו עומד ושוב מוציאה את הגומי ושוב אני עם המסרק ביד ... זה קורה במיוחד כל בוקר לפני היציאה להסעה... יכול מאד להיות שצריך להיות איתה יותר נוקשים ? האם לדעתך שיחות עם פסיכולוגית יכול לעזור ? או שאין צורך במקרה כזה? חשבתי אולי שאני צריכה להעלם לה לאיזה שבוע מהבית ואז אולי היא תתמודד עם השיער לבד או עם אבא שלה שלא יודע איך לסדר את השיער? אודה לעזרתך ! תודה רבה ויום טוב ליאת

בוקר טוב בתי נכנסה לפני כשבועיים לגן חדש , גן עירוני . בנובמבר הקרוב ימלאו לה 4 שנים.ממוצע הגילאים בגן 3 וחצי. ליוויתי אותה בקליטה לגן במידה שהגננת אפשרה וניסיתי להכין אותה במידה מיטבית להבנתי . כל בוקר אנו אומרים לה מי לוקח אותה לגן ומי מחזיר. במהלך הקליטה הקפדתי כי תעשה היכרות וחשיפה למסגרת הצהרון שם אגב נשארים רק מחצית מילדי הגן , כ 16 במספר , מה שמאפשר קצת " אוויר " ותשומת לב אישית יותר. מעט על הקטנה : בתי היא ילדה שמחה חברותית פעילה ואנרגטית , היא ילדה קשובה ועירנית, סקרנית חברותית היא מטיבה להתבטא ולספר על העובר עליה ביום יום לטוב ולרע ואני שמחה על כך. יומיים לפני שהגן החדש היא החלה להתעורר בלילה בבכי , ומגיעה למיטתנו מדי לילה ; הדבר נמשך כבר יותר משבועיים. ניסיונותינו לדבר קצרות, לשאול מה מפחיד ,לחבק , להרדים שוב , להחזיר למיטה בסבלנות או בשלב מסוים כבר בלי סבלנות לצערי, לא צולחים. גם אם היא נרדמת היא מתעוררת אחרי 10 דקות בבכי ומתגנבת למיטתנו. היו לילות שכל הניסיונות להרדים אותה בחזרה במיטתה נמשכו עד 4 וחצי בבוקר כשאני או בן זוגי פשוט הולכים הלוך חזור מחדרנו לחדרה איתה יד ביד ואומרים קצרות : עכשיו לילה, ועכשיו ישנים. את ישנה במיטה שלך". ( 20 פעם בלילה ) ... מיותר לציין כי אנחנו לא מתפקדים ביום למחרת; שינה מקוטעת אינה בריאה גם עבורה שכן יום ארוך לפניה ( עד 16:00 ) שלא לדבר על נהיגה ארוכה למקום העבודה אחרי לילה לבן.. הערבים בהם היתה הולכת לישון בשמחה כאשר היא ממשיכה לספר לעצמה סיפורים או לדבר עם הבובונים שלה נראים רחוקים שנות אור מאיתנו ... אני מודעת לשינויים שהיא עוברת; גם אם כל היום עובר טוב והיא שמחה בגן ללא בכי והפרידה סבירה בבוקר אין הדבר אומר שהכל תקין ...(הגננת אגב מציינת כי הכל בסדר בגן ) אתמול למשל בטרם יצאתי בערב מהבית לסידור קצר והיא שאלה אם אני חוזרת מהר ...אני מאד מנסה לתת תשומת לב לאחר יום עבודה ארוך ( יש גם אח קטן בן שנה שגם בו צריך לטפל ) , אנו שומרים על שגרה קבועה של ארוחת ערב מקלחת ,סיפור כאשר היא במיטה ואנו בכיסא ליד ,הרבה מגע אוהב ופעילויות שהיא אוהבת אך מה עושים בלילות ? כשהיא מתעוררת בוכה שהיא לא רוצה לישון לבד ושהיא פוחדת מהחושך. שום ניסיון הרגעה הנותן לגיטימציה לפחדים שלה ( חשוב לי לאפשר את זה ולא להתייחס בביטול ) לא עוזר וגם אם היא נרדמת אזי הדרך למיטה שלנו ולשינה איתנו קצרה וחוזר חלילה . מה עושים ע"מ שתחזור לישון שנת לילה מלאה ונינוחה במיטתה שלה ?? חשוב לי לחדד כי מה שאני רואה לפניי בשעות הלילה זו פעוטה מפוחדת לגמרי, ממש מבועתת. ולהבדיל משעות היום בו באופן יחסי " אפשר להוריד אותה מהעץ" די מהר, בלילה הכל מתהפך. בשעה שקרבה לשעת השינה הילדה ממש דרוכה - רעשים חזקים מקפיצים אותה, היא הולכת אחרי או אחרי אביה כמעט לכל מקום בבית כדי לא להשאר לבד . הדבר קורה גם לאחר ימי חופש בהם היא פשוט " גמורה מעייפות בסוף היום " אני חשבתי שהחזרה עקבית למיטתה תגרום לה בסוף להבין כי אין טעם לבוא אלינו יותר וכי היא תרדם בסוף אבל לא כך . בן זוגי כבר לא מוכן לשתף איתי פעולה בלילות הלבנים של החזרה למיטה שוב ושוב כי אין בזה תוחלת ולמען האמת עלי לומר שיש משהו בדבריו. התוצאה הסופית היא זהה – כולנו מתמוטטים במיטתנו קרוב לבוקר ולא מתפקדים בבקרים. אודה מאד למענה כדי שנוכל לתת מענה עקבי שעשוי להתאים לה .

שלום רב, לפעמים, כשההורים מגיעים לסוג של אי-ספיקה, כמו שקורה אתכם, ובגלל החשש שתישברו (מספיק שפעם אחת הילדה מצליחה להעביר את הלילה במיטתכם, כדי לעודד אותה להמשיך לצרוח ולהתמיד בדרישתה), אני ממליצה להיענות לפחד שלה ולספק מענה בדרך אחרת. ארגנו לעצמכם מזרון או מיטה נוספת בחדרה, החליטו מי יהיה ההורה התורן, והודיעו לה שמעתה אתם שומרים עליה בחדר שלה, כדי שלא תפחד. אם תחשבו על כך, ודאי תגיעו למסקנה דומה לשלי: הילדה הקטנה שלכם נמצאת לאורך מרבית שעות הערות שלה הרחק מכם. עכשיו, משנכנס שעון החורף, אפשר לומר שהיא מגיעה הביתה כשעה שעתיים לפני החושך, מה שאומר *המון* זמן מבחינתה מחוץ לבית. ואז, כשהיא מגיעה הביתה, היא נאלצת להתחלק עם אחיה התינוק על זמן הבילוי במחיצתכם ועל תשומת לבכם. אין פלא שהיא נאחזת בכם בלילה ככל יכולתה, שכן שם היא מקבלת אתכם, כל כולכם, פעם בנינוחות וסבלנות קשובה, ופעם כועסים ומיואשים - אבל כל הלילה איתה! לכן, גם כדי לאפשר לה לחזור ולישון בנחת לילה מלא כבעבר, אני ממליצה על שינה של אחד מכם בחדרה, למשך כל הלילה. המשיכו בסידור הזה לתקופת מה, עד שתצליח להתגבר על היקיצות התכופות, וממילא גם עד תום תקופת ההסתגלות לגן. בהצלחה ליאת

בני עלה השנה לכיתה א' ילד מאוד נבון וחכם , מבחינה לימודית מתקדם מעבר לבני גילו אך מבחינה התנהגותית אנו נתקלים כמעט מדי יום בבעיה כלשהי מול סגל המורים וכמו כן אותו דבר קורה גם בחוג קפוארה שאליו נרשם. הוא לא מוכן שיאמרו לו מה לעשות , רוצה לעשות מה שהוא מחליט, אני חייבת לציין שבאופן כללי מדובר בילד מקסים וממושמע (בבית )זה לא ניכר בהתנהגות שלו, הוא עושה רוב הזמן מה שאני מבקשת וגם אם מנסה "לעשות שרירים" קל מאוד לרצות אותו ואין בעיה לרוב!!! בשיעור ספורט הוא אמר למורה : "את לא מחליטה עליי בחוג הוא לא מתאמן אלא מוצא לו איזו תעסוקה בצד ובמקרה הטוב לא מפריע סיימנו לפני מס' שבועות 10 מפגשים של ריפוי בעיסוק שבמהלכם עלינו על כך שהוא מאוד פרפקציוניסט ואולי חלק מההתנהגות נובעת מכך שהוא פוחד לא להצליח במה שאחרים מבקשים ומעדיף לקבוע את הכללים בעצמו (פוחד מהלא מוכר)אף על פי שבמשחקי קופסא בבית הוא יודע "להפסיד בכבוד" (מבלבל קצת הא???) הוא ילד מאוד מטעה וזה קרה גם עם המרפאה בעיסוק וגם בהתפתחות הילד שבגלל האינטלגנציה שלו הוא כאילו מצליח לבלבל וחושבים שאין לו בעיה בכלל ולדעתי קיים קושי שלא עלינו עליו חשבתי לפנות להומאופתיה שיכולה אולי לעזור לאבחן איפה הבעיה וכן לפנות לפסיכולוגית ילדים אשמח מאוד רוצה לשמוע את דעתך ואם יש לך הצעות בשבילי מה לעשות תודה רבה אמא מודאגת

שלום רב, איכשהו, לא מאד מבלבל, ונראה מתאים מאד לילד עם בעיית גבולות. בעיני, בהחלט יש מקום לפנות לפסיכולוגית ילדים, אך בשלב ראשון רק לצורך הדרכת הורים. כאשר יש פער בולט בין ביה"ס לבית, זה הרבה פעמים יכול לחזק את השערת הגבולות: בבית כולם למדו לרצות אותו או לארגן את הסביבה כך שלא יתעצבן, ולכן זה נראה שהכל על מי מנוחות. בפועל, הילד מתקשה לשאת תסכול, ובכל מצב של התנגשות רצונות נוצר משבר. ממליצה לך בחום להגיע לפסיכולוג המתמחה בהדרכת הורים ומאמין בה. בהצלחה רבה ליאת

בני בן 10.5 וסובל מפחדים ההולכים ובאים בתקופות מגיל 5 , כשפרצה מלחמת לבנון השניייה. היינו לסירוגים בטיפולים פסיכולוגיים אצל פסיכולוגים שונים . כלומר, היינו מספר חודשים אצל פסיכולוג מסויים , ראינו שזה לא עוזר והכסף פשוט אוזל ולכן הפסקנו אך לאחר זמן מה הרגשנו שוב חסרי אונים ולכן חיפשנו שוב פסיכולוג שעובד בצורה אחרת כמו קוגנטיבי התנהגותי וכך היינו בערך כל שנה אצל פסיכולוג אחר. שום דבר לא עוזר. הילד מאוד חכם . איזה טיפול עוד אפשר לנסות?

שלום איה, במקרים של חרדה עקשנית שאינה מגיבה לפסיכותרפיה, מתבקש לשקול גם מתן טיפול תרופתי. פנו להתייעצות עם פסיכיאטר ילדים. בהצלחה ליאת

הבן שלי בן 6, עלה לכיתה א. זמן קצר מתחילת השנה שמתי לב שהוא החל לשטוף ידיים בתדירות גבוהה ולהיות עם רגישות ללכלוך, סף הרגישות שלו מאוד עלה, מכל שטות הוא מתעצבן, כל דבר לא מוצא חן בעיניו, השאלה שלי היא האם זה דורש טיפול דחוף או שזה יכול לחכות שההסתגלות לכיתה א תעבור?

שלום טלי, בנך נמצא כרגע בעיצומה של ההסתגלות לביה"ס וכיתה א', מה שלא מותיר לו הרבה משאבים פנויים לדברים אחרים. כתוצאה מכך סף התסכול שלו יורד בהתמדה, והוא 'מתפוצץ' בתדירות גבוהה. אצל ילדים רגישים במיוחד, הכניסה לכיתה א' מעלה מאד את מפלס החרדה, ומול החרדה הגואה מופעלות אסטרטגיות של הרגעה, בהן גם כאלה בעלות גוון כפייתי (למשל רחצת הידיים התכופה). אפשר לנסות לחכות קצת, ולהסתפק בתמיכה והכלה אמפתית מצדכם, אך אם החרדה וה'טכסים' יימשכו גם מעבר לתקופת ההסתגלות, מוטב להגיע לפסיכולוג ילדים להתייעצות. בהצלחה ושנה טובה ליאת

לבני, בן כמעט 8, יש בעיה לשלוט בכעסים שלו. אנו נתקלים איתו במצבים שהוא לא מצליח לשלוט בעצמו כשהוא מתוסכל או כועס, ומוציא את זה בהתפרצויות מאוד קשות של צעקות, צרחות, בכי בלטי נשלט ואף אלימות כלפי מי שבסביבתו. הוא ילד גבוה וחזק מאוד פיזית, ולכן לפעמים הוא מסוגל לפגוע מאוד בילדים אחרים, גם בלי להתכוון. קשה מאוד להרגיע אותו במקרים כאלה, וכאנחנו רוצים להרחיק אותו, גם לנו קשה להחזיק אותו בכוח. זה גורם למצבים לא נעימים עם משפחה וחברים, ילדים מתרחקים ממנו, מה שגורם לו להיות מתוסכל עוד יותר. אני רוצה לציין שהוא סובל מ- ADHD ומטופל באדרל (במינון לא גבוה). הוא נמצא במעקב אצל פסיכולוג שמלווה אותו בעניין הקשב וריכוז. מה עושים במצבים כאלה? איך מתייחסים? הפסיכולוג אמר לנו לתת לו את הספייס שלו כשהוא בהתקף כזה, אך זה לא תמיד אפשרי (אם אנחנו לא בבית שלנו) וזה גם לא תמיד עוזר. אנחנו אובדי עצות. האם הפסיכולוג שמטפל בהפרעת הקשב מספיק כדי לעזור לנו גם בנושא הזה, או שאנחנו צריכים לפנות למומחה אחר? אולי בכלל הכדורים מחריפים את המצב? אשמח לעצות ממומחים בנושא. תודה, אמא

שלום לך, הטיפול בהפרעת קשב וריכוז (ADHD) מכוון גם להתנהגויות האימפולסיביות וחסרות השליטה, ואני מניחה שאם תשאירי את הילד בטיפול ותתאזרי בסבלנות, תוכלי לחוש בהתקדמות שלו גם בנוגע לשליטה בכעסים. איני חושבת שהכדורים קשורים להתנהגות שתיארת. זה נראה מתאים יותר לבעיה בוויסות הרגשי. לעיתים, לא מספיק להטיל סנקציות ועונשים על התנהגות בעייתית, אלא לכוון את הילד ולהנחותו להתנהגויות יעילות יותר, למשל במצבי כעס. אפשר לחשוב איתו מראש - ממש לעשות רשימה ולתלות על המקרר או על לוח המודעות בחדרו - על מה שניתן לעשות במצבי לחץ או כעס כדי להירגע או כדי לבטא את הכעס בדרכים לא אלימות ולא הרסניות. תוכלי לנסות להציע רעיונות משלך, או להשתמש ברעיונות שלו (למשל - להתרחק לזמן מה ממוקד האירוע המעצבן, ללכת לחבוט בשק האגרוף, לצאת לריצה בחצר, לעשות מקלחת חמה או קרה, לאכול משהו טעים, ללכת לשחק במחשב במשחק פורק מתח, וכד') רשימה כזו, אותה תוכלו לשנן יחד או לרענן מדי פעם, מרחיבה למעשה את רפרטואר התגובות שלו למצבים רגשיים, ומאפשרת לו לבחור בכל רגע נתון בין חלופות אפשריות ולא הרסניות. ילד צווחן או תוקפני הוא ילד שאינו יודע כיצד לפרוק את הכעס בדרך יעילה, ולכן חשוב לעזור לו לרכוש כלים חדשים מבלי לכעוס עליו, לשפוט אותו או להתעמת איתו. מעודדת אותך להמשיך ולשתף פעולה עם הטיפול, לרווחת כולכם. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

שלום רב, אמי לוקה בסכיזופרניה כבר מעל לשנתיים והיא אובחנה כסכיזופרנית רק בשנה האחרונה, לכן הטיפול במחלה התעכב ויש לי הרגשה שהדבר השפיעה לרעה על אחותי הקטנה (בת 4 וחצי). היא לא ממושמעת פתאום, אינה מגיבה לאמצעי ענישה (לא חוששת עוד מהחרמה של צעצועים או מקרקוע לבית), לא מסכימה לאכול/להתרחץ/לסרק את השיער. מרבה לבכות... ייתכן שזו פשוט דרכה לבטא רצון לתשומת לב מאמה שנשללה ממנה בתקופה האחרונה? או שזה משהו אחר? אשמח למענה דחוף.

שלום. התמודדות עם סכיזופרניה אינה פשוטה לא למתמודד ולא לבני משפחתו. אני לא יודעת באיזה שלב אתם בטיפול ומי הגורמים המלווים אתכם, אם את מרגישה שאתם צריכים הכוונה וייעוץ אני ממליצה לך לפנות למרכז מיל"ם-מרכז ייעוץ למשפחות מתמודדים, שמופעל על ידי עמותת אנוש. ישנם מספר מרכזים ברחבי הארץ, מצרפת לך קישור עם פירוט המרכזים http://www.maman.org.il/50217/support_group .בהצלחה רבה.

שלום רב, קשה להעלות על הדעת אפשרות של התפרצות מחלה נפשית כה קשה, מבלי שתהיה לכך השפעה על כל בני המשפחה. אחותך היא ילדה קטנה מאד, ואני מניחה שהיא מקצינה את התנהגותה כדרך לאותת לכם שהיא עדיין שם, זקוקה לתשומת לב וליד מכוונת, לחום, אהבה וגבולות. אני מבינה שהמחלה של אמא, הדאגה וההתעסקות סביבה, גוזלים כרגע את עיקר התשומות המשפחתיות, אך חשוב לזכור שכל זה לא באמת מגיע לתודעתה של הילדה הקטנה, שדורשת את שלה. הדבר האחרון שצריך עכשיו זה להעניש אותה, לקרקע או להחרים לה משחקים. אדרבא - היא זקוקה כרגע לכל החמלה, תשומת הלב והסבלנות שרק אפשר לגייס, עם או בלי מעורבות של גורמים מקצועיים. אני מסכימה מאד עם המלצתה של "ילקוט הרועים", ומעודדת אותך בכל פה להשיג לכם עזרה במסגרת אנו"ש או כל גורם טיפולי-מקצועי אחר. בהצלחה ליאת

שלום , שמי לירון ואני בן 18 . אני נמצא כרגע בארצות הברית אז אין באפשרותי ללכת לפסיכולוג , אבל הייתי בטיפול פסיכולוגי כחמישה חודשים בארץ. הטיפול היה כי לא הייתי מקבל את עצמי ועושה כל מה שקשור להערכה עצמית נמוכה, והבעיה הייתה שאני לא מקבל בעיקר את הרגש שלי , ומוצא דרכים להתגונן וללכת נגד הרגש שלי . הבעיה נוצרה לפני שלוש שנים. כששמתי לב שילד מסויים בכיתה מסתכל אליי בשיעור והייתי תמיד לוקח אותו בחשבון בהתנהלות שלי בכיתה . אחרי זה הייתי מתבייש להראות חולשה מכל סוג לאנשים ופה נוצרה בעיית החוסר אמיתיות . בחודשיים האחרונה התחלתי להסתכל על הבעיה לעומק ולהבין מה זה לקבל את עצמי.מהצד השני נוצרו אצלי דברים אחרים. אני חושב שזה מחשבות של חרדה. ופחדים ממחשבות. לא היה לחמאת זה אף פעם , והנקודה הבולטת ששמי לב אליה היא שלא משנה כמה היה לי הערכה עצמית נמוכה פעם ,הייתי חי את החיים ולא מתעסק בפסיכולוגיה ובהנת מחשבות ובפחד מהם. כרגע, אני לפעמים מרגיש שאני שוכח למה אני חי , ואני משאר שיש בזה קשר להבנה לעומק של הבעיה שלי ואיך היא באה לידי ביטוי. אני חושב שהוספתי לעצמי בעיית חרדה . המצב שאני יודע להתמודד איתו היום הוא הרגשה שאני צריך להכביד על עצמי ולהתאמץ , שבעבר חשבתי שזה מה שטוב. היום אני פשוט יודע שאני צריך לקבל את עצמי בכל מצב ,  אבל אני רוצה לדעת משהו, אני פיתחתי חרדות לכל מיני דברים , מצבים שאני מפחד לחשוב מחשבות הזויות, להאמין במחשבה שאני נשי בגלל שלפני כמה חודשים עלתה לי המחשבה שאני נשי.. יש לי הרבה מחשבות שהם לא מי שאני, אני מפחד לחשוב שאני נמשך לגברים , ואני מאמין למחשבה בצורה כזאת שאני מתחמק מי זה שאני נגעל מי זה . זא המחשבה באה לפני הרגש האמיתי שלי, כשאני יודע שאני סטרייט והיה לי קשר עם בנות בעבר , אני פשוט חווה ניתוק מסוים. אני שוכח למה אני לא צריך לחשוב ככה. יש לי גם חרדות על זה שיש לי הפרעת אישיות או שאני עלול לפתח משהו. ויצא לי גם פעם אחת לחשוב על זה ולהגיד לעצמי שהדברים שאני מפחד מהם הם לא הגיוניים כי זה דברים שהבן אדם חווה כל החיים . ובאותה פעם הצלחתי להבין עד כמה המחשבות שגויות , אבל אני עדיין חרד להם ומפחד מהם ואולי גם יכול להאמין בהם שוב בהמשך.

שלום לירון, החיפוש העצמי, הבלבול וחוסר הביטחון ניכרים מאד בדברים שלך, ונדמה לי שיהיה קשה מאד - אם לא בלתי אפשרי - להכניס סדר במהומה הזו רק דרך כאן, בתשובה קצרה בפורום. טיפול פסיכולוגי נועד בדיוק למצבים כאלה, בהם אדם רוצה להתבונן אל תוך עצמו, ללמוד מה הוא ומי הוא (וגם מה או מי הוא לא). למרבה השמחה, בארצות הברית יש שפע של מטפלים ישראלים, ואני בטוחה שאם תרצה ותתעניין, תמצא את הכתובת הרלוונטית לך. כרגע, אתה מוצף חרדה, ולכן הכל נצבע בצבעים קודרים. אתה מבולבל ביחס לאוריינטציה המינית שלך, לזהות המגדרית שלך, למבנה האישיות שלך, ועוד. בכל הסוגיות המאד חשובות הללו, רצוי לדון ממקום נינוח ושקט יותר, ולכן חשוב לפעול לפני הכל לטיפול בחרדה. אם אין בסביבתך פסיכולוג דובר עברית, תוכל לנסות להיעזר גם ברופא פסיכיאטר או רופא המשפחה, שיעריכו את רמת החרדה, ואולי יציעו טיפול תרופתי שיוכל להקל עליך עד שתגיע לטיפול שיחתי. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום, הבת שלנו בת שנתיים ו4 חודשים, עדיין עם חיתול. שולטת לגמרי בצרכים שלה, מודיעה מתי היא מתכוונת לעשות פיפי/קקי אבל לא מוכנה להתיישב על הסיר או הישבנון. העניין הוא שבשבועות האחרונים התברר לנו שבמהלך כל היום שלה בגן היא שותה מספיק אבל לא עושה פיפי בכלל, החיתולים שלה יבשים לחלוטין.בבוקר כשהיא מתעוררת החיתול שלה מלא פיפי, במהלך היום בגן היא לא עושה בכלל, ואחה"צ בבית היא עושה (פעמיים-שלוש). אשמח לייעוץ. תודה רבה.

על מנת לעזור לילדה להיגמל יש להיות מאוד ברורים בכוונותיכם ובמעשיכם. כרגע נראה כי הילדה פשוט מבולבלת ולא ברור לה מה היא צריכה לעשות והיכן. מצד אחד אתם מצפים שהיא תיגמל ומצד שני אתם משאירים אותה עם טיטול. היא ממאנת לעשות את צרכיה בטיטול כי זה לא נעים לה ,אבל אתם עוד לא הורדתם לה אותו. ממליצה לכם להוריד לה את הטיטול לגמרי ולהושיב אותה על הסיר/ אסלה בזמנים קבועים על מנת שתוכל להתכוונן לעשיה עצמית. ברגע שאתם ברורים במעשיכם ודרישותיכם גם לילדה יהיה ברור מה מצפים ממנה. בהצלחה

שלום אמיר, מסכימה מאד עם אריאלה, וחושבת שהגיע הזמן להוריד את הטיטול גם במחיר של פספוסים ותאונות, ואפילו של התאפקות ממושכת (שממילא מתרחשת גם כיום). גמילה היא למעשה דרישה חד-צדדית של המבוגר מהילד, הנעשית כשהתנאים לכך בשלו. להערכתי, הילדה שלכם כבר בשלה מזמן, והגיע הזמן להפסיק לפחד. מכנסיים רטובים הם הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות, וזה שלב הכרחי בדרך לגמילה מלאה. צאו לדרך! בהצלחה ליאת

יש לי ילד בן 4 שבתקופה האחרונה פחדיו התגברו מאוד- ואפרט. לפני כשנה כשעברנו לדירה חדשה בת 2 קומות, הילד פחד להישאר בקומה לבדו ולכן אני או בעלי היינו צריכים ללוות אותו. זה עבר, עם ההסתגלות לסביבה החדשה. בתקופה האחרונה הפחד חזר אך ברמה גבוהה יותר- הימנעות מלהיות בחדר לבד,אפילו בשירותים בטענה שישנם חיות טורפות בבית. אני יכולה להסביר ולייחס זאת ללידה של אחותו לפני 9 חודשים ולשינויים שקשורים בה.אבל השאלה שלי היא איך כדאי לעזור לו להתגבר על הפחד? ניסינו לזרום עם הדימיון ולארגן "קרב" נגד החיות הטורפות - אך זה רק גרם לסיפור החיות לקבל עוד רבדים...האם יש משהו שאנחנו יכולים כהורים לעשות כדי לעזור לו?

שלום לירון, פחדים אלה בהחלט נורמטיביים בגיל כזה, ולרוב הם גם חולפים מעצמם. הבעיה מתחילה כאשר המשפחה כולה משתעבדת לפחדים של הילד עד כדי אבסורד. כרגע, הייתי מגלה מידה של התחשבות, אך עושה הכל כדי שעיקר אי-הנוחות יישאר שלו ולא שלכם. למשל, כאשר הוא מבקש להיות צמוד אליכם, הרשו לו לעשות זאת, אך דאגו לכך שהוא יבוא אליכם ולא להפך. תוכלי לומר באמפתיה "אל תדאג, אני שומרת עליך מכאן. אם אתה פוחד, אתה יכול לבוא ולהיות על ידי, אבל אני נשארת כאן". כמי שאוהבת להשתמש בהומור ובתגובות פרדוכסליות, הייתי מקצינה את המצב, ומדווחת לו על כל תנועה, עד שיימאס לו ("רועי, אני עוברת מהמטבח לחדר כביסה, בוא, הולכים!" או "עכשיו נלך לתלות כביסה"). זה כמובן יהיה חזק יותר אם בדיוק עכשיו הוא שקוע בתכנית מעניינת בטלוויזיה... אם המצב אינו משתפר או אפילו מחריף, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

כיצד עוזרים לבת +20 שהשתחררה, להתחיל לעבוד (אינה מעוניינת ללמוד השנה)? עבדה מעט כמורה מחליפה בביה"ס היסודי בו למדה. מחפשת עבודה בקושי, אך לכל הצעה מוצאת תירוץ (אין תחבורה נוחה, עבודה משעממת..). ביישנית וסגורה באופייה, אך לדעתי בעיה של חוסר רצון ובטחון, אך עבור הדברים שרוצה - אינה מתביישת או חוששת (למדה בקורס קצר, יוצאת לבלות) תודה רבה

שלום רב, לפעמים, למציאות יש כוח שכנוע גדול משלנו. הדרך הפשוטה ביותר לעזור לבתך לצאת לעבוד זה פשוט להפסיק לממן אותה ואת הבילויים שלה. הכורח הכלכלי הוא המניע החזק ביותר שדוחף אותנו לחפש (וגם למצוא) עבודה. כל זמן שאת תממני את הבילויים שלה, תתני לה קורת גג וארוחות חינם, המוטיבציה לעבודה תישאר נמוכה מאד. שולחת לך את האומץ והנחישות הדרושים למהלך שכזה. בברכת שנה טובה ליאת

תודה ליאת, במיוחד על האומץ והנחישות ששלחת... אינני מממנת את הבילויים והקניות שלה, מימנה גם את הקורס הקצר שעשתה, אך יש לה עדיין כסף מהתקופה הקצרה שעבדה, איננה מבזבזת הרבה... זו בעייה.. כמובן שהיא לא מממנת את כלכלתה בבית... מעדיפה לא להמתין עד שיגמר לה הכסף... זה יכול לקחת עוד זמן... שנה טובה

מה עושים עם התופעה ההולכת ומתגברת, אשר בני בן ה-17, שותף לה, למרות הסברים חוזרים ונשנים אודות הנזקים וההתמכרות הצפויה. מה הבדל הנזקים בין עישון טבק (סיגריות מגולגלות)לבין נרגילות? תודה

שלום רב, עישון ושתייה הפכו באמת לתופעה מדאיגה, המתפשטת גם בקרב בני נוער 'נורמטיביים' שפעם נהגו לקרוא להם 'בני-טובים'. כדי ללמוד עוד על נזקי העישון, על ההבדלים בין סיגריות לנרגילה, ועל נזקי ההתמכרות, אפשר לקרוא באתר של "אל-סם". אני מציעה להורים לנסות להגיע עם הילדים לשיחה גלויה ופתוחה בנושא, לאו דווקא מהמקום המוכיח והנזפני. אפשר לנסות לתקוף את הנושא בצורה 'אקדמית' או אינטלקטואלית, לנסות לבדוק יחד איתם באתר את ההבדלים בין החומרים השונים, ואפילו לשאול אותם כ"בעלי הידע המקיף בנושא", איזה מהחומרים הוא המסוכן ביותר ומדוע. זכרי שהתנגדות 'היסטרית' עלולה להוביל למרד דווקאי, בעוד שיחה נינוחה ומכבדת - דיאלוג - מזמינה יחס של כבוד והקשבה מהצד שכנגד. אם את חוששת שבנך כבר מעורב בפעילות כזו, נסי להגיע איתו לסוג של הסכם פשרה בנוסח "הרע במיעוטו". למשל, סיגריות כן - סמים לא. או שתייה של צ'ייסר או שניים בערב אחד בסופ"ש כן - אך צריכת אלכוהול במהלך השבוע - לא. לפעמים זה עדיף על מחתרת ללא פיקוח כלל. בהצלחה ליאת

תודה רבה על תגובתך.

שלום רב, בעלי הואשם בעברות מס (צווארון לבן) וכעת מתנהלים כנגדו הליכים משפטיים. אנו משפחה נורמטיבית, משפחה טובה ופשוטה, ללא עבר פלילי, שנתקלנו בחוק בפעם הראשונה בחיינו. נקלענו לסיפור עצוב מאוד וכואב מאוד שכבר שילמנו עליו מחיר כבד מאוד שאין זה הפורום המתאים לפרט. בכל אופן כרגע מתנהל מו"מ עם הפרקליטות על הענישה, הפרקליטות מבקשת מאסר בפועל של 15 חודשים ועורכי הדין שלנו מבקשים עבודות שירות על מנת לשקם את מצב המשפחה שלנוכח המקרה נפגעה מאוד. יש לנו 5 ילדים קטנים בבית (מגיל 2 ועד 13) ואני חרדה מאוד לגורלם ולעתידם של ילדיי במידה ובעלי יצטרך לרצות מאסר בפועל. שאלתי היא : ממי ניתן לקבל חוות דעת מקצועית שיכולה לפרט את ההשלכות הקשות העלולות להיות לילדים במצב כזה ? מצב של משפחה נורמטיבית בו אבא חם, אוהב ומסור נעלם מהבית לכל כך הרבה זמן. על השלכות הנפשיות, החברתיות, פגיעה בלימודים, בביטחון עצמי וכו' במטרה לנסות לבקש מהפרקליטות לבטל צעד זה ולהקל בדרישת העונש כדי לשקם את המשפחה ולמנוע הידרדרותם של 5 ילדים קטנים... אודה מאוד על תשובה בהקדם זה דחוף לנו. מדובר על ילדים קטנים שמאוד קשורים לאביהם. תודה מראש. פלונית.

שלום פלונית, צר לי לשמוע על האתגר הגדול הניצב בפניכם, ואני מתפללת בשבילכם שהשופט יסתפק בעבודות שירות. במקרה כזה, נשמרת שגרת החיים של הילדים והמשפחה, ואפשר לעבור זאת ללא נזקים. לטעמי, גם עונש מאסר בפועל (אם מישהו ישתגע ובכל זאת יחליט על כך) אפשר לעבור בשלום, אם נערכים אליו נכון ומכינים את הילדים היטב. אני מציעה לפנות לפסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לעזור הן בכתיבת חו"ד רלוונטית (לאחר שיכיר את הרקע שלכם) והן בהכנת המשפחה לחודשים של ההיעדרות, אם חלילה תגיעו לשם. מאחלת לכם שהדין ייטה לכף זכות, ושלא תידרשו לעבור את החוויה של המאסר. עם זאת, זכרי שגלים גבוהים יכולים ללכד מאד את המשפחה, ולהפוך את היחד שלכם לכוח איתן. שולחת לך מכל לבי איחולים לשנה טובה ולחירות. ליאת

ליאת שלום רב, אינני מכירה אותך אבל אנא הרשי לי להחמיא לך כי את מדהימה! דברייך ריגשו אותי עד מאוד ולמרות שאינך מכירה אותנו באופן אישי התחושה היא שאת מבינה מאוד לליבנו וכאילו כבר הכרת אותנו. תודה רבה על תשובתך המועילה, שאלתי היא האם ניתן לקבל חוות דעת מפסכולוג ילדים קליני במסלול ציבורי שאינו כרוך בתשלום של אלפי שקלים לחוות דעת, שאלתי נובעת מצב כלכלי קשה שכאמור נקלענו אליו ב 3 שנים האחרונות עקב התקרית. שוב תודה רבה לך ובעיקר על הרכות והתפילות המחממות את הלב. פלונית.

שלום, לבני בן השנתיים וחצי יש קשיי פרידה.כלומר הוא פורץ בבכי אם הסבתא הולכת הביתה,אבא שמשאיר אותו בגן והולך לעבודה (הילד מגיל 8 חודשים בגן ועדיין בוכה כל בוקר),אפילו אם הוא יוצא מהגן יחד עם ילד נוסף מהגן,ברגע שהילד פונה לביתו באמצע הדרך הוא בוכה.לא מדובר בבכי של כמה דקות אלא הרבה יותר זמן.לא עוזר שמכינים אותו לקראת הפרידה,לדוג' "סבתא עוד מעט הולכת הביתה לישון"-הוא ייפרד ממנה ויתן לה נשיקה וברגע שהדלת תיסגר הוא יכנס להיסטריה.הוא בוכה רק אם מישהו נפרד ממנו,אבל אם הוא זה שהולך הביתה הוא לא יבכה (אם הוא חוזר הביתה מסבתא הוא לא יבכה)לא יודעת אם זה קשור אבל הגננת מסרה שהוא מגלה קשיים כשיש מעברים.כלומר הוא בוכה אם מהריכוז עוברים לחוג או שיוצאים לחצר.ממה זה נובע ? מה את מציעה לעשות ? תודה.

שלום שקד, יש ילדים שמתקשים במעברים יותר מחבריהם, ויכולות להיות לכך סיבות שונות. הסיבה השכיחה היא קשיים בוויסות (גם החושי וגם הרגשי). מציעה לגשת לאבחון אצל מרפאה בעיסוק, ולטפל בנושא הוויסות. הבכי בפרידות יכול להיות קשור לבעיה בוויסות הרגשי (גם גירוי מתון מעורר תגובה רגשית עוצמתית, וקשה יותר להירגע). להורה יש תפקיד מווסת: אפשר להכין את הילד (כמו שאתם עושים נכון), לעזור לו להירגע בעזרת הסחות דעת או אסטרטגיות יעילות אחרות (בובת פרווה שאפשר לחבק, משהו מתוק, גרייה חושית חזקה, וכד'). בנוסף, כדאי שאתם, ההורים, תישארו רגועים ושלווים בזמן שהוא בוכה. לפעמים, הציפייה שלנו, המבוגרים, להתפרצות או לבכי יוצרת מתח מקדים, אצלנו ואצל הילד כאחד, ורצוי להיות מודעים לכך ולנסות להישאר שקטים למרות הסערה של הילד. הבשורה הטובה היא שככל שהילד גדל, גדלה גם יכולתו לשאת מצבי תסכול או מצבים טעוני רגשות, במיוחד אם המבוגרים שסביבו מתקפים את הקושי שלו, ונשארים רגועים ולא שיפוטיים. בברכה ליאת

יש תופעה בכיתתי של עצירת נשימה של מספר תלמידים מכיתתי בזמן שיעור: הם נוגעים אחד בשני בעורף בנקודות מסויימות בגוף, מורידים את הראש ועוצרים נשימתם,. משיחה עם כל אחד מן התלמידים עולה כי הם חשים בהיי כשנשימתם נעצרת והם מפנטזים על משהו...מה לעשות? התופעה התרחבה ליתר הילדים בשכבה  

שלום רב, נדמה לי שהייתי מטפלת בזה ברמה מערכתית, בשיתוף פסיכולוג ביה"ס, הנהלה ו-וועד ההורים. זה לא עניין למחנכת כיתה לבדה. בברכה ליאת

יש לי מערכת יחסים עם חבר מזה 13 שנה. החבר משרת בקבע. שמתי לב לכך שבמשך שנות הכרותי עם חברי הוא נוטה לחפש אשמים. ולהאשים את כולם מלבד את עצמו. גם כאשר אני מוכיחה אותו על טעותו הוא אינו לוקח אחריות ומחפש פירצות בסיטואציה למצוא אשמים. לא מוכן להודות בטעויות בכלל. הוא בן 30 ואני 22. זה מגיע למעגל סגור שלא ניתן לפרוץ אותו: הוא מאשים, אני משקפת לו שהוא מאשים והוא אומר שמשהו אצלי לא בסדר שתירגמתי זאת שהוא מאשים, אך כלל לא התכוון לכך. דוגמא קטנה: קנינו נעליים ביחד שהיו צריכים תיקון. כעבור שבועיים התקשרתי לברר מה עם הנעלים ואמרו שעדיין לא מוכנים בגלל החגים. החבר אמר לי; אמרתי לך להתקשר אליהם בשבוע שעבר וכך היו מזרזים את הנעליים . מה לעשות איתו? מה לומר לו בכל פעם שמאשים אותי?

שלום רויטל, נדמה לי שבחרת בפורום הלא נכון. בכל מקרה, עפ"י חשבוני, אתם ביחד מאז היית בת 9 והוא בן 17. יכול להיות שהוא מתייחס אלייך כמו הורה לילד, ולא כמו אל בת זוג? ליאת

היי, אני נמצאת בהליכי גירושין, בעלי עזב את הבית לפני כ-4 חודשים, ורואה את הילדים פעם בשבוע-שבועיים למשך שעה -גג! לאחרונה היה ביני לבין בעלי פיצוץ והוא נעלם לילדים (לא מתקשר ולא בא לראות אותם) כבר שבוע וחצי. יש לי תאומים בני 5, בן ובת. הבן שלי כל הזמן שואל על אבא שלו "מדוע אבא לא מתקשר?" "מדוע אבא לא בא לראות אותנו?" וכו'... מה עליי לענות? האם עליי לשקר או להגיד את האמת? אני פוחדת שהאמת תפגע בהם מאוד ואני עלולה "להזיק" לגוזלים האלה שגם ככה עוברים תקופה לא קלה בכלל! אודה לך על תגובתך המהירה לפני שבני ישאל שוב פעם.. תודה רבה.

שלום מירב, מציעה לשלוח סמס לאבי הילדים, ולספר לו כמה הם מתגעגעים ושואלים עליו. נסו לגלות בגרות, להתעלות מעל למאבקים ביניכם, ולנסות לגבש סוג של 'אמנה' משותפת, לפיה כל המריבות, הוויכוחים והפיצוצים ביניכם יישארו הרחק מתודעתם של הילדים ולא ישפיעו על קצב ותדירות המפגשים איתם. כשהילדים שואלים על אבא, תצטרכי להתעלות על כעסך, להבטיח להם שאבא אוהב אותם מאד, מתגעגע אליהם וחושב עליהם - גם כשהוא רחוק מהם. אל תבטיחי להם לוח זמנים, אך תוכלי להביע תקווה שבקרוב יתראו איתו. אם אם נחשפו לריב או צעקות ביניכם, הדגישי שהם עצמם אינם קשורים לזה, ואינם אשמים בכך שאבא איננו. חזרי והדגישי כמה הם חשובים לו ולך, וכמה שניכם תמשיכו לדאוג להם תמיד כהורים, ללא קשר לפירוק הנישואין שלכם. תוכלי לשלוח לבעלך צילום של תשובתי, או לינק לכאן. בהצלחה ליאת

האם זה נורמלי שילדה בת 8 תגיד שהיא מאוהבת ושיש לה פרפרים ותדבר על זה עם חברים .. ואחרי כמה חודשים היא כבר מאוהבת במישהו אחר מהכיתה? זה לא מוקדם?

שלום שרית, התאהבות היא אחת המתנות הגדולות שקיבלנו, ויש מי שלומדים ליהנות ממנה כבר בגן הילדים. מסתבר שגם בגיל החביון, אשר בו ההתעניינות המינית בבני המין השני "יורדת למחתרת", ישנן התאהבויות עזות, פרפרים בבטן וכל השאר. תפרגני לה... זה יופי. בשמחות ליאת

אני בת 15 שנולדתי ההורים שלי היו חברים ולא נשואים , לאחר שנתיים הם נפרדו וככה זה נשאר אמא שלי התחתנה עם בחור אחר כשהייתי בת 4 ואחותי הראשונה נולדה לאחר שנה מהנישואים בעלה היה אדם נורא , הם היו רבים כל לילה , בשעות מאוחרות , זה היה מגיע למצב של משטרה או שאנחנו עוברים לסבתא שלי בשלוש לפנות בוקר הוא גם היה מרבה להרביץ לאחים שלי ( יש לי שלוש אחיות ואח אחד ) ולצעוק עליהם , לאחר תשע שנים של נישואים הם התגרשו כשהייתי בת 13. לפני כשש שנים המצב בבית היה גרוע , אמא שלי האיימה להתאבד , ולפעמים הייתה יוצאת מהבית ומשאירה אותי לבד בבית עם הילדים , כרטיסים של קופת חולים וכסף היא תמיד אמרה שתמצא בית ותחזור לקחת אותנו היא היתה חוזרת אחרי שעתיים , אבל תמיד רציתי שהיא לא תחזור .. לא היו לי חברות , מצב שחזר על עצמו כבר כמה פעמים , הייתי מסתובבת לבד בבית הספר והייתי הבדיחה של הכיתה ואז יום אחד התחלתי לדמיין , לדמיין איך היו נראים החיים שלי אם דברים היו נראים אחרת המצאתי לי חברים חדשים , בית חדש , אישיות חדשה ומראה חדש וכאילו ניהלתי סרט בתוך הראש שלי ככה זה המשיך , לאחר שנה הכרתי קצת חברות אך העולם הדמיוני שלי גלש לעולם המציאותי , והתחלתי להאמין שהם באמת קיימים , סיפרתי לחברות שלי שאני יוצאת איתם , והולכת איתם למסיבות ושותה , הייתי אומרת לכולם שיש לי בעיית שתייה כי ככה הרגשתי הייתי אומרת שהם חברים שלי כי זה מה שחשבתי , לא האמנתי שאני משקרת זה הכל היה נראה לי נכון ומציאותי ככה זה המשיך , עד לפני שנה וחצי בערך שהבנתי שהם לא אמיתיים , ושזה הכל שקרים ניסיתי להפסיק עם השקרים אבל היה לי ממש קשה , זה נהיה חלק מהשגרה שלי היום סיפרתי לאמא שלי , והיא אמרה לי שזה הכל תשומת לב למרות שכבר כמה זמן אני מבקשת מימנה להיפגש עם פסיכולוג , אחיות שלי הלכו לטיפולים וממש השתנו מאז אבל לי היא אומרת שהכל בסדר , אבל אני מרגישה שהיא פשוט מנסה להשתיק אותי אז רציתי לדעת , האם זה באמת תשומת לב ואם יש משהו שאני יכולה לעשות, מישהו להיפגש וכדומה.

שלום שירה, עולם דמיוני, כמו שלמדת בעצמך, יכול להיות נחמה גדולה לאדם בודד וסובל. כדרכם של מנחמים, גם הדמיונות באים כשצריך אותם, ונעלמים כאשר האדם הסובל כבר יכול להתמודד בכוחות עצמו. כרגע, גם אני חושבת שטיפול פסיכולוגי יכול להיות דרך טובה ומועילה יותר להתמודד עם המציאות, וחשוב לשכנע בכך גם את אמא. נסי לדבר איתה שוב (אולי אפילו להראות לה את התכתובת הזו, בינינו), ולשתף אותה בתחושותייך. תוכלי לחזור ולהדגיש בפניה שלמרות שאת *נראית* בסדר, קשה לך מאד להתמודד עם כל המהומה שנוצרה בעולמך הפנימי והחיצוני, ולכן את צריכה עזרה. אם תרגישי שזה לא עוזר, נסי לגייס לעזרה את יועצת ביה"ס. בהצלחה ליאת

הי אני מטפלת בתינוקת בת שבעה חודשים (מטפלת בה כבר בערך שבועיים.) לצערי אני מרגישה שהיא אינה מחייכת אליי כשאני שרה או מדברת איתה,הרבה פעמים אני משחקת איתה ויושבת לצידה והיא אינה מגיבה. יש דברים מסויימים שאני עושה כי אני יודעת שיצחיקו אותה והיא אוהבת (היא מגיבה אליהם מאד כשבני משפחתה עושים לה אותם) אבל ברוב המקרים כשאני עושה אותם היא אינה מחייכת או מגיבה אליהם,נראה כשמגיעים בני המשפחה היא מתהפכת לגמרי ופתאום שמחה ואני לא מבינה מה אני עושה לא בסדר. ברור לי שקשה לה,שזו הסתגלות, גם הגמילה מההנקה קשה לה מאד,אבל מה לעשות? אם רלוונטי אז כן יש לי ניסיון רב עם ילדים ותינוקות ואני יודעת איך לגשת,לדבר עימם וליצור עימם כימיה אבל בסיטואציה הזו אני דיי אובדת עיצות.. (את אימה שיתפתי בעניין אבל לא נראה לי שהיא מודאגת כל כך,ולי זה מאד מפריע..)

שלום תמר, התינוקת הגיעה לגיל המתאפיין בחרדת זרים קשה. בגיל זה תינוקות מבחינים בין בני המשפחה לבין אנשים אחרים, ומגלים העדפה ברורה של ההורים או בני המשפחה המוכרים על פני הזרים. נסי לא להיעלב או להילחץ מזה, ולהרוויח את אהבתה ואמונה לאט. כבדי את החשדנות שלה, וזכרי שבהיעדר תחושת זמן, ההיעלמות של הוריה אל מחוץ לטווח ראייתה גורם לה לחשוב שנעלמו לה לתמיד. התגובה הרגשית שלה תואמת לגיל ולנסיבות, ולכן לא מאד מדאיגה. עם טיפול מסור וחם והשתדלות מצידך - זה יעבור. בהצלחה ליאת

שלום אני אם וסבתא לשני נכדים שאחת בת חמש והשני בין שנתיים ובעקבות ריב עם ביתי אנני מרגישה שאני רצויה בביתה והיא מסרבת להביא אותם אלי אני מתגעגעת מאד אליהם ואל ביתי אבל כרגע היא מתחפרת בעמדה שלה למרות שאני הצד הפגוע חיכתי שהיא תירגע והתקשררתי לפני החג והיא אמרה לי שהנכדה הכינה מתנה אבל היא לא מתכוונת להביא אותם והיא כל הזדמנות מעבירה מסרים שאני פוגעת בנכדים בזה שאני לא רואה אותם והם כל הזמן בוכים ומבקשים אותי עלי לציין שהקשר שלי עם ביתי ונכדי היה יומיומי ואינטנסיבי מה עלי לעשות ואיך לנהוג עם ביתי ונכדי האהובים דבר נוסף שעלי לציין הוא שתמיד ביתי חושבת שהיא צודקת ורק היא יודעת והאחר הוא טיפש והיא שקרנית פתלוגית מאובחנת ולא מוכנה לקבל טיפול ועד למריבה זו הבלגתי אשמח מאד אם תיעצו לי איך לנהוג

שלום אביטל, אני מבינה ממה שכתבת שההחלטה להימנע מלהגיע לביתה של בתך היא שלך ולא שלה, וזה כבר דבר טוב. זה טוב, כי את יכולה להחליט אחרת ולראות אותם כמה שתרצי. אני מניחה שבוויכוחים ובריבים שלכן אין 'טובים' ו'רעים', 'צודקים' ו'טועים'. בגילך, את כבר יודעת בוודאי שלכל מטבע יש שני צדדים. לכן, במקום לדבר על בתך במונחים שיפוטיים ומעליבים, אני מציעה לנסות לגשר על הפערים מבלי לנסות לשנות אף אחד. קבלי את העובדה שאין ביניכן הסכמה, והחליטי לוותר מראש על מאבקי הכבוד. במאבקי כבוד יש בדר"כ בעיקר מפסידים (כמו שאת רואה). עדיף לוותר על הכבוד ולהרוויח את היחסים, מאשר להישאר עם הכבוד מרוחקת מהנכדים. מה את אומרת? ליאת

בתי בת שנתיים בדיוק התחילה ללכת למשפחתון השנה 2012/2013 , ביום הראשון הייתה שמחה רק שעה אחת כשהתחיל אחד הילדים לבכות בכתה גם ומאז היא לא מפסיקה לבכות כמעט על כל דבר , ובבית כשמדברים על המשפחתון נהיית עצובה ואומרת:"לא רוצה ללכת למשפחתון" ,המטפלת אומרת שכל הזמן היא רוצה אמא , ושואלת איפה אמא ובוכ, כששומעת קול של מוכונית אומרת שהנה אמא באה ומתחילה לבכות , כשהטלפון של המטפלת מצלצל גם מתחילה לבכות והיא רוצה שהמטפלת כל הזמן תישאר לידה , ותיתן לה יד . עוד דבר, המשפחתון יש בו שלושה בנים ורק היא בת .הילדים חלק בגילה וחלק קטן יותר, אבל המטפלת אומרת שהיא מדברת טוב יותר מכולם , ויודעת דברים יויתר מכולם. מה לעשות? האם להעביר אותה למקום אחר?! האם זה משפיע.?

שלום רב, בגיל שנתיים כבר אפשר לשלוח ילדים לגן, ותמיד עדיף גן מסודר הנמצא בפיקוח. משפחתון של ארבעה ילדים יכול להיות מפתה, אך אם מדובר במטפלת אחת המתחלקת על ארבעה ילדים (חלק מהם עדיין תינוקות ממש), יש חשש שאינה מצליחה להגיע אל כולם ולהעניק לכל אחד מהם את מה שצריך ברגע נתון. מעבר לכך, אנחנו עדיין בתחילת שנה, והילדים הקטנים עדיין מתקשים, במיוחד עכשיו, בתקופת החגים ש'שוברת' את הרציפות. אם את מתעקשת להשאירה במשפחתון הזה, נסי להשאירה שם למשכי זמן קצרים (שעה שעתיים) ולהעלותם בהדרגה, לפי יכולתה. בברכה ליאת

היי, בתי מאז שהלכה לגן לא רוצה לישון יותר מחצי שעה בצהריים,ואף מרבה לבכות ללא הפסקה-במיוחד שמניחים אותה לשינה צהריים או לילה. האם הבכי המרובה לא יכול לגרום לבתי בעיות כלשהם? אם אני נשארת איתה בחדר ומלטפת אותה היא לא מפסיקה לבכות,האם לאחר בכי היא תרדם למרות שאני נמצאת איתה בחדר?האם לא עדיף לעזוב את החדר ולתת לה לבכות? האם חצי שעה של שינה במהלך היום ושינה של 10 שעות בלילה מספיק לתינוקת בת שנה?

שלום מעיין, בכי ממושך ועקשני אצל תינוקת בת שנה מחייב התייעצות עם רופא ילדים. הוא גם יוכל לתת לך תשובות לגבי שעות השינה ההכרחיות להתפתחות תקינה. באופן כללי, אני מאמינה שלא תמיד נכון לעזוב תינוק בוכה ולהניח לו כך לזמן רב. הוא אולי יירדם בסוף מרוב התשה, אך עלול לפתח מצוקה רגשית ולהתקשות לבטוח בעולם בכלל ובהוריו בפרט. בברכה ליאת

שלום, עליי לנאום במשך 5 דקות באוזני שכבה יא-יב על הנושא בחירה מול גורל, אילו היבטים ייעוציים כדאי שאזכיר בנאום, דוגמאות?

שלום מכיוון שמדובר בחמש דקות נאום, אני הייתי מדגישה כמה אפשרויות בחירה יש לנו בחיים,לבחור את החברים, לבחור את הבגדים, וכו' לבחור לשאוף לשינוי או לבחור להשאיר את ה"גורל" כמו שהוא, ומנגד מדגישה את התחושה שהגורל קבוע ובלתי ניתן לשינוי עם הסבר עד כמה יש דברים גם בגורל שניתן לשנות (למשל, אי אפשר לבחור משפחה אבל אפשר לבחור איך להתנהל בתוכה נכון, לבחור בדברים "טובים" שיכוונו אותנו להגשמת השאיפות כו') אני לא כל כך מכירה את השכבה של יא-יב,מניחה שמה שחשוב להם בגיל זה הוא מראה וחברים..? הייתי בוחרת דוגמאות מהעולם שלהם , רצוי הומוריסטי כדי להסביר את זה.(מצטערת, כרגע לא עולה לי משהו אסוציטיבי) לדעתי,מסר חשוב לחיים, לדעת שיש לנו אפשרויות רבות לבחור את עתידנו, שהוא לא נקבע מראש,ובעיקר בסיטואציות קשות עלינו לבחור במעשים שיובילו לגורל טוב יותר.. מקווה שקצת עזרתי.

נזכרתי פתאם בסרט שר הטבעות.. Frodo's Choice The tears fall fast and heavy down my cheeks. "I wish the ring had never come to me. I wish none of this had happened." "So do all who live to see such times, but that is not for them to decide. All you have to do is decide what to do with the time that is given you."

אני מחנכת של תלמיד שפנה אליי והציג את בעייתו: הוא שמן מאוד ומתבייש מגופו. לאורך השנים מכיתה א-י קיבל מהרופא המטפל פטור משיעורי ספורט בשל כאבי גב, בירכיים. השנה הרופא טוען כי אין קשיים בריאותיים ולכן לא יוכל לפטור אותו מספורט, מה גם שהשנה הוא לומד בכיתה יא וזו כיתה חשובה לקראת בגרויות. אולם בעייתו של התלמיד היא גופו- התלמיד באמת שמן מאוד והיה צורך לתפור לו מדים למידותיו. הוא ציין את השומנים בחזהו ובחלקי גופו ולכן לא מתעמל. מה לעשות? הוא חושש שילעגו לו כמו בשנים קודמות

כל הכבוד לך על האכפתיות שלך. יש קבוצות תמיכה לבני נוער שמנים. הוא יכול להיעזר בהם. עדי

שלום רב, חייבת להודות שאני כועסת על הרופא שבמשך עשר שנים פטר את הבחור מפעילות גופנית, שאולי הייתה מצילה אותו מהנסיבות העכשוויות. בכל מקרה, לא לגמרי ברור לי מה את שואלת? האם לפטור אותו משיעורי ספורט? כיצד לטפל בבושה שלו? כיצד לעזור לו להתגבר על בעיות בדימוי העצמי שלו? אלה שאלות גדולות, שצריך לדון בהן מתוך שיקול דעת ומתוך התחשבות באישיותו, בסטטוס החברתי שלו, במצב הבריאותי שלו, וכד'. ברמה הפרקטית, אפשר לסייע לו למשל בפטור משיעורי ספורט רק אם יוכיח לצוות ביה"ס שהוא לוקח על עצמו פעילות גופנית ברמה הפרטנית, למשל עם מאמן כושר פרטי. אפשר גם לבקש מהמורה לספורט שיכין עבורו תכנית מיוחדת (ממש כמו שנותנים הוראה מתקנת למי שצריך), אותה יבצע בביתו, תוך מעקב של ההורים. בעיני, יש כר נרחב של פעולות שאפשר לעשות איתו, אך כאמור צריך להצטייד ברצון טוב, ראש פתוח והיכרות עם אורח חייו ואישיותו. אגב, הדבר האחרון שהייתי בוחרת בו זה פטור מפעילות גופנית. זה אולי קל עבור כולם, אך הרסני מאד עבור הנער שלכם. בהצלחה ליאת

יש לי בשכבה ח עולה חדשה דוברת ספרדית. אותה תלמידה החלה לימודיה בבית סיפרנו בכיתה ז באולפן שם למדה עברית כל השבוע לרבות מתמטיקה ואנגלית. בנובמבר אותה שנה קיבלנו הודעה ממקיף אחר בעיר כי התלמידה נרשמה שם ללימודים. ובפברואר אותה שנה נתבשרנו כי התלמידה החליטה לחזור לבית סיפרנו מהסיבה שיש אצלנו אולפן לעיברית. בחודש מרץ פניתי להורי התלמידה בהמלצה להפנותה להערכה פסיכולוגית על מנת לעמוד על יכולותיה וקשייה של התלמידה. ההורים הביעו התנגדות נחרצת ורק לאח מסע שכנועים נעתרו לבקשתי. במקביל שוחחתי עם הפסיכולוג הרלוונטי דובר הפת האם של התלמידה . אולם מתברר לי כי אין מספיק חומר ונתונים על התלמידה על מנת שאוכל למלא את הדוח לפסיכולוג טרם ההערה הפסיכולוגית. לכן החלטנו -צוות בית הספר כי תוגש בשנה הבאה. השנה התלמידה עודנה באולפן וזימנתי שוב את ההורים לשיחה עימי. שיקפתי להם את קשייה של התלמידה מבחינה לימודית: קשיים רבים בקליטת השפה העיברית, בהבנה , בקריאה ובכתיבה. אחיזת עיפרון לקויה. מבחינה חברתית: קושי ביצירת קשרים חברתיים, מופמות יתר, התייחסתי לתצפיות שערכתי על התלמידה: בהפסקות לבד, לא מתקשרת עם אף אחד. נראית מפוחדת, חסרת ביטחון. מבית הספר שהגיעה דיווח האב כי למדה בבית ספר פרטי ברמה גבוהה. האב ציין כי לביתו יכולות טובות אלא שאיננה יכולה להביאן לידי ביטוי בשל קשיי שפה. בציורי התלמידה מופיע בין היתר כלוב פתוח ומוח יוצא ממנו. או משפטים שמתייחסים ליופי כמשהו שולי והפנימיות חשובה יותר. בשיחה של השנה עם ההורים הם כעסו משום שהפסיכולוג לא יצר איתם קשר בשנה שעברה כפי שהובטח להם. לכן הם מסרבים לחתום על הערכה פסיכולוגית בשנה זאת. יצויין כי ניתן ללמוד באולפן רק בטווח של עד 7-8 חודשים. מעבר לכך, מי שיש לו קשיים באולפן נשאר עוד.זהו המצב עם התלמידה: בשל הסיבה לקשייה נשארת התלמידה עוד באולפן עד להערכת מצבה. מה דעתך על סירוב ההורים ? כיצד לרתום אותם?

שלום רב, כאדוני הארץ הזו, המתנהלים ברוח השורה "להיות עם חופשי בארצנו", קשה לנו לפעמים להיכנס לנעליו של המהגר, המתמודד עם שבר עמוק בתחושת הרציפות, עם משבר זהות, עם קשיי בירוקרטיה ופרנסה, עם קשיי שפה, ועם תחושת זרות שאינה מתפוגגת גם שנים רבות אחרי העלייה ארצה. אם להורה 'רגיל' קשה לבלוע רעיון של אבחון או תיוג ילדו כמתקשה או חריג (יש לא מעט דוגמאות לכך אפילו בפורום שלנו), על אחת כמה וכמה להורה-עולה, אשר לפעמים כבודו הוא כל מה שנותר לו מחייו הקודמים. הטלת הספק בכישורים וביכולות של הילד, היא לפעמים הקש ששובר את גבו של ההורה המותש גם ככה. לכן, אני מציעה מאד ליזום מפגש בין ההורים לבין הפסיכולוג שדובר את שפתם ומכיר את תרבותם, ולהניח לו להסביר את הנסיבות ואת המניעים להחלטותיכם. לפעמים סילוקו של מחסום השפה והמנטליות עושה את שלו, וההורים משתכנעים בטוהר הכוונות של צוות ביה"ס. בהצלחה ליאת

בננו בן ה10 הסובל מחרדות הגיע אלינו למיטה אתמול ב1 לפנות בוקר אחרי שטען שלא מצא אותנו ופחד בחושך ויצא מן הבית ובכה וקרא לי אמא אמא עד סוף הרחוב כשהוא יחף ועם תחתונים הדלת באמת היתה לא נעולה כשקמתי וזכור לי ששמעתי טריקת דלת ממש לפני שנכנס לחדר שלנו האם זו היתה הליכה בשינה? כי הוא זכר לספר בדיוק מה קרה ושהיה יחף ושאשה מאחד החלונות ביקשה ממנו שיהיה בשקט מה עלינו לעשות לבירור? ילד שעובר אלינו כל לילה למיטה לפנות בוקר וסובל מחרדות ובעיות התנהגות תודה רבה

שלום ליאור, למיטב ידיעתי (איני מומחית להפרעות בשינה) הליכה בשינה, המכונה גם סהרוריות, מתאפיינת במצב תודעתי אחר, הגורם לאדם לא לזכור דבר וחצי דבר מאירועי הלילה בבוקר המחרת. מציעה לך להתייעץ עם רופא הילדים ולבקש הפנייה למעבדת שינה. לצורך הטיפול בחרדות ובבעיות ההתנהגות - פנו לפסיכולוג ילדים קליני, ובקשו עזרה. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום רב, אני לא בטוחה שאת מתעסקת גם בעולם התינוקות,אבל בכל זאת אנסה לשאול. ביתי בת חמישה חודשים, מגיל חודשיים לערך,מסרבת ללכת לאנשים אחרים פרט אלי ולאביה.בכל פעם שאני מוסרת אותה לקרוב משפחה,ואנט מדברת על קורבים כמו סבא וסבתא,היא מתחילה לבכות,לצרוח ולהראות פרצוץ מבוהל. אני ממש מיואשת,ולא יודעת מה לעשות.חודש הבא היא נכנסת למעון ואין לי מושג איך היא תסתדר שם. כמו כן,היא תינוקת דיי בכיינית,, וכמובן לאחר שאני שוללת רעב,עייפות וכו...האם זה קשור לעודף רגישות חושית? מה הבעיה והאם יש לי דרכי פעולה כדי להקל עליה?????

שלום לילית, לא מדובר בבעיית התנהגות, אלא לשלב נורמלי בהתפתחות, שמכונה "חרדת זרים". בדר"כ זה מתחיל סביב גיל חצי שנה, אך יש ילדים שמקדימים, ומגיבים עוד קודם בהעדפה ברורה לדמויות ההורים המוכרות על פני אנשים אחרים. למרות שזה נראה לעיתים כסתירה, ילד שזוכה לנוכחות הורית יציבה ועקבית, ולא נמסר הרבה ל'ידיים זרות' בינקותו, מפתח עמדה של אמון וביטחון בעולם, ובהמשך יש סיכוי רב שיפתח יכולת טובה לתקשר עם אנשים, לבטוח בהם ולקיים עמם קשרי גומלין. אני מציעה לכבד ככל האפשר את העדפותיה של ילדתך, ולא למסור אותה נגד רצונה לידיהם של קרובי משפחה בניסיון "לגמול" אותה מהבכי או התלות בכם. בהחלט יכול להיות שהקליטה בגן החדש תארך זמן ותדרוש משאבי התמודדות ממנה ומכם. זכרי לעשות את הדברים בקצב איטי והדרגתי, ולאפשר לה להיקשר לאנשי הצוות (רצוי לדמות אחת מועדפת תחילה, ואז גם לשאר) בקצב הנכון לה. איני יכולה לענות בנושא הרגישות החושית. זה משהו שתצטרכו לברר עם מרפאה בעיסוק. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן שנה וחודש ,במהלך השנה האחרונהה לא הרגלנו אותו לישון ולהירדם באופן עצמאי,במהלך היום היה נרדם על הידיים ואז היינו מעבירים אותו למיטתו ובמהלך הלילה היה נרדם במיטתנו ואח"כ הינו מעבירים אותו למיטתו (שנמצאת בחדר שלנו). חשוב לציין שמאז שהלך לגן הוא מאוד מאוד מפחד מהמיטה שלו וברגע שמניחים אותו שם הוא מתחיל לבכות ולצרוח ללא הפסקה.ניסינו להיות לידו ללטפו ,לחבקו,לדבר אליו אך זה לא מצליח וכל עוד הוא נמצא במיטתו הוא בוכה וצורח במשך כמה שעות. מאז שהלך לגן אנו מנסים ללמד אותו להירדם לבד אך זה לא מצליח- בלילה לאחר שהוא עייף מאוד מאוד (שעה 20:00) אנו מניחים אותו במיטתו ולאחר בכי של 10 דקות וצרחות הוא נרדם לבד,לעיתים יושן כל הלילה ולעיתים מתעורר ומתחיל לצרוח עד אשר אנו מעבירים אותו למיטתנו(ניסינו לתת לו לבכות כחצי שעה אך לא נרגע עד שהעברנו אותו אלינו). בצהריים (בימי שישי,שבת ) למרות שהוא קם בבוקר ועייף מאוד אנו שמים אותו במיטתו ב-15:00 הוא בוכה וצורח כמה שעות ללא הפסקה ובסוף נרדם אך לאחר 20 דקות קם ולא רוצה לישון יותר עד הליה למרות שהוא ממש ממש עייף. יש לציין שאנחנו כבר לא יודעים מה לעשות,אנחנו כן שמים לו גבולות,אנחנו כן משאירים אותו לבד בחדר ,אך לא רואים שום תוצאה הלכה למעשה כבר לאחר 3 שבועות-כאילו סתם אנחנו נותנים לו לבכות. האם אפשר לקבל הצעה פרקטית מה עלינו לעשות ? כי ברגע ששמים אותו במיטתו הוא מתחיל לבכות ולצרוח ללא הפסקה,אך אנחנו לא מוותרים ונותנים לו לצעוק ולבכות (מדי 10 ,15 דקות נכנסים מלטפים אותו ומיד יוצאים)ולמרות זאת לאחר 3 שבועות עדיין אין תוצאות.כלומר הוא עדיין לא נרדם לבד בצהריים במשך כמה שעות למרות שבלילה הוא בוכה 10 דקות ונרדם. למה התינוק קם רק בצהריים לאחר 20 דקות שינה למרות שלא ישן כל היום ובלילה יושן בד"כ כל הלילה?מה עלינו לעשות שישן גם בצהריים?מה עלינו לעשות שירדם כאשר הוא עייף? האם הבכי הרב לא יכול להזיק לו?האם עלינו להכנס אליו לעיתים יותר תכופות כאשר הוא בוכה?

שלום שוש, למרבה הצער, לא תמיד הפורום שלנו יכול לתת מענה שיחליף טיפול. אני אישית לא מצדדת ברעיון של להניח לתינוק לצרוח שעות. בנך עדיין תינוק שאינו מדבר, והעובדה שהכנסתם אותו עכשיו לגן לא הופכת אותו ל'גדול'. הניסיון להתעקש איתו דווקא עכשיו על 'פרינציפים' נראה לי לא נכון, וגם אם כן, חשוב לעשות את הדברים עם רציונל. אוכל לומר לך באופן כללי מאד, שכל גישה שתנקטי חייבת להיות מיושמת בעקביות, אחרת (כמו שציינת בעצמך) חבל על כל הסבל שעברתם. אני מרגישה שעלייך לקבל עזרה, בעיקר בהבנת היכולות הרגשיות של תינוק בגיל שנה, ואיך מציבים גבולות בגיל זה מבלי לפגוע בתחושות האמון והביטחון שלו. פני לפסיכולוג ילדים להדרכת הורים, או - אם נוח לך יותר - ליועצת שינה של גיל הינקות. בברכה ליאת

איך ניתן להסביר את העובדה כי התינוק מפחד כל כך ממיטתו(ברגע שמניחים אותו שם הוא מתחיל לבכות ולצרוח) ודווקא בצהריים לאחר שקם בשש בבוקר ועד 15 לא יושן כאשר מניחים אותו הוא בוכה במשך שעה ושנרדם רק ל20 דקות עד חצי שעה ,ובלילה בוכה 5 דקות ונרדם מ20:00 עד 6 בבוקר ? איך יכול להיות מצב שהוא לא מתעייף למרות שלא ישן? אם התינוק יושן רק חצי שעה בצהריים ובלילה יושן 10 שעות זה לא יכול להזיק להתפתחותו אולכל דבר אחר(החוסר שינה בצהריים)?

קוראים יקרים, לא יכולה שלא לשתף אתכם בכתבה מעניינת שפורסמה בכלכליסט, ובתוכה הפנייה לכתבה נוספת, המדברת על התופעה גם אצלנו, בישראל. חומר למחשבה. http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3578879,00.html מעניין לא פחות לקרוא גם את הטוקבקים לכתבה מצויינת זו. אם תרצו, אפשר יהיה לפתח כאן דיון בנושא. אשמח לשמוע מה חושבים פה בפורום שלנו על התופעה. שבת שלום ליאת

הי ליאת, אני עובדת בתיכון קיבוצי איזורי גדול, ובתחילת השנה שלחנו את הכתבה על הורות הליקופטר לכל המורים, בבקשה שיפיצו גם להורים. אני מניחה שאני נחשפת לתופעה בעוצמה גבוהה יותר מכיוון שאני עובדת עם התלמידים בעלי לקויות הלמידה בביה"ס, ומטבע הדברים כשילד נתקל בקשיים אובייקטיביים- ההורה מגונן ביתר שאת. חשוב, כאנשי מקצוע, לגלות אמפתיה לתחושות של ההורה ולהראות שמבינים את הכוונות הטובות (לעיתים זה לא קל, כי עלולה להופיע גם תוקפנות כלפינו כמייצגי המערכת), אך להנחות ולהראות שזה בעוכרי הילדים... כמה פשוט לי לראות את זה כמורה. אבל כאמא לבנותיי המלחמה עם עצמי קשה יותר. אני באופן מודע ומלאכותי מזכירה לעצמי לא להתערב הרבה פעמים, ולתת לבנות שלי את הבסיס הרגשי והבטחון על מנת שיוכלו להתמודד במהלך היום בגן גם עם מצבים שאינם מצבי אידיליה. הורים רבים נכנסים מול הגננת לרזולוציות שאי אפשר לתאר. אני משדרת לבנות שבגן הגננות מחליטות, ואני כמובן עם יד על הדופק ובמקרה הצורך שואלת, מבקשת הסברים- אבל נותנת לבנות את החירות להיות בעולם-ללא-אמא לכמה שעות ביום. קל זה לא. חשוב זה כן :-)

שלום רב לך, הבן שלי בן תשע סובל מקשיי קשב וריכוז ומטופל בטיפול הומהופתי בחודש וחצי האחרון לפני מס' חודשים החלו חרדות אצלו בכל מה שקשור אליי הוא בכל פעם כשצריך להיפרד ממנו מוודא שאני לא לבד, לאן אני הולכת ?והאם אני נישראת לבד, הוא חרד לדעת שאני נישארת לבד, לפני יומיים התקשר אליי בשעה 10:00 באמצע שיעור בבית ספר ושאל אותי מה איתי האם הכל בסדר? וכל זה בבכי היסטרי כשהגיע הביתה אמר לי ששמע אמבולנס והיה בטוח שהוא מיועד לי, הוא התחיל מסגרת בית ספר חדש איזור חדש ומאוד קשה לו וניראה לי שזה העצים את התופעה הקשה הזו, מה לדעתך אני צריכה לעשות? האם דרוש טיפול מקצועי? או שצריך לדבר איתו ולהרגיע אותו שהכל בסדר...

שלום סיגל, כמו בכל מקרה של חרדות בילדות, אפשר להסתפק תחילה בניסיונות הרגעה, באמפתיה והכלה (זאת, מבלי להשתעבד לחרדה או לשנות סדרי-עולם בגללה). אם תראי שהמצב מחמיר, ושהחרדה מפריעה משמעותית לתפקוד של הילד (או שלך), מוטב לפנות לפסיכולוג ילדים ולהתייעץ. לפעמים הפסיכולוג ינסה להסתפק בהדרכת הורים ולפעמים יציע טיפול בילד עצמו. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום ליאת, בזמנו פניתי אלייך בנוגע לגמילה מחיתולים של בני, ועזרת לי מאוד. אני פונה אלייך שוב לקבלת עצה. בני בן שלוש בדיוק, ונגמל לפני כחודש וחצי מחיתולים במהלך היום. מהלך הגמילה היה טוב, וכמעט ולא היו פספוסים. קצת רקע נוסף: בני סבל ועדיין סובל לעיתים מנוזלים באוזניים, דבר שגרם לו לירידה בשמיעה ועיכוב שפתי קל, אולם בשנה האחרונה הוא עשה קפיצה גדולה בכל הנוגע לדיבור, ומדבר יפה, אם כי לעיתים סובל מגמגום קל או שמדבר לאט באופן יחסי, בעיקר כשהוא נתון במתח. הרבה פעמים כשהוא רוצה משהו הוא הולך ומנסה לקחת אותו ומיילל במקום לבטא את רצונו בדיבור (עשינו טעות בכך שבגלל שהבנו אותו תמיד, לא התעקשנו שיתבטא בדיבור...). חוץ מזה הוא עצמאי מאוד, שובב מאוד, ודי חסר פחד (לדוגמה: אם הוא רוצה לצאת מהבית הוא פשוט יוצא, בלי לומר כלום לאף אחד, או אם הוא רוצה משהו גבוה הוא יביא כיסא ויטפס כדי לקחת אותו). הוא נכנס לגן עיריה לפני כשבועיים וחצי, וקשה לו מאוד. הוא החל לפספס ולעשות על עצמו פיפי, מספר פעמים ביום. הוא החל לנשוך בגן (אף פעם לא היתה איתו בעיה של נשיכות). הוא לא כל כך משחק בגן עם ילדים אחרים. הביתה הוא חוזר אחרי הצהרון גמור מעייפות (הוא לא ישן שם צהריים, הן לא מצליחות להרדים אותו), ויושב שפוך רוב אחר הצהריים, שבד"כ נגמרים בהתקף זעם רציני. הגננות מתלוננות שמאוד קשה איתו, שקשה לו לפנות לילדים אחרים ושהוא צריך המון תיווך. האם זה בגדר תהליך הסתגלות סביר? ואיך מתמודדים עם הנשיכות? תודה רבה ושנה טובה, יעל

שלום יעל, ראשית, אני מפנה אותך לדברים שכתבתי (כאן, בתחתית הדף) בהודעה תחת הכותרת "תהליך הקליטה בגן חדש". תגובות רגרסיה, כולל נשיכות אצל בני שנתיים-שלוש, הן בגדר הסביר, במיוחד מאצל ילד שמתקשה לתקשר מילולית. את הטיפול בנשיכות יש להשאיר לגננות, מאחר שהתגובה להתנהגות תוקפנית (במיוחד בגיל הרך) חייבת להיות מיידית ככל האפשר. כרגע, כל מה שהייתי עושה זה קיצור יום הלימודים שלו למינימום, והארכתו בהדרגה, בהתאם ליכולת ההסתגלות שלו. בברכה ליאת

בתי בכתה א ויש לה אחות הקטנה ממנה בשנה. אני נמצא איתן רוב שעות היום והן מקבלות תשומת לב רבה. לאחרונה הילדה הגדולה מבקשת להיות תינוקת היא רוצה שאקח אותה בעגלה, מנסה "לינוק" ממני ומאמה מבקשת שאקנה לה מוצץ וכדומה. מרפאה באומנות שעובדת איתה בביה"ס אמרה שאאפשר לה שעה ביום של משחק שבו היא מתנהגת כתינוקת ואני אתיחס אליה ככזאת והמליצה שאף אקנה לה מוצץ.אשמח לשמוע את דעתך בנושא האם לטעמך עלי לנהוג כך?

שלום רן, מסכימה מאד עם המטפלת באמנות, ומפנה אותך לתשובה שנתתי בנושא זה ממש לא מזמן. הנה - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-18646#message-18646 שבת שלום ושנה טובה ליאת

בני בן 5 (בקרוב) ונראה שהבנת סיטואסציות חברתיות אצלו היא נמוכה משל שאר בני גילו. האם יש סיכוי סביר שידביק את הפער או שבגילו סביר להניח שהבנת הסיטואציות החברתיות כבר תישאר לקויה? אגב, הוא עם ADHD. תודה, ענת

שלום ענת, לא ציינת על איזה רקע הופיעו הקשיים שלו. יש ילדים הסובלים מבעיות תקשורתיות מתמידות, ויש ילדים שהעיכוב בתפקוד החברתי-תקשורתי שלהם קשור לנסיבות אחרות. יש ילדים שמדביקים את הפער ומתפקדים מצויין לאחר שקיבלו את הסיוע הרלוונטי, ויש ילדים שיצטרכו עזרה לאורך זמן. בכל מקרה, סיוע מקצועי ומיומן יכול לקדם ילדים ולחולל נפלאות ביכולתם לתפקד בקבוצת בני גילם. פני לעזרה. בהצלחה ושנה טובה ליאת

האם יש סוג עזרה ספציפית שנראה לך מתאים? ואני רוצה לתת דוגמא לבעיה: אתמול למשל הוא הזמין ילד מהגן לבוא אליו הביתה, וכשהשילד לא רצה הוא ממש התחנן אליו בחצי-בכי שיבוא אלינו (מה שרק הרחיק את הילד השני). האם יש דרך יעילה להסביר לו שאין טעם להתחנ כי זה רק מרחיק ממנו את הילד? לא נראה לי שהצלחתי להסביר לו.

יחד עם שמחה של תינוק חדש בבית,שהוא מקסים וביקר יונק וישן נכנסנו לתקופה חדשה וקשה,קשה בעיקר כי עוד לא למדנו להיסתדר עם שני ילדים קטנים והגדול שהוא בן שנתיים וחודש ממש נותן לנו בראש,אני יודעת שזה גיל קשה וגם תינוק חדש וגם התחיל גן עם שפה חדשה,אני מודעת שזה יותר מידי אבל איך אני אעזור לו להיתמודד עם כל זה?מה לעשות?כי לראות אותו בוכה על כול שטות ומתפורץ בבכי עם צעקות שלא נגמרות 10-15 דקות זה קשה לי וכואב הלב,גם מתעורר עכשיו בלילות ומבקש אותי רק וכש אני עם הקטן אז בוכה ורוצה רק אותי,אני מנסה לשכב איתו במיטה שלו ולהניק את הקטן ולפעמים זה עובד ולפעמים לא כי מתחלי לבכות שאתן לא יד ואני לא יכולה,או שהלילה קם ב5 ורצה אותי ונגשתי ואז התינוק גם התעורר ובוכה ואני מסבירה לו שאני אקח את התינוק הוא רוצה לאכול ואחזור אליכה ובינתיים אבא יהיה איתך והוא התחיל לבכות עוד יותר וכך גם לא נרדם יותר,במשך היום רוצה רק אותי ולא נותן לקום,כואב לי הלב ולא יודעת מה לעשות,רוצה להמשיך להניק וגם לא לפגוע בילד הגדול שלי.איך זה עובד ביחד.?מה לעשות?איך להיתנהג?

שלום דנה, בנך הבכור עובר כרגע משבר כפול. הוא צריך להסתגל (גם בגן וגם בבית) לרעיון שהוא לא בן יחיד, ושעליו להתחלק בתשומת הלב, שעד עכשיו הייתה כולה שלו. נוסף על כל זאת, בנך נמצא בעיצומה של תקופה לא פשוטה מבחינה התפתחותית, הנקראת גם "גיל שנתיים הנורא", המתאפיינת במאבקי כוח, מרד והתפרצויות סוערות של בכי או זעם. אני מתארת לי כמה קשה לך לנסות ולתמרן בין הרצון להתמסר לתינוק החדש, לבין הרצון להעניק לבנך את מרב תשומת הלב וההכלה שמגיעות לו. אין פתרונות קסם: זה באמת נורא קשה, ויהיה עלייך למצוא לאט לאט את האיזון הנכון. אני מציעה לך לנצל את השבועות הראשונים הללו, בהם התינוק עוד אינו דורש הרבה, ולהקדיש את עיקר תשומת הלב שלך לילד הגדול. שתפי אותו גם בחוויית ההנקה. תוכלי להזמין אותו לשבת איתך כשאת מניקה, לספר לו סיפור שקט תוך כדי, או לראות יחד איתו טלוויזיה או וידאו בזמן ההנקה. למרות שזה נראה לך כרגע בלתי אפשרי וקשה נורא, זכרי שברוב המשפחות זה מצליח בסוף, וכל אחד מוצא את מקומו ותפקידו בבית. אחת העצות הכי טובות שאפשר לתת לך בימים אלה, זה לגייס הכי הרבה עזרה שאפשר, מסבתות, דודות או חברות, שיוכלו לשחרר אותך לטובת הגדול או הקטן בהתאם לצורך. שולחת לך כוחות ואיחולים לשנה נהדרת ליאת

הי ליאת מה שלומך????? כבר התייעצתי איתך בעבר לגבי הבת שלי בת השש לגבי חברה טובה שלה שלא רוצה להיות חברה שלה והסברת לי שלא כולם רוצים להיות חברים שלנו (במיוחד שההורים של הילדה מתערבים ולא איפשרו בעבר בזמן שהיו חברות להיפגש) כיום אותה ילדה מנדה את הילדה שלי מהחבורה כלומר יש לה עוד שתי חברות בחבורה ואתמול ממש הילדה בכתה בבית ואמרה שאמרו לה מכוערת ואף אחד לא רוצה לשחק איתה כמובן שהיום לא הסכימה ללכת לבית הספר ידעתי את מי שצריך לידע בבית הספר אבל מהנסיון אמרו לי שזה תהליך כדי לטפל בעניין בקיצור אני ממש על הקצה להעביר אותה בית ספר (זה בית ספר פרטי) גם שנה שעברה הדינמקות היו מאוד מורכבות והקייטנה לא הסתיימה טוב הילדה מאוד יפה אוהבת ללמוד ומאוד חברותית יוגעת לוותר ולעמוד על שלה הסברתי לה על חברות הדדית מה אני עוד אמורה לעשות????? ם טעיתי בזה שהמשכתי ההית ספר ???? תודה ומקווה שתהייה שנה מתוקה

שלום רוז, אישית, אני לא בעד להעביר ילד לבי"ס אחר, אלא אם עושים זאת ביחד עם טיפול בבעיה האמיתית של הילד. כרגע, אם את חושבת שיש כאן מאפיינים של נידוי מאורגן (חרם), חובתך לדווח על כך למורה וליועצת, שאמורות לטפל בזה מיידית. במקביל לטיפול של צוות ביה"ס, עודדי את בתך לקיים מערכות יחסים קרובות של "אחד על אחד", גם עם בנות פחות מרכזיות. הסבירי לבתך שגם חברה טובה אחת יכולה להפיג תחושות של בדידות, ואפשרי לה לנהל חיי חברה גם מחוץ לביה"ס, דרך הזמנות אישיות או חוגים 'קבוצתיים'. בברכה ליאת

וכמובן שזה תהליך נסו לחבר אותה לילדה אחרת דרך פרויקטים משותפים מאחלת לך שנה הכי מתוקה בעולם תודה

הי ליאת, לא מזמן נשאלת כאן על ילד שפוחד למות. בין השאר המלצת להסביר לו שעד לזקנה ולמוות יש זמן רב מאד, אשר ניתן לנצל באופן אופטימלי. השאלה מה ניתן לומר לילד שחווה אובדן של ילדים אחרים בני גילו. במקרה כזה, החרדה שמא גורל דומה עלול לקרות גם לו, ובעתיד לא כל כך רחוק, הרבה יותר גדולה. איך אפשר "לנחם" אותו שעד למוות יש עוד הרבה מאד זמן? נורית

התכוונתי גם לילד ששמע על פטירה של ילדים צעירים, ולא בהכרח חווה אבדן.

שלום נורית, לא ציינת בן כמה הילד, אך כיום אנחנו יודעים שגם ילדים צעירים מאד כבר מודעים לקיומו של המוות ולסכנות פוטנציאליות. ילדים יודעים שתאונות קורות, שמחלות קיימות בעולמנו, ושדברים יכולים להשתבש. ילד ששמע על פטירה של ילדים אחרים יהיה אולי חרד יותר לזמן מה, אך יוכל גם להשתמש במידע הקונקרטי כהרגעה. למשל, אם יש לו דוגמא עצובה של ילד שמת ממחלה, נוכל להסביר לו מדוע הסיכוי שזה יקרה גם לו נמוך מאד. ("אנחנו שומרים עליך, נותנים לך אוכל בריא, בודקים אותך ומחסנים אותך מפני מחלות"). כמובן שאנחנו, המבוגרים, יודעים מעט יותר על השרירותיות האכזרית של המוות, אבל אפשר להיות מעט יותר נדיבים כשמדובר בילדים, ולהגביר אצלם את התחושה שהעניינים בשליטה, ושאנחנו עושים הכל כדי לשמור עליהם חזקים ובריאים, מוגנים תחת חסותנו. שלא נדע... שנה טובה ובריאה ליאת

הבת שלי בכיתה ד' ילדה מקסימה חברותית אולם "מעופפת" הרבה שוקעת בחלומות בהקיץ שוכחת דברים שקועה בעולם של עצמה לדעתי יש לה איזה הפרעת קשב. לציין שהתעודה שלה יפה אמנתם היא מתקשה במקצועות ראליים אבל אני יושבת איתה והיא מבינה למרות שמאוד קשה לה להתרכז.. מכיוון שלדעתי זה מאוד גבולי מעולם לא עשיתי לה איבחון כל מה שקראתי בנושא הביא אותי לאיבחון ורטלין שזה ממש לא מה שאני רוצה האם יש איזה טיפול אחר שיכול להיות פה רלוונטי?

שלום אורית, אבחון וריטלין הם שני דברים שונים. אבחון נועד לאתר את הקשיים, למפות אותם ולהעריך את מידת הפגיעה שלהם בתפקודו של הילד. ריטלין היא תרופה וותיקה לטיפול בהפרעת קשב, הניתנת במידת הצורך, ומסייעת במידה דרמטית למי שנמצא זקוק לה. גם אם נמצאה בעיית קשב באבחון, ניתן לעזור לילד באסטרטגיות שונות ובהתאמות רלוונטיות, אך כדי להיות יעילים יש צורך לדעת תחילה במה מטפלים. פני לאבחון, וזכרי שככל שהעזרה מגיעה מאוחר יותר, כך נצברים גרעונות תפקודיים גדולים יותר, ואיתם גם תסכול ותחושות כישלון אצל הילד. אז למה לחכות? בהצלחה ושנה טובה ליאת

ריטלין לא אופציה מבחינתי השאלה שלי האם יש דרכים אחרות לטפל בבעית ריכוז וגם לאיזה איבחון צריך ללכת? יש כל כך הרבה שמות ואין לי מושג למי לפנות! תודה אורית

שלום, בני עוד שבועיים בן שנה. הוא ילד מאוד נבון וחכם. הבעיה היא שבבית הוא מתנהג בצורה בלתי נסבלת לעיתים. הוא נמצא במשפחתון מגיל 5 חודשים ושם המטפלות אומרות שהוא מקסים וחכם ומשתתף יפה בפעילויות ומקשיב וסקרן והכל תקין ויפה. איך שאנחנו מגיעים הביתה הוא מתחיל עם הצרחות. אני מאכילה אותו, יושבת איתו, לשחק, וברגע שאני קמה הוא צורח. אם אני לא נותנת לו משהו שהוא רוצה (לדוגמא, מפתחות , לשחק בלפטופ וכדומה) הוא מתחיל את הצרחות. גם כשאני מחליפה לו, הוא צורח ומשתולל ואני צריכה להחזיקו חזק כדי שלא יפול מהשידה וגם כדי שלא יעשה עליי פיפי... אני משתדלת שלא להתייחס לבכי ולצרחות כי אני יודעת שהוא בוחן את הגבולות, אבל הוא מסוגל להמשיך לצרוח גם שעה שלמה אם אני לא ארים או אתייחס אליו. מצד שני אני לא רוצה לגדל אותו בתחושה שהכל מגיע לו והוא יכול לקבל הכל כי זה לא ככה בחיים האמיתיים. אני גם משתדלת להיות עקבית עם ה"אסור".. כמו כשהוא מתקרב לחשמל אז אני מסבירה לו שזה מסוכן והוא יקבל מכה .. ולא להגיד לו "לא" על כל דבר.. האם יש סיבה להתנהגות השונה בגן ובבית? האם יכול להיות שהוא כזה קטן וכבר בוחן את הגבולות שלו? מה אני אמורה לעשות כשהוא מתחיל לצרוח? תודההה

שלום רב, כמו שכתבתי לפני דקות ספורות ללירון, גבולות הם עניין חשוב מאד בכל גיל, כל עוד הם מותאמים לגילו וליכולותיו של הילד. מה שנדרוש מילד בגיל שנתיים או שלוש, לא בהכרח רלוונטי לגיל שנה, ולהפך. הבן שלך עדיין תינוק קטן, ותינוקות - כידוע - זקוקים מאד לקרבתה המנחמת של האם, למגעה, לטיפולה העקבי והרגוע, וגם לנוכחותה נוסכת הביטחון. בשנת החיים הראשונה, בשל מגבלותיה של התקשורת המדוברת, תינוקות רגישים מאד למצב רוחה של האם, לרמות המתח והעייפות שלה, ולתדר הרגשי שהיא משרה. אני מבינה את הרצון שלך לשמור על גבולות ולהימנע מפינוק-יתר, אך עלייך לזכור שמדובר בתינוק שתלוי בך, שאינו יודע לפרוק את המתחים שלו אלא בבכי, ושמאד זקוק לך כמווסתת ומכילה אותו, בעיקר כשהוא עייף, עצבני או חסר מנוחה. אני ממליצה לך מאד לקנות את אחד מספרי ההורות הטובים, במיוחד אלה המפרטים את הצרכים של התינוק והילד בכל גיל, ולהיעזר בו לצורך התכווננות מדויקת יותר, שלא תתסכל אותך ואותו. עד אז, כשהוא מתחיל לצרוח, הרימי אותו ונסי להרגיעו. הוא אינו יכול עדיין לעשות זאת בעצמו. אל תכי אותו כשהוא מתקרב לשקע החשמל, אלא דאגי לכיסוי ולבטיחות הבית באופן כללי כדי שבאמת לא תצטרכי להעיר כל הזמן. במידת הצורך, היעזרי בהדרכה של פסיכולוג ילדים או אחות טיפת חלב, שיכוונו אותך בצורה יותר מפורטת כיצד להתאים את תגובותייך לילד. בהצלחה ושנה טובה ליאת

זה ברור שיש להתאים את צורת הדיבור ואת הגבולות לפי גיל הילד. השאלה האם בגיל שנה הילד כבר מבין ויודע לעשות עליי מניפולציה? אני יודעת שהוא זקוק לי ושאינו יודע להגיד מה כואב לו אבל, האם יכול להיות שהוא צורח כדי לגרום לי לתת לו דברים שמבחינתי אני לא מרשה לו - שוב, כמו לגשת למחשב ולחוטי החשמל. ואני רוצה להבהיר - בשאלתי הקודמת, לא התכוונתי לכך שאני מכה אותו פיזית, אלא שהילד עלול להתחשמל!! הוא יודע שכשהוא מועד או נופל הוא מקבל מכה, אז אני אומרת לו במילים שהוא עלול לקבל מכה ומנסה להסביר למה אני לא מרשה - כי הוא לא מבין מה זה להתחשמל. אני לעולם לא ארים עליו ידיים. זה לא נותן כלום אני גם לא אומרת לו רק "לא" כי אני רוצה שהוא יבין למה אני אומרת לו "לא". הוא סקרן מטבעו והולך למקומות שמעניינים אותו כמו חוטי החשמל (הדירה שלנו קטנה והוא מגיע לכל מקום). הילד שלי היה ילד ריפלוקס , עכשיו זה כבר עבר אבל מאז שנולד כל הזמן מרימים אותו על הידיים בגלל הריפלוקס (מצבי הקאה בגלל שהסוגר בוושט לא סגור וזה גורם לצרבות נוראיות ולדלקות). הוא יודע שכדי שירימו אותו הוא צריך לצרוח. אני רוצה לעשות שינוי בדפוס ההתנהגות הזה ולכן פניתי אליך.

שלום, הבת שלי טליה בת שלוש וחודש נכנסה השנה לגן עירוני . בדר"כ היא ילדה מאוד חמה , חכמה, אוהבת חברה... צפיתי שיהיה לה קצת קשה בהתחלה אך בשבוע האחרון היא ממש בוכה מתוך שינה ומרטיבה בלילות . אני מבינה את הקשיים שהיא עוברת כרגע האם ניתן לעשות משהו כדי לעזור לה ולהקל עליה .... אני תמיד משתדלת להגיע לפני הזצמן כדי לקחת אותה בין הראשונים מהגן .... אשמח לקבל עצות ........ תודה וחג שמח!

שלום אפרת, ריכזתי את עצותי בנושא כאן. http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-74772#message-74772 קראי, ואם יהיו שאלות יותר ספציפיות את מוזמנת לשאול עוד. בברכה ליאת

שלום ליאת. אני אמא לפעוטה בת שנה וארבעה חודשים. היא נמצאת בגן כבר שנה, היא ישנה בצורה סדירה ובשעות קבועות ואוכלת טוב. אני ובעלי מנסים להתחלק בגידולה אך בשעות אחה"צ (מהיציאה מהגן ב-16:00) אני איתה עד שבעלי מגיע ואז אנחנו ביחד, בנוסף כל סופ"ש אנחנו מוקפים משפחה וחברים. בגן היא פורחת ובכלל כשאני לא בסביבה כל התנהגותה שונה. כשזה רק אני והיא, הכל מצוין לרוב, היא עצמאית, רגועה ונפלאה. כאשר יש עוד מישהו איתנו (ולא משנה מי- אפילו בעלי,אבא שלה) היא הופכת לתלותית מאוד. היא רוצה שאני רק אחזיק אותה ולא אעשה שום דבר אחר. אם מישהו רק יפנה אליה היא מתעצבנת ונדבקת אליי. אם אני מסרבת היא בוכה בהיסטריה ונעלבת. אני תמיד מעודדת אותה לגשת לאחרים, לשחק איתם ולתת להם להנות איתה. אולי בהתחלה הוחמאתי מהמצב אבל עכשיו זה כבר לא נעים. היא ילדה כל כך נבונה וטובת לב שאני רוצה שיהיה לנו טוב, כי עכשיו כבר לא כל כך נעים לי ואני רוצה לעשות משהו לפני שיהיה מאוחר. מה לעשות? האם זה כבר שלב להציב גבולות? אני לא רוצה ליצור אצלה משקעים. אשמח לתשובה, לירון

שלום לירון, הצבת גבולות היא עניין חשוב בכל גיל, אלא שיש לעשות זאת עם מחשבה ורציונל, ולהתאים את הציפיות והדרישות מהילד לגילו וליכולותיו. כרגע בתך עדיין תינוקת, והיא נמצאת רוב שעות היום במסגרת ולא לצידך. כאשר את אתה, היא נצמדת ומתקשה להיפרד, ובעיני זו התנהגות טבעית ומתבקשת בנסיבות הללו. הניסיונות שלך 'למסור' אותה לטיפולה של דמות אחרת, מעוררים אצלה חרדה והתנגדות, ורק מחזקים את ההיצמדות שלה אלייך. זכרי שילד שצרכיו מסופקים, ואשר נהנה מהיענות יציבה וקבועה של המטפל העיקרי בו, מפתח עמדה של אמון וביטחון בעולם, ומצליח ליצור קשרים טובים גם עם אנשים אחרים. ילד שלא בטוח בזמינותו של המבוגר הופך חשדני יותר ומתקשה לבטוח במבוגרים שסביבו. כרגע, אני מציעה להיענות לצורך שלה בנדיבות, ולהישאר זמינה וסבלנית גם מול ה'דביקות' שלה והסירוב לאחרים. בגיל שנה וחצי פוחתת חרדת הזרים, ואז אפשר יהיה להרחיב מעט יותר את החשיפה שלה לדמויות נוספות. שנה טובה ליאת

שלום ליאת, ביתי בת שנתיים ועשרה חודשים ונכנסה השנה למסגרת של גן עירייה, אחרי שנתיים בגן ויצו. היא לא מצליחה להתרגל לגן ואין שום שיפור במהלך השבועיים שחלפו מאז תחילת הגן. הקושי מתחיל מהבוקר, היא בוכה בבית, לא רוצה לשתות ולאכול לפני הגן ונצמדת אלינו. גם כאשר נכנסים לגן היא בוכה ועוד יותר כשנפרדים ממנה. היא חזרה לעשות את הצרכים שלה במהלך שעות הגן בתחתונים ובמצב שהיא יושבת על הכסא ולא זזה ולא מדווחת על כך לאחר מעשה. מה גם שהיא מודעת לצורך שלה בפיפי ולא מוכנה בשום אופן ללכת לשירותים - קופאת על הכסא. במהלך שעות הגן, היא לא מוכנה לאכול וגם לא לשתות. לא מוכנה להשתתף, לשחק ונצמדת לסייעת בגן. כאשר הסייעת מתפנה לדברים אחרים או לילדים אחרים היא פורצת בבכי חזק ומרחיקה אותם ממנה. בבית היא אומרת שרק היא רוצה לבכות בגן שהיא תחכה לי כל היום על הכסא עד שאבוא לקחת אותה. נתבקשנו לבוא לקחת אותה בשעה 13:30 עד החגים כדי לאפשר לה להתרגל לגן וגם להקל על הצוות. אנו מקפידים על כך (למרות אילוצי עבודה לא פשוטים) ואני עדיין לא רואה שחלה התקדמות. היא עקשנית ולא מוכנה לשחרר ולהתפנות להיות בגן, אלא רק מתעסקת במי יבוא להוציא אותה מהגן היום. כאשר מגיעים לקחת אותה מהגן היא מורעבת וצמאה והגננת של הצהרון מוציאה לה אוכל החוצה והיא אוכלת לבד (בלי כל החברים שלה) ובנוכחותנו. מהרגע שהיא יוצאת מהגן היא חוזרת להיות ילדה מקסימה ושמחה עד למחרת בבוקר, ששוב מתחיל הלחץ מהגן. יש לציין שהצוות מקסים ועובד איתי בשיתוף פעולה מלא, למרות הקושי להתמודד איתה. אני אובדת עצות ולא יודעת איך להתנהג איתה ולהקל עליה את ההסתגלות הקשה. אשמח לשמוע את דעתך המלומדת.

היא בחרדה.זה כנראה גיל צעיר מדי לגן עירייה. אולי מסגרת של גן פרטי מפנק יותר תעזור.

שלום שרונה, שלום גם לאמא שניסתה לעזור, לפעמים קצת כואב לי על הסטיגמה שנוצרה, לפיה גן פרטי היא גן "חם ואוהב" וגן עירייה לא. זה לא משקף את המציאות, ורוב גני הרשויות הם מפוקחים, מקצועיים, לפעמים אף יותר מהגנים הפרטיים שלא תמיד נמצאים בפיקוח מספק. הקושי להיפרד אינו קשור בדר"כ רק למאפייני הגן, אלא לילד עצמו, להוריו או לדינמיקה ביניהם. כמו שכבר נכתב כאן http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-74772#message-74772 מדובר בתהליך לא קל, שאורך זמן, ומצריך מידה של סבלנות ונדיבות מצד ההורים וצוות הגן. לא ברור עד כמה היא אכן הייתה גמולה קודם לתהליך הכניסה לגן, והאם מדובר במעמסה עודפת שמקורה בשתי התמודדויות במקביל. כך או כך, חשוב לבדוק האם יש משהו שמרתיע אותה בשירותים של הגן (אולי אפשר להביא סיר מהבית), ובמידת האפשר - גם בעזרת סבתות, דודות או בייביסיטר - לקצר את הימים בגן לשעות בודדות. בגלל חופשות החגים, אפשר להתחיל לצפות לשינוי רק שבוע שבועיים לאחר החזרה לגן בתום חופשת סוכות. שנה טובה ליאת

ליאת שלום!! תודה על המענה.בהמשך על מנת להבין 1. בית הספר לא יודע עדיין על כך כי זה דברים שמתרחשים בהפסקה ולא הכל יודעים. (בימים אלו יידעתי את המורה) 2. לגבי סנקציות מה פרוש לא מענישים פעמיים??. 3. איך אפשר להעניש ובכל זאת לחזק מצד שני? כלומר, איך מוצאים את המידתיות הנכונה? תודה גיליה.

שלום גיליה, אענה לפי הסדר שלך - 1. טוב שאת מיידעת את המורה על קיומן של התנהגויות אלימות בחצר ביה"ס. כך תוכל לפעול להפסקתן. 2. ביה"ס אמור להפעיל סנקציה על מי שפועלים באלימות. אם את יודעת שהילד ננזף או נענש בביה"ס, אין טעם להענישו גם בבית. במצב כזה, יש להסתפק בשיחה, ובהעברת המסר הברור על כך שהתנהגותו מצערת אתכם. אין זה פוטר אתכם מלחנך ולהמשיך בהתייעלות שלכם בכל הנוגע להצבת גבולות בבית. אדרבא, זה רק צריך לעודד אתכם לכך. 3. סנקציה יעילה היא כזו הנשענת ככל האפשר על תוצאה טבעית של ההתנהגות הבעייתית. למשל, אם הילד מכה בבית או בביה"ס, נוכל לומר לו שבגלל שאנחנו רואים שקשה לו לשלוט בהתנהגותו, בשבוע הקרוב (או ביומיים שלושה הקרובים, תלוי בכם ובהרגלים של הילד) לא יוכל לארח או להתארח. אמרו לו שמיד לאחר מכן תינתן לו הזדמנות נוספת. כשאתם רואים שהוא מתנהג יפה, ואינו אלים, שבחו וחזקו את התנהגותו כדי להגביר את המוטיבציה שלו להתנהג בבגרות. אם את מרגישה שאת מתקשה לעשות זאת בכוחות עצמך, פני להדרכת הורים קצרה, והתייעלי. שנה טובה ליאת

שלום, בני (היחיד) בן 4 לאחרונה החל להמציא לעצמו חבר דימיוני. הוא מכנה אותו בשם קבוע, הוא אומר שהוא האח הגדול שלו ושהוא בכיתה ה'. הוא מספר עליו מידי יום (לא באינטנסיביות). יש לציין שבני "מעריץ" לאחרונה ילדים גדולים בגילאי בית ספר (כחלק מהרצון להיות בוגר) ויתכן שיש קשר לכך. יש לציין כי הילד מתפקד היטב בגן, משחק במשחקים מגוונים, שומע סיפורים, יש לו חברים, הוא ילד וורבלי, מפותח מאוד, חברותי וחייכן. אני לא יודעת כיצד לנהוג כשהוא מספר לי על החבר/אח הזה. לרוב אני מקשיבה בעניין, אולם אתמול לדוגמא הוא שאל אותי: "נכון ש-(נקב בשמו, שם שמעולם לא שמעתי) הוא האח הגדול שלי?" והאמת? לא ידעתי מה לענות לו. מצד אחד, אני לא רוצה "לדכא" אותו בהנחה שמדובר באיזה שלב התפתחותי או צורך כלשהו שלו אולם מצד שני אני לא מעוניינת שהילד יחיה ב"הזיות". כיצד לנהוג? האם הנושא מחייב בדיקה כלשהי? תודה :)

שלום גלי, חבר דמיוני בהחלט יכול להיוולד כתוצאה ממשאלה כלשהי של הילד. זה אמנם סוג של 'הזיה', אך לא כזו המעמידה בספק את בוחן המציאות של הילד. אני אוהבת להציע להורים להשתתף איכשהו במשחק, אך לעשות זאת בטון הנכון, החצי-אבסורדי, שישדר לילד "אנחנו איתך בקטע, אבל כולנו יודעים שזה רק משחק דמיוני". למשל, אם הוא שואל אותך אם 'ירחמיאל' הוא האח הגדול שלו, תוכלי להשיב בקול רם, תוך שאת מפנה את מבטך אל החבר הדמיוני: "בטח שהוא אח שלך!!! ירחמיאל, לך מהר לסדר את החדר שלך!!! כמה פעמים ביקשתי ממך את זה!!! ואל תשכח לסלק מהחדר את כל הכלבים והחתולים שהכנסת לשם!!!". אין לי ספק שהילד שלך יוכל להפיק הנאה מהמשחק המשותף, לבוא על סיפוקו, ובו בזמן לדעת שזה רק דמיון. שנה נהדרת ליאת

ביתי בת 5 חזרה לעשות צרכים במכנסיים לאחר שגמולה מגיל 3.האם ניתן להתגבר על הבעיה ללא טיפול פסיכולוגי. אולי יש הדרכה?אם כן איפה?האם יש המלצות כיצד להתנהג.היא לא עושה את כל הצרכים במכנסיים אלא מעט ורצה להחליף אך עדיין לא ממשיכה את השאר באסלה.

שלום גל, גם במקרים של אנקופרזיס, אפשר להסתפק לעיתים קרובות בהדרכת הורים (ולא טיפול פסיכולוגי לילד). ההדרכה ניתנת - מה לעשות - ע"י פסיכולוג ילדים קליני, ואני מקווה שאין בכך משהו מרתיע עבורך. תוכלו לנסות להתייעץ גם עם רופא הילדים שלכם, שאולי יציע לכם תרופה מרככת צואה, שתעזור לה לשמור על שגרת יציאות סדירה ולא מכאיבה. אני כותבת זאת, כי לפעמים ההצטאות מתחילה בעקבות אירועי עצירות חוזרים שמחלישים את שרירי הסגור (מה שיכול להוביל לדליפת הצואה). כדי לא להגיע לפסיכולוגים, נסו להימנע מכעס, מאבק כוח או כל קלקול אחר ביחסים שמקורו בקקי. טפלו בזה עניינית ככל האפשר, מבלי להיגרר לתגובות רגשיות. בברכת שנה טובה ליאת

אני לא בטוחה שהבעיה היא עצירות או כאב. כי כשהיא מעוניינת היא יושבת לבד ועושה קקי.בורח לה גם קקי וגם פיפי.לפעמים משקרת ואומרת כי לא עשתה ורצה להחליף בלי שאראה.מתאפקת לפיפי עד כדי ישיבה וטוענת שאין לה פיפי(כמובן שאחרי דקה בורח לה מעט פיפי)האם להגיד לה שתיגש לשירותים או שגם לא להזכיר לה? להתעלם לגמרי ולא לדבר על הנושא בכלל?

שלום, יש לנו ילד בכור בן 17 ושתי בנות [15+10]. הילד [נער בעצם] הוא נורמטיבי לגמרי, פעיל מאוד חברתית, יש לו חברה קבועה כבר שנתיים, מצטיין בלימודים, לומד בחוגי מוסיקה ומנגן בלהקה, ביחסים טובים עם אחיותיו, עם הסבים שלו ואיתנו הוריו. לומד נהיגה, עושה מבדקים ליחידות מובחרות לקראת הגיוס בעוד שנה, חזר לא מזמן מפולין עם הלקחים והמסרים הנכונים - בקיצור - ילד חיובי מאוד. אתמול במקרה יצא לנו לראות את מחברת האנגלית שלו, ובעמוד האחרון, במקום בו נהוג לשרבט סתם קישקושים בזמן שיעור משעמם, ראינו ציורים שהפחידו אותנו - גרזן מצוייר בתנופה ליד איברים קטועים: איבר מין גברי קטוע, שדיים קטועים, ידיים קטועות. האם עלינו לדאוג? האם זו סתם השתעשעות חסרת טעם אך תמימה? האם זו סובלימציה של יצרים חבויים? מדובר באמת בילד טוב ולגמרי לא אלים. אנו אפילו חוששים להעלות את הנושא, משום שבכלל לא היינו אמורים לראות את המחברת, אולי העובדה שהצצנו, ממש במקרה, יכולה להתפרש על ידו כחדירה לפרטיותו, מה שלא היינו רוצים שיקרה. תודה רבה על תשובתך.

שלום רונן, לא נראה לי שמדובר כאן בד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, ובטח שלא כדאי לבסס השערות על קיומם של יצרים חבויים (מעבר לאלה הקיימים בכולנו). אני דווקא הייתי מבקשת הסבר, אך עושה זאת בסקרנות אמיתית, מתוך פתיחות ונכונות לשמוע מה באמת עומד מאחורי הציור הזה. השער האחורי של מחברת האנגלית שלו אינו נופל בקטגוריה של "מרחב אישי או פרטי", ותוכלו לומר לו (ממש כמו שאמרת לי) שיצא לכם במקרה להיתקל בזה, ושאתם קצת מבוהלים מקציר האיברים המצוייר שם. יש לי הרגשה שהוא יוכל להרגיע אתכם. שנה טובה ליאת

ליאת, שלום רב, ושנה טובה! בתי הבכורה בת חמש, בגן חובה קיבוצי. ילדה חברותית, אין בעיות התנהגות בגן או בבית, שמחה, קצת קושי גרפומוטורי שמאד משתפר עקב ריפוי בעיסוק (אוהבת ללכת לשם אחת לשבוע). יש לה אחות שצעירה ממנה בשנה ושלושה חודשים. הקשר ביניהן תקין. בקיצור- שום דבר לא חריג בנתוני הרקע :-). שנינו, ההורים, עוסקים בחינוך. נמצאים הרבה בבית אחה"צ. לקראת סוף שנה"ל בטרום חובה (מיולי בערך) שמנו לב לתופעה... זה התחיל כך: בחצר יש מעט כפות לחול, ומי שזוכה לתפוס כף - זה כנראה מסמל איזשהו מעמד חברתי... לבתי היה מאד חשוב לתפוס כף, לעיתים עד כדי לוותר על ארוחת הבוקר כדי לרוץ ראשונה לחצר לאחר הארוחה (המטפלת שמה לב לכך, שוחחה איתה וזה לא חזר על עצמו), או שבארבע כשהגענו לקחת אותה, ראינו אותה מחביאה את הכף במקומות נסתרים כדי שתוכל למצוא ראשונה בבוקר למחרת. לפעמים במגירה שלה מצאתי חרוזים או דברים קטנים שאמרה ש"מצאה בטיול" אך למעשה שייכים לגן.... כמובן שדיברנו איתה על כך, וחשבנו שהעניין חלף לו... אתמול הגננת בגן חובה אמרה לבן זוגי (בחצי חיוך, ועם המון חיבה) שהיא מחביאה דברים קטנים וכדאי שנדבר איתה. ביקשתי ממנה (במייל, בטח תענה היום, עדיין אין לי תשובה) שתיתן קצת יותר פרטים: האם מחביאה במגירה שלה או במקומות ציבוריים שרק היא יודעת עליהם. האם מדובר רק בדברים מהגן או גם בדברים של ילדים. האם נראה דיברו איתה על כך בגן ואם כן מה היה בשיחה. האם נראה לה שהיא במצוקה וזה סימפטום לכך... כרגע אני מחכה לתשובתה ובהתאם לכך אזום שיחה בבית ואני מקווה שבשיתוף פעולה בין הבית לגן נצליח לעזור לה להיפרד מההרגל החדש--קצת-ישן הזה. מדווח בגן על הסתגלות מצויינת מתחילת השנה, וגם בבית היא נראית במקום טוב מאד (היא מכירה את רוב הילדים, הם עברו קבוצה גדולה, והצוות מוכר לה, הם עשו תהליך יפה של ביקורים שם במשך מספר חודשים). האם יש לך רעיון מה קורה? זוהי תופעה שאת מכירה? לאיזה כיוון בעיניך כדאי להוביל את השיחה? ברור לי שזו ילדה שיודעת היטב להבחין בין טוב לרע. זו ילדה עם גבולות (ועם דווקא קטנים לבדיקת הגבולות, לגמרי בגדר הסביר)... בקיצור- אנא כווני אותי :-). תודה רבה, הגר

ליאת שוב שלום, לאחר שיחה עם הגננת- אני מוסיפה פרטים. היא אמרה שבתי לא מחביאה חפצים במגירה, אלא לוקחת חפצים קטנים (למשל, חרוז, גוש פלסטלינה, מפתח מפינת הבובות) ומסתובבת איתם ומתקשה לשחרר אותם (בכיס, ביד). היא פעילה לגמרי בגן, והחפץ הקטן איתה. ניסינו לחשוב יחד על איזה צורך זה עונה, והגננת אמרה שניהלה איתה שיחה נינוחה (לא הזכירה כלל את הנושא באופן ישיר) ושאלה אותה אם יש לה בבית דברים שהם רק שלה. הרעיון היה לבדוק אם אולי היא מרגישה שבבית אין לה דבריםרק שלה ולכן מנכסת לעצמה דברים בגן. בתי מיד אמרה שיש לה את המיטה שלה שלה שלאחותה אסור לעלות עליה, יש לה מגירה גדולה עם דברים רק שלה, יש לה ספרים משל עצמה- בתחום העניין שלה- טבע, יש לה קורקינט, אוסף אבנים ואוסף צדפים. ואת כל זה היא אמרה לגננת- כך שהיא מרגישה שיש לה דברים משלה... אנחנו משתדלים להקפיד על כך בבית, דווקא משום שיש הפרש של שנה ושלושה חודשים בין הבנות, והן חולקות חדר ועד השנה היו באותו גן. משתדלים לשמור על נפרדות, במסגרת המגבלות. אני מקווה שאני לא מפספסת איזו מצוקה... היא פעילה, שמחה, תקשורתית, הכל נראה מעולה. ישנה טוב, אוכלת. רעיון? שוב תודה, הגר.

שלום הגר, באופן מאד לא רשמי ומדעי, יש לי תחושה שאם נשאל אנשים מבוגרים מסביבנו, כמעט לכל אחד מאיתנו יש איזה סיפור 'פיקנטי' על סחיבה קטנה מימי הגן או שנות ביה"ס הראשונות. נדמה לי שזה כשלעצמו יכול להעיד על ממדי התופעה ועל הנורמליות שלה. ילדים קטנים לוקחים פה ושם דברים קטנים ללא רשות, ויכולות להיות לזה כל מיני סיבות - אף אחת מהן אינה קשורה לאישיות פלילית. ברוב המקרים, הסחיבות הקטנות מהסוג שאת מתארת, קשורות למשאלות אסורות ושליטה דלה בדחפים (נורמטיבי לגיל). העובדה שהשלל מוחבא היטב במגירה או בכיסים מעידה על הבחנה טובה בין טוב לרע (היא מבינה שזה לא ראוי ומסתירה זאת), ולכן זה לא ממש מדאיג. למרות ההבנה והסלחנות, בכל זאת ראוי לחזק את המסר של "אנחנו לא לוקחים דברים שאינם שייכים לנו", כולל הדרישה להתנצל ולהחזיר למי שצריך. הפעולה הזו חשובה והכרחית, אך חשוב לעשות זאת בלי להזדעזע או להביע זעם צדקני, אלא רק להישאר ענייניים מאד. אגב, כשמדובר בילדי קיבוץ, הגדלים באווירה שמקדשת "שוויון", העומד לעיתים במנוגד לטבע האנושי, אין זה מפתיע לראות קנאות מופרזת לחפצים אישיים או ניסיון של הילדים ליצור לעצמם (גם במחיר עבירה על החוק) הון אישי קטן. כמו תמיד, נמשיך לחנך ולקוות שילדינו יגדלו להיות "בני אדם". שנה טובה! :-) ליאת

שלום ליאת אני אם לילדה בת חמש וחצי שהייתה עד היום בגן פרטי והשנה נכנסה לגן חובה ,מזה שבוע וחצי הילדה שואלת שאלות רבות וחסרות הגיון כמו הבקבוק שלי נגע באוטו זה בסדר לשתות,שיער של ילד מהגן נגע לי בפה זה לא נורא, סבתא דגדגה אותי זה בסדר שהיא נגעה בי ,נגתי בכיסא מה יהיה ועוד רבות כאלה.חשוב לציין שבגן מדברים איתם על הנושא אני וגופי ואף אחד לא צריך לגעת בי זה ממש מטריד אותי כי אני רואה את הילדה לא רגועה ומתעסקת בטפל האם זו יכולה להיות תגובה לגן ולחוקים החדשים אשמח לקבל תשובה בהקדם תודה

שלום מירית, בתך נמצאת בשלב התפתחותי נורמלי, שבו הפחדים ממוקדים בנושאים של חיים ומוות, בריאות הגוף ושלמותו. ילדיפ בגיל זה נבהלים מאד מכל שריטה או פצע, וערניים מאד לכל מידע הנוגע לסכנה של חולי ופגיעה. ברוב המקרים, מספיקה היענות מרגיעה של ההורים, והפחדים חולפים מאליהם. עני לה בסבלנות ונדיבות, וכבדי את פחדיה. זכרי שאין לה ידע-עולם ברמה שלך, ולכן היא מתקשה להתמודד בדרך הגיונית עם הפחדים. אם החרדה תחמיר או תתמיד גם בעוד מס' שבועות, התייעצי עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת