פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

ביתי בת ה12 חוששת ללכת לישון, ואם היא נירדמת לשניות שוב מתעוררת ופוחדת להירדם שוב, מתעוררת בלילות המון פעמיים. לציין שביום יום היא מתפקדת מעולה. מעוניינת לקבל המלצה לויטמין טבעי העוזר לילדה להירדם בצורה נכונה בלי חששות . הגוף שלה לא נח לרגע, אין סיבה באמת לפחדים, בדקנו את זה, ואפילו היא לא יודעת למה זה קורה לה. עצה בבקשה. (נא לא להמליץ ללכת לפסיכולוגית כי זה כבר נעשה ולא הועיל לצערי ).

ניסיתם לבדוק אופציה של מרפאת שינה? ייתכן שיש לילדה הפרעת שינה שמפריעה לה וגוררת פחד שהיא לא יודעת להסביר בעקבות כך

שלום רב, כפסיכולוגית, המענה שלי יהיה בכיוון שעבורך נחווה שבלתי יעיל. מציעה לך לפנות לרופא הילדים שלך ולשאול בעצתו. איני מכירה ויטמינים נוגדי חרדה. בריאות ליאת

שלום ליאת, הודיתי לך בעבר על חלקך בכך שאיבחנתי את בני הצעיר ASD, לאחר שאלה ותיאור התנהגותו בפורום הזה. אני פונה בעניין האח הגדול של הילד המאובחן. האח בן חמש ועשרה חודשים, בגן חובה. ילד חכם ומתוחכם מאוד. יש חוסר איזון בסיסי בבית בינו לבין אחיו, ועל רקע הזה, ביחד עם מעבר דירה לפני כמה חודשים (במקביל לאבחון של הקטן), ושינויים משפחתיים נוספים - אנו מרגישים שהוא מאוד כועס, לא מקבל שום סמכות, מתווכח, אומר אמירות דרמטיות כמו שהוא יברח מהבית, אומר שאנו הורים "רשעים", שלא אוהבים אותו, שהוא יילך לכביש ונמצא גופה... אני לא יודעת איך להתמודד איתו. המון ויכוחים איתו מסלימים לגבהים נוראים. למשל: ראה סרטון במחשב בבוקר. אמרתי לו שהולכים לגן. לא בא. סגרתי לו את הסרטו, צרח, זרק חפצים על הרצפה, קילל. לפני כמה ימים ביקש שאעזור לו לפשוט חולצה. אמרתי לו שהוא יכול לפשוט לבד. זה הסלים למאבק כוח רציני וארוך, שאולי עשיתי טעות שלא ויתרתי. יש אווירה מאוד לא נעימה בבית, אנו מתקשים להתמודד איתו. חשוב להגיד כי יש לנו התמודדויות נפשיות, כלכליות, ויומיומיות עם אחיו המאובחן, הרבה לחצים וכאב ופחד מהעתיד... אנו פשוט עייפים, וגם התגובות שלנו בגלל זה לא מושלמות. כמו שאמרתי, יש גם חוסר איזון בין שניהם שנובע מכך שהבן הקטן הוא גם מאובחן, ויש לנו הרבה יותר סובלנות כלפיו, ובטוח שקשב. איפשהו מרגישים שההתפתחות שלו תלויה בנו יותר מאחיו שהוא בעל התפתחות תקינה. וגם בגלל שההפרעה של הילד הצעיר היא תקשורתית, כשהוא כבר יוזם תקשורת ההיענות שלנו הרבה יותר גבוהה. בעוד שהבן הבכור מקנא ומתוסכל מכך שההיענות שלנו כלפיו יותר נמוכה (כי הוא בתקשורת אינסופית איתנו...). בכל מקרה המצב הוא שכולם נפגעים, היינו רוצים להחזיר את האיזון לביתנו ולא יודעים איך. אם יש לך רעיונות או דרכי התבוננות שונות - נשמח לשמוע. נציין, שאנו בעודף טיפוליות בחיים, ולא מעוניינים להוסיף עוד מטפל לחיינו. יש הרבה מאוד מטפלים בבן הקטן, וכרגע אנו רוויים.

שלום ורד, אני מבינה את העומס העצום שאתם חשים כרגע, רגשית וכלכלית, אך עליכם לזכור שגם לילד רגיל יש צרכים, על אחת כמה וכמה לילד שיש לו אח עם צרכים מיוחדים. אני אוהבת לדבר במקרה כזה על  משפחה עם צרכים מיוחדים. הבן הבכור שלך מבטא היטב את המצוקה שלו, והוא עושה זאת אני בדרך הילדית והלא מתוחכמת העומדת לרשותם של בני חמש או שש. אין לו באמת דרך אחרת לומר אמא, אני צריך אותך. קשה לי. גם אני עדיין קטן ורוצה שיטפלו בי, יקשיבו לי, וישמחו בהישגיי . אין לי כל כוונה להוסיף או להעמיס עליכם תחושות אשם, אלא רק להרחיב את נקודת המבט. בעיני, למרות העומס הכלכלי, יהיה ערך עצום להדרכת הורים שתוקדש לצרכים של הילד הבכור, גם אם פגישה כזו תושחל אל תוך הפגישות המוקדשות לבנך הצעיר. אני מאמינה בכל לבי שההשקעה הקצרה הזו תחסוך לכם הרבה עוגת נפש והוצאות בעתיד. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

ליאת שלום,בעבר התייעצתי איתך ועצותיך היו נפלאות ומחוללות פלאים.אני רוצה לשאול על הבן שלי בן 3.9 שהוא הבכור. אחיו בן2 .הוא ילד מאד חכם חברותי וסקרן לאחרונה נגמל מהמוצץ באופן מוצלח מאד .הבעיה שלי שאני מרגישה שהוא מכור לתוכניות מחשב וקשה לי לעסיק אותו .אחיו יכול ללכת לארגז הצעצועים ולשבת שעות הוא מתייאש מהר ורואה כ-3 שעות ביום תוכניות מחשב.איך אני יכולה לגרום לו להפסיק לראות לגמרי.חשבתי לנסות ולהגיד לו שהמחשב מקולקל ...או משהו אחר..ולנסות לארגן משהו בגינה או בהפעלות בנוסף בזמן האחרון הוא מפחד מהחושך ומספר שהוא חולם חלומות מפחידים ומבקש שנישן לידו ואנחנו שוכבים לידו ואז הוא נרדם ואני רוצה ללמד אותו שלא יפחד מהחושך איך אני עושה את זה ... תודה

שלום שני, בעיני, הרתיעה והחרדה שמעוררים המחשב והטלוויזיה אצל הורים - מוגזמות. הילדים שלנו, בניגוד אלינו, נולדו לתוך מציאות דיגיטלית, ועולמם יתנהל במידה רבה באמצעות ובנוכחות המחשב. הסכנה העיקרית טמונה בהיעדר פעילות גופנית מספקת, ולכך יש לתת את הדעת. את לא צריכה 'לקלקל' את המחשב כדי לשלוט בשעות שהוא מבלה מולו. זכרי שממש כמו שאת משפיעה על איכות המזון שנכנס לקיבתו, כך את אחראית גם לאיכות התכנים שהוא סופג מסביבתו. דאגי לשלוט באיכות משחקי המחשב הנגישים לו (יש משחקים מצויינים המפתחים מאד את המיומנויות הקוגניטיביות והפונקציות הניהוליות של הילדים - לא הכל רע!), ודאגי לגרייה איכותית גם מחוץ למחשב. הציעי פעילויות יצירה יחד איתך, קחי אותו לטיולים, לסיורים מעניינים, להצגות, לספריה, לנגריה או למפעל שוקולד. אבל אל תצפי שהוא יידע לדאוג לעצמו בעניין זה. כל זמן שהמחשב זמין ואין לו תחליפים איכותיים זמינים - הבחירה שלו נראית הגיונית. פחדי הלילה מאד נורמטיביים בגיל זה, ומה שאתם עושים זה בסדר. שבו לידו מעט לפני השינה, ועשו זאת בנדיבות. כשירגיש את ההיענות הבטוחה שלכם - זה יעבור. בברכה ליאת

שלום רב! בתי כמעת בת 16 הייתה מאושפזת בטיפול נמרץ עקב ניסיון אובדני בבליעת כדורים.אנחנו גרים בצפון ומחפשים דחוף מומחה לפסיכיאטריה ילדים ונוער!(חיפה,קריות,עכו,נהריה,כרמיאל,הישובים בגליל)!!!ביקרתי כבר במרפאה לבריאות הנפש באזור מגוריי,לצערי התרשמתי לרעה.בבקשה תמליצו על רופא מומחה בתחום! כ"כ שמעתי המלצות על***** (ההודעה נערכה)-פסיכולוגית בקריות,מכוון שבתי כנראה תזדקק גם לשיחות עם פסיכולוג,האם שמעתם עליה?אבקש גם המלתה על פסיכולוג שעובד עם נוער.תודה רבה על עזרתכם!

שלום רב, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

בני בן ה-7 (כיתה ב') כל הזמן בתנועה, לא יכול לשבת דקה בלי לזוז, וכן משמיע קולות אשר לעיתים מוציאים אותי מדעתי. בכיתה המורה אומרת שיש כל הזמן שיפור והוא כבר לא קם מהכיסא כמו בכיתה א' אך בצהרון ובבית הוא לרגע לא יושב - כשהוא אוכל הוא קם מהכיסא כל הזמן, הוא מציק המון לאחותו, מהרגע שהוא ניכנס הביתה כל הזמן אני מעירה לו. כשהוא עושה שיעורים כל דבר הכי קטן מוציא מהריכוז ועונה את התשובות הכי קצרות, העיקר לסיים כמה שיותר מהר. אני לעיתים מתעייפת ממנו (יש לי עוד ילדה בת שנה) מה עושים? הוא תלמיד טוב, המורה אומרת שהלמידה שלו לא נפגעת מההתנהגות שלו הוא תזזי אך הוא לומד לאט לשבת. האם כדאי לבדוק האם צריך ריטלין היות ונמאס לי כל הזמן לצעוק ולהעיר לו. הוא ילד מקסים ואהוב מאודואני מתעייפת כבר!

שלום שרה, ריטלין היא תרופה מצויינת למי שזקוק לה. נותנים אותה, ככל תרופה אחרת, רק אם יש לכך הצדקה, ולא כדי להציל הורה מותש (עם כל האמפתיה לכך). יש ילדים תזזיתיים שמצליחים ללמוד היטב, הודות למיומנויות מפצות. במקרה כזה לא בטוח שמוכרחים לתת ריטלין. אני מציעה להתייעץ עם פסיכיאטר ילדים או נוירולוג ילדים, או לעבור מבחן TOVA שיוכל לבחון בזמן אמת האם יש לריטלין השפעה מובהקת על התפקוד של הילד במטלות הבוחן. כדי לא להתעייף ולכעוס, מוטב ללמוד אסטרטגיות יעילות של הצבת גבולות, ואת זה ניתן לעשות בעזרת פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

זקוקה בדחיפות להמלצות על פסיכולוג ילדים בנתניה [email protected]

שלום זהבית, מקווה שתקבלי המלצות בהקדם מקוראי הפורום. בהצלחה ליאת

בני בן השלוש ושלוש חודשים כבר גמול מטיטולים בערך 10 חודשים ורק קקי הוא לא מוכן לעשות באסלה היה לו מקרים של עצירות וזה עשה לו תחור והיה לו כאבים ביציאה ולכן לקחנו אותנו לרופת גסטרו שבהתחלה נתנה נורמלקס לריכוך הצואה ואח"כ אחרי כמה חודשים שהמצב ממשיך היא הסבירה לי שהוא מתאפק ועד שהוא לא ישב בסיר או באסלה המצב ימשיך ככה היא המליצה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים המתמחה בגמילה כול הנסיונות שלי ושל המשפחה הקרובה לשכנע אותו לשבת באסלה לא עזר הוא הגיע למצב שהוא לא רוצה לעשות קקי לא באסלה ולא בטיטול מפחד שלא יצא לו הקקי ושזה יכאב לו אשמח לקבל את העצה שלך לגבי המצב תודה0000

שלום אלבינה, אני ממש לא מחשיבה את עצמי "פסיכולוגית המתמחה בגמילה" (מומחי הגמילה הם בדר"כ לא פסיכולוגים, ופסיכולוגים שכן נדרשים לסוגיה, מתמקדים בהיבטים הרגשיים, התקשורתיים והקונפליקטואליים של הגמילה). לדעתי, אחרי עשרה חודשים של התנגדות לעשיית קקי, רצוי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים פנים אל פנים, ולהבין מה קורה לכם. אל תחכי עם זה, כדי שלא תתפתח הפרעה עקשנית יותר. בהצלחה ליאת

שלום לך אני אמנם לא פסיכולוגית אך יש לי הרבה נסיון בנושא גמילה מטיטולים. רצוי מאוד לתת משהו קבוע לריכוך הצואה, מיץ שזיפים למשל, על מנת לא לאפשר לילד להתאפק ולעצור את הצואה. ככל שהוא מתאפק יותר הצואה קשה יותר וכך הוא סובל יותר. מנסיוני לאחר תקופה לא ארוכה (יחסית) כאשר הצואה הפכה להיות רכה עד נוזלית והילד לא יכול היה להתאפק הוא למד שאפשר לשחרר גם ללא כאבים וברוב המקרים הבעיה נפתרה. כמובן חייבים לפנות זמן קבוע וממושך לישיבה בשרותים. השילוב של מרכך צואה + ישיבה בזמן קבוע בשרותים עוזר לילד להשתחרר . אריאלה זמיר

היי, יש לי ילד בן 4. מאז שהוא גמול (כמעט שנתיים)יש את הבעיה של הקיי. עם פיפי זה לא בעיה בכלל, הוא יודע ויכול להתאפק שצריך, הולך לאחרונה לבד לשירותם לעשות פיפי. עם הקקי זה הסיפור, בכל פעם שיש לו קקי הוא מתאפק, שומר שלא יצא (לפעמים גם יומיים ושלושה, תלוי אם לא בורח לו קודם)כבר הספקתי לקרוא אותו ולדעת מתי יש לו קקי והוא אף פעם לא הסכים שנלך לשירותים או בסיר. לפעמים מרוב יאוש הצעתי לו לעשות בחיתול העיקר שלא יהיה בתחתון וגם את זה הוא דחה. עד לפני חודשיים בערך בחופש הגדול זה קרה הוא עשה בשירותים בזה שאם תעשה תקבל את המתנה ליום הולדת ומאז הוא עשה אולי עוד חמש פעמים ושב בעזרת שכנועים והרבה הרבה סבלנות לחיבוקים וחיזוקים שהוא יכול וגיבור וכו'. גם שאני מצליחה להגיע איתו לאסלה שישב ועד שיוצאת לו חתיכה (קטנה) הוא אומר שאין לו עוד ורצה לרדת. אני מתעקשת איתו כי אני יודעת שיש לו עדיין ואכן יוצא. מיותר לציין שאני שואלת אם יש לו הוא עונה שאין. חשבתי שאם הוא יעשה פעם פעמיים בשירותים ויראה שזה לא נורא כל כך והכי פשוט כי לא מתלכלכים ולא צריך להיכנס יש למלקחת, הוא בסוף יזרום עם זה וימשיך לעשות בשירותים. אבל טעיתי ובגדול!!! מה אני יכולה לעשות או לומר לו כדי להקל עליו ועליי את התהליך? אשמח לקבל תגובה

שלום טלי, נראה שכרגע אתם כבר 'מסובכים' במאבקי כוח סביב הקקי, וזה הפך ל'סיפור' גדול שמקבל הרבה נפח בתקשורת שלכם. זה מצב לא בריא, שרצוי מאד להימנע ממנו. העצה שלי (אני יודעת שלא יהיה לך קל לעמוד בזה) היא לסגת לגמרי מעיסוק בנושא הזה. הניחי לו לעשות קקי איפה ומתי שירצה, ועזרי לו (ללא כל תגובה!!!) להתנקות אם יפספס. ברגע שהוא יבין שזה לא כלי השפעה עלייך, יש סיכוי טוב שיבין את הנדרש ממנו. במצב העניינים הנוכחי, אני ממליצה מאד מאד להגיע להדרכה הורית אצל פסיכולוג ילדים קליני, שינחה אתכם כיצד להגיב (או לא להגיב) בנושא זה, וכיצד לבסס תקשורת בריאה בבית, לא דרך הערוץ הבעייתי. את מוזמנת לקרוא את שפע התגובות שניתנו כאן בעבר בנושא. השתמשי בכפתור החיפוש למעלה, ונסי עם מילות המפתח "גמילה", "קקי", או "אנקופרזיס". בשמחות ליאת

בת של חברה דחויה מבחינה חברתי מאז תחילת השנה היא בת 5.5 הגן חדש וכך גם הסביבה, היא לא יודעת איך לעזור לבתה למי פונים לעזרה במקרה כזה? תודה

שלום ליאת, מעבר לסביבה חדשה, גם כשמדובר באנשים מבוגרים, קוטע את תחושת היציבות והרציפות, ועלול ליצור לזמן מה תחושת זרות ואי נוחות (במקרה הטוב) או תחושת משבר (במקרה הפחות טוב). בכל מקרה, לפני שפונים לעזרה, מביאים בחשבון שנדרשת תקופת הסתגלות סבירה, שבה בהדרגה נשברות חומות הבדידות ומתהווה הרגשת שייכות וקשר. כרגע, אפשר לבקש עזרה מהגננת, ולנסות 'לשדך' בין הילדה לבין ילדים אחרים. לפעמים קשר של "אחד על אחד" אחה"צ שובר את תחושת הבדידות בגן, ומשנה לגמרי את מצב הרוח. אפשר להיעזר לצורך כך גם באימהות אחרות, שבוודאי ישמחו לעזור. אם קיים חשד לבעיה בתקשורת או לקשיים חברתיים שקיבלו ביטוי גם בעבר, יש להתייעץ עם פסיכולוג ילדים או קלינאית תקשורת, ולנסות לגשר על הפערים באופן ספציפי ורלוונטי לקושי. בהצלחה ליאת

על פסיכולוג ילדים? האם טוענת שהדחיה החברתית שהילדה שרויה בה מאוד קיצונית והילדה מדברת על כך.....לפחות לאבחון אולי?

הי ליאת הילדה שלי בת 6 עלתה לכיתה א המשיכה עם רוב החברים שלה מהגן שנה שעברה יש שלוש בנות שהבת שלי היתה חברה שלהם החליטו שהן לא משחקות איתה והוציאו אותה מהקבוצה כמובן שהבת שלי עוד השנה ניסתה להתחבר איתן אבל "המנהיגה " דוחה אותה הצעתי לבת שלי להתחבר עם ילדים אחרים דווקא היא קיבלה את העניין והבנתי שהיא מנסה ההתערבות היחידה בבית הספר שבאמת מנסים לקשר את הילדה שלי עם בנות אחרות הבעיה שהבת שלי נמצאת בצהרון ושם אלו שברוגז איתה נמצאות ואז לפעמים כן משחקות לפעמים לא צוות הצהרון מנסה לכגבש בנהם ובבית הספר מנסים להרחיק אותה אני כבר מבולבלת האם נכון להוציא אותה מהצהרון ולמצוא פתרון אחר ??? בכלל מה נכון לעשות במצבים האלה???

שלום רוז, את עדיין בתחילת הדרך, וכדאי שתהיי מוכנה לכך שקבוצת בנות יכולה לעבור תהפוכות "ברוגז-שולם" עוד פעמים רבות. ככלל, ההמלצה שלי היא להניח לילדים שלנו לנהל את חיי החברה שלהם ללא התערבותנו. אפשר לכוון, להביע דעה או עמדה, לתמוך בשעת צרה ולחזק בזמן משבר, אך להשאיר לילד את ההחלטה עם מי להתחבר ועם מי לא. לפעמים, לנו - כמבוגרים - קשה לעקוב אחרי השינויים הדרמטיים שבין הברוגז לשולם, ושוב ברוגז ושוב שולם. הילדים שלנו פחות נוטרי טינה מאיתנו, והם מסוגלים לסלוח ולעבור לסדר יום גם לאחר ברוגז מטורף. כאשר אנחנו טורחים למצוא פיתרון חברתי בעקבות משבר, לא פעם אנו מגלים שבעוד טרחנו והשתדלנו להעביר אותם לכיתה אחרת, למצוא להם חברה חדשה או לגייס עזרה מגורמים נוספים, הילדים כבר הסתדרו ופתרו את הקונפליקט בדרכם ובכוחות עצמם. אני מבינה מדברייך שמצבה של בתך אינו רע כ"כ, ושהיא פעם משחקת עם הבנות ופעם לא. צוות הצהרון מודע למצב, ומשתדל לעזור גם הוא. לכן, הצעתי היא להניח לזה, ולא להתערב או להתעניין יתר על המידה בתהפוכות החברתיות (אלא אם בתך מבקשת ממך עזרה). העבירי לה מסרים מחזקים, ואמרי לה שאת סומכת עליה, יודעת שהיא חזקה ומוצלחת, ובטוחה שהיא תסתדר עם כל קבוצת בנות, גם אם זה יהיה לפעמים קצת קשה. אם תרגישי שמדובר בדחייה חברתית עקבית, הגורמת לנסיגה תפקודית ומצוקה רגשית משמעותית, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, ופעלי לאור המלצותיו. כרגע נדמה לי שזה לא המצב ואפשר להרפות קצת. מה את אומרת? ליאת

שלום, זאת בעיה משותפת לשני הבנים שלי. בשלהי אוגוסט עברנו דירה לישוב חדש. הבכור, בן 12, סבל מילד שהציק לו בביה"ס הקודם. היה לו שם חבר אחד (והם עדיין בקשר). בבי"ס החדש (חטיבת ביניים) הוא לא יצר בינתיים קשר כלשהו עם אף ילד. לא בכיתה ולא לא בחוגים, ואני יודעת שהוא יושב לבדו בהפסקות ומסרב להצטרף לפעילויות גם אם הוא מוזמן. לאחרונה היה יום גיבוש כיתתי. שם הוא ניסה להמנע מהשתתפות ובשלב מסויים הודיע שכואב לו הראש ויש לו בחילה והוא רוצה הביתה. היה בכי גדול (מה שעשוי להיות מאוד מביך בגילו). לאחר זמן רב הוא נרגע ושיתף פעולה שנית. הקטן, בן 10, היה די מקובל בכיתה הקודמת, אך בשעות אחה"צ יצר מעט מאוד קשר עם הילדים האחרים. הוא הזמין אורחים לעיתים רחוקותף והוא סירב לעתים קרובות להזמנות. הוא טוען שזה "לא כיף" כשבאים אליו ילדים או כשהוא אצלם. האחים משחקים המון ביחד. בנוסף הם צופים ומשחקים בטלויזיה.הם ילדים מאוד חכמים ונראים טוב. כשאני מציעה להזמין ילד מהכיתה הם עונים שאין שם אף אחד שהם רוצים להיות איתו בקשר. כשבאים אלינו אורחים עם ילדים, הילדים שלי יוצרים קשרים מצויינים ומשחקים בהנאה רבה.כך גם הקשרים שלהם עם בני הדודים חמים ונעימים. שאלותי - 1. מה אני יכולה לעשות? 2. איך אפשר למצוא פסיכולוג או מטפל מוסמך בעל המלצות בקרבת היישוב שלנו? תודה

שלום עינת, כרגע, אתם נמצאים עדיין בתחום ימי החסד ה'מגיעים' לכל ילד המנסה להתערות בקבוצת ילדים בישוב חדש. זה דבר לא קל בכלל, במיוחד בגיל זה. עם זאת, המחקרים מראים שילדים שהיו חברותיים ומקובלים במקום ה'ישן', ישחזרו בדר"כ את מעמדם החברתי גם במקום החדש, גם אם זה ייקח קצת זמן. לפעמים דווקא למי שהיו מקובלים ואהודים, קשה להכיל את התהליך הבלתי נמנע של הזרות וחוסר השייכות. כאן נדרשים הרבה עידוד ודרבון מצידכם, והבעת אמון ותקווה לשיפור. אפשר לנסות לגייס עזרה מצוות ביה"ס - מורה ויועצת, שיכולות ליזום פרוייקטים משותפים שיחייבו מפגשים גם מחוץ לשעות הלימודים. לא בטוח שחייבים לרוץ לפסיכולוגים. אפשר לתת לזה עוד זמן. בכל מקרה, המלצות על פסיכולוג באזור שלכם אפשר לקבל מיועצת ביה"ס, מרופא הילדים, או מהורים אחרים בסביבתכם. בהצלחה ליאת

שלום. יש לי ילדה בת 3.5. חכמה מאוד, טובה מאוד ורגישה מאוד. הבעיה שלי איתה היא שהיא כל כך רגישה, שכל תסכול קטן בחייה מתבטא בבכי (לפעמים אפילו צרחות היסטריות), מה שאגב נראה ממקום מאוד אמיתי ולא משחק של לזכות בתשומת לב. מעבר לכך (וזו בעיני הבעיה החמורה יותר), יש לה חוסר שטף התפתחותי בדיבור. זה בא והולך מדי פעם. תמיד חוזר במצבי לחץ/ תסכול ולעתים אף מגיע לרמה שהיא לא מצליחה להגיד משפט אחד כמו שצריך. שאלתי היא- איך נכון להתמודד עם ילדה כזו? מנסה להעצים אותה, להציב גבולות מאוד ברורים אבל גם לפנק.... אני ממש מתוסכלת מלראות אותה לוקחת כל דבר קשה. אשמח לעצה כל שהיא... תודה.

שלום הילה, יש ילדים רגישים מאד, המתקשים כבר מלידתם לווסת את עצמם מול מצבים טעוני רגשות או מורכבים (מצבי תסכול, כעס, התרגשות, עייפות, רעב, וכד'). ילדים אלה מהווים אתגר גם עבור ההורים הסבלניים ביותר. מצד אחד, ההורים מבקשים להציב גבולות, ומצד שני, הם רוצים לחסוך מהילדים ומעצמם את התקף ההיסטריה הצפוי. המצב נראה חמור יותר במצבים בהם יש קושי נוסף, כמו למשל קשיי תקשורת, שאינם מאפשרים לילד ביטוי מילולי יעיל של רגשותיו או תחושותיו. הפיתרון, כמו תמיד, נמצא באיזון הנכון. בשביל הביניים. חשוב שתכירו את אזורי הפגיעות שלה, ותנסו לעמוד הכן ולא להיכנס לעימותים בזמנים רגישים מדי (למשל כשהיא עייפה, רעבה, רגוזה). עם זאת, לא כדאי לוותר לה "רק כדי שלא תתעצבן", כדי לא להפוך את הצווחות שלה לכלי יעיל להשגת דברים בכוח. עמדו על שלכם בעניינים החשובים, ואל תוותרו גם מול בכי. עם זאת, כשהיא בוכה או צועקת, נסו לתקף את רגשותיה, לתמלל אותם ולנסות לנחמה, מבלי לספק בהכרח את רצונה ("אני רואה שאת נורא כועסת כי נורא רצית ארטיק. אבל עכשיו אנחנו בדרך לארוחת צהריים. בואי אתן לך חיבוק שיעזור לך להירגע. אני מבינה כמה קשה לך עכשיו"). הדרכת הורים טובה מפסיכולוג ילדים קליני יכולה לעזור ולתמוך בך, לקראת עמדה סמכותית יעילה יותר. יש הרבה מה לעשות. בהצלחה ליאת

יש לי ילדה כיום בת שנתיים וחודשיים, עוד מעט שלושה. התחלתי את תהליך הגמילה מגיל שנה ועשרה חודשים. יש עדיין פיספוסים פה ושם של שתן אך עם הקקי הבעיה רצינית. הילדה מבקשת יושבת באסלה ולאחר כמה שניות יורדת ואומרת שאין קקי, ואז עושה בתחתון. ניסיתי הכלללל!! ואני כבר משתגעת, בשבועיים האחרונים חוזרת מהגן אחרי שלוש החלפות, פיפי וקקי. נדיר שהיא עושה קקי באסלה, היא יודעת ומכירה שהעשייה אמורה להעשות בשירותים, וכשהיא מסיימת לעשות את צרכיה בתחתונים היא אומרת כדי שנחליף לה. מה אני אמורה לעשות, זה ממש מתסכל ואני גם כואבת בשביל הרגשתה של ילדתי. מחכה לתשובתך. בתודה מראש , לישי.

שלום לישי, ככל שאת 'משתגעת' יותר, כך עולה הסבירות להמשך ההסתבכות. לכן, כמאמר הבדיחה - קודם כל תרגעי! זה תמיד עוזר לתהליך ובכלל. יש ילדים שהרעיון של הקקי הנושר אל האסלה מעורר אצלם חרדה, כאילו איבדו איבר מאיברי גופם. העובדה שהיא מסכימה לשבת על האסלה, ואולי גם לעשות בה פיפי, מרמזת אולי על הכיוון שהצעתי (ולא על פחד האסלה המפורסם או פחד רעשם של המים היורדים). לכן, אני מציעה לנסות להציע דווקא את הסיר במקרה כזה, ולהישאר סבלנית ורגועה גם אם היא מפספסת. את יכולה להגיד משהו כמו "לא נורא, בסוף תצליחי לעשות את הקקי בסיר/בשירותים. אני סומכת עלייך". אני יודעת שקל מאד להגיד וקשה לבצע, אך אין ברירה. כשהקקי הופך למשחק כוחות או מקור לייאוש - העניינים מסתבכים. לפעמים אפשר לשאוב נחמה מהעובדה המוצקה, שכולם לומדים בסופו של דבר לעשות את הפיפי והקקי במקום הנכון, גם אם זה טיפה מתעכב. בהצלחה ליאת

הי.. באני אמא לילד שאובחן כלוקה בויסות ועיבוד חושי עלה השנה לכיתה א' והכל כל כך מורכב...:-( מי מכם שכבר ותיק ויודע.. מי הגוף שמטפל הכי נכון בבעיה? ריפוי בעיסוק? פסיכולוג? הדרכת הורים? תזונה? הוליסטי? הוא רוכב רכיבה טיפולית על סוסים ואוהב את זה... אבל זה רחוק מלהספיק... מישהו מכיר באזור חדרה? HELP תודה מראש...

שלום שגית, קשיי וויסות 'נופלים' בתחום מומחיותה של המרפאה בעיסוק. ברמה המיידית - היא הכתובת. בהמשך, במידה ונוספים גם קשיים רגשיים או קשיים בהתנהלות בבית, אפשר להתייעץ גם עם פסיכולוג ילדים קליני, שישקול יחד איתכם האם יש צורך בטיפול פרטני לילד או בהדרכת הורים (שבעיני, תמיד מועילה, במיוחד כשמדובר בילד עם קשיי וויסות). מעבר לכך, אין אפשרות לנצל את הפורום לצורך המלצות על מטפלים, זאת כדי לא להפכו לזירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לצרף כתובת מייל מעודכנת, ואולי תקבלי המלצות גולשים לשם. בהצלחה ליאת

יש לי ילד בן 5.5 ולאחרונה הוא מתאפק ולא הולך לשירותים לפיפי כתוצאה מכך בורח לו. שלשום המצב החמיר והכל ברח לו על הכיסא של המחשב הוא טוען שהוא משחק אז הוא לא שם לב אבל זה קורה גם בבוקר. לדוגמא - היום הערתי אותו ויצאתי מהחדר, כשכחזרתי הוא כבר היה רטוב בתחתונים אני לא יודע מה לעשות ודי אבוד עצות כך שאשמח לכל עזרה חשוב לציין כי לפני 8 חודשים נולדו לנו זוג תאומים והיחסים ביניהם נהדרים תודה מראש על העזרה, שחר

שלום שחר, לפעמים, כשהילדים שקועים מאד במשהו מעניין, הם באמת מתעלמים מאיתותי השלפוחית, וכתוצאה - הפיפי בורח. לפעמים, הבריחות הן חלק ממצב רגשי, ואז אנחנו קוראים להן "נסיגה". לידת אח (או שניים!!!) היא סיבה שכיחה לרגרסיות התפתחותיות כאלה, ומה שעוזר זה הזמן, הסבלנות והרגישות שההורים מצליחים לגייס כלפי הבכור, שכל מה שהוא רוצה כרגע זה להיות הכי קטן שהוא יודע... אני יודעת שאתם כבר די הרבה זמן לאחר הלידה, ועם זאת, הקנאה מתגברת ככל שהתינוק/ות גדל/ים, והפנאי של ההורים מצטמק. ולסיום, לא יזיק להתייעץ גם עם רופא ילדים. לפעמים גם דלקת שלפוחית השתן יכולה לגרום לפספוסים תכופים ופתאומיים. בברכה ליאת

ליאת שלום יש לי כמה שאלות שרציתי לשאול אותך ראיתי בפורום הורים ששאלו אותך על פחד ממות בגילאים דומים לגיל של הבת דלי אמרת להם שזה טבעי מאיפה הם יודעים מה זה מוות בכלל הבת שלי כל פעם שאחותה בת שלוש וחצי עושה משהו שלא מוצא חן בעיניה היא אומרת לה שתמותי או מתי תמותי כבר אני חושבת שהיא מבינה את המשמעות כי היא גם אומרת לה לכי תגורי לבד מה לעשות הקטנה נפגעת כי היא מרגישה מהטון שלה שזה משהו לא נעים דבר שני הבת שלי עברה איבחון של מרפא בעיסוק שהמליצה על טיפול אבל המטפלת לא רואה צורך כל כך היא גם דיברה עם הגננת ולא היה נראה צורך מיוחד מה לעשות האם להמשיך כמה טיפולים ולראות מה קורה זה היה טיפול ראשון ודבר נוסף לגבי העליה לכיתה א היא עכשיו בגן משולב חובה עם טרום חובה בגדול היא בחובנ היא ילידת אלול באלול נהייתה בת חמש הבנתי שמבחינת הגבול היא גבולית לעלות לכיתה א ואם כן זה רק באישור של פסיכולוג זה נכון אני צריכה לקחת אותה לאבחון או שזה אבחון שכל הילדים בגן חובה עוברים וזה מטעם משרד החינוך סליחה על האורך ותודה רבה על היחס

שלום שמחה, ילדים צעירים מודעים ברמה זו או אחרת לעובדת המוות כבר מגיל צעיר, אפילו לפני גיל שלוש, למשל כשהם רואים חתול שנדרס, ציפור מתה בשדה או נמלה שנרמסה תחת נעליהם. ככל שהם גדלים, הם שומעים ומבינים עוד ועוד, בכל פעם ברובד נוסף. לפעמים, ההבנה הקוגניטיבית המתפתחת, גורמת לרמות החרדה לעלות בהתאמה, ואז אנחנו רואים את זה ביתר שאת. לגבי בתך, אני מציעה להקשיב לאנשי המקצוע שראו אותה, אבחנו אותה והעריכו את מצבה. אם היה מי שהמליץ על טיפול, שווה בעיני לתת לזה הזדמנות, במיוחד אם קיימת שאלת בשלות ללמידה. עקרונית, אני נוטה להתנגד להשארת ילדים לשנה נוספת בגן שלא לצורך, אלא אם יש לשנה הנוספת משמעות ממשית. ברוב הבעיות אפשר לטפל, וניתן לעשות זאת גם לאורך שנות ביה"ס הראשונות. השארת ילדים שנה נוספת בגן ללא טיפול בבעיה הספציפית, אינה מקדמת בדר"כ את המצב, אלא רק מעמיסה עליהם תחושת החמצה, כישלון ואכזבה עצמית. באופן שגרתי ילדים אינם עוברים מבחני בשלות לכיתה א', אלא אם קיימת שאלה ממשית בנושא. אם הגננת שותפה לספק, אפשר לעבור את מבחן הבשלות ע"ח הרשות, ע"י פסיכולוגית הגן. איני בטוחה שבכל הרשויות זה אכן כך. יהיה עלייך לברר זאת עם הגננת שלכם. בהצלחה ליאת

ליאת שלום אני כתבתי לך לפני כמה חודשים על הבת שלי שקוראת לאחיה מוזר ואמרת לנו שלא נתייחס ונראה מה קורה ובאמת היא הפסיקה עם זה תודה רבה את מהדימה

היי שיר, עניתי לך כאן למטה. שוב תודה. ליאת

שלום רב! בת 43 נשואה + 2 ילדים בגילאי 9 וחצי ו- 8 בן ובת. בעלי בן 46 מהנדס מחשבים מאז ומעולם לא היה יותר מדי חברתי כשלא הסכים עם דעתי היה עוזב את הבית וחוזר או לפעמים אף היה נוסע לישון אצל בית אמו למס' ימים. עתה המצב בלתי נסבל. לתקופות של עד שבועיים שלושה מס' פעמים בשנה הוא אינו מדבר עם אף אחד מבני הבית. כשאנו מנסים לדבר איתו הוא אומר שלא מעניין אותו כלום. כמובן שאינו מוכן ללכת ליעוץ זוגי או לטיפול וטוען שאני הבעיה בזמן שאני עובדת בחצי משרה מטפלת בילדים עושה את כל עבודות הבית לוקחת לחוגים את הילדים וכו'..... כשאני אומרת לו שמצב זה בלתי נסבל הוא אומר שאם לא מתאים שאלך להתגרש וזה מה שיש. הילדים אינם מעוניינים שנתגרש. חשבתי על אפשרות כזו אך אולי שיגדלו קצת. האם עקב התנהגות לא נורמלית כזו של בעלי ייגרם נזק בטווח הקצר הארוך? מה אפשר לומר להם? האם עדיף לעזוב ולהתגרש? הוא אינו מוכן לדבר בכלל. אני כואבת מאוד לראות אבא שאינו מדבר עם ילדיו. האם קיים כזה דבר? להיות באותה קורת גג ולהתעלם? הבת שאלה האם אבא גם כשהיינו חברים התנהג בצורה כזו? מצפה לתשובתך במהרה. תודה רבה .

שלום שרית, לא בטוחה שהאבחנה שנתת לבעלך בכותרת אכן משקפת את מה שקורה לכם, אך ברור שלא טוב לך בנסיבות הללו. כמובן שלא אוכל להתנבא לגבי מידת הנזק לילדים, אך אין ספק שילדים הנחשפים לתקשורת זוגית בעייתית עלולים להפנים וללמוד דפוסים דומים. אני חושבת שגם אם בעלך מפגין כרגע התנגדות לטיפול זוגי, אין בכך כדי לחסום בפנייך את האפשרות להיעזר בטיפול, ולעבוד (לפחות) על החלקים שלך, או על מה שתלוי בך. לעיתים, שינוי באחד מבני הזוג מביא באופן בלתי נמנע לשינוי גם אצל בן הזוג האחר. לפעמים, כשהשינוי בפתח, גם המתנגדים הגדולים נסוגים מעמדתם ומתרככים. אני ממליצה לך מאד להודיע לבעלך שאת הולכת לטיפול איתו או בלעדיו, ושהוא מוזמן להצטרף אם וכאשר ימצא לנכון. כך את משדרת לו עד כמה הקשר חשוב לך, אך גם שאינך מוכנה להשלים עם המצב ולחיות איתו כך. כמובן שבעקבות הטיפול תוכלי לקבל החלטות שקולות ונבונות יותר, הנשענות על רצונותייך ותחושותייך. בכל מקרה, לעולם אל תפני את שאלת הגירושין או שאלת הכדאיות שלהם אל ילדייך הקטנים. זה כשלעצמו מיותר ומזיק. בברכה ליאת

שלום. יש לי ילדה בת 2.9 שנים. מכיוון שנואשתי להסביר לבעלילמה גורמת ההתנהגות שלו באוטו בדרך לגן , הייתי רוצה שתעני ואני אעביר לו " דבר הפסיכולוג ". בבקרים בדרך לגן הוא נורא עצבני , מקלל את הנהגים , כל הזמן לא נינוח ולא רגוע ואומר כל דקה " נו , סע כבר , דביל , מטומטמם וכו'. וכל זה בעצבים. הוא לא מתעצבן על הילדה אבל האווירה במכונית היא לא נעימה כזאת. נואשתי מלהביר לו שחוץ מזה שהוא מלמד אותה מילים לא יפות , אווירה כזאת זה כמו מטען שהיא נכנסת אתו לגן וחבל. אבל הוא ממשיך להגיד לי אני לא מתעבן עליה וזה שום דבר ולא עושה לה כלום. אבקש שתגידי מה זה כן עושה לילד בוקר כזה. תודה

היי אריאלה, אוי...את נוגעת בנקודה רגישה, ויכול להיות שלא פנית לאדם הנכון. למרבה הצער, גם אותי מוציאים מהדעת נהגים גרועים, ויש מקרים בהם אני מתבטאת בדומה לבעלך (אחרי שווידאתי שהצ'ופצ'יקים הנועלים מגנים עלי...). אז אם את רוצה את "דבר הפסיכולוג", בטח שעדיף לדבר יפה ובנימוס, ולשמור על אווירה חיובית ורגועה בבית ובמכונית. עם זאת, אנחנו אנשים אותנטיים, ואני מאמינה שקשה להציג לאורך זמן אפילו ליד הילדים. ולכן, להשתדל - צריך, ואם בורחת איזו 'ברכה', אפשר להגיד לילדה משהו כמו "סליחה שקצת נסחפתי. זה באמת לא יפה לדבר ככה. אני מקווה שיהיה לך בגן יום נעים היום". :-))) שבוע טוב ליאת

ליאת שלום אני כתבתי לך לפני כמה חודשים על הבת שלי שקוראת לאחיה מוזר ואמרת לםו שלא נתייחס ונראה מה קורה ובאמת היא הפסיקה עם זה תודה רבה את מהדימה

שלום שיר, נהדר. תודה שאת מעדכנת בבשורות טובות. כייף לשמוע! :-)) סופשבוע נעים! ליאת

היי, מחפשת דחוף, פסיכולוגית מאזור השרון המתמחה באבחון פסיכו-דידקטי לילדים (בת 9). רוצה מישהי שתהייה רגישה אבל לא משעממת, מישהי עם קריזמה לילדים, טיפול בבעיות לימודיות, חברתיות, משמעת (בבית יותר), יחסים עכורים בין אחים....קצת בהול. תודה!

שלום רב, מרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

בני בן 8.5. ילד חכם, מקובל חברתית יש לו מספר חברים הכי טובים בכיתה והוא גם חלק מה"חבריה". בתקופה אחרונה יש לו התפרצויות כעס שמתבטאות בצעקות, צורת דיבור שהיא מאוד עצבנית. זה יכול להיות מופנה כלפי כל אחד בבית (אמא, אבא, אחיו הקטן בן 6.5) דוגמא: חזר מבה"ס ואחיו הדליק מחשב בחדר שלו ושיחק - אז התפרץ בכעס "למה אתה מדליק את המחשב, למה אתה נוגע? וכו'" והכל העצבים וכעס. אנחנו לא מצליחים להבין איפה הבעיה ולכן גם לא מבינים איך לפתור אותה. אולי זה קשור לעייפות? ילד פשוט חזר עייף מבה"ס, רוצה לאכול? ולכן תגובה כמו שהיא? אשמח לתגובות

שלום רב, קשה להעריך מרחוק, על סמך מידע כה מועט, מה הסיבה לשינוי בהתנהגות. לא ציינתם האם היו התפרצויות ברמה כזו או אחרת גם קודם. האם יש לו קשיים בוויסות רגשי או תחושתי? האם יש קשיים לימודיים? יש ילדים רגישים שמגיבים בהתפרצות או בזעם למצבי עייפות או רעב, או 'מתפרקים' לאחר תקופה של מתח אחר כלשהו. כהורים, חשוב שנכיר את אזורי הפגיעות של הילד שלנו, וננסה לעזור לו להתגבר עליהם, תוך שאנחנו מציעים לו דרכים להירגע או לפרוק את המתח בדרך לא הרסנית. אם תרגישו שאינכם מצליחים להתמודד בהצלחה עם התקפי הזעם בכוחות עצמכם, פנו לקבל הדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

היי, אני מקווה שפה זה המקום המתאים להתייעץ בנושא. אני בן 14 נראה די בסדר והכל ויש לי חבורה של 3 חברים מהכיתה שלי שהם החברים הטובים שלי ואנחנו כיביכול ה"חנונים" אם שאר הבנים מארגנים דברים וכאלה לא מזימינים אותנו וכאילו אני לא מרגיש חלק מהכיתה. וגם אין לי חברות או ידידות. אני רוצה להתקדם ולהכיר חברים חדשים ואני מאוד מתקשה בעיניין ואני לא ממש יודע מה לעשות,אין לי הרבה בטחון עצמי וקשה לי לפתח שיחות עם ילדים מהכיתה.

שלום יאיר, לפעמים, כמו שאומר הפתגם "אין נביא בעירו". יש ילדים שדווקא קבוצת הילדים ה'טבעית' שלהם, בכיתה או בשכונה, לא תואמת את אופיים, את אישיותם, או את תחומי העניין שלהם. יש בכך כדי ליצור את תחושות הבדידות וחוסר השייכות שאתה מתאר, וזה באמת לא קל. במצב כזה, אפשר להסתפק במעגל החברתי המצומצם (חנונים זה די in לאחרונה), או לפרוץ אותו בכיוונים חדשים דרך מסגרות אלטרנטיביות כמו חוגים, פורומים אינטרנטיים סביב תחומי עניין ספציפיים, תנועות נוער, מקומות התנדבות, וכד'. במקרים של בעיות בתקשורת או קשיים ביצירת קשר, אפשר להיעזר בטיפול פסיכולוגי ולשפר את המיומנויות החסרות (אם כי לא נראה לי שזה המקרה). מבקשת להזכיר לך שיש הרבה מאד ילדים שעם כניסתם לתיכון, משפרים מאד את מעמדם החברתי, רק מעצם ההחלפה והערבוב של קבוצות הילדים. אז נא לא לאבד תקווה: ה'חנון' של היום בהחלט יכול להיות ה'קול' של המחר! :-) ליאת

שלום, בני החל השנה כיתה א', בימים הראשונים הכל עבר בסדר, היה נכנס לכיתה עם ליווי אחד מההורים ללא קושי. לקראת תק' החגים הוא החל כל יום לבכות בשער בית הספר וסירב להיכנס לכיתה ללא לווי הורה. גם כאשר אנו מלווים אותו עד לכיתה, הוא לא מוכן להיכנס אליה ורודף אחרינו לשער כשאנו רוצים לצאת. לא מעניין אותו שהשיעור כבר החל ושהמורה בכיתה. כל ערב לפני השינה הוא היה מציין כי אינו רוצה ללכת לבית הספר והיה מתחיל לבכות במשך שעה ללא קשר למה שאנו מסבירים וללא קשר לכל נסיונותינו להרגיע אותו. הוא רשום לצהרונית ונועץ את הסיבה בכך שקשה לו שהיום כל כך ארוך אבל מצד שני גם ביום שישי כאשר אין צהרונית הוא בוכה בבוקר בשער ומסרב להיכנס לכיתה. יש לציין כי אנו גרים כרגע אצל חמותי והיא מפנקת אותו לדעתי יתר על המידה וממלאה את כל רצונותיו ברגע שמבקש גם אם זה לא לרוחי. היא גם מבטיחה לו שתבוא להוציא אותו מוקדם בימים שהיא מסיימת לעבוד מוקדם וכך יוצא שהיא מוציאה אותו מוקדם יותר מהצהרונית 3 פעמים בשבוע. אני חושבת שזה לא נכון וכך הילד לא מתרגל למסגרת. כל יום לפני השינה הוא שואל אותה אם תוציא אותו מוקדם מחר ובאיזו שעה.היום המצב קצת השתפר והוא לא בוכה בלילה בדרך כלל אבל עדיין כל בוקר בוכה בשער ומסרב להיכנס לכיתה למרות שמלווים אותו עד אליה. אני אובדת עצות. פנינו ליועצת והיא אמרה שאין לו בעיה של למידה, הוא ילד מקסים ואין לה מה לעשות בנושא.יש לציין כי אני לא חושבת גם שיש עניין של הצקה או דבר דומה בבית הספר. כל פעם שנשאל מדוע לא רוצה ללכת הוא עונה: בגלל היום הארוך בצהרונית.מה ניתן לעשות כדי לעזור לו ולשנות את המצב? האם זה נכון שחמותי מוציאה אותו מוקדם, האם זה לא פוגע בו? או שעדיף שיישאר עד שאני אסיים את העבודה ואבוא לאסוף אותו כדי שיתרגל לשיגרה. תודה רבה.איה.

שלום איה, אני, בניגוד אלייך, דווקא מאמינה בהדרגתיות, וחושבת שאם לילד קשה, אפשר לקצר לו קצת את יום הלימודים, ולא להתעקש איתו. עבור ילדים צעירים, יום שלם מחוץ לבית יכול להיחוות כדבר קשה מאד. אם הסבתא מוכנה להתגייס למענו - זה מצויין, ולא כדאי לעצור אותה. עם זאת, דווקא פינוק היתר יכול להיות קשור לקשיים שלו, אולי כי במסגרות בהן הוא מבלה (כיתה, צהרון) הוא נאלץ להתנהג לפי הכללים ואינו מקבל תמיד את מה שהוא רוצה. כדי להבין אם מדובר בפינוק או בחרדת בי"ס, אני מציעה להגיע להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, ולפעול ברוח המלצותיו. בהצלחה ליאת

שלום, אשמח לקבל המלצה לפסיכולוג \ מכון באזור השרון מדובר בילד בן 8 שמסתגר לאחרונה ולא רוצה ללכת לבית הספר, ולא רוצה לשתף למה. בתור התחלה חשוב לנו לקבל אבחון ורק אז להחליט אם להתחיל טיפול תודה מראש :-)

שלום טלי, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום רב בני בן 2 ועשרה חודשים לא מעוניין בחיתול וכמה פעמים אכן עשה פיפי באסלה בבית . אך בגן הוא אינו מודיע ומן הסתם מפספס. הצעתי להחזיר לו את החיתול והוא לא מעונין בשום אופן גם בלחילה הוא מוריד אותו מתוך שינה בנוסף לכך נראה שהוא מאוד מודע ומבין וזה הפך לסוג של דרך אולי למשוך תשומת לב(שלא חסרה לו). מה את מציעה לעשות אני דיי נואשת

שלום רב, נדמה לי שבגיל כזה (כמעט שלוש) אכן הגיע הזמן להוריד את הטיטול, ולהתחיל בתהליך הגמילה. פספוסים הם חלק מהתהליך, והם אינם אמורים לגרום לנו לסגת מהתהליך ולהחזיר טיטול. למה את נואשת? ליאת

שלום ליאת, בתי בת 10 מאוד מוטרת מהשיער שלה. יש לה שיער חלק ומקסים, ובכל ערב, אחרי שחופפת את השיער, עומדת המון זמן מול המראה ומוודאת שהשיער מסורק חלק ושאף שערה לא "זזה" ממקומה. היא בקושי מזיזה את הראש עד שהולכת לישון על מנת שהשיער לא יזוז. כששאלתי אותה למה נוהגת כך, אמרה שהיא מאוד לחוצה מכך שהשיער יקפוץ לה. הדבר מאוד מטריד אותה והיא מבקשת מאיתנו לעזור לה "להיפתר" מהמחשבה הזאת, עד כדי בכי מידי ערב. מה את מציעה לעשות? תודה!

שלום מיכל, עיסוק אובססיבי במראה החיצוני (או בחלק גוף 'מוצלח' מבודד אחד) יכול להצביע על בעיה בתפיסה העצמית שלה, בדימוי הגוף שלה, ועל חוסר ביטחון הגורם לה להשעין תחושת הערך שלה על קנה רצוץ אחד... יכול להיות (במיוחד אם מדובר בהתנהגות אובססיבית חזרתית הגורמת לה מצוקה וגוזלת משאבי זמן ונפש) ששווה לשקול טיפול רגשי, שיכוון לשיפור הדימוי העצמי שלה. אם, לעומת זאת, מדובר בילדה מתפקדת היטב, המפגינה "חולשה נשית" אופיינית, אפשר לנסות להחזיר אותה לקרקע המציאות, ולא להשתתף בשיגעון הזה. לפעמים התעלמות או עמדה הומוריסטית מצד ההורים כלפי התופעה יכולה למתן את העוצמה, ולגרום לזה לעבור לבד. היו חזקים :-) ליאת

שלום רב גיליתי בהתכתבות בפייסבוק של הבן שלי כי הוא מתכתב עם חברה שלו על טעמי קונדומים , ועל התיכנונים לשכב , וזה הנושא היחיד שהם מדברים עליו. הוא מתכתב איתה כי איזה כיף היה להם להתנשק ולהתמזמז. אני מפחתדת הם רק בני 10, הילדה לא ממשפחה נורמטיבית וכנראה חשופה לדברים מסוג זה והיא זו שדוחפת אותו למעשים. מה לעשות ?" אסרתי לו להיות חבר שלה, אז עכשיו הוא משקר שהם חברים וממשיך בקשר. אנחנו שכנים ואין שום דרך לנתק קשר לחלוטין . מה עושים?

שלום רב, הילדים שלנו חשופים תמיד להשפעות שונות, חיוביות ושליליות, מחוץ לבית. הניסיון להרחיק את הילד שלנו מגורמים שליליים בעייתי בעיני, גם כי זה לא תמיד מעשי, וגם כי כך אנו מטילים את האחריות להתנהגותו של הילד על מישהו אחר. מציעה למקד את מאמצי החינוך בבית, ולשוחח עם הילד בפתיחות על נושאים של מיניות, אמצעי מניעה וקשר אינטימי באופן התואם את גילו והבנתו. בגיל 10, הילדים יכולים לדבר על הדברים באופן מאד בלתי בשל, ולבסס אמונות ותחושת ידע על בסיס מידע שגוי או מעוות. עדיף, לכן, שישמע את המידע הרלוונטי מפיכם, כולל הכוונה על מה ראוי ובלתי ראוי לדבר או במה להתעסק בגיל זה. בהחלט יש לכם עבודה! ליאת

שלום ! בני בן ה4.5 שנים עבר גמילה מטיטולים בגיל שנתיים צהריים ולילה ללא טיטול אבל גדול את הקקי רצה רק בטיטול וכל כמעט שנה הוא עשה רק בטיטול כל ניסיון לגמילה כשל היה שיתוף עם הגננת , לפני כחודשיים הוא עבר לגן מהגנון ואז החלטנו להוריד את הטיטול ולעשות קקי בשירותים הגמילה עברה בסיוט גדול ולאחר שקראתי כתבה של מיכל דליות (נני) בכתבה היא המליצה לתת תוספת לשתיה של גלופקס שגורם לקקי להיות רך והילד לא צריך להתאמץ כלכך ,הילד קצת סבל מכאבי בטן אבל לבסוף הצלחנו והוא היה עצמאי הלך לבד בבית ובגן ניגב בכל פעם שהיה צריך הייתי מאושרת וגם הוא בסוכות הייתי צריכה לישון במחנה עם הבן הגדול ונעלמנו מהבית כשלושה ימים בני נשאר בביתי עם הסבתא והיא אמרה שהוא לא נכנס לשרותים שלושה ימים שלא הייתי בבית (האב לא גר איתנו ) ומאז הוא פוחד להכנס לשרותים צועק אני רואה פחד בעיניים שלו וכשאני מכריחה אותו הוא צורח צועק אני יושבת איתו בשרותים מעבירה נושא מחזקת שהוא יכול ומזכירה שכבר עברנו את זה והוא כבר היה עושה וזה לא עוזר עכשיו הוא גם פוחד לעשות פיפי בכדאי שלא יברח לו הקקי אני מיואשת לא יודעת מה לעשות בבקשה עזרי לי , נ.ב חשבתי לחזור שוב לתהליך של הגמילה ולתת לו את התוספת של הגלופקס מה דעתך ? תודה לימור

שלום לימור, איני מכירה את הרעיון של תוספת גלופלקס, ולכן לא אתייחס אליה. יש, אגב, פורום גם באתר התכנית של סופר נני, ואולי שווה להתייעץ איתה בנושא זה. יש ילדים שאירוע עצירות קשה יכול לגרום להם לפחד לעשות קקי, ובאופן עקיף גם לעצירות קשה יותר ואפילו כרונית. רצוי לנסות להרגיע, לעודד אותו לעשות קקי בדרך הטבע, בסיוע תזונה עתירת סיבים. נסי לא להישאב יותר מדי לנושא, ולאפשר לו לחזור לשגרה למרות הקושי העכשווי. אם המצב ימשיך להדאיג אותך, התייעצי עם רופא הילדים שיוכל להציע טיפול במרככי צואה. בריאות ליאת

הילד שלי מרבה להתלונן שאין לו כח, משעמם. בשביל מה רוצים לחיות הרבה הרי אחר- כך חולים ורק סובלים. בשביל מה להתעמץ. לאחרונה התחיל לעשן כי אין מה לעשות עם חברים, פשוט משעמם. מה עלי לענות לו?

שלום רוברטה, הייתי עונה לו שדווקא בגלל שאנחנו לא בני אלמוות, חשוב לצקת לחיים תוכן ומשמעות, והאחריות לכך מונחת על כל אחד מאיתנו. חשוב לספק לילדים שלנו מודל לחיים של משמעות, מימוש והגשמה, ולעזור להם לפתח את נטיותיהם הטבעיות עד למכסימום. עישון הוא דרך טובה מאד לקצר את הזמן עד לאותו חולי וסבל, ורצוי להזכיר לו גם עובדה זו מדי פעם. בשמחות ליאת

שלום. בני בן 6 בגו חובה. הייתי מואד רוצה לשבת איתו על חוברות להכרת האותיות והוא לא מתלחהב. האם נכונה השיטה של פרסים לדוגמא תעשה 2 דפים יפה ותקבל סוכריה או מדבקה?

שלום לי, רוב הילדים אכן מגיעים היום לכיתה א' עם היכרות טובה יחסית של אותיות הא"ב, אך לא כולם. עקרונית, למידת הקריאה יכולה לחכות לכיתה א', וילד שמגיע לביה"ס בשל, ירכוש את הקריאה במהירות וללא קושי. משמעות הדברים היא, שתוך זמן קצר מאד, הפערים בין ילדים שקראו לפני כיתה א' לבין ילדים שלמדו את הקריאה רק בביה"ס נסגרים במהירות והיתרון נעלם. חוברות העבודה למיניהן, מספקות פרנסה למי שמנצלים את הלחץ של ההורים לקראת הכניסה לביה"ס. יש ילדים שמתייחסים לחוברות הללו כאל שעשוע ואתגר, אך יש ילדים שקולטים את הלחץ של ההורים, ומגלים רתיעה והתנגדות. במקרה כזה, הלחץ והניסיונות לשחד את הילד רק מגבירים את ההתנגדות, ועלולים להזיק וליצור עמדה שלילית כלפי למידה בכלל וקריאה בפרט. עצתי היא להניח לילד לשחק כאוות נפשו, ולהמתין לסקרנות והמוטיבציה מצידו. שני הדפים שתוציאי ממנו במאמץ עלולים לגבות מחיר יקר מדי, ובעיני זה לא שווה. בברכה ליאת

הבן שלי בן 6 ילד מקסים בדר"כ , אך נוטה מדי פעם להתפרצויות זעם , כעס וקושי לחזור לשיגרה אני מודעת למס' רגישויות בשנים האחרונות שחלקן הפריעו לתפקוד יומיומי וחלקן פחות בעבר היה מפשיל את שרוולי המעיל בשיא החורף , נמנע ממגע בדבק אך בחול ודשא לא , היינו ב 10 מפגשים של ריפוי בעיסוק שלא עזרו יותר מדי כי המרפאה בעיסוק חשבה שגם אם יש רגישות היא מינורית וההתפרצויות או כעסים שלו הן על בסיס רגשי או מקורן אולי בהפרעת קשב וצריך לעקוב ולראות השנה עלה לכיתה א' ועשיתי איתו הסכם התנהגות שעובד והוא מתנהל הרבה יותר טוב ורגוע אך שמתי לב לאחרונה שישנה רגישות גבוהה לריחות , בבית זה קרה עם גויאבה שחתכתי והוא סתם את האף והראה קושי רב השבוע הם יצאו לטיול וביקרו בלול תרנגולות וזה כניראה הטריף אותו עד כדי כך שהמורה התקשרה אליי וביקשה שאצטרף להורים המלווים כי היא כל הזמן סביבו כשהגעתי הוא היה רגוע וכששאלתי מה קרה הבנתי שהוא לא סבל את הריח ולכן לא היה מוכן להיכנס עם כולם אך זה התבטא בהתקפת כעס וחוסר הקשבה וקבלת מרות (כיוון שהוא כניראה לא יודע להסביר מה הבעיה בדיוק) אני לא ידעתי מראש מה המסלול ולכן לא חשבתי שתהיה בעיה ולא יכולתי ליידע את הצוות אולי אז היה קל יותר (אם היו מבינים אותו) מה ניתן לעשות על מנת לעזור לילד עם רגישות כזו ?? תודה סיגלית

שלום סיגלית, מציעה להגיע להערכה מחודשת אצל מרפאה בעיסוק, ולשתף אותה באירועים הללו. ילד עם רגישות חושית וקשיי ויסות עלול להגיב בהתפרצות להצפה חושית, וחשוב להקהות את הרגישות או ללמד אותו להגן על עצמו מפני ההצפה. בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי תאומות בנות 3.5. לאחרונה נגמלו מהמוצץ. התהליך עבר די בקלות. אבל אז החלה התנהגות אגרסיבית אצל אחת מהן. כאשר היא רוצה משהו ומקבלת תשובה שלילית , היא מתחילה להשתולל באופן לא פרופוציונאלי להשליך דברים על הרצפה להרביץ לי לבעלי לנשוך וממש להשתולל בכל צורה שהיא. אנחנו לא מוותרים לה ומסבירים שלפעמים אנחנו מרשים ולפעמים לא ושמותר לכעוס אבל אסור להרביץ. אך שום דבר לא עוזר הילדה בהיסטריה ואין עם מי לדבר. גם כשאנחנו שולחים אותה לחדר היא נאבקת בנו בכח ולא מסכימה להישאר שם. אנחנו אובדי עצות ולא יודעים איך להתמודד עם התנהגות זו. ברור לי שהילדה סובלת מתוסכלת ולא יודעת איך להתמודד עם הסיטואציה. איך אנחנו עוזרים לה?

שכחתי לציין כי בנוסף למה שתארתי בהודעה בורח לי כמעט כל יום פיפי במיטה. ברור לי כי משהו עובר על הילדה ואינני יודעת איך לעזור לה.

שלום טלי, לא בטוח שמה שקורה לה קשור לגמילה מהמוצץ. זה נשמע כמו שילוב של בעיית וויסות עם בעיית גבולות, והגמילה מהמוצץ יכולה אולי להנמיך את סף התסכול. להערכתי, תוכלו להפיק תועלת רבה מהדרכת הורים קצרה, שתעזור לכם לאתר את הקשיים ולטפל בהם ביעילות. עד אז, אני ממליצה להימנע מהסברים מילוליים, ולפעול בנחישות מול התקפי הזעם האלימים. בכל פעם שהיא מנסה להכות/לנשוך/להשליך חפצים, עצרו אותה בתקיפות (לא בתוקפנות), אמרו בקצרה "אני לא מרשה!", ונתקו מגע. במקום לשלוח אותה לחדרה, התרחקו בעצמכם, אפילו סגרו את עצמכם בחדר שלכם למספר דקות, כדי שהיא תלמד שלכל התקף זעם אלים יש תוצאה בלתי רצויה מבחינתה: שהיא מפסידה את קרבתכם ואת הנחמדות שלכם. זכרו שמדובר בילדה קטנה מאד, ולכן אל תיעלמו לה לזמן העולה על מספר דקות, אך דאגו שיהיה אימפקט להתרחקות שלכם. כאמור - לפיתרון רציני - הדרכת הורים. בהצלחה ליאת

שלום, אני מחפשת פסיכולוגית לביתי המתבגרת וקיבלתי המלצה על פסיכולוגית,אך פסיכולוגית זאת טיפלה בקרובת משפחה שלנו והיתה עימה בקשר טיפולי עד לפני שנה. מתלבטת אם זה "בריא" ? אשמח לדעתך, תודה.

שלום שירה, ככלל, תמיד עדיף לא לטפל באנשים שיש ביניהם קרבה, משפחתית או אחרת. עם זאת, לפעמים, בשל אילוצים שונים, זה קורה, ומטפל מנוסה יכול לנהל את המצב בלי שהטיפול יינזק. בקיצור - אם אפשר, עדיף להימנע. בהצלחה ליאת

שלום, בתי בת ה- 10 מאופיינת בכך שלקוח לה המון זמן יחסית לחברותיה להכין שיעורי בית . בנוסף כמעט אף פעם היא לא מסיימת את המבחנים שניתלנים בכיתה עד הסוף (ביחד עם עוד ילד או שניים) והמורה נותנת להם לסיים את המבחן ביום נוסף.וכך תמיד: תמיד היא מסיימת את המבחן אחרונה בכיתה או לא מסיימת כאמור. בשיחה עם המורה לא עלה שיש לה בעיות ריכוז בכיתה בכיתה היא ילדה טובה לא מפריעה ומואוד מחוייבת לנעשה. האם עליי לקחת אותה לאבחון של בעיות קשב וריכוז? יכול להיות שקיימ מות סיבות אחרות שבגללן היא מסיימת תמיד אחרונה? בכל מה שלא קשור ללימודים היא מאוד זריזה ואין לה בעיות התארגנות ילדה חכמה וזריזה. רק בלימודים מסתמנת האיטיות הזאת ובהכנת שיעורי הבית מהם היא סולדת וכל שנייה קמה מהשולחן (אני מתעקשת שהיא תעשה שיעורים בחדר שלה בגלל בעיות הריכוז הללו) וחוזרת.

ואם את ממליצה לאבחן על איזה מבחן את ממליצה. תודה אתי

שלום אתי, יש, למרבה הצער, מגוון גדול של לקויות למידה, כאשר הפרעת קשב וריכוז היא רק אחת מהן. חשוב לציין שיכולים להיות תלמידים שהתנהגותם מצויינת וממושמעת להפליא, ובכל זאת הם סובלים מבעיות קשב וריכוז. ילדים כאלה עלולים לחמוק מאבחון בשל התנהגותם המנומסת ושקטה, וחבל. אין לי ספק שבמקרה של בתך נדרש אבחון מסודר. פני לאבחון פסיכודידקטי, שיסרוק את כל תחומי התפקוד של בתך, ויוכל לאתר את מוקדי הקושי. בירור מסודר של הקשיים יאפשר בניית תכנית טיפולית יעילה. אני מעודדת אותך לפנות בהקדם, כדי לנסות לשקם את האופן שבו בתך חווה את ביה"ס, את הלימודים, את שיעורי הבית ואולי גם את עצמה. כל יום נוסף של סבל מעמיק את הפערים וגורם לתסכול מיותר. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, בתי בת שנתיים ו8 חודשים. סביב גיל שנתיים היא התחילה לדווח לפני המקלחת על כך שהיא צריכה פיפי, דיווחה לפני שעשתה בחיתול קקי ופיפי. שיתפנו את הגננת על כך והיא אמרה שניתן להציע לה לעשות בסיר פיפי בערב לפני המקלחת. תהליך זה התקדם לאורך השנה והיא התחילה לעשות בתדירות גבוהה יותר פיפי בישבנון, לעיתים היא ביקשה ולעיתים אנחנו הצענו לה והיא נענתה. קקי היא אומרת שהיא לא רוצה לעשות בשירותים. בגן הגננת קישטה איתה סיר והיא הייתה מוכנה ללכת לעיתים רחוקות בלבד לשירותי הגן ולסיר (גם רק לפיפי). בסוף אוגוסט עברנו גן. באחד הימים הילדה ביקשה פיפי בשירותים (כנראה בעקבות גמילה של אחד הילדים בגן) אך נענתה בסירוב- שרק שיהיו לה תחתונים והיא תעשה גם קקי בשירותים היא תוכל לעשות בגן... הילדה הגיבה באכזבה , ומאז לא ביקשה שוב בגן. פנינו לגננת ואמרנו לה שנוצר פה מצב של בלבול בין הגן הקודם, הבית ומה שקורה בגן החדש. הגננת אמרה שהיא מודעת לבעיתיות שנוצרה בחוסר התאום בין הגננות (מערכת גנים של קיבוץ) אך התקופה בה בתי עושה רק פיפי בשירותים, לא באופן קבוע היא תקופה ארוכה ולדעתה זה נהפך למשחק. בשיחה נוספת שיזמנו עםפ הגננת היא אמרה שיש שתי אפשרויות - אחת להתחיל גמילה מלאה (על אף שהילדה לא עשתה קקי בשירותים מעולם ושאנחנו מציעים לה היא מסרבת בתוקף!) והשנייה- להפסיק לתת לה לעשות פיפי בבית, לקחת ולאפסן את הישבנון ולהגיד לילדה שהיא תגדל היא תוכל לעשות בשירותים... את האמת, שתי הדרכים לא נראות לנו. ואנחנו ממש אובדי עצות בעיניין. חשוב לי לציין שהילדה מפותחת מאוד מבחינה קוגנטיבית, שפתית ומוטורית. מבחינה ריגשית, קיימים עדיין תיסכולים ויש קושי בשינויים (על אף שאת הקליטה בגן עברה בצורה טובה בסה"כ). אשמח לחוות דעת, הכוונה להמשך טיפול. אנחנו צריכים להגיע להחלטה מסוימת כדי להיות ברורים לילדה בדרישותינו השונות... תודה מראש

שלום רב, להערכתי בהחלט הגיע הזמן לגמילה מלאה, קקי, פיפי, בגן ובבית. הניסיון לחכות עד שהילד יסכים 'מעצמו' לעשות קקי עלול לעלות במחירים של הסתבכות התהליך וכניסה לגיל מאוחר מדי (עם בעייתיות משלו). אני רוצה להזכיר שבעידן חיתולי הבד, ילדים היו נגמלים ביוזמת הוריהם כבר בגיל שנה, ללא כל בעיות פסיכולוגיות מיוחדות. מעודדת אתכם להתחיל בתהליך, גם אם ייתפס תחילה כדרישה חד צדדית שלכם ממנה. קחו בחשבון שיהיו כישלונות ותאונות, כמו בכל תהליך גמילה, וקוו שגילה וחכמתה יסייעו בקיצור התהליך. בהצלחה ליאת

שלום לך ד"ר. יש לי שאלה לגבי הגמילה של הבת שלי בת שנתיים וחודש. אני מציינת שעכשיו אני גומלת אותה רישמית וזאת לאחר שמגיל שנה ושמונה אומרת קקי ואז עושה. החלטתי לנסות איתה, בגיל קטן , לשים אותה בסיר והיא היתה עושה קקי בבוקר וגם פיפי (באפן קבוע כל בוקר) והייתי מחזירה לה את החיתול לגן. כך המשכתי עד לגיל בערך כמעט שנתיים. בקיץ - היא עברה לגן חדש והחלטתי שעדיין לא כדאי לעשות גמילה למרות שבבית היא ממשיכה להגיד קקי ומידי פעם עושה בסיר. אבל עדיין מחזירה חיתול לצאת החוצה ועוד. בגיל שנתיים + שזה ממש בשבועות האחרונים , בחג סוכות הייתי איתה בבית ועוד שבוע של חזרה לגן ולשגרה והילדה עשתה מעט מאוד ברצפה ורוב הפעמים ביקשה פיפי/ קקי ועשתה בסיר. הודעתי בגן, והם אמרו לי שאם בבית היא עושה אז אפשר לנסות גם בגן. ואין שום סיבה שבגן היא לא תעשה. ביום יומיים הראשונים באמת היא עשתה בשירותים בגן, ופספסה אולי פעם אחת - ואח"כ נסיגה ואנחנו כבר בשבוע הראשון והילדה לא אומרת כלום וכל הזמן בורח לה בגן , ולהזכיר שבבית היא בלי חיתול (חוץ משינה) ועושה יפה בסיר ואפילו לא מפספסת. היום בגן, הגננת אמרה לי שהיא לא בשלה בכלל לגמילה וחבל שהילדה סובלת וזה מביך אותה. סליחה על האורך, אבל מה דעתך? להחזיר חיתול לגן? אני יודעת שאם התחלתי אסור להחזיר את החיתול? שאלה נוספת: איך יכול להיות שבבית היא מבקשת וניגשת לסיר שלה ועושה צרכים ובגן לא מבקשת בכלל וכששואלים אותה אומרת שאין לה. סליחה על האורך - רוצה לדעת מה לעשות. מבקשת ייעוץ

שלום רינה, ראשית, חשוב לי לומר לטובת הקוראים האחרים, שמרגע שמתחילים תהליך גמילה, רצוי לא לבלבל את הילד עם החזרת הטיטול (בחוץ, בגן, וכד'). המסר הוא: אתה גדול, ומעתה אין יותר טיטול. גם אם יברח מדי פעם - לא נורא. בסוף תצליח. ברוח זו הייתי שולחת אותה אל הגן. אחרי הכל, אם הילדה גמולה בבית, והשתלטה על המיומנות הזו כליל, הגיוני להניח שהנסיגה היא על רקע רגשי ולא על רקע בעיה בבשלות. רגשי - הכוונה לכך שמשהו בתנאים בגן מלחיץ כרגע, מקשה עליה או שונה מאד מהבית. בעיני, חשוב לנסות לגייס את הצוות לעוד כמה ימי חסד, ובמידת הצורך אפילו לקצר לה קצת את הימים (אם את בבית וזה אפשרי). כך תקלי גם עליה וגם על הצוות. בעיני, להמשיך לשלוח אותה לגן עם טיטול רק "דוחה את הקץ" ואת ההתמודדות שממילא תגיע. שלחי לגן את הסיר של הבית, ונסי לתרגל אותה יחד איתך בעשיית הצרכים בגן. אולי אם תקחי את זה על עצמך במשך כמה ימים תפחת ההתנגדות של הצוות. בהצלחה, ודווחי איך הולך ליאת

היי בתי בת ה- 9 קשורה ל 4 שמיכות תינוק (מימי ינקותה). היא מתחברת אליהם מהרגע שחוזרת מבית הספר ולא יכולה לישון בלעדיהן בלילות. ככלל מדובר בילדה נורמטיבית בעל ת ביטחון עצמי חברותית חכמה ומקסימה. פעם כיבסתי את השמיכות והן לא יבשו עד הלילה היא ממש בכתה במיטה כשלא יכלה לקבל אותן. האם זה נראה לך נורמלי? האם אניאמורה לעשות משהו עם העניין?

שלום אירית, ממש כמו שקורה לעיתים עם מציצת מוצץ או אצבע, יש ילדים שמגלים קושי להיפרד מחפצי המעבר, ו'מושכים' את זה עד גיל מבוגר מהרגיל. במקרה כזה, צריך לעזור לילד להיגמל, ולצורך כך חשוב לגייס את המוטיבציה שלה, להצטייד בתמריצים, ולהתאזר בהרבה נדיבות וסבלנות כלפיה. אפשר להתחיל, למשל, מזה שהיא מסתפקת בשמיכות *רק* כשהיא במיטתה, לפני השינה, ולא בהקשרים אחרים. אם זה קשה מדי, אפשר להרשות לה 'להתחבר' אליהן גם בשעות אחרות, אבל רק בחדרה. כל צעד קטן חשוב לתגמל, לשבח ולעודד, ואולי אפילו להיעזר בפרסים קטנים. במקביל, אפשר לנסות להציע פעילות מרגיעה אחרת (חלופית), כמו חיבוק בובת פרווה, ליטוף חיית המחמד, מעיכת "כדור עצבים", האזנה למוזיקה, או כל רעיון אחר שעולה בדעתכם ויכול להרגיע במקום השמיכות. את מוזמנת לדווח איך הולך. בהצלחה ליאת

האם זה נכון שצריך את אישור שני ההורים על מנת שילד בן 14 יקבל טיפול פסיכולוגי? מה האפשרויות במקרה והאב לא מסכים והילד סובל מתיקים ורוצה "להיפטר" מהם...

שלום ענת, זה נכון. כדי לטפל בקטין יש צורך בהסכמת שני הוריו. במקרים מסוימים, אפשר לטפל למרות ההתנגדות, בהוראתה של פקידת סעד לחוק נוער. זה אומר לפנות לגורמי הרווחה ולהיעזר בהם. בהצלחה ליאת

שלום,אני בת 18 ומאז גיל שנתיים גם אני מפחדת פחד מוות מבלונים.ההורים שלי פרודים מלפני שנולדתי ובגן הראשון שלי פוצצו הרבה בלונים.אני לא נכנסת למקדונלס בגלל שיש שם בלונים,כל ילדותי לא הלכתי למסיבות יום הולדת של חברי לכיתה בגלל הפחד ולכן גם הייתי דחוייה חברתית.כל יום עצמאות אני מאוד מפחדת מזיקוקים ותמיד אני עושה הכל כדי לברוח ממקומות שיש בהם פיצוצים או בלונים.אמא שלי,לא בדיוק מבינה את הפחד וכשהייתי הולכת בקניונים ליד ילדים שמשחקים בבלונים היא הייתה מחריכה אותי להוריד את הידים מהאוזנים. עוד 4 חודשים אני מתגייסת לצבא ובטירונות כולם חייבים לירות עם נשק ואני נורא מפחדת כי אני יודעת שבצבא לא יהיה לי לאן לברוח ובעיקר-אף אחד לא יבין את הבעיה שלי.כשהייתי בת 10 ניסיתי ללכת לאדם שמטפל בפוביות ופשוט לא יכולתי לפוצף בטיפולים אצלו בלונים.זאת בעיה מאוד קשה ואני אשמח אם תמליצי לי מה אני יכולה לעשות.

שלום לי, ככלל, הטיפול בפוביות מהסוג הזה כרוך בהקהייה הדרגתית, הנעשית בהסכמת המטופל ובליווי תומך של הפסיכולוג. כמובן שלדרוש ממך לפוצץ בלון בחדר הטיפול, זו דרישה מוגזמת לשלב ההתחלה של הטיפול. לפני כן חייבת להיות חשיפה איטית והדרגתית לרעשי פיצוץ בעוצמה חלשה (דרך אוזניות, כאשר את זו ששולטת בעוצמת השמע). היעד הסופי הוא היכולת להיחשף באופן מלא לרעש המפחיד, אך הדרך לשם חייבת להיות הדרגתית ומבוקרת. את יכולה לנסות לתרגל זאת בבית לבד, אך - כמובן - עדיף עם מטפל. בהצלחה ליאת

שלום, לבני בן ה- 4 יש סממנים של חרדה חברתית ואני מתכוון לקחת אותו לאבחון אצל פסיכולוג. השאלה - לקראת הפגישה אצל הפסיכולוג, האם לומר לו שאנחנו הולכים למישהו שיכול לעזור לו להתגבר על הקשיים שהוא חווה לאחרונה? או פשוט לומר לו שאנחנו הולכים ל"חבר של אבא" או משהו כזה, מבלי לעורר בו את עצם הענין שיש איתו בעיה כלשהי. ?? תודה, עמית

שלום עמית, בגיל כה צעיר, את עיקר המידע מקבל הפסיכולוג מדיווחי ההורים והגננת, ואינו נשען על 'תלונות' המטופל. בעיני, גם הטיפול עצמו אמור להיות דרך ההורים, שהם הסוכנים העיקריים בחייו של הילד. בגיל 4 קשה עדיין לטפל ישירות בחרדה, ובכל מקרה - גם אם כן - זה ייעשה באמצעים משחקיים. לכן, אין טעם לדבר עם הילד על "טיפול פסיכולוגי שיעזור לו" כי ההמשגה הזו נמצאת הרבה מעל הבנתו. גם לספר סיפור כיסוי איזשהו נראה מיותר בעיני. אם הפסיכולוג יבקש לפגוש את הילד אמרו שאתם הולכים לפגוש את אורי (נניח) שרוצה לשחק איתו קצת ולראות כמה הוא חכם וכמה נעים איתו. בהצלחה ליאת

שלום יש לי ילדה בת 10 בכיתה ה. מאז ומתמיד היא הייתה מפחדת מהרבה דברים אבל ככל שהיא גדלה זה כבר נהיה ממש מוגזם. אולי אני טועה אבל אני מצפה שבגילה כבר תראה בגרות מסוימת ותפסיק לפחד מכל דבר. אי אפשר לראות/לשמוע חדשות לידה שמא בטעות היא לא תשמע ידיעה על רצח או אלימות מסוג כלשהו. היא אמורה להשתתף בקרוב בטקס בבית ספר על רבין והיא ממש בחרדות מזה בגלל הרצח. כשהמורה בכיתה דברת על נושא כלשהו שהוא מפחיד כמו למשל בזמנו על הרצח באיתמר היא ממש נכנסת לפרנויות ולחץ עד כדי כך שהיא מגיעה הביתה ומתחילה לבכות ולפחד שהיא לא רוצה להיות לבד. אני כמובן מבינה שזה באמת מפחיד אבל אי אפשר לתת לפחד לנהל את החיים ואצלה זה באופן קיצוני. אני כבר לא יודעת מה לעשות, אני הרי לא יכולה לחזור מוקדם (לצערי) ולהיות איתה. והיא פשוט מתקשר כל הזמן , בוכה וחוששת. נכון שיש תקופות שלא והכל בסדר אבל יש תקופות כמו עכשיו שאני פשוט לא יודעת איך להתמווד איתה ועם הסיטואציה. כמו כן היא עדיין מפחדת ללכת לישון בלי אור ולי אסור ללכת לישון לפני שהיא נרדמת. אני שוקלת להתחיל טיפול פסיכולוגי. אשמח לעצות מעשיות. תודה

שלום רוית, נדמה לי שאת צודקת. כאשר החרדות משתלטות על החיים ומפריעות למהלכם התקין - זה הזמן להתייעץ עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לסייע הן בהפחתת עוצמות החרדה והן בהכוונה והדרכה שלך לגבי ההתנהלות בבית. עד אז, כמו שנכון לעשות תמיד כשמדובר בילדים, רצוי לחסוך ממנה ידיעות אכזריות ומזעזעות כמו הרצח באיתמר. ילדים צעירים (ובעצם כולנו) מתקשים להתמודד עם חדשות המדווחות על מעשי רצח נתעבים ואכזריים כל כך, והפחד בעקבותיהם נתפס בעיני כמאד תואם ונורמלי. קשה לצפות מילד בן עשר להישאר אדיש מול רעיון נורא כ"כ, ולהישאר לבדו בבית שעות רבות בצל חרדה מסוג זה. מיותר לציין שאצל ילדה עם נטייה חרדתית, לחדשות כה מזעזעות תהיה השפעה גדולה והרסנית בהרבה בהשוואה לילדים אחרים. מעודדת אותך לפנות לטיפול והדרכת הורים. בהצלחה ושבת שלום ליאת

תודה לך על התגובה המהירה רציתי לשאול האם זה נורמלי לגיל הזה?מה גורם לה לעשות את זה? תודה

שלום גבי, אוננות היא פעילות טבעית ונורמלית לחלוטין בכל גיל. כל מה שנדרש זה לחנכה לעשות זאת בפרטיות. אוננות מוגברת, שאינה מתחשבת בדרישות המציאות ומשתלטת על כל שאר הפעילויות של הילד, יכולה להעיד על מתח, ובמקרה כזה שווה להתייעץ עם גורם מקצועי. להערכתי הזהירה, לא זה המקרה. שבת שלום ליאת

היי ליאת, השנה התחלתי בבית ספר חדש בכיתה ט'.עברתי מפני שלא אהבתי את בית ספרי הקודם ובינתיים הרבה יותר טוב לי פה. הבעיה היא שאין לי ביטחון עצמי ואני מאוד שקטה וכבר אמרו לי על זה כמה םעמים שאני לא מדברת. אני עונה אם מדברים אליי ואני מנסה ליזום שיחות אבל לפעמים כשאנחנו קבוצה יותר גדולה של בנות למשל אני פשוט לא יודעת מה להגיד ולא יודעת על מה לדבר ואז יוצא מצב שאני שותקת וזה גם נראה לי מרתיע ילדים מליצור איתי קשר.זה ממש מתסכל אותי כי אני מרגישה לא ממש שייכת ואני יודעת שאני יכולה להיפתח ופשוט לא מצליחה.מה אני יכולה לעשות?

שלום מיכל, לא ציינת האם היו לך חברות וחברים בבית הספר הקודם (אני מניחה שגם שם היה לא פשוט, שאלמלא כן לא היית עוברת). במצבים כמו זה שאת מתארת כרגע, של התנהגות שקטה, מכונסת וחסרת ביטחון, עולה הצורך להעריך את מקור הקשיים כדי שאפשר יהיה לטפל בהם נכון. חשוב להבחין בין מופנמות וביישנות (שהן תכונות אישיות יציבות למדי) לבין חרדה חברתית, קשיי תקשורת, בעיות בדימוי העצמי או קשיים בתקשורת החברתית והבינאישית - בהם צריך וכדאי לטפל. אם מדובר בביישנות, בדר"כ אפשר לעקוף את זה בסיועו של אדם אחר (אולי המורה או היועצת) שיוכלו לנסות לעזור לך קצת ביצירת קשר ראשוני "שובר קרח". ילדים ואנשים ביישנים מצליחים למצוא לעצמם קבוצת חברים קרובים, שבמחיצתם הם מצליחים לתפקד יופי. חרדה חברתית, לעומת זאת, כמו גם חוסר ביטחון וקשיים חברתיים, ניתנים לטיפול, ואם את מרגישה שזה המקרה - אני ממליצה לך לבקש עזרה של גורם מקצועי, לאחר התייעצות עם הורייך ובאישורם. בכל מקרה, זכרי שגם אנשים "בריאים" לחלוטין, זקוקים לזמן סביר של התאקלמות במקום חדש, ולכן היי נדיבה כלפי עצמך, ותני לעצמך את ימי החסד המתבקשים לצורך יצירת תחושת שייכות. בהצלחה ליאת

הבת שלי בגיל שש מלפני שנתיים בערך יש לה הרגל לחיצה על הבטן התחתונה,שאלתי אותה פעם למה היא עושה את זה והגיבה כי הגוף שלה אומר לה ללחוץ ,המורה התלוננה כי היא לוחצת גם בכיתה,מה אפשר לעשות עם זה,ואיך להסביר לה שהיא בגיל כזה ? תודה

שלום גבי, אני מניחה שאת מדברת על סוג של אוננות, ויש לטפל בכך בדרך של הסברה בלתי מתפשרת ("אני מבינה שהפעולה הזו נעימה לך, אך לא תוכלי להמשיך בכך כל עוד את נמצאת בחברת אנשים. תוכלי להקשיב ולהיענות לגוף שלך כאשר את לבד, בחדרך או בכל מקום אחר ללא אנשים אחרים". כאשר את רואה אותה עושה זאת, קומי, הפסיקי אותה ושלחי אותה לחדרה. אפשר להנחות את המורה לנהוג בדרך דומה, ולא לאפשר לה לאונן בכיתה. בברכה ליאת

שלום רב, האם את יכולה להמליץ לי על פסיכולוגית נוער אשר עובדת באיזור שוהם והסביבה? תודה רבה. א.

שלום רב, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן 4 , ועדיין עם חיתול. ללא ספק גיל מאוחר מידי. 3 פעמים התחלנו תהליך , וחזרנו אחורה לחיתול. בפעם האחרונה, עשה מידי פעם בשירותים , גם פיפי וגם קקי, תוך שידולים רבים מצידינו. עד שהתחילה השנה ונכנס לגן חדש , שעם כל הקושי בהסתגלות לגן החדש הוא סרב להתקרב לאזור השירותים , והיה מתאפק תוך כדי ריצה מצד אחד של החדש לצידו השני, ואינו מוכן בשום אופן לעשות בשירותים או אפילו לא ליד העצים. מהגן התקשרו וביקשו שנאסוף אותו כי הוא "סובל" . גם בבית , הרגשנו שהוא סובל בהתאפקויות. חזרנו לחיתול, וסיכמנו כי לאחר שיסתגל יותר לגן (אחרי החגים) ננסה בשיתוף להתחיל שוב תהליך. היום פשוט נוח לו להיות עם חיתול , ומסרב לעשות בשירותים. יש לו איזה מחסום, אינו מסוגל לשחרר... לא לוקח אחריות ולא יוזם הליכה לשירותים. ההתפתחות שלו תקינה. ילד חברותי וכו.. הוא רשום לגן פרטי למרות שיכול היה ללכת לגן מועצה.. בגלל החיתול אנו "מתיסרים" כספית בעלויות גן פרטי. תודה

שלום רב, לאור הכישלונות החוזרים שלכם, אני מציעה להגיע להתייעצות עם גורם מקצועי מומחה, פסיכולוג ילדים קליני או מרפאת גמילה, ולקבל הדרכה הורית מסודרת. לתפיסתי, הבעיה נעוצה בקושי שלכם להתמיד בתהליך (מתוך רצון טוב, רחמים או פחד להזיק לילד), ונדמה לי שגורם מלווה יסייע בהרגעת חששותיכם ויחזק אתכם שלא להישבר ולא להציע את הטיטול כאופציה. בהצלחה ליאת

תודה על תשובתך. מה זה מרפאת גמילה. היכן יש כזו מרפאה? יש צדק בדברייך לגבי הקושי שלנו להתמיד, אך הוא נובע מבעיה אחת שלא הצלחנו להתמודד: במקום זר אינו מסכים להתקרב לאזור השירותים, ולעיתים קרובות גם בבית, והוא מתחיל להתאפק שעות , וכשצריך פיפי, מתחיל לרוץ מקצה אחד של החדר לקצה שני..בלי הפסקה. כאן כשלנו, כי לא מסכים ללכת לשירותים..לא עוזרים שום שיכנועים. גם בגן הציעו לנו בהתחלה כשעוד הלך לגן עם תחתונים , להגיע לאסוף אותו בטענה שהוא "סובל"-כשרץ מצד לצד. איך את מציעה להתמודד עם בעיה זו ? תודה

מאחר ואין אנו נוהגים לפרסם שמות של מטפלים ומכונים דרך הפורום, מציעה לך לבדוק עם רופא המשפחה שלכם (הוא יידע!) או להתייעץ בפורום ההרטבה באתר זה. בהצלחה ליאת

שלום רב, אודה לך אם תוכלי להמליץ על פסיכולוגית ילדים באזור שוהם והסביבה. תודה מראש.

שלום רב, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, תודה רבה רבה עבור תשובתך! ניסינו כבר מספר שבועות אך עדיין אני מוצאת את עצמי עם המסרק ביד והגומיה עשרים דקות בלנסות לעשות קוקו שישביע את רצון ביתי... היא צורחת ומה שקורה שהיא יורדת להסעה עם דמעות ואני מרגישה נורא.... כנראה שאני לא יכולה להתמודד איתה היא ילדה עקשנית דרך אגב בבית הספר היא מתנהגת יפה ולא צורחת רק בבית !!!! האם לדעתך צריך לקחת אותה לפסיכולוגית שתדבר איתה או שאין צורך? מה לעשות? המון תודה על עזרתך ליאת

שלום ליאת, לדעתי, אין צורך לקחת את הילדה לפסיכולוגית, אלא להגיע בעצמכם (את ובעלך) להדרכת הורים אצל פסיכולוג/ית ילדים קליני/ת. בברכה ליאת

שלום, התייעצתי עמכם בעבר לגבי נסיעות עבודה וכתוצאה מכך לקחתי את בתי איתי לארצות הברית מספר פעמים. שוב אני חייבת לנסוע למקום מאוד רחוק (טיסות של כ-30 שעות לכל כיוון והפרש שעות של 13 שעות). הילדה תהיה בת שנתיים ושלושה חודשים כשאסע. לקחת אותה איתי יהיה מאוד קשה ויקר - קשה גם לה כי הפרש השעות והטיסות קשות. מדובר על נסיעה של שבוע. נראה שהפעם אין לי ברירה אלא להשאיר אותה. היא בגן ואחרי הצהרים יש בייביסיטר קבועה, אבא וסבתא. ולשאלה - האם יש הבדל מבחינתה בין שבוע ל- 9 ימים? אני מתפתה להוסיף יומיים חופש, כי מדובר על יעד אקזוטי ומעניין. תודה על הייעוץ! אמא

שלום רב, אם ילדתך נשארת עם אנשים קרובים ומוכרים, פוטנציאל הנזק של הפרידה קטן. קחי בחשבון שבגיל כזה הגעגועים קשים, וכל יום בלעדייך נדמה כנצח. קשה לי לומר לך אם יש או אין הבדל בין שבוע לתשעה ימים. תנסי לחשוב על כך במונחים של צום: מי שצם שבוע כנראה לא ימות אם האוכל יאחר ביומיים, אבל קשה להגיד שמנקודת מבטו אין הבדל בין 7 ל-9 ימים, נכון? מפרגנת לך את הנסיעה, בכל מקרה. דרך צלחה ליאת

הרבה תודה על התשובה. בזמן שעבר התברר לי שבן זוגי רוצה להפרד. הזוגיות מרוחקת מאז נולדה הילדה, וטיפול אינו בא בחשבון מבחינתו. רציתי לשאול אם גיל שנתיים טוב לגירושין יותר או פחות מגיל שלוש. הילדה מאוד חכמה ומפותחת לגילה, מדברת שוטף ומבינה הכל. קשורה לאבא. אצטרך לעבור דירה עימה, אך מתכננת להשאר באותה העיר ולא להעביר אותה גן. שאלות נלוות - האם כדאי לאפשר לה לישון בשני בתים או רק בבית החדש עם אמא? האם לראות את אבא ואז את אמא אחרי הצהריים זה טוב או מבלבל? האם בשבת כמה שעות עם אבא ואז לחזור לאמא זה טוב או מבלבל? הנסיעה עדייין תתקיים, הפרידה תהיה מספר שבועות או חודשים אחרי. אני תוהה אם כדאי למשוך עוד כמה חודשים, שתגדל עוד קצת.. ילדה מאושרת, קצת קצרת רוח. כתינוקת היתה רתחנית ובכיינית, אבל עכשיו היא צחקנית, חברותית, דעתנית ועצמאית.