פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום, בעוד כחודש וחצי ביתי (היא תהיה בת 10 וחצי חודשים) תחל להיות מטופלת אצל מטפלת שמטפלת בביתה בתינוקת נוספת בת 4 חודשים. כמה שאלות: 1. האם הפרש הגילאים בין ביתי לתינוקת השנייה יהיה טוב עבור ביתי? 2. אנא יעצי לי לגבי אופן התחלה הדרגתית לשם הסתגלות טובה יותר. תודה רבה

שלום אפי, לפני גיל שנתיים, לפחות בעיני, למטפלת יש עדיפות על פני גן/מעון מרובי ילדים. בתך נמצאת בגיל שבו חרדת הזרים נמצאת בשיאה, ולכן יש לצפות שתהיה מידה של רתיעה בהתחלה. הדרגתיות ו'חפיפה' מתבקשות במצב כזה, כמו גם ימים קצרים בהתחלה, למרות הפיתוי לקצת חופש בשבילך. בעניין התינוקת השנייה - אין לצפות לאינטראקציה כלשהי ביניהן, שכן מדובר בתינוקות עם צרכים התפתחותיים שונים. בעיני מדובר בשני גילאים תובעניים מאד, שעלולים להתיש גם את המטפלת המנוסה ביותר. כאמא, הייתי מעדיפה טיפול 'סולו', אך לוקחת בחשבון שלפעמים אין ברירה. נסי, ותראי איך הולך. בהצלחה ליאת

בני בן 5, ויש תקופות (כמו עכשיו) שבורח לו במכנסיים (קקי או פיפי). הוא ילד עם קשיים רבים על רקע ADHD ושוב לו מאוד להיות "המחליט" בכל דבר, אז אולי זה עניין של צורך בשליטה. מה אפשר לעשות? כמובן שנעלה את הנושא גם בהדרכת ההורים הקרובה אך חשוב לי מאוד לשמוע את העצות שלך (אם לא היית כל כך רחוקה היינו עושים אצלך הדרכת הורים)

שלום עינת, תודה על הקרדיט :-) אמונתי העמוקה היא, שילדים שואפים בסתר לבם דווקא *לא* להיות המחליטים, ולעיתים הם מקצינים את התנהגותם כחלק מהמשאלה שמישהו יעצור אותם ויחליט בשבילם. ילדים אינם יכולים עדיין לקבל החלטות הנוגעות לחייהם, ולשם כך נחוצים הורים, כדמויות סמכות נוסכות ביטחון. הילד שלך, עם ובלי קשר לADHD שלו, מאתגר אתכם ובוחן את הגבולות שוב ושוב. כאשר הוא מצליח לשלוט בכם, עולה גם החרדה שלו ("אם אני הקובע, אז מי שומר עלי? מי החזק בבית? על מי אני אוכל לסמוך?"), ואז מופיעות גם הנסיגות של הפיפי והקקי. ה'תאונות' הללו כמו מזכירות לכם, שמדובר בילד קטן מאד, שזקוק לטיפול והשגחה, ולגבולות נאותים. כרגע, אני מציעה להמשיך ולקבל הדרכה הנוגעת לשיפור מיומנויות הסמכות שלכם. אל תתנו לבנכם להחליט, ובכך תאפשרו לו להישאר ילד ולהתפנות למשימות ההתפתחותיות שלו. מול תאונות הפיפי והקקי נסו להישאר רגועים וענייניים ("לא נורא, בסוף זה יעבור ותצליח לעשות בשירותים כמו גדול. עד אז נעזור לך להתנקות ולהחליף בגדים") בהצלחה ליאת

וסליחה שקצת התפספסנו...

מכירים את ***** ? תודה (ההודעה נערכה)

שלום גילי, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני שגיא הוא ילד סנדוויץ ומה שקורה שהוא רוצה לחבק או כביכול לדבר הוא שולח יד בוקס או מכה כלשהיא גם לי גם לאבא שלו ושהוא פונה לאחיו הקטן שהוא עצמו בן 9 חודשים, הוא לפעמים מציק לו ברגליים במכות קטנות, שם לו את הראש על הגב, ולאחיו הגדול שמשהו לא מוצא חן בעיניו נותן פתאום בוקס..בקיצור ולעיניין הילד ישר שולח ידיים וכל היום יש עונשים, או חיבוקים, כל מה שיכול להיות, פעם אנחנו תוקפניים ופעם עדינים....הכל. אני רוצה לעזור לו כדי שהוא לא ילך לאיבוד

שלום יפית, ממליצה לך בחום להגיע להתייעצות והדרכה אצל פסיכולוג ילדים קליני או מנחת הורות, שיתנו לך כלים להצבת גבולות נאותה. התנהגות מציקה או פוגענית, גם כשהיא נעשית "מרוב אהבה", אינה רצויה בשום גיל, ורצוי מאד שהילד שלכם ילמד שהתנהגות כזו אינה מקובלת עליכם בשום מקרה. כאשר התגובות שלכם אינן עקביות (פעם עדינים ופעם תוקפניים) הילד הקטן שלכם לא בטוח כיצד עליו להתנהג. הדרך הרצויה, לפחות לדעתי, היא תקיפה (אך לא תוקפנית) וברורה, ובעיקר עקבית. עצרו אותו כשהוא פוגע, אמרו בקצרה "אסור להרביץ!", וכוונו אותו לפעילות אחרת ללא הסברים ותוכחות. אל תרשו לו בשום אופן להרים עליכם יד או רגל, גם לא מתוך משחק. כמובן שאין להפעיל מולו התנהגות אלימה, גם לא כאקט חינוכי. את מוזמנת לקרוא בין דפיו של פורום זה עוד בנושא אלימות וגבולות. היעזרי לצורך כך בארכיון הפורום דרך כפתור החיפוש. שבוע טוב ליאת

שלום בני בן כ- 9 מתקשה להביע את רגשותיו בעיקר בזמן שכועסים עליו. רואים שמוחו מלא במחשבות אך פניו חתומות והוא לא מוציא החוצה את שהוא מרגיש. כיצד ניתן לעזור לו להביע את רגשותיו? כיצד ניתן לעזור לו להמנע ממהתכנסות לתוך עצמו? תודה

שלום דני, אנשים נבדלים אלה מאלה ביכולתם לזהות ולבטא נכונה את מה שהם מרגישים. הבדלים אלה נעוצים, קודם כל, במאפייני האישיות שלנו (מופנמות/מוחצנות) אך גם בחוויות עבר, באווירה הרגשית שבסביבה המשפחתית, במודלים אליהם נחשף הילד, ועוד. ילדים לומדים לבטא בחופשיות את רגשותיהם כאשר הם חשים בטוחים, ויודעים שיהיה מי שיוכל להכיל אותם (כאשר הם מקבלים ביטוי עוצמתי) או להדהד ולשקף אותם (כאשר הם מהוססים). כאשר אתם כועסים על הילד, הוא מתכנס לתוך עצמו בפנים חתומות, אולי כי הוא למד שהבעת רגשות (כעס בחזרה, עצב, אכזבה, וכו') אינם מובילים לתוצאה רצויה מבחינתו. אומר בזהירות, שילדים שמגיבים לכעס או עונש בפנים חתומות יכולים לשקף לעיתים עמדה של "אין לי כבר מה להפסיד, ושום דבר שאומר או אעשה לא ממש ישנה או יעזור". אני רוצה להאמין שלא זה המצב אצלכם, אך מזמינה אותך לבחון באומץ גם את כיוון המחשבה הזה. בשמחות ליאת

בני בן ה-7 צריך לקבל את הורמון הגדילה. זאת לא רק בגלל גוההו הנמוך כי חסר לו והוא חייב זאת. את ההורמון מקבלים בזריקה בכל יום והוא לא מסכים בשום פנים ואופן. אני מדברת איתו בכל יום, מסבירה לו כמה זה חשוב וזה לא כואב, אפילו התמול הוא נפגש עם ילדה חמודה וראה איך היא עושה לעצמה ואמרה לו שזה לא כואב, אך הוא מפחד מאוד.אני רואה בפנים שלו כמה הוא מפחד והוא לא מצליח להתגבר על הפחד. בעלי כועס עליו ואומר לו שהוא מאוכזב ממנו אך אני מחבקת אותו ומנסה להרגיעו ושוב מנסה אך הוא פשוט "מת" מפחד. מה עושים. איך אני יכולהלעזור לו להתגבר על הפחד שלו. פעם ניסיתי עם "חצי" הסכמה שלו, הוא דחף את המחט וכתוצאה מכך המחט שרטה את רגלו וירד לו דם. איך אני גורמת לו להתגבר על הפחד? תודה מראש

שלום דינה, זריקה היא עניין לא נעים כלל וכלל, ואני מבינה מאד לליבו של בנך. נדמה לי שלהגיד לו ש"זה לא כואב בכלל", לא יביא לתוצאות, גם בגלל שזה לא נכון עובדתית, וגם בגלל שהוא ממילא לא מאמין לזה. לכעוס עליו זה בוודאי לא נכון, ויותר מכך - לא הוגן. בעיני, נכון הרבה יותר לספר לו את כל האמת, לומר שמדובר בדקירה לא נעימה בכלל, אולי אפילו קצת כואבת, אותה הוא חייב לקבל לצורך הגדילה שלו ובריאותו. הסבירו לו שנדרש ממנו להיות אמיץ מאד וגיבור, ושתעזרו לו בפרסים ומתנות קטנות, כדי שיהיה לו יותר קל. עוד תוכלו לומר, שיוכל לבחור אם לקבל את הזריקה בקופת חולים, מידיה של אחות, או בבית, בסביבתו הרגילה, ע"י מישהו מהמשפחה. מניסיוני למדתי, שילדים מוכנים לאזור אומץ ולהתגבר דווקא כשהאתגר מוצג להם ככזה, ולא כ"שום דבר". כאשר אתם אומרים לו שאין לו ממה לפחד ושהזריקה לא כואבת, הוא מרגיש בושה, אכזבה מעצמו, וכעס על כך שאינכם מבינים לליבו. אם הזריקה תוצג כמשהו רציני, כמשהו שרק ילדים גיבורים באמת יכולים לעמוד בו, אני מאמינה שיוכל לגייס כוחות, ולזכות כך בהערכה שלכם. בהצלחה ובריאות ליאת

מה שלומך??? קודם כל רציתי להגיד שאני פשוט מאמצת בחום את העצות שלך בפורום דבר שני התייעצתי איתך בעבר לגבי הבת שלי בת השש שההורים של החברה הטובה שלה סירבו שהילדה שלי תבוא אליהם הסברת לי בחום שלא כולם רוצים להיות חברים שלנו השנה החברה הטובה עזבה את הילדה שלי לטובת מישהי אחרת הצעתי לילדה שלי להפתח לחברות חדשות משום מה עדיין יש לילדה שלי תקווה שהן יחזרו ואני הסברתי לילדה שלי שהבנו את הרעיון ועכשיו אנחנו בנקסט ממשיכעים הלאה ההורים של אותה ילדה מתערבים לה בחבריות ןאפילו הילדה אמרה במפורש לילדה שלי שאבא שלה לא מרשה לה לשחק איתה מה עושים איך יוצאים מהלופ????? שבת שלום

שלום רב, במקרה כזה, כל שנותר לנו לעשות זה לתקף את רגשותיה של הילדה ("זה באמת מעליב שלא רוצים לשחק איתנו"), לשקף את המציאות ("אבל לא הכל נמצא בשליטה שלנו. לא נוכל לגרום למישהו לאהוב אותנו או לשחק איתנו בכוח"), ולהציע דרכי התמודדות ("אבל יש לנו שליטה על הבחירות שלנו. לכן, בואי נחשוב את מי את רוצה להזמין אלינו היום"). מעבר לכך, תוכלי לנסות להבין את הסיבות למצב. אפשר לנסות להיעזר לשם כך בהורים אחרים, או בצוות החינוכי, ולהבין האם יש משהו בהתנהגותה של בתך שיכול לתרום למצב החברתי שלה. אם מדובר רק בילדה אחת שמתרחקת, המצב מדאיג פחות מאשר כשמדובר בבדידות גורפת. נסי להבין את הנסיבות, ורק אז לחשוב באופן קונקרטי יותר כיצד לפעול. בברכה ליאת

שלום הבן של יבן 6 מסלסל את השער שלו (בעיקר לפני שינה) מה שמדלל מאד את השער באותו איזור - האם יש לי מה לדאוג - אני שמה לב שזה לא בשליטתו - גם כשאני מעירה או אוספת לו את השער הוא שוב עושה את זה בנוסף יש לו סימנים של ADHD אבל הרופא של התפתחות אמר שלא לחפש בעיות כי הוא בסדר גמור - הוא לא המליץ לי לטפל בשלב הזה - האם זה קשור? האם יש דרך לטפל בזה או שפשוט להרפות... תודה אמא דואגת

שלום רב, טריכוטילומניה היא הפרעת שליטה בדחף, המתאפיינת בתלישת שיער הראש, הגבות או הריסים, המתגברת במצבי דחק. מה שאת מתארת לא נשמע, על פניו, כסימפטום של טריכוטילומניה, אך יכול להיות קשור לצורך שלו להרגיע את עצמו בשעות של משבר או עייפות. יש בחייהם של ילדים תקופות בהן מפלס המתח והחרדה עולה, ואז הם עלולים לסגת להתנהגויות כמו מציצת אצבע, לעיסת דש הבגד, כסיסת ציפרניים או התעסקות (ממוללת) בשיער. אם ידועים לכם גורמי לחץ בחייו העכשוויים, פעלו להפחתתם. בעיני, אין להציק או להעיר לו על סלסול השיער, אלא להציע לו בעדינות דרכים חלופיות להתמודדות ("הנה, אשכב קצת על ידך ונקרא סיפור"). או במילים שלך...פשוט להרפות :-) שבת שלום ליאת

בני בן 7נמצא בכיתה א ומתחילת השנה לפחות אחת לשבוע אנחנו מבלים בבית הספר בעקבות תגובות של כעס ואלימות כלפי מורים ותלמידים רוב המקרים קורים סביב הפסקות או לחילופין בעקבות הפסד במשחק כיצד ניתןן להסביר לילד שאין כל רע גם בלהפסיד 

שלום יפעת, ראשית, אף אחד לא אוהב להפסיד, וקשה לשכנע מישהו, במיוחד אם הוא ילד חכם והישגי, בכך "שאין כל רע בלהפסיד". אדרבא, אפשר לומר לילד שלהפסיד זה באמת לא נעים ולא כייף, וללמדו מה אפשר לעשות כאשר זה קורה. הבעיה היא לא עם רעיון ההפסד, אלא עם היכולת לשאת את התסכול. כדי ללמד ילד להתמודד עם אכזבה ותסכול, חשוב לחשוף אותו למצבים כאלה גם בבית, וללמדו לקבלם בדרך שאינה הרסנית. זה מתחיל בדרישה להתנהג בכבוד כלפיכם, לעמוד בדרישות ובציפיות ממנו בבית, גם כאלה שאינן נעימות (כמו עמידה בסדר היום, שיתוף פעולה וציות, התאפקות במצבים של התנגשות רצונות, וכד'). אין לאפשר לו להתנהג באלימות או בהרסנות כלפי רכוש, גם כאשר הוא כועס, ורצוי להימנע מתוכחות והסברים מילוליים ממושכים. במקום זאת, עדיף לגרום לו להבין (במעשים ולא בדיבורים) שלהתנהגות אלימה יש תוצאה בלתי רצויה. כאשר העקרונות החשובים הללו יוטמעו בבית, וכאשר הוא יידע שאינו יכול לפגוע בכם בשעת כעס, הוא לא יעשה זאת גם מחוץ לבית. ממליצה מאד על הדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי ילדה בת 4 בכורה מבין שתים, אינטלגנטית חכמה ונמרצת, אבל מסרבת לקחת חלק באירועים חרבתיים עם בני גילה, אם זה ימי הולדת או מסיבות של הגן. ללכת באופן פרטני לחברות אין לה בעיה, אבל במסיבות היא נצמדת לנו לרגל ולמרות שאנחנו נשבעים שאנחנו נשארים ולא הולכים היא עדיין לא משתתפת. ניסינו להתחנן, להתעלם, להכין אותה לפני כן, לשחד אותה ומה לא... חשבנו אולי שאם בעלי ילך תהיה קצת שיתוף פעולה- אבל שום דבר. מה עושים?

שלום נוגי, מה עושים? פשוט מניחים לנושא ל-ח-ל-ו-ט-י-ן ומפסיקים לשדל, לכעוס ולשחד. תודה לאל, מסיבות וימי הולדת הן פעילויות רשות, ושום דבר לא קורה אם לזמן מה ילדים שקשה להם - מקבלים פטור. יש ילדים שחוששים מרעש והמולה, יש מי שפוחדים עד אימה מליצנים, בלונים או קוסמים. יש ילדים שסתם נרתעים בגיל הרך משהות מחוץ לבית בלי ההורים. כל אלה חולפים מעצמם, כל עוד לא יצרנו רווחים משניים או תגמולים המזכים את הילד בהרבה מאד תשומת לב כתוצאה מבעיותיו. לכן, אני מציעה לשאול את הילדה לפני כל אירוע, פעם אחת בלבד (!) אם היא רוצה ללכת, ולהבהיר לה שתכבדו כל החלטה. אם היא אמרה שאינה רוצה ללכת, קבלו זאת בהבנה והניחו לזה. אם תבקש את נוכחותכם, אמרו שהמסיבה נועדה לילדים בלבד, ולכן לא תוכלו להצטרף. אל תציגו זאת כעונש, אלא כעובדה פשוטה. הזכירו לה שזה לא סוף העולם, ושיהיו עוד המון מסיבות יום הולדת בעתיד. זכרו שמדובר בילדה קטנה מאד, שמותר לה עדיין לקבל פטור מפעילויות מלחיצות כאלה, גם אם במהותן הן נועדו לגרום הנאה. לא נעים, לא נורא... שבת שלום ליאת

ערב טוב. אני מבקשת לברר נקודה שקשה לי מאוד. יש לי בן בן 6 לאחר 2 ילדים. בן ה-6 אצלי בודק כל הזמן גבולות- גם בגן וגם בבית. אני עושה מאמץ לא להכנס איתו לפינות אבל זה מתקשה מיום ליום. הוא עבר את המסלול של התפתחות הילד על רקע של קשיים בשליפה (עבר קלינאית ומרפאה בעיסוק) ושם נאמר לי כי 'לילד חסרים גבולות'- אני פשוט לא מבינה!! שני ילדים שהצבנו להם גבולות ולשלישי- לא הצבנו!!?? מה אני אמורה לעשות??? לתשובתך אודה.

שלום שושי, כאשר אנחנו נמנעים מ"להיכנס לפינות" עם הילד שלנו, אנו חשודים בהצבת גבולות רופפת. כהורים סמכותיים, רצוי שנפעל בעקביות ונחישות כמחנכים, מבלי לחשוש מתגובותיו של הילד. הילד, כמובן, יבחן אותנו כדי להיווכח שיש לו הורים סמכותיים שאפשר לסמוך עליהם. ולשאלתך, בהחלט יתכן מצב בו שניים או שלושה ילדים מאותה משפחה "יקבלו" הורות שונה. פסיכולוגים יודעים לומר בחיוך שכל ילד נולד למשפחה חדשה ושונה מזו שבה גדלו אחיו. לפעמים השוני קשור לציר הזמן ולנסיבות החיים המשתנות, ולפעמים השוני קשור למאפיינים ספציפיים של הילד הספציפי. למשל, בן זקונים יכול להיות מפונק וחסר גבולות בהשוואה לאחיו הבוגרים, בשל הצורך של ההורים להשאירו 'תינוק'. לפעמים הגבולות מתרופפים בשל קשיים, מחלות או אובדנים, או כל אירוע אחר שמשפיע על כוח העמידות של ההורה. בקיצור - נראה שאתם זקוקים לעזרה בכל הנוגע לחיזוק העמדה הסמכותית שלכם כהורים. תוכלו לעשות זאת בעזרתו של פסיכולוג ילדים או בעזרת ספרות הדרכה/אתרי הורות ברשת, המרחיבים את הידע הפרקטי הנוגע להצבת גבולות. בהצלחה ליאת

שלום רב האחיין שלי (בן 17) אובחן כסובל ממניה דיפרסיה. רופא קופת החולים נתן לו תרופה בשם אולנזאפין (זאפה) עכשיו הוא לא רוצה להמשיך בטיפול מכיוון שהוא מפחד שרישום אצל רופא פסיכיאטר מקופת חולים שחייב ברישום ומעקב בקופה ישפיע לרעה על כל עתידו - הוא מאוד רוצה להתגייס יש לי שתי שאלות: האם באמת רישום פסיכיאטרי יכול להשפיע על התוכניות שלו לעתיד - רשיון נהיגה צבא לימודים וכו' האם יש הבדל בין ללכת לפסיכיאטר של קופת חולים או פרטי הוא אמר שאם אצל פסיכיאטר פרטי אין חובת דיווח לרשויות אז אין לו בעייה ללכת תודה מראש

שלום יעל, היענות נמוכה לטיפול התרופתי עלולה להזיק לעתידו הרבה יותר מרישום ומעקב. בכל מקרה, ממליצה לברר את השאלות החשובות הללו בפורום פסיכיאטריה באתר זה. בהצלחה ליאת

הי ליאת, אחרי פגישתנו בשבוע שעבר, ישמתי את ההמלצות שלך עם בני בן ה-5 וחצי. אתמול בערב, אחרי שהוא בחר לצפות בסרט עד 20:00 (אחרי שהודעתי לו שאם זה יהיה מאוחר, לא נספיק לקרוא סיפור), הוא התקלח ודרש סיפור. כשהודעתי לו שהערב אין סיפור כי כבר מאוחר, הוא התחיל לבכות כל כך, להבטיח שזה לא יקרה, לשכנע אותי שכדאי לי לקרוא לו סיפור, לאיים שהוא לא ידבר איתי.... לרגע כמעט הסכמתי רק שירגע, אבל נזכרתי במה שאמרת לי ואמרתי לו בנחת שמחר אני בטוחה שנסדר את הזמן ככה שנספיק גם לראות טלויזיה/לשחק וגם לקרוא סיפור בערב. הכי אני שמחה שממש לא התרגזתי (כמו שהוא ציפה שיקרה, כי הוא ככה רגיל), ושהוא נרגע אחרי זמן קצר. אז שוב תודה, ואני אמשיך לספר לך :-)

פולניה חביבה, כל הכבוד על כוח העמידה! יישר כוח וד"ש בבית. :-))) ליאת

אני סובל ממספר מחלות נפשיות- ארכנופוביה,OCD שבא לי בכמה צורות פחד מוות ופחד ממחלות ומחיידקים רציתי לדעת אם אפשר לטפל בכל זה לבד בבית ואיך אני יכול לטפל בארכנופוביה לבד ולגבי הפחד מוות רציתי לדעת אם בעל אוב יכול שיבואו אליו אנשים אחרים וישאלו שאלות לגבי העתיד שלי ואם את יכולה להמליץ לי על ספר שיעזור לי להכחיד את הפחד מוות הOCD והפחד ממחלות תודה מראש

שלום רב, שתי ה"מחלות הנפשיות" מהן אתה סובל הן הפרעות חרדה, שקשה מאד לטפל בהן לבד, אך יש להן טיפול יעיל (פסיכותרפיה קוגניטיבית-התנהגותית בשילוב תרופות נוגדות חרדה). ההתעקשות על טיפול עצמי משקפת, גם היא, סוג של חרדה, ובעיני חשוב לנסות להתגבר על כך, ולהסכים להגיע לטיפול. מדובר בטיפול שיחתי, שיכול להיות גם מרגיע וידידותי עבורך, וכדאי מאד להתגבר ולהגיע. לצערי, הניסיון שלי עם בעלי אוב שואף לאפס (הייתי פעם אצל קוראת בקלפים. זה נחשב?), ולכן לא אוכל לייעץ לך דבר בנוגע לפרוצדורה. וברצינות - פנה לפסיכולוג קליני או פסיכיאטר בהקדם, והחזר לעצמך איכות חיים. בהצלחה ליאת

שלום ליאת זו פעם ראשונה לאחר תקופה ארוכה שאני כאן שמי אלונה ויש לי ארבעה ילדים בגילאים שונים 13וחצי שמונה וחצי 6 ושלוש וחצי שכולןבנותוהקטן מביניהם בן בתי הגדולה אין לה חדר משלה יש לה המון אגרסיות וחוצפה אין לה כימעט אף חברה בכיתה לא פעם לעגלה וצחקו עליה הן בטוויטר והן בביהס היא לא יודעת לתקשר בצורה כזו שמישהי תזמין אותה אליה הביתה או ללכת לקניון או להיותבחברתה בבית הספר בכולןהיא מוצאת מיגרעות שכולן צבועות ומה שמענין אותן זה רק דברים חומריים ובנים ומנגד היא גםמתעניננת בחלק מהדברים אבל לא מתחברות אליה היא כמו אאוטסיידירית כזו מה עושים היא הפכה חוצפנית אין לה טיפת אחריות להיות בזמן בבית ספר או לבחור לעצמה בגדים לעשות מערכת אכול בזמן לישון בזמן למ\צחצח שיניים דברים אלמנטריים ובנוסף יותר מוצאת עינין ושפה עים בתי בת השש במקום עים זו בת התשע שהיא בוגרת מרוב כעס וחוסר אונים אני רבה איתה כימעט על כל דבר ומנגד עושה לה שיחות נפש ועידוד יש לי הרגשה לפעמים בהתנהגות שלה שהיא ממש בחלקים מסויימים על גבול ה........ ומנגד היא למידה מאוד אינטלגינטית וחכמה אני ממש אובדת עצות מהמצב בבקשה עיזרי לי בנוסף אנו גרים בחולון וכל פסיכולוית שפניתי אליה אין מקום ואנו בהמתנה מה עושים

שלום אלונה, כמובן שלא אוכל למלא מכאן את מקומו של הטיפול הפסיכולוגי המסודר, אלא רק לסייע מעט בהמשגת המצב. נראה שבתך מתמודדת לאורך זמן עם קשיים חברתיים ותחושות חוסר ערך, עליהם היא מנסה לפצות בדרך של ביטול האחרים, עמדותיהם ובחירותיהם. זו אינה רשעות או גאוותנות, אלא טקטיקה הגנתית המאפשרת לה לשרוד את הבדידות וחוסר האונים שהיא חווה. הכעס, הזעם והתסכול יוצאים בסביבה הבטוחה של הבית, ולכן - לדעתי - אפשר להיות מעט יותר סלחניים ומתקפים. חשוב לזכור שנוסף על הקשיים הכמו-כרוניים, היא נמצאת בפתחו של גיל ההתבגרות, על כל חוסר היציבות שהוא מביא איתו. התנודות החריפות במצבי הרוח, אי הנחת מעצמה, והצרכים החברתיים שהופכים דוחקים מאד בגיל זה - נותנים כולם אותותיהם, והמצב הופך נפיץ יותר ויותר. אני מאמינה שטיפול פסיכולוגי מכיל יכול לעזור מאד, הן לבתך, והן לכם, ההורים, ומעודדת אותך להתעקש ולמצוא פסיכולוג זמין, גם אם תחכו מעט. התמורה שווה את ההמתנה והמאמץ. מחזקת אותך ליאת

שלום רב, בני בן ה-10 חודשים נמצא מזה חודשיים בגן. הליך ההסתגלות שלו עבר די בקלות, לפחות כך חשבנו היות והפרידה בבוקר נעימה מאד והוא ניראה באמת מאושר ללכת לגננות בגן. א ב ל!!!- הוא לא אוכל שם כמעט כלום, בארוחת הבוקר מוצע להם כריך שממנו הוא אוכל כמה ביסים, בצהרים הגננת מוסרת לי שהוא מוציא גרגר גרגר מפיו. אני אובדת עצות, מה עושים במצבים כאלו, כבר לא מדובר ביום יומיים. חשוב לציין כי גם השינה שלו לא מלאה שם, כלומר, שנת הבוקר שלו היא למשך כחצי שעה והצהריים שאמורה להיות ארוכה וטובה מסתכמת לרוב בשינה למשך מקסימום שעה. אשמח לעזרה. תודה מראש

שלום סיון, שינויים בהרגלי האכילה והשינה אצל תינוקות מחייבים התייחסות של רופא הילדים. אם הוא ישלול כל גורם בריאותי, אפשר יהיה להתייחס לכך כאל קשיי הסתגלות, ובמידת הצורך לקצר את השהות שלו בגן לתקופת מה, עד שירגיש יותר 'בבית'. בברכה ליאת

לאחרונה בני מסתגר ומשתעמם מול המחשב. בודד. לא פוגש חברים,מסרב לצאת לפעילויות ובכלל. עבר לחטיבת ביניים ולא מצליח להתחבר עם חדשים ובכלל. מספר שמעליבים אותו ,דוחים אותו ומתעלמים למרות נסיונותיו להתחבר. יש לציין שהוא חסר בטחון (נמוך מאד) ואך חרדתי. לדעתי,יש לו בעיה בהבנה חברתית. חיברותית: הוא שואל שאלות מעצבנות,מתנהג באופן ילדותי מאד, צוחק ולועג במצבים ובעיתוי הלא מתאים,מרגיז וכו כך ש"אפשר להבין" מדוע לא מתחברים אליו. לאחרונה בוכה ומתבכיין בבית עם 2 אחיו הקטנים. שמעתי מעל טיפול חברתי קבוצתי. האם יש דרך קופ"ח מכבי? האם זה הכוון הטיפולי או שיש מה לעשות בבית גם? תודה

לבתי יש כמעט את כל אותן תופעות שיש לבנך אשמח אים תתני לי פרטים על הסדנה דרך מכבי אני גם מיואשת ועצובה בשבילה ויחד עים זאתמוצאת את עצמי בוויכוחים מתמידים איתה תודה מראש לתגובה ממך

שלום שירה ואלונה, איני יודעת על קיומן של קבוצות טיפוליות דרך קופת החולים, אך הידע שלי לא מאד מעודכן. כלומר, שווה לבדוק במרכז מכבי ולקבל מהם את המידע. ידוע לי על קבוצות דווקא במרפאות משרד הבריאות ("מרפאות בריאות הנפש לילדים ונוער") של הרשויות, ושם הטיפול חינמי. באתר "פסיכולוגיה עברית" בדף "לוח המודעות" אפשר לחפש סדנאות וקבוצות טיפול מתאימות. בכל מקרה, גם אם לא תימצא קבוצה טיפולית, עדיף טיפול פרטני על פני המצב הנוכחי. הקניית מיומנויות חברתיות יכולה להיות קריטית עבור ילדים מסוימים, ולכן רצוי לפעול מוקדם ככל האפשר. בהצלחה ליאת

שלום וברכה. אני פונה אליך עם שאלה לגבי ביתי בת ה-7.5 כיתה ב'. בגיל 4 היא אוננה בצורה חריגה ומטרידה- אבל התחלנו לטפל (לצערי רק) בגיל 5. הטיפול עזר מעט, והיתה רגיעה בתחום. לאחרונה שוב התופעה חזרה בצורה בולטת- גם בכיתה. מעבר לכך , ילדתי מאוד דמיונית, יכולה להמציא סיפור ולחוות אותו ולשכנע את כולם כאילו הוא באמת קרה. בנוסף, אני מקבל משוב מדאיג בפן הלימודי- היא ילדיה נבונה, שולטת בחומר, קוראת טוב מאוד- היא נכשלה בשני מבחנים (63, 67)המורה מדווחת שהיא מאבדת ריכוז בשלב כל שהוא ומתחילה לרחף. אני מבינה שעלי לחזור איתה לטיפול פסיכולוגי ואני בחלץ- האם כל הנתונים הללו קשורים? האם עדיף טיפול בשפ"נ? חיות? אומנות וכד'? תודה מראש

שלום שושי, כל הסימפטומים שתיארת יכולים להיות קשורים, מעצם זה שהם משקפים עליה במפלס המתח. הטיפול הרגשי הרלוונטי לכאן הוא טיפול אצל פסיכולוג ילדים קליני או מטפל באמנות מנוסה ומיומן. בהצלחה ליאת

ערב טוב, כשהיה בני בן שנתיים וחצי לקחנו אותו לחול לשבוע והיה כל כך שמח למרות שהוא חלה שם והיה לו חום, פתאום כשחזרנו הוא התחיל לגמגם, שאלתי קלינאית ואמרה לי שיתכן שזה שטף דיבור, תני לו זמן ודברי איתו לאט והרבה שירים, ואכן אחרי חודשיים זה עבר, ופתאום היום כשהוא בן שנתיים ותשעה חודשים זה חזר,(חשוב לציין שלא חווה אירוע כלשהוא) מה עלי לעשות, האם כדאי לפנות לקליאית לטיפןל.? מוקדם מדי??!! תעזרי לי בבקשה !

שלום טניה, גמגום בגיל הרך ובמיוחד בגילאים שציינת הוא שכיח מאוד. כ- 20% מהילדים בגיל הזה סובלים מגמגום ברמות שונות. לעיתים כמו שציינת במקרה שלך זה בא והולך. ישנה סבירות גבוהה מאוד שהגמגום יחלוף. רק 1% מהאוכלוסייה הבוגרת מגמגם, לעומת הנתון הנ"ל בגיל הרך. למרות זאת, כדאי להתייעץ עם קלינאי תקשורת או עם גורמים מוסמכים (לא רופא המשפחה, שבדרך כלל הידע שלו מועט בנושאים האלו). בנוסף, אני ממליץ לך לבדוק את המידע המוצע באתר אמב"י - ארגון מגמגמים בישראל ובמיוחד את סרטון "הדרכת הורים", בקישור הבא - http://www.ambi.org.il/information-for-parents.html

שלום טניה, אין לי מה להוסיף מעבר לתשובתו המקיפה של ירון לוטן. ברצוני ליידע אותך שיש באתר זה פורום המנוהל ע"י קלינאית תקשורת, ותוכלי לבקש גם את חוות דעתה. בהצלחה, ובלי לחץ... ליאת

אני בת 32 אם ל 3 ילדים בני 8,6 ו 3 מאז ומתמיד הבן הקטן לא אוהב אותי. לא רוצה שאחבק אותו, אנשק וכו. כשאבא בבית הוא לא מוכן שאני אתקרב אליו כולל להאכיל, להלביש, אפילו להרים מהמיטה. הייתי איתו בבית עד גיל כמעט שנה, ואני עובדת כיום חצי משרה עמ שאוכל להיות עם הילדים. אני אמא שמאוד אוהבת לחבק ולהחמיא והוכ גם רואה שאני נותנת אהבה לגדולים, משום מה הוא מסרב לקבל ממני. כמובן שכשבעלי לא בבית הוא לא יכול להתעלם ממני, אך עדיין לא מתקרב מבחינה נפשית. אני חוששת שיהיו לכך השלכות לעתיד כולל יחסים עם אחרים. מה ניתן לעשות?

שלום מזי, אין לי ספק שבנך אוהב אותך וזקוק לך ולקרבתך עד מאד. אני חושדת שהתפתחה כאן מערכת יחסים 'דווקאית', השואבת כוח מאופן התגובה שלך. בעיני, נחוצה כאן הדרכת הורים קצרה, שתעזור לך לעמוד רגועה ובטוחה מול הסירוב המופגן של בנך. כאשר תוכלי להישאר נינוחה מולו, להפגין אהבה וסמכות הורית ללא קשר למידת ההיענות שלו, אני מאמינה שזה יירגע. בשל החשש שלי שתתקשי לעשות זאת לבד, אני ממליצה לך בחום להיעזר בהדרכה הורית קצרה אצל פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

ליאת שלום רב, אני אמא לילדה בת 9 שלאחרונה ביקשה שאסביר לה איך מביאים ילד לעולם. היא ילדה מאוד חכמה והחלה לשאול מלא שאלות. בנוסף לצערי לפני כחודש ראתה איזה סרט מיני לא לגילה בכללללל אצל חברה שלה בבית דבר שעשה לה טראומה מאוד גדולה. הרגישה לא טוב והיו לה בחילות והמראות חזרו לה כל הזמן. הסברתי לה שיחסי מין הם לא כמו שהיא ראתה ושזה דבר יפה ומכובד ומה שהיא ראתה זה סתם סרט שלא מראה בכלל מה זה יחסי מין של זוג שאוהב. עכשיו אני בכלל בבעיה :) עכשיו היא רוצה להבין אז מה זה כן יחסי מין ולהסביר לה איך עושים ילד, אם כל הבלבול שכבר נעשה לה בראש אני כלכך לא יודעת איך להסביר לה בהתאם לגיל שלה לעומת גם מה שהיא ראתה. אנא אשמח לכל עזרה לאיך כדאי להציג ולהסביר את הדברים בפניה. תודה רבה יום טוב ענת

שלום ענת, אני מציעה לפעול בשני מישורים במקביל. * לגבי שאלת הצאצאים, אני מציעה לתת את ההסבר האמיתי והנכון, תוך הדגשת האספקטים הביולוגיים של זרעון וביצית הנפגשים ברחמה של האם. אפשר להיעזר בתרשימים של גוף האדם או בספרות הילדים הענפה הנמצאת על המדפים. * לגבי הסרט הפורנוגרפי, יש להסביר שמדובר בסרט שנועד לאנשים מבוגרים, שאינו משקף יחסי מין אינטימיים שיש בהם כבוד ואהבה. כמו שכבר הסברת. הדגישי שהזוג שראתה בסרט לא ניסה להביא ילדים לעולם, ולכן אין לזה ולא כלום עם מה שהיא באמת מבקשת לדעת. חשוב להדק את ההשגחה ולדאוג שלא תהיה לילדים גישה לחומרים פורנוגרפיים, ולכן מומלץ להתריע גם ביניכם ההורים, ולשלב כוחות בחסימת הגלישה באתרים בלתי ראויים. בברכה ליאת

גם לנו יש ילד באותו הגיל והתלבטות באיזה ספרים להעזר. אנא המלצתך על ספרים בנושא על מנת להסביר את התהליך באופן הכי נכון וכנה שאפשר ומאידך לא "להכניס לאף אחד רעיונות מיותרים לראש". בתודה

שלום רב, אנו גרים כעת בחול ומתעתדים לשוב לארץ בקרוב. בן זוגי ימשיך כנראה לעבוד לפחות חמישה חדשים בשנה בחול והוא רוצה שאני ובתי נצטרף ושהבת תהיה רשומה ללימודים (גן חובה/כיתה א) במקביל בשתי ארצות. אני חוששת שניתוק חוזר של הבת פעםפעמיים בשנה כל שנה מחבריה ומבית ספרה יגרום לה לקשיים ולמשבר זהות או אחר מאוחר יותר, אך הוא טוען שמאחר שהבת דוברת שתי שפות ברמה גבוהה ותהיה רגילה לשני בתי ספר אין בכך נזק ולהיפך יהיו לה יותר חברים והיא תהיה חשופה לשתי תרבויות. אודה לך מאוד אם תוכלי ליעץ לנו. האם קיים חומר מחקרי בנושא? רוב תודות

שלום גילה, לצערי איני מכירה חומר מחקרי הנוגע לתפקוד סירוגי בין שתי מדינות. ככלל, מעברים מוגדרים כתקופות משבריות, הנושאות איתן מחירים פוטנציאליים, מעבר לעניינים של שליטה בשפה. כמו שכולנו יודעים, גם מעבר מבי"ס לבי"ס (לפעמים אפילו מכיתה לכיתה בתוך אותו בי"ס) כרוך בהתמודדות, ונדרשת תקופת הסתגלות עד לתפקוד 'רגיל'. יש ילדים סתגלנים, שיכולים להתגבר במהרה על מעברים, ויש כאלה שפחות. איני יודעת דבר על בתך, ועל מערך הכוחות שלה. מעניין היה לשמוע איך היו לה המעברים בעבר. באופן כללי מאד, אוכל לומר שהרעיון של בן זוגך נשמע בעייתי בעיני. כמובן שיש לשקול כל מקרה לגופו, ולהחליט מה יהיו המחירים של כל החלטה, והיכן פוטנציאל הנזק מינימלי. לא פשוט. בהצלחה ליאת

ביומן קריאה שהגישה לי תלמידה היתה משימה לבחור דמות ולהרחיב עליה על פי הדמיון.התלמידה בחרה להרחיב על מלכת השיכבה המתוארת בסיפור כדמות רעה , מנצלת תלמידים ובוגדת. התלמידה סיפרה על פי דמיונה כי כשהיתה מלכת השכבה בת 5, סבא שלה מצד אביה בא לבקר. לילה אחד הוריה יצאו למסיבה והיא וסבה נותרו בית לבד.מאז שהסבא נכנס לחדר השתנו חייה. סבא שלה נגע בה בניגוד לרצונה, והיא בכה וצרחה שעה שלמה, עד שהוא עזב אותה. הוא איים עליה שתשתוק. במשך 8 שנים זה נהיה יותר גרוע והיא שתקה. כשהיתה בת 13 נפטר סבה מדום לב ולפני מותו אמר לה: לא מגיע לך להיות אהובה, לא מגיע לך שמשהו יאהב אותך. את תגדלי להיות ילדה בוגדנית לא אהבה, אישה קרה עם לב קרח, ויגיע לך כל מה שיקרה לך. למעשה מדובר בילדה שאוהבת לקרוא ספרים, והיא מוכרת לי כתלמידה שלא מרוצה מצבה החברתי, יש לה חברות אך לא מספיק לדעתה. היא הבת הצעירה במשפחה שבה 3 אחים גדולים ממנה.מה דעתך? האם הסיפור הוא פרי יצירתה? האם הוא מעולם התוכן האישי שלה? אני המחנכת שלה שנה שניה ובשנה שעברה היתה בוכה בשיעורים לא הסבר. ליועצת סיפרה על מצבה החברתי-יש לה חברות אך רק למראית עין. מה לעשות? האם לשתף יועצת? איני רוצה לפגוע באימון שלה בי. בכיתה סיפרה כי הדמות שלה בסיפור נאנסה ע:י סבה. וגיחכה על כך. חברותיה פקחו זוג עינים והתפלאו. אנא יעצי לי

שלום רב, כאשר ילדים מפזרים "פירורי לחם על השביל", כרמזים או סימני דרך, אני רוצה להאמין שיש שם משאלה שמישהו גם יראה אותם ויתייחס. ממליצה לך לפנות ליועצת, לשתף אותה בחששותייך, ולחשוב יחד כיצד לדובב את הנערה. מאחר והתוקף (הפוטנציאלי) כבר אינו בין החיים, אין כאן שאלות משפטיות, אלא רק פסיכולוגיות. אם הילדה אכן עברה תקיפה מינית, יש חשיבות לטיפול הרגשי ולעיבוד הטראומה. המטרה היא לשדר זמינות, דאגה ואכפתיות, וליידע את הנערה שיש לה כתובת. פני ליועצת ללא דיחוי. בברכה ליאת

בשיחה עם היועצת התלמידה הכחישה מכל וכל את הדברים וייחסה אותם לדמיונה העשיר. האם בכל זאת לשתף את האם בעיניינים? התלמידה מתנגדת לטיפול רגשי. מה את מציעה?

שלום ליאת, הרבה זמן לא התייעצתי.... שגרה נעימה ובריאה עוברת על כוחותינו. והנה בכל זאת דילמה: בתי בת החמש מתחנכת בגן חובה בקיבוץ. יש לה חברות רבות, הולכת בשמחה לגן, הכל יופי. יש לה חברה מהגן מלאת כינים ברמות כל כך קיצוניות עד כדי פצעים בקרקפת מרוב גירוד. לפני מספר שבועות כשהיתה פה ישבה לצייר, נגעה בראש, והופ- על הדף טיילו להן שלוש כינים בגודל של חולדה... פניתי לגננת- מסתבר שהתופעה ידועה, התקיימו שיחות עם ההורים, ללא הועיל. אני חיה בשלום עם זה שכינים הן חלק מההוויה בגן, לשמחתי הבנות של עוד לא נדבקו (שיער אסוף, סירוק יומיומי אחרי המרכך במקלחת, וטיפות רוזמרין בבוקר). הבעיה היא כשבתי רוצה להזמין את אותה חברה. מצד אחד- הלב נשבר- אני יודעת שהרבה הורים לא מוכנים שהיא תתקרב בגלל הכינים (מדובר באמת בתופעה לא נורמטיבית מבחינת הכמות וחוסר הטיפול) אבל אני מתםתלת בחוסר נוחות בכל פעם כשאני ממציאה תירוץ למה היום אי אפשר, וגם מחר לא... הן הרי לא מטומטמות ורואות שחברות אחרות כן מגיעות אלינו. התייעצתי שוב עם הגננת שהציעה להזמין אותה ולהיות יחד בגן משחקים, בכלבו, במקומות כייפיים שהם לא הבית ואז זה לא נורא. אבל הבת שלי רוצה להזמין הביתה. הגננת אמרה שהיא מציעה להמשיך ולהתחמק ואז ההורים אולי יבינו שהילדה משלמת מחיר חברתי. אני לא מוצאת תשובות עבור בתי שמבינה שמשהו מוזר בעובדה שדווקא לה אני לא מאפשרת להגיע אלינו, וגם כואב לי הלב על הילדה החמודה, אבל הזכרון הויזואלי של הכינים הע-נ-ק-י-ו-ת על הנייר בפינת האוכל אצלנו- אןף. איך לדעתך כדאי לי להתנהל מול בתי/הילדה/ההורים? תודה, הגר

היי הגר, טוב לראות אותך כאן מפעם לפעם, זה נותן תחושה של בית גם לי... את מעוררת נושא כאוב, של ילדים המשלמים מחיר על החלטות משונות של הוריהם. ילדי הכינים, כמו גם הילדים שאינם מחוסנים, עלולים לסבול מדחייה והרחקה, שמקורם בפחד ואי נוחות של הורי הילדים האחרים. בעיני, אין דרך 'נכונה' מלבד האמת הפשוטה, אותה אפשר להציג להורים (לא לילדה!) בכנות, מבלי לנסות לייפות מדי את הדברים. הייתי אומרת להם במלוא הכנות שתצליחי לגייס, שאתם מאד אוהבים את הילדה שלהם ותשמחו לארח אותה בביתכם תמיד. עם זאת, בשל מצב הכינים שלה, והרצון שלך להימנע מהדבקת הבנות שלך, את נאלצת לסרב לה עד שהראש יהיה נקי. תוכלי להציע לה עזרה במבצע, כחברה, ולשמוח יחד איתה בניצחון בני האור על בני החושך. בהצלחה ליאת

לאחרונה אני ממש פוחד להדבק בסרטן ואני סתם דוגמא פוחד לגעת בסבתא שלי כי היא חולת סרטן או לאכול ממה שהיא הכינה או השתעלה עליו או סתם דוגמא כשאני הולך אלייה הביתה אני פוחד לגעת בדברים שלה או דברים שכאלה בבקשה תעזור לי אני סובל ובנוסף אני פוחד מלהדבק בחיידקים

שלום רב, כמו בכל מקרה אחר של חרדה, גם בחרדה מפני מחלות נפגם השיפוט ובוחן המציאות שלנו. אמנם לא מדובר בפגיעה חמורה כמו במקרה של פסיכוזה, אך עדיין תפיסת המציאות (סביב העניין הספציפי) מעוותת למדי. אין לי ספק שאתה יודע (בשכל הישר) שמחלת הסרטן אינה מדבקת, ובכל זאת, הפחד העמוק מפני המוות גורם לך לשפוט מצבים כמסוכנים או מאיימים גם כשאין הדבר כך. פחד קיצוני מחיידקים ומחלות עלול לפגום באופן משמעותי באיכות החיים, ולכן אני ממליצה לך בחום להגיע לטיפול פסיכולוגי (רצוי שיהיה באוריינטציה קוגניטיבית-התנהגותית) שיוכל להפחית את עוצמת החרדה ולאפשר לך לוותר על אשליית השליטה. בהצלחה ליאת

המון זמן לא נכנסתי לכאן. אז קפצתי עכשיו להגיד שלום. מה שלומך?. אצלי הכל בסדר... העניינים מתקדמים בכיוון הנכון. רציתי גם לשאול משהו שמרתק אותי. ככל הידוע לי, יש בפסיכולוגיה מושג שנקרא "רווח מישני". כלומר, (איך שאני מבין את זה), אנשים עושים מה שהם עושים כי זה עובד בשבילם, כי יוצא להם מזה משהו כלשהו. (אני מבין נכון?). אם כך, אם גם בהתנהגות "עקומה" לכאורה - יש עבורם רווח כלשהו - למה שיעשו שינוי?. מה בעצם המוטיבציה שלהם להישתנות?. כן, אני יודע שזאת שאלה כללית מדי, ואין לי כרגע דוגמה ספציפית, אבל תוכלי לענות באופן כללי?. הנושא מרתק אותי. לסיום, אני רוצה לומר לך שאת חביבה ומקסימה במיוחד, ואני שולח לך את מלוא הערכתי והידידות שלי. אלף נשיקות, ליאת. עמית.

עמית יקר שבת שלום, (סליחה שקצת נעדרתי מכאן - עומס! עומס!). המושג של רווח משני מתייחס, כאמור, לתועלת אפשרית המונחת בצידו של הסימפטום. אם ניקח לדוגמא ילד שפוחד מכלבים המגיע לבית שיש בו כלב. ההורים אוחזים בידו חזק, מרגיעים אותו, או אולי אפילו מרימים אותו על הידיים, ובכך מורידים את מפלס החרדה (רווח ראשוני!). הם ממשיכים להפציר בו ללטף את הכלב ("הנה, תראה, הוא לא עושה כלום") ואולי אפילו משנים את סדרי הבית המארח ("בוא נבקש מחנה שתקשור אותו") או מציעים צ'ופר ("יאללה, אם תצליח ללטף אותו כמו גבר, נקנה לך אח"כ משהו קטן בקניון"). כל התוספות הללו, מהות רווח משני, של תשומת לב, שליטה בסביבה ואפילו מתנות, שהילד מקבל רק בזכות ההתנהגות החרדתית. לכן, כאשר אנחנו מטפלים בחרדה, חשוב שנהיה מודעים לרווחים המשניים, שמחלישים את המוטיבציה לשינוי. כאשר מנכים את הרווחים הללו, והילד (או הפציינט הבוגר) נושא לבדו במחיר החרדה, הסיכוי שירצה להיפטר ממנה עולה. לפעמים, למטופלים קשה לראות את מערך התגמולים הזה, והם עלולים להגיב בכעס או בתדהמה לרעיון הרווח המשני, ואפילו לראות בכך חוסר אמפתיה או זלזול מצד המטפל. בטיפול בילדים, לפעמים קשה לשכנע הורים לוותר על הרחמים ועל תשומת הלב העצומה שהם מעניקים לילד סביב הסימפטום שלו. אבל כשזה מצליח, הטיפול מתקדם מהר וביעילות, והאווירה בבית משנה בהתאם. האם עניתי על שאלתך? שבת שלום, עמית, ואתה מוזמן תמיד. ליאת

שלום, הבן שלי עוד מעט בן 6. בחודש הקרוב אנו עתידים לעבור דירה. בעקבות המעבר העברתי אותו מגן מועצה (חובה) לחטיבה צעירה. את המעבר ביצענו לאחר חנוכה. בגן המועצה הבן שלי היה מוקד חברתי, הוא היה "בחבורה" (שהבנתי שהתפרקה לאחר שעזב) והיה עם ביטחון שופע. כעת, הוא לא מראה את זה, אך לדעתי קשה לו, ממה שאני רואה הוא עדיין לא מוצא את עצמו בגן, למרות שהגננת אומרת שהוא השתלב טוב. כל בוקר שאנו מגיעים הוא מחפש מה לעשות.נראה גם שבחט"צ יש כבר חברויות קיימות. מאחר ולא עברנו עדיין דירה - אני גם לא מפגישה אותו עם חברים אחה"צ.לאחר שנעבור דירה - אקפיד על זה (למרות שכשאני אני שואלת אותו את מי הוא רוצה להזמין הוא אומר אף אחד) לי מאוד קשה עם זה. כיצד אני יכולה לעזור או להקל עליו? בתודה מראש!!

שלום גבי, תסמכי על הבן שלך, ותני לו את הזמן. גם ל'כוכב חברתי' לוקח זמן להתערות בקבוצת ילדים חדשה, אך אם הצליח בכך פעם, סיכויי ההצלחה טובים מאד גם להבא. עודדי אותו, והביעי ביטחון ותקווה לטוב. סבלנות...סבלנות... ליאת

שלום לכולם ביתי בת 10, סובלת מ ADHD והפרעות חרדה + קשיים חברתיים. אשמח לשמוע המלצות על פסיכולוגית ילדים טובה באזור השרון / תל מונד. חשוב שתהיה אחת מנוסה מאוד . המלצות ניתן לשלוח אל: [email protected] . תודה רבה!

בהצלחה!

שלום, יש לי ילדה בת 10 שלפי דעתנו סובלת מדיכאון. כבר כמה זמן שאנחנו שמים לב שהיא מתייחסת לדברים בצורה קשה מידי (למשל מישהו העליב אותה - עושים עלי חרם, אין לי חברות וכ"ו). גם המורה הזמינה אותנו לפגישה וטענה שקשה לה חברתית ושהיא מקצינה ארועים. אבקש המלצה לפסיכולוג ילדים באזור רמת-גן שיכול לעזור. תודה

שלום עופר, מסכימה עם הצורך לפנות לטיפול. עם זאת, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצה, תוכל לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

ליאת שלום, ביתי בת 6.5 ויש לה אח תאום ואחות קטנה כבת שנה. מדובר על ילדה עם "קוצים בטוסיק", מלאה אנרגיות, חיובית, נדיבה וחכמה, ויתרה מכך, מניפולטית בעת הצורך (שלה כמובן) ודבקות במשימה - עד הסוף, שקרים לבנים היא תוכל ללכת לישון איתם ולקום איתם בבוקר למחרת ולא לסגת. מעבר לכך היא סובלת מהרטבות לילה, כאשר נקטנו בכל שיטות הטיפול האפשרויות (כמעט) והאחרונה שבהן, טיפול המאופתי שהחל לפני כעשרה ימים שעד כה לא הניב דבר (זוהי הפעם הראשונה) . לפני מספר ימים, כתוצאה ממשבר קטן (הערה שקיבלה/ לא השתלבה במשחק כפי שחשבה וכיו"ב) החלה להגיב בקיצוניות, נכנסה לאמוק של קולות כאשר בשלב מסויים ציינה כי אין לה שליטה עליהם וכי הקולות רצים לה בראש ולא יוצאים מהראש ושהיא מבקשת שנעזור לה. הטיפול ההומאופתי הופסק לפני כחמישה ימים, כאשר שוחחתי עם הרופא וזה ציין שהגוף יתנקה מRemedy, תוך שבוע ימים לכל היותר. יתרה מכך שיתפה אותנו בימים האחרונים כי הקולות בראש אומרים לה שעליה להרוג את אמא או אבא שלה וביומיים האחרונים אינה ניתנת לשליטה, מצבי רוח קיצוניים מבכי וקולות במשך דקות ארוכות ואף למעלה משעה כאשר איננו מעירים לה על כך ומחבקים ועוטפים ודבר לא עוזר. אציין שאתמול הייתה בביה"ס, שיחקה עם חברים וכל היום למעט סוף היום היה ללא רבב, רגוע ושלו. אתמול עלתה שלב כאשר החלה לגזור את שערה וברגע שראתה שהנושא מקבל תשומת לב החלה לחפש מספריים כדי לחזור על הפעולה שוב, בעודה מנסה לתלוש את שערותיה. בנוסף הלכה לישון לאחר שעתיים ארוכות של צרחות ודיבורים על מוות, שלה - היא מצטערת שנולדה, אינה רוצה לחיות יותר, ועוד. לתשובתך אודה. כיצד לפעול? מי הגורם הנכון שעלינו לפנות אליו?

שלום מנשה, ממליצה על התייעצות עם פסיכיאטר ילדים. בברכה ליאת

שלום שוב ליאת, בני בן שלוש וחצי, ASD. הוא גמול (יום ולילה) מזה שנה. הרכלי הפיפי שלו מאה אחוז, הקקי היה ממש מאה אחוז, ובחודש האחרון חל שינוי לרעה. ראשית, הוא קורא לי לבוא לשבת איתו בשירותים. זה , כשבעבר היה הולך ועושה לבד, ורק מודיע לי כשהוא סיים, לעתים היה גם קם לקרוא לי בלי לנגב. אם אני לא באה (עסוקה עם הבן הגדול, או יש אורחים ולא נוח לי), הוא משום מה ממש מתלכלכך. הוא נוגע בטוסיק, הוא זז, הוא נעמד, לפעמים יוצא לו ברצפה ליד השירותים, לפעמים מסביב על האסלה. בגלל שאני לא שם כשזה קורה לא לגמרי ברור לי מה קרה. אבא שלו ראה כמה פעמים שזה קרה כשנעמד באמצע הקקי, ירד מהישבנון, טיפס בחזרה, ובדרך יצא לו הקקי. השהות שלו בשירותים גם נורא התארכה. הוא יושב המון זמן ולא יוצא כלום... עד שבסוף כן. משהו מטריד אותו סביב זה. התייעצנו בגן, אבל בגן הוא אף פעם לא עושה קקי, אלא מתאפק בהצלחה עד הבית וסידר את הזמנים שלו בהתאם, כלומר יש לו ממש שעה קבועה בערב כשחוזרים מהגן. כשהוא מתלכלכך זה לא ממש מפריע לו, הוא פשוט מטפס מול השירותים לאמבטיה, ולפעמים אומר לי אמא אל תכעסי. כי בפעמיים הראשונות שהוא עשה קקי על הרצפה ממש כעסתי עליו. ואחרי שכעסתי עליו הוא התחיל לבקש שאבוא איתו. כשאני יושבת שם בפנים אין שום דבר מיוחד והוא עושה קקי כרגיל. מה דעתך? מה הסיבה לדבר הזה? למה זה קורה? מה לעשות? האם לשבת איתו תמיד? חייבת לומר שרק אותי הוא רוצה איתו שם. כשסבתא שמרה עליו סירב שתיכנס איתו לקקי ואמר לה: "סבתא תהיי רחוקה". וכשאני באה איתו הוא תמיד אומר לי "אל תתקרבי אלי יותר מדי", מצד שני אם אני יוצאת מהשירותים הוא קם וקורא לי לבוא. אני ממש לא מבינה מה קורה איתו. רעיונות או עצות יתקבלו בברכה..

שלום ורד, צחקתי מאד מהכותרת שבחרת לך. מעניין מה החברים של נטאשה היו אומרים על הקישור הזה... :-))) בכל מקרה, עם ובלי קשר ל-ASD, מתוך מחשבה שיש כאן משהו חושי-תחושתי, הייתי מנסה לתת לילד שלך הזדמנויות לפעילות סובלימטיבית (מעודנת) עם חומרים 'מלוכלכים' ורטובים כמו צבעי אצבעות, חימר, פלסטלינה, בצק, וכד'. כך ניתנת הזדמנות לגיטימית להתנסות בחומרים מלוכלכים שאינם קקי. פעילות זו מומלצת לכל הילדים בשלבי הגמילה, ויש בה כדי לסייע בתהליך בכלל ובמקרים כמו שלך בפרט. עד אז, נסי ללוות אותו באופן 'מרפרף', כהשגחה בלבד, מבלי להדגיש את הנוכחות שלך. הזכירי לו את הכללים מדי פעם, ןשבחי אותו כשהוא עומד בהם. אשמח לשמוע אם יש שינוי. אם לא כך קורה, פני להתייעצות עם פסיכולוגית הגן, שביחד איתך תוכל לשקול התערבות התנהגותית מתאימה. בהצלחה ליאת

אני תלמיד בכיתה יא , מעולם לא היו לי ארועי משמעת,לצערי תלמיד כיתה ז הציק לי במשך זמן רב והיה מעליב אותי קשות, בין אם זה כינויים או שמות גנאי והעלבות קשות מול חברי כיתתי. הדבר היה מעסיק אותי מאוד אך בחרתי לא לפנות לשום גורם בבית הספר להתריע על כך אולי מבושה או מבוכה. אני בן יחיד להורים מבוגרים שאחרי טיפולי פוריות באתי לעולם. אני יודע שהערכתי העצמית נמוכה מאוד ואין לי בטחון עצמי. אך חשוב לי לציין כי אין לי כלל ארועי אלימות בבית הספר והמקרה הזה שבו התלמיד מכיתה ז הובהל בעקבות האלימות מצידי לבית החולים הוא ארוע יוצא דופן. פגעתי באשכיו של התלמיד והוא שכב מעולף על הריצפה. אני כמובן מתחרט על כך, אך העונש היותר משמעותי עבורי הוא העובדה שעליי לשמש כחונך לימודי לתלמיד הזה. עליי להקדיש לו 4 שעות לעזרה ולמידה. אני חושב שזה יהווה לי בעיה לעבוד מול ילד שהיה מציק לאורך זמן . אציין כי כשהתלמיד היה ביסודי שנה שעברה שימשתי עבורו אח בוגר במסגרת תרומה לקהילה, עוד בזמן שלא הציק לי, אך בשלב זה לחנוך אותו שוב זה בעייתי כי יש בי סלידה ממנו, מה עליי לעשות? האם הפיתרון טוב לדעתך של המנהלת?

שלום אבי, אני חושבת שהרעיון של המנהלת דווקא טוב. נדמה לי ששניכם מגיעים את המפגשים המשותפים ממקום חדש: הוא יודע לא להתחיל עם גדולים וחזקים ממנו, ואתה הראית לו שאתה לא חסר אונים כפי שחשב. נראה שהפרחח הקטן צריך עזרה, וגם יד מכוונת, ולמה בעצם שלא תעשה זאת אתה, שכבר מכיר אותו. לא מעט סיפורי אהבה החלו מסלידה הדדית ואפילו תיעוב. אם מצליחים להתגבר על רגשות ראשוניים אלה, התמורה נחווית כעונג ממש. כמובן שתוכל לכת ולבקש 'חנינה', אבל בעיני זה יהיה חבל. מאחלת לך הצלחה בפרוייקט. בעיני יש כאן הבעת אמון גדולה של המנהלת כלפיך, וחבל יהיה לאכזב אותה. לא? בהצלחה ליאת

שלום, בני בן השלוש וחצי החל את הלימודים השנה בגן עירוני (דו גילאי: 3-4+4-5). בתחושותיי כאמא לילד קשיי השתלבות חברתיים. לאחר ניתוח החברתי בגן עלה כי רוב הבנים בגן הינם בשכת גיל הגדולה (4-5) ואילו בני גילו (3-4) מהווים רק שנים-שלושה ילדים (מתוך 34). לפי איך שאני רואה זאת, הוא סופג "ירידות" על כך שהוא קטן (לעיתים גם קללות). כיצד ניתן לשפר את המצב? קיים גן מקביל שבו מס הבנים בני גילו גדול יותר, אבל קשה לי להאמין שיסכימו לבצע העברה כזו. מה אוכל לעשות בכדי למנף אותו??? בברכה, שוש

שלום שוש, ילד בן 3-4 עוד לא צריך למנף. הוא ילד קטן, שלא יישאר כזה לנצח. כרגע, חשוב ליידע את הגננת, ולוודא שלא ייפול קרבן להצקות. לפעמים גם חבר אחד או שניים יכולים להפיג תחושות של בדידות או חוסר שייכות, ולכן אני ממליצה לך לעזור לו (גם בשעות אחה"צ) להדק את הקשר עם הילדים הנחמדים והלא אלימים שבגן. בברכה ליאת

שלום, הילד שלי בן 4 עבר מגן פרטי לטרום חובה, מתחילת השנה עד השבועיים האחרונים הסתדר עם הרבה ילדים בגן ואפילו פיתחנו קשרים מחוץ לגן, ילד חברותי ואהוב גם בגן הקודם, בשבועיים האחרונים הילד מתלונן כי לא משחקים איתו והוא ממש עצוב, עם ילד מסויים שהיה בקשר טוב בגן ומחוץ לגן הוא אומר שהוא בכלל לא מסכים לו לשחק בחברתו וזו בתקופה האחרונה, בנתיים נוספו מס' ילדים נוספים לתמונה, פניתי לגננת, וגם היא אמרה שהוא מתלונן בפניה בנושא הזה ואמרה כי תטפל בזה, מה עושים במצב כזה, אני מרגישה שהילד מתוסכל ועצוב וגם אותי זה מתסכל, הילד רגיל להיות אהוב ולשחק בחברת הילדים שנכון לעכשיו מרחיקים אותו, איך מתמודדים עם סיטואציה כזאת ומחזקים ילד בגיל כזה במצב כזה, בלי שום קשר למסגרת הגן והגננת.

שכחתי לציין כי , שאלתי את הגננת האם הילד שלי עושה משהו לא בסדר, והיא אמרה שהוא ילד טוב ומקסים ולא מציק להם.

שלום מיטל, לא ברור מה גרם לשינוי הפתאומי בסטטוס החברתי של בנך, ונדמה לי ששווה להשקיע מאמץ בניסיון להבין זאת. האם קרה משהו בגן? האם זה קרה לאחר חופשת חנוכה? מבין השורות אפשר להבין שמדובר בעיקר בילד אחד שמאכזב את בנך, ואולי בעוד מס' מועט של ילדים. עם כל הצער שבדבר, יתכן שהמצב לא נורא כ"כ, וכל שנדרש זה לעזור לבנך להבין שלא תמיד כולם רוצים לשחק איתנו. ההבנה שיש תמיד ילדים אחרים, ושאפשר למצוא חברים גם בקבוצה אחרת, היא חשובה ומעודדת. לא תמיד נשיג את מה ואת מי שאנחנו רוצים, ולכן עלינו לחפש ולמצוא את מי שמתאים ונכון לנו. זאת, כמובן, מסקנה מורכבת עבור ילד קטן בן ארבע, אך המסר הבסיסי יכול לעבור גם בגיל כזה, כל עוד הוא מוצג בפשטות וענייניות. נסי לבדוק האם קיימים ילדים שיותר זמינים עבורו כרגע, ולעודדו לפתח את הקשרים החברתיים עמם. ההיצמדות וההתעקשות על מי שאינו מעוניין בנו, עלולה רק להחמיר את הדחייה, את העלבון ואת העצב. הזכירי לבנך כמה הוא חמוד וחכם, ושדרי לו שאת סומכת עליו שיסתדר וימצא עם מי לשחק, בגן ומחוצה לו. בהצלחה ליאת

ליאת שלום ביתי בת 10, סובלת מ ADHD והפרעות חרדה + קשיים חברתיים. אשמח לשמוע ממך המלצה על פסיכולוגית ילדים טובה באזור השרון. אנחנו גרים בתל מונד. חשוב שתהיה אחת מנוסה מאוד שכן לא קל להגיע אליה, אל ביתי. תודה רבה!

שלום רונן, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצה, תוכל לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום, אני לא ממש ידעת ממה להתחיל כי לא יודעת להגדיר את הבעיה. יש לנו שלוש בנות, בתי הבכורה עוד מעט בת 9, בתי האמצעית בת 4 ועוד תינוקת חדשה בת חודש וחצי. לפני כחצי שנה העברנו את בת ה 4 לחדשה של הילדה הגדולה, על מנת לפנות חדש לתינוקת החדשה. חשוב לציין כי לפני כן, בתי הבכורה הייתה לעיתים מבקשת שנשב איתה לפני שנרדמת ולעיתים הייתה אומרת שפוחדת. לכן, חשבתי שהצטרפות של אחותה ישרת כמה אינטרסים: פתרון לפחד של הגדולה ופינוי החדר עבור הקטנה. המציאות היא אחרת... הגדולה לא מוכנה להירדם ללא נוכחות אחד מאיתנו לידה, לא מוכנה להישאר לבד בקומה (אנחנו גרים בבית דו קומתי), כאשר קמה לשירותים בלילה, מגיעה אלינו ולא לשירותים שלהן, כאשר אנו מבקשים ממנה להמתין עד שנגיע לשבת איתן בחדר, לא מוכנה לחכות וכל הזמן צועקת לבדוק מתי נגיע. עכשיו גם האמצעית, שהיא ילדה שלא ראיתי אצלה פחדים כלשהם דומים לזה מתחילה לומר שהיא פוחדת ולא מוכנה להישאר לבד בחדר או ללכת לבד לקחת את הדברים או כל דבר אחר. המצב מתחיל להפריע לשגרה תקינה של הבית גם בשל העובדה כי תינוקת החדשה צריכה את הנוכחות שלי לידה (אני מניקה ולכן נמצאת הרבה איתה). אני סבורה שחלק מהסיבות הן בגלל הצטרפות שחקן חדש בבית, ואנו משתדלים כמה שיותר לתת תשומת לב גם לגדולה וגם לאמצעית, אך זה אף פעם לא מספיק ולא מצליחים להגיע לשלווה מסויימת. שנינו מגיעים לסוף היום מותשים ובעיקר "שורדים" את היום. אשמח לעצות, הכוונה, לאן לפנות ליעוץ עבורינו כדי שנוכל גם לעזור לילדינו וגם להחזיר שלווה הביתה. תודה רבה

שלום ומזל טוב! כניסתו של תינוק חדש הביתה מערערת את האיזון המשפחתי, והגיוני לצפות לתגובות אלה ואחרות, במיוחד אצל האחים הגדולים-קטנים שבבית. כמו שציינת, הפוטנציאל החרדתי היה אצל ילדתכם הגדולה עוד קודם ללידה, ועכשיו זה מחריף בעטיו של השינוי, ומשרת את הצורך שלה בתשומת לב וקרבה. לא בטוח שמוכרחים לרוץ להתייעצויות, ואני ממליצה לגלות מידה של סבלנות גם לימים חסרי מנוח. שלושה ילדים זה לא צחוק :-) ככלל, פחדי יום ולילה הם חלק מהתפתחות נורמלית, ועלינו לתת להם מענה קשוב וסבלני ללא קשר לנסיבות, לרמות העייפות שלנו, ולאילוצים האחרים של חיינו. ילד שבוכה בלילה עלול להעיר את אחיו, וזה חלק מגידול ילדים. אין לי ספק שהשלווה והאיזון יכולים לחזור גם ללא מעורבותם של פסיכולוגים, וזאת בעזרת אורך רוח, נדיבות, ורצון טוב. מסכימה לנסות? ליאת

תודה רבה ליאת, זה מה שאנו משתדלים לעשות, להתייחס ולנהוג באורך רוח :) נראה שהייתי צריכה "להוציא" את הדברים שהצטברו כדי להמשיך הלאה ולמצוא כוחות חדשים. גם אנו ההורים זקוקים לפעמים לאישור של מעשינו... :) תודה רבה שאפשרת לי זאת. וכמובן שאמשיך לנסות ולנסות, אני לא מהמתיאשים מהר.. אני בטוחה שנגיע לשלווה ואיזון. ושוב תודה רבה

אני גרושה עוד כשבני בכורי היה בן שנתים וחצי. בתקופה זאת בעלי היה אלכוהליסט, נהג להכותי ונדדתי עם בני במקלט לנשים מוכות. אביו של בני נפטר לפני 3 שנים. בכיתות ז-ח תפקד בני בצורה מיטבית ולמד בכיתת מדעים. בכיתה ט עבר למגמת אלקטרוניקה בית ספר מתקדם אחר. תפקודו היה בעיתי: לא התקלח, ישב שעות מול המחשב. בעיה בארגון זמן. ליועצת סיפר כי הוא תופס אותי כאם לא מכילה ויש ביננו מתחים רבים. כשהיה בכיתה י היכה אותי בני כשלא אפשרתי לו לשחק במחשב עד מאוחר. הוא הטיל טרור בית. בית הספר היה חיור, עייף, מרושל. היועצת שלחה אותנו להערכה פסיכיאטרית. שם עלה התמכרות למחשב, Nos-אגב לא ברור לי מה זה? תגובה לדחק, לא מסוגת. והומלץ על פסיכותרפיה והצבת גבולות. אנחנו מחכים לתור לפסיכולוג שהתפתנה רק לפני 3 חודשים -מאז עברה שנה. ובני נשלח להערכה נוספת בגלל היועצת שמתרשמת שהוא במצוקה. לא מגיע לבית הספר, מתכרבל במיטה, לא מתקשר, לא מתרחץ לא אוכל. כיום בני כאמור בכיתה יא. בשנה שעברה הופנה לאבחון פסיכודידקטי: אנטיליגנציה מעולה ביותר, ובתחום הרגשי: דימוי עצמי נמוך, עסוק בתכנים של אובדן ונטישה, יש לו שאיפות אקדמיות, הפער בין היכולות והשאיפה לבין הישגים בפועל מעורים בו תחושת חוסר מסוגלות עצמית וחרדה משתקת. על פי הערכה האחרונה הוא בדיכאון קל וזקוק לטיפול תרופתי. הוא לא רוצה ואני לא רוצה. אגב אני עובדת כאחות במחלקה הפסיכיאטרית ואיני חושבת כמותם שיש לו בעיה פסיכיאטרית, הוא פשוט עצלן. לפני שלושה חושים התחיל טיפול פסיכולוגי ונאמר שעלי להגיע להדרכה הורית. אני לא הבעיה . הוא כן. תטפלו בו. אין לו בעיה פסיכיאטרית. אגב לגרוש שלי היתה בעיה נפשית, ולי היה דיכאון במהלך הלידה ואחריה. 3 שנים אחר כך לא רציתי את בני. אני כ"כ כועסת על היועצת, לא מגלה רגישות למצבו של בני ורק שולחת אותו לפסיכיאטר כל הזמן. היא אשמה במצבו ובהדרדרות שלו. מה לעשות? הוא נשאר בית ולא לומד?

שלום רב, כאשר אנחנו שולחים ילד לאבחון והערכה, רצוי שנעשה זאת אצל אנשי מקצוע בהם נוכל לבטוח ולהאמין. כאשר אנו מקבלים את דו"ח האבחון לידינו, כדאי שנוודא שהדברים מובנים לנו, ואם לא - נשאל ונתעקש על הבהרות. התיאור שלך את בנך בהחלט מדאיג, וגם להערכתי (הזהירה) לא מדובר בעצלות, אלא במצב רגשי מורכב המחייב טיפול. העצה הטובה ביותר שאני יכולה להשיא לך מכאן, זה למצוא את איש המקצוע עליו את סומכת, ולפעול לאור המלצותיו לטובת בנך. מזכירה לך שלושה דברים חשובים, לסיום - * תרופות נוגדות דיכאון אינן דומות לתרופות האנטי-פסיכוטיות שאת מחלקת במחלקה הפסיכיאטרית, והן אינן גורמות לאותן תופעות לוואי קשות שאת מכירה. * יועצת ביה"ס אינה אשמה במצבו של הילד, אלא רק מתריעה על הקשיים וחומרתם. לעיתים יש לנו נטייה "להרוג את השליח". חשוב שנהיה מודעים לנטייה האנושית הזו, ונעשה מאמץ להילחם בה. * הדרכת הורים היא חלק מכל טיפול בילד או מתבגר, ואין בה כדי להטיל עלייך אשמה או דופי כהורה. הדרכת הורים נשענת על תפיסת ההורה כפיתרון, ולא כבעייה. מעודדת אותך לאפשר לבנך להיעזר בטיפול, ולקחת בו חלק פעיל לרווחת שניכם. בהצלחה ליאת

אשמח להמלצות של פסיכולוג ילדים המתמחה בפעוטות מאזור ראש פינה

שלום ליליאן, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אם תרצי, תוכלי לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום בני בן ה- 7 שנים ( כיתה ב) בתקופה האחרונה גם מס' פעמים באמצע הלילה ופשוט בוכה או שלחלופין מגיע לחדרנו בבכי היסטרי כמו של רדם בחרדות. כאשר הוא בוכה ואנו ניגשים אילו הוא לא משתף פעולה עד שהוא נרגע ע"י אמא שלו שהיא נשארת לישון לידו, ראוי לציין כי בבוקר הוא לא זוכר כלום. בהתחלה חשבנו כי עבר עליו אירוע קשה בבית הספר כי הוא התבטאמס פעמים ( לא בלילה) שקשה לו והוא לא אוהב את בית הספר אך מצד שני אינו עושה בעיות ללכת לבית הספר ןהמורה מעידה שהוא ילד אהוב ופעיל חברתית. מה עושים ? מאוד מודאגים מהיקיצות המבוהלות שלו ?

שלום משה, לא לגמרי ברור האם מדובר בחרדה, או ביקיצות 'סהרוריות' המתרחשות מחוץ למודעות של הילד ואז גם אינו זוכר זאת. אילו שני מצבים שונים. מציעה להתייעץ עם הצוות של פרופ' אבי שדה. http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-77813#message-77813 בהצלחה ליאת

שלום ליאת ילדי בן שנתיים וחצי. לפני כחצי שנה הורדתי לו את החיתול ועד היום רב הזמן הוא מפסס,כל הזמן צריך לשאול אותו אם הוא צריך להתפנות כשלמעשה מעטים הפעמים שביקש ביוזמתו להתפנות. אציין שלפני כשנה נולדה לו אחות ,את השנה הוא התחיל בגן חדש ולפני כחודשים עברנו בית. מכיוון שעבר די הרבה זמן אני שוקלת להחזיר את החיתול ולדחות את תהליך הגמילה מחשש לפגיעה בבטחון העצמי שלו אודה לעצתך

שלום יעל, מה שאת מתארת נשמע כמו תהליך גמילה שלא עלה יפה, וככזה, צריך באמת להתחיל אותו מחדש. באופן אישי, איני מצדדת בהחזרת טיטול לילד שכבר החל בתהליך. תוכלי להחליט (עם עצמך) שאת עושה restart ("מהתחלה"), והפעם עושה את הדברים אחרת. אפשר, לצורך הסמליות, להחזיר תחתוני גמילה למשך סוף שבוע אחד, ואז להתחיל מחדש בכוחות רעננים. כל הדברים שאת מציינת כ"גורמי רקע מפריעים" בהחלט תקפים, ואפשר להביאם בחשבון. אפשר גם להגיד לו ש"עכשיו, כשאנחנו בבית החדש והכל רגוע, אני רוצה לעזור לך לעשות פיפי וקקי בשירותים, וגם להצליח בזה ולהרגיש טוב". אל תדגישי את העניין של "להיות גדול", כי לפעמים, אחרי לידת אח/ות, הבכור רוצה דווקא להיות קטן... ממליצה לך לחפש מאמר הדרכה טוב ברשת, ולפעול בהמלצתו, צעד אחר צעד, תוך הימנעות מהטעויות הישנות. במידת הצורך, תוכלי להיעזר בהכוונה של איש מקצוע, אך להערכתי בהחלט אפשר לבד. קראי את שפע החומר בנושא, ורק אז התחילי לפעול ממקום של ידיעה ושליטה. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן 4.5 ומתחילת ספטמבר- ברגע שעבר לגן עירוני (גן חדש) הוא מפספס צואה. עליי לציין כי בהתחלה הפיספוסים היו גם בבית, אך כעת זה רק בגן, בצהרון ובכל מקום שהוא לא איתנו- ההורים. יש לציין כי הילד מאוד נהנה בגן והולך בשמחה לגן. הוא גם מטופל אצל מטפלת באומנות מכיוון שהיו לו בעיות גמגום שנבעו ממקור ריגשי. כעת הוא כבר לא מטופל אצל קלינאית תקשורת- הדיבור שלו שוטף, אך הוא ממשיך להיות מטופל אצל מטפלת באומנות. הוא מסביר ש"בורח" לו מכיוון שהוא לא רוצה לפספס משחק עם חברים, את שעת החצר וכדומה. אני אובדת עצות- ניסיתי כבר הכל מולו- להתעלם מהתופעה, לחלק מתנות על פעמים שלא בורח לו, להעניש כשבורח לו. אני מרגישה שלי כבר אין כלים. הייתי שמחה לשמוע על המלצה, טיפול, איש מקצוע שמטפל ומייעץ בנושא זה באופן ספציפי. תודה

שלום ענבר, עקרונית, גם מטפלת באמנות אמורה לתת מענה לאספקט הרגשי של הבעיה. הדבר החשוב ביותר, בעיני, במקרים של הצטאות, היא הדרכת הורים טובה, שתכוון לאספקטים ה'תקשורתיים' של התופעה. אם המטפלת שלכם לא נותנת מענה לכך תוכלו לפנות, במקביל, לפסיכולוג ילדים קליני, שיעבוד לצד המטפלת באמנות, וייקח על עצמו את ההדרכה שלכם. בהצלחה ליאת

שלום אמש גיליתי שבת אחותי, בת 12, נוהגת לגעת וללטף את איבר המין של בתי, בת 7 ו-10 חודשים (יש לי עוד בן גדול בשנה וזהו). הילדה גילתה לי במקרה ומתוך השיחה (חצי תחקיר אבל בעדינות) גיליתי שזו לא פעם ראשונה וזה קרה כבר כמה פעמים; בת אחותי ביקשה מבתי לגעת באיבר מינה בתואנה ש"היא רוצה נורא להרגיש פות חלקה ולא עם שערות כמו שלה"; בתי דיווחה כי זו לא הייתה חוויה כואבת אלא נעימה. אני בשוק! אני בהלם! אני זועמת! בתי ילדה מדהימה..רגישה וחכמה ומסוגלת כ"כ לדבר על רגשותיה ואת זה שמרה בסוד זמן רב. בתי גם נורא סקרנית ואוהבת ל"הציץ" בבני דודיה מתלבשים ולראות את גופם העירום מתוך סקרנות. אבל מה שנעשה כאן הוא חציית גבול אדום! הסברתי לבתי שהיא בסדר גמור אבל מה שהבת דודה עשתה הוא לא בסדר ושמותר לבתי להגיד לא ושהיא חייבת לשמור על הגוף שלה כי זה פרטי שלה (וזה משהו שממילא כבר אנו אומרים להם מגיל מאד קטן). אבל מהיכרותי עם בתי, יש לה צורך לרצות..בייחוד כאלה שהיא, בעולמה הפרטי, מייחסת להם חשיבות רבה וגדולה..גדולה ממנה. אני בטוחה שזה לא כאב וכו' אבל זו לא הייתה חוויה נעימה לבתי שכן לא היא יזמה את המגע ולכן זה לא נבע מרצונותיה. אני עמוסה ברגשות וזעם וכאב ומבקשת עזרתך כיצד להנחיל לבתי תחושת ערך עצמי..הערכה עצמית...קבלה ואהבה עצמית ועוצמה כדי שתוכל לעמוד על שלה ולאהוב את עצמה ולא ל"מכור את עצמה בשני שקל" מול עמדות שהיא מאפיינת כחשובות לה (לאו דווקא כוח אלא שהיא נורא אוהבת ולא רוצה להעליב או לפגוע או לצאת "קטנה" וכו'). בבקשה עזרה.

שלום רב, אני מסכימה עם הצורך לפעול בדחיפות, אך יש לעשות זאת מול הילדה הגדולה, בת ה-12, שחצתה את הגבול, ובסיפור הזה מוגדרת כ'תוקפת'. עבריינות מין בין קטינים היא דבר מסוכן, וחשוב מאד לעצור אותה בזמן. לגבי בתך, הפעולה הנדרשת היא עוד הסברה - כפי שאת עושה נכון. רצוי לפעול לא מתוך פניקה, אלא בתקיפות וברגיעה. "אין להרשות לאיש לגעת בגופך בכלל, ובאזורים המוצנעים בפרט, גם אם אדם זה הוא בן משפחה שאת אוהבת". חדדי אצלה את ההבחנה מי כן ומי לא. הדגישי גם את ההכרח לכבד את פרטיותם של האחרים, כולל את האיסור להציץ למישהו אחר ולהפר את צנעת הפרט. במקביל, שוחחי עם אחותך, יידעי אותה בפרטי האירוע, ובקשי ממנה להתייעץ עם גורם מקצועי בנוגע להתנהגותה של בתה. אני מבינה שזה אולי מביך ולא נעים, אך מתבקש מאד לטובת כולכם. בברכה ליאת

הילדה שלי בת 8, פםאום התחילה לסבול מכאבי בטן בבוקר לפני בית ספר. מסרבת ללכת ללימודים. ולהיכנס לכיתה. לא קרה שום דבר חדש. אין בעיות לימוד חברים, אין מורה חדשה וחלילה אין כל אלימות או מקרה נוראי. היא אומרת שזה בגלל שכואבת לה הבטן. והיא לא רוצה לעשות קקי בבית ספר. לא הצלחנו להבין למה פתאום התחילו הכאבים. שללנו כל אפשרות לבעיה פיזולוגית. מה עושים? לפנות לפסיכיאטר? לפסיכולוג? לכל מי שאני מנסה לפנות התורים עוד שבועות אם לא חודשים. איך עוזרים לילדה? שולחים בכח? מוותרים?

שלום רב, לפני שרצים לפסיכולוג או פסיכיאטר, אני מציעה להקשיב למה שהילדה שלכם אומרת: היא לא רוצה לעשות קקי בביה"ס, וצריך לבדוק מדוע. האם בדקתם את השירותים בביה"ס? האם הם נקיים? האם יש שם נייר טואלט? האם חוותה אירוע קשה של עצירות/שלשול בשירותים של ביה"ס? האם פגשה שם, במקרה או שלא במקרה, מישהו זר שעורר בה פחד? האם חוותה מצב שבו לא אפשרו לה לצאת מהכיתה לעשות קקי? נדמה לי שכדאי לברר את כל השאלות הללו, ולנסות להבין מה נח מאחרי ההתנגדות וכאב הבטן, ורק אז לפעול - בהתאם. בברכה ליאת

אכן ביצענו בדיקה ולא ראינו כל דבר קיצוני. מה שתמוה זה שלפעמים יש ימים נפלאים שהכל בהם בסדר. ימי שישי היא תמיד מאושרת ללכת לבית הספר. וכמובן אחרי שבת הבוקר של יום ראשון קשה במיוחד. אני מודה לך על המענה/ אולי בכל זאת תוכלי לומר לנו מנסיונך הם מחייבים את הילד או משאירים אותו בבית? מה הפתרון הנכון? בכל מקרה, אנחנו כמובן נשתדל לפנות למומחה בהקדם.

שלום, ביתי בת 7.5 ולפני כמה חודשים לאחר שראתה סרט ילדים עם מוטיבים קצת מפחידים החליטה שהיא מפחדת מהלילה, זה מתחיל בהרדמות שהיא רוצה שנשאר איתה בקומה (יש לנו בית עם כמה קומות) ולא נרד לסלון וזה ממשיך בלילה שהיא מתעוררת כל לילה ומעירה אותנו כדי שנחכה שוב שתרדם, הבעיה היא שכשהיא מבקשת שנשאר בקומה או שנשאר ערים היא לא מאמינה לנו שאנחנו אומרים לה שאנחנו נשארים עד שהיא נרדמת וכנ"ל לגבי הלילה היא חושבת שאנחנו ישר הולכים לישון ואנחנו מסבירים לה כל פעם מחדש שאנחנו מחכים , כי גם אם יש שקט בחדר זה כדי לא להעיר את אח שלה התאום שישן איתה בחדר שגם הוא סובל מהמצב (ואנחנו באמת נשארים בחדר ובלילה ערים , כך שאנחנו לא משקרים לה כמו שהיא חושבת ),הדרך היחידה להחזיר אותה לישון ולהפסיק אותה מלשאול עשרות פעמים אם אנחנו באמת נשארים בחדר/ערים ולא הולכים לישון זה לומר לה שאנחנו תיכף הולכים לישון אם היא לא מפסיקה ואז אחרי בכי קצר ולפעמים קצת יותר ארוך היא מבינה והולכת לישון, אנחנו ממש מנסים להיות אמפטים לפחדים שלה, מדברים איתה במהלך היום על הנושא ומסבירים לה שאנחנו כאן בשבילה ושומרים עליה ושאין לה ממה לפחד, היא גם ישנה עם אח שלה התאום בחדר שגם הוא שומר עליה (ולאחרונה מבקש בלי הפסקה לעבור לחדר אחר כדי לישון טוב יותר , גם לו זה נמאס...). אנחנו ממש חסרי אונים , אנחנו ממש מנסים להיות סבלנים לנושא אבל מרגישים שהדבר היחיד שעוזר לה בסוף להרדם זה כשאנחנו אומרים לה שזאת פעם אחרונה שהיא שואלת אם אנחנו ערים או מחכים לה בקומה כך שמה שיוצא בסופו של דבר שאנחנו בעיקר כועסים עליה ומתייסרים על זה בבוקר. מה ניתן לעשות עם הסיטואציה הזאת? איך מחזירים אותה להרדם בכוחות עצמה ולחזור לישון בכוחות עצמה בלילה, אנחנו כבר עייפים , מיואשים ובעיקר מתוסכלים מחוסר היכולת לעזור לה ולהרגיע אותה. תודה,

שלום יערה, בתך הגיעה לגיל שבו לפחדים האופייניים יש ממד מציאותי (פריצות, גניבות, מלחמות, פיגועים, אסונות טבע, וכו'). האסטרטגיה ההסברתית לא תמיד מספיקה, וחשוב לתת לילד גם תחושה של שליטה וביטחון. הסכנה העיקרית במצב שלכם, זה מערך תגמולים משני, שעלול להפחית את המוטיבציה שלה להתגבר (היא משעבדת את כל המשפחה לחרדה שלה, זוכה למשמר צמוד ביום ובלילה, לאינטראקציות ליליות, וכד'). לכן, כדי לשבור את המעגל הזה, וכדי לעזור לבתכם לחזור לישון לילה מלא, אני מציעה לקבל את הצעתו של האח התיאום, להעבירו לחדר אחר (לא לחדר שלכם!), ולדאוג לכך שמישהו מבוגר (אחד מכם או אח גדול אם יש)יישן בחדרה למשך שבועיים. עליכם להציג זאת כתנאי לכך שאינה מעירה אתכם, ובמקרה של יקיצה - היא חוזרת לישון בכוחות עצמה. אל תשתפו אותה בפרק הזמן עליו החלטתם, ועשו זאת בנדיבות, עד שתחזור לישון לילה שלם בשקט. ברוב המקרים זה מספיק, ומסייע להחזיר את חיי הלילה לשגרה. במקרה שהחרדה נמשכת וממשיכה להפריע גם לשגרת היום, פנו להתייעצות פנים אל פנים עם פסיכולוג ילדים. בברכה ליאת

שלום, אני מקווה שלמרות גילי הצעיר אני אקבל מענה. אני בן 16 וחצי ויש לי חברה בת 14, אנחנו מתסדרים מצוין וטוב לנו מאוד ביחד(אנחנו ביחד כבר קצת יותר משלושה חודשים) אך יש דבר אחד שמאוד מטריד אותי, כאשר ניסיתי "ליזום" נשיקה היא דחתה אותי, כאשר שאלתי אותה מה הבעיה היא ענתה שהיא מפחדת, אבל היא גם אמרה לי שהיה לה חבר לפני שנתיים ואיתו היא כן התנשקה, שאלתי אותה אם זה בגלל שאני גדול ממנה בשנתיים וחצי והיא אמרה לי שזה לא העניין.. היא פשוט חוששת והיא בעצמה לא יודעת ממה, כמו כן היא כל הזמן אומרת שהיא אוהבת אותי, אבל איך זה יכול להיות אם היא לא מעוניינת אפילו במגע פיזי "בסיסי"? מה יכול היה להשתנות בזמן הזה שעכשיו היא מפחדת מהעניין? האם באמת יכול להיות כזה מצב? או שהיא משקרת בשביל לכסות על משהו אחר(כמו למשל שהיא נגעלת ממני) תודה רבה על העזרה!

שלום ניצן, לא ברור מה עוצר בעדה מלהתנשק איתך, וכנראה שלא תדע אם לא תנסה לברר. להערכתי, אם לא הייתה אוהבת אותך ונמשכת אליך, כבר לא הייתם יחד. אמשיך ואסתכן בהערכות - בהנחה שהיא רק בת 14, והקשר הקודם היה לפני שנתיים (כשהייתה בת 12!!!), אפשר להניח בזהירות שלא מדובר בנשיקות לוהטות מאד של אישה, אלא במגע בוסר האופייני לגיל זה. בהחלט יתכן שהרתיעה שלה משקפת חרדה גדולה מאנטימיות וקרבה גופנית (ואולי גם את האיסורים מצד ההורים). אני מציעה לך להתאזר בסבלנות, להמשיך לחזר אחריה ולהפגין אהבה ורוך כלפיה. כשהיא תרגיש מוכנה זה יקרה, ואז יש סיכוי טוב שיתפתח אצלה "טעם של עוד". אל תפעיל לחץ או קוצר רוח, וכבד באופן מלא את בחירותיה. אם תימשך האהבה, גם הגילויים הפיזיים שלה יבואו לביטוי. סבלנות... ליאת

שלום רב, לפני כיומיים שיתפה אותי בתי בבעיה: בזמן שהיא לא מרוכזת (בתכנית טלוויזיה, ספר, משחק וכו') מלוות אותה מחשבות של סכנה ואיום על חיי מישהו יקר לה. לדוגמא: אם היא מטעינה את מכשיר הטלפון שלה עולה לה סצנה דמיונית של מישהו יקר לה שמתחשמל. אם היא רואה את האש בוערת בקמין, עולה לה מחשבה של שריפה וסכנת חיים למישהו יקר לה. הסברתי לילדה שפחד הוא תחושה נורמלית וחשובה: שזה מה שמונע מאיתנו לקפוץ לכביש או להיזהר מאש אבל צריך גם להכניס אותו לפרופורציה ולא לתת לו להשתלט עלינו. המלצתי לה לדמיין תמונה חיובית או כל דבר שגורם לה אושר או בטחון וכשהיא מרגישה שהתחושה מתגנבת אליה, להפסיק ולחשוב על הדמיון החיובי. יש לציין כי לא ארע אסון כלשהו, או סכנה כזו שיכולה להביא למחשבות אלו. שאלתי גם את בתי אם קרה משהו אצל מישהו מחבריה או אפילו תכנית בטלויזיה שראתה אך היא ענתה שלא. ראשית, האם יש לך המלצה לתת לי להתמודדות של הילדה עם הבעיה? שנית, אני זוכרת את עצמי בגילה ואת הפחדים שליוו אותי, האם זה אופייני אכן לגיל האמור? אשמח לקבל את דעתך והמלצותייך. צופנת

שלום צופנת, אתחיל מהמשפט האחרון שלך - לחרדה יש גם מרכיב גנטי: בדר"כ נראה יותר מבן משפחה אחד הסובל מדאגנות וחרדות. אם את היית חרדתית יתכן שבתך ירשה את הפוטנציאל. ילדים ואנשים חרדתיים מתאפיינים בדפוס חשיבה קטסטרופלי, ונוטים להתייחס את העולם כאל מקום בלתי צפוי, מסוכן ומתקיף. יש תיאוריות פסיכולוגיות שיתייחסו לפנטזיות כאלה כמשקפות משאלות תוקפניות, ויש כאלה שיראו בהן דרך להתמודד עם חרדה אחרת, עמוקה יותר. בכל מקרה, אם הפחדים מתגברים והופכים אובססיביים יותר, הייתי פונה להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני ומטפלת בזה. בברכה ליאת

בני בן כמעט 6, בגן חובה, ילד טוב טוב, הגננות פשוט מתפעלות ממנו כל הזמן ולאורך השנים, אלא שהיום הגננת סיפרה לי שזה מאוד כואב לה לראות אותו עומד ולא עושה דבר כשמישהו מרביץ לו ושהיא מבחינתה הרי אסור לה להגיד "תחזיר לו" אבל היא אומרת את זה לי כדי שאני אעביר לו את המסר שמותר להחזיר. כשאני שואלת אותו למה הוא לא מחזיר אז לעיתים הוא עונה לי: "כי הוא חזק ממני" ולעיתים הוא עונה: " כי אני מפחד שיגידו אותי לגננת והיא תכעס עליי או תעניש אותי." כיצד כדאי לנהוג וגם הגננת מבקשת לדעת כיצד עליה לנהוג.

שלום איה, באלימות לא מטפלים בדרך של אלימות נגדית. המשאלה של ההורים ל'מנה אחת אפיים' עלולה להנציח את מעגלי האלימות, ובכך יצא שכרנו בהפסדנו. הילד שלך חכם, ויודע לא להתחיל עם חזקים ממנו. זוהי עמדה נבונה, ובמציאות המדאיגה של ימינו היא יכולה גם להציל חיים. בנוסף, הילד שלך כבר למד לכבד את הכללים, והוא מבין שהתנהגות אלימה יכולה לסבך אותו עם הרשויות. אם כל אמא תוכל לגדל בבית ילד כזה, העולם שלנו ייראה טוב בהרבה. לכן, אני מציעה לוותר על הרעיון של "ללמד אותו להחזיר", ובמקום זאת ללמד אותו להתרחק מכל מה שנודף ממנו ריח של אלימות. למדי אותו להיעזר במבוגר זמין במקרה של אלימות כלפיו, ולפתור קונפליקטים בעזרת דיבור, משא ומתן ושכל ישר. שבחי אותו על כך שאינו מכה, והפצירי בו לשמור על עצמו מפגיעה בכל דרך שיבחר. אמרי גם לגננת שלכם, שתחזק מסרים של הימנעות מאלימות, ותהדק את ההשגחה על הילדים האלימים. בברכה ליאת

שלום, יש לי שני בנים בני 10 ו-8. אתמול התחילו בינהם חילופי דברים בלי קשר העין כל אחד היה בחדר שלו והתגרה בשני הסיטואציה היתה מאוד קצרה. הילד הגדול הוא הרבה יותר חזק מהילד הקטן והוא יצא בהפגנתיות מהחדר במטרה לאיים על האח הקטן ואני חששתי שהוא יחטיף לו מכה/יבעט בו. במטרה למנוע ממנו את המעשה אמרתי לו שאני מבקשת שירגע ירדתי לגובה שלו ואמרתי לו שאני לא מרשה אלימות בבית ואם אחיו אמר לו מילה שפגעה בו הוא יכול להגיד לאחיו שזה לא נעים לו או לשתף אותי. החזקתי אותו חזק כי הוא התנגד ולא הרפתי מתוך רצון למנוע ממנו לפגוע באחיו. הוא מצדו רק התנגד יותר ולא הרפה. בסוף הסיטואציה הסתיימה בכך שאני הייתי מותשת (כי מבחינת כוח פיזי אנחנו שוים)וגם הוא היה מותש ועם דמעות בעיניים. הלכתי הצידה להרגע וגם הוא נרגע (וכמובן הפסיקה בינהם המריבה).אמרתי לו ללכת לחדר כי אני לא רוצה כרגע לראות אותו והוא לא הסכים ללכת. הרגשתי ממש חסרת סמכות שאני גם לא מצליחה להשתלט עליו ולהרגיע אותו וגם הוא לא מקשיב לי ולא הלך לחדר. בערב קיימנו שיחה משותפת עם בעלי ואמרתי לו שמה שקרה היום הוא מאוד חמור ואני לא מוכנה לקבל התנהגות כזאת בעתיד. הוא נענש שיהיה ללא מחשב וטלויזיה 2 ימים. ואמרתי לו שאנחנו נבצע למחרת שיחה איך הוא מצליח לכבוש את הכעס שלו ולהרגע שדמות סמכותית מבקשת ממנו להרגע. הילד הביע חרטה וביקש סליחה. השאלה שלי היא איך ללמד את הילד להירגע במצבי כעס ולחץ? והאם יכולתי להתנהג אחרת בסיטואציה הזאת?

שלום רונית, אני נוטה להאמין שמעורבותם של הורים במריבות-אחים רק מחריפות את המצב ומתגמלות אותו. בעיני, לא היית צריכה להתערב מלכתחילה, ואולי האירוע היה מסתיים תוך זמן קצר. אחרי הכל, הילדים שלנו מסתדרים מצויין כשאנחנו לא בסביבה, והמריבות הקשות מתרחשות בנוכחותנו, ו*כדי* להכניס אותנו לסיטואציה. כאשר את כבר עדה לאלימות, הדרך לטפל בזה, לפחות לטעמי, היא לאחר שוך הסערה. רצוי לטפל בנושא באופן כללי, לאו דווקא מתוך האשמה של אחד מהם. דברי עם שניהם על הבעייתיות של התנהגות אלימה, ובקשי מהם להציע דרכים יעילות להתמודדות עם כעסים ותסכולים, זה על זה ובכלל. התייחסי בכבוד וברצינות לכל הצעה, והוסיפי גם משלך (עזיבת שטח המריבה ומציאת פעילות חלופית מרגיעה, מסיחה או פורקת מתח - משחק מחשב, מקלחת חמה, פעילות גופנית נמרצת, אכילה, וכיוב'). את רשימת הרעיונות אפשר לתלות על המקרר, ולהציע בעדינות להשתמש בה בזמן אמת. חשוב שנזכור כהורים להשקיע מאמץ ומחשבה בהכוונת הילדים, לא רק בהתייחס אל מה ש"אסור לעשות", אלא גם לקראת מה שנכון וכדאי לעשות בנסיבות אלה ואחרות. ממש כמו ששאלת כאן, אותי, מה יכולת לעשות אחרת, כך אפשר לנסות בניתוח לאחר מעשה (ובאווירה מכבדת ולא שיפוטית) לחשוב יחד מה אפשר היה לעשות בדרכים יעילות ולא פוגעניות. בהצלחה ליאת

שלום, אני אמא לשני בנים בן 4 ובן שלושה חודשים. בן ה-4 חווה כנראה את התווספות אחיו למשפחה וזה מתבטא בעיקר ביחס כלפי, אני איתו רוב שעות היום ובערב אבא חוזר מהעבודה ואז אנחנו מתפצלים באחריות ההשכבה כל אחד עם ילד אחר (מקלחת) ולגדול גם סיפור ומתחלפים בנינו. הגדול מעדיף את אביו ומספר שהוא אוהב אותו יותר. יחד עם זאת הוא ממש מתאמץ לעשות דברים שהוא יודע שאסור ובוחן את גבולותי ואומר שהוא שונא אותי וכועס עלי כשאני שואלת למה הוא אומר שהוא לא אוהב מה שאני אומרת לו (ביקורת כשהוא מתנהג לא בסדר), דיברנו איתו והסברנו לו שיש לנו מספיק אהבה בשביל כולם כמו שהוא בלבו אוהב הרבה אנשים (הורים,סבתא ,סבא ..) מידי פעמים כשאני מחליטה משהו שלא מוצא חן בעיניו הוא מפליק לי ואני אומרת לו שאסור, לפעמים תופסת לו את הידיים לחצי דקה עד שהוא אומר שהוא נרגע מצבי הרוח שלו כלפי אהבה/שנאה משתנים כל יום הוא אחר. אתמול היינו ביומיים של טיול בלילה הוא היה ממש עייף וכשאבא שלו בא לנשק אותו הוא נתן לו סטירה ואז כשאבא כעס ואמר שלא ככה מתנהגים הוא בכה וחיבק והתנצל - לקחנו את זה כאקט של עובר עייפות, היום בבוקר במלון הכל היה בסדר לא זוכרת מה אמרתי שלא מצא חן בעיניו והוא אמר 'Im going to punch you " - ( אנחנו גרים כרגע בארה"ב כבר שנה וחצי ) והסתובב החזקתי לו ביד בעדינות!!!! סובבתי אותו אלי ואמרתי לו שלא מדברים ככה הוא עמד מולי אני ישבתי על כסא ונתן לי אגרוף לפנים ליד העין הייתי המומה לא הספקתי לעכל ומיד הגיע השני ויותר חזק הסתכלתי על בעלי הוא שאל מה קרה ואמרתי לו בנוכחות הילד שאני המומה ושהוא נתן לי שני אגרופים לפנים הוא הרים אותו והשכיב אותו על המיטה ואמר לו מה קורה איתו ואם הוא נורמלי משהו כזה ... ושכשנגיע הביתה ניקח לו את הצעצועים שלו וכו ...הוא לא נבהל מעצמו אפילו והמשיך להגיד שהוא כועס עלינו ....אני אמרתי לו שלא ידבר איתי ולא יגע בי ושאני כועסת וכל היום לא התייחסתי כשפנה אלי בלילה הוא לא רצה להגיד לי לילה טוב ולא התעקשתי בעידוד אביו בא להגיד שהוא מצטער אך לא התחבקנו הוא אמר שלא נעים לו שאני לא מתייחסת כשהוא פונה אלי ואמרתי לו שאני עצובה וכועסת בעצמי. לקחנו את הצעצועים שחשובים לו למחסן והודענו לו על כמה שינויים שהוא לא יוכל לעשות יותר. בערב לפני השינה לא מצא חן בעיניו ללכת לישון ואבא שלו ביקש ממנו אז הוא נתן לו מכה על הרגליים ... אני מבוהלת חושבת שהאגרופים הם עליית מדרגה וכועסת ולא יודעת איך נכון להמשיך מחר בבקשה עצה דחופה תודה

שלום גלי, השאלה הדחופה אינה נוגעת ל"מחר בבוקר", אלא לנושא רחב יותר, של גבולות וסמכות. כאשר ילד כה קטן מרשה לעצמו להרים יד על הוריו, הוא נמצא בסיכון לפתח חרדות, בעיות התנהגות וקשיים חברתיים. ילד שמרגיש חזק מהוריו ומסוגל לפגוע בהם, עלול לחוש מבוהל, ללא ההשגחה נוסכת הביטחון לה הוא נחוץ לצורך התפתחות תקינה. לכן, הגיע הזמן להפסיק לדבר ולהסביר, ולהתחיל לפעול. עלייך לזכור כי ילדים קטנים אינם מתרשמים מהסברים מילוליים, וכדי ללמדם איך להתנהג עלינו ליצור קשר בין ההתנהגות לבין תוצאתה. התנהגות שיש לה תוצאה שלילית נוטה להיכחד. הגם שעונש הוא תוצאה שלילית, אני מציעה להימנע מעונשים, ולנסות ככל האפשר למצוא תוצאה טבעית ומיידית ככל האפשר להתנהגותו האלימה. כאשר את מבינה שהוא מתוסכל או כועס, נסי לתקף את רגשותיו ולהציע לו דרכים לגיטימיות להירגע או לפרוק את כעסו. אם הוא מרים יד, השתדלי מאד לא לאפשר לו להנחית אותה עלייך (או על מישהו אחר, או על רכוש). אמרי בתקיפות "אני לא מרשה לך להרביץ!" והתרחקי ממנו בפנים רציניות. אם הוא בכל זאת הצליח לפגוע בך, התרחקי ממנו, ודאגי שיחוש בכעסך. עברי לחדר אחר והישארי מרוחקת וקרירה, כדי שיבין שהפסיד את חברתך ואת החמימות שלך לזמן מה, שיהיה משמעותי דיו, אך לא מפחיד מדי. אל תנסי לפצותו על כך, וגם לא לקבל מהר מדי את בקשות הסליחה שלו. תני לו להבין שלא כדאי לו לפעול כלפייך באלימות. אני ממליצה לך מאד לקרוא את שפע התגובות בנושא, שנכתבו בפורום זה. היעזרי לצורך כך בארכיון הפורום (כפתור ה"חיפוש"). בנוסף, נסי להגיע להדרכת הורים טובה, שיכולה להביא לשינוי אפילו בפגישה אחת. בהצלחה ליאת