פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

בתי בת 2.8, "כמעט" גמולה מחיתולים - בבית ומחוץ לבית מסתובבת עם תחתונים ולא מפספסת, אולם בגן מסרבת בכל תוקף ללכת לשירותים ומצליחה להתאפק מ-7 בבוקר עד שמגיעה חזרה הביתה ב-16:00. ברור לי שזה לא בריא ומסוכן, אך כל החיזוקים החיוביים שאנחנו מציעים לה (פרסים, אבא ואמא יהיו שמחים, תחתונים חדשים...) לא מעניינים והיא פשוט אומרת שהיא לא רוצה לעשות פיפי. ניסינו אפילו לשלוח אותה לגן עם חיתול אך גם בחיתול הילדה לא עושה פיפי בגן,משך כל היום! אנחנו אובדי עצות. איך מתקנים את הדבר הזה?

שלום תומר אני חושב שהפתרון הכי נכון לתופעה הוא פשוט לשתות הרבה בגן. בקשו מהגננת לעודד אותה לשתות, הרי יש גבול לכמה שאדם יכול להתאפק. אני מאמין שאם היא ממש תצטרך פיפי היא לבסוף גם תעשה ולא תצליח להתאפק. במקביל נסו לחשוב על דרכים להקל עליה את ההסתגלות לשירותים בגן. את זה אתם יכולים לעשות על ידי ליווי שלה לשירותים בבוקר כשאתם מכניסים אותה לגן, לבקש מהגננת להציע לה לגשת לשירותים אחת לשעה- לקחת איתה צעצוע לשם, לשקול הבאת סיר לגן (במידה והגננת מוכנה לזה), לבקש מהגננת שתיקח אותה יחד איתה כשהיא לוקחת ילד אחר לשירותים וכד'. אפשרות נוספת היא לתרגל איתה את ההליכה לשירותים בגן כחלק ממשחק. לדוגמה, שחקו איתה יחד כאשר במשחק היא הגננת והבובות שלה הן הילדים בגן, דובבו את אחת הבובות שצריכה פיפי, והיא כגננת תלווה אותה לשירותים. כשלב נוסף אתם יכולים לדובב בובה שמסרבת לגשת, תנו ל"גננת" לשכנע אותה כך שהבובה תתרצה ותסכים לגשת. על הבסיס הזה אתם מוזמנים לחשוב על רעיונות נוספים. דרך המשחק היא תוכל לתרגל את הסיטואציה ואולי זה יקל עליה לגשת לשירותים האמתיים בגן. אני מבין את החשש מהסירוב שלה ומההשלכות הרפואיות של ההתאפקות. אני מאמין שזו תגובה שעם קצת זמן וסבלנות תחלוף. נסו לא לעשות מזה עניין גדול סביבו היא זוכה לחיזוקים שליליים. בהצלחה קובי

ןומממממשלום לך! יש לי ילד בן 7.5 (כיתה א') מתוק וחכם. מתחילת השנה הוא הקים צבא בכיתה והם עורכים מלחמות עם כיתות אחרות ומגינים על הכיתה שלהם. הוא מדבר המון על מלחמות ועל כלי נשק, טנקים מטוסי קרב וכו' ולפעמים מאד קשה לעצור את שטף הדיבור שלו והוא גולשים עד כדי דמיון.לאחרונה הוא סיפר שהצבא התפרק ושאין יותר מלחמות אז אין צורך בצבא.אך עדיין הסיפורים המדומיינים לא פסקו, סיפורים בעיקר על הרג פציעה ולחימה.(הילד לא חשןף לסרטי אלימות). השאלה שלי היא איך להתייחס לנושא וכיצד להגיב לסיפורים שהוא מספר? בנוסף הוא מאד מפחד מסרטים או קלטות שמיעה שיש בהם סיפור מתח או קולות מפחידים.

שלום הילה כדי להבין האם מדובר בבעיה המצריכה התערבות מקצועית יותר צריך להסתכל על התפקוד הכללי של הילד. במידה ומה שאת מתארת מלווה בהפרעות בשינה, קשיי תפקוד בבי"ס או קשיים חברתיים, אז כנראה שמוטב לבדוק את זה יותר לעומק. על פניו זה נשמע שהילד עושה שימוש במשחק כדי להתמודד עם הפחדים שלו. עבור ילדים, משחק מהווה כלי דרכו הם מתרגלים ומעבדים חוויות, דחפים ורגשות. דרך המשחק הילד לומד לווסת את רגשותיו ולהתמודד איתן. את מתארת ילד רגיש עם יכולת מועטה להכיל מתח וחרדה. כנראה שהוא מתרגל את היכולת הזו ומנסה להעניק לעצמו שליטה על מצבים ורגשות מפחידים. אם את רוצה את מוזמנת להעלות דוגמאות לסיפורים שהוא מספר לך וננסה לחשוב יחד על דרכי תגובה. באופן כללי, לא הייתי מנסה להסיט את נושא השיחה שהוא מעלה, אך כן הייתי מנסה לעזור לו לשלב אלמנטים מרגיעים בסיפור, או בונה איתו מתוך משחק, סיפורים אחרים בעלי אופי רגוע יותר וכך מנסה להרחיב את מגוון משחקי הדמיון שלו. בברכה קובי.

אני בת 17 עוד מעט. אני לא מפסיקה לחשוב על כמה שאני רוצה למות.. יש לי פסיכולוגית, אבל שלחו אותי אליה לפני כמה חודשים בכוח אפשר להגיד, אני לא מסוגלת כל כך להתפתח למבוגרים וקשה לי לדבר איתה. מה אני יכולה לעשות כדי להעביר את ההרגשה הזאת? זה פשוט בא והולך בלי סיבה, אני יכולה לראות טלויזיה ופתאום בלי סיבה לחשוב על כמה שבא לי למות ולפעמים זה כלכך מדכא אותי..

שלום, אני אתחיל מהסוף, יש דרכים רבות דרכן ניתן לעזור לך להתמודד עם התחושה הזו. אני מבין שאת לא חשה בנוח לדבר עם הפסיכולוגית על זה, אבל בכל זאת אולי כדאי לנסות? לראות אולי היא תוכל לסייע לך. בכל מקרה אל תישארי עם זה לבד, התחושה הזו מכאיבה מאוד גם ככה, לדבר עם מישהו, לשתף בקושי ולחשוב מה לעשות יכול לעזור לך מאוד. לפעמים התחושה הזו היא ביטוי של קושי אחר שאנחנו מתמודדים איתו בחיים. קושי שאנחנו מרגישים חסרי אונים מולו ולא יודעים מה לעשות. לפעמים הרצון למות הוא הביטוי לזה שאני רוצה להתנתק מההתמודדות הזו, שאני לא בטוח שאני מסוגל להתמודד איתה. למרות התחושה החזקה והכל כך לא נעימה, לרוב יש דרך להתמודד. תחזיקי מעמד ואל תחששי, תפני לעזרה, אולי כך את תגלי שהשד לא כל כך נורא. קובי

היי, בתי בת 10 בכיתה ד' לא מצליחה להתחבר עם בנות בכיתה. הגענו לבית הספר לפני שנה (מכיתה ג') במסגרת מעבר דירה ולאחר שבבית הספר הקודם הייתה לה חברה מאוד טובה. מאז, במשך שנה וחצי, לא נוצרה חברות משמעותית. המורה מדווחת שבנות הכיתה דווקא מאוד מחבבות אותה אבל היא בוררת מבינהן עם מי היא רוצה להיות. לאחרונה החלה לדבר על כך שיש ילדהה מסויימת עמה רוצה להתחבר, אולם בכל פעם שהיא מנסה להתקרב אליה חברתה הקרובה של אותה חברה מפרידה בניהן ומקשה עליה את ההתקרבות. מה עליי לעשות? האם לערב את המורה? האם לשוחח עם האמא של החברה שלא נותנת לבתי להתקרב? הבעיה היא גם שאין זמן פנוי להיפגש אחה"צ בגלל ריבוי חוגים.... אודה לעצה טובה.

שלום אירית העצה הכי טובה שאני יכול לתת לך היא להניח לה להתמודד עם האתגר לבדה. כמו שאת מציינת, העובדה שכרגע אין לה חברה קרובה ומשמעותית נובעת מבחירותיה שלה ולא מקשיים חברתיים או דחייה חברתית. אני לא רואה טעם לערב את המורה, או לשוחח עם האם של החברה. בגילה של בתך היא אמורה לרכוש מיומנויות חברתיות חשובות, חלקן כוללות התמודדות עם מצבים דומים לאלו. אני חושב שהדרך הנכונה דרכה תוכלי לסייע להגם בהתמודדויות עתידיות, היא שיחות ומחשבה משותפת ביחד איתה על פתרונות אפשריים למצב שבו היא נמצאת. לבחון יחד איתה מדוע היא דוחה חברויות אחרות, ואיך היא יכולה לפתור את הפלונטר הנוכחי בו היא נמצאת. לתפיסתי, הקניית כלים והרחבת מגוון התגובות שלה יסייעו לה גם עכשיו וגם בעתיד, התערבות ישירה שלך יכולה לעזור נקודתית אך לא יותר מזה. בהצלחה קובי

בני בן 16 וחצי יש לו הפרעה קשב וריכוז אלים בבית מרביץ להוריו לאחותו ניכנס להתקפי זעם לפעמים ממש מכלום סתם לא נותן לאחותו לאכול במטבח רק בחדר שלה אחותו לא יכולה לצאת מהחדר סוחט אותנו כספית שובר חפצים בבית כוסות מה שבא לו שבא לנו פלאפונים לא יודעים מה לעשות אך בבית הספר הוא תלמיד מיצטיין אין לו שום בעיית התנהגות רק בבית תלמיד למופת ממש 6 ציונים קיבל 100 בתעודה לומד שוקד אך בבית גיהינום מה לעשות היינו בשירות הרווחה רק שיחות ולא עזר כלום לא מוכן לישמוע על טיפול תרופתי ואים אומרים לו אז נשברים חפצים בבית וגם מכה מה לעשות המשטרה רוצה שנגיש תלונה שיפתחו לו תיק בלי זה הם לא מוכנים אפילו לדבר איתו לא יודעים מה לעשות עזור לנו

שלום רונן, לאור המצב המורכב שאתה מתאר ובשל העובדה שבנך מסרב לקבל טיפול, אני ממליץ לפנות להדרכה הורית אצל מטפל שעוסק בסמכות הורית. ישנן גם מרפאות אשר עובדות על פי מודלים של שיקום הסמכות ההורית. ניתן בדרך זו לחולל שינויים גדולים במצב גם במצבים בהם הילד לא מוכן לקחת חלק בטיפול. בהצלחה, אמיר.

אני חושב ואים זה היה תלוי רק בי הייתי מוציא את הילד למוסד סגור רק זה מתאים לו ולא ההורים ההורים עשו יותר מידי בשבילו

הנכד שלי בן 7, אין לו שום כבוד למבוגרים, כולל ההורים. יש ימים שהוא נופת צופים. פעם בשבוע אני מוצחאה אותו מביה"ס ונשארת איתו עד אחה"צ. לפעמים כשהוא רואה אותי, כאילו לא באתי, אינו מתייחס כלל, לא עונה, ומחיל ללכת הביתה ,רק לאחר שאני אומרת לו שאתקשר לאבא, אבל גם זה לא תמיד עוזר. פתאום הוא יכול לדבר במילים לא יפות אלי או לבעלי ואינו יודעים איך להתמודד איתו. כששואלים אותו ההורים, מה קרה? הוא מתעלם, "הכל בסדר". מה עושים

שלום ציפי, זה לא פשוט, ואולי בעיקר מאוד לא נעים להתמודד עם התנהגות כזו, לא עם ההתעלמות ובטח שלא עם הדיבור הלא יפה. את מתארת ילד שבאופן כללי מאתגר את דמות הסמכות שאיתו, אבל מכיוון שאתם לא הוריו היכולת שלכם "לחנך" אותו מוגבלת. אני גם חושב שחינוך זה לא התפקיד המרכזי של סבא וסבתא אלא של הוריו. בכל מקרה, אני אנסה לתאר לך איך אני רואה את המצב ומה לדעתי ניתן לעשות. כרגע השליטה על אופי המפגשים שלכם נמצאת לחלוטין בידי הילד, את תגובתך שבאה לידי ביטוי בחיזור או באיום על שיחת הטלפון לאביו הוא מפרש כביטוי לחוסר האונים שלך מולו, וכביטוי להצלחתו בתמרון הרגשי שלך. אני מתאר את זה קצת במילים קשות אבל זה נועד כדי להבהיר את הנקודה. אני מציע להחזיר חלק מהשליטה אליך, וזאת דווקא דרך חוסר תגובה. כאשר הוא בוחר להתעלם ממך, במקום לחזר אחריו או לאיים עליו פשוט אל תגיבי ותמתיני עד שהוא יזום קשר. כאשר הוא מדבר אליך לא יפה תאמרי לו שזה מאוד לא נעים לך ואם הוא בוחר לדבר כך את לא תתייחסי לדבריו, וכך גם תעשי, ללא כעס או תגובה רגשית חריפה כל שהיא. במקביל לזה, העברי לו מסר דומה גם באופן ההתנהלות שלך מולו, כך לדוגמא אם את נוהגת לפנק אותו בדרך כל שהיא, כשהוא חוזר על ההתנהגויות האלו את יכולה להימנע ממחוות שונות שאת בדרך כלל עושה עבורו. הימנעו מהטפת מוסר על דיבורו או התנהלות והשתדלו לא להיעלב ממנו. זכרו שבהתנהגותו הוא מחפש בדיוק את אותן התגובות שאתם נוהגים להגיב בהן. אני מציע לנסות זאת לזמן מה ולראות אם חל שינוי. בהצלחה קובי

שלום יש לי ילדה בת 14 שיש לנו בעיה שהיא לא אוהבת לישון בחדר שלה היא אוהבת לישון אצלי במיטה אתמול היא ביקשה לישון איתי במיטה ולא הסכמתי לה בשום אופן היא התחילה לבכות ולא הסכמתי לה מה היא עשתה היתקשרה לחברה שהיא באה לישון אצלה השעה הייתה עשאר בלילה אך אני יכולה לפתור את הבעיה הזאת

שלום אורית, כדי לחשוב על פתרון לבעיה צריך קצת יותר להבין אותה. אני מסכים איתך שבגיל 14 היא כבר אמורה להצליח לבד בחדרה. אבל כנראה שמשהו שם לא מאפשר לה זאת. אני מציע לך לדבר איתה על זה, לא רגע לפני השינה, אלא בזמן פנוי ורגוע. לנסות להבין מדוע היא מסרבת לישון לבדה. ייתכן והקושי שלה נובע מחרדה כל שהיא המצריכה התייחסות וטיפול. או שמשהו שקורה ביום יום מטריד אותה בלילה. כנראה שיש משהו בנוכחות שלך שמרגיע אותה ומאפשר לה לישון. על כל פנים, זה נשמע שהתנהגותה באה כדי לאותת על מצוקתה הרגשית. זה בסדר להציב לה את הגבול ולא לאפשר לה לישון איתך, אך אי אפשר להתעלם מזה שיש כאן בעיה המצריכה טיפול. בנוסף לזה, כדאי לחשוב ולהבין מתי היא החלה להתנגד לשינה בחדרה, האם זה התחיל באופן פתאומי (מה שיכול ללמד על אירוע טראומתי כל שהוא) או שזה הרגל של שנים- אז צריך לבחון את נושא הצבת הגבולות בבית, גבולות שיסייעו לה לפתח מנגנוני התמודדות פנימיים. נסי להעמיק את הבירור מולה, וכמובן שאת מוזמנת לשוב ולהתייעץ לגבי ההמשך. בברכה קובי

שלום אני נוסעת בעוד זמן קצר לחו"ל ל4 ימים , לצערי ללא הילד, הילד בן שנה וארבעה חודשים, נשאר עם האבא והסבתא האם רצוי להכין אותו לפני לנסיעה ? האם כדאי לדבר איתו דרך סקייפ? האם כדאי לדבר איתו משם בנייד- ברמקול? אני קצת בלחץ מהנסיעה ואשמח לקבל טיפים וספים על מנת שהנסיעה תעבור בשקט עד כמה שאפשר תודה

שלום עינב, שנה וארבעה חודשים זה גיל צעיר מאוד שמתאפיין בחרדת נטישה, חרדת זרים וכד'. בכל מקרה, במקרה שלך הוא נשאר עם אביו ועם סבתו כך שלא אמורה להיות בעיה רצינית. זה לא אומר שלא יהיה לו קשה אך הימצאותם של דמויות משמעותיות בקרבתו תסייע לו ואני מקווה שגם לך.. את יכולה להכין אותו לקראת הנסיעה, אך לעשות זאת רק ממש לקראת הנסיעה. מושגי הזמן אצל ילדים בגילו שונים מאלו שאצל אדם מבוגר, לכן הכנה ארוכה מראש רק עלולה להגביר את חרדת הנטישה שלו. אני לא רואה כל בעיה לדבר בכל אמצעי שהוא, את יכולה לנסות ובמידה ותראו שהשיחה רק מגבירה אצלו את המצוקה אפשר לוותר על השיחות. קחי בחשבון שהוא בעצמו עלול לדחות את השיחות האלו ולא לשתף איתך פעולה. אל תתרגשי מזה יותר מידי, כפי שכבר אמרתי זה לא פשוט אך לא נורא. תיהני מהנסיעה! לפעמים חופשה קצרה מהאימהות יכולה לעשות טוב. בברכה קובי

שלום וברכה, בני בן השנה ו4 חודשים, התחיל להתעורר בלילותולבכות עד שלא מוציאים אותו ממטיתו. בלילה הראשון חשבנו שאולי הוא מרגיש לא טוב, ולכן הוצאנו אותו והוא נרדם בסלון עם אביו. בלילה השני אני הוצאתי אותו ממטיתו והוא שיחק בסלון כשעה ואז הלך לישון עם בקבוק. בלילה השלישי הוא התחיל לבכות בכי קורע לבבות מדי אחרי שהשכבתי אותו, ניסיתי להתעלם ולא להתייחס, אבל הוא לא הפסיק במשך 20 דק'. חשוב לציין, שנולדה לו אחות לפני חודש, ומטבע הדברים בעלי מבלה יותר איתו. הוא מארגן אותו בבוקר במקומי, לוקח אותו לגן ומטייל אח"הצ. בשעת ההשכבה בד"כ בעלי לא נמצא. כאשר אחותו בוכה הוא ניגש אליה ובד"כ רוצה ללטף אותה. אולי חשוב לציין, שכאשר העברנו אותו לישון לבד בחדרו לפני חודשיים, לפעמים היה בוכה לא היינו מתייחסים או מביאים בקבוק ואז היה נרגע תוך כמה דק'. הפעם הוא בוכה ולא נרגע. נשמח לדעת כיצד עלינו לנהוג?

שלום יהודית אני לא חושב שיש דרך נכונה לפעול בה. זה מאוד תלוי בהשקפת עולמכם וברגשות שהבכי שלו מעורר בכם. זה באמת לא פשוט, גם המעבר לשינה לבד וגם צירופה של אחותו הקטנה למשפחה. כאילו בבת אחת הוא נהיה הילד הגדול שנאלץ לפנות מקום לתינוקת חדשה ש"גוזלת" המון תשומת לב מאימו, משנה את ההתנהלות בבית ומאיימת על מקומו. כהורה, אני חושב שזה נפלא שהוא מלטף אותה כשהיא בוכה, אך אל תטעי, התינוקת החדשה מאיימת עליו ומעוררת בו כל מיני רגשות. ייתכן והבכי בלילה הוא תגובה לשינויים הלא פשוטים הללו. אני מבין שזה לא פשוט גם עבורכם, החודשים הראשונים עם התינוקת הם דיי קשים גם כך, להוסיף לזה את ההתמודדות איתו בלילה לא עושה את זה קל יותר. להשאיר את הילד במיטה עד שיפסיק לבכות ויירדם לבדו זו אפשרות. אני מודה שאני לא תומך בגישה הזו, אבל יש כאלו המאמינים שזו הדרך הנכונה. בכל מקרה, התנאי להצלחה בשיטה הזו הוא התמדה שיטתית לאורך זמן. זה לא מתאים לכל אחד, כך שאם אתם חוזים מראש שלא תעמדו בזה אני לא חושב שיש טעם להתחיל או לנסות את השיטה הזו. אני מאמין, שכמו אצל מבוגרים כך גם אצל ילדים, יש תקופות בחיים שרמות המתח והחרדה הן גבוהות יותר ולכן פוגעות בתפקודים ובהרגלים היום יומיים (והליליים...). אני חושב שלאור כל השינויים הקריטיים שבנך חווה, אין צורך להיות נוקשים איתו. אם הוא זקוק למגע כדי להירגע אני בעד לתת לו את המגע הזה. להקפיד ולהפגין את האהבה שלך כלפיו. למרות הקושי, העומס והמחסור בשעות השינה רצופות כדאי לנסות ולהחזיר כמה מההרגלים הישנים לשגרת יומו. אולי לפנות אחה"צ אחד לבילוי משותף איתך? צריך הרבה סבלנות, אך עם הזמן אני מאמין שדברים יסתדרו בהצלחה ומזל טוב קובי.

בני מסיים כיתה ד. בשנה האחרונה נפתח בית הספר חדש בשכונת מגורינו . בני כיום לומד בבית ספר מרוחק ונעזר בהסעות . כדי להיפגש עם חברים אחר הצהרים נזקק להסעות. . אין לו חברים בכיתה הנוכחית מאחר ואינו מעוניין בכך. אציין כי בכיתה הוא זוכה ליחס טוב מחברי הכיתה. משתתף במשחקים בהפסקות ואינו סובל מהצקות מיוחדות. אני מתלבטת לגבי העברתו לבית הספר החדש .ההוא אמור להקל עליו את ההגעה לביהס ולקרב אותו לחברים פוטנציאלים. האם העברת ילד בנסיבות המתוארות עשויה להטיב את מצבו החברתי או מדובר בסחיבת הבעיה למקום אחר. אציין כי מדובר בתלמיד מצטיין בלימודים כך שזה לא יהווה מכשול.

שלום רותי אין ספק, שכאשר בי"ס הספר קרוב לבית ומרבית ילדי הכיתה גרים במרחק הליכה זה קל יותר ליצור קשרים חברתיים משמעותיים. מדברייך אני לא כל כך מבין, האם הגורם לכך שאין לו חברים מכיתתו הנוכחית היא שאינו מעוניין בכך? הרכב הילדים בכיתה הנוכחית? המרחק? או קושי חברתי שאינו תלוי בסיבה זו או אחרת? אני נוטה להאמין שבמרבית המקרים מעבר כיתה לא מסייע לשיפור במצבו החברתי של הילד, ולעתים אף מחריף את המצב. זאת למעט מקרים בהם הגורם לקושי החברתי טופל או השתפר כחלק מתהליך ההתבגרות הטבעי, והדבר המרכזי שמונע את השינוי הוא תפיסות מוקדמות של החברה את הילד. במידה ולא כך הדבר, והגורם לקושי עדיין קיים, כנראה שמעבר כיתה ובי"ס לא יסייעו לשפר את מצבו החברתי של בנך. אני מציע להעלות את השאלה בפניו. לשאול אותו האם היה רוצה לעבור בי"ס, האם הוא חש במצוקה חברתית כל שהיא, או שאולי טוב לו עם המצב כפי שהוא. לחלקנו זה נשמע קצת מוזר, אך יש אנשים כאלו, שאינם מעוניינים בקשרים עמוקים וקרובים יותר. אני מציין זאת מכיוון שאת מגדירה את מצבו כבעיה, ואני שואל את עצמי האם הוא חש במצוקה כל שהיא מתוך המצב כפי שהוא היום? אני חושב שאתם נמצאים בנקודה בה השאלה חשובה לא פחות מהתשובה, השאלה האם טוב לו עם המצב כפי שהוא היום? במידה ולא, יש להבין מה הגורמים למצב הזה ומה ניתן לעשות כדי לקדם שינוי. אני לא מזלזל בשינוי החיצוני, אך החיצוני חייב לבוא במקביל לשינוי פנימי, עמוק ומשמעותי. בברכה קובי

שלום, בני בן שנתיים בדיוק. ילד שלישי במשפחה, מאוד מפותח התפתחותית ומילולית.לפני גמילה מחיתולים לאחר שהראה סימני בשלות. הגמילה התקדמה מצויין ותוך כשבוע הגיע למצב של שליטה כמעט מלאה בפיפי, ביקש לבד ללכת ואפילו התעורר יבש משנת הצהריים והלילה. (קקי הוא לא עשה בשירותים בכלל. תמיד בתחתונים) לאחר שבועיים כאלו הוא הפסיק לבקש פיפי אלא לעיתים רחוקות (אחת לכמה ימים או בערב, בשעת ההשכבה כשהוא רוצה למרוח את הזמן לפני השינה). מאז ועד היום, הוא כמעט ולא יוזם הליכות לשירותים. כל עוד הוא בגן זה עובד כי יש מסדרי פיפי ואין פספוסים, אבל בבית, אם אני לא לוקחת אותו מיוזמתי לשירותים הוא פשוט עושה פיפי בתחתונים. זה יכול להיות גם ארבע פעמים באחר צהריים אחד. התייעצתי עם הגננת ומכיוון שהיא לא רואה את הבעיה היא לא מציעה להחזיר לו את הטיטול. אני יודעת שאני לא אמורה להחזיר אותו אחורה, אני גם מבינה שהוא מודע לצרכים כי עובדה שבזמנים מסויימים הוא כן יודע לבקש, אבל המצב הנוכחי של פספוסים כל הזמן גם לא נראה לי תקין. אז חוץ מלקבל עלי אחריות מלאה לפיפי שלו (שזה בעצם המצב כרגע) יש דרך לתקדם עם הגמילה הזו? או להחזיר טיטול? אשמח לעצתכם. תודה

שלום גל, במקרים רבים, תהליך הגמילה אינו תהליך לינארי, יש כמה צעדים קדימה וכמה אחורה. בכל מקרה, לדעתי מהרגע בו הוחלט להתחיל בתהליך ובפרט אם הילד בשל (שבועיים של הצלחה מלמדים על הבשלות) אסור לחזור לאחור, כלומר השום אופן לא להחזיר את הטיטול. אני מבין את המטרד שבהחלפת בגדיו, את המבוכה נוכח "חוסר הצלחתו". אני מעלה השערה, לפיה עשיית הפיפי במכנסיים מעניקה לבנך תשומת לב רבה (ורגרסיבית) שבעצם הופכת לרווח משני ממנו קשה יותר להיגמל. לכן, אם יש שיטה שעובדת בגן, לפחות בפרק זמן הקרוב, אני מציע לפנות אליו ולקחת אותו לשירותים. לחזק אותו על ההצלחה ולהגיב בסבלנות לפקשושים שיהיו. אני מניח שבמצב בו הילד בשל, ועיקר תשומת הלב מתקבלת על הצלחה, הוא יוכל להיפרד ביתר קלות מהרגליו הנוכחיים. קצת סבלנות וגם הגל הזה יעבור. בהצלחה קובי

אנחנו גרושים כשבע שנים. יש לנו שני ילדים בן שש עשרה ובת עשר. היחסים ביננו עדיין מתוחים. עד כה גרנו סמוך אחד לשניה וחילקנו את משמורת ביננו. לאחרונה לאור המצב הכלכלי נאךץ האב לעבו למקום מרוחק. יש מחלוקת עמוקה בין האם לאב לגבי היכן ילמדו הילדים. הילד מבובל ובהסכמתו הוא מבקש ללכת לטיפול פסיכולוגי נקודתי שיאפשר לו להחליט האם ברצונו להשאר עם האם או לעבור עם האב. נשמח לקבל המלצות לפסיכולוג לטיפול אינטנסיבי ונקודתי באזור תל אביב.

אשמח לקבל המלצות. למייל הבא [email protected] אנו מעוניינים לעזור לילד להגיע להחלטה בקרוב לפני פתיחת שנת הלמודים הקרובה מכיוון שמדובר גם במעבר בית ספר ( כיתה יא-יב )

שלום, ראיתי שפרסמתם דוא"ל לקבלת המלצות, מקווה שתקבלו כמה מקוראי האתר. נשמע שאתם מתמודדים עם סוגיה לא פשוטה. אני רק אנסה לעלות כמה נקודות. נשמע שגם אתם קצת מבולבלים ושבתוך המתחים והוויכוחים קצת קשה לכם להסכים על טובת הילד, או אולי קצת קשה להפריד בין טובת הילד לטובה של כל אחד מכם. באופן כללי(שאינו נכון לכל מקרה), מוטב להשאיר את הילד בסביבה הטבעית שלו, בסביבה שבה נמצאים חבריו ואותה הוא מכיר היטב. טיפול עבור הילד יכול לסייע לו מאוד גם בקבלת ההחלטה הזו ובכלל בהתמודדות עם הגירושין ופירוק המשפחה. בהרבה מקרים, ילדים להורים גרושים ממשיכים להחזיק במשאלה שהוריהם ישבו והמצב יחזור לקדמותו. אני מתאר לעצמי שהתרחקות האב יצרה סדק במשאלה הזו, וזה בטח לא משפר את תחושת הילד או מקל על הבלבול שלו. בכל מקרה, וללא קשר לטיפול של הילד, חשוב שאתם תגיעו להדרכת הורים. הדרכה בה תוכלו להבין את מצבו של הילד, בה תוכלו לחשוב על מקומכם כהורים גרושים בחייו ועל ההשלכות של הפעולות והרגשות שלכם על ילדיכם. ילד זקוק להכוונה מהוריו, וזה נשמע שכרגע קשה לכם להציג לו קו מסוים שיקל על הבלבול שלו. בהצלחה קובי.

הבן שלי אוטוטו בן 6. לאחרונה הוא ממש מרחף בעולם אחר ומדבר לעצמו. פעם שאלתי אותו עם מי הוא משוחח והוא השיב: "עם עצמי". הוא קם בבוקר, יושב על הספה, בוהה ומדבר לעצמו. יושב בארוחת הערב, אוכל, בוהה ומדבר לעצמו. אני לא מצליחה להבין את תוכן הדברים כי הוא מתלחשש אך אציין שלא מדובר במשחק סוציו דרמתי כלשהו. שנה הבאה הוא עולה ל-א' ואני מודאגת מכך שישב בכיתה ולא יתרכז בנלמד. כאשר אני פונה אליו תוך כדי הוא ממש לא שומע אותי ומתעלם. האם זה נורמלי???

שלום שיר, אם אני מבין אותך נכון, אז התופעה שאת מתארת נפוצה מאוד ונקראת "דיבור פרטי", כלומר דיבור המופנה אל הדובר עצמו ולא אל אחר בסביבה. למרות שמהצד זה נראה תמוהה ולא ברור, הדיבור הפרטי מהווה מרכיב חשוב בהתפתחות הקוגניטיבית של הילדים. יש לו תפקידים חשובים של ויסות התנהגות, ארגון המחשבות, תכנון פעילות ופתרון בעיות. בעצם תפקיד הדיבור הפרטי מקביל לתפקיד של הדיבור הפנימי אצל מבוגרים. נסי להאזין לדיבורו, להבין את התכנים עליהם הוא משוחח עם עצמו, זאת כדי להבין איזה תפקיד משרת הדיבור הפרטי אצל בנך. האם זה משחק? האם הדיבור עוסק בהתמודדות עם רגש מסוים? האם זהו דיבור שלילי כלפי העצמי? האם בכלל מדובר בחבר דמיוני? וכד'. התופעה כשעצמה אינה צריכה להדאיג אותך, לרוב היא חולפת עד גיל 7. למרות זאת, חשוב לציין שילדים עם הפרעות קשב וריכוז, מדברים יותר לעומת אחרים. הדיבור שלהם מתבטא במלל רב שאינו ממוקד, ללא יכולת הבחנה בין עיקר ותפל ואין בו את אותו ערך של ארגון שיש אצל ילדים רפלקטיביים (מכווני מחשבה). כדי להבין האם התופעה מעידה או מהווה חלק מבעיה כל שהיא אצל בנך צריך להסתכל על התמונה הכוללת. כלומר על התפקוד הכללי שלו, בבית ובגן, ובמצבים שונים - לבד, עם מבוגרים ועם בני גילו. לדוגמא, אפשר לבדוק האם הוא מסוגל להתרכז במשימה ולעבוד ביעילות, האם הוא מוסח בקלות, האם הוא קופץ בין דבר לדבר, האם הוא מעדיף את הדיבור הפרטי גם כשהוא בנוכחות ילדים אחרים (בגן משחקים וכד'). האם הגננת רואה סימנים לקשיי קשב, האם במפגשי הבוקר הוא מסוגל להקשיב לאורך כל המפגש, ובכלל האם התופעה חוזרת על עצמה גם בגן, ואם כן אז מתי? במידה והתשובה לשאלות הללו היא לא, כנראה שאין לך ממה לחשוש. אחרי שתרחיבי את התמונה, את מוזמנת לחזור לכאן להתייעצות נוספת. בברכה קובי

אני לא מצליחה לשמוע מה הוא אומר כי הוא ממש לוחש. כשהוא נמצא עם חברים זה לא קורה. אכן יש חשד להפרעת קשב ואנחנו נמצאים בתהליך אבחוני כי במפגשים קשה לו לשבת. האמת מאז שקראתי את תשובתך אני פחות מתייחסת לזה וזה נראה לי משהו טבעי יותר ולא חריג כפי שזה נראה בהתחלה. המון תודה!

שלום רב, אנחנו הורים לבן 4. לפני כשמונה חודשים, מעט לפני המעבר לגן טרום טרום נגמל משימוש במוצצים. יש לציין שגמילת היום ממוצצים היתה מדורגת וגמילת הלילה היתה פתאומית, בהחלטה שלנו - אולי פתאומית מדי, מבחינתו (על אף שלוותה בהקראה מוקדמת של סיפורים בנושא, והכנה). לאחרונה חשנו שכבר תקופה ארוכה הילד עסוק באזור הפה - תחילה חרק שיניים. הסברנו לו שזה לא טוב לשיניים והפסיק. אחר כך החל להכניס אצבע לפיו לעיתים קרובות (אצבע ולא אגודל), וכן מרבה ללקק את אזור הפה ולהוציא את לשונו. נראה כי הדבר מתרחש בעיקר כשאיננו בפעילות, או בשעת סיפור. לאחרונה הבחנתי שגם מלקק דברים: גב כף היד, כדור שמחזיק, מעקה או ידית של משחק בגינה. אביו הסביר לו שהדבר איננו בריא (כשמדובר בדברים לא נקיים), אני פניתי יותר להסבר החברתי – שזה לא נעים לאחרים. אם אנו מציקים לו בעניין ומנסים להפסיק את ההתנהגות – הוא מתעצבן או נעלב מאוד. הבנתי שהדבר נובע מצורך רגשי, ולכן הפסקתי לנסות לשנות, אלא אם מדובר במשהו שמפריע לי (כמו רוק מוגזם בעת שקוראים סיפור). שאלתי את הגננת, והיא אמרה שלא חושבת שמדובר במשהו חריג. יש לציין שגם אין קושי נפשי או אחר שידוע לנו, באופן מיוחד – לא בגן ולא בבית. אציין עוד, כי התופעות תנודתיות , אבל מתמשכות כבר מספר חודשים. שאלתי: האם המצב נורמטיבי, ויש לעזוב את הילד במנוחה, או האם דורש טיפול והתערבות כלשהי?

שלום ענבל, ממליצה לך להתייעץ עם רופא הילדים שלכם, לתאר את התופעה של הליקוק ממש כפי שתארת כאן. זה יכול להיות קשור לכמה תופעות מוכרות. המשך הבירור יכול להיות אצל רופא אא"ג, נוירולוג או מרפאה בעיסוק (תלוי בהשערה של הרופא שלכם). בהצלחה ליאת

בני בן 15 לא יוצא עם חברים לא משתתף בתנועת נוער מגיע מביה"ס ישר לפלאפון בחדר. בבית הוא מאוד נעים , מסייע, משוחח עם אחותו ואחיו ומשתף פעולה בכל גבר , בביה"ס מאוד מצליח ואהוב על חבריו לכיתה. אני ממש לא יודעת מה לעשות כדי לעורר אותו להיות מעורב חברתית גם בזמן הפנוי אשמח לקבל התייחסות תודה

שלום רב, לא ציינת האם בנך חווה מצוקה ותחושות בדידות, או שמבחינתו הכל בסדר. עלייך לזכור שלאנשים שונים 'תיאבון חברתי' שונה, וצרכים חברתיים בעוצמה משתנה. עוד כדאי להזכיר לעצמנו: * חיי חברה של מתבגרים מתנהלים לעיתים קרובות דרך מסכי המחשב והסמארטפון (פייסבוק, וואטסאפ, סקייפ, וכד'), ומה שנראה לעיתים כהסתגרות בחדר הוא למעשה סוג של פעילות חברתית. * ימי הלימודים הפכו יותר ויותר ארוכים עם השנים, כך שהצרכים החברתיים מסופקים "עד מעל לראש" בשעות ביה"ס. ילדים מגיעים הביתה אחרי יום לימודים ארוך, וכל מה שהם רוצים זה מנוחה ושקט. * תרבות המסכים (טלוויזיה, מחשב, סוני, וכו') מספקת גרייה מגוונת ומספקת, שמייתרת לעיתים את המפגשים החברתיים שהיו "אוויר לנשימה" עבור דור ההורים. עם כל הדאגה שזה מעורר אצל המבוגרים, חשוב להכיר בכך. אם למרות כל האמור כאן, את מתרשמת שבנך אומלל ממצבו (לא נראה לי שזה המצב לאור התיאור שלך), פני להתייעצות עם פסיכולוג נוער, כדי לוודא שאין הימנעות שמקורה בחרדה, במיומנויות חסרות או בבעיה אחרת כלשהי הדורשת התערבות מקצועית. בברכה ליאת

תודה רבה ליאת

שלום, בתי בת ה6.5 בחודשים האחרונים החלה לאכול המון, היא כל הזמן מדברת על אוכל, וגם כשהיא מסיימת את הארוחה חצי שעה אח"כ היא שואלת מתי תהיה הארוחה הבאה כי היא כבר רעבה, לאחרונה התחלתי לקבל הערות שהיא השמינה ,ואף בחג שהיה היא הייתה אצל הוריי והם אמרו לי שהם היו בהלם מהכמויות שהיא אכלה ושכל הזמן היא אמרה שהיא מורעבת. יש לציין שאני התגרשתי לפני 3 חודשים אך הפרידה עצמה כבר התרחשה לפני שנה וחצי, האם יש קשר? מה אפשר לעשות על מנת לבדוק את הנושא הזה? ושהיא לא תהפוך לילדה שמנה.

שלום מירי, הגם שמצבים רגשיים יכולים להביא לשינויים דרמטיים בהרגלי האכילה, מציעה - לפני הכל - להתייעץ עם רופא הילדים שלכם ולבדוק שלא מדובר בהפרה כלשהי של האיזון הפיזיולוגי, על רקע בעיה גופנית. במידה וגם רופא הילדים שלכם יחשוב שמדובר בבעיה רגשית, נכון יהיה לפעול בשני ערוצים במקביל - * פניה לדיאטנית ילדים שתבנה לה תפריט מאוזן ותסייע בגיוס מודעות ומוטיבציה. * פניה לטיפול רגשי (טיפול בהבעה או טיפול פסיכולוגי רגיל) שיכוון לעיבוד חוויית הגירושין על כל מה שנלווה לה. עלייך לזכור שעבור ילדים בכל הגילאים, גירושין אינם נחווים כאירוע חד פעמי של "זבנג וגמרנו", אלא כהתמודדות מתמשכת לאורך חודשים ושנים. פעילות גופנית יכולה לתרום הן לירידה במשקל והן לשיפור מצבה הרגשי, ולכן רצוי לשקול גם חוגי תנועה וספורט כבר בקייץ הקרוב. בברכה ליאת

אני מגדלת אותה לבד מהיום שהיא נולדה. אביה שנים לא היה בקשר עד לפני כמה חודשים. התחילה להתפתח מוקדם מאוד ובעקבות כך צצו גם התעסקויות מיניות עם בנים, כמו התכתבויות בעלי אופי מיני בפייסבוק ונגיעות פיזיות. מטופלת הרבה זמן ע"י פסיכולוגית. בעקבות ההתנהגויות הללו נאלצתי להגביל אותה בהרבה דברים. ללא פייסבוק וללא יציאות. מדי פעם שחררתי כי כאב לי עליה, אבל בכל פעם כזו מצאה דרך להגיע לקשר עם הבנים. מכיוון שנאלצתי להיות נוקשה איתה נוצרו המון מתחים בינינו, כעס ואיבה ממנה כלפיי. לפני כשבוע ארזה דברים והתכוונה לברוח מהבית. הצלחנו לעצור את זה והוחלט עם מנהל מחלקת הנוער בשלוותה להגיע למיון (הייתה שם כבר פעמיים לפני כן). החליטו לאשפז אותה לכמה ימים כדי לבחון על איזה רקע ההתנהגות שלה. הובהר לנו שההתנהגות אינה על רקע נפשי, אלא על רקע אישיותי. מכיוון שהיא מהווה סיכון לעצמה הומלץ לנו להכניס אותה למרכז חירום. מכיוון שכרגע אין מקום הסכימו שניקח אותה לבית. היא מסרבת לחזור הביתה והעדיפה ללכת לאביה. אתמול לפי ההסכם הייתה אמורה להגיע להוריי שם הייתי, ולחזור איתי הביתה עד יום שישי שאז אביה ייקח אותה שוב. ברגע האחרון קיבלתי הודעה שהיא לא רוצה לבוא. אני כואבת מאוד וסובלת. אחרי כ"כ הרבה שנים שגידלתי אותה לבד היא מעדיפה להיות אצל האדם שנטש אותה או בכל מקום אחר. העיקר לא להיות בבית. אני מתקשרת ומדברת איתה. אומרת לה שאני אוהבת אותה ומתגעגעת ואם טוב לה שם אני מקבלת את זה. היא אומרת שגם היא מתגעגעת ואוהבת, אבל לא נראה שהיא רוצה לראות אותי. מצד אחד אני רוצה רק לנתק את הקשר ובהרגשה של "אם היא לא רוצה להיות פה אז לא אכפת לי". ומצד שני מודעת לזה שלמרות הכל היא צריכה לדעת שלא ויתרתי עליה ושאני אוהבת אותה. מה נכון לעשות? מה המינון?

שלום גל, אני מתרשמת שמאחורי התיאור הקצר שלך כאן, מסתתר סיפור מורכב בהרבה, וכנראה שלא אוכל מכאן להבין אותו במלואו. ברור שאם עלה הצורך להפנותה למרכז חירום, היא מוגדרת נערה בסיכון. לא לגמרי ברור לי מדוע הגיעה למיון בשלוותה, והאם היו התנהגויות של פגיעה עצמית או אובדנות ממש. על כל פנים, לפחות בעיני, רצוי שלא להתחשבן איתה כרגע על הבחירות וההעדפות שלה, אלא להכיר במצוקה שלה, ולתמוך בכל סידור שיכול להקל עליה. אני ממליצה לך בכל לבי להקשיב לאנשי המקצוע שמכירים את המקרה, ולפעול לאור הנחיותיהם. לפעמים עדיף להתרחק קצת ולאפשר מרחב, ולפעמים עדיף להישאר קרוב. זה מאד תלוי. מה שבאמת חשוב, זה להישאר זמינה, תומכת ובלתי שיפוטית, במיוחד כשמסביב הכל סוער או כאוב. אני משערת עד כמה המצב מורכב, ומחזקת אותך בשעות קשות אלה. נסי לשמוח בשביל בתך על חזרתו של האב לחייה, ולהבין את הצורך שלה להיצמד ולשאוב ממנו ביטחון. תני לה ולעצמך את הזמן. מקווה שהגל הגדול יחלוף, ושבתך תחזור לאיזון במהרה. שבת שלום ליאת

ולשתף פעולה בבדיקה? בן 3 וחמישה חודשים מכווץ עיניים כשצופה בטלויזיה וזקוק לבדיקה אצל רופא עיניים. הבעיה - הילד מפחד מרופאים ובדיקות ובכל פעם ששומע רופא צורח לא! (כנראה בעקבות בדיקה לא נעימה אצל רופא שיניים לפני חצי שנה). אנחנו חייבים לבדוק את הראייה שלו על ידי טפטוף של טיפות לעיניים ואני חוששת שלא ישתף פעולה כי כשהוא באמבטייה הוא תמיד צורח שאביא לו מגבת אם בטעות נכנסים לו מים לעיניים או אפילו בגלל מים על הפנים. אני חוששת שהשילוב של פחד מבדיקות וממים על הפנים ובעיניים לא יאפשרו לבדוק אותו ולפי מה שאני מבינה מהרופא הבדיקה ממש הכרחית וכדי למנוע הדרדרות בעתיד. מה עושים? איך לגרום לו לשתף פעולה בבדיקה?

שלום שונית, כמו בכל מקרה אחר של טראומה, גם טראומה של טיפול רפואי ניתנת לעיבוד בדרך של יצירה ומשחק - שפתם הטבעית של הילדים. עם ובלי קשר לבדיקת העיניים, הייתי דואגת שתהיה בבית ערכת רופא, המורכבת ככל האפשר מאביזרים אמיתיים (או קרובים להם במראה), ומשחקת איתו שוב ושוב (ושוב!) ברופא וחולה, לפעמים בעזרת בובות או חיות פרווה, ולפעמים רק שניכם. עיבוד התכנים בדרך חזרתית ומשחקית יכול להוריד את מפלס החרדה, אצל שניכם, אגב. בעניין הביקור אצל רופא העיניים, אני מציעה לשאול קודם לכן מה בדיוק כוללת הבדיקה, והאם יש להם מרפאה או גישה המותאמת לילדים. לפעמים מרפאות ילדים מצליחות לייצר סביבת עבודה מזמינה ומאתגרת עבור הילדים, בדרכים שאנחנו, בבית, לא חשבנו עליהן. במקרים אחרים, במיוחד בבדיקות בהן נדרשים דיוק וזהירות, אפשר לדאוג לטשטוש קל או מתן תרופות הרגעה, שיאפשרו את הבדיקה מבלי ליצור טראומה או תסכול. רק אחרי שתדעי בעצמך מה בדיוק כוללת הפרוצדורה, ומה צפוי לכם, אפשר יהיה לחשוב על הדרך להכין את הילד. ככלל, אני בעד אמירת האמת, ופירוט כל מה שצפוי לילד, כולל אמירות כמו "זה יהיה קצת לא נעים" או "גם אני לא מתה על זה שמטפטפים לי לעין, אבל זה לוקח שניה קטנה אחת, וזהו". גם את מה שצפוי אפשר לתרגל דרך המשחק, כולל אולי הדגמה באמבטיה תחילה על בובה, ואז עלייך או על אבא. הכלל החשוב מכולם - כשאתם, ההורים, שקטים ורגועים הילד שלכם חש בטוח ומוגן. כשאתם מתוחים, עצבניים וחוששים מתגובותיו - העוררות והעצבנות של הילד עולות בהתאמה. ולסיום - גם שוחד ופרסים יכולים לתרום את תרומתם במקרים מסוימים. אין מה להפסיד... בהצלחה והרבה בריאות ליאת

אני מורה מעל עשור, ויש לי תלמידה בחטיבה שאני לא מצליחה כשהיא נמצאת ,בד"כ, להעביר שיעור נורמלי. הילדה מרקע בבית לא פשוט, וגם האמא חלשה ומיואשת ממנה. מדובר בהקבצה ב' בחשבון, והיא הכי חלשה בחשבון בהקבצה, אך יש לה השפעה חברתית על הבנות. ניסיתיוהתחלתי לקבוע לה שיעור פרטי קבוע איתי בבי"ס, ומחצית מהזמן רק להתענין בה. אך הילדה התחמקה מאד והתנגדה להמשיך. התיעצתי אישית עם פסיכולוגית והיא אמרה לתת לה 5 דקות בכל שיעור לעשות סיבוב להתאורר. וכך ניסיתי. הסברתי לילדה על הרעיון, והמטרה. וכשניסינו - כשחזרה לכיתה המשיכה להפריע כמו לפני שיצאה. המחנכת טוענת שכלן (?) מצטינות וקשה לה לשמוע סרה בתלמידותיה. המנהלת בגישה שהמורה תשבור ת'ראש לבד,ולא מתערבת. מה אפשר לעשות?

למורה הנבוכה שלום, מאחר שכל מה שניסית עד כה לא צלח אני מציעה לך להזמין את הילדה לשיחה אישית ובה לשתף אותה בכנות בקושי שאת חווה בשיעור כתוצאה מהפרעותיה, לנסות לבדוק איתה מדוע היא מתנהגת כך ואם יש לה איזושהי מוטיבציה לשנות את התנהגותה. יתכן שבעקבות השיחה בינכן תביני יותר מה עומד מאחורי התנהגותה, יתכן גם שבשל התענינותך בה היא תרגיש שלא נעים לה להפריע לך ללמד בשיעור. בהצלחה

אני מורה מעל עשור, ויש לי תלמידה בחטיבה שאני לא מצליחה כשהיא נמצאת ,בד"כ, להעביר שיעור נורמלי. הילדה מרקע בבית לא פשוט, וגם האמא חלשה ומיואשת ממנה. מדובר בהקבצה ב' בחשבון, והיא הכי חלשה בחשבון בהקבצה, אך יש לה השפעה חברתית על הבנות. ניסיתיוהתחלתי לקבוע לה שיעור פרטי קבוע איתי בבי"ס, ומחצית מהזמן רק להתענין בה. אך הילדה התחמקה מאד והתנגדה להמשיך. התיעצתי אישית עם פסיכולוגית והיא אמרה לתת לה 5 דקות בכל שיעור לעשות סיבוב להתאורר. וכך ניסיתי. הסברתי לילדה על הרעיון, והמטרה. וכשניסינו - כשחזרה לכיתה המשיכה להפריע כמו לפני שיצאה. המחנכת טוענת שכלן (?) מצטינות וקשה לה לשמוע סרה בתלמידותיה. המנהלת בגישה שהמורה תשבור ת'ראש לבד,ולא מתערבת. מה אפשר לעשות?

שלום לך, רק מי שעמד פעם מול כיתה, יכול להבין את התסכול והייאוש שחש/ה מורה שוחר/ת טוב הנאלץ/ת להתמודד עם תלמיד/ה סורר/ת. למרות המשאלה, במציאות שלנו הרבה פעמים מדובר בהתמודדות אישית מאד, בה לא תמיד היועצת, המחנכת ואפילו המנהלת יכולות באמת לעזור. במצבים מייאשים כאלה, אני מנסה בדר"כ לבדוק מה עושה המורה, ומבקשת ממנה לנסות לעשות את ההפך הגמור. כלומר, להיות בלתי צפויה מבחינת התלמידה, עד כדי אבסורד. נראה שלילדה הזו קשה 'להסתכן' בהכרת תודה או במתן אמון. יש ילדים שנסיבות חייהם הפכו אותם חסינים למחוות של קרבה. קל להם יותר עם עמדה עניינית שאינה 'מסבכת' אותם עם רגשות. עם ילדים כאלה אפשר לנסות לנסח הסכמים, מבלי לגרור אותם בכוח לאזורים בהם אין הם רוצים/יכולים להיות. לכן, לא הייתי ממשיכה במדיניות של חיזור, אלא דווקא מנסה לבסס ברית לא כתובה של כבוד הדדי - "חיי ותני לחיות". אני יודעת שאיני מציעה לך פתרונות חכמים, אלא רק חומר למחשבה, ולפעמים גם זה משהו. תוכלי למצוא נחמה פורתא בכך שבעוד חודש זה נגמר... מחזקת אותך ליאת

הי ליאת כתבתי לך בעבר פעמים רבות לגבי בתי בת השש וחצי, סביב קשיי התנהגות בבית, סביב קימה לבית ספר.. ובכן, מתוך התהליך שלי עם עצמי ורק עם עצמי למדתי לראות "מה שיייך למי", לבחון מה שייך לעברי כילדה, ולהצליח להתבונן עליה כילדה אחרת וייחודית, ובעיקר לחזור לספונטניות שלי ופשוט כיף.. יש רגיעה בכל המישורים..לגבי בתי הצעריה יותר בת שלוש וחצי בספטמבר תהיה בת 4. ילדה פקחית וחריפה, ועם זאת עדינה .לפני כשבוע וחצי החלה תופעה מוזרה של בכי כאשר נכנסת לגן. כל ההתארגנות בבית סדר גמור, אני משבחת אותה על ההתארגנות שלה וההספק, והנה מגיעים לגן, ומתחיל בכי..בדקתי עם הגננות האם יש ילד שמציק? ילדים שמציקים? מה איתה מבחינהחברתית? שאלתי אותה לגבי הקשר עם הגננות והיא שללה את הכל מלבד זה ששבה ואומרת "יודעת למה אני בוכה בגן? כי ילדים צועקים ואז אני בוכה".. והרי עד כה היא שמעה ילדים צועקים.. שאלתי אם ראתה משהו יוצר דופן, מישהו פוגע במישהו, והיא שללה זאת..כל יום שואלת אם היום הולכים לגן? אם מחר הולכים לגן? כשעונים לה שלא, למשל בחג, היא שמחה.. מלבד זאת גם בבית היא נהייתה במשך היום יותר "קשה" - קשה בבחירת בגדים, בהכלת תסכול וכו.. אני בבקרים מאוד מקשיבה לה, מחבקת אותה כמה שאפשר ואז הולכת כי צריך..למה לדעתך זה קשור? אני לא מצליחה להבין..גם בשינה היא מבקשת שנשב לידה כשנרדמת ולעיתים יושבים עד שנרדמת.. לגבי שינה ואכילה הכל בסדר. הגננות דווקא אמרו שהיא ממש התפתחה בגן מבחינת התמודדות עם ילדים, עמידה על שלה וכו למרות שהיא בין הצערים שם..אולי זה משהו התפתחותי? מתקרבת לגיל ארבע? מבינה שלא על הכל היא יכולה לשלוט ומנסה בכל זאת? מה דעתך?

שלום גלית, שמחתי מאד לקרוא על השיפור בבית, ועל ההישגים שלך עם בתך הגדולה. לגבי הקטנה, ודווקא בגלל הפתאומיות של התופעה, נראה לי שאפשר להניח שמדובר בתגובה למשהו נקודתי: יתכן שנבהלה מצעקותיהם של ילדים או מתגובת הגננות להתנהגות מסויימת שלהם. לפעמים ילדים נבהלים ופוחדים רק מעצם כך שהיו עדים לעימות/כעס/עונש של חבריהם. אפשרות נוספת אחרת היא, שההתעניינות הרבה שלך בנושא פשוט מעצימה אותו, ומה שהתחיל כ"יום לא מוצלח", הפך לערוץ תקשורת מתגמל: את מקשיבה לה, מתחקרת, עסוקה מאד בשאלה "האם ולמה היא בכתה בגן". יתכן שהיא גילתה (דרך התבוננות נבונה) שהקשב, הרכות והחמלה שלך כלפיה נמצאים בשיאם כשהיא מספרת על כמה קשה היה בגן. כמובן שחשוב מאד להיות קשובים ואכפתיים כלפי הילדים שלנו, אך חשוב לא פחות להעביר לילדים מסר מחזק, לפיו אנחנו סומכים עליהם ועל יכולתם להתמודד גם עם אירועים מאתגרים ועם רגעים פחות נעימים בגן או בביה"ס. נסי בימים הקרובים לתת פחות פוקוס לאירועים השליליים בגן, ו"לתחקר" דווקא על מה שהיה נעים, חיובי, משמח ומעניין. אשמח לשמוע אם יש שינוי. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, ילד בן 5 (תאום) התחיל לעשות את צרכיו בתחתונים. יש לציין , שלעניות דעתי אין אירוע מיוחד שקרה לנו בבתקופה האחרונה וכשאני משוחחת אתן על כך , הוא מתחמק בתשובות "הייתי עסוק","הדבקתי, גזרתי, ראיתי טלויזיה " וכד' מה דעתך ? נ.ב. הכוונה לא לפיפי שבורח אלא לקקי. תודה על תשומת הלב, מאמא מודאגת מאד

שלום נילי, בריחת צואה, במיוחד אם היא פתאומית, ואינה מקושרת (לפחות על פניה) לאירוע חריג כלשהו, מחייבת - לפני הכל - התייעצות עם רופא ילדים. בהיעדר בעיה רפואית, אפשר יהיה לשקול אספקטים רגשיים-תקשורתיים (צורך במגע פיזי וקרבה לאם, פחד מעשיית הצרכים בעקבות אירוע עצירות כואב, התרסה/כעס, וכד') או התפתחותיים. כרגע, עד לבדיקה הרפואית, נסי להימנע מלכעוס או 'לנתח' מדי את מה שקרה. החליפי את המכנסיים במינימום תגובה, כשלכל היותר תוכלי להביע אמון ביכולתו "לעשות את הקקי במקום הנכון". אם התופעה תימשך לאורך זמן, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

שלום אני אמא לילד בן 9 (בין 3 אחים: 16-15-ו5) הוא הבן השלישי, הוא נולד בסוף השנה לכן לא היה בשל לכיתה א' והייתה לו בעיית מוטוריקה עדינה שטיפלנו בה והשארנו אותו בגן, על מנת שלא ירגיש באי נוחות העברתי אותו לגן אחר (הגן הראשון היה ליד בי"ס היסודי). אך בגן לקח לו זמן רב להתאקלם למורה ולילדים, סירב לכנס לגן ובכה זמן רב. כשעלה לכיתה א' חזר ללמוד בבי"ס היסודי שבו גם אני עובדת כמורה לחינוך מיוחד, בכיתה א' חודשים היה בוכה ורודף אחרי בבית הספר, היה ממציא תירוצים כמו: כאב בטן, ראש... כשעלה לכיתה ב', בתחילת השנה חזר על אותו דבר, היה בוכה ולא נרגע עד שהייתי מדברת איתו אפילו צועקת, כי אי אפשר היה עוד לסבול. בלימודים הוא ילד טוב, אני חיים בכפר קטן, הילדים הגדולים שלי לומדים בעיר, בבתי ספר פרטיים, לכן גם הוא העברתי אותו (שבתהליך ההרשמה והקבלה הוא מאוד התלהב). הוא עלה לכיתה ג' ולאחר כמה ימים התחיל הסרט עוד הפעם, בכי, וקושי להתאקלם, וביקש לחזור לבית הספר בכפר, אני סירבתי כי אני רוצה להבטיח לו מקום בבית ספר טוב, אחרת הוא ימשיך לחט"ב בכפר שהרמה שלו לא כך כך טובה. ובמעבר מכיתה ו' קשה להתקבל לבית ספר טוב מפני שהנרשמים כה רבים. עברו כמה חודשים והיה בסדר, היום לקראת סוף השנה הוא חזר על התירוצים, כל יום לאחר שמגיע לבית הספר, מתלונן על כאבי בטון, ראש, סחרחורת, לא נוח לי, כואב לי, לא יודע מה יש לי, הקאתי.... חששתי רבות וביררתי ומצאתי שילד אחד בכיתה ז' מציק לו, טיפלנו בעניין וזה פסק. אך חזרו התירוצים... דיברתי איתו בגילוי לב, כי חששתי שמשהו גרוע יותר קורא לו, כל זה לא עזר. איך עלי להתמודד? מה לעזות? ביקשתי עזרה מהיועצת, שעובדת רק יומיים. מה עוד אוכל לעשות???

נלי שלום, ממה שספרת עולה שבנך סובל מבעיית הסתגלות כלומר לוקח לו הרבה זמן באופן יחסי עד שהוא מתרגל ומרגיש בנוח במסגרת ועד שהוא יוצר קשר עם הילדים ועם הצוות. כשיש ילד כזה, כדאי להמנע ממעברים רבים בין מסגרות כיוון שכל מעבר כזה מעורר מחדש את הקושי של הילד ועשוי להיות משברי עבורו. מאחר והמצוקה של בנך נמשכת כבר מספר שנים אני ממליצה לפנות לפסיכולוג ילדים ולברר לעומק את המקור לבעיות ההסתגלות שלו. בהצלחה

שלום אני אמא לילד בן 9 (בין 3 אחים: 16-15-ו5) הוא הבן השלישי, הוא נולד בסוף השנה לכן לא היה בשל לכיתה א' והייתה לו בעיית מוטוריקה עדינה שטיפלנו בה והשארנו אותו בגן, על מנת שלא ירגיש באי נוחות העברתי אותו לגן אחר (הגן הראשון היה ליד בי"ס היסודי). אך בגן לקח לו זמן רב להתאקלם למורה ולילדים, סירב לכנס לגן ובכה זמן רב. כשעלה לכיתה א' חזר ללמוד בבי"ס היסודי שבו גם אני עובדת כמורה לחינוך מיוחד, בכיתה א' חודשים היה בוכה ורודף אחרי בבית הספר, היה ממציא תירוצים כמו: כאב בטן, ראש... כשעלה לכיתה ב', בתחילת השנה חזר על אותו דבר, היה בוכה ולא נרגע עד שהייתי מדברת איתו אפילו צועקת, כי אי אפשר היה עוד לסבול. בלימודים הוא ילד טוב, אני חיים בכפר קטן, הילדים הגדולים שלי לומדים בעיר, בבתי ספר פרטיים, לכן גם הוא העברתי אותו (שבתהליך ההרשמה והקבלה הוא מאוד התלהב). הוא עלה לכיתה ג' ולאחר כמה ימים התחיל הסרט עוד הפעם, בכי, וקושי להתאקלם, וביקש לחזור לבית הספר בכפר, אני סירבתי כי אני רוצה להבטיח לו מקום בבית ספר טוב, אחרת הוא ימשיך לחט"ב בכפר שהרמה שלו לא כך כך טובה. ובמעבר מכיתה ו' קשה להתקבל לבית ספר טוב מפני שהנרשמים כה רבים. עברו כמה חודשים והיה בסדר, היום לקראת סוף השנה הוא חזר על התירוצים, כל יום לאחר שמגיע לבית הספר, מתלונן על כאבי בטון, ראש, סחרחורת, לא נוח לי, כואב לי, לא יודע מה יש לי, הקאתי.... חששתי רבות וביררתי ומצאתי שילד אחד בכיתה ז' מציק לו, טיפלנו בעניין וזה פסק. אך חזרו התירוצים... דיברתי איתו בגילוי לב, כי חששתי שמשהו גרוע יותר קורא לו, כל זה לא עזר. איך עלי להתמודד? מה לעזות? ביקשתי עזרה מהיועצת, שעובדת רק יומיים. מה עוד אוכל לעשות???

שלום נילי, את מתארת קשיים הנמשכים לאורך זמן, קשיי הסתגלות, קשיי פרידה, הרבה תלונות סומטיות - כל אלה בהחלט מדליקים נורה אדומה, שחשוב להתייחס אליה. קשה לומר מכאן מה לעשות, כי יש צורך להכיר יותר לעומק את הרקע ההתפתחותי והמשפחתי. בעיני, לא מדובר בסוגיה 'אקדמית', וטיב ביה"ס נראה לי כרגע הרבה פחות מעניין. הילד מאותת על מצוקה מתמשכת, ולכן לא הייתי מסתפקת ביועצת, אלא פונה להערכה של פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל - בהתייחס לרקע הרלוונטי - לשקול האם יש צורך בטיפול רגשי או בהדרכת הורים. פני בהקדם, והחזירי לבנך איכות חיים. בהצלחה! ליאת

ליאת שלום, הבן שלי בן 5 וחצי. לאחרונה החל לשקר בנוגע להאשמות נגדו. למשל:מקרים שהגננת מרחיקה אותו ממפגשים מכיוון שמציק לילד שיושב סביבו. או בבית, מציק לאחותו לידינו ולאחר שאנחנו אומרים לא להתנצל הוא ממש לא מבין מה רוצים ממנוויכול להתחיל לבכות. יש מקרים נוספרים והכל סביב דברים להאשמות נגדו. אודה לך אם תייעצי לנו כיצד להגיב. תודה.

שלום דנה, ילדים שמתחמקים מאחריות באמצעות שקרים, עושים זאת לעיתים כאשר נוצרת אווירה של האשמות ומשחקי "חתול ועכבר". יש ילדים שמסיבה כלשהי מרגישים שאינם יכולים להרשות לעצמם "להיתפס" - לפעמים זה קורה כי הם מאמינים שכך יאבדו את אהדת ההורים/הגננת/הסביבה, ולפעמים זה קורה כשהאווירה בבית או בגן מענישה מדי (לפחות בעיני הילד). כדי שילדים לא ישקרו, חשוב לבסס אווירה של קבלה, פתיחות וכבוד כלפיהם. אין זה אומר שנרשה להם להתנהג באלימות או בחוצפה, אלא שנגיב להתנהגויות אלה באופן מיידי, הוגן ומידתי. אם הילד מציק לאחותו (מקנא?) דאגי להרחיק אותה ממנו, ולומר בקצרה "בואי נתרחק, כי לא נעים פה עכשיו". דאגי לשבח ולתגמל התנהגויות משתפות פעולה, ולהתעלם ככל יכולתך מהצקות שאינן אלימות בוטה. ממליצה לך בחום להיעזר בהדרכת הורים קצרה, אפילו של מפגש אחד או שניים, כדי לקבל כלים יעילים להתמודדות עם מצבים כאלה, בעיקר כדי לשפר את אופי התקשורת בבית, ולמנוע מרירות, כעס ותחושות קיפוח אצל הילדים. בברכה ליאת

שלום, בני בן 9 לפני כשבועיים פיתאום התחיל לבכות באמצע היום בבית הספר, אמר למורה שהוא מתגעגע לאימא. ניסיתי טלפונית להגיע אותו ללא הצלחה ובסוף הגעתי לבית הספר להוציא אותו הביתה. מאותו יום כאילו החליפו לי את הילד. בהתחלה הוא דיבר על כך שמפחד מהזעקות ביום השואה אחר כך הנושא הזה ירד מהפרק ונשאר רק הנושא העניין של "הגעגועים". ניסיתי להרגיעה , ניסיתי לכעוס, קניתי מתנה שמזמן חלם לקבלה(אייפוד ). הוא טיפה נרגע וחוזר אחורה. יום לפני שהכל התחיל הוא הלך ברגל עם סבא ונכנס לאיזה רחוב עם הרבה פועלים (ערבים) וכנראה נבעל וביקש לחזור חזרה. סבא הסכים והם עזבו את האיזור. האם לדעתך יש קשר בין המקרים? מה עלינו לעשות. באיזה כיוון לפעול? הילד מבין שהוא מתעשק עם ענין שטותי אך אינו מצליח להתגבר עליו. הוא מבטיח לא "לחשוב על זה " אבל כמובן לא שולט במצב תודה מראש,

שלום גב' מ, במקרים רבים תסמיני חרדה מופיעים "פתאום" וברובם, כפי שאת מתארת אצל בנך, בשלב מסוים האדם מבין באופן רציונלי שהוא לא "אמור" להרגיש חרדה אך הוא לא מצליח לשלוט בה. ישנן כמה אפשרויות שתוכלו לנסות לפני פנייה לטיפול. ראשית, במקום לנסות "לא לחשוב על זה" נסו לחשוב על דברים אחרים, נעימים (כמו מקום נעים שהוא היה בו בעבר, חוויה מאוד מהנה שהיתה לו וכו') ולתרגל בשלב הראשון מחשבות מן הסוג הזה דווקא כשהוא רגוע. מומלץ להנחות אותו להתרכז בכמה שיותר אספקטים חושיים - בריחות, בצלילים, טעמים וכו' בעת התרגול. לאחר שיתרגל מספר פעמים ביום למשך כמה דקות במשך מספר ימים (ימי החופשה הקרובים הם זמן מצויין לתרגל) אפשר יהיה לנסות ליישם את זה גם בבית הספר. חשוב להדגיש שהוא לא צריך לנסות "לא לחשוב" את המחשבות הלא טובות אלא להסיט את הקשב שלו למחשבות הנעימות כשהמחשבות הלא נעימות מגיעות. כדאי לשלב בדמיון המודרך גם תרגול של הרפיית הגוף דרך נשימות. כדאי מאוד לערב את צוות בית הספר על מנת שיכולו לתת לו תמיכה (המחנכת/היועצת) וכדי שיהיה לו לאן לפנות. לגבי החיזוקים, מומלץ לתת חיזוקים קטנים על הצלחות קטנות ולהציב מטרות ברות השגה - למשל אם מתקשר מספר פעמים ביום מבית הספר המטרה הראשונה תהיה שיצליח להתקשר רק פעם אחת ובשאר הפעמים יעזר במורה. במידה והבעיה נמשכת מאוד מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי, אצל מומחה בטיפול בילדים המטפל בגישה קוגניטיבית-התנהגותית (CBT). במקרים מהסוג הזה מדובר לרוב בהתערבות קצרה ויעילה. בהצלחה וחג שמח, אמיר

שלום רב, בני בן השנתיים ותשעה חודשים מתעניין מזה כמה חודשים בבובות, בלבישת שמלות ומדבר אך ורק בלשון נקבה. חשוב לציין שיש לו אחות בת שש, כך שהדברים בסביבתו, אולם בתי אינה מתעסקת כמעט בבובות, שמלות וכו'. הבן שלי מיוזמתו לוקח את הבובות ומשחק איתן ומבקש ללבוש שמלות ואם אנו לא מאפשרים, הוא בוכה מאוד ובמקרים אחרים הוא לוקח חולצה שלי שעבורו משמשת כשמלה. שאלותיי : 1. איך לנהוג , האם לאפר לו את הדברים שהוא רוצה ללא הגבלה, האם לחזור אחריו בלשון זכר כשהוא מדבר בלשון נקבה ? 2. על מה זה יכול להעיד ? תודה רבה

שלום דורית, התנהגות שאינה תואמת מגדר מופיעה אצל חלק מהילדים, וגורמת למחנכים והורים מבוכה ניכרת. מחד, אנחנו רוצים לאפשר לילד לשחק ולפעול בהתאם לנטיות לבו, ומאידך, חוששים מחריגות שעלולה לסכן אותו בדחייה או לעג מהסובבים. אני מניחה, לאור מה שאת כותבת, שכבר היו ניסיונות (עדינים יותר או פחות) לכוון אותו להתנהגויות 'גבריות' יותר, שלא צלחו. לפיכך, לפחות בעיני, אין טעם להתעקש, אלא ללמוד לקבל את בנך על אף בחירותיו והעדפותיו הלא שגרתיות, ולדאוג שירגיש שמח, אהוב ובטוח בעצמו, כפי שהוא. לשאלתך השנייה קשה להשיב. אני מניחה שאת תוהה האם יש בכך כדי לנבא את נטיותיו המיניות בעתיד. אין לכך תשובה חד משמעית, אם כי קיימת סבירות גבוהה יותר לכך. ובכל זאת, יש ילדים שמעדיפים משחקים שוני-מין, הגדלים להיות מבוגרים 'סטרייטים'. כרגע, מאחר וממילא אין הרבה מה לעשות בנידון - המשימה ההורית היא לאהוב ולחזק את הילד, לדאוג לרווחתו, ולסביבה עשירה ומגוונת. בברכה ליאת

הבת שלי הצטרפה לבית הספר הנוכחי בכיתה ד'. היום בכיתה ו' היא לא מחוברת ממש מבחינה חברתית. יש לה חברה אחת טובה וזהו. בשישי האחרון ישנה אצלה חברה מהכיתה, שהן התחברו לאחרונה.בשבת בבוקר ביתי שמה לב שהארנק שלה ( שיש בו יותר ממאה שקלים)ב"מקרה" בתוך תיק החברה. לברור העניין ע"י ביתי חברתה ענתה שהארנק נפל לתוך התיק שלה.(את זה אנחנו יודעים לאחר מעשה).בשבת בערב הארנק לא נמצא . היה ברור שחברתה לקחה (גנבה) אותו. ביתי לא הלכה ביום ראשון לבית הספר. מה לעשות? ביתי נורא נפגעה, שלא לדבר על הכסף שנגנב.

אורית שלום, את ממעטת לספר פרטים חשובים למשל לא ברור האם גם בבי"ס הקודם היו לבתך קשיים חברתיים,או שזה רק במסגרת הנוכחית. בכל אופן,האירוע של "הגניבה" מלמד על כך שבתך מתקשה לסנן עם מי כדאי לה להתאמץ וליצור קשר ועל אילו קשרים לוותר. לפעמים ילדים שקשה להם חברתית נוטים ל"התפשר" ומתחברים גם לילדים שלא מוצאים חן בעיניהם. אני חושבת שכדאי לך לשוחח עם בתך על האכזבה שהיא חשה מאותה חברה שמעידה אולי על כך שאינן מתאימות. מעבר לכך, כדאי להתייעץ עם יועצת בי"ס על הדרכים בהם ניתן לחזק את מעמדה החברתי של בתך במסגרת הכתה. בהצלחה בהצלחה

שלום, ביתי בת שנתיים (ילדה שנייה לאחות בת 5.5) רוצה רק שאבא שלה יטפל בה זה מתבטא בפעולות פשוטות- לחתל, לקלח, להוציא ולהכניס לרכב, לדחוף את העגלה ברחוב וכדומה. אם אני מנסה לעשות זאת יש לה התפרצות זעם- היא יכולה לבכות ולצרוח שעה. חוץ מזה היא נהנת להיות בחברתי וכשאני הולכת היא מבקשת אותי. המצב מאוד מתסכל,מאחר ואני לא יכולה לטפל בה כשבעלי בסביבה. איך למנוע את התפרציות הזעם שלה? תודה נעמי

שלום נעמי, הבת הקטנה שלך דואגת לשוויון בנטל, והאוריינטציה הפמיניסטית שלה יכולה לשמש דוגמא להרבה משפחות: אבא צריך להיות בסביבה, וכשהוא שם - בהחלט רצוי שהוא יחתל, יקלח, יוציא ויכניס מהרכב ויוליך את העגלה ברחוב! וברצינות - בתך נמצאת בגיל המפורסם, גיל של מאבקי כוח סביב נושאים של עצמאות ושליטה. ילדים בגיל זה דורשים שהדברים ייעשו בדרכם, וכשהמציאות מכתיבה אחרת - מופיע התקף הזעם הידוע. לא מוכרחים לקחת את התובענות של גיל שנתיים "הנורא" ברצינות גדולה מדי, ואפשר להעמיד בפני הילד 'עובדות מוגמרות'. עם זאת, כדי שהחיים לא יהפכו לגיהנום, עדיף לבחור את המלחמות, ולהניח מידה של עצמאות ובחירה איפה שאפשר. לכן, אני מציעה לאפשר לה את ההעדפה לאביה (אם זה מה שבא לה או מתאפשר), וכשלא - לא. כלומר, לא מוכרחים להתעקש איתה בחזרה, ורצוי לא להיעלב או לכעוס. ובכל זאת, כשאין ברירה והתקף הזעם הוא בלתי נמנע, אני מציעה לעזור לה להירגע, להושיט לה "סולם לרדת מהעץ", ולהסיח את דעתה כמידת האפשר. ברוב המקרים, ההתנהגות הבעייתית הזאת חולפת מעצמה, עם היכולת ההולכת וגדלה לווסת רגשות, להתאפק ולדחות סיפוק. בברכה ליאת

שלום רב, בני המקסים אהב מאד מקלחת, לפעמים כמה פעמים ביום. אוהב לאחוז את השפופרת ולעשות פרצופים במראה. ברגע אחד פתאומי (לפני יומיים) תפס היסטריה שלא ראיתי כדוגמתה אצלו מעולם והוא צורח במהלך כל המקלחת עד כדי רעד בכל הגוף ומבקש "לצאת" ו"ללכת"...אין לי מושג ממה זה נובע והאמת שאני ממש חסרת אונים! רק אני ובעלי מקלחים אותו ואני שומעת או נוכחת בכל המקלחות ועל כן אני ממש לא מבינה מה פשר הדבר ואיך להתמודד עם המצב? אודה לעזרתכם בהקדם, נועה

שלום נועה, אכן תעלומה. התגובה הקשה למקלחת יכולה להיות קשורה להתנייה כלשהי ברמת המציאות (כוויה ממים חמים מדי; בהלה ממים קרים מדי; חדירת סבון לעיניים, רעש חזק/מפחיד מהמים שנעלמים דרך חור האמבט, וכד'), או לחרדה שהתעוררה ממקור אחר, פנימי יותר, האופייני לגיל (פחד מקולות מוזרים, חיות, מפלצות ויצורי דמיון אחרים שיכולים להגיח מכל חור). פחדים כמו אלה, האחרונים, אינם מצייתים לחוקי המציאות, ולכן גם קשה להרגיעם בדרך ההיגיון. אני מציעה לך לנסות ולבדוק מה קורה, למשל, בחדר אמבטיה אחר (בבית או אצל סבתא), כדי לנסות ולבודד את הסיבות האפשריות. בכל מקרה, כל מה שיכול להגביר את תחושת השליטה שלו במצב - יכול לעזור. תני לו לחוש את טמפרטורת המים לפני שהוא נכנס לאמבטיה, תני לו להכניס משחקים לאמבטיה, ואולי אפילו לבלות בה כשהיא יבשה. נסי לשים לב האם קל לו יותר לשכשך במי אמבטיה על פני עמידה עם ה"טוש", או אולי להפך. השתדלו להגיע לזמן הרחצה רגועים ונינוחים ככל האפשר, ולאפשר לו להסביר לכם מה יעזור לו להרגיש טוב. קיימת אפשרות נוספת, אולי פחות סבירה, לפיה זמן המקלחת נתפס כחלק ממאבקי כוח ביניכם. ילדכם עדיין נמצא בגיל שבו חשוב לו לעשות את הדברים לבד ובדרכו (שלהי "גיל שנתיים הנורא"). אם במשך היום יש התקפי זעם ובכי גם סביב פעולות אחרות, ההסבר הזה הופך סביר למדי. גם במקרה כזה, חשוב להישאר נינוחים ורגועים ככל האפשר, להבהיר שמקלחת היא חלק ממטלות היום המתחייבות, ולהשאיר לו את הבחירה אם לעשות זאת ב'נעימים' או בבכי. כך או כך, רצוי להישאר במהלך המקלחת ענייניים ויעילים, ובסופה - לעשות הכל כדי לעזור לו להירגע במהירות, *מבלי* להציע פיצוי או נחמה שעלולים לתגמל את ההתנהגות הבעייתית. בהצלחה ליאת

רגינה מדובר בילד בן 6 המאובחן באוטיז מסרב לעשות יציאה כמעט בכל אסלה. מתאפק עד עושה יציאה במכנסיים.תודה מראש.

שלום רגינה, פחד משימוש באסלה בגיל שש אינו טרוויאלי, וכפי שאת מציינת הוא חלק ממערך שלם של קשיים מאובחנים. מציעה לך להתייעץ עם גורם המתמחה בעבודה עם ילדים אוטיסטיים בגישה ההתנהגותית. מטפל כזה יוכל לעבוד גם עם הילד וגם איתכם, ולקדם אותו הדרגתית (בעזרת מערך חיזוקים) לקראת המטרה הסופית. עד אז, נסי להימנע מכעס ויצירת תחושות אשמה אצל הילד (או אצלך!). התאזרי בסבלנות ונדיבות כלפיו, וזכרי שגם ילדים עם עיכובים התפתחותיים משמעותיים רוכשים בסופו של דבר את הרגלי הניקיון, גם אם לאט ובמאמץ. יישר כוח ליאת

היי רגינה, אני עובדת עם ילדים אוטיסטים וממליצה מאוד על שימוש באייפד בכדי להנחיל הרגלי ניקיון. ישנו משחק הנקרא pepi הכולל בגירסתו החינמית טיפוח וניקיון בסיסיים ובמידה ומשלמים ניתן לקנות גם "שלב" של שימוש בשירותים. מומלץ לנסות במידה ויש לכם או למכר גישה למכשיר.

אני תמיד בעד לרתום את המסך למטרות חשובות :-) בהצלחה!

שלום רב, אני לוקחת את בני בן השלוש עשרה וחצי לפסיכולוג מאחר וחווינו גרושין בבית. בני היה אצלו פעמיים כשבפעם השלישית נשארתי לשבת בחדר המתנה. ני סיפר לי שהפסיכולוג הציג בפניו קלפים עם תמונות ובמקביל מילים וביקש ממנו שיבר תמונות ומילים המתאימות בעיניו. לא היה עליו חובה לבחור בכל התמונות. בתום הפגישה בדרך הביתה, סיפר לי הבן כי חלק מהתמונות היו תמונות איברי מין זה נשים וגברים. ברצוני לציין שהילד לא חווה התעללות מינית, לא רמזנו אחרת לפסיכולוג ואף הבהרנו את מטרתנו. האם חשיפת הילדם בסוג "משחק/בחינה" מסוג זה היא נורמטיבית? אודה על עזרתך.

שלום דנה, מדובר בקלפים טיפוליים, הנמצאים בשימוש כמעט בכל קליניקה. יש פסיכולוגים ש'מסננים' החוצה תמונות בעלות אופי מיני או אלים, בכפוף לגילו/אישיותו/בעיותיו של המטופל. בגיל 13 וחצי, לתמונות של איברי מין לא אמורה להיות השפעה הרסנית על הילד, מה גם שלא מדובר בתצלומים פורנוגרפיים, אלא בציורים "אמנותיים". תגובותיו של הילד לתכנים אלה יכולות ללמד לא מעט עליו, על יכולתו לשלוט בדחפים, ועל עמדותיו ביחס לגופו שלו ושל המין שכנגד. לא נשמע מדאיג בעיני, בהנחה שמדובר באיש מקצוע מורשה ומיומן. בברכה ליאת

הי קובי , תודה רבה ראשית על תשובתך הקודמת . בני נכנס לגן לפני שבועיים כרגע עד השעה 13:00 . אני מתלבטת האם כדאי לצאת לחופשה של כמה ימים לח"ול? בגלל חג השבועות זה יוצא שבני לא יהיה בעצם שבוע בגן השאלה אם עדיף להימנע מזה עכשיו שהוא בתהליך התאקלמות ? הוא מתאקלמם בסדר גמור בנתיים אך אינני רוצה להחזירו אחורה , מה דעתך ? תודה רבה

שלום גליה, קובי ישוב לכאן בשבוע הבא, ולכן אנסה לענות על שאלת ההמשך שלך (קראתי את פנייתך המקורית ואת תשובתו של קובי). אם תרצי, תוכלי לכתוב לקובי שוב, בשבוע הבא. לתפיסתי, אם בא לכם לנסוע לחופשה עם הילד, בהחלט אפשר לעשות זאת, גם אם הוא כרגע בעיצומו של תהליך הקליטה בגן. הבילוי המשפחתי חשוב לא פחות מהנעשה בגן, ואפשר יהיה 'לרכך' לו את החזרה בדרך של ימים מקוצרים (כפי שעשית עד היום). אצל ילדים צעירים, במיוחד בשבועות הראשונים בגן, נראה תגובות נסיגה גם לאחר סופ"ש, חופשת חג או, להבדיל, מס' ימי מחלה. כאן מדובר בנסיעת בילוי, ובעיני חבל לוותר גם אם יהיה לכך מחיר זמני של ימי גן מקוצרים. שיהיה חג שמח! ליאת

שלום רב, בתי בת שנתיים וחמישה חודשים,.מאוד מפותחת עצמאית, וורבלית, ביקשה לפני מס ימים לשים תחתונים ולעשות פיפי בשירותים, מאחר ונראית לי מאוד בשלה זרמתי איתה והתחלתי להבחין שהיא עולה בשמחה למושב השירותים אך לא יוצא כלום ואז אומרת "סיימתי"! כבר עברו 4 ימים ובינתיים החלטנו לעבור לסיר כי ראינו שבשירותים לא יוצא כלום, בסיר המצב טיפה השתחרר וכשהיא מבחינה שהיא צריכה פיפי או קקי היא מתחילה לבכות מלחץ ואז כשבסוף מסכימה לשבת זה משתחרר, לעיתים אחרי מס נסיונות, אך היום הגענו למצב שיא שמשעה 14:30 היא לא עשתה כלל יציאות, היא כן נסתה לשבת על הסיר וגם דקות ארוכות אך לא מוציאה כלום, עכשיו בדקתי את הטיטול מתוך שינה והוא עדיין יבש, מה עושים? מצד אחד היא לא רוצה טיטול ומצד שני ההתאפקות הזו מדאיגה אותי תודה, דנה

שלום דנה, עם כל הכבוד לכוח ההתאפקות של בתך, נדמה לי שבלתי אפשרי לעצור פיפי לאורך זמן. דאגי שהיא תשתה, ואת השאר הטבע יעשה. בגיל שנתיים וחצי (למעשה הרבה קודם) קיימת בשלות לתהליך הגמילה, ולכן אפשר להודיע לה שמעתה בשעות היום תהיה ללא טיטול. השאירי את הסיר בטווח ראייתה, ועודדי אותה להשתמש בו, אך ללא לחץ. אמרי לה שגם אם יברח הפיפי פה ושם, זה עדיין בסדר. הלחץ שלך סביב האפשרות של פספוסים מצד אחד, וההתאפקות, מצד שני, אינו תורם לתהליך. ככל שהדברים ייעשו ברוח טובה ו'זורמת', כך עולה הסבירות לתהליך מהיר וקל. רשת האינטרנט ואתרי ההורות מלאים בהנחיות "עשה ואל תעשה" בסוגיית הגמילה. ממליצה לך למצוא מאמר אחד שאליו את מתחברת, ולפעול ברוח ההמלצות. מזכירה לך וליתר ההורים, שלפני עידן הטיטולים החד-פעמיים, היו גומלים את הילדים סביב גיל שנה/שנה וחצי, והיו אז הרבה פחות קשיים. חומר למחשבה... בהצלחה ליאת

אני מורה מעל עשור, ויש לי תלמידה בחטיבה שאני לא מצליחה כשהיא נמצאת ,בד"כ, להעביר שיעור נורמלי. הילדה מרקע בבית לא פשוט, וגם האמא חלשה ומיואשת ממנה. מדובר בהקבצה ב' בחשבון, והיא הכי חלשה בחשבון בהקבצה, אך יש לה השפעה חברתית על הבנות. ניסיתיוהתחלתי לקבוע לה שיעור פרטי קבוע איתי בבי"ס, ומחצית מהזמן רק להתענין בה. אך הילדה התחמקה מאד והתנגדה להמשיך. התיעצתי אישית עם פסיכולוגית והיא אמרה לתת לה 5 דקות בכל שיעור לעשות סיבוב להתאורר. וכך ניסיתי. הסברתי לילדה על הרעיון, והמטרה. וכשניסינו - כשחזרה לכיתה המשיכה להפריע כמו לפני שיצאה. המחנכת טוענת שכלן (?) מצטינות וקשה לה לשמוע סרה בתלמידותיה. המנהלת בגישה שהמורה תשבור ת'ראש לבד,ולא מתערבת. מה אפשר לעשות?

שלום יעל קודם כל, אני חייב לומר לך שזה מחמם את הלב לראות שיש מורים כמוך. מורים שמשקיעים מזמנם הפנוי ומהאנרגיות הנפשיות שלהם בילדים. אני יודע עד כמה מקצוע ההוראה יכול להיות קשה, לא מוערך ובודד. בכל זאת, את מוצאת זמן כדי לנסות ולעזור לילדה ולך כמורה שרוצה לצקת תוכן משמעותי בשיעורים שאת מעבירה. בעיני זה ראוי להערכה. אם יש לך אפשרות להמשיך ולהתייעץ עם הפסיכולוגית אני ממליץ לך לעשות זאת, במידה ולא אולי כדאי שתנסי לעשות זאת עם יועץ/ת בי"ס. איך שאני רואה את זה יש לך שתי מטרות- להעביר שיעור ללא הפרעות קיצוניות ולעזור לילדה. אני אנסה להציע כמה דברים. מניסיוני כדי להצליח עם נערה כזו, לרוב לא דיי בעבודה מאומצת ואישית של מורה אחת טובה ככל שתהיי. את צריכה לחשוב על דרך לגייס את המערכת לעזרתך. כמו שיש הורים שמתקשים לשמוע דברי "ביקורת" על אחד מילדיהם כך גם יש מחנכים/ות כאלו. נסי לבוא אל המחנכת בצורה שונה, מתוך מקום בו את רואה את הפוטנציאל ורואה את המכשולים המקשים לממש אותו. כלומר, לבוא מתוך מקום חיובי שמנסה להרים את הילדה ולעזור לה לממש את הפוטנציאל שלה תוך שאת מנסה להיעזר במחנכת על מנת להסיר את המכשולים הללו. כפי שציינת בהרבה רגישות, הילדה הזו מגיבה לדברים לא פשוטים שעוברים עליה בחייה. יתכן שבשיעורים שלך היא פורקת את כל רגשות הזעם והתסכול שלה. לצד זה, זה נשמע שהילדה זקוקה לשני דברים: חווית הצלחה וגבולות ברורים. זה מחזיר אותה למחשבה על עבודה מערכתית, צריך להבין יחד כמערכת, איך לגרום לה לחוות הצלחה. מה מונע ממנה להצליח, האם יש רקע של לקות למידה שלא אובחן או שאובחן אבל לא מטופל והאם יש דרך לקדם את זה. הגבולות צריכים להיות ברורים ועקביים. אם היא מסבה נזק לשיעור כולו אז היא לא צריכה להיות בכיתה. הקול שהיא צריכה לשמוע צריך להיות אחיד, מכל הגורמים המעורבים בבי"ס. לאור מה שאת מתארת אני באמת חושב שהכתובת הנכונה עבורך היא יועץ/ת בי"ס. אני יודע שבהרבה מוסדות חינוך יש מסר סמוי (לפעמים גם גלוי) לפיו התפקיד של המורה הוא להשתלט על הכיתה ואם הוא לא מצליח אז יש לו בעיה בסמכות.... לפעמים זה נכון אבל במרבית המקרים זו גישה מסרסת שמעוותת את מציאות היום יום בבתי הספר ולא ממש מקדמת אף אחד. אני מזמין אותך להמשיך ולשתף במחשבות שלך או בשאלות שעולות לך בהצלחה רבה קובי.

בני בן 5.5 (עם ADHD וייתכן שגם עם הפרעת תקשורת קלה), ולאחרונה התחיל לדבר על כך שהוא רוצה להיות בלי הורים (כי אז אפשר לחיות בבית בלי חוקים). פעם הוא גם אמר לי שתכנן עם ילד אחר בגן שהם יהרגו אותנו (ההורים שלו) ואז הוא ילך לחיות אצל ההורים של הילד השני. האם אלה מחשבות סבירות בגיל הזה? או איזושהי פתולוגיה?

שלום יעל, האינפורמציה שיש בידי אינה מספיקה כדי שאוכל לענות באופן אחראי ומקצועי על השאלות שאת מעלה. אני יכול לתאר לעצמי עד כמה זה כואב לשמוע שלילד שלך יש מחשבות כאלו. פנייתך מעלה בראשי הרבה שאלות כמו איך אתם מרגישים מול האמירות הללו? איך אתם מתמודדים עם זה? ומה זה עושה לכם כהורים? (אני שואל ברבים, אך כמובן שיתכן וזה מעלה אצל כל אחד מכם תחושות ומחשבות שונות). ילדים בגילו עדיין לא מבינים באופן עמוק את משמעות המושג מוות, לכן אני נוטה לחשוב שהמשאלה הזו באה לבטא משהו שהוא מרגיש.. כפי שאת מצינת, יתכן וזו משאלה לחופש, לגבולות פתוחים וכד'. באותה מידה ייתכן שזהו ביטוי משחקי שמושפע מתכנים רבים אליהם ילדים בגילו נחשפים. כמו שצינתי, מכאן אין לי תשובה האם זה פתולוגי או לא, לשם כך יש לערוך בדיקה מדוקדקת יותר שלוקחת בחשבון אספקטים שונים ורחבים יותר. אני מציע לכם לנסות ולהקשיב למנגינה שבה נאמרו הדברים, האם הוא אמר זאת בזעם רב, בצחוק, בעצב וכד'. אני חושב שהבנת המנגינה יכולה לסייע לכם להבין מה הילד מנסה לומר. בנוסף הייתי מנסה להבין האם הילד נחשף למוות או לאמירות כלפי המוות בקרב ילדים או מבוגרים שבסביבתו. אם את מוטרדת מאוד מהאמירות האלו, ויש לך הנחה שהאמירות האלו מצביעות על משהו לא טוב שקורה עם הילד, לכי עם האינטואיציות שלך. שיחה של הילד עם גורם טיפולי מקצועי יכולה לעזור ולהרחיב את התמונה. כמו כן, אם אתם מרגישים שאינכם יודעים כיצד להגיב ולהתייחס לאמירות שלו, אולי כדאי לפנות להדרכת הורים קצרה. את מוזמנת להמשיך ולעדכן קובי.

שלום ליאת , אשמח לקבל המלצה לפסיכולוג ילדים , עבור בננו בן ה 7 שהתחיל לסבול מטיקים כתוצאה כנראה ממתח , חרדה . עדיפות באזור תל אביב או רמת השרון ומישהו שעובד עם מכבי לצורכי החזר ייעוץ .

שלום מתן על אף הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר לא אוכל להמליץ על מטפל. אתה מוזמן להשאיר כתובת דוא"ל בתגובת המשך ולקבל המלצות מקוראי הפורום. אני מבין שאתם משערים שהגורם לטיקים הוא לחץ נפשי אך בכל זאת, אני חושב שלפני הפנייה לפסיכולוג עליכם לפנות לנוירולוג ילדים המתמחה בתחום. זאת מכיוון שחשוב להבדיל בין טיקים ובין תנועות אחרות היכולות להידמות לטיק ואשר ההתייחסות והטיפול בהן שונה. בהצלחה קובי

בני אוטוטו בן 3.אתמול כשחזר מהגן הצעתי לו להוריד את החיתול והפעם (בניגוד לפעמים קודמות) הוא הסכים. הוא היה ללא חיתול עד שהלך לישון. הוא עומד ליד האסלה ומוכן לשבת בישבנון אפילו לזמנים ארוכים אבל לא יוצא לו שום דבר עד שלבסוף הוא עושה פיפי בתחתונים. היום הגננת "הנחמדה" התיאשה לאחר שעשה בתחתונים והחזירה לו את החיתול אבל בבית הוא שוב הסכים להוריד אותו ושוב עשה בתחתונים פיפי ופעמיים על הרצפה. קקי הוא לא מוכן לעשות בכל מקרה והוא מתאפק כבר יומיים. מה לעשות? אני שמחה שהוא מוכן לשתף פעולה אבל כיצד לגרום לו להצליח לעשות זאת באסלה עצמה? בבקשה אובדת עצות..

שלום רוני, אני מבין את המצוקה אבל .... רגע, רק התחלתם בגמילה. זה פרק זמן קצר מאוד והילד עוד לא ממש מבין מה לעשות ואיך הוא אמור לשלוט בצרכים, איך לעצור ואיך להוציא. בכל מקרה, נסי לדבר עם הגננת ובקשי ממנה לשתף פעולה בתהליך. לדעתי, זה לא אידאלי אבל גם לא ממש נורא אם בשבוע הראשון הוא "יתרגל" את הגמילה בבית ולא בגן. אך במוקדם, ורצוי כמה שיותר מוקדם, יש לשלב את הגמילה גם בגן. על מנת לעזור לו, בשלב הזה מספיקה הנוכחות ותשומת הלב שלכם. היו סבלניים, תנו לו קצת זמן לגלות, לנסות ולהצליח. הילד משתף פעולה וזו נקודת פתיחה מצוינת. התאפקויות ופספוסים הן תגובות שכיחות מאוד, בעיקר עם תחילת הגמילה. בהצלחה קובי

שלום בני הקטן כמעט בן 3 כבר, ילד בוגר מדבר בבירור עם אוצר מילים ונרחב ויש לו אחות גדולה בת 6 וחצי בפסח החלו גמילה המונית בגן, מכיוון שלי לא היו ימים מלאים איתו בחופש לא התחלתי גמילה עם כולם אבל כן התחלנו שבוע לאחר הפסח בדיוק בביום הגמילה שמתי לב שכל המוצצים שלו קרועים ויחד זרקנו אחד אחד עד שכבר לא ביקש מוצץ ,כנ"ל לגבי הבקבוק בו היה שותה כמויות תה מטורפות, יכל לשתות גם 5 בקוקי תה ביום הבעיה היא שהוא מפספס כל הזמן,אני לא חושבת בכלל שהוא בתהליך גמילה (להבדיל מצוות הגן) הוא לא מודיע שיש לו פיפי או קקי, להיף כל פעם שאני שואלת אותו לאחר שאני רואה סימני פיפי בדרך הוא אומר לי לא אין לי פיפי ו3 שניות אחכ עושה על עצמו, כנ"ל לגבי קקי אני חסרת אונים כבר כי כואב לי לראות אותו כל הזמן מפספס אציין כי בלילה הוא עם חיתול אבל קם יבש 5 מתוך 7 לילות כנ"ל לגבי שנת הצהריים בה הוא ישן ללא חיתול מתחילת הגמילה היום באתי לקחת אותו מהגן והסייעת אמרה לי הנה כרגע חזרנו מהשירותים אמא, אבל ברגע שהוא התקרב ראיתי את כתם הפיפי על המכנסיים הקטע שהוא צוחק כל הזמן ולי נראה שזה ממבוכה ןלא שנניח עושה דווקא במודע ולשאלה הגדולה,האם להחזיר לו את החיתול ולחכות שיבקש להורידו? אציין כי רשמתי אותו לגן עיריה ואני נורא בלחץ שלא ייגמל עד תחילת שנת הלימודים כי מה יהיה אז?? מצטערת על אורך המגילה אבל אני ממש חסרת אונים לא רוצה לפגוע בהתפתחות שלו או לגרום לו לתסכול ולעצב המון תודה מראש ליאת

שלום ליאת, אני מבין את הכאב והתסכול שאת חווה לאור הפספוסים או הצחוק, אותו את מפרשת כביטוי למבוכה. תהליך הגמילה אינו קשור ליכולות הוורבליות של הילד, ולרוב לא עובר חלק. להיגמל מחיתולים זה תהליך ארוך עם הרבה פספוסים. זאת, יחד עם גמילה מבקבוק וממוצצים לא הופך את זה לקל יותר עבור הילד. אך גם הגמילה המשולבת אפשרית בהחלט. הילד צוחק כשהוא מפספס, אבל אני ממש לא בטוח שזה ממבוכה, כך לדוגמה זה יכול להיות סוג של משחק שליטה למולכם (בהקשר הזה יהיה מעניין לבדוק מול צוות הגן כמה זוגות מכנסיים מחליפים לו ביום- כלומר האם יש הבדל בין ההתנהגות בבית לזו שבגן). אני מבין את המחשבות על העתיד, על הגן העירוני וכו', זה נשמע שאת בלחץ גדול, אולי קצת גדול מידי. כשמתחילים בתהליך הגמילה צריך לארוז תיק גדול של סבלנות והבנה שלילד יהיה את הקצב שלו. הרגשות שעולים בך בתהליך הגמילה הן טבעיות ושכיחות, אך כדאי לשים לב לזה שהמחשבות קדימה רק מלחיצות אותך, מביאות אותך למסקנה שהילד נכשל וגורמות לך לחוש בחוסר אונים גדול. ממקום כזה הרבה יותר קשה להיות שם עבור הילד מתוך רגישות לצרכים שלו ולא ללחצים שאת חווה. מהרגע שהחלטתם להתחיל בגמילה, אני חושב שחשוב להמשיך ולהתמיד על אף הפספוסים והמצוקה שלכם או שלו. אני חושב ששינוי אחד קטן יכול מאוד לעזור במקרה שלכם. נסי להחליף את ההצעות המילוליות במעשים. כלומר, במקום להציע לו לגשת לשירותים כשאת מזהה סימנים מקדימים, פשוט קחי אותו בעצמך לשירותים והמתיני יחד איתו עד שיצליח לעשות את צרכיו. באופן הזה את תלמדי אותו על הקשר שבין זיהוי הצורך לפיפי לעשיית הצרכים בשירותים. למרות זאת, קחי בחשבון שהוא ימשיך לפספס ושזה ממש בסדר שזה קורה. אני מאמין שעם עוד קצת סבלנות תהליך הגמילה יתקדם וישתפר. במידה ולא, את מוזמנת לעדכן ולהתייעץ בהמשך, בהצלחה קובי

בוקר טוב אין ספק שרק הזמן משחק תפקיד בתהליך הגמילה. יום רביעי אחה"צ התחיל לבקש פיפי, למחרת התקשרה הגננת שאלה אם שיניתי משהו בבית כי התחיל לפספס אצלן ואילו אצלי המצב השתפר פלאים במהלך חמישי הבטחתי לו מספר רב של פעמים שכל פעם שיעשה קקי בשירותים יקבל בובה גדולה של כל מיני דמויות יום שישי בבוקר הוא גם ואמר לי אמא כואב לי הבטן מאוד, אמרתי לו בוא לשירותים מהר יש לך קקי, הבעיה שהוא לא מסכים לשבת יותר מ30 שניות ולא משנה כמה אני מנסה לשיר איתו ולדובב אותו ע"מ שיישב עוד קצת ,אבל הוא הצליח לעשות והתלהבנו שנינו עד מאוד, גם בגן היה בסדר אותו יום בערב גם עשה בשירותים וגם הבוקר כבר פעמיים שוב כי אין לו סבלנות לשבת שורה תחתונה המון תודה כי נראה שאנחנו על דרך המלך :)

היי,בני בן ה2.4 מושך לעצמו שערות מהראש כבר תקופה של חצי שנה, ומכניס לפה ומלפף סביב המוצץ,אשמח לשמוע המלצות לגבי טיפול ומומחים שיוכלו לעזור לי בעניין תודה מראש עדי

שלום עדי. למרות הרצון לעזור, ובהתאמה עם מדיניות האתר כולו, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום. ניתן לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בכל מקרה, בשל משך הזמן הארוך ובמיוחד אם תלישת השיער חמורה עד כדי יצירת קרחות, נראה לי שכדי שתפנו לרופא הילדים שלכם כדי לקבל הפנייה למכון להתפתחות הילד. שם תבקשו הערכה פסיכולוגית של הילד. בהצלחה, קובי.

אשמח לקבל תגובות למייל שלי [email protected] העניין של מריטת השיער אומנם נמשך זמן רב אך ממש לא קוב אפילו לקרחות! השאלה אם זה משהו שיכול לחלוף מעצמו או שכן כדאי לגשת לטיפול? אשמח לתגובות תודה רבה

שלום שמי מרב אם חד הורית לילדה בת 12ביתי מסרבת להיתקלאח ממש אני צריכה לריב איתה על זה כל יום ואים לא אריב ולא אתעצבן תישאר 3-4ימים בלי מיקלחת אבל דאורדורנט שמה איפור שמה כל יום בבקשה תייעצו לי מה לעשות

שלום מרב אני שואל את עצמי האם המקלחת היא מרכז הבעיה? כמובן שאני מסכים איתך שבגילה היא כבר צריכה להיות מודעת לחשיבות של היגיינת הגוף וכו'. אבל יש לי תחושה, שבמקרה שלכן מדובר בהתנהגות שבאה להעביר מסר מסוים, מסר שבתך לא מצליחה להעביר בדרך אחרת. יכול להיות, שיש משהו אחר שמפריע לה, משהו שהיא לא מצליחה לבטא אותו מולך ולכן מוציאה אותו דרך המריבות על המקלחת. בגילה, חשוב שהיא תדע שהאחריות על ההיגיינה שלה היא אך ורק שלה. לטוב ולרע. הרי את לא תוכלי להתווכח על זה לעד.. נסי לדבר איתה ולא בזמן ויכוח על מקלחת, אלא בזמן אחר רגוע יותר, לשאול אותה איך היא רואה את זה. איך היא חווה את זה שאת צריכה לריב איתה כדי שתתקלח. האם היא לא חוששת לגופה. יכול להיות שההתנגדות שלה משקפת קושי אחר מול ילדים בכיתה, או מולך. נסי להבין את החוויה שלה ולנסות ולמצוא פתרונות שעונים על הצרכים שלה. נסי להבין האם זה קשור לדימוי גוף, קשיים חברתיים, מרד בסמכות ההורית שלך וכד'. הסבירי לה על החשיבות של שמירת ההיגיינה כאדם וכאישה. אני לא מאמין שללכת איתה ראש בראש יפתור את הבעיה. עם הרבה סבלנות ואוזן קשבת אני מאמין שתצליחי לעזור לה ולפתור את הבעיה. בהצלחה קובי.

שלום רב בני בן שנתיים ו-10 התחיל גמילה מאסיבית מזה שבוע וחצי ( לפי דרישה שלו להוריד טיטול) . יש לציין כי לפני כחודש התחלנו להוריד מידי פעם לכמה שעות והוא היה מאוד מאושר. הבעיה העיקרית התחילה כאשר הורדתי לו את הטיטול למשך שעות הבוקר כשהוא נמצא בגן. הילד מתאפק במשך כל שעות היום בגן- או לחילופין עושה את צרכיו בתחתונים . אך שהוא מגיע הביתה הוא מבקש לעשות פיפי בשירותים ולא בורח לו בכלל. דיברתי עם הגננת שטוענת כי יש לו פחד ללכת לשירותים בגן והוא לא מוכן בשום פנים ואופן ללכת. (באחד מן הימים ניסיתי לקחת אותו אני בבוקר לשירותים והוא כן היה מוכן ועשה את צרכיו) יש לציין כי הסייעות שמות לו טיטול כשהוא נכנס לישון (כי זאת המדיניות שלהם ) וכשהוא קם מורידים לו את הטיטול. אני לא יודעת מה לעשות וכיצד לדובב את הילד לעשות בגן? האם זה בסדר ששמים לו טיטול בגן? האם זה בסדר לשים לו טיטול בלילה? סליחה על האורך – אך אני מודאגת ולא רוצה שייגרם לילד נזק.

שלום לימור ראשית, אין כל צורך לדובב את הילד. כנראה שיש משהו בנוכחות שלך שמרגיע את בנך ולכן הוא מוכן להיכנס לשירותים בגן כשאת נמצאת. שבוע וחצי של גמילה זה פרק זמן קצר מאוד, למרות שמהתיאור שלך זה נשמע שהילד בשל מאוד והתזמון של הגמילה מאוד נכון עבורו. אני מאמין שעם קצת סבלנות גם בגן הילד יתרגל ולא תהיה בעיה. אנסה להציע כמה דברים כדי לעזור לילד בגן. זה מצוין שאת נכנסת איתו לשירותים בבוקר, אולי כדאי לצרף את הגננת/סייעת שתיכנס ביחד אתכם, זאת כדי שבנך יתרגל גם לנכוחות שלה איתו. בהדרגה הייתי מנסה להעביר את התפקיד אליה כשאת נוכחת במקום. בנוסף, חשוב שהצוות בגן ימשיך להציע לו לגשת לשירותים גם אם הוא אינו מבקש זאת. כדי להקל עליו, הגננת יכולה לקחת אותו עם ילד נוסף. במידה והוא עדיין לא יהיה מוכן אז היא יכולה לקחת אותו "שיעזור" לה כשהיא לוקחת ילד נוסף, או להיכנס עם צעצוע שהוא אוהב . אני לא רואה בעיה עם טיטול בזמן השינה, לא בגן ולא בבית. תהליך הגמילה בשינה קצת שונה מתהליך הגמילה ביום ולרוב מתרחש בשלב מאוחר יותר. ביום, כשהילד מרגיש בצורך הוא יכול לגשת לשירותים. בזמן השינה לעומת זאת, הילד צריך לפתח את יכולת השליטה על הסוגרים, שזה תהליך מורכב יותר. לכן, אין כל צורך להאיץ את תהליך הגמילה בלילה, כדאי להמתין עד שתראו שהילד מתעורר עם טיטול יבש לאורך זמן ואז להתחיל בגמילה. בהצלחה קובי

שלום רב בני בן שנה ושמונה חודשיים לפני מספר ימים הוא נכנס לגן חדש עד עכשיו הוא היה חצי יום עם סבתא וחצי יום איתי. מיותר לציין שהתהליך קשה לו וגם כמובן עבורי . שאלתי היא כיצד ניתן להקל בתהליך הקליטה והאם מומלץ בצורה הדרגתית יותר מאשר הגישה של הסתגלות מהירה , הוא כרגע כבר חמשה ימים בגן ואני מוציאה אותו בין 12:00 ל 13:00 כמובן שבימים הראשונים שהיתי במחיצתו האם זה בסדר לדחות קצת את תהליך השינה בגן עד 15:00 או שאולי ההימשכות הזו לא טובה עבורו ועדיף כבר לתת לולו לישון בגן , אני אישית מעדיפה את תהליך ההדרגתיות אך אני שומעת המון תגובות שזה לא בהכרח נכון . המון המון תודה

שלום גליה, תהליך הקליטה בגן הוא לא תהליך פשוט, עבור מרבית הילדים וההורים. כמו שאת בטח יודעת יש כל מיני גישות לאיך "נכון" לעשות זאת. אני חושב שעד עכשיו פעלת מצוין, הכנסה הדרגתית של הילד למסגרת שתחילה מלווה בשהייה שלך איתו ולאחר מכן מעבר לימים מקוצרים בגן. אני חושב שהתשובה לשאלה שלך היא מאוד סובייקטיבית. לתפיסתי, אחרי שבוע-שבועיים של ימים מקוצרים כדאי לעבור לימים מלאים בגן. אני מבין שתהליך זה הוא לא פשוט עבורך, לכן חשוב מאוד שאת תרגישי שלמה עם הדרך שאת בוחרת. ברגע שאת תהיי שלמה עם הדרך ובטוחה בעצמך, את תשדרי יותר ביטחון לילד. ילדים בגיל של בנך לומדים על החוויה שלהם דרך ההורה. כלומר, אם את תחושי רגועה ושלמה הילד יבין שהסיטואציה אינה מסוכנת עבורו ויחוש בטוח יותר. כמובן שזה לא אומר שלא יהיו קשיי פרידה בבוקר או קשיים אחרים, אבל ביטחון של ההורה בדר"כ מפחית וממתן את התופעות הללו. אני מציע לך להתחיל במעבר לימים מלאים, אם את רוצה להיות בטוחה יותר אולי כדאי שתצרי קשר עם הגננת לקראת אמצע היום ותבררי איתה איך הוא מרגיש והאם / עד כמה זה קשה עבורו. אם הילד מראה סימני מצוקה לאורך כל היום ולא רק בשעה שעתיים הראשונות, אז כדאי לשקול דחייה קצרה של המעבר ליום מלא. בכל מקרה, הבאת חפץ מהבית כמו בובה או ספר, יכולה לסייע לו בזמן שהוא בגן. בברכה קובי

שלום רב לך, זקוקה לעזרתך על מנת שאוכל להתיחס לבני ללא כעס יתר, ואולי דרכך אצליח לראות את התמונה אחרת. בני ליאור נכח בשיעור כשמורה מחליפה נכנסה למילוי מקום של המורה לעברית. אותה מורה מחליפה הרשתה בשיעור לשחק בפלאפון ולשמוע שירים. הבן שלי שמע שיר עם 3 מחבריו והתחיל לרקוד תוך שהוא זורק נייר לפח. המורה המחליפה אמרה:"הוא יודע לרקוד. . ." והצביעה על בני. החברים צחקו. כעבור מספר דקות קם בני לזרוק משהו נוסף לפח, הפעם רקד בני בדרך תוך שהוא קורא בשמה של המורה המחליפה, וגם הפעם החברים צחקו. ביום למחרת, המורה המחליפה נכנסה לכיתה של בני בסוף השיעור ושוב בני רקד מולה. בהמשך מסתבר כי המורה המחליפה פנתה למחנכת בטענה שבני רוקד " גס", היא דרשה שבני יענש וביקשה לשוחח על כך עימי. המורה המחליפה טענה שבני רקד תוך שהוא מראה לה את תחתוניוונתן לעצמו מכה בטוסיק. בני מכחיש זאת. בשיחה עם המחנכת והמורה המחליפה ובני, אמרה המורה: נעלבתי מאוד ואני לא יכולה לתאר כמה. . . בני התנל מיי והיא המשיכה בשלה: רק אל תדבר אליי , אני לא רוצה לדבר איתך. . .במצב הזה מחנכת הכיתה שימשה מתווכת ודיברה בניפרד עם בני והמורה המחליפה. המורה המחליפה המשיכה בפגיעותה וביקשה לדבר על כך עם המנהלת. והמשיכה באומרה: אני רוצה ללכת למשטרה (על הטרדה מינית).בני נבהל ומיד ענה: אין צורך, סליחה. אני מבין שטעיתי. היא המשיכה: אחרת המשטרה תדבר איתך ואתה תרקוד בכלא עם האסירים. שוב התנצל בני ואמר כי לא יחזור על כך. היא דרשה שיתנצל לפניכל הכיתה. מה דעתך על השתלשלות האירועים? על מוצא פיה של המורה המחליפה? אציין כי עד לפני חודשיים היה בני נתון בפני לחץ חברתי (3 חברים) שיצרו קשר בזמן השיעור וצחקו ודיברו גם במרחק זה מזה. הדבר הפריע למורים. כיום בני עושה מאמץ רב והתנהגותו בשיעור טובה מאוד כולל השתתפות בכיתה ולמידה רצינית. כששוחחתי איתו עלו הנקודות הבאות: זאת רק מורה מחליפה (ולכן מבחינתו זה בסדר) וכן היא מבוגרת בת 90. האם עליי לתמוך בבני? או במורה? ברור לי שגם משהו בהתנהגות המורה לא היה תקין. מה לעשות?

שלום אמא של ליאור. ליאת ואני חולקים את ניהול הפורום במתכונת של שבוע שבוע. במידה ותרצי גם את התייחסותה את יכולה לפנות שוב בשבוע הבא. לדעתי, בהנחה שכך נהגה המורה, היא אכן שגתה בכך ששחררה רסן ואפשרה להתנהגויות לא מקובלות להתרחש. מכאן הדרך להתנהגויות קיצוניות יותר פתוחה, בעיקר בקרב הילדים שמועדים לכך. למרות זאת, התעסקות בהתנהגות המורה לא תעזור או תקדם את בנך. לא כנער ולא כאדם מבוגר. לתפיסתי התנהגותו פסולה ללא קשר להשתלשלות האירועים. התנהגות כזו, גם אם היא נעשית "בצחוק" היא פסולה ולא מקובלת, בכל מקרה ובפרט לא בכיתה למול מורה. אני חושב שבמסר שצריך לעבור אל הילד צריך לשים דגש על חומרת המעשה ועל מחויבותו לקחת אחריות עליו. יכול להיות שהוא נגרר, או שגה בשיקול דעתו, בכל מקרה את ההתנהגות שביצע הוא ביצע מתוך בחירה שלו. את יכולה לעזור לו ולחשוב יחד על האופן בו הוא רוצה להתנצל אך בכל מקרה אני חושב שכדי שיפיק מהאירוע לקח לעתיד, הוא חייב להבין את חומרת האירוע ולהבין שלא משנה מה הרקע, האחריות על מעשיו היא אך ורק שלו. אני יכול להבין את הכעס עליו או האכזבה ממנו, אך במקרה שלו נשמע שהוא חווה זעזוע מסוג אחר, לכן לצד המסר על חומרת האירוע כדאי לתמוך בו ולעודד אותו בלקיחת האחריות. את אומרת שהוא נמצא בתהליך חיובי ושיש שיפור בהתנהגותו, חשוב לחזק אותו שימשיך בכך. אולי כדאי לפנות למורה ולהסביר לה את התמונה המלאה. בברכה קובי

שלום רב, בני בן שנתיים ו 7 חודשים. נגמל מחיתולים לפני כחצי שנה, ביוזמתו. גמילה מפיפי ללא בעיות. עוד לפני תהליך הגמילה סבל מקושי וחרדה לעשות קקי (זה התחיל לאחר אירוע חד פעמי של עצירות).למעשה בשנה האחרונה כל יציאה מלווה בחרדה, בכי, זיעה קרה וזעקות קורעות לב והוא מנסה בכל כוחו להתאפק, לפעמים במשך 4-5 ימים. חשוב לציין שאנחנו נותנים לו נורמלקס לריכוך היציאות (כבר כמעט שנה, וכי אין קשר כיום בין הבכי והפחד ליציאות קשות כי היציאות שלו מאז מאוד רכות. כמובן שכולנו חסרי אונים אל מול המצוקה שלו, איך ניתן לעזור לו? איך כדאי להגיב כשהוא מתחיל לבכות בפחד כל פעם שיש לו קקי?

שלום מור, לא ציינת האם את הקקי הוא עושה בסיר? בשירותים? ואיך אתם מגיבים לבכי שלו כיום? מה את/אתם עושים כדי לעזור לו, אם בכלל? כתבי בבקשה מעט יותר. ליאת

שלום ליאת, אפרט קצת יותר... הוא מעולם לא עשה קקי בשרותים. לפעמים מסכים לשבת על האסלה אך ברגע שמרגיש צורך לקקי הוא קם ובורח ומתחיל לבכות. בהתחלה היה עושה רק בתחתונים ואז התחלנו לשים לו טיטול כל פעם שהוא צריך קקי. גם עם הטיטול מאוד קשה לו, הוא רץ בכל הבית בוכה ומיילל,ורק כשהוא כבר לא מצליח להתאפק זה בסוף יוצא. אנחנו מנסים להסיח את דעתו (משחקים/סיפורים/אייפד...). להסביר שזה חשוב ובריא לתת לקקי לצאת ושאח"כ הוא ירגיש הרבה יותר טוב, להסביר שזאת החלטה שלו ורק הוא יכול לתת לקקי לצאת. הוא מסביר שהוא לא רוצה לתת לו לצאת, והסאגה יכולה להמשך ימים. כל פעם זה כמו לידה וכמובן שכל המשפחה במתח סביב העניין הזה. ניסיתי גם אופציה אחרת -פחות התייחסות, לנסות להישאר רגועה ולהגיד לו שאני בטוחה שהוא יצליח עוד מעט לעשות קקי, גם לא עבד. חשבתי שמתישהו הוא יבין שזה לא כואב וילמד לשחרר, אך לצערי זה נמשך כך כבר כמעט שנה... מה אפשר לעשות???

שלום, ביתי בת שנתיים. מראה לדעתי סימני גמילה מובהקים. לפני מפר ימים ראתה אותי בשירותים ואמרה "גם אני רוצה לשבת בשירותים" ותמיד מתריעה לפני עשיית קקי. קניתי לה ישבנון. היום היא ישבה עליו מספר פעמים. לא יצא לה כלום אבל נראה שעצם הישיבה שם נחמדה לה. פיפי היא עשתה כשישנה בחיתול. אני מעוניינת להמשיך ולהתמיד בנושא הבעיה היא שהגננת כבר הודיעה מראש שלא תשתף פעולה. מכיוון שמדובר על משפחתון בתוך ביתה והיא יחידה על מספר ילדים, היא הבהירה מראש שאין לה אפשרות לשבת עם ילדים בשירותים ולא מעוניינת שיהיו "תקלות בביתה". לכן בגן ילדים מסתובבים עם חיתול בלבד. מכיוון שאני צפוייה ללדת באוגוסט ולא תתאפשר לי גמילה בחופש, היא הסכימה "לבוא לקראתי" ורק ביולי לאפשר לידה להיות ללא חיתול כאשר היא תשים אותה בסיר בסלון. הבעיה היא שעד אז יש עוד חודשיים ואני כן חושבת שיש מקום להתחיל את התהליך כבר עכשיו. האם אפשרי לגמול רק בבית? לתת לה להתנסות בינתיים בזום"ש ואחה"צ? או שאני סתם מבלבלת אותה ועדיף להחביא את השיבנון ולחכות עד יולי? העם עשייה בבית בישבנון ובגן בסיר תבלבל ותזיק? תודה רבה!

שלום סיגל, קשה להעלות על הדעת תהליך גמילה מבלבל כל כך, שבו בבית מצפים מהילדה להיות "גדולה" וללמוד לעשות פיפי וקקי בסיר או בשירותים, ובגן מצפים ממנה להיות "קטנה עם חיתול" רק בגלל שהגננת אינה מעוניינת ב"תקלות בביתה". כמובן שהמצב הרצוי הוא שהילדה שלך נגמלת כשמתאים ונכון לה ולך, ושצוות הגן תומך ומלווה את התהליך בנדיבות מקצועית מתבקשת. אני במקומך הייתי מחליפה גן, ואם אין אפשרות, אז לחכות עם הגמילה עד יולי. זו דעתי. בהצלחה ליאת

שלום לכולם, אנו מחפשים פסיכולוג ילדים מומלץ באיזור בקעת אונו (קרית אונו, גני תקווה, יהוד) או המרכז (רמת-גן, גבעתיים, פתח תקווה) שעובד בהסדר עם מכבי. נשמח לקבל תשובות למייל [email protected] תודה מראש

דרך המייל האישי... בהצלחה ליאת

שלום רב, אני גננת ותיקה מאד. השבוע קבלתי פנית טלפון מאחת האמהות בגן שסיפרה בזעזוע שלבנה הורידו את המכנסיים בצהרון שמתקיים לגן. לדבריה, זה נעשה ע"י קבוצה של שלושה ילדים (בני 4-5, בגן טרום חובה). היא סיפרה על כך שבנה נפגע מהדבר וגם על פגיעתה שלה. הקשבתי לה ואחר כך בקשתי לשוחח עם צוות הצהרון ולבדוק מה קרה. עובדת הצהרון סיפרה שהילדים שיחקו יחד מתחת לשולחן וניסו לתפוס זה את זה, במהלך המשחק משכו במכנסיים של אחד הילדים. חזרתי לאמא ועדכנתי אותה בשארע, אך נראה היה שהיא איננה מסופקת מהתשובה ואיננה מצליחה להרגע. גם עובדת הצהרון טלפנה אליה. האם פנתה להורים נוספים בגן ועוררה את דאגתם וחששותיהם בנוגע ל "ארועים איומים" (עם רמיזות לארועים מיניים בין הילדים) שמתרחשים בצהרון. ההורים ביקשו לדבר בדחיפות ובחריפות עם הילדים ולהסביר להם שכל אחד אחראי לגופו ושאסור לגעת אחד בשני. אשמח לעצה כיצד עלי לפעול מול הילדים, מה לאמר להם וכיצד, וגם מול ההורים הדואגים, תוך הבנה והתייחסות לגילם הצעיר של הילדים (משחקים כאלה, על אף שכמובן אינם רצויים, קורים לעיתים בין ילדי גן צעירים....). אודה לעזרתך, הגננת

שלום רב, כפי שציינת נכון, הסקרנות המינית 'אחראית' לחלק נכבד ממשחקי הילדים המסורתיים, כמו "אבא ואמא", "רופא וחולה", "שבויים", וכד'. במסגרת המשחקים הללו נעשות (במשך עשרות שנים) פעולות המוגדרות כיום כפגיעה מינית: הורדת מכנסיים, נגיעות במקומות אינטימיים, ואפילו החדרת חפצים כמו מקלות או עפרונות. בשל הרגישות הרבה שקיימת כיום בציבור (ובצדק!), נעשות פעולות הסברה הן בבית והן במוסדות החינוך, שמטרתן לחדד את החשיבות של שמירה על גבולות המרחב האישי בכלל, והאיברים האינטימיים בפרט. הילדים, כבר מגיל צעיר, חייבים לכבד את פרטיותו של הגוף - גופם שלהם ושל זולתם. כדי להרגיע את הרוחות בגן, לדעתי עלייך לפעול הן מול הילדים והן מול ההורים, כאשר מול האחרונים חשוב "לנרמל" את הדברים מצד אחד, ולשטוח תכנית מניעה מצד שני. אם מדובר בגן עירייה/מועצה, פני לשפ"ח לקבלת סיוע. כיום קיימות תכניות התערבות ומניעה זמינות לאנשי חינוך ופסיכולוגים, וכדאי לעשות בהן שימוש. להערכתי, ישמחו לעזור לך גם אם אינך 'שייכת' לשפ"ח באופן רשמי. אם תתקשי בכך, פני שוב לכאן ואנסה לעזור. בהצלחה ליאת

בתי בת שש. לאחרונה הולכת במהלך היום פעמים רבות לשירותים. למשל בבוקר עושה פיפי ואז רגע לפני שיוצאים מהבית לגן (מרחק 5 דקות), רצה שוב לעשות פיפי. בלילה לרוב ישנה מצוין, לא קמה לשירותים וקמה יבשה. גם היא החלה להתלונן שהיא הולכת הרבה לשירותים... מה עושים? תודה מראש

שלום רב, התייעצי עם רופא הילדים. הגיוני להניח שמדובר בהסבר פיזיולוגי כלשהו, ולאו דווקא פסיכולוגי. על כל פנים, אין להסיק על בעיה פסיכולוגית-רגשית לפני שנשללו כל האפשרויות האחרות (דלקת בדרכי השתן, רמות סוכר גבוהות, וכד'). פני לבירור רפואי. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום, יש לי תאומים (בן ובת) בני שנה וחודשיים. אני נמצאת איתם בבית ובספטמבר רשמתי אותם לגן. התחלתי לקחת אותם לפעילות בוקר עם עוד ילדים , הילד שלי לא מפסיק לבכות ולצרוח כל פעם שאנחנו מגיעים לשם וזה לא ניגמר שם גם שאנחנו הולכים לחברים או למקומות חדשים הוא לא נירגע ובוכה שעות גם שבאים אלינו הביתה אנשים שהוא לא מכיר חשוב לי מאוד להתחיל להכניס אותם לאיזשהי מסגרת עם עוד ילדים לפני כניסתם לגן אבל המצב שלו מאוד מלחיץ ומדאיג אותי. שום דבר לא מרגיע אותו ממש כלום ושחוזרים הביתה הוא צוחק ומבסוט כאילו כלום אני לא מצליחה להבין את ההתנהגות הזאת וקשה לי מאוד עם זה בטח שיש 2 ילדים אחותו בגדול מרוצה אבל היא רואה אותו בוכה בלי סוף אז לפעמים גם היא מתחילה לבכות. האם זה פחד מזרים? ממקומות חדשים? אולי ממקומות הומי אדם? איך אני אמורה להתמודד איתו בסיטואציות האלו? האם זה נששמע כמו תופעה שהילד פשוט צריך להתרגל למקומות או שזה נשמע כמו משהו שדורש טיפול כלשהו? תודה רבה

שלום רב, לא ציינת לאיזו פעילות בוקר התחלתם ללכת, ולכן אומר את דעתי באופן כללי: לתפיסתי, תינוקות עד גיל שנתיים בקירוב, יכולים להסתפק בגירויים שמספקת להם הסביבה הביתית, ואין כל צורך בפעילויות יזומות ומאורגנות, שעיקר תכליתן לספק אשלייה של 'השקעה' בילד, ולספק פרנסה למפעילים. אין לכל הצדקה אמיתית, מעבר לבילוי משותף ונעים (אם הוא נעים) של התינוק ואמו. אם את רוצה לחשוף את הילד שלך לחברת ילדים ומבוגרים נוספים, מוטב לחכות לגיל שנה וחצי, לאחר שדועכת חרדת הזרים. אז גם נכון יותר להחיל לחפש מסגרת. כרגע, הייתי מניחה להם עם פעילות 'הכנה' לגן. ההכנה הטובה ביותר היא ההשקעה בהם בבית, בדרך של העשרת הסביבה המיידית שלהם בגירויים מגוונים, חשיפה לאנשים באופן טבעי ונינוח, הקפדה על פעילויות שיש בהן ערך התפתחותי (מוטורי, קוגניטיבי, רגשי וחברתי). במילים אחרות, צאי מהלחץ ותני לו להיות (לפחות עד ספטמבר) התינוק שלך, לרכוש ביטחון בגופו ובפעולותיו, לשכלל את המיומנויות שלו, ולתפקד בהתאם ליכולות של ילד בגילו. חשוב לזכור שגם ילדים גדולים יותר עלולים להירתע מפעילות המונית ורועשת, וכדאי לכבד זאת ללא לחץ. בהצלחה ליאת