פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

בני בן 15 לא יוצא עם חברים לא משתתף בתנועת נוער מגיע מביה"ס ישר לפלאפון בחדר. בבית הוא מאוד נעים , מסייע, משוחח עם אחותו ואחיו ומשתף פעולה בכל גבר , בביה"ס מאוד מצליח ואהוב על חבריו לכיתה. אני ממש לא יודעת מה לעשות כדי לעורר אותו להיות מעורב חברתית גם בזמן הפנוי אשמח לקבל התייחסות תודה

שלום רב, לא ציינת האם בנך חווה מצוקה ותחושות בדידות, או שמבחינתו הכל בסדר. עלייך לזכור שלאנשים שונים 'תיאבון חברתי' שונה, וצרכים חברתיים בעוצמה משתנה. עוד כדאי להזכיר לעצמנו: * חיי חברה של מתבגרים מתנהלים לעיתים קרובות דרך מסכי המחשב והסמארטפון (פייסבוק, וואטסאפ, סקייפ, וכד'), ומה שנראה לעיתים כהסתגרות בחדר הוא למעשה סוג של פעילות חברתית. * ימי הלימודים הפכו יותר ויותר ארוכים עם השנים, כך שהצרכים החברתיים מסופקים "עד מעל לראש" בשעות ביה"ס. ילדים מגיעים הביתה אחרי יום לימודים ארוך, וכל מה שהם רוצים זה מנוחה ושקט. * תרבות המסכים (טלוויזיה, מחשב, סוני, וכו') מספקת גרייה מגוונת ומספקת, שמייתרת לעיתים את המפגשים החברתיים שהיו "אוויר לנשימה" עבור דור ההורים. עם כל הדאגה שזה מעורר אצל המבוגרים, חשוב להכיר בכך. אם למרות כל האמור כאן, את מתרשמת שבנך אומלל ממצבו (לא נראה לי שזה המצב לאור התיאור שלך), פני להתייעצות עם פסיכולוג נוער, כדי לוודא שאין הימנעות שמקורה בחרדה, במיומנויות חסרות או בבעיה אחרת כלשהי הדורשת התערבות מקצועית. בברכה ליאת

תודה רבה ליאת

שלום, בתי בת ה6.5 בחודשים האחרונים החלה לאכול המון, היא כל הזמן מדברת על אוכל, וגם כשהיא מסיימת את הארוחה חצי שעה אח"כ היא שואלת מתי תהיה הארוחה הבאה כי היא כבר רעבה, לאחרונה התחלתי לקבל הערות שהיא השמינה ,ואף בחג שהיה היא הייתה אצל הוריי והם אמרו לי שהם היו בהלם מהכמויות שהיא אכלה ושכל הזמן היא אמרה שהיא מורעבת. יש לציין שאני התגרשתי לפני 3 חודשים אך הפרידה עצמה כבר התרחשה לפני שנה וחצי, האם יש קשר? מה אפשר לעשות על מנת לבדוק את הנושא הזה? ושהיא לא תהפוך לילדה שמנה.

שלום מירי, הגם שמצבים רגשיים יכולים להביא לשינויים דרמטיים בהרגלי האכילה, מציעה - לפני הכל - להתייעץ עם רופא הילדים שלכם ולבדוק שלא מדובר בהפרה כלשהי של האיזון הפיזיולוגי, על רקע בעיה גופנית. במידה וגם רופא הילדים שלכם יחשוב שמדובר בבעיה רגשית, נכון יהיה לפעול בשני ערוצים במקביל - * פניה לדיאטנית ילדים שתבנה לה תפריט מאוזן ותסייע בגיוס מודעות ומוטיבציה. * פניה לטיפול רגשי (טיפול בהבעה או טיפול פסיכולוגי רגיל) שיכוון לעיבוד חוויית הגירושין על כל מה שנלווה לה. עלייך לזכור שעבור ילדים בכל הגילאים, גירושין אינם נחווים כאירוע חד פעמי של "זבנג וגמרנו", אלא כהתמודדות מתמשכת לאורך חודשים ושנים. פעילות גופנית יכולה לתרום הן לירידה במשקל והן לשיפור מצבה הרגשי, ולכן רצוי לשקול גם חוגי תנועה וספורט כבר בקייץ הקרוב. בברכה ליאת

אני מגדלת אותה לבד מהיום שהיא נולדה. אביה שנים לא היה בקשר עד לפני כמה חודשים. התחילה להתפתח מוקדם מאוד ובעקבות כך צצו גם התעסקויות מיניות עם בנים, כמו התכתבויות בעלי אופי מיני בפייסבוק ונגיעות פיזיות. מטופלת הרבה זמן ע"י פסיכולוגית. בעקבות ההתנהגויות הללו נאלצתי להגביל אותה בהרבה דברים. ללא פייסבוק וללא יציאות. מדי פעם שחררתי כי כאב לי עליה, אבל בכל פעם כזו מצאה דרך להגיע לקשר עם הבנים. מכיוון שנאלצתי להיות נוקשה איתה נוצרו המון מתחים בינינו, כעס ואיבה ממנה כלפיי. לפני כשבוע ארזה דברים והתכוונה לברוח מהבית. הצלחנו לעצור את זה והוחלט עם מנהל מחלקת הנוער בשלוותה להגיע למיון (הייתה שם כבר פעמיים לפני כן). החליטו לאשפז אותה לכמה ימים כדי לבחון על איזה רקע ההתנהגות שלה. הובהר לנו שההתנהגות אינה על רקע נפשי, אלא על רקע אישיותי. מכיוון שהיא מהווה סיכון לעצמה הומלץ לנו להכניס אותה למרכז חירום. מכיוון שכרגע אין מקום הסכימו שניקח אותה לבית. היא מסרבת לחזור הביתה והעדיפה ללכת לאביה. אתמול לפי ההסכם הייתה אמורה להגיע להוריי שם הייתי, ולחזור איתי הביתה עד יום שישי שאז אביה ייקח אותה שוב. ברגע האחרון קיבלתי הודעה שהיא לא רוצה לבוא. אני כואבת מאוד וסובלת. אחרי כ"כ הרבה שנים שגידלתי אותה לבד היא מעדיפה להיות אצל האדם שנטש אותה או בכל מקום אחר. העיקר לא להיות בבית. אני מתקשרת ומדברת איתה. אומרת לה שאני אוהבת אותה ומתגעגעת ואם טוב לה שם אני מקבלת את זה. היא אומרת שגם היא מתגעגעת ואוהבת, אבל לא נראה שהיא רוצה לראות אותי. מצד אחד אני רוצה רק לנתק את הקשר ובהרגשה של "אם היא לא רוצה להיות פה אז לא אכפת לי". ומצד שני מודעת לזה שלמרות הכל היא צריכה לדעת שלא ויתרתי עליה ושאני אוהבת אותה. מה נכון לעשות? מה המינון?

שלום גל, אני מתרשמת שמאחורי התיאור הקצר שלך כאן, מסתתר סיפור מורכב בהרבה, וכנראה שלא אוכל מכאן להבין אותו במלואו. ברור שאם עלה הצורך להפנותה למרכז חירום, היא מוגדרת נערה בסיכון. לא לגמרי ברור לי מדוע הגיעה למיון בשלוותה, והאם היו התנהגויות של פגיעה עצמית או אובדנות ממש. על כל פנים, לפחות בעיני, רצוי שלא להתחשבן איתה כרגע על הבחירות וההעדפות שלה, אלא להכיר במצוקה שלה, ולתמוך בכל סידור שיכול להקל עליה. אני ממליצה לך בכל לבי להקשיב לאנשי המקצוע שמכירים את המקרה, ולפעול לאור הנחיותיהם. לפעמים עדיף להתרחק קצת ולאפשר מרחב, ולפעמים עדיף להישאר קרוב. זה מאד תלוי. מה שבאמת חשוב, זה להישאר זמינה, תומכת ובלתי שיפוטית, במיוחד כשמסביב הכל סוער או כאוב. אני משערת עד כמה המצב מורכב, ומחזקת אותך בשעות קשות אלה. נסי לשמוח בשביל בתך על חזרתו של האב לחייה, ולהבין את הצורך שלה להיצמד ולשאוב ממנו ביטחון. תני לה ולעצמך את הזמן. מקווה שהגל הגדול יחלוף, ושבתך תחזור לאיזון במהרה. שבת שלום ליאת

ולשתף פעולה בבדיקה? בן 3 וחמישה חודשים מכווץ עיניים כשצופה בטלויזיה וזקוק לבדיקה אצל רופא עיניים. הבעיה - הילד מפחד מרופאים ובדיקות ובכל פעם ששומע רופא צורח לא! (כנראה בעקבות בדיקה לא נעימה אצל רופא שיניים לפני חצי שנה). אנחנו חייבים לבדוק את הראייה שלו על ידי טפטוף של טיפות לעיניים ואני חוששת שלא ישתף פעולה כי כשהוא באמבטייה הוא תמיד צורח שאביא לו מגבת אם בטעות נכנסים לו מים לעיניים או אפילו בגלל מים על הפנים. אני חוששת שהשילוב של פחד מבדיקות וממים על הפנים ובעיניים לא יאפשרו לבדוק אותו ולפי מה שאני מבינה מהרופא הבדיקה ממש הכרחית וכדי למנוע הדרדרות בעתיד. מה עושים? איך לגרום לו לשתף פעולה בבדיקה?

שלום שונית, כמו בכל מקרה אחר של טראומה, גם טראומה של טיפול רפואי ניתנת לעיבוד בדרך של יצירה ומשחק - שפתם הטבעית של הילדים. עם ובלי קשר לבדיקת העיניים, הייתי דואגת שתהיה בבית ערכת רופא, המורכבת ככל האפשר מאביזרים אמיתיים (או קרובים להם במראה), ומשחקת איתו שוב ושוב (ושוב!) ברופא וחולה, לפעמים בעזרת בובות או חיות פרווה, ולפעמים רק שניכם. עיבוד התכנים בדרך חזרתית ומשחקית יכול להוריד את מפלס החרדה, אצל שניכם, אגב. בעניין הביקור אצל רופא העיניים, אני מציעה לשאול קודם לכן מה בדיוק כוללת הבדיקה, והאם יש להם מרפאה או גישה המותאמת לילדים. לפעמים מרפאות ילדים מצליחות לייצר סביבת עבודה מזמינה ומאתגרת עבור הילדים, בדרכים שאנחנו, בבית, לא חשבנו עליהן. במקרים אחרים, במיוחד בבדיקות בהן נדרשים דיוק וזהירות, אפשר לדאוג לטשטוש קל או מתן תרופות הרגעה, שיאפשרו את הבדיקה מבלי ליצור טראומה או תסכול. רק אחרי שתדעי בעצמך מה בדיוק כוללת הפרוצדורה, ומה צפוי לכם, אפשר יהיה לחשוב על הדרך להכין את הילד. ככלל, אני בעד אמירת האמת, ופירוט כל מה שצפוי לילד, כולל אמירות כמו "זה יהיה קצת לא נעים" או "גם אני לא מתה על זה שמטפטפים לי לעין, אבל זה לוקח שניה קטנה אחת, וזהו". גם את מה שצפוי אפשר לתרגל דרך המשחק, כולל אולי הדגמה באמבטיה תחילה על בובה, ואז עלייך או על אבא. הכלל החשוב מכולם - כשאתם, ההורים, שקטים ורגועים הילד שלכם חש בטוח ומוגן. כשאתם מתוחים, עצבניים וחוששים מתגובותיו - העוררות והעצבנות של הילד עולות בהתאמה. ולסיום - גם שוחד ופרסים יכולים לתרום את תרומתם במקרים מסוימים. אין מה להפסיד... בהצלחה והרבה בריאות ליאת

אני מורה מעל עשור, ויש לי תלמידה בחטיבה שאני לא מצליחה כשהיא נמצאת ,בד"כ, להעביר שיעור נורמלי. הילדה מרקע בבית לא פשוט, וגם האמא חלשה ומיואשת ממנה. מדובר בהקבצה ב' בחשבון, והיא הכי חלשה בחשבון בהקבצה, אך יש לה השפעה חברתית על הבנות. ניסיתיוהתחלתי לקבוע לה שיעור פרטי קבוע איתי בבי"ס, ומחצית מהזמן רק להתענין בה. אך הילדה התחמקה מאד והתנגדה להמשיך. התיעצתי אישית עם פסיכולוגית והיא אמרה לתת לה 5 דקות בכל שיעור לעשות סיבוב להתאורר. וכך ניסיתי. הסברתי לילדה על הרעיון, והמטרה. וכשניסינו - כשחזרה לכיתה המשיכה להפריע כמו לפני שיצאה. המחנכת טוענת שכלן (?) מצטינות וקשה לה לשמוע סרה בתלמידותיה. המנהלת בגישה שהמורה תשבור ת'ראש לבד,ולא מתערבת. מה אפשר לעשות?

למורה הנבוכה שלום, מאחר שכל מה שניסית עד כה לא צלח אני מציעה לך להזמין את הילדה לשיחה אישית ובה לשתף אותה בכנות בקושי שאת חווה בשיעור כתוצאה מהפרעותיה, לנסות לבדוק איתה מדוע היא מתנהגת כך ואם יש לה איזושהי מוטיבציה לשנות את התנהגותה. יתכן שבעקבות השיחה בינכן תביני יותר מה עומד מאחורי התנהגותה, יתכן גם שבשל התענינותך בה היא תרגיש שלא נעים לה להפריע לך ללמד בשיעור. בהצלחה

אני מורה מעל עשור, ויש לי תלמידה בחטיבה שאני לא מצליחה כשהיא נמצאת ,בד"כ, להעביר שיעור נורמלי. הילדה מרקע בבית לא פשוט, וגם האמא חלשה ומיואשת ממנה. מדובר בהקבצה ב' בחשבון, והיא הכי חלשה בחשבון בהקבצה, אך יש לה השפעה חברתית על הבנות. ניסיתיוהתחלתי לקבוע לה שיעור פרטי קבוע איתי בבי"ס, ומחצית מהזמן רק להתענין בה. אך הילדה התחמקה מאד והתנגדה להמשיך. התיעצתי אישית עם פסיכולוגית והיא אמרה לתת לה 5 דקות בכל שיעור לעשות סיבוב להתאורר. וכך ניסיתי. הסברתי לילדה על הרעיון, והמטרה. וכשניסינו - כשחזרה לכיתה המשיכה להפריע כמו לפני שיצאה. המחנכת טוענת שכלן (?) מצטינות וקשה לה לשמוע סרה בתלמידותיה. המנהלת בגישה שהמורה תשבור ת'ראש לבד,ולא מתערבת. מה אפשר לעשות?

שלום לך, רק מי שעמד פעם מול כיתה, יכול להבין את התסכול והייאוש שחש/ה מורה שוחר/ת טוב הנאלץ/ת להתמודד עם תלמיד/ה סורר/ת. למרות המשאלה, במציאות שלנו הרבה פעמים מדובר בהתמודדות אישית מאד, בה לא תמיד היועצת, המחנכת ואפילו המנהלת יכולות באמת לעזור. במצבים מייאשים כאלה, אני מנסה בדר"כ לבדוק מה עושה המורה, ומבקשת ממנה לנסות לעשות את ההפך הגמור. כלומר, להיות בלתי צפויה מבחינת התלמידה, עד כדי אבסורד. נראה שלילדה הזו קשה 'להסתכן' בהכרת תודה או במתן אמון. יש ילדים שנסיבות חייהם הפכו אותם חסינים למחוות של קרבה. קל להם יותר עם עמדה עניינית שאינה 'מסבכת' אותם עם רגשות. עם ילדים כאלה אפשר לנסות לנסח הסכמים, מבלי לגרור אותם בכוח לאזורים בהם אין הם רוצים/יכולים להיות. לכן, לא הייתי ממשיכה במדיניות של חיזור, אלא דווקא מנסה לבסס ברית לא כתובה של כבוד הדדי - "חיי ותני לחיות". אני יודעת שאיני מציעה לך פתרונות חכמים, אלא רק חומר למחשבה, ולפעמים גם זה משהו. תוכלי למצוא נחמה פורתא בכך שבעוד חודש זה נגמר... מחזקת אותך ליאת

הי ליאת כתבתי לך בעבר פעמים רבות לגבי בתי בת השש וחצי, סביב קשיי התנהגות בבית, סביב קימה לבית ספר.. ובכן, מתוך התהליך שלי עם עצמי ורק עם עצמי למדתי לראות "מה שיייך למי", לבחון מה שייך לעברי כילדה, ולהצליח להתבונן עליה כילדה אחרת וייחודית, ובעיקר לחזור לספונטניות שלי ופשוט כיף.. יש רגיעה בכל המישורים..לגבי בתי הצעריה יותר בת שלוש וחצי בספטמבר תהיה בת 4. ילדה פקחית וחריפה, ועם זאת עדינה .לפני כשבוע וחצי החלה תופעה מוזרה של בכי כאשר נכנסת לגן. כל ההתארגנות בבית סדר גמור, אני משבחת אותה על ההתארגנות שלה וההספק, והנה מגיעים לגן, ומתחיל בכי..בדקתי עם הגננות האם יש ילד שמציק? ילדים שמציקים? מה איתה מבחינהחברתית? שאלתי אותה לגבי הקשר עם הגננות והיא שללה את הכל מלבד זה ששבה ואומרת "יודעת למה אני בוכה בגן? כי ילדים צועקים ואז אני בוכה".. והרי עד כה היא שמעה ילדים צועקים.. שאלתי אם ראתה משהו יוצר דופן, מישהו פוגע במישהו, והיא שללה זאת..כל יום שואלת אם היום הולכים לגן? אם מחר הולכים לגן? כשעונים לה שלא, למשל בחג, היא שמחה.. מלבד זאת גם בבית היא נהייתה במשך היום יותר "קשה" - קשה בבחירת בגדים, בהכלת תסכול וכו.. אני בבקרים מאוד מקשיבה לה, מחבקת אותה כמה שאפשר ואז הולכת כי צריך..למה לדעתך זה קשור? אני לא מצליחה להבין..גם בשינה היא מבקשת שנשב לידה כשנרדמת ולעיתים יושבים עד שנרדמת.. לגבי שינה ואכילה הכל בסדר. הגננות דווקא אמרו שהיא ממש התפתחה בגן מבחינת התמודדות עם ילדים, עמידה על שלה וכו למרות שהיא בין הצערים שם..אולי זה משהו התפתחותי? מתקרבת לגיל ארבע? מבינה שלא על הכל היא יכולה לשלוט ומנסה בכל זאת? מה דעתך?

שלום גלית, שמחתי מאד לקרוא על השיפור בבית, ועל ההישגים שלך עם בתך הגדולה. לגבי הקטנה, ודווקא בגלל הפתאומיות של התופעה, נראה לי שאפשר להניח שמדובר בתגובה למשהו נקודתי: יתכן שנבהלה מצעקותיהם של ילדים או מתגובת הגננות להתנהגות מסויימת שלהם. לפעמים ילדים נבהלים ופוחדים רק מעצם כך שהיו עדים לעימות/כעס/עונש של חבריהם. אפשרות נוספת אחרת היא, שההתעניינות הרבה שלך בנושא פשוט מעצימה אותו, ומה שהתחיל כ"יום לא מוצלח", הפך לערוץ תקשורת מתגמל: את מקשיבה לה, מתחקרת, עסוקה מאד בשאלה "האם ולמה היא בכתה בגן". יתכן שהיא גילתה (דרך התבוננות נבונה) שהקשב, הרכות והחמלה שלך כלפיה נמצאים בשיאם כשהיא מספרת על כמה קשה היה בגן. כמובן שחשוב מאד להיות קשובים ואכפתיים כלפי הילדים שלנו, אך חשוב לא פחות להעביר לילדים מסר מחזק, לפיו אנחנו סומכים עליהם ועל יכולתם להתמודד גם עם אירועים מאתגרים ועם רגעים פחות נעימים בגן או בביה"ס. נסי בימים הקרובים לתת פחות פוקוס לאירועים השליליים בגן, ו"לתחקר" דווקא על מה שהיה נעים, חיובי, משמח ומעניין. אשמח לשמוע אם יש שינוי. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, ילד בן 5 (תאום) התחיל לעשות את צרכיו בתחתונים. יש לציין , שלעניות דעתי אין אירוע מיוחד שקרה לנו בבתקופה האחרונה וכשאני משוחחת אתן על כך , הוא מתחמק בתשובות "הייתי עסוק","הדבקתי, גזרתי, ראיתי טלויזיה " וכד' מה דעתך ? נ.ב. הכוונה לא לפיפי שבורח אלא לקקי. תודה על תשומת הלב, מאמא מודאגת מאד

שלום נילי, בריחת צואה, במיוחד אם היא פתאומית, ואינה מקושרת (לפחות על פניה) לאירוע חריג כלשהו, מחייבת - לפני הכל - התייעצות עם רופא ילדים. בהיעדר בעיה רפואית, אפשר יהיה לשקול אספקטים רגשיים-תקשורתיים (צורך במגע פיזי וקרבה לאם, פחד מעשיית הצרכים בעקבות אירוע עצירות כואב, התרסה/כעס, וכד') או התפתחותיים. כרגע, עד לבדיקה הרפואית, נסי להימנע מלכעוס או 'לנתח' מדי את מה שקרה. החליפי את המכנסיים במינימום תגובה, כשלכל היותר תוכלי להביע אמון ביכולתו "לעשות את הקקי במקום הנכון". אם התופעה תימשך לאורך זמן, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

שלום אני אמא לילד בן 9 (בין 3 אחים: 16-15-ו5) הוא הבן השלישי, הוא נולד בסוף השנה לכן לא היה בשל לכיתה א' והייתה לו בעיית מוטוריקה עדינה שטיפלנו בה והשארנו אותו בגן, על מנת שלא ירגיש באי נוחות העברתי אותו לגן אחר (הגן הראשון היה ליד בי"ס היסודי). אך בגן לקח לו זמן רב להתאקלם למורה ולילדים, סירב לכנס לגן ובכה זמן רב. כשעלה לכיתה א' חזר ללמוד בבי"ס היסודי שבו גם אני עובדת כמורה לחינוך מיוחד, בכיתה א' חודשים היה בוכה ורודף אחרי בבית הספר, היה ממציא תירוצים כמו: כאב בטן, ראש... כשעלה לכיתה ב', בתחילת השנה חזר על אותו דבר, היה בוכה ולא נרגע עד שהייתי מדברת איתו אפילו צועקת, כי אי אפשר היה עוד לסבול. בלימודים הוא ילד טוב, אני חיים בכפר קטן, הילדים הגדולים שלי לומדים בעיר, בבתי ספר פרטיים, לכן גם הוא העברתי אותו (שבתהליך ההרשמה והקבלה הוא מאוד התלהב). הוא עלה לכיתה ג' ולאחר כמה ימים התחיל הסרט עוד הפעם, בכי, וקושי להתאקלם, וביקש לחזור לבית הספר בכפר, אני סירבתי כי אני רוצה להבטיח לו מקום בבית ספר טוב, אחרת הוא ימשיך לחט"ב בכפר שהרמה שלו לא כך כך טובה. ובמעבר מכיתה ו' קשה להתקבל לבית ספר טוב מפני שהנרשמים כה רבים. עברו כמה חודשים והיה בסדר, היום לקראת סוף השנה הוא חזר על התירוצים, כל יום לאחר שמגיע לבית הספר, מתלונן על כאבי בטון, ראש, סחרחורת, לא נוח לי, כואב לי, לא יודע מה יש לי, הקאתי.... חששתי רבות וביררתי ומצאתי שילד אחד בכיתה ז' מציק לו, טיפלנו בעניין וזה פסק. אך חזרו התירוצים... דיברתי איתו בגילוי לב, כי חששתי שמשהו גרוע יותר קורא לו, כל זה לא עזר. איך עלי להתמודד? מה לעזות? ביקשתי עזרה מהיועצת, שעובדת רק יומיים. מה עוד אוכל לעשות???

נלי שלום, ממה שספרת עולה שבנך סובל מבעיית הסתגלות כלומר לוקח לו הרבה זמן באופן יחסי עד שהוא מתרגל ומרגיש בנוח במסגרת ועד שהוא יוצר קשר עם הילדים ועם הצוות. כשיש ילד כזה, כדאי להמנע ממעברים רבים בין מסגרות כיוון שכל מעבר כזה מעורר מחדש את הקושי של הילד ועשוי להיות משברי עבורו. מאחר והמצוקה של בנך נמשכת כבר מספר שנים אני ממליצה לפנות לפסיכולוג ילדים ולברר לעומק את המקור לבעיות ההסתגלות שלו. בהצלחה

שלום אני אמא לילד בן 9 (בין 3 אחים: 16-15-ו5) הוא הבן השלישי, הוא נולד בסוף השנה לכן לא היה בשל לכיתה א' והייתה לו בעיית מוטוריקה עדינה שטיפלנו בה והשארנו אותו בגן, על מנת שלא ירגיש באי נוחות העברתי אותו לגן אחר (הגן הראשון היה ליד בי"ס היסודי). אך בגן לקח לו זמן רב להתאקלם למורה ולילדים, סירב לכנס לגן ובכה זמן רב. כשעלה לכיתה א' חזר ללמוד בבי"ס היסודי שבו גם אני עובדת כמורה לחינוך מיוחד, בכיתה א' חודשים היה בוכה ורודף אחרי בבית הספר, היה ממציא תירוצים כמו: כאב בטן, ראש... כשעלה לכיתה ב', בתחילת השנה חזר על אותו דבר, היה בוכה ולא נרגע עד שהייתי מדברת איתו אפילו צועקת, כי אי אפשר היה עוד לסבול. בלימודים הוא ילד טוב, אני חיים בכפר קטן, הילדים הגדולים שלי לומדים בעיר, בבתי ספר פרטיים, לכן גם הוא העברתי אותו (שבתהליך ההרשמה והקבלה הוא מאוד התלהב). הוא עלה לכיתה ג' ולאחר כמה ימים התחיל הסרט עוד הפעם, בכי, וקושי להתאקלם, וביקש לחזור לבית הספר בכפר, אני סירבתי כי אני רוצה להבטיח לו מקום בבית ספר טוב, אחרת הוא ימשיך לחט"ב בכפר שהרמה שלו לא כך כך טובה. ובמעבר מכיתה ו' קשה להתקבל לבית ספר טוב מפני שהנרשמים כה רבים. עברו כמה חודשים והיה בסדר, היום לקראת סוף השנה הוא חזר על התירוצים, כל יום לאחר שמגיע לבית הספר, מתלונן על כאבי בטון, ראש, סחרחורת, לא נוח לי, כואב לי, לא יודע מה יש לי, הקאתי.... חששתי רבות וביררתי ומצאתי שילד אחד בכיתה ז' מציק לו, טיפלנו בעניין וזה פסק. אך חזרו התירוצים... דיברתי איתו בגילוי לב, כי חששתי שמשהו גרוע יותר קורא לו, כל זה לא עזר. איך עלי להתמודד? מה לעזות? ביקשתי עזרה מהיועצת, שעובדת רק יומיים. מה עוד אוכל לעשות???

שלום נילי, את מתארת קשיים הנמשכים לאורך זמן, קשיי הסתגלות, קשיי פרידה, הרבה תלונות סומטיות - כל אלה בהחלט מדליקים נורה אדומה, שחשוב להתייחס אליה. קשה לומר מכאן מה לעשות, כי יש צורך להכיר יותר לעומק את הרקע ההתפתחותי והמשפחתי. בעיני, לא מדובר בסוגיה 'אקדמית', וטיב ביה"ס נראה לי כרגע הרבה פחות מעניין. הילד מאותת על מצוקה מתמשכת, ולכן לא הייתי מסתפקת ביועצת, אלא פונה להערכה של פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל - בהתייחס לרקע הרלוונטי - לשקול האם יש צורך בטיפול רגשי או בהדרכת הורים. פני בהקדם, והחזירי לבנך איכות חיים. בהצלחה! ליאת

ליאת שלום, הבן שלי בן 5 וחצי. לאחרונה החל לשקר בנוגע להאשמות נגדו. למשל:מקרים שהגננת מרחיקה אותו ממפגשים מכיוון שמציק לילד שיושב סביבו. או בבית, מציק לאחותו לידינו ולאחר שאנחנו אומרים לא להתנצל הוא ממש לא מבין מה רוצים ממנוויכול להתחיל לבכות. יש מקרים נוספרים והכל סביב דברים להאשמות נגדו. אודה לך אם תייעצי לנו כיצד להגיב. תודה.

שלום דנה, ילדים שמתחמקים מאחריות באמצעות שקרים, עושים זאת לעיתים כאשר נוצרת אווירה של האשמות ומשחקי "חתול ועכבר". יש ילדים שמסיבה כלשהי מרגישים שאינם יכולים להרשות לעצמם "להיתפס" - לפעמים זה קורה כי הם מאמינים שכך יאבדו את אהדת ההורים/הגננת/הסביבה, ולפעמים זה קורה כשהאווירה בבית או בגן מענישה מדי (לפחות בעיני הילד). כדי שילדים לא ישקרו, חשוב לבסס אווירה של קבלה, פתיחות וכבוד כלפיהם. אין זה אומר שנרשה להם להתנהג באלימות או בחוצפה, אלא שנגיב להתנהגויות אלה באופן מיידי, הוגן ומידתי. אם הילד מציק לאחותו (מקנא?) דאגי להרחיק אותה ממנו, ולומר בקצרה "בואי נתרחק, כי לא נעים פה עכשיו". דאגי לשבח ולתגמל התנהגויות משתפות פעולה, ולהתעלם ככל יכולתך מהצקות שאינן אלימות בוטה. ממליצה לך בחום להיעזר בהדרכת הורים קצרה, אפילו של מפגש אחד או שניים, כדי לקבל כלים יעילים להתמודדות עם מצבים כאלה, בעיקר כדי לשפר את אופי התקשורת בבית, ולמנוע מרירות, כעס ותחושות קיפוח אצל הילדים. בברכה ליאת

שלום, בני בן 9 לפני כשבועיים פיתאום התחיל לבכות באמצע היום בבית הספר, אמר למורה שהוא מתגעגע לאימא. ניסיתי טלפונית להגיע אותו ללא הצלחה ובסוף הגעתי לבית הספר להוציא אותו הביתה. מאותו יום כאילו החליפו לי את הילד. בהתחלה הוא דיבר על כך שמפחד מהזעקות ביום השואה אחר כך הנושא הזה ירד מהפרק ונשאר רק הנושא העניין של "הגעגועים". ניסיתי להרגיעה , ניסיתי לכעוס, קניתי מתנה שמזמן חלם לקבלה(אייפוד ). הוא טיפה נרגע וחוזר אחורה. יום לפני שהכל התחיל הוא הלך ברגל עם סבא ונכנס לאיזה רחוב עם הרבה פועלים (ערבים) וכנראה נבעל וביקש לחזור חזרה. סבא הסכים והם עזבו את האיזור. האם לדעתך יש קשר בין המקרים? מה עלינו לעשות. באיזה כיוון לפעול? הילד מבין שהוא מתעשק עם ענין שטותי אך אינו מצליח להתגבר עליו. הוא מבטיח לא "לחשוב על זה " אבל כמובן לא שולט במצב תודה מראש,

שלום גב' מ, במקרים רבים תסמיני חרדה מופיעים "פתאום" וברובם, כפי שאת מתארת אצל בנך, בשלב מסוים האדם מבין באופן רציונלי שהוא לא "אמור" להרגיש חרדה אך הוא לא מצליח לשלוט בה. ישנן כמה אפשרויות שתוכלו לנסות לפני פנייה לטיפול. ראשית, במקום לנסות "לא לחשוב על זה" נסו לחשוב על דברים אחרים, נעימים (כמו מקום נעים שהוא היה בו בעבר, חוויה מאוד מהנה שהיתה לו וכו') ולתרגל בשלב הראשון מחשבות מן הסוג הזה דווקא כשהוא רגוע. מומלץ להנחות אותו להתרכז בכמה שיותר אספקטים חושיים - בריחות, בצלילים, טעמים וכו' בעת התרגול. לאחר שיתרגל מספר פעמים ביום למשך כמה דקות במשך מספר ימים (ימי החופשה הקרובים הם זמן מצויין לתרגל) אפשר יהיה לנסות ליישם את זה גם בבית הספר. חשוב להדגיש שהוא לא צריך לנסות "לא לחשוב" את המחשבות הלא טובות אלא להסיט את הקשב שלו למחשבות הנעימות כשהמחשבות הלא נעימות מגיעות. כדאי לשלב בדמיון המודרך גם תרגול של הרפיית הגוף דרך נשימות. כדאי מאוד לערב את צוות בית הספר על מנת שיכולו לתת לו תמיכה (המחנכת/היועצת) וכדי שיהיה לו לאן לפנות. לגבי החיזוקים, מומלץ לתת חיזוקים קטנים על הצלחות קטנות ולהציב מטרות ברות השגה - למשל אם מתקשר מספר פעמים ביום מבית הספר המטרה הראשונה תהיה שיצליח להתקשר רק פעם אחת ובשאר הפעמים יעזר במורה. במידה והבעיה נמשכת מאוד מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי, אצל מומחה בטיפול בילדים המטפל בגישה קוגניטיבית-התנהגותית (CBT). במקרים מהסוג הזה מדובר לרוב בהתערבות קצרה ויעילה. בהצלחה וחג שמח, אמיר

שלום רב, בני בן השנתיים ותשעה חודשים מתעניין מזה כמה חודשים בבובות, בלבישת שמלות ומדבר אך ורק בלשון נקבה. חשוב לציין שיש לו אחות בת שש, כך שהדברים בסביבתו, אולם בתי אינה מתעסקת כמעט בבובות, שמלות וכו'. הבן שלי מיוזמתו לוקח את הבובות ומשחק איתן ומבקש ללבוש שמלות ואם אנו לא מאפשרים, הוא בוכה מאוד ובמקרים אחרים הוא לוקח חולצה שלי שעבורו משמשת כשמלה. שאלותיי : 1. איך לנהוג , האם לאפר לו את הדברים שהוא רוצה ללא הגבלה, האם לחזור אחריו בלשון זכר כשהוא מדבר בלשון נקבה ? 2. על מה זה יכול להעיד ? תודה רבה

שלום דורית, התנהגות שאינה תואמת מגדר מופיעה אצל חלק מהילדים, וגורמת למחנכים והורים מבוכה ניכרת. מחד, אנחנו רוצים לאפשר לילד לשחק ולפעול בהתאם לנטיות לבו, ומאידך, חוששים מחריגות שעלולה לסכן אותו בדחייה או לעג מהסובבים. אני מניחה, לאור מה שאת כותבת, שכבר היו ניסיונות (עדינים יותר או פחות) לכוון אותו להתנהגויות 'גבריות' יותר, שלא צלחו. לפיכך, לפחות בעיני, אין טעם להתעקש, אלא ללמוד לקבל את בנך על אף בחירותיו והעדפותיו הלא שגרתיות, ולדאוג שירגיש שמח, אהוב ובטוח בעצמו, כפי שהוא. לשאלתך השנייה קשה להשיב. אני מניחה שאת תוהה האם יש בכך כדי לנבא את נטיותיו המיניות בעתיד. אין לכך תשובה חד משמעית, אם כי קיימת סבירות גבוהה יותר לכך. ובכל זאת, יש ילדים שמעדיפים משחקים שוני-מין, הגדלים להיות מבוגרים 'סטרייטים'. כרגע, מאחר וממילא אין הרבה מה לעשות בנידון - המשימה ההורית היא לאהוב ולחזק את הילד, לדאוג לרווחתו, ולסביבה עשירה ומגוונת. בברכה ליאת

הבת שלי הצטרפה לבית הספר הנוכחי בכיתה ד'. היום בכיתה ו' היא לא מחוברת ממש מבחינה חברתית. יש לה חברה אחת טובה וזהו. בשישי האחרון ישנה אצלה חברה מהכיתה, שהן התחברו לאחרונה.בשבת בבוקר ביתי שמה לב שהארנק שלה ( שיש בו יותר ממאה שקלים)ב"מקרה" בתוך תיק החברה. לברור העניין ע"י ביתי חברתה ענתה שהארנק נפל לתוך התיק שלה.(את זה אנחנו יודעים לאחר מעשה).בשבת בערב הארנק לא נמצא . היה ברור שחברתה לקחה (גנבה) אותו. ביתי לא הלכה ביום ראשון לבית הספר. מה לעשות? ביתי נורא נפגעה, שלא לדבר על הכסף שנגנב.

אורית שלום, את ממעטת לספר פרטים חשובים למשל לא ברור האם גם בבי"ס הקודם היו לבתך קשיים חברתיים,או שזה רק במסגרת הנוכחית. בכל אופן,האירוע של "הגניבה" מלמד על כך שבתך מתקשה לסנן עם מי כדאי לה להתאמץ וליצור קשר ועל אילו קשרים לוותר. לפעמים ילדים שקשה להם חברתית נוטים ל"התפשר" ומתחברים גם לילדים שלא מוצאים חן בעיניהם. אני חושבת שכדאי לך לשוחח עם בתך על האכזבה שהיא חשה מאותה חברה שמעידה אולי על כך שאינן מתאימות. מעבר לכך, כדאי להתייעץ עם יועצת בי"ס על הדרכים בהם ניתן לחזק את מעמדה החברתי של בתך במסגרת הכתה. בהצלחה בהצלחה

שלום, ביתי בת שנתיים (ילדה שנייה לאחות בת 5.5) רוצה רק שאבא שלה יטפל בה זה מתבטא בפעולות פשוטות- לחתל, לקלח, להוציא ולהכניס לרכב, לדחוף את העגלה ברחוב וכדומה. אם אני מנסה לעשות זאת יש לה התפרצות זעם- היא יכולה לבכות ולצרוח שעה. חוץ מזה היא נהנת להיות בחברתי וכשאני הולכת היא מבקשת אותי. המצב מאוד מתסכל,מאחר ואני לא יכולה לטפל בה כשבעלי בסביבה. איך למנוע את התפרציות הזעם שלה? תודה נעמי

שלום נעמי, הבת הקטנה שלך דואגת לשוויון בנטל, והאוריינטציה הפמיניסטית שלה יכולה לשמש דוגמא להרבה משפחות: אבא צריך להיות בסביבה, וכשהוא שם - בהחלט רצוי שהוא יחתל, יקלח, יוציא ויכניס מהרכב ויוליך את העגלה ברחוב! וברצינות - בתך נמצאת בגיל המפורסם, גיל של מאבקי כוח סביב נושאים של עצמאות ושליטה. ילדים בגיל זה דורשים שהדברים ייעשו בדרכם, וכשהמציאות מכתיבה אחרת - מופיע התקף הזעם הידוע. לא מוכרחים לקחת את התובענות של גיל שנתיים "הנורא" ברצינות גדולה מדי, ואפשר להעמיד בפני הילד 'עובדות מוגמרות'. עם זאת, כדי שהחיים לא יהפכו לגיהנום, עדיף לבחור את המלחמות, ולהניח מידה של עצמאות ובחירה איפה שאפשר. לכן, אני מציעה לאפשר לה את ההעדפה לאביה (אם זה מה שבא לה או מתאפשר), וכשלא - לא. כלומר, לא מוכרחים להתעקש איתה בחזרה, ורצוי לא להיעלב או לכעוס. ובכל זאת, כשאין ברירה והתקף הזעם הוא בלתי נמנע, אני מציעה לעזור לה להירגע, להושיט לה "סולם לרדת מהעץ", ולהסיח את דעתה כמידת האפשר. ברוב המקרים, ההתנהגות הבעייתית הזאת חולפת מעצמה, עם היכולת ההולכת וגדלה לווסת רגשות, להתאפק ולדחות סיפוק. בברכה ליאת

שלום רב, בני המקסים אהב מאד מקלחת, לפעמים כמה פעמים ביום. אוהב לאחוז את השפופרת ולעשות פרצופים במראה. ברגע אחד פתאומי (לפני יומיים) תפס היסטריה שלא ראיתי כדוגמתה אצלו מעולם והוא צורח במהלך כל המקלחת עד כדי רעד בכל הגוף ומבקש "לצאת" ו"ללכת"...אין לי מושג ממה זה נובע והאמת שאני ממש חסרת אונים! רק אני ובעלי מקלחים אותו ואני שומעת או נוכחת בכל המקלחות ועל כן אני ממש לא מבינה מה פשר הדבר ואיך להתמודד עם המצב? אודה לעזרתכם בהקדם, נועה

שלום נועה, אכן תעלומה. התגובה הקשה למקלחת יכולה להיות קשורה להתנייה כלשהי ברמת המציאות (כוויה ממים חמים מדי; בהלה ממים קרים מדי; חדירת סבון לעיניים, רעש חזק/מפחיד מהמים שנעלמים דרך חור האמבט, וכד'), או לחרדה שהתעוררה ממקור אחר, פנימי יותר, האופייני לגיל (פחד מקולות מוזרים, חיות, מפלצות ויצורי דמיון אחרים שיכולים להגיח מכל חור). פחדים כמו אלה, האחרונים, אינם מצייתים לחוקי המציאות, ולכן גם קשה להרגיעם בדרך ההיגיון. אני מציעה לך לנסות ולבדוק מה קורה, למשל, בחדר אמבטיה אחר (בבית או אצל סבתא), כדי לנסות ולבודד את הסיבות האפשריות. בכל מקרה, כל מה שיכול להגביר את תחושת השליטה שלו במצב - יכול לעזור. תני לו לחוש את טמפרטורת המים לפני שהוא נכנס לאמבטיה, תני לו להכניס משחקים לאמבטיה, ואולי אפילו לבלות בה כשהיא יבשה. נסי לשים לב האם קל לו יותר לשכשך במי אמבטיה על פני עמידה עם ה"טוש", או אולי להפך. השתדלו להגיע לזמן הרחצה רגועים ונינוחים ככל האפשר, ולאפשר לו להסביר לכם מה יעזור לו להרגיש טוב. קיימת אפשרות נוספת, אולי פחות סבירה, לפיה זמן המקלחת נתפס כחלק ממאבקי כוח ביניכם. ילדכם עדיין נמצא בגיל שבו חשוב לו לעשות את הדברים לבד ובדרכו (שלהי "גיל שנתיים הנורא"). אם במשך היום יש התקפי זעם ובכי גם סביב פעולות אחרות, ההסבר הזה הופך סביר למדי. גם במקרה כזה, חשוב להישאר נינוחים ורגועים ככל האפשר, להבהיר שמקלחת היא חלק ממטלות היום המתחייבות, ולהשאיר לו את הבחירה אם לעשות זאת ב'נעימים' או בבכי. כך או כך, רצוי להישאר במהלך המקלחת ענייניים ויעילים, ובסופה - לעשות הכל כדי לעזור לו להירגע במהירות, *מבלי* להציע פיצוי או נחמה שעלולים לתגמל את ההתנהגות הבעייתית. בהצלחה ליאת

רגינה מדובר בילד בן 6 המאובחן באוטיז מסרב לעשות יציאה כמעט בכל אסלה. מתאפק עד עושה יציאה במכנסיים.תודה מראש.

שלום רגינה, פחד משימוש באסלה בגיל שש אינו טרוויאלי, וכפי שאת מציינת הוא חלק ממערך שלם של קשיים מאובחנים. מציעה לך להתייעץ עם גורם המתמחה בעבודה עם ילדים אוטיסטיים בגישה ההתנהגותית. מטפל כזה יוכל לעבוד גם עם הילד וגם איתכם, ולקדם אותו הדרגתית (בעזרת מערך חיזוקים) לקראת המטרה הסופית. עד אז, נסי להימנע מכעס ויצירת תחושות אשמה אצל הילד (או אצלך!). התאזרי בסבלנות ונדיבות כלפיו, וזכרי שגם ילדים עם עיכובים התפתחותיים משמעותיים רוכשים בסופו של דבר את הרגלי הניקיון, גם אם לאט ובמאמץ. יישר כוח ליאת

היי רגינה, אני עובדת עם ילדים אוטיסטים וממליצה מאוד על שימוש באייפד בכדי להנחיל הרגלי ניקיון. ישנו משחק הנקרא pepi הכולל בגירסתו החינמית טיפוח וניקיון בסיסיים ובמידה ומשלמים ניתן לקנות גם "שלב" של שימוש בשירותים. מומלץ לנסות במידה ויש לכם או למכר גישה למכשיר.

אני תמיד בעד לרתום את המסך למטרות חשובות :-) בהצלחה!

שלום רב, אני לוקחת את בני בן השלוש עשרה וחצי לפסיכולוג מאחר וחווינו גרושין בבית. בני היה אצלו פעמיים כשבפעם השלישית נשארתי לשבת בחדר המתנה. ני סיפר לי שהפסיכולוג הציג בפניו קלפים עם תמונות ובמקביל מילים וביקש ממנו שיבר תמונות ומילים המתאימות בעיניו. לא היה עליו חובה לבחור בכל התמונות. בתום הפגישה בדרך הביתה, סיפר לי הבן כי חלק מהתמונות היו תמונות איברי מין זה נשים וגברים. ברצוני לציין שהילד לא חווה התעללות מינית, לא רמזנו אחרת לפסיכולוג ואף הבהרנו את מטרתנו. האם חשיפת הילדם בסוג "משחק/בחינה" מסוג זה היא נורמטיבית? אודה על עזרתך.

שלום דנה, מדובר בקלפים טיפוליים, הנמצאים בשימוש כמעט בכל קליניקה. יש פסיכולוגים ש'מסננים' החוצה תמונות בעלות אופי מיני או אלים, בכפוף לגילו/אישיותו/בעיותיו של המטופל. בגיל 13 וחצי, לתמונות של איברי מין לא אמורה להיות השפעה הרסנית על הילד, מה גם שלא מדובר בתצלומים פורנוגרפיים, אלא בציורים "אמנותיים". תגובותיו של הילד לתכנים אלה יכולות ללמד לא מעט עליו, על יכולתו לשלוט בדחפים, ועל עמדותיו ביחס לגופו שלו ושל המין שכנגד. לא נשמע מדאיג בעיני, בהנחה שמדובר באיש מקצוע מורשה ומיומן. בברכה ליאת

הי קובי , תודה רבה ראשית על תשובתך הקודמת . בני נכנס לגן לפני שבועיים כרגע עד השעה 13:00 . אני מתלבטת האם כדאי לצאת לחופשה של כמה ימים לח"ול? בגלל חג השבועות זה יוצא שבני לא יהיה בעצם שבוע בגן השאלה אם עדיף להימנע מזה עכשיו שהוא בתהליך התאקלמות ? הוא מתאקלמם בסדר גמור בנתיים אך אינני רוצה להחזירו אחורה , מה דעתך ? תודה רבה

שלום גליה, קובי ישוב לכאן בשבוע הבא, ולכן אנסה לענות על שאלת ההמשך שלך (קראתי את פנייתך המקורית ואת תשובתו של קובי). אם תרצי, תוכלי לכתוב לקובי שוב, בשבוע הבא. לתפיסתי, אם בא לכם לנסוע לחופשה עם הילד, בהחלט אפשר לעשות זאת, גם אם הוא כרגע בעיצומו של תהליך הקליטה בגן. הבילוי המשפחתי חשוב לא פחות מהנעשה בגן, ואפשר יהיה 'לרכך' לו את החזרה בדרך של ימים מקוצרים (כפי שעשית עד היום). אצל ילדים צעירים, במיוחד בשבועות הראשונים בגן, נראה תגובות נסיגה גם לאחר סופ"ש, חופשת חג או, להבדיל, מס' ימי מחלה. כאן מדובר בנסיעת בילוי, ובעיני חבל לוותר גם אם יהיה לכך מחיר זמני של ימי גן מקוצרים. שיהיה חג שמח! ליאת

שלום רב, בתי בת שנתיים וחמישה חודשים,.מאוד מפותחת עצמאית, וורבלית, ביקשה לפני מס ימים לשים תחתונים ולעשות פיפי בשירותים, מאחר ונראית לי מאוד בשלה זרמתי איתה והתחלתי להבחין שהיא עולה בשמחה למושב השירותים אך לא יוצא כלום ואז אומרת "סיימתי"! כבר עברו 4 ימים ובינתיים החלטנו לעבור לסיר כי ראינו שבשירותים לא יוצא כלום, בסיר המצב טיפה השתחרר וכשהיא מבחינה שהיא צריכה פיפי או קקי היא מתחילה לבכות מלחץ ואז כשבסוף מסכימה לשבת זה משתחרר, לעיתים אחרי מס נסיונות, אך היום הגענו למצב שיא שמשעה 14:30 היא לא עשתה כלל יציאות, היא כן נסתה לשבת על הסיר וגם דקות ארוכות אך לא מוציאה כלום, עכשיו בדקתי את הטיטול מתוך שינה והוא עדיין יבש, מה עושים? מצד אחד היא לא רוצה טיטול ומצד שני ההתאפקות הזו מדאיגה אותי תודה, דנה

שלום דנה, עם כל הכבוד לכוח ההתאפקות של בתך, נדמה לי שבלתי אפשרי לעצור פיפי לאורך זמן. דאגי שהיא תשתה, ואת השאר הטבע יעשה. בגיל שנתיים וחצי (למעשה הרבה קודם) קיימת בשלות לתהליך הגמילה, ולכן אפשר להודיע לה שמעתה בשעות היום תהיה ללא טיטול. השאירי את הסיר בטווח ראייתה, ועודדי אותה להשתמש בו, אך ללא לחץ. אמרי לה שגם אם יברח הפיפי פה ושם, זה עדיין בסדר. הלחץ שלך סביב האפשרות של פספוסים מצד אחד, וההתאפקות, מצד שני, אינו תורם לתהליך. ככל שהדברים ייעשו ברוח טובה ו'זורמת', כך עולה הסבירות לתהליך מהיר וקל. רשת האינטרנט ואתרי ההורות מלאים בהנחיות "עשה ואל תעשה" בסוגיית הגמילה. ממליצה לך למצוא מאמר אחד שאליו את מתחברת, ולפעול ברוח ההמלצות. מזכירה לך וליתר ההורים, שלפני עידן הטיטולים החד-פעמיים, היו גומלים את הילדים סביב גיל שנה/שנה וחצי, והיו אז הרבה פחות קשיים. חומר למחשבה... בהצלחה ליאת

אני מורה מעל עשור, ויש לי תלמידה בחטיבה שאני לא מצליחה כשהיא נמצאת ,בד"כ, להעביר שיעור נורמלי. הילדה מרקע בבית לא פשוט, וגם האמא חלשה ומיואשת ממנה. מדובר בהקבצה ב' בחשבון, והיא הכי חלשה בחשבון בהקבצה, אך יש לה השפעה חברתית על הבנות. ניסיתיוהתחלתי לקבוע לה שיעור פרטי קבוע איתי בבי"ס, ומחצית מהזמן רק להתענין בה. אך הילדה התחמקה מאד והתנגדה להמשיך. התיעצתי אישית עם פסיכולוגית והיא אמרה לתת לה 5 דקות בכל שיעור לעשות סיבוב להתאורר. וכך ניסיתי. הסברתי לילדה על הרעיון, והמטרה. וכשניסינו - כשחזרה לכיתה המשיכה להפריע כמו לפני שיצאה. המחנכת טוענת שכלן (?) מצטינות וקשה לה לשמוע סרה בתלמידותיה. המנהלת בגישה שהמורה תשבור ת'ראש לבד,ולא מתערבת. מה אפשר לעשות?

שלום יעל קודם כל, אני חייב לומר לך שזה מחמם את הלב לראות שיש מורים כמוך. מורים שמשקיעים מזמנם הפנוי ומהאנרגיות הנפשיות שלהם בילדים. אני יודע עד כמה מקצוע ההוראה יכול להיות קשה, לא מוערך ובודד. בכל זאת, את מוצאת זמן כדי לנסות ולעזור לילדה ולך כמורה שרוצה לצקת תוכן משמעותי בשיעורים שאת מעבירה. בעיני זה ראוי להערכה. אם יש לך אפשרות להמשיך ולהתייעץ עם הפסיכולוגית אני ממליץ לך לעשות זאת, במידה ולא אולי כדאי שתנסי לעשות זאת עם יועץ/ת בי"ס. איך שאני רואה את זה יש לך שתי מטרות- להעביר שיעור ללא הפרעות קיצוניות ולעזור לילדה. אני אנסה להציע כמה דברים. מניסיוני כדי להצליח עם נערה כזו, לרוב לא דיי בעבודה מאומצת ואישית של מורה אחת טובה ככל שתהיי. את צריכה לחשוב על דרך לגייס את המערכת לעזרתך. כמו שיש הורים שמתקשים לשמוע דברי "ביקורת" על אחד מילדיהם כך גם יש מחנכים/ות כאלו. נסי לבוא אל המחנכת בצורה שונה, מתוך מקום בו את רואה את הפוטנציאל ורואה את המכשולים המקשים לממש אותו. כלומר, לבוא מתוך מקום חיובי שמנסה להרים את הילדה ולעזור לה לממש את הפוטנציאל שלה תוך שאת מנסה להיעזר במחנכת על מנת להסיר את המכשולים הללו. כפי שציינת בהרבה רגישות, הילדה הזו מגיבה לדברים לא פשוטים שעוברים עליה בחייה. יתכן שבשיעורים שלך היא פורקת את כל רגשות הזעם והתסכול שלה. לצד זה, זה נשמע שהילדה זקוקה לשני דברים: חווית הצלחה וגבולות ברורים. זה מחזיר אותה למחשבה על עבודה מערכתית, צריך להבין יחד כמערכת, איך לגרום לה לחוות הצלחה. מה מונע ממנה להצליח, האם יש רקע של לקות למידה שלא אובחן או שאובחן אבל לא מטופל והאם יש דרך לקדם את זה. הגבולות צריכים להיות ברורים ועקביים. אם היא מסבה נזק לשיעור כולו אז היא לא צריכה להיות בכיתה. הקול שהיא צריכה לשמוע צריך להיות אחיד, מכל הגורמים המעורבים בבי"ס. לאור מה שאת מתארת אני באמת חושב שהכתובת הנכונה עבורך היא יועץ/ת בי"ס. אני יודע שבהרבה מוסדות חינוך יש מסר סמוי (לפעמים גם גלוי) לפיו התפקיד של המורה הוא להשתלט על הכיתה ואם הוא לא מצליח אז יש לו בעיה בסמכות.... לפעמים זה נכון אבל במרבית המקרים זו גישה מסרסת שמעוותת את מציאות היום יום בבתי הספר ולא ממש מקדמת אף אחד. אני מזמין אותך להמשיך ולשתף במחשבות שלך או בשאלות שעולות לך בהצלחה רבה קובי.

בני בן 5.5 (עם ADHD וייתכן שגם עם הפרעת תקשורת קלה), ולאחרונה התחיל לדבר על כך שהוא רוצה להיות בלי הורים (כי אז אפשר לחיות בבית בלי חוקים). פעם הוא גם אמר לי שתכנן עם ילד אחר בגן שהם יהרגו אותנו (ההורים שלו) ואז הוא ילך לחיות אצל ההורים של הילד השני. האם אלה מחשבות סבירות בגיל הזה? או איזושהי פתולוגיה?

שלום יעל, האינפורמציה שיש בידי אינה מספיקה כדי שאוכל לענות באופן אחראי ומקצועי על השאלות שאת מעלה. אני יכול לתאר לעצמי עד כמה זה כואב לשמוע שלילד שלך יש מחשבות כאלו. פנייתך מעלה בראשי הרבה שאלות כמו איך אתם מרגישים מול האמירות הללו? איך אתם מתמודדים עם זה? ומה זה עושה לכם כהורים? (אני שואל ברבים, אך כמובן שיתכן וזה מעלה אצל כל אחד מכם תחושות ומחשבות שונות). ילדים בגילו עדיין לא מבינים באופן עמוק את משמעות המושג מוות, לכן אני נוטה לחשוב שהמשאלה הזו באה לבטא משהו שהוא מרגיש.. כפי שאת מצינת, יתכן וזו משאלה לחופש, לגבולות פתוחים וכד'. באותה מידה ייתכן שזהו ביטוי משחקי שמושפע מתכנים רבים אליהם ילדים בגילו נחשפים. כמו שצינתי, מכאן אין לי תשובה האם זה פתולוגי או לא, לשם כך יש לערוך בדיקה מדוקדקת יותר שלוקחת בחשבון אספקטים שונים ורחבים יותר. אני מציע לכם לנסות ולהקשיב למנגינה שבה נאמרו הדברים, האם הוא אמר זאת בזעם רב, בצחוק, בעצב וכד'. אני חושב שהבנת המנגינה יכולה לסייע לכם להבין מה הילד מנסה לומר. בנוסף הייתי מנסה להבין האם הילד נחשף למוות או לאמירות כלפי המוות בקרב ילדים או מבוגרים שבסביבתו. אם את מוטרדת מאוד מהאמירות האלו, ויש לך הנחה שהאמירות האלו מצביעות על משהו לא טוב שקורה עם הילד, לכי עם האינטואיציות שלך. שיחה של הילד עם גורם טיפולי מקצועי יכולה לעזור ולהרחיב את התמונה. כמו כן, אם אתם מרגישים שאינכם יודעים כיצד להגיב ולהתייחס לאמירות שלו, אולי כדאי לפנות להדרכת הורים קצרה. את מוזמנת להמשיך ולעדכן קובי.

שלום ליאת , אשמח לקבל המלצה לפסיכולוג ילדים , עבור בננו בן ה 7 שהתחיל לסבול מטיקים כתוצאה כנראה ממתח , חרדה . עדיפות באזור תל אביב או רמת השרון ומישהו שעובד עם מכבי לצורכי החזר ייעוץ .

שלום מתן על אף הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר לא אוכל להמליץ על מטפל. אתה מוזמן להשאיר כתובת דוא"ל בתגובת המשך ולקבל המלצות מקוראי הפורום. אני מבין שאתם משערים שהגורם לטיקים הוא לחץ נפשי אך בכל זאת, אני חושב שלפני הפנייה לפסיכולוג עליכם לפנות לנוירולוג ילדים המתמחה בתחום. זאת מכיוון שחשוב להבדיל בין טיקים ובין תנועות אחרות היכולות להידמות לטיק ואשר ההתייחסות והטיפול בהן שונה. בהצלחה קובי

בני אוטוטו בן 3.אתמול כשחזר מהגן הצעתי לו להוריד את החיתול והפעם (בניגוד לפעמים קודמות) הוא הסכים. הוא היה ללא חיתול עד שהלך לישון. הוא עומד ליד האסלה ומוכן לשבת בישבנון אפילו לזמנים ארוכים אבל לא יוצא לו שום דבר עד שלבסוף הוא עושה פיפי בתחתונים. היום הגננת "הנחמדה" התיאשה לאחר שעשה בתחתונים והחזירה לו את החיתול אבל בבית הוא שוב הסכים להוריד אותו ושוב עשה בתחתונים פיפי ופעמיים על הרצפה. קקי הוא לא מוכן לעשות בכל מקרה והוא מתאפק כבר יומיים. מה לעשות? אני שמחה שהוא מוכן לשתף פעולה אבל כיצד לגרום לו להצליח לעשות זאת באסלה עצמה? בבקשה אובדת עצות..

שלום רוני, אני מבין את המצוקה אבל .... רגע, רק התחלתם בגמילה. זה פרק זמן קצר מאוד והילד עוד לא ממש מבין מה לעשות ואיך הוא אמור לשלוט בצרכים, איך לעצור ואיך להוציא. בכל מקרה, נסי לדבר עם הגננת ובקשי ממנה לשתף פעולה בתהליך. לדעתי, זה לא אידאלי אבל גם לא ממש נורא אם בשבוע הראשון הוא "יתרגל" את הגמילה בבית ולא בגן. אך במוקדם, ורצוי כמה שיותר מוקדם, יש לשלב את הגמילה גם בגן. על מנת לעזור לו, בשלב הזה מספיקה הנוכחות ותשומת הלב שלכם. היו סבלניים, תנו לו קצת זמן לגלות, לנסות ולהצליח. הילד משתף פעולה וזו נקודת פתיחה מצוינת. התאפקויות ופספוסים הן תגובות שכיחות מאוד, בעיקר עם תחילת הגמילה. בהצלחה קובי

שלום בני הקטן כמעט בן 3 כבר, ילד בוגר מדבר בבירור עם אוצר מילים ונרחב ויש לו אחות גדולה בת 6 וחצי בפסח החלו גמילה המונית בגן, מכיוון שלי לא היו ימים מלאים איתו בחופש לא התחלתי גמילה עם כולם אבל כן התחלנו שבוע לאחר הפסח בדיוק בביום הגמילה שמתי לב שכל המוצצים שלו קרועים ויחד זרקנו אחד אחד עד שכבר לא ביקש מוצץ ,כנ"ל לגבי הבקבוק בו היה שותה כמויות תה מטורפות, יכל לשתות גם 5 בקוקי תה ביום הבעיה היא שהוא מפספס כל הזמן,אני לא חושבת בכלל שהוא בתהליך גמילה (להבדיל מצוות הגן) הוא לא מודיע שיש לו פיפי או קקי, להיף כל פעם שאני שואלת אותו לאחר שאני רואה סימני פיפי בדרך הוא אומר לי לא אין לי פיפי ו3 שניות אחכ עושה על עצמו, כנ"ל לגבי קקי אני חסרת אונים כבר כי כואב לי לראות אותו כל הזמן מפספס אציין כי בלילה הוא עם חיתול אבל קם יבש 5 מתוך 7 לילות כנ"ל לגבי שנת הצהריים בה הוא ישן ללא חיתול מתחילת הגמילה היום באתי לקחת אותו מהגן והסייעת אמרה לי הנה כרגע חזרנו מהשירותים אמא, אבל ברגע שהוא התקרב ראיתי את כתם הפיפי על המכנסיים הקטע שהוא צוחק כל הזמן ולי נראה שזה ממבוכה ןלא שנניח עושה דווקא במודע ולשאלה הגדולה,האם להחזיר לו את החיתול ולחכות שיבקש להורידו? אציין כי רשמתי אותו לגן עיריה ואני נורא בלחץ שלא ייגמל עד תחילת שנת הלימודים כי מה יהיה אז?? מצטערת על אורך המגילה אבל אני ממש חסרת אונים לא רוצה לפגוע בהתפתחות שלו או לגרום לו לתסכול ולעצב המון תודה מראש ליאת

שלום ליאת, אני מבין את הכאב והתסכול שאת חווה לאור הפספוסים או הצחוק, אותו את מפרשת כביטוי למבוכה. תהליך הגמילה אינו קשור ליכולות הוורבליות של הילד, ולרוב לא עובר חלק. להיגמל מחיתולים זה תהליך ארוך עם הרבה פספוסים. זאת, יחד עם גמילה מבקבוק וממוצצים לא הופך את זה לקל יותר עבור הילד. אך גם הגמילה המשולבת אפשרית בהחלט. הילד צוחק כשהוא מפספס, אבל אני ממש לא בטוח שזה ממבוכה, כך לדוגמה זה יכול להיות סוג של משחק שליטה למולכם (בהקשר הזה יהיה מעניין לבדוק מול צוות הגן כמה זוגות מכנסיים מחליפים לו ביום- כלומר האם יש הבדל בין ההתנהגות בבית לזו שבגן). אני מבין את המחשבות על העתיד, על הגן העירוני וכו', זה נשמע שאת בלחץ גדול, אולי קצת גדול מידי. כשמתחילים בתהליך הגמילה צריך לארוז תיק גדול של סבלנות והבנה שלילד יהיה את הקצב שלו. הרגשות שעולים בך בתהליך הגמילה הן טבעיות ושכיחות, אך כדאי לשים לב לזה שהמחשבות קדימה רק מלחיצות אותך, מביאות אותך למסקנה שהילד נכשל וגורמות לך לחוש בחוסר אונים גדול. ממקום כזה הרבה יותר קשה להיות שם עבור הילד מתוך רגישות לצרכים שלו ולא ללחצים שאת חווה. מהרגע שהחלטתם להתחיל בגמילה, אני חושב שחשוב להמשיך ולהתמיד על אף הפספוסים והמצוקה שלכם או שלו. אני חושב ששינוי אחד קטן יכול מאוד לעזור במקרה שלכם. נסי להחליף את ההצעות המילוליות במעשים. כלומר, במקום להציע לו לגשת לשירותים כשאת מזהה סימנים מקדימים, פשוט קחי אותו בעצמך לשירותים והמתיני יחד איתו עד שיצליח לעשות את צרכיו. באופן הזה את תלמדי אותו על הקשר שבין זיהוי הצורך לפיפי לעשיית הצרכים בשירותים. למרות זאת, קחי בחשבון שהוא ימשיך לפספס ושזה ממש בסדר שזה קורה. אני מאמין שעם עוד קצת סבלנות תהליך הגמילה יתקדם וישתפר. במידה ולא, את מוזמנת לעדכן ולהתייעץ בהמשך, בהצלחה קובי

בוקר טוב אין ספק שרק הזמן משחק תפקיד בתהליך הגמילה. יום רביעי אחה"צ התחיל לבקש פיפי, למחרת התקשרה הגננת שאלה אם שיניתי משהו בבית כי התחיל לפספס אצלן ואילו אצלי המצב השתפר פלאים במהלך חמישי הבטחתי לו מספר רב של פעמים שכל פעם שיעשה קקי בשירותים יקבל בובה גדולה של כל מיני דמויות יום שישי בבוקר הוא גם ואמר לי אמא כואב לי הבטן מאוד, אמרתי לו בוא לשירותים מהר יש לך קקי, הבעיה שהוא לא מסכים לשבת יותר מ30 שניות ולא משנה כמה אני מנסה לשיר איתו ולדובב אותו ע"מ שיישב עוד קצת ,אבל הוא הצליח לעשות והתלהבנו שנינו עד מאוד, גם בגן היה בסדר אותו יום בערב גם עשה בשירותים וגם הבוקר כבר פעמיים שוב כי אין לו סבלנות לשבת שורה תחתונה המון תודה כי נראה שאנחנו על דרך המלך :)

היי,בני בן ה2.4 מושך לעצמו שערות מהראש כבר תקופה של חצי שנה, ומכניס לפה ומלפף סביב המוצץ,אשמח לשמוע המלצות לגבי טיפול ומומחים שיוכלו לעזור לי בעניין תודה מראש עדי

שלום עדי. למרות הרצון לעזור, ובהתאמה עם מדיניות האתר כולו, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום. ניתן לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בכל מקרה, בשל משך הזמן הארוך ובמיוחד אם תלישת השיער חמורה עד כדי יצירת קרחות, נראה לי שכדי שתפנו לרופא הילדים שלכם כדי לקבל הפנייה למכון להתפתחות הילד. שם תבקשו הערכה פסיכולוגית של הילד. בהצלחה, קובי.

אשמח לקבל תגובות למייל שלי [email protected] העניין של מריטת השיער אומנם נמשך זמן רב אך ממש לא קוב אפילו לקרחות! השאלה אם זה משהו שיכול לחלוף מעצמו או שכן כדאי לגשת לטיפול? אשמח לתגובות תודה רבה

שלום שמי מרב אם חד הורית לילדה בת 12ביתי מסרבת להיתקלאח ממש אני צריכה לריב איתה על זה כל יום ואים לא אריב ולא אתעצבן תישאר 3-4ימים בלי מיקלחת אבל דאורדורנט שמה איפור שמה כל יום בבקשה תייעצו לי מה לעשות

שלום מרב אני שואל את עצמי האם המקלחת היא מרכז הבעיה? כמובן שאני מסכים איתך שבגילה היא כבר צריכה להיות מודעת לחשיבות של היגיינת הגוף וכו'. אבל יש לי תחושה, שבמקרה שלכן מדובר בהתנהגות שבאה להעביר מסר מסוים, מסר שבתך לא מצליחה להעביר בדרך אחרת. יכול להיות, שיש משהו אחר שמפריע לה, משהו שהיא לא מצליחה לבטא אותו מולך ולכן מוציאה אותו דרך המריבות על המקלחת. בגילה, חשוב שהיא תדע שהאחריות על ההיגיינה שלה היא אך ורק שלה. לטוב ולרע. הרי את לא תוכלי להתווכח על זה לעד.. נסי לדבר איתה ולא בזמן ויכוח על מקלחת, אלא בזמן אחר רגוע יותר, לשאול אותה איך היא רואה את זה. איך היא חווה את זה שאת צריכה לריב איתה כדי שתתקלח. האם היא לא חוששת לגופה. יכול להיות שההתנגדות שלה משקפת קושי אחר מול ילדים בכיתה, או מולך. נסי להבין את החוויה שלה ולנסות ולמצוא פתרונות שעונים על הצרכים שלה. נסי להבין האם זה קשור לדימוי גוף, קשיים חברתיים, מרד בסמכות ההורית שלך וכד'. הסבירי לה על החשיבות של שמירת ההיגיינה כאדם וכאישה. אני לא מאמין שללכת איתה ראש בראש יפתור את הבעיה. עם הרבה סבלנות ואוזן קשבת אני מאמין שתצליחי לעזור לה ולפתור את הבעיה. בהצלחה קובי.

שלום רב בני בן שנתיים ו-10 התחיל גמילה מאסיבית מזה שבוע וחצי ( לפי דרישה שלו להוריד טיטול) . יש לציין כי לפני כחודש התחלנו להוריד מידי פעם לכמה שעות והוא היה מאוד מאושר. הבעיה העיקרית התחילה כאשר הורדתי לו את הטיטול למשך שעות הבוקר כשהוא נמצא בגן. הילד מתאפק במשך כל שעות היום בגן- או לחילופין עושה את צרכיו בתחתונים . אך שהוא מגיע הביתה הוא מבקש לעשות פיפי בשירותים ולא בורח לו בכלל. דיברתי עם הגננת שטוענת כי יש לו פחד ללכת לשירותים בגן והוא לא מוכן בשום פנים ואופן ללכת. (באחד מן הימים ניסיתי לקחת אותו אני בבוקר לשירותים והוא כן היה מוכן ועשה את צרכיו) יש לציין כי הסייעות שמות לו טיטול כשהוא נכנס לישון (כי זאת המדיניות שלהם ) וכשהוא קם מורידים לו את הטיטול. אני לא יודעת מה לעשות וכיצד לדובב את הילד לעשות בגן? האם זה בסדר ששמים לו טיטול בגן? האם זה בסדר לשים לו טיטול בלילה? סליחה על האורך – אך אני מודאגת ולא רוצה שייגרם לילד נזק.

שלום לימור ראשית, אין כל צורך לדובב את הילד. כנראה שיש משהו בנוכחות שלך שמרגיע את בנך ולכן הוא מוכן להיכנס לשירותים בגן כשאת נמצאת. שבוע וחצי של גמילה זה פרק זמן קצר מאוד, למרות שמהתיאור שלך זה נשמע שהילד בשל מאוד והתזמון של הגמילה מאוד נכון עבורו. אני מאמין שעם קצת סבלנות גם בגן הילד יתרגל ולא תהיה בעיה. אנסה להציע כמה דברים כדי לעזור לילד בגן. זה מצוין שאת נכנסת איתו לשירותים בבוקר, אולי כדאי לצרף את הגננת/סייעת שתיכנס ביחד אתכם, זאת כדי שבנך יתרגל גם לנכוחות שלה איתו. בהדרגה הייתי מנסה להעביר את התפקיד אליה כשאת נוכחת במקום. בנוסף, חשוב שהצוות בגן ימשיך להציע לו לגשת לשירותים גם אם הוא אינו מבקש זאת. כדי להקל עליו, הגננת יכולה לקחת אותו עם ילד נוסף. במידה והוא עדיין לא יהיה מוכן אז היא יכולה לקחת אותו "שיעזור" לה כשהיא לוקחת ילד נוסף, או להיכנס עם צעצוע שהוא אוהב . אני לא רואה בעיה עם טיטול בזמן השינה, לא בגן ולא בבית. תהליך הגמילה בשינה קצת שונה מתהליך הגמילה ביום ולרוב מתרחש בשלב מאוחר יותר. ביום, כשהילד מרגיש בצורך הוא יכול לגשת לשירותים. בזמן השינה לעומת זאת, הילד צריך לפתח את יכולת השליטה על הסוגרים, שזה תהליך מורכב יותר. לכן, אין כל צורך להאיץ את תהליך הגמילה בלילה, כדאי להמתין עד שתראו שהילד מתעורר עם טיטול יבש לאורך זמן ואז להתחיל בגמילה. בהצלחה קובי

שלום רב בני בן שנה ושמונה חודשיים לפני מספר ימים הוא נכנס לגן חדש עד עכשיו הוא היה חצי יום עם סבתא וחצי יום איתי. מיותר לציין שהתהליך קשה לו וגם כמובן עבורי . שאלתי היא כיצד ניתן להקל בתהליך הקליטה והאם מומלץ בצורה הדרגתית יותר מאשר הגישה של הסתגלות מהירה , הוא כרגע כבר חמשה ימים בגן ואני מוציאה אותו בין 12:00 ל 13:00 כמובן שבימים הראשונים שהיתי במחיצתו האם זה בסדר לדחות קצת את תהליך השינה בגן עד 15:00 או שאולי ההימשכות הזו לא טובה עבורו ועדיף כבר לתת לולו לישון בגן , אני אישית מעדיפה את תהליך ההדרגתיות אך אני שומעת המון תגובות שזה לא בהכרח נכון . המון המון תודה

שלום גליה, תהליך הקליטה בגן הוא לא תהליך פשוט, עבור מרבית הילדים וההורים. כמו שאת בטח יודעת יש כל מיני גישות לאיך "נכון" לעשות זאת. אני חושב שעד עכשיו פעלת מצוין, הכנסה הדרגתית של הילד למסגרת שתחילה מלווה בשהייה שלך איתו ולאחר מכן מעבר לימים מקוצרים בגן. אני חושב שהתשובה לשאלה שלך היא מאוד סובייקטיבית. לתפיסתי, אחרי שבוע-שבועיים של ימים מקוצרים כדאי לעבור לימים מלאים בגן. אני מבין שתהליך זה הוא לא פשוט עבורך, לכן חשוב מאוד שאת תרגישי שלמה עם הדרך שאת בוחרת. ברגע שאת תהיי שלמה עם הדרך ובטוחה בעצמך, את תשדרי יותר ביטחון לילד. ילדים בגיל של בנך לומדים על החוויה שלהם דרך ההורה. כלומר, אם את תחושי רגועה ושלמה הילד יבין שהסיטואציה אינה מסוכנת עבורו ויחוש בטוח יותר. כמובן שזה לא אומר שלא יהיו קשיי פרידה בבוקר או קשיים אחרים, אבל ביטחון של ההורה בדר"כ מפחית וממתן את התופעות הללו. אני מציע לך להתחיל במעבר לימים מלאים, אם את רוצה להיות בטוחה יותר אולי כדאי שתצרי קשר עם הגננת לקראת אמצע היום ותבררי איתה איך הוא מרגיש והאם / עד כמה זה קשה עבורו. אם הילד מראה סימני מצוקה לאורך כל היום ולא רק בשעה שעתיים הראשונות, אז כדאי לשקול דחייה קצרה של המעבר ליום מלא. בכל מקרה, הבאת חפץ מהבית כמו בובה או ספר, יכולה לסייע לו בזמן שהוא בגן. בברכה קובי

שלום רב לך, זקוקה לעזרתך על מנת שאוכל להתיחס לבני ללא כעס יתר, ואולי דרכך אצליח לראות את התמונה אחרת. בני ליאור נכח בשיעור כשמורה מחליפה נכנסה למילוי מקום של המורה לעברית. אותה מורה מחליפה הרשתה בשיעור לשחק בפלאפון ולשמוע שירים. הבן שלי שמע שיר עם 3 מחבריו והתחיל לרקוד תוך שהוא זורק נייר לפח. המורה המחליפה אמרה:"הוא יודע לרקוד. . ." והצביעה על בני. החברים צחקו. כעבור מספר דקות קם בני לזרוק משהו נוסף לפח, הפעם רקד בני בדרך תוך שהוא קורא בשמה של המורה המחליפה, וגם הפעם החברים צחקו. ביום למחרת, המורה המחליפה נכנסה לכיתה של בני בסוף השיעור ושוב בני רקד מולה. בהמשך מסתבר כי המורה המחליפה פנתה למחנכת בטענה שבני רוקד " גס", היא דרשה שבני יענש וביקשה לשוחח על כך עימי. המורה המחליפה טענה שבני רקד תוך שהוא מראה לה את תחתוניוונתן לעצמו מכה בטוסיק. בני מכחיש זאת. בשיחה עם המחנכת והמורה המחליפה ובני, אמרה המורה: נעלבתי מאוד ואני לא יכולה לתאר כמה. . . בני התנל מיי והיא המשיכה בשלה: רק אל תדבר אליי , אני לא רוצה לדבר איתך. . .במצב הזה מחנכת הכיתה שימשה מתווכת ודיברה בניפרד עם בני והמורה המחליפה. המורה המחליפה המשיכה בפגיעותה וביקשה לדבר על כך עם המנהלת. והמשיכה באומרה: אני רוצה ללכת למשטרה (על הטרדה מינית).בני נבהל ומיד ענה: אין צורך, סליחה. אני מבין שטעיתי. היא המשיכה: אחרת המשטרה תדבר איתך ואתה תרקוד בכלא עם האסירים. שוב התנצל בני ואמר כי לא יחזור על כך. היא דרשה שיתנצל לפניכל הכיתה. מה דעתך על השתלשלות האירועים? על מוצא פיה של המורה המחליפה? אציין כי עד לפני חודשיים היה בני נתון בפני לחץ חברתי (3 חברים) שיצרו קשר בזמן השיעור וצחקו ודיברו גם במרחק זה מזה. הדבר הפריע למורים. כיום בני עושה מאמץ רב והתנהגותו בשיעור טובה מאוד כולל השתתפות בכיתה ולמידה רצינית. כששוחחתי איתו עלו הנקודות הבאות: זאת רק מורה מחליפה (ולכן מבחינתו זה בסדר) וכן היא מבוגרת בת 90. האם עליי לתמוך בבני? או במורה? ברור לי שגם משהו בהתנהגות המורה לא היה תקין. מה לעשות?

שלום אמא של ליאור. ליאת ואני חולקים את ניהול הפורום במתכונת של שבוע שבוע. במידה ותרצי גם את התייחסותה את יכולה לפנות שוב בשבוע הבא. לדעתי, בהנחה שכך נהגה המורה, היא אכן שגתה בכך ששחררה רסן ואפשרה להתנהגויות לא מקובלות להתרחש. מכאן הדרך להתנהגויות קיצוניות יותר פתוחה, בעיקר בקרב הילדים שמועדים לכך. למרות זאת, התעסקות בהתנהגות המורה לא תעזור או תקדם את בנך. לא כנער ולא כאדם מבוגר. לתפיסתי התנהגותו פסולה ללא קשר להשתלשלות האירועים. התנהגות כזו, גם אם היא נעשית "בצחוק" היא פסולה ולא מקובלת, בכל מקרה ובפרט לא בכיתה למול מורה. אני חושב שבמסר שצריך לעבור אל הילד צריך לשים דגש על חומרת המעשה ועל מחויבותו לקחת אחריות עליו. יכול להיות שהוא נגרר, או שגה בשיקול דעתו, בכל מקרה את ההתנהגות שביצע הוא ביצע מתוך בחירה שלו. את יכולה לעזור לו ולחשוב יחד על האופן בו הוא רוצה להתנצל אך בכל מקרה אני חושב שכדי שיפיק מהאירוע לקח לעתיד, הוא חייב להבין את חומרת האירוע ולהבין שלא משנה מה הרקע, האחריות על מעשיו היא אך ורק שלו. אני יכול להבין את הכעס עליו או האכזבה ממנו, אך במקרה שלו נשמע שהוא חווה זעזוע מסוג אחר, לכן לצד המסר על חומרת האירוע כדאי לתמוך בו ולעודד אותו בלקיחת האחריות. את אומרת שהוא נמצא בתהליך חיובי ושיש שיפור בהתנהגותו, חשוב לחזק אותו שימשיך בכך. אולי כדאי לפנות למורה ולהסביר לה את התמונה המלאה. בברכה קובי

שלום רב, בני בן שנתיים ו 7 חודשים. נגמל מחיתולים לפני כחצי שנה, ביוזמתו. גמילה מפיפי ללא בעיות. עוד לפני תהליך הגמילה סבל מקושי וחרדה לעשות קקי (זה התחיל לאחר אירוע חד פעמי של עצירות).למעשה בשנה האחרונה כל יציאה מלווה בחרדה, בכי, זיעה קרה וזעקות קורעות לב והוא מנסה בכל כוחו להתאפק, לפעמים במשך 4-5 ימים. חשוב לציין שאנחנו נותנים לו נורמלקס לריכוך היציאות (כבר כמעט שנה, וכי אין קשר כיום בין הבכי והפחד ליציאות קשות כי היציאות שלו מאז מאוד רכות. כמובן שכולנו חסרי אונים אל מול המצוקה שלו, איך ניתן לעזור לו? איך כדאי להגיב כשהוא מתחיל לבכות בפחד כל פעם שיש לו קקי?

שלום מור, לא ציינת האם את הקקי הוא עושה בסיר? בשירותים? ואיך אתם מגיבים לבכי שלו כיום? מה את/אתם עושים כדי לעזור לו, אם בכלל? כתבי בבקשה מעט יותר. ליאת

שלום ליאת, אפרט קצת יותר... הוא מעולם לא עשה קקי בשרותים. לפעמים מסכים לשבת על האסלה אך ברגע שמרגיש צורך לקקי הוא קם ובורח ומתחיל לבכות. בהתחלה היה עושה רק בתחתונים ואז התחלנו לשים לו טיטול כל פעם שהוא צריך קקי. גם עם הטיטול מאוד קשה לו, הוא רץ בכל הבית בוכה ומיילל,ורק כשהוא כבר לא מצליח להתאפק זה בסוף יוצא. אנחנו מנסים להסיח את דעתו (משחקים/סיפורים/אייפד...). להסביר שזה חשוב ובריא לתת לקקי לצאת ושאח"כ הוא ירגיש הרבה יותר טוב, להסביר שזאת החלטה שלו ורק הוא יכול לתת לקקי לצאת. הוא מסביר שהוא לא רוצה לתת לו לצאת, והסאגה יכולה להמשך ימים. כל פעם זה כמו לידה וכמובן שכל המשפחה במתח סביב העניין הזה. ניסיתי גם אופציה אחרת -פחות התייחסות, לנסות להישאר רגועה ולהגיד לו שאני בטוחה שהוא יצליח עוד מעט לעשות קקי, גם לא עבד. חשבתי שמתישהו הוא יבין שזה לא כואב וילמד לשחרר, אך לצערי זה נמשך כך כבר כמעט שנה... מה אפשר לעשות???

שלום, ביתי בת שנתיים. מראה לדעתי סימני גמילה מובהקים. לפני מפר ימים ראתה אותי בשירותים ואמרה "גם אני רוצה לשבת בשירותים" ותמיד מתריעה לפני עשיית קקי. קניתי לה ישבנון. היום היא ישבה עליו מספר פעמים. לא יצא לה כלום אבל נראה שעצם הישיבה שם נחמדה לה. פיפי היא עשתה כשישנה בחיתול. אני מעוניינת להמשיך ולהתמיד בנושא הבעיה היא שהגננת כבר הודיעה מראש שלא תשתף פעולה. מכיוון שמדובר על משפחתון בתוך ביתה והיא יחידה על מספר ילדים, היא הבהירה מראש שאין לה אפשרות לשבת עם ילדים בשירותים ולא מעוניינת שיהיו "תקלות בביתה". לכן בגן ילדים מסתובבים עם חיתול בלבד. מכיוון שאני צפוייה ללדת באוגוסט ולא תתאפשר לי גמילה בחופש, היא הסכימה "לבוא לקראתי" ורק ביולי לאפשר לידה להיות ללא חיתול כאשר היא תשים אותה בסיר בסלון. הבעיה היא שעד אז יש עוד חודשיים ואני כן חושבת שיש מקום להתחיל את התהליך כבר עכשיו. האם אפשרי לגמול רק בבית? לתת לה להתנסות בינתיים בזום"ש ואחה"צ? או שאני סתם מבלבלת אותה ועדיף להחביא את השיבנון ולחכות עד יולי? העם עשייה בבית בישבנון ובגן בסיר תבלבל ותזיק? תודה רבה!

שלום סיגל, קשה להעלות על הדעת תהליך גמילה מבלבל כל כך, שבו בבית מצפים מהילדה להיות "גדולה" וללמוד לעשות פיפי וקקי בסיר או בשירותים, ובגן מצפים ממנה להיות "קטנה עם חיתול" רק בגלל שהגננת אינה מעוניינת ב"תקלות בביתה". כמובן שהמצב הרצוי הוא שהילדה שלך נגמלת כשמתאים ונכון לה ולך, ושצוות הגן תומך ומלווה את התהליך בנדיבות מקצועית מתבקשת. אני במקומך הייתי מחליפה גן, ואם אין אפשרות, אז לחכות עם הגמילה עד יולי. זו דעתי. בהצלחה ליאת

שלום לכולם, אנו מחפשים פסיכולוג ילדים מומלץ באיזור בקעת אונו (קרית אונו, גני תקווה, יהוד) או המרכז (רמת-גן, גבעתיים, פתח תקווה) שעובד בהסדר עם מכבי. נשמח לקבל תשובות למייל [email protected] תודה מראש

דרך המייל האישי... בהצלחה ליאת

שלום רב, אני גננת ותיקה מאד. השבוע קבלתי פנית טלפון מאחת האמהות בגן שסיפרה בזעזוע שלבנה הורידו את המכנסיים בצהרון שמתקיים לגן. לדבריה, זה נעשה ע"י קבוצה של שלושה ילדים (בני 4-5, בגן טרום חובה). היא סיפרה על כך שבנה נפגע מהדבר וגם על פגיעתה שלה. הקשבתי לה ואחר כך בקשתי לשוחח עם צוות הצהרון ולבדוק מה קרה. עובדת הצהרון סיפרה שהילדים שיחקו יחד מתחת לשולחן וניסו לתפוס זה את זה, במהלך המשחק משכו במכנסיים של אחד הילדים. חזרתי לאמא ועדכנתי אותה בשארע, אך נראה היה שהיא איננה מסופקת מהתשובה ואיננה מצליחה להרגע. גם עובדת הצהרון טלפנה אליה. האם פנתה להורים נוספים בגן ועוררה את דאגתם וחששותיהם בנוגע ל "ארועים איומים" (עם רמיזות לארועים מיניים בין הילדים) שמתרחשים בצהרון. ההורים ביקשו לדבר בדחיפות ובחריפות עם הילדים ולהסביר להם שכל אחד אחראי לגופו ושאסור לגעת אחד בשני. אשמח לעצה כיצד עלי לפעול מול הילדים, מה לאמר להם וכיצד, וגם מול ההורים הדואגים, תוך הבנה והתייחסות לגילם הצעיר של הילדים (משחקים כאלה, על אף שכמובן אינם רצויים, קורים לעיתים בין ילדי גן צעירים....). אודה לעזרתך, הגננת

שלום רב, כפי שציינת נכון, הסקרנות המינית 'אחראית' לחלק נכבד ממשחקי הילדים המסורתיים, כמו "אבא ואמא", "רופא וחולה", "שבויים", וכד'. במסגרת המשחקים הללו נעשות (במשך עשרות שנים) פעולות המוגדרות כיום כפגיעה מינית: הורדת מכנסיים, נגיעות במקומות אינטימיים, ואפילו החדרת חפצים כמו מקלות או עפרונות. בשל הרגישות הרבה שקיימת כיום בציבור (ובצדק!), נעשות פעולות הסברה הן בבית והן במוסדות החינוך, שמטרתן לחדד את החשיבות של שמירה על גבולות המרחב האישי בכלל, והאיברים האינטימיים בפרט. הילדים, כבר מגיל צעיר, חייבים לכבד את פרטיותו של הגוף - גופם שלהם ושל זולתם. כדי להרגיע את הרוחות בגן, לדעתי עלייך לפעול הן מול הילדים והן מול ההורים, כאשר מול האחרונים חשוב "לנרמל" את הדברים מצד אחד, ולשטוח תכנית מניעה מצד שני. אם מדובר בגן עירייה/מועצה, פני לשפ"ח לקבלת סיוע. כיום קיימות תכניות התערבות ומניעה זמינות לאנשי חינוך ופסיכולוגים, וכדאי לעשות בהן שימוש. להערכתי, ישמחו לעזור לך גם אם אינך 'שייכת' לשפ"ח באופן רשמי. אם תתקשי בכך, פני שוב לכאן ואנסה לעזור. בהצלחה ליאת

בתי בת שש. לאחרונה הולכת במהלך היום פעמים רבות לשירותים. למשל בבוקר עושה פיפי ואז רגע לפני שיוצאים מהבית לגן (מרחק 5 דקות), רצה שוב לעשות פיפי. בלילה לרוב ישנה מצוין, לא קמה לשירותים וקמה יבשה. גם היא החלה להתלונן שהיא הולכת הרבה לשירותים... מה עושים? תודה מראש

שלום רב, התייעצי עם רופא הילדים. הגיוני להניח שמדובר בהסבר פיזיולוגי כלשהו, ולאו דווקא פסיכולוגי. על כל פנים, אין להסיק על בעיה פסיכולוגית-רגשית לפני שנשללו כל האפשרויות האחרות (דלקת בדרכי השתן, רמות סוכר גבוהות, וכד'). פני לבירור רפואי. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום, יש לי תאומים (בן ובת) בני שנה וחודשיים. אני נמצאת איתם בבית ובספטמבר רשמתי אותם לגן. התחלתי לקחת אותם לפעילות בוקר עם עוד ילדים , הילד שלי לא מפסיק לבכות ולצרוח כל פעם שאנחנו מגיעים לשם וזה לא ניגמר שם גם שאנחנו הולכים לחברים או למקומות חדשים הוא לא נירגע ובוכה שעות גם שבאים אלינו הביתה אנשים שהוא לא מכיר חשוב לי מאוד להתחיל להכניס אותם לאיזשהי מסגרת עם עוד ילדים לפני כניסתם לגן אבל המצב שלו מאוד מלחיץ ומדאיג אותי. שום דבר לא מרגיע אותו ממש כלום ושחוזרים הביתה הוא צוחק ומבסוט כאילו כלום אני לא מצליחה להבין את ההתנהגות הזאת וקשה לי מאוד עם זה בטח שיש 2 ילדים אחותו בגדול מרוצה אבל היא רואה אותו בוכה בלי סוף אז לפעמים גם היא מתחילה לבכות. האם זה פחד מזרים? ממקומות חדשים? אולי ממקומות הומי אדם? איך אני אמורה להתמודד איתו בסיטואציות האלו? האם זה נששמע כמו תופעה שהילד פשוט צריך להתרגל למקומות או שזה נשמע כמו משהו שדורש טיפול כלשהו? תודה רבה

שלום רב, לא ציינת לאיזו פעילות בוקר התחלתם ללכת, ולכן אומר את דעתי באופן כללי: לתפיסתי, תינוקות עד גיל שנתיים בקירוב, יכולים להסתפק בגירויים שמספקת להם הסביבה הביתית, ואין כל צורך בפעילויות יזומות ומאורגנות, שעיקר תכליתן לספק אשלייה של 'השקעה' בילד, ולספק פרנסה למפעילים. אין לכל הצדקה אמיתית, מעבר לבילוי משותף ונעים (אם הוא נעים) של התינוק ואמו. אם את רוצה לחשוף את הילד שלך לחברת ילדים ומבוגרים נוספים, מוטב לחכות לגיל שנה וחצי, לאחר שדועכת חרדת הזרים. אז גם נכון יותר להחיל לחפש מסגרת. כרגע, הייתי מניחה להם עם פעילות 'הכנה' לגן. ההכנה הטובה ביותר היא ההשקעה בהם בבית, בדרך של העשרת הסביבה המיידית שלהם בגירויים מגוונים, חשיפה לאנשים באופן טבעי ונינוח, הקפדה על פעילויות שיש בהן ערך התפתחותי (מוטורי, קוגניטיבי, רגשי וחברתי). במילים אחרות, צאי מהלחץ ותני לו להיות (לפחות עד ספטמבר) התינוק שלך, לרכוש ביטחון בגופו ובפעולותיו, לשכלל את המיומנויות שלו, ולתפקד בהתאם ליכולות של ילד בגילו. חשוב לזכור שגם ילדים גדולים יותר עלולים להירתע מפעילות המונית ורועשת, וכדאי לכבד זאת ללא לחץ. בהצלחה ליאת

שלום, אני בכיתה יא בן 17 כמעט, ובכיתה ט' הכרתי חבר שהיינו חברים טובים מאוד לאורך השנה, ובכיתה י' גם המשכנו להיות חברים טובים אבל הוא עשה שינוי בהתנהגות, הוא ניהיה יותר דומיננטי באופי, יותר עצבני, לא מכבד את הזולת ושפת הדיבור שלו נהייתה מין שפת רחוב.. אבל הוא עדיין המשיך לדבר איתי כאילו אנחנו חברים, כל פעם פעמיים ביום הוא היה פותח איתי שיחה בפייסבוק ודיברנו רק מה קורה ולא היה לי משהו אחר לדבר איתו אז מתוך לחץ שלא יחשוב שאני מסנן אותו העלתי סתם נושא שיחה אקראי, אבל שנאתי שהוא פתח איתי שיחות כבר, כי עם המשך השנה והמשך השנה הזאתי ב-יא פחות ופחות דיברנו בבצפר, כלמר פעם בכמה ימים, אז בכוונה בפייסבוק עשיתי בהגדרות שהוא יראה אותי כלא מחובר, אבל כל פעם שהייתי עושה לייק על משהו הוא היה מבין שאני מחובר אז פתח איתי שוב פעם שיחה, והקשר ממש התנוון בשבילי אפשר להגיד ולאורך השנה הזו רציתי כבר "להיפרד" ממנו, כלומר כל פעם הוא היה אומר ועושה מעשיים כליים... דברים מעצבנים לי[שאני לא זוכר עכשיו] שאמרתי לעצמי זהו אני אדבר איתו שאני לא רוצה שנמשיך לדבר, אבל כל פעם משהו אחר קרה אז נוצר המעגל הזה שוב פעם.. וחוץ ממנו לאורך השנה לא היו לי חברים טובים, אז הייתי קצת תלותי בו, אבל עכשיו לפני חודשיים בערך, התחברתי עם חברים שהיו חברים שלי אבל ניהיו בקשר יותר טוב, ובנוסף גם החלטתי לבקש ממנו שאלא אם כן יש לו מטרה כלשהי, אז שלא יפתח איתי סתם שיחה בפייסבוק כמו שהוא לא מתקשר אליי סתם בשביל לשאול מה קורה, והחלטתי למחוק את הפייסבוק כי רציתי לראות אם זה ישנה משהו בחיי[גם בגלל שהחבר ההוא כל הזמן פתח איתי שיחות שכל פעם הייתי בלחץ וקיוויתי שהוא לא יפתח], וכל הזמן הרגשתי שעכשיו יש לי את הביטחון לנתק את הקשר סוף סוף, פשוט גם אחרי שלא דיברנו בפייסבוק הוא עדיין היה לי במחשבות, והוא גם דיבר איתי בבצפר, ועכשיו לפני שבועיים החלטתי לקחת אותו לצד, אמרתי לו שהיינו חברים טובים פעם, אבל במשך הרבה זמן הקשר ביננו נמרח וכבר לא מה שהיה, אמרתי לו שהוא השתנה ואני לא מאשים אותו בזה, ואולי מי יודע ניהיה חברים בעתיד לפני צבא אחרי צבא, והסכמנו שניפרד כידידים[במילים אחרות לא נדבר כבר פשוט], ועבר שבוע מאז ומשומה הוא עדיין במחשבות שלי, כלומר לא יודע למה אני עדיין חושב עליו אם הייתי צריך לעשות משהו אחר שדיברתי איתו, או מה יקרה בכדורגל שאני אגיד שלום לכולם ולו לא או בטיולים שנתיים שהוא צילם אותי ועכשיו לא יהיו לי תמונות וכל מיני סיטואציות חברתיות שאני חושב עליהם שקשורים אליו.. אז פרקתי הכל, תגידי מה שבא לך, איך אני אפסיק לחשוב עליו, איזה פעולות, מעשים... תודה

שלום בר, הדילמה שלך מעניינת, ונדמה לי שגם מאד אנושית: איך אפשר להחזיק קשר לאורך זמן עם מישהו ש*גם* קרוב ומשמעותי עבורנו, ו*גם* מעצבן לפעמים עד מוות, נודניק ו"עושה בושות". היכולת לראות את הזולת (ואגב - גם את עצמנו!) באופן עגול, אינטגרטיבי, בדרך של "גם וגם" - היא יכולת חשובה. בדומה, עלינו ללמוד דבר נוסף - להתקיים בתוך קשר מבלי להיבלע בו, תוך שאנו שומרים על זהותנו, חירותנו, רצונותינו ובחירותינו. כאשר אנחנו מאפשרים למישהו "לבלוע" אותנו, לגרום לנו לעשות או להגיד דברים שלא בא לנו, בסופו של דבר נחוש עויינות ונרצה להתרחק. אתה בחרת לנתק קשר, כדי לא להתמודד עם החודרנות של החבר, ובכך ניתקת את עצמך גם מיתרונותיו ומהדברים שחיבבת אצלו. זה אכן קצת חבל. אני רוצה להאמין שאם הוא באמת חשוב ומשמעותי עבורך, עוד תצליח איכשהו לתקן. מה שחשוב לא פחות זו היכולת ללמוד מהמקרה הזה ולהשליך ממנו גם לקשרים אחרים. חשוב מאד שתוכל לשמור על עצמך, גם בפייסבוק וגם בחוץ, באופן שישאיר לך בחירה וחופש לדבר/לשתוק, להסכים/לסרב, להאריך/לקצר, וכיוב'. כשתצליח להתנהל בתוך קשר חברי בצורה מאוזנת (מבלי להימחק או להתבטל אך גם מבלי לפגוע ולהעליב), ולראות את האחר כבעל תכונות טובות ורעות *גם יחד*, אני מאמינה שיהיה לך נעים ונינוח יותר. כרגע, אם אינך יכול להפסיק לחשוב על החבר ואתה מעוניין בחידוש הקשר, תוכל לנסות לכתוב או להתנצל בע"פ, ולהסביר שהרגשת קצת מוצף. קח בחשבון גם את האפשרות שחברך נעלב ויתקשה להיענות. כאמור - זה שיעור טוב להמשך. בהצלחה ליאת

היי אני בת 16, כבר דיי הרבה זמן שאני לא מסוגלת לישון, כל פעם שאני עוצמת עיניים יש לי סיוטים, אני כבר לא יודעת מה לעשות! יש דרך לטפל בזה?

שלום הילה, לחלומות (גם המפחידים שבהם) יש בדרך כלל תפקיד בחיי הנפש שלנו, והם יכולים לשקף היבטים רגשיים בחיינו. מבחינה זו, מעניין יהיה לנסות ולחשוב על משמעותם של סיוטי הלילה, ולהבין מה הם מייצגים. לעיתים, סיוטי הלילה משקפים תקופות של מתח, דיכאון או חרדה בחיי העירות, ובהם - בוודאי שאפשר וכדאי לטפל. לפעמים, מעבר לטיפול שיחתי, ניתן להיעזר זמנית בטיפול תרופתי מרגיע, אך יש לעשות זאת לאחר התייעצות עם גורם מקצועי (רופא משפחה או פסיכיאטר). הבשורה הטובה היא שברוב המקרים תקופות כאלה חולפות מעצמן, גם ללא טיפול (אם יש לך את הסבלנות והכוח). ליל מנוחה וחלומות נעימים! ליאת

האם הגיוני שהתנהגות המאפיינת את "גיל שנתיים האיום" תופיע כבר אצל תינוק בן שנה וחמישה חודשים (ולפחות חודש חודשיים שהוא מתנהג ככה)? קצת הסבר: הוא מאוד מתעקש על דברים שהוא רוצה, ואם אני רוצה לקחת אותו מהמקום שהוא נמצא והוא לא רוצה אז הוא מתנגד מאוד. הקושי העיקרי הוא כשאני רוצה לקשור אותו בכיסא של האוטו כשהוא לא רוצה להכנס לאוטו, והוא ממש מתנגד (הגדול לא היה עושה את זה). לפעמים הוא גם לוקח חפץ (כמו שעון מעורר) ופשוט זורק אותו על הריצפה. האם זה בגלל שהוא ילד שני? (אצל הבכור גם בגיל שנתיים לא נצפו בעיות מיוחדות. ילד עם PDD בתפקוד גבוה) או שזה יכול לרמז על בעיות התנהגות בהמשך?

שלום ענת, תסכולים והתקפי זעם אינם ייחודיים *רק* לגיל שנתיים האיום. בגיל שנתיים, הם מופיעים בתדירות ובעוצמה רבה יותר, אך אין זה אומר שלא יהיו סערות בגילים אחרים. ככלל, היכולת לשאת תסכול גדלה בהדרגה, ולכן, ככל שהילד קטן יותר, כך ביטויי הזעם והתסכול שלו יהיו פחות מאורגנים ופחות מעודנים. כדי לדעת אם יש משהו חריג או מדאיג בהתנהגותו של בנך (על פניו זה לא נשמע ככה) יש צורך לשמוע ולראות יותר. אני מניחה שבגלל הרקע שלכם, הרגישות והחרדה שלך גבוהות מהרגיל, ולכן מציעה לך לשתף את רופא הילדים או אחות טיפת חלב בחששותייך, כדי שיוכלו להרגיע אותך. בברכה ליאת

יש לי בן בכור בן 5.8. השתלב השנה בגן חובה בחטיבה צעירה. באסיפת הורים הגננת אמרה כי הוא עולה לכיתה א' שנה הבאה. מדובר בילד חכם מאוד, יפה תואר לכל הדעות, חברותי.אבל להגדרתה חסר ביטחון במובן הזה שכל הזמן דורש ממנה תשומת לב באופן כזה ששואל אותה כל הזמן מה לעשות (נניח סיים לאכול מגיע אליה לשאול מה הלאה למרות שיודע את התשובה), מלשין על ילדים אחרים, רוצה תמיד להיות הכי טוב בהכול, הכי טוב בחשבון והכי הכי בכול, מתווכח איתה על כתיבת אותיות/מספרים גם אם טועה. רוצה שיציינו אותו כל הזמן.רוצה כל הזמן לספר במפגש דברים. היא מרגישה שמשהו ריגשי תקוע לו בפנים ודואגת שמא יפריע לו שנה הבאה בלימודים. היא הציעה לי לערב את פסיכולוג, והשבתי בחיוב. היא חשבה שצריך טיפול ריגשי. מצד אחד מדובר בגננת אשת מקצוע מוערכת על ידי ומצד שני מה כבר בגיל כזה? בבית סה"כ ילד מתפקד ויותר. נמצא בחוגי ספורט פעמים בשבוע, נמצא חלקית בצהרון וחלקית עימי, יש סדר יום מאוד ברור בבית, חברים מבקשים לבוא אליו. אני רואה את הקושי בפתרון קונפלקטים, ומנסה לסייע לו ולא לתת פיתרון, אני רואה את הנטייה לפתור באלימות ומתמודד עם זה יפה לאחר טבלת עיצוב התנהגות, אני רואה את הצורך בחיזוקים בלתי פוסקים ומקבל את זה, השאלה האם יש עוד משהו שאני יכולה לסייע לו לפני שפונים לעזרה חיצונית ואם כן לאן ?

שלום מולי, כשאנחנו מדברים על בשלות לכיתה א', הכוונה היא (בין היתר) ליכולת לעמוד באכזבות ותסכולים, ליכולת לדחות סיפוק, להמתין בתור, לעכב את הדחף ולעדן את התוקפנות. נראה שכל אלה עדיין לא הבשילו אצל בנך, ולכן - יהיו הסיבות אשר יהיו - עדיף לטפל ללא דיחוי, כדי שיצליח לעמוד בהצלחה בדרישות ובציפיות ממנו בשנה הבאה. עלייך לזכור שטיפול בילדים נעשה בדרך של משחק ויצירה, ולכן אין צורך לחשוש מפאת גילו הצעיר. הטיפול במקרה שלכם - לפחות בעיני - חייב לכלול הדרכת הורים אינטנסיבית, ואם את נרתעת מטיפול בילד, אל תוותרי בשום אופן על הדרכת הורים, שתסייע לך לסייע לו. בהצלחה ליאת

שלום, אני ובעלי טסים לחו"ל לשמונה ימים בעוד 3 שבועות, אנשים ייעצו לי להתחיל לספר לבני שהוא בן שנתיים וחצי, אמרתי לו לפני כשבועיים שאבא ואמא יטוסו במטוס והוא ישאר בבית עם סבא וסבתא ויהיה לו כייף ואמא ואבא יקנו לו מתנות וכו'. מאז אנחנו מנסים לאט לאט להרגיל אותו שגם סבא וסבתא לוקחים אותו מהגן ועושים לו אמבטיה ואנחנו יוצאים (אתמול היתה פעם ראשונה) אבל המצב לא פשוט כלל, הוא ממש צורח אם לא אנו לוקחים אותו ובוכה שנחזור, ועומד ליד הדלת (כל התקפת בכי היא לכמה דקות אבל עדיין הוא בוכה כל פעם שהוא נזכר) היום אפילו הוא בכה כשהלכתי מהגן. אני מניחה שבגלל שהוא מבין שאנחנו נוסעים כל יום מבחינתו אולי זה היום (הוא מאוד חכם וזוכר הכל, גם אם בערב הבטחתי לו לדוגמא שבבוקר הוא יקבל הפתעה הוא קם וישר מבקש..)אני לא יודעת מה לעשות אני ממש חסרת אונים, האם הוא יסתדר ויתרגל? האם לדבר איתו על זה? אם כן מה כדאי לומר? מה כדאי לעשות כדי להקל עליו? ממתינה לעצתכם. תודה.

שלום נטע, תפיסת הזמן של פעוטות בגילו של בנך עדיין אינה בשלה, ולכן (לעניות דעתי) שיתפתם אותו מוקדם מדי. כרגע כולכם דרוכים ומתוחים, ומשפיעים זה על זה באופן מעגלי. אתם מרגישים אשמה ומתח, שעוברים אל הילד, שמצידו חרד, מתוח ועצבני בתגובה. הסבים שמנסים לעשות כמיטב יכולתם חוששים גם הם, ומכאן ועד לבלגן שאת מתארת הדרך קצרה. שלושה שבועות הם הרבה זמן, ולכן אני מציעה לנסות להרגיע קצת, לוותר על המתנות ועל כל דיבור שמתייחס לנסיעה. נסו לנהל שגרה רגועה ככל האפשר, ולהתנהל בעזרת הסבים בצורה הקרובה ככל האפשר לרוטינת החיים הרגילה. כשבוע לפני הנסיעה אפשר יהיה לשוב ולהזכיר זאת, ולעשות הכל כדי שיישאר בסביבה המוכרת (בגן, בבית שלכם) גם בהיעדרכם. קחו בחשבון שעבור ילד כה צעיר מדובר בחוויה קשה, ויש להיות מוכנים לתגובה רגשית חריפה במהלך ההיעדרות שלכם או לאחריה. זה חלק מהמחירים של נסיעה ללא הילדים, ועדיין מרביתם עוברים זאת בשלום, ללא נזקים גדולים לטווח הארוך. העצה הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה להימנע מהתנהלות מפצה או מאשמה, שרק מחריפים את תחושת הכעס והאומללות של הילד. כשאתם רגועים ונינוחים - סיכוי טוב יותר שירגיש כך גם הוא. בברכה ליאת

תודה על תשובתך. האם כדאי בכל אופן להמשיך להרגיל אותו שסבא וסבתא משכיבים אותו לישון ואוספים אותו מהגן (כי הוא לא רגיל לכך)או שלא כדאי ואם כבר אז ביחד איתנו. ושאלה נוספת האם יש דרך להקל עליו כשאנו בחו"ל? (הם יהיו עמו בבית שלנו) האם יש לכן עצות בנושא הזה? שיחות טנגו מאוד קשות לו הוא ממש מתחיל לצרוח אם אנחנו מדברים איתו והוא רואה אותנו, האם כדאי לוותר על זה כשאנו בחו"ל? (נורא קשה לי שלא אראה אותו, חשבתי שזה יקל על כולנו).תודה.

מה עושים כשילדה בת 9 מתלוננת שהיא רואה דברים שלא קיימים?? היא טוענת שקמה בלילה לשתות מים וראתה איש מת בכיור עם זקן ואומרת שהיא רואה פתאום דם על החלון או שהעמוד מנסה לאכול אותה יש לציין שזה קרה פתאום וזה לא דבר שהיה בעבר ( עובדה אחרת אני אמא שלה אחרי לידה שלישית אחרי הריון קשה ומלא אשפוזים ודיכאון אחרי לידה) האם יש מצב לדאגה זה נורא מלחיץ אותי כי היט ממש לחוצה ובוכה ואומרת שנראה לה שהיא משתגעת. זה לא אופייני לה עזרה דחוף תודה מראש

שלום שיר, פני להתייעצות עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר ילדים, שיוכלו להעריך טוב ממני את חומרת המצב. גם אם אינה "משתגעת", החוויות הללו בהחלט יכולות להיות מבהילות ומעוררות מצוקה גדולה. עזרי לה! פני בהקדם לגורם מקצועי. בברכה ליאת

אני משפחה אומנת מזה 16 שנה. גדלתי 5 ילדים בעלי מורכבויות קשות מאוד הן בהיבט המשפחתי שלהם והן בהבטים רגשיים. היה במשפחתי ילד אומנה מגיל צעיר מאוד אשר בקרוב יתחתן, והקשרים שלי עימו טובים מאוד. למעשה לאחרונה ילד האומנה שברשותי בגיל הבגרות פרק עול והתפתחו קשיים רבים בגידולו אשר החריפו יותר בעקבות נתונים משפחתיים אישיים שלו.החלטנו במסגרת המשפחה שלי כי אינו מוכנים שהוא ימשיך להתגורר עוד אצלנו. הדבר התעצם לכדי הגשת תלונה עליי במשטרה על אלימות מצידי, וגניבת חפצים אישיים שלו. כמובן שהתיק נסגר משום שלא היה כל אמת בדברים. ומאז הוזמנתי לדיון במכון משפחות אומנה, שם ערכו לי משפט שדה והוחלט פה אחד כי אינני כשירה לשמש עוד כמשפחה אומנת ליתר הילדים באומנה שברשותי. עוגמת נפש קשה נגרמה לי וילדי אומנה התקשו לקבל את עובדת עזיבתם את ביתי באורח פתע. אך למעשה עד היום הם שומרים עימי על קשר ובאים לבקרני ולשאול בשלומי. אני, במצוקתי הקשה ובפגיעה הקשה בי מתקשה להמשיך לקיים קשרים עם ילדי האומנה, אך צד שני, ברור לי כי מערכת יחסיי עימם טובה מאוד ואני מהווה עבורם דמות משמעותית. מה עלי לעשות? אני כ"כ מאוכזבת כי 16 שנה ירדו לטמיון כלא היו ונמחקו כהרף עין.

שלום לך, כמה עצוב לסיים כך פרק חשוב ומשמעותי בחייך! כמה גדולים הכאב, העלבון, תחושת ההחמצה. אני בטוחה שעוברים עלייך ימים קשים, ומשוכנעת שאם נקלעת לסיטואציה העגומה הזו, קדמו לה חוויות בלתי נסבלות בבית. ובכל זאת, עם כל האהדה וההבנה למה שעובר עלייך, אני מתפלאה איך את מרשה לאירוע הזה למחוק ולבטל 16 שנים של הצלת נפשות, של מסירות, השקעה, נדיבות, סבלנות וחמלה - שהענקת לילדי האומנה שהופקדו בידייך. למה את חושבת שכל זה נמחק וירד לטמיון? הילדים שבגרו (מי יותר ומי פחות) נושאים עמם את החוויה המיטיבה שהענקת להם, והם למעשה התשואה האמיתית להשקעה שלך. הם ייקחו איתם לתמיד את מה שקיבלו ממך, ובעיני אין סיפוק גדול מזה. כמי שטיפלה שנים רבות בילדים שננטשו, הוצאו מביתם, טולטלו מבית לבית, מי כמוך יודעת עד כמה החיים יכולים להיות בלתי הוגנים לפעמים. ממש כמו הילדים שהצלת, נסי גם את להיעזר באנשים הטובים סביבך, לראות את נקודות ה'יש' בחייך, ולהניח מאחור את הכאב והפגיעה. כל נקודות הזכות שלך עומדות שרירות וקיימות, גם אם מישהו החליט עבורך שעשית מספיק. שולחת לך כוחות, ומעודדת אותך לעמוד איתן גם אם מסביב קצת סוער עכשיו. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני הבכור בן 6 ויש לו אח נוסף בן שנתיים כמעט,לאחרונה הילד הינו ילד מאד פיקח לגילו,מאד חד ומאד מודע לעצמו ולסביבה.אך לאחרונה הוא פשוטמלא כעס,רוקע ברגליו,צורח,מקלל,מתחצף בגן,מאיים על הגננת ומכנה אותה בשמות גנאי.בצהרון הוא גם מתפרע.ניסינו גם בגן טבלאות למיניהן ניסינו בבית שיטות רבות אך עושה רושם שדבר לא עוזר.לא ניתן לצפות את ההתנהגות והתגובה איננה פרופורציונלית למקרה.ניסיתי לקבוע תור לפסיכולוגית ילדים ללא הצלחה.ואני קבעתי תור לייעוץ במכון גוונים להתאמת טיפול.מה אני עוד יכולה לעשות? חשוב להדגיש שהוא מתנהג ממש למופת עם אחיו.ובשיחה מול הגננת הוא גם מוכן לכיתה א,

שלום שירי, לא הבנתי מה זאת אומרת "ניסיתי לקבוע תור לפסיכולוגית ילדים ללא הצלחה"? יש בארץ כמה אלפי פסיכולוגים, ואני משוכנעת שיימצא האחד שיסכים לראות אתכם. נראה שקיימת בעיה, או ממקור אורגני (הפרעת קשב וריכוז, יחד עם היפראקטיביות וקשיים בשליטה בדחף) או ממקור רגשי (בעיית גבולות וקושי לקבל מרות), או שניהם גם יחד. בכל מקרה, ממליצה לפנות בדחיפות להדרכה הורית, דווקא לקראת העלייה לכיתה א', ולהצטייד בכלים יעילים שיסייעו לכם ולו בהתמודדות עם תסכולים ללא אלימות. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתי בת 5 וחצי, בסוף נובמבר, בהיותה בת 5 וחודשיים, נולדה לנו בת נוספת. בכורתי החכמה מאוד והבוגרת, שכל כך ציפתה לאחות הזו, הפכה לילדה בלתי נסבלת, אני יודעת שסביר להניח שמדובר בקנאה אבל כוחותיי תשים להם, הילדה פורקת עול ומתישה את יכולת ההתמודדות השגרתית שלי עימה. היא מחרחרת ריב, מקללת (מטומטמת נהיתה מילה נרדפת לאמא), אני שונאת אתכם/אתם שונאים אותי- כל זאת על בסיס כמעט קבוע של מס' פעמים ביום לעתים, זה אף מגיע מדי מס' ימים לאלימות- היא בעיקר דוחפת ומכה קלות, רוב האלימות (הפיזית והמילולית) מופנית כלפיי. לעתים אני מנסה ומצליחה להתעלם, אם מדובר ביום שהוא מלא בחיכוכים, אני כבר לא מצליחה לשלוט בעצמי ומוצאת את עצמי מאיימת ומענישה על בסיס קבוע וכמובן צועקת. בנוסף לכך היא מורחת את הזמן מהרגע שהיא נכנסת למיטה לשנת הלילה למרות כל הטקס וכל החזרה על כך שהיא צריכה לשתות וללכת לשירותים לפני השינה ובבקרים היא קמה בקושי וגם אז עצבנית וצורחת. עד שהיא יוצאת לגן כולנו על טורים גבוהים והיום של כולם (היא, בן זוגי ואני) מתחיל רע מאוד. התחושה הכללית היא תחושה של מתח ועצבים. בן זוגי ואני מותשים וחשים תחושות מאוד קשות, הן של אובדן שליטה והן שהיא נהייתה מעין ילדה "מפלצת", אפילו ציינתי בפני בעלי שלעתים אני מרגישה שהיא ממש נהייתה ילדה משוגעת. יש לציין כי לאחותה התינוקת היא מתייחסת בסך הכל יפה מאוד, מדי פעם קצת מציקה בנשיקות אבל רוב היחס יותר מסביר. HELP... אני מותשת.

שלום לך, אם מותשת, ה"מפלצת" הקטנה-גדולה שלכם מתנהגת נורא, אך תחת מופע האימים הזה נחה אומללות גדולה. הילדה שלכם אומרת לכם: אמא, אבא, קשה לי נורא. קשה לי לראות אתכם אוהבים ילדה נוספת, מחייכים אליה, מחתלים אותה, מנענעים אותה בזרועותיכם (אותן זרועות שעד לא מזמן נענעו וחיבקו רק אותי). קשה לי להבין (אני רק בת חמש!) למה פתאום אני צריכה לעשות הכל מהר מהר, ללכת לישון בהרגשה שרק רוצים ממני שקט, ולמה דברים שפעם עשו בשבילי ברצון ובנדיבות הפכו פתאום למעמסה וטורח על ההורים שלי... ככל שתצליחי לגייס אורך רוח, סבלנות והבנה לביטויי המצוקה של ילדתך, כך זה ייגמר מהר יותר. זכרי שכגודל הכעס והעוינות שלכם, כך עולה בהתאמה דרגת הכאב והמצוקה של בתכם, והתנהגותה מקצינה בהתאם. מה עם איזה הדרכת הורים קצרה, שתתן לך אוויר וכלים להתמודדות? בהצלחה ליאת

בתי בת ה9 מספרת לי שהיא נכנסת לחדר שלה היא מדמיינת שמשהוא מסתכל עליה יותר נכון בוחן אותה גם כשהיא בכיתה או סתם רואה טלוויזיה פשוט היא מרגישה שונה אני .לא יודעת מה לחשוב מה זה אומר

שלום קרן, התיאור שלך מאד מאד תמציתי, וקשה לי לבסס השערה כלשהי לאורו. זה יכול להיות שום כלום, ויכול להיות בעייתי - הכל בהתאם להקשר של הדברים, לתמונה הרחבה, לרמת התפקוד שלה, ליכולת לשפוט נכונה את המציאות, ועוד. באופן כללי מאד מאד, ובזהירות המתבקשת, אוכל לומר שאם היא יודעת שהיא מדמיינת וזו רק הרגשה, זה פחות מדאיג. רצוי להתייעץ עם גורם מקצועי כלשהו, ולהערכתי אפשר להתחיל אפילו עם רופא הילדים שלכם, שיברר יותר לעומק במה מדובר ובמידת הצורך יפנה הלאה. בהצלחה ליאת

גבי שלום, בהצלחה בפורום החדש. הבת שלי לומדת בכיתה ט' ויש לה תחושה שהמחנכת שלה מזלזלת בה. בפגישות שלנו עם המחנכת , המחנכת שפעה חיוכים ומילות פרגון. שקלנו איך לנהוג וחשבנו להעביר אותה לכיתה אחרת , אך המשמעות תהיה לנתק אותה מהחברים שלמדו איתה ביסודי. אנא המלצתך. תודה.

שלום לך, לא כל כך הבנתי בדיוק מה הבעיה. אבל נראה שיש לכם תחושה של חוסר אמון במחנכת לאור הדיווחים של בתכם. האם הבת מדווחת על תחושות אלו לאורך זמן או שמדובר באירוע חד פעמי. כדאי לברר את הדבר לעומק לפני שאתם נחפזים להעביר אותה כיתה. עפי"ר יש בבתי הספר יועצת וניתן להיוועץ בה לפני שאתם מקבלים החלטה. בהצלחה.

אני מעוננת בהמלצות לפסיכולוג מכבי ברעננה לנוער בן 15 עם הפרעות קשב וריכוז ובעיות חברתיות. תודה מראש.

שלום לזל, למרות הרצון לעזור, ובהתאמה עם מדיניות האתר כולו, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. ניתן לכתוב הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום,ביתי בת 4,אנו גרים ביישוב מעט מרוחק מהורי,ופעמים רבות בהן אנו באים לבקר את הוריי ישנה אינטראקציה לא נעימה עם בן דודה בן ה-5-כלומר יכול לשחק איתה יפה ואז פתאום לדבר אליה באופן מעליב/מבטל,לדבר במילים לא יפות,לאיים.לאחרונה אף הגיע אלינו עם הוריי בשבת ובאיזשהו שלב החל לדבר לא יפה אליה ללא הפסקה וללא התייחסות להערות שלי/של הוריי מה שהביא להפסקת הביקור לבסוף. יש לציין שבן הדודה גר ביישוב של הוריי וביתם הוא לו כבית שני.כשאנחנו מגיעים אני מרגישה שביתי יודעת שהוא ה"מלך" ופעמים רבות נעלבת מיחסו אליה וגם מפנימה את זה שלא תמיד יש התייחסות והתמודדות מתאימה של המבוגרים סביבו-למשל אם אביו כועס עליו לאחר שהרביץ למשל,אח"כ יכול לקבל הרבה תשומת לב מהסבא והסבתא שמרחמים עליו כי כעסו עליו.לאחר הביקור אותו תיארתי פניתי לאחותי -אימו וניסיתי לשתף בתסכול שאני חשה ,וגם הדגשתי שלא מקובלת עלי התנהגות כזו-מאחר ולרוב הייתי מאוד מקבלת ומוותרת.אחותי אמרה שהיא לא רואה כך את הדברים,שלדעתה הם לפעמים משחקים ולפעמים רבים ושאין צורך שנתערב ביניהם.בכלל גם הורי הגיבו בסוג של הרתעות ממני על כך שהבעתי תסכול מהתנהגותו של בן אחותי.אני מרגישה שהנושא טעון אצלי ומחפשת דרך לפיתרון שמצד אחד יאפשר לי להגן על ביתי ולעמוד על שלי ויחד עם זאת יאפשר אינטראקציה וקשר עם בני משפחתי ולא יוביל לקצר/פיצוץ.אשמח לעזרתכם ועצתכם,אורית

שלום אורית, עקרונית, גם אני נוטה לחשוב שאין טעם או צורך להתערב באינטראקציות של ילדים, אלא אם מדובר באלימות ממש, או בקונפליקטים דרמטיים שמחייבים תיווך. במקרה שלך, כמו שציינת בעצמך, הנושא טעון, ומשקף - אולי - חוויות מוקדמות יותר, בהן חווית התעלמות או קיפוח. חוויות אלה 'מהדהדות' עד היום, במפגשים של הדור השני. אני יודעת שהתשובה שלי עלולה להישמע כמו "מרגמה המכוונת לזבוב קטן", אך אומר בכל זאת, שהתבוננות על חוויות עבר אלו במרחב טיפולי בטוח (לך עצמך), יכולה לשחרר אותך מהצורך לשמור כל הזמן, ולהיות דרוכה לכל סממן של קיפוח או אפלייה מצד ההורים. ברמה המיידית, אני ממליצה שבזמן שאתם אצל ההורים, תני לבעלך (שפחות מעורב מבחינה רגשית) לטפל עניינית במשברים הקטנים שבין הילדים. מה את אומרת? ליאת

אני בת 16, אני מרגישה בדיכאון כבר הרבה מאוד זמן ויש לי הרבה מחשבות אובדניות, אני חותכת את עצמי בידיים וברגלים כבר בערך שנה, יש לי פסיכולוגית אבל היא לא כל כך עוזרת.. אני רוצה להתאשפז, אני באמת חושבת שזה יעזור לי. איך אני מספרת להורים את זה? מה אני עושה בכלל?

שלום שירה, האם הפסיכולוגית שלך יודעת על הפגיעה העצמית? אם לא, חשוב ליידע אותה על כך, כולל על המחשבות האובדניות. אני מציעה להיעזר בפסיכולוגית, ולהציע שיחה משותפת לך ולה יחד עם ההורים, כדי לחשוב יחד מה עושים ולמי פונים. אני רוצה ליידע אותך על כך שניתן וצריך לטפל בבעיות מהן את סובלת גם ללא אשפוז. בכל מקרה, אל תישארי עם זה לבד. פני למבוגר הקרוב לך ביותר, ושתפי אותו. ממליצה מאד על שיטת הטיפול הדיאלקטית-התנהגותית (DBT), שמציעה מענה טוב מאד במקרה של אובדנות ופגיעה עצמית. בהצלחה ליאת