פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום. יש לנו כאמור ילדה בת שנה וחצי וילדה בת ארבע וחצי. בחודשים האחרונים הקטנה בוכה הרבה בלילה, לרוב מתוך שינה, לפעמים היא גם מתעוררת ואז זה גם מגיע לצרחות. הבעיה היא שזה מפריע לאחותה הגדולה, שישנה איתה באותו חדר, והיא מתעוררת ומתחילה גם לבכות. כדי לפתור את זה, העמדנו מזרן בחדר שינה שלנו, וברגע שהקטנה מתחילה לבכות בכי ממושך, אנחנו מעבירים את הגדולה למזרן. יש לי תחושה שזה לא פתרון טוב, כי מה שקורה זה שקודם כל אין לנו פרטיות ושנית, היא מתרגלת לישון על המזרן, ולעיתים קרובות היא מגיעה באמצע הלילה, או בתחילתו, ופשוט נשכבת על המזרן והולכת לישון. מה אפשר לעשות ואיך אפשר לפתור את העניין הזה שהקטנה מפריעה לה לישון?

שלום תמר, כפי שאת נוכחת לדעת, רצוי שפתרון של בעיה לא יהיה כרוך ביצירה של בעיה נוספת. לדעתי, לשינה משותפת בחדר אחד יש הרבה יתרונות חשובים בתהליך הגדילה והחינוך של הילדים, לצד זה, יש לזה גם כמה חסרונות, אחד מהם הוא ההפרעות ההדדיות בשינה. על אף חוסר הנוחות שחווה בתך הגדולה, ועל אף חוסר הנוכחות והמותשות (כך אני מניח..) שאתם חווים, הדבר הראשון שאני מציע לעשות הוא להעלים את המזרון ואת האפשרות שהיא תעבור לחדרכם במהלך הלילה. מניסיוני קשה מאוד לגמול ילד ממעבר לחדר ההורים, לכן רצוי לקטוע את ההרגל הזה כמה שיותר מוקדם. אני מאמין שהתקופה של ההתעוררויות והבכי תחלוף ואיתה גם חוסר הנוחות. אך עד אז, נסו להרגיע את הגדולה ולהחזיר אותה לישון כמה שיותר מהר. אני מבין שזה ממש לא פשוט, בעיקר כשזה קורה באמצע הלילה ומתיש את כל בני הבית, אך בכל זאת, חשוב לזכור שזו תקופה שתחלוף עם הזמן. בהצלחה ולילה טוב קובי

שלום ברב, בני בן ארבע, בשנה שעברה הוא היה בגן עירייה והגננת לא הסדרה עמו בנושא גבולות וסמכויות.לבקשתה של הגננת עשינו אבחונים והאבחונים יצאו בסדר גמור. הוא אמור להשאר באותו הגם גם בשנה זו שתבוא, והגננת התקשרה והציעה לי להעביר אותו לגן אחר שאולי הוא יקבל את הסמכויות של הגננת החדשה. הילד שלי התרגל לגן הזה והיו לו קשיי הסתגלות , האם כדי להעביר אותו שוב לגן אחר?

שלום שרון, את מעלה שאלה שמעוררת אצלי הרבה רגשות. אני יכול לומר לך בכנות, שאני לא הייתי משאיר את הילד שלי בגן בו הגננת מוותרת מראש על ההתמודדות מולו. אני מאמין שמחשבות וציפיות של איש חינוך מייצרות מציאות, ולא הייתי רוצה שזו תהייה המציאות עבורו. אני חושב שבשורות כאלו לא אמורות להינתן להורה בשיחת טלפון וללא הסבר שלם ומקיף על הבעיה ועל הדרכים בהם ניסו להתמודד איתה ועל הסיבות שהובילו למסקנות הללו. בכל אופן, אני חושב שלמרות חוסר הנוחות הכרוך בזה, מוטב לו ולכם שיהיה בגן אחר עם גננת שתוכל לראות גם את החוזקות שלו, גננת שתוכל להתמודד, לפתח את בנך ולהעניק לו את היחס לו הוא ראוי. זו רק דעתי... קובי.

לקובי, תודה רבה עזרת לי ושבת שלום שרון

שלום רב, אני פונה אליכם בבקשה לקבל עצה לגבי איך מספרים לילדים בני 7 ו 4 שהוריהם מתגרשים. אודה לכם.

שלום לילי, אתה מעלה שאלה מורכבת מאוד, אנסה לתת לה כמה נקודות למחשבה. ראשית, לפני איך מספרים חשוב שהשיחה הזו תעשה מתוך תיאום מלא ושיתוף פעולה של ההורים. חשוב שהילדים ישמעו סיפור אחיד וברור. עוד לפני השיחה אתם צריכים לחשוב האם לבצע אותה עם שני הילדים יחד או כל אחד לחוד (בשל פער הגילאים). בשיחה עצמה אני מאמין שיש להציג את הדברים כפי שהם, להסביר שההורים החליטו להתגרש, להיות רגישים לילדים ולהשיב לשאלות שלהם, לא בטוח שכבר בשיחה הראשונה הם יעלו את כל השאלות אך בכל זאת חשוב שתציגו חזית אחידה, תומכת ורגישה. לפעמים אין דרך קלה לספר בשורות קשות, נסו להימנע מלייפות את המציאות, אך במקביל אל תכנסו לפרטים אינטימיים שאינם תואמים את יכולת ההבנה של הילדים או שאין בהם צורך. אם אתם כבר יודעים איך דברים הולכים להתנהל, ונראה לכם שהם פנויים רגשית כדי לשמוע על זה, אני מציע לשתף אותם בזה (מתי ומי יעזוב את הבית, מתי יראו את ההורה השני וכד'). חשוב שידעו שאתם נשארים ההורים שלהם ושבמובן הזה דבר לא הולך להשתנות. נסו להעביר את המסר כי כל שאלה או מחשבה שעולה בראשם היא לגיטימית ושהם מוזמנים לשתף אתכם בה. אם מתנהל ביניכם מאבק, אני מציע לשים אותו בצד, עכשיו ובכלל, להשאיר את הילדים מחוץ לזה. ברשת יש הרבה חומר בנושא הזה, חשוב שתעברו על זה קצת, כך תוכלו לחשוב מה ואיך אתם רוצים לומר להם. בנוסף, אני מציע לכם להיעזר בגורם מקצועי, לקבל קצת הדרכה על השיחה הזו, ובכלל על ההתנהלות שלכם מולם בתקופה הראשונה של הגירושין. זה לא פשוט, אך חשוב שתעשו את המקסימום כדי להקל על ילדיכם, זה יקל גם עליכם. קובי

שלום, לפני כשנה עברנו לארה"ב לצורך עבודה. התקופה הראשונה היתה מאוד קשה לבכורה שלנו (כיום בת 9.5) בשל קשיי שפהת חברים וכו'. במהלך השנה, אחרי שרכשה את השפה וחברים, המצב השתפר. לאחרונה, התחילו התפרצויות זעם מצדה, כל בקשה מצידנו גוררת צעקות, בכי, השתוללות וכד'. היא משקרת לנו לעיתים קרובות. וכל הזעם מופנה כלפינו. מצד שני- מבחינה לימודית וחברתית אין הדרדרות, מחוץ לבית היא מתנהגת מאוד יפה ואנו תמיד שומעים מאחרים (מורים, הורים) עד כמה היא מתוקה ומקסימה. היא אכן מקסימה- כל עוד לא דורשים ממנה שום דבר (שיעורי בית, עזרה קלה בבית) ומאפשרים לה לשחק עם חברים, לראות סרטים או לשחק במחשב. אבל ברגע שמבקשים ממנה דבר קל- היא מתפרצת. אנחנו מאוד משתדלים לתת לה תשומת לב גם כשלא מבקשים ממנה דבר, אך אנחנו לא מוותרים על דרישות הגיוניות כי ההתקפים האלה נראים לנו כמו מניפולציה- אבל נראה שהמצב מחמיר, ההתפרצויות הופכות לרועשות יותר ובתדירות מאוד גבוהה (פעם ביום-יומיים). אנחנו מדברים איתה על הכעסים וההתפרצויות כשהיא רגועה ואז היא מבקשת סליחה. היא לא מתלוננת על כאבים או מביעה חוסר רצון מללכת למקומות שונים. נראה שהכל מתרכז בבית. שאלתי היא מה אפשר לעשות? האם יש דרך שניתן לדבר איתה לגבי מה שמפריע לה? תודה.

שלום אביגיל, מעבר למדינה זרה יכול להיות חוויה לא פשוטה עבור ילדה בגילה, אבל אני לא בטוח שזה המקור להתפרצויות שאת מתארת. העובדה שההתפרצויות האלו מתרחשות רק בבית ולא במקומות אחרים מלמדת כי משהו בהתנהלות שבבית מאפשר לה את ההתנהגויות האלו. לאור המידע שנתת קשה לקבוע מהן הסיבות, אך אנסה לתת לך שני כיווני מחשבה. האחד, שבאמצעות ההתפרצויות הללו בתך מבטאת בפעולה מצוקה שהיא מתקשה לבטא בדרכים אחרות. יתכן ובבית היא מרגישה נוח ובטוחה בקשר שלכם וביכולת שלכם להכיל את הרגשות הללו. נקודה נוספת, יכול להיות והאופן בו אתם מגיבים להתפרצויות הללו משמר את הופעתן. כלומר, תגובות לא עקביות, נכנעות או לחילופין אמוציונאליות ונסחפות בעוצמת הרגשות שבתך חווה. שני הכיוונים הללו לא סותרים אחד את השני. בכל מקרה, הסליחה והחרטה היו יכולים לספק אתכם לו היה מדובר באירוע חד פעמי בו היא מבינה את המשמעות של ההתנהגות שלה ומפיקה מזה לקח. במקרה שלכם לבקשת הסליחה אין משמעות אמיתית ולדעתי היא גם לא אמורה להיות מטרת השיחות שלכם איתה. לפעמים, בקשת הסליחה היא הדרך לסגור את השיחה ולהעביר את הנושא מסדר היום. לתפיסתי, כשהמאבק סביב גבולות הוא בולט כך כך, דווקא אז חשוב שהגבולות יהיו ברורים, לכם ולה. כשאני אומר גבולות, אני מתכוון לגבולות במעשים ולא רק בשיחות. חשוב שהיא תדע מראש מה מצופה ממנה לעשות, אפשר לתכנן איתה מראש, לקבוע מה היא עושה ולתת לה לבחור מתי היא עושה זאת, חשוב שהיא תדע מה המטלות שלה בבית. בנוסף, חשוב שהיא תדע מה ההשלכות של אי מילוי המטלות הללו, חשוב שהיא תראה קשר ישיר בין המעשים שלה לתגובה שלכם. במעשים, היא תבין שהתנהגות שכזו אינה מקובלת עליכם. כשהיא מגיבה בזעם, אל תכנסו איתה לעימות, נסו לשמור על קור רוח לתת לה להירגע ולא להיגרר לתוך המערבולת הרגשית. הרעיון שבבסיס הגישה הזו הוא להעביר את האחריות אליה ולא להחזיקה אצלכם. ההבנה שיש לה מה להפסיד יכולה להגביר את המוטיבציה הפנימית שלה, ולהבהיר לה שזו לא הדרך לתקשר את רגשותיה. לצד זה, חשוב שבשיחות איתה לא תסתפקו בבקשת הסליחה, ותנסו לברר מה עומד בבסיס ההתנהגות שלה, האם היא לא מרוצה וממה, זה לא אומר שאתם צריכים לקבל את כל מה שהיא אומרת, אך כן להראות נכונות להקשיב. יכול להיות שהיא תבחר לא לשתף אתכם וגם זה בסדר, בסה"כ לא מדובר בילדה עם בעיות התנהגות קשות, כך שמרבית הסיכויים שהבעיה נעוצה בהצבת הגבולות בבית. מה דעתך? קובי

בני בן 13. בעלי מצא את האייפוד מוסתר בחדר האמבטיה כשחברה של ביתי ישנה אצלינו. בני הפעיל את האייפוד על מצבה הסרטה. כשעבר על התכנים של האייפוד ראה ניסיון קצרצר להסרטה בחדר שלנו ההורים. הזדעזענו מכך מאד. בעלי הלך לשוחח עם הילד, הבהיר לו שזה לגיטימי שיהיו לו שאלות אך לא באופן הזה. הילד התבייש מאד. הסביר שבכיתה החברים שוחחו על נושא יחסי המין ביו גבר לאשה. (הוא לא השתמש בביטוי זה). אני מודאגת מאד ושואלת מה ניתן לומר לו? איך להתמודד עם סיטואציה זו? אנו המומים מאד.

רותם שלום, תארת בצורה מעורפלת את מה שקרה עם בנכם. כדי שאוכל להתייחס לשאלתכם אשמח אם תוכלו לפנות אלי שוב דרך הפורום ולהסביר בצורה ברורה את פרטי האירוע.

היי. יש לי אחיינית שעוד חודש היא בת 3. היום ביקרתי אותה ושיחקנו יחד. פתאום היא שאלה אותי: "איך קוראים לאבא שלך?" עניתי לה. "ואיך קוראים לאימא שלך?" עניתי. והיא שאלה גם לשמו של אח שלי והיא ראתה שאח שלי הוא אבא שלה. השאלה של איפה הם עוד לא עלתה. אבל... מה עונים במקרה כזה? עדי

והיא מאוד וורבלית

שלום עדי, ראשית, יש המון חומר ברשת בנושא הזה, כל חיפוש פשוט יוביל אותך להרבה דיונים מרתקים בנושא. במידה והיא תעלה שוב את הנושא, אני מציע לספר לה, בגובה העיניים, מבלי להיכנס לפרטים טכניים של איך הם מתו, האם סבלו וכד'. פשוט לזרום עם השאלות שלה, כל הזמן לזכור שמדובר בילדה בת 3 ולענות על שאלותיה בהתאם, ובאופן שמדגיש את החיים המלאים שחיו לצד העובדה הכואבת אך הבלתי נמנעת שהם מתו. אל תחששי מלדבר על זה ואל תשדרי לה שעל הנושא הזה לא מדברים. הסבירי שהם חיו הרבה מאוד שנים ושבסופם הם נפטרו. בנוסף, השתדלי להימנע מהוספה של פרטים דמיוניים כמו שהמת נמצא בשמיים וכד'. בברכה, קובי

שמי שרית בני בשנה שעברה כיתה ב איחדו את כיתתו לאחר פתיחת ביהס חדש בישוב ולאחר שלקח לו זמן הסתגלות ורכש חבר 1 שאיתו הוא היחיד שבקשר אחרי שעות הלימודים שוב השנה פירקו את כיתתו ואותו חבר למרות שביקשנו הועבר לכיתה אחרת בני לא רוצה לשמוע על בית הספר יחדי הוא ילד רגיש ומופנם אינו נפתח מהר לאנשים לוקח לו הרבה זמן הגשתי כערעור לביהס אבל לא הסכימו להעבירו מה העשה?

שלום שרית, זה לא קל לראות את הילד שלך מבוהל וחסר אונים, זה מאוד קשה שלא להזדהות עם המצוקה שלו ולרצות לחלץ אותו ממנה. ישנם לא מעט ילדים המתקשים להיפתח וליצור קשרים חברתיים, אך העובדה שבנך הצליח ליצור קשר משמעותי, אפילו אם זה רק עם ילד אחד מעודדת מאוד. חשוב לי להדגיש את זה מכיוון שכאשר ההורים "נכנסים" למצוקה של הילד, זה משדר לו שמצוקתו אמתית וקשה מאוד, כל כך קשה שגם הוריו לא מאמינים שיוכל להתגבר עליה. חשוב לראות את החיובי ואת הכוחות של הילד, אמונה ביכולות שלו תשדר לו ביטחון ולתפיסתי תהווה גורם מכריע בהתמודדות שלו עם הקשיים החברתיים שהוא חווה. חשוב כל הזמן לעודד אותו ליצור קשרים עם ילדים אחרים, להדגיש בפניו את החלקים החזקים שלו ולהכיר במצוקה שלו כמצוקה קיימת אך ניתנת לשינוי. את הקשר עם החבר שיש לו הוא יכול לשמר גם אם הם לא יהיו באותה הכיתה, לצד זה המשיכי להדגיש בפניו שכפי שיצר את הקשר איתו כך הוא יוכל ליצור קשרים נוספים. באותו אופן, נסי גם את לראות את החלקים הללו ולהאמין באופן אותנטי ואמיתי שהוא מסוגל להתמודד עם האתגר הניצב בפניו. חשוב שתוכלי לחוש את מצוקתו, אך לא פחות חשוב מכך, שתוכלי גם לצאת ממנה ולראות את הדברים בשלמותם על החלקים הקשים והחלקים החיוביים. במקביל לדברים הללו, אם יש באפשרותך להפעיל יותר לחץ על בי"ס ולנסות שבכל זאת יהיו באותה כיתה, אני מציע לעשות זאת. נסי לעשות זאת בלי לערב אותו בתהליך, שלא יפתח ציפיות ושלא יתפוס את זה כמדד לחולשתו או לחומרת הקשיים שלו. בהצלחה קובי.

שלום! בתי בת שנתיים אוהבת ונהנת להיות עם הסבים. אך כשהם מגיעים לקחתה מהגן היא בוכה בכי רם של מחאה. לאחר כמה דקות היא נרגעת, ובהמשך שמחה ועליזה. השאלה היא - איך נכון שהסבים יתייחסו לבכי בגן, זה מביך ומלחיץ אותם ואני לא בטוחה שהם נוהגים נכון כיוון שהיא עושה את זה רק איתם. תודה רבה מראש

שלום לילי, בכי של ילד גם אם בהתחלה נבע ממצוקה מסוימת (כמו שיכול היה לקרות בפעמים הראשונות שהסבים לקחו אותה מהגן), זוכה לפרשנות ותגובות שונות. בהרבה מקרים הילד מקבל רווחים משניים כתוצאה מהבכי שלו, מה שמשמר ומקבע את הופעתו. רווח משני יכול להיות הפתעה, ממתק, יחס עדין, התנהגות מרצה וכד'. נראה לי, שבמקרה שלכם, המבוכה של הסבים היא תוצר של הבושה ושל הפער בין התנהגותה כשהם מגעים להתנהגותה כמה דקות לאחר מכן. נסי לשדר להם שהבכי הוא חלק מטקס קבלת הפנים שלה, מקדי אותם בזה שלאחר כמה דקות היא נרגעת ונהנית מחברתם. חשוב שיבינו שהבכי אינו תוצר של רגש המופנה כלפיהם. הסבירי להם שכאשר היא בוכה כדאי שהם יגיבו בקור רוח, שלא ימהרו לנסות ולהרגיע את הבכי במתנות כל שהן או בהבטחות. זה לא פשוט, ובהחלט מביך, אבל חשוב לזכור שככל שהבכי יזכה לפחות תשומת לב ולחיזוק שלילי, כך יגבר הסיכוי שהופעתו תלך ותפחת. בברכה קובי

ליאת שלום רב, נעזרתי בעצתך בעבר ואשמח לחוות דעתך שוב: בתי תהיה בת שנתיים ועשרה חוד' בתחילת שנת הלימודים. כיום היא הקטנה בקבוצת הבוגרים ובשנה הבאה תהיה הגדולה - זו קבוצה של 12 ילדים, טווח הגילאים נע בין שנתיים וחודשיים לשנתיים ועשר, מתוכם חמישה הכי קרובים אליה בגיל - 2 ילדים קטנים ממנה בחודשיים ושלושה שקטנים בארבעה חודשים והשאר בין חצי שנה לשמונה חודשים. אני מתלבטת האם לעבירה לגן פרטי אחר בו יש יותר ילדים הקרובים לה בגיל או להשאירה בגן הנוכחי אותו היא מאד אוהבת. אציין שהיא מתמודדת עם אילמות סלקטיבית ועברה תהליך יפה השנה אך עדיין לא בשלה לגן עירייה. האם לדעתך הפערים גדולים מדי? מה עמדתך לגבי מעברים תכופים? השנה לגן פרטי ושנה הבאה לטרום חובה? תודה, מיכל

שלום מיכל, ליאת תשוב לענות על שאלות בפורום בשבוע הבא, במידה ובכל זאת תהיי מעוניינת בחוות דעתה תוכלי לפנות שוב בשבוע הבא. לשאלתך, גיל הילדים בגן זה שיקול חשוב בבחירת גן, כמו גם צוות הגננות, רמת החשיפה וההשקעה בילדים, חום, רגישות וכד'. הגיל הכרונולוגי של הילד חשוב, אך לא פחות מכך גילו המנטלי וההתפתחותי. לכן, אני חושב שהתשובה לשאלה שלך צריכה להיות מותאמת לבתך. לדעתי חשוב שתשאלי את עצמך האם הגן מתאים לרמה ההתפתחותית שלה, האם הוא מספק לה אתגרים מספקים, האם הקשרים החברתיים שלה תואמים את רמת הבשלות שלה, האם את מרוצה מהיחס של צוות הגן והאם הגן מאפשר לבתך להמשיך ולפתח את הפוטנציאל שלה. אם את מרגישה שהגן קצת "קטן" עליה, כדאי מאוד לשקול העברה לגן אחר. אני לא חושב שחשש ממעברים צריך להוות שיקול מרכזי, לרוב ילדים בגילה מראים קשיי הסתגלות בתקופה הראשונה אך לאחר זמן קצר מסתגלים היטב למסגרת החדשה. לתפיסתי, הדבר החשוב ביותר הוא שאת, מתוך ההבנה שלך את צרכי בתך, תלכי עם האינטואיציה שלך. אם את מרגישה שהגן הנוכחי מספק את צרכיה המנטליים, החברתיים והרגשיים לשנה הקרובה אז השאירי אותה בו, אם לא, אל תהססי להעביר אותה גן. קובי

שלום. מקווה שתוכלו לעזור לנו. יש לנו ילדה בת חמש שסובלת מזה זמן רב מהתנכלויות מצד הבן של השכנים שהוא בן גילה. אנחנו גרים בישוב שבו כל הילדים בשכונה משחקים בשעות אחר הצהריים בחוץ ביחד ובלתי אפשרי להפריד ולמנוע ממנה לשחק עם הילד. הבת שלי היא ילדה עדינה שמתקשה להתמודד עם ההתנכלויות וההצקות והמכות שלו והתגובה שלה לכל הדברים האלה היא בכי. הילד הזה זיהה כנראה שהיא חלשה והוא מציק לה ללא הפסקה, מתעלל בה ומרביץ לה. מצד אחד הם הולכים ביחד לגן, והם בני אותו גיל,והיא מתייחסת אליו כאל חבר שלה, מצד שני הוא לא מפסיק להציק לה ואנחנו לא יודעים כבר איך לטפל בזה. זהו ילד שמקלל כל הזמן, מכנה ילדים בשכונה בשמות גנאי, זורק אבנים, מסית ילדים אחרים בשכונה נגד הבת שלי. הוא יכול לשחק איתה ואז פתאום להרביץ לה, לבעוט בה, להנחית עליה חפץ כלשהו, לרדוף אחריה, להפחיד אותה, לטרוק לה דלתות בפרצוף. הוא מתנהג ככה גם לילדים אחרים, אבל לא בצורה חמורה כמו שהוא מתנהג כלפי הבת שלי. לצערי היא גם לומדת ממנו לדבר בצורה לא יפה, כמו גם ילדים אחרים בגן שבאים הביתה וחוזרים על מילים שהם למדו ממנו. למשל, הם למדו ממנו להגיד 'זונה','מכוער', 'שמן', 'פלצן' ועוד מילים לא יפות. ההורים שלו, יש לציין, הם לא פקטור כאן. מדובר בזוג צעיר, ומאוד לא בוגר ויש להם עוד ילדים. ניסינו כמה פעמים לדבר איתם כדי שנטפל בזה ביחד, אבל או שהם לא יודעים איך להתמודד איתו או שהם לא באמת רוצים לטפל בזה. כך או כך, כשהוא מרביץ או מקלל, הדרך שלהם בדרך כלל להתמודד עם זה, היא או להתעלם, או לתת לו מכה בחזרה. ואם הוא בוכה אחר כך, הם תמיד יתנו לו איזה פרס כדי שיפסיק לבכות. מיותר לציין ששום דבר מהדברים האלה לא מסייע, והוא פשוט 'מצפצף' עליהם, כמו שהוא 'מצפצף' גם על כל מבוגר שמעיר לו. היו כמה פעמים שהערתי לו אחרי שהוא הציק לבת שלי והוא ענה לי 'אני ארביץ לך' ואף הניף לעברי מקל או אבנים. כאמור,אנחנו כבר מיואשים, כי אי אפשר למנוע ממנה לשחק איתו כשהיא יוצאת לרחוב כי המשמעות היא שאני מנתקת אותה מילדים אחרים גם. בפעמים הבודדות שניסיתי לעשות זאת ואסרתי עליה לשחק איתו, היא לא הבינה למה וחשבה שהיא אשמה ושאני מענישה אותה על משהו. אנא עזרו לנו, נשמח לקבל עצה איך להתמודד בפעם הבאה שהילד הזה מקלל / מציק / מרביץ / מתעלל בילדה שלי ואני מזכירה שההורים שלו הם לא גורם שאפשר להסתייע בו ולפתור ביחד איתם את הבעיה. תודה רבה

שלום יעל, בהנחה שפניה להורים שלו לא תועיל, עיקר העבודה שיש לך לעשות היא מול בתך. לא אכנס לגורמים והסיבות להתנהגותו של הילד, אך כן חשוב לי להדגיש שהעובדה שהצקותיו מופנות בעיקר כלפי בתך אין בה כדי ללמד על זה שהיא ילדה "חלשה". לפעמים הילד המציק בוחר דווקא בילד החזק אותו הוא חווה כטוב ממנו או כמאיים עליו או על מקומו. לתפיסתי, הדרך הטובה ביותר להתמודדות עם מצבים כאלו היא דרך חיזוק בתך. כלומר, לשדר לה את הביטחון שלך ביכולותיה, בכוחותיה. לציין בפניה את היכולת שלה לשתף פעולה עם ילדים אחרים, לוותר ולחלוק אך גם לעמוד על שלה. להסביר שהיא יכולה להתנגד להתנהגותיות כאלו ושבידיה הבחירה עם מי היא רוצה לשחק ועם מי לא. לא הייתי אוסר עליה לשחק איתו, אך בכל תקרית שכזו הייתי מזכיר לה שהיא יכולה לבחור האם היא רוצה לשחק איתו או לא. להסביר לה שכך הוא מתנהג והיא צריכה להחליט אם היא מקבלת את ההתנהגות הזו. להסביר שכשלא נעים לה מנוכחותו היא יכולה להתרחק ולשחק עם ילדים אחרים. עודדי אותה להתחבר עם ילדים חיוביים ולהתרחק מכל מי שמעורב בהתנהגות תוקפנית וכוחנית. השתדלי, עם עצמך, להאמין בכוחותיה של בתך, כשאת תאמיני באופן אמיתי ואותנטי, זה יעבור גם אליה ויחזק אותה. עשי זאת מתוך הבנה שלא תמיד את תהיי שם כדי להגן עליה מפני ילדים כאלו, ולכן היא צריכה לפתח יכולת עצמאית להתמודדות כזו. בהצלחה קובי

שלום יש לנו תינוק בן 9 חודשים , אנו מבחינים שלתינוק אין סבלנות בכל הנוגע למתן אוכל ובזמן החלפת חיתול זה מתבטא בבכי רב ובלתי פוסק בעת החלפת חיתול ובאי סבלנות ואפילו התנפלות על הבקבוק בעת נתינת האוכל. התייעצנו עם טיפת חלב ורופא בקשר לכמות האוכל היומית והוא אוכל בסדר גמור וכל 3 שעות מקבל אוכל ולמרות זאת במיוחד שקם בבוקר או אחרי מקלחת משתולל עד לקבלת האוכל השאלה האם לעשות הכל מהר מהר כדי שיקבל את הבקבוק וירגע או לנסות להרגיע אותו וללמד אותו סבלנות על ידי דחייה קטנה במתן האוכל והרגעה ? תודה

מאיר שלום, תינוקות שונים זה מזה במזג המולד שלהם. יש תינוקות שיכולים מטבעם לשאת יותר אי נוחות ותיסכול ויש תינוקות כמו תינוקכם, שקשה להם מאד להמתין עד שצרכיהם יתמלאו והם מגיבים בחוסר שקט ובבכי. התינוק שלכם קולט ומגיב לו רק לתחושותיו הפנימיות אלא גם לתחושתכם. אם אתם נלחצים מתגובתו ומשדרים לו לחץ וכעס אתם מגבירים את עוצמת תגובתו ואת התיסכול שלו. אם לעומת זאת כשהוא בוכה ומתוסכל אתם מדברים איליו בשקט ומרגיעים אותו, אתם מקלים על תחושת התיסכול שלו ובהדרגה ממתנים את תגובותיו. בהצלחה

שלום רב, הילדה שלי בת שנה ו3 ח'. מתפתחת מעט איטי מגילה במוטורי הולכת מס' צעדים בלבד. עד גיל שנה הייתה איתי בבית ומאז בפעוטון כי התחלתי לעבוד. ההתלבטות-אם להשאירה בפעוטון (אינטימי חם היא אוהבת אותו 5 ילדים,אך אין מפגש בוקר או חוגים וכו המטפלת היא סבתא נחמדה כזו) או להעבירה לגן בו הגדולה שלי הייתה (גננת מעולה 2 מטפלות טובות פעילויות וחוגים לרוב,אך גן גדול 20 ילדים חצר ענקית פחות אינטימי והיא תהיה בין הקטנים בקבוצה יהיו עוד 5 בגילה והשאר עד שנתיים) מה חשוב? חממה שתגן על הילד או גירויים?? חוששת מקבוצה גדולה אך חוששת שישעמם לה בעוד חודשיים בפעוטון... תושה מראש

שלום חן, אין תשובה אחת נכונה לשאלות החשובות שאת מעלה. באופן כללי זה מאוד תלוי בילדה ובצוות הגן. חום ואהבה זה הבסיס החשוב ביותר בגן הילדים, אך לצד זה חשוב שהגן גם יאתגר את הילדה ויחשוף אותה לגירויים נוספים. מכיוון שכבר יש לך היכרות מוקדמת וחיובית עם הגן השני, דעתי היא שכדאי להעביר אותה אליו. כפי שכתבת, כנראה שבזמן הקרוב היא תתחיל ללכת וזה לא יהווה בעיה, קבוצה של שישה ילדים בני אותו גיל זו קבוצה מספיק גדולה. בברכה קובי

שלום הילדה שלנו בת שנתיים וחודשיים, נמצאת בגן נחמד עם מטפלות נחמדות, יש לה חברים ונראה שהיא נהנת מהחברה בגן, יחד עם זאת לגן אין מאמין חינוכי צוות הגן אינו מגיע מתחום החינוך (יותר ברמה של בייביסיטר) מה שהיה מקובל עלינו בגיל שנה, כיום הילדה בת שנתיים וחודשיים היינו רוצים להעניק לה יותר לפתח אותה ולהקנות לה חינוך. מצאנו גן מקסים שעונה על כל הציפיות שלנו. השאלה שלי אם זה שיקול נכון להעביר אותה אחרי שהתרגלה לחברים והסתגלה לגן ולצוות בו בשביל חינוך טוב יותר? האם זה שווה את ההסתגלות ואת הקשיים הצפויים להגיע בהתחלה? אני אציין ששנה לאחר מכן היא תצטרך לעבור שוב לגן עירייה. אנא תשובתכם המהירה אנחנו כבר צריכים להכניס אותה להסתגלות בגן החדש תודה!!

שלום בטי, לטוב ולרע, בשנים הקרובות בתך תחווה הרבה מעברים, הסתגלויות ופרדות ממוסדות חינוך שונים. לתפיסתי, אהבה וחום זה מרכיב חשוב מאוד בגן ילדים ובכלל, אך אני לא חושב שכהורים אנו צריכים להסתפק רק בזה. אם יש גן אחר, המציע בנוסף גם אתגרים חינוכיים וחשיפה לגירויים, לדעתי המעבר ותקופת ההסתגלות שווים את זה. לרוב, ילדים לא מגיבים באופן כל כך טראומתי לשינויים הללו, הם רוכשים חברים חדשים ומסתגלים לגן, במיוחד אם האווירה בגן היא חיובית והילד נהנה להגיע אליו. לכן, המלצתי היא להעביר אותה גן, אבל חשוב מזה, להקשיב לתחושות הבטן שלכם וללכת עם מה שחשוב לכם ועם מה שמתאים לבתכם. בהצלחה קובי

שלום בימים אלו אנחנו צריכים לקבל החלטה משמעותית לגבי הגן של בתנו בשנה הבאה. בת

שלום בני בן 8 ילד מקסים ואוהב מאוד חייב על מורתו מבין ומכיר ואפלו סוג של ילד טוב ירושלים בכל הקשור לבית ספר וחוקים אך בבית הענינים משתנים עד כגי כך שהוא עצבני באופן נוראי כלפי הסובבים אותו הורים אחים סבים וחברים: לדוגמא אחיו נשם בכבדות זה מעצסן אותו והוא מתרגז סבתא חתכה לו את הכריך לא נכון הוא כל כך התעצבן שאג עד בכי . הינו בפארק ילדים צעקו הוא התעצבן עליהם הכל מפיע לו והתגובה עצבים קצינויים לפעמיים מכות לאחים וכו יש לציין שהוא גם ילד מקסים ומדהים אבל החלו להיות לו שינויים במצב הרוח בצורה קיצונית מו כבדות וחוסר שמחת חיים בחלק גדול מהזמן כאלו כולם מפרעים לו יש לציין שכל הקשור לשעורי בית וכו הן מבכנתו הצדקה וכמובן מצידנו גם לא נעים לי לומר אבל חלק גדול מהזמו לא נעים להיות בחרתו הוא היה מעדיף כל היום לרבוץ מול הטלווזיה מה שאמא שלו לא מרשה וזה ממה מרתיח אותו

דידי שלום, אני מבינה ממך שקיים פער משמעותי בין התנהגותו של בנך בבית הספר לבין האופן בו הוא מתנהג בבית. כדי להתייחס לבעייתכם עליכם לכתוב לי שנית. לא ברור האם התנהגותו של בנכם השתנתה בעקבות אירוע (משמעותי)במשפחה וממתי הוא מתנהג כך, מדוע בבית הספר הוא כדבריך " ילד טוב ירושלים" ובבית לא ? כמו כן האם התפרצויות הכעס ותגובותיו האלימות הן תמיד תגובות למצבים בהם לא קבל את מבוקשו והיה מתוסכל?

שלחתי לך מייל לא יודעת אם קבלת אותו אבל. לא היה ארוע ספציפי מעבר לעובדה שעבר לבית ספר וזה לא גן יש לציין שמאצע שנה א החלו התופעות הוא מתרגז מכל דבר אם אנחנו מבקשים מטלה תמיד היא בכבדות ועצבים ופרצופים בקיצור אנחנו מפרעים לו . האחים שלו מפרעים בני דודים ולפעמיים חברים אם משהו לא מכיוון שלו אם צוחקים או מנסים לצחוק עליו הוא כבד בטרוף נורא לא זורם כל דבר מפריע לו לא ברור מה הענין שלו

שלחתי לך מייל לא יודעת אם קבלת אותו אבל. לא היה ארוע ספציפי מעבר לעובדה שעבר לבית ספר וזה לא גן יש לציין שמאצע שנה א החלו התופעות הוא מתרגז מכל דבר אם אנחנו מבקשים מטלה תמיד היא בכבדות ועצבים ופרצופים בקיצור אנחנו מפרעים לו . האחים שלו מפרעים בני דודים ולפעמיים חברים אם משהו לא מכיוון שלו אם צוחקים או מנסים לצחוק עליו הוא כבד בטרוף נורא לא זורם כל דבר מפריע לו לא ברור מה הענין שלו

בני בן 13. בעלי מצא את האייפוד מוסתר בחדר האמבטיה כשחברה של ביתי ישנה אצלינו. בני הפעיל את האייפוד על מצב מצלמה. כשעבר על התכנים של האייפוד ראה ניסיון קצרצר להסרטה בחדר שלנו ההורים. הזדעזענו מכך מאד. בעלי הלך לשוחח עם הילד, הבהיר לו שזה לגיטימי שיהיו לו שאלות אך לא באופן הזה. הילד התבייש מאד. הסביר שבכיתה החברים שוחחו על נושא יחסי המין ביו גבר לאשה. (הוא לא השתמש בביטוי זה). אני מודאגת מאד ושואלת מה ניתן לומר לו? איך להתמודד עם סיטואציה זו? אנו המומים מאד.

שלום רותם, אין ספק שהמעשה שכזה מעורר רגשות מאוד לא פשוטים, ומחשבות רבות. אותי זה לקוח למחשבות על עולמו של ילד בן 13 היום לעומת אלו שלפני לא הרבה שנים. אם בעבר האתגר היה בלהשיג אינפורמציה היום הוא בלסנן אותה ולברור מתוכה. באופן דומה, המציאות בעבר אילצה אותנו לפתח יכולת דחיית סיפוקים מה שהיום קורה פחות ופחות. ייצר המציצנות של בני האדם תמיד היה, אך היום, עם שפע תוכניות הריאליטי השונות הממלאות את המסכים מידי ערב, פייסבוק, אינסטגרם, טוויטר וכד', הגבול בין האישי והפרטי לבין הציבורי והניתן לשיתוף הפך להיות שברירי מאוד. הילדים, החל מגיל צעיר מאוד, צריכים לפתח כלים להתמודדות עם עודף הגירויים והאינפורמציה סביבם, לפתח הבחנה בין עיקר וטפל, בין מוסרי ללא מוסרי, בין הפרטי לקולקטיבי. אני תוהה האם במקרה שלכם מדובר בבלבול / מעשה שובבות של תחילת גיל ההתבגרות או במעשה שצריך להדליק נורה אדומה ומעלה שאלות בנוגע ליכולת השיפוט של הילד. מכיוון שאינני מכיר את הרקע המלא של הילד, המלצתי היא לגשת להתייעצות פנים אל פנים עם איש מקצוע, לנסות ולבחון יחד איתו את התמונה הכוללת שמעבר למקרה הספציפי. אני חושב כך משום שלהבנתי ניסיון הצילום שלו בחדרכם מהווה תמרור הזהרה חשוב שאין להתעלם ממנו. בברכה קובי

שלום בני בן שנתיים ושמונה חודשים הוא פשוט מסרב לשבת על הסיר ועל האסלה הוא יכול לשלוט בעצמו והוא מוכן לשבת עם תחתונים עד 3 שעות ולא עושה כלום הוא מראה שיש לו פיפי וקקי אבל לא מסכים לשבת על הסיר היו כמה מקרים שהוא אכן ישב על הסיר אבל שהוא הרגיש שהצרכים שלו עומדים לצאת הוא מבקש לקום ומתחיל להתבכיין שכואב לו משהו ואז הוא קם ועושה הצרכים שלו על הרצפה התחלתי תהליך הגמילה לפני 3 חודשים אבל ראיתי שהוא לא היה מוכן לכן הפסקתי וחזר לחיתול ועכשיו אני מנסה עוד פעם כי הוא התחיל להגיד שיש לו קקי בחיתול ומבקש להחליף אבל עוד פעם קרה אותו דבר והוא פשוט לא מסכים לא לשבת על הסיר ולא על האסלה למרות שהוא מתעניין שרואה את אחותו ואבא שלו נכנסים לשירותים מה אני יכולה לעשות בעניין הזה? אני כבר התחלתי להתייאש ומרגישה שלבן שלי יש בעיה פסיכולוגית ואני פשוט מתחילה להרים ידיים בבקשה אני רוצה עזרה תודה מראש אמאני

שלום אמאני, לא תמיד תהליך הגמילה עובר חלק וללא "תקלות" בדרך. מהתיאור שלך זה נשמע שהילד בשל לגמילה, אך כפי שאת חווה גם כשהילד בשל יכולים להיות קשיים בדרך. אני לא חושב שהדברים שאת מתארת הם חריגים באופן מיוחד או מעידים בעיה נפשית. אני מציע לך להמשיך בתהליך הגמילה, לא להישבר ולסגת בחזרה לחיתולים. נסי לשדר לילד שאת מאמינה ביכולתו להצליח, כשהוא מבקש לקום מהסיר עשי שימוש במשפטים המחזקים אותו ומביעים אמונה ביכולתו להצליח. הביני את המצוקה שלו אך נסי לא להישאב עמוק לתוכה או לפרש אותה כמעידה על קושי כל כך גדול ונורא. מילות המפתח הן סבלנות ואורך רוח. זה אולי נראה לא פשוט אך עם סבלנות וחיזוקים אני מאמין שהוא יתגבר על חששותיו ויצליח. בהצלחה קובי

שלום רב ליאת. בני בן ה-17 נוהג בחודשים האחרים להסתגר בחדרו, ולא מוכן שאף אחד מבני הבית יתקרב לחדרו. מסתבר, שהכיר בחורה מארץ אחרת, בת 20, והוא אמר לי כי היא רוצה לבוא לבקרו בארץ. הוא העמיד לי עובדה, אני לא רוצה. ניסיתי להסביר לו שהיא מבוגרת, ושבגלל שהיא מארץ אחרת אין לנו כל מידע עליה, וזה עלול להיות מסוכן. הוא נחוש בדעתו, ובעלי לא עומד לצדי הוא מצדד בו, ואומר שזה רק הרפתקה של ילד בגיל ההתבגרות. מה את מייעצת לי לעשות? בתודה אביבית.

שלום אביבית, לאורך כל שלבי ההתפתחות של הילד, בווריאציות שונות, הילד מפתח את המרחב האישי והפרטי שלו דרך מאבקים על אוטונומיה. המהלך הזה מגיע לשיאו בגיל ההתבגרות. לאורך כל השלבים הללו, ההורים אמורים למצוא את המרווח העדין בו הם מספיק קרובים כדי להגן ולשמור על הילד אך גם מספיק רחוקים כדי לאפשר לו להתנסות ולהתפתח. הרבה פעמים זה מלווה בחרדה לא קטנה של ההורים ובדאגות רבות. אני מאוד יכול להבין את הדאגה שלך לבנך, אך חושב שמקרה זה הוא אחד מיני רבים (נהיגה ברכב לבדו, יציאה למועדונים, צבא וכד'). אם הוא ירצה לפגוש אותה הוא יעשה זאת גם ללא הסכמתך ואף ללא ידיעתך. לכן אני חושב שזה לא נכון שהשיח ביינכם יהיה האם כן או האם לא. במקום זה אני מציע לך להתמקד באיך. נסי למקד את השיחה ולהציע לו מספר אפשרויות שונות כמו פגישה במקום ציבורי, או פגישה אצלכם בבית או כל רעיון יצירתי שיוכל להקל את דאגתך. חשוב לאפשר דיון פתוח שמכבד את רצונו של בנך להיות אדם "מבוגר" האחראי למעשיו, הביעי את תחושותיך והסבירי לו את דאגתך. אני מאמין שככל שתתייחסי אליו כאדם בוגר כך הוא יגלה יותר אחריות וירגיש פחות צורך למרוד או להסתיר את מעשיו. בהצלחה קובי

בננו בן שנתיים וחצי. מזה חודש וחצי גמול מחיתולים. מהר מאוד למד לעשות פיפי בשרותים,גינה, או בית אחר שבו אנו נמצאים. (קם יבש משנת צהרים ולילה, עדיין עם חיתול.) קקי עשה פעם אחת עם ישבנון ושלוש פעמים בסיר. אומר לפעמים שהוא צריך קקי, יושב על הסיר/ישבנון, אך לא יוצא לו. ניסתי את שיטת הפרס, הצליח פעמיים בלבד. בשיגרה הוא פשוט עושה בתחתונים.נכון להיום הוא מתאפק ופעם בשלושה ימים עושה. לפעמים יותר ולפעמים פחות. איך אני ממשיכה ? תודה

שלום רחל, נסי להושיב אותו על הסיר בתדירות גבוהה יותר, אך למשכי זמן קצרים. המשיכי לתגמל הצלחות בתשבחות ופרסים קטנים, והתמידי בכך למרות ה'תאונות' והפספוסים. יש ילדים שתהליך הגמילה אורך מעט יותר זמן, אך גם הם מצליחים לבסוף. מה שחשוב ביותר זה להימנע מכעסים וסנקציות, וכמובן לא להחזיר את הטיטול. בהצלחה ליאת

שלום , רציתי לשאול האם זה טוב בשבילי לשמוע מוזיקה שחורה שמעוררת סוג של זעם , כי מצד אחד אומרים שטוב נגיד להוציא את המתחים על שק אגרוף , האם זה נכון גם לגבי שירים שלא מעוררים בבנאדם מחשבות חיוביות?

דרור שלום, כל אדם מוצא לו את הדרך שנוחה וטובה לו כדי לפרוק מתחים וכעסים יש אנשים שהולכים לשוחח עם חבר טוב, אחרים מוצאים פורקן דרך ספורט, גם דרך האזנה למוסיקה ( ביניהם גם מוסיקה שחורה) היא אחת הדרכים כדי לפרוק מתחים וכעסים.

בתי בת שנתיים וחצי התחלתי לפני שבוע בגמילה לאחר שזהיתי שיש לה מוכנות . היא עושה קקי באסלה בהצלחה. אך היא מסרבת לעשות פיפי ומנסה להתאפק. בעת שיש פיפי היא מתחילה לבכות ומבקשת לישון. גם כשהיא עושה בתחתונים בוכה ומבקשת להתרחץ בהקדם . ניסיתי כמה שיותר לעודד אותה ולהרגיעה אך לא מצליחה מה עלי לעשות?

שלום תמרה, השליטה על הפיפי הרבה יותר קשה לילדים בהשוואה לשליטה על הקקי. לא הגיוני לצפות להצלחה בתום שבוע אחד. כשבורח לה, הישארי רגועה וחיובית, אמרי משהו כמו "או, יופי, עשית פיפי. לא נורא שהוא ברח לו. בפעם הבאה ננסה להספיק להגיע לסיר/לאסלה. לכולם זה קורה בהתחלה. בסוף גם את תצליחי!". אל תתרשמי מהבכי או מתגובות הבהלה שלה, ואל תתפתי להחזיר את הטיטול. קיץ עכשיו, וגם אם ייקח עוד שבוע שבועיים - בסוף גם היא תלמד. אני מבטיחה! :-) ליאת

היי ליאת , אני כותבת בהודעה נפרדת כי חששתי שלא תראי את תגבותי בהמשך להודעות הקודמות ביננו . היום בבוקר בתי ניגשה אלי ואמרה לי אמא את יודעת על מה חלמתי ? שאלתי אותה על מה? שבאים אלי חברים . אחכ שכבר היינו בדרכנו החוצה היא אמרה לי שוב , אמא יכולים לבוא אלי היום חברים , כי אם לא באים אלי אז הילדים לא ירצו להיות חברים שלי היום בגן . כמובן שעניתי לה שהילדים אוהבים אותה וחברים שלה בגלל שהיא חברה טובה , שעוזרת ומשתפת ושמחה .. ושגם אם היא לא תזמין חברים הילדים יהיו חברים שלה . אבל לתחושתי היא לא מרפה ... לא כול כך הבנתי קודם את ההודעה הקודמת שלך בדבר מערכת היחסים בינה לביני שאולי שם מקור הבעיה לדעתך אשמח שוב שתעירי את עיני . תודה ענקית

שלום ליאת, לתחושתי, הצורך הכמו-אובססיבי להזמין ילדים הביתה, כמו גם העיסוק הרב באוכל, יכולים לשקף איזה חלל שמבקש שוב ושוב להתמלא. גם מדבריה של הגננת עולה ניחוח של תחושת חוסר ביטחון (הצורך להתפאר ולהשוויץ כדרך להרגיש בעלת ערך). אני שבה ומזמינה אותך לנסות ליצור עבורכן מרחב חוויה משותף בשעות אחהצ, מרחב שיאפשר לה קרבה ו'הזנה' אימהית, ממקום נינוח ונוסך ביטחון. במצבים בהם היא מזמינה חברות אליה, תוכלי לנסות ולהתחקות אחר דפוס יחסי הגומלין ביניהן, ולבחון האם היא באה אל המפגש החברתי מתוך הכרת ערך עצמה ומתוך תחושה שוויונית, או שקיימים דפוסי ריצוי וכניעה. לפעמים תצפית שקטה כזו מלמדת אותנו רבות על תפיסותיו העצמיות של הילד ועל ההתנהגות החברתית שלו. את מוזמנת לשוב ולשתף ליאת

טוב , יש מקום לשאלה מה לא עשינו בסדר?? בת בכורה , מפונקת ואהובה מוקפת בכל טוב סביבה איפה טעיתי ? מה אני צריכה לעשות אחרת ? אולי זה האח הקטן שנולד שתפס קצת את מקומה של הנסיכה לפני שנה וחצי ? עדין אני באמת מנסה לעשות בדק בית כי האמת שממש לא חשבתי על הכיון הזה .

ליאת, נסי לא לפעול מתוך תחושות של אשמה. היי קשובה וסבלנית, נדיבה ומכילה. אח קטן חדש בהחלט יכול לתרום לתחושות קיפוח וחסך לזמן מה. זה רק מגביר את הצורך שלנו להיות נדיבים כלפי הילד הבכור, ולהקדיש לו עוד ועוד זמן. בהצלחה ליאת

עוד שבועיים בת שנה , אהבה מאוד אמבטיה כל יום, בשבועות האחרונים בהתנגדות נחרצת, ניסיתי לברר האם היתה איזו טראומה באמבטיה, אולי כשקילחו בגן, כשאבא או סבא וסבתא קילחו ולא מצאתי דבר. כל הסחת דעת, שירים, צעמועים, לא עובדת. כרגע מתקלחת כשעומדת ומחבקת אותי תוך כדי צרחות. מה יכול להיות הגורם לשינוי וכיצד ניתן לפתור את ההתנהגות הזו ולהחזיר לה את החיבה לאמבטיה? תודה

שלום ענבל, לא תמיד אפשר לזהות בוודאות אירוע 'מכונן' כזה, שיוצר התניית פחד. לפעמים מים קרים מדי או חמים מדי, סבון בעיניים, או אפילו קצת מים באף - דברים שמהבוגר כלל אינו מחשיב, עלולים להוביל לתגובות רתיעה ופחד. לפעמים השינוי בהתנהגות משקף התפתחות קוגניטיבית (איזו הבנה חדשה שמובילה לפחד חדש, רציונלי או לא רציונלי), ולאו דווקא אירוע טראומטי כלשהו. יהיו הסיבות אשר יהיו, אני מציעה לנסות להישאר רגועה ככל יכולתך במצבים הללו, ולסיים את המקלחת מהר ככל האפשר. במקביל, תוכלי לתת לה להשתעשע באמבטיה (או בבריכה קטנה בחצר או במרפסת) בהקשרים שאינם 'מקלחת'. למשל, לתת לה לצייר עם טושים מחיקים או צבעי אצבעות על קירות האמבטיה, להדביק מדבקות או לקלח את הבובה, כדי ליידד אותה מחדש עם הסביבה הרטובה. זה יעבור... בברכה ליאת

שלום רב. יש לי תלמיד כבן 12,עם קווים שלp.d.d, בנוסף תסמונת דאון ופיגור קל-בינוני.הילד הזה חכם, לומד טוב, מבין דבר מתוך דבר, אך בעיה אחת יש, אינני יודעת אם להגדיר דחפים, אך יש לו פעמים שהוא זורק כסא, וזה קבוע לילד ספציפי, אך לאחר מעשה הוא יודע מההוא עשה ושזה אסור, ואפילו הוא אומר, אך לפני המעשה או בזמן מעשה, הדחף יותר חזק ממנו?? הוא מקבל טיפול תרופתי שקצת מאזן אותן, אך אינו משפיע על דחפים האלה, האם זה פוסט טראומתי? כיוון שזה משהו ספציפית לילד מסוים, אגב, ויש לו הבניית התנהגות והוא מבין. כיצד ניתן לעזור לו?? לתשובתך אודה.

שלום, את מספרת על תלמיד שלך שנוהג לתקוף בעקביות ילד אחר ולזרוק עליו חפצים וכסאות. כדי שאפשר יהיה להתייחס להתנהגותו של הילד יש להבין מדוע הוא תוקף דוקא את הילד הזה ולא ילדים אחרים? האם הילד הנתקף מתגרה בו או עושה לו משהו שבעקבותיו הוא תוקף אותו? ובכלל איך הילד הנתקף מגיב לאלימות נגדו ? תפני אלי פעם נוספת לפורום עם המידע המבוקש ואנסה לסייע לך.

שלום רב, אני אב ל-3, הקטנה בת 3.5. אשתי נפטרה לפני כשנה ממחלת הסרטן. במהלך השנה האחרונה הילדים לוו על ידי פסיכולוגים, למעט הקטנה. באופן כללי הם מתמודדים יפה. אמא מוזכרת בכל יום, יש תמונות שלה ומשמח את הילדים לדבר עליה.... כך שמאקרו המצב סביר. לאחרונה הקטנה החלה בהתנהגות חדשה, שהיא מאוד מרגשת אבל אני תוהה אם זה בריא או איך נכון להגיב. היא משוחחת עם אמה בטלפון... שיחות ממש ארוכות. בהתחלה מאוד שמחתי וראיתי בזה דבר חיובי וטוב, כעת כשזה נמשך כל פעם שהיא רואה טלפון, אני כבר לא בטוח.... עוד מעט פרטים יש לה אח ואחות נוספים, בני 9 ו-11, אנחנו גרים במושב, המחלה הייתה ממושכת ומגיל מאוד צעיר של הקטנה האם הייתה מאושפזת תקופות ארוכות... אשמח לעצתכם. תודה, מושיקו

שלום מושיקו, השאלה שלך השאירה אותי מהורהרת, לא בטוחה. ואז נזכרתי במשהו שראיתי אתמול, כשהייתי בהלוויה בבית קברות יפה ומטופח. על יד אחד הקברים, ישב איש מבוגר, רכון אל הקבר, מרוכז מאד - כך, שעה ארוכה. לא ראיתי אם שפתיו נעו, לא הייתי קרובה מספיק, אבל התחושה הייתה שהוא מקיים איזה שיח עם המת/ה שלו, ושום דבר לא היה מוזר במראה הזה. אני מאמינה שילדתך הקטנה יודעת שאימא איננה, ויודעת - איכשהו, בדרכה - שהיא לא תחזור. ועדיין, היא זקוקה לדמות הזו, ומחייה אותה בדמיונה דרך הערוץ שבחרה. היא מנהלת את השיח הקבוע הזה דרך ערוץ קונקרטי (שפופרת הטלפון), שעם הזמן יתחלף בערוץ הרגשי-מנטלי, המשמש את כולנו בשיח עם המתים שלנו. לתחושתי, אין שום דבר מדאיג בהתנהגות הזו. ליתר ביטחון שאל גם בעצתם של המטפלים האחרים סביבך. בברכה ליאת

שלום אחינית שלי בת 20 ההורים שלה גילו שהיא גנבה להם כסף לדודים זהב מהבית לסבא וסבתא תכשיטים בנוסף לוותה כסף בשוק שחור כל הזמן משקרת היא אמרה שהיא בקורס קצינות שגילינו שמעולם לא היה טענה שהיא עובדת ובכלל לא היתה עובדת יוצאת באוטובוס יורדת תחנה אחרי מחכה שיצאו כולם מהבית וחוזרת שוחררה מהצבא והמשיכה עדין לטעון שהיא בקבע שקרים חופשי שדיברנו איתה היא בכתה היא מבולבלת חשוב לציין ירדה במשקל גם.. הבית הוא בות חם פתוח מה זה?האם זאת קלפטומניה ושקרים... כרגע מטופלת אצל פסיכולוג אבל אין שינוי

שלום רב, כדי לדעת "מה זה?", צריך לפנות לאיש מקצוע, ולקבל את חוות דעתו. לא ציינת כמה זמן היא בטיפול, אך הגיוני להניח שבמצב כה מדאיג, מדובר בטיפול ארוך, שתוצאותיו החיוביות עלולות להגיע לאחר זמן ממושך. מה שחשוב זה שיהיה לה מקום בטוח וידידותי, מרחב להתבוננות עצמית ולעבודה על החלקים הלא מסתגלים באישיותה. בברכה ליאת

שלום, בתי בת שנתיים וחצי. נגמלה מחיתולים לפיפי כבר לפני כחצי שנה. קקי עדיין מבקשת לעשות בחיתול. יש לה יכולת שליטה מלאה בצרכיה, לעולם אין פספוסים! גם לא בלילה. הבעיה אצלה זה ביכולת לשחרר. מסוגלת להתאפק המון גם עם קקי וגם עם פיפי לפני כחודשיים התחילה עם התאפקויות של פיפי למשך מספר ארוך של שעות. ובשבועיים האחרונים חלה ממש התדרדרות עד כדי שקמה בבוקר ועושה פיפי ב-7. ואז לא עושה כל היום כשנמצאת במשפחתון. כשבאה הביתה עושה סביב 4 וחצי ואז לפעמים עוד פעם אחת לפני שהולכת לישון. יוצא שעושה פעמיים-שלוש ביממה. לעולם לא בורח לה גם לא בזמן השינה. להרגשתי זה עניין רגשי/פסיכולוגי/התנהגותי - ומכאן, כיצד לדעתך כדאי לי להגיב למצב? תודה מראש! מיכל

שלום מיכל, לדעתי, יש טעם להתייעץ עם רופא הילדים שלכם, ולבדוק אם אין בעיה רפואית כלשהי או בעיה במאזן הנוזלים בגופה. לפני שמייחסים תופעה גופנית לגורמים רגשיים יש הכרח לשלול כל הסבר בריאותי מתחרה. בעניין הקקי, אני מציעה להיפטר בהקדם מההרגל של החזרת הטיטול. המסר הגלוי במצב כזה עלול לבלבל ("את גדולה ואנו מצפים שתעשי קקי בשירותים, אך אנו שמים לך טיטול כמו של תינוקות"). המסר הסמוי והפחות מודע מזיק יותר ("הקקי שלך הוא עניין לא נעים - מלוכלך, מסריח, דוחה, וכד', ולכן עדיף שתעשי בטיטול, ושלא יברח לך בשום מקום אחר"). סילוק הטיטולים מהתמונה משדר מסר ברור של הציפייה ממנה, ואפשר להוסיף לכך גם אמירה סובלנית בנוגע לתאונות אפשריות. מדובר עדיין בילדה קטנה, ומותר שיהיו פספוסים... בהצלחה ליאת

שלום ליאת! ביתי בגיל 16 ויש לה תופעה שנמשכת די זמן בכל דבר שנוגעת היא רצה לשטוף ידיים , התופעה החלה תקופת כשנה בערך שהכלב שלנו מת (כמעט גדל אתה והיו קשורים מאד) זה קצת נרגע ואז עברתי ניתוח קשה ושוב זה חזר לה, רציתי לקחת אותה לטיפול אבל היא לא מוכנה בשום אופן. היא מחסלת סבונים בקצב מהיר,ויכולה לשטוף ידיים שעה שלמה, זה משבש לכולנו את החיים, ואני כבר מתחילה להרים ידיים גם מבחינת סבלנות, אני כבר ממש מיואשת ולא יודעת כיצד לנהוג, דיברתי עם פסיכולוגית והיא אמרה שבלעדיה אי אפשר, אולי תייעצי לי כיצד לנהוג או לפחות תדריכי אותי וכך גם אדריך את בני המשפחה כי כבר כולנו הרמנו ידיים תודה מירב

שלום מירב, טקסים כפייתיים מופיעים כחלק מהפרעת חרדה, ומתעצמים בתקופות משבריות, בהן החרדה (בעיקר מפני מצבים של חוסר שליטה, כמו שתיארת) גואה ומשתלטת. איני מכירה דרך לטפל בהפרעה זו מרחוק. מציעה לכם, ההורים, לקרוא עוד על ההפרעה (הפרעה טורדנית כפיייתית, או באנגלית - OCD), ולאחר שתבינו היטב את המנגנון, שתפו את בתכם במידע. הסבירו לה שאפשר וכדאי לטפל בבעיה, ושאיכות חייה צפויה להשתפר משמעותית. מאחר ומדובר בהפרעת חרדה, אפשר לנסות להגיע להסכם (בתיאום עם רופא משפחה או פסיכיאטר), שהיא תתחיל בטיפול תרופתי (לפני הטיפול הפסיכולוגי), ואז, לאחר שרמת החרדה תרד, אפשר יהיה לשקול שוב את הצורך בטיפול שיחתי, שאולי ייראה פחות מאיים בשלב ההוא. סוג אחר של הסכם אפשרי - שהיא תהיה שותפה לבחירת המטפל, ותתן צ'אנס של שתיים שלוש פגישות ניסיון. אולי כשהיא תרגיש שיש בידיה יותר שליטה, רמות החרדה וההתנגדות יפחתו. בהצלחה ליאת

בני בן 4.5, ילד שלישי ( הכי קטן), ילד מאוד מפותחים פיזית, מוטורית ווירבלית, אינטליגנטי מאוד ובעל ביטחון עצמי רב. לאחרונה כל הזמן מספר מעשיות שסובבות רב הזמן סביב כל מיני אירועים שכביכול התרחשו בגן כמו : אני ועידן טיפסנו על הגג ואחרי זה אני קפצתי על העץ ונפלתי ונשברה לי היד, ואז בא רופא וחתך לי את היד וחיבר לי יד אחרת או  אבא של רותם רדף באוטו שלו אחרי מפלצת והתנגש בה והיא תקפה אותו ואכלה לו את הראש וכו וכו. אני יודעת שזה סוג של שלב ומכירה את זה גם מילדים הגדולים, אבל אצלו זה מאוד אינטנסיבי ובלתי פוסק ובכל פעם שהוא מתחיל לספר משהו הוא בסופו של דבר מגיע לסיפורים דומים. כמעט אף פעם לא מספר משהו אמיתי. כמו כן עוד משהו שקצת הטריד אותי - היום הוא נסע איתי באוטו ביחד עם בובת הספיידרמן הענקית שלו וכל הדרך הוא דיבר על זה שספיידרמן נורא מסכן ושבגן ( של ספיידרמן) כל הילדים שונאים אותו ומרביצים לו, ושאפילו נשבר לו הגוף. אמרתי לו שמה פתאום, ספיידרמן הוא חזק והוא עוזר לטובים וכולם אוהבים אותו ואף אחד לא ירביץ לו והוא ממש התעצבן ואמר לי  אמא את לא מבינה, הספיידרמן שלי הוא תינוק והוא מאוד עדין! וכולם מרביצים לו. אני יודעת בוודאות שלבן שלי אין בעיות בגן, אף אחד לא מרביץ לו ויש לו הרבה חברים ( וגם הוא לא מרביץ לאף אחד) , הוא ילד טוב ולמעשה הוא סוג של זכר אלפא. ולכן זה נשמע מוזר וקיצוני. אשמח התייחסותך, האם יש מקום לדאגה ולבירור יותר מעמיק מול צוות הגן או במקום אחר. תודה.

שלום ויקה, בנך משתמש בדרך משחקית ויצירתית כדי לעבד ולהתמודד עם חוויות מעולמו. בגיל זה אין בכך שום דבר מדאיג, לטעמי, כל עוד אין בעיות רגשיות והתנהגותיות אחרות. על פניו, נראה שעולם התוכן המעסיק את בנך כרגע סב סביב נושאים של חזקים וחלשים, גיבורים ופחדנים, ואולי גם סביב המחירים של היות מנהיג גיבור או זכר אלפא... בעיני, לא כדאי להעמיד את הדברים על דיוקם, אלא דווקא להצטרף למשחק, ולאפשר לו (גם אם בהומור וקריצה) לקיים את ספיידרמן התינוק, החלש והפחדן, ולאפשר לו להתמודד בעזרת הדמיון עם מצוקותיו. מפנה אותך לדיון אחר באותו נושא... הנה כאן - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-47729#message-47729 בברכת שבת שלום ליאת

הי, ביקר אצל הילד שלי (בן חמש) חבר שכל הזמן ביטל אותו וקיבל החלטות במה משחקים לבד וסרב לשתף אותו. אחרי שהוא הלך, שוחחתי עם הבן שלי על הדברים, ואמרתי לו שכדאי לו גם להביע את דעתו ואולי למצוא פתרון שבו כל אחד בתורו מחליט במה משחקים. ואז בעלי אמר לי שאני מפעילה עליו כוחניות ומניפולציות ושהוא יגדל לרצות אותי ואחרים... האם כך ? האם כדאי היה לא להתערב ? תודה

שלום רב, לא ברור אם מה שראית באינטראקציה בין שני הילדים קשור למאפיינים של הילד האורח (דומיננטיות, רצון לשלוט, ביטחון עצמי, פינוק, וכד') או למאפיינים של בנך, המארח (דפוס ריצוי, חוסר ביטחון, חוסר אסרטיביות, וותרנות, חכמה חברתית, וכ'). ואולי היו שם אלה ואלה גם יחד. בכל מקרה, דפוסים של ריצוי וכניעה מתפתחים בדר"כ כתוצאה מאינטראקציות חוזרות בבית ובמשפחה, ופחות מול חברים. אם את רוצה שיגדל להיות כשיר ואסרטיבי, הניחי לו לנהל את בחירותיו ומערכות היחסים שלו כרצונו. עודדי אותו לעצמאות, כבדי את רצונותיו ומחאותיו, התייחסי ברצינות לרעיונותיו, ואפשרי לו להביעם בחופשיות במינימום שיפוטיות וביקורת. כהורים, לפחות כך אני מאמינה, מותר ואף חשוב לכוון ולהדריך את הילדים מפעם לפעם, אך רצוי לעשות זאת בדרך עדינה, מכבדת ורגישה, מבלי לפלוש או לבטל את דרכם. בברכה ליאת

בני בן ה-9 פוחד להשאר לבד וזה התחיל להפריע לו. את יכולה בבקשה להמליץ לי על פסיכולוג ילדים באזור רחובות, נס ציונה או ראשון לציון. תודה

שלום שרון, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או יועצת בי"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בהצלחה ליאת

ביתי בת 2.8 ובחודש הבא אמורה להתחיל גן עירוני. הדבר כמובן מצריך את גמילתה אך איני מצליחה לעשות זאת. ברור לי שהגמילה האידיאלית היא כזו שבאה מצידו של הילד ואני מודה שהגן הוא מה שגורם לי בכלל לנסות לגמול אותה כבר כעת. היא מודעת לצרכיה ואף שולטת בהם היטב. הבעייה היא שהיא מסרבת בתוקף לשבת בשירותים (מה שכן עשתה בעבר מספר פעמים. בפעמים אלו לא יצא לה פיפי/קקי אך היא ישבה באסלה). איני יודעת איך לגרום לה להשתחרר מהפחד. היא טוענת שמפחיד לשבת בשירותים. היא מסרבת לשלל הישבונים שיש לי בבית. מה עליי לעשות? אם ארפה אאלץ לרשום אותה לגן הפרטי והמחיר הכלכלי גבוה עד מאד בהשוואה לגן העירוני. תודה

שלום טליה, גמילה אידיאלית היא לאו דווקא כזו הבאה מצידו של הילד. אדרבא, מדובר בדרישה מצד המבוגר, הנעשית בהתאמה לבשלות המוטורית, הקוגנטיבית והרגשית של הילד. כרגע, נראה שמשהו התקלקל בתהליך, וחשוב לנסות ולהבין מה קרה שם ומדוע. כמו שאת ודאי יודעת, לחץ הוא גורם מעכב ומפריע, ולכן ככל שהחרדה (של שתיכן) עולה, כך פוחתים הסיכויים להצלחות. סלקי מן הבית את הטיטולים, ונסי להשתחרר ככל יכולתך מהחשש מתאונות ופספוסים. הביעי את בטחונך ביכולתה להצליח לעשות פיפי וקקי בסיר או באסלה (לבחירתה) והדגישי שזה בסדר גם אם יברח לה פה ושם. להערכתי, הדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים תוכל לסייע לך בכלים יעילים להצלחה. כתבי שוב, בעוד שבוע שבועיים, ודווחי איך הולך. בהצלחה ליאת

הבן שלי ילד מצטיין אבל עם הסחות דעת לכן אני תמיד בקרבתו כשהוא מכין עבודות בית ועוזרת לו בקריאה למבחנים כשמדובר בחשבון ובמדעים הוא מבריק אבל כשמתבקש לשנן דברים יבשים שאין קשר היגיוני בניהם ובעיקר בשפות וזה ממש סיוט איך מגדירים את הקושי הזה ואיך פותרים את הבעיה?

דליה שלום, תיאורך מצביע כי יתכן שבנך סובל מקושי אוביקטיבי בתחום הלמידה שמפריע לו במקצועות מסוימים. כדי לברר אם קיים קושי כזה מומלץ לפנות לפסיכולוג שיערוך לו אבחון פסיכודידיקטי. אבחון כזה יתן מענה מדויק אם קיים קושי בתחומי הלמידה ובאילו דרכים ניתן לסייע לבנך כדי להתגבר על הקושי. בהצלחה

שלום רב! בתי בת שנתיים וחצי, מאז שנולדה נרדמת רק כשאני לצידה ( מלבד לילה אחד שישנה עם אחיה הגדול אצל הסבים ועבר מצויין ). אביה ואני חושבים על נסיעה לחו"ל שמשמעותה חמישה לילות בלעדינו. האם זה נראה סביר בגיל הזה? אני חוששת שיהיה לה ולסבים מאד קשה ברגע שזה ימשך מעבר ללילה- שניים שהם אטרקציה. מה דעתך? תודה מראש

שלום תמר, הפרידה מההורים היא תמיד עניין קשה עבור ילדים צעירים, ועם זאת, המטוסים לחו"ל מלאים, וכולם נשארים בחיים. כאשר מתכננים טיול ללא הילדים, יש להביא בחשבון שיהיו כמה לילות קשים, ואולי גם תגובות מאוחרות לאחר החזרה מחו"ל. ברוב המקרים לא מדובר בטראומה שמשאירה נזקים לטווח ארוך. חשוב להבטיח שהדמויות שנשארות בבית יהיו דמויות מוכרות ואהובות, היודעות ויכולות להכיל ולהתמודד עם רגעי משבר זמניים. בקיצור - סביר לנסוע, סביר שיהיה לא קל, וסביר שתצליחו גם לחזור לשגרה. אחרי הכל, גם הורים טובים זקוקים לאוורור מדי פעם... נסיעה טובה! ליאת

היי אשמח להתייעץ עמך. יש לי ילדה מקסימה בת ארבע וחצי, חברותית . בעלת בטחון עצמי , שמחה ועצמאית. השנה אני שמה לב שהיא מאוד עסוקה סביב הענין החברתי בגן. היא יכולה לקום בבוקר ולשאול האם היום היא יכולה להזמין חברים, לפגוש אותה מדי יום בארבע ולשאול אם חברה יכולה לבוא אליי אם היא נענית בשלילה היא ממש זורקת את עצמה ובוכה. מכיון שזה יומיומי זה מדליק לי נורה אדומה. אני מבינה שזה גיל מאוד "חברתי" ולכן אני מאפשרת לה פעמים בשבוע להזמין או ללכת לחברים אבל בשאר הימים אני מאוד רוצה לאפשר זמן איכות משפחתי ללא חברים. אתמול לאחר שהיא הזמינה חברה וחברה לא יכלה לבוא אליה היא ביקשה שילד אחר יבוא (לא הסכמתי כי את אותו ילד אנחנו מזמינים כבר כמה פעמים והוא כול הזמן לא יכול - והרגשתי לא בנוח להתקשר שוב לאמו) אז אמרתי לבתי שיום אחר נזמין חברים. כשהגענו הביתה היא עדין היתה מאוד סוערת ותוססת דיברנו על כך. שאלתי אותה לפשר התנהגותה ולמה היא זורקת את עצמה וישר בוכה אם חבר לא יכול לבוא אחרי שהיא כול היום עם חברים. אז היא אמרה לי שהיום ליאור התנהגה אליה מאוד יפה בגן ולכן היה לה מאוד חשוב שהיא תבוא אליה . אז שאלתי אותה אם יש מישהו שלא מתנהג אליה יפה בגן אז היא אמרה בבכי שכן. ושהיום ליאור רצתה להיות חברה שלה ובגלל זה היא רצתה שהיא תבוא אליה. אני תוהה עם עצמי , האם זה התנהגות חברתית תקינה בגיל הזה? אני לא רואה ילדים אחרים מהגן שלה שכול הזמן עסוקים ומזמינים חברים אליהם, ואני גם לא רואה שמתקשרים כול כך הרבה פעמים כמו שאני מתקשרת כדי להזמין את בתי. העיסוק האינסופי שלה 24 שעות ביממה סביב חברים מאוד מטריד אותי. הייתה רוצה לראותה מפתחת עולם משלה שלא סובב רק סביב האם חברים יכולים לבוא בארבע או לא. היא קמה עם זה בבוקר והולכת לישון אם זה. אשמח שתעירי את עיני מנקודת מבט מקצועית ואם דרך פעולה מומלצת. תודה

שלום ליאת, לא ציינת עד איזו שעה בתך נמצאת בגן. במסגרת יום לימודים ארוך, המסתיים בשלוש או ארבע אחר הצהריים, הצורך החברתי מסופק 'עד מעל לראש', והמפגשים של אחה"צ פחות קריטיים. אם היא נמצאת בגן רק עד הצהריים, ונהנית משהות רגועה בבית, בחברתך, המפגש החברתי של אחה"צ יכול לתרום איכות אחרת של אינטראקציה חברתית (נוסף על זו שבגן). יש ילדים שהתרגלו לבילוי החברתי היומיומי, ויש ילדים שאינם זקוקים לו. כמו שנאמר כאן פעמים רבות, ילדים (ומבוגרים) נבדלים אלה מאלה בתיאבון החברתי שלהם, וחשוב לכבד זאת. ובכל זאת, אם את מרגישה שנכון לך לאפשר זאת רק באופן מוגבל (אני מסכימה בדר"כ עם הגישה הזאת), עמדי על כך ללא אשמה או התנצלות, ודאגי לזמן איכות משפחתי שיהווה משקל נגד מול התובענות שלה. מעבר לנאמר כאן, יכול להיות שמדובר בסוג של 'טרנד' זמני בגן, של מפגשים חברתיים של "אחד על אחד", המהווים כשלעצמם סוג של חוויה חשובה בהתפתחות החברתית של הילדים. בשלב זה הם מגלים ניצנים של חברויות אקסלוסיביות, אינטימיות יותר, ורצוי לאפשר זאת במידה. בנוסף, אני מציעה להתייעץ עם הגננת, ולבדוק האם המשאלה הכמעט אובססיבית להיפגש אחרי הצהריים משקפת בעיה חברתית או רגשית, כמו חוסר ביטחון, דפוס ריצוי, צורך בשליטה, וכד'. בברכה ליאת

תודה רבה על תשובתך . הגננת טוענת שהיא אינה עסוקה בכך במשך היום בגן, כנראה אני פוגשת את זה רק בבית בבוקר ובארבע כשאני מגיעה לקחת אותה. הדברים היחידים שהגננת ציינה לגביה למעקב, זה דפוס שהיא פיתחה לאחרונה שהיא משויצה בפני חבריה על דברים שונים ודואגת להגיד להם שלא יש ולהם אין או שהיא עשתה והם לא , היא לא ידעה לנקוט לי בדוגמאות ספציפיות. בלי שום קשר או עם קשר אנחנו מתמודדים גם בנוסף לענין האכילה שלה שגם שם אני מזהה דפוס אובססבי שמטריד אותי (היום הלכנו לאירוע לפני שהיא עלתה לאוטו היא שאלה אותה אם יהיה שם אוכל זה היה בשתים בצהרים לאחר ארוחת הצהרים שלה בגן אני מזהה שהיא הולכת לסבא וסבתא כדי לאכול ממתקים בכמויות שאני לא מאפשרת בבית , אם אנחנו יוצאים לטיול היא דואגת לוודא שלקחנו אוכל ושנאכל בכל הפסקה שתיהיה לנו. היא דיי מלאה ואני בהחלט חוששת לדפוס שהיא פיתחה לעצמה ולהשלכות הבריאותית והדימוי העצמי והחברתי בהמשך ולכן מנסה ככל האפשר לזמן ארוחות בריאות ומזינות בבית

בני בן שנה+8 חוד',ילד מקסים וחייכן. נמצא בגן עם מעט ילדים (9) כולל 3 מטפלות. הצוות בגן מקסים ומשקיע, טווח הגילאים פחות או יותר זהה כאשר בני הגדול מכולם. לשנה הבאה רשמתי אותו לגן אחר, 24 ילדים, גננת מעולה+2 סייעות, טווח הגילאים בין שנה+9 לשנתיים +10, בני יהיה הקטן ביותר. מבחינת שפתית יש לו אוצר מילים דל של כ5-6 מילים אך מבין כל מה שאומרים לו כולל ביצוע הוראות ללא ג'סטה. כעת אני מתלבטת האם להשאיר בגן הקטן או להעביר לגדול? מעבר לשיקולים של כמות ילדים ביחס למטפלות יש את נושא הגננת המוסמכת שאין בקטן וכמו כן אחת הדמויות המשמעותיות בגן הקטן אינה דוברת עברית תקינה (כולל בלבול בן זכר לנקבה, מילות קישור וכו') ואני חוששת שזה ישפיע על התפתחות השפה שגם ככה מעט מתעכבת. אשמח לשמוע את דעתך האם להמשיך בגן הקטן והחמים או לעבור לגן גדול יותר מלא באתגרים חדשים?

שלום רב, בחירת מסגרת חינוכית טובה אמורה להביא בחשבון את מגוון הצרכים של הילד. מסגרת טובה אינה בהכרח מושלמת, ובבואנו לבחור מבין שתי חלופות טובות, יש טעם לבחון את היתרונות מול החסרונות כפי שאנחנו רואים אותם. לכל הורה/משפחה חשובים דברים אחרים, ולכן לא אוכל לקבל את ההחלטה במקומך. אישית, אני מעדיפה מסגרת מפוקחת, המתנהלת בידי אנשי מקצוע מיומנים שהוכשרו לעבודתם במוסד אקדמי מוכר. חשוב שנהיה ערים למיתוסים המנהלים אותנו, ונבחן את תוקפם לאור המציאות. הנה כמה מיתוסים כאלה, שהורים נוטים להתייחס אליהם כאל אמיתות ודאיות, בעוד אין זה תמיד כך - * במסגרת קטנה הילד שלנו עטוף ביותר חום ואהבה. * גן פרטי/קטן הוא גן נעים וחמים יותר בהשוואה לגן עירייה/גדול. * גננת בגן פרטי/קטן אכפתית, חמה ומשקיעה יותר מגננת בגן גדול. * כשהילד שלי נשאר שנה נוספת בגן הקודם הוא רוכש ביטחון. * המעבר לגן חדש כרוך בהכרח במשבר טראומטי. * עדיף שהילד יהיה בחברת ילדים גדולים ממנו, כדי שאלה יזרזו את התפתחותו. * עדיף שהילד יהיה הגדול בגן כדי שירגיש חזק וחכם. ועוד ועוד... למעשה, מסגרת טובה (או גרועה) יכולה לבוא במגוון צורות ותנאים, ולכן רצוי לבחון אותה עניינית. הילד שלנו יכול להיות הצעיר בגן או הבוגר בגן, ועדיין להפיק ממנו את המיטב. גננת טובה יכולה להיות חמה יותר או פחות. עלינו לזכור שאת החום והאהבה ללא תנאי הילד מקבל מאיתנו, ההורים. הגננת אמורה לספק מרחב המאפשר צמיחה, למידה והתנסויות מעשירות, מתוך מחשבה, 'אני מאמין' מקצועי, והיכרות טובה עם עולמו וצרכיו המשתנים של הילד. את מציינת שרשמת את בנך לגן החדש, ואני מניחה שהיה רציונל כלשהו לכך. אני תוהה מהיכן הגיע הספק, ולמה פתאום את נסוגה מהחלטתך. נסי להבין מהיכן נובעים החששות שלך, והאם ההחלטה להישאר במסגרת המוכרת אינה אלא ניסיון להשקיט איזו חרדה שלך. חשוב לזכור שבשנת החיים השלישית הילדים עושים קפיצה קוגניטיבית וחברתית דרמטית, ויש לתת מענה הולם לצרכים המשתנים, מעבר לחמימות ופינוק. אני מחזקת ומעודדת אותך להחלטה נבונה. בהצלחה ליאת

ראשית, תודה רבה על תשובתך המפורטת. אני מסכימה לחלוטין עם מה שכתבת. מה שהעלה בי את הספק בגן הגדול מעבר לכמות הילדים הגדולה (24) ואת עובדת היותו הצעיר ביותר היא ששפתו מתעכבת. הספק בגן הקטן מעבר למחסור בגננת מקצועית הוא שהדמות העיקרית דוברת עברית לא נכונה ואני חוששת שזה יפגע בהתפתחות השפה שגם ככה מתעכבת. לכן אני שוב שואלת האם לדעתך לדמות שכזו עשויה להיות השפעה שלילית על התפתחות השפה?

שלום, אני חד הורית מגדלת את בני היחיד לבד.ילד בן 9 עולה לכיתה ד'. הבעיה שאין לו כישורים של בני גילו-למשל חבריו נמצאים הרבה בגינה ומשחקים כדורגל או ספורט אחר כמו מטקות והוא בכלל לא אוהב ספורט ולא טוב בכדורגל.רק לאחרונה הסכים להוריד את גלגלי העזר מהאופניים ולמד לרכב בלי הגלגלים. יש לו מעט חברים בכיתה והוא מצטיין בלימודים אבל הוא חלש מבחינת לעמוד על שלו בחברה וממעט לדבר, אין לו בטחון עצמי.הוא מפחד ללמוד שחיה ובבריכה הוא נכנס לבריכה של הקטנים שזה מגיע לו המים עד הברכיים, ואם נכנס לבריכה של הגדולים אז רק לרדודים והוא מחזיק במעקה ולא עוזב לרגע. דבר נוסף-הוא נאבק איתי שאני אלביש אותו בבוקר ובערב(טוען שהוא עייף), ועל זה אני מתמודדת איתו כל בוקר וערב , מדגישה לו שקטנים ממנו מזמן מתלבשים בעצמם. אני מרגישה שהו אמרוחק מבני כגילו ואני חוששת שזה יגרום לו לבעיות חברתיות גם בהמשך. יתכן שזה קורה כי הוא גדל בלי דמות גברית ובלי אחים?שזה עושה אותו פחות מפותח מבחינה חברתית? מה דעתך?ומה את מציעה לי לעשות כדי לקדם אותו בשחיה וכן ביצירת קשרים עם בני גילו כאשר הוא לא משתתף בדברים שהם מתעניינים?תודה מראש

רציתי להוסיף שלאחרונה הבן שלי אמר לי שיש לו משהו כזה שהוא מרגיש "שהוא צריך להיות מדוייק" לפי דבריו.זת אומרת אם מגרד לו אז הוא מגרד 4 פעמים, ככה ההוא אומר שזה קורה לו בעוד דברים שלא הצלחתי להבין.ושאל אותי אם אפשר לפתור את זה.אמרתי לו שאחשוב על זה. אבל כשאני רואה אותו אני לא רואה עליו שום התנהגות כפייתית.מה דעתך?

שלום רב, לפעמים החרדות של הילדים שלנו משקפות ומהדהדות את פחדים העמוקים שלנו. כלומר, ילד חרדתי והימנעותי לא גדל בדר"כ להורה הרפתקן ואמיץ, אלא להורה דאגן, שברמה המודעת או הלא מודעת מבקש להשאיר את הילד קרוב אליו, מוגן ובטוח. התיאור הזה, כמובן, אינו תואם לכל המקרים, אך הוא חלף במחשבתי כשקראתי שבגיל תשע עדיין צריך להלביש אותו. אני ממליצה מאד להגיע להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, גם בעניין החרדות שלו וגם כדי לקבל כלים איך להתנהג מולו. ברצוני להדגיש, כי התנהגות כפייתית יכולה בהחלט להתקיים גם באופן הסמוי מן העין. קשה מאד להבחין אם מישהו מגרד ארבע פעמים, או נוגע בדברים בצורה זוגית או סימטרית, או בולע בכפולות של שלוש, או חייב להביט על משהו אדום כדי לגרש מחשבה רעה. כל אלה הן דוגמאות לטקסים כפייתיים נוגדי חרדה, שאפשר וצריך לטפל בהם. פני לקבל עזרה מקצועית. בהצלחה ליאת

שלום אני אימא לילד בן 7 שנים, במשך השבוע האחרון כל לילה הוא קם מאמצע שינה מבוהל ורועד עם דפיקות לב מואצות, מנותק מהמציאות ותוך זמן קצר הוא מבקש לכנס לשירותים, ואני רואה שהוא חזר למציאות, וחוזר לישון עד הבוקר.. אני רוצה לציין שאנחנו בחופש הגדול, הוא נשאר ער עד מאוחר, מתעורר גם מאוחר.. לפני חודשיים הוא עבר אותו מקרה אבל רק ללילה אחת לכן לא דאגתי!!! היום אני מאוד מאוד מודאגת, בבקשה תכוונו אותי מה אני צריכה לעשות? האם יש מקום לבדיקה פסיכולוגית? מה אני יכולה לעשות?

שלום מרווה, מה שאת מתארת יכול להתאים לתיאור של "ביעותי לילה" של שנות הילדות. מדובר בתופעה מוכרת, שאין בה סכנה, ולרוב היא חולפת מאליה. נסי לקרוא עוד על התופעה ברשת (חפשי מאמרים של פרופ' אבי שדה, שהוא מומחה בתחום). אם התופעה נמשכת וכך גם דאגתך, תוכלי לפנות לבירור במעבדת שינה, דרך רופא הילדים שלכם. בברכה ליאת

שלום בתי כאמור בת ארבע וחצי בוכה המון על דברים שנראים לכאורה שטויות בעיקר קורה בשעות הבוקר אם כי לא רק למשל: אנחנו נותנים לה דובוני פרוביוטיקה בבוקר ומניחים אותם על מפית היום בעלי נתן לה סוג אחר שאינה אוהבת אני מיד החלפתי אותו בדובונים שהיא אוהבת ואמרתי שתאכל את מה שנתתי ואת מה שהיא לא אוהבת אסלק אחר כך היא אכלה את הדובונים האהובים ואז החלה לבכות שהדובונים שאינה אוהבת על המפית אני לא יודעת איך להתמודד עם זה הבכי הזה מכעיס אותי אמרתי לה שאני הולכת לחדר אחר עד שהיא מפסיקה עם הבכי הזה ואחרי כעשר דקות היא באה אלי ואמרה שנרגעה אירועים מסוג זה (בכי על כל תסכול קטן ועל כל דבר) חוזרים על עצמם הרבה מה דעתך? איך להתמודד? תודה

שלום דפני, ראשית, אני מזמינה אותך לקרוא את מה שכתבתי לפני מספר דקות לדניאלה, ששאלה על בתה בת ה-3.5. מעבר ליכולת מוגבלת לשאת תסכול, יש ילדים שגילו (מהתבוננות והסקה)שבכי יכול לשאת עמו פוטנציאל מבטיח לתשומת לב, לתגמולים, ולסוג מסוים של היענות מצד המבוגרים, השמור למצבים בהם הילד נתון במצוקה. כדי לשבור את הדפוס הזה, אני מציעה לנסות להתעלם ככל יכולתך מהבכי, ואפילו לוותר על ההרחקה לחדר אחר. כשהיא בוכה, את יכולה לשאול פעם אחת אם "יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לעזור לך?", ואז לנסות לדבר אליה כרגיל. אם היא ממשיכה לבכות, תוכלי לומר משהו כמו "או קי. אני רואה שאת רוצה להמשיך לבכות, וזה בסדר. אני בינתיים הולכת לתלות כביסה/לראות טלוויזיה/לקרוא/לבשל". ככל שתתייחסי פחות אל הבכי, כך הסיכוי שתתגמלי אותו בבלי דעת - פוחת. את מוזמנת לדווח איך הולך... בהצלחה ליאת

גיליתי דברים מגעילים על אמא שלי ואני לא יודעת מה לעשות , אני גיליתי עליה דברים שאני מצטערת שגיליתי עליה ועל חבר שלה , אני לא יכולה לראות אותה עכשיו כי זה מביך אותי מדי ... מה לעשות??

שלום נועה, ההורים שלנו - כמה מפתיע - הם בני אדם כמו כולנו, וככאלה, יש להם גם חולשות ומגרעות, ולפעמים אפילו התנהגויות מביכות. הגילוי הזה עלול להיות מפתיע, מביך, ואפילו מכעיס, מאכזב או מביש. לפעמים, לזמן יש משמעות, ופשוט צריך להתרחק מהאירוע כדי להירגע. לפעמים התגלית המביכה ממשיכה לכרסם בתפיסות שלנו אותם, וגם עם זה צריך ללמוד לחיות. לפעמים, אנחנו עצמנו מתבגרים, ומה שנראה לנו איום ונורא, מקבל - עם הזמן - פרופורציות חדשות, וממדים פחות קטסטרופליים. אני מבקשת להזכיר לך שאימא שלך עשתה (כנראה) הרבה דברים טובים ויפים, גם למענך, ולו בגלל זה אפשר לנסות לסלוח לה על הדברים המביכים שגילית. חושבת שתצליחי? ליאת

היי ליאת יש לי ילדה בת 7.5 מזה כמה ימים שהילדה נמנעת מלאכול בטענה שכואב לה שהיא בולעת את האוכל היא ילדה בריאה ודיי מפותחת לגילה מיום שלישי היא טוענת שהיא אוכלת היא לא יכולה לבלוע את האוכל רק עם שתייה היא מצליחה לבלוע,, ובמצבים מסויימים הי מוציאה הכול מהפה.. ניגשתי לרופא כי חשבתי אולי דלקת גרון הווא לא ראה כלום בגרון... היאהאוכלת בביסים קטנים ועם המון שתייה לעומת מלפני שהייתה אוכלת ביסים ענקיים מאוד!!! לאחרונה היא התלוננה על זה שהיא מלאה ולא נעים לה כך,,, השאלשלי האם זה משהו שיחלף אולי תשומת לב??? הרופא טען שיש אפשרות שזה וירוס למרות שהיא אוכלת בייגלה ופתי בר דברים יבשים הכוונה,,, יש מצב שעומד לה משהו בגרון??? היא שותה המון אני ממש מודאגת תודה

שלום רב, מציעה להתייעץ עם רופא אף-אוזן-גרון, ולשלול *כל* מצב רפואי אפשרי לפני שפונים להסברים פסיכולוגיים. הפתאומיות של התופעה מחייבת בירור. אם, למשל, הייתה בשבועיים האחרונים סיטואציה של חנק, או אפילו קושי בבליעה (שקורה לפעמים בעקבות ביס גדול מדי), זה יכול להסביר את ההימנעות מאכילה בביסים גדולים, ואת הצורך לשתות עם האוכל. אם לא היה אירוע כזה, הסבירות לכך נמוכה יותר. אני מבקשת להחזיר אותך לרופא, לבירור נוסף. בכל מקרה, כך או כך, הניחי לה לאכול בכמויות המתאימות לה, גם אם זה אומר ביסים קטנים. זה בריא ונכון יותר מכל בחינה. בריאות! ליאת

כן זה הגיע מאיזה שהו חנק שאכלה פסטה וממש עמד לה בגרון היום היא כבר התחילה לאכול טיפה יותר ועדיין בביסים קטנים ... לא כמו שהייתה אוכלת בעבר, זה דבר שיחלוף עם הזמן לפי דעתך??? כי היא הייתה בהיסטריה ברגע שזה קרה לה

שלום רב בני בן 4 וחמישה חודשים, נוטה הרבה "לעופף" וזה מתבטא בכמה דברים: 1. כשמדברים איתו או כשהוא מסתכל טלויזיה, הוא מאבד ריכוז, מסובב את הראש הצידה, את המבט משאיר קדימה ונראה כאילו חולם... 2. כשבגן נלמד נושא כלשהו, הוא לרוב לא זוכר מה למדו ולא מצליח לספר לי. 3. הרבה פעמים צריך לקרוא לו עד שהוא שם לב שקוראים לו. ברצוני לציין שהוא עבר בדיקת שמיעה לפני כחצי שנה שיצאה תקינה. האם יש צורך לבדיקה מקצועית ואם כן, לאיזה איש מקצוע צריך לפנות? אודה לעזרתכם...

שלום גלית, היכולת למקד קשב נרכשת במהלך שנות הילדות, ומתפתחת בהדרגה עם הגיל. התיאור שלך אינו מספיק לצורך ביסוס השערות אבחנתיות. ההתנהגויות שהזכרת יכולות להיות חלק ממצבים נורמטיביים של הילדות, אך גם רמזים ראשונים לקשיי קשב. אני מציעה לברר עם הגננת אם גם אצלה התעוררו חששות דומים. במידה והיא שותפה לדאגה, אפשר יהיה להתייעץ עם פסיכולוגית הגן ולשקול אבחון. בגיל ארבע וחצי עדיין קשה לקבל תמונה ברורה, ויתכן שיהיה עליכם להמתין הן עם האבחון והן עם ההתערבות הטיפולית. בברכה ליאת

שלום, יש לי תינוקת בת שנה ו4- שלא ישנה עד כמעט לילות שלמים והתעוררה מספר פעמים בלילה. היום כיביתי מנורת לילה בחדר כי פתאום נרתא לי חזקה מדי והיא ישנה כל הלילה! האם אור חזר במשך שנה היה יכול לגרום לבעיות נפשיות הפתחותיות אצלה? תודה.

שלום מאיה, איני מכירה קשר בין שינה עם אור לבין בעיות נפשיות/התפתחותיות. תשמחי שגילית מה עוזר לה לישון טוב יותר, ואל תתייסרי על מה שהיה. בברכה ליאת

שלום, ביתי בת 3.5 . כשהיא לא מקבלת מה שהיא רוצה היא לרוב בוכה ומתפרעת. זה יכול להגיע למצב של בכי 30-40 דקות ואם עדיין לא מקבלת מה שרוצה, היא מתחילה לפגוע בעצמה. זה יכול להתבטא בתלישת שערות במכוון תוך כדי בכי וצרחות, זריקת חפצים וזריקת עצמה על הרצפה בקריזיות. האם זה נורמלי?!!! איך לטפל בזה?! האם צריך לפנות לאיש מקצוע? תודה

שלום דניאלה, יכולת האיפוק של פעוטות עדיין מתפתחת, ולכן קבוצת הגיל הזו ידועה כסוערת, דחפית מאד, ומתקשה לשאת תסכולים. כהורים, עלינו לאמן את הילד ברמות תסכול מתונות, זאת כדי שיוכל לרכוש בהדרגה את האיפוק, את היכולת לדחות סיפוקים, ואת היכולת לשאת אכזבה, כישלון ותסכול. הצבת גבולות היא עניין חשוב, אך בגיל כה צעיר רצוי להעריך מראש את רמות התסכול שהילדה יכולה להתמודד עמן, ולעזור לה כשקשה. הכוונה היא לאו דווקא לוותר על גבולות עקרוניים, אלא לנסות להתאים את הדרישות ליכולת, ובמידת הצורך לעזור לה להכיל את הזעם והאכזבה. אפשר לעשות זאת בחום, באהבה, בהסחת דעת, בפיצוי קטן ("לא נוכל לקנות עוד ארטיק, אבל בואי - במקום זה - נעשה משהו אחר כייפי ביחד"). כאשר היא פוגעת בעצמה, הרימי אותה, חבקי אותה חזק, ואמרי בשקט וברוגע מנחם משהו כמו "אני אוהבת אותך, ואני לא רוצה שיכאב לך. אז עכשיו אני אחבק אותך חזק עד שתרגעי". נדמה לי שתגובה שקטה ואמפתית יכולה לעזור יותר מהתעקשות "עקרונית" או מאבק כוח. כמו במקרים רבים אחרים, גם כאן, הדרכת הורים קצרה יכולה לתרום ולייעל את הדרך. בהצלחה ליאת

שלום אני אמא לשלוש בנות בגילאי 12, 8 ושנתיים. בין האחיות יש קשר טוב מאד, הגדולות מאד אוהבות את הקטנה ולהיפך. הקטנה נמצאת בגן פרטי מגיל שנה ושלושה חודשים, מפותחת לגילה, עמצאית ונגמלה לבד מהחיתול כבר בגיל שנה ועשרה חודשים. וד לפני שלמדה לדבר כבר נגמלה מהחיתול (לא רצתה יותר חיתול). מאז שהיא נגמלה היא גילתה את איבר המין שלה ושמתי לב שהיא מאוננת. זה קורה בעיקר כשהיא עייפה, היא נשכבת על הבטן והידיים בפות על הבגדים. לפעמים היא מורידה את התחתונים ופשוט נשכבת ומאוננת. קרה גם שהיא התחככה על הרגל של אחותה... יש לציין שעם הבנות בגדולות לא ניתקלתי במצבים כאלו ואיני יודעת כיצד להתמודד עם התןפעה המביכה. עדיין לא שיתפתי את הגננת במצב. אני לא יודעת אם יש קשר, אבל אני זוכרת את עצמי בתור ילדה ומתבגרת מאד מינית. מה לעשות ?

שלום ליאורה, אוננות בקרב ילדים וילדות היא פעולה שכיחה וטבעית. אני יכול להבין את המבוכה שפעולה זו גורמת להורים, אך חשוב לזכור שהפעילות הזו בגיל צעיר היא שונה מאוד מפעילות מינית בבגרות. במידה והיא עושה זאת בחדרה, לפני השינה ולבד אין עם זה כל בעיה ואין צורך להתערב או להעיר לה על זה. במידה והיא עושה זאת בחברת אנשים או ילדים אחרים, או תוך שימוש באדם אחר, אז כדאי להסביר לה שהיא יכולה לעשות זאת אך ורק בחדרה ובאופן פרטי, עשו זאת ברגישות אך באופן ברור, גם אם אתם נאלצים לקטוע את הפעולה. כל עוד הפעילות הזו לא באה על חשבון פעילויות אחרות ובאופן פרטי אין צורך להתערב בזה או לערב את הגננת. בברכה קובי

בני בן 3.10 חודשים הוא ילד מאוד טוב יחסית רגוע ואיטלגנטי ,בשבועות האחרונים ישתנה לו ההתנהגות,כשאני ובעלי כועסים עליו הוא ישר אומר אמא אני אוהב אותך וכו....נולדה לו אחות לפני חצי והוא עד היום מציק לה או עושה דברים מסוכנים למשל וכסה לה את הראש בשמיכה אנחנו מעירים לו ומסבירים לו שזה מאוד מסוכן והוא ממשיך לעשות את.איך אני גורמת לו להפסיק אם זה ? דבר נוסף כשהוא כועס ולא מסכים אם דברים שאני ובעלי קובעים הוא התחיל לקלל ואף להרביץ. בשישי האחרון הוא שאל את בעלי איפה הוא יהיה שאנחנו לא ניהיה פה יותר ...הינו מאוד מופתעים מהשאלה הזאת, מאיפה הוא חושב על הדברים האלה? אשמח מאוד להכוונה

שלום ליאת, ראשית, ברשת יש המון חומרים על כניסה של אח/אחות למשפחה וההשפעות שיש לזה על הילד הבכור, אני חושב שכדי לכם לעיין בהם ולהעמיק את ההבנה של התהליכים הרגשיים שעוברים עליו. התגובות שאת מתארת הן שכיחות וטבעיות מאוד. בנך מגיב לשינוי הקיצוני שקרה בבית במהלך החצי שנה האחרונה, הוא נאבק על מקומו ועל האהבה שלכם. החרדה המרכזית היא חרדת נטישה או אבדן ההורים. מטבע הדברים, תינוקת חדשה "גוזלת" משאבים רבים מההורים, משאבים שעד לפני כן היו מתועלים רק אליו. עכשיו הוא נאלץ להתמודד ו"להתחרות" כדי להשיג את מה שבעבר הגיע ללא מאמץ. לכן, חשוב מאוד להקפיד, יחד או כל אחד מההורים בנפרד, להקדיש זמן איכות ותשומת לב לילד. כאשר הוא משחק עם אחותו ונוקט באקט אלים כלפיה, השתדלו להגיב בקור רוח, הסבירו לו שההתנהגות הזו מסוכנת ולא מקובלת ובאותה הסיטואציה נסו להדגים ותרגל יחד איתו התנהגויות חיוביות כלפיה, כמו ליטוף או נשיקה וחזקו אותו על זה. לפעמים, כניסה של תינוקת קטנה משנה את האופן בו אנו רואים את הילד הבכור, הוא נראה פתאום גדול יותר, חשוב לשים לב לזה ולבחון מתי ואיך אתם כועסים עליו, לוודא שהכעס פרופורציונלי למעשה ולגיל שלו. תנו לו לקחת חלק בגידול שלה, הוא יכול לעזור לכם להאכיל אותה, לקלח אותו וכד'. פעילויות משותפות של כולכם יחד יוכלו למתן את החרדה ואת תחושת האיום שלו ולחזק את תחושת השייכות שלו. בברכה קובי

שלום, בני בן 6 ועולה לכיתה א'. עוד משהיה תינוק היה לו קושי בפרידות ומעברים. זה בא לידי ביטוי בכל מיני אופנים: לדוגמא- בני לא מוכן ללכת לבד לחברים אלא אם כן הוא מכיר מקרוב את הדמות הסמכותית בבית החבר, קשה לו מאוד עם מסגרות חדשות (כגון צהרונים, מוכנות לכיתה א' וכדומה שלא לדבר על קייטנות שנמשכות רק חודש ימים ואני מוותרת מראש מכיוון שעד שהוא יתרגל הקייטנה תסתיים ולא הייתי רוצה שתהיה לו חוויה לא טובה),זה מתבטא בכך שכל בוקר הכניסה לגן מלווה בבכי וקושי בפרידה. אני מדברת על קושי שנמשך עד ליום האחרון של השנה. זה התחיל במעון וזה נמשך עד לגן חובה כולל. כמובן שהתייעצתי עם אנשי חינוך וכולם פה אחד מדברים על קושי שנמשך בדיוק כמה דקות והילד נרגע וחוזר לפעילות נורמטיבית. בני ילד מאוד חברותי, חביב וחיוני. המעבר לכיתה א' מעורר בי המון חשש. אני עושה המון הכנה לקראת, אך אני נתקלת בתגובות מצד בני כגון "אני לא רוצה שתשאירו אותי לבד, אני אבכה" וכו... היה יום פתוח בבית הספר שרק הילדים שעולים לכיתה א' והוריהם נכחו ובאיזשהו שלב בקשו מההורים להכנס להרצאה והילדים לכיתות כדי ליצור איזשהי הכנה ראשונית..הילד היחיד שבכה וממש נאחז בי בכל הכח פיסית ולא היה מוכן להכנס לכיתה היה בני..למרות שבקשתי להכנס איתו לכמה דקות ביחד הוא סירב בכל תוקף... דוגמא נוספת שאירעה לאחרונה- לקחתי אותו לחוג שחיה. היתה שם קבוצה מאוד גדולה של ילדים שאת חלקם הוא מכיר והיה לו קושי מאוד גדול להשתתף בחוג למרות שנכחתי כל אותו הזמן...פשוט במהלך השיעור הוא יצא מהבריכה וביקש לחזור הביתה...לאחר בירור מעמיק הבנתי שהקושי שהיה לו נבע מכך שהמאמן היה זר לו ומדי פעם הרים את הקול ומסתבר שזה מה שהרתיע אותו... הייתי מאוד רוצה לדעת איך אני עוזרת לבני והאם יש מקום לפנות ליעוץ מקצועי או לטיפול?

שלום אביבית, כפי שניסחת זאת היטב, הקושי הראשוני והמרכזי של בנך הוא הפרידה עצמה, להבנתי הפחד מלהישאר לבד הוא כבר תוצר לוואי של הקושי הראשוני. אני מסיק זאת מכיוון שאחרי שאת עוזבת את הגן בנך נרגע ומתפקד כאחד הילדים. פרידה מעצם הגדרתה מחייבת לפחות שני אנשים, במקרה שלנו זו את ובנך. אני מציין זאת מכיוון שמעצם נוכחותך והתפקיד שלך בסיטואציה, יש לך יכולת ומקום להשפיע על האופן שבו תתרחש הפרידה. בהתאם לטמפרמנט ואופיו של הילד, כל הורה נאלץ לעמוד בפני פרץ הדמעות לקראת הפרידה בבוקר, בעיקר בגלאים הצעירים יותר, אך לא רק. כהורים אנו מביאים איתנו את כל התיק הכבד של חוויות חיינו, את היכולת שלנו להיפרד, את היכולת לעמוד בפני הדמעות ואת הפרשנות שלנו לבכי של הילד. אם אני כהורה חווה את מצוקת ילדי כבלתי נסבלת, אמיתית וקשה אני משדר לו את התחושות האלו בכך שאני מתקשה לעזוב אותו, בהבעות הפנים שלי, בתחושת האשמה שרובצת עלי. לעומת זאת, אם אני מצליח להכניס את האירוע לפרופורציה ולא להיסחף בעוצמת הרגשות הקשים של הילד, אני נוהג באופן עקבי יותר, מעניק לו פרשנות רגועה שמשרה עליו ביטחון ובמשך הזמן מקלה עליו את התהליך. באשר למקרה שלכם, אני חושב שהדרך הטובה ביותר לעזור לבנך היא עבודה עצמית רגשית שלך. כלומר, להבין מה קורה לך בשעת הפרידה ממנו, אילו רגשות ומחשבות עולים בך, איך התחושות הללו משפיעות על האופן בו את מגיבה או לא מגיבה בשעת הפרידה, ואיך הן משפיעות על היכולת שלך להכין אותו לקראת הפרידה. אני לא פוסל את האפשרות שבנך הוא ילד רגיש ושבאמת הוא חווה קושי, אני פשוט מאמין שבידייך הכוח לעזור לו לווסת את חששותיו. הנוכחות שלך משרה עליו ביטחון, אך כפי שקרה בחוג השחייה, לעתים הנוכחות יכולה להוות פתרון קל להתמודדות עם הקושי, פתרון שלא מותיר בידיו כלים להתמודדות עצמאית. אני ממליץ לך בחום להגיע להדרכת הורים קצרה, להעמיק בדיון ולפתח אסטרטגיות להתמודדות. מעבר לכך, אני לא חושב שזה לא נכון לוותר על הקייטנה, הימנעות משדרת לילד מצוקה וחוסר אמון ביכולותיו להתמודד. חשוב לשדר לילד ביטחון ביכולות שלו, להכין אותו לקראת פרידה כך שידע מראש כיצד יתנהלו הדברים כך לדוגמה- אמא תהיה איתך חמש דקות ואז נשיקה וחיבוק ואמא הולכת. להשתדל לעמוד בתכנון על אף הדמעות , ככל שאת תהיי יותר עקבית הוא ידע למה לצפות ויוכל להתארגן סביב זה. כשהוא בחוג, כמו חוג השחייה, את יכולה לומר לו שאת תהיי בסביבה אבל לא להיות בקשר עין איתו, לאפשר לו להתמודד גם אם זה יהיה לו קשה ולא נעים. לאורך החיים הוא יתקל בכל מיני דמויות סמכות חלקן רגישות יותר וחלקן פחות, כבר בגילו הצעיר הוא רוכש את הכלים להתמודד עם זה ואסור לגזול ממנו את האפשרות לעשות זאת. חשוב לזכור כי בהרבה מקרים ההתפתחות שלנו היא כתוצאה מהתמודדות עם קושי ולא מהימנעות. גם בכניסה לכיתה א', חשוב שהוא ידע כיצד יתנהלו הדברים, וחשוב שאת תוכלי לעמוד בתכנון שתקבעי. ושוב, אני ממליץ בחום על הדרכת הורים. שיהיה בהצלחה, קובי

בני עולה לכיתה ה. בכיתה נוצרו שתי קבוצות שהוא לא משתייך אליהם ועם שתי ראשי הקבוצות הוא בקשרים לא טובים. אחרי חגים רשמתי אותו לחוג של מכון אדלר למיומנויות חברתיות. עד אז כן להעביר או לא?

שלום שי, באופן כללי, העברת ילד מכיתה לכיתה או לבית ספר אחר אינה פיתרון לבעיות חברתיות. מוטב לטפל בבעיה עצמה, כמו שאתם אכן עושים! לפעמים, לאחר שהילד רכש מיומנויות טובות יותר (או תוך כדי התהליך) יש היגיון מסוים בהזדמנות לפתוח דף חדש במקום אחר. במקרים אחרים, המעבר וההתאקלמות במקום החדש עלולים לייצר פוטנציאל משברי, שרק מחריף את הקשיים. לכן, אני מציעה להתייעץ על כך עם איש הקשר שלכם במכון אדלר, או עם פסיכולוגית ביה"ס, ולשקול האם התועלת עולה על הנזק האפשרי, או להפך. קשה לי לייעץ לך ממרחק מבלי להכיר לעומק את הנסיבות שלכם. בהצלחה, בכל מקרה ליאת

שלום רב, מה מספרים לילדים כשאבא נכנס לכלא? יש ילד בגן וילד בבי"ס יסודי. נטליה

שלום נטליה, מבקשת להפנות אותך לדיונים קודמים בנושא זה - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-24993#message-24993 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-75620#message-75620 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-43465#message-43465 לאחר שתקראי, נסי לנסח את שאלתך שוב, לאור מה שכבר נאמר שם. זכרי שכל מקרה לגופו, ואין תשובה נכונה אחת. ממליצה לך בכל לבי להגיע להתייעצות פנים אל פנים עם גורם מקצועי, שיוכל לחשוב יחד איתך על הנסיבות, ולהחליט יחד מה יהיה הכי נכון עבורכם. שולחת לך כוח לעמוד באתגר, ותקווה לחיים של שגרה מבורכת. ליאת

שלום לכם, לצערי הרב, בני בן החמש נחשף היום לפורנו, כנראה למשך כמה דקות. אביו, כשראה, מיד סגר כמובן (לפני שהספיק לראות מה ממש היה שם) ואמר שזה רק למבוגרים, ולקח אותו להתקלח. במקלחת לילד היתה זיקפה. מס' שעות לאחר מכן שוחחתי איתו על כך. שאלתי בעדינות מה הוא ראה, והוא ענה לי כי ראה איש ללא בגדים. שאלתי בצחוק אם ראו לו את הטוסיק, והוא ענה שראו לו "את כל הגוף, גם את הגוף הפרטי". סיפר שגם היתה שם אישה שהיתה ערומה "למעלה". (במאמר מוסגר - אצלנו בבית אין בעיה עם עירום, והוא רואה אותי לא מעט, גם כשאני מניקה את אחיו). שאלתי מה היה בסרט (בתקווה שחוץ מזה לא היה כלום), והוא אמר שהם עשו משהו, אבל הוא לא יודע מה.הוא אמר שהם היו שמחים והשתוללו בבריכה. הסברתי לו (תוך כדי שאני עצמי לא יודעת מה לומר לו) שהגוף של כל אחד הוא פרטי, שאסור לאף אחד לגעת בגוף שלו, ושלו אסור לגעת באף אחד. אני חושבת (או מקווה לפחות) שהוא מבין את הנקודה הזאת, גם שאלתי אותו אם הוא רוצה שנקרא ספר בענין והוא הסכים בהתלהבות. החשש שלי הוא מכך שהוא כנראה נהנה מזה, שהוא ירצה לראות זאת שוב (או אפילו חלילה לנסות.. אני מתפלצת מהמחשבה). מה כדאי לעשות כעת? האם לקרוא לו ספר בענין (כלומר לקנות או לשאול מהספריה - אין לנו כזה ולכן זה יהיה ספר חדש מבחינתו), או שלעזוב את זה? להגיד על כך משהו שוב? להגיד משהו למישהו (כרגע הוא בקייטנה, לא בגן הקבוע שלו)? בא לי לבכות. אני כ"כ כועסת שהוא התוודע לעולם הזה בכלל. תודה מראש על כל עזרה.

שלום שרון, אני מציעה לא לקשור בין התוכן אליו נחשף, לבין הזקפה שכביכול ראיתם במקלחת. ברוב המקרים, חשיפה קצרה כזו, בגיל מוקדם כ"כ, אינה מייצרת גרייה מינית בוגרת, אלא בעיקר סקרנות, ובמקרים אחרים תגובות בהלה או דחייה. אני מציעה להניח לכעס, לבהלה ולאשמה, ולעבור כמה שיותר מהר לסדר היום. דאגו לחסום בעזרת איש מחשבים את הכניסה לאתרי פורנו, כך שתוכלו להיות שקטים. המשיכו להשגיח על התכנים אליהם נחשף הילד, כמו תמיד, ונסו לא לתת משקל רב כ"כ למה שראה. לתפיסתי, תגובת היתר שלך/שלכם עלולה לנפח את האירוע לממדים החורגים מפוטנציאל הנזק האמיתי שלו. בברכה ליאת

אנחנו נניח לענין, בתקווה שגם הוא ישכח מזה. מה לגבי קריאת ספר בענין פרטיות? האם להקריא עכשיו או לחכות קצת כדי שלא יהיה קשר בין הדברים? שוב תודה!