פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

קשה לי להבין איך אפשר להיות הורה אם אני עדין בעצמי ילדה סהכ בת 26 ואוטוטו לידת שלישי ואני בוכה מכל דבר שהבכור שלי בן ארבע לא מסתדר או לא רוצים לשחק איתו כשמישהו מבוגר אומר לו משהו הוא מתחיל לבכות כי הוא מפחד מתגובת זרים כשהקטן שלי בן השלוש מוציא לי את המיצים ואני מפחדת לאבד שליטה אז אני הולכת לחדר ובוכה שקשה לי ולא מספיק יש לי עוד בעל שהעצבים שלו רופפים עדכדי כך שפעם היינו בבית המלון והוא התעצבן אליי שרציתי לנוח אישה בהריון בחודש שמיני ורץ אחרי בכל בית המלון וצרח שאני הורסת לו את החופשה ואני שוב סולחת ומנסה שוב לאהוב אותו ולשכוח כדי שהחיים יהיו יפים ובוכה בוכה ובוכה ומבקשת עזרה ודוב נירגע עד הפעם הבאה

ליה, יש רגעים, דקות, ימים, חודשים ויותר בהם אנחנו רואים את הכל בצבע אחד כהה ומר. מרגישים שהחיים הם כמו גזרה, כמו כלוב שעלינו לחיות בו. שהכל מסתחרר וקורה במהירות גבוהה, שאין לנו שליטה על הבחירות שלנו, על האהבות שלנו, על הרגשות והמחשבות שלנו. זה קשה מאוד להרגיש כפי שאת מרגישה, ואין במילים כדי לנחם אותך. זה לא פשוט להיות הורים בכל מצב, בטח כשהכל נראה רע כל כך ובלתי ניתן לשליטה. בכל זאת, חשוב לי לומר לך שהשינוי אפשרי. שגם מהבור העמוק והאפל ביותר אפשר לצאת. זה לא קל ולעיתים גובה מחיר יקר אך זה אפשרי. אני מתאר לעצמי שכרגע המילים שלי נשמעות לך זרות שאינין מבינות את עומק הכאב והקושי, אך בכל זאת אני באמת חושב שגם לעצב, יש לו סוף. מאחל לך שתצליחי למצוא מקום בו את מרגישה מובנת ומוכלת, מקום בו את יכולה לברר את התחושות, הבחירות והאהבות שלך, לעצב את ההורות שלך. אם בטיפול ואם בקרב חברים קרובים. קובי

שלום רב! ביתי בת ה 8 מגלה השנה סקרנות רבה כלפי המין השני. יש ילד בכיתתה שהיא מאוהבת בו מזה שנה והיא סופרת את הדקות עד שיהפכו לחברים ויתנשקו. מדובר בהידלקות של ממש עם התרגשות, שמות חיבה לילד, כעס על מתחרות ועוד... אני וביתי מאוד קרובות והיא חולקת איתי המון אספקטים מיומה ובנוסף גם מי נשק למי מי מאוהב במי,האינטריגות היומיות וסתם חולין. לפני מס' שבועות הזמנו את ה"בחור" המיועד לביתנו והיא כל הזמן דיברה על הרגע בו יתנשקו. ברור לי שכל העניין טבעי אך מגובה ומתודלק על ידי תוכניות טלויזיה עדכניות (ערוץ הילדים וכד') בם הגיבורים חובים אהבה, בגידה,מין, וכד' ששודרו במהלך הקיץ בשעות היום! אני מכילה את העניין שלה ומכוונת אותה להתנהגות הולמת אך: שאלתי: האם העניין נפוץ בגילאים אלו? התאהבות, הדלקות, מגע קל, סקרנות, נשיקה על הפה וכד'? מדובר כמובן על "סקרנות בהסכמה". האם יש מצב שהתיחסות טבעית למצבים אלו תיצור התנהגות שעלולה לפגוע בילדה ולתייגה כמתירנית? האם עלי לרסן קצת את ההתלהבות, האם עלי להשאר האוזן הקשבת, איך להנחות את הילדה? האם סקרנות גבוהה מידי בתחום עלולה להביא איתה צרות בהמשך? האם פתיחות מינית / סקרנות גופנית טבעית בגיל זה ומה נחשב חציית גבול שעלולה לפגוע בילדה. אני סקרנית לדעת מה אומרים אנשי המקצוע בנושא.

שלום איריס את מעלה שאלות חכמות וחשובות. אני חושב שעבור חלק ניכר מהן התשובה תלויה בהשקפת העולם של ההורים יותר מכל דבר אחר. באופן כללי, ניתן לומר שמשחק מיני, נשיקה, או התאהבות בין ילדים זו הרחבה של התנהגות משחק רגילה. במצב הנורמטיבי התקין זה בד"כ קורה בין שני ילדים בני אותו הגיל ומתוך הסכמה והדדיות, ומבלי שזה פוגע בתחומי החיים האחרים. כלומר, במצב בו ישנו פער מהותי בגילאים, שזה נעשה מתוך איום או כדי להשיג מעמד חברתי, כשהילד/ה עסוקים בזה באופן אובססיבי, אז יש מקום לדאגה ולבדיקה מקצועית עמוקה יותר. במקרה שלכן זה נשמע כמשחק התפתחותי תקין, כתרגול של יחסים זוגיים/אינטימיים לקראת גיל מאוחר יותר בו תתפתח התפיסה המורכבת יותר של אהבה, מין ואינטימיות זוגית. אני מאמין שפתיחות ומתן אפשרות (כמובן בגבולות הסביר) לחקירה והתנסות יכולים להועיל לבתך בבגרות. אני לא חושב שבגיל זה זו התנהגות מתירנית, שכן אני בספק גדול מאוד אם בתך מייחסת לנשיקה משמעות דומה לזו שמבוגרים מייחסים לה. עבורה זה חלק מהמשחק, מהחיקוי והתרגול ולא תוצר של מיניות בוגרת. המלצתי היא להמשיך לעקוב כפי שאת עושה היום, לשמור על אוזן קשבת המקנה גם משמעות וגבולות לצד מתן האפשרות לחקירה עצמאית. שתהיה שנה טובה, קובי

שלום , בני בן 3 בדיוק, עלה עכשיו לגן עירייה וההסתגלות קשה לו מאוד. הוא בוכה בלי הפסקה, מבקש את אימא כל הזמן ואף פיתח תסמינים של קוצר נשימה. אני כבר כמה ימים באה מוקדם לקחת אותו, והיום כשבאתי לקחת אותו הוא פתאום השתחרר אז נשארתי איתו בגן כשעתיים שהוא כל הזמן בא לראות אותי ולבכות אצלי. גם בבית הוא כל הזמן בוכה ואני כבר ממש מיואשת. גם לפני שנתיים כשהוא רק נכנס לגן ההסתגלות היתה קשה מאוד וארוכה אך היום הוא גדול ומבין ובכל זאת מאוד מאוד קשה לו. מה עליי לעשות? מה אני יכולה לומר לו על מנת להקל קצת את שהותו בגן?

שלום תמר, אני חושב שהשהייה איתו בגן הייתה תגובה ספונטנית, רגישה ומאוד נכונה. בכל שלבי ההתפתחות הילד מתקדם מתוך ביטחון ותלות מוחלטת בהורה דרך מצבים של תלות חלקית (קרבה פיזית, קשר עין וכד') עד למצב בו הוא חש בטוח מספיק כדי להתרחק לתפקד באופן עצמאי. הקצב והעוצמות משתנות בין ילד לילד בהתאם לאופיו ואופי הוריו. העובדה שנשארת איתו בגן הקנתה לו ביטחון וחופש להתחיל ולחקור את המקום, אני חושב שיש להמשיך בזה ולשחרר באופן הדרגתי ומותאם. הגבול כאן (בין הקניית ביטחון ליצירת תלות) הוא עדין מאוד ויש להתאים אותו לתפקוד של הילד ולאו דווקא לבכי שלו. אני מציע להישאר איתו פרק זמן מסוים בבוקר ופרק זמן נוסף בסוף היום. אם זה אפשרי מבחינה טכנית, לא הייתי פוסל הגדלה הדרגתית של שעות השהייה שלו בגן עד למצב של יום מלא. במקביל לזה, חשוב להבהיר לו שאת תהיי איתו לפרק זמן שלאחריו הוא יישאר עם החברים והגננת שלו (חשוב להיזהר משימוש במילים כמו- תישאר לבד או תישאר כמו ילד גדול, כמו כולם וכו'). למרות המצוקה שלו, כשאת מחליטה להיפרד נסי לעשות זאת בקור רוח, לשדר לו ביטחון, אם את תחושי אשמה כבדה וחרדה את תשדרי לו את זה בהבעותייך הוא יחוש בזה גם. אני מאמין שתהליך הדרגתי כמו גם היכרות עם הגן, הגננת ויצירת הקשרים עם ילדים אחרים יסייעו לו ועוצמת החרדה תלך ותפחת. בהצלחה ושנה טובה, קובי

יש לי ילדה בת 5 עוד ילדה בת 2.8, תמיד הייתה סוג של קנאה לגדולה בקטנה אך זה החריך עתה משהתחלנו עם הקטנה גמילה. הגדולה התחילה לקנא באופןקיצוני והדבר בא לידי ביטוי בהתנהגותה למשל שהיא מציקה לה כל הזמן כל פעם שאנחנו מפרגנים לקטנה על הפיפי היא מקנאה ומחפשת שנתייחס גם אליה המדאיג ביותר שהיא התחילה לבוא אלינו ולסביבה ולומר חשבתי משהו רע על האיש/ה האלה או עליכם ואני רוצה לבקש סליחה לפעמים היא ממש מגיעה עד בכי נוראי בעניין בהתחלה ניסיתי לומר לה שזה רק בלב וכל הכבוד שהיא לא אומרת את המילים הרעות בקול רם ושהכל בסדר ושתנסה לחשוב על דברים טובים ולא רעים לא עזר אחרי זמן מה הפסקתי להתייחס ולא נתתי לזה במה כי חששתי שהיא מחפשת תשומת לב בדרך שלילית גם זה לא עזר עכשיו שהיא חזרה לגן גם הגננת הבחינה שהיא מתכנסת בעצמה פחות משחקת עם חברים ובכלל ושהיא סה"כ נורא עצובה כל הזמן מדובר בילדה מאד עדינה ורגישה ילדה חמה ילדה שבכלל לא אלימה ולא מקללת וקשה לי לראות את השינוי האפל הזה שבה אני אשמח לעזרה (זה היה על קצה המזלג)

שלום, אני מבין את הדאגה שלך, זה בהחלט לא קל לראות את הבת שלך עצובה או נסערת. אני אתחיל ממה שאת מתארת כמדאיג ביותר, על סמך התיאור שלך נראה לי שיש כאן שילוב של הטמפרמנט של הילדה, הרצון בתשומת לב או החשש מאיבוד מקומה, בנוסף לשלב התפתחותי בו ההפרדה (שלנו נראית טבעית) בין מחשבה למעשה, בין מציאות לחלום עדין לא מספיק ברורה. נדמה לי כי בכל שלב התפתחותי שביתך הצעירה עוברת, הבכורה חשה איום מחודש על מקומה ועל תשומת הלב שלה. במקום הזה יש לכם יכולת להשפיע, אני מציע לנסות לערב אותה בתהליכים, לתת לה לפרגן וללמד את אחותה, ובעיקר לפרגן לה ולהביע המון אהבה. זה לא תמיד קל, אבל חשוב לשים לב שחלוקת הזמן שלכם בין הבנות מאוזנת ככל האפשר. ביחס לאחות הצעירה היא נראית גדולה ומבינה אך גם היא ילדה קטנה שזקוקה ליחס ולתשומת לב. לכן אני מציע לנסות ולהקדיש לה זמן גם בנפרד מאחותה עד כמה שזה אפשרי. כניסה לגן חובה יכולה להיות מלווה בקשיי התאקלמות דומים לאלו שאת מתארת. חשוב לעקוב אחר ההתאקלמות שלה לאורך זמן ולראות האם חל שינוי. גדילה והתפתחות לאורך כל החיים תמיד מלווים באובדן של הישן והמוכר לצד קבלה של החדש והלא מוכר. אצל ילדים כמו גם בקרב מבוגרים, מצבי שינוי שכאלו יכולים ליצר מתח וחרדה, זה משתנה בין ילד ליד אך לרוב ככל שהחדש נהיה מוכר יותר החרדה פוחתת. בנוסף לזה, נסו לא להתרגש יתר על המידה גם נוכח הרגשות הקשים שהיא מפגינה, נסו לשדר לה ביטחון ואמונה ביכולת שלה לצד הבנה וקבלה של הקשיים שלה. על כל מקרה, אם את מרגישה לא בטוחה ומודאגת מאוד, אני ממליץ לך לפנות להדרכת הורים קצרה בה תוכלו לבחון את הדברים קצת יותר לעומק. שנה טובה, קובי

שלום ביתי בת שנה ושמונה חודשים, מאוד,מאוד קשורה אלי ועדיין נימצאת בבית ולא במיסגרת גנית. אני בהריון שני ורציתי לישאול איך לספר לה על הלידה הקרובה, על זה שאמא הולכת לבית החולים ונישארת שם כמה ימים, ולא תהיה שם כמו תמיד. ושהיא נישארת אם אבא וסבתא. אני אומרת לה שיש לאמא תינוקת בבטן, והיא מלטפת את הבטן ואומרת שלום תינוקת , אבל אני לא יודעת כמה היא מבינה מזה. והאם כדאי להביא אותה לבית החולים ליראות אותי במהלך הימים שאני נימצאת שם, או לא? תודה רבה, מחכה לתשובה גלית

שלום גלית, ראשית, אני מרגיש קצת צורך להרגיע אותך... בסך הכל קורה לכן משהו מאוד משמח, גם אם זה לא יהיה פשוט בהתחלה. אני לא חושב שבגילה הצעיר יש להכביד במילים לקראת הלידה. נשמע שהדרך בה את מכינה אותה כרגע היא מספיק טובה והולמת את היכולות שלה. בוודאי שאת יכולה להביא אותה לבי"ח לאחר הילדה, לדעתי זה אפילו רצוי. לתפיסתי, חלק חשוב הוא לתת מקום וחלק בתהליך הזה גם לה, לתת לה להתקרב לתינוקת, להקפיד ולהעניק לה תשומת לב עד כמה שניתן. זה לא פשוט, מעמדה קצת יפגע כמו גם חלוקת הזמן שתשתנה, אבל בטווח הארוך ועם המון אהבה היא תתגבר על זה ואף תתפתח מתוך זה. אם את מודאגת מההישארות שלה עם הסבים, את יכולה לנסות ולהשאיר אותה איתם לפני כן כדי לתרגל, לשקול את האפשרות שהם יבואו אליכם כך שלא תשתנה הסביבה הטבעית שלה. שתהיה לידה קלה, ושנה טובה קובי

שלום! בני בן 3 והוא מבין הקטנים בגן של גילאי 3-4, זה גן חדש. לפני 3 שבועות החל הגן ולאחר כשבוע הגננת אמרה שהוא שרט את אחד הילדים .לאחר מכן קבלנו עוד תלונות על הכאות\שריטות או נשיכות. עניין הנשיכות הפסיק, אך עניין ההכאות\שריטות ממשיך לטענת הגננת. אף המפקחת קבלה תלונות מהורים וטענה טענה זו. השאלה והבעיה הגדולה שלנו, שאנו רואים בו ילד מקסים ודי לא מקבלים את הדברים, כיוון שעשו ממנו ממש 'חיה', מה שאנחנו יודעים שהילד שלנו הוא לא כזה! אנחנו רואים את התנהגותו עם אחיינים או ילדים אחרים, הוא ילד מאוד חברותי ומאוד נותן מהדברים שלו ומהמשחקים שלו. אנו מודעים לכך שקיימת אצלו בעיה שקשה לו מאוד לשבת ואנחנו חושבים שפשוט לא שמים לב למה שקורה שם בגן ולא מפקחים ומחנכים בשעת מעשה, כי לא ייתכן שהילד מרביץ כל יום ולא מצליחים למנוע זאת ממנו. הם מצפים שנגיד להם מה לעשות. עוד דבר שחשוב לציין, הוא ילד יחיד ומקבל המון תשומת לב, חום, אהבה והמון פירגונים על דברים טובים שעושה. אשמח מאוד לקבל חוות דעת מקצועית לגביי זה תודה רבה!

שלום עידו, זה לא פשוט עבור הורים לשמוע תלונות שכאלו על ילדם, זה יכול לעורר המון רגשות כמו רצון לגונן עליו, להחוות כביקורת על ההורות שלכם, מחשבות על מה שגורם לו להתנהגות הזו וכד'. במיוחד כשאתם מכירים טוב את הילד ויודעים שלא כך הוא מתנהג במקומות אחרים. אני מבין ומקבל את כל זה, אבל חשוב לעשות את ההפרדה ולהתייחס למציאות כפי שהיא. אתה אומר "אנחנו רואים בו ילד מקסים ולא מקבלים את הדברים", חשוב להדגיש שאין קשר בין הדברים. כהורים חשוב להפריד בין ההתנהגות לאישיות גם כלפי גורמים חיצוניים וגם כלפי הילד. ילד שבוכה הוא ילד שבוכה ולא ילד בכיין. בנוגע לדברים, חשוב להבין על מה הגננת מדברת. מתי זה קורה, בתגובה למה? האם סתם כך או כשהוא חש מאוים. חשוב להבין את החוויה של הילד בגן, אם הוא מגיב באלימות כזו או אחרת חשוב להבין למה. שלושה שבועות זה פרק זמן קצר מאוד, הילד רק מתחיל להסתגל למסגרת וכבר נאלץ להתמודד עם ילדים גדולים ממנו. אני לא אתפלא אם התגובות שלא הן לא תוצאה של תסכול וחשש ולא של פרץ אלים וספונטני. חשוב שתצליחו לגייס את הגננות לצדכם מתוך ניסיון משותף לסייע לילד בגן, להיכנס לוויכוחים או התגוננות לא יסייעו לילד. נסו לפתוח ערוץ תקשורת למול צוות הגן, ערוץ שיצור מחויבות הדדית להתמודדות עם הקשיים באם יש כאלו. אני מאמין שעם הזמן ועם ההסתגלות ההתנהגויות האלימות יפחתו. אם קשה לילד לשבת, ובגן יש דרישה שכזו, נסו להגיע להבנות עם הגננת על האפשרויות שיש בידה כדי לעזור לו עם הקושי. הדבר החשוב לדעתי הוא לתת לילד להסתגל לגן, לחכות תקופה ולראות אם חל שינוי כל שהוא. במידה ואתם מרגישים שיש כאן משהו יותר גדול מזה, אני מציע להתייעץ עם פסיכולוג/ית ילדים פנים אל פנים. שנה טובה, קובי

בני בן 6, עלה זה עתה לכיתה א' יחד עם קבוצת חברים מהגן. נראה שהמעבר הולך טוב והוא שמח ללכת כל יום ונפרד בקלות. יש רק עניין אחד שמפריע לי ונמשך כבר מתקופת הגן. החברים שלו בעצם נפגשים איתו אחה"צ ויושבים איתו בכיתה אך בזמן ההפסקות הוא לרוב משוטט לבדו ולא משחק עימם. לא ברור לי למה? כשאני שואלת עם מי שיחק בדכ עונה שרק צפה באחרים או שלא מוכן לספר,בכלל. גם בגן היה אותו דבר והגננת סיפרה שבפעילות חופשית התקשה למצוא את עצמו והיא נהגה לתווך לו. מה עושים וכיצד עוזרים לו? תודה!

שלום שיר, אני לא הייתי ממהר להגדיר את זה כקושי חברתי. הילד רק עלה לכיתה א', זה שלב מלחיץ מאוד שלוקח זמן להסתגל אליו. בכל מקרה, חשוב להבין האם הילד חש במצוקה? האם היה רוצה לעשות דברים אחרים בהפסקות?. אין ספק שמסגרת מסייעת מאוד ביצירת קשרים או בפעילות חברתית, אך אני מאמין שעם הזמן הילדים ייצרו לעצמם מסגרת גם בהפסקות ואז יהיה לבנך קל יותר להשתלב, במידה וירצה בזה. אני מסייג את הדברים מכיוון שישנם ילדים שצריכים את השקט שלהם בהפסקות, לא כל התבודדות מקורה בקושי חברתי. אני מציע, לפחות בשלב זה לא לנקוט בפעולה כל שהיא ולהמשיך לעקוב אחר התנהלותו. במידה ואת תראי כי זה נמשך, שהילד היה רוצה לעשות דברים וליצור קשרים אך מתקשה, אז יהיה מקום לשקול דרכים לסייע לו. העזרה יכולה להיות מאוד פשוטה, דברים כמו לדבר איתו על מה היה רוצה, לעזור לו לבנות מסגרת בהפסקות, לעודד אותו לדבר בתחילת ההפסקה עם חבר שאיתו הוא מרגיש בנוח ולבקש להצטרף למשחקים וכד'. אני מאמין שלאחר תקופה ראשונה של הסתגלות, תקופה שכל ילד חווה אותה קצת אחרת ועובר בקצב משלו, הוא ירגיש יותר בנוח וימצא את מקומו. אני מזמין אותך לשוב ולהתייעץ בהמשך, בהתאם לצורך. בהצלחה קובי

נבחרתי להיות בהנהגה כיתתית של ביתי הלומדת בכיתה א. אילו צרכים יש לילדי גיל זה עליי לקחת בחשבון במילוי תפקידי? על מה לשים דגש? כיצד ניתן לשלב את מחנכת הכיתה במסגרת פעילות שנתכנן?

שלום אמא של טל, הנושא מאוד רחב ומשתנה בהתאם למדיניות בי"ס, צוות ההורים, דינמיקת הקבוצה וכו'. אני מציע לך לקרוא על הנהגה כיתתית ברשת, את תמצאי הרבה סיכומי פעילות מטרות ועוד. אני מזמין אותך לשוב להתייעץ אם יש לך דברים נקודתיים עליהם את מתלבטת. בהצלחה קובי

הבת שלי עלתה לכיתה א' ובמקום שמחה זה הפך לסיוט. רצינו כל כך מחנכת מסוימת ובסוף קיבלנו אותה אבל לא את החברות הטובות שלה. שמו אותה בכיתה עם בנות מהגן אבל הם מחוברות בקליקות עם חברות אחרות והבת שלי לא יודעת להכנס ביניהן. היא מפגינה כלפיהן את חוסר האונים שלה והאמת שלי קשה להתמודד עם זה. קשה לי עם כל המסגרת של בית ספר חוקים ומשמעת והגיל שלה והדרישות שלה ועכשיו גם חברים זה נראה לי כמו סיוט. אנא עזרתך!

דקל שלום, לעלות לכתה א בלי החברות המוכרות מהגן עשוי להיות מעט מאיים אם זאת, אם בתכם ילדה חברותית היא תרכוש חברים חדשים ללא קושי. אני חושבת שתגובת ההורים למצב היא חשובה, אם תשדרו לבתכם שאתם סומכים עליה ותעודדו אותה שאם הזמן היא תכיר חברים חדשים זה יסייע לה לקבל את המצב ולהסתגל איליו. בהצלחה

שלום רב יש לי בן , בן 3 וחודשיים .הוא נגמל לפני 3 חודשים .הגמילה היתה מהירה וקלה וחודש הראשון לא היו פספוסים כמעט ובכלל כולל בלילה. אך לאחר כחודש התחלה רגרסיה ברמות שנכון להיום אם לא לוקחים אותו , הוא יעשה גם פיפי וגם יציאה גדולה בתחתוניו ולא מפריע לו להישאר כך. הסברתי לו שזה לא בסדר והוא צריך להגיד אך כמובן שכלום לא משתנה .הוא לא מוכן אפילו לשבת שניה בשרותים. לפני 3 ימים הוא נכנס לגן עירייה, וכבר הגננת והסייעות מתלוננות על הנושא .מה עליי לעשות? בתודה

שלום סנז, כפי שאת נוכחת לדעת תהליך הגמילה לא תמיד מתקדם בקו ישר. במקרה שלך זה נראה כי הילד כבר בשל לגמילה, אך כנראה שיש משהו שקצת החזיר אותו לאחור. חשוב שתנסו להבין מה קרה כשהחלה הנסיגה בתהליך, הבנה שכזו יכולה לחדד ולהבהיר את הפתרונות האפשריים למצב. בכל מקרה, תהליך הגמילה, בדומה לשלבים התפתחותיים אחרים, מלבד היותו של התפתחותי, הוא משמש כאמצעי תקשורת לא מילולי בין הילד להורים ולשאר דמויות הסמכות. כך שנושאים כמו שליטה, אוטונומיה, תשומת לב וכד' נכנסים ומתווכים את תהליך הבשלות הפיזיולוגי. לכן, אני חושב שאין מקום להסברים לילד, הסברים שכאלו רק יכולים לקבע ושמר את העניין. במקום זאת, אני מציע להגיב בקור רוח, להחליף לו את בגדיו ולומר שזה לא נורא, שאת בטוחה שלבסוף הוא יצליח להתפנות בשירותים כפי שעשה בעבר. השתדלי, למרות התסכול וחוסר הנוחות, לא להגיב לילד ממקום רגשי. תגובה רגשית רק תקבע את ההתנהגות הלא רצויה מעצם הפיכתה למוקד כוח של הילד. נסו להפוך את השירותים למקום נעים, אם על ידי הכנסת צעצועים, הקראת ספרים או כל רעיון יצירתי אחר. אני מאמין שברגע שאתם לא תעשו מזה עניין גדול הוא יבין שזו לא הדרך לזכות בתשומת הלב ולכן הסיכוי שימשיך בזה יקטן. במקביל, הקפידו לחזק ולשבח אותו על התנהגויות חיוביות, לתת לו המון תשומת לב שלא יחוש בצורך לזכות בה בדרך הזו. זה טבעי שצוות הגן יתלונן על זה, למרות זאת אני מציע לא להתרגש מזה, אין לך במה להתבייש או לחוש אשמה. הילד מסוגל להתפנות ולשלוט בצרכיו והוא ישוב לעשות זאת בעתיד. בהצלחה קובי

היי שמי יעל בני איתן בן 3 עלה השנה לגן עירייה . כבר היום שזה היום המלא שהוא בגן ובצהרים הוא עשה קקי בתחתונים פעמיים. בפעם השנייה התקשרו שנבוא להחליף לו. בבית גם בורח לו - או יותר נכון הוא עושה בידיעה שהוא עושה בתחתונים . בפיפי אין לו בעיה . לאיתן אחות תאומה שהיא גמולה לחלוטין. מה עושים כבר זרקתי יותר מ20 תחתונים וזה ממש קשה שקוראים לך מהגן לבוא להחליף איך אני עוזרת לו?

שלום יעל, כמה שאלות- כמה זמן עבר מתחילת הגמילה? האם זה התחיל עם כניסתו לגן או שזה כך מתחילת תהליך הגמילה? האם זה קורה לו בכל מקום, גם בבית? האם הוא חושש מכניסה לשירותים או ממשהו אחר הקשור בעשיית הצרכים? בכל מקרה, אני מציע להתמקד במה שהילד כן יכול לשלוט בו, וזה הישיבה בשירותים. אני מציע להתחיל ולתרגל איתו את זה כבר בבית, בכל פרק זמן (שעה-שעתיים) להכניס אותו לשירותים שישב שם במשך כמה דקות. חשוב לשבח אותו על הניסיון גם אם כלום לא יצא לו. את יכולה לבקש מהסייעת בגן שתזכיר לו לגשת לשירותים גם בגן. לא בטוח שהיא תמיד תזכור או תהיה פנויה לזה אבל שווה לנסות. אם את רוצה, את יכולה להרחיב קצת יותר שאוכל להתייחס באופן ספציפי יותר. קובי

שלום, בתי בת 9 עלתה השנה לכיתה ד'. בכיתה ב' ילד מכיתה מקבילה שהיה איתה בצהרון הציע לה חברות והיא הסכימה ובזה זה נגמר למרות שהיא אמרה לנו לא פעם שהוא חבר שלה וגם החברות ידעו שיש לה חבר. בכיתה ג' ילד מהכיתה שלה גם הציע לה חברות והיא הסכימה. "היחסים" שלהם לא השתנו מאז ההצעה והמשיכו להתנהל כרגיל. אתמול ילד אחר מהכיתה שאל אותה אם היא רוצה להיות חברה שלו והיא אמרה כן. פה נראה לי חשוב לתאר את השיה שלנו כי נראה לי שקצת "הגזמתי" ואולי בלבלתי אותה. כשהיא ספרה לי את זה שאלתי אותה: "כל ילד שמציע לך חברות את מסכימה?" היא: "כן, למה לא?" אני: "כי מסכימים אם באמת מחבבים את הבן" היא: "אני מחבבת אותו". אני: "ואם עכשיו ילד אחר יציע לך את תסכימי?" היא: "כן" אני: "תהיי חברה של כל הבנים?" היא: "למה לא? אני רוצה להיות מקובלת". לאחר התשובה הזאת הבנתי שהשיחה גולשת למקום שאני לא בטוחה איך אני מתמודדת עם זה. בהמשך היא סיפרה על הצעת החברות לבת דודה שלה שלומדת בכיתה מקבילה. בת הדודה אמרה לה אוף, למה תמיד מציעים לך ולי אין חבר. תוותרי עליו בשבילי או שתגידי לו שיציע לי גם. כשבת שלי סיפרה לי את זה היא אמרה: "אני אגיד לו מחר שיציע גם לבת דודה חברות. גם הפעם זה נראה לי די משונה ואני אמרתי שזה לא ממש מקובל להגיד לבן שיציע גם לה וסופו של דבר זאת החלטה שלו. לזה בתי ענתה לי: "אז מה אני אעשה?! אם לא אגיד לא היא תשגע אותי שגם היא רוצה". בעקבות כל הסיפור עולות אצלי שאלות רבות. ראשית, מהי משמעות הצעת חברות בגיל 9? אני מבינה שלא מדובר בלהיות זוג אלא מסתפקים בהצעה בלבד, אבל מאידך האם הילדה צריכה להסכים לכל הצעה ולכמה הצעות בבת אחת? האם יש לכך השפעה על ההתפחות התחום בעתיד? איך עלי להגיב כשהיא מספרת לי על זה פשוט להקשיב ? כי נראה שהעצות שלי באות טרם זמן... שאלה נוספת היא לגבי לוותר על חבר לצורך העניין ואולי בכלל על מישהו או משהו בשביל האחר. תודה

שלום מיכל, נתת כאן דוגמה מקסימה של אמא ובת המדברות באותן המילים כדי לתאר תופעות שונות לחלוטין... בעוד בתך מדבר בשפת הילדים ואת מנסה להבין את זה דרך שפת המבוגרים. אני לא מוצא סיבה לדאגה, את יכולה להתייחס לזה כמו משחק, תרגול של קשרים חברתיים. נראה לי שבתך משתפת אותך ומתגאה במעמדה החברתי. את המשמעויות האינטימיות/רומנטיות וכד' היא תבין במהלך הזמן. כל מה שנותר זה לאחל לך שהיא תמשיך כך לשתף אותך.. קובי

אני בן 9 ואני מחפש חברה אני אשמח מעוד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!אם תאני לי כי ההורים שלי גרושים ואבא שלי גר בתל אביב יש לי פייסבוק והשם שלי או אור אלגרבלי

ליאת וקובי שלום, פניתי בעבר פה בפורום, אבל הפעם השאלה שלי לא קשורה לנושא הפורום. פשוט אני לא יודעת איפה עוד אני יכולה לשאול אותה ובגלל שאני מכירה את הפורום הזה ומכירה את ליאת(כמובן מכאן) חשבתילשאול את זה פה, השאלה לשניכם כי אני רוצה לשמוע דעות של כמה שיותר פסיכולוגים. אני בת 19 ,משרתת בצבא, וכבר שלוש שנים יש לי חרדות שמלוות במחשבות טורדניות ופעולות על מנת להפחית מהחרדות מה שנקרא OCD,פניתי לקב"נים בצבא, הקב"נית הראשונה שפניתי אמרה לי שדרך הטיפול היא בכדורי פרוזק וטיפול התנהגותי קוגנטיבי, אמרתי לה שאני פוחדת לקחת כדורים בינתיים ושאני מעדיפה קודם לנסות את הטיפול ההתנהגותי קוגנטיבי היא אמרה שזה אפשרי אבל מכל מיני אילוצים הטיפול אצלה הפסיק עוד לפני שהוא התחיל ועברתי לקב"ן חדש שאמר לי את אותו הדבר אבל איתו לא כל כך הסתדרתי ורק כעבור כמה חודשים עברתי לעוד קב"נית שאמרה לי שאני יכולה לקחת ויטמינים B וC ולעשות ספורט, היא גם לא יכלה להמשיך לטפל בי כי היא לא הייתה קבועה בבסיס שלי אז היא העבירה אותי לעוד קבנ"ית חדשה שאמרה לי שהדרך היחידה היא טיפול משולב בכדורים וטיפול קוגנטיבי התנגותי אבל גם לה אמרתי שאני פוחדת לקחת את הכדורים (שכבר לא בהכרח יהיו פרוזק אלא אולי משהו אחר-זה מה שאמרה הקב"נית הלא קבועה) והיא התעקשה שרק זו הדרך למרות שהקבנ"ים הראשונים אמרו שאפשר גם בלי הכדורים. הפחד שלי מלקיחת כדורים נובע מזה שידוע לי שיכולות להיות גם תופעות לוואי שונות שאי אפשר לחזות אותן מראש וגם מעוד דבר שאני רוצה ללמוד פסיכולוגיה בעצמי ולהיות פסיכולוגית אחר כך אז השאלה שלי אליכם היא האם זה שאני אקח כדורים פסיכיאטרים יפגע לי בקריירה העתידית ובקבלה ללימודים או שלא? כי כששאלתי על זה את הקב"נית הלא קבועה היא אמרה שכן כי "מי ירצה שמישהוא עם בעיות נפשיות יטפל במישהו אחר עם בעיות נפשיות" והקבנ"ית שהייתה אחריה אמרה שזה דווקא לא יפגע ואני לא יודעת למי מהן להאמין יש לציין זאת שאמרה שזה לא יפגע היא עובדת סוציאלית וזאת שאמרה שזה יפגע לא ידוע לי מה התחום שלה. אודה אם תוכלו לעזור לי בזה למרות שזה לא קשור לפורום הזה.

שלום נועה, הדבר החשוב ביותר זה הבריאות שלך! לפני כל מחשבה אחרת את צריכה להתמקד בזה. מהכתיבה שלך זה נשמע שאת בחורה אינטליגנטית ורהוטה, שאת מחפשת אחר העזרה והטיפול הנכונים ובזה יש להתמקד, לפחות לעכשיו. המטרה של הכדורים היא לסייע לך, גם ביום-יום ובהתמודדות שלך עם החרדה וגם כדי שתוכלי להפיק יותר מהטיפול עצמו. כדורים הם לא תחליף לטיפול, הם מעלים את סיכויי ההצלחה של הטיפול אך לשאלתך, את יכולה להתחיל את הטיפול גם מבלי שתיקחי כדורים. העיקר שתטפלי בקשיים שאת חווה. חשוב שתביני שהכדורים הם לא הפתרון, ולקיחתם היא זמנית בלבד. זה נכון שיש תופעות לוואי אבל בדור הכדורים החדש תופעות הלוואי מצומצמות מאוד ולרוב לא מפריעות לתפקוד. בקשר לשאלה השנייה, תהליך ההכשרה של פסיכולוגים הוא ארוך מאוד ומצריך הרבה כוחות נפשיים. כדי שתוכלי לעמוד בזה את צריכה לחזק את עצמך כמה שיותר! את יכולה להיות פסיכולוגית גם אם את תעזרי בכדורים בתקופה הקרובה. יותר מזה, לדעתי החוויות שאת עוברת, הניסיון שאת צוברת, בטיפול נכון ומתוך התגברות על הקושי יכולים לסייע לך להפוך לפסיכולוגית רגישה וטובה המבינה את החוויות של המטופלים שלך בצורה עמוקה ואמפטית. חשוב שתביני שגם פסיכולוגים הם בני אדם, גם הם עוברים תקופות קשות בחיים וחלקם אף נעזרים בכדורים. אין בעובדה זו בלבד כדי לפסול אותך מלהיות פסיכולוגית. לסיכום, קודם כל לטפל בעצמך, השאר כבר יבוא אח"כ. בהצלחה קובי

שלום. הבן שלי בן 3.5 מתעניין מאוד במיניות שלו. זה מתבטא בנגיעות באיברי המין שלו בזמן צפייה בטלויזיה, במקלחת. נגיעות באיברי המין של בנות - בנות הגיל שלו. הוא לא עושה זאת בנוכחות מבוגר, למשל עם בת אחותי- הוא לוקח אותה לצד מאחורי הספה, וכשאני מגיעה לכיוון הוא אומר "מה? אנחנו משחקים חולה ורופא" וגם פעם ראיתי הוא מראה לה את האיבר שלו, הוא נבוך מכך ואומר "היא ביקשה שאני אראה לה". מהסיפורים שלו על הגן הבנתי שכמה בנות נגעו לו באיבר מי, והוא גם נגע בשלהם. אני לא ממש יודעת עד כמה זה לגיטימי, ועד כמה הוא מנסה לרצות את החברה דרך חשיפת האיברים שלו. מה אומרים במצבים כאלה? כי אני אומרת לו "זה לא צנוע להראות את האיברים שלך" ואני רק גורמת לכך שהוא מסתיר זאת ממני. הוא ממשיך בכל הזדמנות להתעסק באיברי המין. אני אשמח לשמוע טיפים, עצות.

שלום חן, ההתעסקות באברי המין היא שכיחה בגילו של בנך. לתפיסתי הדרך הנכונה להתמודד עם זה היא על ידי הקניית גבולות להתנהגות הזו. כלומר, להסביר לילד שהאיברים האלו הם פרטיים, שלאיש אסור לגעת בשלו ולו אסור לגעת בשל אחרים. אני חושב שאת צודקת מאוד, שאיסור מוחלט עלול להביא להסתרה של ההתנהגות האסורה. חשוב לזכור שהילד עדיין לא מבין את ההשלכות והכללים של התנהגות מינית, הוא חווה את זה כמשהו נעים, כמשחק ולכן לא מבין מדוע משחקים מסוימים מותר לשחק ואת זה לא. לכן, את יכולה להסביר לו שמותר לו לגעת בעצמו אך ורק כשהוא לבד עם עצמו ולא עם אחרים או לעיני אחרים. שאיברים אלו הם פרטיים ושרק לו מותר לגעת בעצמו. קובי

שלום רב! החלה שנת הלימודים ואיתה הויכוח הקשה בזמן הכנת השיעורים. בני בן ה7.5 טימטם אותי במהלך כל שנה שעברה. הוא דורש שאשב יחד איתו וזה מקובל, אבל מתקשה לעבוד לבד. כל פעם שאני מעירה או מתקנת הוא מתחיל לצעוק ולהשתולל. לזרוק ממחברת ולקמט דף. בשנה שעברה קמתי כמה פעמים ואמרתי לו שמעתה הוא יתמודד לבד אם הוא לא יודע להפגין סבלנות לא נוכל לעבוד יחדיו. אבל ההתנהגות חוזרת על עצמה עם בכי ותסכול רב (של שני הצדדים) הוא פורק את כל תיסכולו עלי בזמן הכנת השיעורים. מייגע מאוד הצורך שלו בחיזוקים אינסופיים ובתלות שלו בי בהכנת השיעורים. בשאר הדברים בחיים הוא עצמאי לחלוטין ובטוח בעצמו. כאן הוא מסרב להתמודד אפילו כשאני לצידו. שעת השיעורים הפכה לשעה מאוד לא נעימה ומאוד מעכירה את היחסים ביננו. שהרי בלהט הדברים גם נאמרים דברים לא נעימים... מה עושים? נדמה שאני רוצה לעשות שיעורים יותר ממנו. למרות שהוא מאוד רוצה לעשות אבל רק איתי ורק בצורה האגרסיבית הזאת בה הוא פורק את תסכוליו כל הזמן עלי. אשמח לדעת מה דעתך בנושא.

שלום שימרית, אני יודע עד כמה שעת הכנת השיעורים יכולה להיות מתסכלת ומטרידה עבור הורים רבים, בעיקר בכיתות הנמוכות. בכל זאת, אני מציע להסתכל על הכנת השיעורים כתהליך הדומה לשלבים אחרים שכבר עברתם. כך לדוגמה, כשהילד לומד ללכת, בהתחלה ישנה תלות מוחלטת בהורה המחזיק בידיו או עומד לידו וכד', עד שהילד צובר מספיק בטחון והולך בעצמו. גם אז, הילד לאט לאט חש בטוח מספיק כדי להתרחק יותר ויותר מההורה, בתהליך בו גדל הביטחון של הילד בעצמו ושל ההורה בילד. בהשאלה לשאלתך, הרעיון בהכנת שיעורים יחד הוא הקניית הרגלי למידה עד לשלב בו הילד יהיה מסוגל לעשות זאת בעצמו. התפקיד שלך הוא ליצור מרחב הכולל תנאים סביבתיים נוחים וזמן קבוע ופנוי בו הילד יודע שהוא מכין שעורים. זה נפלא אם הילד מבין את הסיבות והצורך אבל זה לא תמיד כך. נשמע שאצלכם כל התהליך הפך להיות אמוציונלי ומאוד מתסכל עבור שניכם. אני תוהה האם הילד מגיב לקושי בלימודים או שמה הוא מגיב לאופן בו את ניגשת אליו. לתחושתי, הילד חווה אותך כלא מרוצה ממנו, כביקורתית כלפיו. ואילו את חווה את שעורי הבית כמטרד, כאחריות שלך, ואת הכישלונות שלו ככישלון שלך. ההבנה הזו חשובה מאוד, אם ההפרדה תהיה ברורה לך, יהיה לך מרחב רגשי פנוי לעזור לו מבלי להיגרר לעימותים הללו. בכל מקרה, אני מציע לך להקפיד על כמה דברים: • לקבוע זמן ומקום קבועים להכנת שיעורים, זמן שנוח לשניכם. • אל תשבי לצידו כשהוא מכין את השיעורים. את יכולה להיות בסביבה ולסייע לו במידת הצורך ועל פי בקשתו. • הכנת השיעורים היא באחריותו! את שם כדי לעזור ולא כדי להכין אותם בשבילו. בתחילת העבודה את יכולה לומר לו שהאחריות היא שלו, שאת כאן ויכולה לעזור לו אך רק בתנאי שאף אחד מכם לא צועק ולא תוקף את השני. אם הוא מתחיל לכעוס ולהשתולל, תסבירי לו בקור רוח וברוגע שאת לא מוכנה לקבל את ההתנהגות הזו, ושאת תשובי לעזור לו רק כשיירגע וירצה בכך. עד כמה שניתן, אל תתני לעצמך להיכנס למערבולת הרגשית שהוא מצוי בה. • אל תמחקי בשבילו ואל תתקני לו את השיעורים, את יכולה להציע לו לעבור עליהם, ולעשות זאת רק אם הוא מגיב ברוגע ומוכן לקבל את העזרה הזו. • הרבי לשבח אותו על השקעת המאמץ והעבודה שהוא עושה. עצה זו נכונה לכל שלבי לימודיו. התמקדות בדרך, בהשקעה ולא בתוצאות מורידה לחץ מהילד ומעלה את הסיכוי שיצליח. אני מאמין שהקפדה על הכללים הללו תניב תוצאות חיוביות עבור שניכם. זה לא יהיה פשוט וייקח זמן, אבל עכשיו עם תחילת השנה החדשה זה זמן מצוין לשינוי. בהצלחה קובי

שתינוקת בת שנה ו9 חודשים 'מרביצה' עם הידיים לאמא או אנשים ובועטת בתור משחק , זורקת חפצים לרצפה..מה מדוע מתנהגת כך ומה התגובה המתאימה? לכעוס ולהגביל את ההתנהגות? או לשחק איתה בזה? תודה

שלום, מרבית הסיכויים שההתנהגות הזו היא תוצאה של חקירה וסקרנות. הרבצה או נשיכה, הן התנהגויות שמשרתות את יכולת ההפרדה של התינוק בין האני לאחר, כשהיא פועלת על הסביבה (גם אם פעילות שלא נעימה לאחר) היא לומדת על הנפרדות שלה, על הגוף שלה וגוף האחר, על היכולות הפיזיות שלה וכד'. אני חושב שהגבול בין משחק ובין התנהגות שיש לעצור קשור בעוצמת ההתנהגות, כאשר זו התנהגות אגרסיבית ומכאיבה אז כמובן שיש לעצור אותה. סימן שיכול לעזור הוא התנהגות שלא הייתם מאפשרים לה להתנהג במשחק עם ילדים אחרים. כאשר היא מרביצה יש לומר לה כי זה מכאיב ולא נעים ולעצור את ההתנהגות הזו, כך היא תבין שיש משמעות בעולם להתנהגות שלה ושהיא מורגשת. הצבת הגבול הזו צריכה להיעשות בעדינות אך באופן ברור. אני לא חושב שיש לכעוס עליה, יותר בכיוון של ללמד אותה. בברכה קובי

שלום, ביתי בת שנתיים ושבעה חודשים, באפריל האחרון הורדנו לה את הטיטול, בהתחלה נראה שהכל היה בסדר גם בגן וגם בבית ולעיתים היו פיספוסים אבל בחודשיים האחרונים או יותר נראה שהיא גמולה לחלוטין בגן והולכת בעצמה ומבקשת וישנה צהריים בלי טיטול והכל מושלם עד שאני באה לאסוף אותה!! ואז היא פשוט עושה בתחתונים, לא מבקשת, לא הולכת ולא כלום!! ובחופש זה היה נורא, אולי כי כעסתי עליה באיזה שהוא שלב וזה הכניס אותה לטראומה אז בחופש לקחתי שבוע שבו הייתי רגועה לחלוטין וכל פעם שהיא פיספסה לא התייחסתי לזה ואמרתי לה פעם הבאה תעשי בשירותים, כמו שכולם אומרים לעשות אבל היא פשוט המשיכה לעשות,אחרי שבוע פשוט החלטתי שכל פעם שהיא עושה אני אעניש אותה(בחדר עם עצמה)אולי היא תבין שאני לא מקבלת את זה ובאמת זה קצת יותר עובד כי היא בוכה קצת ואחכ הולכת ביוזמתה ומבקשת, לא יודעת אם להמשיך ככה, זה לוקח ממני כוחות נפש עצומים אבל אני באמת דיי אבודה,אני מרגישה שבבית ממש לא אכפת לה..היא שוכחת את עצמה..

שלום לימור, אני אתחיל מהסוף. גם בתהליך הגמילה, וגם בהמשך השלבים ההתפתחותיים השונים, הפרשנות שההורים מעניקים להתנהגותו של הילד היא משמעותית מאוד. אם אני מפרש התנהגות של ילד כחוסר אכפתיות אני מגיב מתוך מקום פגוע/מאוכזב/נקמני/כועס וכד'. זה לא קל להיכנס לראש של ילד ולחשוב כמותו, אך כהורים אנו חייבים לנסות ולעשות זאת. אחרת, התגובות שנגיב לא יתנו מענה נכון לצרכים שלו. זה בסדר להציב גבולות, אך חשוב להשתדל שזה יבוא ממקום שקול ולא רגשי, לשמור על עקביות, ושהמטרה תשרת את התפתחות הילד/ה. למרות זאת, גם הורים הם בני אדם, ולא תמיד זה פשוט לשלוט בזה... בקשר לפנייה שלך, אני לא חושב שיש מקום לענישה. בתך עדיין צעירה מאוד, אני לא בטוח שהאופן בו היא מפרשת את העונש משרת את המטרות שאת רוצה להשיג. לתפיסתי, ההרטבה של בתך היא הדרך שלה לומר לך משהו, ענישה שמה את זה במקום של מאבק, ובמאבק התקשורת היא מוגבלת ומאוד רגשית. לכן אני מציע לעצור ולנסות להבין מה עומד מאחורי הפער שבין ההתנהגות בגן להתנהגות בבית. הבנה כזו היא המפתח לשינוי בהתנהגות. האם זו הדרך שלה לגייס אותך? לזכות בתשומת לבך? האם התהליך שנעשה איתה בגן הרגיל אותה לגשת לשירותים בזמן שבבית לא נעשה תהליך מקביל? וכו'. בנוסף, אני מציע לך למקד את התגובות שלך במה שהילדה כן יכולה לעשות ולא במה שהיא לא עושה. לעודד אותה להצליח בבית כפי שהיא מצליחה בגן. לא להגיב באופן רגשי אם היא תרטיב בתחתונים. לעזור לה ומידי פעם להציע ואף להושיב אותה על האסלה, ולשבח אותה על ההצלחות שלה. ובעיקר לא להאשים אותה ולא לכעוס עליה כשהיא לא מצליחה, הבעת הרגשות האלו לא יסייעו לה ולא ישיגו את מטרותייך. אני מבין שזה לא קל ומעורר כל מיני מחשבות לא נעימות. אבל בכל זאת, אני מאמין שזה יותר פשוט מכפי שזה נראה לך כרגע, סבלנות, הבנה ואהבה יפתרו את הקושי. בהצלחה קובי.

שלום! התאומים שלנו (בנים זהים) בני שנה וחודש ומאתמול הם התחילו ללכת למשפחתון פעם ראשונה. חוץ מהם יש שם עוד חמישה ילדים בגילאים - ילדה בגיל שנה, 2 ילדים בגיל תשעה חודשים, 3 ילדים בגיל 7 חודשים. האם זה טעות לשים אותם במקום כזה והאם זה יכול להשפיע לרעה אלהים? איזה גילאים כדאי שיהיו איתם והאם מומלץ להחליף משפחתון? תודה!!

ויקי שלום, כשילד מתחיל ללכת למסגרת לימודית חדשה זה תמיד מעורר קצת חרדה וחששות אצל ההורים. ממה ששמעתי ממך אין לך כל סיבה לדאגה ילדייך ישהו במשפחתון עם עוד חמישה ילדים שנמצאים פחות או יותר סביב הגיל שלהם. העובדה שיש גם כמה ילדים צעירים מהם לא תפריע להתפתחותם ולהנאתם במשפחתון. בהצלחה

יכול להיות שלילד שלי יש בעיה ללמוד בשקט ?

שלום, אשמח לענות, אבל אני צריך קצת אינפורמציה, קצת תיאור של הדברים כדי שנוכל לדון בהם. ממתין לתגובתך.. קובי

שלום רב בני בן שלוש וחמישה חודשים התחיל גמילה לפני 4 חודשים רק שאת הקקי הור לא מוכן לעשות בסיר או בשירותים אצייין שפיפי הוא הולך לבד ועושה וגם בלילה הוא לא מפספס. מב אעשה??? אשמח לקבל ייעוץ במהרה... תודה מראש.

שלום מאיה, בניגוד לשליטה בפיפי, אז הילד צריך ללמוד לעצור ולהתאפק, בקקי הילד צריך ללמוד לשחרר. יש הרבה עניינים הקשורים בזה כמו חרדה, שליטה, ניקיון וכד' (יש הרבה חומר ברשת ואני ממליץ לך לקרוא). לכן הגמילה מפיפי ומקקי לא תמיד מתקדמים באותו הקצב. חלק חשוב בתהליך הגמילה הוא תגובות ההורים והתאמת הציפיות לילד. אני חושב שמה שיכול לעזור לכם זה תהליך הדרגתי של "התיידדות" עם האסלה/הסיר. נסי להושיב את הילד מידי שעה-שעתיים על הסיר או האסלה לכמה דקות גם אם לא יעשה דבר. אפשר לקחת צעצוע אתכם, לקרוא ספר, או לקשט את האזור, להפוך את העניין למשהו לא כבד, עד כמה שניתן לא מלחיץ. לאחר שישב כמה דקות, חזקי אותי על עצם הישיבה ללא קשר לאם הייתה או לא הייתה יציאה. כשהוא כבר עושה קקי, גם אם זה בתחתונים, חזקי אותו על היכולת שלו לעשות קקי, משפט כמו "כל הכבוד שהצלחת לעשות קקי, אני בטוחה שאתה תצליח לעשות את אותו הדבר גם על האסלה". הרעיון הוא לא להפעיל על הילד לחץ, לא להיכנס למאבקי שליטה, ומצד שני לחזק את הביטחון שלו תוך השמת דגש על החיובי והטוב במה שהוא עושה. זה מצריך הרבה סבלנות והכלה, אבל לבסוף כמו כל הילדים גם בנך יצליח לעשות זאת באסלה. בהצלחה קובי

שלום רב, בני בן ה-15 עבר קורס הכשרה להיות מלווה לפרמדיק באמבולנס. האם יש מקום לדאגה, שמא ייקלע למקרים קשים כמו תאונת דרכים, ויסבול מטראומה, מפאת גילו הצעיר? מודה עבור התשובה. גליה

שלום גליה, אני לא מכיר נתונים על התפתחות תגובה טראומתית בקרב בני נוער המתנדבים במד"א. בכל מקרה, אחד הגורמים המרכזיים המשפיעים על התפתחותה של תגובה טראומתית זו תחושת השליטה והיכולת להגיב בזמן האירוע. העובדה כי בנך עובר הכשרה מקיפה הכוללת הקניית ידע, מקרים ותגובות, תבניות פעולה וכד' מפחיתה את הסבירות לתגובה טראומתית. כשבנך יגיע לאירועים כאלו, הוא יגיע כדי לפעול ולסייע. אני מאמין שהסבירות לתחושת העצמה ועלייה בביטחון העצמי גבוהה יותר מהסבירות לטראומה. אני לא מבטל את הדאגות שלך וחושב שיש להן מקום, לכן אני מציע לך לעקוב ולראות כיצד בנך משתלב ומגיב במהלך תקופת ההתנדבות. במידה ואת מבחינה בשינויים התנהגותיים או שהוא מדווח על תחושות קשות וחריגות, אז יש מקום לדאגה ולברור מעמיק יותר. קובי

שלום קובי, תודה לך עבור תשובתך. בברכה, גליה

שלום וברכה, ראשית תודה על הפורום ועזרתכם, ביתי בת 9 וחצי, ילדה אהובה ומקובלת, נתקלנו לאחרונה ב: 4 בנות מכיתתה חלפו לידה ולא שתפו אותה במשחק , ועשו תנועה שלא רוצים לשתפה. ביתי נשארה לידי רק שבאה חברה חמישית ובעידוד אימה הסכימה לשחק עימהן לזמן קצר. כמו כן במקרה הגעתי לכיתה וראיתי כי ביתי בוכה הבנתי כי קבוצת בנות לא נתנו לה לשבת במקום שתפסה בבוקר בטענה כי הן תפסו מקום זה מאתמול. כאשר פניתי למורה הבנתי כי לא התערבה וביתי ישבה במקום אחר. יש הרגשה של כוחניות בקרב הילדות .. איך לייעץ לביתי לנהוג?

שלום שיר, אני חושב שבמקרה כזה בו את מתארת ילדה עם כוחות, ילדה ללא בעיות חברתיות מיוחדות ההתערבות שלך צריכה להיות בשני מישורים. האחד, מול בתך, הקפידי לחזק אותה ולעודד אותה לשחק ולהתקרב לילדים שמקבלים אותה, שטוב לה איתם ולא לכאלו הפוגעים בה רגשית או בכל צורה אחרת. נסי להיות על הגבול הדק שבין הבנה ואמפתיה לרגשות שהאירוע מעלה בה, אך מצד שני הדגישי את העובדה כי השליטה והבחירה למי להתקרב נמצאת אצלה. ההתנסות הזו, על אף שכהורה יכולה להיות מאוד לא נעימה, היא חשובה ובטווח רחוק יותר תחזק את בתך. במישור השני, אני מציע לך לעקוב אחרי הדינמיקה שמתפתחת בכיתה סביב בתך והבנות הללו. על אף הרצון להניח לה להתמודד, צריך לשים לב שהתופעה לא מתרחבת לבנות אחרות, ושלא ננקטים עוד צעדים מצידן. במידה ודבר כזה קורה, אני מציע לך לערב את המורה ובמקרה הצורך את יועצת בי"ס. חשוב לראות כי האירוע נקודתי ובגבולות יכולת ההתמודדות של בתך. כל סימן לחרם מתרחב או התעללות כזו או אחרת צריך להדליק נורה אדומה המחייבת מעורבות של הצוות החינוכי. בברכה קובי

שלום הבן שלי בן 13 חווה התקפי חרדה ביומיים האחרונים לפני שינה. ההתקף בא לידי ביטוי ברעידות ובכי ותחושת פחד ללא סיבה או לפחות לא כאלה שהוא יכול להסביר. ההתקף נמשך כשעה וכולל כאבי בטן יש לציין שבדיוק חזרנו מחול לאחר כשלושה שבעות והוא סובל מגט לג. בנוסף במהלך החופש הוא הפסיק לקחת קונצרטה 54 . החזרנו לו את הקונצרטה אחרי שחזרנו מחול ולאחר יומיים הפסקנו שוב לבקשתו (עד ללימודים) ביום שהפסקנו הגיע ההתקף הראשון. האם יש קשר להפסקת התרופה או לגט לג. מה לעשות במקרה של התקף חוזר ולמי פונים לקבלת טיפול ארוך טווח

שלום, קשה לדעת האם מה שאת מתארת כהתקף חרדה זו בעצם תופעת לוואי, או תגובה ללחץ נפשי. בכל מקרה, לפני שעוברים לאפשרות הנפשית צריך לשלול את האפשרויות הרפואיות. לכן אני ממליץ לך לשוב לרופא המטפל, בין אם פסיכיאטר או נוירולוג ילדים. להתייעץ איתו בעניין, לבחון יחד איתו את ההשפעה האפשרית של הפסקות קצרות וחוזרות בלקיחתה. חלק חשוב באבחון הוא ההיסטוריה של הילד. חשוב לדעת אם זו הפעם הראשונה בה הילד מגיב כך, לבחון איך הגיב להפסקות כאלו בעבר, עם אילו מוקדי לחץ הוא מתמודד וכו'. חשוב שיהיה רופא אחד שמרכז ועוקב אחרי הטיפול בילד, שניתן להתייעץ איתו לגבי מינונים הפסקות וכד'. במידה ותגיעו למסקנה כי ישנה סבירות גבוהה שהתגובות של בנך הן תוצאה של מתח וחרדה, אני מזמין אותך לפנות אלינו שוב להתייעצות. בברכה, קובי

שלום, יש לי זוג חברים שלהם 2 ילדים בגילאי 10 וחצי ושמונה. הם נוהגים להכות אותם כשההתנהגות מגיעה "לקצוות". הכוונה לסטירה על הלחי או פליק. בעיקר את הילדה בת השמונה. לא על בסיס יומי, אבל בהחלט מידי פעם. אמרתי לחברתי שלדעתי היא עושה טעות גדולה ביותר וכו..בעלה פחות קרוב אלי ולא דיברתי איתו ישירות על כך. השבוע ביתי בת ה-9 נסעה איתם ברכב כשטיילנו יחד. במהלך הנסיעה התפתח ריב בין 2 ילדי החברים, שלאחר צעקות האבא נתן "סטירה מצלצלת" (לדברי ביתי) לבת שלו. לאחר מכן חברתי סיפרה לי על כך והתנצלה בפני ביתי על הנ"ל. גם אני שוחחתי איתה ואמרתי לה שזה דבר לא מקובל ושלעולם לא נכה אותה, לא משנה מה תעשה. שתי שאלות - 1.האם לעשות משו בנוסף בנוגע לביתי שחוותה את הנ"ל כצופה ברכב? 2. מה עוד אפשר לעשות בנוגע לאב המכה מבלי לגרום לפרוק היחסים ביננו? תודה, לי

שלום לי, אני חושב שפעלת נכון. בנוגע לילדה, אני חושב שכדאי לעקוב ולראות מה מעסיק אותה, האם היא מעוניינת לדבר או לשתף במחשבות והרגשות שלה. לא הייתי כופה עליה שיחה כזו, רק אם זה מגיע ממנה או שאת רואה השפעה או שינוי בהתנהגות שלה. לגבי זוג החברים, את מתארת מצב מורכב מאוד ואני לא חושב שיש כאן תשובה נכונה. לדעתי בלבד, אם הקשר שלך עם חברתך קרוב ואינטימי מספיק, אני מציע לשוב ולדבר איתה על זה, להביע את עמדתך, לא מתוך עמדה ביקורתית אלא עמדה דואגת. קובי

עצם כך שזה מכות חוזרות ולא משהו חד פעמי דורש התערבות. אי דיווח שם אותך כשותפה להתעללות בחסרי ישע. מי רוצה להיות חבר של אנשים כאלה.אל תתפלאי אם יום אחד אחד הילדים יכו את הילדים שלך. זה מה שהם רואים בבית לא?

שלום, יש לי זוג חברים שלהם 2 ילדים בגילאי 10 וחצי ושמונה. הם נוהגים להכות אותם כשההתנהגות מגיעה "לקצוות". הכוונה לסטירה על הלחי או פליק. בעיקר את הילדה בת השמונה. לא על בסיס יומי, אבל בהחלט מידי פעם. אמרתי לחברתי שלדעתי היא עושה טעות גדולה ביותר וכו..בעלה פחות קרוב אלי ולא דיברתי איתו ישירות על כך. השבוע ביתי בת ה-9 נסעה איתם ברכב כשטיילנו יחד. במהלך הנסיעה התפתח ריב בין 2 ילדי החברים, שלאחר צעקות האבא נתן "סטירה מצלצלת" (לדברי ביתי) לבת שלו. לאחר מכן חברתי סיפרה לי על כך והתנצלה בפני ביתי על הנ"ל. גם אני שוחחתי איתה ואמרתי לה שזה דבר לא מקובל ושלעולם לא נכה אותה, לא משנה מה תעשה. שתי שאלות - 1.האם לעשות משו בנוסף בנוגע לביתי שחוותה את הנ"ל כצופה ברכב? 2. מה עוד אפשר לעשות בנוגע לאב המכה מבלי לגרום לפרוק היחסים ביננו? תודה, לי

ראי למטה

שלום רב! שמי אוהד ואני אבא לילד בן שלוש ומקיא בכוונה בני הינו פג וכמו שבדרך כלל הפגים ההתפתחות שלהם איטית יותר. בעקבות הנסיבות וחשוב לי לציין שבני הינו ילד יחיד עטפנו אותו בכול אהבה שאפשר לאחרונה כשבני לא מקבל את מה שהוא רוצה בין אם ללכת לישון ובן אם הוא לא רוצה לאכול הוא בקיא וזה לא משנה אם מי הוא נשאר אנחנו או סבתא וסבא לאחרונה תדירות ההקאות הוגברה זקוק לעזרה.

שלום אוהד, אני מבין שאתה מפרש את ההכאות האלו כביטויים רגשיים התנהגותיים, אבל בכל זאת אני מציע לפנות גם לרופא הילדים ולקבל את חוות דעתו על התופעה, ההשלכות שלה, וברמה הפיזית כלים להתמודד איתה. בהנחה שכל הגורמים הרפואיים נשללו, ההקאות של בנך יכולת ללמד על רמת הקושי והמצוקה להכיל את התסכול ולהתמודד איתו. כפי שאתה מציין, ייתכן והוא מתקשה להתרגל להצבת הגבולות שלו, ושזו דרכו לפרוץ אותה. בפנייה לא תיארת את האופן בו אתם מגיבים להקאות, אך כפי שציינתי, אני מאמין שמשהו שם "מצליח" לו, שבעזרת ההקאה הוא מצליח להשפיע עליכם. לכן אני מציע אני מציע לך להשתדל להימנע מלספק רווחים משניים- תשומת לב מרובה, פרסים, רחמים וניסיונות פיצוי וויתורים. לטפל באירוע עצמו, אך לא לתת לו לשנות את הכוונה המקורית. בכל מקרה אני מזמין אותך לשתף באופן קצת יותר מפורט שאוכל להגיב לדברים. בנוסף, אני ממליץ לפנות לאיש טיפול ולבחון יחד איתו את הדברים לעומק. בברכה קובי.

יש לי בן בכור בן שנה ואחד עשר חודשים. יש שני דפוסי התנהגות שמדאיגים אותי והייתי רוצה להתייעץ לגביהם. הראשון-בני מבקש בכול הזדמנות לאכול,הוא מבלה את רוב השהות שלו בבית-במטבח...הוא מאוד רזה ולעיתים רק משחק עם האוכל ,אך כשהוא בבית או אצל משפחה או חברים עיקר ההתעסקות והעניין יהיה סביב האוכל. זה נמשך כך מספר חודשים ואני עובדת עצות,כי ברור לי שהעניין הוא רגשי, אך מדוע? ומה עושים כדי לשנות? הוא יכול לבקש ממני עשר פעמים ביום ארטיק או גלידה...ולא מתרצה גם אחריי שמסיים ,לא יחלוף הרבה זמן ושוב ירצה אוכל ..זה מוציא אותי משלוותי בעיקר בשל חוסר הוודאות והעובדה כי זה בן ראשון ואיני יודעת איך לנהוג והאם מדובר בתופעה נפוצה. אציין כי הגננת מדווחת כי בגן זה לא כך... דפוס התנהגות נוקשה ואובססיבי שני הוא -הילד לא מוכן בשום אופן להירדם במיטתו-חדש בחודש האחרון. הוא מבקש לישון איתי וכשנרדם אני מעבירה אותו למיטתו. כל לילה סביב שלוש ארבע הוא קם בבכי ודורש שאבוא ואשן איתו. אני נאלצת לקחת אותו למיטתי וכך ישנים עד הבוקר. אציין בהקשר זה כי בחודש האחרון לא מעוניין להישאר עם אף אחד בבית חוץ ממני וכשאני בבית איתו ועם אביו או שמרטפית או סבים הוא דורש בקרבתי כל רגע ולא מוכן לעסוק בפעילות אם אני איני לידו. מה עושים? מדאיג? אובססיבי? נוקשה ? חזרתי? אנא עזרי לי. בברכת תודה וכל-טוב.

את יודעת, נראה לי שהבן שלך פשוט מצא דרך לקבל מה שהוא רוצה. :) ההתעסקות עם האוכל מניבה יחס והתעסקות ממך (כי איך אפשר להתעלם מילד רעב? אוכל זה בסיסי!) והוא מקבל את מה שהוא רוצה. בגן זה לא נותן לו שום דבר, אז הוא לא פועל בדרך הזו. ובנוגע לשינה - הוא מקבל את הפרס הנחשק של שינה עם אימא! הוא גילה את הדרך להשיג אותו (לקום בבכי ולדרוש) ואין לו כל סיבה להפסיק. שלא חלילה תקראי זאת כביקורת על ילד מניפולטיבי. לדעתי הוא פשוט חכם ומבין איך הדברים סביבו פועלים. :)

שלום לירון, אני חושב שבדברייך את נוגעת בשורש העניין, ההתמודדות עם חוסר וודאות. אני מרגיש את זה דרך הניסיון שלך להגדיר ולהמשיג את ההתנהגות שלו כאובססיבית, חזרתית וכו'. אני מבין את הדאגה והפחד שלך, כהורים אנחנו נאלצים להתמודד עם לא מעט חוסר וודאות. לתפיסתי הדרך להתמודד עם חוסר הוודאות היא מתוך הקשבה לעצמנו כהורים, קריאה של חומרים התפתחותיים, בחינה של האני מאמין שלי כהורה וכד'. אני מקבל את ההנחות שהעלתה אורנה, בהרבה מקרים התנהגות של ילד היא תוצר של מערכות היחסים שלו מול ההורים. מהתיאור שלך את הלילות עולה תחושה שיש לך הנחה מובנית שמה שהילד מבקש את נאלצת/צריכה לספק לו. אני מציע לך לחשוב מחדש על הלילות ועל האופן בו את רוצה שיתנהלו. את לא מוכרחה לקחת אותו למיטתך בלילה, בוודאי שלא להרדים אותו בה. בנוסף, את יכולה ליצור שינוי הדרגתי בהרגלי ההרדמה (לשהות לידו, לשהות בסמוך לחדר, עד למצב בו יירדם לבדו). לנסות להשתמש בעזרים כמו שימוש בבובה או בובות קבועות שילכו לישון איתו, או דיסקים של מוסיקה או סיפורים, כל מה שיכול לעזור. את השינוי את תשיגי מתוך התמדה ועקשנות, על ידי עמידה בלחצים שהוא יפעיל עלייך, חלקן לא בשעות הכי נוחות... את אותו קו את יכולה לאמץ לצורך שלו בנוכחותך. ליצור תהליכים הדרגתיים בהם הוא מתרגל את השהות בלעדייך. נסי לשים לב לתגובות שלך ולאופן בו הוא עלול לפרש אותן. באשר לאוכל, אני מניח שהמקור הוא התנהגותי רגשי בעיקר משום שהוא לא מתרחש בגן. אני מציע להניח לילד לאכול כפי שירצה. בבית את יכולה להימנע מלהכניס מזון שאת לא מעוניינת שייאכל אבל אני לא חושב שהערות או ניסיון לסרב יועילו, אלא להפך. ככל שאת תניחי לנושא, אני מאמין שהוא יניח לו גם. לסיום, בנך עדיין ילד קטן, נסי להימנע מלהגדיר אותו. עוד יחלפו ויבואו תקופות שונות של כל מיני התנהגויות מטרידות. נסי להחליף את ההגדה בהתחברות לחוויה שלו, בקבלה. בהצלחה קובי

מעוניינת לקבל יעוץ פסיכולוגי לבני בן ה-10 , אשמח אם אפשר לקבל המלצות על מטפל בחולון. תודה

שלום קרן, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או יועצת בי"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בהצלחה קובי

שלום אני גרושה ואמא לילדה בת 7 , גרתי עם הורי מאז הגירושין כ 5 שנים , שהבת שלי פשוט ילדה לא מחונכת , חוצפנית , אין לה כבוד לי או להורים שלי , מה שיש לה להגיד היא אומרת . אם לא מקבלת מה שהיא רוצה ישר צרחות אימה , מרימה עלי ידיים , מקללת , שאני מנסה להרגיע איתה נהיה גרוע יותר , בסוף אני צורחת עליה , אמא שלי צורחת הבת שלי צורחת פשוט סיוט בתוך הבית . עכשיו אנחנו עוברות דירה ועד לא מזמן היא חישבנה לבן זוג שלי , התביישה לעשות סצנות אבל התחילה לעשות גם לידו ואני מתביישת ולא יודעת איך להתנהג איתה , הייתי בהדרכת הורים לא עזר , הייתי אצל פסיכולוגית ילדים שתעזור לי גם ללא הצלחה, אני פשוט מיואשת כל מה שאני עושה לא טוב . זה רק תמצית קטנטנה מסיפור חיי בבקשה איך מתמודדים עם ילדה כזאת בעייתית אני לא מפסיקה לבכות מהייאוש

שלום לורין, ראשית אני חייב לומר את מה שאת בוודאי כבר הבנת- אין קיצורי דרך. אני אומר את זה כדי לחזק ולעודד אותך לשוב להדרכת הורים להבין את הקשר שלכן, את ההתנהגויות של בתך בצורה עמוקה יותר ולפתח אסטרטגיות התמודדות שיוכלו לסייע לך ולה. לתפיסתי, השינוי שאת מצפה לו אצל בתך מתחיל אצלך, באופן בו את מבינה את ההתנהגויות שלה ובאופן שבו את מנהלת את החינוך והקשר שלכן. מהפנייה שלך אני מרגיש שכרגע את מוצפת ברגשות קשים, שאת מרגישה שהתפרצויות הזעם של בתך מנהלות אותך ומכתיבות לך סדר יום. למרות זאת, חשוב שתזכרי שילדה שמגיבה בצורה כל כך זועמת ומתריסה היא ילדה במצוקה, המצוקה שאת חשה היא תמונת ראי למצוקה שלה. אני לא יודע מה עבר עליכן בשנים האחרונות, מה היה טיב הקשר של בתך עם הורייך, עד כמה הצבת לה גבולות ברורים, מה טיב הקשר שלה עם אבא שלה, מה היו נסיבות הגירושין וכיצד הגירושין השפיעו עלייך ועליה רגשית, איך בתך מרגישה נוכח הקשר החדש, עד כמה היא מוצאת מקום להביע עצמה ולא דרך התנהגות שלילית וכד'. אני חושב שהנקודות אלו ואחרות הן חשובות, ושכדאי להשקיע בהן קצת מחשבה. מעבר לזה, אני מציע לך לנסות ולשמור על איפוק עד כמה שאת יכולה. כשאת צורחת על בתך כתגובה לצרחות שלה את בעצם משדרת חוסר שליטה או חוסר יכולת להתמודד. במצב שכזה, היא הופכת להיות זו שקובעת את הכללים- זה כשלעצמו יכול להיות מפחיד עבורה. כשהיא מתפרצת נסי לשמור על קור רוח, תזכירי לעצמך שהיא מגיבה מתוך מצוקה שהיא חווה. את יכולה לדבר על זה איתה כשתירגע, אך באותו הרגע פשוט תאמרי לה שאת לא מוכנה שתדבר אליך ככה ואת תמתיני עד שהיא תירגע ואז תשובו לדבר. בתגובה שכזו את מדגימה לה באופן מעשי כיצד ניתן לווסת רגשות וזה חשוב כשלעצמו. הקפידי על גבולות בבית גם במחיר של מריבה והתפרצות. ככל שהגבולות יהיו ברורים יותר ועקביים כך בתך תחוש מוגנת יותר והחרדה תלך ותפחת. לצד זה, דברי עם בן זוגך, הסבירי לו את המצב, תקבעי יחד איתו את מקומו בחייה של בתך- את מידת המעורבות שלו בחינוך שלה ודברו על האופן בו הוא מגיב אליה במצבים השונים. אין לך במה להתבייש, הבת שלך נלחמת, גם אם זו מלחמה לא נעימה, היא עושה זאת מכיוון שאת דמות משמעותית עבורה. כשאת מתביישת בתך מרגישה בזה וזה רק מגביר את המצוקה שלה. בן זוגך יכול להבין זאת ואף להיות שותף לדרך. נסי לזהות מתי ההתפרצויות מופיעות, נסי לזהות מצבים, אירועים, אנשים שבסביבה וכד'. זיהוי של טריגרים להתפרצויות יכול לסייע לך בחיפוש דרכים להפחתה שלהם. נקודה נוספת וחשובה מאוד, חזקי התנהגויות חיוביות של בתך, השקיעי בה זמן והעניקי תשומת לב גם ובעיקר מחוץ לזמני התקפת הזעם. הביעי המון אהבה כלפיה, אל תתני לה להרגיש שרק דרך כעס היא מגייסת אותך. אני חוזר ואומר, אל תתייאשי, או קחי את האנרגיות של הייאוש הזה והשקיעי אותן ביצירת שינוי. היא עדיין צעירה וזה אפשרי. למרות ניסיון לא מוצלח, אני מציע בחום לשוב להדרכת הורים. קובי

שלום ליאת, הבן שלי (קצת יותר מארבע וחצי), סובל לאחרונה ממה שנראה כמו הפרעות חרדה. זה התחיל בחודש האחרון לגן, אז התחיל, בניגוד לכל השנה, להתקשות בפרידה מאתנו, ההורים, מדי בוקר, המשיך בכך שכשהלך לחברים לבד הגיב קודם כל בהתנגדות לרעיון, שוב התקשה בפרידה ורק אחר כך נרגע והסתגל. בשבוע האחרון הוא החל לפחד מדמות שראה באחד מסרטי הילדים. לדעתי זה רק טריגר ובכל מקרה הוא הפך לחרד, כל רגע פוחד שהדמות תבוא, לא מוכן להשאר לבד באף חדר בבית, מבקש שנישן לידו, מתעורר הרבה בלילה, נסער באופן כללי, לא מוצא מנוחה וצקו

לא מוצא מנוחה ומקום לעצמו, לא רגוע פיזית (כל הזמן זז או נוגע או מתגרד) ומנטלית, מגיב בקיצוניות כשהוא מתוסכל, ולאחרונה החל גם להתלונן על חלק מהבגדים שמציקים לו, בגד שהיה לו נוח יום לפני כן הופך למגרד או לוחץ ביום שאחרי. בבית אחות בת שלוש שאיתה הוא רב המון, ואחות בת חודש וחצי שהוא מאד אוהב ועדין איתה. אנחנו מותשים ומתוסכלים ובעיקר רוצים לוודא שלא עושים לו נזק. איך מתמודדים ומסייעים לו להתמודד? 

שלום רב, פחדים וחרדות הם חלק מהחיים הנפשיים של ילדים צעירים, ובמובן מסויים אף מעידים על התפתחות קוגניטיבית תקינה. יתכן שהטריגר היה דווקא לידת האחות, כי עפ"י חשבוני הפחדים הופיעו בסמוך לה. יהיו הסיבות אשר יהיו, כרגע חשוב לעזור לו עד שהגל יחלוף. כפי שאתם למדים מהתנהגותו, כרגע מה שעוזר לו זו הנוכחות הקרובה שלכם. עליכם לזכור, שעל אף היותו בנכם הבכור, עדיין מדובר בילד קטן, שזקוק לכם מאד. בימים אלה, עליו לחלוק את המשאבים ההוריים עם שתי אחיותיו, ולכן החרדה יכולה להיות ביטוי של הצורך העצום שלו בכם. ככל שאתם מתוסכלים, מותשים, ואולי אפילו עויינים לעתים (באופן טבעי, זה בסדר...), כך עולה החרדה שלו, והמשאלה להיצמד אליכם מתעצמת. לכן, הפיתרון - כפי שאני רואה אותו - זה לתת לו בנדיבות את תשומת הלב שלכם, לאו דווקא דרך הערוץ הבעייתי של הפחד. בלו בחברתו ככל האפשר, היעזרו בסבתות, דודים ובייביסיטר שיהיו עם הקטנות, ותנו לו מנה גדושה של חום, אהבה והקשבה. אני יודעת שזה לא תמיד קל, אך מאמינה שאם מבינים מה נח תחת ההתנהגות התובענית, קל יותר להיענות לה. הישארו קרובים, הזכירו לו שאתם שומרים עליו ביום ובלילה, ואל תבקרו אותו על הפחדים. לצד ההתחשבות והנדיבות כלפיו, רצוי שלא 'לתגמל' את החרדה עצמה, ולא להיגרר להתנהגויות אבסורדיות. אל תאפשרו לו לישון במיטתכם (שבו לצידו בחדרו), אל תפצו בפינוק-יתר או מתנות, ואל תתנו תחושה ש"משתלם לפחד". הישארו ענייניים, מכבדים, וסבלניים. אשמח לשמוע איך הולך. בהצלחה ליאת

ליאת שלום רב, בתי תהיה בת שנתיים ועשרה חודשים בתחילת שנת הלימודים, מתלבטת מאד האם להשאירה בקבוצת הבוגרים בגן בה תהיה הגדולה ביותר כאשר טווח הגילאים נע בין שנתיים וחודש לשנתיים ועשר, מס' הילדים בקבוצה הוא 12 כאשר ישנם רק 4 שקרובים לה בגיל (שניים מהם קטנים ממנה בחודשיים ושניים בארבעה חודשים) שאר הקבוצה קטנים ממנה בחצי שנה, 7 חודשים וכן הלאה. אשמח לחוות דעתך לגבי פער הגילים

שלום מיכל, שולחת לך לינק לתשובה שנתתי לשאלה דומה. אם יהיו שאלות נוספות, ראי עצמך מוזמנת לחדד. הנה- http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-59727#message-59727 בהצלחה ליאת

שלום. יש לי בת שלוש וחצי ולפני שבוע גמלתי אותה ממוצצים בבת אחת. באה פיה( אני) אספה את המוצצים והשאירה במקום מתנה. ביום הראשון הייה הרבה בכי ומיום השני זה הייה כבר בסדר. היא אומרת בערך פעמיים ביום שהיא מתגעגעת למוצצים,אני נותנת לה לחבק את ברווזי שלה וזה עובר בסדר בסך הכל. למחורת שאספתי את המוצצים הילדה פיתחה אובססיה חדשה שנמשכת כבר שבוע ומתחילה להטריד אותי. כל פעם כשהיא עושה פיפי היא מתחילה לנגב באובססיסיות,אחרי זה זה עדיין נראה לה רטוב. היא מבקשת שגם אני אנגב והיא עדיין לא מרוצה. לפעמים היא גם מבקשת ממני לשטוף לה עם טוש ואחר כך לנגב ועדיין נראה לה שזה רטוב. היא התחילה להחליף תחתונים כל פעם כשהיא הולכת לשירותים למרות שהיא מורידה אותם בכלל לפני שהיא הולכת לעשות פיפי. בקיצור זו סאגה לא נורמלית והתחילה רק אחרי שגמלתי אותה מהמוצצים. איך עלי לנהוג?

שלום אריאלה, לא בטוחה ששני האירועים קשורים זה לזה, ולכן אגיב להם בנפרד. אני שייכת לאסכולה המצדדת בגמילה טבעית, המתרחשת כאשר הילד כבר אינו זקוק לנחמתו של המוצץ. גמילה בנוסח "זבנג וגמרנו" אפשרית גם כן, אך כנראה יש לעשותה בעיתוי הנכון כדי שתעבור בשלום. התנהגות כפייתית (קראת לה כאן אובססיבית) מופיעה בדר"כ כדרך להשיג (אשליה של) שליטה. לכן, התנהגויות כאלה יופיעו יותר בשעה של משבר, חרדה מציפה או כאשר מתעוררת תחושת חוסר אונים/חוסר שליטה. כאן, אולי, יכולה להיות נקודת החיבור בין שני האירועים. המוצץ, כמו כל חפץ מעבר אחר, מהווה תחליף לנוכחותה וקרבתה המנחמת של האם. מכאן שמו: מעבר ממצב של חיבור פיזי אל האם, למצב של היכולת להתרחק ממנה, בעזרת חפץ המייצג אותה. כאשר נלקחו ממנה המוצצים, היא נסוגה למצב 'תינוקי' יותר, שבו את מטפלת בה, מנגבת לה, מחליפה לה...כמו פעם. היא מחזירה אותך אליה, פיזית, כדי לחוש בטוחה. אם אינך מוכנה לאפשר לה למצוץ, נסי לתת לה זמן, ולכבד את הצורך שלה בקרבתך. אל תכעסי ואל תבקרי אותה, אך השתדלי לספק את הקרבה המנחמת בהקשרים 'מעודנים' יותר - סיפור, משחק משותף, הרבה מגע, ובעיקר הרבה תמיכה והקשבה. את מוזמנת לעדכן. בהצלחה ליאת

היי ליאת. תודה על המענה מה שכתבת אני ובעלי עושים והרבה. ממש לא חסר לה מגע ,יחס ,קרבה , מקבל בטונות. לא נוזפת בה. פשוט לא יודעת איך להתייחס לזה והאם לפחד מפיתוח התנהגות כפייתית או להרגיע ולא לעשות כלום. בהנחה שאני לא נותנת לה מוצץ - כמה זמן לחכות כדי לראות שזה יעזור. איזה פרק זמן הוא נורמלי להתנהגות כזאת במקום מוצץ? גמלתי אותה מהמוצץ כי ראיתי שהיא ממש מוכנה לזה. אמנם לא ביוזמתה אבל זה הייה נראה לי זמן טוב. היא גם מתמודדת עם זה יופי אני מפחדת שאם אני כן אגיב להתנהגות ואגיד משהו אני אעזור לקבע את ההתעסקות בזה. מה להגיד לה ? האם להגיד לה בכלל? מה הוא פרק זמן נורמלי שהתנהגות כזאת נמשכת? מתי להתחיל להיות מודאגת מזה? אין לי בעיה להחזיר לה מוצץ אבל כמוצא אחרון. מ

שלום, ביתי האמצעית בת 9 וחצי, חברותית, מקובלת, אהובה מאוד. הבעיה שלי היא עם התנהגותה בבית - מתווכחת הרבה, מרגישה מקופחת וגם אם מקבלת הרבה פעמים מה שרוצה (להזמין חברות, ללכת למקום שמבקשת), בפעם הראשונה שנגיד לא מיד תפצח בצעקות ו"נאום" כמה היא מקופחת וסובלת. והיא באמת מרגישה ככה, זו לא העמדת פנים. אני מאוד מותשת מהויכוחים וגם מתוסכלת מהפער בין ההתנהגות הנעימה אצל חברות, בביה"ס וכו לבין מה שקורה בבית. אשמח לעצה. תודה

שלום לי, בתך משתמשת (גם אם לא במודע) באסטרטגיה עתיקת-יומין של גרימת אשמה כדרך להשיג את מבוקשה. היא ממשיכה להשתמש בה מהסיבה הפשוטה: זה אכן עובד! הורים רבים נופלים למלכודת הזו, ובתגובה לתלונות על הקיפוח פוצחים בנאומים נגדיים מטעם הסנגוריה... זה אכן מתיש מאד, ובעיקר מיותר. הורה סמכותי ויעיל אמור לפעול מכוח רציונל חינוכי עקבי, ולא מתוך קפריזות או ניסיון לרצות את הילד. כאשר את אומרת לא, הישארי בעמדתך גם מול מחאות וזעקות קיפוח. הסבירי בקצרה את הרציונל שלך, והוסיפי ללא כעס אמירה שסוגרת את הדיון ("אני מבינה שאת כועסת, וזה בסדר. אבל החלטתי שהיום לא תישן כאן חברה, וההחלטה שלי היא סופית. מרגע זה הדיון בנושא הסתיים"). כשיתחיל נאום הקיפוח והסבל, נסי להתרחק, להזכיר לעצמך שאת אמא טובה ואחראית, ושאכזבה ותסכול הם חלק בלתי נפרד מהחיים. הילדה שלך תוכל לעמוד באכזבה הזמנית הזו, ואת תוכלי לעמוד בתסכול הזמני שתחושי מעצם זה שבתך מאוכזבת. לאחר מספר פעמים כאלה, בתך תלמד שהוויכוחים והטענות על קיפוח כבר אינם 'עובדים', ותפסיק להשתמש בהם. זה לא מבטיח שלא יגיעו טקטיקות חדשות... :-))) היי חזקה! ליאת

תודה רבה על התשובה המפורטת, ממש כאילו היית פה ופגשת אותה... תארת אחת לאחת את הסטואציות. לוקחת את העצה בשתי ידיים!! תודה רבה, לי

אני חווה קושי רגשי עצום בניסיון לגמול את ביתי בת שנה וחצי מהנקה קושי רגשי לשתינו . אני נקרעת בין הרצון לנחם אותה ולענות לצרכיה הרגשיים באמצעות ההנקה לבין ההבנה שחשוב בשבילה שאני יעזור לה להיגמל. השאלה האם אפשר ואיך מלמדים תינוקת בת שנה וחצי להירדם ללא הנקה לבד? תינוקת עם מזג לא קל שצורחת ובוכה חזק מאוד ואף יכולה להטיח את ראשה בקיר ובמיטה אם מניחים אותה במיטה ומנסים ללמד אותה להירדם במיטה שלה ולא על הידיים???

שלום שירן, השימוש בשד כבמוצץ הוא בעייתי, שכן הוא נועד להזנה. היניקה בהחלט משרתת גם צרכים רגשיים אצל התינוק, אך בדיוק בשביל זה הומצאו המוצצים, המשחררים את האם משיעבוד גופני. כרגע, יהיה עלייך ללמדה להסתפק בקרבתך המנחמת, במגעך הרך ומילותייך הטובות, ולוותר על היניקה כאמצעי הרגעה. אני מציעה לאפשר מידה של הדרגתיות (שוב - קרבה מנחמת!), ולא להתעקש על להשאיר אותה לבדה במיטה. תוכלי לשבת לצידה, ללטף, להרגיע במילים, במגע - אך לא להרדים על הידיים או תוך כדי יניקה. כאשר היא בוכה, המשיכי להרגיע בשקט (גם בנחישות), מבלי לאפשר לה להטיח את ראשה בצורה מסוכנת. אם את חוששת שלא תצליחי בכוחות עצמך, תוכלי להיעזר בפסיכולוג ילדים מיומן, שינחה אותך ויעזור לך להימנע מרחמים ומפינוק-יתר. זכרי שתינוקות וילדים זקוקים לאימא חזקה ומתפקדת, ולכן רווחתך ושלומך חשובים לא פחות מהצרכים הרגשיים של ילדתך. בהצלחה ליאת

הי יש לי שאלה בנוגע לילד בן 4 אני תמהה לגבי הנטיות המיניות שלו מכיוון שיש לו מחוות גוף שנחשבות "ג'סטות הומואיות" למשל : מדבר עם תנועת כפות ידיים אופיינית לגייז, לפעמים הליכה מענטזת. הוא גם אוהב דברים יפים, אסתטיקה, איפור, שם לב לבגדים חדשים שאמא שלו לובשת, מחמיא לה על בגד חדש וכו'. לעומת זאת : הוא אוהב "מכות" ו"פאוור רנג'רס" כמו בנים בגילו. הוא פראי ומשתולל לפעמים, ובמיוחד : הוא מאד אוהב ילדות יפות וצעירות בנות 12 ומעלה, ונוטה לנסות לקבל מהן תשומת לב. מה אפשר להגיד על התנהגות כזו מבחינת צפי של נטיה מינית? תודה XXX

שלום רב, התנהגות שונת-מגדר אינה בהכרח קשורה לנטיות המיניות בעתיד, אם כי מבוגרים גייז רבים מדווחים על היסטוריה התנהגותית כזו. יש ילדים רבים שמסגלים לעצמם התנהגויות ומניירות של בני המין הנגדי, ועדיין האוריינטציה המינית היא "קונבנציונלית". מה שחשוב (הכי חשוב!) בנסיבות כאלה, זה לתת לילד תחושה שהוא אהוב ומקובל ללא קשר להעדפותיו, להימנע מלעג, ביקורת או שיפוטיות. בסופו של דבר, האפשרות לגדול להיות הומוסקסואל עדיין טובה הרבה יותר מהאפשרות לגדול באווירה שיפוטית, מזלזלת או בלתי מקבלת. תנו לילד שלכם לגדול בהתאם לנטיות לבו, ולהבין שאתם אוהבים אותו ומתפעלים ממנו תמיד וללא תנאים. בברכה ליאת

תודה האם תוכלי להתייחס באופן יותר ספיציפי לתיאור ששלחתי : האם זה אופייני לילד רגיל בן 4 (אנא התייחסי לשני הצדדים שתיארתי)

יש לי ילדה בת שנה ו10 חודשים שאתמול נשארה בבית עם דודה שלה (בת 25). ביתי צעקה בקולי קולות וסירבה להפסיק ולכן לקחנו אותה לרופא להסיר ספק והוא אמר שאין סיבה לדאגה הכל בסדר והילדה בריאה. היא לא הפסיקה לבכות עד הבוקר למחרת לא משנה מה ניסינו. בבוקר לקחנו אותה שוב לאותו רופא שבדק אותה שוב ונתן את אותה תשובה ולאחר שסיפרנו לו את הסיפור המלא על הדודה ששמרה ולא הבינה בדיוק ממה ביתי קיבלה מכה ומדוע לא הפסיקה לבכות, הרופא אמר שיכול להיות שביתי בטראומה מהתגובה של הדודה כיוון שהיא נורא נלחצה וניסתה להרגיע אותה במיטה שלה והיתה חסרת אונים בעצמה. במהלך כל היום למחרת המקרה ביתי ישבה על הספה הקטנה שלה עם המוצץ לא רוצה לשחק בבית או בחוץ וגם לא רוצה לצאת מהבית בשום פנים ואופן לא איתי ולא עם בעלי ולא עם אף אחד אחר. מה אני יכולה לעשות על מנת לעזור לה??? אני ממש מתוסכלת ודואגת ואשמח לקבל תשובה בהקדם !

שלום רב, לא ציינת מה קרה בזמן היעדרותכם וממה היא קיבלה מכה. בכל מקרה, אם הייתה טראומה כלשהי, חשוב להתרחק קצת מהאירוע, ולאפשר לה לחזור לשגרת חייה (מקווה שזה כבר קרה) בעזרת נוכחותכם התומכת ונוסכת הביטחון. אם התנהגותה המסוגרת נמשכת, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים ולקבל הדרכה יותר מפורטת כיצד אפשר לעזור לה. עד אז, תני לה להיעזר בכל מה שעוזר - מוצץ, היצמדות אליכם, משחק בבית פנימה. לתחושתי, גם אם חוותה אירוע מפחיד כלשהו (ובהנחה שמדובר באירוע לא קיצוני במיוחד), והיא ילדה מסתגלת בדר"כ, היא תצליח להתגבר ולחזור לשגרה. תנו לה עוד קצת זמן! ליאת

שלום רב, בני בן 15, אני מגדלת אותו ואת אחיו לבדי . התגרשתי מאביו בשל אלימות מילולית קשה שכללה השפלות ושבירת חפצים. לאחר מספר שנים של שקט נפשי החל הבן לקלל ולהשפיל אותי ואת אחיו באותו הנוסח והאופן בו היה נוהג אביו. שוחחתי עימו מספר פעמים ואף הענשתי ,הסברתי כמה זה פוגע ומעליב אך ללא הואיל .החוצפה וההשפלה רק מתגברת . מה ניתן לעשות ?

שלום ניצן, התנהגות אלימה, ככל התנהגות אחרת, נלמדת גם בדרך של צפייה וחיקוי, ולכן להורה עם נטיות תוקפניות יש פוטנציאל להעביר את הבעייתיות לילדיו. להערכתי, נדרשת כאן פעולה תקיפה ונחרצת, שתחדד עבור בנך את המסר המאד ברור: להתנהגות חצופה ופוגענית יהיו השלכות שליליות, בעוד התנהגות חיובית ומשתפת פעולה תוביל לתגמולים וחיזוקים. שיחות, הסברים, ואפילו עונשים אינם פותרים את המצב. פעולות ומעשים דווקא כן, ובלבד שהם נעשים בעקביות, בהתמדה ובנחרצות. בנך צריך ללמוד שבכל פעם שהוא פוגע בך, הוא יפסיד אותך, את הרצון הטוב ואת הנדיבות שלך כלפיו. עליו *לראות* ו*להרגיש* שאת פגועה, והוא יכיר בכך אם ביום שאת פגועה ממנו- * לא תסיעי אותו לאן שהוא צריך * לא תחייכי אליו * לא תשתדלי למענו * לא תתני לו כסף לבילוי * תימנעי מקשר עין איתו * לא תפנקי אותו ב'אקסטרות' מכל סוג שהוא. תוכלי לומר פעם אחת, ללא תוכחות ממושכות, שאת פגועה מהתנהגותו ובוחרת להתרחק עד שתרגישי אחרת. אל תציגי את הדברים כעונש שנועד להכאיב לו, אלא כהתנהגות מרוחקת שנועדה לאפשר לך להירגע מהעלבון והפגיעה. ממליצה לך בחום (!) להיעזר בהדרכת הורים קצרה, שתעזור לך לעשות זאת נכון, ולהימנע ממריבות ועונשים. בהצלחה ליאת

שלום. ביתי בת ה4 שנולדה בחודש פברואר ובוגרת מאוד לגילה למדה השנה בגן של גיל 3 . היא בעלת ביטחון ואהובה והיתה הילדה הבוגרת של הגן רובם היו ילדותיים לידה.שלושה מחבריה הטובים שבגילה עזבו את העיר ועל כן שנה הבאה הגן הופך להיות גן דו גילאי 3-4 עם אותן גננת וסייעת מקסימות. אני בחרדה ווחוששת שהיא תתעכב התפתחותית כיוון שהיא כל כך מבריקה שאפילו הייתי מכניסה אותה לגן 5 אם היה אפשר . מזהה אותיות ועוד בשנה שעברה כבר ידעה לקרוא מילים שחוזרות על עצמן כמו שלום אבא אמא ואת כל שמות ילדי הגן ידעה לקרוא. האם כדאי להעביר אותה לגן 4-5 עם גננת אחרת שאני לא כל כך אוהבת או להשאירה במקום המוכר ו האהוב עם חשש להתעכבות ושעמום מצידה ?

שלום שמחה, כפי שנכתב כאן רבות בעבר, הבחירה בגן ה"טוב" נשענת על מספר פרמטרים, המביאים בחשבון הן את איכות הצוות ומקצועיותו, הן את המאפיינים הפיזיים של המבנה והחצר, הן את הרכבה של קבוצת הילדים (רצוי שהקבוצה תהיה מותאמת ומאתגרת בהתייחס לילד הפרטי שלנו), הן את היחס בין מספר הילדים למספר הגננות, הן את הנגישות והנוחות בהתייחס להורים, ועוד ועוד. ילד בן ארבע שקורא וכותב אינו בהכרח ילד מבריק מבחינה קוגניטיבית. ילדים מתפתחים היטב דווקא בסביבה שמאפשרת להם למידה חווייתית, סביבה עשירה ומגוונת, המזמינה למשחק ויצירה. הכתיבה כלל אינה רלוונטית לילדים צעירים, ולדעתי עדיף שישחקו ויתנסו באינטראקציות חברתיות ככל האפשר. על אף כל האמור כאן, רצוי גם שלא להסתפק במסגרת "חמה ואוהבת", אלא גם בכזו שמעניקה גרייה מאתגרת. אם את סבורה שילדתך בוגרת ונבונה, ועשויה להשתעמם בגן ה'ישן', העבירי אותה למסגרת טובה אחרת, כזו שתתאים לצרכיה. אם אינך אוהבת את צוות הגן, נסי למצוא גן אחר שיענה על *כל* הצרכים. זכרי שקשה מאד - אם לא בלתי אפשרי - לתפוס את המרובה. לפעמים צריך להתפשר על משהו, כדי לקבל את הסה"כ החיובי והמועדף. מאחלת לך החלטות טובות. בהצלחה ליאת

היי.. יש לי בן בגיל 5 וחצי, שלא שולט בסוגרים שלו רק לגבי צואה, עושה במכנסיים מספר פעמים ביום, עכב כך נגמרם לו גושי צואה בבטן שמטופלים כי תרופה של ריכוך הצואה. עכב זה הוא סובל מכאבי בטן והקאות. הילד מסרב להיכנס לשירותים, ניסיתי כל טיפול או דיבור אפשרי לילד. האם אפשר לעזור לי בכך, בעצות לפתרון או הכוונה לפתרון? ואם זה הגיוני ההקאות גם? תודה והמשך יום מעולה.

שלום קרן, מציעה להפנות את שאלתך לרופא הילדים שלכם. מאחר שמדובר בילד גדול, ובבעיה עקשנית שנמשכת כבר זמן רב, נראה לי שעדיף לקבל ייעוץ והנחייה מפסיכולוג ילדים פנים אל פנים. לתחושתי, להתאפקות ולכל מה שנלווה לה יש היבט תקשורתי - כלומר זה הפך ערוץ תקשורת ביניכם לבינו, וחשוב להבין מה קורה כאן. אם תדפדפי בפורום שלנו, וגם באתרי ההורות השונים, תמצאי ודאי שפע של עצות והנחיות להורים בנושא הגמילה. אני מאמינה שבמקרה שלכם נחוצה הנחייה הורית שהיא מעבר לנושא הגמילה. יש כאן סוגיה עם 'ניחוח' של שליטה ומאבק, ורצוי לטפל בה בהקדם. פני לייעוץ פנים אל פנים. בברכה ליאת

שלום, אשמח לעצה וכן להפניה במידה והדבר דורש טיפול ביתר כובד ראש. נודע לי כי בני בן ה-8 נגע היום באיברים אינטימיים של אחייני הקטן ממנו בשלוש שנים לאחר שזה עשה את צרכיו בקרבתו וכן שביקש ממנו לנגוע בו בחזרה. הדבר נודע לי מהאחיין בעוד שבני הכחיש את העניין עד שנודע לו כי אני יודעת את פרטי המקרה. ברצוני לציין שזו כנראה הפעם השניה שזה קורה בין שניהם וכי היה מקרה זהה בעבר כשהיה בן חמש עם ילד מהצהרון שהיה קטן ממנו בשנה. כבר אז ניהלתי שיחה עם בני, הסברתי כי הוא לא יכול לנגוע באיברים פרטיים של אחר וכי אף אחד לא רשאי לנגוע בו ומאז היו שיחות נוספות כך שהוא מודע היטב לעניין, ולכן בשיחה איתו היום כבר הגבתי בכעס. מטריד אותי שלמרות שהוא מודע המעשה חזר על עצמו ושעדיין הוא מערב אחרים ובוחר לעשות זאת עם דווקא עם ילדים קטנים ממנו. בנוסף, מטריד אותי ניסיון ההסתרה והשקר שאולי נובע מתגובת הכעס שלי ושבכללי לילד קשה לעצור את עצמו גם כשהוא יודע כשאסור, למשל בתגובות זעם ומכות לאחותו הקטנה. אני לא יודעת אם יש קשר בין הדברים אבל כל זה מתחבר לי לנושא הכבוד לאחר. חשבתי לפנות לפסיכולוג ילדים. מצד שני אני חוששת לנבור אם מדובר במשהו טבעי שנובע מסקרנות. יש לציין גם ששאלתי אותו אם מישהו נגע בו בעבר והתשובה הייתה שלילית. מה לעשות?

שלום שוש, הפנייה לפסיכולוג ילדים יכולה להיות רלוונטית מאד גם במקרה של סקרנות מינית טבעית, וגם במקרה של שליטה דלה בדחפים. לא מדובר על "לנבור" בנפשו של הילד. אדרבא, הטיפול בילדים משתמש במשחק ויצירה, שהם ערוץ העיבוד המרכזי שלהם, ומלווה גם בהדרכת הורים. תוכלי להתחיל מהתייעצות והדרכה הורית, ובהמשך - עפ"י הצורך ועל סמך חוות דעתו של הפסיכולוג - להתמקד גם בילד עצמו. בהצלחה ליאת

שלום, אשמח לעצה וכן להפניה במידה והדבר דורש טיפול ביתר כובד ראש. נודע לי כי בני בן ה-8 נגע היום באיברים אינטימיים של אחייני הקטן ממנו בשלוש שנים לאחר שזה עשה את צרכיו בקרבתו וכן שביקש ממנו לנגוע בו בחזרה. הדבר נודע לי מהאחיין בעוד שבני הכחיש את העניין עד שנודע לו כי אני יודעת את פרטי המקרה. ברצוני לציין שזו כנראה הפעם השניה שזה קורה בין שניהם וכי היה מקרה זהה בעבר כשהיה בן חמש עם ילד מהצהרון שהיה קטן ממנו בשנה. כבר אז ניהלתי שיחה עם בני, הסברתי כי הוא לא יכול לנגוע באיברים פרטיים של אחר וכי אף אחד לא רשאי לנגוע בו ומאז היו שיחות נוספות כך שהוא מודע היטב לעניין, ולכן בשיחה איתו היום כבר הגבתי בכעס. מטריד אותי שלמרות שהוא מודע המעשה חזר על עצמו ושעדיין הוא מערב אחרים ובוחר לעשות זאת עם דווקא עם ילדים קטנים ממנו. בנוסף, מטריד אותי ניסיון ההסתרה והשקר שאולי נובע מתגובת הכעס שלי ושבכללי לילד קשה לעצור את עצמו גם כשהוא יודע כשאסור, למשל בתגובות זעם ומכות לאחותו הקטנה. אני לא יודעת אם יש קשר בין הדברים אבל כל זה מתחבר לי לנושא הכבוד לאחר. חשבתי לפנות לפסיכולוג ילדים. מצד שני אני חוששת לנבור אם מדובר במשהו טבעי שנובע מסקרנות. יש לציין גם ששאלתי אותו אם מישהו נגע בו בעבר והתשובה הייתה שלילית. מה את מציעה לי לעשות?

לאמא שלום, סקרנות מינית אצל ילדים היא חלק מההתפתחות הנורמלית והיא קיימת במידה כזאת או אחרת אצל כל ילד. היחד עם זאת, ההתנהגות שתארת אינה מקובלת וחורגת בהרבה מהנורמות המקובלות והיא מעידה על הקושי של בנך לרסן את הדחפים שלו. אני בהחלט ממליצה לפנות לפסיכולוג ילדים שיוכל לעבוד עם הילד על הגורמים להתנהגות מעין זו ובמקביל ידריך אתכם כיצד לנהוג עימו. בהצלחה

שלום, בתי בת ה6.5 עולה לכתה א'. שנה שעברה בגן היא הביעה ענ יין באיברים האינטימיים של חבריה לגן (היו כשלושה מקרים), הגננת הפנתה אותנו לאבחון אצל פסיכיאטרית שמצאה כי הילדה בעלת סקרנות טבעית לגילה, לא מצאה סממנים לשום טראומה ולשום התעניינות אובססיבית. כמו כן יישמנו מספר גבולות ברורים בבית. הילדה הפנימה והבינה ולא קרו יותר מקרים. הסיפור עבר מפה לאוזן מאוד מהר. עפ"י הגננת הילדה אהובה על חבריה, אך אחר הצהריים שלה היה דליל מחברים. מנהלת ביה"ס זימנה אותי היום לפגישה (לפני השיבוץ) בטוענה כי אף אחד לא רשם את שמה של ביתי כרוצה להיות איתה בכיתה, להפך מספר ילדים רשמו את שמה שאינם מעוניינים להיות איתה. היא נתנה לי שתי אפשרויות: אחת- כל ילדי הגן עוברים יחדיו לכתה א' והיא יכולה להיות איתם ואופצייה שנייה שעליה היא המליצה- לשבץ אותה בכתה השנייה לבדה ושם היא תתחיל דרך חדשה. אני לא יודעת מה לעשות, האם לשבצה עם כל ילדי הגן ולחוות שוב ברבורים ודבורים ואולי בעיה חברתית אחה"צ או להפרידה מכל ילדי הגן ואז מה לומר לה? אשמח לכל תגובה. תודה!!! {

שלום איילת, אכן דילמה. נדמה לי שלכל אחת מהאפשרויות היבטים חיוביים ושליליים, וכדאי לנסות לחשוב לטווח הארוך ולא בהקשר של החודש חודשיים הקרובים. אם אכן מדובר בדחייה חברתית על רקע אירועי העבר, אולי יש משהו בדבריה של המנהלת, ועדיף לפתוח דף חדש. תהיה החלטתכם אשר תהיה, אני ממליצה לשקול, בכל זאת, התייעצות עם פסיכולוג ילדים, כדי לבחון האם המיומנויות החברתיות שלה מספקות. מזכירה, גם לטובת ההורים האחרים, שהעברת ילד ממסגרת אחת לאחרת אינה בהכרח משנה את הסטטוס החברתי שלו. אם יש בעיה, חשוב לטפל בה, גם בהקשר של מסגרת חדשה. בהצלחה ליאת

בארץ נשארות שתי ילדות בנות 7 ו-2 וברור שכל אחת תתמודד אחרת עם המצב/משבר. אנו מתגוררים בצמידות למשפחתנו המורחבת, כך שהן מוקפות תדירות בבני משפחה נוספים מלבד אימא ואפשר להניח שיש לזה ערך מוסף בהקשר הזה. עולות מספר שאלות הדורשות התייחסות נפרדת לכל ילדה בהתאם לגילה: איך להכינה טרם העזיבה בעוד כחודש? איך להתמודד עם פרצי הגעגועים ומה לעשות כדי להפיסם? שיחות וידאו או טלפון עם אבא על בסיס יומי, ימתנו או יעוררו געגוע? תכיפות כזו יכולה לפתח סבילות, אך גם יכולה לעוות אפילו יותר את תחושת הזמן ולהאריך בתפיסתה את השהות הגם כך ארוכה. עזרה תתקבל בשמחה. תודה.

שלום שוהם, כמו בכל מצב אחר בו המציאות "אומרת את דברה", גם במקרה שלכם אני מציעה להציג לבנות את הדברים כהווייתם, כל אחת עפ"י מידת הבנתה. אני מניחה שלבת הגדולה יהיו יותר שאלות, ואולי גם תגובות רגשיות, וחשוב לאפשר לה את כל המרחב, הלגיטימציה והתיקוף לתגובות אלה. תוכלו להדגיש את העובדה שניתן וכדאי יהיה לשמר תקשורת שוטפת עם אבא דרך הערוצים השונים, ואולי גם לבקר אותו (אם זו אופציה). לתחושתי, קשה יהיה למנוע את פרצי הגעגועים, וצריך להיערך אליהם. אפשר להכין מראש את הילדות לשעות של געגוע, ולנסות ליצור רפרטואר של פעולות אפשריות להקלה/הסחת דעת/יצירה. השאלה אם תקשורת מרחוק דרך הסקייפ מקלה או מכבידה על הגעגועים תישאר פתוחה, פשוט כי צריך לחכות ולראות. אצל כל אחד זה אחרת, אם כי לתחושתי - זה בעל פוטנציאל תועלת יותר מנזק. מאחלת לכם הרבה כוח לשרוד את הפרידה, ומקווה בשבילכם שהתגמול יצדיק את המצוקה הזמנית. בהצלחה ליאת

שלום ותודה מראש האם את/ה מכיר/ה ויכולה להמליץ על פסיכולוגית לילדה בת 12, באיזור פתח תקוה רבתי, שמטפלת מטעם קופ"ח לאומית? אולי את/ה מכיר/ה ומרוצה מאחת מהפסיכולוגיות הבאות שרשומות בלאומית: ****************************** (ההודעה נערכה) כתובתנו היא: [email protected] מאוד מבקש לא לשלוח שום דבר אחר לכתובת הנ"ל!!

שלום רב, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אולי מישהו מקוראי הפורום ישלח את המלצתו למייל שפרסמתם. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או יועצת בי"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, שלחתי לך לפני שבוע בערך מייל. רק רציתי לוודא שהוא הגיע. (וגם כתבתי כבר כמה הודעות היום אבל משום מה הן לא נשלחות אז אני מקווה שלא פתאום יעלו מלא הודעות שלי) להית', אפרת

היי אפרת, שלחי שוב. :-)

שלום לך, ביתי בת 6. היום הגיע לשחק עם ביתי חברה מהגן, הן שיחקו בחדר וכשפתחתי את הדלת ראיתי ביתי שוכבת על המיטה ומעליה חברה שלה. ביתי קמה מיד ואמרה "אמא אנחנו משחקות , ושירה עושה משהו שנראה לי שאסור" באותו הרגע הייתי כל כך נבוכה ולא ידעתי מה להגיד, כמובן שהילדה הזו אוננה על ביתי... לאחר שהילדה הלכה, אמרתי לביתי שזה לא מקובל לשחק בצורה כזו. האם הייתי צריכה להגיב אחרת?? תודה על תשובתך

שלום דורית, אני חושבת שנהגת נכון. רצוי לחזור ולחדד מדי פעם באזני ילדינו שהם רשאים וצריכים להפסיק משחק שאינו נעים להם או שנראה בעיניהם כבלתי הולם. הדגישי שוב את הצורך שלה לכבד את מרחב הגוף שלה (ושל אחרים). אפשר להשתמש בכלל הפשוט: מה שנעשה מאחורי דלת סגורה - כנראה אינו צריך להיעשות. במקביל, אפשר לשתף (ברגישות ועדינות) גם את האמא של הילדה האחרת, ולהציע לה לפעול בדרך דומה. בברכה ליאת

היי , יש לי ילד בן 6 , כל פעם שהוא ישן אצל חמי וחמתי הוא חוזר משונה, מפחד לישון לבד, מפחד ללכת למטבח , אפילו לשירותים, אני יודעת שהוא אוהב אותם והם אותו מאוד אולי שבגלל שהוא אצלהם חמתי הולכת איתו לשירותים עד שיסיים לעשות את צרכיו, אצלי אין דבר כזה אני כבר לא יודעת מה לעשות, היום הוא אומר לי אני מפחד לישון בחדר המנורה מפחידה אותי, אחר כך הצורה של המאוורר אני כבר לא יודעת מה לחשוב או מה לעשות....הוא הולך להיות השנה בכיתה א בכיתה קטנה מכוון שהוא עבר את הגירושים של נו, ואחר כך חזרנו, ורק בגיל 5 וחצי הוא התחיל לעשות את צרכיו בשירותים ולא בטיטול, ויותר מיזה שהוא עלה 12 קילו בכמה חודשים

שלום שני, קראתי את פנייתך, והגם שלא ניסחת שאלה ספציפית, הדברים נגעו ללבי. מאחורי השורות המעטות ששלחת, מסתתר סיפור מורכב, שבוודאי גרם לך לא מעט דאגה וכאב. הילדים שלנו מגיבים לאירועים שסביבם, ומזכירים לנו עד כמה התפתחותם התקינה (או הפחות תקינה) אינה מתחוללת בואקום. אני מבינה שהקשיים של בנך נחלקים לכאלה הטבועים בו, ולכאלה המושפעים מאירועים או דמויות בחייו. כדי לעזור לו, אני ממליצה לך בחום להגיע להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני/התפתחותי, שיוכל להעריך את המקור לקשיים ולהציע דרכי התערבות יעילות. במקביל, חשוב להתייעץ גם עם דיאטנית ילדים, ולבנות עבורו תפריט מזין ובריא, שיחזיר אותו למשקל תקין. מעודדת אותך לפעול ולהיעזר, ולהאמין ביכולתו של בנך לגדול ולהתפתח כשאר בני גילו, למרות העיכובים שצבר. בהצלחה ליאת

שלום רב! בני שעולה לכיתה א' נמצא בחוג התעמלות והוזמן לנבחרת לאימונים 3 פעמים בשבוע. בנוסף - הוא מאד מאד רוצה ללכת לחוג קרקס. אם יקבל את מבוקשו - יוצא ש 4 פעמים בשבוע יהיה בחוגים וזה נראה לי הרבה הרבה יותר מדי... יש לציין שהוא ילד כשרוני ביותר בתחום ובנוסף - אף כי לא עשה אבחון מסודר, נמצא בטיפול מרפאה בעיסוק בשל התנהגות היפראקטיבית, חיפוש תנועתי ואימפולסיביות... רציתי לשאול האם - במקרים חריגים בהם הילד משווע לפעילות נמצרת כל יום וגם מגלה כשרון חריג - יש סיכוי שירוויח ויהנה מסדר שבוע צפוף ומאתגר כזה? תודה מראש!

שלום תמר, כמו אצל אנשים מבוגרים, כך גם אצל ילדים. כל אדם זקוק לאינטנסיביות שונה. אם הילד מאושר, מבקש ומביע עניין בכל הפעילויות האלו, לימודיו בבי"ס לא נפגעים והוא מצליח לעמוד בכל המשימות יחד, אני לא רואה בכך בעיה. לכן, אני לא חושב שיש כאן תשובה אחת נכונה, הבחירה שלכם צריכה להיות מותאמת לילד, מתוך ניסוי וטעייה, לעקוב אחר ההשפעות של שפע הפעילויות על התפקוד שלו ולקבל את ההחלטות בהתאם לכך. אם הילד מגלה כישרון בולט יחד עם מוטיבציה גבוהה לממש ולפתח אותו אני מאמין שצריך ללכת איתו, לסייע לו ולתת לו את חופש הבחירה. בהצלחה קובי

לבתי בת ה 13 אין חברות בקושי אחת שהי מנסה ליזום דוחים אותה או מבטלים ברגע האחרון. היא הרבה לבד . געשתה מאפיינת בעצבות גדוחה אמירת דברים קיצוניים גישה של כוס ריקה ושליליות על החיים. על גבול עצבות עמוקה . כל דבר שלא מצלח לה או שהיא נכשלת היא מתפרקת. אובדת עצות מה לעשות

שלום שרון, מתיאורך עולה החשד שבתך סובלת מדיכאון - העצבות העמוקה, הפסימיזם, הייחוס הפנימי (האשמה עצמית על דברים שליליים שקורים). דיכאון יכול להופיע בשל כל מיני סיבות (סביבתיות או תורשתיות) אולם זה בדרך כלל לא משנה את הטיפול. כיום ישנם טיפולים מאוד יעילים בדיכאון - הן טיפול תרופתי והן טיפול פסיכולוגי בגישה קוגנטיבית-התנהגותית (CBT). מומלץ לפנות להערכה פסיכולוגית (אצל איש מקצוע שעובד בגישה קוגנטיבית התנהגותית) או להערכה פסיכיאטרית ראשונית. בהצלחה, אמיר.

שלום רב, בני בן שנתיים ושלושה חודשים, סובל מעצירות מדי פעם כבר כמעט שנה. טופל מספר חודשים בנורמלקס שעזר מאד ועכשיו עברנו לפרוביוטיקה שגם נראה היה שהספיק אבל יש ארועים חוזרים של עצירות - לציין הילד נגמל מפיפי אך קקי הוא מבקש חיתול והולך לאיזור בבית שבו הוא עושה. בזמן עצירות הוא עומד מצליב רגליים ודי ברור שהוא עסוק בלעצור את הקקי. עוד פרט במהלך השנה הזו עשיתילו מספר פעמים חוקן כשהעצירות עברה את ה4 ימים.. אנחנו כבר חצי שנה נותנים לו קקי פרס כל פעם שעושה (בחיתול) מקבל מתנה. אודה על כל עצה בברכה דנה

שלום דנה, אני יוצא מנקודת הנחה שאת כל הבדיקות הרפואיות הרלוונטיות כבר ביצעתם, במידה ולא, חשוב לבצע אותן לפני כל מחשבה על טיפול אחר. עצירות שנמשכת לאורך תקופה ארוכה, ומתפתחת בגיל צעיר חייבת להיות מטופלת. ככל שהטיפול יתבצע מהר יותר כך סיכויי ההצלחה כמו גם הסיכויים שלא יסבול מעצירות בבגרות גבוהים יותר. הטיפול בדר"כ כולל טיפול תרופתי, תזונתי והתנהגותי. החלק ההתנהגותי כולל ישיבה מסודרת ויומיומית על האסלה, שיטות הרפיה וכד'. את יכולה לבחון את האפשרות של טיפול בשיטת- "ביו-פידבק", הרעיון בשיטה זו הוא ללמד את הילד תגובות נכונות של הרפיית פי הטבעת לנפחים קטנים והולכים. לא כל ילד מתאים לשיטה ויתכן שהוא עדיין צעיר מידי, אך במידה והוא יתאים מדובר בשיטה עם אחוזי הצלחה גבוהים מאוד (75%). אני נמנע מהמלצות קונקרטיות בשל העובדה שהעצירות של בנך נמשכת תקופה ארוכה ואני מאמין שההתייחסות אליה צריכה להיות מקיפה יותר ממה שאוכל להעניק לך כאן. לכן, חשוב לפנות לאדם או מרפאה המתמחה בנושא בהקדם. בהצלחה קובי