פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום ליאת, בני בן השנתיים וחמישה חדשים- ילד ראשון, בריא, חייכן ומקסים. מדבר ומתקשר בצורה טובה. עד גיל שנתיים היה עם אמו ואז הוכנס למעון. בחרנו להכניס אותו למעון כחודשיים לפני לידתה של אחותו על מנת לאפשר לו להסתגל למעון לפני לידת אחותו הקטנה. ההסתגלות למעון הייתה בסך הכל טובה- היום הוא אוהב ללכת למעון ומרגיש שם בטוח. לפני 3 חודשים נולדה אחותו הקטנה. היה לו קשה והוא החל לנסות ולהרביץ לה בדרכים שונות. נשיקות שהופכות לנשיכות, ליטופים שהופכים למהלומות וכו'.. עד כה הגבנו בכמה מישורים. במישור הרגשי הקראנו סיפורים על משפחת פיל פילון הקטן שנולדה לו אחות קטנה והוא כעס. דיברנו על רגשותיו בצורה השלכתית וישירה ונתנו לגיטימציה לכעס ולקושי שלו. במקביל עודדנו וחיזקנו התנהגויות חיוביות, נתנו לו תפקידים שונים, קנינו לו עגלה עם בובה לה היה מחליף חיתולים וכו',. כאשר מרביץ אנו מרצינים מבט , אומרים בתקיפות שאסור להרביץ ומרחיקים אותו. כמובן שהאלימות היא בעיקר כאשר הקטנה עלינו או כשמתעסקים איתה. בשבועיים האחרונים חלה החמרה בהתנהגותו, הוא מרביץ לילדים רבים בגן שעשועים ובעיקר לתינוקות. לציין שהגננת אומרת שבגן הוא מתנהג יפה. ברור שהילד חווה משבר סביב הלידה אבל מה עושים תכל'ס? אנו מבינים שהשילוב של קשיי הויסות בגיל הזה יחד עם הלידה יוצרים את הקושי אך כיצד עלינו לפעול? האם להרחיק? האם לקרב? וכו'.. לתשובתך אודה.. חיים

שלום חיים, אין הרבה מה להוסיף... אני חושב שגם הניתוח של המצב מדויק מאוד ושאופן הפעולה שלכם תואם את גילו ואת המשבר שהוא חווה- גם מכילים וגם מציבים את הגבול. אתם יכולים לנסות ולבצע מעט שינויים קוסמטיים שיכולים להועיל, כמו- כשהוא מגיע ומכה אותה, תסבירו שאסור להרביץ ותציעו התנהגות חלופית כמו ליטוף, במידה והוא ממשיך תרחיקו אותה ממנו. באופן הזה אתם גם מציעים לו אלטרנטיבה חיובית לתשומת לב, ובמידה והוא לא מוכן לה, הוא חווה את ההפסד שהוא תוצר ההתנהגות שלו. אני חושב שלנו קשה להבין באמת את עומק המשבר שיכול לחוות ילד בגילו עם בואה של אחות קטנה, החרדה היא חרדה קיומית ולא פשוטה. אני מאמין שאם תמשיכו בדרך שלכם הדברים יסתדרו לאט לאט והוא יתרגל לרעיון ויבין שמקומו בלבכם נותר כשהיה. בהצלחה קובי

היי ישנם מספר דברים אצל ילדתי בת השנתיים שמדאיגים אותי 1- לעיתים קרובות קורה שהיא חוזרת על מילה ללא סוף עד אשר אני מאשרת לה את נכונות המילה- מה זה רוצה לומר... 2- עד גיל 18 חודש ילדה יונקת מהשד ובכל פעם שמתקרבת אליי מכניסה יד לחולצה- האם זהו דבר נכון לאפשר לה זאת 3- קורה שמתאפקת כל היום בגן מלעשות פיפי- התחלנו לפני 4 חודשים גמילה ללא הורדת הטיטול עדיין.היא לא הכי מעוניינת,יושבת כמה שניות בסיר וקמה- אני לא מכריחה או לא לוחצת עליה- מה נכון לעשות 4- בחודש האחרון קורה הרבה שהיא יושבת ומוצצת אצבע בלי לשחק- היא לא לוקחת לא מוצץ ולא דובי- האם זה אומר משהו יש לי די הרבה נושאים אך יש לי מן תחושה שזה קשור למשהו אחד- תוכלו לכווני בבקשה תודה מראש...

שלום, 1) טבעי לגילה. 2) עניין של גישה. יש כאלו שחושבים שצריך לתת לילד לינוק עד שיחדל מלבקש ויש כאלו שחושבים שיש לגמול בגיל כזה או אחר. לדעתי הפרמטר החשוב הוא תחושות האם. אם לך זה מרגיש לא נכון אז לכי עם האינטואיציה שלך. 3) לתפיסתי, גמילה מתחילה עם הורדת החיתול. אני לא מוצא טעם בשלב ביניים שלדעתי רק מבלבל את הילד/ה ומקשה על תהליך הגמילה. אם היא בשלה, ניתן להוריד את הטיטול גם במחיר של תקופת פספוסים או התאפקויות. 4) קורה הרבה שילדים שלא לוקחים מוצץ מוצצים את האצבע. לא בהכרח אומר משהו מאוד מורכב... אני מרגיש שיש משהו שלא מסתדר לך אבל לא מבין מה? על פניו זה נשמע שהכל בסדר. אני מזמין אותך להעלות כל שאלה או מחשבה שיש לך, בשביל זה אנחנו כאן. בברכה קובי

היי תודה על תגובתך כמה דברים 1- לגבי ההנקה- אני כבר לא מניקה אותה כבר כ 8 חודשים אך בכל פעם שקרובה אליי מכניסה לי את היד לחולצה- האם לאפשר לה? 2-אוקיי,נגיד שנחליט להוריד את הטיטול בבית אך בגן עדיין ישימו לה טיטול, זה לא עלול לבלבל אותה?

בד"כ ילדה שמנמונת ועם מרץ לאחר שההורים ניפרדו הילדה הפסיקה לאכול

אסתר שלום, לא ציינת כמה זמן היא איננה אוכלת והאם היא לא אוכלת כלל או שאוכלת מעט, האם שותה, האם ירדה במשקל וכו'. מומלץ לפנות לרופא ילדים ולבדיקות דם ולבדוק האם ישנה ירידה במשקל. כמו כן, מומלץ מאוד לפנות להערכה פסיכולוגית אצל פסיכולוג/ית ילדים או להערכה פסיכיאטרית. חשוב מאוד לגייס גם את ההורים (שניהם) על מנת לעשות את תהליך הפרידה נכון ככל שניתן. פרידה של הורים תמיד מהווה משבר עבור הילדים אך ליווי רגשי יכול להקל על המשפחה כולה. בברכה, אמיר

ילדי בן 3 ניכנס השנה לגן עירייה, אבל חשוב לי לציין שגם בגן הפרטי התנהג ככה השנה זה ניהיה יותר גרוע כל פעם שאני אומרת לו משהו שלא נראה לו, ולאו דווקא הוראות, או שאני עושה משהו שלא נראה לו, למשל, שרה שיר שלא בא לו לשמוע באותו רגע.הוא מתעצבן מכה אותי וצועק, בגן אותו דבר הגננת טוענת שהוא פתאום נותן לילד סטירה נושך מרביץ בלי שום סיבה ובטח ובטח שהוא עצבני, אני כל היום במלחמה איתו לא מקשיב לשום דבר שאומרים לו אם אני איתו ברחוב פתאום הוא מחליט שהוא בורח ומתחיל לרוץ ולא מעניין אותו כלום, חשוב לציין שהוא ילד מאוד חכם ומבין הכל, אבל הגננת טוענת שאין תקשורת מילולית בגן עם הילדים רק כמה מילים בודדות אבל בבית זה ממש לא ככה הוא מדבר שוטף, לקחנו אותו לקלינאית תקשורת היא אמרה שאין צורך שהוא בסדר גמור עכשיו אני רק מחכה חאבחון פסיכולוגי, בבקשה יעצו לי מה לעשות

שלום ג'נט, אתחיל מהסוף, עם או בלי קשר לאבחון פסיכולוגי שאתם מתכננים לעשות, אני ממליץ לך בחום לגשת להדרכת הורים. נשמע שהתמונה הכללית שאתם מתמודדים איתה היא מורכבת, וכדי להבין אותה לעומק ולאמץ דפוסי התמודדות יעילים ועקביים כדאי להיעזר באיש מקצוע. מכאן אנסה לתת לך כמה כיוונים שאולי יוכלו לעזור לך. כאשר בנך מתפרץ, מכה מתפרע, את צריכה להגיב באופן שקשור להתנהגות שלו. אם הוא מכה ילד אחר, את יכולה לקחת את הילד, לומר שההתנהגות שלו לא מקובלת עלייך ולהרחיק את הילד ממנו. אם הוא בורח ברחוב, לקחת אותו ולחזור איתו הביתה. התגובה שלך חייבת לכלול פעולה משום שכך יבין שלהתנהגותו יש השלכות. עד כמה שניתן, חשוב שלא להגיב באופן כועס, עצבני, צעקני וכד' כלפיו. אני מבין שלא תמיד זה קל ופשוט, אך אני חושב שאם תצליחי לשמור על עצמך מחוץ למערבולת הרגשית תוכלי להגיב באופן שקול יותר ויעיל. נסי לבחור את הקרבות. אם הוא לא מעוניין לשמוע שיר אפשר לדלג על זה. רצוי לבחור את הנושאים עליהם לא מתפשרים ובהם להתמקד. חשוב מאוד לחזק אותו על כל התנהגות רצויה. לנסות ולשמור על שיגרת יום יום קבועה יכול להועיל לו. חשוב שכל בני הבית המעורבים בגידולו יהיו מתואמים, כך שיקבל תגובות בעלות ערך זהה . מקווה שעזרתי במשהו.. בכל מקרה זה לא תחליף להדרכת הורים מסודרת שנראית לי הכרחית במקרה שלכם. בברכה קובי

שלום! בני בן 6 החל השנה ללמוד בכיתה א'. הוא גמול בלילה לחלוטין (ללא הרטבה אחת!) מזה כשנתיים וחצי. בשבוע האחרון הרטיב פעם אחת לגמרי ועוד פעמיים ברח לו קצת והמשיך בשירותים, שוב אציין שזה לא קרה אף פעם. מדובר בילד נבון רגיש וסוער, שאמנם לא עבר אבחון אבל ככל הנראה סובל מהפרעת קשב וריכוז עם רכיב היפראקטיבי משמעותי ועד כמה שהמורה שלו מקסימה ורגישה- עומדים בפניו קשיים ואתגרים רבים בכיתה א'... איך נכון להתייחס לזה? האם נכון להתייחס לזה? כרגע אנחנו לא אומרים כלום, אולי משהו כמו "לא נורא, זה קורה" מחליפים בשקט בגדים וחוזרים לישון, וזה גם לא עולה מצידו. האם זה נכון? אני רוצה לחכות ולתת לזמן ולהסתגלות לעשות את שלהם, תוך כדי כך שאנחנו כמובן בקשר עם המורה ויחד נותנים מענה לקשיים. מה דעתך? תודה מראש!

שלום תמנע, אני חושב שהאופן בו אתם מגיבים כרגע הוא נכון מאוד. יתכן ובנך מגיב ללחצים ולהסתגלות, חשוב לעקוב אחרי זה ולראות האם התופעה מתגברת או מתרחבת לתחומי תפקוד נוספים. בנוסף, אם את חושדת בקיומה של הפרעת קשב, חשוב שתעשו אבחון מוקדם ככל האפשר. איתור מוקדם מאפשר טיפול נכון ומוביל התמודדות נכונה יותר עם הקשיים הספציפיים של הילד. לרוב אנו נוטים להתייחס להשלכות הלימודיות של הפרעת קשב, אך חשוב לשים לב גם להשלכות החברתיות והאישיות כמו קישורים חברתיים, דימוי עצמי וכו'. קובי

אני מחפש פסיכולוג לילדה בת 7. הילדה מגלה סימניי מצוקה. אנחנו שייכים לכללית וגרים בעיר לוד. אודה לכם על עזרתכם בנושא.

שלום שלמה, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או עם פסיכולוגית ביה"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בהצלחה קובי

הי. אני אם חד הורית לבן שנולד בתרומת זרע. היום בן 12. אין דמות גברית לבני ,דמות שליותה או מלווה אותו מאז שנולד. אין לי אב וגם לא אחים ממין זכר ויש לי 2 גיסים אבל לא ממש קרובים, הן פיזית והן רגשית. אני קצת דואגת. הבן שלי סיפר לי שהוא מרגיש דחוי בכתה. שהוא מנסה להשתתף בכל מיני משחקים והשתוללויות בהפסקה, אך מרגיש זאינו אטרקטיבי מבחינת הילדים האחרים, הוא מציין שקצת מרגיש מנוצל כיוון שכשרוצים ממנו עזרה בשיעורים, אז נחמדים אליו, אבל כשמשחקים-לא מתייחסים. אם הוא מזמין אותם אלינו אז בסך הכל מגיעים לשחק, אך תמיד זה הוא שמזמין ולא מוזמן, וזה גם פוגע בו. יכולה לומר שבני מאד רגיש. אינו מתקשר עם בנות ולא מוכן כרגע לדבר על הנושא הזה. מאד קשה לו להתקשר לבת אפילו כדי לקחת שיעורים או למסור הודעה.האם זה מראה על משהו ? האם יש אפשרות שכתוצאה מהרקע שלו, זה יכול להשפיע על זהותו המינית ? למרות שהוא מאד רגיש הוא מאד נראה בן ואין אף סממנים חיצוניים לנטיות כלשהן. אך לא ברור לי מדוע האנטי הזה ליצור קשר עם בנות. לדעתי העובדה שאין פה דמות גברית אלא רק אמהית, ואני מאד אימהית , גורמת לכך שהצד הרגשי שלו יהיה מאוד מועצם ועם דגש , כיוון שאני רגשית ולא ממש קשוחה. ואז תחושתי שחסזר באישיות שלו צד מחוספס יותר, חזק יותר, ןפחות פגיע ורגיש. האם יש משהו שהייתי יכולה לעשות כדי לעזור לו ? ללכת לטיפול ניסינו אך לא עזר. גם אין באפשרותי לממן טיפול יקר מכורך העובדות. אשמח לשמוע את דעתך המלט=ומדת ומקווה שתוכלו להאיר לי כמה נקודות חשוכות. ממתינה מאד לתשובתכם. תודהנ רבה.

שלום אירית, בימנו ילדים גדלים בסוגים שונים ומגוונים של הרכבים משפחתיים. אני יכול לומר לך שכל סוגי הקשיים שנתקלתי בהם בעבודתי לא הצביעו רק על קשר כזה או אחר להורה החסר או הרכב המשפחה. אני כן יכול לומר, שהגורמים המשמעותיים יותר היו הילד עצמו, ההורה הנוכח והסביבה. כלומר, יכול להיות שחוסר בדמות גברית משפיע על בנך, אך השפעה זו באה בשילוב עם אופיו, הקשר איתך וכד'. הבנת הסיבות לקושי היא חשובה, אך לפני כן חשוב להבין את טיבו של הקושי. כשאת אומרת שהוא מרגיש לא אטרקטיבי, זה אומר ש: הוא מחפש קשר עם ילדים מסוימים ולא מצליח? עם כל הילדים? שיש ילדים שרוצים אותו אבל הם לא אטרקטיביים בעיניו? וכו'. ההבנה הזו חשובה מאוד מפני ששם נמצא גם המפתח לשינוי. תחושת חוסר האטרקטיביות תלויה במה שהוא מחשיב כאטרקטיבי. על החוויה שלו לא ניתן להתווכח, אך כן ניתן לעורר מחשבה ושינוי דרך הגדרה מחודשת של הציפיות שלו. אני מוצא שלפעמים קשר אחד טוב עם חבר אחד משנה את כל התחושה של הילד בבי"ס. בקשר לאנטי מבנות, לפעמים אנטי מגיע דווקא מתוך תחושת משיכה גדולה ולא מדחייה, חוסר ביטחון עצמי, חוויה לא טובה ועוד... בנוסף, אני לא מאמין שמישהו באמת מבין מה גורם לגבר אחד להימשך לנשים והשני לגברים, ברשת את תמצאי כל מיני תיאוריות שלדעתי מוטב להתעלם מהן. חוסר הקשיחות של הורה (או קושי בהצבת גבולות), יכול להגדיל קשיים בציות לסמכות, וויסות עצמי, דחיית סיפוקים, קשיים חברתיים ועוד. לסיכום, אני חושב שאת יכולה לסייע לבנך מתוך הבנה משותפת של מה מפריע לו והאם הוא יכול לשנות את זה, או לשנות את הדברים שהוא מגדיר כחשובים ורצויים על ידו. אני לא הייתי נכנס יותר מידי לקשר שלו עם בנות באופן ספציפי, אלא לקשרים חברתיים באופן כללי. אין לי ספק שהדרכת הורים קצרה יכולה מאוד לסייע לך, אני בטוח שאת מרגישה שיש לך המון על הכתפיים. כך שהדרכה קצרה תוכל לעשות לך קצת סדר ולהעניק לך כלים יעילים להתמודדויות היום יומיות. אני מבין שזה לא זול, לכן אולי כדאי שתבדקי דרך קופ"ח. בהצלחה קובי

שלום! אתמול בלילה בן הזוג שלי (בן 24) כנראה הלך מתוך שינה. התעוררתי וראיתי אותו עומד בחדר השינה שלנו ועושה פיפי באמצע החדר (על הכלב). כאשר הערתי לו על זה הוא לא הבין על מה אני מדברת והתעצבן על למה אני לא מבינה שהוא בשירותים. זה הפך להתפרצות זעם וכעס. התחיל לצעוק בבית ולבעוט בדברים. אני רוצה לציין שאין לו רקע אלים ולעולם לא מרים את הקול אם זה לא הכרחי. בבוקר כששאלתי אותו על מה שקרה הוא לא זכר את זה שהוא הלך לשירותים. רק זכר שכעס ולא ידע על מה. מה לדעתך צריך לעשות עכשיו? לפנות לפסיכולוג? נוירולוג? במידה וזה רלוונטי אני רוצה לציין שהוא ספורטאי לשעבר וכרגע בעלים של בר ומסעדה וחי חיים די הפוכים מבחינת בוקר/לילה. תודה.

שלום יעל, עד כמה שאני מבין, התופעה שאת מתארת נקראת פאראסומניה. אני לא ממוחה בתחום... לפני שאתם עושים ברור נפשי, חשוב שתגיעו לרופא כדי לשקול איתו את המשך האבחון והטיפול בצורה מסודרת. קובי

בני בן שנה ואחד עשר חודשים, לא נבהל כשאני ואביו כועסים עליו וזה אפילו משעשע אותו ומעודד אותו לבצע שוב בהתרסה את מה שנאסר עליו. היום היינו אצל רופאת ילדים (שלא מכירה אותו) וכשנכנסנו הוא ניסה לקחת משהו מהשולחן שלה והיא כעסה עליו מאוד, אבל הוא לא נבהל מזה. הרופאה ציינה את חוסר הבהלה שלו כמשהו חריג, ורציתי לשאול אם זה אכן סימן מדאיג (הבכור שלי אוטיסט בתפקוד גבוה)

שלום יעל, אני מבין את החשש, בכל זאת, סביר יותר שמה שאת מתארת זו תגובה התנהגותית משולבת בטמפרמנט של הילד. חשוב להבחין בין שני מצבים- ילד לא נרתע כלומר לא מגיב בכלל לתגובה שלכם, או שהוא מרוצה מהתגובה מחייך ומתייחס לזה כמו משחק. הרבה פעמים, ילדים בגילו, תופסים את תגובתם הרגשית של המבוגרים בסביבתו כמשחק. אני עושה כך ואמא מגיבה כך. הדרך להתמודד עם זה היא דרך תגובה התנהגותית ולא דרך תגובה רגשית או ניסיונות הסבר. לדוגמה, אם הילד לוקח את שלט הטלוויזיה ומתחיל לדפוק אותו על הרצפה, נסו לומר לו שזה אסור, בתקיפות אך ללא כעס, ולקחת לו את השלט. באופן כזה, דרך הבנת התגובה שלכם ואובדן האובייקט בו שיחק, הילד יבין שהתנהגותו לא מקובלת. אם את מגישה שההתנהגות שלו, בצירוף התנהגויות ודפוסים אחרים מעלים בך חשד למשהו התפתחותי, רצוי לפנות לפסיכולוג ילדים המתמחה בתחום, לקבלת חוות דעת מקיפה יותר. בברכה, קובי

שלום רב,יש לי ילדה ב 9 שאהבת מאוד מאוד מגע פיזית (נשיקות,חיבוקים מגע בגוף) לא מתחברת לב"ס,חוגים או חברים בגילה. למי לפנות להתפתחות הילד ?

שלום, את יכולה, דרך קופת החולים לאתר פסיכולוג/ית ילדים בקרבת אזור מגורכם, דרכו תוכלי להבין טוב יותר את הקשיים של בתך ואת אפשרויות הטיפול המתאימות לה. אשמח לתת לך הכוונה מדויקת יותר, אך אני זקוק לקצת פרטים אודות הקשיים החברתיים והלימודיים של בתך, שבגינם את חושבת שהיא זקוקה לטיפול. קובי

שלום רב, בני, בן שלוש עוד שבוע, נהיה איתי עד גיל שנתיים אח"כ 8 חודשים בגן פרטי והשנה נכנס לגן מועצה.הוא הבכור והיחיד בינתיים. מאז החזרה לשיגרה של אחרי החגים הגננת מדווחת שהילד מכה בתדירות גבוהה, ע"י חפצים וללא סיבה נראית. לא עוזר שצוות הגן וההורים חוזרים ואומרים לו שאסור להרביץ, לדחוף וכו'..זה הגיע לידי כך שהיא חייבת להיצמד אליו או להצמיד לו סייעת.הורים אף מתלוננים שילדהם מספרים שבני הרביץ. לעומת זאת, מ ע ו ל ם לא ראיתי אותו מרים יד על מישהו. מקסימום רב על צעצוע או דוחף קצת בנדנדה וגם זה לעיתים ממש נדירות. הוא פוגש ילדים מחוץ לגן בשעות אחה"צ בבית ונמצא בגני שעשועים,הצגות וכדומה אך התופעה הזאת בלעדית לגן.בחוץ הוא אוהב, מחבק, נותן ידיים, מנשק, מכבד, מעניק ומודה. ללא התקפי זעם או בכיות מתמשכות מידי. יש עוד הרבה מה לכתוב, וברור שאפנה ליעוץ פסיכולוגי אך אשמח לקבל חוות דעת מקצועית כללית ביותר שעשוייה להיות במקרים כאלה. תודה רבה.

שלום, התגובה שאת מתארת נשמעת כמו קושי בוויסות רגשות, קושי שיכול להיות מולד או תוצאה של התנהלות התנהגותית. בדר"כ, כשלבעיה יש מרכיב ביולוגי מולד, היא תקבל ביטוי בכל זירות התפקוד של הילד, מכיוון שזה לא כך אצלכם, ישנן שתי אפשרויות. האחת, משהו שקורה (או לא קורה) בגן מקשה עליו להתמודד ומוציא ממנו את החלקים התוקפניים והאלימים שלו. השנייה, משהו שקורה בבית (תיווך מבוגרים, דמויות מוכרות, כיפוף כללים ומניעת תסכולים וכד') מסווה קושי שקיים. אם הגננת לא מצליחה לאתר את הסיטואציות בהן זה קורה, גורמים אפשריים וכו', רצוי להיעזר בפסיכולוג/ית ילדים שיוכלו לבחון יחד איתך את ההתנהלות בבית ובגן. לרוב דרך הדרכת הורים קצרה ניתן להבין ולהתמודד עם התופעה, במידת הצורך ניתן לערוך תצפית בגן כדי להבין טוב יותר את המתרחש שם. בהצלחה קובי

שאילמות סלקטיבית ממשיכה לגילאי עשרים פלוס?

שלום מיכל, אילמות סלקטיבית, ממשפחת הפרעות החרדה לרוב נמשכת בין 3 ל 5 שנים בילדות. לשאלתך, ההפרעה יכולה להמשיך ולהוביל לקשיים משמעותיים ביצירת תקשורת מילולית בבגרות. במקריים קיצוניים היא יכולה ללוות את מי שלקה בה גם בבגרותו, זאת במידה והוא לא טופל. קובי

היי , רציתי לשאול - לפני שלוש שנים ההורים שלי התגרשו ושקעתי בדיכאון קליני למשך שנה , אחכ הייתה לי תקופה שהייתי שמחה נורא , חשבתי שיש לי הכל בחיים , שהכל בהישג יד והיו לי ככ הרבה חלומות ותחומי עניין , הייתי אנרגטית מאוד . זה נמשך לחצי שנה ולפי מה שקראתי זה היה מתאים מאוד להיפו-מאניה . אחכ חזרתי לדיכאון קשה בהרבה מהקודם , הייתי על סף התאבדות וחתכתי את עצמי המון , אחכ הייתה תקופה נורמלית לבערך חצי שנה ואז עוד פעם דיכאון ועכשיו אני לא בטוחה , המצב רוח קלי משתנה באופן קיצוני משעה לשעה , מיום ליום . פתאום אני מרגישה שהכל אפשרי ואני מתחייבת להמון דברים שאני לא יכולה לעמוד בהם ואחרי כמה שעות / ימים אני מדוכאת ומבינה כמה שהייתי מטומטמת ומה חשבתי לעצמי ושאני לא יעמוד בזה . מה קורה ? זה הגיוני שיהיו לי מעברים ככ קצרים בין מאניה / היפומאניה לדיכאון ? זה מגיע לכך שכל היום אני על גג העולם ואז בערב אני בוכה וחותכת את עצמי .. זה הגיוני בכלל ? תודה רבה ואני מצטערת על האורך .. ( בת 15 )

שלום, התיאור שלך נוגע ללב. את מתארת את כל מה שעובר עליך באופן מדויק וכואב כל כך. אנסה להביע את דעתי... גירושין של ההורים כשאת רק בת 12 (בלי לדבר על מה שקרה בבית עוד לפני הגירושין, וההתמודדות של ההורים עם עצמם ואיתך לאחר מכן), זה חוויה קשה מאוד, חוויה שכאילו העולם שמתחת לרגלייך נחרב. שהבסיס היציב, בסיס הביטחון שלך איננו עוד. זאת למרות, שזה לא לגמרי כך, ההורים שלך נשארים ההורים שלך. על פניו, כל שקרה זה שהם הגיעו להבנה משותפת שהם לא יכולים לחיות יחד כזוג. בכל מקרה, ילדים מגיבים לזה בכל מיני צורות. ההמלצה הראשונה שלי היא שלא תמהרי לאבחן את עצמך. מניסיון, אבחנה עצמית לא מועילה, לא מקדמת ולרוב גם לא נכונה. את נמצאת בתקופה סוערת מאוד, ואת מתמודדת עם דברים שלא קל ופשוט להתמודד איתם. הבשורה היא, שזה לא חייב להיות כך. האופן בו את מתנסחת, הנקודות בהן את נוגעת, הותירו בי את הרושם שאת אדם עם יכולת התבוננות עצמית טובה מאוד. בעיני זו נקודת חוזק חשובה מאוד בהתמודדות שלך. מתוך כך, אני מניח שיש לך עוד הרבה כוחות ויכולות שלא הזכרת כאן, או שאת לא מודעת להן. אני חושב שחשוב מאוד שתגיעי ותקבלי עזרה פסיכולוגית. המצב שלך היום הוא לא גזרה משמיים ואת יכולה לשנות אותו, לאנשי הטיפול יש את היכולת והאמצעים לעזור לך בזה. אם את רוצה לדבר על זה קצת, אני מזמין אותך להתקשר אליי 0528524205, גם אם בעילום שם. ושוב, לפנות לטיפול! תחזיקי מעמד, עוד יהיו ימים טובים מאלו. קובי

בתי בת 10 בשבוע האחרון התחילה לפתח סמפטומים של התקפי חרדה לאחר כנראה כצף של ארועים שקראולאחרונה. היא הייתה ילדה עצמאית חוזרת לבד מבית הספר נשארת לבד בבית הולכת לחוגים לחברות ילדה שמחה . לפני חודש היא הלכה לחברה ובדרך כלל אח שלה הבוגר נמצא בבית הוא יצא מהבית והיא החליטה לחזור מחברה לפני הזמן התקשרה ולא ענינו לטלפון מיד ואז נכנסה לפחד ומאז היא חוששת לעזוב אותנו אפילו בבית הספר היא מסמסת לי במשך כל היום היא טוענת שהיא פוחדת וכואבת לה הבטן . השאלה מה לעשות אני רואה שאני עונה לה בבית הספר היא לא מרפה למרות שסיכמנו שהיא רק בהפסקות יוצרת איתי קשר.איך להתנהג ברגע שאני מבקשת באסרטביות שתפסיק היא יותר מתחזקת מה לעשות?

שלום איריס, ראשית, חשוב לעקוב לאורך זמן ולראות שתגובת החרדה שלה לא מתרחבת (הפרעה בשינה, ירידה בתיאבון, התפרצויות זעם, הימנעות חברתית וכד'). במידה וכן, יש לפנות לייעוץ מקצועי. ממה שאני מבין, בכל פעם שבתך חשה בחרדה המציפה אותה היא פונה אליך, באמצעותך היא מצליחה להפחית ולווסת את רגשותיה. מכיוון שכך, אם את לא עונה לה, או מגיבה בכעס או אסרטיביות רמת החרדה שלה רק עולה. היא חשה בחוסר אונים מפני שאין לה דרך אחרת לווסת את החרדה. לכן, אני מציע לעשות תהליך הדרגתי רגשי והתנהגותי. תחילה, לקבוע נקודת אפס ממנה מתחילים, גם אם בנקודה זו היא יכולה להתקשר בכל פעם שהיא מרגישה שהיא חייבת. במקביל, תתמקדי בזה שאת משקפת ומכילה אותה, את יכולה לומר לה שאת מבינה שנורא קשה לה, שהיא עברה אירוע שמאוד הפחיד אותה והתגובה שלה עכשיו הוא טבעית אך תחלוף. תדגישי בפניה שהיא בטוחה שהכל בסדר עכשיו, ושאת מאמינה ביכולת שלה להתגבר על זה. את יכולה גם לשחזר איתה את מה שקרה ולחשוב איתה על דרכים יעילות כדי להימנע מהישנות של המקרה או מקרים דומים שכרגע היא חוששת מהם. בשלב הבא, באופן הדרגתי, לקבוע זמנים קבועים בהם היא יכולה להתקשר אם היא מרגישה צורך, וחשוב לא פחות- לחשוב ביחד איתה על דרכים אלטרנטיביות להרגעה עצמית. כלומר, מה היא עושה אם היא מרגישה בחרדה אבל זה קורה מחוץ לזמן המוסכם. נסו לחשוב על אפשרויות שונות כמו לגשת ולשטוף פנים, לסמס לך מבלי שאת עונה לה מתוך ידיעה שאת רואה את האס אם אס, חברה טובה או כל דרך אחרת. לכל אורך התהליך עד לחזרה למצב הקודם, חשוב להכיר ברגשות שלה ולא לצאת נגד או לבקר אותה. מתן הלגיטימציה כשלעצמו יכול מאוד לעזור לה. במקביל לזה, חשוב לחזק אותה על כל הצלחה שלה, לשדר לה ביטחון ואמונה ביכולת שלה. זה לא פשוט ומצריך הרבה סבלנות, אבל אני מאמין שאם תצליחי ללכת בין הטיפות, להכיל ולקדם אותה, התדירות והעוצמה של החרדה תלך ותפחת. בכל מקרה, נראה לי שהדרכת הורים קצרה יכולה מאוד להועיל לכן. בהצלחה קובי

נראה שהבת שלך חוותה את הסיטואציה הזאת שהיא הייתה לבד כמשהו מאוד עוצמתי ומפחיד. השאלה היא האם היו לכך טריגרים נוספים קודם לכן? בכל מקרה, כרגע היא מבקשת בחרדה שלה ובחיפוש אחרייך באמצעות הטלפונים, שתהיי שם בשבילה, קצת כמו שלא הייתם בשבילה קודם. על כן הייתי בראש ובראשונה עושה את זה, גם אם זה אומר להיות זמינה קצת יותר מבדרך כלל. אני חושבת שכעס לא יעזור כאן... צריך לספק לה את התחושה הזאת שהיא בטוחה ושאת שם, וכך לאט לאט היא תפנים את דמותך ולא תצטרך את הטלפונים אלייך. אפשר בינתיים אולי לתת לה משהו טבעי להרגעה (לילדים לא הייתי ממהרת להכניס סתם תרופה לגוף). יש את לקטיום של סופרהב, שניתן לתת אותו גם לילדים מגיל 7. הוא מרגיע חרדות וסטרס. לאט לאט בשילוב גם עם הנוכחות שלך, וגם עם העזרים החיצוניים, אני בטוחה שמשהו יירגע אצלה. בנוגע אליכם, אני בהחלט חושבת כמו קובי שכדאי אולי לפנות להדרכת הורים, או אפילו לייעוץ והכוונה אצל יועצת בית הספר כדי לדעת איך לעשות את זה באופן הנכון ביותר עבור הילדה. בהצלחה.

שלום! בני בן 5 וחצי לפני שנה היתה לו עצירות ונאלץ לעבור חוקן מאז יש. לו בעיה עם יציאות ותמיד דוחה את ההליכה לשירותים לאחרונה המצב החמיר בלשון המעטה והוא פשוט לא מוכן לעשות קקי ניסינו המון שיטות לרבות קקי פרס, טבלת גיבור ופסיכולוגית מיותר לצייןששום שיטה לא עזרה המצב קשה לבני מאוד הוא ילד ממש רגיש והמצב פשוט גורם לו לחוסר ביטחון והרבה תסכול, אודה על הפניה לפסיכולוג ילדים המתמחה בנושא זה תודה

שלום חלי, באופן כללי, מוטב לטפל בעצירות ילדים על ידי תרופות הניתנות בשתייה (אבקת נורמלקס או פגלקס שממיסים בשתיה) ולא על ידי חוקן, בדיוק מהסיבות שאת מציינת. אם אני מבין נכון, החרדה של בנך נובעת מחוויית הכאב שעבר וההקשר שבין יציאה לכאב הזה. לכן אני חושב שכדאי לשקול תרופות אבקה שכאלו שיקלו עליו את מתן הצואה ויעניקו לו חוויה מצטברת של חוסר כאב. במקביל אני חושב שאת יכולה לפנות לפסיכולוג קליני של הילד שיוכל לעזור לכם ולילד בהתמודדות, ובהבנת התגובות של בנך. בברכה קובי

מפשת פסיכולוג לילד בן 11 דתי מאזור גדרה-אשדוד. רצוי של כללית. תודה

שלום יעל, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או עם פסיכולוגית ביה"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בהצלחה קובי

שלום, בני בן ארבע ושלושה חודשים, עבר לגן חדש השנה עם חלק מילדי הגן הקודם. קיבלתי המלצות חמות על הגן, אבל קרו מקרים שורמים חי להרגיש תסכול, חוסר שביעות רצון וחוסר אמון. המקרה החמור ביותר מבחינתי קרה שבוע שעבר, כשבאתי לקחת אותו מהגן, ואחד הילדים אמר לי שדניאל נותן לילדים לגעת לו בגוף. כששאלתי את מנהלת הצהרון אתי על מה מדובר, אמרה לי שהגננת תדבר איתי על כך ביום שישי באסיפת ההורים. הייתי בשוק מהגישה והרמתי לגננת טלפון בערב ושאלתי אותה איך יתכן שילד בן ארבע בא ואומר לי דבר כזה, ואיך היא מחכה עם אינפורמציה כזו בלי להתקשר? הגננת לא ענתה לי בצורה ישירה אלא שאלה אותי איך אני רואה את זה, אמרתי לה שאין לי מושג, מה שאני ראיתי זה ילד בן ארבע בא ומספר לי בהתלהמות על מקרה שנראה לי חריג, ועל מנהלת צהרון שאפילו לא ניסתה להרגיע אותי. היא טענה שלא קרה כלום, ושהיא מרגישה בחוסר האמון שלי בהם, שאני לוקחת אותה למקומות שהיא לא רוצה להיות בהם, ואמרה לי שאם אני לא מרוצה אני יכולה להעביא אותו גן, ושנמשיך את השיחה ביום שישי באסיפת הורים שיזמתי. בשיחה שהייתה לי איתה ביום שישי האחרון, הגננת ניתבה את השיחה למקומות שלה (לענין שאני חד הורית, והוא ילד יחיד, ואני מגוננת יותר מדי) בלי שאוכל לבטא את הדברים שלשמם הגעתי. כשיצאתי מהשיחה הרגשתי שלא מיציתי את השיחה ולא אמרתי את מה שבאמת רציתי להגיד. נוסף לכך, בני חוזר בשבוע וחצי האחרונים עם חול בתחת שלו, ונורא מוזר לי גם הקטע הזה, כששאלתי את הגננת איך זה יכול להיות,היא טענה שיש מספיק עיננים בוחנות ואם אני רומזת על כך שמשהו לא תקין, שארגע, כי הכל תקין. הילד ברגרסיה מבחינת התנהגות, התקפי זעם ובעיות שינה. אני רוצה להעביר אותו גן ושואלת לעצתך. תודה, 0508646324

שלום ענת, למרות הרצון לעזור לך בקבלת ההחלטה שלך, זה בלתי אפשרי לדעת מכאן מה באמת נכון עבורכם. אני לא בטוח שאני מבין מה קרה שם בגן, או לאיזה אירועים שקרו לפני כן זה מתחבר לך. אני שומע את התסכול שלך, ומבין את עומק החרדה מאירועים שכאלו. ובכל זאת, מעבר גן בגילו של בנך זו החלטה שחשוב לשקול אותה בכובד ראש. אם אין לך אמון בצוות זו בעיה, ואת צריכה לברר עם עצמך האם את יכולה להתגבר על חוסר האמון הזה וליצור עבודה משותפת שלך ושל הגננת מתוך אינטרס משותף - טובתו של הילד. או שאת חשה שהפערים שינך ובינה עמוקים מידי. שיקול חשוב נוסף הוא איך הילד מרגיש בגן, האם הוא מסתדר שם חברתית, האם הוא נהנה וטוב לו שם. אירועים דומים בגילאים האלו קורים לא אחת ומצריכים עבודה חינוכית פרטנית וקבוצתית, הסבר לילדים על פרטיותו של הגוף. במקביל לזה, חשוב שתעשי גם את עבודה עם הילד, הסבירי לו כי הגוף שלו הוא פרטי ורק לו מותר לגעת באברי גופו. הסבירי, שגם אם אדם אחר, צעיר או מבוגר מבקש לגעת באזורים האינטימיים שבגופו הוא יכול וצריך לסרב לכך. קובי

הבן שלי בן 5 כבר שבועיים יוצא שכל כמה ימים הוא מתעורר שכל המכנס שלו מלא בקקי, איך קורה דבר כזה בגיל הזה?

שלום ענבר, הסיבות יכולות להיות רבות ומגוונות, רפואית או נפשית. זה יכול להיות מחרדה שהתפתחה סביב זה לכן הצואה יוצאת בלילה כשאין שליטה עליה, עצירות וכד'. נסי לבחון, האם חלו שינויים כל שהם סביבתיים, התנהגותיים או רפואיים. אך לפני שבוחנים הסברים פסיכולוגיים, אני מציע לך להתייעץ גם בפורום הזה http://www.doctors.co.il/forum-3979. בברכה קובי

שלום רב . בני בן 7 וחצי כיתב ב, תלמיד טוב מקובל חברתית, הולך לחוגים חברים תפקוד תקין הוא אח לילדה בת 12 . פתאום לפני חודש חוזר עם מעט קקי בתחתונים, בחודש האחרון 3 פעמים, הוא לא מתרגש מזה. ( אבל אני כן) מתי צריך לפנות לרופא או לטיפול??

שלום, עד כמה שאני יודע, כדי לאבחן צריכים להתקיים כמה תנאים: לפחות אירוע אחד של הטלת צואה באופן לא מותאם (רצוני או לא) בחודש במשך שלושה חודשים. ותנאי שני- שאין הסבר אחר (תרופתי או רפואי) לתופעה. לפעמים ההצטאות מתחילה בעקבות אירועי עצירות חוזרים שמחלישים את שרירי הסגור (מה שיכול להוביל לדליפת הצואה) לכן חשוב לבדוק זאת. במקרה שלך, עבר רק חודש, אך עם זאת הייתי פונה לרופא המשפחה כדי לבדוק את העניין, בעיקר אם זה נמשך. במקביל, נסי לגלות סבלנות לתופעה, ולהמנע מלהיכנס למאבק סביב נושא הצואה. קובי

שלום אני מטפלת באמנות, ורציתי לקבל המלה על קלפים טיפוליים המותאמים למתבגרים.

שלום הדס, לצערי אני לא מכיר מהתנסות אישית קלפים שאוכל להמליץ לך עליהם. אני עובד בעיקר עם טאקי או פלסטלינה.. אני מניח שכל מטפל מוצא את האביזרים שמדברים אליו ונוח לו לעבוד איתם. אני אשמח אם הקוראים בפורום יוכלו להמליץ לך על משהו אחר... קובי

שלום רב ותודה רבה על הפורום הנפלא ! בני בן השנתיים וחודשיים מרבה לאחרונה להשליך חפצים בחוזקה גם שבירים , לא מזמן התחלתי להשאיר אותו לישון בגן עד השעה 15:30 , כשהוא זורק חפצים אני מנסה להסביר לו שזה מסוכן ואני כועסת וכך לא מתנהגים . כמו כן שמתי לב כשהוא חוזר מהגן הוא עצבני , ומרבה לבכות רק לאחר שעות הוא נרגע. יש לציין כי אני רואה שטוב לו בגן המסגרת לא גדולה ומתאימה לו .איך להגיב על התנהגות לא רצויה על מנת שיבין שהיא לא בסדר? עוד שאלה קטנה שמתי לב שכאשר בגן חוטפים לו חפצים או \דוחפים אותו ברוב המקרים הוא מתרגז וקשה לו להתמודד אני מנסה לתת לו להתמודד לבד ולפעמיים מלווה אותו ומסבירה לו בשפתו שהוא יכול לבקש את החפץ שלקחו לו . האם זה נובע מחוסר ביטחון? תודה רבה וסליחה סליחה על המגילה

שלום גלית, בגילו הצעיר בנך עוד רוכש את הכלים להתמודדות חברתית, דחיית סיפוקים, שליטה בדחפים וכד'. לכן זה עוד מוקדם לדבר על ביטחון עצמי או יכולת חברתית אחרת. ה"מאבק" על צעצוע בגן זו סיטואציה שכיחה מאוד שהוא עוד ילמד להתמודד איתה, כרגע נשמע לי שהתגובות שלך מצוינות. לתת לו לנסות להתמודד בעצמו, ולסייע לו על ידי ליווי והדגמה ללא מעורבות מוגזמת. לגבי השלכת החפצים, אני אשמח אם תוכלי קצת לפרט מתי זה קורה, מה קדם לזה, האם זה בתגובה לתסכול כל שהוא בזמן משחק וכו', או שזו דרך להשיג את תשומת הלב שלכם ללא התרעה מוקדמת. את מוזמנת לקרוא תשובות קודמות בפורום בנושא או לפרט קצת כדי שאוכל לענות לך באופן ספציפי יותר. בברכה קובי

ראשית, תודה רבה על התשובה! ניסיתי לחשוב על האירועים שקדמו להתפרצות האחרונה ואכן הערב הקודם והבוקר של אותו היום היו קשים מאוד מאחר ויש לו בעיה של התארגנות ודחקתי בו להזדרז והיו צעקות ואווירה לא נעימה אז ייתכן מאוד שהלך לביה"ס באותו היום טעון וההמשך לצערי ידוע.... שינוי נוסף שהיה הוא שהמטפלת הקבועה שמוציאה אותו באופן קבוע מבית הספר נסעה לשבועיים ונאלצתי לבקש ממטפלת אחרת שפחות אוהב שתיקח אותו והוא לא רצה ואכן היום הקשה בבית הספר היה שהמטפלת הפחות אהובה הגיעה לקחת אותו. מאז בימים האחרונים אני נושמת עמוק ומשתדלת להעביר את הערבים והבקרים בצורה יותר נעימה וסובלנית ואכן המורה מספרת שהוא התנהג למופת. ביום שישי האחרון הוא קיבל מדבקת הצטיינות על ההתנהגות ולכן הבטחתי לו שאבוא לאסוף אותו השבוע באחד הימים אני במקום המטפלת ואקח אותו לאכול בחוץ רק אנחנו והוא מאוד שמח! הכנתי לו גם "טבלת ייאוש" עד שהמטפלת הקבועה תחזור. שאלתי: האם לדעתך יש קשר למה שקרה בבית לבין ההתפרצות בבית הספר? אני כל הזמן נושמת עמוק ומשתדלת להימנע מחיכוכים מיותרים איתו ואני חוששת שיהיה קשה להחזיק מעמד לאורך זמן. איך מצליחים לגרום לשיתוף פעולה מצידו מבלי להגיע למצבים הקשים בהם היינו? תודה!

שלום מיטל, כמובן שמה שקורה בבית יכול להשפיע על מצב הרוח בבי"ס, אך לא תמיד יש קשר ישיר בין הדברים. כדי לשמור על האנרגיות שלך, וכדי שאת תצליחי להתמיד בכך לאורך זמן אני חושב שאת צריכה למקד את המאמצים שלך בכל אותם דברים (שלדעתי מאוד נכונים) שעשית עכשיו. אני מתכוון ליצירת אווירה נינוחה, חיזוק התנהגויות חיוביות, איתור המוקשים וניסיון להתמודד איתם לפני שהם קורים, כמו לקום מוקדם יותר בבוקר כדי שהאווירה לא תהיה לחוצה, טבלת הייאוש וכד'. כל הדברים האלו מאוד חשובים, אך אין זה אומר שאת צריכה "ללכת על ביצים" בבית, להרפות מהצבת הגבולות, לוותר ולהיכנע לדרישות רק כדי שהילד לא יתפרץ, יכעס או יתנהג לא יפה. אם הוא יבין שהוא מתוגמל על התנהגות שלילית בבי"ס ע"י ויתורים בבית, לא יהיה לו מניע כדי או תמריץ כדי לחדול מהתנהגויות כאלו. יתרה מזאת, בטווח הארוך, ילדים לומדים לווסת את דחפיהם ולשלוט בעצמם מתוך אימון ולמידה בבית. אם הוא ילמד שדרך התפרצויות הוא מתוגמל, הוא יתקשה להתמודד במקומות בהם יציבו לו גבול בגיל מאוחר יותר. לסיכום- לעשות כל שביכולתך כדי לעזור לו אך לא לתת להתפרצויות שלו להכתיב את אופן התגובה שלך, ולהשפיע על העקרונות החשובים לך. שמרי על עצמך ועל האנרגיות שלך. בהצלחה קובי

מבקשת המלצה חמה ודחופה לפסיכולוג קליני המתמחה במתבגרים באזור השרון. מאוד חשוב לי שיהיה מקצועי!!! תודה!

שלום, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או עם פסיכולוגית ביה"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בהצלחה קובי

בתי בת 3.5 ייש לה התקפי עצבים . היא יכולה לשחק בפזל והיות והחלקים התעקמו ( עקב התקפת עצבים) היא שוב מתעצבנת זורקת על הרצפה חלקי פאזל ומכה את השולחן נמרצות. חשוב לציין שבגן ובכל מסגרת חברתית היא אדיבה , נעימה ואינה מגיבה בתוקפנות אלא רק בבית ועם בני המשפחה שהיא מרגישה בנוח. אם היא לא מקבלת משהו שהיא מעוניינת בו אפילו אם יש הסבר הגיוני היא מכה . בזמנו היא היתה מנסה להכות אותנו ההורים . היות ואנחנו מיד מחבקים ומסבירים שאסור להכות היא מפסיקה מיד להכות ואז תוך כדיי שהיא מחובקת היא בוכה . אבל הכעס יכול לחזור מיד . היא מאוד עקשנית . ואוהבת לתת הוראתות בכל מסגרת . רציתי בהזדמנות זו לדעת מהו סדר היום הנכון בעיקר בסופי שבוע עבורה. היא ישנה שנ צ של שעה בגן ובסוף שבוע ובחופשה היא יכולה לישון כשעתיים . בשעות הערב גם אם מתחילים מוקדם בהכנות השינה היא אוכלת לאט מאוד כך ששינת הלילה מתחילה בסביבות תשע עד שבע וחצי בבוקר

שלום אור, כשהתפרצויות כאלו מופיעות רק בבית ולא בגן או במקום אחר, אני מסיק כי בתך מסוגלת לווסת את הדחפים שלה ולשלוט בכעסים, וזה כשלעצמו דבר חיובי. השאלה היא מה קורה בבית שלא קורה במקומות אחרים. לרוב, התשובה תמונה ביכולת הצבת הגבולות, ברווחים המשניים של ההתפרצויות ובדינמיקה הביתית. ילדים לומדים די מהר מה מפעיל את הוריהם. הם לומדים, דרך ההתנסויות שלהם בפועל, לאיזו התנהגות יהיו תוצאות רצויות וחיוביות מבחינתם, ולאילו התנהגויות יהיו תוצאות שליליות. כאשר התקף זעם או אלימות מסתיים ברווח כלשהו עבורה הסיכוי שההתנהגות הזו תיפסק קטן למדי. כדי שהתנהגות בעייתית תיכחד, עלינו לעשות שני דברים: האחד, לפעול לסילוק כל הרווחים שמקבלת הילדה בעקבות התנהגותה השלילית. כך לדוגמה, אם בעקבות השלכת הפזל את מנסים לנחם אותה או להציע לה משחק אחר היא זוכה לתשומת לב וליחס הפוטר אותה מהתמודדות עם התסכול הרגעי. לחלופין, את יכולה לבוא אליה לומר לה שאת מבינה שהיא כועסת אך ההתנהגות הזו אינה מקובלת עליך, ולקחת ממנה את המשחק גם אם היא תתרעם על כך. השני, ולפעול לחיזוק ותגמול כל התנהגות מתחשבת, בוגרת וחיובית. כלומר, לחזק ולשבח אותה כשהיא משחק יפה, מצליחה להתאפק וכו'. את שני הדברים יש לעשות בעקביות!!! זה שם המשחק. זה בסדר שהיא אוהבת לתת הוראות, בסה"כ זו תכונה חיובית שתשרת אותה, אך זה לא אומר שצריך להיענות לזה בכל סיטואציה. לפעמים, ההורים כ"כ חוששים מההתקף הזעם הבא, עד כי הם "הולכים על ביצים", רק כדי לא להרגיז את הילד. מצב כזה למעשה רק מחזק את דפוס ההתנהגות הזה, כאילו אמרו לילד: אנו חוששים מההתפרצויות שלך, והתגמול ניתן לך עוד בטרם התפרצת. אני ממליץ לכם להגיע לפסיכולוג/ית ילדים להדרכת הורים קצרה, ללמוד טכניקות להצבת גבולות יעילה. לגבי סדר היום, זה מאוד תלוי בסדר היום של ההורים. אפשר לנסות ולשמור על סדר יום דומה ככל האפשר לשאר ימי השבוע, אך לרוב זה בלתי אפשרי. ממש כפי שאנחנו לא שומרים על סדר יום קבוע בסופ"ש. בכל מקרה לא נראה לי שכאן טמונה הבעיה. בברכה קובי

הבת שלי כמעט בת 3 מכורה ל"קיטי", יש לה קרוקס עם הסמל של קיטי היא לא מוכנה לשים שום נעל אחרת גם לא לאירועים. כל ניסיון לשנות את ההרגל הזה מלווה בצעקות ובכי מצידה, אני לא יודעת איך לשנות את זה. זה ממש מהווה בעיה...

לאמא שלום, לפעמים ילדים מאמצים דמות מפורסמת כמו "סופרמן" או "הלו קיטי" והם מתעקשים ללבוש רק בגדים שדמות זו מתנוססת עליהם. מדברייך אני מבינה שזהו המצב גם עם בתך. נראה כי ההצמדות ל"דמות" והתעקשות עליה מעידה כי היא משמעותית לילד ומספקת לו בין היתר תחושת חשיבות. לאור התעקשות של בתך, אני ממליצה לך לוותר על העימות עימה בנושא הבגדים ולאפשר לה ללבוש אותם כמה שתרצה. יתכן כי דוקא העובדה שהם כבר לא יהיו נושא למחלוקת בינכם יגרמו לה לאבד בהם ענין. בהצלחה

הילד שלי אם ADHD ויש לנו תקופות שפתאום מאד קשה לנו איתו הוא לא מקבל סמכות מתחצף התקפות זעם ומשחק באש עד מצב מסוכן שיכול להבעיר עיתונים וכל מיני דברים מה לעשות איתו הוא נוטל רטלין רגיל 10 מ"ג תודה

שלום שרית, בדומה להתנהגויות האחרות שהזכרת, משחק באש מהווה היבט נוסף של הפרעה בוויסות דחפים. בשל הסכנה לילד ולסביבתו, אני חושב שיש לפנות לעזרה מקצועית מוקדם ככל האפשר. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי יעיל ביותר בהכחדת התופעה. טיפול זה מתמקד במחשבות המופיעות עם הדחף להצית, ובהתנהגויות הבעייתיות עצמן. איתור הדחף, ומציאת דרכים אלטרנטיביות לסיפוקו, תוך כדי הבנת המשמעות של הצתת אש והסכנה שבכך, עשויות להועיל בהתמודדות עם התופעה. ככל שתגיעו לטיפול מוקדם יותר כך הסיכוי לסייע לו גבוהה יותר. קובי

שלום אנחנו חיים בחו"ל בשנתיים האחרונות ויש לנו ילדה בת שנתיים וחצי. כרגע היא בבית עם מטפלת שהיא קשורה אליה כמו לאמא. אנחנו עומדים לחזור לישראל מוקדם מהמתוכן בגלל שינוי לא צפוי עבודה. ילדתי תצטרך להתמודד בו זמנית עם: פרידה מהמטפלת, הבית, החדר והסביבה, הסתגלות למקום חדש ולהמון אנשים חדשים (משפחה מורחבת שהיינו רואים פעמיים בשנה, חברים), בנוסף היא תתחיל גן. היא היתה בגן פה והיתה חוויה לא טובה בשבילה, כך שיש לה קונוטציה שלילית מהעניין. בנוסף לכל זה, חודש וחצי לאחר החזרה לארץ תיוולד לה אחות. כמובן שמעולם לא היינו מתכננים שינוים כה רבים יחד אולם נסיבות החיים לא הותירו ברירה. אשמח לשמוע עצה לגבי כיצד להכין אותה לקראת החודשים הקרובים וכמה זמן מראש. תודה

שלום, את מתארת המון שינויים דרמטיים, אבל חשוב להדגיש שכושר ההסתגלות של ילדים קטנים הוא בדרך כלל טוב משל מבוגרים או ילדים גדולים יותר. זה לא אומר שהיא לא תגיב לשינויים האלו, אבל אני מאמין שאם אתם תתנו לה תחושת בטחון והכלה היא תתגבר על השינויים הללו. היכולת להבין את מה שעומד להתרחש בגיל הזה היא נמוכה, כך שאני לא מוצא סיבה להכנות הרבה זמן מראש. אני כן חושב שרצוי (אם זה לא קורה עד כה), להראות לה הרבה תמונות של בני משפחה, לספר לה סיפורים עליהם כך שתתחיל להכיר אותם, לשחק איתה את הסיטואציה כמו- בובה שעוברת למקום חדש ומגלה הרבה דברים חדשים ומרגשים, אני לא מכיר, אך אם יש ספר ילדים שעוסק בזה אז כדאי להקריא לה אותו וכד'. עיקר עבודת ההכנה היא שלכם, וחלק גדול מההתמודדות שלה יהיה תלוי בעמדה הרגשית שלכם. החזרה לארץ היא תהליך לא פשוט ואינטנסיבי עבורכם ולכן חשוב שתתכוננו לזה במובן הרגשי. אפשר לצפות שכשתהיו בארץ הקשיים שבשינוי יבואו לידי ביטוי, אז חשוב להכיל את הרגשות שלה, לתת לה הרבה תשומת לב, לשים לב לשינויים ולחזק אותה. אפשר לנסות ולתקשר עם המטפלת דרך שיחת וידאו, אך חשוב לעקוב ולראות אם זה לא מקשה עליה מידי. בהצלחה קובי

שלום.בתי בת 8. היא גילתה לפני שנה את האוננות.. היא יודעת שהיא יכולה לאונן, אבל רק בחדר שלה, וכשהיא לבד. יותר מחצי שנה, היא מאוננת כל לילה, לפני השינה, בטענה ש"אם אני לא מאוננת, לוקח לי יותר זמן להירדם". זה קורה כל לילה במשך כמה חודשים טובים. בהתחלה זה לא הפריע לי, אבל אני פוחדת שזה כבר הפך להרגל/מעין אובססיה ואני פוחדת שהיא לא תוכל להפסיק עם זה בעתיד. ניסיתי להציע לה פעולות אחרות לעשות שירדימו אותה (לשיר, לספור כבשים וכו'...) אבל היא לא מוכנה לשמוע. האם יש כאן אפשרות להתנהגות אובססיבית? מה אני יכולה להציע לך כתחליף מתאים? תודה!

שלום שרון, אני אניח בצד את הקושי שלנו כהורים לגלות את החלקים המיניים שבילדים שלנו... לשאלתך, כמו בהרבה התנהגויות אחרות, אנחנו מסתכלים על התמונה המלאה, על התנהגות בתוך הקונטקסט הספציפי של בתך. אוננות כשלעצמה היא פעולה טבעית וכל עוד היא נעשית באופן פרטי אין בזה בעיה. אוננות מתחילה להיות בעייתית כאשר היא הופכת לדפוס התמודדות עם קושי. במצבים בהם ילד לא מוצא הנאה בתחומי חיים אחרים, נסוג חברתית ומאונן במקום פעילויות אחרות וכד'. אצל בתך, האוננות אינה בעייתית כשלעצמה אלא אם היא באה כדי לווסת חרדות או כל סיבה אחרת שבגללה היא מתקשה להירדם. במקרה כזה, צריך לבחון את אופי הקושי ואת המקור שלו. אינדיקציה נוספת היא תפקודה במהלך היום, בבי"ס, בבית והתפקוד החברתי שלה. אם היא עושה זאת רק כי זה נעים לה, ללא כל בעיה אחרת, אני חושב שמוטב להניח לה למצוא את המינון המתאים לה. קובי

שלום, בני בן ה 8.5 לא מוכן ללמוד, קשה לו מעט להתרכז.בכיתה א-ב הייתה לו מורה קשוחה שהוא כן שיתף פעולה איתה, עכשיו כיתה ג' הוא פשוט לא מעוניין לשמוע, לא בבית ולא בכיתה ושום עונש או איום בבית או בב"ס לא עוזרים, הצעתי שמישהו חיצוני יעזור לו הוא גם לא רוצה, יש לו מעט קשב ריכוז אבל לא מצריך תרופות( עשיתי לו מבחן טובה לפני כיתה א )בנתיים הוא צובר פער וכל הזמן כועסים עליו.הוא ילד פיקח מאוד ולא נראית בעיה כלשהיא הוא אומר כל הזמן שלא בא לו, אולי קשה לו ללמוד והוא לא ממוכן לקבל או להתגבר על קשיים כרגע..אשמח לעזרה

שלום גלי, חסרים קצת פרטים כדי שאוכל להשיב לך. מה זה אומר שהוא לא מוכן ללמוד? מה קורה בבי"ס בזמן השיעורים? מה הוא עושה אחה"צ? מה עם שיעורי הבית? איזה עונשים לא עזרו? מה כן מעניין אותו? במה הוא טוב? מה בהתייחסות של המורה הקודמת עזר לו? וכד'. מרוח הדברים נשמע שיש כאן שתי נקודות חשובות, הקשיים שלו והצבת הגבולות שלכם. חשוב מאוד להבין מה הקשיים איתם הוא מתמודד ומה המענה שהוא מקבל לקשיים האלו. במקום הזה כדאי להתייעץ עם המחנכת ויועצת בי"ס האם יש מקום לשקול אבחון נרחב יותר ממבחן טובה (מבחן טובה בוחן האם ריטלין מסייע לילד אך פחות נותן תשובות לגבי אופי הקושי). במקביל, חשוב לבחון את העמדה שלכם מול הילד. זה בסדר שלא בא לו או שהוא לא מוכן לקבל עזרה חיצונית, אך לפעמים כהורים אנו נדרשים לנקוט בפעולות גם אם הן לא לרוחו של הילד. חשוב שהילד יבין מתוך ההסברים אך גם מתוך ההתנהגות ואופן התגובה שלכם שההתנהגות שלו לא מקובלת עליכם. הוא לא חייב להבין את כל ההשלכות העתידיות של אי הלמידה שלו. לכן, אני מציע לכם להיעזר בהדרכת הורים קצרה דרכה תוכלו לבחון כלים והתנהגויות שונות שיוכלו לסייע לכם בהצבת הגבולות לילד. בברכה, קובי

בני עלה השנה לכיתה א'. מבחינה לימודית אין שום בעיה, ילד חכם, מכין שיעורים ועובד יפה. מבחינת התנהגות ישנה בעיה קשה, הוא מכה ילדים אחרים ומשתולל בכיתה. יש לו מחנכת טובה, מכילה שפועלת נכון אך הבעיה רק הולכת ומחמירה. בבית מאוד קשה עם לנו עם הצבת גבולות וכל פעם שלא מתנהג יפה בבית הספר אני מנהלת איתו שיחות, מסבירה, דורשת ממנו להתנצל אך הוא חוזר לסורו. אציין שהוא נמצא כבר חמישה חודשים בטיפול רגשי אל עדין שום דבר לא עוזר. הסברתי לו גם שמי שלא מתנהג יפה לא ירצו לשחק איתו ולכן לא יהיו לו חברים אך גם זה לא עוזר. היינו בהמון הדרכות הורים אך אף אחד לא יודע באמת לתת את התשובה הנכונה. אין לו הפרעת קשב, יש לו בעיית התנהגות שהולכת ומחריפה ואנחנו פשוט לא יודעים מה עוד ניתן לעשות??

שלום מיטל, אני לא מאמין שיש תשובה נכונה שמתארת מה בדיוק צריך לעשות איתו כך שכל הקשיים שלו יבואו לסופם. אני כן חושב שאתם בדרך הנכונה, טיפול רגשי, מחנכת טובה ועבודה שלכם. זה תהליך ארוך ולא פשוט עבור ההורים, תהליך שמצריך עקביות, סבלנות, הבנת הקושי והסיבות להתפרצויות, חיזוק התנהגות רצויה, והצבת גבולות ברורה. בהנחה שבנך לא בוחר באלימות מתוך הנאה, אני מניח שהוא עושה זאת מתוך קושי בתקשורת עם בני גילו, קושי בוויסות הרגשי ותחושת תסכול. במקרה כזה, אני חושב שהשיחות שלך איתו אחרי בי"ס הן חשובות מאוד אך הן לא צריכות להיות רק שיחות הבהרה, אלא שיחות חקירה. מה בדיוק קרה שם, מה הוביל אותו לנקוט באלימות ומחשבה יחד איתו על פתרונות אחרים כמו לגשת למקום קבוע ולהירגע, לעבור לשחק עם ילדים אחרים או כל רעיון אחר שתחשבו עליו. ההתנצלות חשובה, אך היא לא מעניקה לו כלים לפעם הבאה. בנוסף, אתם יכולים לתרגל את הדברים כשההתפרצויות קורות בבית, להעניק לו אפשרויות אחרות לצד הצבת גבול ברורה ועקבית. זו לא התמודדות פשוטה, והשינוי לא יקרה ברגע. הוא בסה"כ חודשיים בבי"ס שזה פרק זמן קצר מאוד, עמוס ומלחיץ. אני מאמין שאם תמשיכו בדרך הזו, לאט לאט הוא יירגע ויפתח דפוסי תקשורת טובים יותר. אני ממליץ לכם לשוב להדרכת הורים אצל מטפל/ת טובים ומנוסים. בהצלחה קובי

שלום יש לי ילדה בת 12 שמרבה לשקר בכל נושא למרות שהוסבר לה שהאמת היא הדבר הכי טוב להגיד אפילו אם נעשתה טעות אנו לא כועסים אלא נתמוך ונעזור.ובנוסף הילדה אובחנה עם בעיית קשב וריכוז מקבלת ריטלין והגיעה לבית ספר חדש ובכיתה לומדת אבל חוזרת הביתה ולא שמעה שהמורה הודיעה על מבחן .אנו צריכים לגלות ע"י הודעה או תזכורת מחברים או מורה לא ניראה לי שבגיל כזה אנחנו ההורים צריכים להתערב בקטע של חברים ולבדוק דברים כאלו.אינני יודעת כיצד להתמודד אפשר לומר גם מיואשת שגם צריך לעודד אותה וגם להכין אותה למבחן ולדאוג לשיעורים שהכינה שיש מצב שגם על זה היא שיקרה מצפה לתשובה תודה

שלום אורלי כמו בהרבה התנהגויות אחרות, חשוב מאוד להבין מה המוטיבציה שעומדת בבסיס השקרים? גם אם על פניו זה נראה שהיא משתמשת בשקרים כדי להימנע מעבודה קשה, לרוב זו אינה הסיבה המרכזית לשקרים. לשקר יש תפקיד שהוא ממלא, זה יכול להיות שמירה על ערך עצמי, התמודדות עם ציפיות של הסביבה, הימנעות ממפגש עם כישלון וכד'. בנוסף להסברים החשובים על השלכות השקרים ויתרונות אמירת האמת גם היא לא נעימה, במקרה שלכם אני מציע לפעול בכמה מישורים: •להמשיך ולהסביר, ובמקביל ליצור אווירה לא שיפוטית ופתוחה בבית. •למקד את המחמאות והחיזוקים שלכם על פי מבחן הדרך ולא על פי מבחן התוצאה. לא חשוב הציון שהיא מקבל או אם התשובה שנתנה בשעורי הבית נכונה או לא. העיקר זה המאמץ וההשקעה, נסו לתגמל אותה ללא קשר לתוצאות. התמקדות בדרך מפחיתה את הלחץ ומעניקה לילדה כלים נכונים וטובים יותר לפיתוח המיומנויות להן היא זקוקה עכשיו ותזדקק להן בעתיד. •באופן הדרגתי, יש להעביר את האחריות על שעורי הבית והמבחנים אליה. לא רק בזה שאתם מסירים את הפיקוח שלכם, אלא בזה שאתם קובעים איתה דרכים בהם היא מוודאת ובודקת מה המטלות שהיא צריכה להתארגן מולן. כך למשל היא יכולה כל יום בשעה קבועה להתקשר לחברה ולבדוק מה השעורים, בהתחלה אתם תהיו לצידה ואחר כך היא תעשה זאת לבד. כל עוד האחריות תישאר שלכם, המוטיבציה שלה לביצוע המשימות תהיה חיצונית שתלויה במעורבות ובתגובה שלכם. גם אם היא תשכח, תתעצל או כל דבר אחר, חשוב לא להישבר ולהבין שעכשיו זה הזמן ללמד אותה לקחת אחריות. גם אם זה אומר שהיא תגיע ללא שעורים או לא מוכנה למבחן. אתם שם כדי לסייע לה אבל לא כדי להחליף פונקציות שהיא אמורה למלא. אתם יכולים לעזור לה לפי בקשתה. •כשהיא לא אומרת אמת בנושאים אחרים, אתם יכולים להגיב בחיוך שקט שיבהיר לה שאתם מבינים שזו לא האמת אך מתייחסים בסלחנות. •אתם יכולים להיעזר ביועצת בי"ס, או בכל גורם מקצועי אחר כדי לבחון ולהבין את הקשיים איתם היא מתמודדת ברמה הלימודית. לנסות ולהתאים את אופן הפעולה שלכם ואת נקודות המעורבות שלכם לפי קשיים אלו. באופן כזה אתם תוכלו לשמור את רמת הציפיות שלכם בטווח אליו היא יכולה להגיע ולא מעבר לזה. ציפיות לא ראליות מייצרות חווית כישלון וייאוש, ומקדמות הימנעות ופגיעה בדימוי העצמי. •לחזק ולשבח אותה על כל התנהגות התואמת את העקרונות הללו. חשוב לשים דגש גדול על ההצלחות שלה. חוויה של הצלחה תעניק לה ביטחון בדרך. בהצלחה קובי

שלום, הבן שלי בן שלוש בחודש הבא וכשהוא מחליט הוא צריך לעשות כל פעולה מההתחלה, לדוגמא אם ביקש לרדת את המדרגות לבד והסכמנו רק במדרגה השלישית שירד הוא יחזור להתחלה שם ביקש ויתחיל שוב, דוגמא נוספת, הוא מבקש ומחפש את המוצץ ובטעות אני מביאה לו הוא מתעצבן, בודק ומוודא איפה הוא היה מראש, איתי או מזכרון שלו מחזיר אותו בדיוק לאותה נקודה ולוקח אותו שוב. אם הוא לא מתחיל את הפעולה מההתחלה או מאיפה שהוא החליט הוא מתעצבן, בוכה וכועס עד שהוא נרגע לאחר התחלת הפעולה מהבסיס. האם יש כאן בעיה כלשהי. אני מקווה שאני בפורום המתאים ושתוכלו לעזור לי להבין אם זה תקין.

שלום נטע, על פניו, לא נשמע שיש כאן בעיה מיוחדת. בגילאים הללו יכולים לצוץ כל מיני תופעות כאלו ולהיעלם כלעומת שבאו. בכל מקרה, חשוב לעקוב ולראות. כשהוא מתעקש לחזור ולבצע את כל הפעולה מהתחלה אני מציע לאפשר לו לעשות זאת מבלי לעשות מזה עניין גדול. נסו להכיל את זה והשתדלו לא להעניק לזה נופך של מאבק, מה שיכול להעצים ולשמר את התופעה. בברכה קובי

שלום כבר מגיל קטן אני חולם על אישה ואז בכל פעם שאני מתקרב היא בעצם גבר או לדוגמא יש לי חברה בחלום אבל היא בעצם גבר ואני לא מסכים למה זה קורה כי אני לא נמשך לגברים ( ממש דוחה אותי לנשק גבר בפה) אבל כאילו בחלום משום מה אני האישה , המוח שלי נראה שלי משובש איך אפשר לעזור לי? ???

שלום, אני מבין שהחלומות האלו גורמים לך לחוש לא בסדר, כאילו שהם אומרים או עלולים לומר משהו על הנטייה המינית שלך. בהסתכלות על החלום, אני מציע להתבונן על שני דברים מרכזיים- האחד, תוכן החלום והשני הרגשות שעולים אצלך בעקבות החלום. הדמויות, התסריט, הקונפליקט ושאר התכנים המוצגים בחלום מייצגים משהו מעולמך הפנימי. אך חשוב להדגיש כי אם אתה חולם על אישה גבר זה לא אומר שאתה נמשך או לא נמשך לגברים. החלום מארגן תכנים באופן מורכב ולא לינארי, שיש להעמיק ולחקור כדי לנסות להבין אותו. כך לדוגמה, חלום על קפיצה מגובה רב לא בהכרח מעיד על רצון להתאבד וכד'. הדבר השני הוא הרגש שהחלום מעורר בך. ייתכן שיש משהו במפגש עם החלום הזה שמערער אותך רגשית ומעלה אצלך תחושות ומחשבות שיש להתייחס אליהם. אם אתה מרגיש שהמוח שלך משובש, ואתה מרגיש את זה בלי קשר לחלום, במקרה כזה אני ממליץ לך להגיע לטיפול נפשי ולבדוק את התחושות והמחשבות שלך בהקשר של החלום הזה ובכלל מול האתגרים וקונפליקטים איתם אתה מתמודד בחיים. מקווה שקצת הצלחתי להרגיע אותך... קובי

שלום, הבן שלי בן 2.9. התחלנו גמילה בפסח, כלומר כשהיה בן 2.3. אין לו בעיה לעשות פיפי או קקי בשירותים (או בחוץ). יודע להתאפק יפה (פיפי) ואחרי בערך חודש וחצי מאז שהורדנו את החיתול הוא לא הסכים שנחתל אותו יותר בלילה ומאז הוא גמול (כמעט ולא מרטיב). לפני ארבעה חודשים ילדתי, וכמובן שזה הקשה על התהליך. הייתה קצת נסיגה (הרטיב יותר ולפעמים נראה שבכוונה) אבל מאז חזר לעצמו ונראה שהכל בסדר. הבעיה שלי היא: הוא כמעט ולא מודיע שיש לו פיפי או קקי. בעניין הפיפי אנחנו יכולים עוד לשלוט יחסית כיוון שלוקחים אותו מיוזמתנו לשירותים, למרות שלפעמים כששואלים אותו אם יש לו אומר שלא ואחרי כמה דקות עושה במכנסיים. אני מניחה שזה קורה בעיקר כשמעניין לו ולא רוצה להפסיק פעילות באמצע. הבעיה גדולה היא עם קקי. לפעמים אני מציעה לו לנסות לעשות (בעיקר אחרי החלב של הבוקר) והוא יושב ולפעמים עושה, או שאני קולטת אותו מתחיל להתאמץ ואז לוקחת אותו לשירותים ואם יש לנו מזל זה לא יוצא עד הוא מתיישב. אבל בשאר הפעמים הוא עושה בתחתונים, גם מוצק וגם רך לצורך העניין. ניסינו כל שיטה למשך זמן מסוים - לנזוף, להתעלם, לומר "חבל, בפעם הבאה צריך לעשות בשירותים..." וכו', ועכשיו זה פשוט "בוא, אני אנקה אותך". אני קצת אובדת עצות ולא יודעת מה לעשות, כי די נמאס לי מכל הקקי הזה ובחורף זה הרבה יותר קשה לתפעול. אגב - גם בגן הוא לא ממש אומר. אשמח לעצה

ועוד משהו: כשהוא עושה קקי בשירותים הוא שמח שמצליח ואומר לקקי להתראות ואוהב לפתוח את המים, אבל הוא לא מאד מוטרד כשעושה בתחתונים, אלא אומר לי שהוא עשה או שהוא צריך לעושת קקי בשירותים (למרות שכבר עשה). ברוב המקרים לא מדובר בקקי ש"בורח" כי אני רואה שהוא מתאמץ להוציא

שלום גלית, אם אני מבין נכון, את מדברת על נסיגה שהתרחשה לאחר הלידה? בכל מקרה, אני חושב ששיטת האלימינציה הובילה אותך למקום הנכון. בנך קולט את תשומת הלב הרבה המעוברת לאחיו/אחותו שבחלקה ממוקדת בהתעסקות ההורים בצרכיו של התינוק/ת. מעבר לזה ישנם חרדות ופחדים רבים הנוגעים לכניסת תינוק/ת חדשים למשפחה והשפעתם על מקומו בבית, האהבה שלכם אליו, חלוקת הקשב שלכם ותשומת הלב המוקדשת לו. במקרה כזה, אני חושב שלכעוס (על אף שזה מאוד טבעי) לא באמת יעזור, גם כעס זה סוג של תשומת לב והקדשת זמן. אני מאמין שהגישה בה את נוקטת עכשיו, החלפת הבגד ומשפט כמו- זה לא נורא, לאט לאט אתה תלמד להתפנות וכד', יוכל להשיג את המטרה באופן יעיל יותר. בנוסף לזה, חשוב לחזק אותו ולהשתתף בשמחתו בכל פעם שהוא מצליח לעשות בשירותים. אתם יכולים גם לעשות שימוש במשחק כדי לתרגל אותו, כך למשל- לבובה יש פיפי, והוא יקבע מה היא צריכה לעשות עכשיו וכד'. לרוב הנסיגות הללו זמניות וחולפות מעצמם, השתדלי לא להילחץ מזה. זה לא נעים ומתסכל, אך עם קצת סבלנות זה יעבור. הקפידו, עד כמה שניתן להעניק לו תשומת לב ולשמור זמן בלו"ז העמוס לעייפה עבור זמן איכות איתו. בהצלחה קובי

הי קובי, לא, לא מדובר בנסיגה. מאז שהתחלנו עם הגמילה לפני הלידה הוא לא מבקש. אחרי הלידה הייתה נסיגה ואז הוא היה מרטיב הרבה פעמים ביום, אבל עכשיו המצב חזר לקדמותו - כלומר לא מודיע שיש לו פיפי או קקי, אבל לא מפספס הרבה במהלך היום היו ובגן ובבית אנחנו לוקחים אותו באופן יזום (יש ימים שלא מפספס בכלל ויש ימים שיכול לפספס גם פעמיים שלוש). אנחנו בתהליך כבר 7 חודשים, ו-4 חודשים אחרי הלידה, האם זה לא קצת יותר מידי זמן? מה יכולה להיות הסיבה שהוא לא מבקש?

בני בן 6.5 אינו יודע להתמודד במצב שבו הוא איננו מצליח לעשות דבר מסויים ואפילו הקטן ביותר.למשל כשהוא מצייר והקו יצא לא בדיוק כמו שהוא תכנן אז הוא ישר קורע את הדף בעצבים ומגיב בכעס רב היכול לכלול דפיקות על השולחן בעיטות בקיר וכו'. זו רק דוגמא אחת למיני רבות. מה אפשר לעשות?

שלום אורית ילדים פרפקציוניסטים משעינים חלק ניכר מתחושת הערך שלהם על הצלחות והישגים בולטים, ולכן, כל כישלון או הפסד נושא איתו (מנקודת ראותו של הילד) פוטנציאל לנזק. כל טעות עלולה לסדוק את תחושת המושלמות, ומה שאינו מושלם אינו שווה. ילדים קולטים מהר מאוד שההישגים שלהם מעוררים בקרב המבוגרים בסביבתם גאווה, סיפוק ושביעות רצון. מאחר שהם חסרים עדיין את היכולת לראות את הדברים בצורה מורכבת ורב ממדית, נדמה להם שכל כישלון מוריד להם נקודות. הוא לא יכול להסתכן באובדן האהבה וההתפעלות, בעיקר של הוריו. לכן, אני חושב שבאופן כללי יש להוריד את המתח סביב אירועים כאלה, לנסות ולהישאר שקטים ושלווים גם מול התקפי הבכי ההיסטריים. נסי להסיט את המוקד מהתוצרים (ניצחון/הפסד/הצלחה/כישלון), והדגישי בתגובותייך את ההשקעה, המאמץ, התהליך, ההתמדה, היכולת לשאת אכזבה, תסכול, הפסד. בעיני, גם שיחות ממושכות בנושא, כולל אמירות כמו לא קרה אסון וכד' מעניקות משקל יתר לתוצאה שלו. את יכולה לשקף לו את רגשותיו במשפט כמו "אני מבינה שהשתדלת מאוד, שאתה מאוכזב, זה באמת לא נעים" כך את מניחה לילד לפגוש את ההצלחות וההפסדים שלו, תוך שאת שם כדי לעזור לו להכיל אותם. בהצלחה קובי

הבת בכיתה ח'. יש לה פחד מחיסונים. החיסון האחרון היה בכיתה ב'. היא בכתה מאוד ואחד מאיתנו היה איתה להחזיק אותה חזק על מנת לאפשר את החיסון. השנה צפויים לה כשלושה חיסונים. היא בפחד מהם. היא כבר גדולה ובטח לא נוכל להחזיק אותה. היא יודעת להסביר זאת: היא לא מבינה איך אפשר לתקוע חתיכת ברזל בגוף ולהכניס לשם מחלה... הפחד שלה גם מתבטא בדמעות כשהיא רואה זריקות בטלויזיה או אפילו דיקור סיני... מה עושים ? החיסונים בבית הספר מתקרבים והיא מתחילה להילחץ...

שלום דנה, פחד מזריקה הוא פחד שכיח מאוד. בניגוד לפחדים אחרים, בגלל החשיבות הבריאותית, קשה להתעלם מהפחד ובשלב כל שהוא היא תאלץ להתמודד עמו. ככל שתקדימו לעשות זאת כך זה יהיה קל יותר עבורה. לכן אני מציע להציג לה את העובדות כפי שהן, שהזריקה כואבת אך הכאב הוא נסבל וחולף מהר. נסו יחד איתה למצוא דרכים שיעזרו לה להתמודד, כמו פעולות הסחה (לקבוע על מה תחשוב), לבחור מי היא רוצה שיהיה איתה ויאחז בידה, לא להסתכל ולא לראות את המחט או את תזמון הפעולה או כל רעיון אחר שיכול להרגיע אותה. במידה ורמת החרדה שלה תהיה גבוהה עד כדי כך שהיא תסרב בכל תוקף לקבל את החיסון אני מציע לפנות לעזרה, ישנם טיפולים התנהגותיים קצרי מועד וממוקדים שיוכלו לסייע לה מאוד. בהצלחה קובי

שלום לכם, לבני בן ה19-חייל, הייתה חברה במשך שנתיים. שנפרדה ממנו לפני מספר ימים. כיצד אוכל לעזור לו להתגבר על המשבר? תודה מראש .

שלום טלי, הדאגה שלך מחממת את הלב, אני מבין עד כמה זה קשה לראות את הילד שלך שבור ועצוב. הדרך הטובה ביותר לדעתי היא פשוט להיות איתו, כמה שהוא צריך וכפי שהוא צריך. לא להעיק עליו ולא לומר לו משפטים כמו - היא לא שווה את זה, אתה תמצא מישהי אחרת וכו'. האבל שלו הוא אמיתי וחשוב שיתגבר עליו בכוחות עצמו. נסי למצוא את הביטחון הפנימי שלך בו, ובכך שהוא מסוגל להתגבר גם על זה. כמעט כולנו עברנו את זה ונשארנו בחיים.... כמובן שחשוב לשים לב שהתגובה לא מתפתחת למשהו חריף יותר וממושך מידי. קובי

קודם כל תודה לך על תשובתך הפרטנית. רציתי לשאול דבר נוסף: חברתו קנתה לו מתנות רבות: בגדים בשמים וכו" .האם כדאי להציע לו להוציא את כל אלה מהבית (כדי שלא יהיה מה שיזכיר לו אותה) וכך יוכל להתחיל דף חדש?

שלום, אני סטודנטית לתואר ראשון במחלקה לחינוך ופסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. במסגרת לימודי אני עורכת מחקר שמטרתו לבדוק השפעות של מאפיינים אישיותיים על החוויה התרבותית של העולה מברה"מ לארץ. אודה לך אם תסכימ/י להשתתף במחקר. המחקר כולל מילוי חמישה שאלונים. השאלון מיועד למבוגרים מעל גיל 18 שעלו לישראל ממדינות חבר העמים. אין כל צורך לציין את שמך, או פרטים מזהים. למערכת אין כל דרך לדעת מי ממלא כל שאלון. כלומר, כל תשובותיך יישמרו באופן אנונימי לגמרי ולא תהיה לנו דרך לדעת מה ענית. אם תחוש/י אי נוחות תוך כדי מילוי השאלון את/ה רשאי/ת להפסיק למלאו. תודה על שיתוף הפעולה. בברכה, שלומית הלוי במידה ויש שאלות אפשר לפנות אלי בטלפון או באימייל 054-5664649 [email protected] הקישור לשאלון https://docs.google.com/forms/d/1DIjMdGJR9R8WhNgNZlugvVpNund6UDOsENAZtEtl0I8/viewform

שלומית שלום, אין אנו נוהגים לענות של שאלונים בפורום.

שלום ליאת, רקע- יש לי שני ילדים, בן שנתיים ושבעה חודשים ובת תשעה חודשים.נכדים ראשונים משני הצדדים מקבלים המון תשומת לב. יש לציין שהבן מדבר מאוד רהוט עם אוצר מילים מאוד גדול. הוא זורק חפצים. בעוצמה על הרצפה עד שהם נשברים, זורק החוצה מהחלון... יכול לשחק עם משחק 15 דקות ופתאום פשוט להטיח אותו ברצפה, הוא יכול לשבת באוכל ופתאום כמעט בלי התראה להעיף צלחת, לעיתים מתוך שמחה אפילו הוא מעיף חפצים... אפילו לפעמים הוא מקבל מכה. ניסיתי המון דרכים למדר את התופעה, העלמתי את הצעצועים, כעסתי הענשתי, התעלמתי (זה היה קצת קשה) .... לא עוזר כלום. (היתה איזו נסיגה לפני חודש) אבל, הכל חזר בבום + תוספת שאם אני כועסת עליו הוא מחזיר לי בכעס וגם מרביץ לי. אני אובדת עצות. ברור לי שהוא מבין ויודע מה הוא עושה כי אחרי כל ארוע הוא אומר לי אני אתנהג יפה...אני לא אזרוק. או אם הוא מעיף צעצוע על אחותו (אני מרימה אותה ומגנה עליה... זה עובד בד"כ) הוא אומר לי, זה כואב לה היא קיבלה מכה. ממתינה לעצתך, אודליה

שלום אודליה, אני חושב שהתגובות שלך בסה"כ טובות. בגילו הצעיר של בנך קשה לקבוע אם מדובר בתופעה התנהגותית או אחרת. בכל מקרה, לתפיסתי, הדרך להתמודד עם תופעה שכזו מורכבת מכמה עקרונות. הראשון והחשוב ביותר הוא עקביות, קשר ברור בין התנהגות ותוצאה. ככל שהתגובה תהיה ברורה ועקבית כך המסרים יעברו באופן יעיל יותר. השני, להשתדל ולהימנע מתגובות בהן מעורבים כעס, תסכול וכד'. תגובות כאלו לרוב רק מנציחות את ההתנהגות הלא רצויה. אפשר להסתכל על זה כגמול רגשי שהופך לרווח משני בו הילד משליך חפץ ובתמורה כל תשומת הלב שלך מופנית אליו. לכן, כשהילד נוקט בהתנהגות כזו, נסי לומר לא שזה אסור ולא מקובל עלייך וקחי ממנו את החפץ אותו השליך. בדיוק כפי שאת מרחיקה את בתך כאשר הוא פוגע בה, התגובה הזו שלך מאוד נכונה בעיני כי היא גורמת לו להבין שהתוצאה של ההתנהגות שלו היא לאבד את חברתה. ההבנה שלו כי הוא עלול לאבד דברים בעקבות ההתנהגות שלו יכולה לסייע בהפחתת השכיחות שלה. העיקרון השלישי הוא תחלופה. אם לילד יש דחף לזרוק או להוציא אנרגיות צריך לנסות ולאפשר לו לעשות את זה במקומות מותאמים לכך. משחק בכדור, מלחמת כריות, או כל מחשבה על פעילות יצירתית אחרת שעולה בראשך. בברכה קובי

נניח שהבת קיבלה עונש כלשהו הקשור להתראות עם חברים (לא לצאת מהבית לכמה ימים/לא לדבר בטלפון/לא לצאת לאירוע כלשהו) ובאים חברים ושואלים איפה היא..או שאסור לה לדבר בטלפון ומישהו מתקשר.. או שהיא קבעה לצאת עם ילדים של חברים שלי לטיול וצריך להודיע... מה כדאי לעשות במקרה כזה, לספר שהיא בעונש, או לנסות להתחמק כדי לא להביך אותה? מדובר על גילאי נעורים, 14 ו16

שלום אורית, אני לא מוצא סיבה להתחמקות או אי אמירת אמת. אני חושב שהמסר שעובר לבתך דרך התחמקות הוא מסר חינוכי שגוי המקבל התחמקות כאמצעי התמודדות מקובל. היום זה יהיה מול חברים ובפעם הבא זה יקרה בהתנהלות שלה מולך וכך הלאה. אני חושב שבגילה היא היא יכולה להודיע לחברים שלה בעצמה. זה לא נעים, אבל התמודדות עם המציאות כפי שהיא עדיפה בעיני על כל דרך אחרת. בברכה קובי

בני בן ה13 מרבה לשקר בכל הזדמנות לדוגמה: אין שיעורים, התכוננתי למבחן וכיוצא בזה. השבוע קרה מקרה בו הוא סיפר כי ילד תקף אותו בהפסקה ורק שחבר שלו התערב הוא הרפה ממנו. כשביררתי עם החבר בשיחה פרטית מתברר שלא היה ולא נברא. בני הסביר כי הגזים קצת בתאור המקרה,חלק מהדברים היו נכונים. איך אני אמורה להגיב כשאני תופסת אותו בשקר והאם מומלץ לפנות לייעוץ. הציין כי אנחנו הורים גרושים כאשר כל אחד מאיתנו התחתן בשנית .

שלום מירב, כפי שאת -מציינת, יש כל מיני שקרים, ולכל אחד מהם תתאים תגובה אחרת. יש שקרים שנועדו להימנע מהסתבכות - במקרה כזה, עדיף להשקיע ביצירת אווירה פתוחה ולא שיפוטית, כדי שהילד לא יפחד לומר לנו את האמת. יש שקרים שנועדו להאדיר את הילד באזני שומעיו - במקרה כזה, אפשר להגיב בחיוך שקט, שיבהיר לילד ש'עלינו עליו', אך מתייחסים בסלחנות. בדר"כ עומדת מוטיבציה כלשהי מאחורי השקרים, וחשוב לנסות להבינה, ולכוון לשם. כך לדוגמה, ייתכן שהשקרים בנוגע לשעורי הבית והתכוננות למבחן נובעים מתוך תחושת חוסר אונים, חוסר מסוגלות או חוויית כישלון מצטברת. במצב שכזה ילד יעדיף שלא ללמוד ובכך להתאים את התוצאות שלו להשקעה שלו. במצב בו התוצאות הנמוכות תואמות להשקעה הדלה יש לילד הסבר הגיוני לתוצאות, במצב בו יש השקעה מרובה והתוצאות עדיין נמוכות, הילד חש בחוסר מסוגלות והדימוי העצמי שלו עלול להיפגע. זו רק דוגמה אחת מיני רבות, לכן חשוב לבחון מה עומד בבסיס הקשרים, או אי אמרת האמת של בנך. בנוסף, חשוב להסביר לילד ששקר אינו דבר רצוי או מקובל, להסביר כי במצב שכזה יהיה לכם קשה מאוד לתת בו אמון. בנוסף לזה, אם את חשה שהתופעה הולכת ומתרחבת, אני מסכים כי מוטב להיעזר בייעוץ מקצועי בו תוכלו לבחון את הדברים הללו לעומק ולאמץ דפוסי תגובה והתנהלות מולו. בהצלחה קובי

שלום ליאת קראתי את תגובתך בפורום לגבי קריטריונים לעונש מוצדק, וציינת את עקרון ה"רלוונטיות", ואת המטרה שהיא אך ורק ללמד סיבה ותוצאה, רק ללמד בין התנהגות ותוצאותיה. איך תסבירי את כל העונשים המקובלים במערכת החינוך ובכלל? לדוגמה - העונש הנפוץ של עמידה בפינה. עונש שילדים פוחדים ממנו. מה הסיבה והתוצאה? שליחת ילד לכתה אחרת לעונש; עונש 5 דקות על הספה לילדים קטנים או עונש להכנס לחדר;

שלום לי, שמחה שאת מצטרפת לדיון ומרחיבה אותו. באופן אישי, אני נרתעת מהמילה "עונש", ומעדיפה לפעול בתגובה להתנהגות בעייתית, תוך ציון הסיבה לכך. עונש של עמידה בפינה כבר אינו מקובל במערכת החינוך, שכן הוא משפיל ומעליב את הילד, וזו *אינה* המטרה. כפסיכולוגית שעובדת הרבה מאד עם מורים וגננות, אני מציעה מגוון רחב של פעולות אפשריות בתגובה להתנהגות בעייתית של ילדים - אף אחת מהן אינה פוגענית כלפיו. כשילד נשלח החוצה מהכיתה, זה כדי לאפשר לו להירגע, לפרוק מתח, ולחזור כשיוכל. אם התנהגותו אלימה או מתחוצפת, הוא יורחק ויישלח להשגחה של איש צוות פנוי. גם להושיב ילד קטן 5 דקות על הספה ("לחשוב על מה שעשה") זו סנקציה לא ברורה, אלא אם היא מכוונת באמת לעזור לילד להירגע. מבחינתי, עדיף להגדיר מראש - יחד עם הילד - פינה נעימה אליה יוכל ללכת ולהירגע כאשר הוא כועס, עצבני או עצוב. בפינה זו אפשר לשים כריות, בובות פרווה נעימות או ספרים. כך אנו נותנים לו כלים להרגעה עצמית ומלמדים אותו מה *כן* לעשות כשהוא עצבני. ואז, בשעת משבר, במקום לשלוח אותו "לחדר!" כעונש, נציע לו את הפינה הנעימה כדי שיירגע. כך השגנו את המטרה (הרחקת הילד מהסיטואציה הבעייתית) מבלי לקלקל את היחסים איתו, וגם לימדנו אותו להרגיע את עצמו בדרך לא הרסנית. כאשר הילד פועל באלימות או בחוסר כבוד כלפינו, יש ערך חינוכי רב יותר להתרחקות שלנו (!) ולא שלו. אני מתכוונת לכך שנתרחק לחדר אחר ("לא נעים לי איתך כשאתה משתולל/מקלל/מכה, ולכן אני הולכת עכשיו לנוח בחדר שלי"). כך אנו מלמדים אותו שהתנהגותו גורמת לו להפסיד אותנו ואת קרבתנו. מקווה שהרעיון עבר בבהירות רבה יותר . שבת שלום ליאת

היי שירלי, לי, ליאת (יצאה שרשרת) וכל מי שמשתתף בדיון, אני עובדת עם ילדים אוטיסטים בתפקוד גבוה ופעמים רבות הם מציגים את האבסורד בעונשים בצורה טובה ביותר - הם שואלים בלי לחשוש "מה הקשר?", "למה נענשים על זה?" וכו' ומאלצים אותך לחזור לסיבות ולמחשבה מאחורי ההחלטה שלך. הרבה פעמים בהסבר התמונה הגדולה, למה *באמת* ההתנהגות שעשה בעייתית, אני מקבלת גם את הפרופורציות הנכונות לגביה. במובן זה, אני מתחברת לרתיעה של ליאת מהשימוש במילה "עונש" ומעדיפה את המילה השלכות - ילד שמרביץ ומפריע לשאר הילדים יחזור הביתה מהבילוי לא כעונש, אלא כיוון ואי אפשר לפגוע בבילויים של אחרים (ואני יכולה להסביר לו את זה רציונלית, מה שהוא בהחלט דורש. ;) ), ילד שלא נכנס לשיעור - יקבל עבודה או יפספס את ההפסקה, כיוון והפך זמן של למידה לזמן פנאי ולכן יהפוך זמן פנאי ללמידה וכו'. אם המטרה היא לגדל ילד חושב, עם חשיבה ביקורתית ועצמאית, הקשר בין הפעולה להשלכותיה חייב להיות הגיוני, לדעתי. וגם אם לא תמיד מתוקשר במיידי לילד, תמיד נוכח אצלנו במחשבה.

:-}

היי ליאת ותודה על תגובתך את צודקת ברמה העקרונית. אלא שכאן מדובר על מעשה חמור במיוחד מעבר להרבצה לאחיה, ניבולי פה - האייפון שלי עולה 2000 ש"ח וזה מעשה שלא יעשה... כל מי שסיפרתי לה את זה אמרה שלא יודעת איך היא היתה עומדת בזה בכלל ומה היא עושה למי שניפץ לה אייפון.. ההבטחה לפיצוי כספי היתה באוויר ואין לה כסף או יכולת מעשית לממן את האייפון, וגם אם כן זה לא מפצה לגמרי על חומרת העבירה. בכל אופן לא "נעלנו אותה" שם. העונש היה להיות שם (הדלת צריכה להיות סגורה, לא חובה לנעול). יצויין שבעלי שטען ש3 שעות זה ממש מעט ולא ירתיע, ורצה לשלוח אותה אפילו ל8 שעות..בסוף החלטתי ש3 מספיק. האם את עדיין חושבת שזה לא מוצדק? ולמרות שהיא לא בוכה כמעט אף פעם כשהיא מקבלת עונש, את חושבת שזאת תגובה טבעית שהיא פרצה בבכי כמה דקות ולא נרגעה?

מיידיות - זה היה דיי "מיידי"... הפער בזמן היה רק כדי לעשות חושבים בצורה שקולה, אבל הנושא היה עוד טרי וזה סוג של מיידי. מידתיות - בשום אופן לא הענשו פעמיים על אותו מעשה, רק עונש הזה. אין לה כסף ואין לה שום יכולת לפצות על הנזק באופן עצמאי. מה שהיא הבטיחה היה באוויר לגמרי ולא יפצה על חומרת הנזק האם העונש הזה לא מידתי בחומרתו יחסית לחומרת העבירה? ואני חשבתי שהוא קל מדיי...בעלי טען ש3 שעות זה לא שווה כלום וצריך אפילו 8 שעות אבל בסוף התנגדתי. רלוונטיות: ברוב המקרים קשה למצוא עונש שרלוונטי בצורה ישירה למקרה.. בפרט כאן (ואין אפשרות מעשית לשלוח אותה לעבוד עכשיו וכו') ותוכלי להגיד ככה גם על כל העונשים שהורים נותנים..ריתוק, מחשב/טלוויזיה. רוב החברות של הבת שלי מוצאות את עצמן לא אחת מקבלות ריתוק לכמה ימים, איסור להתראות עם חברות וכו'.. וכך לגבי כל העונשים הנפוצים, אין בהם רלוונטיות ישירה למקרה. בכל אופן כמו שאמרתי לא נעלנו את הדלת. יש לה שם גם שירותים, וגם שתיה. האם את עדיין חושבת שהעונש לא מוצדק? מה שהופתעתי זה מהתגובה שלה..היא קיבלה לא אחת עונשים בעבר אבל לא בכתה...כאן היא פרצה בבכי כמה דקות

שלום שירלי, שוב - הדיון אם עונש הוא "קל מדי" או "קשה מדי" מחטיא את המטרה. האם המטרה היא להכאיב לילדה או להשפיל אותה? האם המטרה היא לפרוק את הזעם שלכם? מה המטרה? אני עדיין חושבת שעונשים של ריתוק או מניעת טלוויזיה ומחשב אינם רלוונטיים כשהם ניתנים בלי כל קשר למעשה של הילד, וזה שהורים רבים עושים זאת לא הופך זאת לראוי. לצערי, הורים רבים גם מכים את ילדיהם, וזה לא הופך את העניין ללגיטימי. אני חושבת שילדה בת 15 דווקא *כן* יכולה לעבוד, ואם לא, אפשר "לקנוס" אותה בדרך אחרת, כמו למשל שהטלפון שלה ישרת אותך עד ששלך יחזור מהתיקון, או משהו כזה. אני עדיין חושבת שבידוד בחדר קטן הוא עונש אכזרי. אפילו עבור אסירים בכלא, עונש הבידוד הוא החמור ביותר. עם כל הכבוד להבדל בתנאים, אני לא רואה כל ערך חינוכי בעונש שבחרתם. ועוד משהו. את מציינת שהמעשה שלה היה חמור במיוחד, ואני חולקת עלייך, וסבורה שה"חומרה" קשורה למקום הכמעט מקודש שמקבלים האייפונים בחברה שלנו. מבחינתי, השלכת חפצים (אייפון או כוס בשווי 6 ש"ח) היא התנהגות בעייתית, ויש לטפל בה באופן זהה. חשבי מה היית עושה לו זרקה בזעם כוס או צלחת. לתחושתי לא הייתה נכנסת לחדר ההוא... מקווה שהדיון החשוב הזה מעורר למחשבה גם הורים אחרים. אשמח לקרוא דעות נוספות, אם יש. :-) ליאת

שלום, אני יודע שהתופעה של דפיקות לב חזק יכולה להגרם כתוצאה ממתח ולחץ. השאלה שלי האם זה יכול להיות שהיה לי אירוע מלחיץ שלפניו הרגשתי לחוץ אבל לא הרגשתי דפיקות לב, ואילו קצת אחרי שהוא נגמר ועד בערך שעה אחרי הרגשתי מן דפיקות לב כאלה, האם זה הגיוני? תודה רבה

שלום, אירועים מלחיצים בהחלט יכולים לגרום לעלייה בקצב הלב. תגובת חרדה הינה למעשה הפעלה של מערכת העצבים הסימפטטית, אשר תפקידה להכין את הגוף להתמודדות עם מצב שפורש (בטעות או שלא בטעות) כמסוכן. זוהי מערכת אשר יש לה תפקיד הישרדותי שכן בלעדיה לא היינו יכולים להתמודד עם מצבים המסכנים אותנו. הפעלת המע' הסימפטטית מכינה את הגוף שלנו למצב של "הילחם" או "ברח" (flight or fight) באמצעות הפעלת מערכות פיזיולוגיות שונות - שרירים, זיעה, נשימה, לב ועוד. היא מופעלת באופן מיידי שכן עלינו להיות מוכנים מיד להתמודדות עם אותה סכנה. לאחר שהסכנה חלפה נכנסת לפעולה מערכת אחרת, המערכת הפרא-סימפטטית, שמחזירה את המערכות השונות לתפקוד רגיל. מכיוון שאין למערכת זו תפקיד הישרדותי, פעולתה איטית יותר ואז נוצר מצב שגם אחרי שהאירוע המלחיץ הסתיים לעיתים אנו עדיין חשים את פעולתן של אותן מערכות שהופעלו בתגובה למצב ההמלחיץ (רעד בשרירים, דופק מהיר, זיעה וכו'). בברכה, אמיר.

היי בתי בת ה15 חצתה השבוע גבולות בצורה קיצונית. היא הרביצה לאחיה, לאחר מריבה ממושכת היא ניבלה פה וניפצה לי את האייפון. שלחנו אותה כעונש ללכת למחסן/ממ"ד...בתחילה בעלי רצה 6-7 שעות, בסוף שלחנו אותה לעונש להיות שם 3 שעות. מדובר על חדר קטן, יש בו רק כורסה קטנה לישיבה, שולחן ריק, ארון עם שמיכות. כמובן שאסור להכניס פלאפון ושום חפץ. רק לשבת. כשהיא שמעה את זה היא פרצה בבכי כמה דקות, ביקשה סליחה כמה פעמים. יצויין שלא נתנו את העונש מייד, בתחילה לאחר המקרה היא התנצלה והבטיחה לפצות אותנו כשהיא תעבוד (גם אין לה דמי כיס קבועים שנוכל לקנוס אותה מהם)..היא הלכה לחדרה והרוחות נרגעו. לאחר כשעתיים קראנו לה לשיחה, ובסיומה היא קיבלה את העונש, ואח"כ פרצה בבכי. השאלה שלי היא האם לדעתכם העונש הזה מוצדק? ועד כמה לדעתכם התגובה שלה לעונש היה טבעית? זה שהיא בכתה כמה דקות. כמו שציינתי היא בת 15, היא בד"כ לא בוכה כשהיא מקבלת עונש..לכל היותר כועסת...

שלום שירלי, לפעמים, כחלק מחינוך ילדים, עלינו להפעיל סנקציה שתלמד אותם לקשר בין התנהגותם לבין תוצאותיה. חשוב מאד לזכור ש*זאת* (ורק זאת!) מטרת הסנקציה: ללמד סיבה ותוצאה! המטרה *אינה* (אינה!) להשפיל את הילד, להעליב אותו או לשבור את רוחו. כדי שסנקציה תהיה יעילה, עליה לעמוד במספר תנאים: # מיידיות - להפעיל אותה קרוב ככל האפשר למעשה הבעייתי כדי שאפשר יהיה לקשור בין ההתנהגות לבין התוצאה. # מידתיות - לבחור סנקציה שתהלום בחומרתה את חומרת המעשה. כשם שלא מכניסים מישהו לכלא על חנייה ב"אדום-לבן", כך נשתדל למצוא הלימה בין המעשה לסנקציה שבאה בעקבותיה. בדומה, *לא* נעניש פעמיים על אותו מעשה. # רלוונטיות - כדי שהסנקציה תהיה אפקטיבית, נבחר כזו שתהיה ככל האפשר תוצאה טבעית של ההתנהגות הבעייתית. ככל שהסנקציה שרירותית יותר ואינה קשורה קשר טבעי למעשה, כך יקשה על הילד להבין את הקשר בין התנהגותו לבין תוצאותיה, והוא עלול לחוש מרירות, תחושת אי צדק וזעם. וזו - כאמור - אינה המטרה. אם נחזור למקרה שתארת, ונבחן אותו לאור הכללים הנ"ל, נראה שהעונש שהציעה בתך (פיצוי כספי) הולם הרבה יותר מעונש המעצר שיזמתם. אם בתך עדיין אינה עובדת, אפשר היה לעודד אותה לעשות זאת לטובת ההחזר הכספי (שמרטפות, חלוקת עלונים, או אפילו עבודות בית קלות במסגרת המשפחה). לטעמי, הסנקציה שבחרתם לא עומדת לפחות בשני תנאים, ולכן מלבד ההשפלה, הכאב וקלקול היחסים, אין בה תועלת רבה. אגב, איני חושבת שנעילת ילד במחסן/ממ"ד למספר שעות (בידוד בצינוק!) מוצדקת בכל מקרה שהוא. אני הייתי בוכה הרבה יותר ממספר דקות... בברכה ליאת

אשמח לקבל המלצה לפסיכולוגית ילדים שמתמחה בהפרעות מצב רוח/דיכאון באזור השרון. דרך מכבי - יתרון.

שלום א', מרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או עם פסיכולוגית ביה"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בהצלחה ליאת

שלום יש לי בת בת 9 וילד בן 7. הבן שלי הוא ילד מאוד רגיש והוא בוכה לעיתים מאוד קרובות - הוא נפגע מאחותו או שאם היא לוקחת לו משחק אז הוא מתחיל לבכות. הוא גם בטוח כל הזמן שצוחקים עליו - הוא הקריא משהו בכיתה והיה בטוח שילדה מהכיתה שלו צוחקת עליו והיא בכלל צחקה ממשהו אחר שלא קשור אליו. גם כשאנשים חושבים אחרת ממנו הוא מתעצבן ומתחיל לבכות ולא מוכן לקבל את זה שלאנשים אחרים יש דעות שונות משלו. הוא ילד חכם מאוד ומתוק מתוק עם לב טוב. מה עלינו לעשות כדי שיבכה פחות מדברים ושלא יגדל במחשבה שכל הזמן צוחקים עליו? תודה

שלום, בכי הוא אחד המנגנונים המשרתים אותנו בשעת תסכול, כעס, כאב או אכזבה. ככל שאנו גדלים ומתבגרים, מתפתחות גם היכולות היותר משוכללות להתמודדות עם מצוקה. כדי שזה יקרה אצל הילד הפרטי שלנו, עלינו לאמן אותו להתמודד עם תסכולים, ולעודד אותו לדרכי תגובה בוגרות. אם הילד שלנו לומד, מהתבוננות והתנסויות חוזרות, שהבכי מזכה אותו בהרבה מאד תשומת לב או ב'הנחות' מצד בני הבית, הוא יתקשה לוותר עליו, ויהפוך אותו (לא במודע ולא במזיד) לאסטרטגיית התמודדות דומיננטית. חשוב לזכור שיש ילדים שבאמת יותר רגישים מאחרים, אך עובדה זו רק מחזקת את החובה לעזור להם. לכן, כאשר הוא בוכה בתגובה לתסכול או עלבון, אפשר לתקף את רגשותיו באמפתיה, ומעבר לכך לא לעשות דבר. אפשר להביע ביטחון ביכולתו להתגבר ("אתה גדול, ואני בטוחה שתכף תצליח להירגע" או "זה באמת מעליב להרגיש שצוחקים עליך, אבל אתה גדול וחזק ויכול להתגבר"). ניסיונות לפצותו או להסכים איתו רק כדי למנוע את התסכול, הכעס או הבכי - מחזקים את הדפוס ומנציחים אותו. ממליצה מאד על הדרכת הורים קצרה (אפילו בפגישה אחת), כדי לקבל כלים. בהצלחה ליאת

שלום בתי בת 8.5 , ילדה שמחה עם בטחון עצמי,לומדת יפה. העניין הוא שיש לה טיקים כבר 3 שנים , באים והולכים , יש לה פתיל קצר,ויש לה פעולות מוזרות שהיא מבצעת או שחשובות לה , לדוגמא - מתנגבת עם מגבת מסויימת בדר"כ בוחרת כמה מגבות עד שמחליטה,היא מוחקת המון מה שכותבת עד שהכתב יוצא בדיוק כמו שהיא רוצה , היא מאוד מסודרת ומאורגנת , לא שוכחת כלום אבל ממש פדנטית. כמו כן ההתנהגות שלה מתחילת השנה די פראית , היא לא רגועה, לא מקשיבה לנו,מרביצה , מטפסת על דברים מסוכנים ......ולאחרונה נוספה גם מחשבה אובדנית , "אני רוצה למות" , למה אני כזו, למה אני עושה בעיות , מה יש לי אני ממש מודאגת , אני מרגישה שאני מאבדת שליטה עליה ויודעת שהיא מסוגלת להיות אחרת איך אוכל לעזור לה , במה להתחיל ??? תודה רבה

שלום חגית, לאור מה שאת מתארת, אני מאמינה שכדי לעזור לבתך תזדקקי לעזרה של אנשי מקצוע. לפעמים אהבה ורצון טוב אינם מספיקים, ונדרשים הערכה וידע של גורמי בריאות הנפש, דהיינו - פסיכולוג ילדים קליני או פסיכיאטר ילדים או נוירולוג. כל אחד מהנ"ל יכול להיות רלוונטי לתמונה שתיארת. מזכירה לך שלצד הטיפול בילדה, נדרשת הנחייה הורית, כדי לעזור לכם לשמור על עמדה סמכותית ומציבת גבולות, מצד אחד, ועל עמדה מכילה, נענית ואוהדת מצד שני. תוכלי להתחיל ברופא הילדים שלכם, שיפנה אתכם לגורם המטפל הרלוונטי. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתי בת ב 4.5 מתקשה להיכנס לשירותים בגן. יש לציין שמהיום שהיא נגמלה (לפני שנתיים) היא מעולם לא פספסה ולא התלוננה. היא התחילה להתלונן שמציצים...או שהיא לא יודעת לנקות טוב והתחתון שלה רטוב..מהרגע שהיא מגיעה מהגן היא בוכה ומבקשת לא לבוא יותר..לפני השינה היא אומרת שדופק לה הלב והיא לא רוצה לגן מחר: "מה יהיה אם יהיה לי פיפי?" אז את עניין המציצנות פתרתי ביחד עם הגננת. לגבי התחתון הרטוב תמיד דואגת שהיו אקסטרה. ומבחינה רפואית אין לה דלקת בשתן. חשבו לציין כי בבית או בסוף שבוע היא לא מבקשת לשירותים בכלל. עכשיו היא הולכת לשירותים בגן כל 5 דק ולא יוצא לה כלום. היא פשוט בלחץ וחרדה מזה בלי הפסקה. הגננת מודעת לבעיה ומסייעת בכול צורה אבל נראה שזה רק הולך ומחמיר! עזרתכם הדחופה!!!

שלום לך, כשהילד שלנו לחוץ ומתוח, אחד הדברים שיכולים לסייע לו להירגע זו עמדה נינוחה ורגועה של המבוגרים סביבו. מקריאת הדברים שלך אפשר לחוש את מפלס החרדה שלך, שעלול - מצידו - להחריף את המצב המתוח ממילא. כרגע בתך מתמודדת עם משימת הסתגלות, שדורשת ממנה - בין השאר - להרגיש בבית ולהשתחרר גם בשירותים של הגן. יכול להיות שחוותה שם באמת איזו "פלישה" מציצנית, מכוונת או אקראית, שגרמה לה מבוכה ואי נעימות. כאן תפקידנו להרגיע, להחזיר לה תחושת שליטה, ולהביע ביטחון ביכולתה להתרגל למציאות החדשה. כאשר היא שואלת "מה יהיה אם יהיה לי פיפי?", תוכלי לענות לה בשלווה ונינוחות - "אם יהיה לך פיפי תלכי לעשות, והכל יהיה בסדר". אני מציעה להנחות גם את צוות הגן לא לעשות עניין גדול מהנושא, כדי לא "לנפח" את הבעיה מעבר לממדיה הטבעיים. חשוב שהגננות יהיו זמינות ורגועות גם הן, מבלי לדחוף אותה שוב ושוב לעשות פיפי. לפעמים, כשילד מגלה שכולם עסוקים בנושא מסויים, מתעניינים בו כל הזמן ומקדישים לכך המון תשומת לב, הוא מתקשה לוותר עליו, גם אם לא במודע. תנו לזמן לעשות את שלו, ועד אז, הסתפקו בעידוד והרגעה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, ביתי בת 6 עלתה לכיתה א' השנה. בהתחלה היה בסדר, לא התלהבה במיוחד אבל הלכה בבוקר בשמחה יחסית. עכשיו בכל בוקר היא בוכה בבית וגם בפרידה בבי"ס. היא אומרת שהיא שונאת את בי"ס כי משעמם לה, אין משחקים ורק יושבים כל היום.מה שמדאיג אותי שהיא בקשה ממני פטיש לשבור את בי"ס (חשוב שתדעי שהיא הילדה הכי עדינה שיש ובחיים לא פגעה בזבוב).היא עלתה עם שתי חברות מהגן והן די מרוצות. עוד בעיה אין לה חברות חדשות בכלל, למרות שהיא ילדה מאוד חברותית בדר"כ. מה לעשות? איך להגיב? היא רק בכיתה א' וכבר שונאת את בי"ס? תודה רבה נעמי

שלום נעמי, כדי לחשוב איך נכון להגיב, חשוב לעשות מאמץ ולהבין את מקור הקושי. המופע שאת מתארת מעורר כיווני מחשבה שונים, ולכל אחד מהם אפשרויות התערבות משלו. אין ספק שבתום תקופת החגים, עם הכניסה לשגרת לימודים, מתחילות לצוף הבעיות - רגשיות, אקדמיות, חברתיות - וכשמדובר בילדים צעירים, הן עלולות לקבל את הכותרת "משעמם לי". ביה"ס מציב בפני הילדים אתגרים מורכבים וחדשים, החל בלוח זמנים צפוף ותובעני, המשך במערך של כללי "עשה" ו"אל תעשה", וכמובן הדרישות האקדמיות שמלחיצות בדר"כ לא רק את הילד עצמו, אלא גם את הוריו. הילד שלנו נתון, לראשונה בחייו, תחת עיניים בוחנות ומעריכות, ויש בכך כדי לעורר מתחים אצלו ואצלנו. אני מציעה לשתף את המורה בתחושות של בתך, ולבקש ממנה לנסות להקל עליה וליידד אותה עם הסביבה הבית-ספרית, לימודית וחברתית כאחד. אם יש חשש להפרעת קשב, חשוב לטפל בה בהקדם - או לפחות לדעת על קיומה ולגלות התחשבות. אם יש קושי חברתי, יש טעם לברר מה מקורו ולסייע גם בתחום זה. מעבר לכל זה, חשוב לאפשר לילדה להביע את רגשותיה בצורה חופשית, ולשחרר את המתח והתוקפנות שלה בדרכים לגיטימיות. חשוב להקשיב לה, לא לנזוף בה או לשפוט אותה על הרצון "לשבור את ביה"ס", אלא לנרמל ככל האפשר את הקשיים, ולהושיט עזרה רלוונטית לקושי. בהצלחה ליאת