פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב! בתי בת שלוש בקרוב, רגילה להרדם רק כשאני נוכחת לידה. כשאני בבית ואבא שלה לידה (וליד אחותה הגדולה) היא בוכה ומסתובבת בבית ומבקשת שאבוא. אני בקושי נעדרת בלילות ובערבים בגלל זה. מה הדרך הנכונה ל"גמול" אותה מנוחכותנו בשעת ההשכבה? או לפחות מנוכחותי הקבועה...? תודה רבה!

שלום אפרת, התשובה המיידית והמחוייכת שעלתה בראשי היא להמליץ לך להיעדר יותר בערבים, ולתת לילדתך הזדמנות ללמוד ולהיעזר גם באבא. מאחר שיהיה קשה למצוא לך תעסוקה שוטפת בערבים, ומאחר שאת מבקשת (בצדק!) תשובה רצינית, יהיה עלינו לחשוב על פיתרון נוסף. בתך נמצאת בגיל רגיש, גיל של פחדים וחששות, המגיבים היטב לנוכחותו נוסכת הביטחון של ההורה. עם זאת, לא נוכל להשתעבד לצרכי הילדים עד כדי אבסורד, ועלינו לשמור גם על עצמנו. כרגע, בתך מעדיפה את קרבתך, ומוחה בתוקף כל אימת שמישהו אחר מנסה למלא את מקומך. היא בוכה, קמה מהמיטה, ומאלצת אתכם להיכנע לדרישותיה ומחאותיה. כדי לחולל שינוי, חשוב ליצור מצב שבו אתם נענים לצורך שלה בקרבה מנחמת מצד אחד, ועומדים על זכותכם לקיים שגרת חיים נורמלית, מצד שני. לכן, אני מציעה להתחיל בכך שההחלטה "מי משכיב" תהיה שלכם, וכשמגיע תורו של אבא, ההחלטה לא תשתנה, גם אם יהיו מחאות קולניות. אבא יחזיר אותה למיטה, שוב ושוב, וישב/ישכב לידה מבלי לערב אותך. זה מבחן לא פשוט עבורך, אך זו הדרך הנכונה לאותת לה, אנחנו כאן בשבילך, אבא ואמא, שומרים עלייך ומטפלים בך באופן מלא ושיוויוני. לאחר שתתרגל לנוכחותו של אבא, אפשר יהיה לקצר את התהליך, בעזרת טקס שינה קבוע, שיסייע לה להבין מה נדרש ממנה ("מקלחת, סיפור, שיר ערש, נשיקה, לילה טוב, ולישון..."). במצב זה, מרגילים אותה להישאר במיטה גם כשההורה עוזב את החדר, גם אם יהיה עליכם להחזיר אותה למיטה שוב ושוב. אם את חושבת שיהיה לכם קשה ליישם, קחו הדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים, וקבלו ביטחון וכלים קונקרטיים לקראת המשימה. ליל מנוחה ליאת

שלום רב. מחפשת טיפול לילד בן 8 עם חרדה חברתית.גמגום וטיפול בהרטבה.נא ליצור קשר במייל

שלום איריס, אנא, כתבי הודעת המשך, והוסיפי את כתובת המייל שלך בגוף ההודעה. פרטי גם את אזור המגורים שלכם. בהצלחה ליאת

שלום רב. איפשרי מקום טיפול בהוד השרון /פתח תקווה . מייל שלי [email protected]

היי. אני מאובחנת כדיסתימית כבר שנים רבות. לפני כ9 חודשים נולדה לי תינוקת ומאז אני תוהה- מה עליי לעשות כדי שההפרעה שלי לא תשפיע על התפתחות הילדה? מה הם הדגשים להתנהגות שלי מולה/כלפיה? אשמח ליעוץ/הכוונה כלליים. תודה רבה.

לאמא שלום, לא ברור לי מה את מרגישה שמפריע לך לתפקד כאם וממה את חוששת. אני מציעה שתמקדי את הקשיים שלך סביב גידול הילדה ותפני אלי שנית.

שלום, בני בן 13 ,יש לו מצבי רוח מאוד קיצוניים .לדוגמר בראש השנה היינו אצל משפחה שלנו ותכננו להישאר לשיון שם יומיים ,באותו ערב ראש השנה אחרי ארוחה,פתאום משום מקום נפגע ממשהו שאף אחד לא יודע ממה וממי (גם הוא לא יודע להגיד ממה זה התחיל) בכל מקרה ,ירד למטה ונשאר שם בערך שעה . גם שירדתי וביקשתי לדבר ולהבין מה קרה ,לא מוכן לדבר ושביקשתי לעלות התחילו צעקות "תעזבי אותי, לא רוצה לחזור וכאלה. שעלינו לאותו וחזרנו הביתה באותו ערב. בבית התחיל לזרוק דברים על הרצפה ולצעוק שלא רוצה כלום שיעזבו אותו בשקט. בנוסף כל הזמן צועק על אחותו הקטמנ בת 5 ומדבר אליה לא יה ובתוקפנות .שביקשתי ממנו ללכת לרופא שאולי יוכל לעזור לנו לדבר בינינו שלא יקרו דברים דומים -לא מוכן לשמוע כלום .לאחר שלחק לו יומיים להירגע , שבועויים אחר כך היה מקרה דומה רק בבית , לא לציין שאנחנו כבר לא הולכים למשפחה בכלל . מה עושים ?

שלום יאנה, בנך נכנס לתקופה הרגישה של גיל ההתבגרות, תקופה המתאפיינת בתנודות אמוציונליות (כתוצאה משינויים הורמונליים טבעיים), וכחלק ממשימת גיבוש הזהות הבוגרת הנמשכת לאורך שנות ההתבגרות. בשנים אלה יש לצפות להתנהגויות מרד, למצבי רוח משתנים ולסערות רגשיות. אני מציעה לא לוותר על מפגשים משפחתיים או חברתיים, אך לעשות הכל כדי להתחשב גם ברצונותיו והעדפותיו, ממקום מכבד (אך לא כנוע). כך, למשל, אפשר להבין נער בן 13 שמעדיף לישון בחדרו בבית, ולא אצל קרובי משפחה. כדי ללמוד לתקשר נכון, לא חייבים לקחת אותו לרופא. אפשר להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים, או לנסות להיעזר בספרות ההדרכה הענפה הקיימת בנושא זה. אם אתם סבורים שמדובר בהתנהגות חריגה, ובדפוסים בעייתיים שמפריעים לו לתפקד בתחומי חיים נוספים גם מחוץ לבית, אפשר להתייעץ עם גורם מקצועי גם על כך. בהצלחה ליאת

שלום, בתי המתוקה עוד חודשיים בת 5 (יש לה אח חמוד בן שנה ו-3) עברה לאחרונה שינוי בהתנהגות, זה התחיל בהסתגלות קשה לגן שבו הייתה עם אותו הצוות גם בשנה שעברה ולאחר שהסתדר זה ממשיך בבעיה עם החוג- היא הייתה בשנה שעברה בחוג ג'אז והשנה ביקשה ללכת שוב לאותו החוג, כשהגיעה העת להכנס לחדר (החוג ללא הורים) היא נכנסה ובכתה במהלך החוג, בהזדמנות הראשונה יצאה מהחדר וסירבה להמשיך ללכת לחוג. כששאלתי מדוע היא אמרה שהיא מתגעגעת אליי. שבועיים אח"כ ביקשה ללכת לחוג וניסינו יחד חוג עם מדריכה מדהימה בפורמט מצומצם יותר. בשיעור הראשון נכנסנו יחד והיא השתתפה ובשיעור השני התלהבה כבר מהבוקר, היא נכנסה לחוג בחיוך, אמרה שלום לבנות אבל... ברגע שהמדריכה סגרה את הדלת היא יצאה וסירבה להיכנס שוב. ניסיתי לתת לה ביטחון להכנס והיא מאוד רצתה ובכל פעם ניגשה לדלת ולא נכנסה. בסיום השיעור היא ממש מכתה וכאילו התאכזבה מעצמה שלא נכנסה (יש לציין שבשנה הקודמת היינו מנויים לבריכה ובה מגוון חוגים ששם לא הכירה את הצוותים והיא נכנסה כל פעם לבד, השתתפה ונהנתה. כמו כן היא הולכת בשמחה עם הורים של חברים לבית החבר/ה גם ללא ליווי שלנו). איך אוכל לתת לה את הביטחון להיכנס לחוג? לא הייתי מתעקשת אם לא הייתי רואה שהיא מאוכזבת מעצמה שלא מצליחה להיכנס... אשמח לתגובה, תודה מראש

שלום אורלי, בתך מספקת הסבר הגיוני ומניח את הדעת לסירוב שלה: היא מתגעגעת אלייך, ומעדיפה את הבילוי בחברתך על פני חוג ג'אז (שהרלוונטיות שלו לחייה מוטלת בספק). בתך, הגם שבמשפחה שלכם היא הילדה הגדולה והבוגרת, היא עדיין ילדה קטנה, שנמצאת שעות רבות בגן. בשעות אחה"צ, עליה להתחלק עם אחיה הקטן והחמוד על תשומת הלב שלך, ומכאן גם הנטייה שלה להיצמד אלייך. עמדתי בעניין החוגים כבר נאמרה כאן לא פעם, במיוחד כשמדובר בילדים צעירים: זמן איכות עם ההורה תורם לא פחות (בעיני הרבה יותר) מחוגי ההעשרה למיניהם. הילדים שלנו מתגעגעים אלינו, רוצים לבלות איתנו, ואפילו להתבטל בקרבתנו. המתיני עם החוגים עד שהמוטיבציה תהיה שלה, ואז גם תצליח להתמודד ביתר הצלחה עם הפרידה הזמנית ממך. כרגע הייתי ממליצה לוותר. בברכה ליאת

שלום רב, רציתי לדעת אם השינוי שעשיתי הוא נכון. בעבר בתי בת ה 4, לא היתה מקשיבה לי, היתה מקשה עלי בהתנהלות השוטפת (למשל: סירבה להתלבש, לצחצח שיניים וכו), היתה בורחת, מתנגדת ומתעקשת בכל צעד ושעל. בחודשים האחרונים אני מגיבה מיידית בענישה כאשר היא עושה משהו "לא בסדר" , למשל אני מבקשת ללכת לפינת חשיבה ל 3-4 דקות . הפסקתי עם הסברים הארוכים והשכנועים ואני אומרת את דעתי במשפט אחד ואז פועלת. אני רואה שזה עובד מעולה וההתנגדויות פחתו מאוד. מצד שני, בסוף יום אני חשה שהפכתי לרודן בביתי ובעתיד בתי תראה בי רק כשוטרת מאיימת . יש לציין שיש לנו זמנים במהלך היום שאנחנו משחקות, לומדות וצוחקות יחד אבל באופן כללי אני אף פעם לא הייתי ההורה המועדף עליה ויש לה "קראש רציני על אבא". בקיצור, רציתי לדעת אם אני בכיוון הנכון בשינוים שעשיתי. בתודה מראש

שלום אורי, אם השינוי שאת עושה הוא בכיוון של פעולות במקום דיבורים, הסיכוי שתזדקקי לסנקציות פוחת משמעותית. כאשר היא מסרבת להתלבש או לצחצח שיניים, דאגי שזה יקרה גם נגד רצונה וגם כנגד מחאותיה. אם תעשי זאת ללא כעס ("ברגישות ונחישות"), הסיכויים להסלמה נמוכים. מבחינה זאת, אני אוהבת מאד את הגישה ("הפסקתי עם הסברים הארוכים והשכנועים ואני אומרת את דעתי במשפט אחד ואז פועלת"). לגבי העונש המוזר שבחרת, אני פחות מסכימה, משני טעמים. האחד, ענישה תכופה ומיידית באמת עלולה לפגוע ביחסים, ליצור מרמור ותחושת פחד. שנית, לסנקציה אמור להיות תפקיד בהבנת סיבה ותוצאה. ילדה בת ארבע לא יודעת על מה עליה לחשוב ומדוע, ואינה מבינה את הקשר בין אי צחצוח השיניים לעונש המוזר שהוטל עליה. נסי למצוא "תוצאות" טבעיות והגיוניות להתנהגותה, כאלה שיגרמו לה להבין את הקשר ואת הסיבתיות. כך, למשל, תוכלי להכריז (באווירה טובה ואוהבת) שעד שלא מתבססת שגרה יציבה של הגיינת שיניים לא יהיו בבית ממתקים. הסבירי לה שאת אוהבת אותה ודואגת לבריאות השיניים, ולכן לא קונה יותר ממתקים הביתה כדי לא לסכן את בריאותה. מקווה שהרעיון הובן, ואם לא, את מוזמנת לחדד. בהצלחה ליאת

שלום, אני בת 20 ויש לי אחות קטנה בת 14. אני חושדת שאולי היא מפתחת הפרעת אכילה... היא אף פעם לא הייתה שמנה אבל לאחרונה רזתה משמעותית. היא בטוחה שהיא שמנה ומגבילה את עצמה עם כמויות של אוכל ומתוקים. רוב הזמן אני בצבא, אז אני לא ממש יודעת אם היא אוכלת כמו שצריך, אבל נדמה לא שלא ממש. זה מאוד מעסיק אותה והיא לא הולכת עם מכנסיים קצרים או לבריכה וזה נראה לי מוגזם יותר ממה כל בת 14 עושה... אמא שלי לא חושבת שמשהו בעייתי ודווקא מחמיאה לה שרזתה. היא אומרת שהרי היא בסדר עם חברות ובבית הספר והיא צודקת, אבל משהו לא מסתדר לי... מה אתם אומרים?

שלום בר, הפרעות אכילה יכולות להיות חמקמקות מאד, ולהתגנב אל חיי הנערה והמשפחה לאט מבלי שמבחינים בהן. מסיבה זו חשובות הערנות וההקשבה. הדאגה שלך נשמעת מוצדקת, וגם אם לא - עדיף לטעות בכיוון ה'טוב' ולא ליפול למלכודת השאננות. את יכולה להראות לאמא את תגובתי, ולבקש ממנה להתייעץ עם גורם מקצועי (אפשר גם בלעדיה, בשלב הראשוני). בהצלחה ובריאות ליאת

בתי בת 4 היתה עד לפני חודשיים במשפחתון, עד 10 ילדים והשנה עברה לגן פרטי גדול. בקבוצה יש 23 ילדים. בהתחלה לא רצתה ללכת לגן והיתה עושה סצנות של בכי כל בוקר. הייתי משאירה אותה בגן בכח. סירבה לאכול, טענה שלא טעים לה - היא הרי רגילה לאוכל בגן הקודם. בגן הזה יש ארוחת בוקר שהיא בדרך כלל דייסה וארוחת צהריים מרק מנת בשר ותוספת. לאחר כחודש (היו הרבה חגים באמצע) אמרו לי שחל שיפור באוכל, שלפעמים מסיימת לאכול אפילו ראשונה. הסייעת אמרה שהיא עוזרת לה לאכול ומשכנעת אותה וככה היא אוכלת. לפני שבועיים חלה תפנית, היא החריפה את התנהגותה והתחילה לפלוט באמצע האוכל לתוך הצלחת כדי שלא לאכול ויחד עם זאת היתה עשתה כמה פעמים פיפי באמצע הארוחה, הכל רק כדי לא לאכול. יחד עם זאת שמו לב שהיא שפכה את המרק לפח. מאז עבר שבוע. הם לא יודעים מה לעשות. אומרים שהיא אומרת גם לילדים אחרים לא לאכול. ביקשו מאיתנו רשות לשים אותה בשולחן נפרד. עכשיו הבנתי שהם אפילו שואלים אותה, ליאור את תאכלי היום. היא עונה לא ואז לא שמים לה אוכל בכלל. הילדה כבר שבוע לא אוכלת כלום משמונה עד חמש. רק שותה מים כדי לנפח לעצמה את הקיבה. אני ממש לא יודעת מה לעשות. זאת ילדה שכן אוהבת לאכול. היא מגיעה הביתה ולא זזה מהאוכל. ניסיתי לדבר איתה בכל צורה שהיא, היא טוענת שהאכול לא טעים אבל מצד שני היא גם לא מנסה לטעום אותו. היא מבחינתה אוהבת רק אוכל ביום שלישי בבוקר כשיש פנקייקים. אני חסרת אונים, לדעתי ולדעת הגננת זה לא קשור רק לאוכל, היא עושה מרד.

יוליה שלום, לפי תיאורך בתך עוד לא הסתגלה לגן ולהיפך ככל שחולף הזמן מצבה בגן פחות טוב. הסימפטומים של ילדה שמסרבת לאכול או פולטת את האוכל מדאיגים ומצביעים שהיא נמצאת במצוקה. למרות קשייה הצוות תופס את התנהגותה כמרדנית ומנסה להעמיד לה גבול במקום להיות אמפטיים לקשייה. לאור מורכבות המקרה, ולאור מצוקת הילדה, אני ממליצה לך לפנות בהקדם לפסיכולוג ילדים ולהתייעץ איתו. בהצלחה

רציתי לשאול את דעתכם על טיפול CBT לילד בן 6.5 מדובר בילד עם קושי בוויסות חושי, קשיים רגשיים וחברתיים. הקשיים מתבטאים בטקסים, קושי במעברים, קושי בהצטרפות לקבוצה ואלימות בבית הספר. מדובר בילד עם היסטוריה טיפולית רחבה שהפך עם השנים מילד נמנע וחרד לילד תוסס ותזזיתי. הוא נמצא מזה כחצי שנה בטיפול רגשי אך אנו לא רואים שינוי. הבנתי שטיפול CBT הוא קצר ונותן תוצאות טובות. מה דעתכם בנושא? תודה!

שלום שיר, מה הכוונה ב"טיפול רגשי"? אם הוא נמצא בטיפול אצל פסיכולוג/ית ילדים, שלרוב מכירים ומבינים את כל אפשרויות הטיפול, אני חושב שהכי נכון זה להתייעץ עם המטפל/ת שלו. את מתארת תמונה מורכבת שחשוב לקבל בה החלטות נכונות מתוך הבנה עמוקה של מרקם הקשיים, האתגרים והכוחות של הילד. בגדול, אני יכול לומר שטיפול CBT יכול להתאים לתמונה שאת מתארת, אך אני חושב שאם הילד נמצא בטיפול חשוב להתייעץ עם המטפל/ת שלו לפני שעושים שינויים. היציבות ושיקול הדעת הם מפתח חשוב בהצלחת הטיפול שלו. בהצלחה קובי

במתכונת של פעם בשבוע והטיפול נעשה ע"י משחק ושיחה תוך כי משחק - הכל בצורה עקיפה.פעם חודש הדרכת הורים. אנחנו לא מרגשים כל שינוי וכבר עברה חצי שנה מאז. מבית הספר פונים אלינו ע"מ לעשות חשיבה כיצד לעזור לילד ואני לא מרגישה שהדמות המטפלת כיום תורמת כ"כ לעניין והכל די עומד ולא מתקדם. הבנתי שבטיפול CBT מדברים עם המטופל ישירות על הדברים כולל שמות אמיתיים של דמויות בחיי בילד וגם ההורים לוקחים חלק בטיפול עצמו, לא מאחורי הקלעים. אני כן אדבר עם המטפלת הנוכחית בנושא השאלה האם CBT הוא באמת טיפול קצר ויעיל כמו שמתארים אותו והאם חובה להמשיך עם הטיפול הנוכחי במקביל?

שלום. יש לי ילדה בת 3.9 שנים עברה השנה לגן עירייה בלי אף ילד מגן הקודם שומרים ונפגשים עם כמה חברות מגן הקודם מסתדרת בגן החדש ומשחקת עם ילדים והולכת לגן בשמחה התחילה חוג לאחרונה אחרי שהיא יוצאת מהחוג , דבר ראשון שהיא עושה זה באה לילדה אחרת כל פעם ושואלת רוצה להיות חברה שלי? וככה כמה פעמים עד שילדה עונה לה כן בפעם הראשונה שהיא עשתה את זה אמרתי לה : יופי , את מאוד חברותית הבעיה היא שעכשיו היא עושה את זה כל הזמן בלי הפסקה מה יכולה להיות הסיבה לזה שהיא שואלת כל ילדה אם היא רוצה להיות חברה שלה? ואיך מסבירים לה מצד אחד לא להיות דבק ומצד שני לא להרתיע אותה מליצור חברויות? מה נכון להגיד לילדה בגילה?

שלום ארי, זה יכול להעיד על כל מיני דברים, אך באותה מידה זו יכולה להיות שיטה זמנית שמה שיקבע אם תישאר או תחלוף זו מידת ההצלחה שלה. על סמך התנהגות זו בלבד, קשה לי לומר אם זה מעיד על קושי חברתי או בעיה אחרת. בסה"כ זה נשמע שבתך מתפקדת טוב בחברה ושאין לה בעיה מיוחדת המצריכה תשומת לב. אני מציע להניח לה לנסות וליצור קשרים בדרכה, עד כמה שאפשר מבלי להתערב בזה ומבלי לשפוט את התנהגותה דרך עיני המבוגרים. ניתן להציע לה דרכים אחרות שמתאימות לסיטואציות שונות, או לדבר איתה לאחר שהיא חווה אכזבה מכישלון ואז לחשוב איתה על דרך אחרת. לרוב ילדים ממשכים עם מה שעובד, תנו לה לחוות את התוצאות הטובות והפחות טובות של דרכי התקשורת שלה, כך היא תלמד ותפתח דפוסי תקשורות עצמאיים וטובים יותר. בברכה קובי

שלום, ביתי בת שנתיים ונמצאת במסגרת משפחתון פרטי שמונה 12 ילדים זו השנה השנייה. ישנו משהו שמטריד אותי: הבחנתי כי ילדים מסויימים במשפחתון בני גילה ואף קצת קטנים יותר יושבים לבדם ופותרים משחקי קופסא (פזלים למיניהם) באריכות ושומרים על ריכוז וסבלנות ואף מצליחים בהרכבת פזלים ברמה גבוהה. ביתי בהשוואה אליהם היא פחות סבלנית ואחרי שיושבת כמה דק' היא זונחת את המשחקים ופונה למשהו חדש. נדמה כי יותר מעניין אותה להשתובב ולקפוץ.. האם אלו ניצנים של הפרעת קשב וריכוז? חוסר עניין? יש לציין כי בבית אנו יושבים איתה וגם היא מאבדת עניין אחרי כמה דק'. אני כמובן מנסה לא להשוות בינה לבין אחרים אך זה נורא בולט לעין וקצת מטריד אותי. כמובן שכישורים חברתיים לא פחות חשובים מאינטיליגנציה, שאלתי היא האם יש דרך לפתח/לעודד אצלה עניין מהסוג הזה? תודה רבה

שלום ימית, ילדים שונים זה מזה בטמפרמנט המולד שלהם, המצב כפי שהוא כרגע לא בהכרח אומר משהו על הפרעת קשב ובטח שלא על אינטליגנציה. ישנם סימנים מוקדמים שמעלים את הסבירות להפרעת קשב, אך חשוב לי להדגיש שזו רק סבירות- לא תמיד כשיש עננים יש גשם... סימנים כמו- בעיות שינה וחוסר במחזור שינה מסודר, רגישות חושית לאור קול וכד', אכילה לא מאוזנת, התפתחות מוטורית מהירה לצד התפתחות שפתית איטית. בכל מקרה, היא עוד צעירה, נסי לאתגר אותה בהתאם לרצונות והיכולת הנוכחית שלה. קובי

בני בן ה- 6.5 הוא ילד מאוד מאוד רגיש ולאחרונה הוא אומר הרבה משפטים מאוד קשים כגון: "אני לא רוצה לחיות", "בא לי למות", "אני אשים לעצמי כדור בראש".הוא התחיל השנה כיתה א' ונראה שמאז הוא לחוץ יותר מתמיד ומתקשה להתמודד בעיקר בסיטואציות חברתיות. הוא אומר שהוא מרגיש שכל הזמן מציקים לו ומדברים עליו למרות שלי נראה שהוא חווה הרבה יותר הצקות ברגש שלו מאשר מה שקורה במציאות. הוא נפגע מכל מילה שאומרים לו ונעלב נורא ומתחיל לבכות. אני לא יודעת איך להגיב כשהוא אומר את המשפטים הנוראיים האלה ויותר מזה האם אני צריכה לחשוש שהוא באמת יעשה משהו לעצמו?

שלום אור, ככל הנראה, בנך מבטא את מצוקתו דרך האמירות על המוות. לא תמיד מדובר ברצון אמיתי למות או בכוונה אבדנית (כלומר: רצון אמיתי לפגוע בעצמו), ויש סיכוי שמדובר אף בחיקוי של אמירות ששמע מאחרים. בכל מקרה, אני מציע להתייחס במלוא הרצינות לביטויים האלו, ולמצוקה הנפשית של הילד. אני ממליץ לך לפנות להערכה והתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בברכה קובי

יש לי ילד במצב דומה, בן 10 . רציתי לדעת האם המצב אצלכם השתפר מאז העלית את השאלה. אם כן, כיצד.

שלום וברכה. אני מקווה שאני פונה לפורום הנכון. בני הוא רביעי במשפחה- בן 5.5 כבר למעלה משנה הוא עושה קקי ופיפי במכנסיים- ולרוב מודע. קורה שהוא מנסה להספיק וקצת בורח וקורה שעושה תוך כדי משחק וזה לא מפריע לו. ברור לי שזה קטע ריגשי. הפנו אותנו להנחיית הורים וטיפול ריגשי. עכשיו סיימנו רכיבה טיפולית- הטיפול המשפחתי לא כ"כ הסתדר לנו. עכשיו אני בחרדות האם יתכן שזה משהו שיקבע אצלו? האם מומלץ יותר הנחיית הורים או טיפול פסיכולוגי לילד? תודה מראש

שושי שלום, ראשית אני שוב מתנצל על העיכוב בהתייחסות לשאלתך. מומלץ מאוד לפנות לטיפול קוגנטיבי התנהגותי ממוקד באנקופרזיס (בריחת צואה) ובאנוזרזיס (בריחת שתן) אצל פסיכולוג/ית ילדים. בדרך כלל בגילאים צעירים הטיפול יתמקד בהדרכת הורים בה נבנית ומיושמת תכנית התנהגותית אשר מטרתה לעזור לילד לחזור ולעשות את צרכיו במקום ובזמן המתאים. כדאי לפנות לרופא ילדים על מנת לשלול סיבה רפואית העומדת בבסיס הסימפטומים. לאחר שתשלל סיבה רפואית/גופנית אין שום סיבה לכך שההרגל יתקבע, כל עוד תפנו לטיפול אשר יעזור לכם להבין את הבעיה ויציע לכם כלים להתמודדות עימה. בהצלחה, אמיר

שלום וברכה. אני מקווה שאני פונה לפורום הנכון. בני הוא רביעי במשפחה- בן 5.5 כבר למעלה משנה הוא עושה קקי ופיפי במכנסיים- ולרוב מודע. קורה שהוא מנסה להספיק וקצת בורח וקורה שעושה תוך כדי משחק וזה לא מפריע לו. ברור לי שזה קטע ריגשי. הפנו אותנו להנחיית הורים וטיפול ריגשי. עכשיו סיימנו רכיבה טיפולית- הטיפול המשפחתי לא כ"כ הסתדר לנו. עכשיו אני בחרדות האם יתכן שזה משהו שיקבע אצלו? האם מומלץ יותר הנחיית הורים או טיפול פסיכולוגי לילד? תודה מראש

שלום שושי, במקרה כשלכם, הדרכת ההורים מכוונת לשיפור דפוסי התקשורת בבית, ולשינוי תפיסותיהם של ההורים ביחס לילד וביחס לבעייתו. תופעת ההצטאות עצמה חולפת בסופו של דבר, וחשוב שהיא לא תותיר נזקים לטווח ארוך בדימוי העצמי והחברתי של הילד ובשיווי המשקל המשפחתי. לכן, המלצתי היא לגשת להנחיית הורים ולהיעזר בה. ההתמודדות היא לא קלה, לא עבורכם ולא עבור הילד. מאחל שהתופעה תחלוף כמה שיותר מהר. קובי

שלום ליאת, בני בן השנתיים וחמישה חדשים- ילד ראשון, בריא, חייכן ומקסים. מדבר ומתקשר בצורה טובה. עד גיל שנתיים היה עם אמו ואז הוכנס למעון. בחרנו להכניס אותו למעון כחודשיים לפני לידתה של אחותו על מנת לאפשר לו להסתגל למעון לפני לידת אחותו הקטנה. ההסתגלות למעון הייתה בסך הכל טובה- היום הוא אוהב ללכת למעון ומרגיש שם בטוח. לפני 3 חודשים נולדה אחותו הקטנה. היה לו קשה והוא החל לנסות ולהרביץ לה בדרכים שונות. נשיקות שהופכות לנשיכות, ליטופים שהופכים למהלומות וכו'.. עד כה הגבנו בכמה מישורים. במישור הרגשי הקראנו סיפורים על משפחת פיל פילון הקטן שנולדה לו אחות קטנה והוא כעס. דיברנו על רגשותיו בצורה השלכתית וישירה ונתנו לגיטימציה לכעס ולקושי שלו. במקביל עודדנו וחיזקנו התנהגויות חיוביות, נתנו לו תפקידים שונים, קנינו לו עגלה עם בובה לה היה מחליף חיתולים וכו',. כאשר מרביץ אנו מרצינים מבט , אומרים בתקיפות שאסור להרביץ ומרחיקים אותו. כמובן שהאלימות היא בעיקר כאשר הקטנה עלינו או כשמתעסקים איתה. בשבועיים האחרונים חלה החמרה בהתנהגותו, הוא מרביץ לילדים רבים בגן שעשועים ובעיקר לתינוקות. לציין שהגננת אומרת שבגן הוא מתנהג יפה. ברור שהילד חווה משבר סביב הלידה אבל מה עושים תכל'ס? אנו מבינים שהשילוב של קשיי הויסות בגיל הזה יחד עם הלידה יוצרים את הקושי אך כיצד עלינו לפעול? האם להרחיק? האם לקרב? וכו'.. לתשובתך אודה.. חיים

שלום חיים, אין הרבה מה להוסיף... אני חושב שגם הניתוח של המצב מדויק מאוד ושאופן הפעולה שלכם תואם את גילו ואת המשבר שהוא חווה- גם מכילים וגם מציבים את הגבול. אתם יכולים לנסות ולבצע מעט שינויים קוסמטיים שיכולים להועיל, כמו- כשהוא מגיע ומכה אותה, תסבירו שאסור להרביץ ותציעו התנהגות חלופית כמו ליטוף, במידה והוא ממשיך תרחיקו אותה ממנו. באופן הזה אתם גם מציעים לו אלטרנטיבה חיובית לתשומת לב, ובמידה והוא לא מוכן לה, הוא חווה את ההפסד שהוא תוצר ההתנהגות שלו. אני חושב שלנו קשה להבין באמת את עומק המשבר שיכול לחוות ילד בגילו עם בואה של אחות קטנה, החרדה היא חרדה קיומית ולא פשוטה. אני מאמין שאם תמשיכו בדרך שלכם הדברים יסתדרו לאט לאט והוא יתרגל לרעיון ויבין שמקומו בלבכם נותר כשהיה. בהצלחה קובי

היי ישנם מספר דברים אצל ילדתי בת השנתיים שמדאיגים אותי 1- לעיתים קרובות קורה שהיא חוזרת על מילה ללא סוף עד אשר אני מאשרת לה את נכונות המילה- מה זה רוצה לומר... 2- עד גיל 18 חודש ילדה יונקת מהשד ובכל פעם שמתקרבת אליי מכניסה יד לחולצה- האם זהו דבר נכון לאפשר לה זאת 3- קורה שמתאפקת כל היום בגן מלעשות פיפי- התחלנו לפני 4 חודשים גמילה ללא הורדת הטיטול עדיין.היא לא הכי מעוניינת,יושבת כמה שניות בסיר וקמה- אני לא מכריחה או לא לוחצת עליה- מה נכון לעשות 4- בחודש האחרון קורה הרבה שהיא יושבת ומוצצת אצבע בלי לשחק- היא לא לוקחת לא מוצץ ולא דובי- האם זה אומר משהו יש לי די הרבה נושאים אך יש לי מן תחושה שזה קשור למשהו אחד- תוכלו לכווני בבקשה תודה מראש...

שלום, 1) טבעי לגילה. 2) עניין של גישה. יש כאלו שחושבים שצריך לתת לילד לינוק עד שיחדל מלבקש ויש כאלו שחושבים שיש לגמול בגיל כזה או אחר. לדעתי הפרמטר החשוב הוא תחושות האם. אם לך זה מרגיש לא נכון אז לכי עם האינטואיציה שלך. 3) לתפיסתי, גמילה מתחילה עם הורדת החיתול. אני לא מוצא טעם בשלב ביניים שלדעתי רק מבלבל את הילד/ה ומקשה על תהליך הגמילה. אם היא בשלה, ניתן להוריד את הטיטול גם במחיר של תקופת פספוסים או התאפקויות. 4) קורה הרבה שילדים שלא לוקחים מוצץ מוצצים את האצבע. לא בהכרח אומר משהו מאוד מורכב... אני מרגיש שיש משהו שלא מסתדר לך אבל לא מבין מה? על פניו זה נשמע שהכל בסדר. אני מזמין אותך להעלות כל שאלה או מחשבה שיש לך, בשביל זה אנחנו כאן. בברכה קובי

היי תודה על תגובתך כמה דברים 1- לגבי ההנקה- אני כבר לא מניקה אותה כבר כ 8 חודשים אך בכל פעם שקרובה אליי מכניסה לי את היד לחולצה- האם לאפשר לה? 2-אוקיי,נגיד שנחליט להוריד את הטיטול בבית אך בגן עדיין ישימו לה טיטול, זה לא עלול לבלבל אותה?

בד"כ ילדה שמנמונת ועם מרץ לאחר שההורים ניפרדו הילדה הפסיקה לאכול

אסתר שלום, לא ציינת כמה זמן היא איננה אוכלת והאם היא לא אוכלת כלל או שאוכלת מעט, האם שותה, האם ירדה במשקל וכו'. מומלץ לפנות לרופא ילדים ולבדיקות דם ולבדוק האם ישנה ירידה במשקל. כמו כן, מומלץ מאוד לפנות להערכה פסיכולוגית אצל פסיכולוג/ית ילדים או להערכה פסיכיאטרית. חשוב מאוד לגייס גם את ההורים (שניהם) על מנת לעשות את תהליך הפרידה נכון ככל שניתן. פרידה של הורים תמיד מהווה משבר עבור הילדים אך ליווי רגשי יכול להקל על המשפחה כולה. בברכה, אמיר

ילדי בן 3 ניכנס השנה לגן עירייה, אבל חשוב לי לציין שגם בגן הפרטי התנהג ככה השנה זה ניהיה יותר גרוע כל פעם שאני אומרת לו משהו שלא נראה לו, ולאו דווקא הוראות, או שאני עושה משהו שלא נראה לו, למשל, שרה שיר שלא בא לו לשמוע באותו רגע.הוא מתעצבן מכה אותי וצועק, בגן אותו דבר הגננת טוענת שהוא פתאום נותן לילד סטירה נושך מרביץ בלי שום סיבה ובטח ובטח שהוא עצבני, אני כל היום במלחמה איתו לא מקשיב לשום דבר שאומרים לו אם אני איתו ברחוב פתאום הוא מחליט שהוא בורח ומתחיל לרוץ ולא מעניין אותו כלום, חשוב לציין שהוא ילד מאוד חכם ומבין הכל, אבל הגננת טוענת שאין תקשורת מילולית בגן עם הילדים רק כמה מילים בודדות אבל בבית זה ממש לא ככה הוא מדבר שוטף, לקחנו אותו לקלינאית תקשורת היא אמרה שאין צורך שהוא בסדר גמור עכשיו אני רק מחכה חאבחון פסיכולוגי, בבקשה יעצו לי מה לעשות

שלום ג'נט, אתחיל מהסוף, עם או בלי קשר לאבחון פסיכולוגי שאתם מתכננים לעשות, אני ממליץ לך בחום לגשת להדרכת הורים. נשמע שהתמונה הכללית שאתם מתמודדים איתה היא מורכבת, וכדי להבין אותה לעומק ולאמץ דפוסי התמודדות יעילים ועקביים כדאי להיעזר באיש מקצוע. מכאן אנסה לתת לך כמה כיוונים שאולי יוכלו לעזור לך. כאשר בנך מתפרץ, מכה מתפרע, את צריכה להגיב באופן שקשור להתנהגות שלו. אם הוא מכה ילד אחר, את יכולה לקחת את הילד, לומר שההתנהגות שלו לא מקובלת עלייך ולהרחיק את הילד ממנו. אם הוא בורח ברחוב, לקחת אותו ולחזור איתו הביתה. התגובה שלך חייבת לכלול פעולה משום שכך יבין שלהתנהגותו יש השלכות. עד כמה שניתן, חשוב שלא להגיב באופן כועס, עצבני, צעקני וכד' כלפיו. אני מבין שלא תמיד זה קל ופשוט, אך אני חושב שאם תצליחי לשמור על עצמך מחוץ למערבולת הרגשית תוכלי להגיב באופן שקול יותר ויעיל. נסי לבחור את הקרבות. אם הוא לא מעוניין לשמוע שיר אפשר לדלג על זה. רצוי לבחור את הנושאים עליהם לא מתפשרים ובהם להתמקד. חשוב מאוד לחזק אותו על כל התנהגות רצויה. לנסות ולשמור על שיגרת יום יום קבועה יכול להועיל לו. חשוב שכל בני הבית המעורבים בגידולו יהיו מתואמים, כך שיקבל תגובות בעלות ערך זהה . מקווה שעזרתי במשהו.. בכל מקרה זה לא תחליף להדרכת הורים מסודרת שנראית לי הכרחית במקרה שלכם. בברכה קובי

שלום! בני בן 6 החל השנה ללמוד בכיתה א'. הוא גמול בלילה לחלוטין (ללא הרטבה אחת!) מזה כשנתיים וחצי. בשבוע האחרון הרטיב פעם אחת לגמרי ועוד פעמיים ברח לו קצת והמשיך בשירותים, שוב אציין שזה לא קרה אף פעם. מדובר בילד נבון רגיש וסוער, שאמנם לא עבר אבחון אבל ככל הנראה סובל מהפרעת קשב וריכוז עם רכיב היפראקטיבי משמעותי ועד כמה שהמורה שלו מקסימה ורגישה- עומדים בפניו קשיים ואתגרים רבים בכיתה א'... איך נכון להתייחס לזה? האם נכון להתייחס לזה? כרגע אנחנו לא אומרים כלום, אולי משהו כמו "לא נורא, זה קורה" מחליפים בשקט בגדים וחוזרים לישון, וזה גם לא עולה מצידו. האם זה נכון? אני רוצה לחכות ולתת לזמן ולהסתגלות לעשות את שלהם, תוך כדי כך שאנחנו כמובן בקשר עם המורה ויחד נותנים מענה לקשיים. מה דעתך? תודה מראש!

שלום תמנע, אני חושב שהאופן בו אתם מגיבים כרגע הוא נכון מאוד. יתכן ובנך מגיב ללחצים ולהסתגלות, חשוב לעקוב אחרי זה ולראות האם התופעה מתגברת או מתרחבת לתחומי תפקוד נוספים. בנוסף, אם את חושדת בקיומה של הפרעת קשב, חשוב שתעשו אבחון מוקדם ככל האפשר. איתור מוקדם מאפשר טיפול נכון ומוביל התמודדות נכונה יותר עם הקשיים הספציפיים של הילד. לרוב אנו נוטים להתייחס להשלכות הלימודיות של הפרעת קשב, אך חשוב לשים לב גם להשלכות החברתיות והאישיות כמו קישורים חברתיים, דימוי עצמי וכו'. קובי

אני מחפש פסיכולוג לילדה בת 7. הילדה מגלה סימניי מצוקה. אנחנו שייכים לכללית וגרים בעיר לוד. אודה לכם על עזרתכם בנושא.

שלום שלמה, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או עם פסיכולוגית ביה"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בהצלחה קובי

הי. אני אם חד הורית לבן שנולד בתרומת זרע. היום בן 12. אין דמות גברית לבני ,דמות שליותה או מלווה אותו מאז שנולד. אין לי אב וגם לא אחים ממין זכר ויש לי 2 גיסים אבל לא ממש קרובים, הן פיזית והן רגשית. אני קצת דואגת. הבן שלי סיפר לי שהוא מרגיש דחוי בכתה. שהוא מנסה להשתתף בכל מיני משחקים והשתוללויות בהפסקה, אך מרגיש זאינו אטרקטיבי מבחינת הילדים האחרים, הוא מציין שקצת מרגיש מנוצל כיוון שכשרוצים ממנו עזרה בשיעורים, אז נחמדים אליו, אבל כשמשחקים-לא מתייחסים. אם הוא מזמין אותם אלינו אז בסך הכל מגיעים לשחק, אך תמיד זה הוא שמזמין ולא מוזמן, וזה גם פוגע בו. יכולה לומר שבני מאד רגיש. אינו מתקשר עם בנות ולא מוכן כרגע לדבר על הנושא הזה. מאד קשה לו להתקשר לבת אפילו כדי לקחת שיעורים או למסור הודעה.האם זה מראה על משהו ? האם יש אפשרות שכתוצאה מהרקע שלו, זה יכול להשפיע על זהותו המינית ? למרות שהוא מאד רגיש הוא מאד נראה בן ואין אף סממנים חיצוניים לנטיות כלשהן. אך לא ברור לי מדוע האנטי הזה ליצור קשר עם בנות. לדעתי העובדה שאין פה דמות גברית אלא רק אמהית, ואני מאד אימהית , גורמת לכך שהצד הרגשי שלו יהיה מאוד מועצם ועם דגש , כיוון שאני רגשית ולא ממש קשוחה. ואז תחושתי שחסזר באישיות שלו צד מחוספס יותר, חזק יותר, ןפחות פגיע ורגיש. האם יש משהו שהייתי יכולה לעשות כדי לעזור לו ? ללכת לטיפול ניסינו אך לא עזר. גם אין באפשרותי לממן טיפול יקר מכורך העובדות. אשמח לשמוע את דעתך המלט=ומדת ומקווה שתוכלו להאיר לי כמה נקודות חשוכות. ממתינה מאד לתשובתכם. תודהנ רבה.

שלום אירית, בימנו ילדים גדלים בסוגים שונים ומגוונים של הרכבים משפחתיים. אני יכול לומר לך שכל סוגי הקשיים שנתקלתי בהם בעבודתי לא הצביעו רק על קשר כזה או אחר להורה החסר או הרכב המשפחה. אני כן יכול לומר, שהגורמים המשמעותיים יותר היו הילד עצמו, ההורה הנוכח והסביבה. כלומר, יכול להיות שחוסר בדמות גברית משפיע על בנך, אך השפעה זו באה בשילוב עם אופיו, הקשר איתך וכד'. הבנת הסיבות לקושי היא חשובה, אך לפני כן חשוב להבין את טיבו של הקושי. כשאת אומרת שהוא מרגיש לא אטרקטיבי, זה אומר ש: הוא מחפש קשר עם ילדים מסוימים ולא מצליח? עם כל הילדים? שיש ילדים שרוצים אותו אבל הם לא אטרקטיביים בעיניו? וכו'. ההבנה הזו חשובה מאוד מפני ששם נמצא גם המפתח לשינוי. תחושת חוסר האטרקטיביות תלויה במה שהוא מחשיב כאטרקטיבי. על החוויה שלו לא ניתן להתווכח, אך כן ניתן לעורר מחשבה ושינוי דרך הגדרה מחודשת של הציפיות שלו. אני מוצא שלפעמים קשר אחד טוב עם חבר אחד משנה את כל התחושה של הילד בבי"ס. בקשר לאנטי מבנות, לפעמים אנטי מגיע דווקא מתוך תחושת משיכה גדולה ולא מדחייה, חוסר ביטחון עצמי, חוויה לא טובה ועוד... בנוסף, אני לא מאמין שמישהו באמת מבין מה גורם לגבר אחד להימשך לנשים והשני לגברים, ברשת את תמצאי כל מיני תיאוריות שלדעתי מוטב להתעלם מהן. חוסר הקשיחות של הורה (או קושי בהצבת גבולות), יכול להגדיל קשיים בציות לסמכות, וויסות עצמי, דחיית סיפוקים, קשיים חברתיים ועוד. לסיכום, אני חושב שאת יכולה לסייע לבנך מתוך הבנה משותפת של מה מפריע לו והאם הוא יכול לשנות את זה, או לשנות את הדברים שהוא מגדיר כחשובים ורצויים על ידו. אני לא הייתי נכנס יותר מידי לקשר שלו עם בנות באופן ספציפי, אלא לקשרים חברתיים באופן כללי. אין לי ספק שהדרכת הורים קצרה יכולה מאוד לסייע לך, אני בטוח שאת מרגישה שיש לך המון על הכתפיים. כך שהדרכה קצרה תוכל לעשות לך קצת סדר ולהעניק לך כלים יעילים להתמודדויות היום יומיות. אני מבין שזה לא זול, לכן אולי כדאי שתבדקי דרך קופ"ח. בהצלחה קובי

שלום! אתמול בלילה בן הזוג שלי (בן 24) כנראה הלך מתוך שינה. התעוררתי וראיתי אותו עומד בחדר השינה שלנו ועושה פיפי באמצע החדר (על הכלב). כאשר הערתי לו על זה הוא לא הבין על מה אני מדברת והתעצבן על למה אני לא מבינה שהוא בשירותים. זה הפך להתפרצות זעם וכעס. התחיל לצעוק בבית ולבעוט בדברים. אני רוצה לציין שאין לו רקע אלים ולעולם לא מרים את הקול אם זה לא הכרחי. בבוקר כששאלתי אותו על מה שקרה הוא לא זכר את זה שהוא הלך לשירותים. רק זכר שכעס ולא ידע על מה. מה לדעתך צריך לעשות עכשיו? לפנות לפסיכולוג? נוירולוג? במידה וזה רלוונטי אני רוצה לציין שהוא ספורטאי לשעבר וכרגע בעלים של בר ומסעדה וחי חיים די הפוכים מבחינת בוקר/לילה. תודה.

שלום יעל, עד כמה שאני מבין, התופעה שאת מתארת נקראת פאראסומניה. אני לא ממוחה בתחום... לפני שאתם עושים ברור נפשי, חשוב שתגיעו לרופא כדי לשקול איתו את המשך האבחון והטיפול בצורה מסודרת. קובי

בני בן שנה ואחד עשר חודשים, לא נבהל כשאני ואביו כועסים עליו וזה אפילו משעשע אותו ומעודד אותו לבצע שוב בהתרסה את מה שנאסר עליו. היום היינו אצל רופאת ילדים (שלא מכירה אותו) וכשנכנסנו הוא ניסה לקחת משהו מהשולחן שלה והיא כעסה עליו מאוד, אבל הוא לא נבהל מזה. הרופאה ציינה את חוסר הבהלה שלו כמשהו חריג, ורציתי לשאול אם זה אכן סימן מדאיג (הבכור שלי אוטיסט בתפקוד גבוה)

שלום יעל, אני מבין את החשש, בכל זאת, סביר יותר שמה שאת מתארת זו תגובה התנהגותית משולבת בטמפרמנט של הילד. חשוב להבחין בין שני מצבים- ילד לא נרתע כלומר לא מגיב בכלל לתגובה שלכם, או שהוא מרוצה מהתגובה מחייך ומתייחס לזה כמו משחק. הרבה פעמים, ילדים בגילו, תופסים את תגובתם הרגשית של המבוגרים בסביבתו כמשחק. אני עושה כך ואמא מגיבה כך. הדרך להתמודד עם זה היא דרך תגובה התנהגותית ולא דרך תגובה רגשית או ניסיונות הסבר. לדוגמה, אם הילד לוקח את שלט הטלוויזיה ומתחיל לדפוק אותו על הרצפה, נסו לומר לו שזה אסור, בתקיפות אך ללא כעס, ולקחת לו את השלט. באופן כזה, דרך הבנת התגובה שלכם ואובדן האובייקט בו שיחק, הילד יבין שהתנהגותו לא מקובלת. אם את מגישה שההתנהגות שלו, בצירוף התנהגויות ודפוסים אחרים מעלים בך חשד למשהו התפתחותי, רצוי לפנות לפסיכולוג ילדים המתמחה בתחום, לקבלת חוות דעת מקיפה יותר. בברכה, קובי

שלום רב,יש לי ילדה ב 9 שאהבת מאוד מאוד מגע פיזית (נשיקות,חיבוקים מגע בגוף) לא מתחברת לב"ס,חוגים או חברים בגילה. למי לפנות להתפתחות הילד ?

שלום, את יכולה, דרך קופת החולים לאתר פסיכולוג/ית ילדים בקרבת אזור מגורכם, דרכו תוכלי להבין טוב יותר את הקשיים של בתך ואת אפשרויות הטיפול המתאימות לה. אשמח לתת לך הכוונה מדויקת יותר, אך אני זקוק לקצת פרטים אודות הקשיים החברתיים והלימודיים של בתך, שבגינם את חושבת שהיא זקוקה לטיפול. קובי

שלום רב, בני, בן שלוש עוד שבוע, נהיה איתי עד גיל שנתיים אח"כ 8 חודשים בגן פרטי והשנה נכנס לגן מועצה.הוא הבכור והיחיד בינתיים. מאז החזרה לשיגרה של אחרי החגים הגננת מדווחת שהילד מכה בתדירות גבוהה, ע"י חפצים וללא סיבה נראית. לא עוזר שצוות הגן וההורים חוזרים ואומרים לו שאסור להרביץ, לדחוף וכו'..זה הגיע לידי כך שהיא חייבת להיצמד אליו או להצמיד לו סייעת.הורים אף מתלוננים שילדהם מספרים שבני הרביץ. לעומת זאת, מ ע ו ל ם לא ראיתי אותו מרים יד על מישהו. מקסימום רב על צעצוע או דוחף קצת בנדנדה וגם זה לעיתים ממש נדירות. הוא פוגש ילדים מחוץ לגן בשעות אחה"צ בבית ונמצא בגני שעשועים,הצגות וכדומה אך התופעה הזאת בלעדית לגן.בחוץ הוא אוהב, מחבק, נותן ידיים, מנשק, מכבד, מעניק ומודה. ללא התקפי זעם או בכיות מתמשכות מידי. יש עוד הרבה מה לכתוב, וברור שאפנה ליעוץ פסיכולוגי אך אשמח לקבל חוות דעת מקצועית כללית ביותר שעשוייה להיות במקרים כאלה. תודה רבה.

שלום, התגובה שאת מתארת נשמעת כמו קושי בוויסות רגשות, קושי שיכול להיות מולד או תוצאה של התנהלות התנהגותית. בדר"כ, כשלבעיה יש מרכיב ביולוגי מולד, היא תקבל ביטוי בכל זירות התפקוד של הילד, מכיוון שזה לא כך אצלכם, ישנן שתי אפשרויות. האחת, משהו שקורה (או לא קורה) בגן מקשה עליו להתמודד ומוציא ממנו את החלקים התוקפניים והאלימים שלו. השנייה, משהו שקורה בבית (תיווך מבוגרים, דמויות מוכרות, כיפוף כללים ומניעת תסכולים וכד') מסווה קושי שקיים. אם הגננת לא מצליחה לאתר את הסיטואציות בהן זה קורה, גורמים אפשריים וכו', רצוי להיעזר בפסיכולוג/ית ילדים שיוכלו לבחון יחד איתך את ההתנהלות בבית ובגן. לרוב דרך הדרכת הורים קצרה ניתן להבין ולהתמודד עם התופעה, במידת הצורך ניתן לערוך תצפית בגן כדי להבין טוב יותר את המתרחש שם. בהצלחה קובי

שאילמות סלקטיבית ממשיכה לגילאי עשרים פלוס?

שלום מיכל, אילמות סלקטיבית, ממשפחת הפרעות החרדה לרוב נמשכת בין 3 ל 5 שנים בילדות. לשאלתך, ההפרעה יכולה להמשיך ולהוביל לקשיים משמעותיים ביצירת תקשורת מילולית בבגרות. במקריים קיצוניים היא יכולה ללוות את מי שלקה בה גם בבגרותו, זאת במידה והוא לא טופל. קובי

היי , רציתי לשאול - לפני שלוש שנים ההורים שלי התגרשו ושקעתי בדיכאון קליני למשך שנה , אחכ הייתה לי תקופה שהייתי שמחה נורא , חשבתי שיש לי הכל בחיים , שהכל בהישג יד והיו לי ככ הרבה חלומות ותחומי עניין , הייתי אנרגטית מאוד . זה נמשך לחצי שנה ולפי מה שקראתי זה היה מתאים מאוד להיפו-מאניה . אחכ חזרתי לדיכאון קשה בהרבה מהקודם , הייתי על סף התאבדות וחתכתי את עצמי המון , אחכ הייתה תקופה נורמלית לבערך חצי שנה ואז עוד פעם דיכאון ועכשיו אני לא בטוחה , המצב רוח קלי משתנה באופן קיצוני משעה לשעה , מיום ליום . פתאום אני מרגישה שהכל אפשרי ואני מתחייבת להמון דברים שאני לא יכולה לעמוד בהם ואחרי כמה שעות / ימים אני מדוכאת ומבינה כמה שהייתי מטומטמת ומה חשבתי לעצמי ושאני לא יעמוד בזה . מה קורה ? זה הגיוני שיהיו לי מעברים ככ קצרים בין מאניה / היפומאניה לדיכאון ? זה מגיע לכך שכל היום אני על גג העולם ואז בערב אני בוכה וחותכת את עצמי .. זה הגיוני בכלל ? תודה רבה ואני מצטערת על האורך .. ( בת 15 )

שלום, התיאור שלך נוגע ללב. את מתארת את כל מה שעובר עליך באופן מדויק וכואב כל כך. אנסה להביע את דעתי... גירושין של ההורים כשאת רק בת 12 (בלי לדבר על מה שקרה בבית עוד לפני הגירושין, וההתמודדות של ההורים עם עצמם ואיתך לאחר מכן), זה חוויה קשה מאוד, חוויה שכאילו העולם שמתחת לרגלייך נחרב. שהבסיס היציב, בסיס הביטחון שלך איננו עוד. זאת למרות, שזה לא לגמרי כך, ההורים שלך נשארים ההורים שלך. על פניו, כל שקרה זה שהם הגיעו להבנה משותפת שהם לא יכולים לחיות יחד כזוג. בכל מקרה, ילדים מגיבים לזה בכל מיני צורות. ההמלצה הראשונה שלי היא שלא תמהרי לאבחן את עצמך. מניסיון, אבחנה עצמית לא מועילה, לא מקדמת ולרוב גם לא נכונה. את נמצאת בתקופה סוערת מאוד, ואת מתמודדת עם דברים שלא קל ופשוט להתמודד איתם. הבשורה היא, שזה לא חייב להיות כך. האופן בו את מתנסחת, הנקודות בהן את נוגעת, הותירו בי את הרושם שאת אדם עם יכולת התבוננות עצמית טובה מאוד. בעיני זו נקודת חוזק חשובה מאוד בהתמודדות שלך. מתוך כך, אני מניח שיש לך עוד הרבה כוחות ויכולות שלא הזכרת כאן, או שאת לא מודעת להן. אני חושב שחשוב מאוד שתגיעי ותקבלי עזרה פסיכולוגית. המצב שלך היום הוא לא גזרה משמיים ואת יכולה לשנות אותו, לאנשי הטיפול יש את היכולת והאמצעים לעזור לך בזה. אם את רוצה לדבר על זה קצת, אני מזמין אותך להתקשר אליי 0528524205, גם אם בעילום שם. ושוב, לפנות לטיפול! תחזיקי מעמד, עוד יהיו ימים טובים מאלו. קובי

בתי בת 10 בשבוע האחרון התחילה לפתח סמפטומים של התקפי חרדה לאחר כנראה כצף של ארועים שקראולאחרונה. היא הייתה ילדה עצמאית חוזרת לבד מבית הספר נשארת לבד בבית הולכת לחוגים לחברות ילדה שמחה . לפני חודש היא הלכה לחברה ובדרך כלל אח שלה הבוגר נמצא בבית הוא יצא מהבית והיא החליטה לחזור מחברה לפני הזמן התקשרה ולא ענינו לטלפון מיד ואז נכנסה לפחד ומאז היא חוששת לעזוב אותנו אפילו בבית הספר היא מסמסת לי במשך כל היום היא טוענת שהיא פוחדת וכואבת לה הבטן . השאלה מה לעשות אני רואה שאני עונה לה בבית הספר היא לא מרפה למרות שסיכמנו שהיא רק בהפסקות יוצרת איתי קשר.איך להתנהג ברגע שאני מבקשת באסרטביות שתפסיק היא יותר מתחזקת מה לעשות?

שלום איריס, ראשית, חשוב לעקוב לאורך זמן ולראות שתגובת החרדה שלה לא מתרחבת (הפרעה בשינה, ירידה בתיאבון, התפרצויות זעם, הימנעות חברתית וכד'). במידה וכן, יש לפנות לייעוץ מקצועי. ממה שאני מבין, בכל פעם שבתך חשה בחרדה המציפה אותה היא פונה אליך, באמצעותך היא מצליחה להפחית ולווסת את רגשותיה. מכיוון שכך, אם את לא עונה לה, או מגיבה בכעס או אסרטיביות רמת החרדה שלה רק עולה. היא חשה בחוסר אונים מפני שאין לה דרך אחרת לווסת את החרדה. לכן, אני מציע לעשות תהליך הדרגתי רגשי והתנהגותי. תחילה, לקבוע נקודת אפס ממנה מתחילים, גם אם בנקודה זו היא יכולה להתקשר בכל פעם שהיא מרגישה שהיא חייבת. במקביל, תתמקדי בזה שאת משקפת ומכילה אותה, את יכולה לומר לה שאת מבינה שנורא קשה לה, שהיא עברה אירוע שמאוד הפחיד אותה והתגובה שלה עכשיו הוא טבעית אך תחלוף. תדגישי בפניה שהיא בטוחה שהכל בסדר עכשיו, ושאת מאמינה ביכולת שלה להתגבר על זה. את יכולה גם לשחזר איתה את מה שקרה ולחשוב איתה על דרכים יעילות כדי להימנע מהישנות של המקרה או מקרים דומים שכרגע היא חוששת מהם. בשלב הבא, באופן הדרגתי, לקבוע זמנים קבועים בהם היא יכולה להתקשר אם היא מרגישה צורך, וחשוב לא פחות- לחשוב ביחד איתה על דרכים אלטרנטיביות להרגעה עצמית. כלומר, מה היא עושה אם היא מרגישה בחרדה אבל זה קורה מחוץ לזמן המוסכם. נסו לחשוב על אפשרויות שונות כמו לגשת ולשטוף פנים, לסמס לך מבלי שאת עונה לה מתוך ידיעה שאת רואה את האס אם אס, חברה טובה או כל דרך אחרת. לכל אורך התהליך עד לחזרה למצב הקודם, חשוב להכיר ברגשות שלה ולא לצאת נגד או לבקר אותה. מתן הלגיטימציה כשלעצמו יכול מאוד לעזור לה. במקביל לזה, חשוב לחזק אותה על כל הצלחה שלה, לשדר לה ביטחון ואמונה ביכולת שלה. זה לא פשוט ומצריך הרבה סבלנות, אבל אני מאמין שאם תצליחי ללכת בין הטיפות, להכיל ולקדם אותה, התדירות והעוצמה של החרדה תלך ותפחת. בכל מקרה, נראה לי שהדרכת הורים קצרה יכולה מאוד להועיל לכן. בהצלחה קובי

נראה שהבת שלך חוותה את הסיטואציה הזאת שהיא הייתה לבד כמשהו מאוד עוצמתי ומפחיד. השאלה היא האם היו לכך טריגרים נוספים קודם לכן? בכל מקרה, כרגע היא מבקשת בחרדה שלה ובחיפוש אחרייך באמצעות הטלפונים, שתהיי שם בשבילה, קצת כמו שלא הייתם בשבילה קודם. על כן הייתי בראש ובראשונה עושה את זה, גם אם זה אומר להיות זמינה קצת יותר מבדרך כלל. אני חושבת שכעס לא יעזור כאן... צריך לספק לה את התחושה הזאת שהיא בטוחה ושאת שם, וכך לאט לאט היא תפנים את דמותך ולא תצטרך את הטלפונים אלייך. אפשר בינתיים אולי לתת לה משהו טבעי להרגעה (לילדים לא הייתי ממהרת להכניס סתם תרופה לגוף). יש את לקטיום של סופרהב, שניתן לתת אותו גם לילדים מגיל 7. הוא מרגיע חרדות וסטרס. לאט לאט בשילוב גם עם הנוכחות שלך, וגם עם העזרים החיצוניים, אני בטוחה שמשהו יירגע אצלה. בנוגע אליכם, אני בהחלט חושבת כמו קובי שכדאי אולי לפנות להדרכת הורים, או אפילו לייעוץ והכוונה אצל יועצת בית הספר כדי לדעת איך לעשות את זה באופן הנכון ביותר עבור הילדה. בהצלחה.

שלום! בני בן 5 וחצי לפני שנה היתה לו עצירות ונאלץ לעבור חוקן מאז יש. לו בעיה עם יציאות ותמיד דוחה את ההליכה לשירותים לאחרונה המצב החמיר בלשון המעטה והוא פשוט לא מוכן לעשות קקי ניסינו המון שיטות לרבות קקי פרס, טבלת גיבור ופסיכולוגית מיותר לצייןששום שיטה לא עזרה המצב קשה לבני מאוד הוא ילד ממש רגיש והמצב פשוט גורם לו לחוסר ביטחון והרבה תסכול, אודה על הפניה לפסיכולוג ילדים המתמחה בנושא זה תודה

שלום חלי, באופן כללי, מוטב לטפל בעצירות ילדים על ידי תרופות הניתנות בשתייה (אבקת נורמלקס או פגלקס שממיסים בשתיה) ולא על ידי חוקן, בדיוק מהסיבות שאת מציינת. אם אני מבין נכון, החרדה של בנך נובעת מחוויית הכאב שעבר וההקשר שבין יציאה לכאב הזה. לכן אני חושב שכדאי לשקול תרופות אבקה שכאלו שיקלו עליו את מתן הצואה ויעניקו לו חוויה מצטברת של חוסר כאב. במקביל אני חושב שאת יכולה לפנות לפסיכולוג קליני של הילד שיוכל לעזור לכם ולילד בהתמודדות, ובהבנת התגובות של בנך. בברכה קובי

מפשת פסיכולוג לילד בן 11 דתי מאזור גדרה-אשדוד. רצוי של כללית. תודה

שלום יעל, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או עם פסיכולוגית ביה"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בהצלחה קובי

שלום, בני בן ארבע ושלושה חודשים, עבר לגן חדש השנה עם חלק מילדי הגן הקודם. קיבלתי המלצות חמות על הגן, אבל קרו מקרים שורמים חי להרגיש תסכול, חוסר שביעות רצון וחוסר אמון. המקרה החמור ביותר מבחינתי קרה שבוע שעבר, כשבאתי לקחת אותו מהגן, ואחד הילדים אמר לי שדניאל נותן לילדים לגעת לו בגוף. כששאלתי את מנהלת הצהרון אתי על מה מדובר, אמרה לי שהגננת תדבר איתי על כך ביום שישי באסיפת ההורים. הייתי בשוק מהגישה והרמתי לגננת טלפון בערב ושאלתי אותה איך יתכן שילד בן ארבע בא ואומר לי דבר כזה, ואיך היא מחכה עם אינפורמציה כזו בלי להתקשר? הגננת לא ענתה לי בצורה ישירה אלא שאלה אותי איך אני רואה את זה, אמרתי לה שאין לי מושג, מה שאני ראיתי זה ילד בן ארבע בא ומספר לי בהתלהמות על מקרה שנראה לי חריג, ועל מנהלת צהרון שאפילו לא ניסתה להרגיע אותי. היא טענה שלא קרה כלום, ושהיא מרגישה בחוסר האמון שלי בהם, שאני לוקחת אותה למקומות שהיא לא רוצה להיות בהם, ואמרה לי שאם אני לא מרוצה אני יכולה להעביא אותו גן, ושנמשיך את השיחה ביום שישי באסיפת הורים שיזמתי. בשיחה שהייתה לי איתה ביום שישי האחרון, הגננת ניתבה את השיחה למקומות שלה (לענין שאני חד הורית, והוא ילד יחיד, ואני מגוננת יותר מדי) בלי שאוכל לבטא את הדברים שלשמם הגעתי. כשיצאתי מהשיחה הרגשתי שלא מיציתי את השיחה ולא אמרתי את מה שבאמת רציתי להגיד. נוסף לכך, בני חוזר בשבוע וחצי האחרונים עם חול בתחת שלו, ונורא מוזר לי גם הקטע הזה, כששאלתי את הגננת איך זה יכול להיות,היא טענה שיש מספיק עיננים בוחנות ואם אני רומזת על כך שמשהו לא תקין, שארגע, כי הכל תקין. הילד ברגרסיה מבחינת התנהגות, התקפי זעם ובעיות שינה. אני רוצה להעביר אותו גן ושואלת לעצתך. תודה, 0508646324

שלום ענת, למרות הרצון לעזור לך בקבלת ההחלטה שלך, זה בלתי אפשרי לדעת מכאן מה באמת נכון עבורכם. אני לא בטוח שאני מבין מה קרה שם בגן, או לאיזה אירועים שקרו לפני כן זה מתחבר לך. אני שומע את התסכול שלך, ומבין את עומק החרדה מאירועים שכאלו. ובכל זאת, מעבר גן בגילו של בנך זו החלטה שחשוב לשקול אותה בכובד ראש. אם אין לך אמון בצוות זו בעיה, ואת צריכה לברר עם עצמך האם את יכולה להתגבר על חוסר האמון הזה וליצור עבודה משותפת שלך ושל הגננת מתוך אינטרס משותף - טובתו של הילד. או שאת חשה שהפערים שינך ובינה עמוקים מידי. שיקול חשוב נוסף הוא איך הילד מרגיש בגן, האם הוא מסתדר שם חברתית, האם הוא נהנה וטוב לו שם. אירועים דומים בגילאים האלו קורים לא אחת ומצריכים עבודה חינוכית פרטנית וקבוצתית, הסבר לילדים על פרטיותו של הגוף. במקביל לזה, חשוב שתעשי גם את עבודה עם הילד, הסבירי לו כי הגוף שלו הוא פרטי ורק לו מותר לגעת באברי גופו. הסבירי, שגם אם אדם אחר, צעיר או מבוגר מבקש לגעת באזורים האינטימיים שבגופו הוא יכול וצריך לסרב לכך. קובי

הבן שלי בן 5 כבר שבועיים יוצא שכל כמה ימים הוא מתעורר שכל המכנס שלו מלא בקקי, איך קורה דבר כזה בגיל הזה?

שלום ענבר, הסיבות יכולות להיות רבות ומגוונות, רפואית או נפשית. זה יכול להיות מחרדה שהתפתחה סביב זה לכן הצואה יוצאת בלילה כשאין שליטה עליה, עצירות וכד'. נסי לבחון, האם חלו שינויים כל שהם סביבתיים, התנהגותיים או רפואיים. אך לפני שבוחנים הסברים פסיכולוגיים, אני מציע לך להתייעץ גם בפורום הזה http://www.doctors.co.il/forum-3979. בברכה קובי

שלום רב . בני בן 7 וחצי כיתב ב, תלמיד טוב מקובל חברתית, הולך לחוגים חברים תפקוד תקין הוא אח לילדה בת 12 . פתאום לפני חודש חוזר עם מעט קקי בתחתונים, בחודש האחרון 3 פעמים, הוא לא מתרגש מזה. ( אבל אני כן) מתי צריך לפנות לרופא או לטיפול??

שלום, עד כמה שאני יודע, כדי לאבחן צריכים להתקיים כמה תנאים: לפחות אירוע אחד של הטלת צואה באופן לא מותאם (רצוני או לא) בחודש במשך שלושה חודשים. ותנאי שני- שאין הסבר אחר (תרופתי או רפואי) לתופעה. לפעמים ההצטאות מתחילה בעקבות אירועי עצירות חוזרים שמחלישים את שרירי הסגור (מה שיכול להוביל לדליפת הצואה) לכן חשוב לבדוק זאת. במקרה שלך, עבר רק חודש, אך עם זאת הייתי פונה לרופא המשפחה כדי לבדוק את העניין, בעיקר אם זה נמשך. במקביל, נסי לגלות סבלנות לתופעה, ולהמנע מלהיכנס למאבק סביב נושא הצואה. קובי

שלום אני מטפלת באמנות, ורציתי לקבל המלה על קלפים טיפוליים המותאמים למתבגרים.

שלום הדס, לצערי אני לא מכיר מהתנסות אישית קלפים שאוכל להמליץ לך עליהם. אני עובד בעיקר עם טאקי או פלסטלינה.. אני מניח שכל מטפל מוצא את האביזרים שמדברים אליו ונוח לו לעבוד איתם. אני אשמח אם הקוראים בפורום יוכלו להמליץ לך על משהו אחר... קובי

שלום רב ותודה רבה על הפורום הנפלא ! בני בן השנתיים וחודשיים מרבה לאחרונה להשליך חפצים בחוזקה גם שבירים , לא מזמן התחלתי להשאיר אותו לישון בגן עד השעה 15:30 , כשהוא זורק חפצים אני מנסה להסביר לו שזה מסוכן ואני כועסת וכך לא מתנהגים . כמו כן שמתי לב כשהוא חוזר מהגן הוא עצבני , ומרבה לבכות רק לאחר שעות הוא נרגע. יש לציין כי אני רואה שטוב לו בגן המסגרת לא גדולה ומתאימה לו .איך להגיב על התנהגות לא רצויה על מנת שיבין שהיא לא בסדר? עוד שאלה קטנה שמתי לב שכאשר בגן חוטפים לו חפצים או \דוחפים אותו ברוב המקרים הוא מתרגז וקשה לו להתמודד אני מנסה לתת לו להתמודד לבד ולפעמיים מלווה אותו ומסבירה לו בשפתו שהוא יכול לבקש את החפץ שלקחו לו . האם זה נובע מחוסר ביטחון? תודה רבה וסליחה סליחה על המגילה

שלום גלית, בגילו הצעיר בנך עוד רוכש את הכלים להתמודדות חברתית, דחיית סיפוקים, שליטה בדחפים וכד'. לכן זה עוד מוקדם לדבר על ביטחון עצמי או יכולת חברתית אחרת. ה"מאבק" על צעצוע בגן זו סיטואציה שכיחה מאוד שהוא עוד ילמד להתמודד איתה, כרגע נשמע לי שהתגובות שלך מצוינות. לתת לו לנסות להתמודד בעצמו, ולסייע לו על ידי ליווי והדגמה ללא מעורבות מוגזמת. לגבי השלכת החפצים, אני אשמח אם תוכלי קצת לפרט מתי זה קורה, מה קדם לזה, האם זה בתגובה לתסכול כל שהוא בזמן משחק וכו', או שזו דרך להשיג את תשומת הלב שלכם ללא התרעה מוקדמת. את מוזמנת לקרוא תשובות קודמות בפורום בנושא או לפרט קצת כדי שאוכל לענות לך באופן ספציפי יותר. בברכה קובי

ראשית, תודה רבה על התשובה! ניסיתי לחשוב על האירועים שקדמו להתפרצות האחרונה ואכן הערב הקודם והבוקר של אותו היום היו קשים מאוד מאחר ויש לו בעיה של התארגנות ודחקתי בו להזדרז והיו צעקות ואווירה לא נעימה אז ייתכן מאוד שהלך לביה"ס באותו היום טעון וההמשך לצערי ידוע.... שינוי נוסף שהיה הוא שהמטפלת הקבועה שמוציאה אותו באופן קבוע מבית הספר נסעה לשבועיים ונאלצתי לבקש ממטפלת אחרת שפחות אוהב שתיקח אותו והוא לא רצה ואכן היום הקשה בבית הספר היה שהמטפלת הפחות אהובה הגיעה לקחת אותו. מאז בימים האחרונים אני נושמת עמוק ומשתדלת להעביר את הערבים והבקרים בצורה יותר נעימה וסובלנית ואכן המורה מספרת שהוא התנהג למופת. ביום שישי האחרון הוא קיבל מדבקת הצטיינות על ההתנהגות ולכן הבטחתי לו שאבוא לאסוף אותו השבוע באחד הימים אני במקום המטפלת ואקח אותו לאכול בחוץ רק אנחנו והוא מאוד שמח! הכנתי לו גם "טבלת ייאוש" עד שהמטפלת הקבועה תחזור. שאלתי: האם לדעתך יש קשר למה שקרה בבית לבין ההתפרצות בבית הספר? אני כל הזמן נושמת עמוק ומשתדלת להימנע מחיכוכים מיותרים איתו ואני חוששת שיהיה קשה להחזיק מעמד לאורך זמן. איך מצליחים לגרום לשיתוף פעולה מצידו מבלי להגיע למצבים הקשים בהם היינו? תודה!

שלום מיטל, כמובן שמה שקורה בבית יכול להשפיע על מצב הרוח בבי"ס, אך לא תמיד יש קשר ישיר בין הדברים. כדי לשמור על האנרגיות שלך, וכדי שאת תצליחי להתמיד בכך לאורך זמן אני חושב שאת צריכה למקד את המאמצים שלך בכל אותם דברים (שלדעתי מאוד נכונים) שעשית עכשיו. אני מתכוון ליצירת אווירה נינוחה, חיזוק התנהגויות חיוביות, איתור המוקשים וניסיון להתמודד איתם לפני שהם קורים, כמו לקום מוקדם יותר בבוקר כדי שהאווירה לא תהיה לחוצה, טבלת הייאוש וכד'. כל הדברים האלו מאוד חשובים, אך אין זה אומר שאת צריכה "ללכת על ביצים" בבית, להרפות מהצבת הגבולות, לוותר ולהיכנע לדרישות רק כדי שהילד לא יתפרץ, יכעס או יתנהג לא יפה. אם הוא יבין שהוא מתוגמל על התנהגות שלילית בבי"ס ע"י ויתורים בבית, לא יהיה לו מניע כדי או תמריץ כדי לחדול מהתנהגויות כאלו. יתרה מזאת, בטווח הארוך, ילדים לומדים לווסת את דחפיהם ולשלוט בעצמם מתוך אימון ולמידה בבית. אם הוא ילמד שדרך התפרצויות הוא מתוגמל, הוא יתקשה להתמודד במקומות בהם יציבו לו גבול בגיל מאוחר יותר. לסיכום- לעשות כל שביכולתך כדי לעזור לו אך לא לתת להתפרצויות שלו להכתיב את אופן התגובה שלך, ולהשפיע על העקרונות החשובים לך. שמרי על עצמך ועל האנרגיות שלך. בהצלחה קובי

מבקשת המלצה חמה ודחופה לפסיכולוג קליני המתמחה במתבגרים באזור השרון. מאוד חשוב לי שיהיה מקצועי!!! תודה!

שלום, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או עם פסיכולוגית ביה"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בהצלחה קובי

בתי בת 3.5 ייש לה התקפי עצבים . היא יכולה לשחק בפזל והיות והחלקים התעקמו ( עקב התקפת עצבים) היא שוב מתעצבנת זורקת על הרצפה חלקי פאזל ומכה את השולחן נמרצות. חשוב לציין שבגן ובכל מסגרת חברתית היא אדיבה , נעימה ואינה מגיבה בתוקפנות אלא רק בבית ועם בני המשפחה שהיא מרגישה בנוח. אם היא לא מקבלת משהו שהיא מעוניינת בו אפילו אם יש הסבר הגיוני היא מכה . בזמנו היא היתה מנסה להכות אותנו ההורים . היות ואנחנו מיד מחבקים ומסבירים שאסור להכות היא מפסיקה מיד להכות ואז תוך כדיי שהיא מחובקת היא בוכה . אבל הכעס יכול לחזור מיד . היא מאוד עקשנית . ואוהבת לתת הוראתות בכל מסגרת . רציתי בהזדמנות זו לדעת מהו סדר היום הנכון בעיקר בסופי שבוע עבורה. היא ישנה שנ צ של שעה בגן ובסוף שבוע ובחופשה היא יכולה לישון כשעתיים . בשעות הערב גם אם מתחילים מוקדם בהכנות השינה היא אוכלת לאט מאוד כך ששינת הלילה מתחילה בסביבות תשע עד שבע וחצי בבוקר

שלום אור, כשהתפרצויות כאלו מופיעות רק בבית ולא בגן או במקום אחר, אני מסיק כי בתך מסוגלת לווסת את הדחפים שלה ולשלוט בכעסים, וזה כשלעצמו דבר חיובי. השאלה היא מה קורה בבית שלא קורה במקומות אחרים. לרוב, התשובה תמונה ביכולת הצבת הגבולות, ברווחים המשניים של ההתפרצויות ובדינמיקה הביתית. ילדים לומדים די מהר מה מפעיל את הוריהם. הם לומדים, דרך ההתנסויות שלהם בפועל, לאיזו התנהגות יהיו תוצאות רצויות וחיוביות מבחינתם, ולאילו התנהגויות יהיו תוצאות שליליות. כאשר התקף זעם או אלימות מסתיים ברווח כלשהו עבורה הסיכוי שההתנהגות הזו תיפסק קטן למדי. כדי שהתנהגות בעייתית תיכחד, עלינו לעשות שני דברים: האחד, לפעול לסילוק כל הרווחים שמקבלת הילדה בעקבות התנהגותה השלילית. כך לדוגמה, אם בעקבות השלכת הפזל את מנסים לנחם אותה או להציע לה משחק אחר היא זוכה לתשומת לב וליחס הפוטר אותה מהתמודדות עם התסכול הרגעי. לחלופין, את יכולה לבוא אליה לומר לה שאת מבינה שהיא כועסת אך ההתנהגות הזו אינה מקובלת עליך, ולקחת ממנה את המשחק גם אם היא תתרעם על כך. השני, ולפעול לחיזוק ותגמול כל התנהגות מתחשבת, בוגרת וחיובית. כלומר, לחזק ולשבח אותה כשהיא משחק יפה, מצליחה להתאפק וכו'. את שני הדברים יש לעשות בעקביות!!! זה שם המשחק. זה בסדר שהיא אוהבת לתת הוראות, בסה"כ זו תכונה חיובית שתשרת אותה, אך זה לא אומר שצריך להיענות לזה בכל סיטואציה. לפעמים, ההורים כ"כ חוששים מההתקף הזעם הבא, עד כי הם "הולכים על ביצים", רק כדי לא להרגיז את הילד. מצב כזה למעשה רק מחזק את דפוס ההתנהגות הזה, כאילו אמרו לילד: אנו חוששים מההתפרצויות שלך, והתגמול ניתן לך עוד בטרם התפרצת. אני ממליץ לכם להגיע לפסיכולוג/ית ילדים להדרכת הורים קצרה, ללמוד טכניקות להצבת גבולות יעילה. לגבי סדר היום, זה מאוד תלוי בסדר היום של ההורים. אפשר לנסות ולשמור על סדר יום דומה ככל האפשר לשאר ימי השבוע, אך לרוב זה בלתי אפשרי. ממש כפי שאנחנו לא שומרים על סדר יום קבוע בסופ"ש. בכל מקרה לא נראה לי שכאן טמונה הבעיה. בברכה קובי

הבת שלי כמעט בת 3 מכורה ל"קיטי", יש לה קרוקס עם הסמל של קיטי היא לא מוכנה לשים שום נעל אחרת גם לא לאירועים. כל ניסיון לשנות את ההרגל הזה מלווה בצעקות ובכי מצידה, אני לא יודעת איך לשנות את זה. זה ממש מהווה בעיה...

לאמא שלום, לפעמים ילדים מאמצים דמות מפורסמת כמו "סופרמן" או "הלו קיטי" והם מתעקשים ללבוש רק בגדים שדמות זו מתנוססת עליהם. מדברייך אני מבינה שזהו המצב גם עם בתך. נראה כי ההצמדות ל"דמות" והתעקשות עליה מעידה כי היא משמעותית לילד ומספקת לו בין היתר תחושת חשיבות. לאור התעקשות של בתך, אני ממליצה לך לוותר על העימות עימה בנושא הבגדים ולאפשר לה ללבוש אותם כמה שתרצה. יתכן כי דוקא העובדה שהם כבר לא יהיו נושא למחלוקת בינכם יגרמו לה לאבד בהם ענין. בהצלחה

הילד שלי אם ADHD ויש לנו תקופות שפתאום מאד קשה לנו איתו הוא לא מקבל סמכות מתחצף התקפות זעם ומשחק באש עד מצב מסוכן שיכול להבעיר עיתונים וכל מיני דברים מה לעשות איתו הוא נוטל רטלין רגיל 10 מ"ג תודה

שלום שרית, בדומה להתנהגויות האחרות שהזכרת, משחק באש מהווה היבט נוסף של הפרעה בוויסות דחפים. בשל הסכנה לילד ולסביבתו, אני חושב שיש לפנות לעזרה מקצועית מוקדם ככל האפשר. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי יעיל ביותר בהכחדת התופעה. טיפול זה מתמקד במחשבות המופיעות עם הדחף להצית, ובהתנהגויות הבעייתיות עצמן. איתור הדחף, ומציאת דרכים אלטרנטיביות לסיפוקו, תוך כדי הבנת המשמעות של הצתת אש והסכנה שבכך, עשויות להועיל בהתמודדות עם התופעה. ככל שתגיעו לטיפול מוקדם יותר כך הסיכוי לסייע לו גבוהה יותר. קובי

שלום אנחנו חיים בחו"ל בשנתיים האחרונות ויש לנו ילדה בת שנתיים וחצי. כרגע היא בבית עם מטפלת שהיא קשורה אליה כמו לאמא. אנחנו עומדים לחזור לישראל מוקדם מהמתוכן בגלל שינוי לא צפוי עבודה. ילדתי תצטרך להתמודד בו זמנית עם: פרידה מהמטפלת, הבית, החדר והסביבה, הסתגלות למקום חדש ולהמון אנשים חדשים (משפחה מורחבת שהיינו רואים פעמיים בשנה, חברים), בנוסף היא תתחיל גן. היא היתה בגן פה והיתה חוויה לא טובה בשבילה, כך שיש לה קונוטציה שלילית מהעניין. בנוסף לכל זה, חודש וחצי לאחר החזרה לארץ תיוולד לה אחות. כמובן שמעולם לא היינו מתכננים שינוים כה רבים יחד אולם נסיבות החיים לא הותירו ברירה. אשמח לשמוע עצה לגבי כיצד להכין אותה לקראת החודשים הקרובים וכמה זמן מראש. תודה

שלום, את מתארת המון שינויים דרמטיים, אבל חשוב להדגיש שכושר ההסתגלות של ילדים קטנים הוא בדרך כלל טוב משל מבוגרים או ילדים גדולים יותר. זה לא אומר שהיא לא תגיב לשינויים האלו, אבל אני מאמין שאם אתם תתנו לה תחושת בטחון והכלה היא תתגבר על השינויים הללו. היכולת להבין את מה שעומד להתרחש בגיל הזה היא נמוכה, כך שאני לא מוצא סיבה להכנות הרבה זמן מראש. אני כן חושב שרצוי (אם זה לא קורה עד כה), להראות לה הרבה תמונות של בני משפחה, לספר לה סיפורים עליהם כך שתתחיל להכיר אותם, לשחק איתה את הסיטואציה כמו- בובה שעוברת למקום חדש ומגלה הרבה דברים חדשים ומרגשים, אני לא מכיר, אך אם יש ספר ילדים שעוסק בזה אז כדאי להקריא לה אותו וכד'. עיקר עבודת ההכנה היא שלכם, וחלק גדול מההתמודדות שלה יהיה תלוי בעמדה הרגשית שלכם. החזרה לארץ היא תהליך לא פשוט ואינטנסיבי עבורכם ולכן חשוב שתתכוננו לזה במובן הרגשי. אפשר לצפות שכשתהיו בארץ הקשיים שבשינוי יבואו לידי ביטוי, אז חשוב להכיל את הרגשות שלה, לתת לה הרבה תשומת לב, לשים לב לשינויים ולחזק אותה. אפשר לנסות ולתקשר עם המטפלת דרך שיחת וידאו, אך חשוב לעקוב ולראות אם זה לא מקשה עליה מידי. בהצלחה קובי

שלום.בתי בת 8. היא גילתה לפני שנה את האוננות.. היא יודעת שהיא יכולה לאונן, אבל רק בחדר שלה, וכשהיא לבד. יותר מחצי שנה, היא מאוננת כל לילה, לפני השינה, בטענה ש"אם אני לא מאוננת, לוקח לי יותר זמן להירדם". זה קורה כל לילה במשך כמה חודשים טובים. בהתחלה זה לא הפריע לי, אבל אני פוחדת שזה כבר הפך להרגל/מעין אובססיה ואני פוחדת שהיא לא תוכל להפסיק עם זה בעתיד. ניסיתי להציע לה פעולות אחרות לעשות שירדימו אותה (לשיר, לספור כבשים וכו'...) אבל היא לא מוכנה לשמוע. האם יש כאן אפשרות להתנהגות אובססיבית? מה אני יכולה להציע לך כתחליף מתאים? תודה!

שלום שרון, אני אניח בצד את הקושי שלנו כהורים לגלות את החלקים המיניים שבילדים שלנו... לשאלתך, כמו בהרבה התנהגויות אחרות, אנחנו מסתכלים על התמונה המלאה, על התנהגות בתוך הקונטקסט הספציפי של בתך. אוננות כשלעצמה היא פעולה טבעית וכל עוד היא נעשית באופן פרטי אין בזה בעיה. אוננות מתחילה להיות בעייתית כאשר היא הופכת לדפוס התמודדות עם קושי. במצבים בהם ילד לא מוצא הנאה בתחומי חיים אחרים, נסוג חברתית ומאונן במקום פעילויות אחרות וכד'. אצל בתך, האוננות אינה בעייתית כשלעצמה אלא אם היא באה כדי לווסת חרדות או כל סיבה אחרת שבגללה היא מתקשה להירדם. במקרה כזה, צריך לבחון את אופי הקושי ואת המקור שלו. אינדיקציה נוספת היא תפקודה במהלך היום, בבי"ס, בבית והתפקוד החברתי שלה. אם היא עושה זאת רק כי זה נעים לה, ללא כל בעיה אחרת, אני חושב שמוטב להניח לה למצוא את המינון המתאים לה. קובי

שלום, בני בן ה 8.5 לא מוכן ללמוד, קשה לו מעט להתרכז.בכיתה א-ב הייתה לו מורה קשוחה שהוא כן שיתף פעולה איתה, עכשיו כיתה ג' הוא פשוט לא מעוניין לשמוע, לא בבית ולא בכיתה ושום עונש או איום בבית או בב"ס לא עוזרים, הצעתי שמישהו חיצוני יעזור לו הוא גם לא רוצה, יש לו מעט קשב ריכוז אבל לא מצריך תרופות( עשיתי לו מבחן טובה לפני כיתה א )בנתיים הוא צובר פער וכל הזמן כועסים עליו.הוא ילד פיקח מאוד ולא נראית בעיה כלשהיא הוא אומר כל הזמן שלא בא לו, אולי קשה לו ללמוד והוא לא ממוכן לקבל או להתגבר על קשיים כרגע..אשמח לעזרה

שלום גלי, חסרים קצת פרטים כדי שאוכל להשיב לך. מה זה אומר שהוא לא מוכן ללמוד? מה קורה בבי"ס בזמן השיעורים? מה הוא עושה אחה"צ? מה עם שיעורי הבית? איזה עונשים לא עזרו? מה כן מעניין אותו? במה הוא טוב? מה בהתייחסות של המורה הקודמת עזר לו? וכד'. מרוח הדברים נשמע שיש כאן שתי נקודות חשובות, הקשיים שלו והצבת הגבולות שלכם. חשוב מאוד להבין מה הקשיים איתם הוא מתמודד ומה המענה שהוא מקבל לקשיים האלו. במקום הזה כדאי להתייעץ עם המחנכת ויועצת בי"ס האם יש מקום לשקול אבחון נרחב יותר ממבחן טובה (מבחן טובה בוחן האם ריטלין מסייע לילד אך פחות נותן תשובות לגבי אופי הקושי). במקביל, חשוב לבחון את העמדה שלכם מול הילד. זה בסדר שלא בא לו או שהוא לא מוכן לקבל עזרה חיצונית, אך לפעמים כהורים אנו נדרשים לנקוט בפעולות גם אם הן לא לרוחו של הילד. חשוב שהילד יבין מתוך ההסברים אך גם מתוך ההתנהגות ואופן התגובה שלכם שההתנהגות שלו לא מקובלת עליכם. הוא לא חייב להבין את כל ההשלכות העתידיות של אי הלמידה שלו. לכן, אני מציע לכם להיעזר בהדרכת הורים קצרה דרכה תוכלו לבחון כלים והתנהגויות שונות שיוכלו לסייע לכם בהצבת הגבולות לילד. בברכה, קובי

בני עלה השנה לכיתה א'. מבחינה לימודית אין שום בעיה, ילד חכם, מכין שיעורים ועובד יפה. מבחינת התנהגות ישנה בעיה קשה, הוא מכה ילדים אחרים ומשתולל בכיתה. יש לו מחנכת טובה, מכילה שפועלת נכון אך הבעיה רק הולכת ומחמירה. בבית מאוד קשה עם לנו עם הצבת גבולות וכל פעם שלא מתנהג יפה בבית הספר אני מנהלת איתו שיחות, מסבירה, דורשת ממנו להתנצל אך הוא חוזר לסורו. אציין שהוא נמצא כבר חמישה חודשים בטיפול רגשי אל עדין שום דבר לא עוזר. הסברתי לו גם שמי שלא מתנהג יפה לא ירצו לשחק איתו ולכן לא יהיו לו חברים אך גם זה לא עוזר. היינו בהמון הדרכות הורים אך אף אחד לא יודע באמת לתת את התשובה הנכונה. אין לו הפרעת קשב, יש לו בעיית התנהגות שהולכת ומחריפה ואנחנו פשוט לא יודעים מה עוד ניתן לעשות??

שלום מיטל, אני לא מאמין שיש תשובה נכונה שמתארת מה בדיוק צריך לעשות איתו כך שכל הקשיים שלו יבואו לסופם. אני כן חושב שאתם בדרך הנכונה, טיפול רגשי, מחנכת טובה ועבודה שלכם. זה תהליך ארוך ולא פשוט עבור ההורים, תהליך שמצריך עקביות, סבלנות, הבנת הקושי והסיבות להתפרצויות, חיזוק התנהגות רצויה, והצבת גבולות ברורה. בהנחה שבנך לא בוחר באלימות מתוך הנאה, אני מניח שהוא עושה זאת מתוך קושי בתקשורת עם בני גילו, קושי בוויסות הרגשי ותחושת תסכול. במקרה כזה, אני חושב שהשיחות שלך איתו אחרי בי"ס הן חשובות מאוד אך הן לא צריכות להיות רק שיחות הבהרה, אלא שיחות חקירה. מה בדיוק קרה שם, מה הוביל אותו לנקוט באלימות ומחשבה יחד איתו על פתרונות אחרים כמו לגשת למקום קבוע ולהירגע, לעבור לשחק עם ילדים אחרים או כל רעיון אחר שתחשבו עליו. ההתנצלות חשובה, אך היא לא מעניקה לו כלים לפעם הבאה. בנוסף, אתם יכולים לתרגל את הדברים כשההתפרצויות קורות בבית, להעניק לו אפשרויות אחרות לצד הצבת גבול ברורה ועקבית. זו לא התמודדות פשוטה, והשינוי לא יקרה ברגע. הוא בסה"כ חודשיים בבי"ס שזה פרק זמן קצר מאוד, עמוס ומלחיץ. אני מאמין שאם תמשיכו בדרך הזו, לאט לאט הוא יירגע ויפתח דפוסי תקשורת טובים יותר. אני ממליץ לכם לשוב להדרכת הורים אצל מטפל/ת טובים ומנוסים. בהצלחה קובי

שלום יש לי ילדה בת 12 שמרבה לשקר בכל נושא למרות שהוסבר לה שהאמת היא הדבר הכי טוב להגיד אפילו אם נעשתה טעות אנו לא כועסים אלא נתמוך ונעזור.ובנוסף הילדה אובחנה עם בעיית קשב וריכוז מקבלת ריטלין והגיעה לבית ספר חדש ובכיתה לומדת אבל חוזרת הביתה ולא שמעה שהמורה הודיעה על מבחן .אנו צריכים לגלות ע"י הודעה או תזכורת מחברים או מורה לא ניראה לי שבגיל כזה אנחנו ההורים צריכים להתערב בקטע של חברים ולבדוק דברים כאלו.אינני יודעת כיצד להתמודד אפשר לומר גם מיואשת שגם צריך לעודד אותה וגם להכין אותה למבחן ולדאוג לשיעורים שהכינה שיש מצב שגם על זה היא שיקרה מצפה לתשובה תודה

שלום אורלי כמו בהרבה התנהגויות אחרות, חשוב מאוד להבין מה המוטיבציה שעומדת בבסיס השקרים? גם אם על פניו זה נראה שהיא משתמשת בשקרים כדי להימנע מעבודה קשה, לרוב זו אינה הסיבה המרכזית לשקרים. לשקר יש תפקיד שהוא ממלא, זה יכול להיות שמירה על ערך עצמי, התמודדות עם ציפיות של הסביבה, הימנעות ממפגש עם כישלון וכד'. בנוסף להסברים החשובים על השלכות השקרים ויתרונות אמירת האמת גם היא לא נעימה, במקרה שלכם אני מציע לפעול בכמה מישורים: •להמשיך ולהסביר, ובמקביל ליצור אווירה לא שיפוטית ופתוחה בבית. •למקד את המחמאות והחיזוקים שלכם על פי מבחן הדרך ולא על פי מבחן התוצאה. לא חשוב הציון שהיא מקבל או אם התשובה שנתנה בשעורי הבית נכונה או לא. העיקר זה המאמץ וההשקעה, נסו לתגמל אותה ללא קשר לתוצאות. התמקדות בדרך מפחיתה את הלחץ ומעניקה לילדה כלים נכונים וטובים יותר לפיתוח המיומנויות להן היא זקוקה עכשיו ותזדקק להן בעתיד. •באופן הדרגתי, יש להעביר את האחריות על שעורי הבית והמבחנים אליה. לא רק בזה שאתם מסירים את הפיקוח שלכם, אלא בזה שאתם קובעים איתה דרכים בהם היא מוודאת ובודקת מה המטלות שהיא צריכה להתארגן מולן. כך למשל היא יכולה כל יום בשעה קבועה להתקשר לחברה ולבדוק מה השעורים, בהתחלה אתם תהיו לצידה ואחר כך היא תעשה זאת לבד. כל עוד האחריות תישאר שלכם, המוטיבציה שלה לביצוע המשימות תהיה חיצונית שתלויה במעורבות ובתגובה שלכם. גם אם היא תשכח, תתעצל או כל דבר אחר, חשוב לא להישבר ולהבין שעכשיו זה הזמן ללמד אותה לקחת אחריות. גם אם זה אומר שהיא תגיע ללא שעורים או לא מוכנה למבחן. אתם שם כדי לסייע לה אבל לא כדי להחליף פונקציות שהיא אמורה למלא. אתם יכולים לעזור לה לפי בקשתה. •כשהיא לא אומרת אמת בנושאים אחרים, אתם יכולים להגיב בחיוך שקט שיבהיר לה שאתם מבינים שזו לא האמת אך מתייחסים בסלחנות. •אתם יכולים להיעזר ביועצת בי"ס, או בכל גורם מקצועי אחר כדי לבחון ולהבין את הקשיים איתם היא מתמודדת ברמה הלימודית. לנסות ולהתאים את אופן הפעולה שלכם ואת נקודות המעורבות שלכם לפי קשיים אלו. באופן כזה אתם תוכלו לשמור את רמת הציפיות שלכם בטווח אליו היא יכולה להגיע ולא מעבר לזה. ציפיות לא ראליות מייצרות חווית כישלון וייאוש, ומקדמות הימנעות ופגיעה בדימוי העצמי. •לחזק ולשבח אותה על כל התנהגות התואמת את העקרונות הללו. חשוב לשים דגש גדול על ההצלחות שלה. חוויה של הצלחה תעניק לה ביטחון בדרך. בהצלחה קובי

שלום, הבן שלי בן שלוש בחודש הבא וכשהוא מחליט הוא צריך לעשות כל פעולה מההתחלה, לדוגמא אם ביקש לרדת את המדרגות לבד והסכמנו רק במדרגה השלישית שירד הוא יחזור להתחלה שם ביקש ויתחיל שוב, דוגמא נוספת, הוא מבקש ומחפש את המוצץ ובטעות אני מביאה לו הוא מתעצבן, בודק ומוודא איפה הוא היה מראש, איתי או מזכרון שלו מחזיר אותו בדיוק לאותה נקודה ולוקח אותו שוב. אם הוא לא מתחיל את הפעולה מההתחלה או מאיפה שהוא החליט הוא מתעצבן, בוכה וכועס עד שהוא נרגע לאחר התחלת הפעולה מהבסיס. האם יש כאן בעיה כלשהי. אני מקווה שאני בפורום המתאים ושתוכלו לעזור לי להבין אם זה תקין.

שלום נטע, על פניו, לא נשמע שיש כאן בעיה מיוחדת. בגילאים הללו יכולים לצוץ כל מיני תופעות כאלו ולהיעלם כלעומת שבאו. בכל מקרה, חשוב לעקוב ולראות. כשהוא מתעקש לחזור ולבצע את כל הפעולה מהתחלה אני מציע לאפשר לו לעשות זאת מבלי לעשות מזה עניין גדול. נסו להכיל את זה והשתדלו לא להעניק לזה נופך של מאבק, מה שיכול להעצים ולשמר את התופעה. בברכה קובי

שלום כבר מגיל קטן אני חולם על אישה ואז בכל פעם שאני מתקרב היא בעצם גבר או לדוגמא יש לי חברה בחלום אבל היא בעצם גבר ואני לא מסכים למה זה קורה כי אני לא נמשך לגברים ( ממש דוחה אותי לנשק גבר בפה) אבל כאילו בחלום משום מה אני האישה , המוח שלי נראה שלי משובש איך אפשר לעזור לי? ???

שלום, אני מבין שהחלומות האלו גורמים לך לחוש לא בסדר, כאילו שהם אומרים או עלולים לומר משהו על הנטייה המינית שלך. בהסתכלות על החלום, אני מציע להתבונן על שני דברים מרכזיים- האחד, תוכן החלום והשני הרגשות שעולים אצלך בעקבות החלום. הדמויות, התסריט, הקונפליקט ושאר התכנים המוצגים בחלום מייצגים משהו מעולמך הפנימי. אך חשוב להדגיש כי אם אתה חולם על אישה גבר זה לא אומר שאתה נמשך או לא נמשך לגברים. החלום מארגן תכנים באופן מורכב ולא לינארי, שיש להעמיק ולחקור כדי לנסות להבין אותו. כך לדוגמה, חלום על קפיצה מגובה רב לא בהכרח מעיד על רצון להתאבד וכד'. הדבר השני הוא הרגש שהחלום מעורר בך. ייתכן שיש משהו במפגש עם החלום הזה שמערער אותך רגשית ומעלה אצלך תחושות ומחשבות שיש להתייחס אליהם. אם אתה מרגיש שהמוח שלך משובש, ואתה מרגיש את זה בלי קשר לחלום, במקרה כזה אני ממליץ לך להגיע לטיפול נפשי ולבדוק את התחושות והמחשבות שלך בהקשר של החלום הזה ובכלל מול האתגרים וקונפליקטים איתם אתה מתמודד בחיים. מקווה שקצת הצלחתי להרגיע אותך... קובי

שלום, הבן שלי בן 2.9. התחלנו גמילה בפסח, כלומר כשהיה בן 2.3. אין לו בעיה לעשות פיפי או קקי בשירותים (או בחוץ). יודע להתאפק יפה (פיפי) ואחרי בערך חודש וחצי מאז שהורדנו את החיתול הוא לא הסכים שנחתל אותו יותר בלילה ומאז הוא גמול (כמעט ולא מרטיב). לפני ארבעה חודשים ילדתי, וכמובן שזה הקשה על התהליך. הייתה קצת נסיגה (הרטיב יותר ולפעמים נראה שבכוונה) אבל מאז חזר לעצמו ונראה שהכל בסדר. הבעיה שלי היא: הוא כמעט ולא מודיע שיש לו פיפי או קקי. בעניין הפיפי אנחנו יכולים עוד לשלוט יחסית כיוון שלוקחים אותו מיוזמתנו לשירותים, למרות שלפעמים כששואלים אותו אם יש לו אומר שלא ואחרי כמה דקות עושה במכנסיים. אני מניחה שזה קורה בעיקר כשמעניין לו ולא רוצה להפסיק פעילות באמצע. הבעיה גדולה היא עם קקי. לפעמים אני מציעה לו לנסות לעשות (בעיקר אחרי החלב של הבוקר) והוא יושב ולפעמים עושה, או שאני קולטת אותו מתחיל להתאמץ ואז לוקחת אותו לשירותים ואם יש לנו מזל זה לא יוצא עד הוא מתיישב. אבל בשאר הפעמים הוא עושה בתחתונים, גם מוצק וגם רך לצורך העניין. ניסינו כל שיטה למשך זמן מסוים - לנזוף, להתעלם, לומר "חבל, בפעם הבאה צריך לעשות בשירותים..." וכו', ועכשיו זה פשוט "בוא, אני אנקה אותך". אני קצת אובדת עצות ולא יודעת מה לעשות, כי די נמאס לי מכל הקקי הזה ובחורף זה הרבה יותר קשה לתפעול. אגב - גם בגן הוא לא ממש אומר. אשמח לעצה

ועוד משהו: כשהוא עושה קקי בשירותים הוא שמח שמצליח ואומר לקקי להתראות ואוהב לפתוח את המים, אבל הוא לא מאד מוטרד כשעושה בתחתונים, אלא אומר לי שהוא עשה או שהוא צריך לעושת קקי בשירותים (למרות שכבר עשה). ברוב המקרים לא מדובר בקקי ש"בורח" כי אני רואה שהוא מתאמץ להוציא

שלום גלית, אם אני מבין נכון, את מדברת על נסיגה שהתרחשה לאחר הלידה? בכל מקרה, אני חושב ששיטת האלימינציה הובילה אותך למקום הנכון. בנך קולט את תשומת הלב הרבה המעוברת לאחיו/אחותו שבחלקה ממוקדת בהתעסקות ההורים בצרכיו של התינוק/ת. מעבר לזה ישנם חרדות ופחדים רבים הנוגעים לכניסת תינוק/ת חדשים למשפחה והשפעתם על מקומו בבית, האהבה שלכם אליו, חלוקת הקשב שלכם ותשומת הלב המוקדשת לו. במקרה כזה, אני חושב שלכעוס (על אף שזה מאוד טבעי) לא באמת יעזור, גם כעס זה סוג של תשומת לב והקדשת זמן. אני מאמין שהגישה בה את נוקטת עכשיו, החלפת הבגד ומשפט כמו- זה לא נורא, לאט לאט אתה תלמד להתפנות וכד', יוכל להשיג את המטרה באופן יעיל יותר. בנוסף לזה, חשוב לחזק אותו ולהשתתף בשמחתו בכל פעם שהוא מצליח לעשות בשירותים. אתם יכולים גם לעשות שימוש במשחק כדי לתרגל אותו, כך למשל- לבובה יש פיפי, והוא יקבע מה היא צריכה לעשות עכשיו וכד'. לרוב הנסיגות הללו זמניות וחולפות מעצמם, השתדלי לא להילחץ מזה. זה לא נעים ומתסכל, אך עם קצת סבלנות זה יעבור. הקפידו, עד כמה שניתן להעניק לו תשומת לב ולשמור זמן בלו"ז העמוס לעייפה עבור זמן איכות איתו. בהצלחה קובי

הי קובי, לא, לא מדובר בנסיגה. מאז שהתחלנו עם הגמילה לפני הלידה הוא לא מבקש. אחרי הלידה הייתה נסיגה ואז הוא היה מרטיב הרבה פעמים ביום, אבל עכשיו המצב חזר לקדמותו - כלומר לא מודיע שיש לו פיפי או קקי, אבל לא מפספס הרבה במהלך היום היו ובגן ובבית אנחנו לוקחים אותו באופן יזום (יש ימים שלא מפספס בכלל ויש ימים שיכול לפספס גם פעמיים שלוש). אנחנו בתהליך כבר 7 חודשים, ו-4 חודשים אחרי הלידה, האם זה לא קצת יותר מידי זמן? מה יכולה להיות הסיבה שהוא לא מבקש?

בני בן 6.5 אינו יודע להתמודד במצב שבו הוא איננו מצליח לעשות דבר מסויים ואפילו הקטן ביותר.למשל כשהוא מצייר והקו יצא לא בדיוק כמו שהוא תכנן אז הוא ישר קורע את הדף בעצבים ומגיב בכעס רב היכול לכלול דפיקות על השולחן בעיטות בקיר וכו'. זו רק דוגמא אחת למיני רבות. מה אפשר לעשות?

שלום אורית ילדים פרפקציוניסטים משעינים חלק ניכר מתחושת הערך שלהם על הצלחות והישגים בולטים, ולכן, כל כישלון או הפסד נושא איתו (מנקודת ראותו של הילד) פוטנציאל לנזק. כל טעות עלולה לסדוק את תחושת המושלמות, ומה שאינו מושלם אינו שווה. ילדים קולטים מהר מאוד שההישגים שלהם מעוררים בקרב המבוגרים בסביבתם גאווה, סיפוק ושביעות רצון. מאחר שהם חסרים עדיין את היכולת לראות את הדברים בצורה מורכבת ורב ממדית, נדמה להם שכל כישלון מוריד להם נקודות. הוא לא יכול להסתכן באובדן האהבה וההתפעלות, בעיקר של הוריו. לכן, אני חושב שבאופן כללי יש להוריד את המתח סביב אירועים כאלה, לנסות ולהישאר שקטים ושלווים גם מול התקפי הבכי ההיסטריים. נסי להסיט את המוקד מהתוצרים (ניצחון/הפסד/הצלחה/כישלון), והדגישי בתגובותייך את ההשקעה, המאמץ, התהליך, ההתמדה, היכולת לשאת אכזבה, תסכול, הפסד. בעיני, גם שיחות ממושכות בנושא, כולל אמירות כמו לא קרה אסון וכד' מעניקות משקל יתר לתוצאה שלו. את יכולה לשקף לו את רגשותיו במשפט כמו "אני מבינה שהשתדלת מאוד, שאתה מאוכזב, זה באמת לא נעים" כך את מניחה לילד לפגוש את ההצלחות וההפסדים שלו, תוך שאת שם כדי לעזור לו להכיל אותם. בהצלחה קובי

הבת בכיתה ח'. יש לה פחד מחיסונים. החיסון האחרון היה בכיתה ב'. היא בכתה מאוד ואחד מאיתנו היה איתה להחזיק אותה חזק על מנת לאפשר את החיסון. השנה צפויים לה כשלושה חיסונים. היא בפחד מהם. היא כבר גדולה ובטח לא נוכל להחזיק אותה. היא יודעת להסביר זאת: היא לא מבינה איך אפשר לתקוע חתיכת ברזל בגוף ולהכניס לשם מחלה... הפחד שלה גם מתבטא בדמעות כשהיא רואה זריקות בטלויזיה או אפילו דיקור סיני... מה עושים ? החיסונים בבית הספר מתקרבים והיא מתחילה להילחץ...

שלום דנה, פחד מזריקה הוא פחד שכיח מאוד. בניגוד לפחדים אחרים, בגלל החשיבות הבריאותית, קשה להתעלם מהפחד ובשלב כל שהוא היא תאלץ להתמודד עמו. ככל שתקדימו לעשות זאת כך זה יהיה קל יותר עבורה. לכן אני מציע להציג לה את העובדות כפי שהן, שהזריקה כואבת אך הכאב הוא נסבל וחולף מהר. נסו יחד איתה למצוא דרכים שיעזרו לה להתמודד, כמו פעולות הסחה (לקבוע על מה תחשוב), לבחור מי היא רוצה שיהיה איתה ויאחז בידה, לא להסתכל ולא לראות את המחט או את תזמון הפעולה או כל רעיון אחר שיכול להרגיע אותה. במידה ורמת החרדה שלה תהיה גבוהה עד כדי כך שהיא תסרב בכל תוקף לקבל את החיסון אני מציע לפנות לעזרה, ישנם טיפולים התנהגותיים קצרי מועד וממוקדים שיוכלו לסייע לה מאוד. בהצלחה קובי