פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

בני הצעיר בן ה 3 ( יש לי בת 12 ובן 9) מתקשה להפריד מאיתנו בבוקר בגן. הוא מבקש בבוקר ללכת לפארק או גימבורי. כשאנו מסבירים שאנו הולכים לעבודה הוא מבין מתלבש והולך לגן. בשביל לגן הוא הולך איתנו יד ביד שמח וטוב לב. כשנפתחת הדלת הוא נצמד אלינו ( מחבק את הרגל) ומתקשה להפרד. יש לציין שלאחר שאנחנו הולכים הוא משחק משתתף ונהנה בגן לפחות ממה שאנחנו שומעים מהגננות וממנו.כך גם היה כל שנה שעברה (זו שנה שניה שלו בגן). הוא חברותי מאוד משחק יפה מקבל אותי בשמחה בסוף היום. במסיבת יום ההולדת שלו או באירועים בגן עם ההורים הוא אינו מוכן לקחת חלק, אפילו לא רוצה להיות נוכח במקום. בימי הולדת של ילדים אחרים הוא משתתף יפה (אנו רואים תמונות מחיי הגן שנשלחות אלינו) בנוסף כל תספורת עוברת בצרחות אימה (מפחד מהספר). באותה נשימה הוא תקשורתי, חברותי, שובב, מנשק מחבק. איני מבינה את ההתנהגות. האם זה יכול להעיד על בעיה נפשית? חרדה? איני יודעת מה לעשות. מאוד חוששת. אשמח לחווד

שלום טל, נתחיל בזה שכל התופעות שתיארת אין בהם כדי להעיד על בעיה נפשית. העובדה שבמהלך היום בגן הילד מתפקד היטב, כמו גם בשאר הסיטואציות שתיארת מרמזת שהקושי מתקיים אך ורק בנוכחות אחד ההורים. פרידת הבוקר בגן, מעצם הגדרתה מחייבת לפחות שני אנשים הבונים יחד את הסיטואציה הרגשית. אני מציין זאת מכיוון שמעצם נוכחותך והתפקיד שלך בסיטואציה, יש לך יכולת ומקום להשפיע על האופן שבו תתרחש הפרידה. כהורים אנו מביאים איתנו את כל התיק הכבד של חוויות חיינו, את היכולת שלנו להיפרד, את היכולת לעמוד בפני הדמעות ואת הפרשנות שלנו לבכי של הילד. אם אני כהורה חווה את מצוקת ילדי כבלתי נסבלת, אמיתית וקשה אני משדר לו את התחושות האלו בכך שאני מתקשה לעזוב אותו, בהבעות הפנים שלי, בתחושת האשמה שרובצת עלי. לעומת זאת, אם אני מצליח להכניס את האירוע לפרופורציה ולא להיסחף בעוצמת הרגשות הקשים של הילד, אני נוהג באופן עקבי יותר, מעניק לו פרשנות רגועה שמשרה עליו ביטחון ובמשך הזמן מקלה עליו את התהליך. לכן, אני מציע להתמקד בשני דברים. האחד, לבנות סדר בוקר קבוע, לדבר עם הילד כך שידע מה הולך לקרות. לדוגמה, לסכם שאמא נכנסת איתו לגן, נשארת איתו 5 דקות, שני חיבוקים שתי נשיקות, שלום מהדלת והולכת. ככל שאופן התגובה שלך יהיה ברור לו כך הפרידה תהפוך לתהליך צפוי ובטוח יותר. השנייה, עבודה עצמית רגשית שלך. כלומר, להבין מה קורה לך בשעת הפרידה ממנו, אילו רגשות ומחשבות עולים בך, איך התחושות הללו משפיעות על האופן בו את מגיבה או לא מגיבה בשעת הפרידה, ואיך הן משפיעות על היכולת שלך להכין אותו לקראת הפרידה. אני לא פוסל את האפשרות שבנך הוא ילד רגיש ושבאמת הוא חווה קושי, אני פשוט מאמין שבידייך הכוח לעזור לו לווסת את חששותיו. בכל מקרה, אתם תמיד יכולים להיעזר בהדרכת הורים קצרה שתוכל לסייע לכם. בימי ההולדת, כאשר הוא נצמד אליכם, אני מציע להניח לו ולא ללחוץ עליו. לנסות לקחת חלק בפעילויות ביחד איתו מתוך תקווה שלאט לאט יתחמם ויתחיל לעשות זאת בעצמו. התופעה הזו שכיחה, ולרוב קשורה לטמפרמנט של הילד והקשר עם ההורים. הפחד מהספר שכיח גם הוא. אני מציע לשחק את זה בבית, לקנות מכונת תספורת (צעצוע, או אם יש אחת בבית), לתת לו להיות הספר שמספר ומרגיע את הבובות או מספר את אמא או אבא. כשהולכים למספרה אפשר לתגמל בפרס ולנסות ולהקנות אווירה רגועה ככל האפשר. בהצלחה, קובי.

הי קובי. תודה על צפירת ההרגעה ועל התשובה המפורטת. לוקחת לתשומת ליבי את מה שכתבת על יכולת ההשפעה שלי יל הפרידה בבוקר. אכן זה נוגע בי בנקודות שקשה לי היות ואני לא מרוצב מאוד מהגן.. וכנראה שאורי קולט את הוייבים. שוב תודה על העצה.

אני גרוש ואב לשניים, נשוי טרי בשנית. הילדים איתי מחצית מהזמן. בדרך קבע, כשהילדים נמצאים עם אמם ולהם יש איזשהו מפגש חברתי כזה או אחר, המרוחק מהבית, אמם מפנה אותם אלי לבקש ממני שאקח ו/או אחזיר אותם מהמפגשים הללו. לא אחת, ביטלתי תכניות למלא את בקשתם, על חשבון הזמן הפנוי שלי עם אשתי. שאלתי היא, ובמידה ואינני יכול לקחתם לאותו מפגש, מה עלי לענות להם: 1. להמציא תירוץ, מדוע אינני יכול, בכדי לסבר את אוזנם. 2. לומר להם שאני אוהב אותם, אך מעבר לעובדה שאני אבא שלהם, אני גם בעל. 3. לבטל תכניות ולהמשיך לנהוג כפי שאני נוהג.

שלום אורן, לתפיסתי, אי אמירת אמת לילדים פוגעת בקשר שלך איתם בטווח הקצר והרחוק. אם אני מבין נכון את שאלתך, הנושא אינו נוגע לילדים, אלא לקשר שלך ושל גרושתך. למרות הקשיים (אם יש כאלו), אתם צריכים לשבת ולדבר על הדברים, לקבוע מראש מה קורה בסיטואציות שכאלו. להכניס את הילדים לתוך הדיאלוג שלכם רק יכול להסב נזק לכל הצדדים. אתם יכולים לסכם שכשהם איתה היא אחראית באופן מלא, או שאתה מסייע אחת לכמה זמן או כל החלטה אחרת שתהיה מקובלת על שניכם. בכל מקרה, השתדלו לא להכניס את הילדים לתוך העניין הזה, לטובתכם ולטובתם. בברכה קובי

שלום לכם ותודה על הפורום הנפלא אני לקראת לידה שנייה בעוד כחודשיים . רציתי לשאול כיצד ואם ניתן להסביר לבני על הלידה הקרובה הוא מדבר ומתקשר מעולה אך אני לא בטוחה שהוא מבין את המשמעות . דבר נוסף הוא לא נגמל עדיין מחיתולים וגם לא מראה סימנים של בשלות לכן אינני רוצה להאיץ בו עדיין אך האם שווה אולי כן לנסות ליזום גמילה ? והאם להעביר אותו למיטת מעבר לפני הלידה ? תודה רבה רבה ושבת שלום

שלום גלית, יש הרבה חומרים טובים ומעניינים ברשת על כניסת אח/ות חדשים וההשפעות האפשריות על האח הבכור. לשאלתך, אני לא חושב שצריך להאיץ תהליכים רק מכיוון שהלידה מתקרבת. חשוב לשקול את הדברים מתוך התאמה לצרכים וליכולות של בנך. אם הוא לא בשל לגמילה, אין טעם להתחיל בה. לגבי המעבר למיטת מעבר, נראה לי שבגילו כבר אפשר לשקול את העניין. את המשמעות הממשית של כניסת האח/ות החדשים כולכם תבינו לאחר הלידה... עד אז, נסי לשתף אותו, לתת לו להרגיש את הבטן, לדבר איתו על התינוק החדש, שירגיש שותף. אתם יכולים להיעזר בבות תינוק, בהכנת ציורים לוולד החדש, קריאת סיפורים על כניסת אח/ות חדשים, ובכל דרך שנראית לך מתאימה לו. בהצלחה, ולידה קלה קובי

הבן שלי בן 6.5. יש לו חבר טוב שלאחרונה הוריו התגרשו. החבר סיפר לבן שלי שעכשיו יש לו שני בתים ולפעמים הוא הולך לישון אצל אבא. הבן שלי מאוד "התלהב" מהרעיון ושאל האם אפשרי שגם אבא ילך לגור בבית אחר? או אולי שאני יגור בבית אחר והוא ישאר עם אבא? הסברתי לו שההורים של החבר לא מסתדרים בניהם ולכן הם לא גרים יותר באותו הבית. אנחנו כן מסתדרים והרבה יותר כיף לגור יחד כולנו. הבוקר הוא קם ואמר לי: "אמא, גם את ואבא לפעמים רבים, למה שאבא לא ילך לגור בבית אחר???" הייתי בהלם מהשאלה והשבתי שכרגע זה לא הזמן לשוחח על זה וכשיחזור מבית הספר אז נדבר ואסביר לו הכל. האמת היא שאין לי מושג מה להגיד לו? יש עוד ילדים בכיתה שלו שהוריהם גרושים ולכן אני לא רוצה לצבוע הכל בצבעים קודרים ע"מ שלא יפגע באחרים. מצד שני, איך מסבירים לו שזה שכולנו בבית אחד זה המצב האידאלי עבורנו? תודה!

שלום שיר, אני חושב שההסבר שלך בסדר גמור. את יכולה להמשיך ולהסביר לו שלפעמים יש בני זוג שלא מסתדרים בינהם ומחליטים להתגרש. בנוסף, את יכולה לומר שלפעמים אבא ואמא מתווכחים או לא מסכימים על משהו אך מוצאים את הדרך ומגיעים להסכמה. בנך לא באמת מקנא בחברו, לרוב גירושין הם משבר לא פשוט עבור הילדים. את לא חייבת לשכנע אותו שזוג הורים בבית זה המצב האידאלי... תמשיכי בהסבר כפי שעשית בגובה העיניים ובהתאם לשאלות שלו. המשך זוגיות מוצלחת קובי

מחפס פסיכולוג שעובד עים מכבי באיזור המרכז רצוי 2/3 שאוכל לבחור באחד לילד בין5.5

שלום ירון, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או עם פסיכולוגית/יועצת ביה"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בהצלחה קובי

שלום יש לי ילדה בת 15 בגיל ההתבגרות הילדה סובלת מבעיות קשב וריכוז היא לוקחת קונצרתה הילדה סובלת מהתפרצויות זעם שמפריעות לה בבת הספר ובבית השאלה האם אני יכולה ואפשר לתת לה קלמנרבין להרגעה הוא שאני צריכה להתייעץ עם רופא ילדים האמת שאני לא רוצחה להתחיל לטפל אצל פסיכיאטר מכיוון שזה כתם שירדוף אותה לכול החיים אם זה בצבא וכדומה אשמח לקבל יעוץ

שלום, אינני יכול לתת יעוץ לגבי טיפול תרופתי מומלץ לפנת לרופא ילדים או לפסיכיאטר ילדים. ניתן לפנות לפורום המתאים באתר. בברכה, אמיר

אשמח לקבלת מענה, תודה (השאלה מופיעה כהמשך לשאלה המקורית ב-8/12).

שלום ימית, מצטער, אבל לא שמתי לב שיש המשך לשאלה. כפי שכתבתי, מצבים כאלו בהם יש "העדפה" של הורה מסוים הם שכיחים גם ללא רקע של כניסת תאומות למשפחה. למרות זאת, מאוד ייתכן שזה תורם לעניין- מגביר את עוצמת הרגשות ומגביל את מידת הסבלנות שלך מתוך העומס האדיר. במידה ואת לא פנויה פיזית או רגשית כדי למלא את בקשותיה, אני חושב שמוטב שאביה יעשה זאת גם אם היא לא מוכנה ומביעה את התנגדותה לכך. הדריכי את בן זוגך, כך שיוכל לעמוד למול צעקותיה, להגיב בקור רוח ולטפל בה על אף התנגדותה. רצוי להימנע מהסברים ארוכים על זה שאמא לא פנויה, מביקורת או כעס כלפיה. אביה יכול לומר לה שהוא מבין שהיא רוצה את אמא והיא תהיה איתה אחר כך. חשוב ששניכם תבינו שהיא נמצאת בתקופה סוערת בחייה, שכניסת התאומים נחוות אצלה כאיום ממשי על מקומה ועל אהבתך. אני לא חושב שיש משהו בהתנהגות שלה היום שמעיד על אופי הקשר שלכן בעתיד. באשר למשפחתון, אני חייב להודות שאין לי דעה מאוד ברורה בעניין הזה. לצד החסרונות שאת מתארת, יכול להיות שההימצאות שלהם יחד ללא נוכחות שלכם דווקא תרגיע אותה. בנוסף, זה מאוד תלוי במשפחתון, עד כמה יש חפיפה בין קבוצות הגילאים, האם אתם מתכננים שהתאומים יהיו במשפחתון הזה גם בשנה הבאה (אם כן, אני חושב שמוטב וייכנסו אליו כבר השנה), עד כמה הכנסתם למשפחתון אחר תקשה עליכם וכו'. חשוב שתשקלו את היתרונות והחסרונות. בברכה, קובי.

שלום רב, אנו הורים ל-3 ילדים מקסימים, בן בן 11, תאומים בן 9 [בת + בן]. הבן התאום מבקש לשוחח עמנו לעיתים. בשיחות הוא מספר לנו כי חושב לעיתים דחופות על מוות, על מותו שלו, ומעלה את החששות שלו מהדרך שאנו, הוריו, נתמודד לאחר מותו. לאחרונה החלו עוויתות של משיכת כתפיים כלפי מעלה [כתגובת תמיהה] שחוזרות על עצמן. תחילה הערנו לו על כך אבל לאחר מכן בקשנו גם מהאחים [בעיקר מאחיו הבכור] לא להעיר לו יותר בנידון. הערב 15/12/13 הוא בקש לשוחח עם אמו ופרט בפניו את רגשותיו. טרם השיחה טען שהוא חושב כי עליו להפגש עם פסיכולוג, כשאמו שאלה מדוע, הוא בקש לשוחח עמה ופרט בפניה את תהיותיו. שוב חזר על כך שנושא המוות מעסיק אותו לעיתים דחופות וכי בשעות פנויות בבית הספר הנושא עולה במוחו לא אחת. הוא אף העלה פתרונות שיסייעו לו להסיח את דעתנו מהעניין וביקש, שעל מנת למנוע מחשבות אלו, נתלה תמונות משפחתיות בבית בצורה גלויה ושזה יעזור לו, לדבריו, להשכיח את הנושא. ברצוני לצין כי הוא ואחיו ישנים בקומה נפרדת. כמו כן ברצוני לציין כי אמו הנא אחות שכולה והוא מודע לנושא ולסיפורים. בנוסף ברצוני לציין הילד הנו ברמה גבוהה מאוד, תלמיד נבון, בעל אינטיליגנציה רגשית גבוהה מאוד [על פי הערכתנו וצפייתנו את התנהגותו אל מול חבריו]. שאלתנו היא האם אנו אמורים לפנות לפסיכולוג? האם הילד זקוק להערכתכם לשיחות עם פסיכולוג? נשמח לקבל הנחיות כיצד כדאי לפעול. תודה מראש.

שלם אשר, אני חושב שאתה נוגע כאן בנקודה חשובה, בהרבה מקרים תהיות ומחשבות שכאלו עולות כשנושא המוות מקבל ביטוי בדרך כזו או אחרת בקרב המבוגרים בבית. מספיק לשמוע שיחות או התבטאויות בנושא כדי לעורר מחשבות או אמירות אצל הילד. במקרה שלכם, אני תוהה עם זה לא מתחבר למרכיב נוסף של חרדה הבא לידי ביטוי במחשבות אובססיביות. זה שהילד משתף אתכם ומחפש פתרונות זו עובדה מעודדת מאוד. בכל מקרה, ולמען הסר ספק, אני ממליץ לכם לפנות לפסיכולוג/ית ילדים קליני להתייעצות קצרה. אני חושב שמוטב ותפגשו איתו תחילה ללא הילד ותתייעצו איתו כיצד נכון יותר לפעול, או האם יש כאן ביטוי של מצוקה גדולה יותר המצריכה התערבות מקיפה יותר. בברכה, קובי

תודה רבה קובי. תאמנו פגישה עם פסיכולוגית קלינית כדי שהילד יוכל לשוחח עם משהי אובייקטיבית ולפרוק וכמו כן כדי שאנו נוכל לקבל משוב מקצועי בנידון. בברכה

אשמח לקבל תשובה לשאלתי, מה זה המקצוע משלבת ילדים עם צרכים מיוחדים בגיל הרך??

שלום זוהר, באופן כללי, שילוב מבוסס על ההנחה שהיתרונות הגלומים בשילובו של ילד עם צרכים מיוחדים בתוך מוסדות חינוך הרגלים טומן בחובו יתרונות חשובים שמעניקים לילד יתרונות ואפשרויות טובים יותר מאשר מוסדות מיוחדים. תפקיד המשלב הוא לסייע לילד (כל ילד לפי יכולותיו וקשייו) להתמודד עם המסגרת והדרישות העומדות בפניו. המשלב בעצם מגשר את הפער, מסייע לילד ברמה אישית ובליווי יום יומי, מעניק לו את הערך המוסף שהמסגרת לא מסוגלת לספק עבורו, מאפשר לילד לתפקד למרות הקשיים שהוא חווה. אם יש שאלה קונקרטית אשמח לענות... קובי

אם יהיה משהו ספציפי,אשאל בהמשך יום טוב :)

שלום,יש לי ילד בן שנה ו5 שנמצא במעון ויצו מאוגוסט,מהיום שנולד אנחנו ( בעלי אני והתינוק) גרים אצל הוריי,אנחנו עתידיים לעבור דירה לצפון, והחשש הכי גדול שלי זה המעבר של ילדי מבית בו נמצאים סבא וסבתא ודודים,לבית שרק אני בעלי והתינוק נגור ובנוסף ההתאקלמות החדשה בגן חדש,איך אפשר להקל עליו ? האם זה יפגע בו באיזושהי צורה? המון תודה

שלום עידית, לרוב, הילדים הם אלו שמסתגלים הכי מהר לשינויים שכאלו. לשאלתך, אני לא חושב שזה יפגע בו באופן מהותי. למרות שהוא רגיל לדמויות שלפתע "ייעלמו" מחייו, אתם (ההורים) הדמויות המרכזיות, והנוכחות שלכם היא המשמעותית ביותר. יכול להיות שהוא יראה קשיי הסתגלות ראשוניים אך אני משער שהן יחלפו דיי מהר. הגורם המשמעותי המשפיע על האופן בו הוא יעבור את השינוי הזה תלוי באופן בו אתם תעברו אותו. אני אומר זאת מפני שהשינוי הגדול קורה לכל המשפחה ולא רק לילד, כולכם תצטרכו להתרגל ולהתאקלם במצב החדש, מצב בו האינטימיות המשפחתית עוברת למסגרת המשפחתית הגרעינית. זה מפנה לכם הרבה מקום, אך גם גורם לתחושת חוסר, בעיקר בהתחלה. אני מניח שכולכם תרגישו בחוסר נוחות מסוים נוכח המצב החדש, אך מאמין שהוא טומן בחובו המון יתרונות חשובים שעם הזמן תחושו בהם יותר ויותר. לכן, נסו לשמור על השגרה כפי שהייתה עד היום עד כמה שניתן, ההרגלים הבסיסיים ביותר, כמו הרגלי הרדמה, האכלה וכד'. אני מזמין אותך לשוב ולהתייעץ תוך כדי התהליך במידה ויעלו קשיים. מזל טוב על הבית החדש, ובהצלחה! קובי

הילד שלי בן 6 והוא עושה שיעולים קטנים כאלה שאלתי אותו למה הוא עושה את זה הוא ענה שהוא בלע את השן אבל אני חושב שזה לא נכון רציתי לשמוע את דעתך.. תודה

שלום עומרי, מציעה לבדוק עם רופא הילדים תחילה, ולבדוק שאין סיבה פיזיולוגית לשיעולים. בכל מקרה, אפשר להסביר לילד שאין כל סכנה בבליעת שן, ואין בכך כדי להשפיע על יכולתו לנשום/לבלוע, וכד'. בריאות ליאת

בתי בת שנתיים. נמצאת במשפחתון שבו עוד 3 ילדים בגילאי שנה וחצי, 15 חודש ו - 11 חודש. בתי מדברת חופשי (אוצר מילים גדול ומשפטים מורכבים), מאוד אוהבת חברה ומאוד עצמאית. הילדים שאיתה אינם מדברים עדיין וגם יותר מסוגרים ממנה. בשנה שעברה היו איתה במשפחתון עוד ילדים וביניהם 3 שגדולים ממנה ביותר משנה. היא שהתה במחיצתם ותיקשרה איתם רוב הזמן. לפני יומיים היא אמרה לבעלי "אין לי חברים בגן. רוצה לתת נשיקה לאיתי ואלון". (איתי ואלון הם 2 מהגדולים שהיו איתה בשנה שעברה והיא לא ראתה אותם כבר כ - 4 חודשים). למחרת הסתבר שהם אותם הדברים היא גם אמרה לבעלת המשפחתון. בעלת המשפחתון אמרה שנשבר לה הלב ואמרה שייתכן שכדאי לשקול להעביר אותה למסגרת שתאתגר אותה ותתאים לה יותר. בעקבות זאת אני שוקלת להעביר אותה לגן שבו יהיו ילדים בני גילה (וגם גדולים יותר). יחד עם זאת קשה לי לוותר על האינטימיות שיש לה כעת ועל מה שהיא מקבלת במשפחתון (והיא מקבלת הרבה). 1. האם יהיה נכון להעביר אותה כעת ? (מתוך כוונה להשאיר אותה במסגרת החדשה גם בשנה הבאה). 2. האם הפירוש שאני נותנת למשפט שהיא אמרה הינו מוגזם ? חשבתי שאולי המשפט נאמר על רקע סיפור או שיר ששמעה במשפחתון אך בעלת המשפחתון אמרה שלא עסקו בנושא הזה וגם היא הופתעה לשמוע זאת ממנה. תודה, איילת

שלום איילת, ההחלטה על מסגרת חינוכית צריכה להיעשות מתוך שיקול דעת הורי בוגר, המביא בחשבון את הצרכים הקוגניטיביים, החברתיים, המוטוריים והרגשיים של הילד. אני ערה לנטייה של הורים להעריך מסגרות המספקות לכאורה אינטימיות, חום ואהבה. אני אומרת לכאורה, כי לא פעם דווקא במסגרות הקטנות, הדמות המטפלת מופקדת לבדה על שלושה, ארבעה או חמישה תינוקות/פעוטות, מה שנראה בעיני לא אידאלי, בלשון המעטה. מעבר לכך, רוב המשפחתונים מתנהלים ללא כל פיקוח, ע"י דמויות שאינן גננות מוסמכות, שלא תמיד מבינות עד הסוף את הצרכים של הילדים. אין בכוונתי להשמיץ, חלילה, מסגרות קטנות ואיכותיות, אלא רק להצביע על הבעייתיות הכללית. העובדה שבעלת המשפחתון מכירה בכך שכבר אינה עונה על הצרכים מעידה על הגינות, יושר ומקצועיות. אני מציעה להקשיב לה. מבחינתי, כמעט תמיד עדיף גן מסודר ומפוקח, המתנהל ע"י צוות מקצועי ומיומן, המופקד על קבוצת ילדים הומוגנית פחות או יותר. אנא זכרי שהנאמר כאן משקף את דעתי האישית, ואינו תורה מסיני. בהצלחה ליאת

לא מצאתי קטגוריה מתאימה, לכן אשאל כאן אולי תוכלי להפנות אותי. אני מעוניינת לגשת לשיחת ייעוץ אצל קב"ן, אבל מחוץ למסגרת הצבא. ז"א מי שהשתתרר מהצבא ועובד באזרחי. האם את מכירה ותוכלי להמליץ בפניי ? תודה.

היי, אם את רוצה יש לי המלצה לפסיכיאטר (באיזור שרון-מרכז) שהיה במערך בריאות הנפש בצבא וכיום מקבל פרטי. זה יוצא יקר אם מדובר בטיפול קבוע, אבל אם מדובר בייעוץ חד פעמי ממש מומלץ, הוא רגיש, נחמד וחכם. אם מתאים לך, תשאירי מייל ואשלח לך פרטים.

[email protected]

שלום, בתי בת 3 ו- 3 חודשים נמצאת בגן עירייה. בבית היא צוחקת משחקת מדברת ומתקשרת איתנו ההורים, וגם עם אחיה הקטן (בן השנה). עם מבוגרים אחרים היא מתקשרת יוזמת ומדברת, אך עם ילדים היא ממעטת מאוד לשחק ולתקשר. אחר הצהריים אנחנו משתדלים להפגיש אותה לפחות פעמיים- שלוש בשבוע עם ילדים מהגן ואחרים, על מנת לאפשר לה להתנסות חברתית בסביבה בטוחה יותר. במפגשים אלה לעיתים רחוקות היא כן משחקת עם חבר/ חברה שמכירה, ולעיתים קרובות לא. חשוב לציין שהיא רוצה שיבואו לבקר אותה חברים וללכת לבקר חברים ומאוד מתלהבת מכך. בגן היא לא משחקת עם אף אחד מהילדים. ניסיון התערבות מצד הגננת "לתווך" ולקשר אותה לילדים אחרים יצר תגובת "אנטי" אצל הילדה, אשר מתעקשת שהיא לא רוצה לשחק עם אף אחד. חשוב לציין שלהערכתנו וכן להערכת הגננת מדובר בילדה מאוד חכמה ומפותחת מבחינה שפתית ושכלית. מיותר לומר שלנו כהורים מאוד עצוב לחשוב שהילדה כל היום לבד בגן. האם יש מקום להתערבות/ אבחון מקצועי? האם יש צורך ו/או אפשרות לטיפול במצבים כאלה? בתודה מראש, מיקה

שלום מיקה, שווה להגיע להתייעצות במכון להתפתחות הילד, שם ההתייחסות היא רחבה וכוללת הערכה של קלינאית תקשורת, פסיכולוג התפתחותי ומרפאה בעיסוק. חשוב לשלול קשיים תקשורתיים/אורגניים לפני שפונים להסברים או להתערבויות 'רגשיות'. אם יצליחו לשלול הסברים תקשורתיים/אורגניים, אפשר יהיה לחפש מוטיבציות רגשיות אחרות למצב. בכל מקרה, צריך ואפשר לטפל בקשיים הללו בהצלחה. לילה טוב ליאת

שלום לך , אבא שלי בדיכאון והוא כל הזמן מוציא עליי את הכעס שלו , אני לא מבין למה הוא עושה את זה, את יכולה בתור פסיכולוגית להסביר לי למה? ( באופן כללי למה שאנחנו כועסים יש לנו רצון להוציא את זה על אחרים) ואם תוכלי לתת לי אתר עם מאמרים בנושא אני אשמח .

לג' שלום, אנשים לפעמים פורקים את התיסכול והכעס שלהם דוקא על הילדים או בן הזוג שהם האנשים הכי קרובים להם. במינונים נמוכים זה קורה לכולנו, אבל אם מדובר בתופעה קבועה שבה בן משפחה הופך למטרה להוצאת תיסכול של מישהו, אסור להשלים עם זה וצריך לפנות להתערבות מקצועית כדי לבדוק למה זה קורה. תוכל לחפש חומר על התופעה של שעיר לעזאזל, פורקן של תיסכול כדי להבין איך תופעות כאלה ודומות מתרחשות. בהצלחה

שלום, אני פונה אליך בבקשה לעזור לי ולהנחות אותי כיצד לעזור לבן שלי להפסיק לדפוק את הראש במיטה כשלא מצליח להירדם, זה נורא מטריד ומביך ובטוח שאותו יותר, הוא בן 13 והיה עושה כך גם בתור תינוק רק שבזמנו בטיפת חלב אמרו לי שזה בסדר כל ילד מוצא לעצמו את הדרך להירדם ושאין לי ממה להיות מודאגת, אבל אני כן, זה לא נראה לי נורמלי ובטוח לא נעים גם לו, אני משוחחת איתו אך זה לא ממש עוזר ולכן אני נאלצת אם אני מבחינה בכך, להעיר לו באותו הרגע ואז הוא מפסיק אבל גם חוזר לכך שוב לאחר מספר דקות בלי לשים לב. ממה זה נובע ואיך אפשר לעצור את זה? תודה רבה.

שלום, התופעה של חבטת הראש כדרך להרגעה עצמית באמת נפוצה מאד בקרב תינוקות ופעוטות, ושם היא באמת אינה מדאיגה. אני מודה שבאופן אישי לא נתקלתי בתופעה כזו בגיל 13, וקשה לי לומר אם מדובר רק בהרגל ילדות שנשתמר או במשהו אחר שמחייב התייחסות רפואית כלשהי. לתחושתי מדובר באפשרות הראשונה, אותה אפשר להכחיד בטכניקות התנהגותיות (כמו בכל מקרה של גמילה מהרגל בעייתי). פני תחילה להתייעצות עם רופא הילדים שלכם. בברכה ליאת

גם אני בילדותי עד גיל בוגר הייתי מרדימה את עצמי בהטחת ראש בכרית. ממש ככה הייתי נרדמת. לצערי הוריי אז לא עשו עם זה משהו וכך המשכתי שנים. כן ממליצה למצוא דרך מרגיעה להרדם. היום יש י6תר מודעות מפעם.

הבן שלי בן 6.5 ולא מזמן עלה לכיתה א'. ההסתגלות נראתה בסדר גמור. אבא שלו הוא זה שמלווה אותו בבוקר, הם שמים את התיק ויורדים לחצר לדבר מעט ואז הוא נפרד כל בוקר בקלות והולך לשחק עם חברים. בעלי נהג בדרך זו מכיוון שהוא מגיע כל ערב מאוחר ולכן רוצה להקדיש לו זמן איכות בבוקר. הם מגיעים בד"כ 20 דק' לפני תחילת השיעור הראשון. לאחרונה חלה תפנית בהתנהגות של הילד ופתאום הוא מסרב להפרד ממנו בבוקר. מסרב לכת לשחק עם החברים, הוא הולך אחריו עד לשער ואח"כ רץ הולך לעמוד בגדר שממול לחניה, קורא לו ומסרב לעזוב עד שלאבא אין ברירה אלא ללכת משם. הדבר גורם לו לעיתים להגיע אחרון לכיתה ואף לאחר לשיעור הראשון. אנחנו לא יודעים מה עובר עליו ולא יודעים כיצד עלינו לנהוג? תודה!

שלום שיר, לא ברור מה גרם לתפנית בהרגלי הפרידה בבוקר. אפשר לנסות לתחקר בעדינות, ולברר אם קרה משהו בזמן כלשהו לאחר שאבא עזב. בכל מקרה, אפשר לזמן מה לקצר את זמן ההמתנה שלו, ולהגיע איתו קרוב יותר לזמן הצלצול. כך הוא ירגיש בטוח יותר, כשהוא עובר מהשגחתו של אבא להשגחתה של המורה, ללא זמן הביניים שמעורר בו את המתח הנוכחי. את זמן האיכות עם אבא אפשר להאריך בבית, ולצאת סמוך לזמן תחילת השיעור הראשון. בהצלחה ליאת

עוד חודש הכוכב שלי יהיה בן חמש. ילד סקרן בעל עולם עשיר, חוקר טבע ממש, מכור לנשיונאל ג'אוגרפיק ולכל סוגי החרקים הקיימים. בגן מרגיש בודד, טוען כי אף ילד אינו מעוניין לשחק איתו, רוב הזמן משחק עם עצמו לבד במשחקי קופסא או בחצר עם החרקים שמוצא. טוען כי כאשר ניגש לילדים לשאול אם הוא יכול לשחק איתם נענה בשלילה. הגננת מספרת כי הוא שונה לדעתה, מופנם ולא קל לה להגיע אליו. טוענת כי יש לילד בעיה (רומזת על ספקטרום מסוים). בצהרון הילד משחק עם שני ילדים, בגן עצמו יש לו שני ילדים איתם הוא משחק בלבד (וגם ילדים אלו מרגישים בדידות בעצמם לפי הוריהם). הילד לא רוצה ללכת לגן וכל בוקר מסע שכנועים. הילד חש מהמקום שלו לא אהוב ובודד. הגננת טוענת כי הילד מופנם ושונה ויש לקחת אותו לאבחונים.טוענת כי האינטרקציה החברתית שלו נמוכה מבני גילו. טוענת כי גם כשיש סביבו ילדים אינו מנסה להתחבר עמם. אני כאמא עם ניסיון מאחיו הגדול שעברה את כל סאגת הריפויים, הבנתי כי כל הריפוי בעיסוק ריפוי רגשי ויוצא באלו אינם מטיבים אלא ההתפתחות והבשלות של הילד מבשילים עם הזמן. הגננת טוענת כי לה אין מה לעשות בגן על מנת לשלב אותו חברתית ורק סיוע חיצוני יוכל לשפר את מעמדו החברתי.ניסיתי להפגיש אותו עם ילדים אחרי הצהריים אבל לא התאמצתי מספיק וזאת משום שהילד טוען כי אף אחד לא ירצה לשחק איתו אז לא להזמין.ליום הולדת מחוץ לגן לא רצה ללכת. יש לציין כי מבקש להיפגש עם ילדים שהוא מכיר ואוהב אחר הצהריים מהגן הקודם. בבקרים מבקש ללכת לבית הספר של אחיו (הצמוד לגן ובו יש גם את הצהרון) ולא לגן שלו. השאלה שלי היא, האם בגיל חמש ניתן לקחת את הילד לאבחון פסיכולוגי (הילד מופנם מאד והחשש שלי שלא ישתף פעולה) והאם טיפול זה יכול להקנות בילד פתיחות חברתית בשלה הזה? האם יש כלים שאני כאם יכולה להטמיע בילד לפתוח אותו חברתית? האם צודקת הגננת כי אין מה לעשות בגן?

שלום, הגם שאני מאד מבינה ללבך, קשה לי להסכים לגישה לפיה התערבויות טיפוליות מוקדמות אינן מועילות. אני נוטה להתייחס ברצינות רבה לחשדות של גננות, בהיותן מנוסות מאד באיתור חריגויות בקבוצה. גם אם לא מדובר בפער משמעותי, כאשר עולה חשד לקשיי תקשורת (הספקטרום התקשורתי), יש חשיבות קריטית לזמן ההתערבות, שכן היא יכולה לצמצם את הפערים ואת הגרעונות החברתיים. האבחון בגיל זה מביא בחשבון את הקשיים הפוטנציאליים הקשורים לשלב ההתפתחותי, ומבחינה זו אין לך מה לדאוג. האבחון לא יוצר בעיה ולא ממציא בעיה, הוא רק מאשש או שולל את קיומה, ומכתיב את אופי ההתערבות. הכתובת היא המכון להתפתחות הילד. עד האבחון נסי לעודד מפגשים חברתיים, ולתווך במצבים בהם הוא מתקשה. עדיף לעודד אותו לפעילויות נוספות מעבר לעיסוק בחרקים, שכן עיסוק אובססיבי בתחום עניין צר שומט את המכנה המשותף שלו עם הזולת, ועלול להפריע לו באינטראקציות עם בני גילו. בברכה ליאת

שלום, יש לי 3 ילדים, והקטנה היא תינוקת בת שנה. התבקשתי מהעבודה לנסוע לשבועיים. אני המטפלת העיקרית בתינוקת, אך בנוסף אלי יש מטפלת ואבא שנוכחים ופעילים ומלווים את שיגרת יומה. כמה נורא תהיה נסיעה כזו מבחינתה?

שלום נועה, פרידה כה ממושכת מאמא נתפסת תמיד כאתגר אצל תינוקות וילדים קטנים. אין לי ספק ששלשתם יחושו בחסרונך ויחוו מידה ניכרת של קושי. תיאורטית, חרדת הזרים ופחדי הנטישה נמצאים בשיאם בגיל 8-15 חודשים, ולכן - לפחות מבחינה זו - אין זה זמן אידיאלי. העובדה שהיא נשארת עם דמויות מוכרות ואהובות יכולות לרכך במעט את המצב, ולסייע לה בזמן ההיעדרות ממך. עלייך לזכור שעבור תינוקת בת שנה ההיעדרות שלך נתפסת כהיעלמות, ללא תפיסת זמן או הבנה שאת גם תחזרי. לכן, אם להודות על האמת, עבורה זה אכן נורא. עם זאת, הורים לתינוקות וילדים אכן נוסעים מדי פעם, והילדים מצליחים בסופו של דבר להתגבר, גם אם במהלך הפרידה ולאחריה מופיעים איתותי מצוקה. מקווה שהתועלת והתגמול יהיו שווים את מחיר הפרידה. בברכה ליאת

שלום לכם, אני סטודנטית לתואר שני בייעוץ חינוכי. אני עושה מחקר הבודק את הקשר בין מסוגלות הורית לאיכות הקשר עם ילד לקוי בוויסות החושי, ע"פ דיווחי הורים. אני אשמח אם ההורים הרלוונטיים יוכלו לענות על שאלון. השאלון אנונימי והסודיות מובטחת. https://docs.google.com/forms/d/1L4xPaadCD_i_uWdA_UQyPxr2Wv_jf5bZoeVHDse2948/viewform במידה ותרצו לשאול שאלות או לקבל מידע על תוצאות המחקר, תוכלו לשלוח לי הודעת דוא"ל לכתובת: [email protected] תודה רבה על זמנכם.

ליעל שלום, את עושה מחקר חשוב! ותודה להורים שיסכימו לשתף פעולה במילוי השאלון ויסייעו להבנה של ילדים עם ליקויי בויסות החושי ושל הקשר שלהם עם הוריהם.

שלום רב שמי שלי אמא לתאומים בן ובת ,,, אורי ולורין... התחלתי גמילה לפני 3 שבועות עם לורין ( אורי לא בעניין בכלל חחח לא מלחיצה ) לא עושה עניין שבורח לה וכאלה אך שמתי לב שביומיים האחרונים לורין בלי מצב רוח אני לא יודעת אם לקשר את זה לגמילה אבל אין לי מושג למה לקשר ?!?!?! דיברתי עם הגננת שלה והיא באמת אמרה שביומיים האחרונים היא נודניקית ורוצה ידיים הרבה ופחות משתתפת מה שלא אופייני לה בכלל!!!! אני מנסה לדובב אותה ולא כזה עוזר ,,, האם זה נורמלי ??? הגיוני ???? אני אובדת עיצות !!!! ואורי בגלל שאני רב הזמן עם לורין פיפי קקי וכאלה אז אני מרגישה שאני פחות מתייחסת אליו שזה ממש הורג אותי מצפונית ,,, איך לתמרן ???? מה שכן בעלי עובד עד שעות מאוחרות לכן קשה יותר .... אשמח לתגובה ,, תודה

שלום שלי, לתחושתי, עדיף לעשות מאמץ ולנסות לגמול את שני ילדייך יחד. האתגר המשותף יכול לדרבן הדדית את שניהם, ולהקל על כל אחד מהם ועלייך. יכול להיות ששיתופו של אורי ייקל קצת על לורין ויוריד ממנה לחץ, ואילו ההישגים של לורין ידרבנו גם את אורי להתגייס לעניין. גמילה היא תהליך שדי 'מונחת' על הילדים, ועלינו לזכור שבעבר (בימי חיתולי הבד) ילדים נגמלו בלי שום עניין סביב גיל שנה. זה אמנם תהליך תובעני ומעורר מתח זמני, אך רוב הילדים עוברים אותו בשלום ובהצלחה תוך זמן קצר. יתכן שלורין מגיבה למתח בדרכה, ורצוי להתחשב בזה ולהשתדל להוריד לחץ. אין צורך להיבהל או לסגת. אדרבא - שתפי גם את אורי, הפכי את אירועי הפיפי-קקי לעניין משפחתי מלהיב, והתאזרי בהרבה סבלנות ונדיבות כלפי הפספוסים. אחד הדברים הוודאיים ביותר - זה ששניהם ייגמלו בסופו של דבר! בהצלחה :-) ליאת

קודם כל תודה ,,, אני אנסה ... אך בימים האחרונים לורין קמה כל שעה בלילה ואומרת שכואב לה בפות , אני שמה לה טיטול לילה ( תחתון טיטול ) יכול להיות שיש לה תולעים ? כי רק בלילה היא מתנהגת ככה

שלום, בני בן 4 ועשרה חודשים. בשנה שעברה היה בגן פרטי והחל מחודש יולי סבל מהצקות של ילד אחד אשר גרר את יתר הילדים. ההצקה התבססה על כינוי אשר הודבק לו. אנו לא הבחנו בכך בזמן והגננת כנראה נהגה ברשלנות ולא דיווחה לנו. בפועל התפתח אצלו גמגום כבד. למזלנו העברנו אותו לגן מועצה טרום חובה בתחילת השנה והוא מצליח לשקם את עצמו מבחינה חברתית ובכלל חווה שם הצלחה. היום כאשר הוא נתקל ברחבי היישוב בילדים מהגן הקודם הם מכנה אותו בכינוי שהודבק לו (כך למעשה הבנתי את גודל הטראומה וההתעללות שהוא חווה). אני פונה מכיון שאתמול בלילה התעורר באמצע הלילה ובכה שהוא לא רוצה ללכת לגן הקודם. הוא לא נרגע מספר דקות למרות שאמרתי לו שוב ושוב שהוא כבר לא בגן הזה. אני לא יודעת מה לעשות? האם עליי לפנות איתו לטיפול רגשי?

שלום רב, לא ברור האם מה שקרה אתמול בלילה משקף טראומה של ממש (הורים נוטים להגדיר כטראומה גם אירועים מתונים יחסית, שהם לפי כוחם הנפשי של ילדיהם) או תגובה 'מקומית' למפגש עם הילדים מהגן הקודם. כרגע, אני מציעה לפנות לטיפול אצל קלינאית תקשורת המתמחה בטיפול בגמגום. קלינאית טובה יכולה לסייע באספקטים רבים ושונים של התקשורת החברתית והבינאישית, וברוב המקרים גם להעריך את המצב הרגשי של הילד. תוכלי לפעול בהתאם להמלצותיה. אם אינך שקטה, תוכלי להתייעץ גם עם פסיכולוג ילדים, ולשקול האם מספיקה התערבות עקיפה דרככם (הדרכה הורית) או טיפול רגשי לילד. בכל מקרה, גמגום קשה יכול להשפיע על אופי התקשורת של הילד ועל הדימוי העצמי והחברתי שלו. התייעצו עם קלינאית תקשורת. בברכה ליאת

שלום,אני פונה אליך כי אני כבר משש מתוסכלת ובדכאון קשה יש לי ילד בין שנתיים בגיל 8-9 חודשים בערך הוא התחיל לרצות רק את אבא ברמה שאם אני הייתי מחזיקה אותו הוא היה צורח ובוכה לאחר חודשיים קשים נפשית זה נרגע אבל העדפה עדין היתה אבא אבל ברמה סבירה ועכשיו זה שוב חזר,ובסופש האחרון זה עבר כל גבול הגיוני,הוא כבר יותר גדול אז הכל יותר מוקצן הוא ממש צרח ובכה אבא אבא לא יכולה לקלח אותו לגעת בו אם הוא קם בלילה אני לא יכולה לגשת אליו כי אז הוא צורח יותר ורוצה אבא בבוקר כשקם הוא ישר מבקש אבא ואם לא נמצא זה חצי שעה של בכי(פעם בבוקר זה היה תמיד אמא גם בתקופה הקודמת.אני לא מבינה מה עשיתי לא בסדר????או מה אני עושה עכשיו לא בסדר??למה הוא לא רוצה אותי??שאלתי כבר הרבה אמאות ואף 1 לא חוותאה זאת תמיד רוצים את אמא יותר מאבא ואצלי זה הפוך ממש בא לי לבכות כל היום.מה אני עושה עכשיו??איך אני מחזירה אותו עלי?בבקשה עזרה דחוף.תודה.אגב אני לא אמא קשה אולי קצת יותר מאבא כי רוב הזמן אני איתו ולא אבא,בחיים לא הרמתי עליו יד וזה גם לא יקרה בחיים לא צעקתי עליו קצת הרמתי קול אבל משהו קיצוני

שלום אלה, הילד שלך בן השנתיים נמצא בגיל המתאפיין בסערות, התקפי זעם והתנהגויות מרד, שמקורן במתח שבין תחושות כל-יכול ("אני לבד!") לבין נזקקות גדולה וחוסר אונים. ילדים בגיל זה מבקשים להשתחרר ולהתרחק מאימא, כאשר ההתרחקות הזו ממלאה אותם, לבד מגאווה ותחושת עצמאות, גם חרדה גדולה ונזקקות לקרבתה. אני מניחה שמה שנתפס אצלך כרגע כבעיה גדולה, החל ממשהו קטן ולא משמעותי שהתפרש אצלך כדחייה שלך והעדפה של אביו. אני מניחה שהעלבון שלך, ואולי גם המתח שנלווה לו, יצרו את הדינמיקה המורכבת שמלווה אתכם עד היום. אין לי ספק שבנך אוהב אותך וזקוק לך מאד, אולם עליו ללמוד שהנוכחות שלך שקטה, יציבה ובוטחת, ואינה מושפעת ממצבי הרוח הקיצוניים שלו, ואפילו לא מהצרחות "אבא! אבא!". כאשר הוא רוצה את אבא, אפשרי לאבא לגשת ולטפל, וכאשר אין זה אפשרי - טפלי בו את, בשקט וענייניות. אל תיכנסי למאבקי כוח או כבוד. אני ממליצה לך בכל לבי להגיע להדרכת הורים קצרה, שתוכל להרגיעך ולתת לך כלים יעילים לשבור את מעגלי הפגיעות שלכם. זכרי שמדובר בפעוט, שאינו יכול עדיין "להתחשב" ברגשותייך. הוא פועל מתוך דחף רגעי ואינו עושה לך דווקא. עיקר העבודה כאן - לפחות לטעמי - היא עבודה על עצמך ועל יכולתך להכיל את בנך בכל מצב רוח. בהצלחה ליאת

שלום. הילדה שלי קיבלה ציון מאד גבוה במבחן IQ והיא מוגדרת כמחוננת. אנחנו שוקלים להעביר איתה לבית ספר למחוננים - היא בת 8. היא מאד כועסת על עצמה שהיא "כזאת חכמה" ולא מוכנה בשום פנים ואופן לשמוע על מעבר לבית ספר חדש. היא לא אוהבת לשנות את הרוטינה שלה, לא רוצה לעזוב חברות וכו'. ביה"ס הנוכחי ממש לא מתאים לה ואנחנו נחושים שהיא זקוקה לבית ספר אחר. איך הדרך הכי טובה לשכנע ולהסביר לה את המצב, כך שהיא תקבל את זה בצורה הטובה ביותר וללא טראומות? תודה!

שלום שרון, ילדים מחוננים יכולים לקבל מענה חוץ בית-ספרי (בדר"כ יום בשבוע), וכך נשמר אורח חייהם הרגיל ומעגל החברים (אשר אינו פחות חשוב מהלימודים). אם בכל זאת אתם מתעקשים על בית ספר למחוננים, אפשר לחשוף אותה בהדרגה למקום, לפעילויות שבו, ואולי גם לקשרים חברתיים יזומים שיוכלו לסייע ב'פיתוי' ובריכוך תחושות ההתנגדות והזרות. אם להערכתכם מדובר במסגרת איכותית ומעשירה, לפעמים שווה לשלם מחיר זמני של משבר הסתגלות קצר. רוב הילדים הבריאים בנפשם מסתגלים בסופו של דבר למקומות חדשים ומסגרות חדשות, יהיו נסיבות המעבר אשר יהיו. מציעה להתייעץ ככל האפשר עם הורים אחרים, ולבחון האם המעבר אכן שווה את המחיר. בברכה ליאת

שלום רב, אני שוקלת להגיש מועמדות ללימודי פסיכולוגיה קלינית-חינוכית. אני לומדת הרבה על המסלולים השונים והתעסוקה מתוך האינטרנט, אך דבר אחד אני לא מצליחה למצוא ממקור מהימן: לאיזה שכר אני יכולה לצפות בשלבים שונים במסלול הקריירה. ידוע לי כמובן שאין תשובה אחת לשאלה זו, אבל אשמח לשמוע ממה שידוע לך מסביבך, על אילו מספרים מדובר, מקריירה שבנויה מעבודה ציבורית המשולבת בטיפול פרטני. (אם לא מתאים בפורום, אשמח לכתובת מייל). רוב תודות!

לסטודנטית שלום, מסלול ההכשרה בפסיכולוגיה חינוכית וקלינית הוא מסלול ארוך וקשה שכולל תואר שני, תזה והתמחות בהתאם למסלול שבחרת. מתמחים חינוכיים עובדים בהיקפי משרה משתנים בשירות הפסיכולוגי החינוכי שנמצא בכל רשות מקומית, מתמחים קלינים עובדים בבתי חולים פסיכיאטרים ומרפאות לבריאות הנפש. השכר בכל המקומות האלה הוא לפי הסטנדרטים של השירות הציבורי שמשמעו מבחינה פרקטית שהוא די נמוך. מתמחים בתחילת הדרך מדורגים בדרגה נמוכה ועם השנים מתקדמים בדירוג ובשכר. למרות התמונה העגומה, יש בשירות הפסיכולוגי בדרך כלל פרויקטים נוספים שדרכם אפשר להרויח בנוסף למשכורת. לאחר סיום ההתמחות שאורכת בין 3-4 שנים נפתחות אפשרויות תעסוקה נוספות. בהצלחה

שלום רב , הבת שלי בת4 וחצי, ילדה שמחה וחברתית ביישנית קצת, כבר כמה חודשים היא מורידה את הציפורניים של הידיים בידיים שלה לא קוצצת , עד כדי כך שאני לא גוזרת לה את הציפורניים בכלל, תעזרו לי בבקשה להבין על מה זה מעיד ואיך אפשר לעזור לה להיפטר מהרגל זה ?!? היא מעוניינת לשתף פעולה

שלום מאיה, ההתנהגות שאת מתארת יכולה, ממש כמו כסיסת ציפורניים, להעיד על מתח פנימי שמחפש מוצא. נסי לברר אם קיימים גורמי סטרס בחייה ולהפחיתם כמידת יכולתך. מעבר לכך, לא הייתי עושה כרגע דבר, מלבד (אולי) לנסות להסיח אותה מהמעשה בדרך של תעסוקה אחרת נעימה כלשהי, כמו משחק משותף או פעילויות יצירה. בברכה ליאת

שלום לך, בני בן ה- 13 לאחרונה מסתגר בבית, לא נפגש עם חברים ומבלה שעות רבות מול המחשב. בעלי ואני חושבים שזה מוגזם ולכן ביחד איתו הסכמנו שהוא ישחק שלוש שעות במחשב. למרות ההסכם הוא לא תמיד מרוצה ומבקש לשחק עוד, והדבר לעיתים מעורר שוב ויכוחים מעת לעת. מאז שעלה לחט"ב הוא הצליח לרכוש חבר אחד אך לאחרונה גם הם ממעטים להיפגש. ניסינו לשכנע אותו ללכת לחוגים אחה"צ ו/או לתנועת נוער אך הוא מסרב בתוקף. אתמול בעלי ראה כי הוא כתב במחשב בפורום: "יתכן שאני הומו, איך אני מסתיר את זה?" אנחנו מאוד מודאגים ולא יודעים כיצד לפעול. ביקשתי מיועצת ביה"ס להיפגש עמה על מנת שנוכל להתייעץ ולראות איך לסייע לו. מה זה אומר לגבי זהותו המינית? האם הוא כבר מגובש? האם אפשר לסייע לו מבחינה חברתית? בנוסף, בעוד כשלושה חודשים תהיה לו מסיבת בר מצווה. הוא מאוד רוצה להזמין את כל הכיתה אך חושש שלא יגיעו. אנחנו בעד, אך חוששים כמוהו מאכזבה. אשמח לקבל עצה.

שלום חני, אני מבינה מאד את דאגתך, ומבינה גם את הרציונל שמאחרי הניסיון להגביל את שעות המחשב של בנך. עם זאת, עלינו להבין שהמחשב הפך חלק מהחיים החברתיים של בני הנוער, והפעילות ברשתות החברתיות היא חלק בלתי נפרד ומשמעותי מסדר היום שלהם. במקרה הפרטי שלכם, נראה שקיימת התמודדות רקע נוספת, סביב גיבושה זהות מינית. כדי שהשאלות והלבטים שלו יוכלו לקבל מענה אחראי ומיטיב, אני מציעה לאפשר לו מרחב טיפולי בטוח, שם יוכל - בעזרתו של איש מקצוע - לברר וללמוד על ההעדפות שלו, וללמוד לחיות איתן בשלום. כמי שמנהלת פורום אינטרנטי כבר שנים רבות, אוכל לומר שיש לפורומים תרומה חשובה עבור פונים ומתלבטים, ועם זאת, נדמה לי שבשאלות כה חשובות עבור נער צעיר, עדיף שהמענה יהיה אמיתי, חם, תומך ובעיקר מקצועי ועקבי, ולא דרך מסך המחשב. מרגע שייכנס איש מקצוע לתמונה, אני מניחה שחלק גדול מהפחדים (שלו ושלכם) יקבלו מענה, כולל החשות לקראת מסיבת הבר-מצווה. אני רוצה להאמין שכאשר ירגיש יותר בטוח במי ומה שהוא, יהיה לו קל יותר לצאת אל הזירה החברתית (לאו דווקא עם הצהרה גלויה על כך), ולהתפנות לחליפין החברתיים הנורמטיביים שכרגע (אולי) אינו פנוי לנהל בחופשיות. בהצלחה ליאת

שלום, לבת הזוג שלי ילד בן 15 וילדה בת 13 השבוע הבת קראה לאמא וסיפרה לה שהיא חותכת את עצמה, האמא נבהלה מאוד וקראה לי לראות ובאמת על ידה הימנית נראו המון סימים אדומים של חתכים(די שיטחיים) לאחר שהאמא הפעילה המון לחץ הילדה הודתה שהיא עשתה זאת עם מספריים אך בשום אופן לא הסכימה להגיד למה. אנחנו יודעים שבבי"ס יש לה בעיות חברתיות ומספר מצומצם מאוד של חברות וכן, היא סירבה לתת לאמא לבדוק את האסמסים בנייד והוא נעול עם סיסמא. מה שכ"כ הפתיע אותי זה הדיסוננס בין השמחה ואנרגטיות שיש לה כל הזמן לבין הכאב והסבל שעצורים אצלה ובאו לידי ביטוי כנראה בחתכים. די ברור לי שהיא לא ניסתה להתאבד אלא רק לבקש תשומת לב ועזרה. אבל אין לי מושג איך לסייע כי היא לא משתפת את אמא שלה בכלום ובטח לא אותי למרות שיש לי קשר מצוין איתה ואהבה גדולה מה עושים עם זה??

שלום מוטי, כפי שאתה מבין, פגיעה עצמית היא סימן לא טוב המעיד על מצוקה גדולה וחוסר אונים. לצד הקושי הגדול שחייב לקבל מענה, החשש במצבים כאלו הוא מ"תאונת עבודה" שתוביל לפגיעה פיזית ממשית. לכן, במקרים כאלו, אין להשתהות ויש לערב איש מקצוע בהקדם וללא דיחוי. אני ממליץ לכם לפנות לפסיכולוג/ית קליני במהרה כבר מחר. בינתיים, פקחו עין על הילדה שלא תגרום לעצמה נזק נוסף. בברכה, קובי

שלום רב, בני בן 18 והוא כעת בשנת שרות מטעם הנוער העובד. הוא נוהג להגיע הביתה אחת לשבועיים - שלושה. מובן שהוא עשה זאת מתוך בחירה אישית שלו. השהייה ב"חווה" (הבית של קבוצת הקומונרים) בה הוא שוהה מכילה 24 חברים וחברות. מיותר לציין כי לא פשוט שם כיוון שיש הרבה תככים ומשחקי כוחות. שני חבריו הטובים לא יכלו לשאת זאת ופרשו מן החווה. בני ממשיך שם אך נראה שקשה לו והוא איננו מאושר. הוא ביקש לפני מספר שבועות להיפגש עם פסיכולוג, איתו נפגש בעבר, ומובן שאפשרנו לו את זה. בעוד מספר חודשים הוא אמור להתגייס ביחד עם קבוצת הבנים שאיתו לנחל קרבי. אנחנו חוששים לו מאוד ולא בטוחים שזה נכון עבורו. ניסינו להתייעץ עם הפסיכולוג שלו אך זה נאלץ לשמור על חיסיון ולא הצלחנו להבין את מצבו הנפשי של בננו(חשוב לציין כי בתיכון עבר משבר ואיים לפגוע בעצמו). מצד אחד חשוב לנו שיהיה מאושר ויעשה מה שהוא חושב לנכון, אך מצד שני אנו חוששים שינסה לפגוע בעצמו בצבא ושם כידוע התמיכה הנפשית היא מועטה. אנו הוריו, אובדי עצות. מה כדאי לעשות?

שלום פני, זה לא פשוט, כל הדאגה הזו. אבל למרות זאת, העובדה שיש איש מקצוע בתמונה צריכה לתת איזה שהוא ממד של הרגעה. פסיכולוג, מתוקף תפקידו, מחויב לדאוג לשלום הנער, כך שאם הוא חושב שיש סכנה או רמז של סכנה לשלומו הוא אמור לפעול בעניין. במקרים מסוימים ובשיתוף עם הנער הוא גם מדווח כל כך. אני מניח שהוא לא שיתף אתכם משום שאין סיבה ממשית המחייבת שיתוף שכזה. בנוסף, אני מאמין שזה שבנכם ביקש לשוב ולהיפגש עם הפסיכולוג מעיד על זה שהוא קשוב לעצמו,על תובנה באשר ליכולת שלו להתמודד, ועל רצונו להביע את הקושי בדרכים שאינן כוללות ביטוי בפעולה כזו או אחרת כלפי עצמו. אני מציע לכם לשוחח איתו, להביע בפניו את החששות שלכם, להציע את תמיכתכם, להביע את אהבתכם ואת האמון שלכם בו ובכוחותיו. בהצלחה קובי

שלום אני ובעלי בהליכי גירושים. .לאחרונה הילד החל ממצמץ בעיניים ומשמיע קולות יש לציין שלפני בערך חודשיים הוא מצמץ בעיניים וזה עבר לו מה עליי לעשות להניח לזה להיעלם לבד להתייעץ עם אנשי מקצוע רופא עיניים נורולוג אני אובדת עצות

שלום זהבה, מצמוץ הוא אחת הדרכים בהם ילדים מאותתים על מצוקה רגשית. העובדה שזה בא וחולף יכולה לאשש את ההנחה שמדובר במקור רגשי- תגובה למצב ולשינויים המתרחשים במשפחתך. אין צורך להעיר לו על כך או לצפות שזה ייפסק כתוצאה מהמודעות שלו לכך. טוב יותר להתייחס לזה כאל איתות, ולנסות להבין מהי המצוקה שנחה תחתיו. אצל ילדים, גירושין עלולים להחוות כרעידת אדמה של ממש, מצב המייצר דאגה קיומית. לכן, חשוב מאוד לשים לב למינון בו אתם משתפים את הילדים במצב המשבר המשפחתי. חשוב להעביר מסרים מרגיעים, להפגין חום ורגישות למצבו. כדי להבין את עוצמת המצוקה (לא ציינת בן כמה הוא), ניתן לבחון את תפקודו בתחומיי חיים אחרים- לימודים, חברתי , הרגלי שינה ואכילה וכד'. במידת הצורך, ניתן לשקול התערבות מקצועית של פסיכולוג ילדים קליני לצורך הדרכת הורים או טיפול רגשי בילד. לרוב עם הירידה במקורות המתח התופעה נעלמת. אני מבין שהמצב לא פשוט עבור כולכם, אך במצבים כאלו חשוב להיות רגישים מאוד למה ועד כמה הילדים נחשפים. קובי

שלום, הבן שלי יהיה בספטמבר הבא בן 3 ו-3 חודשים. אני מאוד מתלבטת האם להשאיר אותו בגן בו הוא נמצא היום או להעביר אותו לגן פרטי אחר לשנה אחת עד גיל 4 (ואח"כ ייכנס לגן עירייה). הסיבה להתלבטות היא ששנה הבאה אם הוא יישאר בגן שלו, הוא יהיה הכי גדול בגן (מדובר בגן עם 14 ילדים, מחצית מהם יהיו שנה הבאה בגילאי 1.5-2.5 ומחצית שנייה יהיו בסביבות גיל 2 ו-10 חודשים). הבן שלי יהיה הכי גדול - בן 3 ו-3 חודשים ועוד חבר אחד יהיה בן 3. מצד אחד, מדובר בגן מקסים, גננות אוהבות וחמות וזו מסגרת מאוד מחבקת ואינטימית. בנוסף, אני לא בטוחה שלהעביר אותו לגן אחר לשנה אחת זה צעד נכון. מצד שני - אני חוששת שזה לא יאתגר אותו מספיק, ובעיקר אני חוששת מכך שהוא יהיה הכי גדול (עם עוד 5 ילדים בני 2 ו-10 חודשים). אשמח לשמוע עצה האם יש הצדקה לחששות שלי ומה כדאי לעשות. אציין, שהגננת שלו אומרת שזה מאוד יתרום לו לביטחון העצמי אם הוא יהיה הכי בוגר בגן.. תודה רבה!

שלום שרון, לרוב, בשאלות (חשובות) כאלו אין תשובה אחת נכונה לכל הילדים. אני חושב שבאופן כללי, גן טוב הוא גן שמעניק לילד מענה לצרכיו השונים, גן בו הוא חש בטוח ואהוב, גן שמאתגר את הילד במידה נכונה. סביבה של ילדים בני גילו היא חשובה מאוד ותורמת רבות לילד. אם כרגע טוב לילד גן, ואת מרגישה שהסביבה מאתגרת אותו מספיק, אין סיבה לעשות שינוי. באשר לשנה הבאה, אני חושב שזה עוד קצת מוקדם לשקול את השינוי, לדעתי כדאי לעקוב ולראות איך זה יהיה לילד במהלך החודשים הקרובים. החשש ממעבר בין גנים לא צריך להיות השיקול המרכזי, לרוב ילדים מסתגלים מהר ללא קושי מיוחד. במקרה שלכם, יש סיכוי שמספר הילדים הקרובים לגילו יראה לך מספיק ואז לא יהיה צורך בשינוי. קובי

הי קובי, תודה על התשובה המהירה. כנראה שלא הסברתי טוב את הסיטואציה - היום הוא בגן מקסים עם גננות מדהימות שאוהבות אותו וזה הכי חשוב. השאלה שלי היא לגבי שנה הבאה (אני יודעת שזה עוד מוקדם אבל זה מעסיק אותי..). בשנה הבאה הוא יהיה הכי גדול בגן - הוא יהיה בן 3 ו-3 חודשים, אחריו יהיה ילד שקטן ממנו בחודשיים ועוד 4 ילדים שקטנים ממנו בחצי שנה (שאר הילדים יהיו בסביבות גיל שנתיים). השאלה שלי האם להשאיר אותו בגן גם שנה הבאה למרות פער הגילאים הזה? מצד אחד זה גן מקסים ומושלם מכל הבחינות, אך מצד שני - הוא יהיה הכי גדול בגן. הגננות לוחצות עליי להשאיר אותו כי זה יתרום לו לביטחון עצמי וגם לדעתן פער הגילאים הוא קטן. אציין, שהגננת מתאימה את הפעילות לילדים הגדולים יותר. אשמח לעצה. תודה רבה!!

שלום ליאת בנינו בן 3שנים. ובחצי שנה האחרונה מלווה אותו תחושה של חרדה מרעשים . כמו אפנוע שעבר לידו רעש של כלי חשמלי כמו מכונת תיספורת . מברגה או מוזיקיה באולם ארועים לאחרונה גם לקחנו אותו לראות הצגת ילדים בקניון וגם שם הוא ניבהל מהרעש היתחיל לבכות ובקש הביתה.נסינו כמה וכמה פעמים להשרות אוירה של בטחוןוהסברים אך ללא הועיל יש לציין שאנחנו גרים בקרבת בסיס של חיל האוויר ומהרעש של המטוסים הוא לא מפחד . גם שאנחנו מגבירים מוזיקה בבית הוא אננו מפחד .איך בדברים שצינתיכן הוא נרתע וף מבקש לעזוב את המקום.יש לו אחות קטנה בת 2 שמתחילה לחקות אותו.מה עושים האם לגשת לטיפול או יעוץ.הורה מודאג

שלום ליאור, פחד שכזה הוא שכיח והולם את גילו של בנך. בגיל הזה, הדמיון מתפתח ו"משלים" אינפורמציה (לעתים מפחידה) על מקורות רעש שלילד אין שליטה עליהם. כאשר הוא נמצא בסביבה המוכרת והבטוחה, והרעש הוא חלק משגרת חייו (מטוסים, מוסיקה) הוא לא חושש, אך כשהוא נחשף למקור רעש חדש, לא מובן ולא צפוי, מתעורר בו הפחד. יש מקרים בהם החרדה היא תוצאה של רגישות יתר חושית, אך לדעתי הסיכוי שזה מקור המצוקה אצלכם נמוך (אלא אם יש סימנים של רגישויות אחרות כמו מגע, ריח, המולת ילדים וכד'). כשהוא מפחד, חשוב לתת לו ביטחון וחום, לחזק אותו כשהוא מצליח להתגבר על הפחד. ניתן גם לעזור לו על ידי משחק, כך למשל, לקחת מכשיר שהוא לא מפחד ממנו, להסביר על הסיבות לרעש שהוא מייצר, לחקות את הרעש ולתת לו להפעיל אותו. אח"כ לעבור למכונת התספורת, להכין אותו לרעש ולהסביר לו על המקור שלו, איך הכלי עובד ולמה הוא מייצר רעש. לתת לו לעשות את הרעש בקולו, לשחק חזק חלש, לעמוד לידכם כשאתם מפעילים אותו או לתת לו (במידה שהוא מוכן) להפעיל אותה בעצמו. בעצם, הרעיון הוא לתת לילד תחושה של שליטה והבנה של הסיטואציות הרועשות, שליטה המפחיתה מהחרדה. נסו לעשות זאת לאט לאט, בהתאם למוכנות שלו ולרמת החרדה. זה לא יעבור לו ביום, אבל בתהליך רגיש ומשחקי החרדה תלך ותתמתן. בהצלחה קובי

קובי תודה עזרת לנו מאוד. ניתחיל לעבוד עם הילד בשרות טובות לכולים

היי, אשמח לקבל המלצה לפסיכולוג ילדים באזור שוהם. תודה רבה!

שלום אורטל, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או עם פסיכולוגית/יועצת ביה"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בהצלחה קובי

שלום, בני בכיתה ז בן 12 חכם ונבון,מאוד וורבלי ואפשר לשוחח איתו על הכל, הביטחון העצמי שלו לא גבוה, לעומת ילדים אחרים הוא לא כל כך בוגר כמוהם גם איננו מבין כל כך "קודים" חברתיים לבני אין חברים וגם אם יש לו מידי פעם אחד או שניים הוא לא יודע לשמור על קשרים, מה גם כשהקבוצה הינה גדולה מידי הוא אחרי שעה חוזר הביתה. כל יום שעובר הוא נשאר לבד בבית מול המחשב ולא רוצה לצאת, בינתיים הילדים מתגבשים ביניהם לחברויות ובני לא מוצא את עצמו, אנחנו משפחה מאוד תומכת ואנחנו לא יודעים כיצד לנהוג, האם זה נכון להגיד לו להזמין חבר ולהדריך אותו אבל זה יוריד לו את הבטחון או להפסיק ולהניח לבני עד שימצא את הדרך,אבל אז ישב שעות במחשב, לא יצא החוצה חוץ מלחוגים שנמצא בהם. מאוד כואב לי כאמא לראות שבדיוק בגיל שאמורים להיות חברים לבני אין את החברה שהוא יוכל לצאת איתם, לישון אצלם וכו'. מה לעשות?

שלום עדי, אני מבין את הדאגה שלך וחושב שהיא במקום. למרות זאת, אני תוהה איך הילד מרגיש, האם נוח וטוב לו כך או שהוא מרגיש בחוסר? כדי לסייע לו חשוב להבין לעומק את הגורמים למצב, אופי הקשיים בהבנת סיטואציות חברתיות, הימנעות מסביבה רועשת או עשירה בגירויים (קשיי וויסות), בעיות התנהגות שונות שגורמות להתרחקות בין הילדים, בשלות רגשית, בטחון עצמי וכד'. אני חושב שכרגע המטרה היא לחזק את הילד ולחשוב על סביבה בה האינטראקציות יוכלו לספק לו חוויה של הצלחה ומסוגלות. ניתן, בעדינות, לעודד אותו להזמין חברים אליו. במקביל, אני חושב שכדאי לכם לפנות לפסיכולוג/ית קליני כדי לבצע הערכה מקיפה יותר, להדריך אתכם ולשקול אפשרויות טיפול, בין אם טיפול פרטני או קבוצה למיומנויות חברתיות. הקשיים שאת מתארת ניתנים לטיפול וחשוב לטפל בהם מוקדם ככל האפשר. טיפול בגיל צעיר יכול לחסוך המון כאב ופגיעה בדימוי העצמי בעתיד. בברכה, קובי

ביתי בת 11 סובלת מפחדים אשר אינה יודעת להסביר מדוע,היא חייבת לעמוד על מקום יותר גבוה מהריצפה כאשר מישהו דופק בדלת או שאמור להגיע וזה כולל אנחנו ההורים בבואנו מהעבודה וגם הליכתה בביתה של גרושתי שאינו בית ילדותה גורם לה באיזורים מסויימים בבית לפחדים ברצוני לציין כי ביתי עברה הליך גירושין לא קל לפני כשנתיים ומאז זה רק החמיר. ברצוני לדעת מה ניתן לעשות על מנת לעזור לילדה . אשמח לתשובה.

שלום יוסי, כנראה שהעמידה של בתך זו התנהגות שמטרתה לווסת ולשלוט בחרדה המציפה אותה. בדרך זו בתך פועלת בתוך מרחב חוסר האונים שהחרדה מייצרת. אני מבין את ההקשר שאתה עושה להליך הגירושין שעברתם אתם ולמחיר שהילדה שילמה בתוך התהליך הזה. חרדה המתחילה לפגוע התפקוד הילדה עלולה להחמיר ולפלוש לתחומיי חיים אחרים כמו תפקוד בבי"ס, חברתי, בעיות שינה וכד'. לכן, אני חושב שאתם צריכים לפנות לפסיכולוג ילדים קליני לצורך טיפול והדרכת הורים מוקדם ככל האפשר. התערבות מוקדמת עם כל הרגשות, הפחדים והמטענים שהילדה נושאת יכולה לצמצם את הקיף הנזק בעתיד. במקביל לזה, נסו שלא לבקר את הילדה או להעיר לה בשל ההתנהגות שלה, נסו להרגיע אותה, לקבל אותה ולהשרות עליה ביטחון. נסו לברר מהם מוקדי הלחץ שיש לה כרגע, כולל בעיות או קשיים בבי"ס ונסו לסייע לה בהם. אם עדיין ישנם סכסוכים בינך ובין גרושתך, נסו לפתור אותם ללא מעורבות הילדה, המטרה שלכם כאן היא משותפת וחשובה מכל דבר אחר! ושוב, לפנות בהקדם לטיפול. בברכה קובי

יש לי ילד בן 5 שבחודש האחרון החל לפתח עצירות, הוא מצליח להתאפק חמישה ימים ועושה רק עם נר. לא מוכן ללכת לשירותים ולשבת וכל הזמו אומר אין לי קקי ולא רוצה לעשות קקי. יש לציין שמאז שנגמל בגיל שלוש היה עושה פעם ביומיים שלושה . מה לעשות ? לא מצליחים להבין מה קרה לו פתאום ? ניסינו פרסים וניסינו עונשים וכלום לא עוזר..

שלום קרן, אני מבין את הדאגה, אך חושב שבנושאים כאלו אין מקום לעונשים, הראשון שסובל מהעניין הוא הילד. בנוסף, עיסוק מוגבר בנושא ממחיש לילד שבדרך הזו הוא יכול לשלוט ולהפעיל את הסביבה. לכן, קודם כל אני מציע להוריד את מפלס הלחץ, ברוב המקרים עצירות היא תוצאה של שינוי בתזונה, שינויים בסביבה , לחץ וכד'. לפעמים, עצירות יכולה להופיע גם לאחר מחלה, או פצע שגרם לחוויה כואבת ולא נעימה הגורמת לילד לחשוש ולעכב את צרכיו. כרגע, אני ממליץ לכם להמשיך ולעקוב, במידה ומופיעות תופעות נוספות כמו כאבי בטן, צואה דמית, נפיחות וכו' או שהעצירות נמשכת, יש לפנות לרופא ולשלול בעיה רפואית. אם תשובתי אינה מרגיעה אותך, את יכולה לפנות לרופא המשפחה כבר עכשיו להתייעצות (זה בטח לא יזיק...), ולשקול יחד איתו שימוש במרכך צואה שתמיד יכול לעזור, או שינוי תזונתי שיקל על הילד. בברכה קובי

קובי שלום רב, תודה רבה על תשובתך המפורטת יש לציין שאנו משתמשים בנורמלקס אך ללא הועיל הילד מסרב ללכת לשירותים בטענה שהוא מפחד לדעתי מדובר בבעיה התנהגותית אנחנו חסרי אונים מה עושים ?

שלום, יש לי מס' שאלות: 1. ביתי בת שנתיים ובחודשים האחרונים היא נעשית קשורה אליי יותר ויותר. היא מתעקשת שכל דבר אני אעשה עימה (האכלה, מקלחת, סיפור לפני השינה, הלבשה וכו'). יש לציין כי היא קשורה לאביה ואוהבת אותו מאוד. האם ישנה תיאוריה/סיבה שמסבירה את ההזדהות הזו עם האם? (אשמח לקרוא מאמרים באם ישנם בנושא). 2. ביתי במסגרת משפחתון פרטי המונה 12 ילדים בין הגילאים חצי שנה-שנתיים. היא מחוברת לשני בנים בגילה במיוחד ומלבדם לא ממש רוצה לשחק עם אף אחד. כשהיא מגיעה בבוקר היא ניגשת לנשק אותם/מביאה להם פרח, לעיתים הם מסרבים ואני מרגישה שהיא נפגעת נורא. הצד החברתי נורא מפותח אצלה, בזמן שילדים אחרים משחקים בגפם- היא נורא מחפשת את חברתם של חבריה. האם זהו דבר טבעי בגילה? האם ישנו משהו שביכולתי לעשות ע"מ למנוע ממנה להיפגע? (ברור לי שבתהליך החיברות היא תחווה גם אכזבות ותסכולים, אך להרגשתי היא עדיין צעירה מדי). 3.אני מתלבטת האם לרשום אותה בשנה הבאה לגן עירוני המונה 35 ילדים עם 2 אנשי צוות בלבד. האם כדאי לעשות את המעבר מדורג, כלומר לרשום אותה למסגרת קטנה יותר ולחכות שנה עם המעבר לגן עירוני? כיצד יודעים שהילד מוכן להשתלב בגן עירוני? תודה רבה על ההתייחסות, פשוט ישנן סוגיות רבות שעולות על הפרק עם גדילתה (:

שלום ימית 1. תגובות דומות לאלו שאת מתארת הן דיי שכיחות בגילה של בתך. הסיבות לכך יכולות להיות מגוונות, החל מתגובה לאירוע בו חוותה סוג של נטישה זמנית (לא חייב להיות משהו גדול), או יותר סביר, שהיא מגיבה התנהגותית לדינמיקה מסוימת שנוצרה בינך ובינה. כך לדוגמה, ייתכן שתחילה את הגבת באופן חיובי להתנהגות הזו, תגובות שעבורה נחווה כחיזוקים חיוביים אשר הגבירו את השכיחות של ההתנהגות. השאלה החשובה כאן- האם זה מפריע או מתחיל להעיק עלייך או על בן זוגך? בכל מקרה, אני חושב שכדאי לנסות באופן הדרגתי "לשחרר" אותך, לעודד אותה לעשות דברים בעצמה או עם אביה ולחזק אותה על זה, לצרף את בן זוגך לפעילויות המשותפות שלכן ולאט לאט לתת לו לתפוס מקום בתוך האינטראקציה (כמו לשבת יחד והוא יקריא את הסיפור וכד') עד שהיא תהיה מוכנה לעשות זאת ללא הנוכחות שלך. לרוב, זו תקופה חולפת... ובאופן כללי אני מציע לך לקרוא חומרים ברשת על ההתפתחות הרגשית והקוגניטיבית של ילדים בגילה, זה תמיד יכול להוסיף. 2. כמו שאת מבינה, אין לנו דרך לגונן על ילדינו ב 100%, בטח לא כשמדובר באינטראקציות עם בני גילה. יתרה מזאת, החוויות הללו חשובות ותורמות להתפתחות שלה. במצבים כאלו, בהם היא נפגעת מחבריה, את יכולה לעודד אותה לפנות גם לילדים אחרים. יכול להיות שעובדת היותה מפותחת לגילה יוצרת פער בינה ובין ילדים אחרים, אך לרוב ילדים מצליחים להסתדר בינם ובין עצמם טוב יותר ללא התערבות מבוגר. אני יודע שזה לא קל לראות את בתך נדחית או נפגעת, אבל מי שלא נופל לא לומד ללכת... ההורה רק יכול לדאוג שהסביבה תהיה מיטיבה ובטוחה ככל האפשר. 3. אני חושב שעם השאלה הזו כדאי לחכות, קצב ההתפתחות בגיל הזה הוא מהיר מאוד, ומה שאת רואה עכשיו יראה לך אחרת בעוד מספר חודשים. באופן כללי, אם היא מסתדרת טוב בגן הנוכחי, כנראה שלא תהיה לה בעיה גם בגן גדול יותר. בברכה קובי

קובי שלום, תודה על התייחסותך. שכחתי לציין כי ילדתי תאומים לפני 4 חודשים. הקשר המעט אובססיבי עימי מצד ביתי החל עוד בתק' ההריון. האמת היא שאני מותשת ומחפשת דרך להקל על עצמי מבלי לגרום לה נזק רגשי כמובן או חווית דחייה מצידי. הקשר של ביתי עם אביה הוא מצויין, היא יכולה ברגע אחד לשחק עימו בהתלהבות וברגע אחר להתעקש שרק אני אעשה עימה פעילויות מסויימות: מקלחת, האכלה, הלבשה, סיפור לפני השינה. אם הוא קם אליה באמצע הלילה כשהיא מתעוררת היא מתחילה לצרוח ורוצה רק אותי.אני חוששת שהחלו אצלה דפוסים קבועים ויהיה לנו קשה לשנות זאת. האם יהיה נכון להציב לה עובדה שהיום אבא מקלח/מאכיל וכו' למרות שתבכה? כיצד להשתחרר מזה בצורה בריאה עבורה? 2. אני חוזרת לעב' בעוד כ-3 חודשים ואנו מתחבטים בשאלה האם לשלב את התאומים במשפחתון שלה (מטעמי נוחות), או במסגרת נפרדת. אני חוששת ממצב בו היא תפתח אחריות כלפיהם בגן, מה שימנע ממנה חוסר פניות והנאה לחוויות הכיפיות בגן.אשמח לשמוע להמלצתך בנושא. תודה רבה!

שלום, אני מחנך כיתה ויש בכיתתי ילד השקוע בפנטזיות (כך איבחנה היועצת). אשמח לקבל הפניות לספרות מקצועית רלוונטית בנושא, כדי שאוכל לדעת עוד על כך. תודה

שלום יוסף, אשמח לנסות ולסייע לך... אם אתה יכול לפרט קצת יותר, מה הכוונה שקוע בפנטזיה, איך זה בא לידי ביטוי כפי שאתה רואה, היועצת רואה את זה וכד'. קצת מיקוד יעזור לי.. קובי

הוא מדמיין דברים בזמן השיעורים ומרחף עם עצמו. ניכר שאינו חלק מהמתרחש בכיתה. הוא מדבר לעצמו ובוהה, והתגובות שלו לסביבה מסתגלות ("בסדר", "טוב, נו") ולקוניות מאוד.

שלום יוסף, ההתנהגות שאתה מתאר יכולה להתאים לשני מצבים. האחד, קושי רגשי חברתי שבא לידי ביטוי בניתוק מהמתרחש בסביבה. והשני בעיית קשב וריכוז. בכל מקרה, נראה לי שכדאי לעדכן את ההורים, לבחון את ההתנהלות של הילד לאחר שעות הלימודים ובילדות המוקדמת, ולשקול יחד איתם ועם יועצת בי"ס הפנייה לאיש מקצוע לצורך הערכה ואבחון באם יש בכך צורך. יש המון חומרים ברשת על "חולמנות" כסימפטום של הפרעת קשב, ממליץ לך לקרוא. בברכה קובי

הי, יעל כבר התיעעצנו פעם , היינו אצלך לגבי ביתי בת ה8 שפשוט היא פונה אלינו לא פעם בחוצפה ובזילזול.. כל עונש שנותנים לא עוזר.. גם שמתעלמים לא בדיוק עוזר...פשוט אנו אובדי עצות.. \קשה לי עם החוצפה הזו..מה עושים כשהילד שלך ,שהוא הדבר הכי יקר לך מעליב אותך, או מצחצף באופן "שנשבר לך הלב"

שלום, (לא בטוח שהיית אצלי, כי אני ליאת ולא יעל :-)) בכל מקרה, אני לא מאמינה בעונשים כדרך חינוך, אלא בגישה עקבית שיש בה היגיון ורציונל. כאשר ילד שלנו מדבר אלינו בדרך מחוצפת או חסרת כבוד, עליו להרגיש שפגע בנו. עליו ללמוד להבין את הקשר בין התנהגותו לבין רגשותיו של האחר. כאשר הילדה שלך (שהכי יקרה לך בעולם) לומדת שאפשר לדבר אלייך בחוסר כבוד, ואז להמשיך ולקבל ממך יחס חם, אוהב ונדיב, היא תתקשה ללמוד את הקשר בין סיבה לתוצאה. עונש שרירותי (שאינו קשור למעשה) לא משרת את המטרה, ורק יוצר כעס או זלזול גדול יותר. כשבתך מתחצפת או מעליבה, התרחקי והתנהגי אליה כפי שהיית מתנהגת לבעלך או לחברה בעבודה לאחר שהעליבו אותך. הישארי קרירה ומרוחקת, ואל תמהרי לחזור לסדר יום, גם מול בקשת סליחה. תוכלי לומר שאת שמחה על ההתנצלות, אך שייקח לך עוד זמן כדי להירגע מהפגיעה. בגיל שמונה ההתרחקות שלך יכולה להימשך גם מספר שעות. הבהרה: כמובן שאין הכוונה ליצירת 'ברוגז' מוחלט. זה אינו רצוי ואינו הוגן כלפי הילד הקטן שעדיין זקוק לנו. הכוונה לכך שתתרחקי למצב של קרירות מרוחקת, תוך שאת (כמובן) מכינה אוכל, דואגת להמשכו של סדר היום, ואפילו נותנת נשיקת לילה טוב. אבל עושה זאת בקיצור, בפרצוף רציני (כמו מישהו שנפגע באמת), ללא הנדיבות והשמחה הרגילים שלך. אם הילדה שלך תלמד שהיא "מפסידה אותך" לאחר כל התחצפות לכמה שעות טובות, היא תעדיף להימנע ממה שירחיק אותך ממנה. בהצלחה ליאת

שלום רב אני סיימתי את הצבא לפני כמה שנים , מאז ומתמיד הייתי לי את הבעיה אך לא הבחנתי את זה כבעיה, יוצא לרוב שאני מדבר עם עצמי לפעמיים בקול לפעמיים נכנס אפילו לטרנס בו אני רב עם דמויות מן השיגרה בסיטואציות שאותם לפעמיים אני ממציע , דבר זה מתפרס על פני כמה שעות בהם אני מתרגז ונהיה עצבים , איך אפשר להתמודד עם זה ? האם את מכירה מקרים שכאלה ?

שלום ליעד, כל עוד אתה יודע שהסיטואציה *אינה* אמיתית, אלא פרי דמיונך, אפשר לראות בכך תופעה של בדידות או עולם פנימי עשיר שקצת 'גולש' החוצה. אם הסיטואציות שאתה מדמיין משתלטות עליך, משפיעות על מצב הרוח שלך ועל התנהגותך, מוטב להתייעץ עם גורם מקצועי. חג שמח ליאת

בני בן שנתיים וחצי והבת בת שנה וחצי כל פעם שהולכים לרופא הם מתחילים לבכות להשתולל וגם מקיאים בכוונה בשביל להחזיק אותם היטב צריך שניים שלושה חוץ מהרופא אני זוכרת שמו פעם לילד אנפוזיה שלושה גברים תפסו אותו זה תמיד מאוד מקשה עלינו והעיקר על הרופא שלא יודעלבדוק היטב הם גם מנצלים את ההקאה בכוונה בדברים אחרים אבל תמיד זה אצל רופאים מה לעשות כבר התייאשתי כל פעם שהם חולים אני דואגת רק מהתגובה שלהם ואם יקיאו למרות שלא מראה להם את זה

ריהאם שלום, אני מבינה ממה שאת מספרת שילדיך מאד חרדים ומבוהלים מהביקור אצל הרופא והם מגיבים בלחץ שמתבטא בהשתוללות, בכי והקאה. בגלל התנגדותם לטיפול החזקתם אותם בכוח, דבר שרק הגביר את הפחד שלהם מהליכה לרופא. כדי לשנות את המעגל השלילי שנוצר אני מציעה קודם כל שתקבלי את הפחד והרתיעה של ילדייך מהרופא. רצוי שלפני הליכה לרופא תדברי עם ילדייך בשקט וברוגע, בשפה שהם יכולים להבין, ותסבירי להם שהם צריכים ללכת לרופא כי הם חולים והוא יעזור להם להרגיש טוב יותר. תוכלי להוסיף שאת תחבקי אותם במרפאה ותעזרי להם להתגבר על הסיטואציה שמפחידה אותם. גם במרפאה אני מציעה במקום להחזיק אותם בכוח, תכיני אותם לכך שהרופא תיכף יבדוק אותם, כשאת מלטפת אותם , מעודדת ומרגיעה. יש רופאים שנותנים לילדים אחרי הטיפול צעצוע קטן או מדבקה שמאפשרת לילד קשור את האירוע במקום ל"מפחיד" ל"נעים". חשוב שבסוף הטיפול תחמיאי להם על התמודדותם עם הסיטואציה. בהצלחה

שלום,הילד שלי בן שלוש ילד מקסים וחכם בגן הוא אחד הילדים הבולטים מבחינה חיובית אוהב לשחק עם החברים ותמיד הגננות אומרות שהוא זה שמשתתף בכל המפגשים והפעילויות בגן הוא גם נורא אוהב ללכת לחברים ואוהב שחברים באים אליו בתקופה האחרונה יש פשוט שינוי התנהגותי בילד 1. הוא חוזר כמה פעמים במהלך היום "שהוא כועס" וכששואלים אותו למה, הוא עונה "ככה" בלי להסביר אני לא יודעת אם הוא באמת כועס או שהוא סתם אומר את זה כי אחרי דקה הכל בסדר והוא חוזר לשחק ושמח 2.שמתי לב שהתחילו לו טיקים עדינים באזור הפה -הוא מושך את השפתיים למעלה זה לא קורה הרבה אבל כן מופיע כמה פעמים ביום (רק לציין שלא מדובר בבעיה רפואית). 3.בנוסף גם נהיה לו קושי בהרדמות הוא ישן במיטתו שלו אבל לוקח לו המון זמן להרדם הוא מתהפך בסביבות השעה. 4.בנוסף לעיתים כאשר שואלים אותו משהו הוא לא עונה ורק אחרי שאני חוזרת על עצמי הוא עונה בגן אומרים לי שהכל בסדר ושהם לא ראו משהו חריג בהתנהגות-ההפך שהוא פשוט נפלא ובוגר משחק יפה עם חבריו(רק אציין שהוא הפסיד שנה ולא נכנס לגן עיריה וכיום הוא אחד הבוגרים בגן כל שאר הילדים קטנים ממנו) האם כדאי לקחת אותו לטיפול רגשי או שיש איזה שהיא התנהלות כהורים שאנו יכולים לעשות לפני שפונים לטיפול

שלום נטע-לי, טיקים המופיעים ללא סיבה נוירולוגית מעידים על עלייה במפלס המתח של הילד. שינויים בהרגלי השינה או האכילה או שינויים מובהקים בהתנהגות המופיעים נוסף על הטיקים יכולים לחזק את כיוון המחשבה הזה. בגיל שלוש, לפחות לטעמי, ההתערבות המקצועית יעילה יותר כשהיא נעשית עם ההורים ולא עם הילד עצמו, שכן ההורים הם הסוכנים החשובים והעיקריים בחייו, והם אלה שמסדירים את מציאות היומיום שלו. בהדרכה הורית טובה, יעזור לכם הפסיכולוג לנטר את סביבת הבית ולעלות על גורמי המתח האפשריים. לאחר שנמצאו גורמי הדחק אפשר יהיה לחשוב על דרכים להפחתתם. העובדה שהגננות אינן רואות משהו חריג בהתנהגותו מעודדת מאד ומרגיעה. עם זאת נכון בעיני לנסות להקשיב לאיתותים של הילד, גם אם הם דקים. בהצלחה ליאת

שלום רב, הרקע קצת ארוך אך אני ממש אובדת אצות ואשמח לקבל עצה... לפני כ-4 חודשים התחלנו בתהליך גמילה עם בני בן השנתיים בתחילת התהליך הוא היה מבקש לבד לשירותים ומאוד התלהב מהתהליך. עם הזמן הוא הפסיק לבקש והיה בורח לו קצת יותר ואז פשוט התחלתי לקחת אותו באופן יזום לשירותים גם אן לא היה מבקש וברוב הפעמים הוא היה עושה צרכים. לאחרונה, הוא לא מוכן לעשות קקי בשירותים או בסיר למרות כל הניסיונות שלנו. כל ערב בשעה קבועה הוא מחכה שאני אשים לו את החיתול של הלילה ועושה קקי אך רק בחיתול וכשהוא מסיים הוא קורא לי שאני אחליף לו לחיתול חדש הוא עושה זאת במודע. יש ימים שיש לו כאבי בטן והוא ממש בוכה שכואב לו הטוסיק אני מנסה להשים אותו בשירותים או בסיר ומנסה לשדל אותו בכל דרך אפשרית לעשות צרכים (סיפור, שיר, הפתעה וכו'..) אך הוא ממש לא מוכן לעשות קקי. לקחתי אותו לבדיקה רפואית כי חששתי שיש לו טחורים והרופא אמר שהוא בסדר אין לו כלום מבחינה רפואית. אני ממש לא יודעת מה לעשות, האם להשאיר את המצב כך עד שהוא ירגיש בטוח יותר או שכשנתחיל את הגמילה בלילה אולי יחלוף לו. תודה. ילנה

שלום ילנה, החזרת הטיטול לצורך עשיית קקי אינה מומלצת, כי היא עלולה לבלבל את הילד 'לקלקל' את התהליך ולהאריך אותו. אם את מבחינה שהוא מחכה עם הקקי לשעה קבועה, נסי להשכיב אותו ללא הטיטול, ולהזכיר לו לפני השינה, שאם יצטרך קקי או פיפי בלילה, הוא יוכל לרדת מהמיטה ולגשת לשירותים. יכול להיות שביום-יומיים הראשונים הוא לא יעשה קקי בכלל, או שיברח לו פיפי בלילה, אך בעיני המחיר שווה את הטרחה. בעיני, מרגע שמחליטים להוריד את הטיטול ("אתה כבר גדול") החזרתו משדרת מסר כפול ומבלבל, וגורם לילד להרגיש פחות מחוייב לתהליך. העיסוק המופרז שלך בצרכים שלו (כן עשה/לא עשה) עלול גם הוא להזיק, ולגרום לו להשתמש בקקי כנשק במאבקי כוח מולך. הניחי לנושא, ותני לו להשיג שליטה בקצב שלו, מבלי שהדבר ישפיע על מצב רוחך או על רמות המתח שלך. בהצלחה ליאת

שלום ! יש לנו ילד בן 11 אשר נפגע מחבריו בכיתה , ברגע שחבר אומר לו משהו קצת פוגעני הוא מעדיף להיפגע ולהתנתק מאשר להגיב ולהתמודד מו הילד . במפגשים בית ספריים שנכחתי כהורה עם הילד ראיתי שהילד בהתחלה משתתף עם כולם ופתאום איזה ילד אומר לו משהו הוא לוקח צעד אחורה ומחליט להיפגע ולא מעוניין להשתתף בפעילות החברתית . בשיחה עם מחנכת הכיתה היא העלתה את הנושא החברתי של הבן שלי באומרה שהילד לא משתתף בשיעור , וכששאלנו אותו למה הוא לא משתתף הוא טען שהוא מפחד לטעות כי אם הוא יטעה יצחקו עליו , הציונים של הילד מספקים אותנו לטובה. חשוב לנו מאוד שהילד לא יבחר להיפגע ויידע להתמודד , הוא מעדיף חוגים אומנותיים מאשר חוגים פיזיים כמו ג'ודו וכדורגל , תודה מראש !

שלום, אני סבורה שקשה מאד (ולא הגיוני) לצפות מילד לשנות את רגשותיו או להתכחש להם. כאשר מעליבים אותנו - אנחנו נעלבים, כשלועגים לנו או בזים לנו - אנו נפגעים. כאשר אנו שופטים את הילד על רגשותיו, אנו עלולים ליצור אצלו בלבול ונתק מעצמו, לפעמים עד כדי בעיות זהות. אני מציעה להשתדל לתקף מעט יותר את החוויה שלו ("אתה צודק. זה באמת מאד מעליב. אני מבין אותך"), ורק לאחר מכן לחשוב יחד איתו מהי הדרך הנכונה להגיב. אם הילד שלך פוחד לדבר בכיתה או לטעות מחשש שיצחקו עליו וילעגו לו, יש להניח שהוא כבר חווה זאת, ורצוי לדאוג שזה ייפסק. כאשר הוא מספר לך על תגובותיו או מתנהג אותן בנוכחותך, ואתה שופט אותו על כך וגורם לו לחוש שאכזב אותך - אתה למעשה מחריף את המצוקה שלו, גורם לו להרגיש בודד ולא מובן, ומחליש את יכולת העמידות שלו. בעיני, טוב ורצוי לגדל ילדים רגישים שאינם אלימים, על פני ילדים תוקפניים או מתגוננים. כנראה שעשיתם לא מעט דברים טובים בעבר. כרגע, אני מציעה להיות יותר סובלניים כלפי הבחירות שלו, ולהביע בגלוי את אמונכם ביכולתו להתמודד. אפשר לחשוב יחד עם הילד על אופני תגובה טובים יותר, זאת, מבלי ליפול לשפה שיפוטית ומבלי לעודד אלימות. ועוד משהו. דפוס קורבני מתפתח בדר"כ בסביבה שמגיבה לזה ומתגמלת אותו בדרך כלשהי. נסו לא לכעוס אך גם לא לרחם, ולעזור לו עניינית בהתמודדות עם ההצקות, בכוחות עצמו או בעזרת המבוגר האחראי. בהצלחה ליאת

שלום ליאת.בני בן השנתיים הוא ילד נבון, מפותח, וורבלי מאוד, גבוה יחסית לבני גילו. מתנהג באלימות כלפי ילדים, לא תמיד עם סיבה.סתם כך הולך ושורט באכזריות ילדים שלא עשו לו כלום/נושך. הצורה בה הוא מרביץ/שורט היא שמדאיגה אותי.פשוט תופס ילדים בפנים בלפיתה חזקה ושורט באכזריות, הנשיכות יכולות להיות בפנים או ביד/רגל. מזעזע אותי ! מנהלת הגן שוחחה עימי והציעה כפתרון להעבירו לכיתת בוגרים כי לדעתה הוא משועמם. ייתכן אך אני לא סגורה על זה כיוון שהוא מתנהג כך לפעמים גם איתי/עם סבתו/עם האחיינים. היא הציעה בנוסף לפנות לייעוץ מקצועי ע"מ לקבל טיפים כיצד לפתור בעיה זאת. למי לפנות ? אני מבולבלת מכל המידע שמנחיתים עליי. הנני אם חד הורית (מבחירה) וחשוב לציין שלאחרונה הוא בוכה וקורה אבא,אבא. גם בבית וגם בגן. האלימות הזאת החלה עוד בהיותו בכיתת התינוקות כך שזה לא מעכשיו רק שאז זה היה פחות מעכשיו. אני מדברת איתו, מסבירה, בגן החליטו להעניק לו יותר חום ואהבה ופידבקים חיובים כשמתנהג יפה וכנ"ל גם בבית. ופתאום למחרת, חוזר לסורו. מעבר לכך שאני קצת אבודה, זה מאוד מעציב אותי. אודה לך אם תוכלי קצת לשפוך אור על התנהגות זאת ולהדריך אותי. תודה.

ברצוני להוסיף ולציין שאני מרגישה שכבר נוצר לו דימוי כלשהו בגן הם מכיוון הילדים ואולי חלק מההורים וזה מכניס אותי לפחדים לגבי עתידו החברתי וגם לגביי - מול ההורים. ואני בטח לא רוצה שירגיש תסכול כלשהו מכל מה שקורה, מה שכבר הוא מרגיש לדעתי.

שלום דניאלה, הגם שפעוטות בני שנתיים בדר"כ עוד אינם מצליחים לווסת רגשות תוקפניים (לכן, בפעוטונים של בני השנתיים אנו פוגשים הרבה נשיכות, דחיפות, שריטות, מכות וחטיפת צעצועים), התיאור שלך נשמע מחייב בירור. כיוון המחשבה שעולה בדעתי כרגע קשור לנושא הוויסות התחושתי והכתובת לבירור היא המכון להתפתחות הילד של קופת החולים שלך. עם ובלי קשר, ממליצה בחום על הדרכת הורים ממוקדת, שתסייע לך להתמודד עם התנהגותו בבית, וללמוד הצבת גבולות יעילה, המותאמת לטמפרמנט של בנך. בהצלחה ליאת

שלום, כשהייתי בת 10 בערך, התחלתי להתרחק מאבי ולהתקרב לאימי. לא רציתי בכלל לראות את אבא שלי בלי שום סיבה פשוט התרחקתי ממנו כמה שאפשר והתקרבתי לאמא שלי ממש נדבקתי אליה ורציתי רק אותה. באותה תקופה כל הזמן הייתי ממורמרת, היתי בדיכאון עמוק והייתי בוכה בלי סיבה. הייתי מתנהגת נורא מוזר הייתי עושה דברים ותנועות מוזרות כי כל הזמן הייה לי קול בראש שהיה אומר לי לעשות אותם. זה השמע הזוי אבל כך הייה. הקטע הזה עם ההתרחקות מאבא שלי והתקופה הקשה הזאת השפיעו עליי מאוד וזה החל להיפסק בהדרגה בגיל11 וחצי. אני עד היום לא יודעת למה זה קרה או מזה בכלל? ודי כואב לי לדבר עלזה משם מה כשאני מנסה להיזכר ולהתעמק בזה אני מרגישה מן צורך עז להפסיק חהתעסק בזה. אני אודה לכם מאוד אם תגידו לי מזה הייה לעזאזל ? שנתיים שספוגות במרירות וכמעט הריסת התקשורת שלי עם אבי ... תודה רבה.

שלום, קשה לי להשיב על שאלתך, כי אני באמת לא יודעת מה זה היה, ועל איזה רקע חלה ההתרחקות שלך אז מאביך. יכולות להיות כל מיני סיבות להתנהגות כזו, חלקן יכולות להיות קשורות לנסיבות חיצוניות (ברמת המציאות) וחלקן למציאות הפנימית. טיפול פסיכולוגי יכול להיות המרחב בו יתאפשר לך להתבונן על הדברים בשנית, לנסות להבין את החוויה שלך אז והיום, ולהתמודד עם כל הרגשות שיעירו הזיכרונות. בברכה ליאת

שלום! בני בן 3 וארבעה חודשים. בחודשיים האחרונים הילד מגיע לגן והגננת טוענת שאין אינטראקציה חברתית. הילד הוא ילד בכור שמקבל המון חום ואהבה, כשאנו נפגשים עם המשפחה הוא ממש בסדר גמור עם ילדים, הוא פשוט צריך את החיבור הראשוני עם הילדים ז"א שיגידו לו בוא חמוד הנה תשחק עם כך וכך, יש לציין שבשנה קודמת לא היו שום בעיות מסוג זה ,זה נראה לי ממש דבר חדש הילד פשוט נכנס לגן ורואים שהוא עם עצמו ולא מתחבר לחברים ,עוד דבר חשוב לציין כי הילדים שאיתו בגן הם גדולים ממנו ומבחינת השפה מדברים טוב יותר ממנו, אשמח מאוד לקבל ייעוץ וחוות דעת, פשוט לא טוב לי לדעת שלילד אין חברים בגן ואין תקשורת ,והוא גם אומר את זה בפרוש, כשאנחנו אומרים לו שמחר נלך לשחק עם החברים בגן הוא אומר שהוא לא רוצה שאין לו חברים

שלום חן, היעדר אינטראקציות חברתיות הן סימן לא טוב, וחשוב לנסות ולהבין מדוע זה קורה. האם זאת רק בעייה של "התנעה" כפי שרמזת, או אולי דברים אחרים כמו קשיים בהבנת סיטואציות חברתיות, הימנעות מסביבה רועשת או עשירה בגירויים (קשיי וויסות), בעיות התנהגות שונות שגורמות להתרחקות בין הילדים, קשיי שפה/היגוי שמקשים על התקשורת, עיכוב בהתפתחות השפתית, וכד'. לכל הבעיות הללו (ולאחרות) יש מענה טיפולי שיכול לשפר מאד את המצב. ממליצה לך להגיע למכון להתפתחות הילד בקופה"ח שלכם, לבקש הערכה של קלינאית תקשורת או פסיכולוגית התפתחותית, ולהגיש את העזרה הרלוונטית. חשוב לזכור שהתערבות מוקדמת יכולה לחסוך מהילד גרעונות חברתיים, תסכולים ופגיעה בדימוי העצמי ובביטחון העצמי. בהצלחה ליאת

הבת שלי בת שנה ו- 11 חודשים בתהליך גמילה שנמשך כחודש ובלי חיתול. שולטת בצרכיה ומבקשת ללכת לשירותים. כשהיא איתנו אין פספוסים כמעט, אלא שבגן היא מתאפקת כל היום. לפעמים יושבת בסיר אבל שום דבר לא יוצא. על האסלה בגן יושבת רק כשאני איתה. איך אפשר לעזור לה? היא נמצאת בגן עד ארבע וחצי ולהתאפק כ"כ הרבה שעות זה לא ממש טוב....

שלום גלי, אני מניחה שאת מתכוונת להימנעות מעשיית קקי (קשה להתאפק יום שלם מעשיית פיפי). יש ילדים שמצליחים להשאיר את הקקי לשירותים בבית, וזה לא בהכרח אסון גדול. כרגע, אתם עדיין בעיצומו של תהליך הגמילה, ויש לקוות שהישגי הבית יחולו גם על הגן, ככל שהיא תרגיש שליטה וביטחון. אפשר לבקש מאחת הגננות לקחת על עצמה את המשימה "לחבב" עליה את שירותי הגן. אפשר להביא לגן את הסיר של הבית, ספר אהוב או כל חפץ אחר שיגרום לה להרגיש בבית גם שם. העצה החשובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה להרגיע את הלחץ, ולאפשר לה לעשות מתי ואיפה שבא לה, תוך עידוד, סבלנות והבעת אמון ביכולתה להצליח. בהצלחה ליאת

שלום, הילד שלי בן 6, הכי קטן בכתה א', הודלג לאחר אבחונים. חכם במיוחד, ללא הפרעות קשב וריכוז. לאחרונה המורה מדווחת שהוא מציק לילדים, צועק עליהם, מקלל אותם , עצבני ולעתים נוקט באלימות. הוא כועס "כשלא מקשיבים לו". כשניסיתי לברר איתו את הסיבה הוא אמר שמציקים לו, מה שנראה לי לא נכון. נראה לי שיש לו קושי בוויסות רגשי, ואני לא יודעת מה לעשות כדי לסייע. אשמח לעצה...

שלום מיכאלה, קשיים בוויסות הרגשי עלולים לבוא לידי ביטוי ולפגוע כמעט בכל תחומי התפקוד, כולל בתפיסה העצמית שלנו, וביכולתנו להתנהל בזירה האקדמית, החברתית והבינאישית - זאת מאחר שרגשות הם חלק חשוב ובלתי נפרד מאיתנו, כמספקי מידע וכמנחי התנהגות. כדי לחשוב על דרכי התערבות יעילות (אותן בוודאי לא ניתן לפרט דרך מענה קצר באינטרנט), חשוב להעריך נכונה האם אכן מדובר בקשיי ויסות. ההתנהגות שאת מתארת יכולה להיות קשורה גם למצבים אחרים, כמו חוסר בשלות רגשית, חוסר ביטחון, בעיית גבולות, ועוד. כדי לתרגל אותו במצבי תסכול מתונים תוכלי להתחיל בהצבת גבולות מהודקת יותר, ואיתה תיווך והנחייה לאופני תגובה מסתגלים יותר ("מה אפשר לעשות כאשר...."). ממליצה מאד להגיע להתייעצות והדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדם קליני. בהצלחה ליאת

שלום רב אשמח לקבלת חוות דעת היום בני לאחר מריבה עם ילד נוסף נשלח לשיחה אצל המנהלת ובה אמר כי הוא רוצה להרוג את עצמו ולהתאבד כי נמאס לו לחיות ואף כרך שרוך סביב צווארו אציין כי הוא בן שש אנחנו זוג גרוש שחיים בשיתוף פעולה בכל הנושאים של הילדים במערכת יחסים מצויינת וללא מריבות או כעסים הילד לא שומע או חשוף לדיבורים כאלה מצידי או מצד אמו המנהלת פנתה לרווחה מידית והם הנחו אותה שניגש לפסיכיאטר רציתי לקבל הנחייה איך לפעול בנושא. תודה

שלום אלי, לפני הכל יש לפנות לפסיכיאטר ולקבל את הערכתו, להבין שהילד מביע מצוקה דרך התנהגות זו גם אם בפועל הוא אינו מבין את המשמעויות הרחבות של מעשיו. מרבית הסיכויים שבנך לא רוצה למות, אלא מביע את מצוקתו ומגייס את המוגרים בסביבתו דרך העיסוק בזה ולכן חשוב להבין את הקשיים איתם הוא מתמודד ואת האפשרויות שיש על מנת לסייע לו. במקביל, אני ממליץ לכם לפנות לפסכיולוג/ית ילדים להמשך הערכה, טיפול והדרכת הורים. זה לא פשוט, אבל חשוב שתנסו לפעול בקור רוח, ולהגיע לטיפול בהקדם! בברכה קובי