פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום, בני בן 7 בכיתה א' ילד שאוהב ללמוד וחברתי, הבעיה שמתחילת שנה פונים אלי מבית הספר שבני מאוד אימפולסיבי(זאת אני רואה בבית עם אחותו והמשפחה) אך הדבר זה בא לידי ביטוי בבית ספר בכך שאם ילדים מתחילים איתו כמו דוחפים אותו או נוגעים בו בכל צורה שהיא בכוונה או לא , בני מחזיר מכה חזרה ובדרך כלל מכות חזקות כך הבנתי (אציין שהוא גבוה לגילו וחזק ), אך חשוב לציין שבני אינו מהביריונים שמתחילים להרביץ, הבעיה היא רק כאשר הוא מחזיר כי התחילו איתו, ובסופו של דבר גם בני וגם הילד השני מקבלים הערות ועונשים למרות שתמיד ילד אחר התחיל איתו, בני גם נענש. כל השיחות שלנו עם בני שלא יחזיר ויאמר למורה כך שרק הילד השני יענש לא עוזרים ועד היום הוא ממשיך להחזיר ולהענש , הטלפונים מבית הספר לא מפסיקים, בעלי ואני ממש חוששים מסילוק מבית הספר ועוד במיוחד שבאמת ילדי לא מהילדים המופרעים והשובבים , הוא בתוכו ילד טוב שאוהב ללמוד , תמיד עושה שעורי בית , מכין את התיק , אוהב את בית ספר וכל כך קשה לי להבין איך אני מביאה אותו למצב של לא להחזיר לילדים ורק לומר למורה?אציין שכיום כל הערה שהוא מקבל אנו מענישים אותו ע"י : לא לשחק במחשב,בטאבלט וכ'ו יום שלם אך כפי שספרתי זה לא משנה כלום האם הילד צריך טיפול ? איזה ? או שיש פתרון אחר בבית שאני יכולה לעשות ?אודה לך מאוד לכל הכוונה או עזרה ..

שלום ניקי, בשלב הראשון את צריכים לאסוף מידע. במקרה בו ילד פועל באופן אימפולסיבי, מתקשה לווסת את רגשותיו ומעורב ברצף של אירועי אלימות חשוב לבחון את הסיבות והגורמים. לשם כך, חשוב להבין כיצד הילד מתנהל בבי"ס באופן כללי, האם הוא מצליח להקשיב בשיעורים, לשמור על ריכוז, מה מצבו החברתי וכד'. חשוב לשוחח עם המחנכת או עם גורמים נוספים בבי"ס שיכולים להעניק את המידע הזה. אני מבין שהילד מגיב לאלימות שמופנית כלפיו, אך עצם העובדה שישנה אלימות המופנית כלפיו בתדירות גבוהה מעידה על בעיה כלשהי. בשלב השני יש לאבחן את הקושי כאשר אני רואה שני כיוונים מרכזיים. האחד- הפרעת קשב וריכוז- לשם כך, ובמידה ועולה החשד לזה יש לערוך אבחון מקיף בהקדם האפשרי. מעבר לחשש שלכם שיאבד את מקומו בבי"ס, מצב שכזה ליצור תחושת כישלון מצטברת ופגיעה בדימוי העצמי. השני-במידה וכיוון המחשבה הזה נשלל, חשוב לבחון את התחום הרגשי. במקרה כזה אני ממליץ לכם להגיע לפסיכולוג ילדים קליני לצורך הערכה והדרכת הורים. בהדרכת ההורים אתם תוכלו לקבל כלים מעשיים שיסייעו לכם בהתמודדות עם הילד, מתוך מחשבה ששינוי שכזה יועיל לו גם בהתמודדות החברתית והבינאישית שלו. הדבר האחרון, כדי שענישה תהיה אפקטיבית היא צריכה להיות מידתית, מידית והולמת את המעשה בגינו הוא נענש. במקרה שלכם לפחות שניים מהכללים לא עומדים. בנוסף, לא ברור האם בנסיבות הנתונות יש לילד אפשרויות תגובה אחרות. החרמת הטאבלט מעבירה מסר שהתנהגותו לא מקובלת עליכם, אך היא לא נותנת לו כלים חלופיים להתמודד עם המצב. לתפיסתי, הילד נענש פעמיים- בבי"ס ובבית. לסיכום, תבינו את מהות הבעיה, תיעזרו באבחון או טיפול על מנת להעניק לילד ולכם כלים להתמודד איתה. ולמען הילד, חשוב שזה יקרה בהקדם. בהצלחה קובי

התגלה לי שבני התנהג בכמה אירועים בצורה לא נאותה ופוגענית אך הוא מכחיש את הדברים למרות שיש גרסאות שונות מהסובבים אותו. הוא בן 10 וזו פעם ראשונה שאני נתקלת בתגובה כזו אצלו- הכחשה גורפת ובמצח נחושה מה שהכי מדאיג אותי זה שאני מבינה שהוא בסוג של מצוקה פנימית והדרך בה הוא מתמודד איתה היא הסתרה מה ואיך עליי לפעול? אודה מאוד על תשובתכם

שלום דורית, לשקר, אצל ילדים ומבוגרים, לרוב יש תפקיד כלשהו. במקרה שלך, ייתכן שהילד לא אומר אמת כדי להימנע מהשלכות המעשים שעשה, להימנע מעונש או מביקורת, משיפוטיות או מכך שלא יבינו אותו. באשר למעשים שביצע, אני מציע להרחיב את הדיון על המעשה, לכלול בשיחה שלכם גם ניסיון להבין מה גרם לו להתנהג כפי שהתנהג, מה ניתן לעשות אחרת באירועים דומים, לצד הבעת האיסור וההבנה של חומרת מעשיו. דיון שכזה מאפשר הצבת גבול והעברת מסר חינוכי לצד הבנת הילד והקניית תחושה בטוחה יותר. באשר לשקר, כאן אני מציע להתייחס לשקר באופן ענייני ונטול דרמות. ככל שתכעסי יותר, ותמקדי את הדיון בשקר עצמו כך את עלולה לעודד ולהגביר את הנטייה לשקר- פשוט כי הילד יפחד ויעדיף להסתיר את האמת. נסי ליצור אווירה פתוחה, מקבלת ולא חשדנית, בה בכל מעשה, חמור ככל שיהיה, עדיפה אמירת האמת וההתמודדות למול ההסתרה והשקר. אני חושב שאת המסר הזה צריך להעביר לילד גם במילים וגם באופן ההתמודדות שלכם מולו. חשוב שהוא ידע שאת לא מוכנה לקבל את שקריו ומעדיפה את האמת תהה אשר תהה. בהצלחה קובי

הבן שלי בן 15 סיפר לי שהוא שומע קולות בראש שמורים לו מה לעשות לפעמים הם אומרים לו לפגוע במשהו או בעצמו ... הקולות והנסרים שהוא מקבל מהם אינם הגיוניים והוא לא ממלא אחר ההוראות שלהם התופעה לא קבוע והקולות נשמעים מדי פעם ... האם עלי לפנות לפסיכולוג או פסיכיטר ? האם עלי להילחץ ? האם זה מראה על סימן לבעיה פסיכוטית ?

שלום אדווה, כדי להבין את המשמעות של זה, ולמען הסר ספק אני חושב שצריך לפנות להערכה של פסיכולוג/ית ובהתאם לצורך של פסיכיאטר. קשה להסיק מסקנות רק על בסיס התיאור שלך. בברכה קובי

שלום, יש לי ילדה ב 8.5 מאוד אינטלגנטית מאוד חכמה ובוגרת לגילה. היא באה אליי ואמרה לי שהיא מאוהבת בילד מהכיתה שלה ושכל הכיתה שלה צוחקת עליה והיא נהיתה הנושא של הכיתה. היא מספרת לי שהיא מרגישה שהיא אוהבת אותו. מה עונים לילדה בגיל הזה? איך להגיב? האם להתעלם? מודה מראש על ההתייחסות.

שלום מישל, בתך נמצאת בגיל החביון, גיל שבו עיקר האינטראקציות הן בקרב בני אותו המין. הדחפים המיניים עדיין רדומים, והאהבות מאד בוסריות וילדיות, נתפסות לעיתים כחציית קו (לפחות ברמה ההצהרתית). תוכלי להסביר לבתך שכולם, בכל גיל, מתאהבים וזה יפה ומרגש. לצד זה, הסבירי גם את חשיבות היכולת להכיל ולשמור תכנים פרטיים לעצמה. הסבירי שיש דברים שמוטב לחלוק רק עם אנשים/חברים קרובים, בהם אפשר לבטוח. הביעי ביטחון ואמון ביכולתה להסתדר עם האתגר הנוכחי, ושדרי זמינות ונכונות להקשיב ולייעץ במידת הצורך. הישארי קשובה וערנית, ואם תראי שהתנהגותם של הילדים הופכת להצקה פוגענית, יש טעם לערב גם את המורה. בברכה ליאת

שלום בני בן 3 בגן עירוני, הגמילה התחילה מתחילת קיץ שעבר יש לו שליטה בשתן הולך לבד לשירותים. שליטה בצועה קשה מאוד הוא מפספס במכנסיים כול יום ורק אם שואלים הוא עונה שיש לו ואחד לכמה זמן הוא אומר שהוא עשה. זה חוזר כבר הרבה זמן. אני רוצה לציין שמידי יום אני לוקחת אותו לשירותים ואפילו יש לי עדין סיר שאנחנו מנסים לרוב בסופ"ש מהבוקר להיות צמודים איתו בנושא. אשמח אם תעזרו לי בנושא בהכוונה ובהמשך טיפול מול הילד

שלום שמרית, נראה שתהליך הגמילה שלכם "התקלקל" קצת, אולי בעקבות הלחץ שלכם לקראת הכניסה לגן העירייה. לפעמים הורים חרדים מאד מהאפשרות שהילד יגיע לגן לא גמול, מה שמכתיב תהליך גמילה לא נינוח, שמלחיץ את ההורים והילד גם יחד. כאשר תהליך כזה קורה, אני ממליצה בדר"כ להתחיל את התהליך מהתחלה, תוך תיקון הטעויות שנעשו, זאת לאחר בירור הגורמים שהפריעו לתהליך הראשוני. נסי לבחון באומץ איך נהגתם בעבר. האם איפשרתם לו לחזור לטיטול לצורך עשיית הקקי? האם הושבתם אותו לזמנים ארוכים מדי על הסיר או האסלה? האם היו ביטויים של פחד או התנגדות שלא זכו להיענות? האם הגבתם בכעס לתאונות? לאחר ניתוח זהיר של המצב, אפשר יהיה לחשוב איך לתקן. אני ממליצה לך בחום למצוא מאמר טוב ברשת, המנחה את ההורים צעד צעד (יש רבים כאלה). נסי לפעול מתוך עמדה שלווה, ולא להילחץ מתגובת הגננות. זכרי שגישה רגועה ולא שיפוטית היא המפתח להצלחה. בהצלחה ליאת

תודה על תגובתך, התהליך נעשה לקרת פסח ועד היום, בלי חזרה לטיטול ביום רק בשינה בלילה. מצדי ומצד בן זוגי אין כעס ואנחנו מנסים כמה שיותר להתאפק ולתת לו את כול הסבלנות הנדרשת ומרבים במילות עידוד ושיחות עם הילד בנושא והוא מבין לאחר מעשה שזה לא נעים ולא נוח אבל ממשיך לעשות.. הגננות מאוד עוזרות ואנחנו מנסים יחד להגיע לפתרון, לא נעים להחליף לילד ששאר החברים מסתכלים בשירותים. אשמח אם תוכלי לתת טיפים ועזרה לפתרון הבעיה. תודה ושבת שלום

ערב טוב, אני מרגישה צורך להתייעץ איתך... הבן שלי, בן 5 בקרוב, היום גרם לי להצטמרר למשמע דבריו, הזדעזעתי.... הוא חזר מחבר, לאחר הרחצה, שאני מלבישה אותו התנהל הדו שיח הבא: - אמא אני לא רוצה להיות בעולם הזה יותר. - מה זאת אומרת? - אני לא רוצה להגיד לך כי את תשאלי אותי למה... - אז תגיד לי בסוד - אני רוצה להיות מת - תספר לי מדוע אתה רוצה להיות מת? - אני תמיד נזהר אבל בסוף אני נפצע ומקבל מכה. אני לא רוצה להיות יותר ארץ הזאת - אבל זה בסדר לקבל מכה, זה חולף ועובר. גם אני מקבלת מכה וזה עובר לי - אבל רק אני תמיד נפצע, אף אחד לא נפצע, רק אני. ואת לא מאמינה לי אמא אבל אני באמת נזהר - אני מאמינה לך, תדע שזה בסדר לקבל מכה, זה יכול לקרות לכל אחד. שאלתי שאלות: אתה אוהב את החדר שלך? אוהב את המשחקים שלך? הגן? אמא ואבא? תותי? סבתא? - כן - אז אתה רואה כמה סיבות יש לך שכן להיות בעולם הזה. אתה יודע שאתה מאד חשוב לי ושאני רוצה שתמיד תהיה איתי בעולם הזה, אני הכי אוהבת להתעורר בבוקר ולראות את החיוך המקסים שלך, זה אותי מאושרת. התחלתי לדמוע... והוא בהה בי ואמר שאף פעם לא ראה אותי בוכה... אמרתי שגם אני בוכה לפעמים אבל מתגברת.... שינינו אווירה והתחלנו לצחוק.... בקשתי שיבטיח שלא יגיד לי דברים כאלה שוב.... (אני יודעת שטעיתי שבקשתי את זה כי להבא פשוט לא יספר לי), הוא היה כנה ואמר שהוא צריך לחשוב על זה.... האמתי שזו לא פעם ראשונה... לפני חודשיים הוא אמר לי משפט בסגנון "אני לא רוצה להיות חיי יותר", די התעלמתי ולא התייחסתי לזה בכלל. שוחחתי עם הגננת לפני מספר דקות ואמרה שלא ברור לה מאיפה זה בא, שהוא ילד שמח ותוסס בגן, מאוד אהוב ומקובל, שלא ראתה שום נורה אדומה... בכנות... מה דעתך? מה עליי לעשות? אני לא יכולה להעביר משפטים שכאלה לסדר היום... אני גם ככה אמא שכל הזמן עירנית לילדים שלי.... כל הזמן סביבם.... מאיפה זה בא לי עכשיו? למה הוא מרגיש ככה? מה עובר עליו? מוטרדת נורא..... מעריכה ומודה לך מקרב לב.

שלום, אם היינו יכולים לזקק את משאלתם של כל ההורים כולם, ולנסח אותה כך שתתאים לכולנו, נדמה לי שהיינו חותמים על כך ש"הילד שלי יהיה מאושר, יגדל להיות אדם מאושר, ושיירחקו ממנו כל צרה ופגע". המשאלה הזו כל כך דומיננטית, כל כך טבעית לנו, עד כי המפגש עם הכאב והסבל של הילד שלנו הופך בלתי נסבל עבורנו. אני מזמינה אותך לקרוא את המוטו שכתבתי בראש העמוד הזה (ראי תחת הכותרת של הפורום). בניגוד לסברה הרווחת, ילדים הם יצורים נאבקים ומתמודדים, ולפעמים - בזמן מעמסה רגשית או מתח - הם מביעים את המשאלה "לא להיות", כחלק מהמשאלה העמוקה יותר "להפסיק לסבול". ברגע כזה, אני מציעה דווקא להקשיב לילד, להזמין אותו לדבר על הקשיים, ולנרמל את הרצון להפסיקם. כאשר את מזמינה אותו (מהר מדי) להסיט את המבט אל כל ה"יש" בחייו, את קצת משאירה אותו לבד בחצי הכוס הריקה שלו. אחרי הכל, שם קשה לו. שם הוא נפצע כל הזמן, ושם הוא בדר"כ צריך אותנו. אני חייבת לומר שריגשת אותי מאד בדרך המקסימה שענית לו, וביכולת שלך להיות קשובה, רגישה ומנחמת. נסי לפחד קצת פחות מהמילה "למות", ולכוון למה שנח תחתיה. להערכתי לא מדובר בכוונות אובדניות, אלא בדרך פשוטה ומדוייקת לספר לך כמה רע הוא מרגיש. נסי להדגיש בפניו את העובדה שאפשר להישמר מפציעות ופגיעות ("בוא נראה מה אפשר לעשות כדי שתיפצע פחות"), להרחיב את רפרטואר תגובות ההתמודות שלו ("תמיד אתה יכול לספר לי או לאבא או לגננת כשאתה מרגיש עצוב או מיואש, כי זה עוזר ומקל על תחושות הבדידות"). ולסיום, אם ילד נפצע הרבה, שווה לבדוק עם מרפאה בעיסוק האם קיימת מסורבלות במוטוריקה, ולהציע עזרה קונקרטית בשכלול היכולות המרחביות שלו. אשמח אם תמשיכי לשתף כאן, ולעדכן גם כשירווח. סוף שבוע נעים ושקט ליאת

ליאת מדהימה, רב תודות על תשובתך, נתת לי בהחלט חומר למחשבה, כיצד להתמודד עם הדברים בצורה קצת אחרת, יותר נכונה עבור כולנו. אין ספק שנרתעתי מאד למשמע דבריו של בני... אחרי הכל אני באמת משתדלת להיות עבורו בכל מצב נתון ולהעניק לו ולאחותו את כל הבטחון והאהבה שאני רק יכולה. חייבת להמשיך לשתף אותך בהתפתחות מהבוקר, כשהתעוררנו: - אמא, זוכרת מה אמרתי לך אתמול? - בטח, חשבת על זה קצת? - אני עצוב בגלל מה שאמרתי לך אתמול. - רוצה לספר לי מה אתה חושב? - אמא החלטתי! אני רוצה להיות כאן. - הכי כייף להיות כאן, עם האנשים שאתה אוהב, ואני איתך תמיד. קודם כל... אני פשוט נמסה מהצורה שבה הוא מבטא את עצמו, מהדרך שבה הוא אומר את הדברים, מהמתיקות המופלאה הזו. אני שמחה שהוא הגיע למסקנה הזו... בכל זאת ;-) את רשמת לי דבר נכון מאוד, לגבי המסורבלות במוטוריקה, אני כבר המון המון זמן מרגישה שאני צריכה לבדוק אותו, וכשהיינו אל הרופאת ילדים המטפלת והסבתי את תשומת ליבה לענין, היא עשתה לו כמה תרגילי משחק מוטוריים ואמרה לי בסופם שהילד שלי חזק ומתאים לגילו ושהכל בסדר... איכשהו האינטואיציה שלי בתור אם והעובדה שאני והילדים מבלים זמן רב יחד, ואני רואה איך הוא לא צריך יותר מדי בשביל ליפול כן מדליקה לי נורא אדומה.... נכון לרגע זה אני מתפללת שהוא לא יעלה את הנושא שוב, הסכמתי במיליון האחוזים עם משפט הפתיחה שלך בכל הנוגע לאושר ילדיי, כשהם מאושרים אין מאושרת ממני. ואם יעלה זאת שוב?! מקווה שלא אתרגש יותר מדי ואזכור את המילים הנפלאות שרשמת לי, ושאדע להתמודד עם זה בהבנה וביעילות. הודה מקרה לב, יישר כח והמון הצלחה!!!

שלום רב, יש לי שלושה ילדים: הגדולה בת 6, האמצעית בת 3 ותינוק בן 3 חודשים. מאז שהקטן נולד אני חווה קשיים עצומים עם הבנות (מה שלא היה לי בכלל בלידה של השנייה). הגדולה - מתמרדת, רבה איתי כל הזמן ומצד שני רוצה אותי בקרבתה הרבה... איבדה מעצמאותה, דברים שהיתה עושה לבד - לא רוצה לעשות יותר (להתקלח לבד, לצחצח שיניים להתלבש וכו)... המון מאשימה אותי בכל מני דברים... הקטנה - נדבקת אלי בצורה היסטרית, כל הזמן רוצה שאהיה איתה. גם כשאני איתה היא צריכה אותי פיזית - אומרת לי כל הזמן אמא, אני רוצה אותך.... לא מוכנה להיפרד - ממש סיוט. אני חייבת לציין שהתינוק שלי הוא ילד מאוד נוח, לא כזה שנמצא כל הזמן על הידיים או דורש המון תשומת לב - ממש להפך... אך יחד עם זאת, אני הרבה לבד עם שלושתם, ללא עזרה. אני מותשת רגשית מהתלותיות הזאת שלהן ומהדבקיות שלהן אלי, אני מנסה לעשות כמיטב יכולתי - משקיעה בהן, משחקת איתן המון, לדעתי אפילו יותר מבעבר - אבל גם יכולתי מוגבלת.... אשמח לעצה.

רוצה להוסיף משהו - בעלי בן אדם מקסים, אם כי עסוק מאוד. כשהוא נוכח הוא מקפיד לשחק עם הילדות ולבלות איתן אך זו תקופה עמוסה מאוד מבחינתו. הרבה פעמים הילדה הגדולה מתריסה לעברי הערות על אבא, שרק הוא מחליט בבית, שרק הוא קובע, שהוא תמיד מוכן לשחק איתה מתי שהיא רק מבקשת (שזה די נכון כי במעט שהוא נמצא הוא משתדל להקדיש להן זמן)... חשוב לציין שהוא כמעט תמיד מגבה אותי בהחלטות החינוכיות, אך העול החינוכי הוא עלי.... אני "המכשפה" שאומרת הרבה פעמים במהלך היום "לא".... וכשהוא נמצא זה הרבה יותר "כן"....

שלום, כניסתו של תינוק חדש למשפחה - גם כשהוא מתוק ונהדר - יוצרת כמעט תמיד חוויה של עומס (פיזי ורגשי) על כל בני הבית, גדולים כקטנים. בדרך כלל, ההיערכות לקראת מופעי קנאה אפשריים מתרחשת סמוך ללידה, כשהכוחות עוד עמנו, וכך גם החמלה וההתחשבות. אלא שהתגובות הרגשיות - קנאה, כעס, תחושות קיפוח - מופיעות פעמים רבות דווקא חודשים לאחר הלידה, כאשר התינוק הופך אטרקטיבי יותר ויותר, והאנרגיה של ההורים המותשים דווקא הולכת ואוזלת. דווקא אז הילדים ה'גדולים' (חלקם הפכו גדולים ו'בוגרים' בעל כרחם) בוחרים להזכיר לנו שהם בכלל קטנים מאד, תלויים בנו וזקוקים לנו, ביום ובלילה. בתקופות כאלה, עלולות להופיע תגובות נסיגה, כולל הרטבה, קשיי תפקוד, קשיי פרידה, התנהגויות מרד, וכד'. למרבה הצער, אין כאן פתרונות קסם, וכל משפחה מתמודדת בדרכה. בעיני, המפתח הוא ניצול יעיל וחכם של משאבי העזרה הזמינים, כולל בני משפחה ואפילו בייביסיטר בשכר. נסי לנצל את העובדה שזכית בתינוק נוח ומתחשב, להפקיד אותו בידיים של סבתות/דודות/בייביסיטר, ולהקדיש את הזמן שלך דווקא לגדולות, ביחד או לחוד. נסי לא לכעוס עליהן, ולזכור שקשה להן באמת. הן לא עושות לך דווקא. ילד שנולד לו אח נוטה להתעלם ממה שהוא מקבל, ולהתמקד בכוס הריקה. הוא רואה רק את מה שכבר אין לו, ומתקשה להסתפק במה שיש (גם כשהיש ניתן לו בשפע ובאהבה, ואפילו בהקרבה). נסי לא לראות בהן כפויות טובה או מפונקות, אלא ילדות שבאמת זקוקות לך. אני מציעה לאפשר שיח פתוח בנושא, מתוך עמדה מקבלת. כלומר - לתקף את החוויה שלהן ("אני רואה שבא לך להיות קצת קטנה, ואני מסכימה לעזור לך להתקלח, אפילו שאת יכולה לבד. גם אני מתגעגעת לפעמים לימים שהיה לנו יותר זמן ביחד. כרגע קצת יותר קשה לי, אבל אני משתדלת להיות איתך כמה שאפשר"). אל תפחדי להיות ה"מכשפה" ככל שהדברים נוגעים לחינוך והצבת גבולות. פרגני להן את זמן האיכות עם אבא, וזכרי ששעות הכייף איתו מפצות קצת על תחושות הקנאה בתינוק. אין בכך כדי לגרוע מאהבתן אלייך. הבשורה הטובה היא, שבסופו של דבר שיווי המשקל המשפחתי חוזר, וכל אחד מוצא את מקומו. מזכירה לך שיש שפע של מידע ברשת על נושאים כמו קליטת תינוק חדש בבית, קנאת אחים, וכיוב'. נסי לקרוא ולהתעודד, ולקבל כלים יותר ספציפיים לאתגרי היומיום. מאחלת לך הרבה נחת ושלווה ליאת

ערב טוב בני בן שנתיים ושמונה חודשים , הוא הילד היחיד בבית ,בתקופה האחרונה הוא מחקה מעשנים בכל הזדמנות ( עם עט, מלפפון , או סתם צעצוע שדומה לסיגריה ) הוא מחזיק באצבעות כמו סיגריה ומתחיל לעשות תנועות של עישון.הוא שם לב לאנשים כשהם מחזיקים סיגריה ביד. אני אומרת לו שזה מגעיל ומסבירה לו שאסור לשים צעצועים בפה כי הם מלאים בחיידקים. אבל הוא חוזר על אותה תנועה . בעלי ואני לא מעשנים גם הורים של בעלי לא מעשנים, אך הורים שלי כן מעשנים הוא רואה אחי ו אבא שלי מעשנים . אני בקשתי מהם לא לעשן בפני הילד אבל לפעמים הם לא מתאפקים,( כמובן שהוא רואה אנשים מעשנים במקומות שונים ) איך עלי להתנהג ? מה להסביר לו? מה לעשות כשאני רואה שהוא כאילו מעשן ? האם זה נורמלי בגיל שלו או שזה חריג ?אני מאוד מודאגת! בבקשה עזרתכם ותודה רבה מראש

שלום רב, התנהגויות של חיקוי הן חלק בלתי נפרד (וחשוב) מחייהם של ילדים צעירים, הלומדים על העולם לא מעט דרך הצפייה באחרים. ילדים מחקים דיבורים ופעולות של מבוגרים, חלקן חיוביות ורצויות וחלקן פחות. דאגי שהמעשנים במשפחתך יעשו זאת הרחק ממנו, בעיקר כדי לשמור על בריאותו. החיקוי פחות מדאיג בשלב זה, ובעיני עדיף לא לעשות מזה עניין גדול. לא זה מה שיהפוך אותו למעשן. החינוך בבית והדוגמא האישית משפיעים וחשובים יותר. בריאות! ליאת

שוב שלום, ראשית תודה רבה על המענה המהיר, שנית האם נכון בכלל להעיר לו כשהוא כאילו מעשן ? או שעדיף להתעלם?

היי, אני הייתי מצטרפת למשחק, ומגיבה "בכאילו" לעשן שהוא נושף. הייתי עושה פרצוף, משתעלת, וכך מסמנת דרך המשחק את נזקי העישון. תוכלי "להיחנק" בכאילו, להשתעל בכאילו, ולבקש ממנו לנשוף את העשן המסריח הרחק ממך. גם להתעלם זאת אופציה לא רעה. בשמחות ליאת

מחפשת באזור תל אביב (מרכז) המלצות לפסיכולוג המכיר את המחלה אלופציה אראטה

שלום יפעת, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום בני תמיר בן 8 משחק מאוד יפה עם עצמו לאחרונה מערב אותי יותר מדי במשחקו דוגמה: משחק עם תיבה של חיות מתחיל לשאול אותי אין סוף אבל אין סוף שאלות אמא מה את חושבת איזו חייה תנצח איזו חייה יותר חזקה מה היה קורה אם רכ"ד בסוף אני צועקת עלו שהוא חופר ושיעזוב אותי שוטק כמה רגעים ושוב מה עושים? בתודה

שלום דפנה, אין דרך מסעירה ונהדרת יותר ללמידה, מדיאלוג של שאלות ותשובות. ראי כאן וריאציה על הנושא - http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%AA ילדים סקרנים וחקרנים יכולים לעיתים להתיש את המבוגר בשאלותיהם, ולמרבה המזל, חלק קטן מהם לא מוותר, וממשיך בקריירה אקדמית מפוארת. מעבר לחקרנות, אני מניחה שיש כאן גם רצון לקרבה ושיתוף איתך. כחלק מהצבת גבולות נאותה, על ההורים ללמד את ילדיהם לכבד את רצונו וזמנו של הזולת. אם את מרגישה שהתנהגותו מפרה את שלוותך בצורה בוטה, נסי לכוון אותו לזמנים בהם את פנויה להקדיש לו את הזמן הנדיבות. מקווה בשביל שניכם שלא ייכבה הלהט שלו לשאול וללמוד על העולם שסביבו דרך משחק, התבוננות ושיח. ככה גדלים ילדים חכמים. בברכה ליאת

אכן כן הילד מאוד חכם ומצטיין למרות שאובכן כ קשב וריקוז במבחן טובה ברוך ה כיתה א והשנה ב הוא מצליח מאוד ומצטיין חוץ מזה שקצט חולם בשעורים מודה לך מאוד עזרת לי

סליחה אבל הקישור שצירפת לא נפתח

שלום בני בן שנתיים ו5 חודשים ,שנה שניה באותו גן. מלפני גיל שנה גילה חיבה וקשר עמוק לאבא שעובד מהבית .התחלתי לעבוד בחוץ לפני כשבועיים והאב אוסף אותו מהגן. הילד לא עוזב את אביו ועומד בהיסטריה אחרי השירותים שהאב מתפנה. הוא לא מסכים שאעשה איתו שום פעולה ותמיד בוכה לאבא שכרגע מטפל בו והתחיל להיות איתו יותר ולטפל בן בזמן האחרון. גם בלילה אם אני קמה אליו הוא צורח שאבא יגיע. אציין שמאז ומתמיד האב היה בעדיפות על אף שאני המטפלת העיקרית כי לא עבדתי בחוץ. כרגע המצב החמיר ועיקר הבעיה היא שהוא לעיתים בוכה כל היום בגן לאבא ומהרגע שקם לא מסכים אפילו שינעלו לו נעליים. גם בבוקר הוא בוכה לאבא ובכניסה לגן עושה צרות. הילד מאוד אהב את הגן והגננת מכירה אותו אישית ואומרת שמילד עצמאי שמח ופעיל הפך לבכיין. אציין כי היו בינינו בעיות ואנו לעיתים מתווכחים לידו. המצוקה כרגע היא פתירת מצבו בגן אשמח לעזרה בדחיפות תודה!!!

שלום בת אל, קצת קשה לצמצם ולבודד את המורכבות שאת מתארת, ולהתייחס אליה כאל "בעיה במצבו בגן". איכשהו, התחושה שלי היא שהבעיה אינה בגן, אלא ביחסי הכוחות בבית, ובמתיחות העצומה שזה יוצר אצל הילד שלכם ואצלכם. אני מניחה שמעבר למעט שתיארת, מסתתר סיפור רחב יותר, רגשי מאד, שמפעיל את כולכם ומכניס את הילד הקטן שלכם לפיצול נאמנות בלתי נסבל, ברובו לא מודע. אפשר להשתעשע ברעיונות והסברים שונים לתופעה. הסברים אדיפליים יתמקדו במשאלה שלו לסילוק האב, ואיתה גם חרדה גדולה וצורך להיצמד אליו. הסבר אחר יכול להציע שהוא נצמד לאב כחלק מניסיונות נואשים להשאירו לצידך (אם הוא אכן חשוף לוויכוחים ומריבות קשות ביניכם). יתכן שמה שנראה כמו העדפה והיצמדות אוהבת אל אבא, אינה אלא חרדה עצומה מהרעיון שהוא יכול לקום ולעזוב אותו/אותך. הבכי בגן יכול לשקף איזו פנטזיה על מה שמתרחש בבית בהיעדרו. ממליצה לכם מאד להגיע להתייעצות עם פסיכולוג ילדים, ולקבל הדרכה והכוונה אשר להתנהלות מולו. בנוסף, ממליצה לקרוא את תשובתו המצויינת של קובי שענה לטל, שתי קומות מתחתינו ("בעיה נפשית אצל ילד בן 3? בלחץ...") בהתייחס למורכבות שמאחורי קשיי הפרידה בבוקר. ואת תשובתי לאלה ("רוצה רק את אבא") מתאריך 10.12.13. בברכה ליאת

נשמע מעניין תודה רבה!! האם אפשר להתייעץ גם בנושא שינה? הילד מתקשה לישון כל יום עד 22:00 ,הוא ישן כשעתיים עד השעה 15:00 יש לו סדר קבוע ולוקח לו כשעתיים להירדם,אציין כי תמיד היו לו בעיות סביב נושא השינה!!

שלום רב בני לומד בגן חובה. ילד מקסים בוגר וחכם, יש לו חבר שנמצא איתו זו השנה השניה והם צמודים אחד לשני במשך כל שעות היום. יש ביניהם גילויי אהבה וחברות הדדיים ( הם גם מחבקים אחד את השני ויש ביניהם כינויי חיבה) הבעיה מתחילה בכך שבני מסרב ליצור קשרים חברתיים אחרים עם ילדי הגן. הוא מספר שהוא משחק רק עם X והוא רוצה לשחק רק עם X והוא לא מוצא עניין באחרים. חשוב לציין שהילדים האחרים בנים ובנות מעונינים לשחק איתו אך הוא מסרב. הגננת גם הסבה את תשומת ליבי לנושא והחליטה ליזום הפרדה ביניהם בפעילויות השונות הגן שכן התלות הזו אחד בשני הפכה להיות מעבר לחברות טובה. בשעות אחר הצהרים הוא לא נפגש עם החבר ובני נפגש לפחות פעם בשבוע עם אחד הילדים מהגן בדרך כלל אלו בנות שמבקשות להיפגש איתו. החלטתי שמשבוע זה אתחיל ליזום מפגשים עם בנים נוספים מהגן כמובן על פי רצון בני. חשוב לציין שבשנה הבאה החבר של בני לא יהיה איתו בבית הספר ואני מאוד מפחדת שבני יגיע לכיתה א ללא חברים קרובים ויחווה איזשהו משבר שכן לא פיתח קשרי חברות עם ילדים נוספים. מה דעתך? איך את רואה את המצב? מה ניתן לעשות בכדי לסייע לילד? תודה מראש

לss שלום. הדאגה שלך שבנך לא יוצר קשרים חברתיים עם ילדים נוספים מלבד אותו חבר מאד מובנת. אני חושבת שכדי לאפשר לו ליצור קשר עם ילדים נוספים יהיה נכון מלבד להזמין ילדים הביתה גם לרשום אותו לחוג שהוא מעונין בו ושם יוכל להכיר ילדים מחוץ למעגל של הגן וכן כשיהיה פחות קר בחוץ תוכלי לעודד אותו לצאת גם לגינה השכונתית ולהצטרף לילדים שמשחקים בחוץ. רעיון נוסף שיאפשר היכרות הוא שתפגשי עם חברה טובה שלך שיש לה ילדים בגיל של בנך בן ואז בזמן שאת משוחחת עם חברתך הילדים יכולים להכיר ולשחק ביחד. בהצלחה

שלום, בני בן 6.5 בכיתה א', ילד שובב אך בתוך תוכו הוא ילד טוב ולא מהמופרעים ..חשוב לי לציין זאת כיון שישנה בעיה שבעלי ואני איננו מבינים ויודעים איך להתמודד או לפתור אותה, בני החל בכיתה א , אוהב ללמוד ועושה שעורים תמיד. העניין הוא שבבית ספרו מקפידים מאוד על משמעת -דבר שאני מאוד מסכימה אך אם למשל ילד יכה את בני ובני יחזיר לו שניהם יקבלו הערות וכרטיסים אדומים מבית הספר, זה הנוהג. כמה שאני מנסה לומר לבני לא להחזיר אפילו לילדים ולהקשיב בשעור, הוא כל הזמן מקבל הערות ש : מפטפט בשיעור, לא מקשיב למורים שמעירים לו, כאשר קבל עונש להשאר בהפסקה עם מורה תורנית לא הקשיב לה , רץ במקומות שאינם מורשים לריצה בהפסקה . יצא השבוע שכל יום הוא קבל ההערה או כרטיסים אדומים. אנו ממש לא מבינים מדוע הדבר אינו מפסיק כי כל הזמן אנו משוחחים עם בני ומסבירים לו שצריך להקשיב למורה, למלא אחר הוראות המורה , לא להגיע לאלימות עם ילדים . ושוב אני חוזרת בני באמת בתוך תוכו ילד טוב שאוהב אנשים, אוהב לעזור, מקובל ואהוד על חבריו, מנהיג (כך גם המורה אמר לי ), נבון שמסכים אתנו כאשר אנו משוחחים איתו, הגענו למצב שכל יום שאני מחזירה אותו אני במתח אם היום קבל הערה או לא ובסתר בודקת לו את המחברת (שלא ישים לב שאני אכן מוודא זאת ).איך אני אמורה עוד לפעול אם שיחות לא עוזרות, כמה אפשר להסביר לילד שלא מתנהגים ככה ? אודה מאוד להכוונה כל שהיא .

שלום רב, הפנייה שלך מהווה הזדמנות מצויינת להדגיש גם עבור הורים אחרים: ילד עם בעיות התנהגות אינו ילד רע! גם ילדים טובי לב שאוהבים לעזור יכולים למצוא את עצמם מסובכים בבעיות משמעת, בשל קשיים רגשיים או אורגניים, או בעטייה של בעיית גבולות (ובעקבותיה קשיים בקבלת סמכות). העובדה שילדך תלמיד טוב - גם היא אינה עומדת בסתירה לבעיות ההתנהגות שלו, לפחות בכיתות הנמוכות. בהמשך, זה כבר עלול להסתבך ולהפריע גם לתפקוד האקדמי. למרבה הצער, שיחות והסברים אינם עוזרים במקרה כמו שלכם. יש לנקוט פעולות - תחילה כדי לברר מה מקור הקושי, ואז כדי לטפל בו ביעילות. ילד שמתקשה להקשיב בשיעורים ולפטפט, ובנוסף אימפולסיבי בתגובותיו ומעורב בתקריות אלימות - "חשוד" כסובל מהפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD), וכדאי מאד לברר האם גם צוות ביה"ס חושב בכיוון זה. במידה והועלתה השערה כזו, יש לפעול ולקדם אבחון מקיף, לפני שהילד צובר תחושות של כישלון ופגיעה בדימוי העצמי שלו. אם נשלל כיוון המחשבה הזה, יש לבדוק את התחום הרגשי, ואת האפשרות של בעיית גבולות בבית. אגב, בעיית גבולות יכולה להתקיים (ואף להחמיר) בנוכחות ADHD. במקרה כזה, מומלץ מאד להגיע להדרכת הורים מסודרת אצל פסיכולוג ילדים, כדי לרכוש כלים מעשיים (פעולות, לא דיבורים) להצבת גבולות נאותה. זכרי שילד שמכבד דמויות סמכות בבית, עושה זאת גם בחוץ, ולהפך. עד שתגיעי לקבל עזרה, אני ממליצה לאמץ גישה יותר אסרטיבית, ולא לבדוק אותו בסתר. הישארי מעורבת, ברורה מאד בעניין הציפיות שלך ממנו, ועקבית בתגובותייך. נסי לייצר מצב שיסייע לו להבין את הקשר בין התנהגותו לבין תוצאותיה. למשל שאם לא עבד יפה בביה"ס, יצטרך להשלים את הנושא בבית, במקום לראות טלוויזיה, לשחק במחשב או להיפגש עם חברים. אל(!)תציגי זאת כעונש, אלא כתוצאה טבעית של המצב. יש עבודה! בהצלחה ליאת

הבנים של בעלי כל הזמן מכניסים ידים לפה וגם מחטטים באף. מעבר לבעיה האסתטית כבר היו לנו מקרים של פצעים כמו הרפס שהרופא איבחן שהם כתוצאה מהחיטוט באף. איך מפסיקים את זה בעדינות? והאם זה מצביע על איזושהי בעיה פסיכולוגית.?

שלום מיכל, חיטוט באף כשלעצמו אינו מעיד על בעיה פסיכולוגית (אחרת אפשר היה לאבחן את האוכלוסייה כולה). לפעמים, ילדים עם נזלות כרוניות מועדים יותר לתופעה זו, בעיקר כשהאוויר יבש. אפשר לנסות לגייס אותם ל"גמילה" בדרך של הסברה (ממש כפי שהסברת לי, על הקשר בין החיטוט לפצעים), תוך שמירה על עמדה מכבדת ולא לועגת או שיפוטית. לפעמים, הילדים עצמם מציעים רעיונות מוצלחים למה יוכל לעזור להם (להעיר, להעסיק את היד ב'כדור עצבים' או בגוש סיליקון גמיש, לקנח את האף לעיתים קרובות עם מגבון לח, וכיוב'). לעיתים, התנהגויות של חיטוט באף או בפה יכולות להיות מקושרות גם למתח או לחץ נפשי. אם ידוע לכם על גורמי דחק בחייהם של הילדים רצוי מאד לפעול להפחתתם, או לדאוג לערוץ התמודות מסתגל יותר. בברכה ליאת

בני הצעיר בן ה 3 ( יש לי בת 12 ובן 9) מתקשה להפריד מאיתנו בבוקר בגן. הוא מבקש בבוקר ללכת לפארק או גימבורי. כשאנו מסבירים שאנו הולכים לעבודה הוא מבין מתלבש והולך לגן. בשביל לגן הוא הולך איתנו יד ביד שמח וטוב לב. כשנפתחת הדלת הוא נצמד אלינו ( מחבק את הרגל) ומתקשה להפרד. יש לציין שלאחר שאנחנו הולכים הוא משחק משתתף ונהנה בגן לפחות ממה שאנחנו שומעים מהגננות וממנו.כך גם היה כל שנה שעברה (זו שנה שניה שלו בגן). הוא חברותי מאוד משחק יפה מקבל אותי בשמחה בסוף היום. במסיבת יום ההולדת שלו או באירועים בגן עם ההורים הוא אינו מוכן לקחת חלק, אפילו לא רוצה להיות נוכח במקום. בימי הולדת של ילדים אחרים הוא משתתף יפה (אנו רואים תמונות מחיי הגן שנשלחות אלינו) בנוסף כל תספורת עוברת בצרחות אימה (מפחד מהספר). באותה נשימה הוא תקשורתי, חברותי, שובב, מנשק מחבק. איני מבינה את ההתנהגות. האם זה יכול להעיד על בעיה נפשית? חרדה? איני יודעת מה לעשות. מאוד חוששת. אשמח לחווד

שלום טל, נתחיל בזה שכל התופעות שתיארת אין בהם כדי להעיד על בעיה נפשית. העובדה שבמהלך היום בגן הילד מתפקד היטב, כמו גם בשאר הסיטואציות שתיארת מרמזת שהקושי מתקיים אך ורק בנוכחות אחד ההורים. פרידת הבוקר בגן, מעצם הגדרתה מחייבת לפחות שני אנשים הבונים יחד את הסיטואציה הרגשית. אני מציין זאת מכיוון שמעצם נוכחותך והתפקיד שלך בסיטואציה, יש לך יכולת ומקום להשפיע על האופן שבו תתרחש הפרידה. כהורים אנו מביאים איתנו את כל התיק הכבד של חוויות חיינו, את היכולת שלנו להיפרד, את היכולת לעמוד בפני הדמעות ואת הפרשנות שלנו לבכי של הילד. אם אני כהורה חווה את מצוקת ילדי כבלתי נסבלת, אמיתית וקשה אני משדר לו את התחושות האלו בכך שאני מתקשה לעזוב אותו, בהבעות הפנים שלי, בתחושת האשמה שרובצת עלי. לעומת זאת, אם אני מצליח להכניס את האירוע לפרופורציה ולא להיסחף בעוצמת הרגשות הקשים של הילד, אני נוהג באופן עקבי יותר, מעניק לו פרשנות רגועה שמשרה עליו ביטחון ובמשך הזמן מקלה עליו את התהליך. לכן, אני מציע להתמקד בשני דברים. האחד, לבנות סדר בוקר קבוע, לדבר עם הילד כך שידע מה הולך לקרות. לדוגמה, לסכם שאמא נכנסת איתו לגן, נשארת איתו 5 דקות, שני חיבוקים שתי נשיקות, שלום מהדלת והולכת. ככל שאופן התגובה שלך יהיה ברור לו כך הפרידה תהפוך לתהליך צפוי ובטוח יותר. השנייה, עבודה עצמית רגשית שלך. כלומר, להבין מה קורה לך בשעת הפרידה ממנו, אילו רגשות ומחשבות עולים בך, איך התחושות הללו משפיעות על האופן בו את מגיבה או לא מגיבה בשעת הפרידה, ואיך הן משפיעות על היכולת שלך להכין אותו לקראת הפרידה. אני לא פוסל את האפשרות שבנך הוא ילד רגיש ושבאמת הוא חווה קושי, אני פשוט מאמין שבידייך הכוח לעזור לו לווסת את חששותיו. בכל מקרה, אתם תמיד יכולים להיעזר בהדרכת הורים קצרה שתוכל לסייע לכם. בימי ההולדת, כאשר הוא נצמד אליכם, אני מציע להניח לו ולא ללחוץ עליו. לנסות לקחת חלק בפעילויות ביחד איתו מתוך תקווה שלאט לאט יתחמם ויתחיל לעשות זאת בעצמו. התופעה הזו שכיחה, ולרוב קשורה לטמפרמנט של הילד והקשר עם ההורים. הפחד מהספר שכיח גם הוא. אני מציע לשחק את זה בבית, לקנות מכונת תספורת (צעצוע, או אם יש אחת בבית), לתת לו להיות הספר שמספר ומרגיע את הבובות או מספר את אמא או אבא. כשהולכים למספרה אפשר לתגמל בפרס ולנסות ולהקנות אווירה רגועה ככל האפשר. בהצלחה, קובי.

הי קובי. תודה על צפירת ההרגעה ועל התשובה המפורטת. לוקחת לתשומת ליבי את מה שכתבת על יכולת ההשפעה שלי יל הפרידה בבוקר. אכן זה נוגע בי בנקודות שקשה לי היות ואני לא מרוצב מאוד מהגן.. וכנראה שאורי קולט את הוייבים. שוב תודה על העצה.

אני גרוש ואב לשניים, נשוי טרי בשנית. הילדים איתי מחצית מהזמן. בדרך קבע, כשהילדים נמצאים עם אמם ולהם יש איזשהו מפגש חברתי כזה או אחר, המרוחק מהבית, אמם מפנה אותם אלי לבקש ממני שאקח ו/או אחזיר אותם מהמפגשים הללו. לא אחת, ביטלתי תכניות למלא את בקשתם, על חשבון הזמן הפנוי שלי עם אשתי. שאלתי היא, ובמידה ואינני יכול לקחתם לאותו מפגש, מה עלי לענות להם: 1. להמציא תירוץ, מדוע אינני יכול, בכדי לסבר את אוזנם. 2. לומר להם שאני אוהב אותם, אך מעבר לעובדה שאני אבא שלהם, אני גם בעל. 3. לבטל תכניות ולהמשיך לנהוג כפי שאני נוהג.

שלום אורן, לתפיסתי, אי אמירת אמת לילדים פוגעת בקשר שלך איתם בטווח הקצר והרחוק. אם אני מבין נכון את שאלתך, הנושא אינו נוגע לילדים, אלא לקשר שלך ושל גרושתך. למרות הקשיים (אם יש כאלו), אתם צריכים לשבת ולדבר על הדברים, לקבוע מראש מה קורה בסיטואציות שכאלו. להכניס את הילדים לתוך הדיאלוג שלכם רק יכול להסב נזק לכל הצדדים. אתם יכולים לסכם שכשהם איתה היא אחראית באופן מלא, או שאתה מסייע אחת לכמה זמן או כל החלטה אחרת שתהיה מקובלת על שניכם. בכל מקרה, השתדלו לא להכניס את הילדים לתוך העניין הזה, לטובתכם ולטובתם. בברכה קובי

שלום לכם ותודה על הפורום הנפלא אני לקראת לידה שנייה בעוד כחודשיים . רציתי לשאול כיצד ואם ניתן להסביר לבני על הלידה הקרובה הוא מדבר ומתקשר מעולה אך אני לא בטוחה שהוא מבין את המשמעות . דבר נוסף הוא לא נגמל עדיין מחיתולים וגם לא מראה סימנים של בשלות לכן אינני רוצה להאיץ בו עדיין אך האם שווה אולי כן לנסות ליזום גמילה ? והאם להעביר אותו למיטת מעבר לפני הלידה ? תודה רבה רבה ושבת שלום

שלום גלית, יש הרבה חומרים טובים ומעניינים ברשת על כניסת אח/ות חדשים וההשפעות האפשריות על האח הבכור. לשאלתך, אני לא חושב שצריך להאיץ תהליכים רק מכיוון שהלידה מתקרבת. חשוב לשקול את הדברים מתוך התאמה לצרכים וליכולות של בנך. אם הוא לא בשל לגמילה, אין טעם להתחיל בה. לגבי המעבר למיטת מעבר, נראה לי שבגילו כבר אפשר לשקול את העניין. את המשמעות הממשית של כניסת האח/ות החדשים כולכם תבינו לאחר הלידה... עד אז, נסי לשתף אותו, לתת לו להרגיש את הבטן, לדבר איתו על התינוק החדש, שירגיש שותף. אתם יכולים להיעזר בבות תינוק, בהכנת ציורים לוולד החדש, קריאת סיפורים על כניסת אח/ות חדשים, ובכל דרך שנראית לך מתאימה לו. בהצלחה, ולידה קלה קובי

הבן שלי בן 6.5. יש לו חבר טוב שלאחרונה הוריו התגרשו. החבר סיפר לבן שלי שעכשיו יש לו שני בתים ולפעמים הוא הולך לישון אצל אבא. הבן שלי מאוד "התלהב" מהרעיון ושאל האם אפשרי שגם אבא ילך לגור בבית אחר? או אולי שאני יגור בבית אחר והוא ישאר עם אבא? הסברתי לו שההורים של החבר לא מסתדרים בניהם ולכן הם לא גרים יותר באותו הבית. אנחנו כן מסתדרים והרבה יותר כיף לגור יחד כולנו. הבוקר הוא קם ואמר לי: "אמא, גם את ואבא לפעמים רבים, למה שאבא לא ילך לגור בבית אחר???" הייתי בהלם מהשאלה והשבתי שכרגע זה לא הזמן לשוחח על זה וכשיחזור מבית הספר אז נדבר ואסביר לו הכל. האמת היא שאין לי מושג מה להגיד לו? יש עוד ילדים בכיתה שלו שהוריהם גרושים ולכן אני לא רוצה לצבוע הכל בצבעים קודרים ע"מ שלא יפגע באחרים. מצד שני, איך מסבירים לו שזה שכולנו בבית אחד זה המצב האידאלי עבורנו? תודה!

שלום שיר, אני חושב שההסבר שלך בסדר גמור. את יכולה להמשיך ולהסביר לו שלפעמים יש בני זוג שלא מסתדרים בינהם ומחליטים להתגרש. בנוסף, את יכולה לומר שלפעמים אבא ואמא מתווכחים או לא מסכימים על משהו אך מוצאים את הדרך ומגיעים להסכמה. בנך לא באמת מקנא בחברו, לרוב גירושין הם משבר לא פשוט עבור הילדים. את לא חייבת לשכנע אותו שזוג הורים בבית זה המצב האידאלי... תמשיכי בהסבר כפי שעשית בגובה העיניים ובהתאם לשאלות שלו. המשך זוגיות מוצלחת קובי

מחפס פסיכולוג שעובד עים מכבי באיזור המרכז רצוי 2/3 שאוכל לבחור באחד לילד בין5.5

שלום ירון, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או עם פסיכולוגית/יועצת ביה"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בהצלחה קובי

שלום יש לי ילדה בת 15 בגיל ההתבגרות הילדה סובלת מבעיות קשב וריכוז היא לוקחת קונצרתה הילדה סובלת מהתפרצויות זעם שמפריעות לה בבת הספר ובבית השאלה האם אני יכולה ואפשר לתת לה קלמנרבין להרגעה הוא שאני צריכה להתייעץ עם רופא ילדים האמת שאני לא רוצחה להתחיל לטפל אצל פסיכיאטר מכיוון שזה כתם שירדוף אותה לכול החיים אם זה בצבא וכדומה אשמח לקבל יעוץ

שלום, אינני יכול לתת יעוץ לגבי טיפול תרופתי מומלץ לפנת לרופא ילדים או לפסיכיאטר ילדים. ניתן לפנות לפורום המתאים באתר. בברכה, אמיר

אשמח לקבלת מענה, תודה (השאלה מופיעה כהמשך לשאלה המקורית ב-8/12).

שלום ימית, מצטער, אבל לא שמתי לב שיש המשך לשאלה. כפי שכתבתי, מצבים כאלו בהם יש "העדפה" של הורה מסוים הם שכיחים גם ללא רקע של כניסת תאומות למשפחה. למרות זאת, מאוד ייתכן שזה תורם לעניין- מגביר את עוצמת הרגשות ומגביל את מידת הסבלנות שלך מתוך העומס האדיר. במידה ואת לא פנויה פיזית או רגשית כדי למלא את בקשותיה, אני חושב שמוטב שאביה יעשה זאת גם אם היא לא מוכנה ומביעה את התנגדותה לכך. הדריכי את בן זוגך, כך שיוכל לעמוד למול צעקותיה, להגיב בקור רוח ולטפל בה על אף התנגדותה. רצוי להימנע מהסברים ארוכים על זה שאמא לא פנויה, מביקורת או כעס כלפיה. אביה יכול לומר לה שהוא מבין שהיא רוצה את אמא והיא תהיה איתה אחר כך. חשוב ששניכם תבינו שהיא נמצאת בתקופה סוערת בחייה, שכניסת התאומים נחוות אצלה כאיום ממשי על מקומה ועל אהבתך. אני לא חושב שיש משהו בהתנהגות שלה היום שמעיד על אופי הקשר שלכן בעתיד. באשר למשפחתון, אני חייב להודות שאין לי דעה מאוד ברורה בעניין הזה. לצד החסרונות שאת מתארת, יכול להיות שההימצאות שלהם יחד ללא נוכחות שלכם דווקא תרגיע אותה. בנוסף, זה מאוד תלוי במשפחתון, עד כמה יש חפיפה בין קבוצות הגילאים, האם אתם מתכננים שהתאומים יהיו במשפחתון הזה גם בשנה הבאה (אם כן, אני חושב שמוטב וייכנסו אליו כבר השנה), עד כמה הכנסתם למשפחתון אחר תקשה עליכם וכו'. חשוב שתשקלו את היתרונות והחסרונות. בברכה, קובי.

שלום רב, אנו הורים ל-3 ילדים מקסימים, בן בן 11, תאומים בן 9 [בת + בן]. הבן התאום מבקש לשוחח עמנו לעיתים. בשיחות הוא מספר לנו כי חושב לעיתים דחופות על מוות, על מותו שלו, ומעלה את החששות שלו מהדרך שאנו, הוריו, נתמודד לאחר מותו. לאחרונה החלו עוויתות של משיכת כתפיים כלפי מעלה [כתגובת תמיהה] שחוזרות על עצמן. תחילה הערנו לו על כך אבל לאחר מכן בקשנו גם מהאחים [בעיקר מאחיו הבכור] לא להעיר לו יותר בנידון. הערב 15/12/13 הוא בקש לשוחח עם אמו ופרט בפניו את רגשותיו. טרם השיחה טען שהוא חושב כי עליו להפגש עם פסיכולוג, כשאמו שאלה מדוע, הוא בקש לשוחח עמה ופרט בפניה את תהיותיו. שוב חזר על כך שנושא המוות מעסיק אותו לעיתים דחופות וכי בשעות פנויות בבית הספר הנושא עולה במוחו לא אחת. הוא אף העלה פתרונות שיסייעו לו להסיח את דעתנו מהעניין וביקש, שעל מנת למנוע מחשבות אלו, נתלה תמונות משפחתיות בבית בצורה גלויה ושזה יעזור לו, לדבריו, להשכיח את הנושא. ברצוני לצין כי הוא ואחיו ישנים בקומה נפרדת. כמו כן ברצוני לציין כי אמו הנא אחות שכולה והוא מודע לנושא ולסיפורים. בנוסף ברצוני לציין הילד הנו ברמה גבוהה מאוד, תלמיד נבון, בעל אינטיליגנציה רגשית גבוהה מאוד [על פי הערכתנו וצפייתנו את התנהגותו אל מול חבריו]. שאלתנו היא האם אנו אמורים לפנות לפסיכולוג? האם הילד זקוק להערכתכם לשיחות עם פסיכולוג? נשמח לקבל הנחיות כיצד כדאי לפעול. תודה מראש.

שלם אשר, אני חושב שאתה נוגע כאן בנקודה חשובה, בהרבה מקרים תהיות ומחשבות שכאלו עולות כשנושא המוות מקבל ביטוי בדרך כזו או אחרת בקרב המבוגרים בבית. מספיק לשמוע שיחות או התבטאויות בנושא כדי לעורר מחשבות או אמירות אצל הילד. במקרה שלכם, אני תוהה עם זה לא מתחבר למרכיב נוסף של חרדה הבא לידי ביטוי במחשבות אובססיביות. זה שהילד משתף אתכם ומחפש פתרונות זו עובדה מעודדת מאוד. בכל מקרה, ולמען הסר ספק, אני ממליץ לכם לפנות לפסיכולוג/ית ילדים קליני להתייעצות קצרה. אני חושב שמוטב ותפגשו איתו תחילה ללא הילד ותתייעצו איתו כיצד נכון יותר לפעול, או האם יש כאן ביטוי של מצוקה גדולה יותר המצריכה התערבות מקיפה יותר. בברכה, קובי

תודה רבה קובי. תאמנו פגישה עם פסיכולוגית קלינית כדי שהילד יוכל לשוחח עם משהי אובייקטיבית ולפרוק וכמו כן כדי שאנו נוכל לקבל משוב מקצועי בנידון. בברכה

אשמח לקבל תשובה לשאלתי, מה זה המקצוע משלבת ילדים עם צרכים מיוחדים בגיל הרך??

שלום זוהר, באופן כללי, שילוב מבוסס על ההנחה שהיתרונות הגלומים בשילובו של ילד עם צרכים מיוחדים בתוך מוסדות חינוך הרגלים טומן בחובו יתרונות חשובים שמעניקים לילד יתרונות ואפשרויות טובים יותר מאשר מוסדות מיוחדים. תפקיד המשלב הוא לסייע לילד (כל ילד לפי יכולותיו וקשייו) להתמודד עם המסגרת והדרישות העומדות בפניו. המשלב בעצם מגשר את הפער, מסייע לילד ברמה אישית ובליווי יום יומי, מעניק לו את הערך המוסף שהמסגרת לא מסוגלת לספק עבורו, מאפשר לילד לתפקד למרות הקשיים שהוא חווה. אם יש שאלה קונקרטית אשמח לענות... קובי

אם יהיה משהו ספציפי,אשאל בהמשך יום טוב :)

שלום,יש לי ילד בן שנה ו5 שנמצא במעון ויצו מאוגוסט,מהיום שנולד אנחנו ( בעלי אני והתינוק) גרים אצל הוריי,אנחנו עתידיים לעבור דירה לצפון, והחשש הכי גדול שלי זה המעבר של ילדי מבית בו נמצאים סבא וסבתא ודודים,לבית שרק אני בעלי והתינוק נגור ובנוסף ההתאקלמות החדשה בגן חדש,איך אפשר להקל עליו ? האם זה יפגע בו באיזושהי צורה? המון תודה

שלום עידית, לרוב, הילדים הם אלו שמסתגלים הכי מהר לשינויים שכאלו. לשאלתך, אני לא חושב שזה יפגע בו באופן מהותי. למרות שהוא רגיל לדמויות שלפתע "ייעלמו" מחייו, אתם (ההורים) הדמויות המרכזיות, והנוכחות שלכם היא המשמעותית ביותר. יכול להיות שהוא יראה קשיי הסתגלות ראשוניים אך אני משער שהן יחלפו דיי מהר. הגורם המשמעותי המשפיע על האופן בו הוא יעבור את השינוי הזה תלוי באופן בו אתם תעברו אותו. אני אומר זאת מפני שהשינוי הגדול קורה לכל המשפחה ולא רק לילד, כולכם תצטרכו להתרגל ולהתאקלם במצב החדש, מצב בו האינטימיות המשפחתית עוברת למסגרת המשפחתית הגרעינית. זה מפנה לכם הרבה מקום, אך גם גורם לתחושת חוסר, בעיקר בהתחלה. אני מניח שכולכם תרגישו בחוסר נוחות מסוים נוכח המצב החדש, אך מאמין שהוא טומן בחובו המון יתרונות חשובים שעם הזמן תחושו בהם יותר ויותר. לכן, נסו לשמור על השגרה כפי שהייתה עד היום עד כמה שניתן, ההרגלים הבסיסיים ביותר, כמו הרגלי הרדמה, האכלה וכד'. אני מזמין אותך לשוב ולהתייעץ תוך כדי התהליך במידה ויעלו קשיים. מזל טוב על הבית החדש, ובהצלחה! קובי

הילד שלי בן 6 והוא עושה שיעולים קטנים כאלה שאלתי אותו למה הוא עושה את זה הוא ענה שהוא בלע את השן אבל אני חושב שזה לא נכון רציתי לשמוע את דעתך.. תודה

שלום עומרי, מציעה לבדוק עם רופא הילדים תחילה, ולבדוק שאין סיבה פיזיולוגית לשיעולים. בכל מקרה, אפשר להסביר לילד שאין כל סכנה בבליעת שן, ואין בכך כדי להשפיע על יכולתו לנשום/לבלוע, וכד'. בריאות ליאת

בתי בת שנתיים. נמצאת במשפחתון שבו עוד 3 ילדים בגילאי שנה וחצי, 15 חודש ו - 11 חודש. בתי מדברת חופשי (אוצר מילים גדול ומשפטים מורכבים), מאוד אוהבת חברה ומאוד עצמאית. הילדים שאיתה אינם מדברים עדיין וגם יותר מסוגרים ממנה. בשנה שעברה היו איתה במשפחתון עוד ילדים וביניהם 3 שגדולים ממנה ביותר משנה. היא שהתה במחיצתם ותיקשרה איתם רוב הזמן. לפני יומיים היא אמרה לבעלי "אין לי חברים בגן. רוצה לתת נשיקה לאיתי ואלון". (איתי ואלון הם 2 מהגדולים שהיו איתה בשנה שעברה והיא לא ראתה אותם כבר כ - 4 חודשים). למחרת הסתבר שהם אותם הדברים היא גם אמרה לבעלת המשפחתון. בעלת המשפחתון אמרה שנשבר לה הלב ואמרה שייתכן שכדאי לשקול להעביר אותה למסגרת שתאתגר אותה ותתאים לה יותר. בעקבות זאת אני שוקלת להעביר אותה לגן שבו יהיו ילדים בני גילה (וגם גדולים יותר). יחד עם זאת קשה לי לוותר על האינטימיות שיש לה כעת ועל מה שהיא מקבלת במשפחתון (והיא מקבלת הרבה). 1. האם יהיה נכון להעביר אותה כעת ? (מתוך כוונה להשאיר אותה במסגרת החדשה גם בשנה הבאה). 2. האם הפירוש שאני נותנת למשפט שהיא אמרה הינו מוגזם ? חשבתי שאולי המשפט נאמר על רקע סיפור או שיר ששמעה במשפחתון אך בעלת המשפחתון אמרה שלא עסקו בנושא הזה וגם היא הופתעה לשמוע זאת ממנה. תודה, איילת

שלום איילת, ההחלטה על מסגרת חינוכית צריכה להיעשות מתוך שיקול דעת הורי בוגר, המביא בחשבון את הצרכים הקוגניטיביים, החברתיים, המוטוריים והרגשיים של הילד. אני ערה לנטייה של הורים להעריך מסגרות המספקות לכאורה אינטימיות, חום ואהבה. אני אומרת לכאורה, כי לא פעם דווקא במסגרות הקטנות, הדמות המטפלת מופקדת לבדה על שלושה, ארבעה או חמישה תינוקות/פעוטות, מה שנראה בעיני לא אידאלי, בלשון המעטה. מעבר לכך, רוב המשפחתונים מתנהלים ללא כל פיקוח, ע"י דמויות שאינן גננות מוסמכות, שלא תמיד מבינות עד הסוף את הצרכים של הילדים. אין בכוונתי להשמיץ, חלילה, מסגרות קטנות ואיכותיות, אלא רק להצביע על הבעייתיות הכללית. העובדה שבעלת המשפחתון מכירה בכך שכבר אינה עונה על הצרכים מעידה על הגינות, יושר ומקצועיות. אני מציעה להקשיב לה. מבחינתי, כמעט תמיד עדיף גן מסודר ומפוקח, המתנהל ע"י צוות מקצועי ומיומן, המופקד על קבוצת ילדים הומוגנית פחות או יותר. אנא זכרי שהנאמר כאן משקף את דעתי האישית, ואינו תורה מסיני. בהצלחה ליאת

לא מצאתי קטגוריה מתאימה, לכן אשאל כאן אולי תוכלי להפנות אותי. אני מעוניינת לגשת לשיחת ייעוץ אצל קב"ן, אבל מחוץ למסגרת הצבא. ז"א מי שהשתתרר מהצבא ועובד באזרחי. האם את מכירה ותוכלי להמליץ בפניי ? תודה.

היי, אם את רוצה יש לי המלצה לפסיכיאטר (באיזור שרון-מרכז) שהיה במערך בריאות הנפש בצבא וכיום מקבל פרטי. זה יוצא יקר אם מדובר בטיפול קבוע, אבל אם מדובר בייעוץ חד פעמי ממש מומלץ, הוא רגיש, נחמד וחכם. אם מתאים לך, תשאירי מייל ואשלח לך פרטים.

[email protected]

שלום, בתי בת 3 ו- 3 חודשים נמצאת בגן עירייה. בבית היא צוחקת משחקת מדברת ומתקשרת איתנו ההורים, וגם עם אחיה הקטן (בן השנה). עם מבוגרים אחרים היא מתקשרת יוזמת ומדברת, אך עם ילדים היא ממעטת מאוד לשחק ולתקשר. אחר הצהריים אנחנו משתדלים להפגיש אותה לפחות פעמיים- שלוש בשבוע עם ילדים מהגן ואחרים, על מנת לאפשר לה להתנסות חברתית בסביבה בטוחה יותר. במפגשים אלה לעיתים רחוקות היא כן משחקת עם חבר/ חברה שמכירה, ולעיתים קרובות לא. חשוב לציין שהיא רוצה שיבואו לבקר אותה חברים וללכת לבקר חברים ומאוד מתלהבת מכך. בגן היא לא משחקת עם אף אחד מהילדים. ניסיון התערבות מצד הגננת "לתווך" ולקשר אותה לילדים אחרים יצר תגובת "אנטי" אצל הילדה, אשר מתעקשת שהיא לא רוצה לשחק עם אף אחד. חשוב לציין שלהערכתנו וכן להערכת הגננת מדובר בילדה מאוד חכמה ומפותחת מבחינה שפתית ושכלית. מיותר לומר שלנו כהורים מאוד עצוב לחשוב שהילדה כל היום לבד בגן. האם יש מקום להתערבות/ אבחון מקצועי? האם יש צורך ו/או אפשרות לטיפול במצבים כאלה? בתודה מראש, מיקה

שלום מיקה, שווה להגיע להתייעצות במכון להתפתחות הילד, שם ההתייחסות היא רחבה וכוללת הערכה של קלינאית תקשורת, פסיכולוג התפתחותי ומרפאה בעיסוק. חשוב לשלול קשיים תקשורתיים/אורגניים לפני שפונים להסברים או להתערבויות 'רגשיות'. אם יצליחו לשלול הסברים תקשורתיים/אורגניים, אפשר יהיה לחפש מוטיבציות רגשיות אחרות למצב. בכל מקרה, צריך ואפשר לטפל בקשיים הללו בהצלחה. לילה טוב ליאת

שלום לך , אבא שלי בדיכאון והוא כל הזמן מוציא עליי את הכעס שלו , אני לא מבין למה הוא עושה את זה, את יכולה בתור פסיכולוגית להסביר לי למה? ( באופן כללי למה שאנחנו כועסים יש לנו רצון להוציא את זה על אחרים) ואם תוכלי לתת לי אתר עם מאמרים בנושא אני אשמח .

לג' שלום, אנשים לפעמים פורקים את התיסכול והכעס שלהם דוקא על הילדים או בן הזוג שהם האנשים הכי קרובים להם. במינונים נמוכים זה קורה לכולנו, אבל אם מדובר בתופעה קבועה שבה בן משפחה הופך למטרה להוצאת תיסכול של מישהו, אסור להשלים עם זה וצריך לפנות להתערבות מקצועית כדי לבדוק למה זה קורה. תוכל לחפש חומר על התופעה של שעיר לעזאזל, פורקן של תיסכול כדי להבין איך תופעות כאלה ודומות מתרחשות. בהצלחה

שלום, אני פונה אליך בבקשה לעזור לי ולהנחות אותי כיצד לעזור לבן שלי להפסיק לדפוק את הראש במיטה כשלא מצליח להירדם, זה נורא מטריד ומביך ובטוח שאותו יותר, הוא בן 13 והיה עושה כך גם בתור תינוק רק שבזמנו בטיפת חלב אמרו לי שזה בסדר כל ילד מוצא לעצמו את הדרך להירדם ושאין לי ממה להיות מודאגת, אבל אני כן, זה לא נראה לי נורמלי ובטוח לא נעים גם לו, אני משוחחת איתו אך זה לא ממש עוזר ולכן אני נאלצת אם אני מבחינה בכך, להעיר לו באותו הרגע ואז הוא מפסיק אבל גם חוזר לכך שוב לאחר מספר דקות בלי לשים לב. ממה זה נובע ואיך אפשר לעצור את זה? תודה רבה.

שלום, התופעה של חבטת הראש כדרך להרגעה עצמית באמת נפוצה מאד בקרב תינוקות ופעוטות, ושם היא באמת אינה מדאיגה. אני מודה שבאופן אישי לא נתקלתי בתופעה כזו בגיל 13, וקשה לי לומר אם מדובר רק בהרגל ילדות שנשתמר או במשהו אחר שמחייב התייחסות רפואית כלשהי. לתחושתי מדובר באפשרות הראשונה, אותה אפשר להכחיד בטכניקות התנהגותיות (כמו בכל מקרה של גמילה מהרגל בעייתי). פני תחילה להתייעצות עם רופא הילדים שלכם. בברכה ליאת

גם אני בילדותי עד גיל בוגר הייתי מרדימה את עצמי בהטחת ראש בכרית. ממש ככה הייתי נרדמת. לצערי הוריי אז לא עשו עם זה משהו וכך המשכתי שנים. כן ממליצה למצוא דרך מרגיעה להרדם. היום יש י6תר מודעות מפעם.

הבן שלי בן 6.5 ולא מזמן עלה לכיתה א'. ההסתגלות נראתה בסדר גמור. אבא שלו הוא זה שמלווה אותו בבוקר, הם שמים את התיק ויורדים לחצר לדבר מעט ואז הוא נפרד כל בוקר בקלות והולך לשחק עם חברים. בעלי נהג בדרך זו מכיוון שהוא מגיע כל ערב מאוחר ולכן רוצה להקדיש לו זמן איכות בבוקר. הם מגיעים בד"כ 20 דק' לפני תחילת השיעור הראשון. לאחרונה חלה תפנית בהתנהגות של הילד ופתאום הוא מסרב להפרד ממנו בבוקר. מסרב לכת לשחק עם החברים, הוא הולך אחריו עד לשער ואח"כ רץ הולך לעמוד בגדר שממול לחניה, קורא לו ומסרב לעזוב עד שלאבא אין ברירה אלא ללכת משם. הדבר גורם לו לעיתים להגיע אחרון לכיתה ואף לאחר לשיעור הראשון. אנחנו לא יודעים מה עובר עליו ולא יודעים כיצד עלינו לנהוג? תודה!

שלום שיר, לא ברור מה גרם לתפנית בהרגלי הפרידה בבוקר. אפשר לנסות לתחקר בעדינות, ולברר אם קרה משהו בזמן כלשהו לאחר שאבא עזב. בכל מקרה, אפשר לזמן מה לקצר את זמן ההמתנה שלו, ולהגיע איתו קרוב יותר לזמן הצלצול. כך הוא ירגיש בטוח יותר, כשהוא עובר מהשגחתו של אבא להשגחתה של המורה, ללא זמן הביניים שמעורר בו את המתח הנוכחי. את זמן האיכות עם אבא אפשר להאריך בבית, ולצאת סמוך לזמן תחילת השיעור הראשון. בהצלחה ליאת

עוד חודש הכוכב שלי יהיה בן חמש. ילד סקרן בעל עולם עשיר, חוקר טבע ממש, מכור לנשיונאל ג'אוגרפיק ולכל סוגי החרקים הקיימים. בגן מרגיש בודד, טוען כי אף ילד אינו מעוניין לשחק איתו, רוב הזמן משחק עם עצמו לבד במשחקי קופסא או בחצר עם החרקים שמוצא. טוען כי כאשר ניגש לילדים לשאול אם הוא יכול לשחק איתם נענה בשלילה. הגננת מספרת כי הוא שונה לדעתה, מופנם ולא קל לה להגיע אליו. טוענת כי יש לילד בעיה (רומזת על ספקטרום מסוים). בצהרון הילד משחק עם שני ילדים, בגן עצמו יש לו שני ילדים איתם הוא משחק בלבד (וגם ילדים אלו מרגישים בדידות בעצמם לפי הוריהם). הילד לא רוצה ללכת לגן וכל בוקר מסע שכנועים. הילד חש מהמקום שלו לא אהוב ובודד. הגננת טוענת כי הילד מופנם ושונה ויש לקחת אותו לאבחונים.טוענת כי האינטרקציה החברתית שלו נמוכה מבני גילו. טוענת כי גם כשיש סביבו ילדים אינו מנסה להתחבר עמם. אני כאמא עם ניסיון מאחיו הגדול שעברה את כל סאגת הריפויים, הבנתי כי כל הריפוי בעיסוק ריפוי רגשי ויוצא באלו אינם מטיבים אלא ההתפתחות והבשלות של הילד מבשילים עם הזמן. הגננת טוענת כי לה אין מה לעשות בגן על מנת לשלב אותו חברתית ורק סיוע חיצוני יוכל לשפר את מעמדו החברתי.ניסיתי להפגיש אותו עם ילדים אחרי הצהריים אבל לא התאמצתי מספיק וזאת משום שהילד טוען כי אף אחד לא ירצה לשחק איתו אז לא להזמין.ליום הולדת מחוץ לגן לא רצה ללכת. יש לציין כי מבקש להיפגש עם ילדים שהוא מכיר ואוהב אחר הצהריים מהגן הקודם. בבקרים מבקש ללכת לבית הספר של אחיו (הצמוד לגן ובו יש גם את הצהרון) ולא לגן שלו. השאלה שלי היא, האם בגיל חמש ניתן לקחת את הילד לאבחון פסיכולוגי (הילד מופנם מאד והחשש שלי שלא ישתף פעולה) והאם טיפול זה יכול להקנות בילד פתיחות חברתית בשלה הזה? האם יש כלים שאני כאם יכולה להטמיע בילד לפתוח אותו חברתית? האם צודקת הגננת כי אין מה לעשות בגן?

שלום, הגם שאני מאד מבינה ללבך, קשה לי להסכים לגישה לפיה התערבויות טיפוליות מוקדמות אינן מועילות. אני נוטה להתייחס ברצינות רבה לחשדות של גננות, בהיותן מנוסות מאד באיתור חריגויות בקבוצה. גם אם לא מדובר בפער משמעותי, כאשר עולה חשד לקשיי תקשורת (הספקטרום התקשורתי), יש חשיבות קריטית לזמן ההתערבות, שכן היא יכולה לצמצם את הפערים ואת הגרעונות החברתיים. האבחון בגיל זה מביא בחשבון את הקשיים הפוטנציאליים הקשורים לשלב ההתפתחותי, ומבחינה זו אין לך מה לדאוג. האבחון לא יוצר בעיה ולא ממציא בעיה, הוא רק מאשש או שולל את קיומה, ומכתיב את אופי ההתערבות. הכתובת היא המכון להתפתחות הילד. עד האבחון נסי לעודד מפגשים חברתיים, ולתווך במצבים בהם הוא מתקשה. עדיף לעודד אותו לפעילויות נוספות מעבר לעיסוק בחרקים, שכן עיסוק אובססיבי בתחום עניין צר שומט את המכנה המשותף שלו עם הזולת, ועלול להפריע לו באינטראקציות עם בני גילו. בברכה ליאת

שלום, יש לי 3 ילדים, והקטנה היא תינוקת בת שנה. התבקשתי מהעבודה לנסוע לשבועיים. אני המטפלת העיקרית בתינוקת, אך בנוסף אלי יש מטפלת ואבא שנוכחים ופעילים ומלווים את שיגרת יומה. כמה נורא תהיה נסיעה כזו מבחינתה?

שלום נועה, פרידה כה ממושכת מאמא נתפסת תמיד כאתגר אצל תינוקות וילדים קטנים. אין לי ספק ששלשתם יחושו בחסרונך ויחוו מידה ניכרת של קושי. תיאורטית, חרדת הזרים ופחדי הנטישה נמצאים בשיאם בגיל 8-15 חודשים, ולכן - לפחות מבחינה זו - אין זה זמן אידיאלי. העובדה שהיא נשארת עם דמויות מוכרות ואהובות יכולות לרכך במעט את המצב, ולסייע לה בזמן ההיעדרות ממך. עלייך לזכור שעבור תינוקת בת שנה ההיעדרות שלך נתפסת כהיעלמות, ללא תפיסת זמן או הבנה שאת גם תחזרי. לכן, אם להודות על האמת, עבורה זה אכן נורא. עם זאת, הורים לתינוקות וילדים אכן נוסעים מדי פעם, והילדים מצליחים בסופו של דבר להתגבר, גם אם במהלך הפרידה ולאחריה מופיעים איתותי מצוקה. מקווה שהתועלת והתגמול יהיו שווים את מחיר הפרידה. בברכה ליאת

שלום לכם, אני סטודנטית לתואר שני בייעוץ חינוכי. אני עושה מחקר הבודק את הקשר בין מסוגלות הורית לאיכות הקשר עם ילד לקוי בוויסות החושי, ע"פ דיווחי הורים. אני אשמח אם ההורים הרלוונטיים יוכלו לענות על שאלון. השאלון אנונימי והסודיות מובטחת. https://docs.google.com/forms/d/1L4xPaadCD_i_uWdA_UQyPxr2Wv_jf5bZoeVHDse2948/viewform במידה ותרצו לשאול שאלות או לקבל מידע על תוצאות המחקר, תוכלו לשלוח לי הודעת דוא"ל לכתובת: [email protected] תודה רבה על זמנכם.

ליעל שלום, את עושה מחקר חשוב! ותודה להורים שיסכימו לשתף פעולה במילוי השאלון ויסייעו להבנה של ילדים עם ליקויי בויסות החושי ושל הקשר שלהם עם הוריהם.

שלום רב שמי שלי אמא לתאומים בן ובת ,,, אורי ולורין... התחלתי גמילה לפני 3 שבועות עם לורין ( אורי לא בעניין בכלל חחח לא מלחיצה ) לא עושה עניין שבורח לה וכאלה אך שמתי לב שביומיים האחרונים לורין בלי מצב רוח אני לא יודעת אם לקשר את זה לגמילה אבל אין לי מושג למה לקשר ?!?!?! דיברתי עם הגננת שלה והיא באמת אמרה שביומיים האחרונים היא נודניקית ורוצה ידיים הרבה ופחות משתתפת מה שלא אופייני לה בכלל!!!! אני מנסה לדובב אותה ולא כזה עוזר ,,, האם זה נורמלי ??? הגיוני ???? אני אובדת עיצות !!!! ואורי בגלל שאני רב הזמן עם לורין פיפי קקי וכאלה אז אני מרגישה שאני פחות מתייחסת אליו שזה ממש הורג אותי מצפונית ,,, איך לתמרן ???? מה שכן בעלי עובד עד שעות מאוחרות לכן קשה יותר .... אשמח לתגובה ,, תודה

שלום שלי, לתחושתי, עדיף לעשות מאמץ ולנסות לגמול את שני ילדייך יחד. האתגר המשותף יכול לדרבן הדדית את שניהם, ולהקל על כל אחד מהם ועלייך. יכול להיות ששיתופו של אורי ייקל קצת על לורין ויוריד ממנה לחץ, ואילו ההישגים של לורין ידרבנו גם את אורי להתגייס לעניין. גמילה היא תהליך שדי 'מונחת' על הילדים, ועלינו לזכור שבעבר (בימי חיתולי הבד) ילדים נגמלו בלי שום עניין סביב גיל שנה. זה אמנם תהליך תובעני ומעורר מתח זמני, אך רוב הילדים עוברים אותו בשלום ובהצלחה תוך זמן קצר. יתכן שלורין מגיבה למתח בדרכה, ורצוי להתחשב בזה ולהשתדל להוריד לחץ. אין צורך להיבהל או לסגת. אדרבא - שתפי גם את אורי, הפכי את אירועי הפיפי-קקי לעניין משפחתי מלהיב, והתאזרי בהרבה סבלנות ונדיבות כלפי הפספוסים. אחד הדברים הוודאיים ביותר - זה ששניהם ייגמלו בסופו של דבר! בהצלחה :-) ליאת

קודם כל תודה ,,, אני אנסה ... אך בימים האחרונים לורין קמה כל שעה בלילה ואומרת שכואב לה בפות , אני שמה לה טיטול לילה ( תחתון טיטול ) יכול להיות שיש לה תולעים ? כי רק בלילה היא מתנהגת ככה

שלום, בני בן 4 ועשרה חודשים. בשנה שעברה היה בגן פרטי והחל מחודש יולי סבל מהצקות של ילד אחד אשר גרר את יתר הילדים. ההצקה התבססה על כינוי אשר הודבק לו. אנו לא הבחנו בכך בזמן והגננת כנראה נהגה ברשלנות ולא דיווחה לנו. בפועל התפתח אצלו גמגום כבד. למזלנו העברנו אותו לגן מועצה טרום חובה בתחילת השנה והוא מצליח לשקם את עצמו מבחינה חברתית ובכלל חווה שם הצלחה. היום כאשר הוא נתקל ברחבי היישוב בילדים מהגן הקודם הם מכנה אותו בכינוי שהודבק לו (כך למעשה הבנתי את גודל הטראומה וההתעללות שהוא חווה). אני פונה מכיון שאתמול בלילה התעורר באמצע הלילה ובכה שהוא לא רוצה ללכת לגן הקודם. הוא לא נרגע מספר דקות למרות שאמרתי לו שוב ושוב שהוא כבר לא בגן הזה. אני לא יודעת מה לעשות? האם עליי לפנות איתו לטיפול רגשי?

שלום רב, לא ברור האם מה שקרה אתמול בלילה משקף טראומה של ממש (הורים נוטים להגדיר כטראומה גם אירועים מתונים יחסית, שהם לפי כוחם הנפשי של ילדיהם) או תגובה 'מקומית' למפגש עם הילדים מהגן הקודם. כרגע, אני מציעה לפנות לטיפול אצל קלינאית תקשורת המתמחה בטיפול בגמגום. קלינאית טובה יכולה לסייע באספקטים רבים ושונים של התקשורת החברתית והבינאישית, וברוב המקרים גם להעריך את המצב הרגשי של הילד. תוכלי לפעול בהתאם להמלצותיה. אם אינך שקטה, תוכלי להתייעץ גם עם פסיכולוג ילדים, ולשקול האם מספיקה התערבות עקיפה דרככם (הדרכה הורית) או טיפול רגשי לילד. בכל מקרה, גמגום קשה יכול להשפיע על אופי התקשורת של הילד ועל הדימוי העצמי והחברתי שלו. התייעצו עם קלינאית תקשורת. בברכה ליאת

שלום,אני פונה אליך כי אני כבר משש מתוסכלת ובדכאון קשה יש לי ילד בין שנתיים בגיל 8-9 חודשים בערך הוא התחיל לרצות רק את אבא ברמה שאם אני הייתי מחזיקה אותו הוא היה צורח ובוכה לאחר חודשיים קשים נפשית זה נרגע אבל העדפה עדין היתה אבא אבל ברמה סבירה ועכשיו זה שוב חזר,ובסופש האחרון זה עבר כל גבול הגיוני,הוא כבר יותר גדול אז הכל יותר מוקצן הוא ממש צרח ובכה אבא אבא לא יכולה לקלח אותו לגעת בו אם הוא קם בלילה אני לא יכולה לגשת אליו כי אז הוא צורח יותר ורוצה אבא בבוקר כשקם הוא ישר מבקש אבא ואם לא נמצא זה חצי שעה של בכי(פעם בבוקר זה היה תמיד אמא גם בתקופה הקודמת.אני לא מבינה מה עשיתי לא בסדר????או מה אני עושה עכשיו לא בסדר??למה הוא לא רוצה אותי??שאלתי כבר הרבה אמאות ואף 1 לא חוותאה זאת תמיד רוצים את אמא יותר מאבא ואצלי זה הפוך ממש בא לי לבכות כל היום.מה אני עושה עכשיו??איך אני מחזירה אותו עלי?בבקשה עזרה דחוף.תודה.אגב אני לא אמא קשה אולי קצת יותר מאבא כי רוב הזמן אני איתו ולא אבא,בחיים לא הרמתי עליו יד וזה גם לא יקרה בחיים לא צעקתי עליו קצת הרמתי קול אבל משהו קיצוני

שלום אלה, הילד שלך בן השנתיים נמצא בגיל המתאפיין בסערות, התקפי זעם והתנהגויות מרד, שמקורן במתח שבין תחושות כל-יכול ("אני לבד!") לבין נזקקות גדולה וחוסר אונים. ילדים בגיל זה מבקשים להשתחרר ולהתרחק מאימא, כאשר ההתרחקות הזו ממלאה אותם, לבד מגאווה ותחושת עצמאות, גם חרדה גדולה ונזקקות לקרבתה. אני מניחה שמה שנתפס אצלך כרגע כבעיה גדולה, החל ממשהו קטן ולא משמעותי שהתפרש אצלך כדחייה שלך והעדפה של אביו. אני מניחה שהעלבון שלך, ואולי גם המתח שנלווה לו, יצרו את הדינמיקה המורכבת שמלווה אתכם עד היום. אין לי ספק שבנך אוהב אותך וזקוק לך מאד, אולם עליו ללמוד שהנוכחות שלך שקטה, יציבה ובוטחת, ואינה מושפעת ממצבי הרוח הקיצוניים שלו, ואפילו לא מהצרחות "אבא! אבא!". כאשר הוא רוצה את אבא, אפשרי לאבא לגשת ולטפל, וכאשר אין זה אפשרי - טפלי בו את, בשקט וענייניות. אל תיכנסי למאבקי כוח או כבוד. אני ממליצה לך בכל לבי להגיע להדרכת הורים קצרה, שתוכל להרגיעך ולתת לך כלים יעילים לשבור את מעגלי הפגיעות שלכם. זכרי שמדובר בפעוט, שאינו יכול עדיין "להתחשב" ברגשותייך. הוא פועל מתוך דחף רגעי ואינו עושה לך דווקא. עיקר העבודה כאן - לפחות לטעמי - היא עבודה על עצמך ועל יכולתך להכיל את בנך בכל מצב רוח. בהצלחה ליאת

שלום. הילדה שלי קיבלה ציון מאד גבוה במבחן IQ והיא מוגדרת כמחוננת. אנחנו שוקלים להעביר איתה לבית ספר למחוננים - היא בת 8. היא מאד כועסת על עצמה שהיא "כזאת חכמה" ולא מוכנה בשום פנים ואופן לשמוע על מעבר לבית ספר חדש. היא לא אוהבת לשנות את הרוטינה שלה, לא רוצה לעזוב חברות וכו'. ביה"ס הנוכחי ממש לא מתאים לה ואנחנו נחושים שהיא זקוקה לבית ספר אחר. איך הדרך הכי טובה לשכנע ולהסביר לה את המצב, כך שהיא תקבל את זה בצורה הטובה ביותר וללא טראומות? תודה!

שלום שרון, ילדים מחוננים יכולים לקבל מענה חוץ בית-ספרי (בדר"כ יום בשבוע), וכך נשמר אורח חייהם הרגיל ומעגל החברים (אשר אינו פחות חשוב מהלימודים). אם בכל זאת אתם מתעקשים על בית ספר למחוננים, אפשר לחשוף אותה בהדרגה למקום, לפעילויות שבו, ואולי גם לקשרים חברתיים יזומים שיוכלו לסייע ב'פיתוי' ובריכוך תחושות ההתנגדות והזרות. אם להערכתכם מדובר במסגרת איכותית ומעשירה, לפעמים שווה לשלם מחיר זמני של משבר הסתגלות קצר. רוב הילדים הבריאים בנפשם מסתגלים בסופו של דבר למקומות חדשים ומסגרות חדשות, יהיו נסיבות המעבר אשר יהיו. מציעה להתייעץ ככל האפשר עם הורים אחרים, ולבחון האם המעבר אכן שווה את המחיר. בברכה ליאת

שלום רב, אני שוקלת להגיש מועמדות ללימודי פסיכולוגיה קלינית-חינוכית. אני לומדת הרבה על המסלולים השונים והתעסוקה מתוך האינטרנט, אך דבר אחד אני לא מצליחה למצוא ממקור מהימן: לאיזה שכר אני יכולה לצפות בשלבים שונים במסלול הקריירה. ידוע לי כמובן שאין תשובה אחת לשאלה זו, אבל אשמח לשמוע ממה שידוע לך מסביבך, על אילו מספרים מדובר, מקריירה שבנויה מעבודה ציבורית המשולבת בטיפול פרטני. (אם לא מתאים בפורום, אשמח לכתובת מייל). רוב תודות!

לסטודנטית שלום, מסלול ההכשרה בפסיכולוגיה חינוכית וקלינית הוא מסלול ארוך וקשה שכולל תואר שני, תזה והתמחות בהתאם למסלול שבחרת. מתמחים חינוכיים עובדים בהיקפי משרה משתנים בשירות הפסיכולוגי החינוכי שנמצא בכל רשות מקומית, מתמחים קלינים עובדים בבתי חולים פסיכיאטרים ומרפאות לבריאות הנפש. השכר בכל המקומות האלה הוא לפי הסטנדרטים של השירות הציבורי שמשמעו מבחינה פרקטית שהוא די נמוך. מתמחים בתחילת הדרך מדורגים בדרגה נמוכה ועם השנים מתקדמים בדירוג ובשכר. למרות התמונה העגומה, יש בשירות הפסיכולוגי בדרך כלל פרויקטים נוספים שדרכם אפשר להרויח בנוסף למשכורת. לאחר סיום ההתמחות שאורכת בין 3-4 שנים נפתחות אפשרויות תעסוקה נוספות. בהצלחה

שלום רב , הבת שלי בת4 וחצי, ילדה שמחה וחברתית ביישנית קצת, כבר כמה חודשים היא מורידה את הציפורניים של הידיים בידיים שלה לא קוצצת , עד כדי כך שאני לא גוזרת לה את הציפורניים בכלל, תעזרו לי בבקשה להבין על מה זה מעיד ואיך אפשר לעזור לה להיפטר מהרגל זה ?!? היא מעוניינת לשתף פעולה

שלום מאיה, ההתנהגות שאת מתארת יכולה, ממש כמו כסיסת ציפורניים, להעיד על מתח פנימי שמחפש מוצא. נסי לברר אם קיימים גורמי סטרס בחייה ולהפחיתם כמידת יכולתך. מעבר לכך, לא הייתי עושה כרגע דבר, מלבד (אולי) לנסות להסיח אותה מהמעשה בדרך של תעסוקה אחרת נעימה כלשהי, כמו משחק משותף או פעילויות יצירה. בברכה ליאת

שלום לך, בני בן ה- 13 לאחרונה מסתגר בבית, לא נפגש עם חברים ומבלה שעות רבות מול המחשב. בעלי ואני חושבים שזה מוגזם ולכן ביחד איתו הסכמנו שהוא ישחק שלוש שעות במחשב. למרות ההסכם הוא לא תמיד מרוצה ומבקש לשחק עוד, והדבר לעיתים מעורר שוב ויכוחים מעת לעת. מאז שעלה לחט"ב הוא הצליח לרכוש חבר אחד אך לאחרונה גם הם ממעטים להיפגש. ניסינו לשכנע אותו ללכת לחוגים אחה"צ ו/או לתנועת נוער אך הוא מסרב בתוקף. אתמול בעלי ראה כי הוא כתב במחשב בפורום: "יתכן שאני הומו, איך אני מסתיר את זה?" אנחנו מאוד מודאגים ולא יודעים כיצד לפעול. ביקשתי מיועצת ביה"ס להיפגש עמה על מנת שנוכל להתייעץ ולראות איך לסייע לו. מה זה אומר לגבי זהותו המינית? האם הוא כבר מגובש? האם אפשר לסייע לו מבחינה חברתית? בנוסף, בעוד כשלושה חודשים תהיה לו מסיבת בר מצווה. הוא מאוד רוצה להזמין את כל הכיתה אך חושש שלא יגיעו. אנחנו בעד, אך חוששים כמוהו מאכזבה. אשמח לקבל עצה.

שלום חני, אני מבינה מאד את דאגתך, ומבינה גם את הרציונל שמאחרי הניסיון להגביל את שעות המחשב של בנך. עם זאת, עלינו להבין שהמחשב הפך חלק מהחיים החברתיים של בני הנוער, והפעילות ברשתות החברתיות היא חלק בלתי נפרד ומשמעותי מסדר היום שלהם. במקרה הפרטי שלכם, נראה שקיימת התמודדות רקע נוספת, סביב גיבושה זהות מינית. כדי שהשאלות והלבטים שלו יוכלו לקבל מענה אחראי ומיטיב, אני מציעה לאפשר לו מרחב טיפולי בטוח, שם יוכל - בעזרתו של איש מקצוע - לברר וללמוד על ההעדפות שלו, וללמוד לחיות איתן בשלום. כמי שמנהלת פורום אינטרנטי כבר שנים רבות, אוכל לומר שיש לפורומים תרומה חשובה עבור פונים ומתלבטים, ועם זאת, נדמה לי שבשאלות כה חשובות עבור נער צעיר, עדיף שהמענה יהיה אמיתי, חם, תומך ובעיקר מקצועי ועקבי, ולא דרך מסך המחשב. מרגע שייכנס איש מקצוע לתמונה, אני מניחה שחלק גדול מהפחדים (שלו ושלכם) יקבלו מענה, כולל החשות לקראת מסיבת הבר-מצווה. אני רוצה להאמין שכאשר ירגיש יותר בטוח במי ומה שהוא, יהיה לו קל יותר לצאת אל הזירה החברתית (לאו דווקא עם הצהרה גלויה על כך), ולהתפנות לחליפין החברתיים הנורמטיביים שכרגע (אולי) אינו פנוי לנהל בחופשיות. בהצלחה ליאת

שלום, לבת הזוג שלי ילד בן 15 וילדה בת 13 השבוע הבת קראה לאמא וסיפרה לה שהיא חותכת את עצמה, האמא נבהלה מאוד וקראה לי לראות ובאמת על ידה הימנית נראו המון סימים אדומים של חתכים(די שיטחיים) לאחר שהאמא הפעילה המון לחץ הילדה הודתה שהיא עשתה זאת עם מספריים אך בשום אופן לא הסכימה להגיד למה. אנחנו יודעים שבבי"ס יש לה בעיות חברתיות ומספר מצומצם מאוד של חברות וכן, היא סירבה לתת לאמא לבדוק את האסמסים בנייד והוא נעול עם סיסמא. מה שכ"כ הפתיע אותי זה הדיסוננס בין השמחה ואנרגטיות שיש לה כל הזמן לבין הכאב והסבל שעצורים אצלה ובאו לידי ביטוי כנראה בחתכים. די ברור לי שהיא לא ניסתה להתאבד אלא רק לבקש תשומת לב ועזרה. אבל אין לי מושג איך לסייע כי היא לא משתפת את אמא שלה בכלום ובטח לא אותי למרות שיש לי קשר מצוין איתה ואהבה גדולה מה עושים עם זה??

שלום מוטי, כפי שאתה מבין, פגיעה עצמית היא סימן לא טוב המעיד על מצוקה גדולה וחוסר אונים. לצד הקושי הגדול שחייב לקבל מענה, החשש במצבים כאלו הוא מ"תאונת עבודה" שתוביל לפגיעה פיזית ממשית. לכן, במקרים כאלו, אין להשתהות ויש לערב איש מקצוע בהקדם וללא דיחוי. אני ממליץ לכם לפנות לפסיכולוג/ית קליני במהרה כבר מחר. בינתיים, פקחו עין על הילדה שלא תגרום לעצמה נזק נוסף. בברכה, קובי

שלום רב, בני בן 18 והוא כעת בשנת שרות מטעם הנוער העובד. הוא נוהג להגיע הביתה אחת לשבועיים - שלושה. מובן שהוא עשה זאת מתוך בחירה אישית שלו. השהייה ב"חווה" (הבית של קבוצת הקומונרים) בה הוא שוהה מכילה 24 חברים וחברות. מיותר לציין כי לא פשוט שם כיוון שיש הרבה תככים ומשחקי כוחות. שני חבריו הטובים לא יכלו לשאת זאת ופרשו מן החווה. בני ממשיך שם אך נראה שקשה לו והוא איננו מאושר. הוא ביקש לפני מספר שבועות להיפגש עם פסיכולוג, איתו נפגש בעבר, ומובן שאפשרנו לו את זה. בעוד מספר חודשים הוא אמור להתגייס ביחד עם קבוצת הבנים שאיתו לנחל קרבי. אנחנו חוששים לו מאוד ולא בטוחים שזה נכון עבורו. ניסינו להתייעץ עם הפסיכולוג שלו אך זה נאלץ לשמור על חיסיון ולא הצלחנו להבין את מצבו הנפשי של בננו(חשוב לציין כי בתיכון עבר משבר ואיים לפגוע בעצמו). מצד אחד חשוב לנו שיהיה מאושר ויעשה מה שהוא חושב לנכון, אך מצד שני אנו חוששים שינסה לפגוע בעצמו בצבא ושם כידוע התמיכה הנפשית היא מועטה. אנו הוריו, אובדי עצות. מה כדאי לעשות?

שלום פני, זה לא פשוט, כל הדאגה הזו. אבל למרות זאת, העובדה שיש איש מקצוע בתמונה צריכה לתת איזה שהוא ממד של הרגעה. פסיכולוג, מתוקף תפקידו, מחויב לדאוג לשלום הנער, כך שאם הוא חושב שיש סכנה או רמז של סכנה לשלומו הוא אמור לפעול בעניין. במקרים מסוימים ובשיתוף עם הנער הוא גם מדווח כל כך. אני מניח שהוא לא שיתף אתכם משום שאין סיבה ממשית המחייבת שיתוף שכזה. בנוסף, אני מאמין שזה שבנכם ביקש לשוב ולהיפגש עם הפסיכולוג מעיד על זה שהוא קשוב לעצמו,על תובנה באשר ליכולת שלו להתמודד, ועל רצונו להביע את הקושי בדרכים שאינן כוללות ביטוי בפעולה כזו או אחרת כלפי עצמו. אני מציע לכם לשוחח איתו, להביע בפניו את החששות שלכם, להציע את תמיכתכם, להביע את אהבתכם ואת האמון שלכם בו ובכוחותיו. בהצלחה קובי

שלום אני ובעלי בהליכי גירושים. .לאחרונה הילד החל ממצמץ בעיניים ומשמיע קולות יש לציין שלפני בערך חודשיים הוא מצמץ בעיניים וזה עבר לו מה עליי לעשות להניח לזה להיעלם לבד להתייעץ עם אנשי מקצוע רופא עיניים נורולוג אני אובדת עצות

שלום זהבה, מצמוץ הוא אחת הדרכים בהם ילדים מאותתים על מצוקה רגשית. העובדה שזה בא וחולף יכולה לאשש את ההנחה שמדובר במקור רגשי- תגובה למצב ולשינויים המתרחשים במשפחתך. אין צורך להעיר לו על כך או לצפות שזה ייפסק כתוצאה מהמודעות שלו לכך. טוב יותר להתייחס לזה כאל איתות, ולנסות להבין מהי המצוקה שנחה תחתיו. אצל ילדים, גירושין עלולים להחוות כרעידת אדמה של ממש, מצב המייצר דאגה קיומית. לכן, חשוב מאוד לשים לב למינון בו אתם משתפים את הילדים במצב המשבר המשפחתי. חשוב להעביר מסרים מרגיעים, להפגין חום ורגישות למצבו. כדי להבין את עוצמת המצוקה (לא ציינת בן כמה הוא), ניתן לבחון את תפקודו בתחומיי חיים אחרים- לימודים, חברתי , הרגלי שינה ואכילה וכד'. במידת הצורך, ניתן לשקול התערבות מקצועית של פסיכולוג ילדים קליני לצורך הדרכת הורים או טיפול רגשי בילד. לרוב עם הירידה במקורות המתח התופעה נעלמת. אני מבין שהמצב לא פשוט עבור כולכם, אך במצבים כאלו חשוב להיות רגישים מאוד למה ועד כמה הילדים נחשפים. קובי

שלום, הבן שלי יהיה בספטמבר הבא בן 3 ו-3 חודשים. אני מאוד מתלבטת האם להשאיר אותו בגן בו הוא נמצא היום או להעביר אותו לגן פרטי אחר לשנה אחת עד גיל 4 (ואח"כ ייכנס לגן עירייה). הסיבה להתלבטות היא ששנה הבאה אם הוא יישאר בגן שלו, הוא יהיה הכי גדול בגן (מדובר בגן עם 14 ילדים, מחצית מהם יהיו שנה הבאה בגילאי 1.5-2.5 ומחצית שנייה יהיו בסביבות גיל 2 ו-10 חודשים). הבן שלי יהיה הכי גדול - בן 3 ו-3 חודשים ועוד חבר אחד יהיה בן 3. מצד אחד, מדובר בגן מקסים, גננות אוהבות וחמות וזו מסגרת מאוד מחבקת ואינטימית. בנוסף, אני לא בטוחה שלהעביר אותו לגן אחר לשנה אחת זה צעד נכון. מצד שני - אני חוששת שזה לא יאתגר אותו מספיק, ובעיקר אני חוששת מכך שהוא יהיה הכי גדול (עם עוד 5 ילדים בני 2 ו-10 חודשים). אשמח לשמוע עצה האם יש הצדקה לחששות שלי ומה כדאי לעשות. אציין, שהגננת שלו אומרת שזה מאוד יתרום לו לביטחון העצמי אם הוא יהיה הכי בוגר בגן.. תודה רבה!

שלום שרון, לרוב, בשאלות (חשובות) כאלו אין תשובה אחת נכונה לכל הילדים. אני חושב שבאופן כללי, גן טוב הוא גן שמעניק לילד מענה לצרכיו השונים, גן בו הוא חש בטוח ואהוב, גן שמאתגר את הילד במידה נכונה. סביבה של ילדים בני גילו היא חשובה מאוד ותורמת רבות לילד. אם כרגע טוב לילד גן, ואת מרגישה שהסביבה מאתגרת אותו מספיק, אין סיבה לעשות שינוי. באשר לשנה הבאה, אני חושב שזה עוד קצת מוקדם לשקול את השינוי, לדעתי כדאי לעקוב ולראות איך זה יהיה לילד במהלך החודשים הקרובים. החשש ממעבר בין גנים לא צריך להיות השיקול המרכזי, לרוב ילדים מסתגלים מהר ללא קושי מיוחד. במקרה שלכם, יש סיכוי שמספר הילדים הקרובים לגילו יראה לך מספיק ואז לא יהיה צורך בשינוי. קובי

הי קובי, תודה על התשובה המהירה. כנראה שלא הסברתי טוב את הסיטואציה - היום הוא בגן מקסים עם גננות מדהימות שאוהבות אותו וזה הכי חשוב. השאלה שלי היא לגבי שנה הבאה (אני יודעת שזה עוד מוקדם אבל זה מעסיק אותי..). בשנה הבאה הוא יהיה הכי גדול בגן - הוא יהיה בן 3 ו-3 חודשים, אחריו יהיה ילד שקטן ממנו בחודשיים ועוד 4 ילדים שקטנים ממנו בחצי שנה (שאר הילדים יהיו בסביבות גיל שנתיים). השאלה שלי האם להשאיר אותו בגן גם שנה הבאה למרות פער הגילאים הזה? מצד אחד זה גן מקסים ומושלם מכל הבחינות, אך מצד שני - הוא יהיה הכי גדול בגן. הגננות לוחצות עליי להשאיר אותו כי זה יתרום לו לביטחון עצמי וגם לדעתן פער הגילאים הוא קטן. אציין, שהגננת מתאימה את הפעילות לילדים הגדולים יותר. אשמח לעצה. תודה רבה!!

שלום ליאת בנינו בן 3שנים. ובחצי שנה האחרונה מלווה אותו תחושה של חרדה מרעשים . כמו אפנוע שעבר לידו רעש של כלי חשמלי כמו מכונת תיספורת . מברגה או מוזיקיה באולם ארועים לאחרונה גם לקחנו אותו לראות הצגת ילדים בקניון וגם שם הוא ניבהל מהרעש היתחיל לבכות ובקש הביתה.נסינו כמה וכמה פעמים להשרות אוירה של בטחוןוהסברים אך ללא הועיל יש לציין שאנחנו גרים בקרבת בסיס של חיל האוויר ומהרעש של המטוסים הוא לא מפחד . גם שאנחנו מגבירים מוזיקה בבית הוא אננו מפחד .איך בדברים שצינתיכן הוא נרתע וף מבקש לעזוב את המקום.יש לו אחות קטנה בת 2 שמתחילה לחקות אותו.מה עושים האם לגשת לטיפול או יעוץ.הורה מודאג

שלום ליאור, פחד שכזה הוא שכיח והולם את גילו של בנך. בגיל הזה, הדמיון מתפתח ו"משלים" אינפורמציה (לעתים מפחידה) על מקורות רעש שלילד אין שליטה עליהם. כאשר הוא נמצא בסביבה המוכרת והבטוחה, והרעש הוא חלק משגרת חייו (מטוסים, מוסיקה) הוא לא חושש, אך כשהוא נחשף למקור רעש חדש, לא מובן ולא צפוי, מתעורר בו הפחד. יש מקרים בהם החרדה היא תוצאה של רגישות יתר חושית, אך לדעתי הסיכוי שזה מקור המצוקה אצלכם נמוך (אלא אם יש סימנים של רגישויות אחרות כמו מגע, ריח, המולת ילדים וכד'). כשהוא מפחד, חשוב לתת לו ביטחון וחום, לחזק אותו כשהוא מצליח להתגבר על הפחד. ניתן גם לעזור לו על ידי משחק, כך למשל, לקחת מכשיר שהוא לא מפחד ממנו, להסביר על הסיבות לרעש שהוא מייצר, לחקות את הרעש ולתת לו להפעיל אותו. אח"כ לעבור למכונת התספורת, להכין אותו לרעש ולהסביר לו על המקור שלו, איך הכלי עובד ולמה הוא מייצר רעש. לתת לו לעשות את הרעש בקולו, לשחק חזק חלש, לעמוד לידכם כשאתם מפעילים אותו או לתת לו (במידה שהוא מוכן) להפעיל אותה בעצמו. בעצם, הרעיון הוא לתת לילד תחושה של שליטה והבנה של הסיטואציות הרועשות, שליטה המפחיתה מהחרדה. נסו לעשות זאת לאט לאט, בהתאם למוכנות שלו ולרמת החרדה. זה לא יעבור לו ביום, אבל בתהליך רגיש ומשחקי החרדה תלך ותתמתן. בהצלחה קובי

קובי תודה עזרת לנו מאוד. ניתחיל לעבוד עם הילד בשרות טובות לכולים

היי, אשמח לקבל המלצה לפסיכולוג ילדים באזור שוהם. תודה רבה!

שלום אורטל, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. תוכלו, במקביל, להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם או עם פסיכולוגית/יועצת ביה"ס. בדר"כ מצוי בידיהם מאגר של אנשי מקצוע מוכרים וטובים. בהצלחה קובי

שלום, בני בכיתה ז בן 12 חכם ונבון,מאוד וורבלי ואפשר לשוחח איתו על הכל, הביטחון העצמי שלו לא גבוה, לעומת ילדים אחרים הוא לא כל כך בוגר כמוהם גם איננו מבין כל כך "קודים" חברתיים לבני אין חברים וגם אם יש לו מידי פעם אחד או שניים הוא לא יודע לשמור על קשרים, מה גם כשהקבוצה הינה גדולה מידי הוא אחרי שעה חוזר הביתה. כל יום שעובר הוא נשאר לבד בבית מול המחשב ולא רוצה לצאת, בינתיים הילדים מתגבשים ביניהם לחברויות ובני לא מוצא את עצמו, אנחנו משפחה מאוד תומכת ואנחנו לא יודעים כיצד לנהוג, האם זה נכון להגיד לו להזמין חבר ולהדריך אותו אבל זה יוריד לו את הבטחון או להפסיק ולהניח לבני עד שימצא את הדרך,אבל אז ישב שעות במחשב, לא יצא החוצה חוץ מלחוגים שנמצא בהם. מאוד כואב לי כאמא לראות שבדיוק בגיל שאמורים להיות חברים לבני אין את החברה שהוא יוכל לצאת איתם, לישון אצלם וכו'. מה לעשות?

שלום עדי, אני מבין את הדאגה שלך וחושב שהיא במקום. למרות זאת, אני תוהה איך הילד מרגיש, האם נוח וטוב לו כך או שהוא מרגיש בחוסר? כדי לסייע לו חשוב להבין לעומק את הגורמים למצב, אופי הקשיים בהבנת סיטואציות חברתיות, הימנעות מסביבה רועשת או עשירה בגירויים (קשיי וויסות), בעיות התנהגות שונות שגורמות להתרחקות בין הילדים, בשלות רגשית, בטחון עצמי וכד'. אני חושב שכרגע המטרה היא לחזק את הילד ולחשוב על סביבה בה האינטראקציות יוכלו לספק לו חוויה של הצלחה ומסוגלות. ניתן, בעדינות, לעודד אותו להזמין חברים אליו. במקביל, אני חושב שכדאי לכם לפנות לפסיכולוג/ית קליני כדי לבצע הערכה מקיפה יותר, להדריך אתכם ולשקול אפשרויות טיפול, בין אם טיפול פרטני או קבוצה למיומנויות חברתיות. הקשיים שאת מתארת ניתנים לטיפול וחשוב לטפל בהם מוקדם ככל האפשר. טיפול בגיל צעיר יכול לחסוך המון כאב ופגיעה בדימוי העצמי בעתיד. בברכה, קובי

ביתי בת 11 סובלת מפחדים אשר אינה יודעת להסביר מדוע,היא חייבת לעמוד על מקום יותר גבוה מהריצפה כאשר מישהו דופק בדלת או שאמור להגיע וזה כולל אנחנו ההורים בבואנו מהעבודה וגם הליכתה בביתה של גרושתי שאינו בית ילדותה גורם לה באיזורים מסויימים בבית לפחדים ברצוני לציין כי ביתי עברה הליך גירושין לא קל לפני כשנתיים ומאז זה רק החמיר. ברצוני לדעת מה ניתן לעשות על מנת לעזור לילדה . אשמח לתשובה.

שלום יוסי, כנראה שהעמידה של בתך זו התנהגות שמטרתה לווסת ולשלוט בחרדה המציפה אותה. בדרך זו בתך פועלת בתוך מרחב חוסר האונים שהחרדה מייצרת. אני מבין את ההקשר שאתה עושה להליך הגירושין שעברתם אתם ולמחיר שהילדה שילמה בתוך התהליך הזה. חרדה המתחילה לפגוע התפקוד הילדה עלולה להחמיר ולפלוש לתחומיי חיים אחרים כמו תפקוד בבי"ס, חברתי, בעיות שינה וכד'. לכן, אני חושב שאתם צריכים לפנות לפסיכולוג ילדים קליני לצורך טיפול והדרכת הורים מוקדם ככל האפשר. התערבות מוקדמת עם כל הרגשות, הפחדים והמטענים שהילדה נושאת יכולה לצמצם את הקיף הנזק בעתיד. במקביל לזה, נסו שלא לבקר את הילדה או להעיר לה בשל ההתנהגות שלה, נסו להרגיע אותה, לקבל אותה ולהשרות עליה ביטחון. נסו לברר מהם מוקדי הלחץ שיש לה כרגע, כולל בעיות או קשיים בבי"ס ונסו לסייע לה בהם. אם עדיין ישנם סכסוכים בינך ובין גרושתך, נסו לפתור אותם ללא מעורבות הילדה, המטרה שלכם כאן היא משותפת וחשובה מכל דבר אחר! ושוב, לפנות בהקדם לטיפול. בברכה קובי

יש לי ילד בן 5 שבחודש האחרון החל לפתח עצירות, הוא מצליח להתאפק חמישה ימים ועושה רק עם נר. לא מוכן ללכת לשירותים ולשבת וכל הזמו אומר אין לי קקי ולא רוצה לעשות קקי. יש לציין שמאז שנגמל בגיל שלוש היה עושה פעם ביומיים שלושה . מה לעשות ? לא מצליחים להבין מה קרה לו פתאום ? ניסינו פרסים וניסינו עונשים וכלום לא עוזר..

שלום קרן, אני מבין את הדאגה, אך חושב שבנושאים כאלו אין מקום לעונשים, הראשון שסובל מהעניין הוא הילד. בנוסף, עיסוק מוגבר בנושא ממחיש לילד שבדרך הזו הוא יכול לשלוט ולהפעיל את הסביבה. לכן, קודם כל אני מציע להוריד את מפלס הלחץ, ברוב המקרים עצירות היא תוצאה של שינוי בתזונה, שינויים בסביבה , לחץ וכד'. לפעמים, עצירות יכולה להופיע גם לאחר מחלה, או פצע שגרם לחוויה כואבת ולא נעימה הגורמת לילד לחשוש ולעכב את צרכיו. כרגע, אני ממליץ לכם להמשיך ולעקוב, במידה ומופיעות תופעות נוספות כמו כאבי בטן, צואה דמית, נפיחות וכו' או שהעצירות נמשכת, יש לפנות לרופא ולשלול בעיה רפואית. אם תשובתי אינה מרגיעה אותך, את יכולה לפנות לרופא המשפחה כבר עכשיו להתייעצות (זה בטח לא יזיק...), ולשקול יחד איתו שימוש במרכך צואה שתמיד יכול לעזור, או שינוי תזונתי שיקל על הילד. בברכה קובי

קובי שלום רב, תודה רבה על תשובתך המפורטת יש לציין שאנו משתמשים בנורמלקס אך ללא הועיל הילד מסרב ללכת לשירותים בטענה שהוא מפחד לדעתי מדובר בבעיה התנהגותית אנחנו חסרי אונים מה עושים ?