פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

לא בטוחה שאת זוכרת אותי.לפני איזה 8שנים(לא יאומן)ניהלת פורום פסיכולוגיה קלינית.אני הייתי במשבר קשה.לא מתאים לי כאן לספר הרבה פרטים.נתת לי כוח.ראתי אותך כאן במקרה וגל של חום פרץ לי מהלב.תדעי שאני זוכרת אותך עד היום.מאז עשיתי דרך ארוכ- ארוכה "תוך כאב ותוך תיקווה".יש לי כמעט דמעות בעינים.המילים שלך היו לי אז כמו קרש הצלה בים סוער.דרך הגב אז כתבתי לך שיר חמוד "מתי מתחיל גיל הרך".רשום לידו "לליאת".אם את רוצה אותו תשלחי לי למיל לאן לשלוח לך אותו. בחיבה "חני"

חני יקרה, גם אותי מרגש מאד לפגוש אותך שוב, אחרי שנים. אני זוכרת אותך היטב (איך אפשר שלא???) וזוכרת אפילו את התיאורים שלך, על ההתנהלות הלא פשוטה בכלל עם שלושה קטנטנים (נדמה לי שאז היו כבר שלושה, נכון?) למרבה הצער, דווקא את השיר שכתבת איני זוכרת, ואת מוזמנת לכתוב אותו גם כאן, אם תרצי. זה בטח יהיה מעניין לראות מה קרה לו, לשיר, לאחר עוד שלושה ילדים... את מוזמנת להמשיך להגיע אל הפורום שלנו, שהוא הרבה יותר רגוע ונינוח מהפורום ההוא, ולשתף בחוויותייך כאם לשישה. אין לי ספק שנוכל ליהנות ממך גם כאן, ואולי גם לתרום לך - קובי ואני - במיטב יכולתנו. ברוכה הבאה!!! ליאת

שלום רב בגן של בני בן הכמעט שלוש יש גישה שאם ילד בוכה סתם מתעלמים מהבכי שלו. או אם ילד חוטף משהו לילד אחר וכועסים עליו על כך והילד החוטף בוכה בגלל שכעסו עליו מתעלמים מהבכי. שאלתי היא האם גישה זו נכונה/ בריאה.. תודה

שלום אדם, אני מניח שצוות הגן נוקט בעמדה כזו כדי להעביר מסר התנהגותי שמעודד שימוש במילים ולא בהתנהגות כמו בכי. באשר להאם הגישה הזו נכונה או לא, אני לא חושב שיש תשובה על זה. זה מאוד תלוי בהעדפות של ההורים ובתפיסת עולמם החינוכית התפתחותית. לתפיסתי, באופן כללי אני חושב שהיא נכונה, כל עוד היא מופעלת עם שיקול דעת והצבת אתגרים מידתיים בהתאם לבשלות ולצרכים של הילדים. בגישה שכזו מועבר לילד מסר שהבכי שלו הוא לגיטימי (אין מאמץ להעלים אותו מהר), שיש קשר בין התנהגות לתוצאה, ושכדי לבטא את עצמו עליו לעשות שימוש במילים. זו רק דעתי, חשוב שאתם תחליטו מה מתאים לכם. קובי

לפני כשבועיים בננו בן שנה ועשרה חודשים התחיל להיכנס למצב שדומה ללחץ בעת החלפות טיטול. הוא בוכה מאוד לפעמים באופן היסטרי, מתהפך לצד השני (על הבטן) ורק כך מוכן שינקו אותו. זה התחיל כך פתאום, לא עובר וגם לא נראה שהמצב הזה משתפר ונרגע. לפני כן, לא היה נהנה במיוחד מזמן ההחלפות אך בהחלט היה רגוע הרבה יותר ומאפשר. איך אפשר להבין את המצב הזה (בהחלט לא נראה שמדובר בכאב פיזי) ומה אפשר לעשות? אנו לא מכריחים אותו להפוך לצד השני אלא מנסים להסתדר לנקות לו בדרך שנוח לו על אף שזה קשה ומסורבל ושומרים על רוגע ודיבור רך. במעון הבנתי שהמטפלת רק כשיש קקי מכריחה אותו לשכב... בגלל הזמן המתמשך למצב הזה, אנו דואגים... תודה

שלום אפרת, לרוב מצבים שכאלה הם זמניים וחולפים. מספיקה חוויה אחת לא נעימה (לא בהכרח משהו רציני, מספיק כאב פנימי, עצירות, צריבה קלה וכד') כדי ליצור מצב שכזה, וכמה חוויות טובות כדי לעבור את זה. לעיתים, תגובות כאלו מופיעות גם ללא סיבה ברורה. אני מציע לנסות ולהסיח את דעתו בזמן החלפת הטיטול, לתת לו להחזיק צעצוע ביד, לשיר לו שיר או כל דבר אחר שיסיח את דעתו מההחלפה עצמה וייתן אווירה רגועה יותר. את יכולה גם לנסות תימלול של סדר הפעןלןת תוך כדי הביצוע שלהם. חשוב להכין את הכל מראש, כדי לקצר את זמן ההחתלה, ולמצוא זמן נכון שהוא אינו רעב, עצבני או בעיצומו של משחק. הכי חשוב, לשדר רוגע ולא להקרין לחץ שרק יכול להגביר את עוצמת ההתנגדות שלו. בהצלחה קובי

גבי שלום, אני יועץ בתיכון. רגע לפני סגירת תעודות. ועלו שאלות מאוד קשות סביב התעודות: לדו' תלמידה שהפריעה רבות למהלך השיעורים, וחושבת שהמורות נגדה בלי יכולת להבין מה החלק שלה בסיפור, כל המורות רשמו לה שהיא תלמידה טובה אך עליה להפחית מדיבורים בשיעור. האם נראה לך בסדר? האם את חושבת שזה לטאטא בעיות מתחת לשטיח? האם את חושבת שצריך לכתוב הערות קשות יותר כמו לא מתפקדת בשיעורים/מפריעה למהלך התקין שלהם? או להוסיף מכתב בנוסף לתעודה ששם יצוינו הבעיות הרגשיות שלה ומה עליה לעשות? האם נכון להתיחס לחלק הרגשי של הבנות? האם צריך לשקף במאה אחוז את ההתנהלות של כל אחת אפילו שהתעודה תהיה קשה מאוד שלא מתפקדת/לומדת וכו'? מה את מציעה לעשות? אשמח לתשובה מהירה ככל האפשר, תודה!

דניאל שלום, אני חושבת שהנוהג הקיים שהוא להתייחס להשגים הלימודיים של התלמידה ולהוסיף במידת הצורך הערה על אופן תפקודה כנהוג( כמו מפטפטת בשיעורים, או לא מקפידה על הכנת שיעורי בית)הוא נכון. אם הצוות מוטרד לגבי תפקודן של חלק מהבנות אני מציעה לקיים עימן ועם הוריהן שיחה ולדון בסוגיות שמטרידות את הצוות ושעולות בבית הספר. ככלל מסרים קשים גורמים תחושת יאוש והרגשה שלא ניתן לשנות את המצב והרי זה המסר שהצוות רוצה להעביר לנערות. בהצלחה ית בתפקודה קיש צורך להעביר לנערה ולהוריה שקיימת בעיה התנהגותית או אחרת בתפקודה יש להעביר את הדאגה שלכם מתפקודה דרך קיים מפגש אתה חושב שיש צורך להעביר לנערה ולהוריה שקיימת בעיה מסוימת לא ניתן להערכתי להעיבר לא ניתן דרך העברת מסרים בתעודה להעביר לנערה ולהוריה את ההתרשמות מכך שיש לה קשיים רגשיים/ התנהגותיים ושעליה לטפל בהםה בברור שאותה נערה לא תתיחס אם באיני חושבת שניתן דרך התעודה להעביר מסרים מורכבים שקשורים לבעיות

שלום. אני אמא לתאומים בני 3 וחצי עוד מעט אשר מסרבים לעשות קיבה בשירותים או בסיר. מבחינת פיפי הם עושים בשירותים עם מידי פעם פספוסים במכנסיים כי הם עסוקים במשחק. יש לי בעיה מאוד קשה עם עניין הקיבה כי הם מודעים שצריך לעשות בשירותים אבל עושים במכנסיים ניסיתי לברר איתם אם משהו מפחיד או מציק להם אבל אני לא חושבת שזאת הבעיה, כשנשאלת השאלה למה הם לא עושים בשירותים אני מקבלת תשובה ככה. אציין שהם נולדו פגים אבל התפתחו די יפה לגילם. אני במצב ממש נואד ונורא מתסכל אותי. ניסיתי דרכים כמומפרסים והפתעות וזה עובד לזמן קצר וגם לא ממש. אני חסרת אונים כי זה מצב שקוראים לי כל יום להחליף בגן. ויותר מזה כשהם עושים זה לא מפריע להם להמשיך במשחק או כל דבר אחר. הם לא מודיעים לי שהם עשו. אני נואשת אבקש את עזרתך תודההה

שלום מאיה, בניגוד לשליטה בפיפי, אז הילד צריך ללמוד לעצור ולהתאפק, בקקי הילד צריך ללמוד לשחרר. יש הרבה עניינים הקשורים בזה כמו חרדה, שליטה, ניקיון וכד' (יש הרבה חומר ברשת ואני ממליץ לך לקרוא). לכן הגמילה מפיפי ומקקי לא תמיד מתקדמים באותו אופן. אני חושב שמה שיכול לעזור לכם זה תהליך הדרגתי הקניית הרגלים. כלומר, יצירת זמנים קבועים בהם כל אחד יושב מספר דקות על האסלה או סיר ומנסה לעשות את צרכיו. אפשר לקחת צעצוע אתכם, לקרוא ספר, או לקשט את האזור, להפוך את העניין למשהו לא כבד, עד כמה שניתן לא מלחיץ. לאחר שישב כמה דקות, חזקי אותי על עצם הישיבה ללא קשר לאם הייתה או לא הייתה יציאה. הרעיון הוא לא להפעיל עליהם לחץ, לא להיכנס למאבקי שליטה, ומצד שני להקנות הרגלים מסודרים של עשיית צרכים והעברת מסר שקקי עושים באסלה או בסיר. אם הדבר אפשרי, נסי לדבר עם צוות הגן ובקשי מהם לתזכר ואף לקחת אותם לשירותים מידי פעם. זה שלב שמלווה בהרבה חוסר נוחות, אבל עם הכנסת הרוטינה והפנמת ההרגלים הוא יחלוף. בהצלחה קובי

ליאת שלום, בתי בת ארבע, הולכת לגן טרום חובה. שמתי לב לשני דברים שדי מדאיגים אותי. האחד, כשהיא נכנסת לגן ואני שרה למשל, היא אומרת לי "אמא שקט, שלא יישמעו אותך", או תליתי את התיק שלה בגן אז בלחש ובסוד היא מסבירה לי שיש להניח את התיק על הרצפה. יש לה מין חשש כזה, שהילדים יצחקו עליה על כל מיני דברים, והיא רק בת ארבע!?!..זה טבעי הדבר הזה? (לציין שהיא ילדה חייכנית עם אנרגיות בלתי נתפסות, יודעת להשתטות, והתחושה שלי שיש לה חשש גדול שמישהו יצחק עליה על משהו..) הדבר השני הוא, היום הייתי עדה למשהו שמכביד על ליבי. היא נכנסה לגן ונעמדה מול אחת הילדות (כנראה כדי לבדוק אם היא מוכנה לשחק איתה) והילדה, אמרה לה, "היום אני לא חברה שלך, יש לי חברים אחרים" והלכה. בתי בלי לחשוב פעמיים, רדפה אחריה ואמרה לה: " אז מה, אז גם אני רוצה"..אך הילדה נכנסה לחדר המשחקים בגן, ובתי נעצרה ולא המשיכה אחריה. היה משהו נואש באיך שבתי רדפה אחרי הילדה, במין לחץ כזה של "חכי, קחי אותי איתך". הרושם שלי הוא, שבתי חסרת בטחון והיא צריכה חברה בגן כדי להרגיש את הבטחון הזה. אני גם יודעת שהיא שואלת כ-ל הזמן את הילדים בגן, "את חברה שלי"?, "אתה חבר שלי"?ואולי הם למדו לנצל את זה. כמו כן, יכול להיות שאני מגזימה בדאגה שלי, אך היא רק בת ארבע. מה יהיה בעתיד? היא תהיה ילדה שתצטרך חיזוקים מהסביבה, כל הזמן? האם יש דרך להסביר לה, שהיא יכולה גם להסתדר לבד? איך אכניס בה את הבטחון העצמי הזה? תודה רבה על כל עצה.

שלום שירה, בתך נמצאת בשלב התפתחותי בו היא מפתחת מודעות חברתית, סופגת נורמות חברתיות ומתרגלת אותן. כמו כל תהליך של למידה, בתחילת התהליך היא עושה שימוש בהכללה ולאט לאט מבינה את הדקויות השונות ומבצעת הבחנה בין המצבים השונים והתגובות ה"נורמטיביות". הרצון להיות חלק מ.., חשש מביקורת בקבוצת השווים וכד' הם חלק אינטגרלי בתהליך. ביטחון עצמי יכול לסייע ולהקל בתהליך הזה. הדרך לחזק אותו עוברת דרך חוויות ואינטראקציות ופחות דרך משפטים שההורה אומר או לא אומר לילד. ביטחון עצמי הוא היכולת לומר לעצמנו, בין השאר, דברים כמו "אני חזק, אני כשיר, אני מסוגל, אני יכול, אני מצליח, אני אהוב, אני מוצלח". כדי שילד יוכל לחשוב על עצמו במונחים כאלה (או קרובים לאלה), עליו להתנסות ולפעול, ולהשיג מידה של שליטה ויכולת בסביבתו. באווירה של פינוק-יתר, למשל, הילד פחות מתמודד, פחות עושה דברים בעצמו, ולפיכך יש לו פחות הזדמנויות לקשר בין כישוריו לבין תוצאות התנהגותו. בסביבה ביקורתית ההילד מפתח חשש מכישלון, שיתוק ורגישות ייתר לסביבה. לכן, הדרך הטובה לחזק את בטחונה העצמי, משלבת - לדעתי - בין הרבה תשומת לב, השקעה, אהבה והתפעלות, לבין הצבת אתגרים, הצבת גבולות, דרישות וציפיות בתיאום עם יכולותיה. נסי לשים לב לגילויים של אסרטיביות, החלטיות וביטחון מצידה, ועודדי אותם כל עוד אינם מתנגשים עם כללי ההתנהגות בבית. עודדו את העצמאות שלה, וכבדו את דעתה גם אם אתם לא לגמראי מסכימים איתה. ככל שהיא תתגרל זאת יותר, כך היא תהיה בטוחה יותר ביכולותיה. בברכה, קובי

ערב טוב אשמח לדעת איך עלי להגיב כשבתנו הבכורה(בת שלוש וחצי) מבקשת להיות איתי בלי אחותה הקטנה (בת שנה וחצי). היא מבטאת את רצונה במשפטים כמו "בלי יעל / תורידי את יעל / אני בכלל לא על הידיים שלך / עכשיו רק איתי, בלי יעל", וכדומה. עלי לציין כי היחסים בין הבנות מעולים, וגם אנחנו, ההורים, דואגים להיות ולבלות גם עם כל אחת מהן בנפרד. אך ברור שלא מעט זמן אני מבלה אם שתיהן ביחד, ולא ברור לי מה בדיוק להגיד לה כשהיא מבקשת לדוגמה, לשבת עלי או לידי "בלי יעל". האם ואיך להתייחס מילולית ל"בלי" הזה? בנוסף, פעם בשבוע אני מקפידה לאסוף את ההבכורה בלי הקטנה, והיא ממש שמחה בימים אלה "היום את באת בלי יעל!" וכדומה. האם ואיך להגיב לביטוי שמחה אלה? להתעלם? להתייחס? אשמח להמלצה לתגובה המילולית / ההתנהגותית המומלצת לדרישות ה"בלי" ולביטוי השמחה שתיארתי לעיל. תודה רבה

שלום מיכל, בבקשתה להיות "בלי", בתך מבטאת את הרצון שלה לתשומת לב, מבטאת חלק מהמשבר הטבעי של האחות הבכורה עם התפתחותה של אחותה הצעירה. אם בשלב הראשון היא נאלצה להתמודד עם חלוקת הזמן שלכם בעקבות הדרישות והעומס בטיפול בתינוקת, ככל שאחותה מתפתחת מנטלית ומוטורית כך היא "פולשת" לעוד טריטוריות שעד עכשיו היו שמורות רק לה. לתפיסתי, המענה לבקשה הזו צריך להינתן באופן שיגרתי, על ידי תשומת לב וזמן איכות משותף שלכם איתה (כפי שאתם כבר עושים). כשהדבר אינו אפשרי, אני חושב שלא צריך להיכנס לדיון ארוך איתה, אלה לגייס אותה לפעילות משותפת שלכם עם שתיהן. כדי למתן את התופעות הטבעיות של קנאה ומאבק על מקום, חשוב לשמור כמה כללים בסיסיים כמו הימנעות מהשוואות בין הבנות, חלוקת קשב מאוזנת (עד כמה שמתאפשר), הימנעות ממשפטים כמו "את האחות הגדולה אז תוותרי.." וכו'. קובי

הי ליאת, טוב לבקר כאן שוב. יש לנו שאלה לגבי בתנו הבכורה, בת 7 וחצי. בחודשים האחרונים מגלה סקרנות לגבי עניינים שקשורים למין. למשל שאלה את בעלי איך נוצרים ילדים. בעלי הסביר לה שיש לגבר חומר שנקרא זרע וגבר שאוהב את האשה מכניס אותו לבטן האשה והזרע מתפתח לעובר וכו וכו. מאז, הקטנה קוראת לזה "גרעין"..פעם שאלנו את שתי הבנות (השניה בת 4 וחצי) מה אתן חושבות איפה היתה הילדה הצעירה אם לא היינו יולדים אותה? אמרה הגדולה "אה אני יודעת היא היתה נשארת בבולבול של אבא".. מאז פעם בכמה זמן שואלת את אבא "אבא אתה ואמא מתנשקים? אבא עונה לה שכן כי אנחנו אוהבים.. אותי היא שאלה אתמול- אמא אבא רואה לך את הציצי? אמרתי לה שכן כי הוא בן הזוג שלי והיא המשיכה מה ואת הטוסיק הוא רואה לך? הייתי מעט מובכת כי חשתי שאני צריכה להתארגן על תשובה ולא "על הדרך" ואמרתי לה שאני אסביר לה.. שאלתי היא מצד אחד אם היא שואלת סימן שאולי היא מוכנה להסברים.. מצד שני מאחר וזה מפגש ראשון שלי עם הנושא הא בגיל הזה צריך ליזום שיחה ולהסביר לה הכל? אם כן איך מסבירים מבלי שאחוש כי אני חושפת את עצמי בפני ילדה צעירה? אני לא יודעת.. אנא עזרתך

שלום גלית, אני לא חושב שיש דרך אחת נכונה לדבר עם בתך על הנושא. לדעתי, חשוב לדבר איתה בצורה פתוחה וטבעית מתוך העברת מסר שמין מהווה חלק ממערכת יחסים הדדית, רגשית ובוגרת. בימנו ילדים נחשפים וקולטים רמזים מיניים ישירים ועקיפים בכל מיני דרכים, אני מניח שמכאן מגיעות השאלות הממוקדות שלה. אחד הכלים שיכולים לעזור לך להפיג את המתח או החשש, הוא הבנה שלכם את המסר שאתם רוצים להעביר לה. נסו לשמור את המסר בגבולות ההבנה שלה ומבלי להיכנס לפרטים טכניים מידי. אני חושב שהתחלת בכיוון נכון, הסבר על זרע וביצית, על רחם וכו'. בנוסף, הסבר על פרטיות הגוף שלה והחשיבות בכיבוד פרטיותו של האחר. למרות המבוכה הטבעית, אני מאמין שההורים הם הערוץ הטוב ביותר דרכו יכולים הילדים לקבל אינפורמציה בנושא, שאינה מעוותת ומכילה בתוכה גם ערכים חשובים. יש ספרות ענפה ומצוינת בנושא שאני ממליץ להיעזר בה, החל מספרי הדרכה להורים וכלה בספרי ילדים. בהצלחה קובי

תודה רבה ליאת! זו בדיוק ההתלבטות שלי, האם לתסכל אותה ולדרוש ממנה או לחזק אותה ולהיות רכה איתה בגלל המסביב... אני מניחה שהתשובה היא גם וגם.... אנו נמשיך לעשות מאמץ לעודד אותה לבטא את עצמה במילים ולא בבכי. אך האם בכי הוא לא לגיטימי לגמרי בגיל הזה ורק בגלל שהבכי שלה חזק כל כך אז מצפים ממנה לא לבכות? אני מנסה לדמיין סיטואציה בגן כשילד בוכה בכי חרישי אז מאפשרים לו לבכות ולהירגע ואולי אף מנחמים אותו וכשהיא בוכה אז זה ישר מתפרש כדרמה והיסטריה ודורשים ממנה להרגע.... את מבינה למה אני מתכוונת?

עניתי לך בהודעה המקורית... להתראות ליאת

אני קוראת הרבה את העצות ונעזרת בהן והחלטתי להתייעץ בעצמי אני אמא לילדה מקסימה בת 4.5 ילדה מאוד טובה, רגישה, חכמה, בגן היא 100% בבית אנו נתקלים בסיטואציות שאני מבקשת לדעת איך עלינו להגיב היא מבקשת משהו ואנו אומרים "לא", מבקשת שוב ושוב ושוב... אנו עומדים על שלנו ברוגע ובלי כעס. לא מוותרים על מה שהחלטנו. או שהיא מבקשת משהו בצעקה או דיבור חצוף אנחנו אומרים "כשתדברי בצורה ברורה נוכל לעזור" בשתי הסיטואציות מתחיל בכי... אנו לא מתרגשים, אומרים לה שכשתרגע נשמח לעזור לה ומתעלמים, זה מתגבר ומתגבר אפילו מגיע לכך שיכולה להרביץ לנו (אומרים לה בתקיפות שלא מרביצים) כל הבית באווירה לא נעימה ומתוחה יכול לקרות אצל סבים, בחוץ, בבית - כשמגיעים הביתה היא נרגעת עם מוצץ (בחוץ לא מאפשרים מוצץ) השאלה איך לנהוג ? ושאלה נוספת - האם לחכות שתבקש בעצמה עזרה או אם יודעים שיעזור לה מוצץ או חיבוק לתת לה גם בתוך ההתקף בכי ? (אני רוצה שתלמד להרגע גם בלי מוצץ וגם שתלמד להגיד יפה מה היא צריכה)

שלום יעל, בדר"כ, ילדים מנדנדים שאינם מרפים ("חופרים" - בלשון העם), עושים זאת לאור ניסיון קודם של הצלחה. חשבי על אנשי הקזינו, שמסוגלים לשבת מול מכונות המזל שעות ארוכות, למשוך בידית שוב ושוב ולסכן את עצמם בהפסד כסף רב. הם עושים זאת רק כי פעם אחת (מספיקה פעם אחת!)זה הצליח. אני מעודדת אתכם להישאר שקטים ורגועים מול תביעות לא הגיוניות, אך גם לנסות לעזור לילדה להירגע ו"לרדת מהעץ". אין לאפשר לה בשום אופן להכות אתכם. לדבר זה לא מספיק. עליכם לפעול בנחישות ובעקביות. כאשר היא מנסה להכותכם, נסו ככל האפשר לעצור אותה פיזית, ואם היא הצליחה, התרחקו ממנה והישארו קרירים לזמן מספיק כדי שתבין את הקשר בין התנהגותה התוקפנית לבין התוצאה הבלתי רצויה. אל תחכו שתבקש בעצמה עזרה. ילדה קטנה ומתוסכלת זקוקה לנוכחות סמכותית אך מנחמת. את החיבוק אפשר להציע במקרה של אכזבה, אך לא בתגובה להתנהגות אלימה כלפיכם. המוצץ בהחלט יכול לשמש להרגעה, והיא תלמד לוותר עליו לבדה, כשישתכללו יכולותיה לווסת רגשות. אל תעמיסו עליה תסכול יתר. בהצלחה ליאת

אני לא מבינה משהו... מה זה סמכותית אך מנחמת ? את אומרת שבהתקף זעם / התחצפות / דיבור לא יפה וכו צריך להתעלם כמה שיותר כי זה נועד למשוך תשומת לב ומצד שני לנחם, לתת חיבוק, מוצץ... זה לא תשומת לב ? אני מבינה שכשאני אומרת לא זה לא, ומתמידה ברוגע כשממשיך הבכי אני מתעלמת - לעיתים עוזרת לרדת מהעץ ומציעה חלופה אלימות - בדיוק כמו שכתבת - מחזיקה, לא מאפשרת, אומרת שאסור בכי שנהייה כבר התקף זעם... מה אז ? האם נכון להתרחק או להרחיק אותה לא כעונש, פשוט כי לא נעים להתנהל ככה בבית או אצל אחרים המון תודה על הסבלנות

שלום יש לי ילדה בת 15 וילד בן 7 הם מאוד אוהבים לישון ביחד במיטה השאלה האם זה בסדר ששניהם ישנים יחד

שלום אוריה, המצב הבריא והנכון ביותר הוא שכל אחד ישן במיטתו. אם הם נהנים לישון מדי פעם יחד, אפשר להרשות זאת, כיציאה "כייפית" מהשגרה. אם את מרגישה שאצל מישהו מהם יש עיסוק יתר בעניינים מיניים, עדיף לוותר כדי לא לייצר מצבים של גריית יתר עקב הקרבה. שבוע טוב ליאת

שלום קובי, בתי בת 2.5 מתעוררת בלילה לעיתים לצרכים שונים: פיפי / מוצץ / מים. היא רוצה רק אותי. אם אבא בא, היא מיד מתחילה לבכות בצרחות ולא מוכנה שהוא ייקח אותה. אני מבינה שצריך לא להכנע, אבל מאוד קשה לי כי אני חוששת להגיד לה באופן מוחלט: עכשיו אבא כאן, אמא ישנה, אם את רוצה לעשות פיפי עם אבא בשמחה ואם לא , אז לא. אני מפחדת שיגרום לה להתאפקות יתר / הרטבה. חשוב לי להוסיף שיש לה קשר מעולה עם שנינו, ובעלי שותף פעיל ומלא בטיפול. לעיתים גם בלילה לפני שהיא הולכת לישון היא אומרת לבעלי " רק אמא תגיד לי לילה טוב, לא אבא" אשמח לעזרתך. תודה מראש :)

שלום אתי, כפי שכתבתי לפני רגע קט לימית, פעוטים בני שנתיים-שלוש נמצאים בשלב התפתחותי חשוב שבו הם מתרגלים ומשכללים התנהגויות של עצמאות,יוזמה ובחירה ("אני לבד!"). חשוב להימנע ממאבקי כוח והתעקשויות על עניינים פעוטים של מה בכך. עם זאת, כדמויות הסמכות בבית, חובה עלינו להציב את הגבול מול דרישות לא הגיוניות של הפעוט העקשן שלנו, גם במחיר בכי. כאשר את חוששת מההפגנות של בתך הפעוטה, את למעשה מעודדת אותה להמשיך בהן. אני מציעה לתרגל מצבים בהם את אינך בבית בשעת ההשכבה, כדי לתת לאביה הזדמנות למלא את מקומך ביעילות. אני מניחה שכשלא תהיי נוכחת יהיה לו (ולך) קל יותר לטפל במצב. לאחר שתתבסס יכולתו לטפל בילדה בהצלחה, תוכלו לתרגל את הנושא גם בלילה. בהצלחה ליאת

שלום רב, ביתי בת שנתיים ושלושה חודשים.ישנם דפוסים בהתנהגותה המטרידים אותיואשמח לקבלת מענה וייעוץ.חשוב לציין כי יש לה אחים תאומים בני חצי שנה. 1. בלילה לפני השינה היא מתעקשת שטקס ההשכבה יעשה על-ידי בלבד, וכאשר אביה נכנס לחדר לומר לה לילה טוב היא מתנגדת ומתחילה לבכות.אני נותנת לה חיבוק ונשיקה, מכסה אותה בשמיכה ומכבה את האור.ישנם לילות בהם היא קוראת לי כחמש פעמים לתת לה שוב חיבוק ונשיקה עד שהיא נרדמת. היא מתעוררת באמצע הלילה וקוראת לי לחיבוק-נשיקה.האם הפרידה קשה לה או שמדובר במשהו אחר? יש לציין כי זו לא מניפולציה למשוך את ההשכבה, אלא אני מרגישה שהיא ממש זקוקה לכך. דבר נוסף המטריד אותי, שהיא מתעקשת שאנשק אותה בלחי בצורה מאוד מסויימת ואם פספסתי את המיקום המדוייק היא מפנה לי שוב את הלחי ולא מרפה עד שאנשקה בדיוק כפי שהיא אוהבת. האם מדובר פה בעניין כפייתי/תחושתי? 2. לא יודעת אם להגדיר זאת כאובססיה לסדר, אבל דברים הכי קטנים חשוב לה שיהיו בדיוק בזוית ובמיקום המדוייק. למשל, ספוג רחצה באמבטיה: אם הנחתי אותו מעט עקום, היא תחזור אחרי ותיישר, סידור נעליים וכו'. האם אופייני לגילה/אובססיביות? 3. לעיתים קשה לה כאשר אנשים נוגעים בה במכוון או שלא במכוון. למשל, כאשר ילד בגן חולף על פניה ובמקרה התחכך ברגלה, בחולצתה וכו' היא ישר כועסת ועשויה אף לבכות. האם אופייני לגילה? עניין של מרחב אישי? קשור לויסות חושי? אשמח להתייחסות נקודתית לכל סעיף, אני מעט מבולבלת ולא יודעת איך להתייחס לדברים שציינתי. תודה רבה

שלום ימית, שום דבר ממה שתיארת לעיל אינו מדאיג במיוחד, בהתחשב בכך שמדובר בפעוטה בת שנתיים. בגיל הזה הפעוטים עושים את צעדיהם הראשונים לקראת עצמאות, גם במחיר של ויכוח ומאבק מול ההורה. העניינים עליהם היא מקפידה באופן כפייתי אינם חשובים כ"כ כשלעצמם, ובלבד שייעשו באופן שבו *היא* רוצה, קובעת או מחליטה. ה'קונץ' הוא, לא להיכנס למאבקים ולא להתייחס אליהם כאל פתולוגיה. אם תבינו שמדובר בשלב התפתחותי חשוב, ותבחרו את המלחמות בקפידה (וותרו על מה שלא מוכרחים לריב עליו), השלב הזה ייפתר בשלום, והיחסים הטובים יישמרו. הניחו לה 'לקבוע' בעניינים שאינם עקרוניים (איך יונח הספוג במקלחת), והתעקשו רק על הכללים שחשובים לצורך חינוך והסתגלות טובה. לגבי שאלתך השלישית - קשה לתת אבחנה על סמך התיאור הזה. אם את חושדת בבעיות וויסות, מוטב להתייעץ עם מרפאה בעיסוק. שבוע טוב ליאת

ביתי בת ה4 היא ילדה מוכשרת וחכמה מאוד, הרבה מעבר לממוצע... היא חברותית, מצחיקה ואינטלגנטית, ובאופן כללי היינו יכולים לרוות ממנה רק נחת, אלמלא ההתנהגויות המוזרות שהיא מפגינה מידי פעם, ואפרט: 1. היא עסוקה הרבה באוננות,(היא יכולה להפסיק פתאום באמצע משחק/ציור וכדו... וללכת לפינה שקטה ולאונן... זה קורה די הרבה בזמן האחרון, ולעיתים אפילו כמה פעמים ביום) 2.היא מכניסה כל דבר לפה- לעיתים אפילו דברים מסוכנים כמו גולות, הכל עובר אצלה דרך הפה, וחרף האזהרות שזה מסוכן ואפשר להחנק מזה וכו... היא כאילו מצפצפת (למרות שהיא ילדה ממושמעת בדרך כלל...) 3. אני לא יודעת אם זה קשור או לא-אבל היא אוהבת רק אוכל חריף, או עם טעם חזק מאוד, ממתקים לא כ"כ מדברים אליה... לא הייתי חושבת שמדובר בבעיה אם לא היו הבעיות הקודמות שכתבתי לך עליהן, אבל אולי 3 הדברים הללו מעידים על בעיה אחת?אני לא יודעת ואני ממש ממש מודאגת, אז אודה לך מאוד אם תשיבי לי מהר על שאלתי.... נ.ב: הילדה לא עברה טראומה כלשהיא, ההתנהגויות הללו קיימות כבר הרבה זמן, ומאז שהיא הייתה ממש קטנה(בת שנה) שמתי לב לכך שהיא אוהבת לאכול אוכל בטעמים עזים במיוחד, וכן שהיא נוגעת בעצמה יותר מידי אבל חשבתי שזה יעבור....)

שלום רב, אוננות היא תופעה נורמלית ונפוצה בילדות, ואין בה כדי לגרוע מחוויית הנחת שלכם מילדתכם. לעתים, האוננות הופכת דרך לפריקת מתח, וכיוון מחשבה זה מתחזק כשהאוננות מתגברת וגוזלת נתח גדל והולך מסדר היום של הילד. אם ידועים לך גורמי דחק אפשריים בחייה של בתך, פעלי להפחתתם. לגבי שתי התופעות הנוספות שפרטת, אני מציעה להתייעץ עם מרפאה בעיסוק, ולבחון האם קיימת תת-תחושיות, בה ניתן לטפל בהצלחה. עד אז, הדקי את ההשגחה שלך, ומנעי אפשרות לפגיעה/אסון עקב בליעת חפצים מסוכנים לבריאות. בברכה ליאת

שלום, ביתי בת 2.3 שנים, כיום במסגרת משפחתון פרטי. בספטמבר עתידה להיות בת שנתיים ועשרה חודשים, אני מתלבטת האם היא מתאימה להשתלבות בגן עירוני. יחד עם זאת, ברור לי כי עדיין מוקדם מעט לקבוע. ברצוני לשאול האם ישנו גוף/מומחה/איש מקצוע פרטי/ציבורי שיכול לסייע/לייעץ/לאבחן בעניין זה. תודה

ימית שלום, ראשית אני מציעה לך לבדוק מאיזה גיל מקבלים ילדים בגן עירוני, יתכן כי בתך תהיה מתחת לסף הקליטה לגן או שתהיה הכי צעירה בגן. חשוב גם לבדוק מהו טווח הגילאים של ילדי הגן והאם יהיו מספיק ילדים שקרובים אליה בגיל. כדאי גם לברר כמה ילדים יש בכל גן וגם מה היחס בין מספר הילדים לאנשי הצוות בגן גננת וסייעות. בהתאם למידע שתקבלי תוכלי לשקול מהי המסגרת שהכי תתאים לבתך. אם את בכל זאת מרגישה צורך לקבל ייעוץ בנושא אני מציעה לך לפנות למחלקת גני הילדים בעירייה באיזור מגוריך או לפנות ליועצת חינוכית שעוסקת בגיל הרך. בהצלחה

הי ליאת, התגלה לאמא שלי סרטן השד לפני שבוע. כל המשפחה יודעת על זה, חוץ מאח שלי הקטן שהוא בן 15. אמא שלי מתנגדת נחרצות לספר לו. הוא מאוד קשור אליה והיא מפחדת שבגלל שהוא בגיל הזה, אז הוא לא ידע איך להתמודד ויתפרצו לו הפרעות נפשיות. היא פשוט לא מוכנה בשום אופן. היא צריכה להתחיל עכשיו מספר חודשים של כימותרפיה וכמובן שינשור לה השיער, היא החליטה לשים פאה וככה הוא גם לא יראה כלום. היא כן אומרת שהיא תספר לו כשהיא תעבור את הניתוח, ותגיד שהיא צריכה לעבור משו קטן. כמובן שאני מבינה את הפחד שלה אבל אני לא בעד ההסתרות, זה אם כבר גורם לפחד יותר גדול.. אשמח לדעת מה דעתך.. תודה רבה

שלום רעות, אני מסכימה איתך מאד, ומשוכנעת שלסודות יש פוטנציאל מזיק. אמך ניצבת בפני אתגר לא פשוט, וחבל שתעמיס על עצמה גם את משאם של הסוד וההסתרה. בדומה, גם אחיך הצעיר יחוש בהכרח שמשהו קורה לאמא, והירידה למחתרת עלולה להחריף את דאגתו. קשה לי להאמין שאפשר להסתיר את המאבק במחלת הסרטן, ולטעמי אין בכך צורך. כיום אנשים רבים מחלימים מהסרטן באופן מלא, וזה קורה לא מעט בזכות מעגלי התמיכה המשפחתיים וההתגייסות המשותפת כנגד האויב המשותף. אני ממליצה לשתף את אחיך בכל הפרטים, להביע אמונה מלאה בכוחה של אמא להתגבר, ולאפשר לו לקחת חלק פעיל במאמץ המשפחתי במלחמה בסרטן. שולחת כוחות, תקווה וכוח, ואיחולים להחלמה מלאה ומהירה. ליאת

שלום קובefeקכר, בתי בת שנתיים וחצי, גמולה כבר שבעה חודשים. הגמילה עברה נהדר, גם יום וגם לילה. היא שולטת ובלילה אף מתעוררת לפיפי במידה ויש. בחודשים האחרונים אני מרגישה שהיא מתאפקת יותר מדי אחה"צ ( בגן התופעה לא מופיעה ). אחה"צ כשהיא בבית / במשחק עם חברים נראה שהיא ממש שומרת את הפיפי ולא הולכת לשירותים "כאילו כדי לא להפסיד" את המשחק. היא מגיעה למצבים שהיא ממש רוקדת וקופצת כדי שלא יברח לה. לפעמים יש לה טקטיקה שהיא משחררת ממש מעט , כמה טיפות כדי שיעזור לה למשוך עוד קצת זמן עד שתצטרך ללכת לשירותים. בהתחלה ניסיתי להגיד לה - "יש לך פיפי, בואי איתי לשירותים" / לשכנע אותה להתפנות, ניסיתי להציע לה ללכת ביחד. לאחרונה אני מנסה דווקא לשחרר ולא להגיד לה. אבל נורא קשר לי לראות אותה ככה מתאפקת.... מה לדעתך עלי לעשות?

שלום אפרת, השליטה בשלפוחית השתן קשורה ליכולת להבחין באיתות שלה, לכווץ את שרירי הסגור עד שמגיעים לאסלה או לסיר, ורק אז לשחרר ולעשות פיפי. ילדים צעירים, במיוחד כאלה שעדיין קרובים לתהליך הגמילה, עלולים להתקשות בפיצול הקשב שלהם: בזמן שהם מרוכזים בדבר אחד, הם לא מבחינים באיתותי השלפוחית, אלא כשכבר מאוחר מדי. בשלב זה, אפשר לעזור לה להגיע בזמן לשירותים, כדי לחסוך ממנה את הפספוס ואת המבוכה הכרוכה בו. אל דאגה, ככל שתגדל תשתפר יכולתה להעריך נכונה את יכולתה להתאפק. בברכה ליאת

הבן שלי בן שבע וחצי שמתי לב בשנה האחרונה שהוא צריך לחזור על פעולות מספר פעמים למשל לסגור ולפתוח את הדלת של האוטו פעמיים שלוש להדליק ולכבות את האור ואתמול במקלחת שמתי לב שהוא סיים להתקלח התחיל להתנגב ושוב פתח וסגר את המים כששאלתי אותו למה הוא עושה ככה הוא אמר שיש לו חוטים בראש לא הבנתי למה התכוון חייבת לציין שגם הסבתא שלא מתנהגת ככה מה לעשות? האם זה בצביעה על בעיות בעתיד?

שלום אדווה, מה שאת מתארת יכול להתאים לסימפטומים של הפרעה טורדנית כפייתית, אשר בהחלט יש לה גם מרכיב גנטי. מדובר למעשה בסוג של הפרעת חרדה, הניתנת לטיפול בשילוב של פסיכותרפיה קוגניטיבית-התנהגותית ותרופות נוגדות חרדה. פני לפסיכולוג ילדים קליני להתייעצות. מאחר שהפרעה זו יכולה להתמיד אף אל שנות הבגרות, מוטב לטפל בה לפני שהיא מתבססת כאורח חיים. בהצלחה ליאת

ליאת, תודה רבה על תשובתך. אני מתחברת מאוד לגישתך, וזה מה שאנו מנסים לעשות בבית - לטפל בדברים שהם מתחת לפני השטח (הצורך בתשומת הלב, דרכים חלופיות להבעת הכעס, וכו'), וזה תוך עידוד והדגמת הבעת רגשות בדרכים מקובלות יותר (את כועסת? את עייפה? כשאני כועסת, אני אומרת... כשאני עייפה, אני הולכת לנוח, וכדומה). אך שאלתי היא לגבי הרגע הספציפי הזה שבו נאמרים הדברים של בתנו: בזמן הארוחה המשפחתית או בזמן כניסת ההורה לגן - כששומעים "אתה קקה! לך מפה קקה!" - מהי התגובה המיידית? לא להתייחס בכלל לצורה אלא רק לכוונה? פתיחת שיחה לגבי "מה מפריע לך? על מה את כועסת" וכו'? תוכלי לתת דוגמה? שוב תודה טלי

שלום טלי, באופן כללי, כשילד מדבר אל הוריו בלשון שאינה מכבדת, מחוצפת או מעליבה, אני ממליצה להורה להישען על התגובה הטבעית (ממש כפי שהיית עושה לו אדם אחר היה מתנהג כך כלפייך) - התרחקות מנטלית המשדרת לילד מסר ברור: כשאתה מדבר אלי ככה אני לא חבר שלך. אני מתרחק, אני קריר, אני פגוע. כמובן שלא נוכל להשאיר את הילד בגן או לסלקו מהשולחן (לפחות לא בגיל 3-4), אך נוכל לפעול טכנית, ללא כל השתדלות לרצותו, כדי שיבין שלהתנהגותו יש תוצאה מיידית ובלתי רצויה מבחינתו. אם להיות יותר ספציפיים, כשאת מגיעה לגן לאסוף אותה, ובתגובה לחיוך שלך היא אומרת "את קקה!", נסי לא להגיב, קחי אותה בשתיקה אל האוטו, והישארי שקטה ומאופקת עד הבית. לא תמיד אנחנו מודעים למערך התגמולים שאנו יוצרים, ולכן לפעמים אי-תגובה היא התגובה הנכונה. האמת, שאשמח מאד לשמוע איך הולך, אם יהיה לך כוח וחשק. בהצלחה ליאת

בני בן כמעט 7, בכיתה א', ילד שמח, צוחק ומצחיק, טוב לב,המורה כתבה לו שהוא אהוב על כולם, אך מאז ומתמיד היה מופנם ברגשותיו- כשהוא נעלב ממישהו, הוא מסתגר בתוך עצמו, מתרחק ומסרב לדבר או לעשות משהו. כך, למשל, התיישב לאכול ארוחת צהריים במועדונית ביה"ס ליד אחד הילדים, אותו ילד ביקש ממנו שיביא לו מים, בני כזה ילד טוב שהלך להביא לו מים, כשחזר, ילד אחר התיישב במקומו, בני פנה לאחראית ואמר לה שהוא ישב שם קודם, אך היא אמרה לו שימצא מקום אחר לשבת. בני הלך לפינה, התרחק ואף לא אכל. לי נראה כי זה גנטי משום שגם אני הייתי ועדיין מופנמת ברגשותיי. אך אני מבקשת לדעת כיצד בכל זאת אוכל לעזור לו ולהקל עליו?

שלום איה, מופנמות היא תכונת אישיות מולדת, הקשורה להתנהגות מאופקת, נטייה לעיסוק והתבוננות פנימה, אי נוחות או קושי בנסיבות חברתיות רבות משתתפים, וקושי לביטוי עצמי או להפגנת רגשות בנוכחותם של אנשים אחרים. אדם מופנם יעדיף פעילויות שאינן קשורות בנוכחותם של אחרים, אך יכול להיות חבר טוב ופעיל בקבוצת אנשים קטנה בה הוא מרגיש בטוח. ההתנהגות שאת מתארת כאן לא נראית כמו ביטוי של מופנמות, אלא דווקא של מה שפסיכולוגים מכנים "פאסיב-אגרסיב" (תוקפנות פסיבית). כלומר, הילד נמנע מביטוי ישיר של הכעס, ומפגין אותו בדרך של התכנסות מופגנת ושביתת אוכל. אחת הסיבות האפשריות להתנהגות כזו (וכאן גם הרמז לאיך אפשר לעזור), זו התחושה של הילד שביטויי הכעס שלו אינם מתקבלים בצורה טובה ע"י המבוגרים. תחשבי, למשל, על ילד שבכל פעם שהוא עצוב או כועס, הוא חש בחוסר שביעות רצון (עצב, עלבון או אפילו כעס נגדי) מצד הוריו. ילד כזה עלול להפוך ל"פאסיב-אגרסיב", ולבטא את כעסו בדרך עקיפה. כרגע, אני מציעה - לפחות בבית - לעודד אותו להרגיש ולבטא את כל קשת הרגשות, מבלי לשפוט או לבקר אותו על כך. כשאת רואה שהוא כועס, עזרי לו לזהות זאת ("זה בטח ממש ממש הכעיס אותך. אתה צודק. זה ממש מעצבן כשתופסים לך את המקום"), ולחשוב על דרך טובה לתקשר זאת לסביבה, כולל לדרוש באסרטיביות (תקיפות! לא תוקפנות!) את מה שמגיע לו. נסי לבחון באומץ את תגובותיכם בבית לגילויי הכעס והעצבנות שלו, ולבחון האם יש בהן משהו שגורם לו להעדיף "להחזיק בבטן". אם את מזהה תגובות כאלה, נסי להילחם בהן, כדי לעזור לו להישאר אותנטי בתגובותיו הרגשיות. בהצלחה ליאת

תודה רבה! נעדכן אותך על ההתקדמות (:

תודה לתגובתך, אך אינני חושבת שהההתנהגות שלו היא פאסיב אגרסיב מכיוון שהוא לא עושה זאת במופגן, להיפך, הוא הולך לצד בשקט ומתכנס בעצמו, לעיתים אף יכול להיחבא מהעין במקום שלא יראו אותו וכאן אני חוששת כי זה מסוכן. ייעצת ללמד אותו לדרוש את המגיע לו באסרטיביות- כיצד? מה עליו בדיוק לעשות או לומר לאותו ילד שלקח לו את המקום?

שלום, רציתי לדעת מה נהוג בטיפול במתבגרים בגילאי 18-19? הם כבר בגירים ולכן אין חובה על עירוב ההורים, אך האם נהוג לשלב את ההורים בטיפול בכל זאת? האם יש מקום לבקש זאת מהמטפל? תודה רבה, ורד.

שלום ורד, עפ"י החוק היבש, כפי שציינת, הטיפול באדם בגיר אינו מחייב מעורבותו של אדם נוסף. עם זאת, כיום, מתבגרים בגיל זה עדיין נמצאים בחזקת הוריהם, שעפ"י רוב גם משלמים על הטיפול/מסיעים אליו/יוזמים אותו. אישית, אני נוטה בסיטואציה כזו להתייחס אל ההורים כאל בני ברית של הטיפול, ולהשאירם בתמונה, לפחות ברמת הידיעה השטחית, ובהסכמת המטופל. לעיתים, הסוגיה הטיפולית שעל הפרק קשורה ליחסים שבין ההורים לבין המתבגר, לקשיים בנפרדות, קשיים בתקשורת או לנסיבות קונפליקטואליות אחרות. במקרה כזה, מוטב להשאיר את ההורים מחוץ לתהליך עצמו. מטפל הגון יוכל להסביר זאת להורים בדרך שתאפשר להם לסגת מבלי לחוש עלבון, השפלה או תבוסה. לכן, תשובתי לך, ורד, היא שיש מקום להעלות בפני המטפל את התהייה שלך, אך להיות מוכנה ונכונה לאפשרות שתתבקשי להישאר בלתי מעורבת בשלב זה. לא קל, אני יודעת. אולי ינחם אותך לדעת שטיפול מוצלח מקדם, בסופו של דבר, את היכולת להתנהל מתוך כבוד וקבלה בחיים בכלל ובמשפחה בפרט. בברכה ליאת

שלום רב! בתי בת 3 ילדה מקסימה - עם אנרגיות בלתי נגמרות, מצחיקה, חכמה, וטובת לב. אחיה בכיתה א' לא עבר אבחון מסודר אך ככ"ה בעל הפרעות קשב וריכוז עם מרכיב היפראקטיבי משמעותי. מאז שנולדה נכנסה לבית "סוער" ואחיה תמיד היה במרכז. לא ברור מתי בדיוק זה קרה אך היא כנראה הבינה שעל מנת לזכות בתשומת לב היא צריכה ל"העלות ווליום", אנחנו מודעים לכך ומנסים לתת לה תשומת לב גם מבלי שתידרש לכך. בבית בדרך כלל מצליחים למצוא איזון אך הבעיה היא בפעוטון. היא הגדולה שם, שנה שנייה, עם ילדים צעירים ממנה ופחות "וותיקים" ולפי הגננת - היא דורשת תמיד להיות במרכז העניינים. בנוסף - מאז שנולדה הבכי שלה חזק ביותר וגם בתור תינוקת כולם עשו מה שיכלו על מנת להפסיק את הבכי הזה... כך - עוברים עליה הימים בפעוטון כאשר כל יום יש כמה אירועים שבהם היא "מנסה" "מחפשת" תשומת לב, להיות ראשונה, להיות במרכז העניינים... וכשלא מקבלת מה שרוצה פוצחת בבכי... אני חושבת שהגננת נותנת מענה נכון בסה"כ אבל לדעתי אנחנו מפספסים משהו בתמונה הגדולה ולא הטיפול הנקודתי בבכי כזה או אחר. הייתי שמחה לשמוע את דעתך על מה שתיארתי. המון המון תודה!

שלום תמר, מהתיאור שלך עולים מספר כיווני מחשבה אפשריים. האחד, יכול להיות קשור להסבר שלך, ולדפוסי הקשב שלכם, ההורים. למי מגיבים, למי מתייחסים, ממי דורשים ולמי מוותרים. הקול החזק שלה יכול להיות קשור באמת לאיזו חוויה בסיסית שלה, של "מסביב יהום הסער", והצורך להישמע בכל מחיר. אך יש לזה היבט אפשרי נוסף. אם מאז שהיא קטנה, כולם עושים הכל כדי להימנע מעוצמת הדציבלים, הילדה שלכם לומדת להשתמש בבכי הקולני כנשק או כאמצעי להפעלת הסביבה. כפי שנכתב כאן לא מזמן, זהו דפוס התנהגות המאפיין משפחות בהן יש ילד שעוצר נשימה בשעת בכי, מכחיל או מקיא. כשהבכי נתפס כמאד מסוכן, מפחיד או מטריח מדי, ההורים יעדיפו להימנע מקונפליקט או ממצבים של התנגשות רצונות, והילד גדל באשליה כי דברים תמיד יתנהלו עפ"י רצונו. אני מניחה שכדי להשתחרר מהדפוס, יהיה עליכם (ועל הגננות) להחליט שאתם מסכימים להיחשף לבכי, ומוכנים לתרגל אותה במצבי תסכול מבלי לעשות כל מאמץ להפסיקו. כשהיא תראה ששוב אינו יעיל כנשק, היא תוכל לוותר עליו. זה לא תמיד קל, אך איני מעלה בדעתי דרך טובה אחרת. הדרכת הורים קצרה יכולה לייעל את התהליך ולקצר אותו. היו חזקים! ליאת

תודה רבה ליאת! זו בדיוק ההתלבטות שלי, האם לתסכל אותה ולדרוש ממנה או לחזק אותה ולהיות רכה איתה בגלל המסביב... אני מניחה שהתשובה היא גם וגם.... אנו נמשיך לעשות מאמץ לעודד אותה לבטא את עצמה במילים ולא בבכי. אך האם בכי הוא לא לגיטימי לגמרי בגיל הזה ורק בגלל שהבכי שלה חזק כל כך אז מצפים ממנה לא לבכות? אני מנסה לדמיין סיטואציה בגן כשילד בוכה בכי חרישי אז מאפשרים לו לבכות ולהירגע ואולי אף מנחמים אותו וכשהיא בוכה אז זה ישר מתפרש כדרמה והיסטריה ודורשים ממנה להרגע.... את מבינה למה אני מתכוונת?

תמר, התביעות החינוכיות שלנו, ממש כמו התגובות שלנו כדמויות סמכות (הורים, גננות, מורים) מוטב שיונחו ע"י השכל הישר, הרציונל או ה"אני מאמין" שלנו, ולא בהתאם לגובה הדציבלים. עם זאת, כולנו בני אדם, וכולנו עלולים ליפול למלכודת שהזכרת. לכן, כאמא שלה, את יכולה לנסות לשנות את מערך התגמולים בבית, ואפילו באופן מלאכותי לנסות לתגמל או7תה דווקא על מופעים מאופקים יותר. לאחרונה נדרשתי לסוגיה דומה, כשנשאלתי ע"י אישה צעירה לקראת לידה, האם המיילדות עוזרות יותר למי שצועקת, או למי שנאנחת בשקט. כולנו רוצות להאמין שהעזרה וההתגייסות שלהן אינה תלויה במרכיבי האודיו של הסיטואציה, ועדיין - קיימת אצל מרביתנו הערכה ליכולת התאפקות וכוח עמידה. איכשהו, נדמה לי שאנשי חינוך (ממש כמו מיילדות) יודעים להבחין בין בכי של מצוקה אמיתית לבין אזעקות שווא, ולפעול בהתאם. בואי נקווה שבתך תצליח לרכוש תוך זמן קצר את היכולת לגייס עזרה לאו דווקא דרך הבכי החזק והקולני. :-) ליאת

שלום רב בתנו הבכורה בת 3.5, ולה אחות בת שנה וחודשיים. לאחרונה התרבו מקרים של תוקפנות מילולית מצד הבכורה: היא יכולה להגיד דברים נוסח "לך מפה, קקה" (בסיטואציה של איסוף מהגן, במצבי כעס, וגם ללא שום סיבה נראית לעין), "אתה קקה ופיפי", "לך מפה", ועוד. הדברים יכולים להיות מופנים גם אלינו, ההורים, וגם לילדי גן, כולל חברות טובות שלה שהיא נהנית לבלות אתן. לפעמים הדברים מלווים בצעקות. מהי התגובה המומלצת במצבים אלה? תודה רבה

שלום טלי, ילדים קטנים לומדים די מהר כי למילים מסוימות יש השפעה עצומה - כמעט מאגית - על המבוגרים בסביבה. כאשר ילד מזהה אצל המבוגר תגובה יוצאת דופן למילים מסויימות ("קקי", "פיפי", "טיפש" או "מטומטם"), הוא ממשיך לבחון זאת, ומגלה שניתן להשתמש במילים הללו כדי להשפיע על רגשותיו של הזולת. מרגע שגילו את כוחן הפוגעני של הקללות, ילדים ימשיכו לעשות בהן שימוש בשעת כעס או תסכול. לכן, אני מציעה להפסיק להיפגע או להגיב ישירות למילים הללו, ובמקום זאת - לנסות לכוון למה שנח תחת הדברים. כלומר, לנסות להבין מה הילדה מנסה לומר לך ("אני כועסת עלייך"; "אני עייפה ועצבנית"; "אני מקנאה באחותי"; "לא בא לי להתחלק עכשיו עם החברים", וכד'), ולשם לכוון את תגובותייך. חושבת שתצליחי? ליאת

שלום רב יש לי ילד מקסים בן שמנ ו-9 וישנו משהו שממש מעליב ומפריע לי ,למרות שהז נשמע קטנוני.... הילד שלי מעדיף את אבא שלו ,כאשר אביו חוזר הביתה מיום עבודה בד"כ בסביבות 8 וחצי בערב הילד מעוניין להיות רק איתו,הוא דוחף ודוחה אותי,מעוניין רק שאביו יאכיל אותו,הדבר חוזר על עצמו גם בבוקר אם כי בד"כ בעלי זה שמאכיל ומלביש לגן ואם הילד רואה אותי אז הוא מתאכזב.יש לציין שמיום היוולדו לא הנקתי ובעלי ז שהיה בד"כ קם עליו בלילות ,האם יש קשר? אותו דבר קורה בשבתות וזה ממש פוגע בי,בנוסף כשבאה הסבתא שלו (חמותי) הוא גם ממש קשור אליה ורוצה להיות רק איתי ושוב דוחה אותי,...אשמח לעצה..תודה

ליבי שלום, לפעמים ילדים מרגישים שהם זקוקים יותר לנוכחות אחד ההורים ונראה כאילו הם מעדיפים אותו אך אין זה אומר שהם לא זקוקים גם להורה השני. יתכן למשל שבנך בהיותו בן מחפש את הקשר עם אביו כדי לשחק במשחקים יותר "גבריים" כמו כדורגל או כדורסל שמחזקים את תחושת היותו בן. יתכן גם שביומיום את יותר נוכחת וזמינה ואילו אבא נמצא בבית פחות ועל כן בנך מתגעגע איליו ורוצה בקרבתו. למרות שאולי הוא לא מראה זאת ברור שגם את מאד חשובה לבנך. אני חושבת שאין לך סיבה לחוש דחוייה אלא לשמוח בקשר הטוב בין בנך לאביו. אני משוכנעת שאם תצליחי להבין את הצורך של בנך בקשר הזה גם היחס של בנך אליך ישתנה . בהצלחה

רותי שלום, בתי בת שנתיים ולאחרונה החלה להיות מודעת לצרכיה ולכן קנינו סיר וישבנון וכן כמה סיפורים בנושא. אני יודעת שהעיתוי אינו מוצלח כיוון שלאחרונה עברנו דירה ואנחנו לקראת לידה שנייה ועונת החורף ועוד שינויים רבים המגיעים עם הגיל שלה ולכן אנו משתדלים מאוד לא ללחוץ. אם היא אומרת שיש לה אנחנו שואלים אם היא רוצה לשבת בשירותים או בסיר - לרוב היא לא רוצה ואנחנו אומרים לה שזה בסדר רק אם היא רוצה היא יכולה. היו כמה םעמים שהסכימה ופעם אחת יצא לה קקי מחוץ לסיר וזה גרם לה לפניקה מאוד לא אופיינית - היא בכה דקות ארוכות ולקח זמן להרגיע אותה. אנחנו חיבנו וליטפנו ואמרנו לה שזה יפה מאוד שיוצא קקי ונתנו לה שמות של בני דודים גדולים שהיא ראתה יושבים בשירותים וכו וכו. מאז הילדה נכנסה לסוג של טרואמה וכל פעם שיש לה קקי היא נכנסת לסטרט ורוצה מיד שנחליף לה טיטול. והנורא מכל זה התגובה שלה לאמבטיה - שעד לפני כמה ימים היא ככ אהבה לעשות. בימים האחרונים זה הפך לסאגה קורעת לב שהיא בוכה ומתייפחת ולא רוצה להישאר בלי טיטול כנראה מהחשש לאבד שליטה. היא בדר"כ ילדה כזאת נינוחה אין שום דבר אחר שגורם לה לבכות ככה ולא להירגע. אני מנסה לשיר איתה שירים ולדבר על נושאים אחרים בזמן ההפשטה והיא משתנקת מבכי היסטרי וגם תוך כדי האמבטיה עד שמלבישיםפ לה חזרה את הטיטול. כיצד הדרך הנכונה ביותר להוציא אותה מהטרואמה הזאת? אני שוב אומרת שאין לי בעיה שהיא לא תיגמל עדיין. אני מבינה שזו תקופה בעייתית (גם הגננת הקבועה שלה נפצעה וכבר חודשיים לא עובדת ויקח עוד חודשיים עד שתחזור - וזו גננת מאוד דומיננטית שהיא קשורה אליה. אז כמו שאת מבינה.. תקופה מאתגרת עבורה) וכאמור, הלידה שאמורה להגיע כל יום. הבית כבר מסודר עם ציוד וכולם מדברים איתה על זה.. אני רק רוצה להוציא ממנה את הפחד הזה מהקקי ולהרגיע אותה שגם אם יברח לה הכל בסדר. תודה על זמנך נטע

שלום נטע, הניחו לנושא הגמילה לזמן מה (למרות שבגיל שנתיים קיימת כבר בשלות מלאה לכך). בזמן ההפוגה הזו, תנו לה להתעסק בחמרים כמו חימר, פלסטלינה (רצוי כהה או חומה), צבעי אצבעות או בוץ, כדרך מעודנת להתיידד עם הקקי. כשתראו שמושגת רגיעה, חזרו על התהליך בשנית, ממקום נינוח ורגוע יותר. בהצלחה ליאת

תודה ליאת. כפי שאמרתי אכן אנחנו מניחים לגמילה. באמת שאין לנו רצון להלחיץ אותה אך נותרנו עם הבעיה של הכנראה טראומה בעקבות הבריחת צואה שעכשיו גם ללא כל דיבור על גמילה, היא לא מוכנה להכנס לאמבטיה ונראה לי שזה קשור לזה שהיא לא רוצה להישאר בלי טיטול ולאבד שוב שליטה. היא בוכה ובוכה שהיא רוצה טיטול

היי נטע, אני לא חושבת שהפחד הוא מאיבוד שליטה. יש ילדים שחווים את הקקי הנופל אל הרצפה או האסלה כאל חלק הנושר מגופם. באופן טבעי, פירוש כזה מעורר חרדה עצומה, והימנעות מעשיית קקי מחוץ לחיתול. לכן, למרות גילה הצעיר, אני חושבת שצריך לעשו מאמץ הסברתי המותאם ליכולת ההבנה שלה, שישכנע אותה שהקקי הוא חלק ממערכת העיכול של הגוף ("מה שהגוף אינו צריך אחרי שאנחנו אוכלים, יוצא החוצה, וזה בריא ונכון, וכו', וכו'..."). בזמן המקלחת, גם כשהיא צורחת, הישארו רגועים וענייניים. כשהיא חשה שאתם מתוחים וחוששים (או אולי מותשים וחסרי אונים) זה בוודאי מקשה עליה להירגע. הסבירו בשקט ש"צריך להתקלח, ואנחנו כאן איתך, עוזרים לך לעשות את זה צ'יק-צ'ק, כדי שתהיי נקייה וריחנית ונהדרת". מעבר לכך, אל תכבירו במילים, וגם לא בניסיונות שידול, פיצוי או פינוק. זכרו שעמדה עניינית ושלווה היא בסופו של דבר זו שתביא רגיעה. בהצלחה ליאת

שלום רב אני רוצה להתייעץ עם משיהו לגבי דבר מה בהתנהגות של ילד בן שנה ותשע למי עלי לפנות לפסיכולוג ילדים? האם יש למישהו המלצה למטפל באזור ראשון לציון במכבי? תודה רבה

שלום מירי, הכתובת יכולה להיות רופא הילדים שלכם, שבמידת הצורך יפנה אותך הלאה. פסיכולוג ילדים קליני או התפתחותי גם הוא כתובת מצויינת. אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, שכן זה נוגד את מדיניות האתר. אין לי ספק שהרופא שלכם יוכל להפנותך לפסיכולוג ילדים מומלץ בעירכם. בהצלחה ליאת

שלום רב, בן שלי בן 8,5 .ילד רגיש מאוד. במקרים שרב עם חברים,של קצת בעיות ולחץ בחיים מתחיל לדבר איתי בצורה מאוד לא מכובדת והרבה לצעוק . שאני אומרת שהוא יאניש הוא לא מתרגש מזה . אני יודעת שבתוכו הוא ילד עם מלא רגש ואהבה אבל שמשהו לא בסדר אצלו הוא מוציא אלי את כל הכעס .ניסיתי גם לא להגיב וגם להגיב ברוגע אבל באסרטיביות -זה לא ממש עוזר. הוא מבין שהוא אשם בסוף ומתנצל אבל הכל חוזר לקדמותו . איך לטפל בזה ? מה צורת התנהגות הנכונה ? אני אם חד הורית

שלום ולרי, מצרפת לינק לשאלה (ותשובה) שעסקו בדיוק בנושא שאת מעלה. אם יהיו שאלות נוספות - את מוזמנת. בבקשה - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-89992#message-89992 בהצלחה ליאת

רציתי לבקש המלצה על פסיכולוג ילדים שעובד עם מכבי לילדה בת 5

שלום רון, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. בהצלחה ליאת

שלום. יש לי ילדה בת 3.5 וילד בן 6.5, הילדה הולכת לישון כל יום בערך בשעה 9:00 היא נרדמת, הבעיה שהיא לא נרדמת לפני, ומשחקת במיטה. קשה לה מאוד לקום בבוקר בשעה 7:00, ועושה בעיות וצרחות לא מוכנה לשים את הגרביים ונעלים, ובוכה בכניסה לגן, יש לציין כי בגן היא בסדר גמור. בעלי מגיע בעצבים לעבודה ובאיחור, והילד מגיע באיחור לבית הספר בגללה. אני רוצה לציין שיש לה דפוס התנהגות כאשר היא בוכה היא מפתחת שיעול ומקיאה ממנו. מה עושים??

שלום רב, דווקא המשפט הקטן בסוף דברייך, יכול להיות המפתח להבנת המצב. יש ילדים שכתוצאה מבכי משתעלים ומקיאים, יש ילדים שמגיעים אף לעצירת נשימה וכיחלון - בשני המקרים עומדים מנגד הורים מותשים ומבוהלים, שיעשו כמעט הכל כדי להימנע מהתוצאה המאד לא נעימה הזו. במצב כזה, מצבי קונפליקט נוטים להסתיים כשההורים נכנעים לרצונו של הילד. כך אפשר להבין מדוע הילדה הקטנה שלכם 'נגררת' עד שעה מאוחרת בערב, ונאבקת בכם בבוקר - היא למדה להתנהל (רק) עפ"י רצונה, מבלי שהגבולות יוצבו לה בצורה נחושה ועקבית. המפתח, כמו תמיד, טמון ביכולת שלכם לקבל החלטה, ולהחזיר לעצמכם את הסמכות בבית ללא פחד, גם במחיר של הקאה פה ושם. נסו לארגן מחדש את סדר היום שלכם, ולהגדיר את ציפיותיכם בצורה ברורה ועקבית. אל תיגררו למאבקי כוח, ואל תחששו להכתיב נהלים וכללים (כמו שעת כיבוי אורות, למשל, או יציאה מהבית בשעה קבועה, גם אם תהיה לבושה חלקית). זכרו שילדים שגדלים בתוך מסגרת ברורה של כללים וסדר יום מתפקדים היטב, ונהנים מתחושת מוגנות וביטחון, בעוד ילדים שמאמינים שהם מנהלים את הוריהם סובלים מאי שקט, עצבנות וחרדות. אם תרגישו שאינכם מצליחים לחולל את השינוי בכוחות עצמכם, הדרכה הורית קצרה אצל פסיכולוג ילדים מנוסה תקצר את התהליך ותייעל אותו. בהצלחה ליאת

שבוע טוב, ביתי בת - 7 אחות תאומה לבן. יש לי הרבה בעיות משמעת עם הילדה . נתחיל מיזה שאפשר לקרוא לה עשר פעמים והיא פשוט מתעלמת . לא עונה. זה יכול להיות בכל מצב. כשהיא מול טלויזיה, מול מחשב, או כשהיא למטה. חוץ מיזה שאני "מאיימת" עליה שגם אני אתעלם מימנה אני לא יודעת מה לעשות. וכשבאמת התעלמתי מימנה כשהיא קראה לי, היא פשוט צורחת בטרוף. בעיה נוספת, זה שצריך ממש להתחנן לפניה להיכנס למקלחת. עד שאני מאבדת את הסבלנות, ומכניסה אותה בכח, מורידה מימנה את הבגדים למרות שהיא יכולה לצרוח על זה. קשה לי מאוד עם ההתנהגות של הילדה, ועם העקשנות שלה בהרבה דברים. העלתי כאן את המעט. טודה מאוד על עצתכם. בברכת שבןע טוב,

שלום רב, התעלמות מקריאות ההורה יכולות להיות (בין השאר) עדות להפרעת קשב. אני מציינת זאת, כדי להדליק נורה אדומה, ולהזמין אותך לבירור בזמן הקרוב. כל מה שאומר בהמשך חשוב ורלוונטי גם במקרה של הפרעת קשב. ילדתך מתעלמת מפניותייך, לא כי היא ילדה רעה או מעצבנת, אלא פשוט כי היא למדה שזה אפשרי. כאשר את מאיימת עליה בהתעלמות מצדך, את פותחת למעשה חזית של מאבקי כוח, בהם את מפסידה, ונשארת מתוסכלת, עויינת ומותשת. השינוי יבוא רק ממך, כאשר תחליטי שאת עוברת למדיניות של "דבר מעט - עשה הרבה!". כאשר את קוראת לה והיא אינה עונה, אל תחזרי על בקשתך פעם נוספת, אלא פעלי. כך יש סיכוי טוב יותר שתפעלי מתוך שיקול דעת חינוכי ולא מתוך כעס, עלבון או עייפות. למשל, לאחר שביקשת ממנה פעם אחת להיכנס למקלחת, קומי, כבי את הטלוויזיה, והובילי אותה אל המקלחת. אם היא מתחילה לצרוח, אמרי בשקט שעליה להתקלח בכל מקרה, ושתוכל לבחור אם לעשות זאת בנעימים או בבכי. באופן דומה, יהיה עליה ללמוד גם בנסיבות אחרות שאת מתכוונת למה שאת אומרת. אם את קוראת לה לאכול ואינה מגיעה, היא תאלץ לאכול את האוכל קר או לא לאכול כלל. אם את מבקשת ממנה לזוז מהמחשב, דאגי שהמחשב ייסגר מרגע שביקשת. משום מה, אולי בגלל עייפות, הורים רבים מעדיפים לדבר ולא לפעול, וכך למעשה הם מלמדים את הילדים 'לצפצף' על מה שנאמר. פעולות ותוצאות מיידיות (לא איומים!) עובדות טוב יותר. ממליצה לך בחום להגיע להדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים, או להיעזר בספרות ההדרכה הענפה הקיימת בנושאים של תקשורת והצבת גבולות. בהצלחה ליאת

היי, הילד שלי בכיתה ב'. לפני כשנה טופל עקב קושי בכניסה לכיתה א' (מעבר לאזור חדש ולדירה חדשה- חברים חדשים). לאחרונה חלה עליה ברמת האלימות שהוא מפגין ואני חשה כי הטיפול שהוא זקוק לו אינו רק התנהגותי, אלא גם רגשי (הוא כועס הרבה ואינו יודע לומר למה). אשמח אם תוכלו להנחות אותי לאיזו "זרם" בפסיכולוגיה עליי לפנות ואם יש המלצות לפסיכולוגים באזור קרית אונו, אני אשמח לקבל.

שלום דבי, פסיכולוג/ית קליני של הילד יוכל לסייע לך. אני חושב שבמקרים דומים לזה שאת מתארת, שילוב של טיפול רגשי בילד מלווה בהדרכת הורים הוא המענה המוצלח ביותר. את יכולה להתייעץ עם רופא המשפחה, יועצת בי"ס או הורים אחרים באשר לאנשי מקצוע טובים באזורך. בהצלחה קובי

שלום, הבן שלי תלמיד כיתה א חזר וסיפר כי המחנכת שלו העמידה את תלמידי הכיתה במשך השיעור כי היו קליפות תפוז על הריצפה ואף אחד לא לקח אחריות על מעשיו. שאלתי בקבוצת ההורים בוואץ אפ האם שמעו על כך שילדיהם עמדו בשיעור בעיקבות קליפות תפוז על הריצפה. חלק מההורים נבהלו וחלק טענו שצריך לברר מול במחנכת וחלק "המתייפייפים" טענו שאין להכפיש את שמה של המחנכת ויש לברר מולה. למחרת, שמעה המחנכת על חילופי הדברים בהודעות וכתבה להורים מייל על כך שהיא כועסת שהדברים נעשים מאחורי גבה, ולא דרך תקשורת ישירה שכן על כל שאלה או הבהרה היא טורחת להשיב. עוד טענה כי היא מאמינה במערכת יחסים המושתתת על אמון ותקשורת גלויה. מייד לאחר מכן יצאו שני הורים שונים בהתכתבות כי יש לכבד את יעל וכל שאלה או בעיה יש לברר מול המחנכת. כעת התייחסותי: העלתי שאלה בקבוצת ההורים ממקום של בירור כי בני סיפר זאת. לא הייתה שום נימה של הכפשה או העלבה של המחנכת... וכעת דעתי על התנהלות המחנכת שלא נכתבה בקבוצה: לא כ"כ נראית לי הדרך שבחרה המחנכת להתמודד עם שאלת התפוז- השאלה שהופנתה לתלמידים: מי זרק תפוז על הריצפה בעייתית מיסודה ומאותתת לכיוון אשמה. ועוד, להעמיד תלמידים כדי למצוא את האשם? עוד יותר ירתיע את ה"אשם" ויגרום לו לשתוק.במקום למצוא דרך יצירתית יותר ולגייס אותם לשיתוף פעולה ... לא חסרות דרכים לכך. הרי במבחן התוצאה האשם לא נמצא והילדים יצאו בתחושה לא נעימה. ובמייל ששחה להורים דיברה על מערכת יחסים עם ההורים המושתתת על תקשורת ישירה ואימון. ובהתנהלותה מול הילדים הראתה את ההפך מהמשאלה שהביעה מול ההורים. זה היה אקט משמעתי שמטרתו לתור אחר האשם בדרך מאיימת ומרתיעה. שלא נשא פרי. היא הביעה את כעסה מול התלמידים וכעת כעסה מופנה כלפינו ההורים. זאת אסטרטגיה לנקות עצמה מהטענות של ההורים כלפיה בעניין התפוז. וההורים האחרים שמייד דאגו ליידע את המחנכת בהתכתבות ובוודאי גם העבירו את פרשנותם לדברים כדי לשאת חן בעיניה. אשמח לדעת מה דעתך בעניין.

שלום, אתחיל מזה שאני לא חושב שענישה קולקטיבית שרירותית מועילה. באופן אישי, אני מעדיף תגובה חינוכית כמו עבודה בנושא איכות הסביבה וכד'. למצוא את האשם או חינוך ללקיחת אחריות זה חשוב, אך חשובה מזה ההבנה של הילדים את הרעיון הבסיסי שעומד מאחורי המעשה. בשאלתך את מעלה הרבה נקודות חשובות, על מעורבות הורים בבי"ס, על דפוסי תקשורת, על התמודדות עם אופני תקשורת מודרניים בתוך שיח קבוצתי וכו'. מבלי להיכנס לדעותיי בנושאים האלו, אני חושב שבמקרה שלך צריך להפריד בין שני דברים: האחד, אופן תגובת המורה בכיתה ודעתך על האופן בו פעלה. השני, העברת המסרים למורה ותקשורת בקבוצת ההורים. אני מבין את תסכולך מכך שבאת לעשות משהו טוב עבור הילדים, אך בפועל יצא שאת נתפסת באור שלילי גם אצל המחנכת וגם בקרב חלק מההורים. לכן, אני מציע לך לא להיכנס למגננה ולניסיונות לנקות את עצמך מול האחרים, אלא לתקשר עם המחנכת באופן ישיר ובשיחה פרטית. בשיחה שלכן, את יכולה להביע את דעתך על שאירע בכיתה, לשמוע את הצד שלה ולהתייחס למה שאירע בקבוצת ההורים, להסביר לה את כוונתך המקורית ולסכם איתה על דרכי תקשורת המקובלת על שתיכן. כפי שאין הורה מושלם, אין מחנכת מושלמת, כולנו עושים טעויות ולטעויות האלו יש תפקיד חשוב בהתפתחות של הילדים. החשוב הוא לקיים ערוץ תקשורת ישיר ופתוח בו תוכלי לברר דברים מולה. כהורה, אני יכול לומר לך שקשה מאוד להגיע למצב בו כל ההורים מסכמים על דבר כזה או אחר, או למצב בו אני כהורה מסכים עם כל פעולות המחנכת. לכן, אני חושב שמוטב להתמקד במה שחשוב לילד שלך! לנסות ולהפריד בין עיקר לטפל (כלומר- לברור את האירועים בהם את מתערבת לפי מידת החשיבות שלהם בעיינך) ולמצוא את הדרך האפקטיבית להעברת המסרים שלך.. מניסיוני, אני יכול לומר שלרוב העברת ביקרת באופן אישי, ישיר ולא קבוצתי עוברת טוב יותר ומאפשרת למושא הביקורת להגיב באופן ענייני, בדרכים מגוונות יותר, ומקלה עליו שלא להיכנס למגננה ואטימות. בברכה, קובי

שלום ביתי בת 10 חודשים, איתי בבית עדיין (לא במסגרת).תינוקת חייכנית וסקרנית. לאחרונה שמתי לב שהיא מתעצבנת מאד כשלא מקבלת משהו שהיא רוצה. בוכה וצועקת. בבית אנחנו מאוד מקפידים לא לריב לידה, למרות שמדי פעם קורה. מה שכן, יש לנו כלב מתוק אבל שובב שלא מניח לה ואנחנו צועקים עליו המון לידה , הוא מתפרע ואנחנו חוששים שיקרה לה משהו בתוך המשחק שלו. פתאום אני חוששת שכל הצעקות שהיא שומעת, גם אם הם על הכלב, יעשו משהו או כבר עשו. אז השאלה שלי, האם החשש מוצדק ואם כן, האם לא מאוחר לתקן את הנזק שנעשה.. היא כבר בת 10 חדשים. תודה מראש

שלום שירי, אם לא מדובר בהתקפי זעם לא פרופורציוניים שלך על הכלב, אז אני לא חושב שזה אמור להשפיע עליה באופן ממנו את חוששת. לשאלתך, בתך מגיבה באופן ההולם את גילה, היא מגלה אסרטיביות בריאה, מפתחת את הנפרדות שלה ומביע את רגשותיה הכנים. התהליך הזה, בו הסביבה (בעיקר ההורים) מתחילה לסדוק את אשליית הילד שהוא שולט ומפעיל את הסביבה הוא תהליך טבעי וקריטי בהתפתחות הילד. תפקידו של ההורה הוא להציב גבול מידתי לילדו, לאפשר לו עצמאות ולהכיל את התוקפנות שלו. דרך זה, הילד לומד שיעור נוסף על הנפרדות שלו, על קיומו הסובייקטיבי שלו ושל האחר. זה תהליך שברבדים שונים יימשך אל תוך הבגרות שלו. בשלב הזה, הטרום מילולי, צעקות או בכי משמשים כאופן ביטוי ותקשורת עם הסביבה. לכן, אין צורך להתרגש מזה או לחשוש. בברכה קובי

הבת שלי בת 4.5 לא יודעת להתמודד עם כעס שמופנה כלפיה אם אני כועסת עליה, (לא צועקת) אבל בטון אסרטיבי אומרת לה משהו כגון אני כועסת עלייך בגלל כך וכך... היא מאוד נפגעת, בוכה ולא נרגעת זה לא כדי שאוותר על מה שאמרתי, היא נעלבת מהכעס עצמו גם מאנשים אחרים נעלבת ילדה רגישה אני רוצה שתגדל ולא תיפגע מכל אדם שיכעס עליה בחיים....שתדע לעמוד מול הכעס ושאלה שנייה - מה הופך אדם ל"פריק קונטרול" ואיך אפשר לגדל ילד שלא יהיה כזה

שלום סמדר, בתשובתי אנסה להפריד בין שני דברים הקשורים זה בזה. האחד, מאוד ייתכן שבתך רגישה וחווה את הטון האסרטיבי כטון חריף/תוקפני/כעוס איתו קשה לה להתמודד. למרות זאת, כפי שאת מבינה בעולם ה"אמיתי" היא תאלץ להתמודד עם זה בכל מיני סיטואציות. הבית והיחסים שלכם איתה, מהווים מגרש האימון הטוב ביותר לזה. לכן, לפני העבודה שלך איתה נדרשת כאן עבודה עצמית שלך. אני מציע לך לנסות להסתכל על הסיטואציות הללו במבט רוחבי, לבחון את הטריגרים לכעס שלך, לזהות נקודות תורפה שלך, לבחון האם התגובות שלך עקביות (עקביות מסייעת לילדה להבין את החוקיות ומסייעת להורה בהצבת הגבולות), לבחון מה מעורר אצלך כעס והאם התגובות שלך מידתיות, לבחון האם בנוסף לכך שאת אומרת לה מה אסור בסיטואציה נתונה את גם מוסיפה אלטרנטיבה אחרת- מה מותר או מה את מוכנה שתעשה. המטרה בהתבוננות העצמית הזו היא שתגיע למצב בו את שלמה (עד כמה שניתן) עם תגובותייך כלפי בתך. לאחר תהליך הבירור עם עצמך, חשוב לראות מה קורה לך מול הילדה. זה לא פשוט לעמוד בפני בכי ופגיעות של ילד, אחת הטעויות הנפוצות של הורים היא כעס ומיד לאחר מכן התנהגות מרצה, מפייסת והרפיית הגבול שההורה ניסה להציב. במצב שכזה, הילד לומר שדרך אופן תגובה מסוים הוא יכול להזיז את ההורה מעמדתו הראשונית ובעצם מקבל חיזוק חיובי להתנהגות שלו. ההורה שתחילה מגיב מתוך כעס ולאחר מכן מתוך אשמה, בעצם מקשה על הילד לפתח מנגנון התמודדות עצמאי בו הוא מצליח להכיל את רגשותיו השונים. לסיכום, ככל שתהיי שלמה ועקבית יותר עם הצבת הגבולות, תבררי את המצבים בהם את מעמידה לה את הגבול, תכירי ברגשות שלה לצד עמידה על העיקרון (כמו "אני מבינה שאת מרגישה פגועה עכשיו וזה בסדר, אך אני לא מכונה ש..."), תתני לה פתח יציאה מהסיטואציה ("אני לא מוכנה שתעשי כך, אך את יכולה לעשות..."), כך תסייעי לה באופן הדרגתי להתמודד באופן מותאם יותר עם הסיטואציות השונות. בהצלחה, קובי

איך אני יכולה לגרום לילד בן 11 להפסיק לשחק באש? שיחות והסברים לא עזרו. ולמי אני יכולה לפנות לקבלת עזרה... דחוף......

שלום מיכל, משחק באש, מעבר לסכנות הטמונות בו יכול להעיד על מצוקה, קושי בוויסות דחפים וקריאה לעזרה. אם ההסברים והניסיונות למנוע ממנו מלשחק באש אינם מועילים חשוב לבחון האם יש מוקדי לחץ בחייו ומה ניתן לעשות כדי להפחית אותם. לבחון התנהגויות ותפקודים בשאר תחומי החיים כמו הופעה של התופעה בגיל צעיר יותר, תפקוד חברתי, תפקוד לימודי, התפרצויות זעם, ונדליזם מסוג אחר וכד'. אם לפשט את הדברים, הופעתן העיקשת של הצתות שאינן רק מתוך סקרנות לרוב משמשות כביטוי למצוקה בחיי הילד. לכן חשוב להבין את מקור המצוקה ולטפל בה. לעיתים משחק באש מייצג איזו משאלה לכך "שמישהו יעצור אותי כבר". יש כאן - אולי - קריאה למבוגרים לגלות יותר מעורבות בחייו, יותר השגחה ויותר קרבה. ילדים שמשחקים באש הם הרבה פעמים ילדים שנמצאים זמן רב לבדם, ורוצים להזכיר למבוגרים שהם עדיין ילדים הזקוקים להשגחה. בשל הסכנות הרבות, אני ממליץ לך לפנות לפסיכולוג קליני של הילד עם עדיפות להתמחות בטיפול קוגניטיבי התנהגותי לצורך הערכה וטיפול בילד, או טיפול משפחתי במקרה הצורך. את יכולה להתייעץ עם יועצת בי"ס ולהיעזר בה כדי למצוא איש טיפול מתאים. בברכה קובי

בני בגיל שלוש וחצי, נמצא בגן, מפותח וחכם בהתאם לגילו. יש לציין שהוא עדיין עם מוצץ. בזמן האחרון יש לו תופעה שהוא שם ידיים בתחתונים, אני מבינה שזה נעים לו, אבל הבעיה שהוא עושה את זה הרבה, וגם בגן. האמת שזה לא מפריע לנו כל עוד זה בבית, אבל בגן יש גננת בצהרון דתייה וראיתי שזה מאוד מפריע לה, והיא אפילו אמרה לו לשטוף את הידיים והוא בכה, כנראה שממש נעלב. כיצד עלינו לנהוג? האם זה יעבור מעצמו או שצריך לדבר איתו או להוציא לו את הידיים? אנחנו לא רוצים שהוא ייפגע מאיתנו או שייעלב מהערות שלנו. תודה רבה.

שלום מעיין, פעולה כזו היא טבעית ונורמטיבית לגילו. אני מבין שזה לא מפריע לכם שהוא עושה זאת בבית, אך כאשר זה מותר בכל מקום בבית הוא עלול להסיק שזה מותר בכל מקום אחר: בגן, בגינה וכו'. אני חושב שיש להפריד בין המעשה עצמו שאיתו אין כל בעיה, למקום והזמן בו הוא עושה זאת. לומר לו משהו בסגנון של: זה בסדר שהוא עושה זאת, אך רק כשהוא לבד עם עצמו. את אותו המסר אפשר לבקש גם מצוות הגן להעביר לו, כך שתהיה אחידות. בנוסף לזה, זו יכולה להיות הזדמנות טובה להתחיל וללמד אותו על פרטיות הגוף. בברכה קובי

הבת שלי החודש תהיה בת שנתיים ובחודש וחצי האחרונים שהיא רואה פרצוף לא מוכר היא עוצמת את העיניים ואף בוכה בכי צרחני ללא הפסקה אפילו אם ישבו באותו שולחן היא תסרב לאכול ורק תיבכה ללא הפסקה.. יש סיבה לדאגה? התגובה הזאת נורמלית??

שלום ליטל, התגובה שלה טבעית ונורמלית לחלוטין, היא נקראת "חרדת זרים". עוצמת התגובות משתנה מילד לילד בהתאם לאופיו, הטמפרמנט שלו וכד'. ממליץ לך בחום לקרוא על כך ברשת, יש מגוון רחב של מידע בנושא. בברכה, קובי.

בתי בת 9 קוססת צפורניים רק בזמן השיעור בבית לא וגם בחופשת חנוכה הצפורניים גדלו מעט רק בכיתה שאני שאלת אותה למה היא לא יודעת לענות לי ונמורה שלה אמרה שלא שמה לב ושאלה אותי אם אני רוצה שהיא תאיר לה כשתראה לא יודעת מה נכון לעשות אמרתילמורה שאתיאץ אתך בתודה

שלום דבורה, אם בשלב הזה התופעה מתרחשת רק בזמן השיעורים, אני מציע לתת לה אמצעי אחר שיהווה תחליף להרגל. משהו כמו כדור מעיכה או כל דבר אחר שבעזרתו תוכל להפיג את הדחף לכסוס. אני לא חושב שצריך להעיר לה על הכסיסה בזמן השיעור. מזמין אותך לשוב ולהתייעץ אם זה לא עוזר, או אם התופעה מתרחבת. בהצלחה קובי

דפנה

שלום רב, התינוקת שלי בת 4 חודשים. סבתא שלה (אמי) מתגוררת לידינו ומגיעה לביקור באופן יומי. באחד הימים, באופן פתאומי, התינוקת החלה לבכות ברגע שהיא רואה את סבתא. לא ברור לנו מדוע. יש לציין שהיא נמצאת בטיפול של המטפלת, והיא אינה בוכה אצלה.

שלום פנינה, אני מניח שזו הייתה חוויה מביכה וקצת לא נעימה לסבתא. לכן, אם יש בכך צורך, את יכולה להסביר לה שלתגובת הבכי של בתך, בגילה הצעיר, אין משמעות רגשית בינאישית. קשה לדעת למה זה קרה, אבל זה לא אומר שבתך לא אוהבת (או תאהב) את סבתא שלה. קובי

שלום רב יש לי ילד מקסים בן שמנ ו-9 וישנו משהו שממש מעליב ומפריע לי ,למרות שהז נשמע קטנוני.... הילד שלי מעדיף את אבא שלו ,כאשר אביו חוזר הביתה מיום עבודה בד"כ בסביבות 8 וחצי בערב הילד מעוניין להיות רק איתו,הוא דוחף ודוחה אותי,מעוניין רק שאביו יאכיל אותו,הדבר חוזר על עצמו גם בבוקר אם כי בד"כ בעלי זה שמאכיל ומלביש לגן ואם הילד רואה אותי אז הוא מתאכזב.יש לציין שמיום היוולדו לא הנקתי ובעלי ז שהיה בד"כ קם עליו בלילות ,האם יש קשר? אותו דבר קורה בשבתות וזה ממש פוגע בי,בנוסף כשבאה הסבתא שלו (חמותי) הוא גם ממש קשור אליה ורוצה להיות רק איתי ושוב דוחה אותי,...אשמח לעצה..תודה

שלום ליבי, גילו של בנך מתאפיין בסערות ובהתנהגויות מרדניות. כשהתנהגות כזו פוגשת את אחד ההורים בנקודה רגישה היא לרוב מוציאה ממנו תגובה רגשית כל שהיא. כך למשל, ייתכן שכשהוא הביע את העדפתו לאביו את חשת פגועה ומתוך כך פעלת כדי לקרב אותו, לרצות אותו וכד'. הילד הרגיש בתוצאות של המעשה שלו והמשיך לפעול כך. בנוסף לזה, אביו מבלה איתו זמן מועט וייתכן שגם לעובדה זו יש חלק בכך, משתי סיבות: האחת, השלמת זמן איכות עם אבא. והשנייה, את נתפסת כדמות קבועה ובטוחה, בשל כך הילד חש ביטחון בנוכחות שלך ובוחר לנהל את הקונפליקט מולך, זאת מתוך הנחה לא מודעת שאת תשרדי את החלקים ה"רעים" שלו. בכל מקרה, אני מאמין שהפתרון הטוב ביותר טמון בעבודה עצמית שלך. אני יודע שזה לא קל ושזו עצה חצי פרקטית, אבל חשוב שתעבדי על זה ותשתדלי לא להיפגע. אין לי ספק שבנך אוהב אותך וזקוק לך, גם כדי לנהל מולך מרד. ההבנה הזו יכולה לסייע לך בהכלת רגשותיו ורגשותייך. נוכחות יציבה, שאינה מושפעת מהסערות וממצבי הרוח הקיצוניים של בנך תסייע לו ולך לעבור את השלב הזה. קובי

שלום, יש לי בן, בן 14 הוא ילד מאוד מתקשר עם אחרים ומאוד זורם בכל דבר, עוזר בבית עוזר לאחיו הקטן. לפני יומיים גילינו בטעות שהוא מתקשר עם איזשהי בחורה ( אין לי מושג איך קוראים לה ובת כמה היא) והם מדברים ( בהודעות) על אהבה ועל מפגשים . הבעיה היא שבהתחלה חשבתי שהיא מבית הספר שלו ולא התייחסתי ככ. אבל גיליתי שהיא מנהריה והיא מבקשת שהוא יגיע אליה. הפחד שלי הוא מי היא אותה הבחורה? אם היא לא ערבייה? הבן שלי לא מדבר איתי על זה ואני לא יודעת איך לגשת אליו כדי שיספר לי? איך להגיד לו שגילתי שיש לו מישהי שהוא אוהבת ? אני צריכה עצה איך להתנהג במקרה הזה? האם לקחת לו את האייפון (הוא מדבר בהודעות עם המון אנשים ואין לי שליטה על זה).ממתינה לתשובתך. תודה רבה.

שלום טלי, מרגע הלידה ועד הגיעם לבגרות, ילדים עוברים ממצב של תלות מוחלטת לעצמאות. בפועל, זה אומר שלהורה יש יכולת שליטה הולכת ופוחתת ככל שהילד נעשה עצמאי. באופן דומה, האיזון בין מתן החופש לצורך להגן על הילד הופך ונהיה מורכב ועדין ככל שהילד גדל. ההורה, "נאלץ" להתמודד ולהכיל המון דאגות וחרדות, לפקוח עין אך גם לתת אמון בילדו ובכלים שהעניק לו. כאן המקום שלכם לשאול את עצמכם האם הדאגה שלכם היא ממשית, האם אתם חושבים שהוא מודע מספיק גם לסכנות האורבות בעולם הווירטואלי ומסוגל לשמור על עצמו. במידה ואתם מגיעים למסקנה כי מוטב לדבר איתו על זה, אני מציע לספר לו, בכנות, שלקשר הזה נחשפתם במקרה ולא מתוך חדירה מכוונת לפרטיותו. ספרו לו כיצד נחשפתם לזה, ועל כך שזה מעורר בכם דאגה וצורך לשוחח איתו על כך. אני לא מוצא סיבה להחרים לו את האיפון. לצד היתרונות הרבים, התמודדות עם שפע ומרחב תמיד מכילה סכנות, ואני מאמין שמוטב ללמד איך להתמודד מאשר למנוע את מה שבכל מקרה לא תוכלו למנוע לעד. בברכה קובי

שלום רב , בתי הבכורה בת 4 ללא חיתול מגיל שנתיים ושמונה חודשים (כניסה לטרום טרום חובה) לאחרונה מזה 3 חודשים יש לה הרטבות באמצע היום (בלבד) ללא סיבה מוצדקת בנוסף לכך נראה שלא מפריע לה כלל שהיא רטובה, היא יודעת טוב מאוד שגם אם מרטיבה יש לה בגדים להחלפה בתיק הגן ובמגירה בבית ולעיטים רחוקות יוזמת החלפה לבדה אך בזמן האחרון גם זה לא עושה. אני לא יודעת כבר איך להגיב , הוסבר לה כי הינה ילדה גדולה ,כי עלולה להתקרר\ לחלות ,היתה בפינה לא מעט , נסתי הכל וכבר לא יודעת איך להתמודד . זה לא בורח לה היא פשוט מוותרת ללכת להתפנות לפיפי. כמובן שלצואה היא מתפנה כרגיל הכל כהלכה , רק לפיפי - לא. האם נורמאלי לתקופה??האם צריכה להתרגש מזה? זה יעבור??מקווה שתוכלו לעזור - תודה מראש

שלום מלכה, לייתר ביטחון, אני מציע לך להתייעץ עם רופא ילדים כדי לשלול גורמים פיזיולוגיים. לרוב, נסיגה בשליטה בצרכים קשורה למרכיבים רגשיים/התנהגותיים כגון-מצבי לחץ, שליטה, תשומת לב וכד'. לכן אני מציע לבחון האם ישנם או היו מוקדי לחץ (כניסת אח חדש, מעבר גן וכו') ומה ניתן לעשות כדי לסייע לה להתמודד איתם. אני מבין את חוסר הנוחות ואת הרגשות שעולים בך, אך אני לא חשב שענישה מכל סוג יכולה להועיל, אלא להפך. אני מציע להשתדל ולשמור על קור רוח, לא להגיב לאירוע עצמו ולהחליף לה את הבגדים. זה לא יפתור את הכל ביום, אך אני מאמין שעם התמדה זה יכול לסייע. מעבר לזה, הקפידי לחזק אותה בכל פעם שעושה את צרכיה בשירותים, והביעי אמון ביכולתה לשלוט בזה. מעבר לזה, יש הרבה הודעות בפורום העוסקת בשליטה בצרכים או בענישה. אני ממליץ לך לקרוא חלק מהן, בעיקר כי אני חושב שהשימוש בישיבה בפינה כעונש (ללא קשר למעשה) אינו יעיל, אינו חינוכי ועלול להסב נזק. בברכה קובי

שלום

שלום אלה, השאלה שלך לא נקלטה.. נסי להעלות אותה שוב קובי

שלום, בני בן שנתיים ושלושה חודשים. ילד פיקח, מפותח מאוד מבחינה שפתית, שמח וחיובי. בחודשים האחרונים, מסיבה לא ברורה, החל לפתח אנטי לסבתות שלו. את אחת מהן הוא רואה די הרבה, שכן אנו גרים בקרבת מקום, ואת השנייה פחות. את האנטיגונזם הוא לא סופג בבית, משום שגם אני וגם בעלי ביחסים מצוינים עם האימהות האחד של השנייה. שמנו לב כי התופעה מחמירה ככל שחולף הזמן, ואם בעבר הוא פשוט לא רצה לתת נשיקה או חיבוק, היום הוא ממש אומר "אני לא אוהב אותך", "אני לא רוצה שתבואי", "אני לא רוצה אותך". הוא אומר את הדברים גם כאשר הסבתות לא בסביבה, וגם בפניהן. בהתחלה התעלמנו, מהר מאוד עברנו להתייחסויות מילוליות (לא מסכימים לדבר ככה, אמא ואבא כועסים, אמא ואבא עצובים וכדומה). נראה ששום דבר לא עוזר, ונראה כי האנטי הזה מתפשט לנשים מבוגרות יותר באופן כללי. לא ברור לנו מהיכן מגיע האנטי הזה, אבל בעיקר אנחנו לא יודעים איך להגיב לאמירות האלה בדרך שתגרום לו להפסיק. מיותר לציין כי על אף שהסבתות מבינות שמדובר בילד קטן, אין לנו ספק כי הן נעלבות מהאמירות הפוגעות. נשמח להכוונה מהיכן מגיעים הרגשות הללו ובעיקר כיצד עלינו להגיב. תודה!

שלום שירי, לילדים יש חושים מפותחים מאוד והם מזהים בקלות נקודות בהם הם מצליחים להפעיל את הסביבה ולקבל חיזוקים חיוביים ממנה. מבלי להכיר את הפרטים המלאים של המקרה שלכם, אני מניח שהתנגדותו הראשונית לוותה (באופן טבעי) בניסיונות חיזור שונים של הסבתות ואולי גם שלכם. עם התפתחות ההתנגדות שלו הוא מבין כי סירובו או האמירות שלו מגייסות ומפעילות את מרבית המבוגרים שבסביבה שלו. על אף ההבנה שלכם ושל הסבתות, אני מניח שהמצבים הללו לא נעימים ובהחלט יכולים גם להעליב. הרעיון המרכזי בבסיס ההתמודדות הוא לאפשר לילד את הבנת הקשר בין מעשה לתוצאה. כלומר, אם הילד מגיב באופן פוגעני/מרחיק/מעליב כלפי הסבתות אני מציע לתת להן להתמודד איתו ללא תיווך שלכם. חשוב לתדרך אותן, כך שבמצבים כאלו יביעו את עצמן בהתנהגות- התרחקות קרירה והימנעות מניסיונות פיצוי או חיזור. באופן הזה הילד לומד ומתרגל התמודדות עם ההשלכות של מעשיו באופן שיכשיר אותו להתמודדויות דומות בעולם "האמיתי". ככל שהוא ירוויח פחות מכך, כך הוא יבין טוב יותר את ההשלכות השליליות שלהן ואת הקשר שבין ההתנהגות שלו לתגובת האחרים בסביבתו. אני מציע שלא לבקר או להעניש אותו, פשוט לתת לו להבין שאם הוא מרחיק מישהו הוא גם עלול להפסיד מכך. חשוב לתאם זאת יחד עם הסבתות לגלות אמפתיה והבנה לקושי שלהן ולהסביר שזהו שלב התנהגותי שיחלוף. נסו להתמיד בזה, והשתדלו שלא להתערב באינטראקציות כל עוד הן לא נוגעות לכם. מה דעתך? קובי

קובי שלום, ראשית תודה רבה על התגובה המפורטת. הדברים בהחלט נשמעים לי הגיוניים, אך בכל זאת שאלה נוספת לי אליך. ברור לי שאם הילד יימצא עם הסבתא לבד וידבר כמו שתיארתי והיא תגיב כפי שאתה תיארת, ההפסד הוא שלו וזה יהיה לו לא נעים. השאלה נוגעת לאינטראקציות בהן אנחנו נמצאים יחד איתו ויחד עם הסבים, והוא נחמד לכולם ואז הוא מדבר לא יפה לסבתא. במקרה כזה, אם היא תתרחק ממנו, הוא למעשה יקבל בדיוק את "מה שרצה"; כולם נשארים איתו ורק הסבתא מתרחקת ומרוחקת, ואף אחד לא מעיר לו. אתה כמובן יכול לתאר לעצמך שהאינטראקציה הלא נעימה עם הסבתא מתרחשת דווקא כאשר הוא לא נמצא איתה לבד, אלא יחד איתנו או כשהוא איתה ועם הסבא, ולכן החשש שלי הוא שאם היא תתרחק ותימנע מליצור איתו מגע, הוא לא ירגיש בחסר... אשמח לשמוע את דעתך. שוב, המון תודה על הסיוע.

שלום בתי בת הארבע חלמה על כך שעזבתי אותה לבדה במעלית בה נסענו יחדיו מה יכולה להיות הפרשנות על רקע מצב של גירושי הורים ? תודה

שלום טלי, זה נכון שפסיכולוגים בעבודתם מנסים יחד עם המטופלים להבין ולפרש חלומות, אך לתפיסתי פרשנות שכזו מחייבת עבודה משותפת עם הילדה. אני מניח שאת שואלת אודות החלום משום שאת חשה שהוא נוגע בנקודות חשובות של נטישה וחרדה. לכן, בלי קשר לחלום, חשוב להבין שגירושי הורים זו חוויה מחרידה המטלטלת את עולמו של הילד. בתקופה שכזו חשוב להיות רגישים לסימני המצוקה, להסביר לילדה בשפתה ששני ההורים נשארים אבא ואמא שלה, להביע (שניכם) המון חום ואהבה, להשתדל ולהימנע מפיצוי חומרי שלעתים רק מגדיל את התחושה שמשהו נורא קורה. להשתדל ולהשאיר את הילדה מחוץ לכל וויכוח או קונפליקט שיש לך ולגרוש שלך, להימנע מלבקר אחד את השנייה בנוכחותה. אני מניח שכולכם עוברים תקופה לא פשוטה עם המון מתח וחרדה, אך בכל זאת השתדלו עד כמה שניתן להיות שם בשבילה. לתפיסתי, במצבים כאלו, חשוב מאוד להיעזר בהדרכת הורים קצרה שתקנה לכם כלים להתמודדות נכונה. קובי

שלום ליאת אני אמא לזוג תאומים מדהימים בני שלוש וקצת. עכשיו הם יחד בגן עירוני- טרום טרום חובה. התכנון היה להפריד בניהם רק בגן חובה אך בגלל מספר מקרים שאחד מהם מקנא לשני, רק בגלל שהוא אחיו, גורמת לי לשקול את הפרדתם כבר בשנה הבאה. הבעיה היא שהם נשארים שנה נוספת באותו הגן עם אותו הצוות, ורק חלק מהילדים מתחלפים. שאלתי היא האם זה יהיה נכון להפרדי בניהם כבר בשנה הקרובה או לחכות עד שיעלו לגן חובה? מודה מראש על תשובתך

שלום אתי, הרעיון העומד בבסיס הפרדת התאומים בגנים הוא לאפשר מרחב פסיכולוגי אינדיבידואלי לכל אחד מהילדים, נקי מהשוואות או התייחסות אליהם כיחידה משותפת. מצד שני, שהייה בגן משותף על שלב מסוים יכולה לסייע לשני הילדים ולהעניק להם ביטחון. אם כבר בשלב הזה של השנה את מרגישה שהשהות המשותפת מתחילה להגביל את התפתחותם הנפרדת, אז כנראה שתחושות אלו רק ילכו ויתגברו ככל שיעבור הזמן. בתיאוריה זה מאוד פשוט, אבל כפי שאת מציינת במציאות ישנם הרבה אילוצים שלא תמיד מאפשרים מענה מדויק. לדעתי, על פניו נראה שהם יהיו בשלים להפרדה הזו כבר בתחילת שנה הבא ולכן כדי לעשות זאת כבר ברישום הגנים הקרוב. יכול להיות שעובדת הישארותו של אחד מהם בגן המוכר תקשה מעט על התהליך, אך בסופו של דבר התועלת תעלה על הקושי הראשוני. כפי שציינתי, זו רק דעתי, וחשוב שאתם מתוך היכרותכם את הילדים והטמפרמנט שלהם תגיעו להחלטה שאתם שלמים איתה. ברגע שאתם תהיו שלמים על ההחלטה, כל תהליכי השינוי יהיו פשוטים יותר עבורם. בברכה קובי

שלום רב. בני בן ה7 משחק בחוג כדורגל שהחליט (משום מה?) להשתתף בליגה הארצית לכדורגל, וכך הוא מוצא את עצמו מידי מספר שבועות משחק עם קבוצתו נגד קבוצות שהם הרבה מעל לרמתם וסופגים הפסדים אסטרונומיים (30 :0 וכו'. בזמן המשחקים קורה לא פעם שהילדים היריבים לועגים להם מה שמכניס את בני קבוצתו למצב של קיפאון במגרש ושילוב ידיים (וזה טבעי אני מניח) , ומה שמדהים לא פחות הוא שהילדים חוזרים מהמשחקים הם מספרים ש"ניצחו" ו"היה כיף" (וזו תופעה שמתרחשת גם אצל הילדים האחרים) כך שלא ברור לי לגמרי האם הם "משקרים" בשביל להרגיש יותר טוב, או שבאמת כך הם מרגישים, והכי חשוב, האם כדאי להימנע מלשלוח אותו למשחקים הללו כדי שלא יחווה את ההשפלה , או שזה ,מחשל". המון המון תודה מראש.

שלום יואב, כל עוד הוא מעוניין להמשיך בחוג על אף החוויות שהוא עובר בו, אני מאמין שאין כל צורך למנוע ממנו לעשות זאת. את החוויות הללו הוא עובר יחד עם חבריו כקבוצה, כך שעוצמת ההשפעה שלהן על ביטחונו העצמי וכד' נמוכה הרבה יותר אם בכלל. אם אתה בכל זאת מרגיש צורך להתערב במצב שנוצר, אני מציע לעשות זאת מאחורי הקלעים ואולי בשיתוף עם הורים אחרים. אתם יכולים לפנות למנהל החוג ולבחון אפשרויות אחרות אם יש כאלו. במידה ואתה תראה שהחוויות האלו מתחילות להשפיע על מצב רוחו של בנך, אז אני מציע להציג בפניו את האפשרות של חוגים אחרים או עזיבת החוג. העצמאות בקבלת ההחלטה האם להישאר בחוג או לא היא חשובה מאוד בעיני, והיא זו המעניקה ערך מוסף לחוויה, תחושת שליטה ותחושת עצמאות בהווה ובעתיד. בברכה קובי

שלום ליאת היקרה, תודה רבה על כל תשובותיך !!! תחילה רציתי לעדכן אותך שלא מסרנו את הכלבה ואנו נותנים לזה צ'אנס ותקופה נוספת, מאחר שלמרות הקושי היא מקסימה ונקשרנו אליה. יש לנו בעיה נוספת ביתי בת השש החלה ללעוס את השערות שלה וללעוס את השרוול של החולצה שלה. אני כל הזמן מעירה לה אך זה ממשיך. אני לא יודעת למה. אני חוששת שזה בגלל הכלבה, היא בלחץ שנמסור אותה הרי הגדרתי לה שזה ניסיון...זה התחיל מאז שהבאנו אותה. את חושבת שזה סימן ללחץ ? מה דעתך? איך ניסינו לעשות טוב וקורה ההיפך ???? תודה רבה רבה נעמי

שלום נעמי, ליאת תשוב לענות לשאלות הפורום בשבוע הבא, במידה ותהיי מעוניינת גם בחוות דעתה את מוזמנת לפנות שוב. באשר לשאלתך, לעיסת דש הבגד או השיער אכן יכולים להעיד על מצב בו מפלס המתח והחרדה עולים. לכן, במקרה כזה חשוב לזהות את גורמי הלחץ ולפעול (עד כמה שניתן) להפחתתם. אם את מאמינה שהמקור ללחץ הוא החשש ממסירת הכלבה אז חשוב שתנסו להגיע להחלטה בהקדם, כך שחוסר הוודאות המגביר את הלחץ יפוג. מניסיוני, ילדים (וגם מבוגרים...) יכולים לפתח רגשות עזים כלפי בע"ח החיי איתם, כך שהחשש מלאבד את הכלבה בהחלט עלול ליצור מתח שכזה. בנוסף, מתוך ההבנה שאכילת הבגד או השיער זו הדרך שלה לווסת את המתח, אני מציע שלא להעיר או לבקר על התנהגויות אלו אלא להציע לה בעדינות דרכים חלופיות להתמודדות כמו קריאת ספר, פעילות משותפת או כל דבר שיכול לסייע לה. אני מציין זאת מכיוון שהערות כאלו רק עלולות להגביר את המתח ולהנציח את דרכי ההתמודדות האלו. אני מבין שרצית לעשות לה טוב וכרגע זה לא נראה כך, אבל אני מאמין שהילדה מבקשת יציבות ובהירות. בברכה, קובי

הבן שלי בן 6.5, בכיתה א'. יש לו בכיתה חבר מאוד טוב שמכיר אותו כבר מהגן והבן שלי מאוד קשור אליו רגשית. ההתחלה בכיתה א' לא הייתה קלה ולאט לאט הוא התאקלם חברתית והחל לשחק כדורגל בהפסקות עם הבנים של הכיתה כאשר החבר היה מצטרף גם כן. לאחרונה נכנס ילד שלישי בניהם (ילד שגם מכירים מהגן) אשר לא אוהב לשחק כדורגל ולכן הבן שלי מוותר על הכדורגל למען החבר הטוב. אציין שהכדורגל הוא תחביב מאוד אהוב עבור הבן שלי. בשבוע שעבר פנתה אלי המורה וסיפרה שלבן שלי היה יום מאוד קשה והוא השתולל בכיתה ובכה בלי סיבה. היא שאלה האם היה שינוי משמעותי התקופה האחרונה ואני ישר חשבתי על העניין הזה. בבית לקח לי המון זמן לדובב אותו, הוא היה מאוד נסער. בסופו של דבר הוא הודה שהוא מוותר על הכדורגל בגלל שהחבר לא רוצה, הוא חושש שהוא יפסיק להיות חבר שלו במידה וילך. הסברתי לו שאין קשר בין הדברים, שהוא זה שצריך להחליט עבור עצמו וזה בסדר פעם להיות עם החבר ופעם ללכת לשחק כדורגל. אציין שהחבר הוא ילד שדי משתלט על העניינים ולבן שלי לעיתים קשה לעמוד מולו. מה עוד אפשר לעשות/להגיד ע"מ להעלות לו את הבטחון?

שלום שיר, ילדים "נגררים" אחרי ילדים אחרים מתוך רצון להרגיש שייכים, חשש מדחייה וכד'. בגילו, בנך עוד לומד ומשפר את המיומנויות החברתיות שלו כך שלתפיסתי גם "להיגרר" אחרי מישהו זו חוויה חשובה בהתפתחות (בתנאי שהיא לא הופכת לכרונית או מובילה להתנהגות קיצונית). לכן, אני נוטה לחשוב שאין צורך להתערב בבחירות החברתיות שלו. אם את מזהה בעיות של חוסר ביטחון, נסי לחזק אותו ולעודד אותו (בדיוק כפי שעשית) לעצמאות, דעתנות וקבלת החלטות על פי שיקול דעתו (לעודד במילים ובהתנהגות גם אם החלטתו לא הולמת את דעתך). עד כמה שניתן, השתדלי לא לבקר או לשפוט את הבחירה שלו בחבר כזה או אחר אלא התמקדי בחוויה שלו. בשיחות איתו את יכולה לעורר את מחשבתו ולהעלות שאלות כמו- מה היה רוצה לעשות? איך יכול היה להתמודד עם זה אחרת? מה יכל לומר לחבריו? וכו', שינסה להעלות פתרונות אחרים למצבים שהם הוא חש בדילמה שבין רצונותיו לרצונותיהם של חבריו. בהצלחה קובי

https://www.facebook.com/group.rakefet עמותת רקפת- נוער מתמודד עם חרדה חברתית וביישנות