פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

התגעגעתי.אמרתי היום למטפלת שלי אחרי ששרדנו גל מחריד של כאב וכעס שאני מרגישה בת 5.היא הרגיע אותי שזה טוב.צחקנו והיא דיברה ודיברה ואני הקשבתי לה מוטשת עם העיניים העצומות והדמעות שזולגו חופשי.איזה פדיחה((-: היה לי טוב להרפות משליטה לתת לעצמי להרגיש את הכאב עד הסף,להשאר בחיים ולהיות בטוחה,עטופה בחום ומוכלת...היה טוב כזה כמו בחלום.כשפתחתי עיניים הייתי מסוחררת.דבר אחד אני לא מסוגלת להבין,איך בתור ילדה אני לא זוכרת שהיה לי חסר אהבה עד אולי גיל 14.אני לא יודעת מה זה חיבוק של אימא,מה זה "כל הכבוד",מה זה נשיקות בפידז'מה,מה זה להיות יפה או כשרונית מול אבא ואימא,יותר מזה אני מעולם לא התגעגעתי להורים שלי,לא פניתי אליהם כאשר היה לי קשה או היו לי סיוטים.לא ידעתי שההורים הם כתובת בכלל...לא בקשתי חיבוק ולא ידעתי שהוא חסר לי...איך ילד יכול לשרוד את זה וכלפי חוץ להתנהג טוב?כאימא לילדים אני לא מבינה.המטפלת שלי אומרת שאני רגישה וקסומה ואי אפשר לא לאהוב אותי.אני באמת זוכרת שכל כך ניסיתי להיות "ילדה טובה" וזה לא עניין את אף אחד.זה הכי טבעי שבעולם לענות באהבה על אהבה,לא?יש לי המון אהבה וחום בפנים היום וטיפול מוצלח מאוד.אז אני מסתכלת אחורה ומבינה שכל מה שאני היום למרות שאני עדיין נופלת וזקוקה לנחמה המיוחדת שיש בטיפול-זה בגדר כמעט נס... תודה שאת כאן, אני אוהבת מידי פעם להסתכל עליך. שלך,חני

שלום חני, אני רוצה להאמין - במיוחד לאור הרגישות והקסם שבך - שהייתה שם בכל זאת, פעם פעם, חוויה מיטיבה. לאהבה פנים רבות, ואולי זו שקיבלת הייתה מאופקת, שקטה, מרוסנת. כמה טוב שאת מצליחה ליהנות כיום מן החמימות וההתפעלות של המטפלת שלך, שמאפשרת לך לעצום עיניים ולנוח, מנוחמת ומוכלת כמו שכל כך מגיע לך. היי בטוב ליאת

הייתה שם אהבה אבל מסוג מסוים מאוד...אני לא אוהבת שאוהבים אותי ככה...היו הרבה דברים,ליאת,אני לא אפרט כאן יותר מידי.היו מכות שגילגלו אותי על הרצפה מעובטת ומתחננת לרחמים שלא באו,השפלות איומות,היו פגיעות,היה לחץ מטורף,הוא לא השאיר לי פיסה קטנה של מציאות כדי לחיות,הוא חדר לכל מקום עד שמים היו נתקעים לי בגרון כשהוא היה בבית ולא יכולתי לשתות...ועוד הייתי אשמה שהיה צריך לריב בגללי...אימא שלי הייתה צריכה כאילו לבחור או אותי או אותו ולרוב היא בחרה אותו,ליאת.בחירה שלה...לא הייתי מגיעה לקרסוליים של האמביציות שלה...הייתי "אישיות אפורה,חסרת בטחון עצמי,פשוט אפס מוחלט שלא מסוגל לקבל החלטות ולהגיע לשום דבר משמעותי בחיים".היה לעג.את יודעת ככה לפגוע בשקט בשפה שנונה יכול רק אדם שמכיר אותך טוב טוב מבפנים,במקומות הכי רגישים...במקומות שמוסתרים משער בני אדם...הזכרונות כבר לא פוגעים בי אבל מצמרר בהחלט.גם בגיל מסוים הלכתי לחפש את מה שחסר לי בחוץ ואז "זה" קרה ...היו אנשים אחרים שאהבו אותי.הייתי תמיד מחפשת מישהו כדי לא להיות לבד.אחרי שסבא וסבתא היקרים הלכו לעולמם לא נשאר לי אף אחד חי לאהוב אותו,לא נשארה לי פינה בעולם להניח ראש ועזבתי הכל.גם אחרי שעליתי לארץ היו אנשים שאהבו אותי ודאגו לי גם אם לא תמיד הבינו.תגידי,למה בני אדם חיים כל כך קצת?כל כך הייתי רוצה לחבק את סבא וסבתא שוב,אפילו לשניה אחת... אוהבת אותך,חני

שלום רב, הבן שלי חגג 3 לאחרונה ומזה זמן מה שהוא ממש צורח שהוא לא רוצה אמבטיה. כשהיה קטן לא אהב רק מים על הראש ועל הפנים - למרות שלא היתה לו חויה טראומטית בסקאלה שאנחנו כבוגרים מחשיבים טראומטית - כמובן שכל אחד מפרש מצבים וחווה מצבים אחרת.... ניסיתי להציע לו משחקים, בעמידה, בישיבה, איתי, עם אחיו וניסיתי גם לשאול אותו מה יעשה לו כיף אבל הוא לא עונה רק בוכה שלא רוצה מקלחת / אמבטיה. אני כמעט ולא מוותרת אולם לאחרונה עלתה בי המחשבה שאולי יש לו איזושהי בעיה עם ויסות חושי - איך יודעים? בסך הכל הוא ילד מקסים הוא מתנהג למופת בגן, לא אלים, יושב בשקט במפגשים ומשתף פעולה ואולם הוא לא כל כך אוהב מגע - הוא יבוא להתחבק מרצון רק איתנו (ההורים) ועם אמא שלי כל שאר האנשים אפילו הקרובים אליו הוא יעדיף שלא יחבקו או ינשקו אותו. אני לא אוהבת "להכריח" אותו לעשות דברים ואני לא אוהבת ב"כוח" אבל כשזה נוגע למקלחת - לרוב אין לי ברירה והוא מתקלח בבכי אשמח לכל עצה, מחשבה או רעיון. תודה תודה תודה

שלום לינור, יש ילדים שמפתחים רתיעה ואפילו חרדה מכניסה למים, כולל אמבטיה, ים ובריכה. ברוב המקרים מדובר באירוע מקדים כלשהו - אני בכוונה נמנעת מהביטוי טראומה, הגם שמדובר במנגנון דומה מבחינת החוויה - שהוביל לכך. אירוע כזה יכול להיות קשור לטמפרטורה קיצונית (חום או קור), לכניסת סבון לעיניים, החלקה, כניסת מים לאף, רעש חזק או הפתעה מסוג אחר. יש, כמובן, גם את הילדים הרגישים למגע, ואת זה ניתן וחשוב לאבחן אצל מרפאה בעיסוק. בכל מקרה, חשוב לכבד את ההתנגדות של הילד, יהיו סיבותיה אשר יהיו, ולאפשר לו חוויה נוחה יותר. אפשר, למשל, להיעזר באמבטיה קטנה מאד, אפילו גיגית, שתגביר את תחושת השליטה והביטחון. רצוי לנסות לארגן את זמן המקלחת כאשר גם אתם, ההורים, נינוחים ולא "על הקצה". הביעו אמפתיה לקושי שלו, ושאלו אותו מה יעזור לו. אם אתם חושדים שקיימת רגישות תחושתית, אפשר לנסות - בכל הרצינות - לאפשר לו להיכנס למים עם בגדים, כדי שהמים לא "יתקיפו", ולהתאזר בסבלנות. כאמור, מומלץ להתייעץ עם מרפאה בעיסוק, ועד אז, להסכים לסטנדרטים גמישים של היגיינה, לטובת ההתיידדות עם נושא הרחצה. נדרשות כאן סבלנות, חמלה ויצירתיות. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן החמש וחצי לא רוצה ללכת לאירועים של הכיתה, גם ימי הולדת שמתקיימים אחר הצהריים וגם אירועים בכיתה כגון מסיבת חנוכה או גיבוש שיש בסופשבוע ניסיתי להבין ממנו מה מלחיץ אותו בתוך האירוע אבל הוא לא יודע להגיד, עכשיו לקראת אירוע חנוכה בגן הוא אמר שהוא לא רוצה ללכת ואפילו ניסה לתאם עם אבא שלו יום חופש ביום הזה, ככול שיש יותר זמן עד האירוע הוא יותר בלחץ. מה ניתן לעשות ? תודה

שלום, יכולות להיות סיבות שונות לנטייתם של ילדים להימנע ממסיבות ואירועים רבי משתתפים. לפעמים זו החרדה מפני הרעש עצמו (ואז יהיו לזה רמזים נוספים בהווה או בעבר, למשל רתיעה מרעש מטוס/שואב אבק/ בלנדר/מיקסר/פן וכיוב'). לפעמים זה פחד מליצנים, בלונים והפתעות בלתי צפויות אחרות. לפעמים זה הפחד לתפקד/להופיע בפני אנשים אחרים (ביישנות או חרדה חברתית), לפעמים אירועי אחה"צ נתפסים כבזבוז זמן הורים יקר (זמן איכות), ולפעמים דברים אחרים. יהיו הסיבות אשר יהיו, אני בדעה שאין צורך ואין טעם להכריח או להתאמץ "לשחרר" את הילד מההימנעות שלו בכל מחיר. הרבה פעמים אירועי אחה"צ בגן מתוכננים או מכוונים דווקא לצרכים או המשאלות של המבוגרים (ההורים או הגננות), ופחות לאלה של הילדים. ההימנעות מהם אינה מהווה הפסד של ממש, ולא חייבים להתעקש. חשוב לשים לב לאפשרות שהעיסוק הרב בנושא בבית, יכול להוות סוג של תגמול או לחץ עודף - ובשני המקרים עלול להחריף את התופעה. לכן, לפחות בעיני, אפשר להניח לזה, לא לדון בזה עד ליום עצמו, וגם אז, לאפשר לילד להחליט על מידת המעורבות שלו (אם בכלל) באירוע. זה יעבור. בברכה ליאת

תודה על המענה האם גם על פעילות בשעות הגן כגון מסיבת חנוכה "לוותר לו" שילך ולא ישתתף או שלא ילך בכלל ? תודה

שאלה נוספת - מאיזה גיל או באיזה שלב כדאי לטפל בחרדה חברתית ? תודה

שלום השנה בתי בת ה3 וחצי החלה גן עירייה היא התחילה יפה. .לא בכתה. בדיוק לפני שבוע היא חלתה ובעצם לא יכלה לאכול מאוב כאב אף לא בגן. זה התחיל מבכי בארוחת 10 בגן כי היא לא רצתה לאכול..לבכי בפרידה בבוקר בגן ובכי ארוך בלילה שלפני הגן. במהלך שבוע זה היא בוכה כל בוקר עד שעה 11 בעצם מהפרידה בוקר עד תום ארוחת 10 ומשעה 11 היל טוב ויפה. אך הסיפור חוזר על עצמו. הילדה לא רוצה לגן, לא רוצה אוכל לגן ולא רוצה תיק לגן. חשוב לציין שכבר הבריאה מה עושים? איך מחזירים אותה לשגרה שבה הייתה? לשגרה של פרידה ללא בכי וליחות ללא לבכי...

שלום רב, האם יש קשר מובהק בין הפרעה זו ודכאון ומחשבות אובדניות אצל ילדים צעירים? (נכדה בת 5.5) בתודה

שלום רב, אני פונה אליכם בשאלה לגבי הבנת שפת גוף והבעות פנים מראייתו של פעוט בן שנה וחצי. נדמה לי כאילו אינו מבין את ההבעה. לדוגמה, אם הוא רואה את אח שלו הגדול בוכה הוא מתחיל לחייך. כשאני אומרת לו אסור או לא מלווה בהבעת פנים נוקשה/ חמורה אז הוא מבין שזה לא בסדר אבל הרבה פעמים מחייך או צוחק ( וממשיך בשלו). יש פעמים שהוא מתייחס ללא עם ההבעה החמורה וכועס עלי בחזרה עי צעקות מצידו או שהוא נעלב ובוכה. כשאנחנו משחקים ביחד - תופסת, מעיפה אותו באוויר וכדומה- אז הוא צוחק. אבל ברוב המקרים, אני שמה לב שהוא לא מבדיל בין שמחה לעצב או כעס . אני לא חושבת שהוא מבין מה הן סיטואציות של כעס או עצב. נשאלת השאלה, האם בגיל הזה הוא אמור להבחין? האם אמור להבין מתי פניי כעוסות? אני מניחה שאולי לא יבין עצב, אבל כעס? האם יש סיבה לדאגה?

שלום ,יש לי בת בת שנתיים וחודש התחלנו תהליך גמילה מרצון היא מאד רצתה ראתה בגן והיה סביב זה המון התלהבות של כולנו , לאחר שבועים היא התחילה לפספס בכמויות עצומות של כל 10 דקות פיפי ומלא היא לא מתנגדת לשבת באסלה שלוקחים אותה ותמיד עושה יש לה המון הצלחות איך הכמויות של הפיפי מאד גדולות והיא לא שותה הרבה כשהיו מפספסת היא הולכת להסתתר מה ךעשות להחזיר את הטיטול או להמשיך

שלום, הגננת של בני בן ה-5 טוענת כי הילד חסר שקט בגן ("משהו עובר עליו"), נוטה להתפרצויות זעם חסרות פרופורציה, צועק בפתאומיות (כאילו לשחרר קיטור) ולעיתים קרובות אף מגיב באלימות (זריקת חפצים, מרביץ). כמו כן, הגננת מציינת כי הוא מסוגל לשבת יפה ולהתרכז כאשר עושים דפי עבודה. חשוב לציין כי מזה שנה, אנחנו מלווים ע"י פסיכולוג של השפ"ח (פגישות של הגננת וההורים, ללא הילד) בערך אחת לחודשיים. חל שיפור משמעותי מבחינת ההתנהגות שלו, אך השיפור בא לידי ביטוי אצל הגננת של הצהרון/ גננת מחליפה ואילו אצל הגננת הקבועה של הגן - כמעט ולא השתנה דבר... (יש עליות ומורדות, אך בגדול היא רואה החמרה לעומת שנה שעברה). בשנה שעברה פסיכולוג השפ"ח נתן לנו למלא שאלון ולגננת שאלון על הילד - לטענתם הוא לא סובל מבעיות קשב וריכוז או היפראקטיביות. אנחנו ההורים אובדי עצות - ההתנהגות שמתארת הגננת מתרחשת אך ורק בגן (98% מהמקרים זה "במשמרת שלה" וכמעט לא קורה עם גננות אחרות). בבית הילד יכול לשחק עם עצמו זמן רב בצעצועים, הוא מסדר אחריו כשמבקשים ממנו ואנחנו לא חווים שום התפרצויות זעם. מה יכול להסביר את ההתנהגות הזו? מה ניתן לעשות? איפה מתחילים? למי פונים?

שלום רב, לביתי בת ה- 8 בעיות חברתיו כאובות !! הבעיות ידועות, פניתי ליועצת, למורה, נעשו שיחות מעטות, אך הבעיה לא פתורה. הילדה היא ילדה נקיה, אסטטית, נעימה, הלוואי והייתי יודעת מה מרחיק את הבנות מימנה (כתה ב') ואפילו מתעלמים מימנה. ואני רואה זאת גם בימי הולדת בכיתה שאני נוכחת וגם ביום גיבוש שהיה או פעילות בית סיפרית. לדה סיפרה על סיטואציה שבאמצע משחק בבית הספר אחת הבנות צרחה !! עליה ואמרה לה: "את לא משתתפת יותר לכי מכאן...." הבת שלי ללא בטחון עצמי כמובן, פשוט הלכה... וכשסיפרה לי את זה ממש דמעות היו בעיניה, וצעקה שהיא שונאת את כל הבנות, והיא לא תשחק איתן, ואפילו אמרה משהו כואב, שהלוואי ויעשו עליה חרם ולא ידברו איתה ואז היא תוכל לספר למורה, ואז המורה תגיד שאסור לעשות חרם ואז ישחקו איתה שוב . דרך המחשבה שלה עוררה אצלי המון חמלה ודאגה. הדבר היחיד שבתור אמא אמרתי לה: שאם עוד פעם מישהי תצעק עליה ותאמר לה כזה דבר, שהיא תצעק בחזרה ותגיד :"את לא מחליטה , ואני כן משחקת..." אבל אני יודעת שאם תהיה שוב כזאת סיטואציה, הסיכוי שהבת שלי תאמר את זה הוא קלוש לצערי הרב. כמובן ששוחחתי עם המורה, אך אני לא יודעת מה הדרך שהיא יכולה לעזור לביתי. דבר נוסף, יש לה תמיד הרגשה שהיא ("בשפת בגדולים") ברירת מחדל של בנות, שאם אין למישהי אם מי לשחק, אז היא באה לשחק עם ביתי. יש לה את הקע הזה של לבוא אל קבוצת בנות בכיתה ולשאול "אפשר לשחק איתכן..." היא לא כמו כל אחת פשוט מצטרפת לקבוצה. והבעיה שלרוב היא מקבלת תשובה שלילית. גם כאן עולה השאלה הכאובה, מה יש לבנות שפשוט דוחות אותה. יש לציין כי ביתי בטרפיה לאומנות, מיזה כחודשיים. מבחינתה זהו חוג אומנות. ודבר נוסף, לאחרונה היא מרטיבה בלילה !! אודה לתשובתכם לשאלה למרות שהספור דיי ארוך, שגם לי גורם כמובן לחוסר שקט ולכאב

תודה רבה על תגובתך. לגבי לימודים רציתי להעיר: שלא כל כך מעניין את הילדה אם היא מכינה שעורים או לא, אני רואה שהיא מיתקשה בלימודים, אומנם אני יושבת לידה להכין את שעורי הבית. כשאני אומרת לה שתהיה לה בעיה כשהמורה תבדוק שעורי בית והם לא יהיו מוכנים היא צועקת: "לא אכפת לי..." ייתכן שהיא כל כך עסוקה בבעיה החברתית שלה, ולא פנויה ללימודים ??!! לילדה שצעקה עליה וגרשה אותה מהמשחק חוגגים יומהולדת. ביתי הודיעה שהיא לא רוצה ללכת כי היא העליבה אותה....יש לציין שאף פעם אף פעם, ביתי לא נעדרה צימי הולדת של חברים ותמיד הולכת בשמחה. האם אני צריכה לנסות ולשכנע אותה כן ללכת? האם לתת לה להחליט? זאת יומהולדת רק של הבנות. האם עלי לומר לאמא (שאיתה אני בקשר) את סיבה האמיתית שביתי לא רוצה לבוא ?? בברכת שבת שלום

היי , אני בת 16 וכבר הרבה זמן אני מאמינה שיש לי מאניה דיפרסיה , קראתי כל מה שאפשר לקרוא על זה . בשבועיים האחרונים התחלתי טיפול פסיכולוגי עם פסיכולוגית שאני אמורה לדבר איתה , סיפרתי לה על איך אני מרגישה וכמה זה מפריע לי ברמה היומיומית והיא אמרה שאלו רק מצבי רוח של מתבגרים . וזה כל כך מתסכל שלא מבינים אותי בכלל .. מה אתם מציעים לעשות ? אומרים לי לחכות בסבלנות וזה יעזור אבל כל פעם שאני נפגשת איתה אני רוצה להרוג את עצמי אפילו יותר.

בת 4, מרטיבה יום ולילה ואינה מתייחסת לעניין רקע: ביתנו הייתה גמולת שתן קרוב לגיל שלוש אבל לא גמולת צואה. כאשר התקרב המועד להתחיל גן טרום חובה בגיל שלוש אמרו לנו שלא יקבלו אותה ללא גמולת צואה. לכן עשינו כל מאמץ למצוא דרך/שיטה לגמול אותה גם לצואה והצלחנו לעשות כך ממש בשבועת הראשונים לתחילת הגן. אבל מה שקרה ביתנו התחילה להרטיב. ולאחר זמן קצר גם למצוץ אגודל וגם חזרה להסתובב עם שמיכה. יש לציין שהיא פחות או יותר לא מצצה אגודל בגיל צעיר יותר. תאור המצב הנוכחי: הילדה מרטיבה את התחתון והחצאית כמה פעמים ביום,(אבל אין שלוליות). היא אינה מתייחסת לעניין, לא מפריע לה להיות רטובה, והיא יכולה להישאר כך שעות ארוכות ולא לבקש שיחליפו אותה. כאשר אנו מבקשים לדבר איתה על העניין היא מתחמקת מהדבר וכמעט לא משתפת פעולה. כאשר היא מתבקשת ללכת לשירותים היא משיבה שהיא אינה צריכה. ואז יכול לקרוא שדקה אחר כך היא מרטיבה. זה קורה גם בגן, בחוץ שהיה משחקת עם חברות, וגם בבית. לעומת זאת כשהיא צריכה צואה היא הולכת מיד לשרותים. בלילות היא גם מרטביה ולכן אנו אנו מלבישים לה חיתול. נעשתה בדיקת על-קולי ונמצא הכל תקין, ב"ה. כעת אנו מנסים לעודד אותה דרך שיחות ופרסים ללכת לשירותים לפני שיוצא לה והיא תמיד אומרת שתפסיק להרטיב אבל עד עתה זה לא קרה. תודה מראש

תודה ירדן. גם לי היה חשש שזו יכול להיות הסיבה. יש לביתנו כעת עוד אתגר חשוב וקשה. לפני ארבעה חודשים עברנו מקום מגורים. בבחינת חברתית ביתנו צריכה "להתחיל מחדש" בסיבה חדשה - גן חדש, חברות חדשות, שכנים חדשים וכו'. יש לך אולי עצות איך להקל עליה? תודה מראש.

היא עכשיו מצצה אגודל כמעת כל הזמן - יום ולילב - בבית, בגן ובחוץ.

שלום חברה שלי יש לה זוג תאומים בני 9 בן ובת הילד יש לו צליעה ברגל נולד פג וגם משכפיים ילדים בכיתה קוראים לו צולע וחברה שלי פונה למורה וליועצת ומבקשת את עזרתן המורה אמרה לה שגם בנה אמר לילד השני אוזני פייפר והפריע לו במבחן ולטענתה למטבע שני צדדים היועצת לאומתה אמרה שטטפל בנושא לפי דאתי חברתי מגוננת מדי על הילד ושאי אפשר לתקן את העולם שאלתי האים היא נוהגת נכון? מה ניתן לעשות שלילד יהיה יותר קל? בתודה

שלום רב, ברצוני להתייעץ לגבי בני בן ה-3 שאינו מעוניין לחגוג יום הולדת בגן. האם כדאי להתעקש איתו על העניין ולחגוג לו בכל זאת? הוא מבקש לחגוג בבית עם סבא/ סבתא ושני הדודים, אך לא רוצה את החגיגה שבגן. בעניין אחר, בתקופה האחרונה הוא זורק חפצים כשהוא אינו מרוצה, כועס או מתוסכל. ניסיתי להגיב בכעס ובנחישות, וכן באופן ענייני (אנחנו לא זורקים/ הצעתי לו לזרוק כדור כשהוא כועס), אך אף אחת מהדרכים אינה עובדת. אשמח לשמוע את דעתך בעניין. תודה רבה מראש וברוכה הבאת לפורום הנהדר. בהצלחה!

האם, (בהיבט החוקי, לא היישומי והכדאי של הנושא), פסיכולוג רשאי להמליץ על ריטלין או שרק רופא רשאי לעשות זאת?

היי, הבת שלי בת שנתיים וחצי, ילדה מאוד אהובה שמקבלת המון תשומת לב. לפני 3 חודשים הצטרפה תינוקת חדשה למשפחה שלנו. היא קיבלה אתה יפה למדי ומאוד אוהבת אותה(כמובן שיש את תופעות הקנאה הרגילות אך לא מעבר) בשבוע האחרון קרה לנו פעמיים שפתאום ובלי שום סיבה מיוחדת או חוסר תשומת לב היא התלוננה על כאבים (פעם במתן שתן ופעם באוזן) אשר התבררו לאחר כמה שעות כתלונות סרק (לאחר שהתייחסנו ועשינו דברים ש"כאילו" מטפלים בבעיה- היא אמרה שכבר לא כואב לה) אשמח להתייעץ איתכם איך להתמודד עם התופעה הזאת ? תודה

הבת שלי בת חמש וקצת ילדה מקסימה לפעמים כשמשהו לא מסתדר כפי שרצתה היא מתחילה לבכות, לצעוק ולצרוח בצורה חזקה' קשה לה להתמודד עם התסכול (לא תמיד, יש לה גבולות ועומדת בכל שאומרים לה לא) אנחנו כמובן נשארים רגועים, לא מוותרים על מה שהחלטנו ואומרים לה בכל כמה דקות שאנחנו רוצים לעזור, שכשתרגע נוכל לדבר ולעזור לה הצעקות לפעמים בלתי נסבלות עד שאני מבקשת ממנה לעשות זאת בחדרה מכיוון שאי אפשר להיות לידה במצב זה 1. האם זה בסדר לשלוח לחדר או שזה מעביר מסר של כשעצוב לי מתרחקים ממני ? 2. אנחנו מתלבטים כיצד להגיב, האם לחבק אותה (מבלי לומר מילה ומבלי לוותר על החלטתינו) בידיעה שזה מרגיע ועוזר לה (במטרה שיום יבוא והיא תדע לבקש זאת לבד) או לתת לה לבכות, לצרוח ולהרגע לבד על מנת ללמד אותה להרגע בכוחות עצמה ולבוא לבקש עזרה 3. האם בגיל 5 הם מסוגלים להרגע לבד או שעדיף לעזור להם ל"רדת מהעץ"? השאלה שלי אם בתור הורים לא צריך לתת לה להרגע לבד ? לבוא לבקש בעצמה את העזרה בגיל הזה ללמד אותה להרגע ולבקש עזרה, לא בכל מקום יחבקו אותה וגם ללמד התמודדות עם תסכול... זה יכול להיות תסכול ממשהו ממש פעוט

תודה ירדן על ההתייחסות, לא שמתי לב שהצטרפת...אשמח לדעתך הכוונה שלי הייתה שהבת שלי יודעת גבולות, אנחנו לא מוותרים על מה שהחלטנו, גם למשמע בכי, היא ילדה טוב מאוד אפילו מידי... אבל מידי פעם כשדברים לא מסתדרים לה היא מתחילה בכי ואף צרחות אני מפרידה מקרים בהם אני יודעת שזה ממשהו שקרה לה או קושי רגשי (נגיד שלא ראתה אותי יום שלם) ואז אני יותר מחבקת או כשאנו בחוץ אני אומרת לה שאני מציעה לה בחירה בין חיבוק ונתחיל מחדש לבין שתרגע לבד ותבוא לבקש עזרה (ברור שרוצה חיבוק) אני שואלת כעיקרון חינוכי...האם אנחנו כהורים לא צריכים ללמד אותה להרגע לבד ולבוא לבקש עזרה, בגיל חמש היא אמורה כבר להצליח להרגע לבד ?, אני חושבת שאולי אנחנו עושים טעות שעד עכשיו מאוד הכלנו את הבכי ועזרנו לה תמיד לרדת מהעץ, לא לימדנו אותה להתמודד עם תסכול בעצמה... ושוב אני חוזרת שזה נוגע רק לבכי כי את מה שרצתה מלכתחילה היא לא מקבלת מקווה שהבהרתי ומחכה בקוצר רוח לדעתך...

שלום, ביתי בת 3, השתלבה בהצלחה בגן העירוני. רמת הסתגלנות שלה מעט איטית מילדים אחרים, לדוג' כאשר היא נחשפת לאירועים חדשים ולאנשים חדשים הקצב שלה איטי. דוג' נוספות: היינו במסיבת יומולדת של חברתה לגן והיא הייתה הילדה היחידה מבין כל ילדי הגן שביקשה שאתיישב לידה בשעת ההפעלה על הרצפה (כל יתר הילדים ישבו לבדם), כאשר היא נכנסת לגן בבוקר היא מעט מהוססת ועצורה בשעה שיתר הילדים משתלבים מהר. שאלתי היא האם לנו כהורים יש דרך לשנות במעט את המצב או שזהו טמפרמנט שלא ניתן לשינוי? האם חשיפה ליותר אירועים חברתיים ולאנשים חדשים תשפר קצת את המצב? האם למודל שאנו משמשים בעבורה יש משקל בעיצוב הטמפרמנט או שזהו משהו מולד? בקיצור, חשוב לנו לדעת האם יש דרך לסייע לה להיות פחות עצורה ויותר סתגלנית?? בנוסף, האם זהו דפוס שילווה אותה לכל אורך חייה או שיכול גם להשתנות? תודה רבה!

שלום, ביתי בת 3, השתלבה בהצלחה בגן העירוני. רמת הסתגלנות שלה מעט איטית מילדים אחרים, לדוג' כאשר היא נחשפת לאירועים חדשים ולאנשים חדשים הקצב שלה איטי. דוג' נוספות: היינו במסיבת יומולדת של חברתה לגן והיא הייתה הילדה היחידה מבין כל ילדי הגן שביקשה שאתיישב לידה בשעת ההפעלה על הרצפה (כל יתר הילדים ישבו לבדם), כאשר היא נכנסת לגן בבוקר היא מעט מהוססת ועצורה בשעה שיתר הילדים משתלבים מהר. שאלתי היא האם לנו כהורים יש דרך לשנות במעט את המצב או שזהו טמפרמנט שלא ניתן לשינוי? האם חשיפה ליותר אירועים חברתיים ולאנשים חדשים תשפר קצת את המצב? האם למודל שאנו משמשים בעבורה יש משקל בעיצוב הטמפרמנט או שזהו משהו מולד? בקיצור, חשוב לנו לדעת האם יש דרך לסייע לה להיות פחות עצורה ויותר סתגלנית?? בנוסף, האם זהו דפוס שילווה אותה לכל אורך חייה או שיכול גם להשתנות? תודה רבה!

ימית שלום, את מתארת את בתך כילדה שמסתגלת לאט, ילדה עצורה וביישנית, לא ברור מדברייך אם מדובר בילדה שלוקח לה יותר זמן להרגיש בנוח או שהיא מראה קושי מתמשך בתפקוד ובהתנהגות. חסר לי מידע רב כדי לענות על שאלתכם ולכוון אתכם. אני ממליצה לכם להתייעץ עם פסיכולוג ילדים כדי למקד אם קיים קושי ולהמליץ על הדרכת הורים או טיפול בילדה לפי הצורך. בהצלחה

שלום רב, אנחנו מתכננים מעבר לעיר חדשה ובו זמנית השנה בספטמבר הבן שלי שהוא בן 3 וקצת נכנס לגן חדש- גן עירייה לאחר שהיה שנתיים בגן פרטי.נכון לעכשיו הוא יצר מערכת חברויות חדשה. האם זה יהיה נכון להעביר אותו לגן חדש נוסף? האם ניתן לעשות את זה בצורה מסויימת ונכונה שלא תגרום לילד לחצים נפשיים מיותרים? בלי שום קשר לבן שלי הייתה הסתגלות קצת קשה לגן הנוכחי..האם ביטחון מהבית ועטיפה יכולה להתגבר על כל המכשולים? אנחנו נורא מפחדים לעשות צעד שלא יטיב עם הילד. אשמח לתשובה ועזרה.

שלום, בני בן השנתיים ו3 חודשים נכנס לגן בפעם הראשונה בתחילת החודש. בבוקר יש בכי קורע לב כבר באוטו כשהוא מזהה את הרחוב שבו הגן נמצא. נצמד אלינו וצורח. אני מעבירה אותו לסייעת אומרת לו ביי ביי ושאמא הולכת וחוזרת יוצאת מהגן ושומעת שהבכי נרגע לאחר 2-3 דקות. בהתחלה כשהייתי באה לאסוף אותו בחזרה הוא היה בוכה כשהיה רואה אותי היום זה קצת נרגע. בנוסף גם לא מסכים לאכול כלום בגן. מוכן לקבל במבה/פרי לפעמים משתתף בפעילויות ודיי מכונס בעצמו (הוא בד"כ לא כזה וילד עם תאבון מאוד גדול כשחוזר הביתה ב13 הוא טורף את הארוחת צהריים). האם התופעות האלה מוכרות? ממש כואב לי הלב כשאני משאירה אותו שם צורח. יש לציין שבבית כשאני מזכירה את הגן ילדים הוא לא מביע התנגדות וגם בנסיעה לגן לא צורח ובערב לפני השינה אני שואלת אותו "לאן הולכים מחר?" והוא עונה דיי בשמחה לגן הילדים ומציין את השם הגננת וחלק מהילדים.

שלום אשמח מאוד לעזרה ,יש לי ילד בן 13 וחצי שכל ביקורת שניתנת לו או כל דבר שהוא צריך להתמודד איתו גורם לו להתפרצות של בכי בריחה וחוסר יכולת לדבר . למשל : היום המורה התקשרה ואמרה לי שהוא איחר להיכנס לכיתה ואז היא אמרה לו שיש לו איחור והוא בכה , לטענתה זאת לא הפעם הראשונה , אני מודעת לזה כי הוא עושה את זה בבית כל הזמן והסברתי לה שאני מודעת לזה ואשמח לעזרה והיא אמרה שתשוחח איתו והוסיפה שהוא ילד מקסים חרוץ טוב לב אכפתי וכו' אבל בעל רגישות יתר . הוא מוצא בכל דבר משהו לא טוב תמיד בוכה תמיד בורח וגורם לאווירה מסביבו להתקלקל, ואז צועק בוכה טורק דלתות זורק דברים , בכל חבר יש פגם ולכן יש לו מעט מאוד חברים ( יותר חברים של שנים שהתרגלו אליו ) הוא חכם ונבון , אבל מחרפן את כל הבית . לדעתי קשה לו להתמודד עם הערות/הארות והייתי שמחה לקבל עזרה בדרך להגיע אליו . בבקשה עצה , בבקשה

ככל שאני חושבת על זה הוא תלותי מאוד , לא מסוגל להחליט מה לאכול מה ללבוש , אם ללכת למקום מסוים או לא, כל דבר הוא מתיעץ איתי , אוהב שאני מחליטה בשבילו וגם על זה יש לו כל הזמן ביקורת ועד שבסוף עושה מה שיעצתי לו בהתחלה , איך אני עוזרת לו להתבגר או איך אני נותנת לו את הכלים להתבגר , הוא מפסיד המון דברים בגלל התנהגותו הילדותית והעקשנית, אפילו אחיו בן 22 שמתגורר איתנו לא מסוגל עם ההתנהגות הזאת וטוען שהוא מפונק מאוד , אז תעזרי לי בבקשה מה לעשות כדי שהמצב ישתנה.

לכל באי הפורום, נקבל בברכה את ירדן פרידון ברשף, שהצטרפה ליהול הפורום. מאחלת לך, ירדן, הנאה וסיפוק משהותך כאן, ולנו - שנהנה ונשמח בך ובתרומתך לפורום. ברוכה הבאה ובהצלחה! ליאת

שלום, לבתי בת 5 ו-10 חודשים קשה מאד לזרוק דברים, לאחרונה היא לא מוכנה לזרוק שום חפץ אפילו חפץ שנקרע או נשבר, או כזה שאין מה לעשות איתו,לדוגמא,היא אוספת טיקטים של בגדים, כפכף שנקרע מבקשת שלא אזרוק, וכך גם לגבי חפצים שאינה שלה אלא שייכים לאחותה אני חוששת כי זו התפתחות של מחלת האגירה. האם יש משהו שאני יכולה לעשות על מנת לעצור או למזער את התופעה?

שלום רב, האם ניתן לשלב בין ריטלין לבין ריספרדל 10 מ"ג כטיפול בהפרעת קשב. מדובר בילד בן 8. בתודה

שלום, שאלות בנוגע לטיפול תרופתי יש להפנות לפורום פסיכיאטריה. בהצלחה, אמיר.

שלום ליאת! יש לי שאלה קצת מוזרה, אבל מאוד רצינית וחשובה לי: הייתי מטופלת מספר חודשים אצל פסיכולוגית שעזרה לי מאוד למרות היותה "קשוחה ומרוחקת" חיבבתי אותה מאוד וחשבתי עליה הרבה בין הפגישות הטיפוליות. הבעיה היא שהיא לא מוציאה קבלות כדין , ולי זה מפריע... לא בגלל החוק במדינה, אלא כי אני רואה בכך חוסר אמון כלפיי. כיוון שביקשתי ממנה בעבר קבלה, והיא רימתה אותי והביאה לי קבלה שהייתה קיימת ממטופל אחר. וזה מאוד פגע בי. היא שיקרה עליי! ושוב, זה לא קשור בעיניי לחוק במדינה , אבל מפריע לי שהיא משקרת עליי. איך אני יכולה כלפייה אמון? לשתף אותה בדברים אישיים? אולי מחר היא גם תפר את הסודיות כלפיי? ובגלל זה עזבתי את הטיפול שהיה חשוב בשבילי ליאת, אני רוצה לציין שיש לי רגשות כלפייה האם "הבעיה היא בי" וביכולת שלי לתת אמון, או בה? לתשובתך אודה!

שלום רב לעוזרים, אני אמא לילד בן שנה וחודשיים והוא מפחד כאשר הוא לא רואה אותי, כאשר הוא עסוק במשחקיו ורואה אותי פתאום, הוא נבהל. לפעמים מחבק אותי חזק מאוד כדי שלא אעזוב אותו. חשוב לציין כי אני בתהליכי גירושין כבר 11 חודשים, אבא של הילד לוקח אותו 3 פעמים בשבוע והילד לא חוזר כמו שהוא (שמח,שובב,רץ) הוא חוזר אחרת שונה קצת, לא עוזב אותי, שם עלי ראש ולא מרפה. (האבא לא עושה משהו רע לילד). האם מדובר בחרדת נטישה שעוברת עם הזמן? או שכדי לאבחן זאת לעומק? תודה רבה על התייחסותכם. שבת שלום.

בשיחה אישית שסיימתי עם תלמיד כיתה י עולה כי הוא סובל מכך שאביו אינו סומך עליו ואינו מעריך אותו ומערים עליו רף ציפיות גבוה. אימו לעומת האב מגלה יותר רגישות כלפי בנה, אך נראה שגם היא לא מקבלת יחס טוב מצד בעלה. מסתבר שהתלמיד שלי יש אח צעיר יותר עם צרכים מיוחדים אשר זוכה ליחס מועדף מההורים. והתלמיד ער לכך. בנוסף הוא מספר שיש לו אחות צעירה ממנו בשנה אשר אינה נוקפת אצבע בעזרה בבית ובכל זאת זוכה ליחס טוב מאביה. סומכים עליה יותר ומעריכים אותה. יצוין כי יחס זה מצד ההורים כלפיו משפיע עליו מאוד עליו בלימודים והוא נמצא מהורהר מאוד מכך בעיקר כשמבין שמצופה ממנו להשגים גבוהים. ישנו חשש גדול בזמן המבחן. כשביקשתי ליידע את ההורים חשש מתגובתם למרות שאין מדובר באלימות כלפיו. כיצד לשכנע הנער לקיים שיחה עם הוריו?

שלום, רציתי להתייעץ לגבי הבן שלי בן 3ושלושה חודשים , אח תאום זהה. נגמל באופן מוחלט לפני כ-4 חודשים ומרגע שנגמל מעולם לא ברח לו..גם בלילה. לאחרונה החל לעשות את צרכיו בתחתונים..בגן עשה מספר פעמים פיפי בתחתונים ובבית הוא עשה כבר כפעמיים שלוש קקי בתחתנים. בבית זה לא תוך כדי משחק הוא יכול אפילו להיות פיזית באמבטיה קרוב לאסלה אבל לעשות בתחתונים. לא יודעת איך להגיב ומה להגיד לו..מה עושים? תודה

הי, הבן שלי בן 3 וחצי ועד היום נמצא בגן פרטי - אותו גן מאז גיל שנה. בעוד כחודשיים אנחנו עוברים לישוב חדש והוא יצטרך להיכנס לגן החדש - גן מועצה. אני מאוד חוששת מהמעבר ומאיך שבני יקבל את כל השינויים - גם בית חדש, גם גן חדש בו הוא לא מכיר אף ילד, לא מכיר את הגננת, זהו גן מועצה כך שיש כללים שונים והכי משמעותי - הוא עובר ממסגרת מאוד חמה אוהבת ומחבקת למסגרת של גן מועצה, שם הגננת נחמדה אך הוא לא יקבל את כל החום שהוא מקבל היום. החשש הגדול שלי שהוא לא ירצה להישאר שם לבד, יבכה ולא יקבל את התמיכה שהוא צריך מהגננת (שיש לה עוד 24 ילדים לטפל בהם..). אשמח לעצות איך להתמודד, איך להכין אותו לשינוי? האם יש המלצות לאופן ההסתגלות הנכון לסיטואציה? תודה רבה!

שלום רב אני לא יודעת מאיפה להתחיל. אני אם ל3 ילדים, 2 בנים והקטנה בת. הבן האמצעי,בן 6 בכתה א, מאוד מקנה מכל דבר ובמיוחד מאחותו הקטנה. למרות שאני ואבא שלו מתיחסים לכולם אותו דבר ומנסים לשתף אותו בכל דבר ולדבר על העניין ולספר סיפורים לפצות על כל התנהגות טובה. כל הזמן הוא טוען שיש לו כאבים פעם ראש פעם בטן.... בשנה שעברה היה כל יום בבית הספר טוען שיש לו כאב בטן כדי שיחזור הבית כי אחותו בבית. לא השארנו בדיקה ולא עשינו וכולם ללא ממצא ,בסוף טענו שהילדה הולכת לגן למרות שהיא בבית , פחת העניין אבל נשאר. השנה הילדה בבית היא בת שנתיים ועכשיו לא ניתן לטעון ,כי היא החלה לדבר. הבעיה שמדאיגה אותי שהוא מאוד מפחד מכל דבר, מפחד מקול של זיקוקים , מסירנות, אם יש משהוא בחדשות או אפילו ריב ברחוב באותו לילה הוא לא ישן ואם הוא נרדם הוא קם נבהל ובוכה. ואם יש מופע לילדים בבית הספר והוא מופיע עם הכיתה, לפני יום הוא לחוץ וקם משינה בביכי. אם אני מגיעה לבית הספר ליום פתוח או מסיבה ואפילו למסיבת היומולדת שלו רק הוא רואה אותי הוא מתחיל לבכות ואם אני מתחבת והוא כבר לא רואה אותי הוא מפסיק לבכות. ובשאר הימים הוא רגיל נורמלי. יש לו חברים וללא בעיה עם התחברות, אפילו מספר למורות כל מה שקורה בבית איפה הלכנו ומה קנינו. המורות אומרות שהוא תלמיד טוב שכל הציונים שלו מעל 9 ,אבל גובר עלו הפחד. לפי דברי המורה: " מרוב פחד שיטעה הוא טועה" שהוא עושה מבחן כתיבה מביא 10 וגם שעונה עם שאר הכיתה ,אבל שקוראים לו לענות או לקרוא לבד מתחיל להתבלבל ,ולא מתוך אי ידיעה אלא מפחד ביקשתי עזרה של יועצת בית הספר שאוכל לשבת ולהתיעץ איתה. עד היום לא יצרה קשר איתי. אבל ישבה איתו פעם אחת כהכרות לא יותר אינני יודעת מה עלינו לעשות כדי לעזור לו תודה על הסבלנות והעזרה בכבוד רב ראניה

שלום ראניה, יש לכם ילד רגיש, ולפעמים, כל שנדרש זה פשוט לקבל את העובדה הזו מבלי להתרגש יותר מדי. קנאת אחים היא דבר נורמלי, וחשוב שתוכלו להתמודד אתה בלי להסתבך עם שקרים או ניסיונות פיצוי. ילדים רגישים ונבונים, עלולים להיות באמת יותר פגיעים לחרדה, ואפשר לנסות להקל עליו בדרך של סינון תכנים קשים והגבלת צפייה בתכניות טלוויזיה שאינן מותאמות. נוכחות הורית שקטה ונוסכת ביטחון יכולה להקל במידת מה, אך חשוב להיות שם בשבילו מבלי ליפול למלכודת הרחמים. לפעמים, ילדים מגלים שההורים מאד מופעלים מול גילויים של חולי, חולשה או פחד. הם מנסים לפצות, לפנק או להקל על הילד בדרכים חומריות. לכל אלה אנחנו קוראים "רווחים משניים", שהילד מקבל מההורים ולא מאנשים אחרים (ולכן כשאינו רואה אותך הוא מתמודד טוב יותר). אני חושבת שזה נכון לנסות להיעזר ביועצת ביה"ס, ואולי גם בהדרכת הורים קצרה, שתנחה אתכם כיצד אפשר לעזור לו ביעילות. איכשהו, אני אוהבת את הילדים הרגישים האלה, שבדר"כ גדלים להיות אנשים טובים ומתפקדים. אם תרגישו שהפחדים מחמירים או פוגעים באופן משמעותי בתפקוד שלו, פנו להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

אני מודה לך מאוד על העזרה

שלום בן 9 וחצי ביקש לשתף אותי בכתב בכך שהוא רואה בנים ערומים הוא מקבל זקפה.הוא ציין שזה קורה לו כבר מכתה א .ששאלתי אותו איפה הוא רואה בנים ערומים סיפר לי שחיפש באינטרנא עירום בנים ואחכ מחק היסטוריה.הגבתי בצורה נעימה שזה תהליךתטבעי והוא עדיין צעיר מידי שאלתי אם זה קורה שגם רואה תמונות ערומות של בנות והוא אמר שזה לא מעניין אותו.אמרתי לו שאני שמח שהוא שיתף אותי ואני לרשותו גם בעתיד.הוא אמר שהוא חש הקלה גדולה בכך שסיפר לי כי מבחינתו זה סוד שהוא שומר שנים..בנתיים ביקשתי מחברת האינטרנט כרגע להגביל תכנים במחשב ואני שואל איך להמשיך.להתייחס לנושא .תודה אב מודאג...

שלום, לדעתי פעלת מצויין! לגבי ההמשך, איני חושבת שיש משהו שאתה צריך לעשות, מלבד אולי לשוחח איתו על סכנות הפורנוגרפיה. חשוב להזכיר לו שאיברי המין שראה באינטרנט אינם בהכרח משקפים את המציאות, וכך גם האקט המיני (אם ראה כזה). תוכל להוסיף משהו על כך שזיקפה יכולה להתעורר בכל מיני מצבים, ואין צורך להתבייש בכך. בעיני, אתה יכול להיות גאה על האופן בו הגבת, שהיה אמיץ, קשוב וחינוכי. כל הכבוד. ליאת

שלום, ביתי בת שנה וארבעה חודשים, התחילה ללכת לפעוטון בספטמבר האחרון. עד אז הייתה איתי בבית. ההסתגלות הייתה לא קלה אבל מאז שנסתיימו החגים עושה רושם שהתאקלמה - אוכלת וישנה היטב בגן, אומרת בחיבה את שמות הגננות והילדים, לומדת יותר ויותר לשחק לבד בבית, כשבאים לקחת אותה נראית רגועה ומרוצה וכן הלאה. דבר אחד מטריד, אלא שאינני יודעת אם קשור לגן או לנטייה שלה הקשורה גם בגיל - הי פורצת מאוד בקלות בבכי בכל פעם שמשהו, ולו הפעוט ביותר, לא לרוחה - אם לא נענים לבקשתה לראות תכונית טלויזיה שאוהבת, אם לא מתירים לה לגעת במשהו, אם אני או אביה יוצאים מהחדר או עסוקים במשהו אחר. אינסוף אירועים עלולים "להצית" בכי ולעתים בוקר שלם או אחר צהרים שלם הוא בכייני. אני תוהה אם זה עלול להיות סימן שלא טוב לה בגן, שמשהו מפריע לה, או שזה אופייני לגילה?

שלום שני, תינוקות ופעוטות, מטבע הדברים, חסרים עדיין את היכולת לתמלל את רגשותיהם, במיוחד רגשות של תסכול ואכזבה. הבכי הוא הדרך העיקרית שבה תינוקות יכולים לפרוק מתח, תסכול ומצוקה, ומבחינה זו, מדובר בהתנהגות תואמת-גיל. מאחר שגם יכולות הוויסות שלה טרם הבשילו, היא מתקשה להירגע בכוחות עצמה, וחשוב לעזור לה בכך, ולא לתת לה לבכות שעות. המבוגר משמש כרגע ווסת, מרגיע ומנחם, ורצוי להיות שם בשבילה בשעה קשה. אם היא בוכה בתגובה לסירוב שלכם, תוכלו לעזור לה להתנחם בדרך של הסחת דעת, חיבוק, או מתן תחליף כלשהו שאינו כניעה לדרישה הלא-הגיונית שלה. ילד שבוכה שעות ללא נחמה, עלול להרגיש בודד ונטוש, ורצוי להימנע מכך ככל האפשר. לשאלתך לגבי הגן - לא אוכל לדעת כמובן, אך על פניו, ולאור מה שאת מתארת, לא נראה שזה קשור. בברכה ליאת

יש לי תלמידה משכבה י. מכיתה ז התלמיד מוכר בבעיות ההתנהגות שלו . הוא מתחצף לא ממושמע ולא מקבל מרות של מורים . בכיתה ח משהמשיך בהתנהגותו הועבר במחצית השנה לכיתת מופת- מצטיינים, שם לא היה לו קהל והוא קצת המאזן, עד אשר התחבר לילדים מהכיתה והמשיך להפריע. בכיתה ט היה שיפור קל בהתנהגות ועל הבסיס הזה הוא התקבל ללמוד בכיתת *** כיתה י, הנחשבת כיתת עילית- הן לימודית והן התנהגותית. בשבועיים הראשונים הוא התנהג יפה עד אשר החלו להישמע מצד המורים קולות של חוסר משמעת והתחצפויות. חשוב לומר כי לאורך השנים אפילו עוד מיסודי היו קשיים משפחתיים רבים: ********גם בבית התקשה הנער לקבל מרות. היום לאחר שהנער התקבל ללמוד בכיתה שאליה ייחל הוא מבקש לעבור ללמוד בכיתה עם רף צפיות הכי נמוך. גם שם עושים בגרויות אך יש שם קצב איתי, סטודנטים שעוזרים ויחס אישי. למעשה, כל הצוות מתנגד לכך בתוקף וטענתם העיקרית שהוא ישפיע לרעה על הכיתה הזאת ויהרוס אותה . חשוב לציין כי בשיחות שמתקיימות עם הנער ודמויות סמכות הוא מתחצף. לא ממושמע. בורח משיעורים. אפילו בשיחה עם המנהלת הוא מרים את קולו, מתחצף, ולא מכבד. הגענו למצב שהוא מושעה על כל התחצפות למנהלת. יצוין כי בשיחה עם ****** הוא גם גילה חוסר קבלת מרות ואמר כי הוא רוצה לעזוב את בית הספר. בנוסף הביע הסכמתו להגיע לשיחות עם פסיכולוגית בית הספר אלא שבעקבות ההשעיות שלו הוא לא מתחיל בפגישות עימה. הוריו מתוסכלים מאוד ואובדי עיצות . כיצד ניתן לעזור לנער לאחר שבעט בכולם ***. הצוות חש כי הנער מטיל טרור בבית הספר ולא מקבל מרות. אנא עזרתך המקצועית.

בנוסף ישנו יחס מזלזל וחוסר אמפטיה לרגשות חבריו, ***

שלום לך, נאלצתי להשמיט מפנייתך פרטים שעלולים לחשוף את זהותו של הנער. אשמח אם תהיי יותר זהירה בנושא זה. לעצם העניין - מן התיאור שלך ניתן ללמוד על נער הנתון במצוקה גדולה, אשר "מבקש" בכל דרך אפשרית לעורר את המערכת לפעולה. ב"הורדת הידיים" המקובלת, נראה שהוא ניצח את כל הדרגים במערכת, אשר מצדם הרימו ידיים, ומסלקים אותו הביתה בכל פעם שהוא בועט. לטעמי, הכיוון צריך להיות טיפולי עמוק, כולל בחינה מחדש של התאמתו למסגרת שלכם. ילד כל כך מורכב חייב לקבל התייחסות/התערבות מיוחדת, שתכלול גם את משפחתו. ניכר שביה"ס שלכם עשה מאמץ ניכר לעזור לנער, לזמן לו חוויות של הצלחה ו"התחלות חדשות", אך דווקא הטלטולים האלה, מכיתה לכיתה, עלולים להיות מייאשים, ולעורר חוויה של דחייה או וויתור. נער כזה צריך מישהו שיתעקש עליו, ויגלה סובלנות ועמידות גם מול החוצפה שלו. זה הזמן לחשיבה של כל הצוות הרב מקצועי, ובמידת הצורך גם גורמי רווחה. לא קל! ליאת

שלום! הילדה שלי בת 3.5 אחות לילד בן 5.5, מאוד מתמרדת ומכניסה אותנו ההורים למצבי התמודדות קשים. בדרך כלל היא לא מקשיבה למה שההורים מבקשים ממנה ובוכה בעצבים, ברוב הזמן היא ממורמרת ומדברת ביללה ותלונה, מתווכחת על כל שטות, מאוד מקנאה באחיה הגדול ושואפת לקבל כל מה שיש לו ובמקביל להרוס לו את הקיים. בקיצור, מכל דבר קטן ואמירה פשוטה זה הופך מבחינתה לסיפור מאוד גדול שיוצא מפרופורציה ומעכיר את האוירה הכללית. היא גם נוטה להרביץ לאחיה. מיותר לציין ששניהם לא מפסיקים לריב כל יום כל היום... אנחנו ההורים החלטנו לשנות גישה ולהחמיא לה הרבה על כל דבר קטן וטוב שהיא עושה ולשבח כל התנהגות הולמת שלה. זה לא החזיק מעמד והיא המשיכה בשלה. ניסינו את שיטת המדבקות: על כל יום של התנהגות טובה היא מקבלת מדבקה. כשמגיעה ל 10 מדבקות היא מקבלת מתנה (זה עדיין לא קרה...). לעומת זאת אחיה כבר הספיק לקבל 2 מתנות וחשבנו שזה ייתן לה מוטיבציה להשתדל יותר, אבל טעינו. גם הגננת דיברה איתי והנחתה אותנו להראות לילדה שהיא מפסידה מכל התנהגות לא הולמת. אנחנו אכן מיישמים את זה כבר שבועיים אבל ההתנהגות הלא נעימה והמעצבנת עדיין קיימת. יש לציין שמגיל מאוד קטן היה לה אופי עקשן ומתמרד, כך שזה לא משהו חדש. הבעיה שאני שמה לב שזה הולך ומתחזק עם הזמן והייתי מאוד רוצה להפסיק את ההדרדרות הזאת מיד. אשמח לדעת אם יש שיטה אחרת ואפקטיבית יותר ממה שציינתי כאן כדי לגרום לילדתי האהובה להיות ילדה מחונכת יותר. הדבר מאוד מפריע לי ולבעלי. תודה, אודליה.

שלום אודליה, אתחיל דווקא מהסוף. ילדים אינם נולדים "מחונכים" או "לא מחונכים". מה שיגרום לילדתך האהובה להיות מחונכת, זו התנהגותכם כהורים. ילדים מתנהגים "רע", בדרך כלל בגלל שזה מתאפשר להם. הילדה שלכם לא מקשיבה לכם, כי היא למדה שזה אפשר. היא מייללת ומתלוננת כי היא למדה שזה מפעיל אתכם וגורם לכם למלא את רצונה, והיא מציקה לאחיה הקטן פשוט כי אף אחד אינו עוצר אותה. ההתנהגות האנושית נלמדת בדרך של התנסות: התנהגות שגוררת תוצאה חיובית נוטה להישנות, בעוד התנהגות עם תוצאה שלילית (או כזו שאין לה כל השפעה על הסביבה) נוטה להיכחד. בתהליך החינוך, עלינו לחזק אצל הילד את הקשר בין התנהגותו לבין תוצאותיה, מתוך תקווה לעודד את הכיוון החיובי. שיטת החיזוקים עובדת אם מבצעים אותה כמו שצריך. להגיד לילדה כה קטנה שתקבל מדבקה על "התנהגות טובה", זה אינו יעיל, פשוט בגלל שמדובר בהגדרה עמומה מאד. השיטה הזו יכולה לעבוד רק אם מגדירים בצורה מאד מאד ברורה וצרה מה נדרש ממנה. למשל, לא להרביץ. בעיני, חשוב מאד שתקבלו הדרכה הורית קצרה וממוקדת, במסגרתה תוכלו לקבל כלים יעילים להתנהגות היומיומית שלכם מולה. שיטת המחמאות תעבוד, רק אם - מנגד - יהיו גם גבולות ברורים הנוגעים למה ש*אסור* לה לעשות, כולל סנקציות (לא עונשים!!!) בכל מקרה של התנהגות פוגענית. ממליצה לכם מאד להגיע להדרכה הורית, ובנוסף, להיעזר בשפע התגובות שניתנו כאן בעבר בנושא זה. בברכה ליאת

יש לי ילדה בת שנה, עד היום הייתה נרדמת רק כשאנחנו בחדר עד שנרדמה. ב3 הימים האחרונים התחלנו להשאירה לבד בחדר ולחזור כל מספר דקות כשהיא בוכה. בלילה השני והשלישי לאחר מספר דקות היא הקיאה. נשמח לעצה

שלום שחף, כאשר אנחנו מבקשים לגמול את הילדים שלנו מהרגלים שהשתרשו, עלינו לעשות זאת תוך התחשבות וכבוד. הילדה שלכם עדיין תינוקת, והיא הורגלה (על ידכם) להירדם רק בנוכחותכם. אם החלטתם - במידה רבה של צדק - לעשות שינוי, עליכם להביא בחשבון את יכולותיה הרגשיות, ולהתאים את הדרישה והדרך. אישית, איני מסכימה עם שיטות ה"זבנג וגמרנו", ומעדיפה הדרגה והסתגלות. כאשר אתם יוצאים מהחדר ונעלמים לה, רק כי פתאום זה הפך לא נוח, אין לה שום דרך להתמודד עם זה מלבד לזעוק אליכם. בעיני, עדיף להישאר איתה בחדר, ולהגדיל בהדרגה את המרחק הפיזי ביניכם. כלומר, פחות ופחות מגע, אך עדיין נוכחות בחדר, עד שהצורך יפחת ותהיה לה יכולת להרגיע את עצמה. דרך טובה לעשות זאת, זה לקחת ספר או ערימת כביסה לקיפול, כדי להישאר בסביבה תוך עיסוק במשהו אחר. בהצלחה ליאת

באחד מן השיעורים שאני נכנסת לכיתה י ספציפית, השיח הוביל לתכנים שבהם נשמע קול מירבי של תלמידי הכיתה החשים מקופחים, נעלבים ופגועים. הרוב מתאר כי הם שמים לב לחבה יתירה של המחנכת כלפי שני ילדים מהכיתה וכלפי היתר היא מזלזלת או מעליבה. הם נתנו דוגמאות קונקרטיות של אמירות שנאמרו ע"י המחנכת שהן מעליבות. אני הסברתי להם שמהכרותי עם המחנכת היא באופייה קצת צינית ויש בה הומור וכל דאגתה נתונה במלואה לתלמידיה. ביקשתי מהקול השקט בכיתה לדבר והם נמנעו. הם היו מעטים מאוד. כשביקשתי מהם שיאזרו אומץ ויפתחו זאת מולה הם היו חלוקים בדיעותיהם. הסכמנו לבסוף כי הם יעלו על הכתב את אשר על ליבם. שאלתי היא כיצד אוכל לקיים שיח עם המחנכת לאור הדברים שכתבו התלמידים באופן אנונימי? ברצוני להוביל מהלך שיגשר בין שני הצדדים ויתחשב בצרכים של שניהם.

שלום, לפעמים, נוצרת בשיחות מסוג זה דינמיקת "עדר", שלא בהכרח משקפת את המציאות (או לפחות לא במדויק). כמו שאנחנו יודעים היטב גם מהמדיה האינטרנטית, קל מאד להשתלח ולפגוע באדם שאינו ניצב מולנו. לתחושתי, במידה והמורה תעמוד מול הכיתה, הדברים יתרככו, ויקבלו ממד מציאותי יותר. לפיכך, המלצתי היא ליידע את המורה על כך שתלמידי הכיתה ישמחו לשוחח איתה ולשתפה בתחושותיהם. תוכלי לומר שאת יודעת שקיימת מידה של אי נחת אצל חלק מהתלמידים, ושאת מעדיפה שהיא עצמה תקשיב לדברים ותגיב בדרכה. כדי שלא תרגיש מותקפת או מתגוננת, תוכלי להקדים ולומר לה שמדובר בילדים שהיו *רוצים אותה יותר*, וזה כשלעצמו סוג של מחמאה. מה את אומרת? בהצלחה ליאת

שלום, הילדה שלי בת 4.5 (ילדה יחידה) ובחצי שנה האחרונה היא לא רוצה ללכת לימי הולדת של ילדים מהגן הנערכים אחהצ/סופי שבוע (היה רק ילד אחד שהיא הסכימהה בתחילת השנה, אך הוא מהגן של שנה שעברה). ניסיתי להבין למה ובכל פעם יש לה סיבה אחרת (לא מכירה את הילד, הילד לא מדבר איתי ועוד). אפילו ליומולדת של החבר הכי טוב היא לא רצתה ללכת בטענה שהוא פעם הרביץ לה (מה שלא בטוח נכון) ורק אחרי שכנועים רבים היא היתה מוכנה ללכת. בשאר המקרים היא לא השתכנעה ללכת. יהגננת אמרה שמבחינה חברתית היא בסדר גמור , וגם לפעמים היא נפגשת עם חברים בשעות אחהצ. בנוסף, כאשר יש יום הולדת משפחתית (סבא, בן דוד וכו) היא לא ממש משתפת פעולה.. מה יכולה להיות הסיבה? האם יתכן שזה נובע מקנאה ורצון להיות במרכז? תודה, אור

שלום אור, יש הרבה ילדים שנרתעים מאירועים סואנים, מהצגות ילדים רועשות, ממסיבות, ליצנים, בלונים, וכד'. עבור ילדים כאלה, מסיבות יום הולדת עלולות להיחוות כמעמסה גדולה, והם יעשו הכל כדי להימנע מהן. לבד מזאת, ילד כזה מגלה די מהר, שההורה המודאג מנסה לשדל אותו ולפתותו להשתתף בכל זאת, שהוא מבטיח כל מיני תגמולים במידה וכן יילך, מה שהופך את כל ההימנעות לעסק משתלם :-) לכן, אני ממליצה להניח לבתך הקטנה, לבחור להשתתף או לא להשתתף, מבלי להפציר בה או לגעור בה. אין טעם להכביד עליה עם תחושות אשמה ואי נעימות. תוכלי להתנצל מראש בפני אמו של ילד היומולדת, ולהסביר שקשה לה ושזה לגמרי לא אישי. אין לי ספק שכל מסיבות יום ההולדת, גם המוצלחות והנהדרות, ימתינו לזמן שהיא תוכל ותרצה, יהיו הסיבות אשר יהיו. כלום לא בוער. בשמחות ליאת

שלום, אודה על התייחסות, יש לי בן בכור בן 8 בדיוק שנמצא בכיתה ג'. ילד חכם ביותר, הרבה מעל הממוצע (גם עפ"י מבחני איתור מחוננים) הבעיה: 1. שמעתישבבית הספר כשמדובר על השתתפות בעל פה בשיעורים, הוא "הרוח החיה" ובעל ידע עצום אותו הוא מפגין בעל-פה. אך כשמתחילים במטלות בכתב (והוא אינו לקוי למידה, רק לא "מת " על כתיבה) הוא מתעסק בדברים אחרים ואינו מתחיל עם כולם, וכך קורה שבגלל שהתעכב , הוא לא מספיק להשלים את המטלה המתבקשת בכיתה. ממה עשויה לנבוע "החולמנות" והעיסוק בדברים אחרים כשמדובר בכתיבה? ואיך גורמים לו להתחיל עם כולם? 2) בשבועות האחרונים שמתי לב שכתב היד שלו השתנה לרעה. האותיות פתאום גדולות יותר, הרווחים לא תמיד תקניים והזה נראה לא מסודר ולפעמים לא קריא. מדגישה, כי את זה אני רואה במחברות. אבל כשמגיע הביתה וכותב בבית במחברת, הכתב הוא כפי שהיה קודם לכן, כלומר תקין. ההבדל בכתב היד וא רק בבית הספר!! על מה עשוי להצביע השינוי בכתב היד בביחת הספר??? מה לעשות?!

רחל שלום, מה שאת מספרת יכול להצביע שלבנך יש ליקויי למידה בתחומי הכתיבה והריכוז למרות היותו ילד חכם. קשיים אלו מפריעים לבנך לממש את יכולותיו הטובות בלמידה ועל כן חשוב לפנות לאבחון פסיכודידקטי שימקד את הקשיים ואת גורמי הקושי. בהצלחה

שלום, אודה על התייחסות, יש לי בן בכור בן 8 בדיוק שנמצא בכיתה ג'. ילד חכם ביותר, הרבה מעל הממוצע (גם עפ"י מבחני איתור מחוננים) הבעיה: 1. שמעתישבבית הספר כשמדובר על השתתפות בעל פה בשיעורים, הוא "הרוח החיה" ובעל ידע עצום אותו הוא מפגין בעל-פה. אך כשמתחילים במטלות בכתב (והוא אינו לקוי למידה, רק לא "מת " על כתיבה) הוא מתעסק בדברים אחרים ואינו מתחיל עם כולם, וכך קורה שבגלל שהתעכב , הוא לא מספיק להשלים את המטלה המתבקשת בכיתה. ממה עשויה לנבוע "החולמנות" והעיסוק בדברים אחרים כשמדובר בכתיבה? ואיך גורמים לו להתחיל עם כולם? 2) בשבועות האחרונים שמתי לב שכתב היד שלו השתנה לרעה. האותיות פתאום גדולות יותר, הרווחים לא תמיד תקניים והזה נראה לא מסודר ולפעמים לא קריא. מדגישה, כי את זה אני רואה במחברות. אבל כשמגיע הביתה וכותב בבית במחברת, הכתב הוא כפי שהיה קודם לכן, כלומר תקין. ההבדל בכתב היד וא רק בבית הספר!! על מה עשוי להצביע השינוי בכתב היד בביחת הספר??? מה לעשות?! תודה רבה ממניאמא מוטרדת. אין לו בעיות קשב וריכוז.

שלום רחל, הגם שאת מציינת שאינו סובל מלקות למידה או הפרעת קשב, לא שמעתי אותך אומרת שהאפשרות הזו נשללה באבחון. חשוב להדגיש כי לקויות למידה יכולות להופיע גם אצל ילדים מחוננים, ודווקא שם הם עלולות ליצור חוויה קשה ומכאיבה. יתכן מאד שההימנעות של הילד מכתיבה, משקפת לקות גרפית כלשהי שלא אובחנה, ואשר בולטת יותר במצבים של לחץ זמן, למשל. בנוסף (ואולי אפילו קודם לאבחון) שווה לעבור בדיקת ראייה. רק לאחר שנשללו כל הסיבות ממקור אורגני, אפשר להתחיל לחפש בכיוונים רגשיים. בהצלחה ליאת

ליאת שלום יש לי בעיה עם ביתי בת 12 . הילדה החלה לדבר עם עצמה , לצחוק עם עצמה באופן די חריג. הדיבור לעתים מלווה בתנועות ידיים כאשר הכל רצוני. במהלך שיחה מעניינת היא מרוכזת וכאשר השיחה הופכת ללא מעניינת היא חוזרת להיות עם עצמה ומדברת או חושבת לעצמה. כאשר אני מבקש ממנה להקשיב לי היא איתי במאת האחוזים וכאשר היא לבד היא חוזרת לעצמה. השאלה כיצד מטפלים בילד קטן שמדבר עם עצמו ומנהל חיים כפולים כביכול. תודה אביעד

שלום אביעד, ילדה בת 12 כבר אינה "ילד קטן", ובדר"כ אין אנו מצפים להתנהגות כזו בגילה. ממליצה להגיע להתייעצות עם גורם מקצועי (פסיכולוג ילדים קליני או פסיכיאטר ילדים), ולפעול בעצתו. אם הילדה מודעת להתנהגותה ומתייחסת אליה כאל שעשוע, ואינה נוהגת כך מחוץ לבית, זה מדאיג פחות. בכל מקרה, שווה התייעצות פנים אל פנים. בברכה ליאת

שלום למנהלי הפורום ולחבריו, שאלה - כיצד ניתן לפתור קושי משמעותי של נער בן 18 לזהות בין ימין ושמאל. כאשר מבקשים ממנו להרים את יד ימין הוא חושב ועדיים מרים את יד שמאל, ולהיפך.

שלום קרן, הכתובת להתייעצות במקרה כזה היא מרפאה בעיסוק. בהצלחה ליאת

היי ילדי בן 3 וקצת . מאוד מטריד אותי שבגן כאשר מציקים לו \ מושכים לו בשעיר הוא לא מחזיר או במילים אחרות לא מגן על עצמו . עד עכשיו חשבנו ומה שלימדנו אותו הוא לנסות להדוף ולומר שהוא לא מסכים שאף אחד יציק לו . גם בבית שהוא נושך , מושך כך אנו מגיבים על מנת לשמש דוגמה . אך אולי אנו טועים ואם מישהו מציק לו כן צריך לשמר את יצר ההישרדות וללמד אותו להחזיר ולהגן על עצמו רק כך לא יציקו לו גם בהמשך . איך עושים זאת בצורה נכונה מבלי להעביר מסר של אלימות הרי הוא לא יכול להישאר פאסיבי כשאר נוהגים בו באלימות אני מרגישה שאני חייבת ללמד אותו להגן על עמצו ולכבד את גופו תודה רבה

שלום סיוון, לעולם לא נמליץ לטפל באלימות בדרך של אלימות נגדית. בגיל שלוש ילדים יכולים להיות תוקפניים למדי, ואם את חושבת שבנך נופל קרבן להצקות חוזרות בגן, עלייך לדווח לגננות ולבקשן להדק את ההשגחה בגן. כמובן שאין לאפשר לו לנשוך, לא בגן ולא בבית, שכן מעבר לרצון לחנכו לסובלנות ואיפוק, נשיכות עלולות להוביל לאלימות נגדית כלפיו. המסר שאתם מעבירים לו הוא נכון בעיני - אין לאפשר לאף אחד לפגוע בך, ולכן, בכל מקרה של אלימות עודדו אותו להתרחק מיד מהמקום ולהזעיק את המבוגר. בגיל בוגר יותר, המסר הכללי הוא להתרחק מכל מה (ומי) שנודפת ממנו אלימות. בהצלחה ליאת

יש לי תלמיד מכיתה י שהמורים המקצועיים מתלוננים בפניי שהוא עייף בשיעורים ואינו מרוכז. בשיחה עימו סיפר הנער כי אכן הוא סובל מנדודי שינה שהוחמרו מאז סוף החופש הגדול האחרון. שאלתי אם יש משהו שמטריד את מנוחתו והוא השיב כי זה היה לפני כחודשיים כשדאג כי חברתו בהריון. ובדיקת הריון הראתה כי התשובה שלילית. מאז הוא מספר כי אינו מוטרד. הוריו התגרשו כשהיה ביסודי לאחר שאביו תפס את אימו בוגדת בו. אירוע זה לדבריו השפיע עליו מאוד וגרם לו לקשיי ריכוז. בעיקר בכיתות ז,ח. היום הוריו בקשר טוב, ואף קשריו עם הוריו התחזקו. אך עדיין הוא מספר כי הוא מתעורר מספר פעמים בשנתו ומתקשה להרדם. עוד סיפר הנער כי בעקבות שמועה שאחותו הצעירה שמעה והעבירה לאם: אח שלי משתמש בסמים. האם החליטה לערוך בדיקה לברור העניין. והתוצאות יתקבלו בהמשך. לשאלתי הישירה האם דניאל משתמש בסמים אמר-מעולם לא. סיגריות פעם יותר והיום אחת או שתיים בסוף שבוע. אלכוהול היה בעבר כיום לא נוגע. כיצד לדעתך יהיה נכול להתקדם בשיחות עימו על מנת לסייע לו. הוא מוכן להיפגש איתי אחת לשבוע.

שלום, מבקשת ממך לנסות להיות מעט יותר זהירה בתיאורי המקרים שאת מביאה לכאן, ולשמור על תלמידייך מזיהוי אפשרי. לעצם שאלתך - אם את מציעה לנער מפגשים שבועיים, והוא נענה לכך ברצון, הרי שראוי להשתמש בשעה הזו כהזדמנות ליצור עבורו מרחב בטוח לדיון בסוגיות המטרידות אותו. הקשבה רגישה ולא שיפוטית יכולה לסייע לכל נער, במיוחד לנער שאת מתארת. לא מוכרחים אג'נדה טיפולית מובנית, שכן לא מדובר בטיפול פסיכולוגי, אלא ביצירת יחסי אמון קרובים וחמים, וכאלה רצוי לבסס (ככל האפשר) עם כל תלמיד הזקוק לתשומת לב ועידוד. בהצלחה ליאת

אני מחנכת של טל מכיתתי. טל בילדותו נחשף לאלימות מילולית ופיזית של אביו כלפי אחיו הבכור. כיום שנים לאחר הארוע טל ממשיך בסרובו לדבר עם אביו. האב מצידו מכה על חטא ומביע בפניי חרטה עמוקה על מעשיו בעבר. ההורים גרושים וטל מתגורר בבית אימו עם אחיו הבכור ושתי אחיותיו הקטנות. על פי הסדרי הראייה האחיות נפגשות עם האב אחת לשבועיים. האח הבכור סלח לאביו ואף הוא נפגש עם אביו. אביו של טל נפגש עם יועצת בית הספר והפסיכולוגית שאמרו לו כי אין זה מתפקידן לעשות גישור בינו לבין בנו וכי עליו לפנות לרווחה. וכך גם היועצת שלנו פנתה לרווחה לבקש את עזרתה בגישור. אני כמחנכת שלו , שמעתי את סיפור האב ורחמיי נכמרו עליו. האב בדמעות ובכאב רוצה בכל מאודו קשר עם אביו וטוען כי גרושתו לא מסייעת לו לקדם זאת. ליבי עם האב ששנים מנסה לחזר אחרי בנו אך ללא הועיל. חשבתי לעצמי, כי יכול להיות שיש ביכולתי לסייע לאב ולרכך את הבן למען יתקרבו זה לזה. מה דעתך?

שלום, הגם שרגשות (ורחמים בכלל זה) הם מנחי התנהגות בחיי היומיום שלנו, הרי שבבואנו לפעול כאנשי מקצוע, מן הראוי לפעול מתוך שיקול דעת זהיר ואחראי. הנער שבחר להתרחק מאביו עשה זאת, ככל הנראה, כחלק מניסיון להתגבר על טראומות עבר ולהישמר מטראומות נוספות. זו בחירה קשה, שמעמיסה צער גדול על האב, ואולי גם על בני משפחה נוספים. לטעמי, נער בכיתה י' רשאי לקבל החלטות מסוג זה, והמחוקק נתן על כך את הדעת ומאפשר הימנעות כזו מתוך בחירה. כדי לאפשר לילד לסגת מהחלטתו הקשה, נדרשים עבודה טיפולית ממושכת, ליווי מקצועי, והדרכה גם לאב. לטעמי, חשוב להמשיך לשדר לבן עד כמה אביו כואב את הפרידה ממנו, ולעזור לו להבין שאבא לעולם לא יוותר עליו. אך ההחלטה נשארת שלו, ויש לכבדה כל עוד הוא מחזיק בה. במקומך, הייתי מוותרת על הניסיון לתווך, ומתמקדת במתן תמיכה והכלה לנער, מבלי להוסיף לו מטען נוסף של אשמה. בברכה ליאת

היי ליאת, פונה אלייך בסוגיית הדינמקות החברתיות בגיל הזה, הילדה שלי בגן טרום טרום חובה וד מעט בת 5 מתחילת השנה מקבלת דחיות חברתיות יש ילדה שהיתה חברה שלה שנה שעברה ומוציאה את הילדה שלי מהקבוצהץאמרתי לילדה שלי שתתחבר לאחרים היא אומרת שהיא לא מוצאת חברים אחרים האמת שהילדה שלי תמיד היתה אינדווידואליסטית , היא חזקה מאוד בהרבה תחומים אבל בצורך החברתי תמיד מקבלת דחיות השבוע ממש בכתה ואפילו הלב שלי לא עמד בזה, בדרך כלל אני לא מתרגשת מה עושים אין אם מי לדבר בגן, הגננת בחופשת מחלה ותמיד אמרה לי שהיא לא רואה בעיה, אם היא לא רואה בעיה איך הילדה שלי מרגשה בודדה מה עושים? לפעמיים נראה לי שיש לופים שלא משתחררים ונראה לי להביר גן הכי טוב במיוחד שזה שנה שניה שלה שם

שלום, אין דבר עצוב יותר מילד בודד, ללא חברים, ולכן חשוב שהמבוגרים בסביבתו יעשו הכל כדי לסייע לו להיחלץ מה"לופ" (כפי שקראת לזה). הסיבות לדחייה חברתית מגוונות למדי. לפעמים הם קשורות למאפייני הילד עצמו, לפעמים לדינמיקה הקבוצתית. אגב, לפעמים (ואיני רומזת כאן שום דבר, מלבד להאיר גם את האפשרות הזו) - לפעמים המצב אינו נורא כ"כ, ומה שנתפס בעיני ההורה כבדידות ודחייה, משקף תפיסות, חרדות ואולי גם זיכרונות או טראומות מילדותו או חייו של ההורה עצמו, המהדהדות אל תוך המציאות של הילד, ומשפיעות עליה. כדי לעזור לבתך, חשוב לנסות להבין את הסיבות למה שאת מכנה דחייה. המידע מן הגננות חשוב, וכדאי להקשיב לו. תוכלי לנסות להיעזר באימהות של ילדי הגן, ולבקש מהן עזרה באתחול ויוזמה של מפגשים אחה"צ. לסיכום, אוכל לומר עוד, כי מעבר לגן אחר לא תמיד מביא את השינוי המצופה, במיוחד אם הקשיים החברתיים מיוחסים לבעיה במיומנויות החברתיות של הילדה או בקשיי תקשורת או בקשיי תקשורת. בברכה ליאת

הי ליאת יש לי שני אחיינים בני 11+8. לאחר מספר מקרים בהם האב היכה , ובפעם האחרונה אף השאיר סימן כחול, דיווחתי ליועצת בית הספר (לאחר שהודעתי לאב מספר פעמים שמכיוון שלא ניגש לטיפול או הדרכה אאלץ לדווח). מאז ההורים כועסים, הרחיקו את הילדים, לא מאפשרים להם להתקשר או לבוא ,האב כמובן מכחיש את היותו אלים (יש לציין כי הילדים מאוד קשורים ונהנים במחיצתנו). ההורים מפחידים את הילדים , ואומרים להם כי אם יספרו ליועצת אז יכלאו אותם להמון שנים והם יגורו ברחוב ללא אוכל, אף ביקשו מהילדים לגשת ליועצת ולהגיד שכל מה שסיפרו הוא לא נכון, וכן בקשו מהילדים שבפעם הבאה שמדברים איתם יגידו שהם לא מדברים על דברים פרטים של המשפחה. לעיתים הילדים יוצרים איתנו קשר בהיחבא, כאשר הם לא ליד ההורים ומספרים . שאלתי היא, מה מומלץ להגיב לילדים כאשר מספרים כאלה דברים. מעבר להסבר שבמצב זה לא כולאים, וכן שתמיד יכולים לבוא אלינו ולא נשאיר אותם ברחוב. לדעתי הילדים במצב מבולבל, ההורים מאיימים, מצד שני אנו מנסים לסתור על ידי הסברים, נשמע לי שזה מבלבל והילדים לא יודעים למי להאמין. הילדים במצוקה, אני חוששת שבמקרה של אלימות יחששו לספר לנו או לבית הספר. הנושא בטיפול הרווחה לפי מה שאני מצליחה להבין, אך ברווחה יש עומסים רבים ואני חוששת שההורים יצליחו לחמוק ובסופו של דבר הילדים לא יהיו בטיפול (וגם ההורים). אשמח לשמוע עצותיך בנושא. תודה יעל

שלום יעל, בכל הנודע לאלימות במשפחה, הרווחה פועלת מהר מאד וביעילות, ופקידות הסעד מנוסות מספיק כדי לזהות ילדים הפועלים תחת איום או לחץ. מבחינה זו, נדמה לי שאפשר להיות רגועים. תוכלי לפנות בעצמך לגורמים המטפלים, ולמסור את המידע הרלוונטי. בשיחתך עם הילדים תוכלי להדגיש בפניהם שאת משוכנעת שאביהם אוהב אותם, אך עליו לקבל כלים כיצד נכון לחנך ילדים ללא אלימות. הסבירי שבמקרה של דיווח, ההורים לא ייכלאו, אלא יקבלו הדרכה "איך להיות הורים טובים יותר ולא אלימים". בברכה ליאת

שלום ליאת, אני בת 27 ויש לי שלושה ילדים בגילאי 4, 2 ו-8 חודשים הקשר שלי עם אימי לא היה טוב אף פעם. היא מרבה לבקר אתי, ויש לי חסך עצום ממנה. כילדה ספגתי ממנה העלבות מילוליות ואף עונשים פיזיים. מעולם לא הרמתי יד על ילדיי! וגם כשאני כועסת, אני מאוד משתדלת לדבר באסרטיביות ולא להיות תוקפנית כלפיהם.אני דואגת להם ורגישה לצרכיהם, ומאוד מקפידה על זמן איכות איתם. האווירה אצלנו בבית היא נעימה ושמחה. הבעיה שלי היא עם בתי הבכורה: מביש אותי להודות, אך אני מרגישה שאני אוהבת אותה פחות משני האחרים. הרבה פעמים אני מרגישה שהיא "מעיקה" עליי, דורשת ממני יותר מדי תשומת לב. אני מרגישה שאני חסרת סבלנות אליה וכמובן שהתנהגותי משפיעה עליה, ואני מרגישה שבו ידיי אני גורמת לבת שלי בעיות רגשיות אני בטיפול אצל פסיכותרפיסטית כבר חצי שנה (הגעתי עקב בעיה מינית. עברתי פגיעה בעברי כילדה בבית ספר) רוב הטיפול אני שותקת או שמדברת באופן שטחי ולא מסוגלת להעלות כלל נושאים כאובים מעברי לאחרונה אני שמה לב שהטיפול הפך לסוג של "טיפול נפשי" יש לי צורך מאוד גדול להעלות דווקא את נושא הקשר עם בתי בפני המטפלת אך אני חוששת מתגובתה... אני פוחדת שתישפוט אותי ושתחשוב שאני אמא גרועה ובמילא כל הטיפול הוא מאוד רגיש עבורי אני יודעת שאין לי שאלה מוגדרת, ואולי אין לך הרבה מה לומר, אך בכ"ז...מה עליי לעשות? אשמח מאוד לתשובתך..

עד שליאת תענה לך... עלייך להתגבר על החשש ולדבר על כך בטיפול עם הפסיכותרפיסטית. לא נראה לי שהיא תשפוט אותך, ההיפך הוא הנכון.

שלום ורד, אני מסכימה מאד עם שירה, ומשוכנעת שהטיפול שלך הוא ה-מקום להעלות את הנושא. את יודעת, ילד ראשון תמיד מביא איתו - לצד השמחה וההתרגשות - גם הרבה מאד "עניינים" מן העבר שלנו, חלקם לא פתורים. הדבר יכול להיות מסובך אף יותר, כשמדובר בבת ראשונה לאם צעירה, המתמודדת עם טראומות וכאב מילדותה. היחסים עם הילדה הקטנה שלנו עלולים להיות מושפעים מהיחסים שלנו עם הילדה הקטנה שהיינו. נדמה לי שזו אחת הסוגיות המרתקות בחדר הטיפול, וחבל מאד יהיה לוותר עליה. אז יאללה, לעבודה :-) בהצלחה ליאת

שלום, נכדי בן 3 מרבה לספר סיפורים מומצאים. הוא מספר על בני משפחה שמכים אותו כי"לא אכל שניצל" , על דוד עדין שהכה אותו, כשהייתי נוכחת במפגש וכו'. דברים שלא היו. נקודה. הוא נשרט בגן ע"י ילד, וסיפר לגננת שאבא שרט אותו, כשאני הבאתי אותו לגן ללא כל שריטה... גם חוויות טובות כמו הליכה לג'ימבורי, למשל, שלא היתה וכו'. יש מצב לדאוג?? כדאי לציין שרק לאחרונה הוא החל לדבר בשטף ולספר סיפורים, לפני כן הוא תקשר מילולית אבל לא יזם סיפורים. ( גם סיפורים נכונים של מה היה בגן וכו'. זה ילד יחיד, נסיך אמיתי שהוריו ודודיו מתייחסים אליו נפלא!!! מעולם לא היה משהו קרוב אפילו להרמת יד. הכול בנועם ובסבלנות.

שלום נוגה, ככל שהדברים נוגעים לתיאור שלך, אין מקום לדאגה. פעוטות בגיל זה עדיין משלבים בתיאוריהם מציאות ודמיון, כאשר לעתים הדמיון עולה על המציאות. הם ממציאים אירועים, מספרים על בני משפחה שאינם קיימים, ואפילו בודים חברים דמיוניים ומנהלים איתם אינטראקציות. מדובר, כאמור, בתופעה התפתחותית נורמטיבית שאין בה כל דבר מדאיג. סופשבוע נעים ליאת

קוראי הפורום היקרים, המחשב שלי קרס ונסע למעבדה לתיקון. מסיבה זו, קצב התשובות שלי אינו משביע רצון, כי אני נאלצת למצוא פתרונות זמניים כדי להיות כאן. אנא התאזרו בסבלנות, אשיב לכולם ככל יכולתי. עמכם הסליחה ליאת

תלמדי אותו לקחת פסק זמן לפעמים ולנוח לפני שקורסים ומתאשפזים במעבדה(((-: תשלחי לו חיבוק ענק ממני. חני,בחום

היי חני, המחשב חזר היום מתיקון, ואני מקווה שימשיך לעמוד בעומס. :-) הוא מוסר לך דש בחזרה...

יש לי ילד בן 7 עם בעיות בהתנהגות , מחפשת פסיכולוג עם המלצות, אנו גרים במערב ראשון

שלום מיכל, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. פסיכולוג/ית ביה"ס או רופא הילדים שלכם הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה. בהצלחה ליאת