פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

"גן העדן של ילדות" הוא מושג שטבעו המבוגרים, מתוך התרפקות על ימים רחוקים חסרי דאגה ומכאוב. אלא שמנקודת מבטו של הילד הקטן, החיים נראים לא פעם כזירת התמודדות עם משימות ואתגרים, הגובים מחיר רגשי לא מבוטל. כמבוגרים, אנו נדרשים לסייע לילדינו להתאים עצמם בהדרגה לתביעותיו של עולם משתנה, הפכפך, הנע ללא הרף, מחליף פנים ואופנות בקצב מהיר. פורום זה נולד מתוך הצורך לתת מענה לשאלות ולבטים סביב גידולם של ילדים בתווך הגדול הזה שבין ינקות לבגרות. חלק מההתמודדויות בחייהם של ילדים קשור למשברים התפתחותיים נורמטיביים (גמילה, לידת אח, כניסה לגן או לביה"ס, וכיו"ב), וחלק לנסיבות לא צפויות או לא רצויות במשפחה, בסביבה הקרובה או הרחוקה (מגבלה גופנית, מחלות, גירושין, תאונות, איום בטחוני, וכד'). הנכם מוזמנים להפנות לכאן כל שאלה או דילמה בנושא בריאותו הנפשית של הילד והמתבגר, ולהתייעץ על דרכי התערבות אפשריות, במסגרת הבית והמשפחה או בסיועם של גורמים מן החוץ. בשמחות!
8560 הודעות
8245 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

12/07/2015 | 14:21 | מאת: אמא

שלום, בתי בת ה-5 נוטה לספר לנו שכל הזמן מרביצים לה בגן \ בקייטנה לדעתנו היא מקצינה לצורך משיכת תשומת לב אך מה שיותר מטריד זו העובדה שכאשר אנחנו מסבירים לה שעליה לעמוד על שלה, היא עונה שאם תעשה כך היא לא תהיה מצטיינת והיא חייבת להיות מצטיינת תמיד. מה עליי לעשות עם תשובה שכזו? כיצד לדבר איתה שלא חייב להיות מושלם\מצטיין תמיד? אני חוששת שהשאיפה שלה לשלמות ולריצוי הסביבה תהיה בעוכריה בעתיד תודה

שלום, ראשית מציעה לכם לחשוב האם באישזהו אופן עוברים אליה מסרים משפחתיים, אולי לא ישירים ואולי לא בדיוק מודעים, דווקא כן על החשיבות של הצטיינות. הדבר השני שאני מציעה הוא להניח בצד את "איך לשנות אותה" כדי שבעתיד לא תיפגע מנטיותיה ה"פרפקציוניסטיות", ולנסות לקחת חלק בחוויה העכשווית והחזקה שלה בה היא מנסה לשתף אתכם - כמה קשה היא עובדת כדי להיות מצטיינת, כמה זה חשוב לה, איזה מחיר היא מוכנה לשלם, כמה היא מרגישה שאולי רק כך תשיג אהבה/תשומת לב/חיבה, האם מבקשת מכם הגנה/הערכה או אולי מקווה שתיראו את החלקים הפגיעים והחלשים שכן יש לה... אם אתם מוצאים עצמכם במבוי סתום, או שהדיאלוג בינכם לא מצליח להתפתח, אפשר לשקול הדרכת הורים/טיפול. בברכה, ירדן פרידון ברשף

שלום רב, הבת שלי בת 5. בתקופה האחרונה כשהיא לא רוצה משהו ( להמשיך לאכול, לישון במיטה שלה וכו..) היא מתלוננת שכואב לה משהו. פעם הידיים, הרגליים, הבטן. כשהיא מקבלת את שלה זה עובר. חשוב לציין שאני מאוד חרדתית, וכל תלונה על כאב אני לוקחת לבדיקת רופא, אבל אני כבר לא יודעת אם להאמין לה או לא. אני מנסה לדבר איתה על זה, אבל זה לא ממש עוזר והיא מתעקשת על שלה. היא ילדה מאוד רגישה ונבונה. אשמח לעצה בנושא תודה

שלום ליאת, שתי נקודות למחשבה המתייחסות להתנהלות המשפחתית וההורית שלכם/שלך. האחת היא האם ביתך מרגישה תחושה של אוטונומיה בבית ושהיא יכולה לבטא בפשטות צורך או רצון שלה ושהוא יישמע ויקבל התייחסות/מענה/לגיטימציה. השניה היא עד כמה את מוכנה ומסוגלת לעמוד על הגבולות והחוקים המשפחתיים שהצבת, מבלי להיות מופעלת יתר על המידה על ידי המקומות "החרדתיים" שלך כפי שניסחת זאת, אותם ביתך כבר למדה היטב.. שילוב שני האלמנטים שציינתי - לאפשר לילד להרגיש אוטונומי ומאידך להיות מסוגל להציב גבולות תואמים וברורים- הוא בהחלט דבר לא קל, שצריך להתרכז בו, להתאמן בו ולהיות Minded אליו כמעט כל הזמן. ממליצה לך להיעזר בהדרכת הורים טובה לשם כך. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

12/07/2015 | 10:18 | מאת: מיטל

היי. הבת שלי בת ארבע וחצי.. היא ילדה שמחה ומאושרת (בדרך כלל) בתחילת החופש הגדול רשמתי אותה לקייטנה של הצהרון שהיא הייתה בו בשנת הלימודים בגן..חשוב לציין כי הקייטנה היא בבעלות של אחותי שהיא בקשר מצויין עם ביתי והן אוהבות וקשורות מאוד. כמו כן היא מכירה את כל הילדים וחברה של חלקם. מאז צחילת הקייטנה היא לא מפסיקה לבכות כבר בערב שלפני ,ואז שמגיעים לקייטנה היא בוכה עד לרגע שאני מגיעה. מסרבת לאכול ולהשתתף בחוגים ולהכנס לבריכה. כל הזמן שואלת מה השעה(כל חמש דקות!!)והולכת אחרי אחותי לכל מקום.. היא מסרבת לשחק עם הילדים שמבקשים את חברתה ופשוט מתענה שם.. דיברתי איתה ושאלתי האם מישהו מציק לה? האם מישהו מפחיד אותה?השיבה שלא. שאלתי האם תרצה אולי קייטנה אחרת עם חברים אחרים מגן השיבה שלא.. אומרת שהיא רוצה להיות בבית עם אמא. אומרת שהיא רוצה את אמא ולא יודעת איך להתגבר.. כל הזמן פוחדת שאני לא אגיע לקחת אותה ודורשת לדעת את השעה שאגיע.. יש לציין שמעולם לא שיקרתי לה או שהבטחתי לקחת אותה ולא הגעתי לכן זה מאוד מוזר לי.. אמרתי לה האם זכור לה מקרה שלא הגעתי לקחת אותה או שהבטחתי משהו ולא קיימתי והיא משיבה שלא קרה דבר כזה. הסברתי לה שאני עובדת טאת המשמעות של העבודה שלי(שאם לא אעבוד יהיה לנו קשה לקנות דברים וכו) היו כבר מצבים שכבר כעסתי ויצאתי בהצהרות שאנחנו לא ניסע לחופשה השנתית ושהיא לא תעלה לגן חובה.. אני יודעת שעונשים ואיומים הם לא פיתרון.. אנחנו אובדי עצות ולא יודעים מה לעשות בכדי לעזור לה.. האם מדובר בחרדת נטישה בגיל כזה?? מניפולציה ?? אשמח לחוות דעתכן ולעצות.. תודה, מיטל

שלום מיטל, את מציינת שכבר מתחילת הקייטנה ביתך לא רצתה ללכת והתמרמרה על כך עוד ערב לפני. זה רומז לכך שככל הנראה באמת לא מדובר במשהו "חריג" שקרה לה שם. לכן יש לי שתי נקודות מרכזיות להאיר לך. האחד הוא שקייטנה, עם כל הקונוטציה הכיפית שיש לה, היא עדיין מסגרת חדשה, עם התנהלות אחרת, דמויות חדשות וכיוב' ולכן מצריכה זמן הסתגלות. אני מציעה להתייחס לתגובותיה בסובלנות ובהבנה בדיוק כפי שהיית מתייחסת אליהן לו הייתה עוברת לגן חדש למשל. שנית ביתך אומרת לך די בפשטות - שהיא רוצה את אמא. ייתכן שהיא דמיינה יותר זמן איתך בחופש וקיוותה לזה, ויכול להיות שפשוט חסר לה זמן איתך. כעת אני רוצה לומר לך משהו חשוב. העובדה שאת חייבת לעבוד כדי לפרנס את המשפחה, עדיין לא מוחקת את ההרגשה שלה שהיא צריכה ורוצה "זמן אמא". האחד לא מבטל את השני. מה שאני מציעה הוא קודם כל לתת לצורך שלה מקום ולגיטימציה. להראות לה שאת שומעת ומבינה אותו, ואפילו מנסה להתחבר לכך שגם את כנראה היית רוצה יותר זמן איתה ביחד. מעבר לזה, ובמידת האפשר, מייצרת לה זמן משלה בלוז השבועי, ומשתדלת שהזמן הזה איתה יהיה קבוע ובאמת זמן איכות של שתיכן. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

10/07/2015 | 16:48 | מאת: חסוי

שלום, לאחרונה יש בגן של בני (6) "מיתקפה" שמגיעה ממספר ילדים בגן שבאים אליו ואל ילדים אחרים בגן/קייטנה ואומרים לו שהם לא חברים שלו(למרות שהם כן) או אם תהיה חבר של הילד הזה והזה אני לא אהיה חבר שלך, או לך לילד הזה ותגיד לו.. לפני תום השנה התייעצתי עם הגננת שאמרה לבני שאם משהוא שולח אותו לילד אחר שלא יסכים ללכת ושאם משהוא בא אליו ואומר לו שהוא לא חבר שלו שיענה לו אז לא וילך לשחק עם ילד אחר ושלא ייקח ללב. הבעיה היא שהילד שלי מאוד רגיש ונעלב ולוקח ללב ומאוד מוטרד מזה, יש לו הרגשה שאין לו חברים וכשהוא אומר לי את זה אני שואלת אותו מיהם החברים שלו חוץ מאותו הילד וכשהוא אומר לי את השמות שלהם אני סופרת עם האצבעות ומראה לו שבעצם יש לו הרבה חברים. חשוב לציין שאותו הילד שמציק ילדותי ולא נחשב לילד "חזק" וכל פעם חובר לילד אחר. איזה כלים אני יכולה לתת לו שיוכל להשתמש בהם בגן בשעת אמת ? תודה

11/07/2015 | 21:51 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום, באופן כללי, אני נוטה להמליץ להורים להישאר בלתי מעורבים בחיי החברה של הילד שלהם, אלא במקרים קיצוניים של חרם חברתי או נידוי, או במקרים של היעדר מיומנויות חברתיות. את יודעת, ילדים יודעים להיות בוטים וישירים, והביטוי "אני לא חבר שלך", משמש לעתים קרובות בשעת ריב או קונפליקט. אני חושבת שהצידה הכי טובה שאת יכולה לתת לילד שלך בצאתו לעולם שמחוץ לבית, זה הביטחון שלך ביכולותיו, בכישוריו, בקסם וביופי שבו, וגם ביכולתו לפתור קונפליקט. נסי לשים לב למה שקורה לו כשהוא משחק עם חברים בבית, ולנסות להבין מה קורה לו בנסיבות של משבר או ריב. שם זה המקום לשכלל את הכלים החברתיים, ללמדו לוותר אך גם להיות אסרטיבי ויעיל, להתמודד בדרך עצמאית ככל האפשר, ולהשתמש במבוגר כשאין ברירה. כאשר ילד מגלה שההורה מגיב יתר לכל אירוע חברתי, הוא עלול להיות שקוע מדי בקונפליקטים, כדי להביא את המבוגר למעורבות. בעיני זה לא רצוי, ולכן ההמלצה שלי היא להניח ככל האפשר לילדים להסתדר בעצמם. בהצלחה ליאת

10/07/2015 | 07:49 | מאת: טולי

בבני בן ה6 שאובחן כסובל מODD (ללא ADHD). יש לו קושי לקבל דעות שונות משלו וקושי להתמודד עם תסכול, מה שמוביל להתפרצויות זעם אלימות. הפסיכיאטרית המליצה על טיפול פסיכולוגי (דיאדי) בשילוב עם ריספרדל (שמפחיד אותי מאד). הוא עולה עכשיו לכיתה א והחששות שלנו ההורים להשתלבותו גדולים. האם יש פסיכולוגים שמתמחים ב ODD גם ללא קשב וריכוז? אשמח אם ניתן לתת קצה חוט היכן להתחיל לחפש או לקבל שמות של פסיכולוגים באזור רעננה-הרצליה-רמת השרון

11/07/2015 | 00:02 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום טולי, פסיכולוג ילדים קליני הוא הכתובת לטיפול ב-odd, עם או בלי הפרעת קשב. הטיפול המועדף הוא cbt, ורצוי למצוא מטפל שכבר מנוסה בעבודה עם הפרעה עקשנית זו. בכל מקרה, חלק נכבד מההתערבות הטיפולית מתמקד בהדרכה הורית, וחשוב שתדעו זאת ותתגייסו. אמנם איני רופאה, אך אוכל לספר לך מניסיוני, שריספרדל נמצאת בשימוש נרחב בילדים (לא במינונים המשמשים כתרופה אנטי-פסיכוטית, שזה למעשה מה שמפחיד את ההורים), ויש לה השפעה מצויינת ויעילה, הן על ילדים עם חרדות קשות והן על ילדים עם התפרצויות קשות. אם את עדיין דואגת, בקשי מהפסיכיאטרית שתסביר לך מעט יותר ותרגיע אותך. לא נוכל להמליץ כאן על מטפלים באזורך, כי הפרסום אסור כאן, אך תוכלי לנסות להיעזר ברופא הילדים, יועצת ביה"ס, פסיכולוגית הגן, או אולי בפסיכיאטרית שאבחנה אותו. מאחלת לכם הצלחה והרבה כוח ליאת

09/07/2015 | 12:28 | מאת: שרה

ילד בן 2.5 חכם מאד אך נולד רעבתן.טורף אוכל ובעיקר לא עומד בפני מאפים ומתוקים. ממש מתחנן לקבל. יש לו אחות בת 7 חודשים אך כאמור הבעיה קיימת מיום שנולד. הוא כבר שמנמן

10/07/2015 | 00:25 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום שרה, נדמה לי שהכתובת לבירור הוא רופא הילדים שלכם. לעתים, המשאלה הבלתי פוסקת לאוכל משקפת בעיה פיזיולוגית או התפתחותית. בהיעדר בעיה ממקור אורגני, אפשר יהיה להפנותכם לאחת מן המרפאות להפרעות אכילה של הילדות (יש בשניידר ובאיכילוב, אך לא רק שם), בה תוכלו לקבל מענה רחב, הן פסיכולוגי-רגשי והן תזונתי. בהצלחה ליאת

08/07/2015 | 23:31 | מאת: מורן

בני אוטוטו בן 9, ילד שהתנהג רגיל ללא פחדים חריגים. לפני כחודש ילדה בכיתתו סיפרה לו והראתה לו סרטון של צ'קי הבובה הרוצחת ומאז הילד בפחדים , לא מוכן לשהות בשום חדר לבד בבית גם באור יום, מבקש שישנו איתו ואם לא אז לא נרדם לבד, בוכה שהוא מפחד להרדם ושהמחשבות על הבובה מטרידות אותו, הוא ממש מבוהל, יכול להשאר ער שעות בלי להרדם עד שבאים לישון איתו. הוא גם מתעורר לפעמים באמצע הלילה בפחד ועובר למיטה שלנו . לפי הבנתי הם עדיין מתעסקים בזה בכיתה (עכשיו בקייטנה) ועושים כל מני דברים מפחידים. הסברנו לו על ההפרדה בין מציאות לדמיון, על כך שזה לא אמיתי , ניסינו לדמיין יחד דמות שתגן עליו. כל זה ללא הצלחה הילד בהיסטרייה כשהוא לבד. הדבר היחידי שהוא מרגיש איתו מוגן זה ספר שהוא קורה או משחקי מחשב... אנחנו מתקשים להמודד עם זה. מה אתן מציעות לעשות?

10/07/2015 | 00:18 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום מורן, כל פסיכולוג ילדים מכיר היטב את הדמויות המככבות בסרטי האימה, ובסיוטי הלילה של הילדים. אני נוהגת להתמודד איתן בדרך יצירתית, ומיידדת אותן עם הילדים. כלומר, מנסה לתת ל"מפלצת" התורנית את ממדיה הריאליים. אני מסבירה לילדים את הרציונל שעומד מאחרי הוגי הרעיון (יצירת 'באז' שיווקי, יצירת עוררות, חרדה וגירוי שמיתרגמים לעניין ולהצלחה כלכלית). לאחר שהילד מצליח להבין "בראש" שאין כאן סכנה אמיתית, מגיע שלב החשיפה. אנחנו יוצרים את הדמות המפחידה מפלסטלינה, מה שמאפשר לילד תחושת שליטה וכוח (יכול לעצב אותה כרצונו, ואף למחוץ אותה בהינף יד). הילד מבין שהדמות שמפחידה אותו אינה אלא פרי יצירה של אדם אחר, כמוהו, שהשתעשע ברעיונות טפשיים שתכליתם לעורר פחד אצל מי שרק אפשר. לאחר שהילד מצליח לייצר בעצמו את הדמות, קל לו יותר "לתפוס מרחק" ממנה, להפוך אותה לידידותית יותר או למפחידה יותר, עד להקהייה של הפחד מפניה, ולעתים אפילו עד להתלהבות ממנה. הסתכלתי עכשיו בתמונות של צ'קי הבובה, וראיתי שממש קל ליצור כזו מפלסטלינה. נסי ותהני :-) אם הפחד נמשך למרות זאת בעוצמה שאינה פוחתת, התייעצי עם פסיכולוג ילדים ופעלי לאור המלצותיו. בברכה ליאת

12/07/2015 | 14:33 | מאת: מורן

רעיון נפלא, תודה!!

08/07/2015 | 11:17 | מאת: אדי

שלום רב, בני בן השלוש, ילד בריא בדרך כלל , סבל לאחרונה מבעיה רפואית במערכת העיקול , מה שגרם לכאבים וטחורים וירידת דם בזמן צואה. יש לציין שהבעיה טופלה , ומצבו הרבה יותר טוב, וכמעט ונעלמו כל התופעות , אך לצערי החוויות הקשות האלה הכניסו אותו למצב מאוד קשה, הוא מסרב להיכנס לשירותים ומתאפק יותר מיומיים, בוכה וצורח ועושה קקי במכנסיים מתקשה להירדם וקם בשעות המוקדמות של הבוקר, אינו מסכים להירדם במיטה שלו.. אני מרגישה שהילד חיי בפחד כל הזמן! אשמח לקבל ייעוץ והכוונה לגורמים מטפלים תודה רבה

09/07/2015 | 23:59 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום אדי, יציאות מכאיבות אכן יכולות ליצור קושי זמני במתן צואה אצל ילדים. ההתנגדות שמקורה בפחד, יוצרת עצירות משנית, שמחריפה באופן מעגלי את התופעה, ומובילה לעתים לדליפת צואה או עשייה במכנסיים. במקרה שלכם, מלבד הפחד מכאב, יש חרדה כללית, מה שלא תורם למצב. כפי שאת ודאי יודעת ומרגישה על בשרך, כאשר מתעוררת בעיה רפואית אצל הילד שלנו, מתעוררים הרבה מאד רגשות גם אצלנו, המבוגרים. לפעמים יופיעו חרדה ודאגה, ולפעמים הזדהות עם סבלו של הילד, אשמה, חוסר אונים או רחמים. הרגשות הללו, גם אם טבעיים ומובנים מאד, עלולים להחליש את יכולתנו לעזור בדרך יעילה לילד שלנו, שצריך אותנו רגועים ונוסכי ביטחון. כרגע, אני מציעה לך לקחת הרבה אוויר, להזכיר לעצמך שהרע מאחריכם, ולשדר לילד אמון וביטחון ביכולתו לחזור ולעשות קקי "כמו גדול". נסי להתאזר בסבלנות, לא לעשות עניין גדול מנושא הקקי, ולהניח לטבע לעשות את שלו. השתדלי לספק תזונה עתירת סיבים או לבקש מהרופא מרככים, כדי למנוע את העצירות. כשבורח לו בתחתונים, הישארי עניינית, לא כעוסה או נוזפת, ועזרי לו (במינימום מלל) להתנקות במהירות. גישה רגועה וסבלנית תפתור את הבעיה, ותעזור לו להיאסף מחדש אל תפקוד תקין. אם תראי שהבעיה מתמידה מעבר לשבועיים שלושה, פני להדרכה אצל פסיכולוג ילדים קליני, שינחה אתכם באופן יותר ספציפי. מה שחשוב זה להימנע ככל האפשר ממאבקים מחד, או מהזדהות יתר או רחמים, מאידך. בהצלחה ליאת

08/07/2015 | 04:14 | מאת: קרן

שלום, בני כמעט בן שש, עולה לכיתה א. ילד חכם, שמח, רגיש ומקסים. ממש לאחרונה -חודש האחרון החל לכסוס ציפורניים. מה לעשות? להתעלם? למרוח מרה? יש לציין שיש לי עוד 2 בנות בת 3 ותינוקת בת חודשיים. וגם שהאוירה בבית היתה קצת לחוצה בתקופה הזאת שאחרי הלידה. אני מאוד רוצה שזה לא ישתרש לו כהרגל מגונה. מקריאת כתבות בעניין אני מודאגת ממה שזה יכול לסמל. תודה!!

09/07/2015 | 23:15 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום קרן, כסיסת ציפורניים משקפת בדר"כ מתח פנימי, עצבנות או דאגה אצל ילדים, והיא נפוצה מאד ובעיני גם לא מאד מדאיגה. ברמה הפרקטית, אם תופסים את זה לפני שזה משתרש כהרגל, אפשר להיגמל. ראשית, חשוב לנסות ולטפל בגורמי הלחץ המזוהים (במקרה שלכם, למשל, המתח לפני הכניסה לכיתה א'), ולפעול להרגעה והורדת מפלס החרדה. במקביל, לנסות להעסיק את הילד - ובעיקר את הידיים - בפעילויות חלופיות, כמו מעיכת "כדור עצבים", מגנטים, קפיץ מתכת, וכיוב'. גם הקפדה על ציפורניים גזורות יכולה לעזור כאן. בכל מקרה, אישית, אני נרתעת ממריחת חומרים מרים על הציפורניים של ילדים, שעדיין אינם מגוייסים מוטיבציונית למשימת הגמילה. בהצלחה ליאת

07/07/2015 | 19:00 | מאת: שרה

שאלה חשובה לי לשאול: יש לנו ילד בגיל 5.5 שנים שאני אנסה להגדירו בהגדות מתומצתות. הילד מוכשר ברמות על, זוכר ומרוכז מאוד בכיתתו בגן, לא מפספס סיפור של הגננת וכו'(כך שאי אפשר לתלות את זה בבעיות קשב וריכוז). הילד לא "מסופק" באופן קבוע, יכול לעבור ממשחק למשחק, וכך הרבה פעמים ללא מנוחה. הילד תמיד לא מרוצה ממה שמקבל ברגע שאחים שלו גם קיבלו אותו דבר (הוא רוצה יותר). הילד לא מסופק ממשחק שקט בבית הוא צריך לעשות משחקים מטורפים כולל סיכונים טיפוס וכדו'. וכן לא מסתפק במטלות שעושה בצורה נורמלית אלא חייב לעשות הכל בצורה מושלמת, והיה ולא הולך לו יכול להפוך את העולם.. וכן בבית כל הזמן אם לא מעסיקים אותו הוא מתפרץ ומציק לאחיותיו הקטנות. תמיד מנסה את הגבולות של ההורים והגננות בצורה מטורפת. חייב להיות דומיננטי בחברה בצורה יוצאת דופן, וכן בבית משתלט על חפצים של האחים הקטנים, שאלתי הקטנה היא : האם דבר זה אמור לחלוף עם הגיל או שחייבים לטפל בשביל שלא יחריף ומה הטיפול? ובקשתי הקטנה: אם אפשר להמליץ על ספר שיוכל לעזור לנו להתמודד ולהעלותו על דרך המלך, אודה ע"כ מאוד!

09/07/2015 | 21:46 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום שרה, התמונה שאת מתארת אינה מוציאה מכלל אפשרות קיומה של הפרעת קשב וריכוז, אך בהחלט יכולה לשקף גם מצבים רגשיים אחרים, כמו חוסר בשלות רגשית (קושי לעמוד בתסכולים), בעיית וויסות, פינוק-יתר, ועוד. אני חושבת שאם היית יושבת אצלי בקליניקה ומתארת את מה שתיארת כאן, הייתי מבקשת דו"ח מפורט מהגננת, ואולי גם שולחת לאבחון. מה שאני מנסה לומר לך, זה שבמצבים מסוימים רצוי לפעול בעזרתם של אנשי מקצוע, ולא לחכות שזה יעבור או ללמוד מספר איך לנהוג. קשה לי להמליץ על ספר מתאים לפני שברורה לי האבחנה שלו. ממליצה בחום להגיע להערכה מסודרת אצל גורם מקצועי (פסיכולוגי-התפתחותי), ולפעול בעצתו. תבדקי עם רופא הילדים שלכם אם אתם עדיין יכולים להיבדק בגיל זה במכון להתפתחות הילד. אם לא, הכתובת היא פסיכולוג ילדים קליני או התפתחותי. בכל מקרה, הדרכת הורים יכולה להיות מועילה מאד, ולסייע לכם בהתמודדות, תהיה האבחנה אשר תהיה. בהצלחה ליאת

07/07/2015 | 12:30 | מאת: מורן

ילדה בכיתה א', בת להורים פרודים, האמא מסיתה בצורה חמורה את הילדה כנגד האבא, ולוקחת ממנו כמעט לחלוטין סמכות אבהית,שולטת ומנתבת את כל התקשורת דרכה, כמו גם זמני מפגש של האבא עם הילדה .. לאבא בת זוג חדשה והיא בהריון... איך ומתי מספרים לילדה, האם ליזום לומר לה או לא (בהסתברות גדולה שהמידע יגיע אליה מאנשים חיצוניים, שיראו את הבת זוג החדשה שבטנה גדלה) תודה רבה

07/07/2015 | 16:52 | מאת: ליאת מנדלבאום

האם אתה אביה של הילדה?

07/07/2015 | 18:22 | מאת: מורן

שואלת מישהי שמכירה, ומנסה להבין מה עושים הכי טוב לטובת הילדה בנסיבות האלו

08/07/2015 | 17:36 | מאת: ליאת מנדלבאום

את יודעת, כשהורים מתגרשים "לא טוב", יש תקופה לא מבוטלת שבה ניתזים גיצים לכל עבר, כשהילדים בתווך, נחבלים ומיטלטלים, קרועים בתוך קונפליקט נאמנות, ומתקשים להכיל את כל זה. בשלב זה, גפ ההורים פגיעים מאד, וגם אצלם מתעוררות לא פעם פנטזיות ודאגות לגבי מה שקורה אצל ההורה האחר. הסתה של הורה אחד כנגד האחר היא בבחינת "חטא על פשע", ורוב ההורים - לפחות ברמה המודעת - משתדלים לא לעשות זאת. לא ברור מה באמת קורה במשפחה שאת מתארת. לא בטוח שיש הסתה, ומוטב להתייחס בזהירות לאפשרות כזו, ולא להתלהם כלפי הצד שכנגד. אני רוצה להזכיר, במידה של צער, שבמרבית המשפחות שאינן גרושות, עיקר נטל הטיפול בילדים מוטל על האם, ולכן, באופן טבעי, אחרי הגירושין אימהות מתקשות לסמוך לחלוטין על האב, ולהעביר אליו "בעינים עצומות" את הילדים למשמרת. הן ממשיכות להישאר קשובות ודרוכות גם לנעשה אצל אבא, לאו דווקא מתוך רצון להרע. היי קשובה לאפשרות הזו, ושגררי אותה במידת יכולתך גם אל האב. לגבי בת הזוג של האב - איני מכירה את טיב הקשר בינה לבין הילדה, ואת מידת המעורבות שלה בחייה. באופן כללי - מה שפחות סודות יותר טוב, כאשר את המידע יש לתת בצורה רגישה ומתחשבת, ולקבל בהבנה כל תגובה אפשרית, כולל תגובות שליליות, אם יהיו כאלה. בברכה ליאת

06/07/2015 | 12:31 | מאת: PASARELA

שלום רב, אני אבא של שלוש ילדות 16.5, 13.5 ו6.5. אני רוצה להתייעץ על ילדתי בת ה13.5, כפי שקראתם בכותרת יש לה בעיה חמורה של הגינה. כל משקשור להגיינה אישית חייבים להתחנן אליה כדי שתעשה את הדברים הבסיסיים: לצחצח שיניים בבוקר ( לדבריה היא חייבת לצחצח לאחר א.בוקר בגלל ה"טעם" של הצחצוח- אני ואשתי חושבים שזה תירוץ, הא.בוקר שלה זה רק שתיית שוקו), להסתרק אחרי אמבטיה ( ויכוחיים אינסופיים ולרוב היא לא מסתרקת ). היא שעירה בכל הגוף: שפם היא לא מוכנה להוריד, הולכת לרוב עם בגדים ארוכים(גם הקיץ) רק כאשר יש אירוע או הולכת לבריכה אז היא מטפלת באופן חד פעמי בשיער בגוף. לאחרונה מצאנו תחתונים מוכתמים עם דם (אשתי דיברה על נושא המחזור החודשי ואיך לטפל בכל הנושא )מוחבאים בארון שלה ובסל כביסה. לאחר הסברים ומריבות לא נראה שהיא לוקחת את הנושא לתשומת ליבה ועושה משהו בנידון כדי לשנות ולשפר את המצב. לא ציינתי שהיא פרנואידית לגבי נושה הדם: לא יכולה ליראות טיפת דם, אבל מדובר על טיפה. היא נכנסת ללחץ והיסטריה. היא ילדה טובה עם לב רחב, זו דעתם של הרבה אנשים סביבנו, אך היא עקשנית מאוד, היא רוצה להגיד את המילה האחרונה ולקבוע. אני רוצה לציין שאני ואשתי מטופחים ודואגים למראה החיצוני שלנו. כמו כן, הילדה הגדולה שלנו גם כן, כל הזמן מטופחת ולבושה בהתאם. אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות... העלתי לאשתי אתמול לאחר מריבה גדולה עם הילדה את נושא הייעוץ הפסיכולוגי. מה דעתכם? תודה מראש.

06/07/2015 | 14:11 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום, בני נוער (בדר"כ יותר בנים, ולפחות עד גיל מסוים) יכולים להיות מרושלים למדי, עד כדי התרסה של ממש ו"פגיעה אקולוגית" בסביבה. אצל בנות זה קצת יותר חריג, ולכן יש אפשרות שכרגע מדובר בסוג של מרד או סוג של "תקשורת" אתכם, או בסוג של התגוננות מפני הנשיות שהגיעה בבת אחת בלי שתהיה מוכנה לקראתה היטב. יכולות להיות, כמובן, סיבות נוספות. אני מציעה להגיע להתייעצות עם פסיכולוגית ילדים, אך תחילה רק כהדרכה והכוונה עבורכם. במידת הצורך, ולפי שיקול דעתה של המטפלת, אפשר יהיה לצרף גם את בתכם. כרגע, הייתי מתחילה בהדרכת הורים בלבד. בברכה ליאת

06/07/2015 | 14:20 | מאת: PASARELA

תודה על תגובתך המהירה. ייתכן שזה אכן "מרד", אך אני מציין שהילדה קיבלה שיחות מראש ואשתי הכינה אותה לקראת המעבר לגיל ההתבגרות... נושא צחצוח השיניים למשל הוא נושא ישן שאנו רבים איתה מזה שנים...

שלום, ילדה הקרובה אלי מאוד, בת שנה ועשרה חודשים, מגיבה בבהלה גדולה לגירויים רגילים (כמו שמיעת המנעול המסתובב בדלת כשאחד ההורים חוזר הביתה, או צלילים רגילים של מכשירי חשמל בבית). בנוסף, היא אחוזת אימה למול חרקים ואפילו זבובים, ויכולה ממש להיכנס לפאניקה מפרפר שעף קרוב אליה. יצוין שכשאין גירוי מבהיל/מפחיד, היא פעילה וצחקנית נורא, מדברת המון ומשתוללת בשמחה, ובאופן כללי תקשורתית מאוד. האם מדובר בתופעות שעשויות לחלוף? והאם יש איזושהי צורה לתת טיפול בגיל כה צעיר? תודה רבה!

שלום מעין, רוב פחדי הילדות חולפים מעצמם (במיוחד הפחד מרעשים חזקים), כשמתפתחות היכולות הקוגניטיביות, שמסייעות לילד להבחין טוב יותר בין סכנה לבין גירוי תמים, בין דמיון למציאות. לפעמים, במיוחד אם יש מרכיב גנטי חזק, הנטייה החרדתית נשארת גם בהמשך. בכל מקרה, מן התיאור שלך, לא נראה לי שיש צורך בהתערבות טיפולית כרגע, מלבד אולי לחשוף אותה ליותר ויותר גירויים, לצורך הקהיית הרגישות. בברכה ליאת

ליאת שלום, בני בן 6 והשנה נמנע ממספר הופעות בגן כולל זו של סוף השנה. היה לי מאוד עצוב לראות אותו יושב בשעה שכל הילדים רקדו והשתתפו. עכשיו שהתחילה קייטנה יש הפעלות יום יום והוא שוב לא רוצה להשתתף, היום בכה כשהגענו לגן ואמר שלא רוצה להשתתף. אני מבינה שיש לו קושי ולא יודעת איך לעזור לו. האם לדבר עם האחראית ולתת לו להימנע מכל האירועים זה הפתרון הנכון ? האחראית זמנית ומי שמפעיל את האירועים משתנה מיום ליום. אני צריכה למצוא פתרון לעכשיו ובנוסף מפחדת שזה יפגע לו בביטחון כשיתחיל כיתה א'. מה נראית לך הבעיה ומה שיטת הטיפול המומלצת עבורה ?תודה

שלום, אני שייכת לאסכולה שמכבדת את הבחירה של ילדים לא להופיע במסיבות והצגות. ממש כמו מבוגרים רבים, שלא יעזו לעלות על במה, כך גם ילדים. בעיני לא מוכרחים. אבל!!! יש ילדים שמגלים שההימנעות מהשתתפות מזכה אותם בהמון תשומת לב, ניסיונות שידול או פיצוי, ואז דווקא מקשיחים את התנגדותם בתגובה לכל אלה. לכן, לפחות בעיני, יש להניח לילד לעשות כרצונו במקרה זה, מבלי לעשות מזה עניין גדול. גם בקייטנה, נסי לא להתעסק יותר מדי בסוגיה הזו, ולהתמקד במה שהוא כן עושה ובמה שגורם לו הנאה. אל תרפדי לו, ותסמכי עליו ועל הצוות שימצאו דרך לצלוח את האירועים שמעוררים אצלו התנגדות. בברכה ליאת

תודה רבה על תגובתך המהירה זה עוזר מאוד אני מכירה את הנושא מקרוב כי גם אני חוויתי אותו פעם תוכלי לתת לי טיפים מה לענות לבן שלי כשהוא מספר לי בבכי או כמעט בבכי שהוא לא רוצה להשתתף בחוג זה או אחר ? זה בדרך כלל קורה לפני שהוא נרדם בלילה וכשהוא קם בבוקר ומה להגיד לאחראית שנמצאת בקייטנה לגבי זה ? שוב תודה רבה

06/07/2015 | 03:08 | מאת: אסתי

יש לי בן שאובחן עם pdd. הוא בן 4 והוא מכור למחשב לפלאפון הוא כבר יודע לפתוח סרטים לבד. איך אפשר לגמול אותו. כלומר אם יוצאים לפארק או לבי"ס הוא בסדר אבל בבית הוא לא משחק בכלום הוא רוצה רק מחשב

06/07/2015 | 13:31 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום אסתי, יש לא מעט מחקר שבחן ומצא קשר בין ילדי הספקטרום לבין התמכרות למשחקי וידאו ומחשב. הנה לדוגמא - http://pediatrics.aappublications.org/content/132/2/260.full.pdf+html מסתבר שהמאפיינים של המשחקים הללו מושכים במיוחד את הילדים הללו, בהיותם מספקים גרייה ספציפית שאינה כרוכה באינטראקציה עם אנשים אחרים. לכן, בהרבה הבנה ורגישות, חשוב להגביל את שעות המסכים (בידיעה שקשה לו מאד להתנתק מהם) ולספק שפע של פעילות חלופית מהנה ותקשורתית. אין כאן קסמים, מלבד מודעות לבעיה, רגישות לקושי, וצורך לספק גרייה אקטיבית חלופית מושכת, רצוי ככל האפשר בחברת ילדים/אנשים אחרים. בהצלחה ליאת

06/07/2015 | 13:41 | מאת: ליאת מנדלבאום

והנה הלינק לדיווח בעברית http://www.autism.org.il/%D7%94%D7%AA%D7%9E%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7%97%D7%A7-%D7%9E%D7%97%D7%A9%D7%91/

05/07/2015 | 21:31 | מאת: שרית

שלום רב! האמת אני לא יודעת בדיוק איפה להתתיל. התחתנתי עם בעלי לפני 13 שנה. נולדו 2 ילדים. בעלי נחשב לאדם גאון אך לדעתי יש לו חוסר בתחום הרגשי.מאז ומעולם היו בינינו חילוקי דעות ובעלי היה עוזב את הבית לבית אמו לתקופה לפעמים אף למספר חודשים ואני הייתי נשארת עם 2 ילדיי. כעת בני ילד מחונן בן 12.5 ויש איתו המון קשיים. מצד אחד הוא ילד רגיש וטוב מצד שני הוא מתנהג בחוסר אחריות. בקושי לומד אך בגלל שהוא חכם מוציא ציונים טובים אך לא ממשש את הפוטנציאל בכלל. כל עבודה שיש לו להכין לבית הספר יש בלאגן בגלל זה בבית. אני מבקשת ממנו שיכין אך הוא דוחה ואני מתרגזת ומתוסכלת ובכלל פעם הוא היה מתאמן עם בעלי והיה ספורטאי מצטיין ובעלי הפסיק לו את זה כי זלזל וכרגע לא מוכן להתאמן לבדו. תרגילי הכנה לשנה הבאה לא מוכן לעסוק ומתנער מכל אחריות הדבר היחידי שעושה זה לשבת מבוקר עד ערב במחשב רק אם החברים מזמינים אותו הוא לא הולך ומעצמו בקושי יוזם. אני לא יודעת מה לעשות הוא צועק לפעמים אלים ואינו מוכן ללכת לפסיכולוג. אביו כבר חודש בבית אמו ומתנער מכל דבר. אינני יודעת מה לעשות אנא עזרתך בבקשה.

06/07/2015 | 00:39 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום שרית, ראשית, אומר את דעתי הכללית בעניין "תרגילי הכנה לשנה הבאה". בניגוד למה שמרביתנו סבורים, הילדים שלנו עובדים קשה מאד לאורך השנה, חלקם מנהלים או חווים סדר יום של מנכ"ל, החל משעות הבוקר המוקדמות בביה"ס, והמשך בחוגי ספורט או חוגי העשרה אחרים, ולסיום מטלות הבית. החופש הגדול נועד גם למנוחה ופריקת מתח, ובעיני חשוב להניח להם למלא מצברים גם בדרך שנראית לנו כ"בטלה מוחלטת" או פריקת עול מול מסכים. זאת מנוחה, ומגיע להם לנוח! ובאופן יותר אישי, אני מבינה שאת מתמודדת - ואיתך גם ילדייך - עם מערכת זוגית בעייתית, ועם היעדרויות תכופות של בעלך. להערכתי, בעיות ההתנהגות של הילד שלך יכולות להיות קשורות לואקום שנוצר במשפחה, למתחים העצומים שקיימים ביניכם כבני זוג ולפערים בתפקוד ההורי שלכם. בעיני, נכון יותר להגיע לטיפול זוגי או לטיפול והכוונה עבורך (כרגע, יותר מאשר טיפול לבנך). נדמה לי שאת זו שזקוקה כרגע לחיזוק ותמיכה, כמו גם להנחייה והכוונה הורית. העובדה שבנך ילד מחונן יכולה להרגיע, במובן זה שיוכל להשלים פערים לימודיים כשהאטמוספירה המשפחתית תרגע. כרגע, הרגישות הרבה שלו הופכת אותו פגיע יותר בתגובה לחוסר היציבות בבית. ממליצה לך בחום לפנות ולהיעזר בגורם מקצועי שיחזק אותך ויתמוך בך, ויעזור לך להתמודד (או לא להשלים עוד) עם הנטישות החוזרות. בהצלחה ליאת

05/07/2015 | 14:52 | מאת: הורים1

שלום רב, בתנו בת 8, בת יחידה. ילדה חכמה מאוד, יפה, מאז ומתמיד הייתה אגוצנטרית. בטוחה שכולם רואים וחושבים את שחשבה, לא אמפטית. כל מה שחשוב לה הוא מה היא תשיג מאחרים. לא גידלנו אותה כך שתהיה מפונקת, יותר מכך מגיל צעיר מאוד ראתה אותנו מתנדבים ועוזרים לזולת ולבע"ח, הקראנו כל ספר בנושא ורכשנו כל משחק בתחום, כל אלה לא הועילו. היא "ילדה טובה" אך מאוד נוקשה. היא מאוד דעתנית ואינה מוכנה להקשיב לדבר שאומרים לה. יש לה שלוש חברות המשחקות עימה(אולם, לא ירימו טל' לשאול לשלומה כשהיא מחסירה),כל שאר הילדים לא מעניינים אותה, ולא איכפת לה. מבחינתה היא משחקת עם החברות ונחמד לה ושלא יתקשרו. היא לא תעשה דבר כדי להתקרב לחברים אחרים וזה עצוב מאוד. איננו מצליחים לדבר איתה משום שהיא נאטמת וכלום לא חודר, נוח ונעים לה במצב שהיא נמצאת בו היום. בקצב הזה היא תשאר ללא חברים וחברות וסתם תהיה המתחכמת שאף אחד לא רוצה בקרבתה. מה עושים???

06/07/2015 | 00:21 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום, אתם יודעים, סובלנות ונדיבות אינן נלמדות דרך ספרים ומשחקים, אלא תוך התנסות בחוויות של ממש, מגיל צעיר. הכוונה שלי להתנסות בחוויות של תסכול, וויתור והתחשבות באחרים. לפעמים, דווקא הורים טובים "מדי", מגדלים ילדים באווירה "דמוקרטית" - כלומר באקלים משפחתי שבו הילד שווה זכויות ושווה מעמד, וכך, בבלי דעת, יוצרים אצל הילד אשליה לפיה רצונו וצרכיו קודמים לאלה של זולתו. זאת ועוד, כאשר ההורים מכוונים "כל כלם" לסיפוק צרכיו ורצונותיו של הילד, הם מונעים ממנו את שמחת הנדיבות וההתחשבות באחר. תוצאת לוואי אפשרית למצב כזה בהחלט יכולה להיות העדפה של חברת מבוגרים על פני חברת ילדים (כי מבוגרים, בניגוד לבני הגיל, בדר"כ מוותרים לילד), העדפת חברתם של ילדים חלשים, או דחייה חברתית. לכן, אני מציעה לכם לבחון באומץ את ההתנהלות מולה בבית, ולא לפחד להתחיל לדרוש ממנה לוותר או להתפשר, תוך שאתם משבחים אותה על כך (גם אם בהתחלה זה נעשה עם מחאה או התנגדות). כשתחווה על בשרה שאינה עומדת תמיד במרכז העולם, היא תוכל להתוודע גם אל סוג חדש של הנאה, דווקא זו שאתם מכירים טוב כל כך, מן הנתינה והתרומה שלכם לזולתכם. בהצלחה ליאת

03/07/2015 | 22:57 | מאת: שירי

בני בן שנתיים וחצי, הפך לי לקשה מאוד. מלחמות על צחצוח שיניים, על גזיזת ציפורניים, על תספורת. ה"כן" וה"לא" מתערבבים להם. הוא מפזר ומלכלך מאוד את הבית. אני כל היום אחריו עם הניקיונות והסדר. האם אלו תופעות גיל שנתיים הנורא שמדברים עליהם? איך עליי לנהוג? אין לי כוחות להילחם בו בכל דבר, אך בנושא צחצוח השיניים שחשוב לי איני יודעת איך לנהוג. אציין כי הוא השתולל בגן ושן קדמית נכנסה לחניכיים. חשוב לי שישמור על הגיינת פה. אני עושה את הדברים בכוח ומרגישה שגורמת לו טראומות. מה דעתכן?

שלום שירי, זה בהחלט נשמע כמו התופעות ה"רגילות" של גיל שנתיים, שלרוב מאוד קשות להורים להתמודדות. ועם כל זאת חשוב מאוד לזכור שישנה חשיבות התפתחותית רבה ל"התנגדות" המתמדת הזו שהילד מפגין. הוא מנסה לבנות נדבך חשוב בתוך עצמו ובעצם ממשיך בבניית "העצמי" שלו. הוא חותר להשיג חוויה ברורה ונפרדת יותר של עצמו (בעיקר מדמות האם ומכאן גם המאבקים הגדולים עם ההורים). דרך ההתנגדות הזו הוא יכול גם ללמוד נורמות התנהגות ומסגל לאיטו פונקציות של וויסות עצמי, ובסופו של דבר זקוק מאוד לגבולות ההוריים האמפטים שיאפשרו לו להמשיך לחקור את הסביבה כמו גם את עצמו, מתוך תחושת ביטחון. לכן התפקיד שלך בשלב הזה הוא בהחלט להעניק לו גבולות תואמים (שזה אומר להיות - הורה- נוכח ונינוח עד כמה שניתן, ולא חברה שוות זכויות), ולסגל גישה אסרטיבית אך גמישה ורגישה (למשל אם בוכה וצורח בזמן צחצוח שיניים, פשוט לומר לו שזה מה שצריך לעשות כל בוקר וכל ערב, ושעל כך אין דיון). כדאי לבחור מספר תחומים בהם הכללים והגבולות הם ברורים ועקביים (צחצוח שיניים, מקלחת, שינה) בעוד שבתחומים אחרים כדאי לאפשר חופש בחירה מירבי (כמו למשל בחירת בגדים, צעצועים, מאכלים עד כמה שאפשר וכיוב'). זה לוקח קצת זמן ללמוד ולהבין איך להתנהל מול זה, אבל תזכרי שבסופו של עניין גם השלב הזה הוא בר חלוף וכולם אבל כולם עוברים אותו (ואז יהיו לך כמה שנות מנוחה עד לגיל ההתבגרות, שזה הסבב השני של התקופה הזו..) כל טוב, ירדן פרידון ברשף.

04/07/2015 | 22:16 | מאת: שירי

02/07/2015 | 20:24 | מאת: יועצת חינוכית

שלום, אנחנו מקיימים בבית סיפרנו מכינה לתלמידי מופת- מצטיינים במתמטיקה. לפני המכינה ובשבוע הראשון של המכינה קיבלנו הודעות מתלמידים שברצונם לפרוש מן הכיתה מכל מיני סיבות. חלק כלכליות שפתרנו על ידי מתן מילגה , חלק סיבות חברתיות והסתגלות וחלק על רקע לימודי. נוצר מצב שמכיתה של 30 תלמידים נשארנו עם 22. במכינה הם לומדים מתמטיקה והמורה טוענת שרמתם בינונית עד נמוכה ואינם תלמידי מופת מובהקים. כמובן שלא ניתן להוריד את רמת מופת אך גם רף ציפיות גבוה מתסכל תלמידים והם נמנעים מהגעה. האם נכון לדעתך להיכנס לתלמידי הכיתה ולשוחח איתם ברמה כיתתית על האוריינטציה של הכיתה או שנכון לשוחח אישית עם כל תלמיד. האם נכון להפנות אנרגיה כרגע לשילובם מבחינה חברתית לפני מכינה לימודית?

שלום, אני מבינה את הדילמות, אולם הן בנושאים שחורגים מתחום הידע המקצועי שלי. לנוחיותך אני מעתיקה לך לכאן לינקים לשני פורומים הנמצאים בפורטל "דוקטורס" שעשויים לסייע לך - פורום ייעוץ חינוכי, ופורום פסיכולוגיה חינוכית. http://www.doctors.co.il/forum-4397/#message-8848 http://www.doctors.co.il/forum-5697/ כל טוב, ירדן פרידון ברשף

02/07/2015 | 13:56 | מאת: גלית

היי ירדן ממש כייף לקרוא את התשובות שלך הגיש שלך נהדרת בעייני . הייתי רוצה לשאול את דעתך המקצועית , בני יהיה בן 4 בספטמבר עד עכשיו היה בגנים פרטיים שבחרתי בקפידה והתאימו לי מבחינת יכולת ההכלה והיחס לילדים. השנה אמור לעלות לגן מועצה שיכלול 35 ילדים . שאלתי אימהות שילדיהם כבר בגן אצלנו את דעתן על הגננת וממה שהצלחתי להתרשם ( די חזר על עצמו) שהגננת מאוד דידקטית , חשובה לה תוכנית הלימוד של משרד החינוך , הבנתי שגישתה גם נוקשה כלפי ילדים .קשה לי מאוד עם גישה כזו סגורה אנחנו גם לא נוהגים להעניש בבית ( אלא סנקציות למעשים באסרטיביות שקטה) הגננת מענישה לדעתי בגן. ממה שראיתי עד עכשיו לבני קשה מעט עם שינויים ולצערי כך יצא שכל שנה השתנתה אצלו מסגרת , מה את חושבת על גן עייריה ? האם לא יכול להיגרם לילד נזק מכל כמות הילדים המטורפת הזאת ? עד כמה הילדים יכולים להיות מושפעים מהגן מהדמות המחנכת ? אני מאוד מודאגת לא שלמה ולא שקטה - תודה רבה

שלום גלית, ראשית תודה על המילים החמות! הן משמחות ונותנות כוח להמשיך. דעתי האישית היא שישנם גני עירייה טובים יותר וטובים פחות, בדיוק כמו במקרה של גנים פרטיים. לצד זה, יהיו הגננות מסורות ונהדרות ככל שיהיו, יש משמעות למספר אנשי צוות פר כמות ילדים, במיוחד בגילאים הרכים בהם הילדים יותר נזקקים. כמו כן בוודאי שהילדים יושפעו מדמות הגננת בגן. היא הדמות המטפלת המרכזית במקום בו הילד נמצא לפעמים רוב שעות היום, ובגיל בו ילדים נוחים להשפעה (אגב העובדה שהיא יותר או פחות דידקטית, לא בהכרח אומרת שבנך לא יוכל להפיק מכך תועלת וללמוד, או לחילופין שהיא מוותרת על דברים אחרים - תבדקי את זה). לכן עצתי היא מאוד פשוטה. אם יש לך את הפריבילגיה לבחור, תשלחי את הבן שלך לגן שאת שלמה איתו - מבחינת אישיות הגננת, תפיסת העולם שלה, כמות הילדים פר כמות אנשי הצוות וכו'. אם אין באפשרותך לבחור, אז את עצמך תאלצי למצוא דרכים "להשלים את מה שחסר" בגן, במסגרת הבית, וזה בהחלט אפשרי. אבל לסיום מילה אישית ממני. בנך עדיין מאוד קטן, ואם הוא יכול להרוויח עוד שנה של "גן - עדן" (תרתי משמע..) כלומר - יחס אישי, סביבה מכילה ונענית שרואה את הילד (ולא מן הנמנע שתמצאי גן עירייה כזה), וכמובן אמא רגועה יותר בזכות כל אלה..לכי על זה! השנים האלה בונות את התשתית הנפשית שלנו, כך שעוד שנה בסביבה תומכת ובונה, היא רווח נקי לשניכם. בברכה, ירדן פרידון ברשף

05/07/2015 | 10:54 | מאת: גלית

ירדן תודה רבה על התשובה ( זה פשוט כייף גדול לקרוא את התשובות שלך - הגישה שלך מדהימה!, על כך שאתן מקדישות מהזמן שלכן בכדי לסייע .תודה לך ולליאת

02/07/2015 | 09:44 | מאת: אמא מותשת

היי, אני אמא צעירה לשלושה ילדים קטנים הגדולה היא בת 5..מדובר בילדה חכמה ונבונה.אך אני מאוד מתקשה להתמודד איתה. היא ילדה טובה, ואין בעיות מיוחדות. העניין הוא, שהיא כל הזמן דורשת ממני תשומת לב. היא לא מסוגלת לשחק לבד ותמיד רוצה שיהיו איתה. אפילו בימים שבהם אני יוצאת איתם לגינה\גימבורי. ברגע שחוזרים הביתה ואני רוצה קצת "זמן לעצמי" ומבקשת שישחקו\יקראו\יראו סדרה - היא דורשת שאשמע אותה, אשחק איתה... וטוענת בפניי שאני לא אוהבת אותה. אני מרגישה מותשת ועייפה, יומי מתחלק בין עבודה תובענית לטיפול בילדים ואני פשוט לא מסוגלת לעמוד בדרישות שלה. לעיתים אני מרגישה שאני אכן פחות מסתדרת איתה...כי לכאורה לא משנה כמה אני משתדלת לגבי הילדים, בסופו של יום היא מרגישה אינה אהובה. בבקשה תייעצי לי מה עליי לעשות...

שלום, את צודקת מאוד. לגדל ילדים בצורה טובה, זה לא קל. זו משימה תובענית ולעיתים מתישה. במיוחד בעידן הזה בו רוב האימהות נדרשות לעבוד במשרות מלאות או כמעט מלאות כמוך. וכרגע זה נשמע שביתך אכן זקוקה לך יותר מכפי שאת מסוגלת להיות זמינה עבורה. לעיתים ילדים מבטאים יותר נזקקות כאשר הם לא מקבלים מספיק "זמן הורה" מאמא או מאבא. לכן אני מציעה לך לפעול בשלושה כיוונים. ראשית, לנסות להעזר בסביבה הקרובה (משפחה מורחבת, חברים) ולהקדיש לביתך זמן קבוע בלוז השבועי - שהוא זמן של שתיכן לבד. העובדה שהילד יודע שקיים זמן כזה, קבוע ושהוקדש רק לו, עשוי מאוד להרגיע. שנית, כדאי כאמור לרתום גם את האב להקדיש זמן כזה לילדה. אגב "זמן הורה" אמיתי הוא לא רק ללכת לגימבורי, שם הילד משתולל וההורה בד"כ יושב בצד עם הנייד שלו..אלה פעילות משותפת כלשהי שמערבת את שני הצדדים (להאכיל יונים בפארק, יצירה, אפילו שיחה נעימה על גלידה או בבית קפה). הדבר השלישי הוא, לנסות להיות איתה יותר גם בזמנים שאת בבית ואפילו בבית עסוקה. למשל אפשר להזמין אותה להצטרף אלייך בזמן שאת מבשלת או תולה כביסה, או כל דבר אחר בבית, ובנתיים להתעניין בה ולשוחח איתה, פשוט.. (ותסלחי לי על הדוגמאות החד גוניות..). שולחת לך כוחות ועידוד, אכן לא קלה היא דרכנו ההורים, אך התגמול יכול להיות לפעמים הדבר הכי מדהים בעולם. ירדן פרידון ברשף

30/06/2015 | 23:45 | מאת: דפנה

הבן שלי בן 9 היום אחותו באה וספרה לי ש בבית ספר היא ראתה את המורה כועסת על הילד בגלל שהוא קילל את חברו שאקף אותו בתור למתנפחים אמר לו כלב בן כלב אותו החבר היה אצלנו בפעם קודמת וספר לי שבני קילל את הגרוש שלי אבא שלו ואמר שהוא שונא אותו שימות כי נתש אותו שהיה קטן הילד מאוד חכם ומצליח בלימודים למרות שמאובחן ככשב וריכוז ובלי תרופות ציונים טובים הילדים מאוד אוהבים אותו אבל אני פוחדת שילכו לבית יספרו מה הילד שלי אומר ואז האמהות שלהם יאסרו עלהם להיות אתו האמת שפניתי לאמא של החבר ספרתי לה והיא אמרה הם ילדים יעבור להם ישלימו לא ממש התרגשה אמרה שבני נאים וחביב ושהם אוהבים אותו ??????

שלום דפנה, צר לי אך לא ממש הבנתי משאלתך מי אמר למי מה..וגם לא הבנתי מה השאלה. אנא הבהירי וחדדי.. ירדן פרידון ברשף

02/07/2015 | 13:34 | מאת: דפנה

תודה רבה

30/06/2015 | 22:34 | מאת: טובטוב

שלום בני הקטן בן שנה ו10 חודשים . מטריד אותי שכשאנחנו נכנסים למקומות הוטמי אדם הוא ממש מתחיל להכנס ללחץ ולבכות ( לדוג' הינו בחוג מוזיקה הייתי יחד איתו והוא לא היה מוכן לשתף פעולה אפעלו שהוא עלי הוא פשוט לא הפסיק לבכות ודרש לצאת החוצה. ) הייתי הגישה עם טיפת חלב שגם שפםד נלחץ ולא תקשר כי פחד... מבחינת שפה- יש לו אוצר מיליים של כ 60 מילים אבל עדיין לא אומר צרופי מילים ויחש מילים שלא הוגה נכון( התיעצתי עם קלינאית שאמרה לי כי זה בסדר) מציק לי שהוא מאוד מאוד חושש מזרים ולא מוכן לנסות להתקרב וישנה עוד בעיה ...התנהגותית שבמשך הזמן מחמירה . הוא התחיל להרביץ בכן וגם איתנו בחוץ . איך שרואה ילד בן גילו שקרוב אליו הוא דוחף ועוקץ ... בלי שהילד יעשה לו כלום אני לא מבינה מהיכן זה נובע ... לא יודעת איך להתנהג במקרים כאלו ומה לעשותצ ל פעם שאני מסבירה הוא פשוט מתעלם . מצד אחד אני אומרתשאולי כי הוא לא מדבר עדיין - ואולי לא... למי אני יכולה ללכת ? מה לעשות ? אנא עזרו לי תודה

שלום, לפני שאענה לך, אבקש שתרחיבי מעט יותר. איך הוא מתנהג עם בני המשפחה? המשפחה המורחבת? עם ילדים בגן (מלבד המכות)? האם פוחד מהתקהלות גם בגן? האם התופעה החלה לאחרונה? ירדן פרידון ברשף

02/07/2015 | 11:44 | מאת: טובטוב

1. עם בני המשפחה המצומצמת הוא מרגיש נינוח . קורא לאחים שלו . יש לו אח תאום, אחות בת 6 ואח בן 8. קורא בשמם , משחק איתם . מאו מאוד צמוד אלי וקשור אלי. 2. משפ' מורחבת – רק בחודשיים האחרונים התחיל ממש להשתחרר . עד אז זה היה לוקח זמן עד שהיה משתחרר והולך אליהם 3. בגן הגננות אומרות שהוא בסדר, משחק עם ילדים בהתאם לגילו, חוטף, מחטיף , משתתף בחוגים( אמרה לי שהיום תצלם אותו ) רק לא אוהב שמחתלים אותו . צפיתי בו היום כרבע שעה משחק בחצר בלי שאראה אותו . והוא ניגן לילידים במפוחית , צחק איתם, פיצץ בועות סבות ונראה שמח . 4. פחד מהתקהלות בגן – בגן היא אומרת שמשתתף בחוגים . רק היה מקרה שהגיע צלם הוא פחד ממנו ולא שיתף פעולה . ועוד אני יודעת שבמסיבת חנוכה הוא לא השתתף והיה בלחץ ורק בכה 5. . בפגישה עם טיפת חלב גיל שנה וחצי היה בהיסטריה 6. בפגישה אתמול עם קלינאית תקשורת ( פעם ראשונה רציתי שתראה אותו ואת הדיבור שלו ) היה בהיסטריה . כל החצי שעה רק בכה 7. חוג מוסיקה שהייתי איתו בכה בהיסטריה שרק רוצה לצאת 8. כל הפניקה הזו וההצמדות אלי התחילה בסביבות גיל שנה . הוא עבר אז ניתוח שעבר ללא טראומות מיותרו ת . והוא עובר בדיקות תקופתיות אצל רופא עיניים ( פעם ברבעון ) כל פעם שהוא אצל רופא הוא בהיסטריה אני יכלה להבין פחד מהתקהלות אבל מה העניין של הפחד מבעל מקצוע . הוא הוא פוחד שהוא יכאיב לו ? הרי אני איתו ? קשה קשהב קשה לי מאוד . מה עודים ולאן פונים ? מי יכול לטפל בזענין זה ? קלינאית/ פסיכולוגית / ריפוי בעיסוק/הדרכת הורים helppppppp

30/06/2015 | 16:49 | מאת: שרון

הי, כתבתי פה כבר בעבר לגבי הבן שלי - בן 4, יש לו הרבה התקפי כעס לאחרונה שמלווים בצעקות, הוא מרביץ, והוא גם קורא לנו בשמות (חוצפנים, שמנים, מכוערים, אני ארביץ לכם ועוד כל מיני). לגבי הכעס עצמו קיבלנו את ההמלצה פה להסביר לו שזה בסדר לכעוס אבל שצריך ללמוד להירגע, וגם הצענו לו דרכים להירגע - לקפוץ בטרמפולינה, לקרוא ספר, לצייר וכו'. והוא יודע את זה וגם במקרים מסויימים פועל לפי זה. הבעיה היא שבאמצע התקף כעס רציני הוא לא מוכן להירגע וצועק שהוא לא רוצה להירגע. אנחנו לא כ"כ יודעים איך להתמודד עם זה ויש ביני לבין בעלי גם חוסר הסכמה לגבי הדרך. השאלה היא כזאת - אני חושבת שכשהוא צועק, אנחנו צריכים לשבת לידו אבל להבהיר לו שאנחנו לא נדבר איתו עד שהוא יירגע (כשאני עושה את זה איתו, הוא נרגע ברגע שהוא רואה שהוא לא מקבל מענה ואז אנחנו מדברים והכל נגמר). השאלה היא האם זו דרך התמודדות נכונה. שאלה נוספת - בעלי אומר שמבחינתו כשהוא קורא לנו בשמות זה קו אדום שהוא לא מוכן לקבל אותו ולכן צריך להסביר לבן שלנו שאם הוא מדבר ככה הוא יקבל עונש. אני לא כ"כ בטוחה שעונש הוא הפתרון הנכון (אולי פשוט צריך לחזור על המנטרה שככה לא מדברים וכו'). מה גם שאני לא באמת יודעת איזה עונש מתאים (תמיד אומרים שצריך להתאים את העונש למעשה ואין לי באמת מושג מה העונש המתאים במקרה הזה...). נשמח לקבל עצות. תודה רבה!

שלום שרון, אם הדרך בה את פועלת "עובדת" וזה אומר נתינת לגיטמציה לכעס, סיפוק אפשריות תחליפיות לפריקת הזעם, והתרחקות מסוימת עד שנרגע - אז אתם בהחלט יכולים להמשיך לפעול כך. אומר כאן עוד דבר - עונשים אינם עובדים! מה שכן עובד הוא להראות לילד באופן מעשי את ההשלכות להתנהגות שלו, במידה מסוימת כפי שאת עושה. לדוג - הוא מקלל אתכם, לא נעים לצידו, אז אתם מתרחקים ממנו עד שנרגע (לא לפני עשיית יתר הדברים שהזכרתי). אוסיף רק שאם התקפי הזעם שלו עוצמתיים ותכופים, כדאי מאוד לבחון היטב ולעומק האם קיימים גורמי מתח בחייו שעלולים להכביד עליו, ולפעול בהקדם להפחיתם. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

29/06/2015 | 23:55 | מאת: מור

שלום, בני בן השנה ו-3 נבהל בתקופה האחרונה בצורה קצת יוצאת דופן: אם מישהו נכנס בדלת הבית,רעש של כלב נובח ששומעים בתוך הבית. זה מתאפיין בקפיצות בהלה, ריצה אליי או לבעלי (תלוי מי נכנס, ומי בבית), ובפעם האחרונה שזה קרה- הוא נבהל כל כך שרץ למטבח (כנראה לחפש אותי), ושניגשתי אליו מהר ראיתי על פניו בהלה מדאיגה. אני תמיד מנסה להרגיע עם חיבוק והסבר על מה שקורה (למשל "תשמע את הכלב, אלה רק הנביחות שלו.אתה מכיר אותו"וכד'). אני חייבת לציין שהוא ילד חברותי מאוד שאוהב חיות וילדים. הרקע הוא פגות בשבוע 34 ומאז שנולד הוא איתי בבית. בכוונתנו להכניסו למסגרת לשנה הבאה. אשמח מאוד אם תענה לשאלתי, דאגתי רבה ואני ממש רוצה לעזור לו. תודה רבה.

שלום מור, רגישות יתר בקרב ילדים הנה בד"כ תופעה יותר מוכללת (גם לרעשים, גם למגע מסוג מסוים ועוד) ומאותרת ע"י ההורה כבר מגיל צעיר. כאן את מתארת תופעה מבודדת שהחלה לאחרונה, ולכן אינני בטוחה שמדובר בבעיה מהסוג הזה. אם כן אני רוצה להפנות את תשומת ליבך לכך שלמעשה הרבה שינויים נוספים, מלבד זה שאת מתארת, חלו אצל בנך לאחרונה...הוא החל ללכת, לדבר, לזהות יותר אנשים וכיוב'. התפתחות המדהימה והמהירה בגילאים אלו, יכולה לייצר עוד כל מיני תופעות, בין היתר זו שאת מתארת (או למשל פחד מזרים, רתיעה פתאומית ממקומות הומים ועוד). החדשות הטובות הן שהן בד"כ חולפות עם הזמן ודי מעצמן, אולם זה באמת מצריך מההורה איזושהי מידה של גמישות ואורך רוח, במטרה לשאת ולהכיל את השינויים שחלים מבלי להיבהל מידי. בכל אופן במקרה שלך זה נשמע שאת דווקא מאוד עוזרת לו..חיבוק, הסבר, הרגעה, זה כל מה שצריך לעשות, שוב ושוב ושוב.. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

01/07/2015 | 18:52 | מאת: מור

מעריכה זאת מאוד. עוד משהו שרציתי לציין הוא שעשינו מעבר איתו מהצפון למרכז ואחרי חצי שנה במרכז חזרנו שוב לצפון. האם המעברים הללו גרמו לכך? האם העובדה שכרוך בזה המון מתח, גם מתח זוגי ומשפחתי השפיע עליו? והאם זה שהוא לא במסגרת דם השפיעה ? או שזה בעצם רק תהליך התפתחותי? אני מאוד רוצה, כמובן, שהוא יהיה בטוח יותר, אני אמא שתמיד מדרבנת ומהללת אותו ומשבחת. אבל בכל זאת נדמה לי שמשהו כאן לא מתייצב אצלו. ארצה לציין שגם בגלל הפגות הוא מתפתח קצת יותר לאט, חושש להתפתח בגלל חוסר ביטחון בגופו בגלל הפגות. אני מנסה לתת לו את כל הכלים- גם בבית ודם בפיזיו והידרותרפיה. מה בכל זאת הכי יעזור. תודה רבה רבה סליחה אם יצא ארוך מדי...

הי מור, כנראה שזה שילוב של שני הגורמים. כל מה שתיארת עשוי היה להשפיע על תחושת הביטחון והנינוחות של בנך. סביר מאוד שהילד "ספג" לתוכו משהו מהמתח שלכם בתקופה זו, ובשל רמת הבשלות הגבוהה יותר, הרגיש וזיהה היטב את כל השינויים כתוצאה מהמעברים בין הבתים. יתכן ואלו יחד תרמו לעלייה זמנית ברמת המתח שלו ובירידה בתחושת הביטחון. אבל מור, אלו הם החיים, לפעמים יש דברים שלא ניתן למנוע ואני מניחה שהייתם חייבים לעבור, ושהמתח שאתם עצמכם חשתם, היה בלתי נמנע ונשלט. אני מאמינה שעם "התייצבות הבית" על כל המשתמע מזה, והתמיכה המתמדת שלך, רבים הסיכויים שהוא יחזור בקרוב להרגיש נינוח ובטוח. לגבי הפגות והעובדה שהוא לא במסגרת- אל תשכחי שהוא איבד "זמן בטן" יקר, אבל לפחות הרוויח הרבה "זמן אמא", מה שבוודאי רק תרם לתחושת הביטחון הבסיסי בעולם, ולא להיפך. פשוט המשיכי להיות שם עבורו, מרגיעה, תומכת נענית, והשתדלי בעצמך להיות סבלנית וסובלנית לקצב הייחודי שלו.. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

29/06/2015 | 21:24 | מאת: ofir

שלום רב ביתי בת ה כמעט 4 ממש צורחת כשאני רוצה לשטוף לה את השיער מה שמפו , ניסיתי הכל: להסביר למה חשוב, קניתי לה כובע מיוחד לאמבטיה, מבקשת ממנה שנסגור עיניים והמים לא נכנסים לה במיוחד לעיניים והיא בכל זאת נכנסת להיסטריה וצווחת כאילו מרביצים לה בעלי אמר להסביר לה שברגע שצורחת אין יותר מקלחת ובאמת פעם ופעמיים הוצאנו אותה עם קצת שמפו ואמרנו לה שעכשיו בגלל שצועקת ולא מקשיבה תיאלץ להישאר לא נקייה ומתגרדת אך כלום לא עוזר, מה עליי לעשות???

שלום אופיר, ראשית כל, אל לכם להעניש את ביתכם רק בגלל שהיא פוחדת ממשהו - לצורך העניין חפיפת ראש. לא רק שזה לא יועיל, זה גם יחמיר את המצב. זה לא נדיר שילדים ופעוטות מפתחים רתיעה ופחד פתאומיים מפעולה/אירוע מסוים. בדרך כלל הסיבה גם אינה ברורה לעין. הדרך להתמודד עם זה היא בעצם התיידדות מחודשת, הדרגתית ואיטית עם מושא הפחד, במטרה להפחית את רמות הפחד. בשלב זה אני מציעה לכם להניח לעניין חפיפת הראש לכמה ימים, ולנסות להתנהל בצורה קצת "נון שלנטית" סביב העניין (למשל "את לא רוצה לחפוף היום? אז לא נחפוף היום"). אני מבטיחה לכם ששום דבר לא יקרה לה או לשיער שלה אם לא תחפוף כמה ימים.. בנתיים אפשר להיות יצירתיים עם האופן בו מידדים אותה בחזרה עם החפיפה..למשל בזמן שהיא באמבטיה, אפשר לחפוף לבובות שלה את הראש, לעשות זאת ביחד איתה וברגישות מירבית..בתום מספר ימים, כשתחזרו לחפוף לה את הראש, תבדקו מחדש מה הגישה שלה, ולפי זה תנהגו בהתאם. כדאי אולי להתחיל בלחפוף רק את קצוות השיכר, ובהדרגה לטפס במעלה הקרקפת.. גייסו אורך רוח ורגישות, בדרך כלל עם הזמן, ועם סבלנות מצד ההורים, הרתיעה חולפת מעצמה. אם תוך כשבועיים אין כל שיפור או ירידה (אפילו הדרגתית) ברמת הרתיעה והפחד, התייעצו שוב. בברכה, ירדן פרידון ברשף

29/06/2015 | 11:41 | מאת: שירן

שלום, בני בעוד כחודש יהיה בן 3 נמצא בגן פרטי מגיל שנתיים ו3 חודשים. ההסתגלות לגן הייתה לא קלה אך אחר תקופה מסויימת החל ללכת בכיף לגן. לפני כחודשיים סירב לאכול בגן אינני יודעת מה הסיבה הוא רק ציין שהוא לא רוצה לאכול בגן. לאחר מכן המצב החמיר והפסיק גם להשתתף בחוגים. כיום הוא חזר לאכול בגן אך רוצה שהסייעת תאכיל אותו והוא אוכל באופן עצמאי בבית וגם בגן עד לפני חודשיים אכל בכוחות עצמו. העניין עם החוגים שהוא עדיין לא משתתף , הוא ישב על הכיסא ביחד עם כולם יקשיב והכל אך אם יחלקו לילדים פעילות מסוימת כמו לצבוע או להדביק הוא לא מוכן וממשיך לשבת בכיסא. הוא אמור לעלות לגן עירייה בספטמבר הדבר הזה מדאיג אותי אינני מבינה מדוע הוא מסרב לקום מהכיסא ולהשתתף בפעילות כמו כולם.

שלום שירן, אני מציעה לך לבדוק האם משהו בסביבה שלו ממריץ אותו לרצות להיות יותר "קטן" (האם למשל נולד אח חדש במשפחה, האם מדברים הרבה על הגן של ה"גדולים" בו יבקר בשנה הבאה וכיוב'). האם הוא חש כי דרך זה ישיג יותר "זמן אמא/אבא", תשומת לב וכיוב'. ברגע ש"תעלי" על סיבתיות כלשהי, תוכלי להתייחס לדברים בהתאם. מעבר לזה, אני הייתי מתייעצת עם הגננת ומנסה לברר איתה כיצד היא רואה ומבינה את השינוי שחל בהתנהגותו. בכל מקרה מה שאת מתארת אינו נדיר, וזה קורה לעיתים עם ילדים בגילאים האלה, שהם פתאום פחות רוצים לאכול בגן, או להשתתף בחוגים... כל עוד הוא לא מתבודד לגמרי, ומוכן להשתתף לפחות בחלק מהפעילות (להקשיב ולשבת עם כולם זו גם צורת השתתפות) או לאכול ביחד עם כולם, גם אם מדובר בפחות אוכל, אז לא הייתי דואגת יותר מידי או לוחצת עליו יותר מידי אלה פשוט מנסה באופן כללי להיות יותר קשובה אליו ולצרכים שלו. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

28/06/2015 | 20:22 | מאת: אביבה

שלום, יש לי תינוקת בת שנה ו 7 חודש היא אומרת כמה מילים יודעצ לזהות אנשים בשמות , מבינה מה אומרים לה, היא משחקת עם ילדים, יודעת לזהות חיות,יודעת קולות של חיות, אבל היא נוקש בלשון נוקש בשיניים ויצא כמה פעמים שהיא גם מכניסה אצבע לאף ואומרת אף ועושה רעש כזה כאילו היא מוציאה אויר מהאף ואז היא עושה כאילו היא מרחרחת, היא בעיקר בעיקר נוקשת בשיניים וגם בלשון, האם זה יכול להוות סימן לתסמונת אספרגר, תודה מראש על המענה, אני ממש מודאגת

שלום אביבה, לא ידוע לי על סימפטומים מהסוג הזה לאבחון תסמונת אספרגר. בכל אופן, בביקור הבא שלך בטיפת חלב, כדאי לך להתייעץ עם האחות שם, שתראה את ביתך ותחווה את דעתה, זאת לפני שאת קובעת תור למכונים להתפתחות הילד, שהם אלה המוסמכים לאבחן מחלות ותסמונות בגילאים המוקדמים. משום מה, יש לי הרגשה שהדאגה שלך היא לשווא.. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

28/06/2015 | 15:25 | מאת: עליזה

שלום, בני בן ה17 הוא תאום, עלינו לארץ לפני 5 שנים, ועדיין מתקשה מאד לדבר עיברית . יש לציין שגם בשפת האם שלו הוא מתקשה ומכך הוא בפיגור משמעותי בבית הספר. שללו אפשרות לאוטיזם בבדיקות שעבר בארץ ובדיקות נוירולוגיות הצביעו על אפשרות לקשיים בקליטת שפות. לאחיו התאום אין בעיות כלל בנושא, ונראה כי לפעמים כתוצאה מפחד מכישלון מגיל קטן הוא אינו מנסה להתגבר על הקשיים ומכריז על עצמו כ"מתקשה" וכך "פותר" את הבעיה וקשה מאד להזיז אותו מהדעה/ עמדה הזו האם דרך טיפול פסיכולוגי ניתן לשפר את מצבו?

שלום עליזה, אני מתארת לעצמי שמאוד לא קל לבנכם, על אחת כמה וכמה כאשר השפה היא שפה חדשה וכ"כ שונה משפת האם, אשר גם בה הוא מתקשה. מאחר והוא אובחן כמתקשה בקליטת שפות, הייתי חוזרת לנוירולוג שאבחן אותו ומבררת איזה סוג של סיוע ממוקד נדרש לכם. האם קלינאי תקשורת, האם סוג מסוים של הוראה מתקנת, אולי מורה לשפות (רוסי-עברי) שיחזק אותו בעברית. מעבר לטיפול פסיכולוגי, שיכול בהחלט לסייע בשיפור דימוי עצמי במקרה שלו, לא הייתי מוותרת על סיוע ממוקד לבעיה. כפי שאמרתי, כדאי להתייעץ עם נוירולוג או אפילו קלינאי תקשורת/מאבחן דידקטי. בברכה, ירדן פרידון ברשף

28/06/2015 | 14:33 | מאת: ורד

לבתי בת ה-6 יש מחלת עור "ויטיליגו" המאופיינית בכתמים לבנים בכל איזורים בגוף, מאוד מופשט. מחקרים מראים שהמחלה הזו פורצת עקב טראומה או לחץ נפשי. במקרה שלה זה באמת התחיל לאחר לידת אחותה ומאז זה רק מתפשט. הילדה נמצאת בטיפול רגשי בהמלצת רופא העור שלה ונראה שמשלימה עם זה ושזה לא מפריע לה. אנחנו משרים עליה ביטחון רב ומבהירים לה שבעיננו היא מיוחדת במינה וגם בעיני הסובבים אותה וממש לא עושים עניין סביב הנושא. השבוע אח שלה בן ה-12 שאל בארוחת ערב מתי זה יעבור לה כי זה מפריע לו... חבר מהכיתה שאל מה יש לאחותו וזה הביך אותו. באותו רגע כמובן שהסברנו לו שתמיד יגן עליה ועל כל עניין הייחודות ומיד שאלנו אותה אם זה מפריע לה והיא אמרה שממש לא. השאלה אם להתעלם מהעניין כאילו לא קיים? מצד אחד אנחנו לא רוצים לעשות מזה עניין מצד שני יש מבטים ולפעמים אנשים ברוב חוצפתם שואלים שאלות בפני הילדה... האם נכון היה לומר זאת לאח שלה? האם צריך לדבר על זה יותר עם הילדים?

שלום ורד, אני שמחה לשמוע על האופן בו אתם מסייעים לביתכם להתמודד עם המחלה. גם איפשרתם לה מקום משל עצמה לעבד רבים מהתכנים שוודאי עולים בהקשר זה ובכלל, ובכך אני מתכוונת לטיפול הרגשי. לעומת זאת נראה שבנכם מחפש אף הוא דרך לתקשר איתכם משהו מרגשותיו ומחשבותיו סביב המחלה של אחותו והשאלה היא אם אתם רוצים לאפשר שיחה פתוחה עימו סביב הנושא הזה או לא. ייתכן מאוד שבשיחה עימו אתם תפגשו תכנים שלכם כהורים יהיו מעט קשים "לעיכול" בגלל ההזדהות עם ביתכם, כמו למשל בושה ומבוכה, אבל אולי תופתעו לגלות שם גם אשמה או אפילו קינאה..ייתכן והתפקיד של "מגן" אחותו הוא תפקיד אותו הוא כלל לא בחר ו"כבד" עליו..אני מציעה לכם פשוט לדבר איתו, ולשמוע מה עולה ממנו סביב הנושא הזה. מאחר והשיחה תתקיים איתו(ובמילה "שיחה" אני מתכוונת גם לשיחה מתמשכת, דיון או שיח כללי סביב הנושא, או אפילו אוזן קשבת מעט יותר מחודדת בהקשר לנושא הזה), אז כדאי לנסות להגיב ממקום שאמפטי אליו, ולא דווקא לאחות שלו. לא למהר לומר לו איך עליו להיות, מה עליו להרגיש וכיצד להתנהג, אלה בראש ובראשונה לברר איך הוא באמת מרגיש, ואז אני מאמינה שיהיה לכם ברור יותר כיצד להגיב אליו בחזרה. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

28/06/2015 | 10:32 | מאת: מיכל

בני בן 2.5 לפני מספר חודשים נגמל מחיתולים. הגמילה עברה בקלות יחסית והוא התפנה יפה ושלט בצרכיו אפילו בלילה. שבוע וחצי אחרי גמילה הילד חזר מהגן והתחיל לבכות וממש לצעוק שהרגיש שיש לו קקי. לא מוכן לגשת לשירותים, לא מוכן להחליף לחיתול רק עומד במקום ומנסה למנוע מהקקי לצאת.. פעם שהיה בלי תחתונים והרגיש שיש קקי - התחיל לצרוח ולרוץ בכל הבית - כאילו בורח ממנו. מיד כינסתי את בני המשפחה הקרובים והסברתי שלא משנה איפה הוא עושה - לתת לו את החופש קודם כל להוציא את הקקי החוצה. לדבר לידו רגוע ולעודד אותו להוציא את הקקי אפילו במתן פרס בסיום. גם בגן קיבלו תדרוך ואני יודעת שהן שמות יתר תשומת לב לבני בזמן שזה קורה. השיפור שאני רואה בשבוע האחרון הוא קל. קל מאוד. בעיקר ברמת הטון של הצרחות שהפך לבכי - אבל לא ברמת הלחץ שהוא נכנס אליו.. מתי אני אוכל לראות שיפור? האם זה יחלוף או שעלינו להעזר באיש מקצוע? האם פעלתי נכון? חייבת לציין שבני ילד מאוד שמח, שובב ושאינו מגלה פחד מדבר. התנהגות מסוג זו אינה אופיינית לו. אשמח לתגובה.

שלום מיכל, כידוע גמילה הוא תהליך ולא אירוע. כמו כן לעיתים קרובות תהליך הגמילה ממתן צואה בטיטול הוא ארוך ומאתגר יותר, ולכן עליכם ההורים לגייס אורך רוח. אם קראת חומר בנושא, את בוודאי יודעת שמדברים על כל מיני סיבות לקושי להיגמל ממתן צואה בטיטול. לצורך העניין אזכיר כעת שתיים -הפחד לאבד משהו שהוא חלק ממני - מה שאולי מסביר את הלחץ וההיסטריה, וההבנה שזה משהו שכ"כ חשוב להורה, דבר שבפני עצמו מייצר אמביוולנציה בעשייה (במיוחד בגילאים אלו). תהיה הסיבה אשר תהיה, עצתי היא להמשיך באותה הדרך בה התחלתם, אולם במקום להציע פרסים נסו להתנהג באופן יותר נון שלנטי סביב הענייi (ולתדרך כך גם את הגננות). למשל כאשר מתחיל לבכות ולהתחיל לעשות קקי, פשוט לומר שאתם מבינים שזה קשה, לשהות לצידו רגע או שניים, ואז לומר משהו כמו "אוי שכחתי משהו במטבח.." ללכת, ולחזור כעבור מספר דקות. המסר המובלע צריך להיות שהקקי הוא שלו, ושזה לחלוטין עניין שלו איך, כמה ואיפה (מלבד הטיטול) הוא עושה את הקקי שלו. אני מאמינה שכאשר אתם ההורים "תשחררו" גם לבנכם הקטן יהיה קל יותר לשחרר... בהצלחה, ירדן פרידון ברשף

28/06/2015 | 09:19 | מאת: דבורה

בה שלום וברכה הבת שלי בת שלוש וחצי צריכה להיכנס שנה ראשונה לגן. להערכתי היא בוגרת מידי לגן של גילאי שלוש. היא מפותחת הן פיזית והן נפשית. נראית גדולה בהרבה מנהלת שיחות עם מבוגרים עם תכנים רבים. עולם דימיון מפותח מאוד. שפה עשירה. נהנית ממשחק חברתי. וכו. אני חוששת שאם תיכנס לגן עם ילדים פחות מפותחים עלולה להשתעמם ולפתח בעיות התנהגות. מצד שני בגן של גדולים עלולה לקבל מכות...)עד היום בבית עם אמא ולא נכנסת לעימותים פיזיים(. מה עושים במקרה כזה? למי פונים? מי מאבחן? תודה

שלום דבורה, ראשית ברכות על כניסת ביתך לגן! היתה לה הפריבילגיה להיות עם אמא בבית 3 שנים, אני בטוחה שזה תרם לה מבחינת רבות. כעת הכניסה לגן וודאי מלווה בהתרגשות וחששות - לפעמים יותר מצד האמא מאשר מצד הילד.. ראשית כל, יש באפשרותך להכניס את ביתך לגן מעורב מבחינת הגילאים שבו (נניח בין 3-5). כך היא תוכל להנות מכל העולמות. בנוסף אינטראקציות חברתיות הנושאות גוון אגרסיבי, הן חלק מהאינטראקציה הכללית הבין אישית בגילאים האלו (ובכלל..), ולא תמיד יערבו "מכות". בכל מקרה אם ביתך תהיה בגן "טוב" אז הכל יהיה תחת השגחה, היא תהיה -מוגנת- ותמיד יהיה לה למי לפנות. בסופו של עניין אני מאמינה שביתך תוכל להמשיך להתפתח בצורה טובה גם בחברת בני גילה, או מעט גדולים ממנה. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

25/06/2015 | 20:59 | מאת: חסוי

היי, בני בן ה-6 אומר כמעט כל ערב לפני השינה שישי לו חלומות רעים לפעמים נדמה שהוא אומר את זה בשביל לצאת מהמיטה ולהתקרב למקום בו אני נמצאת ולפעמים נדמה שבאמת מפחד. הוא נוטה לכסות את עצמו עד מתחת לסנטר. מה שמאשש לי את זה שבאמת מפחד מה אפשר להגיד לו או לעשות כדי להקל עליו (נרדם עם אור קטן בחדר) ואני תמיד בבית תודה

27/06/2015 | 00:54 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום, כמעט לכל ילד יש בשלב כלשהו תקופה של פחדי לילה או יום. לתפיסתי, חשוב שההורה יהיה קשוב בזמן כזה, ישדר הבנה וזמינות, וכמובן נכונות להישאר קרוב, מנחם ונוסך ביטחון. אני אומרת זאת, כדי להדגיש שהילד שלך ככל הנראה *גם* מפחד באמת, ו*גם* מבקש את קרבתך, וזה נורמלי וטבעי. כהורים, אנחנו מעדיפים (בצדק) לעזור לילד למצוא בהדרגה את היכולת להירגע בכוחות עצמו, וחשוב לעשות זאת בחכמה וברגישות. במקרה של פחד מחלומות רעים, אפשר לשלב קצת - להציע לו את נוכחותך לזמן מוגבל וידוע מראש (למשל 10 דקות בהן תשבי על ידו בשעת ההשכבה לישון), אך גם לנסות להציע דרך שתגביר את תחושת השליטה שלו במצב. תוכלו להכין יחד (בשעות היום) לוכד חלומות ולתלות מעל למיטה, או להציע טקס "לגירוש חלומות רעים", כמו מילות קסם מצחיקות אותן תדקלמו יחד לפני השינה. יש ילדים בגיל הזה שמגיבים טוב לאבני קריסטלים, המתאפיינות בתכונות כמו השראת אומץ או רוגע, אבנים יפות כאלה שאפשר לשים מתחת לכרית. למעשה, כל רעיון יצירתי שיכול לדבר אל לבו של הילד ולספק ביטחון ותחושת שליטה - יכול לעבוד כאן. ברוב המקרים, תקופות הפחד חולפות מעצמן תוך זמן קצר, אם לא עושים מהן עניין גדול, ולא גולשים לפינוק יתר או השתעבדות לפחדי הילד. את מוזמנת לשתף אותנו בהמשך איך הולך ומה עזר לכם. ליל מנוחה ובהצלחה ליאת

03/07/2015 | 11:51 | מאת: חסוי

תודה רבה על התשובה המפורטת

25/06/2015 | 18:49 | מאת: אמא למתבגרת

שלום, יש לי בת בגיל 13 חכמה ומוכשרת אך מתקשה להתמודד עם כעס. היא מגיבה באופן קיצוני לכל הערה כלפיה או לאמירה שנתפסת בעיניה כבקורתית. ממענת לקבל תשובה של "לא" והכל בצעקות וכעסים מוגזמים. היא נוטה לפרש כל דבר כנגדה והעולם צבוע מבחינתה בשחור-לבן. היא נוהגת כך בביה"ס במיוחד אך גם בבית. כיצד ניתן לעזור לה? תודה

27/06/2015 | 00:38 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום, לא ציינת האם ההתנהגות שאת מתארת כאן הופיעה לאחרונה, או שמא זה משהו שמלווה אותה מגיל צעיר. המידע הזה חשוב, כדי להבין את מקורותיה של הבעיה וכדי לתת מענה מדייק. הורים למתבגרים צעירים יוכלו להזדהות עם מה שאת מתארת, ולשתף בחוויות דומות, מאחר שהן אופייניות מאד לגיל זה. התנודות הרגשיות, השינויים ההורמונליים, הדעתנות והצורך ההתפתחותי להגדרה עצמית (דרך המרד במבוגרים) - כל אלה מאד נורמטיביים, ובדר"כ גם נעלמים מעצמם בשולי גיל העשרה, כשהסערה שוככת. אם, לעומת זאת, הנטייה למצבי רוח קיצוניים קיימת אצלה תמיד, וכך גם הראייה המפוצלת של "שחור ולבן", התקפי הזעם, והקושי לפרש נכון מצבים חברתיים - אזי יש טעם לפנות לגורם מקצועי, פסיכולוג קליני לילדים ונוער, שיוכל להעריך את המקור לבעיה, ולהנחות אתכם כיצד נכון לטפל בה. יש, כמובן, גם אפשרות של שני הדברים גם יחד (נטייה אישיותית המחריפה על רקע גיל ההתבגרות). בכל מקרה, מציעה לכם להגיע להתייעצות ולקבל כלים יעילים להתמודדות. דווקא בזמן סערה כזו, חשוב שתוכלו לעמוד איתן ולסייע לה, מבלי לקלקל את היחסים, ומבלי להוסיף עוד על מצוקתה. בברכה ליאת

25/06/2015 | 13:08 | מאת: טניה

שלום.בני בן 8.5 ,תלמיד מצטיין בבית הספר,שנה שלישית ברציפות מקבל תעודה "ילד השנה".יש לו חברים.השנה לא רצה להתטרף לחוגים ולא הלחצנו אותו.הוא בן יחיד,ילד של הורים מבוגרים למדי.כך שגם ישאר בן יחיד. בבית הספר הוא מתהנג יפה. ידע מה מותר ומה אסור .בבית הוא מתחצף,צורח ואף זורק חפצים (לכל הכיוונים,כולל על בני הבית )במידה ולא מקבל את מה שהוא רוצה. העונשים אינם עובדים-באותו יום שזה קורה נאסר עליו להראות טלוויזיה,משחקי מחשב .מותר לו לשחק בגן ציבורי,לקרוא וכו. כאשר אני מדברת על כך שהעונשים לא עובדים אני מתכוונת לכך שזה לא מרתיע אותו.הוא חוזר לעשות אותם דברים כל מס' ימים. השיחות איתו לא עוזרות.הוא מבקש סליחה ,אומר שישתפר והכל חוזר חלילה. לא היו שינוים בחייו.האמת היא שהוא תמיד התנהג בצורה כזו מאז גיל הרך ,ניסינו לשים לו גבולות ,להבהיר שבבית לא מתנהגים כך,אבל.... אין לו בעיה בריאותית והוא לא מאובחן כילד עם הפרעות כלשהן. שמעתי שיש טיפול בביופיטבק.האם כדאי לנסות אותו? נרשמתי להדרכת הורים. האם קודם לנסות את זה? אולי שני דברים ביחד?

27/06/2015 | 00:24 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום טניה, הפער הדרמטי בין התנהגותו של בנך בביה"ס לבין התנהגותו בבית, מעיד על כך שהוא יכול ומצליח להתנהל היטב במסגרת עם כללים ברורים, שאינה מאפשרת לו את מה שאתם דווקא כן. הסבר נוסף יכול להיות קשור לקשיי ויסות: יש ילדים שמצליחים במאמץ גדול להתאים את עצמם למסגרת שמחוץ לבית, במיוחד ילדים שזכו להערכה על הצטיינות וחוששים לאבד אותה. יכול להיות שילדך מסוגל לווסת את רגשותיו והתנהגותו לזמן מוגבל ובמצבים מסוימים, אך הללו מבקשים מוצא לאחר שהוחזקו תחת שליטה בביה"ס במאמץ אדיר. במצב כזה, הבית הוא המקום בו הילד מרגיש נוח להיות הוא עצמו, והמקום בו הוא יכול לתת לרגשותיו ביטוי מלא. לפיכך, דעי להעריך את זה שהוא מצליח בביה"ס, ונסי לברר עם איש מקצוע האם התנהגותו הסוערת בבית משקפת בעיית ויסות, או בעיית גבולות. בכל מקרה, הדרכת הורים הנעשית אצל פסיכולוג ילדים מנוסה, היא המענה הראשוני הנכון לבעייתכם, כי הצבת גבולות נאותה יפה לשני המקרים. בהצלחה ליאת

24/06/2015 | 19:57 | מאת: כנרת

יש לי ילד בן 3 ותינוק בן שנה, לאחרונה הגדול מסרב להתלבש לבד וחשוב לציין שהוא יודע להתלבש לבד וגם כשזה היה קורה הוא תמיד קיבל חיזוק חיובי והתלהב מאוד מהעניין וכשאני מנסה לחזק אותו שוב שהוא יודע ומסוגל הוא לא רוצה היא אומר שהוא לא יודע ולא מצליח. דבר שני הוא מסרב לאכול לבד הוא תמיד מבקש שנאכיל אותו (הקטן אוכל לבד) . זה מאוד מפריע לי כי חשוב לי מאוד שהוא יהיה עצמאי, הוא מקבל מאיתנו יחס מאוד חם כך שאני בספק שזה נובע מצורך לקבל יחס מאיתנו. הוא היה אוכל לבד ומתלבש לבד ופתאום הכל התהפך

26/06/2015 | 10:22 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום כנרת, גם במקרים של הורים מו-שלמים (!), ילדים קטנים נוטים לפתח סוג של רגרסיה בשעה שהם מרגישים (איכשהו) שעדיף להיות קטן. פער הגילאים אצלכם באמת קטן, ושני הילדים שלכם עדיין קטנים ו'קונקרטיים' מאד. כלומר, זקוקים למגע וטיפול פיזי שוטף. גם אם קיימת ידיעה ויכולת לעשות את הדברים בצורה עצמאית, המטיבציה כרגע היא להיות דווקא "קטן", ולקבל את אותו טיפול שמקבל הילד הצעיר שלכם. זו תופעה שכיחה וטבעית, שנעלמת כאשר הגדול מגלה את יתרונותיה של הבכורה. אפשר לעזור לו בכך, לשבח אותו על גילויי עצמאות (מבלי לבקר אותו במקרים האחרים), לעשות דברים "של גדולים" רק איתו ("כי אתה הגדול והמקסים שלנו"), ואפילו לתת לו קצת זכויות יתר כמו למשל איחור בשעת ההשכבה בהשוואה לילד הקטן, וכד'. כרגע, תנו לו את היחס המיוחד לו הוא זקוק, אך מבלי לעשות מזה עניין גדול. עודדו וצ'פרו כל גילוי של עצמאות, וקוו לטוב. זה בהחלט עובר מתישהו. שבת שלום ליאת

27/06/2015 | 11:44 | מאת: כנרת

אז כשהוא מבקש שאני אלביש אותו או אאכיל אותו פשוט לעשות את זה מבלי להגיד לו שהוא גדול והוא יכול לבד?! ולעשות את שאר הדברים ופשוט לחכות שיעבור?

06/07/2015 | 00:01 | מאת: ליאת מנדלבאום

כשהוא מבקש שתלבישי או תאכילי אותו, עשי זאת, ונסי לעשות זאת בהומור, כתגובת אבסורד. קחי אותו בזרועותייך, והעניקי לו פינוק "תינוקי", באופן שבו יידע וירגיש שזה סוג של משחק. במקביל, כאמור, תני לו להבין שאת אוהבת אותו וגאה בו הרבה יותר כשהוא גדול ועצמאי. שבוע טוב

24/06/2015 | 10:28 | מאת: אולגה

הבן שלי בן 4.4 כל הזמן עושה כמו אחותו הגדולה בת 6 וזה נמשך כבר מאז היה בן 1.5 שאז היה חוזר על המשפטים שלה והיום הוא לא מסוגל לקחת החלטה בלי לשאול קודם מה היא עושה אם זה משחק אם זה אוכל וכל דבר אחר ואין לו בעיה לשנות את החלטתו לפי מה שהיא אומרת ... אני לא יודעת מה לעשות לפעמים אני מדברת איתו על זה שהוא כבר גדול וצריך לעשות מה שהוא רוצה לעשות ולא מה שאחותו עושה והוא משיב לי שהוא עושה כמוה כי זה מה שהוא רוצה לעשות . רוצה לציין שהוא ילד מאוד חכם התחיל לדבר בגיל שנה כבר קורה שמות של כל ילדי הגן מחבר מספרים עד 10... תודה על העזרה

24/06/2015 | 13:42 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום אולגה, גם אם קשה לנו להודות בכך, כולנו לומדים דברים גם תוך כדי צפייה באחרים וחיקוי התנהגותם. זו למידה יעילה מאד, שאחראית לנתח נכבד בהרגלי ההתנהגות שלנו. כרגע, מה שמדאיג אותך, אולי במידה של צדק, זה מה שנראה כמו התבטלות או חוסר החלטיות של בנך הצעיר. ובאמת, לפעמים - במיוחד במצבים של דילמה קשה - נוח לנו יותר להשתמש בבחירות ובהחלטות שמישהו אחר כבר עשה לפנינו. אני מניחה שבתך הבכורה קיבלה תפקיד של ילדה מוערכת ונבונה, שאפשר לסמוך עליה, ומכאן הניסיון להיות ולהתנהג כמוה. הערצה וחיקוי של אח גדול הן עניין טבעי ובעיני לא מדאיג. אין בכך כדי להעיד על חוסר אינטליגנציה או חוסר החלטיות. נסי לעודד את בנך לאסרטיביות והחלטיות בהקשרים אחרים, הקשיבי למחשבותיו ודעותיו, וקבלי בסלחנות התנהגויות "דעתניות". בדר"כ, חוסר ביטחון וחוסר החלטיות קשורים לחוויות של חוסר הצלחה, תסכול רב, וסביבה שאינה מאפשרת לילד לגדול ולהתבטא בחופשיות. לא נראה לי שזה המצב אצלכם, ולכן נראה לי שלא מוכרחים לדאוג בשלב זה. כשהוא יצבור יותר ביטחון בעצמו, הצורך "להישען" על אחותו יפחת בהדרגה. עד אז, ממליצה לא להעיר לו יותר מדי, ולעודד אותו להביע את רצונותיו ודעותיו בצורה חופשית ומשוחררת מביקורת או שיפוטיות. בברכה ליאת

23/06/2015 | 21:54 | מאת: מישהו

לבתי בת השלוש וחצי יש עולם מקביל שאותו היא מכנה "הבית של קיטי". בבית המקביל יש לה אבא ןאמא, מפלצות מחד וממתקים מאידך. המדאיג היה סיפור על כך שהאב בבית המקביל נשך אותה וקרא לה מטומטם. איך אני יורד לעומק הנושא? קצת מדאיג.

24/06/2015 | 00:00 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום, היכולת להפליג לעולם דמיוני, עם יצורים שהם פרי הדמיון, היא דרכם הטבעית והבריאה של ילדים קטנים להתמודד עם הדרמות הקטנות והגדולות בחייהם. הספר הנפלא של מוריס סנדק "ארץ יצורי הפלא" מתאר בדרכו המקסימה את התופעה המוכרת כ"כ - עולם פנטזיה סוער, במסגרתו יכול הילד לתת דרור ליצריו ודחפיו התוקפניים בדרך לגיטימית ולא הרסנית. כרגע, לפחות מתוך המעט שציינת, לא נראה לי שיש לך סיבה לדאגה, אדרבא - תוכל לשמוח על הדרך שמצאה בתך להתמודדות עם תכנים תוקפניים. בברכה ליאת

20/06/2015 | 04:00 | מאת: הילה

שלום אני גרושה בערך 3 שנים ,יש לי בת אחת בת 14 עוד מעט... כשאני והגרוש נפרדנו למחצה (הוא היה מגיע בשישי שבת לארוחת שבת איתנו ו2 בשבוע מגיע לראות את הילדה )מתקשר לפעמים לשאול לשלומי ולשלומה. כל זה עד שהכיר מישהי והתחיל להתנהג אחרת ,יותר לא היה מגיע לארוחת שבת ולא עולה יותר אלה לוקח את הילדה אליו. לילדה אסור היה לספר על אותה אישה אם הייתי שואלת איפה היתה ועם מי היתה נכנסת ללחץ ולא ככ יודעת מה לענות..היתה תקופה שהרבה דברים היא אמרה לי לא יודעת על הרבה דברים(כי אמרתי לאבא שלה שהוא מלמד אותה לשקר לי ) אז כנאה אמר לה אל תשקרי תגידי שאת לא יודעת. היתה יומולדת לאמו אז הם הלכו וביתי לא הזכירה מילה על כך שהאישה ההיא היתה. ביתי מאוד אוהבת אותה (יש לי דרכים לדעת לא אפרט כרגע)כיון שאותה אישה קונה לה מתנות מתנהגת אליה יפה וכו'.. לא מזמן ביתי רשמה משהו בפייסבוק לסבתא שלה ואותה אישה הגיבה ורשמה לה איזה נכדה לתפארת וכ'... הבנתי בדרך כלשהי ....שהיא שאלה את אבא שלה אם אמא תשאל מי זאת האשה הזאת מה לומר לה אז הוא אמר תגידי שזו חברה טובה של אבא. הילדה שלי שהייתי שואלת עם מי הלכתם למקום מסויים היתה אומרת ידידה של אבא אני לא יודעת אם היא יודעת שהם זוג והוא אומר לה להגיד ידידה של אבא או שגם לה הוא אומר שהיא רק ידידה.נראה לי שהיא יודעת שהם זוג היא גדולה וחכמה. לאחרונה גיליתי שהיא חברה של אותה אישה בווצאפ והיא מסתירה זאת ממני . לילדה שלי בקרוב יש מופע של החוג שלה אז הבנתי שהיא אמרה לביתי שהיא גם רוצה לבוא .(הבנתי זאת לא מביתי). בקיצור אני לא יודעת מה לעשות אני מרגישה ככ רע כי קודם כל אם אותה אישה לא היתה הולכת עם הגרוש שלי כשהיינו פרודים אולי היינו חוזרים לשלום בית ,למה היא היתה צריכה להיות מגעילה כזו ולהכנס בנינו אז נכון שאם הגרוש לא היה רוצה הוא לא היה הולך איתה אבל משבר בנישואין למה הלכה איתו ולא משנה בעיני מה הוא אמר גם אם אמר שהוא לא רוצה איתי קשר כי אני אישה הכי נוראית בעולם. למה למה למה זוג עוד לא התגרש תני להם צאנס. אני לא סובלת את אותה אישה. עושה לי רע לראות איך היא מגיבה לאמא שלו בפייסבוק ולבת שלי מי היא בכלל. אני לא יודעת מה לעשות האם לשאול את הבת שלי מי זאת שהגיבה לה בפייסבוק? האם לשתוק האם להתייחס לזה שהבת שלי בקשר איתה בווצאפ? או לרדת מזה. לא יודעת אם מישהי אחרת היתה שותקת שהבת שלה מדברת בשושו עם החברה של אבא שלה.אני באיזה מקום מרגישה גם שהבת שלי בוגדת בי ומאכזבת אותי מאוד מאוד. לא יודעת מה לעשות גם לא רוצה לעשות צחוק מעצמי מה אני יגיד לה אל תעשי לאותה אישה לייק בפייסבוק או כדומה ??ומה עם הווצאפ שהיא מסתירה ממני זה עצוב לי..

שלום הילה, ראשית טוב שאת עוצרת, חושבת ומתייעצת, כל זאת בתוך מצב שגורם לך, (ולרבים אחרים במצב דומה), לנהוג באופן שנשלט רובו ככולו ע"י רגשות שקשים לוויסות והתמודדות כמו - כאב, קנאה, תסכול, אולי בדידות. למען הסדר הטוב עלי לומר לך באופן חד משמעי שעלייך להניח לביתך בנושא הזה. בגלל הפוזיציה המאוד מורכבת בתוכה היא נמצאת, עצם ההתנהלות הזו שלך מולה (שאילת שאלות, חקרנות וסקרנות, הבעת קינאה ורכושנות וכיוב') מייצרת אצלה מצבים רגשיים מורכבים כמו קונפליקטים של נאמנות, רגשות אשמה ועוד רגשות קשים שאל לך לייצר אותם. גם אם כל מה שאת מרגישה הוא לגיטימי, אפילו מעצם זה שאלו הם רגשותייך, המקום לעבד את הדברים ולהביאם לידי ביטוי אינו מול ביתך. לכן הילה, אני ממליצה לך בחום לגשת לטיפול שיסייע לך להמשיך הלאה בחייך ולקבל את זה שבן זוגך לשעבר המשיך הלאה אף הוא. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

22/06/2015 | 00:16 | מאת: הילה

אני מאוד משתדלת להניח לביתי בעניין למרות שזה מאוד קשה,זה לא בא מתוךך קנאה אלה כעס על אותה אישה שהלכה איתו בעודנו נשואים אומנםב פרודים אבל נשואים וגם כעס קצת על הבת שלי שהיא שומרת בסוד ממני ושהיא מתקשרת איתה בסתר ואפילו היה לה איזה טקס בביהס והבנתי(לא משנה כרגע איך) שהיא אמרה לאבא שלה שחבל שהאישה ההיא לא יכולה לבוא והיא היתה רוצה שהיא תבוא.אותה אישה קונה אותה במתנות. וגם הכעס על הבת שלי היא הבינה שאני לאאוהבת את אותה אישה כי ביקשתי ממנה שאבא שלה ולא אף אחד אחר לא יעלה אלינו הביתה שאני לא נמצאת מבלי שאני יודעת על כך ובמיוחד לא אותה אישה שלא תעלה עם אבא שלה אמרתי לה שהיא לא תעיז לעלות אז היא שאלהא ל למה אמרתי לה ככה. אז בת שיודעת שאמא שלה לא אוהבת אישה מסויימת הולכת להגיד לאבא שלה שחבל ש......לא יכלה לבוא לטקס בביהס ושהיא היתה רוצה שהיא תבוא ,היא לא בת 5 היא בת 13+ מבינה עיניין,היא פשוט מאכזבת אותי וזה כואב לי. אם אני אומרת לה על משהו החברה של אבא שלך אז היא כועסת ואומרת היא לא חברה שלו היא ידידה.די כבר להגיד את זה , היא משתפת איתו פעולה כי הוא לא רוצה שאני ידע שיש לו מישהי. פשוט מתסכל שבת מתנהגת ככה.

19/06/2015 | 02:10 | מאת: לילך

שלום וברכה, כיצד הייתן ממליצות להגיב להתנהגות / מילים לא יפות שילד בן 3.6 אומר (למשל כשכועס קורא לאבא מטומטם ? או אומר שירביץ לי בתגובה לכך שלמשל כועסים עליו / לא מסכימים לו משהו שביקש) או להתנהגות מתרגשת מאוד בנוכחות חברים (מנסה להצחיק ולעשות שטויות)? תודה רבה על העזרה

שלום לילך, אם בנך משתמש באלימות כלפיכם - פיזית או מילולית, מה שקורה לעיתים בקרב פעוטות, התפקיד שלנו כהורים הוא לחנך וללמד שזוהי התנהגות שאינה מקובלת. אפשר פשוט לומר באופן עיקבי שאינכם מרשים לו לנהוג כך, תוך שאתם מתייחסים גם לרגש שעולה ונותנים לו לגיטימציה ומקום (מותר לך לכעוס כי לא קיבלת את הצעצוע, אבל אני לא מרשה לך להרביץ לי). לגבי החלק השני של השאלה - אינני רואה כל בעיה עם זה שבנך שמח, מתרגש, רוצה להצחיק ולהשתטות כאשר הוא נרגש מחברת חבריו. מאחר ואינך מציינת קשיים חברתיים כלשהם, אז אני יכולה רק להניח שאת (אולי) מוצאת את עצמך מעט נבוכה מהתנהגותו.. אבל בעיני זו דווקא התנהגות טבעית ומקסימה למדי..נסי להנות ממנה :) בברכה, ירדן פרידון ברשף

21/06/2015 | 18:09 | מאת: לילך

18/06/2015 | 23:15 | מאת: עדי

שלום רב, רציתי לשתף בנוגע לבעיה שמאד מטרידה אותי. החלטתי להעביר את ביתי (בת 3.5) לגן אחר בעקבות קשיים חברתיים ואכזבה מאופן ההתייחסות של הגננת לקשיים שלה. אציין כי היא מטופלת במכון להתפתחות הילד. אני מאד מתלבטת האם לשתף את הגננת החדשה בסיבות להעברה או ללכת על "דף חלק" בגן החדש (גם מבחינת הגננת וגם מבחינת הילדים האחרים ולא פחות חשוב- מבחינת ההורים שלהם...). אני חוששת מאד מההשלכות של יצירת רושם מוקדם וסיווג שלה כ"בעייתית" באופן שיחריף את הבעיה שאני מנסה לפתור. אשמח לעזרה, אני מאד מבולבלת וחוששת. מה בד"כ מקובל ורצוי לעשות במקרים דומים ?

שלום עדי, שיתוף הגננת מהווה תמיד חלק מהפיתרון ולא מהבעיה. הגננת והסיוע שלה מהווים משאב חשוב שחבל יהיה למנוע מהילדה את הזכות לקבלו. כמו כן אינני יודעת מהו הקושי של ביתך כי לא ציינת, אולם מאחר והיא מבלה שעות רבות בגן, ישנם מצבים שבלעדי שיתוף פעולה עם הגננת, כמעט ובלתי אפשרי להתייחס ולפתור בעיות. בנוסף שיתוף הגננת בקשיים של ביתך לא אומר בהכרח גם שיתוף הילדים או ההורים (אמירה עם הסתייגות קלה שכן כאמור לא ציינת באיזה סוג של קושי מדובר. לעיתים התייחסות גלויה ושיח סביב מצבים מסוימים מהווים דווקא חלק חשוב מההתיחסות). עדי, אני מציעה לך להביט על הדברים כך שהדף החלק כרגע הוא מעבר לגן חדש אותו-אני מקווה - בדקת ובחנת היטב טרם הכנסת ביתך, והגעת למסקנה שמדובר במקום ובצוות שאת שלמה איתו וסומכת עליו. ואם אכן זה המצב, אז כעת יש לך את הפריבילגיה גם להשתמש במשאבים האלו ולהעזר בהם. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

18/06/2015 | 20:45 | מאת: כנרת

שלום, יש לי ילד בן 3 והתחלתי לפני כמה ימים לפני השינה להסביר לו מה זה איש זר ושאסור לדבר אם מי שלא מכירים ואסור לקחת ממתקים ואסור ללכת איתו. נתקלתי בבעיה כשפתאום הוא אומר לי אמא האיש הזר יתפוס אותי ויזרוק אותי לפח. מה אני עושה במצב כזה?! מצד אחד אני צריכה להזהיר אותו ולגרום לו להבין שזה מסוכן אבל מצד שני הוא מגיב לי בקיצוניות ואני מנסה להרגיע אותו שזה לא מה שקורה כדי שלא ייכנס לי לפחדים עכשיו מכל אחד. האם פעלתי נכון ואיך אני אמורה לפעול בסיטואציה הזאת עם התגובה שלו

שלום כינרת, אני מבינה את החשיבות של חינוך בנושא הזה אולם חשוב גם לזכור שבגיל הזה האחריות הבלעדית על ביטחון הילד מוטלת על ההורה (וכל דמות מטפלת אחרת) כך שבעצם לילד בגילו, להבדיל מילדים גדולים יותר, אין ממש הזדמנויות בהן הוא נמצא לגמרי לבדו. לפיכך אפשר אם רוצים להתחיל להתייחס לנושא, אולם אין צורך להעמיק בו מול הילד. האופן בו נכון יותר לפעול בשלב זה הוא להדגיש את המוכר ולא את הזר. ילד בגיל הזה יכול מאוד להתבלבל מהמושג של "זר" ולכן הדגש צריך להיות על המוכר - מה שינסוך בו תחושה של ביטחון, ולא על ההיפך שכפי שאת רואה רק מעורר חרדות ופחדים. כך אפשר למשל להדגיש בפניו שהולכים/משחקים/חוזרים הביתה וכיוב' - רק עם מי שמכירים "הרבה זמן" כמו אבא, אמא , אחות, גננת, דודה וכיוב'. בברכה, ירדן פרידון ברשף

18/06/2015 | 14:51 | מאת: ליאת

שלום, יש לי שלושה ילדים הבכור בן 5.5 האמצעית בת 2.6 והקטן בן 4 חודשים. הבת שלי האמצעית על כל דבר היא בוכה אפילו שהיא מבקשת משהו היא מבקשת בבכי, ניסינו כל מיני דברי אני ובעלי כדי למנוע את התופעה הזאת. למשל חיזקתי אותה בכל פעם שהיא מבקשת בצורה "רגילה " בלי בכי, זה עבד ממש למעט זמן . עברנו למצב שאמרנו לה שלא נקשיב לה ושנתייחס אליה רק שהיא מבקשת בצורה רגועה בלי בכי.(לא הרבה עזר) אני מסבירה לה שזה לא נעים לני באוזן ואם היא ממשיכה אני אכניס אותה לחדר עד שהיא תירגע ושתירגע היא תיצא ...האמת שזה גם עבד היא בכתה עד שהיא צרחה וממש לאחר מספר דקות דממה היא יצאה מהחדר עם חיוך וביקשה בלי בכי.אבל עוד פעם זה ממש פועל לזמן קצר. יש מיקרים שהיא קמה בלילה ורוצה מים למשל או שיש לה פיפי היא פשוט צורחת ואני פונה אליה ואומרת לה שאני מביאה לה לשתות היא פשוט לא מוכנה לשמוע ממשיכה לצרוח עד שאני מביאה לה את הבקבוק בזמן הזה היא מעירה את האחים שלה ממש את כל הבית. אשמח להכוונה המצב בכלל לא נעים אני מנסה להבין מה גורם לה לצרוח כל פעם מחדש ....

שלום ליאת, הפיתרון למצב הזה הוא שילוב של שני דברים שבהחלט אינם פשוטים לעשייה אולם התמדה בהם תסייע מאוד למצב עם הזמן. מה שנדרש מכם הוא עבודה פנימית שלכם ההורים לשם שמירה על קור רוח ועל מידה של אורך רוח בזמן שביתך בוכה וצועקת. והדבר השני הוא עקביות בסוג התגובה. האופן בו אני ממליצה לכם להגיב הוא פשוט להתייחס לבקשותיה באופן פשוט ועניני - כאילו לא הייתה צורחת או בוכה, ולהתעלם מכל היתר. זה הכל. למשל היא בוכה וצורחת שרוצה מים, תאמרו "את רוצה מים" ופשוט תיתנו לה מים. בלי להעניש, ובעיקר חשוב - בלי לאבד קור רוח, בל ילכעוס עליה ובלי להגיב לבכי בכלל(וזה יהיה מאוד קשה!). כעת מעבר לרמה ההתנהגותית, כדאי לשים לב ממתי ההתנהגות הזו החלה להופיע. האם זה קשור במקרה לכך שאחותה התינוקת נולדה ובעצם כך התינוקת מתקשרת? האם ביתך למדה שאולי כך תשיג מכם ההורים יותר תשומת לב (כפי שהתינוקת מקבלת מטבע הדברים)? אם כן, כדאי לנסות להקדיש לביתכם יותר זמן משלה בלוז היומי, ולחזק אצלה את התחושה שהיא מקבלת זמן, תשומת לב והערכה מעצם זה שהיא - ביתכם הגדולה. כך אולי תרגיש פחות צורך להתחרות על המשאב ההורי בסגנון של אחותה התינוקת - בבכי וצרחות. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

18/06/2015 | 14:50 | מאת: גליה

אהלן יש לי ילד בן 3 ותשעה חודשיים ותינוקת בת שנה ו-3 , אני איתה בבית , בלילות היא ישנה גרוע מאז שנולדה . תינוקת יונקת . בתקופה האחרונה בנוסף לחוסר שינה הנורא בכל פעם שאני יוצאת מהחדר היא צורחת , ההרדמות הפכו ממש לסיוט אי אפשר לעזוב אותה להרדם לבד , במשך היום גם כן אם אני נעלמת מהטווח ראייה שלה היא צורחת . אני מודעת לכך שזאת תקופה של חרדת נטישה , האם יש משהו בהתקשרות שאולי היא לא בטוחה בו ולכן היא צורחת ברגע שדמות מוכרת נעלמת , מה אפשר לעשות כדי להקל בהרדמות מבלי שתצרח ובכלל תודה רבה

שלום גליה, אני שומעת בקולך את הקושי, התסכול ואלי גם את התחושה שאין לך כבר כ"כ את עצמך... ההיזדקקות של תינוקות בשלבים האלה ובכלל, יכולה להחוות כמאוד עזה ולעיתים קשה מנשוא. מתיאורייך נשמע שמשהו בוויסות הטבעי שלה מאתגר יותר, והתהייה שלך לגבי סוג ההתקשרות בינכן היא בסה"כ במקום. חשוב לי לומר לך שעצם זה שאת כהורה הנך "minded" לנושא הזה כלומר- חושבת עליו ותוהה לגביו, זה לפעמים מספיק על מנת לפתור כל מיני בעיות שעשויות להיות קשורות בו. את גם צודקת בכך שביתך הגיע לשלב בו מתפתחת חרדת זרים ולצידה העדפה מובהקת של הדמות המטפלת העיקרית, כך שהתובענות כרגע יכולה להגיע לשיא. מה שאני בעצם רוצה לומר לך שהכל נכון, מוצדק וטבעי..ביתך זקוקה לך, את שם עבורה וזה באמת מאוד קשה. אני מציעה לך כרגע לנשום, לקחת אוויר ולגייס מידה של אורך רוח כי אני מבטיחה לך שגם התקופה הזו תעבור..כדאי בהחלט לגייס את הסביבה הקרובה ולקחת לך הפסקות של שעה או שעתיים ביום, בהן את מחזירה כוחות לעצמך, ולגבי השינה, ניתן להעזר ביועצים שונים שלסגנונם את מתחברת, שיסייעו לך להקנות לביתך הרגלים טובים יותר. נסי לזכור שעם כל הקושי הטמון בתקופה הזו, היא זמנית! כשגם סוג הקירבה המיוחד הזה שיש לך עם ביתך כרגע - לא יחזור לעולם.. בברכה, ירדן פרידון ברשף

20/06/2015 | 20:27 | מאת: גליה

תודה רבה ירדן , ממש דייקת והענקת לי זריקת עידוד והסתכלות על הדברים בצורה אחרת גם. המון המון תודה!!!

18/06/2015 | 12:59 | מאת: נטע

אחותי בת 7.5, לומדת בכיתה א', מרבה לשחק במשחקי דימיון למיניהם. היא יכולה לדבר אל דמויות מומצאות במשך שעות- בד"כ, תוך שהיא מאנישה חפצים ורהיטים בבית (לכל חפץ יש שם, דמות ולפעמים גם סיפור חיים משלו, שהם קבועים ולא משתנים). גם כאשר מבקשים ממנה הפוגה במשחק (לצורך ארוחה/יציאה מהבית וכו'), היא לא משחררת בקלות, וממשיכה עם המשחק: "אני לא יכולה, X (הכיסא) לא מרשה לי". לציין שהמשחקים הם לא פנטזיוניים או מופרכים, אלא לקוחים מהמציאות (למשל, משחק כדורגל או שיעור בכיתה), רק שהם נעשים באופן הנ"ל. בנוסף, ברור לה שזה משחק, וכשאנחנו מקשים עם שאלות למיניהן היא עונה מפורשות: "נו, זה בכאילו". הילדה אינה נוהגת לשחק עם בובות או צעצועים בעלי דמות אדם- לא מעוניינת בכך בכלל, כך שנשארת עם הכיסאות, השולחנות והארונות :) שאלתי: עד כמה נחשב לנורמלי ותקין השימוש במשחקים כאלו בגיל האמור? האם מעיד בהכרח על חסך חברותי כלשהוא (מרבית שעות הצהריים והערב מבלה שלא בחברת ילדים)? תודה רבה.

שלום נטע, את מתארת את האופן הרווח בו אחותך משחקת ושואלת שתי שאלות - האם נורמאלי, והאם מעיד על חסך חברתי. לגבי השאלה האם נורמאלי. התשובה היא שבדרך כלל משחק שהנו מהנה עבור ילד, הוא "נורמאלי". בנוסף נשמע שבבדיקה נשנית שלכם של בוחן המציאות שלה, היא יודעת שהיא משחקת ושהכל בכאילו.. לגבי השאלה האם מעיד על חסך חברתי? ייתכן אולם לא בהכרח. נדמה לי שיש דרכים טובות יותר לענות על השאלה הזו, וזאת דרך בחינה ישירה יותר של מצבה. האם למשל יש לה חברות בבית הספר? בשכונה? האם ידועים קשיים חברתיים כאלה ואחרים? האם לעולם אינה מבלה עם בני גילה בשעות אחה"צ? אם לא מדוע? האם קיימים קשיי תקשורת כאלו ואחרים? אני מאמינה שבחינה ישירה של הדברים תספק לך תשובות טובות יותר לשאלותייך. בברכה, ירדן פרידון ברשף

22/06/2015 | 23:36 | מאת: נטע

18/06/2015 | 08:06 | מאת: אור

מאז יום העצמאות שלקחנו את הפעוט בן השנתיים וחצי לראות , הוא ממש נכנס ללחץ ופחדים מאותו יום בכי היסטריה מרעשים והתחיל לאמר המון את המילה "פוחד", מדי פעם כמו אתמול כשהיינו בקניון פחד מהכל מעליות רכבות משחקים ...אמר פוחד ולא רצה להיות שם או לעלות על מתקן שזז , כל עוד הוא סטטי זה בסדר...אני לא יודעת איך להתיחס לזה או לנסות שוב לעודד אותו כן לעלות על דברים וכן לעודד אותו להתרגל לרעשים כמו אופנועים שנורא מפחד מהם כל פעם ששומע אופנוע אומר פוחד...איך ומה לעשות אני ממש אובדת עצות :( אני אומרת לו שהוא לא צריך לפחד ושאנחנו שומרים עליו ושהכל בסדר..אבל זה חוזר על עצמו . הודה לעצה תודה

שלום אור, תופעה נפוצה היא בקרב פעוטות שגירוי כזה או אחר, לפעמים יותר ברור ולפעמים פחות, יכול לזמן מה לייצר פחד או רתיעה מכל דבר שיכול להזכיר את אותו אירוע/גירוי. בורכתם בכך שהבן הקטן שלכם מיטיב להסביר את עצמו. הוא אומר בפשטות שהוא חווה פחד. עצתי אלייך היא לא ללחוץ עליו בכיוון הזה. אם לא חייבים לצאת למקומות הומים בתקופה הקרובה, אז אל. גם לא חייבים שיעלה על מתקנים זזים וכיוב'. אם אתם נאלצים בכל זאת להגיע איתו למקום הומה כלשהו אז פשוט השתדלו להכין אותו לפני כן כך שיוכל להערך (היום נלך לקניון ונעלה במעלית..), ולהמשיך להדגיש את העובדה שאתם שומרים עליו. בדרך כלל עם חלוף הזמן, גם הזיכרון חולף וכך גם הרתיעה. אם תוך כמה שבועות, אין כל שינוי ברמת הפחד שמציג, התיעצו שוב. בברכה, ירדן פרידון ברשף

17/06/2015 | 08:11 | מאת: לאן

האם פסיכותרפיסט נותן את אותם טיפולים כמו פסיכולוג קליני? במכבי הם מופיעים באותה קטגוריה של טיפול.

שלום, באופן כללי אומר שהתשובה היא כן, כשהלכה למעשה פסיכולוג קליני עוסק בפסיכותרפיה ו"טיפול רגשי", בדומה לאנשי טיפול מתחומים אחרים. בכל מקרה, אם תרצה לפרט יותר באשר למקצועות ספציפיים ותחומי ההכשרה השונים של אותם מטפלים, ו/או עבור מי הטיפול מיועד ולאיזו מטרה, אז אוכל לתת לך תשובה מדויקת יותר. בברכה, ירדן פרידון ברשף

16/06/2015 | 09:47 | מאת: לאן

בני בן 7.5 מסיים כיתה א'. המורה התקשרה אלי מודאגת בשל התנהגותו . החל מאמצע השנה לטענתה זה הולך ומדרדר. הוא מגלה סרבנות, לעיתים לא מתפקד בכיתה, טוען שכולם נגדו, מכחיש כשבאים אליו בהאשמות, מתפרץ בבכי, מציק לפעמים לילדים. השבוע הוא סיפר לה שהוא מאוד אוהב סרטי/משחקי אימה והיא טוענת שזה לא לגילו, לטענתה יש לו אמירות מדאיגות, כמו: "אף אחד לא מאמין לי", "תמיד מאשימים אותי" וכדו' ומצבו מדאיג אותה. בבית, הוא מרבה לשקר ו"להמציא סיפורים" כדי למצוא חן בעיני ילדים/מבוגרים. אומר שהוא שונא ללכת לבית הספר. להערכתי הוא נכנס ל"לופ" כזה של חוסר בטחון וחוסר הערכה עצמית בשל הטענות שמופנות אליו מהמורה, וגם ממני, כשאני מעמתת אותו עם השקרים שלו. הוא ילד מאוד חברותי, אך מרבה להתווכח עם חבריו. הייתי שמחה לדעת האם פסיכולוג קליני הוא הכתובת לאבחון, האם ניתן להגיע לפסיכולוג קליני דרך קופת חולים, האם צריך הפניה מרופא משפחה? אני פוחדת שהתפתחות הילד ימשכו אותי זמן רב מדי , בשל התורים הארוכים שלהם.

שלום, לשאלתך, פסיכולוג קליני הוא אכן כתובת לעריכת אבחון פסיכולוגי/פסיכודיאגנוסטי (באינטרנט יש שפע של מידע על התחום הזה). ניתן להגיע לפסיכולוג קליני דרך קופת חולים, אולם עלייך לברר ישירות מול הקופה שלך אם היא מממנת אבחון כזה. כמו כן קחי בחשבון שעל אף שכל פסיכולוג קליני יודע לערוך אבחון מהסוג הזה, בפועל לא כולם עושים זאת. לכן עלייך לברר מול כל פסיכולוג באופן פרטני. כל טוב, ירדן פרידון ברשף

15/06/2015 | 22:52 | מאת: טט

שלום, ילדה בת שנה ועשר התחילה גמילה ומצליחה מאוד בבית. ביום הראשון בלי חיתול בגן עשתה קקי בתחתונים ומאז מתאפקת כל היום בגן. היא מגיעה הביתה ומתפנה. מה עושים??

שלום, חשוב לזכור שבכל תהליך גמילה תמיד יהיו שלבים/זמנים/מקומות, בהם הילד יותר או פחות מרוכז/נינוח/נתמך ובהתאם לכך הצלחות או פספוסים. מה שחשוב הוא להתאזר בסבלנות ולשבח את הילדה על כל הצלחה. במובן הזה ניתן לשבח אותה על כך שכעת היא כבר לא עושה קקי בתחתונים בגן, ומעדיפה בשלב זה להתאפק כדי לעשות קקי בבית - גם זו הצלחה. במקביל אני מציעה לכם לבקש מהגננת להזכיר לה מידי פעם בפעם בגן שאם היא רוצה להשתמש באסלה/בסיר, שהיא יותר ממוזמנת, ומעבר לכך לא לעשות מזה עניין גדול. אני מאמינה שעם הזמן העניין בהחלט יסתדר. בהצלחה, ירדן פרידון ברשף

שלום רב, אני ואשתי פרודים מאז לידת בתנו התינוקת. אני פוגש את בתי פעם בשבוע מאז שהיא בת חצי שנה. בתי לא מסכימה להישאר איתי לבד יותר מ-10 דקות, צורחת ובוכה כל הזמן וקוראת לאמא. אמה טוענת כי בתי ילדה רגועה בדרך כלל. האם יכול להיות שאישתי מסיתה אותה נגדי? האם ילדה בגיל כזה מבינה הסתה? תודה רבה.

שלום איתי, ברוב המקרים פעוטות/תינוקות בגילאים האלו יעדיפו, ואפילו באופן מובהק , לשהות במחיצת הדמות המטפלת העיקרית. ייתכן ומה שקורה בסה"כ מבטא את השלב הזה שהנו טבעי למדי. בכל אופן אני מציעה שיהיה זמן חופף במעבר של הילדה בין האמא לבינך (למשל לשהות בבית לצד האמא והילדה במשך זמן מה, לפני שאתה לוקח אתה) זאת על מנת שהילדה תוכל להרגיש את המעבר אליך כטבעי יותר ובטוח. מאחר ולא ציינת מה טיב הקשר בינכם, חשוב לי לומר לך שעל אף שפעוטה בגיל הזה אינה יכולה להבין מסרים מילוליים מורכבים כמו למשל הסתה וכיוב', קשר חיובי בין ההורים, גם אם נשאר ברמה קורקטית, הנו חיוני על מנת לייצר תחושה בטוחה במעברים בין הבתים וההורים. לכן אני מעודדת אותך בחום למצוא כל דרך בה יהיה אפשר לייצר קשר חיובי בינך לבין אם הילדה, מאחר וזה יהווה את התשתית החיונית להחזקה הורית משותפת ומוצלחת. כל טוב, ירדן פרידון ברשף