פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים
מנהל פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

הבן שלי בן שנתיים וחצי ילד מאוד חכם ובעל לב רחב. מתקשה מאוד לקבל גבולות כשאומרים לו לא על משהו מתחיל לצרוח ולבכות ונכנס גם להתקפי זעם. מתוסכל מהר מאוד במידה ולא מצליח משהו ופורץ בבכי. צועק המון בבית ומדבר בקול רעם. מאוד טמפרמנט ושובב. מתקשה לקבל גבולות. לדוגמא: זרק כדור על אחותו בת 10 חודשים, ביקשתי שלא יזרוק זרק שוב, אמרתי שאם יזרוק שוב אקח את הכדור, כמובן שהוא זרק שוב. לקחתי את הכדור והוא פרץ בבכי היסטרי וצרחות ואמר אמא אני אתנהג יפה אני לא אזרוק את הכדור, אני אקשיב לך... כמובן שהכל תוך כדי בכי והיסטריה. הוא יכול להתנהג למופת לדבר בשקט לשחק יפה עם אחותו להביא לה משחקים ולחבק אותה, אך יכול פתאום סתם ככה להרביץ ולהשתולל. יש לציין שגם בגן הגננת מציינת שהוא מציק לילדים, מרביץ, לא מוכן לחלוק משחקים עם אחרים, מתוסכל אם לא מצליח. כאשר ישן צהריים בבית (בסופי שבוע) מתעורר בבכי וומתקשה להירגע כמובן שאנחנו מחבקים, מלטפים ומנסים להרגיע אך הוא הודף אותנו. יש לציין שבגן זה לא קורה. חשוב לציין שהוא ילד מאוד אהוב, אנחנו מחבקים אותו המון, מחמיאים לו ומעודדים אותו על התנהגות טובה והוא נהנה לקבל אהבה. בבית יש שני ילדים הוא הבכור ובת בת 10 חודשים.
שלום הדס, אז לא בכדי כונה השלב "גיל שנתיים האיום". יש כאלה שעוברים אותו יותר במתינות וכאלה שפחות, זה באמת תלוי בטמפרמנט ובגורמים נוספים, אולם באופן כללי זה נשמע לי שהתופעות שאת מתארת אמנם קשות ומסתכלות לעיתים עבור כל בני המשפחה, ומאידך הן גם טבעיות. אז בשלב הזה המשימה היא כפולה: מחד להמשיך לסייע בוויסות רגשי ומאידך גם להתחיל לחנך ותוך כדי ללמד נורמות התנהגות מקובלות. למשל פעלתם נכון במקרה שתיארת - הכדור יילקח אם אתה תזרוק אותו על אחותך, וזאת גם אם תבכה ותצרח עד מחר - וכאן אתם ההורים צריכים למצוא את הדרך להיות רגועים ועקביים נוכח מחאותיו. חשוב וכדאי להוסיף במקרה כזה שכזורקים כדור על מישהו שזה כואב ולא נעים. מצד שני כאשר הוא בוכה או מתפרץ או כועס מאוד, לנסות בכל זאת להרגיע בעזרת חיבוק, קירבה וכמובן מילים (לא נורא שלא הצליח לך, ננסה שוב). גם אם הוא הודף אתכם, לא להיבהל, לשקף במילים "אתה כועס עכשיו, אתה רוצה להירגע לבד, אז אמא ואבא פה ליד" ואפשר לנסות להתקרב שוב אחרי כמה דקות. מה שחשוב הוא שאתם תיקחו נשימה עמוקה, ולא תיבהלו מהעוצמות שלו. אם הוא ירגיש שהעוצמות שלו מבהילות אתכם, הן רק יתעצמו עוד יותר. בברכה, ירדן פרידון ברשף
ירדן תודה רבה רבה רבה... עזרת לי מאוד להירגע ולהבין שאני פועלת נכון... ממש מודה לך
ליאת שלום, בני בן ה-6 היה אמור ללכת לקייטנה בימים האחרונים. ביום הראשון נפרד בבכי ונשאר בקייטנה כשחזרתי לקחת אותו עשה רושם שהוא נהנה. ביום השני לא הסכים להיפרד בכה החזיק אותי והלך אחריי, צוות הצהרון לא שיתף איתי פעולה והרגשתי שאין לי ברירה, לקחתי אותו איתי לעבודה. ביום השלישי שוב לקחתי אותו לקייטנה ושוב אותו סיפור סירב להיפרד, אחרי זמן מה ששום דבר לא עזר החזרתי אותו הביתה והוא נשאר עם סבתא שלו. איך אני צריכה להתנהל מולו במצב כזה כשהוא "לא מעוניין" להישאר איפה שצריך כשמהצד השני אין עזרה ושיתוף פעולה ? כל זאת כשאני צריכה לעבוד ולא יכולה להישאר איתו בבית. תודה
שלום, ליאת תהיה כאן בשבוע הבא, תוכלי אם תרצי לכתוב לה את שאלתך שוב ובנתיים אנסה אני לתת לך מענה. יש כמובן הבדל בין אם הוא לא רוצה להישאר במקום חדש שבכל זאת מצריך איזושהו תהליך הסתגלות והתרגלות כמו קייטנה, או אם מדובר במסגרת רגילה וקבועה. בכל אופן כאשר מדובר במקום חדש (גם אם אלו הם אותם ילדים אבל הדמויות האחראיות הן שונות) יש לאפשר לילד איזשהו זמן הסתגלות שבמהלכו הימים קצרים יותר/הפרידות מעט ארוכות ומובנות יותר/וההכנה לקראת היום יותר מודגשת. אז כאמור רצוי להכין את הילד כמו שצריך לפני. לשוחח איתו על המסגרת החדשה, להכיר לו אותה. לקחת מספיק זמן בבוקר על מנת להיפרד, לעבור על היום שהולך להיות לו על מנת לחזק אצלו תחושת וודאות וביטחון, וגם כמה "עוגנים" בהם יוכל להאחז (למשל אחרי שתאכל ארוחת צהריים ותשחק קצת אני אבוא לקחת אותך), אולי לשלוח איתו חפץ או שניים שהוא אוהב במיוחד וכיוב'. מעבר לכך כמובן שיש לשדר לו ביטחון במסגרת אליה הוא נשלח (גן, בית ספר או קייטנה) כאשר ברגע מסוים הפרידה היא כמובן בלתי נמנעת. אני מאמינה שאם כל יתר הדברים נעשים כמו שצריך, גם הפרידה תהיה קלה יותר. בהצלחה, ירדן פרידון ברשף
ירדן שלום, תודה על המענה האמת שדיברתי על הקייטנה אבל מכיוון שזה כבר מאחורינו וכיתה א' על הפרק, זה רלוונטי גם לעכשיו. את מה שכתבת אנחנו עושים אך זה לא עוזר. בני ילד חכם ומבין אבל רגשית קשה לו. בבוקר בבית הספר הפרידה קשה (וכבר עבר חודש מאז תחילת השנה), לא תמיד יש שם משהוא שעוזר. מי הכתובת בבית הספר איתה כדאי לדבר ? האם זה בסדר לבקש מצוות בית הספר להכין "תוכנית" לימים האלה עד שהמצב יירגע? על פניו נראה שהם לא מתאמצים יותר מידי לעזור. תודה
זקוקה להמלצה לפסיכולג/'ת נוער . מדובר בנערה מאוד חכמה ובעלת תובנות עמוקות . לאחרונה יש שינויים בהרגלי התזונה, שינה, מצב רוח . משתפת פעולה , אך זקוקה לאיש מקצוע מבריק. אודה על המלצות באזור חוף כרמל וחיפה.
שלום ענת, עם כל הרצון לעזור, כמדיניות אין אנו נוהגים לפרסם שמות של מטפלים על גבי הפורום. אם תשלחי הודעת המשך עם מייל פרטי, חברי הפורום יוכלו לשלוח לך המלצות משלהם. כל טוב, ירדן פרידון ברשף
לפני שלושה חודשים ילדתי את בני השני. ביתי הגדולה היא בת שלוש וחצי והיא ילדה חכמה וחברותית מאוד. עד לפני כחודש היא המשיכה להתנהג כמעט כרגיל, למעט אי אילו מקרים של מעט קנאה פה ושם. אך לאחרונה ההתנהגות שלה השתנתה לחלוטין, היא צורחת ומשתוללת בצורה שממש לא אופיינית לה, הופכת את הבית סתם בשביל לעצבן, עושה דווקא הפוך ממה שאומרים לה, ולפעמים אפילו מנסה לפגוע באחיה הקטן... יש לציין שבגן היא מתנהגת למופת, הגננת לא מפסיקה לשבח אותה ולהדגיש באוזנינו כמה זכינו שיש לנו כזאת בת מקסימה... כמו כן-היא עדיין אוהבת את אחיה הקטן, היא יכולה לספר לו סיפורים ולשיר לו שירים, אבל דקה אחר כך היא תנסה פתאום לתת לו בעיטה... בנוסף-אני מנסה כל הזמן לתת לה תשומת לב יחודית ולהיות רק איתה כשהתינוק ישן, אך כנראה שזה לא מספיק. לפני שהוא נולד היא הייתה בת יחידה וכל הזמן היה מוקדש רק לה ולפינוקים שלה, אך מטבע הדברים יש לי פחות זמן עכשיו. מה ניתן לעשות?
שלום אפרת, ברכות לרגל התרחבותה של המשפחה! שולחת לך מספר לינקים לתשובות שנתתי לשאלות דומות. אני יודעת עד כמה חשוב לכל פונה לקבל מענה אישי, אך נדמה שבמקרה זה מדובר בסוגיה כ"כ אוניברסאלית, ולכן איני רואה טעם לנסח שוב ושוב את אותו המסר. קראי את מה שנכתב שם, ואם תרצי תוכלי לחפש עוד, כאן בפורום, בעזרת מילות חיפוש כמו "אח חדש" או "תינוק חדש". תראי אין ספור תשובות שנכתבו כאן במשך שנים. אם יהיו לך, בכל זאת, שאלות ספציפיות שלא קיבלת להן מענה, אנא כתבי שוב. שולחת לך הרבה כוח וסבלנות :-) והנה הלינקים: http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-77992#message-77992 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-65429#message-65429 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-63405#message-63405 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-60646#message-60646 בברכה ליאת
בני בן ה-12 מוטרד מכך שיש לו זקפה גם כשהוא חושב על בנים. זה מאוד מציק לו ומפחיד אותו להיות מהומוסקסואלים בעתיד... איך מתמודדים?
שלום שמרית, אני מציעה להסביר לו שהוא עדיין צעיר מכדי לדעת בוודאות מהי האוריינטציה המינית שלו, ושזיקפה יכולה להופיע בהקשרים שונים ומגוונים. הדגישי בפניו שכל בחירה שלו תהיה לגיטימית, ושתאהבו ותקבלו אותו בכל מקרה. תוכלי לנרמל מעט את הפחד, ולומר שמתבגרים רבים חוששים - ממש כמוהו - מהבלבול האופייני לגיל, ושהחשש והדאגה יתפזרו כשיתבגר ויחליט מהן העדפותיו המיניות. בשמחות ליאת
שלום. אני גרושה ויש לי בת, בת חמש. יש לה אח בן שנה וחצי כמעט אצל אבא שלה. היא מאוד אוהבת אותו אך מאז שהחל מעט לגדול ולהביע עצמו בצלילים,נעמד (כבר כחצי שנה)ביתי לעיתים מדברת כמוהו צועקת כדי לקבל משהו שהיא רוצה וכו - בעיקר לקראת שינה ובעיקר כשחוזרת מסו"ש אצל אביה. אני מעירה לה אך גם מזכירה לה את היתרונות שיש לה בלהיות גדולה. כמה זמן נורמלי למשבר כזה? תודה מראש, לימור
שלום לימור, קנאת אחים היא עניין נורמלי, שלובש ופושט צורה לאורך השנים. את מה שאת מתארת לא בהכרח חייבים להמשיג כמשבר, אלא כניסיונות להפעיל את המבוגרים בדרך שלתפיסתה מזכה ברווחים. בדרכ ההתנהגויות הללו נפסקות כאשר הילד מגלה שאין בהן תועלת, או כאשר הוא מגלה (באמת!!!) שכדאי יותר להתנהג כמו גדול. לכן, זה לא מספיק להזכיר לה את היתרונות שיש לה כילדה גדולה, אלא גם לפעול בהתאם לאמירה הזו, ולגרום לה להאמין בכך מהתנסות ממשית מולך ומול אביה. בברכה ליאת
שלום, אני מטפלת בתינוקות כבר כמה שנים. אני אוהבת את העבודה שלי מאד ואולי קצת קלישאתי אבל נכון- ילדים הם הכל בשבילי. אני מטפלת בתינוקת בת שנה (מגיל ארבעה חודשים) ובסך הכל קיים בינינו קשר מאד מיוחד. אני אוהבת אותה מאד ואני מרגישה שגם היא. לעתים מאד רחוקות יש כמה ימים שבהם היא ממש בוכה ומתעצבנת כשלא מקבלת את מה שרוצה או כשלא מוכנה להחליף חיתול,בגדים... לא מחייכת אליי כשאני מגיעה למרות שתמיד מאד שמחה לראות אותי. חשוב לציין כי שיתפתי את אימא שלה בכל ואנחנו חושבות הרבה פעמים ביחד כיצד אפשר להקל עליה בכל מיני סיטואציות. אני כותבת את ההודעה הזו עם דמעות בעיניים וכשאני נזכרת בזה ממש עצוב לי- אתמול נאבקתי איתה כדי להוציא לה גושי נזלת מהאף (סליחה על הפירוט) היא ממש צרחה והתנגדה ,ולא נתנה לי והייתי צריכה להחזיק לה את הידיים כדי שלא תתנגד. ניסיתי בכל פעם להוציא לה קצת ולא בבת אחת כדי שלא יהיה לה טראומטי. אז מה עושים במצב כזה? להשאיר אותה ככה אי אפשר ולהיאבק איתה גם אי אפשר (שיתפתי את אמא שלה והיא אמרה שפשוט לא אנקה לה את האף.) אני מרגישה שהמאבק עם תינוקות על דברים שחייב (ולטובתם) גורם לעתים לנזק והורס את הקשר הטוב בנינו. תינוקות לא מבינים שזה לטובתם ואולי בעיניים שלהם זה נראה כפגיעה בהם (או כמו שאמרתי לאמא שלה -"זה לא כוחות.")
שלום ליה, את מעלה סוגיה חשובה, הנוגעת לצורך לאזן בין "טובת הילד" לבין "מה שנעים לו" - במצבים בהם שני אלה מתנגשים. לפעמים אנחנו מכאיבים לילד שלנו ביודעין, למען בריאותו (בדיקת דם, חיסון, טיפולים רפואיים), ולפעמים גורמים לו אי נוחות (מחתלים אותו, משכיבים אותו לישון כשהוא רוצה לשחק, מונעים ממנו ממתקים, טלוויזיה, וכד'). מחנך טוב, יודע ללהטט בין כל אלה, ולבחור מתי להתעקש ומתי לא. אם את מרגישה שאתן נאבקות הרבה, כנראה שיש טעם לבחון מחדש מה *באמת* חשוב ומה לא. לפעמים וויתורים קטנים מצידנו יכולים לחולל מהפך ולהחזיר את החיוך לקשר. לפעמים ילד נקי "מדי", הוא ילד קצת עצוב, כנוע וחסר חיים. במילים אחרות - שחררי קצת :-) מועדים לשמחה ליאת
בוקר טוב, יש לי ילד בן 6 שהתחיל ללמוד בכיתה א'. היום יומיים הראשונים בבית הספר היו בסדר ואז יום אחד כשהמחנכת שלו לא הייתה ואביו היה בחול נהיה לו קשה, זה לווה בחששות מערב קודם, כאבי בטן בכל בוקר והרבה בכי בבית וליד שער בית הספר. היו יומיים שסירב ללכת לבית הספר והגענו לשם בקושי. ניסיתי להקל עליו ע"י ימים יותר קצרים (למרות שהוא רשום גם לצהרון). בנוסף אתמול ושלשום היה אמור להיות בצהרון (קייטנה) והיה לו מאוד קשה להיפרד בבוקר (ביום הראשון) אך אחרי שנפרד נהנה בקייטנה, כשבאתי לקחת אותו מצאתי אותו שמח ועליז. ביום השני אחרי שעה של בכי שלו מול כל בית ספר וניסיונות שלי ללכת וויתרתי ולקחתי אותו איתי לעבודה, עד עכשיו אני בהרגשה לא טובה שלא פעלתי נכון. חשוב לציין שהקייטנה הייתה בבית ספר אחר וצוות הצהרון(קייטנה) חדש ולא ממש שיתף איתי פעולה ועזר לי עם בני. מצד אחד אני מאוד מבינה ומנסה לעזור לו מצד שני כבר עבר חודש, החגים נגמרים בית הספר כבר לא כל כך חדש, אביו חזר מחול והייתי רוצה שיכנס לשגרה ללא הבכי. אנחנו מדברים על הדברים, שיתפתי גם את צוות בית הספר והצהרון. להרגשתי אני לא מקבלת מספיק עזרה מצד בית הספר. בפועל שנינו מגיעים מותשים לבית הספר ולעבודה ולא נעים להתחיל ככה יום. א. האם מוגזם לבקש שיכנס לשיגרה בשלב הזה ? ב. באיזה כלים אני יכולה לצייד אותו ואותי על מנת להקל על התקופה הבאה? ג. יש לי חשש נוסף שהבכי עכשיו פחות נובע מקושי ויותר נובע ממשחקי כח שלו איתי הבכי, זה שמחזיק אותי שלא אלך ומבקש שאאסוף אותו מוקדם כאילו הוא קובע את הכללים ושזה נתון לשיקולו. מדובר בילד חכם רגיש בוגר וחבל לי שאנחנו סובלים ככה, מה הפיתרון? תודה רבה
שלום רב, אנסה לענות על שאלותייך בסדר בו הצגת אותן. א. זה לא מוגזם לבקש שייכנס לשגרה בשלב זה, אך גם לא מוגזם (אם נשתמש באותה מטבע לשון) לבקש עדיין התחשבות וסלחנות. ילדך זה עתה נכנס לכיתה א', ומותר לו להתקשות עדיין בשלב זה. עליכם לזכור שהמעבר מהגן לכיתה א' הוא מעבר חד, אל תוך מסגרת תובענית, במיוחד עבור הילדים הרגישים (ואפילו אלה הקצת מפונקים). אז נכון שרוב הילדים מצליחים להיפרד, וזה שהילד שלנו לא, עדיין לא אומר שמשהו ממש ממש לא בסדר. בעיני זה נסלח ומובן. ב. לצד ההכרה בקושי שלו, הדברים אמורים להיות מוצגים לו באופן מתחשב ומכבד, אך גם בהיר וחד משמעי: ילדים הולכים לבית הספר, גם אם זה קשה או לא נעים בהתחלה. נדמה לי שמה שיעזור גם לילד שלך וגם לך, היא העובדה שמדובר בילד בריא ומתפקד, שיודע להתעשת מהר וליהנות ממה שהמסגרת מציעה לו. תוכלי להזכיר לו (ולעצמך) שיש לו כוחות להתמודד עם הסיטואציה, ושגם אם הוא בוכה קצת בבוקר, אין לך ספק שהוא מצליח גם להירגע ולהתגבר. במילים אחרות, אם את תסמכי עליו, הוא ילמד לסמוך על עצמו. אני מציעה לדבר עם המורה שלו, ולבקש ממנה לקבל אותו מידייך בבוקר. זה יחייב אותך לטקס פרידה קצרצר, ו"חיתוך מהיר", שייקל גם עליו, גם עלייך וגם על המורה. סצינות פרידה ממושכות מכבידות על כולם, ויוצרות התנגדות גם אצל צוות ביה"ס. אפשר להכין את הילד בבית, ולומר לו בשקט, שאתם יודעים שיהיה לו קשה, אך אתם חייבים להשאיר אותו כי אתם הולכים לעבודה או לעיסוקים אחרים. אפשר לתת לו חפץ אהוב מהבית שיעזור לו להירגע (בובה קטנה של גיבור-על, אבן קריסטל מגרשת פחד, או אפילו ממתק קטן). הבטיחו לו שתחזרו בצהריים, ואל תשכחו לשבח אותו על המאמץ שלו כשהוא חוזר הביתה, גם אם בכה מאד בבוקר. ("ראינו שהיה לך קשה, וכל הכבוד שהצלחת להירגע בסוף. אנחנו גאים בך!"). ג. יכול להיות שמדובר במאבק כוח. הסבירות לכך גדלה אם קיימים מאבקים כאלה גם בבית. זה לא מאד משנה. ההתייחסות צריכה להיות זהה: יש חוק במדינת ישראל, האומר שילדים צריכים ללכת לביה"ס. ולכן, אינך יכולה לקחת אותו. נקודה. ככל שתהיי יותר עניינית ורגועה, ופחות מתפתלת מרגשות אשמה - כך ייטב. אם את חושבת שנקלעתם לדפוס חוזר של מאבקי כוח, אני ממליצה על הדרכת הורים קצרה, שתחלץ אתכם מהר מהסבך. בהצלחה ליאת
שלום וחג שמח, בני בן ה-4 נוגע בחצי השנה האחרונה כל הזמן בבולבול. זה נראה כאילו הוא מחזיק אותו. הוא אומר שהוא תופס אותו. בהתחלה לא התייחסתי לזה ולא הגבתי כלל, אך כשהבחנתי שהוא עושה זאת כל הזמן התחלתי לשאול וגם לומר לו שלא יעשה זאת בנוכחות אנשים ובמקרים אחרים שיפסיק. זה לא עבד.. לקחתי אותו גם לרופא שלא מצא שום דבר חריג. ממה זה נובע? והאם להמשיך להציק לו או לחכות שיעבור לבד? תודה רבה.
שלום בוני, קשה לדעת ממה בדיוק נובעת ההתנהגות שאת מתארת - האם מדובר בסוג של אוננות או משהו אחר. כך או כך - כפי שהבנת לבד - אין טעם להעיר, אלא לנסות לכוון אותו בעדינות להתנהגות חליפית ("בוא תעזור לי רגע לחתוך סלט" או "בוא נשחק במשחקי קופסא" או "מי מתנדב לעזור לי לסדר את החדר"). במקרים אחרים, תוכלי לבקש ממנו לעבור לחדרו "כי זה לא נעים לנו להיות על ידך כשאתה מחזיק את הבולבול ככה. אתה יכול לגעת בגוף שלך כמה שאתה רוצה, אבל יש התנהגויות שפחות מקובל לעשות אותן על יד אנשים אחרים - כמו חיטוט באף, למשל - ולכן נזכיר לך לעבור לחדר אחר, או שאנחנו נתרחק ממך בכל פעם שזה יקרה". חשוב לא לגלוש לטון כועס או מאיים, אלא דווקא שקט, אוהד וסבלני. ענייני! בהצלחה ליאת
בתי בת 8, בכורה מבין 3 בנות (הבינונית בת 5.5 והקטנה 8 חודשים) מתנהגת בצורה שאינה מתאימה לגילה. מתבכיינת הרבה בלי ועם סיבה מכל נושא פעוט, מנסה לנהל את כל הבית לפי רצונותיה וכשלא מצליח שוב מגיבה בהתפרצות וביללות, מציקה לא מעט לאחותה הבינונית ושוב מנסה שכל פעילות תהיה בדיוק בדרכה שלה. המענה שלנו הינו לרב ניסיון להרעה בדיבור רגוע מס' פעמים ולבסוף מבקשים שתעלה לחדרה עד שתרגע עצמאית. בנוסף היא מדברת בקול רם מאוד שנשמע כמו צעקות, בדקנו את נושא השמיעה שלה אך נמצא תקין, לכן יש כל הזמן צורך לבקש ממנה לדבר יותר בשקט וברגיעה. הילדה מאוד רגישה באופיה אך עדיין תגובותיה אינן פרופורציונאליות. האם יש צורך להיפגש לעזרה עם פסיכולוג ילדים? אודה לתשובתכן
שלום אורית, אתחיל מהסוף. אני בהחלט חושבת שתמיד אפשר ונכון להיעזר בהדרכת הורים קצרה, כאשר מערכת היחסים בבית "חורקת". גם פגישה אחת או שתיים יכולות לחולל שינוי דרמטי. אז כן. זה לא יזיק. ולעצם העניין. הילדה שלכם, למרות היותה "גדולה" בת שמונה, עדיין זקוקה להרבה תשומת לב, וכמו הרבה ילדים בכורים, למדה שהתנהגויות רגרסיביות (התנהגויות שיש בהן נסיגה לדפוסים ילדיים/תינוקיים) מביאות - מבחינתה - לתוצאה המקווה. בנוסף, נראה שקיים קושי להתמודד עם תסכולים, ובדר"כ קושי כזה נוצר באטמוספירה שאין בה בהירות ועקביות בכללים ובגבולות. ובמילים פשוטות, ילדה שהתרגלה כי הדברים נעשים עפ"י רצונה (או אי רצונה), מתקשה להתמודד במצבים שאינם כאלה. היא בוכה, מייללת או צורחת, ואז יש סיכוי טוב שההורים ייכנעו - מה שממשיך להזין את המעגל הבעייתי. עמדה עקבית ומכבדת, יחד עם הרבה מאד תשומת לב וחום, יכולה לשפר משמעותית את האווירה בבית, במיוחד בתקשורת עם הבת הגדולה. כאמור, הדרכת הורים קצרה יכולה לתת כלים יעילים להתמודדות במצבים המועדים להתפרצות. בהצלחה ליאת
היי הבת שלי, בת 4.5, סובלת כבר שנה מפחד אמיתי מבלונים. היא לא מסכימה להיכנס לימי הולדת שיש בלונים, ואם תסכים ותהיה רחוקה ובלון אחד יתפוצץ- היא נכנסת להסטריה. אין לי ספק שהפחד הוא אמיתי, ואין לי ממש מושג ממה זה נגרם (יש לי תחושה שזה נגרם דווקא מיום העצמאות בגיל 3 אז נבהלה מזיקוקים. ביום העצמאות האחרון- לא הסכימה לצאת לטייל ונשארנו בבית). איך ניתן לטפל בזה? היא לא מסכימה גם שינפחו בלוון ויקשרו אותו לידה.... תודה מראש
שלום אור, יש הרבה מאד ילדים שמפתחים פחד מבלונים, ליצנים, מופעים רועשים, זיקוקים, וכד'. לפעמים מדובר ברגישות אודיטורית (רתיעה מרעשים חזקים), ואז גם אפשר לטפל בזה בעזרת מרפאה בעיסוק. לפעמים מדובר (כפי שרמזת) בפחד שהותנה בעקבות אירוע קודם. כך או כך, הפחדים הללו נוטים להיעלם עם הגיל, ואין בהם כל דבר מדאיג. נסו להישאר רגועים וענייניים, לא ללחוץ עליה ולא להכריח אותה להתגבר. כל השידולים הללו עלולים רק לתגמל אותה על הפחד ולהחריף את הבעיה אף יותר. בברכת מועדים לשמחה ליאת
שלום, בני בן שנתיים ויש כמה דברים שעושה שמטרידים אותי ורציתי לדעת אם זו התנהגות רגילה. כשרוצה משהו יכול לחזור ולהגיד את אותו הדבר המון פעמים עד שיקבל אותו, גם אם אגיד לו שעוד רגע יקבל. והוא יכול לשאול מה זה על אותו דבר כמה פעמים ברצף גם כשיודע במה מדובר. ולפעמים כששואלים אותו שאלה הוא חוזר על מה שאמרתי ולא עונה. למשל רוצה לאכול עוד משהו הוא יענה עוד משהו. שמתי לב בימים האחרונים שההליכה שלו קצת מוזרה קופצנית כזו והוא לא הולך רגיל. (הולך מגיל שנה וחודש) וכשמאוד מתרגש ממשהו מנפנף קצת בידיו. ולעיתים מסתובב סביב עצמו סתם בשביל הכיף. חוץ מזה הוא ילד מקסים וחייכן, אוהב אנשים , מתקשר ומביע את עצמו, מדבר במשפטים של 3-4 מילים. תודה
שלום עדי, על פניו, מה שאת מתארת לא נשמע חריג או בלתי רגיל כשמדובר בילד בן שנתיים. עם זאת, אי אפשר לאבחן ילדים על סמך מספר שורות באינטרנט. ולכן, אם יש משהו שמדאיג אותך, פני לרופא הילדים שלך, שבמידת הצורך יפנה אותך לבירור התפתחותי. בברכה ליאת
שלום רב, יש לנו בן מתבגר גילו 14, יש לו הפרעת קשב ולקויות למידה(קשב לא ברמה גבוהה, לא לוקח רטלין) המתבטאת בעיקר בבעית אינטרקציה עם חברים, דימוי עצמי נמוך . איתי-מאוד חכם עם מודעות עצמית גבוהה, רוקד ברייקדאנס ומוכשר מאוד בתחום, מאז ומתמיד לא היה ילד שמוקף בחברים, אך גם עם היו לו 3-4 חברים לא ידע לשמור איתם על קשר, תמיד מי שמולו לו בסדר, לא מרגיש שייך לכיתה, וכו'.מאז הקיץ האחרון קיננו לו משחק מחשב-אסטרטגי של יריות והוא מתקשר עם חבר או שניים ברשת, מאז אותו משחק יש נסיגה גדולה ואיתי ניתק כל קשר עם החברים בחוץ, אפילו ממציא סיפורים שכואבות לו הרגלים ונפל, כדי לא ללכת לחוג. (הוא בין המצטניינים בסטודיו)כשאנחנו מציעים לו להיפגש עם חברים, תמיד אומר שאף אחד לא רוצה, ואף אחד לא יוצא, אנו מודאגים שבכיתה ט, ילד יושב בבית, לא מתנסה בשום חוויה, ממציא תרוצים, מספר שבזמן האחרון כשיוצא החוצה פוחד מכלבים גדולים(אני מודעים לכך שזה התקפי חרדה)לאורך השנים הוא לא בדיוק ידע לשמור על קשר עם חברים והיום גם כשמנסה-לעיתים רחוקות, פוחד לקבל "לא"...אחנו מאוד מודאגים ולא יודעים כיצד לפעול, והאם כדי לנתק לו את המחשב, על מנת שיתחיל לחפש אלטרנטיבות בחוץ? כיום הוא נמצא בתהליך אמוני, היה כ-8 פגישות..עדיין אני לא רואה שיוני כלשהו...אשמח לעצמה והמלצה, כואב לי לראות את אתי בני חסר בטחון, מפוחד,יושב בבית בלי שום חברים, כאשר בגיל זה יוצאים, מבלים ועוד
שלום שרית, אני בהחלט מבינה את הכאב שאת מתארת. יחד עם זאת לא ברור לי מדוע קשייו החברתיים לאורך השנים יוחסו דווקא לבעית הקשב והריכוז. ייתכן ובנך סובל מקשיים אחרים דווקא, כאלה המערבים לקות במיומנויות חברתיות כחלק מהאבחנה או אולי סוג מסוים של חרדה חברתית. אני מציעה לך לגשת עימו לאבחון אצל פסיכולוג קליני או פסיכאטר על מנת לשלול או לאבחן בעיה מהסוג הזה. ניתן גם לערוך אבחון פסיכודיאגנוסטי מקיף שנערך על ידי פסיכולוגים קליניים על מנת לשפוך אור על מצבו (הרגשי חברתי וקוגניטיבי) וכך למקד את קשייו כמו גם את המקור שלהם, לפני שמחליטים איזה סוג של טיפול יוכל לסייע לו ביותר (ולא בהכרח שאימון הוא הפיתרון הנכון כאן). העובדה שקניתם לו משחק מחשב משוכלל רק מעודד אותו להמשיך ולהסתגר בתוך עולמו הפרטי-דמיוני. לא הייתי מציעה לכם להפעיל סנקציות כבדות מידי כמו החרמת מחשב (אולי הגבלת שעות שימוש ביום) לפני שאתם ממקדים את קשייו ומוצאים לו טיפול מתאים. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום. אני אמא והילדה (13) גרים ביחד כ4 שנים. לאחרונה הילדה התחילה לקלל את אמא ואותי, וחל זילזול כלפי כולם גם בבית הספר. הילדה נורה מקנאה בזה שאני אם אמא שלה. מה לעשות כדי להרגיע את הרוחות? תודה.
שלום, אתה מתאר תמונת מצב מאוד מצומצמת. ייתכן וישנם נושאים נוספים המטרידים את ביתה, מעבר לכך שהיא מקנאה בהיותכם זוג. לתחושתי כדאי לכם לגשת להתייעצות עם פסיכולוג המתמחה בהדרכת הורים על מנת שיסייע לכם להבין טוב יותר את קשייה וכיצד להיות עבורה בדרך שתיטיב עימה ביותר. בברכת חג שמח, ירדן פרידון ברשף
שלום, אני עושה עבודה על התפתחות קוגניטיבית בתינוקות עד גיל שנתיים. האם התפתחות שפתית הינה חלק מהתפתחות קוגניטיבית?
שלום, התפתחות שפתית מתאפשרת עם הבשלת המוח ולכן היא בהחלט נחשבת לחלק מהתפתחות קוגניטיבית. בברכה, ירדן פרידון ברשף
הבת שלי בת 1.8 התחילה לפני כ5 חודשים לסובב את המוצץ על גבי השיער ולהכניס לפה במהלך הירדמות או כניסה לשינה עמוקה היא תולשת ממש את השיער שלה ! מה דרך הטיפול? מה עושים?
שלום ספיר, את מתארת תופעה שכיחה למדי בגילאים האלה, ובד"כ מדובר בדרכם של פעוטות להרגיע את עצמם. בתור התחלה הייתי פשוט מציעה לך לאסוף לה את השיער כאשר היא הולכת לישון מה שיימנע ממנה לתלוש את השיערות וייאלץ אותה למצוא דרך אחרת להרגיע את עצמה לקראת השינה. חג שמח, ירדן פרידון ברשף
יש לנו ילדה בת 5, בגן חובה, שעד היום אינה מתפנה בשירותים לצורך מתן שתן. (בצואה אף פעם לא היתה בעיה). היא עושה פיפי במכנסיים, ולא מפריע לה הריח או הרטיבות. שללנו בעיה פזיולוגית ואנחנו כבר אובדי עיצות. כל יום אנחנו מנדנדים , מסבירים ואפילו כבר כועסים. הצילו! נודה על כל עיצה.
שלום לילך, מאחר וביתך כבר נחשבת "ילדה גדולה" ויודעת להתפנות בעצמה כאשר מדובר במתן צואה, אני נוטה לחשוב שהסיבה בגינה היא אינה מתפנה בשירותים לצורך מתן שתן היא כזו שתצריך הבנה ובירור מעמיקים יותר, כמו גם דרך הטיפול בעניין. ייתכן ומדובר בסוג של מרדנות, קושי שלכם ההורים להיות עקביים, בעיות בוויסות תחושתי ועוד לכן לא הייתי שוללת גם התייעצות עם אנשי מקצוע המתמחים בנושא גמילה. באופן כללי אומר שמה שחשוב בתהליך גמילה הוא עקביות, עניניות וחוסר וותרנות(!) מצד ההורים. אני מציעה לכם להודיע לה, במלוא הרצינות והעניניות, שאמא ואבא החליטו החלטה סופית, שהחל מיום ראשון הקרוב, היא תתפנה אך ורק בשירותים, ולא להוסיף על כך מילה נוספת - לא בקשות, תחינות או הסברים (נראה לי שכולכם כבר שבעתם מדיבורים). בכל פעם שהיא תרטיב את המכנסיים, יש לבקש ממנה בתקיפות אך לא בתוקפנות, להחליף את חלקי הביגוד שהרטיבה, ולא להתייחס לעניין מעבר לכך כלל (לא לכעוס, לא להסביר ולא להעניש). כאשר תתפנה בשירותים, יש לשבח אותה על כך ולעודד אותה להמשיך. עד כמה שזה קשה נסו לנטרל את החלק הרגשי, ולהיות עקביים. הרגש היחיד שתביעו מעתה והלאה יהיה אך ורק כאשר היא תתפנה בשירותים. בהצלחה וחג שמח, ירדן פרידון ברשף
שלום,אני אמא לשתי בנות בת 8 ובת 4.5. ביתי בת ה8 ילדה נבונה ורגישה מאוד. יש לי מס' בעיות...אתחיל ברקע משפחתי. בחופש הגדול עברנו דירה מבית שכור לבית שרכשנו באותו יישוב. לביתי הגדולה היה מאוד קשה המעבר, כי אהבה את הבית הקודם. אך ברגע האמת היה בסדר והיא התמודדה יפה מאוד. אני סובלת מדכאון קל וחרדות ובעת המעבר הייתי בלחץ נוראי ואני עדיין במצב נפשי לא טוב. בעבר סבלתי מדכאון עמוק (מטופלת בציפרלקס). שתי בנותיי ישנות איתי בלילה כבר 3 שנים. זה התחיל בגלל החרדות שלי...עכשיו אחרי שעברנו דירה (כחודש לאחר המעבר) הבת שלי הגדולה מיוזמתה ביקשה לישון בחדר שלה. בלילה הראשון ישנו איתה שם. בלילה השני ישנה לבד, בלילה השלישי התעוררה ובקשה בבכי לבוא לישון לידי. בנוסף, כבר 3 ימים מאז שהיא התחילה לישון בחדרה שהיא לא מפסיקה לבכות ולפני הלילה היא עצבנית ובוכה, נראת ממש בדכאון. מה לעשות? איך להעביר אותה את התהליך? אני חייבת לציין שאני חוששת שהדכאון שלי חלחל אליה... אני מוכנה לעשות הכל שהבת שלי לא תהיה כמוני... תודה רבה על התשובות.
שלום נעמי, מעבר לבית חדש הוא תמיד אירוע טעון רגשית - לחיוב ולשלילה. הוא כרוך בפרידה מהידוע, המוכר והבטוח אל עבר התחלה חדשה שיכולה לעורר חששות, אך גם תקווה וציפייה לאפשרויות ולהזדמנויות חדשות ומרגשות. ייתכן מאוד שביתך הגדולה ראתה במעבר לדירה החדשה גם הזדמנות חדשה עבור עצמה שינה בחדר משלה ובאמת כדאי ונכון להעביר לביתך את המסר שהיא כעת כבר ילדה גדולה וזה בסדר שיהיה לה את המרחב הפרטי שלה גם בלילה. מאחר ובשנים האחרונות היא הורגלה לישון אתך, ביתך כרגע זקוקה לאישור חד וברור ממך שזה בסדר שהיא תישן בחדר משלה, כמו גם עידוד ותמיכה לכך. את מציינת כי ייתכן שדברים שמטרידים ומעיבים עליך מחלחלים אליה - וזהי תובנה הורית חשובה. לכן על מנת שהיא תרגיש מספיק בטוחה לממש את הצעד הזה לקראת עצמאות ונפרדות ממך, עלייך לבדוק שאת עצמך מרגישה מספיק בטוחה ושקטה "לשחרר" אותה לחדרה, אחרת היא עלולה להרגיש את האמביוולנטיות שלך מה שרק יבלבל ויעצבן אותה, ויגרום לה להרגיש שאין לה -באמת- את הרשות לעבור לחדר משל עצמה. ברגע שתרגישי מוכנה לשוב ולעודד אותה לכך, תוכלי להתגייס מחדש ולמצוא דרך עקבית לעזור לה ולתת לה להרגיש שזה גם בסדר ואף רצוי מבחינתך שהיא תישן בחדרה. חג שמח, ירדן פרידון ברשף
בני בן שמונה ותשעה חודשים לאחרונה מרבה לעלות לחדרו ולשכב על המיטה על הבטן כאשר אבר המין על המיטה ולשפשף את איבר מינו על המיטה עד למצב שהוא מזיע ומתנשף. מודאגת מהנושא .. דיברנו איתו הוא אומר שאינו שולט בזה "וזה בא לו פתאום" אחרי שמסיים הוא יורד למטה וממשיך כרגיל במשחק או שעורי בית. . מה ניתן לעשות? האם הדבר טבעי?
שלום דנה, ההתנהגות שאת מתארת היא למעשה אוננות וזוהי תופעה טבעית ודי שכיחה בילדות ובגילאי ההתבגרות. עם זאת מוטב לשים לב לשלושה דברים בהקשר לכך. הראשון הוא שהדבר אכן נעשה בפרטיות. השני הוא שאוננות לא הופכת להיות תחליף עיקרי לפעילויות חברתיות או פעילויות תואמות גיל אחרות. והשלישי הוא שאוננות לא הופכת לדרך עיקרית ויחידה לפריקת מתח. בהקשר לזה, במידה ואת מוצאת שישנם מקורות מתח רבים /חדשים בחייו , או כאלה שהוא מתקשה להתמודד עימם, יש להתייחס לכך ספציפית ולפעול על מנת להפחיתם. מאחר ואינך מציינת כל התנהגות אחרת חריגה או יוצאת דופן בהתנהלותו הכללית, אינני רואה סיבה מיוחדת לדאגה. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום, לבתי בת ה-5 יש חברה טובה מהגן שהיא ממש אוהבת. לאחרונה החלה בתי לדמיין שהחברה הזו באה איתה לכל מיני מקומות : לגינה הציבורית, לקניון..והיא ממש מפתחת את הדמיון הזה ומספרת בדיוק מה הן עושות יחד ואפילו מתחילה לדבר איתה בקול. זה מביך אותי לעיתים וקצת מבהיל אולי זה נובע מרצון שלה שהחברה אכן תגיע איתה למקומות אלו? אני מנסה לתאם שהיא תבוא אלינו הביתה (הם לא גרים לידנו ואיננו מכירים של הורייה) האם זה משהו מקובל? כיצד עליי להגיב? תודה
שלום רינת, אני שומעת שאת מוטרדת אפילו קצת מבוהלת, מהדמיון המפותח של ביתך ולכן אני מציעה לך פשוט לשוחח עימה ולברר עד כמה היא ערה להבדל בין מציאות לדמיון. האם למשל היא באמת חושבת שהחברה נמצאת/הייתה עימה? או האם היא ערה לכך שהיא מדמיינת את זה? בהתאם לתשובתה, הרחיבי את השיחה סביב הנושא במטרה להתרשם יותר לעומק ממה שקורה איתה/אצלה בראש..בנוסף אני מציעה לך להתעניין יותר בחיים החברתיים של ביתך. האם היא הייתה רוצה שיהיו לה יותר חברות, האם היא חשה בדידות, מה מייחד את החברות שלה עם החברה הזו על פני אחרות וכיוב'. לאחר בירור סוגיות אלו אני מאמינה שהתמונה תתבהר ויהיה לך קל יותר לפעול ולחזק את ביתך בכיוון הנכון. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום, בני בן ה- 3 נכנס לגן עירייה בתחילת החודש. בהתחלה היה נראה שההסתגלות עוברת בסדר אך פתאום לאחר שבוע החל בכי וקשיי פרידה קשים בבוקר בעיקר ממני האמא. הוא כל הזמן בבוקר מבקש עשרות פעמים חיבוק כשהוא מבין שהוא הולך לגן ושואל אותי "אמא תמיד חוזרת?" אני כמובן אומרת לו כן תמיד אני חוזרת משתדלת לבלות איתו ולהקדיש לו תשומת לב לאחר הגן אבל הבכי הזה קורע לב. בימים האחרונים הגננת עידכנה אותי שהוא גם מסרב לאכול ארוחת בוקר (פירות בשעה 12 הוא לרוב מסכים). אך אפשר להקל עליו? האם זו תופעת הסתגלות רגילה? זו לא הפעם הראשונה שהוא במסגרת.
שלום גלי, הסתגלות והתרגלות לגן חדש הוא תהליך שלוקח זמן הן להורה והן לילד. ילדים שונים מגיבים בדרכים שונות, ולחלק לוקח יותר זמן מאשר לאחרים. זיכרי כי גם אם זו לא המסגרת הראשונה בה נמצא בנך, עדיין מדובר בגן חדש, דמויות חדשות כללים חדשים וכיוב'. הבנה שמדובר בתהליך, שלעיתים כרוך בצעד קדימה ואז שנייים לאחור (כפי שלמעשה תיארת), יסייע לך להיות סבלנית לבנך, לעצמך ולתהליך כולו. אני שומעת שבנך מצליח לדבר את חששותיו, משתף אותך בהן וזה מצוין! כך את יכולה להתייחס לקשייו באופן ספציפי. כרגע בנך עסוק בכך שאולי לא תחזרי לקחת אותו. מה שאני מציעה הוא שתקדישי מספיק זמן בבוקר לטקס פרידה מסודר וקבוע, בו את גם מספרת לו מה צפוי במהלך היום ובאיזה שלב את חוזרת לקחת אותו (למשל "אתה תלך לישון בגן, תתעורר משינה ותשחק קצת בחצר, ואז אמא תבוא לקחת אותך"). וודאות מעין זו תסייע לבנך להתמודד טוב יותר ותספק לו עוגן למהלך היום. את יכולה גם לשלוח איתו חפצים מוכרים מהבית, או אפילו חפץ שהוא משייך אלייך (תוך תיאום עם הגננת). פריט אהוב יכול בהחלט לנסוך בבנך ביטחון במהלך היום. מעבר לזה המשיכי לברר מולו מעת לעת מה מעסיק אותו ולהתייחס ישירות לזה. לפעמים את תגלי שהדבר החדש שמטריד אותו הוא דבר שכלל לא העלית על דעתך כמו למשל "איך אדע אם מותר לי לגעת בצעצועים האלה" וכיוב'. מעבר לכל, חשוב שתמצאי דרך לשוב ולהרגיש ביטחון בגן שבחרת, בצוות שלו וכמובן בבנך שיצליח להתמודד עם הקושי ולהסתגל. לשדר לבנך ביטחון (אותנטי) יסייע גם לו להרגיש בטוח ולעבור את תהליך ההסתגלות עד מהרה. בהצלחה! ירדן פרידון ברשף
מבקשת המלצה על פסיכולוגית ילדים (גיל 5) מומלצת באזור נתניה [email protected]
שלום עינת, מקווה שתקבלי למייל שלך המלצות טובות. שתהיה שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת
היי, בנינו בן שלוש ושמונה חודשים ולא מעוניין לעשות קקי בשירותים אלא רק בטיטול ניסינו להיות אסרטיבים, ניסינו "לשחד" במתנות, ניסינו לסרב ולא לשים לו טיטול והוא פשוט מתאפק וסובל .. מה עושים? האם זה הזמן לעזרה מקצועית? תודה ושנה טובה
שלום רב, נדמה לי שעזרה מקצועית תוכל לסייע לכם להיות יעילים ועקביים, ולקדם את תהליך הגמילה שהשתבש איפשהו בדרך. כשהורים אומרים לי "ניסינו הכל", אני משוכנעת שבתוך כל הניסיונות הללו היו גם פעולות טובות ונכונות, שמסיבה כלשהי לא התמידו בעקביות. בתהליך הגמילה, אנו מציבים בפני הילד דרישה *חד-צדדית* להפסיק לעשות את צרכיו בטיטול, ולעשותם באסלה או בסיר. יש הורים הסבורים בטעות שחשוב להמתין ליוזמה של הילד או לאיזו "נכונות" שתבוא מעצמה, ועמדה זו מפריעה להם להתמיד בתהליך. הם נסוגים בנקל מול כל ביטוי של התנגדות, ומציעים אלטרנטיבות "ביניים" משונות, כמו החזרת הטיטול לצורך עשיית קקי. זהו, כפי שראיתם בעצמכם, פיתרון לא טוב, שמקלקל את התהליך ומאט אותו. כרגע, אני בהחלט מציעה לפנות לגורם מקצועי כלשהו (יועצת גמילה או פסיכולוג/ית ילדים) שיעזור לכם לחזור למסלול ללא רגשות אשמה או חרדה. בהצלחה, שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת
שלום ביתי בת ה 4 מאז כניסתה לגן מדברת הרבה על חיצוניות כמו למשל: החברה אמרה לי שאני לא יפה או אפילו בזמן משחק עם הבובות: את אין לך גוף יפה וכדומה... זה די מטריד אותי כי בבית אני לא מתעסקת בחיצוניות, יוצא לי להגיד לבת שלי שהיא יפה אך לא באופן קבוע ומוגזם מאד חשוב לי שתגדל להיות בן אדם עמוק ולא שטחי איך אוכל להסביר לה ולגרום לה להבין שיש דברים מעבר ליופי? אשמח להצעות
שלום רב, ילדים בגיל 4 מתאפיינים בחשיבה קונקרטית, ובהתאם גם עולם המושגים שלהם לובש צורה דומה. מושגים מופשטים, כמו תכונות אישיות או מאפייני "עומק" אחרים של החיים, עדיין אינם חלק מעולמם. גם הדמויות בסיפורי הילדים הקלאסיים, הם עפ"י רוב חד ממדיות. יפות או לא, טובות או רעות, עצובות או שמחות. עם הגיל, וכמובן גם בעזרת ההורים - ומאוחר יותר דרך סוכני תרבות אחרים (אנשי חינוך, חברים, ספרים) - הולך עולם הערכים של הילד ומתרחב, הופך מורכב יותר, מובחן יותר, מופשט יותר. ההיבטים שחשובים לנו, ההורים, מועברים באופן גלוי וסמוי אל הילד, ומגבשים את תפיסותיו ביחס לעצמו וביחס לעולם שסביבו. כרגע, תוכלי להדגיש ככל יכולתך את מה שחשוב ומשמעותי בעינייך, אך גם להביא בחשבון את היכולות והמוגבלויות הקוגניטיביות של הגיל. בברכת שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת
שלום ליאת לרוב השאלות בפורום הן של הורים על ילדים, אני מקווה שזה בסדר שאני קצת משנה את הסדר.. אני בת 39, אבי נפטר לפני מספר שנים, מאז אחותי בדיכאון ואימי גם כן בסוג של דיכאון, שמוחמר בין היתר בגלל מצבה של אחותי. אני משתדלת במאמצים רבים לעבוד וללמוד ולקדם את עצמי אך המצב המשפחתי מקשה עלי מאוד. מצד אחד אני מבינה את הקושי הנפשי שלהן, אך מצד שני אני כועסת שהתנהגותן משפיעה על המשפחה בהווה ובוודאי תשפיע קשה בעתיד והן "בוחרות" להמשיך ולהקשות ומתנגדות לטיפול (אימי למשל מזניחה את בריאותה ואז כשהיא חולה היא לא מסתדרת ואני נאלצת להיעדר מהעבודה ומהלימודים וגם אחותי מזניחה ואני בטוחה שבשלב מסוים יקרה דבר מה חמור שישבש את ההתנהלות, מצבי הכלכלי לא מאפשר לי להיעדר מהעבודה, אני מפרנסת את עצמי ומממנת לימודים ושכר דירה). כבר ציינתי בפניהן כי לא אוכל להמשיך ולהיעדר מהעבודה אך אני חוששת ממצבים קיצוניים של אשפוז וכו' שיקשו עלי לעבוד ובוודאי ללמוד תחום אינטנסיבי שדורש מצידי אנרגיה ולמידה כמה פעמים בשבוע. אני אובדת עצות ולא יודעת מה לעשות. המצב משפיע עלי נפשית גם כן ומקשה עלי להרים את מצב הרוח של עצמי (אני נמצאת בטיפול בתדירות נמוכה בגלל אפשרות נמוכה לממן טיפול של פעם בשבוע). אשמח לשמוע את דעתך ועצותייך. תודה נועה
שלום נועה, משפחה היא מערכת של פרטים, המשפיעים אלה על אלה, ועל המערכת עצמה. יש משפחות המתאפיינות - יותר מאחרות - בקשר הדוק ובהשפעות הדדיות ניכרות, בעוד אחרות מתאפיינות בניתוק יחסי. אני מניחה שעל הציר הזה, אתן נמצאות קרוב לקוטב ה"מעורב-יתר", והראייה לכך היא שבגיל 40 בקירוב, את עדיין עסוקה מאד במשפחת המוצא שלך, גם על חשבון רווחתך הפיזית והנפשית. קשה לי לראות איך ניתן לעשות שינוי רדיקלי דרך עצות באינטרנט. הדרך לנפרדות (שימי לב שאמרתי נפרדות ולא פרידה!) כרוכה בתהליך מתמשך של יצירת זהות נפרדת מזו של ההורה, וזאת מבלי להתנכר או לברוח. מדובר בתהליך איטי, שבו מעביר הצאצא את מוקד ההשקעה הנפשית והפיזית שלו, אל חייו שלו עצמו, במטרה להפוך לאדם עצמאי ומתפקד, ואף להקים משפחה משל עצמו, בנפרד ממשפחת המוצא שלו. אין פירוש הדבר שאני מציעה לך להתנכר לאמך ואחותך, או לנטוש אותן בשעת צרה. מה שאני אומרת הוא, שעלייך להמשיך בתהליך הטיפולי, וללמוד להתנהל בעולם מבלי לוותר על רווחתך, על סדרי העדיפויות שלך, על המשאלות שלך ועל הבחירות שלך - כולל הבחירה לנהל חיים נורמליים ועסוקים. אולי אם תהיי קצת פחות זמינה, אמך ואחותך יוכלו להישען בהדרגה יותר ויותר על עצמן, או על מקורות תמיכה נוספים מלבדך. מעודדת אותך למצוא לעצמך טיפול שתוכלי לעמוד בו (דרך קופ"ח, למשל), ולהשתחרר מהפחדים שכובלים אותך לתפקידים שלא בחרת. בהצלחה ושנה טובה ליאת
שלום ושנה טובה, בני בן ה-4 ילד מתוק, חכם עם לב רחב שאוהב לעזור ליש לו רגישות מאוד מאוד גבוהה לסובבים אותו. הוא מתנהל בבית מאוד נעים, עד שמבקשים ממנו דברים שהוא צריך לעשות, כמו לשבת לשולחן בארוחת הערב או לשתוף ידיים אחרי שירותים, או לצחצח שיניים וכן הלאה. יש לנו סדר יום מאוד קבוע וידוע גם בבוקר בהתארגנות לגן וגם בערב לקראת השינה, וכל יום הוא מתווכח, אומר על הכל לא רוצה/די/ תעזבו אותי. ניסינו בהרבה דרכים ושיטות לעשות את הדהרים שהוא לא רוצה לעשות: להסביר למה זה חשוב, ל גיד לפעמים צריך לעשות דברים גם בלי שרוצים, כולם עושים, לשחק משחקים כאלה ואחרים ועוד. בסוף הוא כמובן עושה מה שחייבים אבל זה עולה לנו בעצבים, צעקות ובכי. העניין הזה מתרחש כבר יותר משנה ומאוד הייתי רוצה לסיים את זה... אשמח לתובנות ועצות מעשיות
שלום תמי אם תחזרי אל סיפור הילדים המתוק על ה"דובון לא-לא", ודאי תוכלי לזהות את המרכיבים האוניברסליים של הגיל הרך, מרכיבים של מרד, בדיקת גבולות, ראשיתה של זהות נפרדת, עקשנות, אך גם הזדקקות גדולה, חוסר אונים, וצורך עצום בידו המכוונת והמנחמת של המבוגר האחראי. את יודעת, ילדים הם יצורים דעתניים, נהנתניים ואינם ממהרים לציית באופן עיוור או מרצה, מבלי שנזיע ונתאמץ קודם. אני, כמובן, כותבת את הדברים בהומור, אך מתכוונת לומר שחינוך הוא עבודה קשה ועקבית, הכרוכה בפעולות ומעשים (לצד ההסברים). כפי שנכתב כאן הרבה מאד בעבר, ילדים אינם מתרשמים מהסברים ומילים, אלא דווקא מפעולות ומעשים. הם לומדים - מהתבוננות זהירה - שלכל התנהגות יש תוצאה, רצויה או בלתי רצויה, ובהתאם לכך מתנהגים ומתנהלים. כאשר את מבקשת מבנך לעשות משהו שאינו רוצה (ואיזה ילד רוצה להפסיק לשחק כדי לבוא אל השולחן או ללכת לרחוץ ידיים), עלייך לגרום לו להבין (מהתנסות ממשית, לא מדיבורים) שיהיה לו כדאי יותר אם יעשה זאת, ושאם לא יעשה את מה שביקשת תהיה לזה תוצאה פחות רצויה מבחינתו. אני לא מתכוונת לרגע לעונש, אלא לתוצאה טבעית ומיידית של התנהגותו. כך, למשל, אם אינו מגיע אל השולחן, הוא יפסיד את ארוחת הערב איתך ועם אבא, ואת ה"יחד" המשפחתי. אם לא רחץ ידיים אחרי השירותים תוכלי - ללא כעס!!! - להתנצל שאינך מחבקת אותו היום, אלא רק "אוהבת מרחוק", כי זה לא נעים לך. חשוב שהדברים ייעשו ללא כעס, לא (!) ילוו בתוכחות והסברים, אלא רק יוצגו בפשטות שקטה, כתוצאה. כאשר את נוזפת, מתווכחת, מאיימת, או אפילו מענישה, את עלולה לתגמל בבלי דעת את התנהגותו המרדנית. את מתעייפת לפעמים מוותרת, וכך צוברת עוינות ותסכול. ומה שלא פחות חשוב, הילד שלך - ככל הילדים - יוכל לחוש בטוח רק כאשר הוא יבין שיש מעליו (כן, מעליו!) מבוגר אחראי, שאומר מה מותר ואסור מה צריך ומה לא צריך. ילד שמקבל את הרושם שהוא הקובע והמחליט, עלול להרגיש מפוחד ואבוד, ולמתוח את הגבולות רק כדי לעורר את המבוגר ליותר סמכותיות. מזמינה אותך לעיין בין דפי הפורום, ולקרוא עוד על פרקטיקות של הצבת גבולות, כפי שפורטו כאן לאורך השנים. היעזרי במילת החיפוש "גבולות". בהצלחה ושנה טובה ליאת
שלום רב !בני בן 5.5 נכנס בכיתה א. כבר לפני, כל פעם שהוא היה לחוץ היו לו מדי פעם כאבי בטן. אבל מאז שנכנס לכיתה א יש לו כאבי כמעת כל יומיים . מתלוננן למורה ,בבית ספר יש לו אח גדול בכיתה ה . כל פעם שכואבת לו הבטן יש לו צורך ללכת לאח הגדול שלו רק הוא מצליח להרגיע אותו. הנוסף גם כשהוא רואה סירטונים בבית וגם בכיתה הוא טוען שזה מפחיד אותו ועוד פעם כאבי בטן. אני אשמח שתמליצו לי מה לעשות תודה
שלום דפנה, לחרדה כמעט תמיד ישנם גם מרכיבים פיזיולוגיים (דופק, לחץ דם, זיעה, יובש בפה, בחילה, ולפעמים גם כאב בטן ואפילו שלשול או הקאה). לא תמיד ולא אצל כל אחד יופיעו הסימנים הללו, ובטח שלא כולם, אך חשוב שתכירי איך נראית החרדה אצל בנך, ומה יכול לעזור לו. כמו שנכתב כאן לא מעט לאחרונה, אצל ילדי כיתה א' הגיוני שנראה תגובות לחץ, גם בשבועות שלפני הכניסה לבית הספר, וגם במהלך תקופת ההסתגלות. תגובות אלה נורמליות וטבעיות, ולרוב הן חולפות מעצמן כשנרגע הלחץ. עד אז, חשוב לעזור לילד להבין את המקור ללחץ ולהפחיתו. חשוב לדבר איתו על ביה"ס, לאפשר לו "לאוורר" את רגשותיו, ולנרמל גם את הרגשות השליליים. לפעמים, מרוב ההתלהבות שלנו, הגדולים, השיח מתמקד רק ב"איזה יופי" ו"איזה כיף", ופחות במה שמדאיג או מפחיד. חשוב לדבר ולפתוח את כל מה שמעסיק את הילד, ולהשתדל לתת מענה אמיתי וקשוב ("אולי בהתחלה יהיה קצת קשה, מבלבל, גדול נורא ואולי קצת בודד אפילו, אבל לאט לאט הדברים מסתדרים, ואתה תתרגל כי אתה ילד חכם, וחזק ומוכשר"). גם הפיתרון של להירגע בעזרת האח הגדול אינו רע כל כך, ואפשר להסדיר זאת כרוטינה של השבועיים שלושה הראשונים. זה לא נורא בעיני. בקיצור, יש לך ילד רגיש ונבון, וחשוב לאפשר לו זמן הסתגלות. כמובן שאם את מכירה את הרגישויות, מוטב לסנן לו גם גירויים מפחידים אחרים, כמו תוכן לא מותאם בטלוויזיה או במחשב. בברכת שנה טובה וחג שמח ליאת
שלום רב, אני חווה כבר תקופה חרדות נוראיות שאני לא יודע איך לקרוא להן.. אני חווה חרדות ברמות שונות, החל בתקופות עם חרדות ברמה נמוכה הכוללת סימפטומים גופניים קלים ומחשבות חרדתיות מדי פעם במשך תקופות ארוכות ואחת לכמה שבועות זה מגיע להתקף עוצמתי מאוד, שבמהלכו אני בוכה, מרגיש שאני מבולבל, אבוד, ובמקרים קיצוניים אפילו מפחד לפגוע בעצמי. החרדות תמיד נעות סביב עצם הקיום שלי. אני נוטה לחשוב, אחרי קריאת טונות של חומר בספרים ובאינטרנט, שזו חרדה אקזיסטנציאליסטית, מכיוון שהיא קשורה לעצם הקיום שלי, לבדידות ביקום, לזכות שלי להתקיים בכלל, ולמשמעות הקיום שלי. אני מרגיש שלי אין זכות להתקיים, ולכן מנסה כל פעם להיאחז במשהו או מישהו שיקנה לי זכות קיום. בדרך כלל זה היאחזות בכסף, הכוללת פחד להוציא כסף, וחרדה מלהיות עני. בנוסף אני נאחז בהורים ובעוד כמה אנשים. התחושה היא שאין לי זכות קיום. אני אפילו נוטה להדגים זאת כשאני מדבר עם אנשים קרובים ע"י מתן משל של מסתנן או שוהה בלתי חוקי או מישהו שנגמרה אשרת השהייה שלו במדינה מסויימת, ולכן הוא מתחבא כל הזמן, וכל רעש קטן יכניס אותו לפחד נוראי שאולי מדובר במשטרת ההגירה שבאה לסלקו מהארץ.. ולכן הוא נאחז במחבוא, או מנסה "להכשיר" את שהייתו ע"י השגת אישור כלשהו וכו.. ותוך כדי, הוא אינו מסוגל לנהל חיים נורמליים, לטפח כישרונות, תחביבים, וקשרים משמעותיים. אני זה השב"ח, המדינה שבה אני שוהה היא העולם הזה, האישור שאני רודף כל הזמן הוא הכסף, האנשים ששוהים באופן חוקי וכו, ומשטרת ההגירה זה הגורל או משהו כזה.. הייתי פעמיים בטיפול במשך כשנה וחצי, וזה לא כל כך קידם אותי.. גם אם ארצה לחזור לטיפול, אני רוצה עצה לגבי איזה סוג של טיפול אני צריך? איך לעזור לעצמי בעצמי? והאם יש דבר כזה "טיפול אקזטנציאליסטי" שאני צריך לחפש.. יש לי תמיד תחושה שרק לי יש את המקרה הזה, בגלל שרק בקושי רב אני מצליח למצוא על זה חומר באינטרנט...
שלום, אתה מיטיב לתאר את החרדות שלך, את ההוויה שלך, ואכן נשמע שהקיום שלך כפי שאתה חווה אותו כעת הוא מצב שלא קל להיות בתוכו. החרדות שאתה חווה אכן חוסמות אותך, מבלבלות ומדכאות. יחד עם זאת אני מתרשמת שיש לך מוטיבציה רבה להבין את עצמך, לחקור את מצבך ולהביא לשיפור בהרגשתך ובחייך - וחשוב שתראה בכך נקודת אור וחוזק שלך עצמך כי גם זה אינו דבר מובן מאליו. לגבי התימה האקזיסטנציאליסטית כפי שאתה מכנה אותה. אז חשוב שתדע שישנם מטפלים/פסיכולוגים המגדירים עצמם כמטפלים אקזיסטנציאליסטיים או לפחות מושפעים מגישות אלו. אם אתה חושב שהקשר שלך עם המטפל שתבחר יהיה טוב יותר בגלל זה - אז אני מעודדת אותך לפנות למטפל מהסוג הזה. בנוסף חשוב שתיקח בחשבון ששנה וחצי לטיפול פסיכולוגי הוא לא בהכרח הרבה מאוד זמן..מה גם שלפעמים כדי באמת לראות ולחוש בתוצאות יש צורך בשילוב של טיפול תרופתי. מציעה לך להמשיך לחקור ולחפש לך מטפל שתרגיש חיבור איתו ובמקביל לשקול התיעצות פסיכיאטרית, ולו בשביל לסייע לתהליך הטיפולי. חג שמח ושנה טובה, ירדן פרידון ברשף
שלום אשמח לעזרתכם ,בני האמצעי בן 11הוא ילד שעבור לסביבה נתפס כמקסים חברותי ואהוד על חבריו. תמיד מוקף בחברים ובצחוק של שמחה ואילו בבית תמונה הפוכה הוא בלתי נסבל עם התקפי זעם קשים התמרדות והצקות לכל באי הבית כולל קללות קשות ביקורתי שלא מזהה ורואה את התנהגותו המזעזעת אלא מאשים אותנו בכל דבר קטן .הוא מקלל אותי ואת אביו בצורה מחרידה וכאשר אנו תקיפים הוא נכנס למגננה ויוצא לו פרץ אלימות הכוללת חיפוש כל חפץ בסביבה בכדי לזרוק או לפגוע בלי להפעיל שיקול דעת מאבן לסכין או מספרי גזימת שיחים .יותר מהכל אני מפחדת שהוא לא מבחין שזה לא התנהגות תקינה וכאשר הוא נמצא בסערה הוא לא מצליח למצוא מקום להירגע למרות הקושי בריב מולנו הוא לא מפסיק לקלל ולהתנהג כלומר הוא לא מוכן לקבל את המרות שלנו כהוריו ..אני ממש אובדת עצות אשמח לסיוע שבת שלום
שלום שרון, את מתארת מצב קיצוני למדי, מוכלל (בתוך המסגרת המשפחתית) וככל הנראה מתמשך. כמו כן מדברייך עולה מצוקה ניכרת של בנך וחוסר אונים מוחלט שלכם ההורים מולו. לכן עם כל הרצון הטוב, הפורום הזה אינו יכול לספק מענה הולם במצבים מעין אלה ולכן אני ממליצה לך בחום לפנות בהקדם להדרכת הורים עם מטפל רגשי מנוסה, שיסייע לכם להבין יותר את המצוקה שבנכם מבטא ואיך להיות עבורו באופן המיטיב ביותר. במקביל הטיפול יסייע לכם לבנות את הסמכות שלכם מולו במטרה גם לספק לו גבולות מחזיקים שיאפשרו לו תחושת ביטחון והחזקה שכרגע חסרים לו, העדר שככל הנראה תורם -כמו במעגל קסמים -למצוקה שלו. כל טוב ושנה טובה, ירדן פרידון ברשף
הבן שלי בן שנה ו8 חודשים עדיין לא מדבר, רק הברות כמו בה בה , פה פה . בנוסף לכך אינו מצביע ולכן לעיתים קרובות אנו נאלצים לנחש מה הוא רוצה ( מה שגורם לו לבכי וכעס) אציין שהוא חברותי וחייכן, קשר עין מצויין, משחק משותף טוב ( מסירות בכדור, בניית פאזלים וכו ) תמיד דואג להביא לי את הספר האהוב עליו על מנת שאקרא לו בדרכ מגיב לקריאת שמו גם אם נמצא בחדר אחר, בדרכ מבין ומבצע בקשות מסויימות שאני מבקש כמו בוא לאכול תביא את הספר, שב על הספה היינו במכון להתפתחות הילד ,הרופא התפתחותי רשם בחוות דעת כי קיים עיכוב התפתחותי רב תחומי עם תסמינים נוספים של לקות תקשורת וכמובן הפנה אותנו לקלינאית תקשורת, ריפוי ועיסוק ופסיכולוגית התפתחותית לצורך בחינה מלאה של המצב. אני ואשתי מאוד מתוחים ומוטרדים מהמחשבה שהאבחנה הסופית תקבע שהוא על הספקטרום. האם מכל הדברים החיובים שציינתי אין איזושהי תקווה?
שלום נמרוד, אתה מתאר ילד מקסים, חברותי תקשורתי ושמח - ורק בשל כך אתם יכולים לראות בעצמכם ובילדכם ברי מזל! אתם כעת עומדים לפני אבחון מעמיק ורחב היקף וטוב לשמוע שחוות דעת סופית תינתן רק לאורו ולא לפני. חשוב שתדע שהספקטרום הזה שאתה מדבר עליו הוא טווח מאוד רחב. ישנם אנשים רבים המאובחנים כנמצאים על הספקטרום ומנהלים חיים אישיים, מקצועיים וחברתיים מספקים מאוד. אני בכל מקרה מציעה לכם להמתין לאבחנה הסופית, ובמקביל להעשיר את עצמכם בידע על הנושא, לקרוא מאמרים עדכניים, ספרות מקצועית ובעצם ללמוד שמה שלא יהיה ואיך שלא יאובחן, זה עדיין לא חורץ או קובע את גורלו. שנה טובה, ירדן פרידון ברשף
שלום, בתי הבכורה בת שלוש, ילדה נבונה פקחית מאוד ובוגרת, (מדברת מגיל 10 חודשים, מתקדמת עם החומר יודעת צבעים וחיות מספרים וכו' באנגלית ובעברית). החל מגיל שנה היא היא היתה בגן פרטי קטן ואינטימי עם כמות קטנה של ילדים. שם היתה לדברי הגננות " מלכת הגן" ואהובה על כולם. בתחילת החודש היא עברה לגן חדש "גן עייריה" טרום טרום חובה. היום זהו היום הרביעי שלה בגן. היא כמובן בוכה וקשה לה. אבל אני רואה שהיא מתנהגת בצורה קיצונית, עוד מהלילה מתחילה בבכי שלא רוצה את הגן. צועקת לא מוכנה שאני לא אהיה איתה בקשר עין, קמה בבכי בבוקר, לא אכלה בגן ובקושי אוכלת בבית. הבוקר השתוללה וצרחה ( דבר שבגדול לא אופייני לה) אני מבינה שככה זה בתחילת שנה ויש ילדים שלוקחים קצת קשה את המעבר ולוקח להם זמן הסתגלות. אבל האם הילדה שלי מתנהגת בצורה קיצונית ובמצוקה? קשה לי נורא אני מגיעה לעבודה עם דמעות ולא מרוכזת בגלל מחשבות. מה עליי לעשות? איך עליי להתמודד? מה עליי להגיד לגננת, היא מצידה אומרת לי להירגע. ושזה יחלוף לילדה. אשמח לחוות דעת. תודה מראש ליז
שלום ליז, האם היא מתנהגת בצורה חריגה? את עצמך אומרת שברור לך שילדים זקוקים לזמן הסתגלות למסגרות חדשות, ושילדים יכולים להיות שונים אלה מאלה בתגובתם - ואת צודקת בכל. אם הגננת אינה רואה בתגובותיה של ביתך התנהגות חריגה, אז אני מכאן בוודאי לא אוכל להעיד. יחד עם זאת כדאי בהחלט לבדוק דרכים שיסייעו לביתך הקטנה להסתגל. אולי אפשר לשהות איתה זמן רב יותר בגן לפני הפרידה, אולי לקצר את הימים שהיא שם. לבדוק האם היא מתגעגעת לגן הקודם ואולי לבצע מעין פרידה מחודשת/מאוחרת/נוספת מהגן ששהתה בו. אפשר לשלוח איתה לגן חפצים שהיא אוהבת מהבית (בובה, שמיכה) אבל בעיקר להתאזר בהרבה אורך רוח ולנסות לסמוך על הגננות בגן שבחרת עבור ביתך ובעיקר כמובן על ביתך שתדע להסתגל. שנה טובה, ירדן פרידון ברשף
יש לי בת בכיתה יא. למעשה אני מבחינה כי על פי התנהגותה והתנהלותה היא נוטה להאמין במזל ובגורל. איננה נוהגת ליטול אחריות ושליטה בדברים. תמיד מתרצת שהבעיה באחרים ולא בה. מוותרת לעצמה בקלות ולא נראה מתאמצת. ניסיתי להסביר לה שהכי קל להתלונן על אחרים ולהטיל בהם דופי אבל לקחת אחריות אישית קשה לה מאוד. כשהיא מאחרת לשיעורים למשל, כשנכשלת במבחנים (טוענת שהמבחן היה קשה), כשלא מכינה ש"ב(טוענת שהמורה לא הסבירה טוב). לדבריה גורלה לא שפר עליה. מה לעשות?
שלום נועה, הייתי מתייחסת במלוא הרצינות לדבריה של ביתך ומזמינה אותה לשוחח עימך על כך "שגורלה לא שפר עליה". ראשית כל חשוב שביתך תרגיש שיש מי שמעוניין להקשיב ולהבין את החוויה האישית שלה, גם אם היא יכולה להתבלבל בין גורל-מזל-אחריות ושליטה. זה נראה כי הייחוס החיצוני שהיא עושה (וכאן הכוונה לפירוש והבנת המצב של אדם כנובע מסיבות חיצוניות ולא פנימיות -כפי שביתך עושה) מהווה הרחקה של האפשרות להתמודד עם קשייה באופן אדפטיבי. אני מציעה שלאחר שתדברו על החוויה שלה והיא תרגיש (אבל באמת תרגיש) שהיא מובנת על ידך ושאת מבינה את המצוקה הגלומה בה, תוכלי לספר לה שיש דרכים בהן אפשר גם להשפיע - לטובה - על מה שקורה בחיים, ולבדוק אם היא תרצה להיעזר באיש מקצוע לשם כך. שנה טובה, ירדן פרידון ברשף
הבת שלי בת 16 מרביצה לי כשהיא לא מסכימה איתי על משהו או שאני עומדת על שלי כאמא מה עושים ? לא מוכנה ללכת לפסיכולוג הילדה וגם אם תלך היא תשקר לו כדי לצאת בסדר אשמח ליעוץ תודה נועה
שלום נועה, אם הגעתן למצב שביתך בת ה- 16 נוהגת להרביץ לך, אז אני יכולה רק לשער שמדובר במצב מורכב מאוד ומתמשך, ולכן קשה יהיה לי להתייחס בפורום הזה למקרה של הכאה באופן נקודתי, ולהתעלם מכל יתר החלקים שבוודאי מאפיינים את הקשר בינכן. לכן אני ממליצה לך בחום לפנות בהקדם (!) לקבלת הדרכת הורים אצל פסיכולוגית קלינית המיומנת בהדרכת הורים שתסייע לך להתמודד מול ביתך במצב הכ"כ מורכב הזה. בברכה, ירדן פרידון ברשף
ההודעה הקודמת נשלחה בטעות בטרם עת. אז חשבנו שכך תשיג חברות חדשות. אך פתאום היא התחילה לספר שאין לה חברים ולא רוצים לשחק איתה ושמתנכלים לה, אך כששאלנו אותה אם היא רוצה לעבור לכיתה בה נמצאות כל חברותיה השיבה בשלילה, ופתאום סיפרה שיש לה חברות ושיש לה עם מי לשחק ושטוב לה והיא רוצה להשאר. אנחנו מאוד מבולבלים, לא יודעים אם להעבירה או להשאירה בכיתתה, והאם היא דוברת אמת. אשמח לעצה, תודה
שלום רחל, אלא אם כן ביתך מבקשת באופן ברור לעבור כיתה, מה גם שהיא יודעת שקיימת האפשרות הזו, הייתי מציעה להניח לה במקומה, ולעזור לה להתמודד עם האתגרים החברתיים העומדים בפניה. קחו בחשבון שהתחלות הן תמיד לא קלות, מצריכות זמן הסתגלות, היכרות.. תנו לה זמן, היו שם עבורה, ונסו לא להכתיב את פני הדברים עבורה. בברכה, ירדן פרידון ברשף
שלום, לאחר מחשבות ארוכות ובדיקה החלטתי להכניס את ביתי בת ה-1.9 למשפחתון שבו 5 ילדים (3 מהם בטווח הגילאים שלה). זוהי הפעם הראשונה שהיא יוצאת מהמסגרת הביתית איתי, והיא מאוד קשורה אלי. פרידות ממני הם מצבים שהיא מתחילה לבכות. עם בעלי הסיפור דומה אך עם פחות בכי. השבוע התחיל המשפחתון, מדובר במשפחתון חדש וניכר כי השקיעו בו ורוצים להעניק טוב (המלצות חמות על הגננת קיבלתי מחברת משפחה). גם מבחינת מזון, הגננת מאוד גמישה ומכינה מה שביתי אוהבת לאכול במיוחד. הבעיה- בבקרים כשאני משאריה אותה, היא בוכה ללא הפסקה, מתלפפת עליי ולא מרפה. כשאנחנו בדרך לשם היא יודעת שנוסעים לשם ולא בוכה וגם בכניסה היא לא בוכה, רק כשמגיע הרגע להיפרד. בשבוע האחרון החלטתי כי היא לא תישאר ימים מלאים (כולל שנת צהרים) ומיד אחרי ארוחת הצבהרים ב-12:00 אני לוקחת אותה הביתה. החל ממחר אני שאיר אותה ליום ארוך כולל שנת צהרים. ביומיים הראשונים הגננת קיבלה את העניין בהבנה, גם עכשיו היא נחמדה מאוד, אבל אומרת שאני צריכה ללכת וזהו.שככה זה הכי טוב לילדה. אציין שכשאני מגיעה לקחת אותה, היא לא בוכייה, לא אדומה מבכי, אך גם לא שמחה ומחייכת כרגיל. האם הבכי יפסק מתישהוא? אני מתחילה אפילו לחשוש מהיחס שאולי היא מקבלת, ואני לא יודעת איך להתמודד עם חוסר הרצון שלה ללכת וגם עם הבכי. אשמח לעיצה..
שלום סיגלית, כניסה למסגרת חדשה בפעם הראשונה אינה דבר קל, מדובר בתהליך הסתגלות להורים ולילדים כאחד, וזה מצריך הרבה אורך רוח סבלנות. יחד עם זאת נסי לא לשכוח שעשית בדיקה יסודית לפני שבחרת את הגן הנכון לביתך ושגם כעת את מתרשמת לטובה מהגננות. לכן כל שנותר לך לעשות כעת הוא למצוא דרך לסמוך על הבחירות וההחלטות שכבר קיבלת, לסמוך על על הגננות וכמובן לסמוך על ביתך שתלמד להסתדר ותצליח להסתגל. כדאי להעזר בגננות בגן בנוגע לאיך להתמודד עם ביתך בפרידה. רצוי כמובן להיות מרגיעה ובטוחה עבורה, ולשדר לה שאת סומכת עליה ועל הגננות (גם אם היא בוכה). אני אישית בעד הדרגתיות מקסימאלית בכניסה לגן, במיוחד אם מדובר בפעם ראשונה במסגרת (הכל בהתאם כמובן לצרכים של ביתך וליכולות הריאליות שלך). בהצלחה! ירדן פרידון ברשף
שלום אחיינית שלי בת 2 וחצי ילדה חכמה ונבונה כאשר היא כועסת היא מתחילה להרביץ למשוך בשער לנשוך מרביצה לאמא שלה לילדים שלי בני 10 לסבתא היא ילדה שמדברת לאחרונה התחילה לגמגם אבל מדברת אמא שלה כועסת מאיימת שילכו הביתה אומרת לה לבקש סליחה מה הדרך הנכונה בתודה כולנו מוכים
שלום דפנה, גיל שנתיים וחצי הוא מין גיל כזה בו ילדים הופכים מאוד דעתניים, עקשנים ומרדניים -לא לחינם זכה הגיל בכינוי הנפוץ -terrible two-. חשוב עם זאת לזכור שילדים בגיל הזה עדיין מאוד קטנים, זקוקים לעזרה בוויסות הרגשי, לגבולות ברורים וכמובן לתיווך וללימוד של נורמות התנהגות. מדברייך זה נשמע שהאמא "מאיימת" אבל האם היא גם מקיימת? היא דורשת מביתה לבקש סליחה, אבל האם היא מצליחה ללמד אותה שההתנהגות זו אינה מקובלת ולא נעימה? היא כועסת על ביתה, אך האם היא מצליחה לעזור לה לווסת את רגשותיה שלה? חשוב לתת את הדעת על הנקודות האלה. בברכה, ירדן פרידון ברשף
לא הבנתי את התשובה אז מה לעשות? מה ניתן לעשות
אז במילים פשוטות יותר - על ההורים מוטלת האחריות של לחנך אותה, ללמד אותה ולעזור לה בוויסות רגשותיה. כמובן שלא ניתן לתת כאן "הוראות" עקיפות (לדודה) איך לעשות את כל הדברים האלה, הדרכת הורים תסייע רבות בכך. כמו כן את מוזמנת להפנות את האמא בעצמה לפורום על מנת לשאול שאלות ולמקד בפנינו את קשייה שלה כהורה. את עצמך יכולה רק לתת לאחייניתך פידבק סביבתי כן ואותנטי - לומר בפשטות שזה מאוד לא נעים ושלא מרביצים.
שלום רב הייתי מורחק מהילדים במשל מעל שנה (אחד בן שנה והשני בן כמה שבועות). מייד שהחלו לדבר התברר שהם סובלים מאילמות סלקטיבית וחרדות. האים ניתן לקשור את זה אחד לשני?
שלום יעקב, שאלת שאלה מאוד כללית, תיאורטית. אז אענה לך באותו האופן כרגע, ואם תרצה לחדד את שאלתך, אתה מוזמן. כל בעיה נפשית -עשויה- להיות מושפעת ממצבי משבר, דחק או קושי בחיי הילד או בחיי הדמויות המטפלות שלו, בוודאי בגילאים הצעירים מאוד. בברכה, ירדן פרידון ברשף
אני מדבר על תביעה משפטית ולכן אני שואל אם מישהו יכול לתת חוות דעת שהדברים אכן קשורים?
אודה לקבלת המלצה לפסיכולוג ילדים באזור המרכז (לגיל 10). אנו חברי קופ"ח מכבי. תודה.
שלום שירז, כחלק ממדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות של מטפלים על גבי הפורום. אם תשלחו הודעת המשך עם מייל עדכני, חברי הפורום יוכלו לשלוח אליכם המלצות באופן פרטי. בהצלחה, ירדן פרידון ברשף
שלום, בתי בת 10 התחילה במהלך החופש הגדול לכסוס ציפורניים. המליצו לנו למרוח מרה אבל זה לא עוזר - היא כוססת גם עם המרה. אנחנו מבררים עכשיו לגבי שיטת פרינייל, אבל רופא המשפחה שלנו אומר שאולי יש כאן עניין פסיכולוגי שצריך טיפול. איך אפשר לדעת ?
שלום דורית, חופש גדול, למרות הכיף וההנאה שהמושג טומן בחובו - ברמה הקונספטואלית לפחות - מהווה שינוי משמעותי מאוד בחיי הילד. הוא יכול לעורר רגשות שונים חלקם לא פשוטים להתמודדות. וכן, "חופש" יכול גם לעורר מתח. אם באמת מדובר בדרך של ביתכם לפרוק מתחים, אז כדאי כמובן לבחון מהם גורמי המתח ולפעול להפחיתם ובמקביל לסייע לביתכם להתמודד בדרכים יעילות יותר. ואיך תדעו אם באמת מדובר במתח? על ידי התבוננות קרובה בביתכם, התענינות ובדיקה מולה. אין דרך אחרת.. בברכה, ירדן פרידון ברשף
למה הכוונה "התבוננות קרובה" ? איך בדיוק לעשות את זה
שלום רב הבת שלי בת 4 ומוצאת אצבע לעתים קרובות ברצוני לגמול אותה מכך מהי הדרך הכי נכונה לעשות זאת? אשמח לעצות והכוונה...
שלום לירז, אז כמובן שאינך לבד..מציצת אצבע היא תופעה רווחת בקרב ילדים, ונושא הגמילה כבר עלה בעבר בפורום. באופן כללי אומר שבדרך כלל תהליכי גמילה מבוססים על מספר עקרונות דומים: על הדרגתיות והתחשבות בקצב אינדיבידואלי, חינוך והסברה כשאפשרי וכן סיפוק תחליפים מתאימים. לנוחיותך מעתיקה עבורך את אחת התשובות שניתנו. מציצת אצבע משמשת בתקופת הילדות המוקדמת כמקור להרגעה ונחמה, ובד"כ מחליפה את הפעילות האוראלית המוקדמת ביותר של מציצת שד. בהמשך ההתפתחות מוקדי הסיפוק משתנים (ממקור אוראלי - פה - לאחרים), עם זאת, גם אז במצבי דחק או מעבר ילדים נוטים לחזור להתנהגויות ישנות הזכורות להם כמרגיעות. העובדה שבשום שלב ביתכם לא פסקה ממנהג זה מחזקת את העובדה שכדאי בהחלט לסייע לה למצוא תחליפים מתאימים יותר (ובריאים יותר), כאשר עליכם לקחת בחשבון שהמוטיבציה לגמילה ככל הנראה תהיה יותר שלכם מאשר שלה, ולכן זה מצריך מכם התמדה ועקביות. כמו כן העובדה שבבית ביתכם מוצצת אצבע יותר מאשר בגן, עשויה להצביע על כך שדווקא בספירה הביתית היא זקוקה ליותר עזרה בוויסות והרגעה ולכן כדאי לערוך בדיקה האם בבית מתקיימים אירועים המעוררים בה מצוקה, אי נוחות או דחק (וזה יכול אפילו להיות מעברים חדים מידי מדבר לדבר למשל).בכל מקרה מומלץ לבצע תהליך גמילה הדרגתי ומתוכנן מראש. למשל, להודיע לה שמשלב מסוים (יומולדת) היא עומדת להפסיק למצוץ אצבע. לסייע לה למצוא משהו אחר שיעסיק אותה בכל פעם שהיא מתכוונת למצוץ אצבע, כמו לחיצת כדור גומי למשל. להסביר מדוע כדאי להיגמל (המציצה פוגעת במבנה השיניים), ולהסביר שיש דרכים טובות יותר להירגע ולהרגיש הנאה. כמו כן כדאי לשים לב שהיא לא מפתחת התנהגויות מגונות אחרות שמחליפות את מציצת האצבע כמו כסיסת ציפורניים למשל, מה שירמז על כך שהיא זקוקה לתהליך גמילה הדרגתי ואיטי עוד יותר. השתדלו מאוד לא להתרגז או להעניש בשום שלב של התהליך, ולעודד אותה כאשר מצליחה. בהצלחה! ירדן פרידון ברשף
ביתי לומדת בכיתה ז והשפה הנוספת הנלמדת בכיתתה היא ערבית. ביתי מתעקשת בתוקף ללמוד צרפתית ולכן רוצה לעבור לכיתה אחרת. למרות שניסיתי להסביר את חשיבות השפה היא מתעקשת לעבור. בנוסף בכיתתה ישנן בנות " עשבים שוטים" בדמותן של בנות אלימות ולא חיוביות. עיקר חברותיה נמצא בכיתה אליה היא מבקשת לעבור. היועצת שוחחה עם ביתי ודיווחה לי כי היא רואה בה פוטנציאל חיובי בכיתה ויכולת להשתלב בכיתה מבחינה חברתית ולהיות מוקד חשוב בכיתה. אינני מבינה את ההתעקשות הזאת. אם הדבר לא יילך אפנה לדרגים גבוהים יותר. מה דעתך?
שלום רב, מלאכת השיבוץ של תלמידי הכיתות השונות, כרוכה בהרבה מאד שיקולים, חלקם גם לטובת ה"מערכת". רוב הילדים מצליחים להסתדר בסופו של דבר, גם אם לזמן מה (במיוחד במעבר למסגרת חדשה) זה מעורר בהם מורת רוח. בעיני, ההתמודדות עם הקושי הזמני יכולה בסופו של דבר להוליד תחושת סיפוק ויכולת, שלא לדבר על הפתעות משמחות ובלתי צפויות. אם, לעומת זאת, את מרגישה שמדובר בעוול ממשי ובפוטנציאל מזיק לטווח הארוך, טפלי בנושא במסגרת הנהלים המקובלים. המערכת יודעת גם להתחשב בפרט, ולתקן טעויות במידת הצורך. בהצלחה ליאת
שלום, אני מחפשת פסיכולוג ילדים באזור בקעת אונו. אשמח לשמוע המלצות מחברי הפורום - עבור ילד בן 7. תודה
שלום נאווה, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. פסיכולוג/ית או יועצת בי"ס הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה, כך גם רופא הילדים שלכם. בהצלחה ליאת
אני אמא לתלמיד בכיתה יא. בשנה שעברה בחר בני מקצוע מוגבר 5 יח"ל ולמד אותו במשך שנה שלמה יחד עם חברו הטוב. בסוף שנה שעברה התקיימה וועדה שהחליטה להעביר את חברו הטוב לכיתה אחרת משום שהוא נכשל במגמה. כשבני שמע זאת, הוא פנה למחנכת וביקש לעבור למגמה של חברו. וציין כי איננו אוהב את המגמה שהוא לומד והוא מתחרט ומבקש לעבור.למעשה מדובר בבני שהוא חזק מאוד מבחינה לימודית ורק מסיבה חברתית מבקש לעבור. יצויין בזאת כי סירובו המוחלט לשתף עם בני פעולה גורר שורה של התנהגויות של התמרדות. כשלמעשה לפני כן היה ילד טוב ירושלים. ובשלב הזה התחילו כעסים, צעקות, התמרדויות, ואי קבלת סמכותי כאימו. אינני יודעת מה לעשות.
שלום, אכן דילמה. אני מכירה לא מעט ילדים מצטיינים, שבוחרים בשלב זה או אחר, מכל מיני טעמים, לוותר על המגמה היוקרתית, לטובת לימודים בכיתה רגילה. לפעמים - כמו שאת חווה כרגע - ההתעקשות מולם מובילה להתנהגויות מרד, ולפעמים ל"שביתה" מוחלטת או "נשירה סמויה", דהיינו נוכחות פסיבית במסגרת, באפס תפקוד. כדי לא להגיע למצבים האלה, רצוי להגיע להבנות עם הנער, להתחשב בבחירותיו והעדפותיו, ולנסות להשיג שיתוף פעולה תוך משא ומתן מכבד. חשוב לזכור שעבור מתבגרים, השיקולים החברתיים קריטיים לא פחות מאלה האקדמיים, וממילא נער אומלל מבחינה חברתית יתקשה לתפקד בצורה מיטבית. בעיני, שווה לוותר בקרב אחד, כדי לא להפסיד את המערכה כולה. בהצלחה ליאת
שלום, ביתי החלה ללמוד בכיתה ז ומתלוננת שחברותיה לומדות בכיתה אחרת. היא נותרה עם 3 בנות מבית סיפרה ביסודי שלמדו בכיתות המקבילות וכן בנות נוספות מביתי ספר אחרים. למעשה לביתי יש קשיים חברתיים והיא מתקשה ליצור קשרים חברתיים. גם במעבר מהגן ליסודי היה לה מאוד קשה ורק בסוף שנה השתלבה. בחברה היא מאוד פסיבית ושולית ואחרי הצהריים ממעטת לצאת ולהיפגש עם חברות. גם מבחינה לימודית היא מתקשה מאוד וזקוקה לתיווך. ביתי חסרת ביטחון עצמי והערכתה נמוכה מאוד בעיני עצמה. כשפנינו ליועצת למעבר לכיתה בה חברותיה נמצאות נענינו בסירוב. נאמר שרק לאחר החגים ישקלו את המעבר. הדגשנו בפני היועצת כי החברה שבכיתה השנייה תעניק לביתי תחושת שייכות וביטחון שכרגע אין לה. לשמע התשובה הזאת חדלה ביתי להגיע לבית הספר וכרגע היא בבית. אינני יודעת מה לעשות? היועצת שוחחה עם ביתי והתרשמה ממנה שהיא יכולה להשתלב, אך הסברתי ליועצת כי בשיחה איתה היא תגיד כן לכל דבר ולא תספר על הקשיים שלה ובבית היא תבכה ותספר שאיננה רוצה להישאר.
שלום, המעבר למסגרת חדשה מטיל סוג של מעמסה רגשית כמעט על כל ילד, על אחת כמה וכמה על הילדים הרגישים, ועל מי שמתקשים להסתגל לאורך זמן. חבל שלא דאגתם לשיבוץ שלה מבעוד מועד, מה שיכול היה לרכך את המעבר. בכל מקרה, אני מציעה לנסות להפעיל את היועצת של ביה"ס היסודי, שתוכל לסייע בתקשורת מול יועצת החטיבה. אפשרות נוספת, זה לנסות ולהגיע בדחיפות לפגישה עם פסיכולוגית ביה"ס, ולגייס את עזרתה. מעבר לכל זה, אם אתם חשים שבתכם "גוררת" קשיים אקדמיים ורגשיים לאורך זמן, המלצתי היא לטפל בכך בצורה יסודית, ולא להסתפק רק בהתאמת הסביבה לצרכיה. בעיני, הכתובת היא פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לסייע הן בשיקום התפיסות העצמיות שלה, והן בשיפור המיומנויות החברתיות. בהצלחה ליאת
ביתי הבכורה, בת 9 בשנה האחרונה מגלה סימנים של חרדה, כשהיא לחוצה או חוששת ממשהו ( הרבה פעמים קשור לבית ספר) יש לה כאבי בטן, תיאבון ירוד ולאחרונה ממש מקיאה עם הלחץ גובר. אנחנו מלמדים אותה להרגע, נשימות, מחשבות חיוביות, שינוי סביבה ולהיות עסוקה כדי לא להכנס למחשבות. חשבתי שעד עכשיו זה כבר יעזור והיא תשתחרר מזה אך עכשיו עם התחלת שנת הלימודים שוב זה קורה. היא מתקשרת מבי"ס שנגיע לקחת אותה ואני מעודדת אותה ומרגיעה ומשכנעת אותה להשאר ואחכ באמת הכל עובר לה. היא ילדה מאוד חברותית עם המון חברות והלחץ לא נראה כאילו הוא בנושא הזה. יש לה לעיתים מחשבות על מוות ובחופש הגדול למשל הגיע למצב של הקאה ממחשבה שהיא יכולה למות. מה עושים?? אנחנו הלכנו לסוג של ייעוץ איך להתמודד אבל אותה לא לקחנו לטיפול- האם זה דרוש? תודה!
שלום רותם, אני חושבת שברמות חרדה כאלה, עדיף לפנות ולקבל עזרה מאיש מקצוע. אני ממליצה להגיע לפסיכולוג ילדים קליני, שישמע את כל הרקע, ואז יחליט האם להסתפק בהנחייה שלכם, או לראות גם את הילדה. לא ציינת באיזה סוג של ייעוץ הייתם, אך לתחושתי, בתכם תצא נשכרת מהתערבות טיפולית גם מולה. בהצלחה ליאת
תודה. זה מה שחשבתי.. היינו בהדרכה הורית באמת כי חשבנו שקודם אנחנו צריכים הדרכה זה היה כשהיא התחילה רק עם כאבי בטו לא ברורים. מאז היה שיפור ואז שוב נסיגה ועכשיו יש גם הקאות. האם יש לך המלצה על פסיכולוג באזור קדימה? תודה מראש
שלום, בני בן שנתיים וחודש, ילד מפותח לגילו, פיקח, שובב וכריזמטי. בחודש האחרון פיתח מעין פוביה בכל הקשור בקקי (מתנצלת מראש על התיאורים) - הוא מבקש ממני להתרחק כאשר עושה קקי, מכחיש שעשה, לפעמים אומר מסריח/מלוכלך/פויה, מסרב להחליף חיתול ולהיכנס למקלחת כדי לנקות. באחת הפעמים חלק מהקקי נפל במקלחת והוא פשוט נכנס להיסטריה של בכי, ניסה לצאת וסרב להמשיך להתרחץ. אציין שלפני חודש, בשבוע האחרון של הגן, היו כמה ימים של שלשולים ולדעתי מאז העניין החמיר, אולי בגלל תגובות הצוות בגן. בעבר הצענו לו לשבת באסלה בניסיון להתחיל גמילה אבל מאז שהחל עם הפחדים כבר לא מציעים. אנחנו מנסים להגיד לו שזה לא מלוכלך וזה בסדר, גם ניסיון לתת לו פרס כשעושה קקי לא עזר. כרגע אני מנסה להקטין כמה שיותר את ההתייחסות לעניין, להתעלם כשעושה קקי ולהחליף חיתול כמה שיותר מהר בלי לדבר על זה יותר מדי, פשוט כי זה מביך ומעצבן אותו... זה הפך להיות ממש אישיו ואני מעדיפה לטפל בזה בהקדם (גם אם יש צורך בפניה פרטנית לאיש מקצוע) כדי להימנע מבעיות עתידיות, אשמח לעצתך, תודה
שלום גילי, התיאור שלך אכן נשמע כמו תוצאה של תהליך גמילה שהסתבך. במצבים כאלה, אני נוטה להמליץ על התחלה מחדש "על נקי". כלומר, לאפשר הפוגה ומנוחה מהתהליך, ואז, התחלה חדשה ממקום חכם יותר (במובן של "אין חכם כבעל ניסיון"...) גם אני חושבת שההתנהגות שלו קשורה לתגובות דחייה שהוא קיבל מהסביבה, ולכן חשוב לא לחזור על שגיאות העבר. הניסיונות שאת עושה טובים, אך יש לדבוק בהם לאורך זמן ולא להתייאש מהכישלונות. ממליצה לך מאד למצוא באינטרנט כתבה טובה אחת (יש רבות כאלה), ולדבוק בהמלצות, צעד צעד בסבלנות נדיבה, עד להישג הסופי (והוודאי, יש לומר). כמובן, כפי שכתבת, עומדת גם האפשרות של פנייה ליועץ מקצועי פנים אל פנים, אם כי לטעמי אפשר בהחלט גם לבד. בהצלחה ליאת
שלום וברכה, לפני כשבוע בני בן השנתיים נעקץ בגינה מדבורה. כמובן שטיפלתי בעקיצה ,הרגעתי אותו וחיבקתי אותו. אך מאז הילד בטראומת מעופפים. למשל: - הילד מתעורר באמצע הלילה, כולו רועד וצועק "יש ג'וק" - לא מסכים לרדת לגינה - אם נמצא ברחוב ורואה איזה מעופף (לאו דוקא דבורה) הוא נכנס להסטריה מטורפת, שואג , ולא מסכים לרדת ממני . תופס אותי בחוזקה ולפעמים גם עוצם עיניים - אתמול הלך ברחוב ולפתע שוב בא אלי בהיסטריה - מראה לי על הרצפה 2 נמלים, ולא הסכים לעבור לידם יש לציין שלפני זה הילד היה מרים נמלים חופשי, והרג מקקים בלי בעיה. אשמח לקבל עצה האם להתעלם וזה יעבור מעצמו או שכן כדאי לטפל בענין תודה!
שלום, עקיצת דבורה היא עסק בהחלט לא נעים, ותגובות החרדה שאת מתארת נשמעות לא לגמרי בלתי-תואמות. הגם שהמילה "טראומה" נראית בעיני מעט מוגזמת בהקשר הזה, אני דווקא יכולה להבין את החרדה וההימנעות שכרגע בולטות במיוחד. כמו במקרה של כל חרדה אחרת, גם במקרה זה, יש לנו - ההורים - תפקיד מתווך, מרגיע ומנחם. המציאות שחווה הילד נצבעת ברוב המקרים בצבעים שצובעים אותה הוריו, באופן בו *הם* תופסים אותה ומתייחסים אליה. אם את ממשיגה את האירוע כטראומטי, סביר שהילד יתייחס לכך בהתאמה. אם, לעומת זאת, תנסי לתת לאירוע את ממדיו הריאליים, סביר שהילד שלך יתגבר עליו מהר יותר. אפשר לנצל את האירוע ולכוון את הילד ל"פרוייקט חקר" קטן, בו יוכל ללמוד בעזרתך והכוונתך, על עולמן של הדבורים, על תועלתן, על תהליך הכנת הדבש, וגם על דרכן של הדבורים להגן על עצמן בעזרת העוקץ שלהן. מול הפגנות החרדה הקיצוניות, רצוי להגיב בסוג של ענייניות שקטה, ולא לעשות עניין גדול בשום מקרה (לא מהפחד ואף לא מההתגברות עליו). לא הייתי אומרת להתעלם, אלא להישאר שלווה, לעזור לו להירגע בעצמו, ולא להכריח אותו להתגבר בכל מחיר. אני מאמינה שהדברים יירגעו לאט לאט מעצמם. אם תראי שהמצב אינו משתפר או מחמיר, התייעצי שוב. בשמחות ליאת
שלום רב, הבן שלנו הוא בן שנתיים וחמישה חודשים. בשנה שעברה הוא היה במשפחתון עם 7 ילדים נוספים. הוא היה בין הצעירים. השנה הוא ממשיך באותו משפחתון, אך 5 ילדים גדולים עזבו לגן עירייה ובמקומם באו קטנים- בין גיל חצי שנה לשנה ותשע חודשים. עכשיו הוא הילד הכי גדול בגן! יש רק ילדה אחת בגילו (כמעט). אודה מאוד להמלצה- מה לעשות. מצד אחד הגננת מעולה, אחראית ואוהבת מצד שני , הילד שלנו מאוד חברותי ומפותח שכלית, שר, מדבר, מרכיב פאזלים. אנו חוששים שזה יפגע בהתפתחותו. ממש נשמח לשמוע את חוות דעתך: האם כדאי להעביר אותו לגן אחר איפה שיש יותר ילדים בגילו?
שלום ציפי, לא ציינת מה השיקולים שגרמו לך, מלכתחילה, לבחור להשאיר את בנך במסגרת "תינוקיה" על פני המעבר למסגרת של בני גילו. הצרכים הקוגניטיביים והחברתיים של בני שנתיים וחצי שונים בתכלית מאלה של בני חצי שנה או שנה. גם אם הגננת תתאמץ לספק לבנך את הגרייה המעשירה המותאמת לצרכיו, ספק אם תוכל להתפנות לכך בצורה מיטבית, שכן תינוקות כה צעירים דורשים טיפול פיזי אינטנסיבי, שמעסיק מאד את הצוות. נטיית לבי היא, אם כן, להמליץ על העברתו למסגרת חינוכית המותאמת לצרכיו מכל הבחינות. בהצלחה ליאת
לילד מורכב רגשית בן 9.5 זה דחוף בבקשה אנו מנסים המון זמן למצוא משהוא ולא מצליחים
שלום ברוך, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. פסיכולוג/ית או יועצת בי"ס הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה, כך גם רופא הילדים שלכם. בהצלחה ליאת
שלום !בני בן 5.5 ועולה לכיתה א בעוד וימיים. כבר שבוע מדי פעם הוא מתלונן מכאבה בטן. האים אתם חושבים שיש קשר ? מה אני צריכה לעשות כדי להרגיע אותו. תודה ושנה טובה
שלום דפנה, ילדי כיתה א', במיוחד בימים שלפני ה-1 בספטמבר, בהחלט יכולים להפגין התנהגויות סטרס בעוצמה כזו או אחרת. לפעמים הלחץ הוא "מקורי" שלהם, ולפעמים הלחץ וההתרגשות מועברים אליהם, בערוצים גלויים או סמויים, מסביבתם הקרובה (במיוחד אם מדובר בילד ראשון). בעיני, ההתרגשות היא חלק מהעניין, ולא מוכרחים "לכבות" אותה בכל מחיר. אפשר לדבר על זה, ולציין "כמה אנחנו נרגשים". אפשר לבדוק איתו מה הוא מרגיש ועל מה הוא חושב, ולקבל בשלווה כל תוכן שיעלה. גם חששות, גם פחדים או דאגות, וגם פנטזיות על הצלחה מסחררת - הכל מותר, ועל הכל אפשר ורצוי לדבר. המסר ה"מרגיע" צריך להיות מנרמל (למשל - "אני זוכרת שגם אני נורא התרגשתי לפני כיתה א'. אפילו כאבה לי קצת הבטן. אבל אז, כשהגעתי לכיתה וראיתי את המורה והחברים, הכל עבר"). אפשר להציע פעילויות מפיגות מתח, כמו "השתוללות" שמחה, יצירה, ריקוד, ריצה, פיקניק בטבע - או כל דבר אחר שיכול לשחרר קצת. גם הכנה של החדר, הילקוט, הבגדים ליום הראשון (וואו, זה כבר ממש עוד רגע!) יכולה לתרום לתחושת שליטה ויכולת. בכל מקרה, יש עוד יום אחד, והמתח יתפרק ממילא, אם אכן מדובר במתח. כמו בכל מקרה של תלונות גופניות, עדיף לשלול בעיה בריאותית אצל רופא הילדים, לפני שמפילים הכל על ה'נפש' (גם אם זה נראה סביר ומתבקש). בהצלחה, ושנת לימודים מוצלחת ליאת