פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

ביתי בת השנתיים וארבע חודשים תולשת לעצמה את השיער ולא מעצבים או כעס. סתם כשהיא צופה בטלוויזה או רוצה לישון או סתם להרגיע את עצמה(כאילו זה סוג של תרפיה בשבילה) כאשר מעירים לה היא כועסת מאוד וכאשר מסבירים לה ומדברים איתה היא כאילו לא רוצה להבין. המצב מאוד חמוד כל הצד השמאלי שלה קרח ואני חוששת שמא לא יגדל לה השיער. מה לעשות? ולמי לפנות? רכשנו לה כדור כזה עם שערות כדי לתשחק איתו במקום והיא לא מעוניינת נתנו לה בובה כדי שתתלוש לה את השיער והיא גם את זה דחתה. זקוקה נואשות לטיפול /ייעוץ. אנו מאזור הדרום ואפילו מוכנים להגיע למרכז הארץ לעזרה.

שלום כלנית, בגיל כה צעיר אני בספק אם יש טעם בפנייה לטיפול פסיכולוגי. לטעמי אפשר להסתפק בהדרכת הורים, שתנחה אתכם כיצד לנהוג. תוכלי לקרוא עוד על התופעה תחת הערך "טריכוטילומניה", וללמוד על הגישות הטיפוליות. אני מציעה לשקול התייעצות עם פסיכיאטר ילדים, שיוכל להעריך את ההתאמה לטיפול (קיימת גם אפשרות לטיפול תרופתי). כרגע, תוכלי לנסות לסייע ב'שבירת' ההרגל, דרך הסחה והצעה של פעילויות אחרות (למשל, לישה של כדור פלסטלינה מיוחד), תספורת קצרה מאד שבאופן זמני תמתן את התופעה, או גיוס המוטיבציה שלה להיגמל בכל דרך אחרת (כולל פרסים והפתעות). איכשהו, דווקא ההצעה של תלישת השיער לבובה לא נראית לי הולמת במקרה כזה, כי היא לא מכחידה את ההתנהגות אלא רק מתיקה אותה (או לפחות מנסה) מאובייקט אחד למשנהו. בברכה ליאת

בני עבר השנה מהיסודי לכיתה ז. כיצד אוכל להקל עליו את המעבר לחטיבה. אני יודעת שזהו שלה התפתחותי מאוד חשוב המלווה בשינויים רבים. מה עליי לעשות?

שלום רב, כמו בכל שלבי ההתפתחות של הילדים, יש לנו תפקיד חשוב בליווי, תמיכה ועידוד גם במעבר לחטיבת הביניים, המציב בפני הילדים אתגרים אקדמיים, חברתיים ורגשיים. מסתבר שצריך לדעת לתמוך ולעודד, וזה לא כ"כ פשוט כמו שזה נשמע. כדי לסייע לילדים שלנו לתפקד באופן מיטבי במשימותיהם, חשוב שנסמוך עליהם, נכיר בכוחותיהם וביכולותיהם, נזכיר להם שהם טובים, מוכשרים, מוצלחים וכשירים, ונהיה זמינים למקרה של קושי או משבר זמני. חשוב להתייחס לקשיים כאל חלק נורמלי מתהליך ההסתגלות, ולהתייחס אליהם (בין אם הם אקדמיים ובין אם חברתיים) לא כאל "סוף העולם", אלא כאל אתגר זמני ובר-פיתרון. כדאי להזכיר לילדים, שאם הם הסתדרו בביה"ס היסודי, הם יסתדרו גם בחטיבה ובתיכון, גם אם זה ייקח קצת זמן. חשוב להישאר זמינים ולהציע עזרה, אך לאפשר לילדים לבחור האם ומתי להשתמש בנו. רוב הילדים צולחים את המעברים בשלום, ואני מקווה שגם הילד שלך יסתדר בסופו של דבר. בהצלחה ליאת

ילדי בן ה- 8 וחצי לומד בכיתה ג, מתנהל באיטיות בעיניינים שדורשים את מעורבותו כמו: ארגון וסידור הבית, גם בכיתה בשנה שעברה היו מקרים בהם לא סיים להעתיק מן הלוח והיה עליו להשלים את הכתיבה בבית. בסידור מערכת הוא מתעכב, בארגון הציוד לבית הספר או כל ציוד אישי שלו הוא איטי. מה לעשות? אגב אין תחום בו הוא אינו איטי.

שלום רונית, כדי להגדיר ילד כאיטי, נדרשים 'סולם', נורמה או קריטריון אחר כלשהו שלאורו ייבחנו ביצועיו. איני יודעת מול מי את משווה אותו, ולאור מה את מציבה את הציפיות שלך ממנו. לטעמי, ילד בן שמונה וחצי אינו אמור להיות זריז ב"ארגון וסידור הבית", ומותר לו שיהיו מקרים בהם לא הספיק להעתיק מהלוח. כדי לדעת אם מדובר בבעיה אמיתית, תוכלי להתייעץ תחילה עם המורה שלו ולקבל את התרשמותה על תפקודו בביה"ס, ובמידה והיא מרגישה כמוך, יש לשקול אבחון פסיכו-דידקטי מקיף לאיתור הקשיים. בברכה ליאת

שלום! כיצד נכון לעשות קליטה במסגרת לתינוקת בת 8 חודשים שלפני שבועיים התחילה לה חרדת הנטישה? חווינו יום קשה בגן ואני רוצה תהליך הדרגתי וצבירת חוויות חיוביות יחד איתי בגן בעוד הגננת מאמינה שצריך ל"חתוך" ולסמוך עליהם שיסתדרו. לא בא לי שתבכה! מה את אומרת? תודה רבה מראש!

שלום תמר, עם כל הכבוד לגישה הנחרצת וה'חותכת' של הגננת שלכם, גם אני, כמוך, מאמינה שהדרך לקליטה והסתגלות טובה היא הדרגתית ומרופדת, בעיקר כשמדובר בתינוקות שאינם מדברים עדיין, שאין להם תחושת זמן, ואשר נמצאים בשיאה של חרדת הפרידה. גם אם לא תמנעי לגמרי לגמרי את הבכי, תוכלי להקל עליה מאד אם תאפשרי לה כרגע שהות קצרה בכל יום, המתארכת בהדרגה בהתאם למידת הביטחון והאמון שלה בדמויות המטפלות בגן. סבלנות ליאת

אני מורה מקצועית בחטיבת הביניים, נכנסתי היום ללמד בכיתה ז' ויצאו לי משם קרניים, בכיתה היו 35 ילדים מתוכם 10 לא פשוטים כלל. היו הפרעות בשיעור, לא הצלחתי ללמד, ויצאתי מאוד מתוסכלת. גם תגובתה של מנהלת הבית כשביקשתי את עזרתה במתן כלים להתמודדות בכיתה הייתה: תפני למחנכת הכיתה. אני לא מורה חדשה אך התחושה שיצאתי ממנה היום בכיתה הייתה לא נעימה בכלל. למותר לציין שהכנת השיעור הראשון הייתה מוקפדת מאוד, מעניינת, רלוונטית. כשביקשתי ממספר תלמידים להישאר אחרי השיעור לשיחה אישית הם לא התייחסו למעט אחד שנישאר לשיחה. אנא עזרי לי מה עליי לעשות?

שלום תמי, לבי איתך. נדמה לי שרוב הציבור בישראל אינו מודע לקשיים ולאתגרים עמם מתמודדים מורים בבתי הספר שלנו. אנשים מרבים להתייחס לחופשות התכופות במהלך השנה, ופחות לעבודה הקשה והשוחקת, לבעיות המשמעת וללחצים המופעלים על המורים מצד המנהלים, המפקחים, ההורים והתלמידים ברמת היומיום. כמובן שלא אוכל לעזור לך מכאן ברמה הפרקטית, כי לכל מורה מתאימה גישה שונה, המוכתבת מאישיותו, מה'אני מאמין' החינוכי שלו, מהאקלים הכיתתי ומאופיו של ביה"ס. אישית, אני מאמינה שגישה אישית ומכבדת כלפי כל תלמיד ותלמיד (בגבולות האפשר), מובילה בסופו של דבר להיענות וכבוד גם מצד התלמידים. מורה סמכותני מדי, הנוקט בדרך של איומים ועונשים עלול למצוא את עצמו די מהר במסלול עימות והסלמה. אני מניחה שנדרשת מידה של איזון ושכל ישר, כדי לגייס עמדה סמכותית (לא סמכותנית), מכבדת, קשובה ומכילה כלפי כל תלמיד. העצה הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה לסגת ממאבקי כוח וכבוד, ולהרוויח את שיתוף הפעולה של התלמידים במעשים ופעולות לאורך זמן. אני יודעת כמה קל לדבר, וכמה קשה לעשות, ומודעת לכרסום הגדל והולך במעמדם של המורים. ובכל זאת, קיימים מורים רבים טובים, נערצים וידידותיים, המעידים שהמשימה אפשרית. שולחת לך כוחות, עידוד ואיחולים לשנה של הצלחות והישגים למרות הקושי. ליאת

הי ליאת, מצטערת אם אני מעמיסה עליך :) פחדתי שפיספסת אותי למטה.. הגבתי לך על מה שענית לי ואשמח מאוד אם תוכלי לקורא את ההודעה שלי... תודה רבה

היי לולי, את לא מעמיסה עלי כלל. לפעמים, כשיש לי עומס, אני בדילמה, האם להשיב קודם לפניות חדשות או קודם להודעות המשך. איכשהו, אני לא עקבית, ופועלת פעם ככה ופעם ככה. הפעם זה היה ככה... :-) בקיצור - עניתי לך שם. סליחה שחיכית. לילה טוב ליאת

ליאת, קודם כל, לפני הכל- את מדהימה... הבנת כל כך הרבה דברים מעבר למה שכתבתי וזה היה מדהים לקרוא את זה... היה לי פשוט כיף וממלא לקבל הודעה עם כל כך הרבה התייחסות... הצלחת להוציא אותי מהבדידות התמידית לכמה רגעים.. ועל זה תודה רבה.. שבת שלום :)

בתי בת 4 וחצי מרביצה כל פעם שמשהו לא מוצא חן בעיניה, גדול או קטן, במיוחד לאחותה (בת 3) ולנו ההורים. בגן היא מלאכית ומשוגעים עליה. ברור לי שהיא פשוט מחפשת גבולות שאנחנו צריכים להציב בפניה. אני יודעת שהיא צריכה לראות תוצאה ישירה מהמעשה שלא ישתלם לה לחזור על כך -כמו לא להיות בחברתנו אם היא לא נעימה. אבל איך עושים את זה? טכנית: נעבור לחדר אחר היא תבוא אחרינו. ננעל את עצמנו בחדר אחר? נשמע הזוי. לנעול אותה בחדר -וודאי שלא. אז איך עושים את זה -תוצאה הגיונית ישירה להתנהגות כזו במסגרת המשפחתית? תודה רבה

שלום חנה, לפעמים, כאשר לא מתאפשר ניתוק פיזי (למה, בעצם, אינך יכולה להיסגר בחדר השינה שלך לחמש-עשר דקות? ללכת להתקלח? ללכת לתלות כביסה? לשירותים?), אפשר ליזום נתק פסיכולוגי. כלומר, להתעלם מנוכחותה, תוך שאתם מציינים בקצרה "כל זמן שאת מכה, לא כייף לנו איתך. אנחנו פגועים עכשיו, ולא מעוניינים לשחק או לדבר". ילדים, ובעצם כולנו, זקוקים מאד לחברה ולתשומת לב, והתעלמות או בידוד חברתי זו סנקציה חמורה. מעבר לכך, אני מציעה לעשות הכל כדי לא לאפשר לה להכות אתכם, גם אם תצטרכו לצורך כך לעצור אותה פיזית או לרסן אותה בחוזקה. כדי ללמוד עוד על פרקטיקות מעשיות, אני מציעה להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, או להיעזר בספרות הורית טובה, הנמצאת בשפע על המדפים. להערכתי, אתם יודעים מה צריך לעשות, אך מתקשים ביישום עקבי של הדברים. לפעמים, הדרכה הורית מסודרת מסייעת גם באיתור הקשיים והכשלים, ומייעלת את התהליך. בברכה ליאת

שלום אני אם לילדה בת שלוש ושלושה חודשים וגם בשבוע ה33 להריון שלי. בשבועיים האחרונים הילדה שלי מתחילה לגעת בפות שלה ולהגיד "אמא תראי מה אני עושה",אני מנסה לא לענות אבל היא אומרת שוב "אמא...." "אני עונה לה בפעם השניה שזה הגוף שלך ושלא מעניין אותי השטויות שאת עושה עם יהיה לך פצע שלא תבואי אלי כי אני לא התיחס..." ביום שני היינו בבריכה היא ראתה כמה בנות עומדות מעל הלחץ של הזרם שיוצא מהריצפה אז היא גם עשתה את זה.. בעלי הביא אותה ושאל אותה:למה את עושה ככה? היא ענתה:"זה נעים לי"...בעלי:" לא עושים ככה יהיה לך פצע ועכשיו גם את לא הולכת לשחק והוא שם אותה על הברכיים". "ואז היא אמרה מבטיחה שלא יעשה את זה יותר"... והלכה לשחק. אח"כ הלכנו להביא ארטיקים הוא השיב אותה על הדלפק ושוב נגעה בפות שלה ואמרה אבא תראה מה אני עושה.... אז הוא הביא לה באיסטינט מכה על היד ואמר לה שזה יהיה הפעם האחרונה! אני כעסתי ואמרתי לו לידה :"ליפני כמה דקות דיברתי איתך שתתעלם למה אתה נותן לה מכה". הגענו הביתה קילחתי אותה.... אח"כ שאלתי אותה איך היה בבריכה? היא ענתה:"היה כייף אבל שאבא נתן לי מכה בגלל שנגעתי בפות לא היה לי נעים." דיברתי עם בעלי על הנושא הזה שצריך להתעלם... הוא לא מוכן לשמוע הוא טוען שעם ניתעלם היא תכניס גם אצבעות.... הנושא הזה מפחיד גם אותי וזה גם מבייש קצת למרות שזה טיבעי ... הוא מפחד וגם אני במיוחד שהיא גם התחילה היום לגעת גם לו. הוא מוזיז לה את היד מהר ואומר שזה מקום אינטימי של אבא והוא לא מרשה שהיא תעשה את זה יותר. עכשיו אני לא יודעת מה עושים כשזה מגיע כבר למצב כזה. ליפני השינה דיברתי איתה יפה ובשקט שאבא סיפר לי שהיא נגעה לו,אז הוספתי את יודעת שלא נוגעים במקומות אינטימים של אנשים אחרים זה הגוף רק שלהם וגם בשלך לא נוגעים ולא מראים לאף אחד רק שאת עושה פיפי את מנקה מרימה וזהו . אני לא רוצה לשמוע שאת עושה דררים כאלה את ילדה גדולה ומבינה. היא אמרה טוב וזהו. בבקשה מימך תעזרי לי אני לא יודעת מה לעשות אולי היא מחפשת צומי בדרך הזאת כי עד ליפני שבועיים היא היתה עושה לי פיפי בתחתונים בכונה ושהפסקתי להתיחס ולהתעצבן היא הפסיקה. תעזרי לי בבקשה.

שלום רב, אוננות של ילדים היא תופעה נפוצה ונורמלית, ואין בה כל סכנה. תגובות מהסוג שלכם (גם את לא ממש התעלמת, והעדפת להפחיד אותה עם איומי פציעה) דווקא כן נושאות איתן סכנת נזק, ועלולות להפוך את המגע המיני למשהו מעורר אשמה, בושה וגועל, מה שעלול להניח את היסודות לבעיות תפקודיות בעתיד. לכן, יש מקום לשוחח שוב עם הילדה בהזדמנות הקרובה, ולומר לה שמה שהיא עושה אכן נעים, אך יש לעשותו אך ורק בפרטיות, כשהיא בחדר לבדה. הזכירי לה שלא נהוג לגעת באיברי המין בבריכה, בגן, או בכל מקום ציבורי, וגם לא על ידכם, ממש כמו שאנחנו לא מחטטים באף מול אנשים אחרים (נסי לא להגיד "כי זה מגעיל", בבקשה). כמובן שאין לאפשר לה לגעת באיברי המין שלכם, אך יש לעשות זאת בנימוס ומתוך כבוד ("אני לא מרשה לך לגעת לי בפין/בפות, כי הגוף שלנו שייך רק לנו, והוא נשאר מחוץ להישג ידם של אנשים אחרים, גם בתוך המשפחה"). בברכה ליאת

אני חייבת התייעצות ועזרה דחוף איך להתמודד עם ילד בן 3 ותינוק חדש , הילד בן 3 יש לו התפרצויות זעם שאיני יודעת איךלהתמדוד מולו , הוא מרביץ , יורק , שורט פירצי זעם פיתואומיים ואלימים ואני מפחדת ופשוט לא יודעת מה לעשות במצב הקיים, אודה לך עם תוכלי לייעץ לי ולתת לי כלים להתמודד . תודה נילי

שלום נילי, לא ציינת האם היו התפרצויות זעם גם לפני הלידה (איכשהו, לידת אח יכולה להחריף נטייה קודמת, ובדר"כ לא 'מדליקה' צרות יש מאין). בכל מקרה, עם ובלי קשר ללידה, חשוב לעזור לבנך הבכור ללמוד לפרוק תסכולים ואכזבות בדרכים פחות הרסניות ואלימות, והדרך לכך מצריכה מידה של השקעה - הן בתשומת לב וסבלנות רבה, והן בדרך של הצבת גבולות נאותה. ברמה הפרקטית, חשוב לעשות כל מאמץ להישאר חמים, קשובים ומנחמים עבורו, תוך הבנה לתחושות הקנאה, הבלבול ואפילו התוקפנות שמעורר התינוק החדש. אפשר להיעזר בסבתות, דודים ובני משפחה נוספים, ולהקדיש זמן איכות לילד הגדול. עם זאת, אין לאפשר לו לפגוע בדרך אלימה באדם או ברכוש, ויש לעשות זאת בנחישות ובעקביות. בכל פעם שהוא מנסה להכות, לשרוט או לירוק, רצוי לרסן אותו פיזית, או להרחיקו מיידית מה'זירה', עד שיירגע. לפעמים, בגלל רגשות אשמה או רחמים כלפי הילד הגדול שנולד לו אח, אנחנו נוטים לוותר, 'לעגל פינות', ואפילו להעלים עין או לקבל בהבנה גילויים של זעם ואלימות. אני מציעה לוותר, לכן, על האשמה ועל המחשבה שנגרם לו עוול, כדי לא לשדר מסרים כפולים/סותרים. אפשר וחשוב להעביר מסר מכיל ותומך ("אני רואה שקשה לך, ואתה כועס נורא עכשיו"), אך גם ברור מאד וסמכותי ("אבל לא אוכל להרשות לך להרביץ בשום מקרה. אתה יכול לבחור אם להישאר כאן כמו גדול, או שאאלץ להרחיק אותך מכאן בכוח"). אם תרגישו שקשה לכם לבד, פנו להדרכת הורים קצרה, וכך תייעלו את התהליך. בהצלחה ליאת

שלום לליאת 1. מה קורה אם ילד בגיל ההתבגרות לא מזדהה אם אף אחד מההורים כלומר לא לוקח אותם כמודל לחיקוי האם זה בסדר מבחינת ההתפתחות שאלתי בפרוש את הילד איזה דמות מבין שתינו היית מתחבר אליה ענה לאף אחד, האם זה קשור לזה שיש בינינו חילוקי דעות רבים 2. אם יש קושי בזמן מסוים תקופה נתק מהחברים כלומר לא נהנה בחברתם האם להכריח את עצמו כן ללכת למרות שלא נהנה בשלב זה להיות בחברתם. תודה על תשובתך אמא

שלום דוריה, בגיל ההתבגרות, אחת המשימות המרכזיות היא כינון זהות עצמית מגובשת, בנפרד מזו של ההורים. "מלחמת העצמאות" המפורסמת של המתבגרים, הנקראת לעיתים גם "מרד ההתבגרות", אינה אלא שיאו של תהליך נפרדות הכרחי, בריא ונורמלי. הנטייה 'לבעוט' בערכי ההורים, להזדהות עם כל מה שרחוק מהם, ולבטל את דעותיהם קיימת בכל הנוגע להיבטים היומיומיים והשטחיים (מראה חיצוני, טעם מוסיקלי, בחירת חברים, וכיוב'), אך מחקרים מצאו כי בכל הנוגע לתפיסות חיים והשקפות עולם עמוקות יותר, להורים יש ויש השפעה על ילדיהם. לכן, אני מציעה לא לדאוג יותר מדי מכך שהילד שלכם בוחר לא להיות כמוכם, ולא לראות בכך דחייה גורפת של כל מה שאתם. לגבי שאלתך השנייה, איני בטוחה שהבנתי עד הסוף למה כוונתך. לאמונתי, לא נכון להתערב בהעדפות החברתיות של הילדים שלנו, בעיקר בגיל ההתבגרות, מתוך כבוד לרצונם, להחלטותיהם ולבחירותיהם. אם, לעומת זאת, הילד מבקש עזרה או עצה, חשוב להישאר זמינים, תומכים ומעודדים. אבל לא בכוח, ולא להכריח. בברכה ליאת

לילדי (כיתה ח') יש קשיים בהבנת קשרים חברתיים, תרגום והבנת מצבים חברתיים,גם בבית וגם בחברת בני גילו. הוא אובחן כהיפר והיפו סנסטיב רגישות יתר לרעשים מגע-בדים/בגדים, מפרש דברים בהגזמה, לפעמים שואל שאלות סתם ותם, לפעמים אובססיבי .נוטל קונצרטה.ניסינו כבר הרבה דרכים כמו פגישות שלו עם פסיכולוג ילדים,שיטת אלבאום, טיפול באומנות.אבל הוא הצליח להקסים את כולם ולצערנו לא הועילו לו. הרצון שלנו כהורים להיפגש עם פסיכולוג שיוכל להנחות אותנו כיצד לנהוג.האם יש המלצה טובה ?

שלום טובה, האתר שלנו אינו פרסומי, ולפיכך אין אפשרות להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום. נסי להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או לצרף כתובת מייל ולקוות שמישהו ישלח אלייך המלצה ישירות לשם. בהצלחה ליאת

אני מחפסת פסיכולוג ילדים באזור צפון - עכו כרמיאל מעלות תודה מראוש

שלום טטיאנה, האתר שלנו אינו פרסומי, ולפיכך אין אפשרות להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום. נסי להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או לצרף כתובת מייל ולקוות שמישהו ישלח אלייך המלצה ישירות לשם. בהצלחה ליאת

שלום, ביתי בת 4 אוהבת בצורה הנראית לנו קיצונית ואף אובססיבית מתוקים וחטיפים. מאז שהייתה קטנה יותר השתדלנו להגביל את אכילת הממתקים לממתק אחד ביום כאשר בסופ?שים בדר?כ התרופפו מעט הגבולות. כאשר היא הולכת לחברים היא קודם כל מבקשת ממתק או חטיף ומבקשת ממנו הרבה. היא לא מסתפקת בקצת ולא בדבר אחד אלא מנסה כל הזמן יותר. כאשר אני משאירה אותה לבד אצל חברות אני שומעת לאחר מכן מהאימהות על התאווה שלה לחטיפים וממתקים. גם בבית היא כל הזמן סביב זה, מבקשת ממתק ומנסה כל פעם לקבל יותר מממתק אחד. אנחנו מרגישים מצד אחד שאולי ההקפדה שלנו הייתה קשה מידי אך מצד שני ללא גבולות היא תאכל רק ממתקים כל היום. זקוקים מאוד לעצתך איך עלינו לפעול ולמה הדבר. תודה, רונית.

שלום רונית, הניסיון מלמד שבמקרים של הגבלה קיצונית על אכילת ממתקים, המשאלה והתשוקה אליהם עלולה להתגבר, ולכן - כמו תמיד - איזון הוא שם המשחק. בין איסור מוחלט לבין "אכילת ממתקים כל היום" יש תווך עצום, שבו 'נופלים' כנראה רוב הילדים שלנו. פעם מישהו בדק ומצא שאם נותנים לילדים לבחור לעצמם את התפריט ללא כל התערבות או דעה קדומה, הם יידעו להרכיב לעצמם את התפריט הנכון. אני לא יודעת עד כמה מדובר במחקר אמיתי או במיתוס, אך אני נוטה להאמין שיש בזה משהו. בכל מקרה, כרגע, כשכבר קיימת מידה של גרגרנות, אפשר לנסות להרפות קצת, ואולי אפילו לנסות את האסטרטגיה הפרדוכסלית (לתת לה לזלול עד בחילה, כמו שקורה לפעמים בזמן ביקור במפעל שוקולד), ולראות מה יהיה. נסו לשלוט במה שנכנס הביתה, להקפיד על מוצרים מתוקים איכותיים ככל האפשר, ועל תזונה מאוזנת ובריאה בזמן הארוחות. אני מניחה שאם תרפו קצת מהעיסוק בזה, משהו יירגע גם אצלה. בשמחות ליאת

היי יש לי בן בן שנתיים וחודש (בן ראשון) , הוא נמצא במסגרת עם ילדים מגיל 4 חודשים . לפני חודש עברנו לארה"ב וכרגע הוא בגן אמריקאי , ההתחלה היתה קשה מאוד אך לאחר שבועיים הוא הסתגל והסכים להשאר לבד בגן ונראה שהוא מאוד נהנה ללכת כל בוקר לגן . בשבוע האחרון מגיעות אלינו תלונות מהגננת שהוא נהיה מאוד אלים : דוחף , מרביץ ותולש שיער . ארצה לציין שבגן בישראל לא היו מקרים כאלה - להפך : הוא היה תמיד ננשך ע"י אחרים ולא מחזיר כאשר מרימים עליו יד . אציין גם שהוא מבין ומדבר עברית מצויין אך אנגלית עדיין לא . ברור לי שהתנהגות זו נובעת מחוסר התקשורת שלו בגן , לא מבינים אותו והוא לא מבין אותם ולכן מתבטא באלימות . השאלה שלי היא , מה ניתן לעשות ? אני מדברת איתו על זה בבית ונראה שהוא מבין זאת אך בגן הדבר חוזר על עצמו מדי יום . מה אוכל לעשות העיניין ? אשמח לתשובה ממך . תודה מראש , גלית

שלום גלית, גיל שנתיים מתאפיין בביטויי אגרסיה גולמיים מאד, בעיקר במצבי תסכול, וכמו שאת מבינה הילד שלך אכן מתמודד כרגע עם תסכול עצום, מעצם היותו נתון במסגרת חדשה, עם מבוגרים שמתקשים להבינו, וגם בבית, הגיוני להניח שקצת מתוח. אין לי ספק שגננת מנוסה ומקצועית מבינה את הנסיבות הללו, ואינה מייחסת לו רשע או זדון. הדרך היחידה שאני יכולה לחשוב עליה כרגע זה הורדת רמות התסכול שלו. כלומר, מתן הרבה תשומת לב אישית, והיצמדות מסייעת אליו בשעות הפעילות בגן - וכל המרבה הרי זה משובח... אולי בשלבים ראשוניים אלה, תוכלי את עצמך להיות איתו בגן, גם כדי לתרגם ולתווך, וגם כדי להפיג את תחושות הבדידות והזרות שהוא חש. איני רואה טעם רב כרגע בסנקציות או הסברים, שכן מגיעים לו עדיין ימי החסד של ההתאקלמות. לאט לאט... מאחלת לכולכם התערות מהירה בסביבתכם החדשה ליאת

שלום ליאת, בתי בת 3.9 שנים,ילדה מאוד עצמאית ועקשנית,עם העצמאות אין לי בעיה,אבל העקשנות שלה מוציאה אותי מדעתי ואת כל הסובבים...יש לי עוד בן שהוא בן 6,והם מסתדרים טוב ולעיתים רבים,כאשר בתי לא קבלת מה שהיא רוצה,היא מתחילה להשתולל,להרביץ,לבכות ולצעוק,לפעמים גם מסתם דברים קטנים למשל:לפתוח את דלת הכניסה,להכנס ראשונה לאוטו,לשבת בצד מסוים,לא עובר יום מבלי שבתי תמצא איזו סיבה להתעקש עליה..הסבתות כבר לא רוצות/מסוגלות לשמור עליה.בתי מתחילה עכשיו גן חדש ואיני יודעת מה לומר לגננות,על מנת לאפשר לה "כניסה קלה",כמובן שגם קשה לה בפרידות ממני,והיא כל לילה עוברת למיטתנו.אודה על תשובתך

שלום קטי, ילדים הם אמנם יצורים עקשנים ודעתניים, אך עמידה סמכותית ונחושה של ההורים מלמדת אותם להתאפק, לווסת את תגובותיהם ולהתמודד עם אכזבה ותסכול. ילדים צווחניים, בכייניים או מתפרצים בזעם הם מי שלמדו שכך הם יכולים להשיג את מה שהם רוצים. לאור מה שאת מתארת שקורה אצלכם (ביום ובלילה), אני מניחה שאתם מתקשים מאד לשאת את התקפי הזעם שלה, ומעדיפים להיכנע להם כדי שיהיה שקט. זו עמדה בעייתית, שרק מנציחה את המצב. אני מעודדת אותך בכל פה, להגיע להדרכת הורים קצרה (פגישה או שתיים) אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להסביר לך את העקרונות המנחים, שיסייעו לך להפסיק להיבהל מההתעקשויות, ולעמוד על שלך. את כמובן מוזמנת לדפדף בפורום שלנו, ולקרוא אין סוף התייחסויות לנושא הגבולות מול ילדים בכל גיל. בעניין הגן החדש, אני סבורה שאין צורך בהיערכות מיוחדת או שיחה עם הגננת. בדר"כ גננות יודעות להציב את הגבולות כהלכה, ולהנחיל לילדי הגן את כללי המותר והאסור ללא קושי. מסתבר שילדים - גם העקשניים שבהם - לומדים לכבד את גבולות המסגרת, כאשר אילו מוצגים להם נכון. מאחלת לכם שנת לימודים פוריה ליאת

הי ליאת, תודה על תשובתך המהירה.ברצוני לציין שאיני מוותרת לה,אני נותנת לה לבכות,והיא בדר"כ אינה מקבלת מה שהיא רוצה,אך באמת זוהי התמודדות לא קלה...אשמח לקבל עזרה מפסיכולוג ילדים,האם ניתן לשלוח לי למייל טל'?

שלום, בני בן ה4 מתקשה להירדם במיטתו ונוהג כמעט בכל עבר לישון שם לילה שלם - עובר באמצע הלילה למיטתנו. לפני כחודשיים התחלנו בתוכנית המדבקה לה זכה בכל פעם שישן לילה שלם, לאחר מספר מדבקות מוסכם מראש קיבל מתנה אותה בחר בעצמו, בהמשך קיבל גם מדבקה כשנרדם לבדו במיטתו. במשך תקופה זה עבד נפלא, בכמה לילות התעורר באמצע הלילה, הגיע ליד מיטתנו הבחין שאל אם כבר בוקר, כשהבין שלא חזר למיטתו. לפני כשבועיים ראה סרטון מפחיד בטלויזה מאז חזר להרגלים הישנים, פוחד ללכת לבד לשירותים וכו'. בימים הראשונים מאז ראה את הסרטון עם רדת הלילה לא זז מאיתנו ולא כמה צעדים- זה השתפר עם הזמן והוא כסר לא מדבר על הסרטון אבל עדיין קיים השרידים, עדיין לפעמים חושש ללכת לבד לשירותים לדוג' ומאז בכל לילה עובר למיטתנו. אני מרגישה ששיטת המדבקות כבר איבדו את יעילותן, מעבר לתסכול שנוצר שאינו זוכה בהן ירדה גם המוטיבציה. מה לעשות? האם להניח לו עד יעבור הפחד ולאז להתחיל שוב? יש לציין כי עומד לפני מעבר לגן חדש כך שעתידה לו תקופת התסגלות מאתגרת גם כך.

שלם שמרית, לאורך הילדות ייתכנו תקופות חוזרות בהן הפחדים 'זוקפים ראש', וחשוב להיענות לזה ברגישות וזמינות הורית. בעיני, לא נכון להיכנע ולהעביר את הילד אל מיטת ההורים, אלא להגיע איתו אל מיטתו, ולעזור לו להירגע שם. זה קשה, והפיתוי לחזור לישון גדול, ולכן מי שיוצר את הצרה הזאת מלכתחילה הם בדר"כ ההורים עצמם. אם מיטת ההורים יוצאת באופן מוחלט מהרפרטואר, המוטיבציה של הילדים להירגע ולחזור לישון גדלה. אם, לעומת זאת, מיטת ההורים היא אופציה, הילדים לומדים להתעקש ולהקשות עד שיזכו בצ'ופר הנכסף. כדי לעמוד במשימה בלי להישבר, נסו לארגן תורנויות ביניכם. אני מציעה להניח לשיטת המדבקות, ולהסתפק בשבחים ועידוד. ליל מנוחה ליאת

ליאת שלום, זאת בעיה שאני סוחב אותה איתי כבר כמה שנים ורק עכשיו אני מבין כמה היא בעייתית. כשהייתי בכיתה ה' הכרתי חבר שהוא "השתלט" עליי ולא יצרתי קשרים עם אנשים חדשים למרות שכן היו לי חברים זה לא שהייתי בודד. היום כשאני בן 18 ולפני גיוס אני רואה כמה נזק זה עשה לי, יש לי חברים אבל אני לא הכי אהוב עליהם ואני לא המרכז לעומת מה שיכלתי להיות כשאני חושב על זה לולא אותו חבר. ועכשיו כשאני רוצה להרגיש איך זה היה יכול להיות בלעדיו אני כל הזמן מנתק את עצמי ממנו במחשבה לרגע כי ככה זה בעצם ה"אני האמיתי" אבל זה רק לכמה שניות בודדות כי הוא כל הזמן בתת מודע שלי, אני מפחד שזה נזק שעכשיו אני מתחיל להרגיש אותו( תמיד הרגשתי אך עכשיו זה במיוחד) שהוא בלתי הפיך..אני ממש מקווה שהצבא ישנה את זה. תודה ליאת.

שלום שרון, אם תקרא את תשובתי ללולי, כאן מתחתיך, תוכל לזהות את ה'אני מאמין' שלי, לפיו אין גורם ישיר אחד האחראי לבעיותינו. נדמה לי שכרגע, מוטב להניח למה שהיה בעבר, ולהתמקד בשיפור איכות חייך בהווה. אתה עומד עכשיו לפני גיוס, וזו הזדמנות מצויינת להתחלות חדשות. מצב חברתי הוא תמיד 'הפיך', גם אם נדרשים זמן ומאמצים כדי להביא לשינוי. אם אתה סבור שהקשיים החברתיים שלך פוגעים משמעותית ביכולת שלך לתפקד ברמת היומיום, פנה לטיפול פסיכולוגי, והילחם על זכותך לאושר. בהצלחה ליאת

הי ליאת, יש לי שאלה קצת מוזרה. אני (ביחד עם אחי התאום) נולדתי בסוף חודש שביעי והייתי באינקובטור 3 שבועות עד שהשתחררתי הביתה...רציתי לדעת האם הדבר הזה שלעצמו יכול לגרום לאיזשהו חסך רגשי עמוק או לבעיות רגשיות בבגרות... תודה רבה :)

שלום לולי, בעיות רגשיות שמקורן בילדות, קשורות בדר"כ למידת ההיענות ולאופי ההתקשרות הבסיסית עם הדמויות ההוריות. לעיתים, נסיבות חיים ספציפיות עלולות להתערב בתולדותיה של המשפחה, להשפיע ישירות ובעקיפין על מידת הפניות של ההורים, על סגנון החיים בכלל וסגנון ההורות בכלל זה. כמובן שחיים נטולי דאגות או נטולי צרות אינם בנמצא, ולכן כמעט כל ההורים מתמודדים בשלב זה או אחר עם אתגרים בריאותיים, כלכליים, בטחוניים או זוגיים. מה שיוצר בסופו של דבר "הפרעה" או בעיה פסיכולוגית, זה כנראה שילוב בין מאפייני הפרט (הורה או ילד), יחד עם נסיבות חיים מסויימות. לכן, העובדה שנולדת פג - כשלעצמה - לא אמורה להוביל לחסכים משמעותיים, אלא אם נלוו לכך קשיים תפקודיים הוריים, שנמשכו לאורך זמן. חשוב להזכיר כאן גם את גורמי החיסון, הכוחות ומעגלי התמיכה, העומדים ככוח מגן ומשקם בזמן משבר ולאחריו. בקיצור, מכל התשובה הארוכה הזאת, לא ממש קיבלת מענה לשאלתך. לפעמים לא נוכל לדעת מה הגורמים הוודאים למצוקות שלנו, ולכן המוקד עובר למה שיכול לעזור לנו להתמודד איתן, ב'כאן ועכשיו'. מה אתה אומר? :-) ליאת

הי ליאת, קודם כל אני בת :)...אבל בעצם לא כתבתי בלשון נקבה, אז איך תדעי.. אני מרגישה שדווקא מאוד ענית לי..אני שמחה לשמוע שעצם זה שנולדתי לפני הזמן לא פגע בי מבחינה רגשית.. יש לי הרבה בעיות רגשיות ואני חושבת שכן נתת לי כיוון להבין מאיפה הן נובעות ומה מקורן... אני בנאדם מאוד סגור..אני מצליחה להיפתח רק לחברות המאוד קרובות שלי.וגם כאשר אני מספרת להן דברים זה לרוב בהתכתבות ולא פנים מול פנים.. עם ההורים שלי אני לא רגילה לספר שום דבר..הקשר שלנו הוא טכני לגמרי, לדוגמא- אכלת? את עובדת היום? וכו'...אני לא מסוגלת לספר להם שום דבר..בכלל יש לי בעיה עם אנשים שהם מבוגרים..(וזה מצחיק כי כבר אני בוגרת 23..) ההורים שלי לא החסירו ממני מבחינה חומרית שום דבר אף פעם...אבל לא הייתה התייחסות רגשית..הייתי מרגישה הרבה, בגיל ההתבגרות, שכאילו הם לא רואים אותי, את הנפש שלי.. את גיל ההתבגרות העברתי במלחמות איתם..פשוט הייתי עצבנית כל הזמן..רק מגיעה הביתה ומקבלת עצבים, על מה? עד היום אני בעצמי לא מבינה..אולי בגלל שחיפשתי את המקום המבין הזה ולא קיבלתי אותו, אז אולי בגלל זה הייתי עצבנית? וזה כמובן היה גלגל, אני עצבנית ולא נחמדה אליהם, הם לא מבינים למה ומחזירים לי באותה דרך, אני מתעצבנת שהם ככה אליי וכך הלאה והלאה.. אבל היום הגעתי למצב שאני לא רוצה לדבר עם אף אחד ולא לספר שום דבר ואני רגילה להתמודד עם הכל לבד..אולי בגלל כל זה קשה לי להיפתח למטפלת שלי..אני כבר 5 חודשים אצלה..אני מפחדת שאני אף פעם לא אצליח להיפתח אליה..מה את חושבת? אני לא אכחיש..לפעמים כן יש רגעים שבא לי חום והתייחסות (לא מהם !!!- זה כבר עבר ממזמן), אבל גם זה עובר... וכמובן שיש לי חרדה חברתית, שלפעמים פשוט בא לי להיות בלתי נראית...

שלום רב אשמח לקבל טיפים כיצד לנהוג כאשר בני בן ה 5 (שהוא גם תאום) מרביץ כאשר משהו לא "מסתדר" לו . בדרכ הוא מרביף לאחיו התאום אך לאחרונה חלה עוד החמרה והוא הרביץ גם לילדים נוספים. כל השיטות שניסנו עד כה לא עבדו , כמו שיטת ה 5 דקות, איסור על לעשות משהו שחביב עליו באותו היום, כמובן שיחות על כך שבבית שלנו לא מרביצים, אפילו קנינו טרמפולינה לטובת זה כ"מתחשק" לו להרביץ שיקפוץ 10 פעמים. שום דבר מניסיונות אלו לא עבד ואנו אובדי עצות. אני מרחמת גם עליו וגם על אחיו שנאךץ לספוג. אשמח לעצה

שלום עמית, חינוך הוא מלאכה קשה ומתמשכת, ולכן, כשנדמה לנו ששום דבר לא עוזר, עלינו לבדוק עם עצמנו, עד כמה אנחנו עקביים במה שאנחנו עושים. כנגד התנהגות אלימה יש לא מעט אסטרטגיות פעולה, אלא שכדי שהן יימצאו יעילות, חשוב להפעילן בעקביות ולא פשרות. אני לא יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת "שיטת 5 הדקות" (אני הייתי נזהרת מ'מתכונים' שרירותים כאלה). אם ילד מתנהג בדרך אלימה, יש להרחיקו מייד מהמקום, תוך הסבר קצר ("לא תוכל להיות איתנו כל זמן שאתה מכה"), ולגרום לכך שיפסיד את הנוכחות הנעימה והמצ'פרת שלנו. הכוונה היא לא לסגור את הילד בחדר אחר לזמן קצוב מראש, אלא להביא למצב שבכל פעם שהוא מכה תהיה לכך תוצאה שלילית ולא רצויה מבחינתו. לפעמים אפשר (ואפילו טוב יותר) להרחיק את עצמנו: לזוז לחדר אחר או לצאת מהבית, ולגרום לו להבין שהוא מפסיד כל עוד הוא אלים. לצד פעולות אלו, שחייבות להיעשות בעקביות, יש לשים לב לשתי נקודות חשובות: אין לפצות את הילד או לתגמל אותו מאוחר יותר בגלל ההפסדים ועוגמת הנפש שנגרמה לו, כדי לא ליצור תגמול (דחוי) להתנהגות האלימה. רצוי גם לא להתרשם מדי מבקשות סליחה למיניהן, שמבחינת הילד אין להן הרבה משמעות. כלומר, ההפסד והתחושה הרעה שהילד יחוש בשל ההתרחקות שלנו - זו הסנקציה. דבר חשוב נוסף שמאד כדאי לזכור, זה לתגמל ולשבח את הילד על כל התנהגות פרו-חברתית (התנהגות נעימה, מתחשבת, משתפת פעולה, וכד'), כדי לעודד ולהגביר את הסיכוים להישנותה. אני ממליצה מאד על הדרכת הורים קצרה (פגישה או שתיים) שיכולה לסייע לכם להיפטר מרגשות האשמה והבלבול, שאולי מפריעות לך להישאר בטוחה ועקבית בשיטות החינוך שלך. מזמינה אותך לדפדף לאחור בפורום שלנו, ולקרוא עוד המלצות שניתנו כאן בעבר באותו עניין. בהצלחה ליאת

שלום רב, קראתי את התגובה בעניין רב, אבל מה עלינו לעשות שאומרים לנו שבננו הכה בגן/ בצהרון. להעניש אותו על צורת ההתנהגות? זה לט מאוחר מדי? בנוסף, בננו בזמן האחרון החל להיות עצבני,עוד לפני תחילת שנת הלימודים, הוא צועק, כועס ומתבכיין. איך ניתן לברר מדוע הוא עושה כך? תודה

שלום,אבקש המלצה דחופה לפסיכולוגית באיזור גבעתיים-ר"ג לטיפול בילד בן 5.

מייל שלי [email protected] תודה

שלום שרית, שלחתי לך המלצה למייל האישי. בהצלחה ליאת

הי, האם גם עבור נוער(15) יש לבצע פעולות חזרה לשיגרה(שעות שינה) ?

שלום רונן, לדעתי בני הנוער הם הקבוצה שהכי זקוקה לזה, אבל איתם גם הכי קשה ליישם את הנוהל. שאלוהים יהיה איתך... :-) ליאת

כשאמרתי שאני חושפת אותה ...הכוונה היא שהיא רואה אותימתקלחת,או לסירוגין את אחיה או אחותה,הכוונה שתבדיל באיברי המין!איך אני מסבירה לפעוטה בת שנתיים שהיא יכולה להתעסק עם עצמה רק בזמן מסויים????אני מבחינתי משתדלת להלביש אותה עם מכנסיים כדי שפחות "תתעסק".ומסיחה את דעתה כאשר היא ,משחקת עם עצמה.

שלוב שלום ענבל, אני חושבת שההסבר שנתת הוא טוב ומספק, והיכולת לתגבר את ההסבר גם בהדגמות "חיות" דרך האחים שלה מועילה גם היא. ככל הנוגע לאוננות הילדית, אין טעם (ואין צורך) להילחם בזה או להימנע מלהלביש אותה בשמלות. כאשר את רואה אותה מאוננת אמרי בשקט "מה שאת עושה עכשיו זה משהו שאני מבקשת ממך לעשות רק כשאת לבדך בחדר. זה לא נעים כשזה נעשה ע"י אנשים אחרים, גם אם זה נעים לך". אל תשתמשי במילים כמו "מגעיל" "דוחה" או "מלוכלך", ואל תרגישי צורך למנוע ממנה לעסוק בכך או להסיח את דעתה בכל מחיר. זה אולי קצת מביך אותנו, המבוגרים, אך מדובר בפעילות נפוצה וטבעית בקרב ילדים. בברכה ליאת

תודה רבה על תגובתך

הודעה קודמת -"בני בן שנתיים וחודשיים, ילד מקסים ונבון , מדבר יפה ,כרגע בשלבים של גמילה מטיטולים, אך ישנה בעיה.... הוא נושך לפעמים ילדים אבל כשהוא נושך זה פשוט "נעילה" של הלסתות ואני לא יודעת מה לעשות ....." זה מגיע למצבים לא נעימים עם הסובבים לרבות ילדי המשפחה, מה לגבי ענישה? אני שמה אותו בצד, מרחיקה מהילד הפגוע וכועסת, הוא יודע שאסור לנשוך אבל הכל זאת , לא נעים לי ... במיוחד בחופש שהוא מבלה את מרבית זמנו אצל הסבתות עם הבני דודים....כמה כבר אפשר להתנצל.כמו כן מתחיל גן חדש ואני חוששת מהתגובה שלו ושל הגננת לעובדה שהוא נושך...

שלום רב, אני לא חושבת שיש להעניש בחומרה ילד כה צעיר, שכן הנשיכות הן חלק מרפרטואר התנהגותי לגיטימי בגילו. אני מעדיפה את הדרך בה את נוקטת כרגע - הרחקה וריסון, תוך כדי הסבר קצר ("אסור לנשוך!"). המאמץ צריך להיות מופנה להצבת גבולות נאותה, כך שהילד ילמד לשאת תסכול ברמות סבירות מבלי להפעיל אלימות. נדמה לי שהחשש שלך מהגן קצת מוגזם, שכן גננות מתורגלות מאד בהתמודדות עם תופעת הנשיכות. להערכתי הילד שלך ילמד די מהר את מערך המוסכמות בגן, כולל כללי המותר והאסור, וכמו שאר הילדים ה'נשכנים', ילמד לאפק את הדחף, ולפעול בדרך יותר מווסתת. שתהיה שנה שקטה ליאת

שלום,היום הילד שלי בן השלוש התעורר באמצע הלילה בצרחות על כאבי רגליים וידיים הוא היה עם חום ונראה היה שהתייבש , כשהסתכלתי עליו ראיתי אותו כתינוק שלי שרק נולד והבנתי שאף פעם לא באמת טיפלתי בו כתינוק אני כל הזמן מתיחסת אליו כגדול כשחשבתי את זה הסתכלתי עליו ולכמה שניות הבנתי ורד הוא רק תינוק , יש לו מבט של בוגר מהרגע שהוא נולד אני לא יודעת האם אני נותנת לו את ה"תפקיד" הזה של אחראי וילד גדול או מה קורה פה ?אני מרגישה שקשה לי להתייחס אליו כתינוק וזה משפיע עליו יותר מדי כבד כל מה שאני מנחיתה עליו הוא רק בן שלוש וכל מה שעבר עד עכשיו זה נראה לי יותר מדי ,אמא במצוקה

שלום ורד, לא פשוט להיות אמא לתינוק. זה מחייב אותנו להישאר דרוכות, קשובות, רגישות וזמינות - יום ולילה, תוך שאנו מסיגות לאחור את הצרכים שלנו מפני אלה של התינוק. אני מניחה (בזהירות) שהקושי שלך לראות את החלקים "חסרי האונים" והתינוקיים של בנך, קשור להיסטוריה שלך, אולי כילדה קטנה, תינוקת, ואולי גם כאדם בוגר. כדי לבחון לעומק מה מפעיל אותך ומה גורם לך לייחס לבנך בגרות ואחריות שאין בו (כמעט חילוף תפקידים ביניכם), תוכלי לפנות לטיפול פסיכולוגי, שיוכל לזמן לך מרחב להחייאת החלקים ה'תינוקיים' בך, שאולי לא קיבלו מענה טוב דיו, או מרחב להתבוננות בקשר שלך עם בנך כשחזור של קשרי-עבר משמעותיים עם דמויות מפתח בחייך. אני מאמינה שההכרה או התובנה ה'פתאומית' שחווית יסייעו לך לגייס את החלקים הבוגרים והאחראיים שבך, לטובת התפתחותו של הילד שלך, שכרגע באמת זקוק לך מאד. בברכה ליאת

אני אמא לילד בן 12 שסובל מחרדות ופחדים .הוא מפחד לישון לבד ונשאר ער כמעט כל הלילה . הוא מטופל ברידזין ובריטלין ולפני חודש התחלנו איתו בטיפול רגשי אבל אנו לא רואים שום שינויי. הוא ילד חכם מאד שמבקש תשובות לכל דבר. אני אובדת עצות עזרי לי בבקשה.נ.ב אני חולה מזה 11 שנה שזה דבר שמאד מעסיק אותו בבקשה עזרי לי.

שלום אתי, לא ציינת מתי התחלתם את הטיפול ברידזין, אך עלייך להביא בחשבון שהשפעתה המיטיבה של התרופה מגיעה למלואה רק לאחר מס' שבועות. גם טיפול פסיכולוגי הוא תהליך שאורך זמן, ולפעמים גם לאחר חודש קשה להבחין בשיפור. לאור מה שאת מציינת, אני מבינה שקיימים גורמי דחק נוספים (הפרעת קשב וריכוז ומחלה שלך) שבוודאי תורמים את תרומתם למצב, ומקשים על ההתמודדות של כולכם. להערכתי, אין להסתפק רק בטיפול לילד, וחשוב שגם את תקבלי תמיכה והדרכה, כדי שתוכלי להתמודד בהצלחה הן עם אתגרי המחלה שלך, והן עם תובענות החרדות של בנך. לא פשוט, אך אפשרי. שולחת לך איחולים להחלמה מלאה ומהירה, ומעודדת אותך להתאזר בסבלנות ואופטימיות. ליאת

שלום רב, בני בן השלוש וחצי נבהל מאוד במתקפת הטילים האחרונה שהיתה על עירינו אשקלון, בימים הראשונים כל רעש היה מקפיץ אותו ומכניס אותו להיסטריה. בנוסף הוא התחיל למצמץ בעיניים. אני ובעלי ניסינו להפוך את זה למשחק וכל פעם שהיתה אזעקה עשינו תחרות מי מגיע ראשון לממד והוא כמובן היה זוכה בממתק. זה עזר והוא כבר לא קופץ ונבהל מכל רעש אבל המצמוץ אינו פוסק, האם צריך להמתין שיעבור לבד או לפנות לייעוץ פסיכולוגי, או טיפול להרגעה. אני לא מזכירה לו את העניין כלל ולא מדברת איתו על המצמוץ אבל לי זה מאוד מפריע ומפחיד מחכה לתשובה בהקדם, תודה

שלום סבטה, הילד שלכם מבטא תחושות חרדה ולחץ תואמות למצב, ולכן קשה לראות בהם משהו פתולוגי. בעיני, התגובות שלו הן מה שנהוג לכנות "תגובה נורמלית למצב לא נורמלי". רוב הילדים מצליחים להירגע בסופו של דבר ולחזור לשגרה בעזרת המבוגרים נוסכי הביטחון בסביבתם. במצבים בהם גם ההורים, הגננות והמורים נתונים בלחץ מתמשך, עדיף להיעזר באנשי מקצוע, הזמינים מאד בימים אלה באזורי העימות. אני מציעה לא להיבהל מהמצמוץ, אלא להתייחס אליו כאל איתות או כאל מד-לחץ. כשהלחץ יירגע, סביר שגם המצמוץ ייעלם. מאחלת לכם שקט, שלווה וביטחון. ליאת

בתי בת שנתיים וחודשיים,מאד מתעניינת באיבר מינה,עד מצב שהיא מבחינה "בקליטוריס" ואומרת "יש לי בולבול" אני מסבירה לה שלבנים יש בולבול ולבנות יש פות.ואף חושפת אותה מולי או מול בני המשפחה כדי להדגישאת הבדלי המין.יש לציין שהיא ילדה מאד נבונה.העיניין הוא שהיא מתעסק עם איבר מינה כשהיא במנוחה .האם זה בסדר??????

שלום ענבל, ההסבר שאת נותנת לבתך הוא מצויין. ההבדלים הפיזיים בין המינים מעסיקים מאד את הילדים, ולכן הסברים אמיתיים, הנעשים בדרך טבעית ועניינית, הם המענה הנכון. לא הבנתי למה את מתכוונת כשאת אומרת "ואף חושפת אותה מולי או מול בני המשפחה", ואני מקווה שאינך חושפת את איבר מינה, שכן אין בכך צורך. כיום אנחנו מעודדים ילדים לשמור על צנעת איברי המין שלהם ושל זולתם, ולכן מוטב להימנע מחשיפתם (גם בבית). אוננות (או נגיעה באיברי המין) היא כמובן טבעית ומותרת, כל עוד הדבר נעשה בפרטיות, ולא לעיני אנשים נוספים. גם לכך רצוי לכון בעדינות, כדי לא לעורר אשמה או בושה. בשמחות ליאת

אני פונה אליך ופשוט מבקשת עזרה ילדה שלי היא בת שנתיים ואתמול בארוחת ערב היא בעמצה המשפת הוסיפה כללה כולנו נילחצנו אני נורה כעסתי עליה אבל הבנתי שהיא בעצם לא מבינה על מה הכעס אני מבקשת לקבל עצה איך מתמודדים אם זה

שלום ענת, בגיל שנתיים ילדים הם חקיינים גדולים, והם נוטים להשמיע את מה שהם שומעים בסביבתם. בדר"כ, הילדים מגלים שיש מילים מסוימות שמעוררות אצל המבוגרים תגובות יוצאות דופן (צחוק, כעס, בהלה, וכד'), ואז הם מתחילים לחזור עליהן כדי לעורר את הדרמה שוב ושוב. ברוב המקרים, במיוחד בגיל צעיר כ"כ, הילדים אינם מבינים את משמעות הקללה, ונהנים בעיקר מהאירוע שמתעורר בעקבותיה. לכן, כדי להפסיק את הקללות, רצוי לנקוט בשני צעדים - האחד, להשתדל לשמור בבית על לשון נקייה מקללות, כדי לא לעודד חיקוי. השני, להתעלם לחלוטין מביטויים לא יפים או קללות שהיא אומרת, כדי לא ליצור עניין או דרמה מיותרת סביב זה. בהצלחה ליאת

שלום. התייעצתי בעבר לגבי ביתי בת השנתיים ועשרה חודשים, לפני כשבועיים נולדה לה אחות חדשה, היא מקבלת את זה כצפוי עם התקפי זעם שהולכים ופוחתים. מבחינת הגן היא הייתה עד עכשיו בפעוטון שהיא מאוד אוהבת מגיל חצי שנה עד 3, רצינו מאוד להעלות אותה עם החברים שלה לגן הבוגרים, אך בגלל שאנחנו לא מאותו ישוב לא מאפשרים לנו. אנחנו לא רוצים לרשום אותה בישוב שלנו כי אנחנו לא חושבים שהוא מתאים וטוב בשבילה ובשבילנו. אז כרגע אין לנו הרבה אפשרויות ואנחנו לא יודעים מה כדאי לעשות, אם להשאיר אותה בפעוטון הנוכחי שרוב הילדים הם בסביבות גיל שנה ויש עוד 4 ילדים בוגרים סביב גיל שנתיים + - 3 חודשים, או להשאיר אותה בבית עם אמא שלה והתינוקת ולהשקיע בחוגים אחה"צ, ביקורים תכופים בספרייה ופגישות אחה"צ עם ילדים אחרים בני גילה, או לרשום אותה בישוב שלנו שאנחנו לא סומכים ולא מעוניינים בשיטת החינוך שנמצאת פה. כמובן שאנחנו רוצים את טובת הילדה ולכן ההתלבטות היא קשה מאוד. מבקשים את עזרתכם.. תודה מראש

שלום קובי, מזל טוב להולדת בתכם השניה! הגם שאני נוטה לצדד בדחיית הכניסה לגן עד למכסימום, נדמה לי שבגיל שלוש הצורך במסגרת חינוכית מסודרת הופך רלוונטי מאד, וחיוני לא רק כסידור המאפשר להורים שקט ונוחות, אלא כמענה אופטימלי לצרכים המוטוריים, חברתיים, רגשיים וקוגניטיביים של הילדים. אל תשאירו ילדה נבונה בת שלוש במסגרת של תינוקות, כי התרומה המועטה לא מצדיקה בעיני את המחיר. אם הגן המקומי אינו עונה על ציפיותיכם, נסו למצוא מסגרת אחרת, גם אם מעט מרוחקת, ואפשרו לה ליהנות ממה שמסגרת טובה יכולה לתרום לה. כמובן שחינוך ביתי (אם הוא נעשה היטב) הוא גם אופציה, אך כדי שהוא יהיה שווה בערכו למסגרת טובה נדרשת השקעה ומחשבה רבה, כמו גם קריאה, קשר עם הורים אחרים, ועמידות לתחושות של ספק ואשמה שעלולות להתקיף מפעם לפעם. החלטה לא פשוטה! בהצלחה ליאת

שלום רב, ברצוני להתייעץ לגבי מצב שנקלענו אליו. בתקופה האחרונה אנחנו בנתק מהורי בעלי, סבא וסבתא של בנותינו (הקטנה בת 4 חודשים והגדולה בת 4 שנים). הנתק נובע מהרבה סיבות; בגדול ההורים של בעלי מסרבים לקבל אותי כפי שאני, ומעירים לי המון לגבי ההתנהלות שלי בבית, עם הבת הגדולה וכן הלאה. אני ובעלי ניסינו להמנע מהמצב של ברוגז, אבל פשוט אין לנו כבר ברירה - הצד השני לא מסוגל להבין שמותר לנו לחיות את חיינו בהתאם למה שמתאים לנו ולא להם. הבעיה שלנו היא שאנחנו לא יודעים מה לענות לבתנו בת ה-4 כשהיא תשאל למה סבא וסבתא לא מגיעים, או למה אנחנו לא נוסעים לבקר אותם. הילדה מאד פקחית, וקשה "למרוח" אותה. בנוסף, היא מאד קשורה אליהם. נשמח לשמוע מה לדעתך כדאי להגיד לה, מבלי לפגוע ביחסים שלה עם הסבא והסבתא, ומבלי שיווצרו משקעים. תודה רבה.

שלום רב, קצת קשה לשמור על היחסים הטובים בין סבים לנכדותיהם מתוך עמדה של נתק. ההחלטה על נתק פיזי, ממש כמו הנתק עצמו, היא חדה ורגעית, וקל מאד לקבל אותה. לשקם ולבנות מחדש אמון וקשר זה כמובן הרבה יותר קשה וממושך. אני ממליצה לך לעשות כל שביכולתך כדי לבטל את רוע הגזירה, ולהימנע ממה שבעתיד עלול לגבות מחירים מכולכם. בעיני, עדיף להשקיע מחשבה ומאמצים ביצירת "נתק פסיכולוגי" או מה שנקרא לפעמים "חו?מה", שתגן עלייך מפני הערות וניסיונות לערער את סמכותך כרעיה או אם, אך תאפשר לך להמשיך ולקיים קשר מנומס עם הורי בעלך, ולבנות - קשר חם עם סבא וסבתא. נתק הוא עונש כבד, כמעט "לא קונבנציונלי", ולכן ההגינות מבקשת להימנע ממנו. ואולי לא רק ההגינות. המעשים שלנו מאותתים ומשדרים מסרים גם לילדינו, ואני בטוחה שלא היית רוצה שהבנות שלך ייאמצו אסטרטגיות של נתק במצבי קונפליקט משפחתי. חשבי על דרכים תקשורתיות ויעילות יותר לפתרון המצב. זה אפשרי... בברכה ליאת

ליאת, במלחמות כולם מפסידים והנפגעים הראשיים הם הילדים הנכדים שלא מבינים מה קורה ובכלל למה לערב את הילדים בנושא, למה לנתק את הילדים מסבא וסבתא שלהם, את לא צריכה לאהוב את הורי הבעל והם לא חייבים לאהוב אותך צריך שיהיה כבוד הדדי בינכם.

הי ליאת. אני כתבתי לך לפני כמה ימים על הפגיעה עצמית. בחודש האחרון אני מרגישה שמאוד שקעתי בתוך עצמי. ולפעמים אני פשוט מרגישה כאבים בחזה. ואני כן חושבת שזה ממקור נפשי ולא בריאותי. כל פעם שאני עצובה פשוט יש לי כאבים. זה ככה חודש בערך. זה הגיוני? ולמה זה? תודה ומקווה שתרגישי טוב בהקדם.  

שלום מימי, כאבים בחזה (גם אם סביר מאד להניח שהם מאותתים על מצוקה נפשית), מחייבים התייחסות ובירור רפואי, ולכן אני מפצירה בך להגיע לרופא שלך ולשלול בעיה בריאותית. בהנחה שמדובר בכאב ממקור נפשי, המקום הנכון לברר את מקורותיו זה הטיפול הפסיכולוגי, בעזרתו של מי שמכיר את כל הרקע שלך בעבר ובהווה. ממליצה לך מאד (עם ובלי קשר) לנסות לרכוש ולהתאמן על טכניקות של הרפייה והרגעה (יוגה, מדיטציה, טאי-צ'י, תרגילי קשיבות, וכיוב'), שנמצאו יעילים ורלוונטיים מאד לסוגיות של גוף-נפש. שולחת לך מכאן בריאות ושלווה ליאת

אני בהחלט זקוקה לשלווה ואני פשוט רוצה כבר שקט נפשי כי לאט לאט נגמרים לי הכוחות להתמודד. מהלב תודה על כל מילה ועל ההתיחסות שלך.

שלום, יש לי נסיעת חופשה מהעבודה (מפנקת במיוחד) אשר תתרחש כאשר בני יהיה בן שלושה חודשים (יש לי בן נוסף בן שלוש) אני מתלבטת לגבי ההשפעה של העזיבה עליו בעלי, עובד מהבית ולכן הוא קשור מאוד לילדים (נמצא המון בסביבתם) ואימי גם כן (עם הילד הראשון בחודשיים הראשונים, היא בילתה כל יום וכך אני צופה שיהיה גם עתה) מבחינה לוגיסטית - לא תהיה בעיה, שוב השאלה היא ההשפעה הנפשית על הילד בעיה נוספת היא שאני צריכה להחליט טרם הולדתו של הילד (הילד יוולד (בעזרת השם) באוקטובר, הנסיעה בינואר ואני צריכה לקבל החלטה בספטמבר) מה נכון לעשות מבחינת הילד? (אני לא מתייחסת לילד בן שלוש - כי איתו לא תהיה בעיה, הוא רגיל לנסיעות והוא קשור לאביו עוד יותר מאשר אלי)

שכחתי לציין שהנסיעה היא ל 5-6 ימים

שלום שרון, בהנחה שתינוקך ייגמל עד אז מההנקה, אני לא צופה השפעה מזיקה כלשהי, מאחר שבגיל זה יכולתו להבחין באופן מלא בין הדמויות המטפלות בו מוגבלת. אם כל צרכיו של התינוק יסופקו ע"י אביו או הסבים, הוא יהיה בסדר. מאחלת לך לידה קלה ומהירה, וחופשה מהנה ליאת

אשמח לקבל המלצה על פסיכולוג לילדים באיזור חדרה והסביבה, תודה

שלום עינת, האתר שלנו אינו פרסומי, ולפיכך אין אפשרות להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום. נסי להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או לצרף כתובת מייל ולקוות שמישהו ישלח אלייך המלצה ישירות לשם. בהצלחה ליאת

בתי בת 9 חודשים נכנסת למסגרת בספטמבר, מסגרת זו פתוחה עד 16:00. במסגרת העבודה שלי אני יכולה יום בשבוע להיות איתה בבית ויום או יומיים לקחת אותה מוקדם. הגננת חושבת שעדיף לילדה להיות בצורה רציפה וסדירה מאשר יציאות לא סדירות, אני מבינה אותה מאד אך גם מרגישה קצת שכל זמן שהיא יכולה להיות איתי יעשה לה טוב. מה דעתך?

שלום אלה, אני מסכימה איתך מאד, וסבורה שלתינוקות רכים הסידור הטוב ביותר הוא טיפול של "אחד על אחד". הקשיבי לתחושות הבטן שלך, ופעלי לאורן. יתכן שלהחלטה שלך יהיו מחירים כלכליים, ושתיאלצי לשלם לגן מחיר מלא גם על נוכחות חלקית. השתדלי לא לקבל את ההחלטות על בסיס השיקולים הללו ("אם כבר שילמתי, אז אשאיר שעות ארוכות"), אלא על בסיס מה שטוב לשתיכן ("אני משלמת הרבה כסף על מסגרת טובה, שתתן לי מענה בימים שאזדקק לה. בשאר הזמן אהנה עם התינוקת שלי"). בהצלחה ליאת

שלום רב לך ליאת. יש בת שהיא בת 6 בספטמבר היא היתה בגן חובה והגננת בתחילת שנה של הגן החליטה שיש אופציה לבת שלי להישאר עוד שנה בגן חובה. המליצה אל נואירולוגית שתיקבע בבטוח.וגם הוסיפה שהילדה מבחינה לימודית בסדר רק הבעיה היא שהיא לא מקשיבה בריכוז.כול הזמן כאילו מרכפת. בעבודות של הגן היא דווקה כן הצליחה. הינו אצל הנוירולוגית היא בדקה את הילדה ואמרה שלה היא נראת ילדותית כי היא גם בגובה לא גבוהה אבל גם ההורים לא גבוהים פנים ילדיתיים אבל עשתה הכול מה שנדרש רק היתה בודקת את מקום מרוב סקרנות והיא כמה שאילות לא ידע לענות אליהם כי היה מסובך להבין אותם בהתחלה ואחרי הסבר יותר כן הבינה. היא אמרה שחסרים לה יותר מילים לשליפה.אני לא ידעת מה לעשות הילדה רוצה ללכת לבית ספר קנינו לה כבר ספרים יודעים מי המורה יש גם קצת חברים בעיקר בנים בכיתה. אבל אני מאוד חוששת העם כדאי בכול להשאיר אותה אומנם שמהיא מאוד רוצה.

שלום רב, קשיי קשב וריכוז - במידה ואובחנו - אינם נעלמים, ולכן ההישארות שנה נוספת בגן, לא רק שלא תפתור את הבעיה, אלא עלולה להוסיף בעיה חדשה של בושה, תחושת אכזבה עצמית, ופגיעה מתמשכת בדימוי העצמי. אני משתייכת למי שמתנגדים להשארת ילדים שנה נוספת בגן, אלא במקרים נדירים מאד. ממליצה להעלותה לכיתה א', ולסייע לה להתמודד עם הבעיה בדרכים המקובלות הרלוונטיות לקשייה. בהצלחה ליאת

לקוראי הפורום היקרים, אנא סלחו לי על העיכוב בתשובות. אני חולה קצת, ומכאן הירידה בקצב. אשתדל מאד להיות כאן מחר במהלך היום, ולהשלים את הפערים. היו חזקים, אוגוסט עוד מעט נגמר... שלכם ליאת

אין לי מילים... מחזקת אותנו כשאת בעצמך לא מרגישה טוב.. את מדהימה.. קבלי חיזוקים בחזרה.

תודה, מימי, על תשומת הלב והמילים הטובות. אני מתאוששת בהתמדה, אם כי עדיין לא במיטבי. הדברים שלך אכן מחזקים ומעודדים. חן חן ליאת

הי ליאת, רציתי לדעת... מה הסיבות להוספת פגישה טיפולית נוספת? כשבמקור הייתה פגישה אחת בשבוע... אני בטוחה שיש המון סיבות וכל מקרה לגופו ושזו שאלה קצת כללי..אבל אם את יכולה קצת לעזור לי ולהגיד... זה קורה כשיש החמרה במצב הנפשי? או משהו כזה? תודה רבה :)

שלום רב, המעבר לשתי פגישות טיפוליות בשבוע יכולה לעיתים לשקף החמרה במצב, אך זו בהחלט לא הסיבה היחידה. לפעמים היוזמה לכך מתעוררת דווקא כשיש תחושה של תנופה והתקדמות בטיפול, או כשנדמה שהישגי הפגישה הקודמת עלולים להתמסמס במשך שבוע שלם. כמו שאת מבינה בעצמך, זה באמת עניין שאפשר לבחון רק בהקשר הספציפי של הטיפול המסוים, ואין לי ספק שהכתובת לשאלה זו היא המטפל שיזם את השינוי. בהצלחה ליאת

שלום ליאת בני כבר בן 5 ושלושה חודשים יש לו אחות בת 6 וחצי אני גרושה ומגדלת אותם לבד הם פוגשים את אביהם פעם בשבוע למשך שעה אחת בלבד מאחר שאביהם טען שהוא לא מסתדר אתם ברווחה הוחלט כי יפגוש את הילדים במרכז קשר ושם יקבל הדרכה הורית הדברים מתנהלים כאמור כבר חצי שנה השבוע עובדת הרווחה הודיע לי שתמליץ לבית המשפט לתת עוד תקופה במרכז קשר כי האב עדין לא מתמודד איתם ויש קושי בעיקר עם הילד שלא מקשיב להם ויתכן לדעתם שאולי סובל מבעיות קשב וריקוז גם אני בבית תקופה של כ חודשיים שלושה עדה ל שינוי לרעה בהתנהגותו למשל כשמבקשים ממנו להפסיק להשתולל הוא לא מקשיב כאלו הדברים עוברים לידו מדי פעם מרביץ לאחותו ואף הורס לה במתקוון דברים אשיים שלה אני מוצאת את עצמי כל היום תמיר די תמיר די תמיר לא לצעוק באיזה גיל ניתן לאבכן אם אכן הוא סובל מקשב ורכוז? למי עלי לפנות כדי לאבכן אותו ? למרות שבטוך תוכי אני סבורה שהוא לא שכזה כי אני רואה שהוא אוהב לשמוע סיפורים יושב ומצייר ציור מורכב ומסובך המון זמן צופה בשדור בטלווזיה למרות שהוא ארוך וכד אז מה מה ואיך נעלה על הבעיה מה מפריע לליצן המתוק הזה

שלום דפנה, רצוי לאבחן הפרעת קשב וריכוז לפני הכניסה לכיתה א', כדי שלא יווצרו חסכים תפקודיים, בעיות חברתיות ופגיעה בדימוי העצמי. בניגוד לסברה הרווחת, גם ילד עם הפרעת קשב וריכוז יכול לשבת ולהקשיב למשהו שמאד מעניין אותו. הוא מצליח בכך הודות למוטיבציה הטבעית במצבים מסקרנים ומרתקים. ובכל זאת, בשל נסיבות חייכם, ייתכן שהמוסחות שלו וההתנהגות הבעייתית קשורות לקשיים רגשיים (ולא אורגניים) - או *גם* להם. אבחון אכן חשוב במצב כזה, ויכול לספק אינדיקציה לגבי מקורותיה של התופעה. אני מציעה להתייעץ עם פסיכולוגית הגן מיד בתחילת השנה, ולבקש את המלצותיה לגבי אבחון במקום מגוריכם. לפעמים אפשר לעבור את האבחון במכון להתפתחות הילד, לפעמים בשפ"ח, ולפעמים אצל פסיכיאטר ילדים או נוירולוג ילדים. בקשי ממנה לשלוח אותך לגורם המתאים. בהצלחה ליאת

הי, לפני כחודש התחילו לבן שלי התקפי זעם כשלא נותנים לו מה שהוא רוצה. הכי בעייתי זה כשלא נותנים לו לראות תכנית בטלויזיה או במחשב , הוא מתחיל לצרוח חזק מאוד במשך חצי שעה רצוף ולא נרגע. האם זה נורמלי? איך אפשר להרגיע את התקפי הזעם האלו?

שלום אופיר, תינוקות בני שנה וחצי עדיין מתקשים להתמודד עם מצבים מתסכלים, והם נוטים להגיב להם בזעקות או בכי מר. בגיל זה לא רצוי להיכנס למאבק כוח ("נראה מי יישבר ראשון"), אלא לעזור לתינוק להירגע עם חיבוק, נחמה והסחת דעת, אך מבלי להיכנע בנושא שעורר את המהומה מלכתחילה. כדי לא להיכנס מראש למצבים הללו, חשוב לעשות מאמץ ולהימנע מרמות תסכול גבוהות מדי, ולאמן את הילד במצבים מתונים, איתם יש סיכוי שיצליח להתמודד בפחות מצוקה. בהצלחה ליאת

היי יש לי שתי בנות אחת בת 5 והשניה שנתיים הן דיי שונות במראה הגדולה שעם שיער שטני עיניים חומות רזה ויפהייפיה השניה שיער חום עיניים כחולות מלאה וגם יפהפייה הבעיה התגובות שהגדולה מקבלת מהסביביה" למה אין לך עיניים כחולות"" את בטוחה שזאת אחותך אתן שונות בצבעים" וכל מני תגובות שאפילו אני נשארת המומה ממה שאנשים אומרים הענין הוא שהגדולה רוצה להראות כמו הקטנה בגלל הפידבקים של הסביבה מה אני אמורה להגיד לגדןלה בדרך כלל אני אני משתדלת לא לעשות רעש מהשאולת של הסביבה אבל עדייו זה מדשר מסר לגדולה מה עושים?????????

שלום לי, נדמה לי שאם הדברים לא יזיזו לך עצמך, משהו מההתייחסות שוות הנפש יחלחל גם לבנות. קנאה היא רגש טבעי ושכיח, במיוחד בין אחים, ולא תמיד מוכרחים להיבהל ממנו. כשאנחנו, ההורים, מקבלים את הילדים שלנו כמו שהם, מבלי להתייחס לשטויות של הסביבה, הם לומדים לקבל את עצמם ולחיות בשלום עם מה שהם. בברכה ליאת

בני בן שנתיים וחודשיים, ילד מקסים ונבון , מדבר יפה ,כרגע בשלבים של גמילה מטיטולים, אך ישנה בעיה.... הוא נושך לפעמים ילדים אבל כשהוא נושך זה פשוט "נעילה" של הלסתות ואני לא יודעת מה לעשות ..... לפעמים הוא גם מכה סתם ללא סיבה , אפילו עם חיוך... אני ממש עובדת עצות.. מה עושים?

שלום רב, מעתיקה למענך תשובה שנתתי לפנייה דומה, כלשונה. אם יהיו לך שאלות נוספות את מוזמנת - נשיכות - כמו מכות, דחיפות, משיכת שיער, וכד' - הן חלק מביטוייה של תוקפנות גולמית ובלתי מעובדת, האופיינית לגיל הרך. בגיל זה ילדים עדיין מתקשים להפגין איפוק וסובלנות, ולכן במצבי קונפליקט ותסכול נראה בפעוטונים גם נשיכות. מבוגרים נוטים להגיב בעוצמה רגשית גבוהה לנשיכות, בעיקר בגלל הסימנים שהן משאירות בגופו של הקורבן, ומייחדים להן דפוסי תגובה דרמטיים וחריגים. למעשה, אין בכך צורך, שכן מדובר ב*עוד* ביטוי של תוקפנות, שחשוב למנוע בדרכים הרגילות בגן. לפעמים, תשומת הלב המיוחדת הניתנת לנשיכות רק מגבירה את סבירות הופעתן. נשיכות הן חלק משגרת היום בכל פעוטון, ולכן אין טעם להתייחס גם אל הילד הנושך בחומרה יוצאת דופן. זה יעבור. *** ועוד תשובה ברוח דומה - נשיכות הן חלק מרפרטואר התגובות של ילדים צעירים, בעיקר מול מצבי קונפליקט, תסכול ואכזבה. נשיכות, אולי בגלל שהן כואבות מאד ומשאירות עקבות בבשרו של ה'קורבן' זוכות להתייחסות דרמטית יותר מצד המבוגרים (הורים וגננות), אך עקרונית, יש לטפל בהן כמו במקרה של כל אלימות אחרת. ילדים פועלים בתוקפנות כאשר אין להם כלים אחרים לווסת את הזעם שלהם. כהורים ןמחנכים, עלינו לדאוג שהיכולת הזו תתפתח ותשתכלל. כלומר, עלינו לחשוף אותם מפעם לפעם למצבי תסכול, ולעזור להם לשאת אותם בצור טובה. כך למשל, אם הילד רוצה משהו שאינו על דעתנו, ואנחנו מוותרים ונכנעים לו כדי שלא יהיו צעקות ובכי, פספסנו הזדמנות ללמד אותו לעמוד בתסכול. אם הגענו לחנות צעצועים שהייתה סגורה, לא נרוץ מיד לאחרת, אלא נאפשר לו להתמודד עם הצער והאכזבה. ילד שלומד לשאת מידות מתונות של תסכול, לומד בסופו של דבר להתאפק, לוותר, להתפשר, לחכות בתור ולדחות סיפוק. היכולת המתפתחת לשאת מצבים של התנגשות ותסכול, מפחיתה את השימוש בתוקפנות גולמית כמו דחיפות, מכות ונשיכות. בברכה ליאת

בני מאד מפחד מבלונים(כאשר מנפחים בלון לידו הוא צועק שלא יתפוצץ) בגיל 2.6 התפוצץ בחנות ששהה בה בלון הליום, אך הפחד החל רק בשנה האחרונה.(מגיל 3)לערך. האם זה נורמאלי? הוא גם מפחד מאד מפיצוץ של זיקוקים. מישהי אמרה לי שזה בגלל שלפני למעלה משנה אני ובעלי רבנו המון (השתדלתי שלא ליד הילד אבל זה קרה) והפיצוצים מזכירים לו את המריבות בינינו. האם זה הגיוני או שזהו פחד אובייקטיבי מבלון? וכיצד להתמודד עימו ולעזור לו להתגבר על הפחד הזה?. באופן כללי בני מאד שמח בעל דימוי עצמי חיובי לא פחדן ומתמודדד יפה חברתחית גם עם גדולים ממנו.-ילד מאושר

גם אצלינו אותו דבר, ילד בן 4 שמפחד פחד מוות מבלונים. היום היינו במסיבה של הילד הגדול, לעלות לכתה א', הוא ראה שם בלון וישב שעתיים עם ידיים באוזניים ובוכה, רוצה ללכת הביתה. לא ידעתי איך להתנהג איתו?? אני גם אשמח לקבל כאן עזרה

שלום אורנה, שלום גם לאם המודאגת, יש ה-מ-ו-ן ילדים שפוחדים מרעשים חזקים (רעש מטוס, רעש מכשירים חשמליים, זיקוקים, אזעקה, רמקולים של הופעות, ובמיוחד בלונים המתפוצצים בהפתעה). לפעמים הסיבה לכך היא רגישות סנסורית-שמיעתית, ולפעמים תוצאה של התנסות קודמת שנרשמה בזיכרון ויצרה פחד נלמד. פחדים אלה, ברובם, חולפים מאליהם עם הגיל, ואין צורך בטיפול. אין צורך (ואין טעם) לעמת את הילד בכוח, להכריח אותו להשתתף בפעילות שמכניסה אותו למתח וחרדה, או אפילו לנסות בכל מחיר (גם בעדינות) לגמול את הילד מהפחד. אם נניח לזה, לא ניצור נזקים נלווים (של פגיעה בדימוי העצמי או החרפה של החרדה), והפחד ייעלם מעצמו. גם אם נדמה לנו שהילד מפסיד (הצגה נהדרת, מופע זיקוקים מרהיב או מסיבת יומולדת פיצוץ), אני מציעה לאפשר לו להתרחק, מתוך ביטחון מלא שיוכל להשלים את כל ההפסדים הללו בשנים הבאות. בשמחות ליאת

שלום רב אני בן 27 כבר. שהיתי בן 3 חודשים משפחתי לקחה אותי ללונה פארק ושם היה מתקן בו יש לירות ברובה מים לפה של ליצן ובכךצ לנפח בלון . הבלון התפוצץ לבסוף ואמי נבהלה מרעש הפיצוץ כאשר החזיקה אותי בידיה ( ככה נאמר לי כמובן ) חוויה זאת גרמה לי לטראומה שליווה אותי לאורך כל ילדותי . הפוביה הובחנה אצלי בגיל 3 שהתחלתי להגיב בפאניקה מוחלטת בנוכחתו של בלון בסביבתי . הייתי ואני עדיין מאוד חברותי והאמת שכל הילדות שלי הרגשתי ממש מובך והסתרתי את הפוביה שלי - אפשר לומר שאיכות החיים שלי נפגעה במובן מסויים בכך שחיפשתי תירוצים להעדר מארועים בשל החרדה שלי מבלונים . בגיל 15 שהייתי בוגר יותר התחלתי טיפול ממוקד אצל פסיכולוג שמטפל בפוביות . לא אשקר זה לא היה טיפול קל ואני מניח שהוא לא קל לאף אחד שסובל מפוביה זהה , אבל בסופו של התהליך החרדה שלי שעמדה על 10 מסולם של 1-10 ירדה ל4-5 והיום אני יכול להתמודד עם סיטואציות בו נוכחים בלונים למרות שתחושת האי נעימות עדיין קיימת . לכן אמליץ לך לטפל בנושא ולקחת אותו ברצינות . מצד אחד אינני יודע באיזה גיל מומלץ לטפל בפוביות כי אינני פסיכולוג מצד שני זה מאוד חבל שילד יגדל וירגיש שהוא מפספס ארועים חברתיים בשל הפחד .

הבת שלנו בת 4 וגם היא פוחדת מבלונים ונכנסת לסטרס בכי ועצימת עיניים כאשר יש בסביבתה בלון הדבר משפיע עליה כך שהיא לא רוצה ללכת למסיבות של ילדים בגן בגלל הבלונים אודה לעצתך

רועי מה שלומך ? תראה כפי שכבר ציינתי אינני פסיכולוג והיעוץ שלי מגיע מאחד שחווה את מרבית חייו עם הפוביה . ההתנהגות של ילדתכם איננה מפתיע אותי . הגבתי אותו הדבר בגילה וגם בגיל מאוחר יותר ( ממש לא היה לי הסבר מדוע אני מרגיש את הפוביה ) הורי תמיד טענו שזה בגלל אירוע של פיצוץ בלון בגיל 3 חודשים בו הוחזקתי על ידי אמי ומכיוון שהיא נבהלה מהפיצוץ המפתיע היא גרמה למעשה בתגובה שלה לפאניקה אצלי . יתכן שזהו מיתוס- לעולם לא אדע וזה כנראה לא חשוב כל כך. עכשיו לעינייננו - אני הייתי הולך למסיבות גן בחשש גדול ובמתח גדול יום שלם שהכל יעבור בשלום . איכות חיי נפגעה משמעותית מאחר שבכל ארוע בו היו בלונים הייתי נוכח בגופי אך חרדה אחזה אותי וכמובן שבו נודה בזה - זאת פוביה קצת מביישת במיוחד בגיל מבוגר יותר עבור בנים לפחות ( היום אני פתוח יותר בנושא ומדבר ) . תראה, לדעתי איכות חיי נפגעה משמעותית עד שטיפלתי בנושא בגיל 15 , אני ממש מתכוון לזה ועל כן אני מאוד ממליץ לטפל בזה כמובן בהתייעצות עם פסיכולוג לגבי המוכנות הנפשית של ילדתכן ( מזכיר שאינני פסיכולוג) . אני יודע שמה שאני רושם נשמע דרמטי קצת אבל אני פשוט יודע את ההרגשה . מי שחווה את זה מהצד לא ממש יכול לחוש את הסטרס שבעל הפוביה חווה . ביסודי ובגן יום של 6 שעות בו היו בלונים היה סיוט מתמשך עבורי . ישנם פסיכולוגים המתמחים בהתמודדות עם פוביות . הפוביה כמובן קיימת אצלי אבל ברמה כזאת שבמקום שהפחד ישתלט עלי לחלוטין אני רק מרגיש תחושת חוסר נעימות בסביבת בלונים אבל בהחלט מצבי השתפר ואיכות חיי טובה משמעותית מבעבר. אשמח לעזור עוד אם יש לך שאלות

אני בת 38 ומגדירה עצמי עדיין כמתמודדת עם החרדה מבלונים עוד מימי הילדות. הרעיון שלי הוא שהחרדה נובעת מפחד נטישה ולכן היא יכולה להצטרף גם לפחד מלאבד דברים. הבלון, לדעתי, נתפס בילדות כמו כל חפץ, שאנחנו אוהבים ומכילים אליו רגשות. עם זאת ההתקשרות היא לעיתים קרובות מאוד קצרה ומופסקת בפתאומיות. לכן ההצעה שלי היא לומר לילד כמו בסיפור:"זה סופו של כל בלון" ולהציע בלון אחר, כמו בסיפור: "...אל תצטער, נביא לך בלון אחר".

גם אני אמא ליד שפוחד מבלונים ואני עצמי גם פחדנית נוראית. מפחיד אותי לא רק המתח של קול הפיצוץ עצמו אלא גם הסאונד של הבלון המתנפח, הלחץ של הגומי כמו מין סאונד שגורם לי לתחושת צמרמורת ואי נוחות. ואז המתח מתי זה יגיע לשיא ויתפוצץ...זה כמו לשבת באיזה חדר עם כלבי זאב ורוטויילר שנובחים סביבך ומשתוללים. מי שלא מיודד עם כלבים עשוי להיות שטוף זעה רק מלשבת בחדר כזה ולקוות שהכלב לא יתנפל עליך עוד רגע..גם אם מרגיעים ואומרים "כלב נובח לא נושך" בטח התיאור שלי נשמע מפגר לגמרי מהצד. אבל הוא מדויק. קניתי כמה בלונים ואני אנסה לראות איך הולך עם הילד לאט לאט להתקרב אליהם. נעשה ניסוי להרחקת הפוביה המשותפת הזו שלנו... אשמח לעוד עצמות.

היי, אני מחפשת פסיכולוג ילדים טוב באיזור נס ציונה, ראשון לציון, רחובות. עם עדיפות לכאלה שמקבלים דרך מכבי, אבל אם יש מישהו ספציפי שהוא ממש טוב ומומלץ, נשקול ללכת אליו גם לא דרך מכבי. תודה רבה, מירי

שלום מירי, האתר שלנו אינו פרסומי, ולפיכך אין אפשרות להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום. נסי להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או לצרף כתובת מייל ולקוות שמישהו ישלח אלייך המלצה ישירות לשם. בהצלחה ליאת

בני בן 6 עולה לכיתה א'. יש לו קושי ביצירת קשר חברתי עם בני גילו (גם אחד על אחד וגם בגן השעשועים לאחר מס' דקות אני מוצאת אותו יושב על אחד המתקנים וצופה מהצד)עם בני המשפחה הוא משחק /ממציא משחקים ויוצר. ילדי הגן מאוד רוצים בחברתו אך הוא נאטם כאשר הוא נתקל במעט קושי. איך נוכל לעזור לו אני לא רוצה שהוא יתבודד.

שלום מירי, המידע שאת מביאה לכאן מאד חלקי, וקשה לחשוב על פתרונות-קסם שיתנו מענה לבעיה או לשרטט תכנית פעולה ברורה. יש ילדים שהם יותר ביישנים, עצורים, מעוכבים מבחינה חברתית, המצליחים ליצור קשר רק לאחר זמן, ולפעמים רק עם עזרה. לכן, בהנחה שעדיין לא מדובר על התערבות טיפולית ממש, אפשר לנסות לעזור לו בתיווך. כלומר, לסייע לו הן ביוזמה של המפגשים החברתיים והן בתחזוק השוטף שלהם. תוכלי להתקשר ולהזמין חבר הביתה, ולהישאר קרובה וזמינה כדי לתמוך באינטראקציה, לתווך בשעת קונפליקט או שיעמום, ולהציע פתרונות אפשריים. אם תרגישי שאין שיפור והתקדמות, אפשר יהיה לשקול סיוע פסיכולוגי או טיפול קבוצתי. בברכה ליאת

שלום, לבני בן ה- 13 יש קשיים חברתיים, הוא בודד אין לו חברים, קשה לו להתחבר עם ילדים אחרים. שהוא כבר נפגש עם ילד הוא אומר לי שהיה לו מאוד משעמם. שנה שעברה כל ההפסקות הוא היה לבד. ברצוני לציין שהוא ילד חכם מהממוצע. אך גם יש לו בעיות רגשיות, יש לו תחושה כל הזמן שמאשימים אותו בדברים, וגם שרק רוצים לברר מקרים מסויימים שקרו איתו הוא ישר מתחיל לבכות, להכנס ללחץ לדבר בתוקפנות ומגן על עצמו.ששואלים אותו לדוגמא מה קרה בריב מסויים הוא מתחיל לענות לא לעניין. שמנסים לדבר איתו כדי לעזור לו ולתת לו הדרכה הוא לא מוכן הוא טוען שאצלו הכל בסדר והוא לא צריך שישנו לו את האופי. קשה לו לקבל ביקורת , יותר נכון הוא לא מקבל ביקורת בכלל. שאני מדברת איתו אני מרגישה שיש איזושהיא חומה שהוא לא נותן לדברים שאומרים לו להכנס אליו.הוא בטיפול פסיכולוגי אך בנתיים אין ממש שינוי. דבר נוסף שמטריד אותי שקורים מקרים בבית הספר או עם אחותו הוא תמיד ישנה קצת את הסיפור כדי לצאת הצודק. אני מרגישה שהוא ממש מאמין בשקרים שלו. זה די דבר שחוזר על עצמו מאז גיל 7 .הוא רואה את הדברים קצת בצורה מגוזמת, דברים שאחרים היו מתעלמים הוא מתייחס ומגיב בקיצוניות ולכן די מושך אליו אש גם בבית וגם בכיתה. בנוסף הוא גם מדבר הרבה בציניות. אני די חוששת שכל החיים יהיה בודד ולבד. אני מאוד רוצה לעזור לו .אשמח לשמוע כל רעיון או דעה, תודה, סולי.אגב, אנחנו גרים באזור המרכז.

שלום סולי, ככל הנראה בנך מתקשה בהבנה ופירוש של מצבים חברתיים, ואולי הקשיים הללו הם חלק מבעיה רגשית רחבה יותר. לכן - טוב מאד שהוא נמצא בטיפול, וחשוב להתאזר בסבלנות ולתת למטפל/ת זמן ומרחב לעבודה. אני מבינה את הצורך שלך לכוון ולהדריך את בנך, אך כדי שזה יצליח ויביא לשיפור משמעותי, יש ללמוד לעשות זאת כהלכה, מתוך עמדה מכבדת ולא שיפוטית. העמדה המתבצרת של הילד יכולה לאותת על כך שהוא שבע מהערות, מביקורת, הטפות מוסר וניסיונות 'לתקן' אותו, כך שיעמוד בציפיות. הקושי שלו לקבל ביקורת והצורך להתגונן, משקפים את החוויה שלו את העולם החברתי כמתקיף ושיפוטי. כאשר תתבסס אצלו (בעזרת הטיפול) חוויה חיובית יותר של עצמו ושל סביבתו, יש לקוות שתגדל הנכונות שלו לראות את האירועים באור מציאותי יותר, ותגבר יכולתו לאחריות ושליטה. סבלנות... ליאת

ביתי מאוננת מידי פעם בחדרה, שוחחנו בעבר על הנושא ואמרתי לה שזה טבעי רק שתעשה זאת בפרטיות, מה קורה אם חברה באה אליה ובחדרה ראיתי (ללא ידיעתה) שהיא משחקת עם חברה ובתוך כדי המשחק הן עם הבגדים מאוננות אחת על השניה , האם אני צריכה לדבר איתה בכלליות על הנושא? האם אם וכאשר הן יתחילו להחדיר דבר כלשהיא לנרתיק האם זה מסוכן, קריעת קרום הבתולים? איל להגיב, צריכה עזרה

שלום טל, האוננות הילדית אינה כרוכה בדר"כ בהחדרת חפצים לנרתיק, ועלינו להשגיח ככל האפשר (ואם צריך גם להתריע ולהזהיר) מפני האפשרות הזאת. הדאגה היא לאו דווקא לקרום הבתולים, אלא לאפשרות של פציעה וזיהום. הסבירי לבתך שהאוננות מותרת אך ורק כאשר היא לבדה. אני מציעה לשתף גם את אמה של החברה, ולבקש גם ממנה לסייע בהסברה. כדי למנוע מעשים אלה, אפשר יהיה לבקש מבתך לשחק ולשהות בחדרה רק עם דלת פתוחה. בברכה ליאת

ליאת שלום, לפני שבוע וחצי ילדתי את בני השני בני הבכור בן שנתיים ושבעה חודשים. בימים האחרונים (שלושה בערך) הוא התחיל לרייר והריור הולך ומתגבר. הוא גם בוכה הרבה גם בימים וגם מתוך שינה בלילה וכן מכניס הרבה אצבעות לפה. הוא מעולם לא רייר גם לא בתקופות שיצאו לו שיניים. הוא ילד מאד חזק באופיו, לא מוותר, נחוש, הוא מעולם לא השתמש במוצץ או בבקבוק או בכל חפץ מעבר אחר והוא ינק עד גיל שנה וארבע (לא יודעת אם רלוונטי). רציתי לשאול על דרך ההתייחסות הנכונה לעניין. זו תקופה של שינויים מהשבוע אין לו גן וזו גם התלבטות כמה נכון לו להיות בבית איתי או לבלות עם אחרים (סבתות, חברים..). אשמח לתגובה תודה

שלום סיוון ומזל טוב! לא בטוח שהריור קשור ללידה. אני מציעה להתייעץ בעניין הזה עם רופא הילדים, ולוודא שאין גורם פיזיולוגי כלשהו (חולשת שרירים, פצעים בפה, וכיוב') שגורמים לתופעה. כרגע, כשהתינוק החדש שלך עדיין ישן רוב הזמן, אני מציעה להקדיש את עיקר זמנך דווקא לילדך הגדול, ולא להרחיק אותו אל בני משפחה אחרים. הסבתות יכולות לעזור בשמירה על הקטן, בעודך מקדישה את תשומת לבך לבילוי ימי החופשה עם הילד הבכור שבוודאי זקוק לך בימים אלה של שינויים דרמטיים בחיי המשפחה. בברכה ליאת

בהמשך לשאלתינו שהילדה לא נגמלת מקקי היא או שעושה כיום במכנס קצת קצת או שהיא מתאפקת זה מאוד מפחיד מכיוון שהבטן מלאה והיא לא משחררת, אנחנו משתדלים להגיב לה בצורה יפה ולא לצעוק עליה או משהו אבל זה מתסכל מאוד וזה גם מפחיד כמו שהזכרתי לעיל זהו לעת עתה אם תצטרכי עוד פרטים אנחנו נגיד הכללללל

פיפי היא עושה בשירותים כשאני יושבת איתה בשירותים כדי שתעשה קקי היא פשוט בוכה כאי' לא יודעת מה עושים לה והמעניין פה שפיפי היא לא מפספסת כלל תצילי אותנו זה פשוט מתסכל

שלום אורלי, כמו שנכתב כאן לא מעט בעבר, פעילות טבעית ומחזורית של הגוף, נעשית בדר"כ בתיווכו החכם של הטבע, וניסיונותינו להתערב בהם (במחזורי האכילה, היציאות, השינה, וכו') רק מקלקלים. הנטייה לראות בעצירות משהו מפחיד ומסוכן מכניסה את ההורים לחרדה מיותרת, ולמאבקים קשים עם הילד. המתח והמצוקה המתעוררים בעקבות המאבק רק מחריפים את העצירות. אני מציעה להניח לטבע לעשות את פעולתו, ולא לפחד מבטן מלאה. היא תתרוקן אם רק נניח לה... בהצלחה ליאת

שהיא תתרוקן בסוף השאלה היא מה עושים עם הפחד לעשות קקי??

בני בן 3, סך הכל ילד שמחר, חברותי ומקשיב למה שאומרים לו. לאחרונה (בתקופת החופש מהגן) הוא החל להתרגז בקלות מכל דבר קטן. זה לא קשור לנושא מסויים, כל דבר שלא מצליח לו, כל דבר שאומרים לו ולא מוצא חן בעיניו, משחק שמפסיד בו ואפילו אם נדמה לו שילד אמר לו משהו. הבעייה היא שהתגובה שלו היא לברוח הצידה. כל דבר קטן שמרגיז אותו הוא רץ ומתרחק. נסיונות לקרוא לו, לפייס אותו, להציע לו דרך לחזור לשחק לא מצליחה. איך אני אמורה להגיב, מה להגיד לו? גם כשניסיתי להתעלם ולחכות שייגרע לבד זה לא הצליח. הוא פשוט נשאר בצד המון זמן.

שלום רב, בעיני, התגובה המתאימה כאן תהיה שילוב של תיקוף (ולידציה) לחוויה שלו ("זה באמת מעצבן להפסיד, אתה צודק") ושל ניסיונות לווסת את התגובה הרגשית שלו ("ואני בטוחה שתוך כמה דקות תוכל להירגע ולחזור אלינו. אני אבוא עוד מעט לקרוא לך אלינו בחזרה"). אם תחזרי אליו והוא עדיין יהיה באותו מצב, אל תבקרי אותו ואל תנסי לשדל אותו. הזכירי לו שאתם מחכים לו, ותשמחו לקבל אותו אליכם כאשר יתאים לו לחזור. זה מסר מעודד וחשוב, שמכבד את רגשותיו של הילד וגם לא משאיר אותו בודד. בהצלחה ליאת

שלום, אני אמא לילד בן 4. אנחנו חברים טובים של אחד מחברי הגן של בננו ונראה לפעמים שאנחנו כופים עליו מפגשי אחר הצהרים רק בגלל החברות שלנו עם הוריו. פעם אמר בתוקף שהוא אינו רוצה להיפגש איתו כי הוא מתווכח איתו כשבמקביל נקב בשם ילד אחר שאינו מתווכח איתו ואותו מוכן להזמין לביתו. יש לציין כי אותו חבר אכן דעתן ונכנס לווכחנות עם בני די מהר ובתדירות גבוהה. האינטראקציה באמת מתוחה (כך גם אני מרגישה) החבר בכוונה ובמעברים חדים פתאום מתחיל עם ווכחנות. מה עלי לעשות? האם לפעול לעידוד החברות ושיפורה, האם להקשיב לבני ולהימנע מפגישות אחר הצהרים ולהתרחק מההורים, כיצד אנהג מול ההורים מבלי שאפגע בהם- הם יוזמים די הרבה מפגשים עם הילדים.

שלום שירלי, אכן דילמה. נדמה לי שלא מדובר בשאלה 'פסיכולוגית' מובהקת, אלא בסוגייה של 'נימוסים והליכות'. לא בטוח שיש כאן כללי נכון ולא נכון, וההחלטה כיצד לפעול - מוטב שתישען על השכל הישר והאינטואיציות שלכם. כלומר, מן הראוי להתחשב בהעדפותיו ורצונותיו של הילד שלכם, ולאפשר לו להיפגש אחה"צ עם הילדים שטוב ונעים לו בחברתם. עם זאת, כאשר מדובר בידידי המשפחה, שקרבתם יקרה לכם, אפשר לצפות מהילד, כמו משאר בני הבית, לנהוג בהם בנימוס ידידותי בגבולות הסביר. אם מדובר בחברים טובים באמת, אפשר לשתף אותם בדילמה, ולהגיד משהו על כך ש"לילדים שלנו קצת קשה יחד בזמן האחרון, אבל לנו, הגדולים, דווקא כייף ביחד. איזה מזל שאפשר להיפגש גם בלי ילדים..." האתגר האמיתי הוא להימנע מכל אמירה שיפוטית כלפי הילד שלהם, ולהציג את הדברים כעובדה טרוויאלית ולא מאד גורלית. בהצלחה ליאת