פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב יש לי ילד בן 4 וצי שנים ילד PDD הוא גמול מפיפי לפני שנה. הבעיה היא צואה הוא נשכב על הריצפה מקווץ את הטוסיק , עובר זמן מה הצואה יוצאת רכה ולפעמים קשה בתוך התחתונים . עם הצואה שצאה הוא סוגר את הרגלים עם הצואה בתוך הטוסיק שלו רץ לשירותים יושב על האסלה מנענע את גופו בתוך האסלה והצואה נופלת . הוא מאוד שמח לומר לי "אמא עשיתי קקי בשירותים בואי תראי" אני כמובן מעודדת אותו ונותנת לו פרס. אבל..... אנחנו מסבירים לו בעדינות שהתחתון התלכלך ושזה לא נעים ומסבירים לו וזה לא עוזר. הוא מודע לזה ואומר שרק תינוקות עושים בתחתונים ושזה נורא מגעיל בתחתונים. אבל הוא נוהג אחרת . איך ניתן לעזור לבני בנושא זה? האם זה תהליך ע"י פסיכטלוג קליני? והאם יש המלצה של פסיכולוג/ית קליני מומלץ ברחובות , נס ציונה , ראשון לציון? או האם ניתן לפתור את בעיה זו ע"י מנחת התנהגות ?רק לצייון שמצב זה נמשך 10 חודשים בכל מקום לאו דווקא בבית .האם ניתן לפתור את בעיה זו? אני נורא מודאגת. המייל שלי [email protected]

שלום אורה, מציעה לך להתייעץ עם פסיכולוג התפתחותי המיומן בעבודה עם ילדים מהספקטרום. אני מאמינה שאפשר לפתור את הבעיה גם בעזרת עיצוב התנהגות. מקווה שיישלחו לך המלצות למייל ששלחת, ואם לא, תוכלי להתייעץ גם בפורומים הייחודיים להורי pdd הקיימים ברשת, בהם בוודאי כבר נתקלת. בהצלחה ליאת

יש לי תלמיד אשר פנה בסוף שיעור למורה מקצועית ותהה על כך שלא שמה לב שהייתה סיגרייה בידו וגילגל אותה בזמן השיעור. כשלקחתי אותו לשיחה אמר לי שיותר זול עבורו לייצר את הסיגרייה (הוא הביא את הציוד לכיתה: פילטר, טבק וכו') ואמר שאין לו זמן אחר להכין אותה ובכיתה זה הזמן הטוב ביותר עבורו. הוא סיפר שהסיגרייה עוזרת לו להתרכז, ולדבריו הוא כניראה מכור. בשאלתו את המורה המקצועית גרם לה לבהלה גדולה ולהתגוננות. התלמיד התחנן שלא אזמין את אימו לשיחה כי טען שהיא תפסיד יום עבודה והדבר יפגע בשכרה. מה לדעתך נכון לעשות?

שלום לך, אני מניחה שאנחנו תמימות דעים על כך שאין לאפשר לתלמידים לעשן בכיתות ביה"ס, וגם לא לייצר סיגריות להנאתם. בעיני, רצוי לעשות הכל כדי לשכנע את הנער לחדול מההרגל המגונה. אם חשוב לך לשמור על יחסי אמון וכבוד הדדי איתו, תוכלי להבטיח לו "חיסיון" מפני אמו בתמורה להתחייבות נגדית שלו לא להכניס/לעשן סיגריות בתחומי ביה"ס. הדגישי בפניו שהפרה של ההסכם מצידו תגרור הפרה דומה גם מצידך. מעבר לכך, תוכלי לקיים איתו שיחות בנושא, לנסות להבין מה תפקידן של הסיגריות בחייו, ולהמליץ על דרכים יעילות יותר ופחות הרסניות להתמודד עם המצוקות שלו. בברכה ליאת

שלום ליאת, אני נורא נהנית לקרוא את התשובות שלך תמיד. הייתי מעוניינת בדעתך לגבי בני הצעיר. הוא בן שנתיים וחצי, אנו מתגוררים בחו"ל, במדינה קרה מאוד. שאלתי היא על כך שאני מתעכבת בהכנסתו לגן ילדים. כמו שאמרתי, מאוד קר פה, הגנים לא קרובים ודורשים נסיעה, ילדי הגדולים נמצאים בבית ספר מרחק הליכה, ובנוסף לכל זה מחיר הגנים פה מאוד גבוה, ודי מקובל להשאיר ילדים בבית עד גיל שלוש לפחות כך שאין אופציות קרובות לביתנו. ישראלים שאני מספרת להם על שבני הקטן עוד בבית (איתי, ויש גם עזרה רבה מבייביסיטר מקסימה, ישראלית) - ממש מזדעזעים וטוענים שאני פוגעת ביכולות החברתיות שלו. אני מזכירה שיש לו אחים די קרובים בגיל, שאליהם באים גם חברים, והוא בהחלט רואה ילדים נוספים ולא מסתובב רק עם מבוגרים. מעבר לזה הוא ילד נהדר, באמת. שמח, יודע לשחק ולהעסיק את עצמו, מצחיק, מפותח (עברית מצוינת, שירים, פאזלים של 24 חלקים, מגדלי לגו וכולי...). הוא גם חווה לא מעט טיולים רגליים - אנו בסביבה כפרית ונידחת מוקפת יערות ואגמים...את חושבת כמו משפחתי וחברי בישראל שאני עושה לו נזק? אחיו שהיו בגילו בישראל אכן נכנסו לגן לפני גיל שנתיים..אני מעריכה שהוא ייכנס לגן שנמצא מרחק הליכה ומקבל מגיל שלוש וחצי, כלומר רק בעוד שנה....תודה ושבת שלום!

שכחתי נתון אחד, אולי הוא חשוב: בספטמבר בני התחיל גן שנמצא לא קרוב אך לא נורא רחוק. כעבור שבועיים הוצאתי אותו מהגן. הגן בשיטת מונטסורי, מנוהל בנוקשות, המון חוקים לכל דבר (פאזלים עושים רק בישיבה לבד ליד שולחן. לשני ילדים אסור לשחק יחד באותו משחק כל אחד משחק לבד, בחצר בזמן החופשי מותר להיות רק באזור אחד מגודר עם אספלט למרות שהחצר גדולה, כנראה זה נובע מחשש לפציעות או משהו). שהיתי עם בני בגן כשבוע וקצת, ניסיתי גם לשהאיר אותו קצת לבד, פעם אחת היה סביר פעם אחת הרבה בכי, אבל לא הבכי מה שמנע ממני אלא הפער המטורף ממה שהוא רגיל בבית, והנוקשות הזו שלא מתאימה לילדים ישראלים בגילו, ואולי מתאימה לאירופאים פה שהם מאוד מחונכים ממושמעים ורגילים לכללים הללו. רק עוד פרט קטן שמראה שאני לא שלמה עם הדרך שבחרתי, שניסיתי להכניס אותו, אבל שפשוט לא הצלחתי להיות רגועה שאני שולחת אותו למקום שאני מבינה את כלליו והם לא נראים לי שרירותיים וקשים. אני לא יודעת אם אמצא פה גן שהגישה שלו יותר נינוחה ופחות עם כללים וחוקים ונוקשות. אולי לא, אבל בינתיים נראה לי רווח עבורו שהוא בבית. זה היה חלק מההחלטה ורציתי לתת את מלוא התמונה... סליחה שאני מכבירה מלים (:

שלום מירב, מזמינה אותך לקרוא את ההערה המחוייכת (והרצינית) ששלחתי לסיוון לפני רגע (קומה אחת מתחתייך), הנוגעת לניסיונותיהם של אנשים להסית אותנו מהחלטות הוריות הנעשות על סמך תחושות בטן ואינטואיציות הוריות טבעיות. לפני שאשתף אותך בדעתי, אציין שאין להתייחס אליה כאל 'תורה מסיני', ושבוודאי קיימים אנשי מקצוע שסבורים אחרת. בעיני, קיימת הערכת-יתר הנוגעת לחשיבותו של גן הילדים בגיל הרך, בעיקר כמספק גרייה חברתית קריטית. הנסיון מלמד שילדים שהתחילו לבקר בגן ילדים לפני גיל שנתיים מפגינים (לזמן מה) יותר עצמאות ויותר מיומנות חברתית בהשוואה לחבריהם שהגיעו לראשונה לגן בגיל שנתיים וחצי או שלוש, אולם הפערים הללו נעלמים מהר מאד, ואינם מקנים לראשונים כל יתרון בהמשך. בעיני, לפני גיל שלוש, טיפול אישי ומסור הניתן לילד בביתו ע"י דמות קבועה וחמה אחת, הוא אופטימלי, ועונה על כל צרכיו של הילד (גם אלה החברתיים). אני מציעה לך להמשיך להשקיע בחינוכו של בנך באופן אותו את מוצאת לנכון בנסיבות שלכם, ולראות בכך זכות ואתגר. מאחלת לכם חורף קל שם, בארצות הקור, ושולחת לך עידוד חמים מארץ הקודש... ליאת

שלום רב, בתי בת שנתיים וחמישה חודשים חלתה במחלת הרפס ( דומה לפה והטלפיים ) מבחינה של האפטות בכל חלל הפה ובגרון אבל מחלה קשה ביותר , רק לאחר 10 ימים החלימה . במהלך כל אותם ימים לא לקחה מוצץ כלל ( שבאופן כללי מאוד קשורה אליו). ללא כל קשר אני אמורה ללדת בימים הקרובים, אביה של הילדה הוא רופא ילדים והוא לא נמצא יותר מידי בבית עקב התורנויות. הדבר הכי בעייתי בכל הסיפור שסבא של ילדתי עומד למות כתוצאה ממחלת הסרטן ( היא מאוד מאוד קשורה אליו ואוהבת אותו) והיא מרגישה לדעתי את הסערה סביב המחלה שלו- חשוב לציין שהיא ילדה מאוד נבונה. היא גמולה מחיתולים מגיל שנתיים בלי פיספוס אחד. כתוצאה מהמחלה אנשים אמרו לי לזרוק לה את המוצץ כיוון שכבר לא לקחה אותו כמעט 10 ימים, חשוב להגיד שהמוצץ גרם לה לדיבור לא ברור בכלל ( אנחנו מבינים הכל כעת שהיא בלי מוצץ). הקשבתי בעצתם וכרגע היא כבר שבועיים אחרי המחלה וללא מוצץ. הבעיה היא כזו, רומי הייתה ילדה הכי נוחה, קלילה , בקושי בוכה , ילדה מדהימה , אין מקום שלא הייתי הולכת איתה ולא היו משבחים אותה. מסוגלת לשבת במסעדה שעתיים שלוש בכיסא תינוק ולדבר ולאכול , בקיצור הילדה האידיאלית . ביום סיום המחלה שהיא חיפשה את המוצץ הסברתי לה שהמוצץ עשה לה פצעים בפה ואבא זרק אותו והיה נראה כאלו היא מקבלת אך מיד לאחר מכן היא החלה לפתח שינוי דרסטי בהתנהגות שמלווה בהתקפות זעם קיצוניות שיכולות להתפרס כל פני כל היום , מכל דבר קטן כמו הצלחת הלא נכונה ועד דברים יותר משמעותיים , כל היום רוטנת , אפילו מרביצה לנו הוריה ולאנשים אחרים , התקפי זעם קשים ביותר...אפילו הסבא והסבתא שלה כל היום מעירים לי, הגננות , כולם. הקשבתי בעצת הגננת שלה שהיא עם תואר שני בחינוך מיוחד וייעצה לי בגלל שרומי ילדה מאוד נוחה וחכמה אבל גם עקשנית לעיתים לא להחזיר את המוצץ כיוון שהיא מקבלת כאן מסר מאוד שגוי , ושהתקפות הזעם הללו היו קורות בגלל המון דברים כמו הלידה וכו' , האם עשיתי טעות שלא החזרתי לה את המוצץ ??? אני רוצה את בתי המדהימה והנוחה שהייתה עד לפני כחודש, לא יכול להיות שהיא הפכה להיות ילדה כזו קשה עקב זה . והאם זה אכן תהיה טעות להחזיר לה את המוצץ אחרי הגמילה הזו...עוד תופעה שהיא עושה פיפי במיטה מאותו הרגע בכוונה , היא יודעת שהיא עושה וגם בגן על הפוף או על הספה...עושה זאת על מנת לגרור תגובה ואינני יודעת האם להגיב בחריפות או לא . אנשים כל יום מבקרים אותו על זה שאני לא מחזירה לה את המוצץ , ושזה היה מוקדם ( למרות שלא יכולתי לדעת זאת ) מה עלי לעשות אני אובדת עצות !!!!תודה רבה רבה סיון

שלום סיוון, (בחיוך): אני תוהה מיהם האנשים האלה, שאומרים לך מתי לקחת ומתי להחזיר את המוצץ, ולמה בעצם את מתחשבת בהם כל כך? וברצינות - כהורים, אנו מצויידים באינסטינקטים לא רעים בכלל, וכדאי לעשות מאמצים ולהקשיב להם, כי ברוב המקרים הם מנחים אותנו נכון. (ועוד חיוך): הילדים המדהימים והנוחים שהיו לנו פעם, הופכים לאורך השנים לסרבנים קטנים, לוחמים ונאבקים, עקשניים ומוציאים מן הדעת, שלא לומר "מפלצות" חסרות מנוח, והמשאלה שהם יחזרו להיות מתוקים ושקטים כמו פעם נוגעת ללב בתמימותה, אך לא מאד ריאלית... וברצינות - בתך נמצאת כרגע בשלב התפתחותי המתאפיין במאבקי עצמאות ומלחמה על זהות ונפרדות. כאשר - מעבר למשימות ההתפתחותיות הנורמטיביות הללו - 'נוחתים' אתגרים נוספים כמו מחלת ההרפס, לידה מתקרבת, ולהבדיל, מחלה קשה של סבא (ההופכת את המשפחה כולה למתוחה ודאוגה יותר), הגיוני להניח שנראה שינויים במצב רוחה ונסיגה התנהגותית. מוצץ הוא חפץ מעבר חשוב עבור ילדים קטנים, בהיותו מייצג את נוכחותה המזינה והמנחמת של האם. יש לו תפקיד חשוב בשגרה של הילדים, ותפקיד חשוב הרבה יותר בעיתות משבר. העובדה שלא מצצה את המוצץ בזמן המחלה לא משקפת, כמובן, ירידה בהזדקקות לו, אלא הימנעות שמקורה באי הנוחות והכאב שהסב לה המוצץ כשהיו הפצעים בפה. כשעברו הפצעים, שב והתעורר הצורך במציצה, ואז (לאור המלצתם של האנשים) המוצץ נעלם לה, ואיתו גם הרגיעה והנחמה שסיפק. אין לי כוונה להצטרף ל'אנשים' שאומרים לך מה לעשות, ולמרות שגם לי יש תואר שני (:-)) אני בוחרת להזמין אותך להקשיב לתחושות הבטן שלך ולפעול לאורן. גם אם תחליטי להמשיך למנוע מבתך את המוצץ, וגם אם תבחרי להחזירו, נדמה לי שהאתגרים עדיין נשארים בעינם, וחשוב להיענות למצוקה העכשווית של בתך, להקשיב לה, ולהקדיש תשומת לב זהירה ורגישה למה שהיא מאותתת לכם. אני לא חושבת שהיא עושה פיפי בכוונה, ומאמינה שהגישה כלפיה צריכה להיות מאד סבלנית בימים אלה. הרבה חומר למחשבה... מאחלת לכולכם הרבה בריאות, וכמובן לידה קלה ומהירה ליאת

הי קראתי את דברייך בנוגע למוצץ והתחברתי לכך שאת שמה דגש על האינסטינקטים שלנו כהורים. הבת שלי בת שלוש ושמונה חודשים התחילה לקחת מוצץ לפני שנה באופן מפתיע. לאחר שנה מורכבת שכללה תקופות שזרמתי איתה ותקופות שניסיתי לשדל אותה לזרוק את המוצץ. לפני מספר ימים היא אכן זרקה את המוצצים לפח. כמובן שיש רגעים קשים ואני מכילה ומבינה שקשה לה. הבעיה היותר קשה שבשתי לילות האחרונים היא הכניסה אגדל לפה והתחילה למצוץ. הסברתי לה שזה הורס את השיניים וכו וכו... אבל בכל זאת מאוד קשה לה והיא מוצצת. בלילות אלו החזרתי לה את המוצץ רק לזמן ההרדמה ולקחתי לה. בנוסף היא לעיתים לוקחת את המוצץ של הקטנה שלנו בת החודשיים. כיצד את מציעה לי לנהוג עם מציצת האצבע. אני ממש לא רוצה שתפתח הרגל כזה. תודה מראש הדסה

שלום רב, אני אימא לשני בנים: ילד בן 5 וחצי וילד בן שנה וחצי. בהתחלה כשהקטן נולד הגדול היה ממש גאה בו ומאושר... אבל מאז שהקטן החל ללכת הגדול לא מפסיק להציק לו. למשל שם לו דברים על הראש, מושך לו בידיים וברגלים, צועק לו בפנים בקולי קולות ועוד... הקטן לומד ממנו וגם החל מרים יד "כאילו מזהיר" (לא מכה ממש) אנחנו כמובן מסבירים לגדול ולקטן ולעיתים קרובות מגיעים למצב שאנחנו שולחים את הגדול לחדרו לאחר שהוא לא מפסיקה (90% מהזמן הוא זה שמציק לקטן). איך אפשר לשפר את המצב בבית ובין האחים שלא יהיו כמו "חתול ועכבר" כל הזמן? 2. כל זאת בנוסף להתנהגות בעייתית מצד הגדול שאינו מסוגל להכיל תשובה שאינה תואמת את רצונותיו, כלומר כועס ואפילו מאיים כאשר הוא לא מקבל מה שהוא רוצה. כך היה מאז היותו קטן, אני רוצה לעזור לו לשלוט בכעסיו, האם יש טיפול/ תרפיה כלשהי שעוזרת לילדים בעניין כזה ובשליטה על כעסים? תודה מראש!

שלום ל', הבן הבכור שלך עובר את החוויה המוכרת הנקראת קנאת-אחים, ולא תמיד היא מתעוררת מיד לאחר הלידה. לפעמים, היא מגיעה הרבה יותר מאוחר, כאשר האח הצעיר הופך חמוד ואטרקטיבי, וגוזל חלק ניכר ממשאבי תשומת הלב של ההורים. באופן פרדוכסלי, ככל שאת מענישה אותו על ההצקות לאחיו הקטן, כך גוברת קנאתו, ואיתה גם המוטיבציה לפגוע בו עוד. נדמה לי שהמענה לשתי שאלותייך מתמצה בכך שתוכלי להכיר בקושי של בנך הגדול, להיענות לו באופן מיטבי, ולהקדיש לו זמן בנדיבות וברצון. חשוב לאפשר לו ביטוי חופשי ופתוח של רגשותיו כלפי אחיו הקטן, גם כשמדובר ברגשות שליליים, מבלי לגרום לו לחוש בושה או אשמה בשל כך. היכולת לבטא באופן חופשי גם רגשות קשים מפחיתה את הדחף להתנהג אותם. לצד עמדה אמפתית ורגישה כלפיו, חשוב להישאר סמכותית ומציבת גבולות, ולפעול בנחישות מול ניסיונותיו להשליט את רצונותיו בכל מחיר או להפעיל אלימות מכל סוג שהוא. כאשר הוא מאיים או נראה כמי שמאבד שליטה על הזעם שלו, חשוב להישאר רגועים, להישאר סמכותיים ונחושים לא להיכנע לדרישות בלתי הגיוניות, ולנסות לעודד (ולשבח!) דרכי תגובה לא הרסניות. כל מאמר או עצה הנוגעים להצבת גבולות נאותה רלוונטי לכאן, כולל הדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

בתי בת ה 4 מאוננת מגיל שנתיים וחצי הרבה מאוד ,לאחרונה נולד לה אח והאוננות התגברה והגיע למצב שאינה מעוניינת לשחק עם ילדים בגן כי כל מה שרוצה זה להתבודד ולאונן ומה שעוד מטריד הוא שהיא מכניסה ידיים הרבה מה שבדרכ לא היה אלה לחץ על הבגדים ועל חפצים. קראתי באינטרנט שזה נורמלי ורק צריך להגיד לה שתעשה את זה לבד בחדרה כדי לא לדכא אותה אבל מה שמדאיג אותי שזה החמיר . האם יש מה לעשות?האם יש קשר לאח החדש ואם כן מה ניתן לעשות והאם יכולות להיות לכך השלכות לעתיד כגון פתולוגיות למיניהם?

שלום אילנה, כאשר האוננות משתלטת על סדר היום של הילד, ובאה במקום פעילויות רבות אחרות, חשוב לבדוק מה קורה, ומדוע הילד זקוק כ"כ לנחמה והפורקן בדרך הזו. אוננות אינה דבר מסוכן, ואין בה כשלעצמה שום פוטנציאל נזק עתידי. אני ממליצה לך לעשות מאמצים, וליזום פעילויות מהנות ומספקות עבור בתך, שיתחרו באוננות וייצרו סוג חדש של קרבה והבנה ביניכן, למרות נוכחותו של התינוק החדש. אם תיווכחי שהאוננות נמשכת באותה תדירות, וממשיכה להיות העיסוק המועדף עליה, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

שלום רב, בתי בת שנתיים ושלושה חודשים. לפני כשבוע העברנו אותה ממיטת תינוק למיטת מעבר (כזו עם מעקה חלקי שמאפשר ירידה עצמאית מהמיטה). מגיל שנה בערך הילדה נרדמת לבד במיטת תינוק, ללא נוכחותנו וישנה לילה שלם. בלילה הראשון שבו עברה למיטת מעבר לא הסכימה שנעזוב את החדר, כשהיתה רגועה במיטה, ניסיתי לצאת אך היא מיד ירדה אחרי ואני החזרתי אותה למיטה והסברתי לה שאסור לרדת מהמיטה בלילה. העניין הוא שזה נמשך כבר שבוע וכל פעם (היה לילה שהחזרנו אותה למיטה כ30 פעם) שאני או בעלי מנסים לעזוב את החדר היא אחרינו. זה מגיע למצב שאחד מאיתנו חייב להשאר בחדר עד שתרדם לגמרי. אני חוששת שבדרך זו היא לא לומדת שאסור לרדת מהמיטה ובנוסף מתרגלת להרדם שאחד מאיתנו בחדר. מה התהליך הנכון לגמילה ממיטת תינוק? תודה

שלום שירה, המעבר ממיטת תינוק למיטה 'של גדולים' הוא שינוי מרגש ומשמעותי בחיי הפעוט, ורוב הילדים 'חוגגים' את השינוי תוך שהם מנצלים את המרחב החדש שנפתח בפניהם. בעיני, אפשר ונכון לסייע לה בדרך של נוכחות שקטה ונעימה בחדר עד שהיא נרדמת, לפחות עד שתתרגל למיטה החדשה. זכרו שבתכם הגיעה לגיל המרד הראשון, ולפיכך סביר שתנסה לבחון את הגבולות, ולהילחם על ניצני העצמאות שמספקת, בין השאר, המיטה החדשה. כשהיא תלמד שלא יעזור לה, ושאינכם נשברים או מאפשרים לה להירדם במיטה אחרת, היא תקבל את נוהל ההשכבה כעובדה מוגמרת שאינה נתונה למו"מ, ולא תנסה לקום מהמיטה. נסו להישאר נחושים ורגישים ("עכשיו את לא יורדת יותר מהמיטה. הנה, אני פה על ידך"), אך גם סבלניים ונדיבים. זכרו ששירי הערש הגדולים וחלק גדול מאגדות העם נוצרו לצד מיטותיהם של ילדים קטנים, שלא הסכימו שאמא/אבא ייצאו מהחדר. יש דברים גרועים יותר... :-) ליל מנוחה ליאת

שלום, בני בן ה-5 לומד בגן חובה לאחר תקופה של 3שנים בגן הפרטי. לעניות דעתי המאפיין הבולט והעיקרי אצל בני הוא שהוא "לייט בלומר". אני רוצה לפתוח ולומר כי התנהגות בני בבית היא שונה מהתנהגותו בגן. בבית הוא שר שירים, חייכן, רעשן, קולני,דעתן, דמות דומיננטית,מצחיק ואפילו מוגדר כ"ליצן משפחתי" בקרב המשפחה המורחבת. בנוסף,הוא נוטה לחקות את "הגננת" באופן חיובי ע"י כך שהוא משתמש בלוח ונותן הסברים ופירוט (מעין משחק דמיוני). לפני שלושה שבועות החל להתנהג באופן די מוזר שלא הופיע קודם. לדוגמה: החל עם הבעות פנים המבטאות כעס בליווי של תנועות גוף(הרמת ידיים). אם הייתי יכולה להשתמש בשפה ציורית: מעין התגוננות של חיה המרימה את ידיה ובנוסף משמיע קול:"אה..."(לעיתים משמיע קולות ולעיתים לא). דוגמה נוספת היא- בשבוע שעבר לקחתי אותו לשיעור נסיון בכדור-סל כמובן שהילד הביע רצון להשתתף בחוג זה, אך פתאום באמצע השיעור תוך כדי שאני צופה, ניגש אליי עם הבעות הפנים ותנועות הגוף וממש רצה לבכות(כנראה שהוא נפגע מאחד הילדים או המאמן) הרגעתי אותו וניסיתי לשכנע אותו שישוב לשיעור ובעזרת המדריך הילד חזר ושיתף פעולה, אך בסוף החוג כעס ואמר כי אינו מעוניין להשתתף בחוג. בני הוא לא טיפוס חברותי במיוחד אך בגן הקודם תמיד היו לו חברים(6-7) שאהב לשחק עימם. על פניו נראה כי נורא קשה לבני עם שינויים. אני יכולה לומר כי התנהגותו האחרונה ממש מדאיגה. כל זמן שהוא מתרגש או נפגע מגורם חיצוני זר שהוא לא מכיר הוא מגיב כך.יתרה מזו, שאנו נכנסים למעלית והוא לא מכיר את הדיירים הוא לא כ"כ יודע איך להתנהג. לעיתים לא עונה כששואלים אותו שאלות, או לחלופין עונה אך בצורה קולנית. הייתי רוצה לשתף אותך במס' פרטים נוספים כמו הגננת. לפיה, בתחילת השנה היה לרוב משחק לבד אך שהיא תיווכה בינו לבין הילדים הוא שיחק עמם. היום הוא כבר משחק ביוזמתו עם מס' ילדים ורכש מס' חברים 4-5. (לא ציינתי שהוא לא מכיר אף אחד מכיוון שעברנו בשנה שעברה דירה).בנוסף ציינה הגננת שהילדים נורא אוהבים להיות בחברתו. פניתי לגננת והיא טענה שהתנהגות מהסוג הזה לא הופיעה אצל בני, אך עם זאת שמה לב כי מתחילת השנה בני מגלה נוקשות בגוף ולעיתים הבעת פנים של מבוכה כל פעם שהוא מקבל מחמאה. אני יכולה להעיד על מס' מצבים שבני הפתיע אותי - באופן יחסי הוא מרגיש "פתוח" יותר כשהוא נמצא מחוץ לבית עם אנשים. הוא מרגיש חופשי לדבר ולהגיב (בטונים הרבה יותר גבוהים)מאשר הוא נמצא במסגרת, בגן. הייתי רוצה לדעת מהם הגורמים לתופעה זו? איך אני יכולה לעזור לו מהבחינה הזו וגם מבחינה חברתית? והאם כדאי לי לקחת אותו לשיעור נוסף בכדורסל (נכון לעכשיו מביע נכונות להשתתף בחוג, אך במקום אחר)? רציתי לומר שבשבוע האחרון הסברתי לו ואמרתי לו שההתנהגות שלו כלפי זרים לא יפה ולא ראויה ושאני מבקשת שיפסיק להביע את עצמו בצורה הזו ולזכותו יאמר כי הוא הפנים זאת וממש "עובד" על עצמו וממתן את היחס שלו כלפי זרים. אני אשמח לתגובה מהירה.

שלום נורית, ילדים קטנים חסרים עדיין את התחכום והניסיון של המבוגרים, וכאשר הם נבוכים, מתביישים או חווים מצוקה חברתית אחרת, הם יכולים לנקוט התנהגויות 'ילדותיות', תמימות, ואפילו מוזרות כדי לשפר את הרגשתם. אם את מכירה ברגישויות של בנך, ומבינה שכרגע הוא מתמודד עם הסתגלות למסגרת החדשה, אפשר להניח לו בינתיים עם חוג הכדורסל (בגיל חמש באמת לא מוכרחים), ולאפשר לו 'להפשיר' בקצב שלו. אם תרגישי שהוא ממשיך להתנהג מוזר, ואם הגננת תחשוב כמוך, תוכלי לפנות להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בינתיים נסי לעזור לו ביוזמה של מפגשים חברתיים עם ילדי הגן גם בשעות אחה"צ, כדי להקל על תחושות הבדידות והמבוכה שלו בגן. בברכה ליאת

מדובר בנכדה שלנו היא בת 15 יש לה חרדת בית הספר (תיכון) מזה שבוע ימים היא לא הולכת לבית הספר ,מה עושים ?

שלום יושקה, חרדת בית-ספר היא בעייה הניתנת לפיתרון בעזרת טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות הנרכשות בטיפול פסיכולוגי שיחתי, עם או בלי סיוע תרופתי. פנו לפסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם מתבגרים, ויפה שעה אחת קודם. בהצלחה ליאת

שלום רב. בני הבכור בן 10 ילד מאד רגיש ומגיל קטן הוא סקרן ורוצה לדעת ה-כ-ל ממש נכנס לשיחות מבוגרים וכשמישהו מדבר על ידיעה מהחדשות הוא מתעניין, מרגע שמגיע הערב הוא פחדן. יש ימים טובים יותר ופחות אבל סה"כ כל הזמן יש לו סיבות לדאגה ופחד! כששחררו את גלעד שליט- אז פחד שהמחבלים יבואו גם לשכונה שלנו.. כשמישהו מת במשפחה הוא בפחדים, הוא דואג לסגור חלונות בחדר ממש בלי אויר,אנחנו בבית לא צופים בחדשות ליד הילדים רק בחדר בלילה .. הוא לא קורה עיתונים אבל כל הזמן הוא מצליח להגיע "לידיעות המפחידות" . הוא דואג שלא יקרה לנו משהו .. הוא דואג לאח שלו הקטן שלא יקרה לו משהו. בסך הכל בשעות היום הוא מתפקד נהדר! המון חברים, חוגים וכו' איך שמחשיך מתחיל עם הפחדים ומדי פעם מגיע למיטתי בלילה כי לא יכול ומפחד להרדם לבד.. איך להתנהג במצב כזה ? (אגב פעם לקחתי אותו לפסיכולוגית אמרה שהיא לא רואה בעיה מיוחדת אלו פחדים נורמלים לגיל שלו) . האם זה נורמלי? או שהוא פשוט רגיש מידי?... אודה להכוונה בנושא.

שלום אילנה, ילדים רגישים בעלי נטייה לחרדה (לפעמים זה גנטי. יש עוד מישהו חרדתי בבית?) נוטים לפתח הקשבה ודריכות-יתר לכל ניואנס בסביבתם, ולפרש אירועים ומצבים פרשנות קטסטרופלית. הם 'מריחים' אסון מקילומטרים, וקולטים גם רמזים דקים הנושאים עמם פוטנציאל של סכנה. גם אם מדובר בפחדים 'נורמליים' (מי לא פוחד ממחבלים ומאובדן?), מה שחריג זה עוצמת הפחד, התדירות, והמידה בה הפחדים משבשים את שגרת היום (במקרה שלכם - הלילה) של הילד ושלכם. בגיל 10 ילדים כבר לא מגיעים בדר"כ למיטת ההורים, ולכן, לטעמי יש מקום לעזור לכם ולשקול התערבות של איש מקצוע. פני שוב להתייעצות, ובמקביל, נסי להעביר בהדרגה את השליטה לידיו ועזרי לו למצוא דרכים להרגעה עצמית. לעיתים, ילדים מגלים שבאמצעות הפחד הם מצליחים לנהל את הבית והמשפחה - הם שולטים בלו"ז של ההורים, לא מאפשרים להם לצאת בערבים, מצמצמים את דרגות החופש של בני המשפחה ו/או פולשים למיטותיהם. כאשר החרדה אינה מלווה בתגמולים 'שווים' כ"כ, המוטיבציה להיפטר ממנה גוברת. מסיבה זו, שווה לרענן את נהלי הערב והלילה, ולהחליט (אולי יחד עם הפסיכולוג/ית) עד כמה וכיצד להיענות לחרדה שלו. בברכה ליאת

שלום רב, בתי בת 3 וחצי, והיא גמולה (יום בלבד, בלילה היא עדיין עם חיתול, מאחר ולא הראתה כל רצון או מוכנות להיגמל לילה ואנו מצידנו לא עשינו שום מאמצים בנושא) בערך מגיל שנתיים וחצי. הגמילה לא היתה קלה, היו עליות וירידות ותקופות של רגרסיה. אך בערך ב-4 החודשים האחרונים המצב היה מצויין, בלי פספוסים, וכשהיא הולכת לבד לשרותים בצורה עצמאית, אפילו מבלי להודיע. בשלושה השבועות האחרונים חלה רגרסיה. זה לא שבורח לה, אלא שהיא בעקביות עושה פיפי בתחתונים, ולא רוצה ללכת לשרותים - גם בגן וגם בבית. ברור לי שזה איתות לכך שמשהו עובר עליה, ואני משערת שזה קשור לקשיי הסתגלות בגן (היא התחילה השנה גן חדש - גן עירייה). באופייה היא מה"מפשירים לאט", כלומר לוקח לה זמן להיפתח, והיא עדיין די מסוגרת בגן. לפי דיווחי הגננות היא כן משחקת עם ילדים אחרים, אך היא אף פעם לא היוזמת, והיא נוטה להעדיף לשחק לבד. עם הגננות עצמן היא לא מדברת כמעט, די מכונסת בתוך עצמה. הדיווח הזה מסתדר לי עם הבת שלי, אני יודעת שהיא ככה בהתחלה ושלוקח לה זמן. מנגד בסביבה בה היא מרגישה בנוח היא חברותית, פתוחה ויוזמת (משפחה מורחבת, מפגשים שלנו עם חברים). בחודש הראשון בגן , למרות שעוד לא נפתחה בגן, היא היתה ביית במצב רוח מרומם, שרה שירים שלמדה בגן והיתה נראית שמחה ומאושרת. אך בשבועיים-שלושה האחרונים, התחילה הרגרסיה בפיפי, ובשבוע האחרון גם המצב רוח שלה ירוד וגם ההתנהלות שלה מאוד קשה. אנו קצת חסרי אונים, ולא כ"כ יודעים איך להתמודד עם הסיפור הזה - גם של הרגרסיה בגמילה, וגם איך לעזור לה מבחינת ההשתלובות בגן.חשוב לי לציין שהגננת שלה היא גננת מנוסה ומקסימה ואני סומכת עליה. בעניין הרגרסיה - אנו יודעים כמה חשוב לא לעשות מזה עניין וכו'. בהתחלה אמנם הופתענו ולקחנו את זה קשה וקצת כעסנו עליה. אך אחרי כמה ימים התעשתנו, הפסקנו לעשות מזה עניין והתחלנו להתייחס לזה עניינית ובכל זאת אין שום שיפור. אשמח לשמוע מה דעתך ולקבל הכוונה. תודה רבה!

שלום נועה, לפני שמייחסים בעיית הרטבה לגורמים רגשיים יש לשלול בעיה בריאותית אחרת, ולצורך כך, במקרה שלכם, יש מקום לתרבית שתן שתשלול זיהום. הרטבה שמקורה בקשיים רגשיים 'נורמטיביים' (כמו הסתגלות לגן חדש, לידת אח, וכד') ממילא חולפת מעצמה ללא טיפול. אם ההרטבה לא תחלוף בשבועות הקרובים ובדיקת השתן לא תעלה דבר, יש טעם להתייעץ שוב. עד אז, עשו הכל כדי להימנע מכעס, ביקורת או סנקציות, והישארו ענייניים וסלחניים. זה יעבור בברכה ליאת

אני כותבת אלייך כיוון שאינני יודעת כיצד להרגיע את ביתי. לומדת בכיתה ט. גם היום לאחר שהמצב נרגע מאוד ואין אזעקות מתקשה ביתי. היא מספרת לי שהיא בוכה בשיעורים ומתקשה להתרכז. שוחחתי איתה גם המחנכת שוחחה וגם פסיכולוגית בית הספר. היא איננה רגועה. יש הרבה בכיות בשיעורים. בזמן השיעור המחנכת הוציאה אותה להירגע כיוון שבכתה. הדבר פוגע בתיפקוד שלה בכיתה. מה את מציעה?

שלןם לך, אירועים כמו אלה של השבוע האחרון עלולים לעורר עצבנות, מתח, עוררות וחרדה גם אצל המבוגרים, ויותר מכך אצל הילדים החסרים עדיין ניסיון חיים ורוטינות פעולה תואמות לשעת חירום. ילדים יותר רגישים יכולים להפגין קשיים רגשיים כמו עצב, דיכאון, חוסר תיאבון, קשיי שינה, קשיי ריכוז, הסתגרות חברתית, ועוד. לעיתים קרובות, נראה שיפור ככל שנתרחק מהאירוע הטראומטי, ופעמים הנסיגה התפקודית מתרחשת דווקא כשהבלגן נרגע. לא תמיד אפשר לצפות מראש מי יגיב, כיצד יגיב, ומתי זה יעבור. אם תגובותיה ממשיכות להיות עוצמתיות, ובאופן מובהק אינן תואמות למצב או חריגות מאד, שווה להתייעץ עם גורם מקצועי שיוכל להציע התערבות המותאמת לקושי. ככלל, חשוב ליצור עבור ילדי קו העימות חווייה של שליטה, אשר מצידה תגביר את יכולת ההתמודדות ואת התפיסות העצמיות החיוביות. מבקשת להפנות את תשומת לבך לתשובה בנושא, שנתתי כאן לפני מספר ימים למחנכת כיתה ט', שהעלתה בעיה דומה בכיתתה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, אני אמא לילד בן 5. הוא מעט ביישן בגן הוא בסדר, לפי הדיווח של הגננות, יש לו את ה"חוג" המצומצם של החברים שלו שאותם הוא אוהב, בעקר חבר אחד, אבל הוא מסתדר עם כל שאר הילדים והם אוהבים אותו. הוא מארח חבר בבית בערך בתדירות של פעם בשבוע בממוצע ובדרך כלל זה אותם 3 חברים (בסבב). הענין הוא שהוא מתנהג אליהם נורא לא יפה, מדבר בטון עצבני, צועק, לא מרשה לשחק בצעצועים שלו וכו'. לפעמים הוא מדבר בטון כל-כך לא יפה שאפילו אני בתור מבוגר ששומע את זה נעלבת בשבילם. השאלה שלי היא כזו, עד כמה כדאי לי להתערב (אם בכלל), ובאיזו צורה? חשבתי למשל לשוחח איתו כשאנחנו יושבים יחד ולהבהיר לו שאני לא מרשה התנהגות לא מכבדת לחברים ולומר לו שבפעם הבאה שזה יקרה, ניאלץ לעשות הפסקה בהזמנת חברים הביתה, עד שישנה את התנהגותו. גם אלי הוא לפעמים מדבר "לא יפה", ואז אני מסתובבת והולכת מהמקום ומבהירה לו שאני לא מתכוונת לדבר איתו בצורה הזו ושאחזור כשיירגע. אז הוא אומר "סליחה" ומפסיק (עד הפעם הבאה), אבל בדרך-כלל אלי הוא מתנהג בכבוד ויודע גבולות. הוא ילד בדרך-כלל נוח, חוץ מהקטע הזה, שאני חוששת שהוא יהפוך לסגנון אישיות, לכן מבקשת את עצתך. תודה ויום טוב.

שלום רב, הבה נקווה שהעובדה שחברים ממשיכים להגיע אליו ואוהבים אותו מעידה על כך שהתנהגותו - גם אם לא מנומסת במיוחד - לא גרועה עד כדי כך שיהיו לה מחירים חברתיים. ילדים צעירים, לפעמים גם בגיל חמש, מתקשים לחלוק את המשחקים שלהם בנדיבות, ועלולים להפגין רכושנות כלפי החפצים והצעצועים שלהם. יתכן שדווקא בהיותו ביישן ומאופק בגן, כאשר הוא בבית - בסביבתו הטבעית וב'מגרש הביתי' שלו - הוא מנסה ומצליח להפוך דומיננטי ואסרטיבי יותר, וזה לא בהכרח רע כ"כ. אני חושבת שנכון לשוחח איתו על כך, ולהבהיר לו שהזמנה של חבר הביתה היא עניין מחייב. תוכלי לעזור לו להחליט מבעוד מועד (עוד לפני שמגיע החבר) באיזה צעצועים הוא לא מוכן להתחלק, ולסלק אותם מטווח השגתם של האורחים. הדגישי בפניו שכל מה שנשאר במקןם גלוי יישאר בהישג ידם, ושיהיה עליו לאפשר גם לחבר גישה מלאה אליהם. כאשר הם משחקים יחד, עשי הכל כדי להימנע מהשגחה והתערבות, ולסמוך עליהם שיסתדרו. זכרי שסגנון דיבור בלתי מכבד ופוגעני כלפייך, מניח את היסודות להתנהגות דומה גם בחוץ, ולכן חשוב מאד להמשיך להגיב בהתרחקות בכל פעם שהוא מדבר אלייך בחוסר כבוד, ולא למהר לוותר לו גם מול בקשת הסליחה. עליו להבין שלהתנהגות שלילית יהיו תוצאות בלתי רצויות מבחינתו, ושלא תמיד אפשר לעשות undo ולשנות כך את התוצאה. חינוך לגבולות והתחשבות בכם יביא באופן בלתי נמנע ליחס דומה גם כלפי אחרים. בברכה ליאת

שלום, אני בת 22 ויש לי אחות בת 15 הנמצאת בטיפול פסיכולוגי כשנה אחרי שמצאתי מכתב שלה שהיא אינה אוהבת את החיים שלה וגילינו שיש לה בעיות חברתיות ם בנות ושהיא אוהבת מאוד להתחבר עם בנים. לאחרונה היא התחילה לדבר עם גבר שהכירה לפי מה שידוע לי באינטרנט. גיליתי, ללא ידיעתה שהוא בן 36. אחותי מאוד אוהבת לדבר איתו ומוצאת בזה הרבה אקשן. סיפרתי על זה לאמא שלי. היה לה מאוד קשה לעכל את זה ואמרתי לה שכרגע לא תדבר איתה. רציתי להתייעץ איתך איך אני יכולה לגשת ולדבר איתה לגרום לה להפסיק לדבר איתו מבלי שתיסגר אליי. היא משקרת לנו הרבה ויש לה כרגע הכי הרבה אמון בי. אם היא תדע שגיליתי עליו דברים ואני מנסה שהיא לא תדבר איתו היא תיסגר אליי ואני לא רוצה לאבד את האמון שלה. אני אשמח מאוד אם תעזרי לי. אני באמת חרדה לה. הוא גדול ממנה ב 21 שנים ואני לא מבינה איזה עניין הוא מוצא. אני גם לא רוצה לדבר עם הפסיכולוגית שלה. לכולם היא אומרת שהוא בן 25. גם לפסיכולוגית שלה. מה אני יכולה לשות? אני באמת אובדת עצות.  

שלום הילי, כדי לשמור על יחסי האמון בינך לבין אחותך, ובהנחה שהקשר שלה עם הפסיכולוגית הוא חם ופתוח, מוטב להעביר את העיסוק בנושא לתוך המרחב הטיפולי, ובכך לאפשר שיח מכבד ופחות טעון, שיפוטי או כעוס. לך, אמנם, אין מנדט לשוחח עם הפסיכולוגית, אך לאמך - כן. אני מציעה שאמא תדווח לפסיכולוגית על גילו האמיתי, ותשתף אותה בחרדה שלה. יש להניח שהמטפלת תזמן את אמך לפגישה, בה הן יוכלו לדון במניעים האפשריים של אחותך לקשר כזה, ובדרכים לשמור עליה מפגיעה. בברכה ליאת

שלום לאחרונה בני בן 8 מתקשה להירדם... הוא נכנס למיטה ומרגיש נזלת באפו, מושך אותה פנימה שוב ושוב ושוב ללא הפסקה, הענין הוא שלפעמים אין לו נזלת בכלל ובכל זאת הוא מושך את האף בכח, הוא מתחיל לבכות ולהיות מתוסכל, אומר "אני לא מצליח לההפסיק" "אני חייב להמשיך לעשות את זה" , קם מהמיטה, חוזר אליה, חסר שקט וכל הזמן מושך את האף שוב ושוב, אנחנו מנסים להרגיע אותו, להסביר לו שאין לו כלום באף ... מה עושים? תודה

שלום דנה, מציעה, לפני הכל, להגיע לרופא הילדים ואולי גם לרופא אף אוזן גרון, ורק אם תישלל כל בעיה בריאותית, לנסות 'לתקוף' את הנושא בדרכים 'פסיכולוגיות'. בינתיים אפשר להקל עליו עם טיפות מי מלח או אדים. בריאות ליאת

אני אמא ל 5 ילדים. בן 14 בפנימייה, בן 19, בן 10 בכיתת ל"ל, וענבר בת 13 כיתה ז ל"ל.אני גרושה מזה 4 שנים. 17 שנה סבלתי מבעל מכה ולא תיפקדתי, גם בילדותי הייתי מוכה ע"י אבי. הייתי במקלט לנשים מוכות. הגרוש שלי שומר על קשר עם ילדיו.כיום הוא שוחרר מכלא וגרוש פעם שנייה עם ילד בן שנה. אני עצמי עברתי 4 ניתוחים. ביתי ענבר מתחילה להתמרד, ואני מאוד מתקשה להתנהל מולה. היא הייתה מטופלת בעבר במרכז לבריאות הנפש. וכיום היא נמצאת עד 6 בערב במועדונית אחרי בית הספר. מכיתה א היא ידועה עם קשיי ריכוז וקשיים בקריאה ובחשבון. היא מטופלת תרופתית אך לא באופן יציב. בבית הספר הסכימו לתת לה כל בוקר את הרייטלין. יצויין כי כבר קיבלתי הדרכה הורית ברווחה. אני עצמי נרקומנית לשעבר. אני מגוללת במספר שורות עבר לא פשוט וההתמודדות לא פשוטה. הקושי שלי כרגע מול ענבר. אנא סייעי לי. בכיתה היא לא ממושמעת, יוצאת משיעורים ללא רשות, מסרבל לשתות רייטלין. ובבית הספר כל הזמן מזמינים אותי לשיחות. מה לעשות?

שלום לך, אמא של ענבר, גם מבעד למסך, דרך השורות הקצרות שלך, עוברים החוויה המורכבת, חוסר האונים והמצוקה. אבל עובר עוד משהו, נדמה לי, שמשדר מודעות רבה, בגרות ובשלות, ובעיקר רצון חזק בשינוי ושיקום. ובכל זאת, עם כל רצוני להגיש עזרה ולסייע בעצה או הדרכה, עלינו להישאר ריאליות, ולזכור שתהליך אמיתי של שיקום ותמיכה מחייב מעורבות וליווי צמוד ואינטנסיבי, בעיקר כדי לחזק ולטפח אצלך את האמונה ביכולתך לחזור ולתפקד כדמות סמכות וכמודל עבור ילדייך כולם. כרגע, מול ענבר, נדמה לי שהמשימה היא ליצור קרבה ותקשורת מכבדת, מה שיוכל להגביר אצלה תחושה של טיפוח, אכפתיות והכלה, ומנגד, לחדד את הציפיות שלך ממנה לשיתוף פעולה, עמידה במשימות השוטפות (אקדמיות ואחרות), ולקיחת אחריות. בכל הכנות, איני מאמינה שבנסיבות שלכם תוכלי לעשות זאת ללא עזרה, ולכן אני מפצירה בך לבחור לעצמך את המטפל/מנחה בו תצליחי לבטוח, ולהתגייס שוב למשימה שאינה נגמרת שנקראת "חינוך". שולחת לך עידוד והרבה כוח ליאת

שלום, רציתי לשאול לגבי ילדה בת 12 שהחלה לאונן בגיל 3-4 בערך ומאוננת כל יום לפחות פעמיים ביום מאז ויש ימים שאפילו יותר. וגם לאחרונה(מאז גירושי הוריה) החלה להשתין בחדרה על מגבות ובמעלית הבניין מגורים היא מתביישת בכך ולא רוצה שידעו גם לגבי האוננות וגם לגבי השתן וזה סוג של סוד שלה, רציתי לדעת אם שתי ההתנהגיות הללו מצביעות על בעיה מסויימת, ברור שזה לא נורמלי אבל האם יש איזה כוון מיוחד שעלי לחשוב עליו ולהבין תודה מראש אליס

שלום אליס, אוננות - כשלעצמה - אינה מעידה על בעיה, אלא אם מדובר על מינונים המפריעים לתפקוד היומיומי ובאים על חשבונם. אני תוהה כיצד את יודעת על האוננות ועל מס' הפעמים שזה קורה. האם זה נעשה בנוכחותך? לעינייך? האם זה מדובר ביניכן? אוננות היא פעילות נורמלית ובריאה כל עוד היא נעשית בפרטיות מוחלטת. לא הבנתי בדיוק מה קורה סביב ההשתנה. האם 'בורח לה' פיפי, או שזו התנהגות רצונית מכוונת מטרה. לתחושתי, יש טעם להתייעץ עם גורם קצועי, כי מהדברים נוצר בהחלט רושם של בעיה רגשית הדורשת התייחסות. בברכה ליאת

בעקבות תחילת תהליך גירושים הילדה שלי מראה סימני חרדת נטישה- מפחדת ללכת לבד עם חברות, צמודה אלי מהרגע שאנו מגיעות הביתה, מתקשרת אלי לעבודה המון, ולפעמים מבקשת שאקח אותה הביתה באמצע יום הלימודים. מה אוכל לעשות בשביל להקל על החרדה שלה מלבד טיפול פסיכולוגי)?

שלום רב, אחת התגובות הרגשיות האופיינית לילדים להורים גרושים היא תחושה של אבדן האהבה ופחד הנטישה. החשש העיקרי הוא שההורים שאהבו כל-כך בעבר, והיו מסוגלים לקום ולעזוב זה את זה, יוכלו לקום ולנטוש אף את ילדיהם. ילדים רבים מסיקים כי אם קשר הנישואין יכול להתבטל, הרי שגם הקשר בין ההורה לילד עלול להסתיים. יש ילדים המודעים למאבק הקשה שניטש בין ההורים לפני ותוך כדי תהליך הגירושין, ויש בכך כדי להביאם לעיתים אל המחשבה לפיה התנהגות רעה או מריבה תביא לכך שהאם, המגדלת אותם, מעתה, לבדה, תקום בוקר אחד ותזנח אותם. בעקבות החמרת הפחדים הללו, יכולים ילדים צעירים לסרב להישאר בבית (גם עם שמרטף), לסרב לאפשר להורה לצאת בערב, ולעיתים אף לעבודה. אני כותבת כל זאת כדי לחדד את העובדה שמדובר בהתנהגות צפויה ונורמלית במצבי גירושין. התייחסות חמימה ואמפתית לרגשותיה של הילדה, תוך מתן הסברים ענייניים, תספק לה הבנה ותמיכה ברמה הראשונית. חשוב להישאר קשובה, ולעודד אותה לתת ביטוי חופשי לחששותיה ודאגותיה ללא לעג או ביקורת. השתדלי להישאר זמינה, לפחות בתקופה רגישה זו, אך עם זאת לשדר ציפייה ברורה להמשך תפקודה התקין בביה"ס, ללא הנחות. אחד הדברים שנמצא משרה ביטחון ושקט אצל ילדים, זה שמירה על שגרה רציפה, על הכללים והגבולות שהיו בבית עוד לפני הגירושין. מקווה שתצליחי לשמור על האיזון הבריא בין כל אלה, ולהחזיר לשתיכן את איכות החיים כבראשונה. סבלנות גם לא תזיק... :-) ליאת

שלום, מחפשת המלצה לפסיכולוג ילדים טוב עבור ילדה בת 11 בירושלים. אשמח לקבל תגובות למייל תודה

שלום לך, לא ציינת לאיזו כתובת מייל את מבקשת לשלוח המלצות. כתבי שוב והוסיפי את הכתובת לגוף הודעתך, כדי שקוראי הפורום יוכלו לראותה. בהצלחה ליאת

[email protected]

אודה גם להמלצה לפסיכולוג ילדים (גיל 10 ) בירושלים-דחוף מאוד תודה

אני רוצה המלצה על פסיכולוגית ילדים המטפלת גם בעזרת שיטות כמו דימיון מודרך או ביופידבק בפחדים עבור ילדה בת 11

שלום עינב, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. מקור נוסף למידע מהימן על מטפלים טובים הוא רופא הילדים שלכם, שבוודאי מכיר אנשי מקצוע מיומנים באזורכם. בהצלחה ליאת

שלום! בתי בת 7 בכיתה א. מזה כמה שנים היא נוהגת "ללחוץ" כהגדרתה כאשר היא שוכבת על הבטן. היא יודעת שכאשר היא רוצה "לעשות לעצמה נעים" כהגדרתה היא הולכת לחדר אבל לא תמיד זה קורה ואני לא רוצה לכעוס עליה בהקשר לזה. הבעיה המרכזית היא שהיא ישנה בחדר עם אח שלה בן 3.5 והוא שומע ורואה אותה במצב הזה. גם אנחנו כשנכנסים לחדר כדי ללטף אותו ויושבים שם זמן מה חשופים לקולות ולפעולת האוננות שלה. זה לא נראה לנו הגיוני. מצד שני, האם להגיד לה ללכת לחדר אחר? איך למנוע ממנו ומאיתנו להיות חשוםפים אליה בפרטיותה???

שלום ירדן, כאשר אנחנו מנחים את הילד לאונן רק בחדרו, אנו מכוונים פחות למיקום הפיזי, ויותר לרעיון של הפרטיות, דהיינו, מחוץ לטווח ראייתו של אדם אחר. לכן, הזכירו לה שהיא יכולה "לעשות לעצמה נעים" רק כאשר היא נמצאת לבדה לגמרי, או כאשר אחיה ישן כבר. אין צורך לכעוס, אלא רק לבקש בשקט ולדאוג שהאוננות תיפסק כשאתם בחדרה. בשמחות ליאת

הילדה טוענת שזה עוזר לה להרדם. "הידיים שלי פשוט נגררות לשם" היא הסבירה לי כל כך יפה ובכנות של ילדה בת 7. כששעת השינה שלה מגיעה, היא נשכבת במיטה וגם אח שלה באותה השעה בערך. יש לי אפשרות להכניס אותו כמה דקות מאוחר יותר כאשר היא מסיימת. נראה לך תקין? יש בעיה אם לשלוח אותה לחדש שלנו ההורים אפילו כדי לספק את הצורך הזה שלה ואז שתחזור למיטה שלה? אני לא רוצה שזה יראה כמו עונש כמובן. תודה לך.

הי ליאת הילדה שלי בת 5 בגן חובה לא רוצה ללכת לגן בטענה שהיא מרגישה לבד ובודדה יש לה המון חברים משנה שעברה שעלו איתה לגן חובה אבל האווירה בגן שכל הזמן מקנאים בנ ומעליבים אותה ("הציור שלך מכוער "השיער שלך מכוער "...) חברה טובה שלה מצאה חברה אחרת והילדה שלי מרגישה בודדה כמובן שאמרתי לה שהיא יכולה להכיר חברות אחרות היא לא רוצה להזמין אף חברה (מצב שלא היה קיים קודם) דיברתי עם הגננת היר אומרת שיש אווירה לא נעימה והצוות קיים שיחה ובזה נגמר הנושא מה אני אמורה לעשות??????????

שלום רב, לא ציינת האם ה"אווירה הלא טובה" עליה דיברה הגננת מאפיינת את הגן באופן כללי, או רק את האינטראקציות עם בתך. אם מדובר באווירה כללית בגן, יש להניח שזה יעבור בהמשך, אך אם את סבורה שיש משהו לא נעים שיוצא רק או בעיקר מול בתך, חשוב לנסות ולהבין מה קורה, והאם משהו בהתנהגותה מקשה על הילדים להתקרב וליהנות בחברתה. תוכלי לנסות ליזום מפגשים אחה"צ בעזרת אימהות אחרות, שבוודאי ישמחו לעזור אם הדברים יוצגו להן כמו שצריך. אומר בזהירות, שאם - כפי שציינת - את מאמינה שמקנאים בה, עולה מהדברים 'ניחוח' של קרבנו?ת והאשמה של אחרים ופחות לקיחת אחריות. ממליצה לך לבחון את הדברים בזהירות, ולחשוב על מה הקנאה, והאם יש בהתנהגותה משהו שיכול לעודד סוג תגובה כזה. אם את מזהה משהו כזה, רצוי לפעול לשינוי. בהצלחה ליאת

שבאופן שיטתקשיטתי מקנאה בה אתמול היא אמרה לבת שהיא מכוערת ושוב שהשיער מכוער(יש לה שיער חלק ושל הילדה שהעליבה מתולתל הילדה שלי היא ילדה יפה) הגננת אומרת תמיד שהדברים נאמרים מתוך קנאה הבעיה שאתמול למשל הילדה שמעליבה גררה אחריה עוד ילדה והתחילו בהעלבות כלפי הילדה שלי האמת שהילדה שלי לא רוצה ללכת בגן ואני מחזקת אותה כל הזמן הדבר נמשך מתחילת השנה הגננת דיברה פעם את על הנושא ואמרה שלא מוכנה לדבר יותר כדי לא לעורר יותר מדי את הדברים איך אני אמורה לחזק את הילדה שלי????????????

אני בת 16 ולוקחת גלולות שקבלתי מרופא הבעיה היא שאני לא מצליחה הכי לזכור לקחת ואני לא רוצה להכנס להריון בינתיים אני וחבר שלי מקיימים יחסי מין עם קונדום אבל זה לא מה שרציתי הרופא הציע לי להרשם לתזכורת של הגלולות שלי פמינט ולקבל סמס קבוע בחינם, לא ניסיתי שיטות אחרות אבל האם זה יכול לעזור לזכור?

שלום רוני, ראשית, אני מזכירה לך שגלולה מונעת "רק" הריון, ואינה מגינה עלייך מפני זיהומים ומחלות, ולכן חשוב להמשיך להשתמש בקונדום לפחות כל עוד מדובר במערכת יחסים 'צעירה' יחסית. כמובן שכדי שהגלולה תגן עלייך מפני הריון עלייך לקחתה מדי יום, מבלי לשכוח. תוכלי לשכור שירותי תזכורת, אך גם לעשות לעצמך תזכורת בטלפון הנייד שלך, שבוודאי צמוד אלייך כל הזמן (בהנחה שאת נערה מתבגרת טיפוסית). בטח שזה יכול לעזור! בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בחודשים האחרונים החלה להתפתח אצלי הפרעת אכילה....נראה לי שאנורקסיה...לא עברתי אבחון (זה בתהליכים), אבל לפי קריאה באינטרנט והתגובות של שאר העולם אני מבינה שמשהו לא טוב קורה. בחודשים האחרונים, אני קוראת המון על הפרעות אכילה, אנורקסיה וגולשת בפורומים השונים להפרעות אכילה...קראתי המון הודעות שכתבו בנות שסובלות מההפרעה ואני חושבת שבאיזשהו מקום אני רציתי שזה יהיה לי וחלק בי באמת התחיל לעשות את הדברים כמו שהן עושות (לעשות ספורט, להוריד בקלוריות בצורה קיצונית, לשקול אוכל ועוד)... השאלה שלי היא, אם אני בחרתי להיסחף ולהידרדר לתוך זה בעצמי ולא פתאום מצאתי את עצמי ביום בהיר אחד עושה את כל הדברים האלו בלי לדעת בכלל שככה אנורקסיות מתנהגות, מה זה בעצם אומר? כן חשוב לי להגיד שההתחלה של כל ההפרעה התחילה לא באופן מודע, בלי ששמתי לב בכלל שזו בעיה, אבל באמת ככל שקראתי על הפרעות אכילה פשוט התחלתי ליישם את מה שמאפיין את האנורקסים... מה זה אומר עלי? שאני רציתי להיות? אז אם אני רציתי להיות, זה אומר שאני יכולה פשוט להפסיק את זה ובעצם אין לי הפרעת אכילה? זה ממש לא לתשומת לב..באמת שלא...להפך..התנתקתי מהעולם לגמרי בחודשיים האחרונים והרחקתי ממני כמעט את כל מי שקרוב אלי. ליאת, כל כך כיף לחיות בבועה הזאת, בלבד הזה שנוצר...להיות בלתי נראית מיום ליום...ככה יותר קל...

שלום ליטל, המניעים העמוקים ומקורותיה של כל הפרעה נפשית לא תמיד נגישים לנו במבט ראשון, וזו גם הסיבה שטיפול פסיכולוגי הוא תהליך ממושך, לעיתים ספירלי, בו נעים המטופל והמטפל לעבר מודעות גדולה יותר, לקראת הבנה ותובנה, כשהמטרה הסופית היא הבראה וצמיחה. בהפרעות האכילה יש בהחלט אלמנטים של חיקוי ולמידה, אך אין זה מוציא מכלל חשבון אפשרויות של מורכבות אישיותית, רקע התפתחותי ומשפחתי בעייתי, ודפוסים בינאישיים נוקשים. אנורקסיה היא מחלה קשה וקטלנית, ולא הרפתקה מעניינת (כמו שעלול להשתמע מדברייך). היא משקפת בעיה רגשית אקוטית, וחשוב לטפל בה בזמן. אני מפצירה בך להגיע ללא דיחוי למרכז לטיפול בהפרעות אכילה, המעניק מענה רחב (פסיכולוגי פסיכיאטרי, תזונתי ורפואי) לחולות. בהצלחה ליאת

התייעצות: אני אמא לשלושה ילדים - בני הבכור בן 6 וחצי ובכיתה א', בתי האמצעית בת 3 וחצי ובני הקטן בן 8 חודשים. לכל אחד מילדי הגדולים יותר יש חדר משלו והתינוק ישן איתנו, ההורים, בחדר. כרגע אין לי חדר נוסף (יהיה אחרי שיפוץ וזה לא מתוכנן לשנתיים-שלוש הקרובות) ואני מתלבטת לאן להעביר את התינוק. אני נוטה יותר להכניס אותו לחדר של בני הבכור מהסיבות הבאות: 1. שניהם בנים. 2. לבני הגדול יש שינה חזקה ואינו מתעורר מכל רחש.זאת לעומת 2 הקטנים שלשניהם שינה קלה מאוד 3. החדר שלו מסודר יותר ויהיה נוח יותר לקטן להשתלב בו.כמו כן לא ידרש ממני לשנות את עיצוב החדר.החדר של בתי הוא עם הרבה ורוד (לא תכננתי אבל יצא כך) והיא מאוד ברדקיסטית עם כל הבובות, אביזרי הבובות וכו'. מצד שני, בתי היא ילדת סנדויץ ולמרות שהיא מאוד חכמה ועצמאית בהרבה תחומים ומגיל מוקדם, היא מאוד תלותית מבחינה רגשית.אני חוששת שתיווצר ברית בין הבנים ושהיא תמצא את עצמה בחוץ. או שתרגיש מקופחת כי היא נשארת לבד בחדר שלה. עצתך?

שלום שרה, ההחלטה מי יישן עם מי אינה החלטה פסיכולוגית אלא פרקטית, המותאמת לצרכים המשתנים של כל הנוגעים בדבר. השיקולים שלך כרגע נשמעים הגיוניים, ואני מניחה שלכל סידור אחר יהיו יתרונות וחסרונות משל עצמו. בפועל, חדרי הילדים הם החדרים הכי דינמיים בבית, והם משתנים מאד לאורך השנים בהתאם לשלבי ההתפתחות של דייריהם. נסי לבנות את החדרים כך שאפשר יהיה תמיד לשנות, להזיז ולנדוד מחדר לחדר, ולא להתייחס להחלטה הנוכחית כאל סידור נצחי. נדמה לי שמוקדם מאד ומיותר לדאוג להשלכות הרגשיות על הילדה (שאולי יהיו ואולי לא), ולהאמין שכאשר המציאות מוצגת לילדים כעובדה פשוטה, הם לומדים לקבלה כך, כפשוטה. בהצלחה ליאת

שלום רב! ביתי בת 5.8 ילדה אהובה ואוהבת, חברותית ממושמעת למדי, אינטלגנטית ומבינה. מפגינה התנהגות חסרת שליטה של ממש לפני השינה לעיתים די קרובות. בשלב שבו היא צריכה לצחצח שינויים אחרי האוכל ולהכנס למיטה היא מתחילה להשתולל בכל הבית ולאבד לחלוטין שליטה. להתחבא מאחורי הספות, לירוק עלינו, לקלל. היא לא מקשיבה לדבר שאנו אומרים לה ונכנסת ל"עמוק" מוטרף. לא מצליחה להרגע בשום צורה שהיא!!! ניסינו הכל!! 1. להתעלם- לא לתת תשומת לב שלילית ובכלל, לא עזר פירקה את הבית לחלוטין ושברה דברים, ירקה ופזרה את הפח. 2. לצפר בבוקר במשהו קטן אם היא נכנסת יפה - עזר וחזר על עצמו. כשהיא משתוללת אי אפשר לדבר איתה אפילו. 3.לתת עונש אין טלויזיה בבוקר - שמה פס ולא אכפת לה גם בבוקר. מכיוון שאני מודעת לעובדה שקשה לילדים להפרד בלילה מהוריהם אני מנסה הכל אני לא רוצה ויכולה נפשית להשתמש בכוח כי לדעתי אין זה חינוך יעיל לא בטווח הקרוב ובטח לא ברחוק, לרוב אני מצליחה להשאר מאוד רגועה אפילו לא מרימה את הקול אלא אומרת בביטחון שהגיע הזמן לצחצח שיניים ולהכנס למיטה, מה עוד אפשר לנסות?.הילדה מאוד עייפה היא נרדמת אחרי 5 דקות במיטה בדרך כלל...(הולכת לישון בשעה סבירה לגילה). אשמח אם תשפכי קצת אור על הנושא. תודה

שלום שולמית, לעיתים קרובות הורים מבלבלים בין תקיפות לתוקפנות, ונדמה לי שראוי לחדד את ההבדלים. אתם נרתעים (בצדק) מלטפל בילדה שלכם "בכוח", אך אינכם מביאים בחשבון את האפשרות הפשוטה שאותה עדיין לא ניסיתם, והיא פשוט לעצור אותה בתקיפות (שימי לב שלא כתבתי בתוקפנות או בכוח), אם צריך גם לקחת אותה על הידיים, לעצור את ההשתוללות, היריקות וההתנהגות האלימה באמצעות ריסון פיזי שבהחלט יכול להיחוות כחיבוק חזק, תוך שאתם אומרים בשקט (!!!) "הגיע הזמן לצחצח שיניים ולישון, ואת הולכת עכשיו. אני לא מרשה לך להשתולל, להכות או לירוק. את יכולה לבחור ללכת יפה, כמו גדולה, או שנצטרך לקחת אותך למיטה על הידיים. בכל מקרה, את הולכת לישון עכשיו, ואני לא מתכוונת לוותר". כאשר הדברים נאמרים בשקט, אך בטון סמכותי ונחרץ, וכאשר ננקטים במקביל פעולות ומעשים, הילדה מבינה שיש לה הורים נוכחים, אוהבים וכאלה שאפשר לסמוך עליהם. גם אם יהיו ערב אחד או שניים יותר קשים (לחנך זה לא קל, וזה דורש כוחות ועקביות רבה), אני מאמינה שבהמשך ייגמרו הסצינות חסרות השליטה. מציעה לך, כמו לרבים מקודמייך, להיעזר בהדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני, ולקבל כלים באופן המותאם למשפחה שלכם ולסגנון ההורות שלכם. בהצלחה ליאת

אני מחנכת לתלמידה בכיתה ט. בשיחת טלפון שקיימתי עם התלמידה (אנחנו גרים בדרום) עולים חרדות של התלמידה . היא איננה מפסיקה לחשוב על הטילים, לא רגועה כלל. נשארת לבד בבית עם אחיה בכיתה י. מה לעשות?

שלום רב, למיטב ידיעתי, בימים אלה יש בבתי הספר ובגנים גורמים מקצועיים המספקים הכוונה והדרכה לצוות החינוכי סביב דרכים אפשריות לעיבוד וטיפול בחוויה הקשה של איום הטילים. באופן כללי מאד, חשוב לעודד ביטוי חופשי ופתוח של הרגשות המתעוררים אצל הילדים, ולאפשר להם עיבוד יצירתי דרך כתיבה, אמנות, דרמה או פעילות גופנית נמרצת. במקביל, חשוב להגביר אצל הילדים תחושה של ביטחון ושליטה. ביטחון במערכי המיגון ובצה"ל ששומר, ותחושה של שליטה במצב ויכולת התמודדות בזמן אמת. מסתבר שתרגול "יבש" ו"רטוב" מתוך ידיעה ברורה של מה נכון ולא נכון לעשות במצב חירום, מסייע מאד לתחושת ביטחון, ומפחית חוויה של אי וודאות וחוסר שליטה. מחזקת אתכם בכל לבי, ומתפללת איתכם לשקט ושלווה ליאת

מה לעזאזל נפתרים מהתופעה הזו?????????? יש לי ילדה בת 7 -כיתה ב'שעוד מקטונות היא היתה מספחת לעצמה כל מינ דברים ש"חשקה נפשה"בם כגון מטבעות מפוזרות בבית ,ליספטיקים שלי עטים וכו' לאחרונה אני רואה אצלה כל מיני חפצים (מחקים,עפרונות ,מרקרים )אשר היא מביאה מביה"ס -לטענתה "החברות שלה נתנו לה" היום בבוקר קרה דבר : בארנק שלי היו 1800 ש"ח אשר הייתי צריכה לשלם עימם שכר לימוד ,הסעתי אותם לביה"ס וירדתי למזכירות לשלם ,אני פותחת את הארנק ומשתנקת -הכסף איננו מיד חשדתי שגנבו לי את הכסף בזמן שלקחתי את בני למעון קודם לכן והשארתי את האוטו פתוח בטענה"זה לקוח לי בדיוק דקה" יותר מאוחר אני מקבלת טלפון ממנהלת ביה"ס שמספרת לי כי ראתה את ביתי עם חבילה של כסף בשטרות וקישרה בין"הגנבה "מהבוקר לכסף הנמצא אצל הילדה מה אומר ומה אספר -כולי אכזבה וחסרת אונים!!!!!!!! אבקש את עצתכם המקצועית בהקדם

שלום ליאת, כדי לנסות ולהבין מה עומד מאחורי ההתנהגות של בתך, נחוץ רקע מפורט בהרבה. אסתכן ואומר שלא מדובר בנטייה אישיותית להתנהגות פלילית, אלא בהתנהגות שמשקפת בעיה רגשית (שליטה דלה בדחפים, צורך בתשומת לב, ואפילו ניסיון לקחת בכוח את מה שבחוויה שלה חסר לה). הגם שאני מבינה את התדהמה והאכזבה שלך, נדמה לי שהאתגר האמיתי כרגע, הוא לנסות ולגייס כלפי ילדתך את מירב האהדה והאמפתיה, ולטפל בבעיה שלה ממקום חומל. זה לא פשוט, כי מצד אחד עליה להבין שאין בכם סובלנות כלל כלפי מעשים של גניבה, ואינכם יכולים להרשות זאת בשום אופן, ומצד שני, עליה להרגיש שאתם אוהבים אותה הכי בעולם, נדיבים כלפיה, מתפעלים ממנה, ומוכנים לתת לה את השפע והטו?ב שבכם מבלי שתצטרך לנכס אותו לעצמה "על אפכם ועל חמתכם". בעיני, יש טעם לקבל עזרה והכוונה מפסיכולוג ילדים קליני, שיוכל ללמוד עוד על הרקע המשפחתי וההתפתחותי, ולדייק יותר ממני בהבנה ובטיפול בנושא. בהצלחה ליאת

שלום יש לי ילדת סנדוויץ בת שלוש וחצי = בין אחות קטנה( שה וחצי ) ואח גדול ( חמש וחצי ) שרבה איתי על בגדים ללא הרף. אם זה מה ללבוש בבוקר , עם מה ללכת לישון ף רוצה להחליף בגדים סתם כך כשהיא מגיעה מהגן , ואפילו כשהיא לפעמים מרטיבה בלילה היא לא מסכימה תמיד להחליף לבגד שאני נותנת לה. כל מריבה כזאת יכולה להרקיע לצרחות מצידה אם אני לא אכנע לדרישותיה. גם באמצע הלילה ולהעיר את כל האחים שלה. אני מנסה למצוא את עמק השווה , לתת לש שתי אופציות לבחור , לא להתווכח איתה יותר מידי בבקרים ולהחליט על הכל ערב קודם אבל לפעמים זה בילתי נסבל . אני מרגישה שאני הולכת על ביצים לידה. אני מחזיקה את עצמי כל יום מחדש כדי לא להתפוצץ עליה ולפעמים אני גם צועקת ומענישה עד שהיא נכנעת. אינני יודעת מה הדרך הנכונה להתנהג איתה. האם לוותר ולזרום איתה ולתת לה יד חופשית ואז יהיה לי שקט ( אבל כשניסיתי את זה היינו יכולים לשבת יום שלם ליד הארון עד שהיא הוציאה את כולו והחליטה ולפעמים גם אז זה לא הצליח כי היא רצתה בגד מלוכלך למשל ) או לקבוע עובדות ולתת לה לצרוח ( וזה ילכול להגיע לצרחות של חצי שעה רצוף ואז אני מרגישה שהיא מסכימה אבל היא גם מובסת ואז כאילו פיספסתי משהו בחינוך... אנא יעצי לי כי אני מפחדת שאני יכולה לגרום לה נזק בחינוך לטווח הרחוק או נזק בקשר שלה איתי .

שלום יפעת, הצורך בשמירה על גבולות וסמכות הורית מדובר כאן הרבה, בפורום שלנו, ולפעמים אני מרגישה שלא מספיק עושים מקום לנושא היחסים עם הילדים, והאופן שבו מגיעים להתנהלות הרמונית גם בתוך המערכת המשפחתית ההיררכית. נדמה לי שמילת המפתח היא "כבוד". כבוד הוא ההיפך ממאבק כוח. בעמדה מכבדת אין מנצחים ומפסידים. בעמדה מכבדת יש "חיה ותן לחיות". בעמדה מכבדת מקשיבים לאחר, מתחשבים בדעתו ככל האפשר, ומאפשרים לו מרחב מחיה סביר. לכן, את הגבולות חשוב להציב, ובתוכם, לאפשר מרחב מכבד שיאפשר למערכת היחסים להתנהל בהרמוניה. כל הנאום הארוך הזה בא להציע (אולי, אם אפשר) להניח מראש למאבק, ולאפשר לבתך לבחור את בגדיה כרצונה, גם אם התאמת הצבעים קטסטרופלית, גם אם הם לא נקיים, וגם אם אינם מתאימים לעונה. כשנסוגים ממאבק, ההתנגדות פוחתת, וממילא תיתכן הידברות מכבדת. למרות הנאמר כאן, אם יש דברים שהם בנפשך, התעקשי עליהם, אך וותרי בדברים אחרים. זכרי שלמאבק דרושים שניים. כדמות סמכות את קובעת את הכללים, ועליהם אין דיון. עם זאת, חשבי על מה *לא* שווה להילחם, ושם שחררי. בהצלחה ליאת

שלום, ביתי בת 3 כבר תקופה היא מפחדת להכנס לאולמות של מופעים ( הצגות ) אפילו ארוע של חתונה היא מפחדת להכנס, היא רועדת מפחד ובוכה בהיסטריה. האם הנ"ל יעבור עם הזמן ואין מה להלחץ?

שלום טל, יש ילדים רגישים יותר, המגיבים בפחד לגרייה אודיטורית בעוצמה גבוהה. הם עלולים להילחץ גם מרעש שואב האבק, מקדחה, מיקסר, מטוס, בלון מתפוצץ, ומוזיקה רועשת. ברוב הגדול של המקרים זה חולף מאליו ואכן אין מה להילחץ. בעיני, לא מוכרחים להתעקש, ואפשר לתת לה פטור מהצגות ומופעי בידור צעקניים. ממילא היא לא תהנה מהם. יהיו לה עוד המון הזדמנויות בעתיד, ולא מוכרחים לחוות הכל בגיל שלוש. סבלנות ... ליאת

שלום ליאת, אני לומדת בכיתה י''ב ובכיתה י' היועצת בביה''ס המליצה לי ללכת לטיפול פסיכולוגי מכל מיני סיבות ,אני הלכתי אליה לשיחות קבועות אבל היא אמרה שלמרות השיחות האלה כדאי לי ללכת גם לטיפול מקצועי והאמת שאני בעצמי מרגישה שאני צריכה את זה מאוד. הבעיה היא שאני יודעת שאני אקשר לפסיכולוגית, ואחר כך בסוף הטיפול הפרידה ממנה תהיה לי מאוד קשה ולכן שלוש שנים אני דוחה את זה. בעבר כבר הייתה לי פרידה קשה מדמות מטפלת לא פסיכולוגית אלא יועצת ביה''ס קודמת שהייתה לי והיתי בדיכאון מזה כמעט שנה ואני מרגישה שאין לי את הכוחות להתמודד עם עוד פרידה קשה כזאת למרות שטיפול אני בוודאות צריכה. היועצת הנוכחית אמרה שאם אני אלך לטיפול אז שאני אגיד לפסיכולות שאני פוחדת להיקשר אליה אבל גם אם אני אגיד לה את זה זה לא ישנה את העובדה שאם אני אוהב אותה אז מן הסתם אני גם אקשר אליה. בתחילת כיתה י' כשהתחלתי ללכת לשיחות קבועות אצל היועצת שלי אמרתי לה שאני פוחדת להיקשר אליה ולמרות שאמרתי לה את זה בכל זאת נקשרתי אליה . בפעם האחרונה שהייתי אצלה היא אמרה לי ששוב היא חושבת שכדאי לי ללכת לטיפול פסיכולוגי ואני מצידי תמיד מוכנה ללכת לטיפול אבל הפחד מהפרידה הקשה עוצר אותי.

אז השאלה שלי היא האם כן כדאי לי בכל זאת ללכת לטיפול?

שלום נועה, התשובה שלי היא:כן. כדאי ללכת לטיפול. פסיכולוגים מודעים לנטייתם של אנשים מסויימים לפתח תלות במטפל, וזה כשלעצמו יעד טיפולי. למעשה, כל אדם שהופך יקר ומשמעותי עבורנו מעורר בנו את הפחד מאובדן, והפסיכולוגית אינה שונה מכל אדם אחר. לצורך העניין, מרגע שתצליחי להיות בטיפול ולקחת את הסיכון של פרידה, תצליחי להיות גם בקשרים משמעותיים אחרים באופן דומה. החיים ללא סיכון של אובדן ופרידה יכולים להיות משעממים למדי, ולגזור עלייך מערכות יחסים שטחיות בלבד. לא חבל? בהצלחה ליאת

בתי בת 13, חסרת בטחון עצמי ורגישה מאוד קשה לה להתחבר ואני מעוניינת לקבל המלצה על פסיכולוג בראשון לציון.

שלום רב, למרות הרצון לעזור, אין אנו נוהגים להמליץ על שמות מטפלים מעל גבי הפורום, מתוך כוונה שלא להפוך אותו לאתר פרסומי. תוכלי לנסות להיעזר באינדקס המטפלים באתר, או להוסיף כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו קוראי הפורום לשלוח את המלצותיהם, אם יהיו כאלה. מקור נוסף למידע מהימן על מטפלים טובים הוא רופא הילדים שלכם, שבוודאי מכיר אנשי מקצוע מיומנים באזורכם. בהצלחה ליאת

שלום לך ליאת אני אמא לשתי בנות בת 5 ובת 2וחצי. רציתי להתייעץ איתך בקשר לבתי בת החמש היא ילדה מקסימה וחכמה מאוד אבל יש לה קושי חברתי מסוים מצד אחד היא מחפשת ילדים ורוצה כל הזמו שנזמין חברים או נלך לחברים אך בו זמנית לא אוהבת כשיש הרבה ילדים היא מעדיפה לשחק עם שניים שלושה לא יותר אני חושבת מחוסר ביטחון וסף תסכול נמוך. והקושי שהיא מסרבת להיפרד ממני למשל בימי הולדת בהפעלות ובחוגים . בשנה זו החלטתי להתעקש ולשלב אותה בחוג על אף שנכשלתי שנה שעברה היא מעוניינת בחוג ינהנית בתנאי שאני נשארת קרובה אליה בזמן שהמורה מבקשת מכל האמהות לצאת ורק אני נשארת. אני לא יודעת מה נכון לעשות. ואיך אני אוכל להעניק לה את ההרגשה שהיא יכולה לבד כמו שאר הבנות כי אני יודעת שהיא רוצה להתגבר על הפחד הזה. אני גם מבלה איתה זמן איכות ומשחק באופן כללי כלומר אני לא חסרה לה. תודה מראש

שלום מריאן, בגיל חמש (ובעצם כמעט בכל גיל) קשה מאד - אם לא בלתי אפשרי - לקיים אינטראקציה עם יותר משנים-שלושה אנשים ברגע נתון. ממה שאת מתארת כאן לא עולה שום דבר מדאיג במיוחד. לטעמי, יש לאפשר לה לשחק עם החברות במינון המתאים לה, ולהמתין גם עם החוגים לגיל שבו תהיה בשלות לכך. אני מציעה להודיע לה שאינך מתכוונת לשנות את הכללים בחוג, שלכן לא תוכלי להשאר איתה בפנים. כאשר החוג שלה חשוב לך יותר מאשר לה, את נתונה לסחיטה רגשית. ילדים לא מחמיצים הזדמנות כזאת, ולכן אני מציעה לא להיכנס לזה מראש. עוד יהיה מספיק זמן לחוגים... בברכה ליאת

ליאת שלום , בני כבן 8 כמעט , תלמיד כיתה ב'. לאחרונה הוא שיתף אותי שבביה"ס הוא מאוד דואג לנו ההורים ולאחיו הקטן . הוא מפחד שיקרה לנו משהו . הוא אף פירט לי ושיתף כי הוא מפחד שאביו יפול בעבודה , אחיו הקטן יפול בגן ואני אקבל מכה בעבודה . הוא מתקשר אליי בהפסקות מהפלאפון שלו ואז נרגע , אך הוא מציין שבמהלך השיעור הוא לא יכול להתקשר ולכן הוא מודאג מאוד . מה עושים? האם זה מדאיג? לאפשר לו להתקשר אליי בהפסקות? ממה זה נובע ?

שלום נורית, לא ציינת כמה זמן נמשך המצב הזה, ועד כמה זה פוגע בתפקודו. כולנו דואגים לאנשים היקרים לנו, ומקווים שהם בריאים ושלמים גם כשהם מחוץ לטווח ראייתנו. כאשר החרדה משתלטת, ומתאפיינת בחשיבה קטסטרופלית שאינה נותנת מנוחה, זה חורג מגבולות הנורמה ומפריע לאיכות החיים הן של הילד והן של בני המשפחה, שצריכים להישאר זמינים כל הזמן. באופן מוזר, בחרדות מסוג זה יש גם סוג של תגמול עבור הילד, שמצליח בעזרתן לשעבד את בני הבית ולשלוט באורח חייהם ובתנועותיהם בבית ומחוצה לו. לכן, על מנת להשיב לעצמכם איכות חיים, אני מציעה להגיע להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להנחות אתכם כיצד לנהוג, ועד כמה לשתף פעולה עם החרדה שלו. ברוב המקרים ההתערבות הטיפולית מכוונת לאיזון בין הצורך להרגיע את החרדה מצד אחד, לבין הצורך לשמור על דרגות חופש של בני הבית מצד שני. הילד חייב ללמוד בהדרגה למצוא את הפונקציה המרגיעה בתוך עצמו, ולהיות מסוגל לשאת רמות מתונות של עמימות וחוסר שליטה. פנו לקבל עזרה בהצלחה ליאת

נכדתי בת שנתיים ושלושה חודשים. ילדה פיקחית. אחותה בת הארבעה חודשים עומדת לעבור ניתוח ניאורוכירורגי, זה כולל כמובן אישפוז וטיפולים. מה מספרים לילדה בת שנתיים, שבנוסף לאווירת המתח והדאגה, אותם היא מרגישה היטב, מחכה לה גם תקופה בה אמא ואחותה "יעלמו".... מה מספרים, איך מספרים? האם נכון להביא אותה לביקורים בבית החולים, למרות המראות שהיא עומדת לראות? תודה מראש.

שלום מרים, אתם ניצבים לפני אתגר לא פשוט, ואני רוצה - לפני הכל - לחזק אתכם ולאחל החלמה מהירה לקטנטונת. נסו לשאוב כוח מהידיעה שלקטנים יש יכולת התגברות מופלאה, והם נוטים להחלים ולהתאושש גם מפרוצדורות קשות במהירות מפתיעה. את צודקת: התקופה שמצפה לכם תורגש ותגבה מחיר זמני מכל בני המשפחה. לכן, הדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לעשות כרגע, זה לגייס את כל המשאבים המשפחתיים הזמינים, ולחלק את הנטל בין כל מי שמוכן ויכול לעזור. ילדה בת שנתיים כבר יכולה להבין שישנם מצבי מחלה הדורשים התערבות רפואית, וכשהדברים מוצגים כפשוטם, כך הם גם מתקבלים. אין טעם להכביר במילים גבוהות והסברים מפורטים, אלא רק לומר שהקטנה צריכה לעבור ניתוח בבית חולים. אפשר לתת הסבר טכני קצר "היא תיסע עם אמא לבית חולים, ואת תישארי עם סבא וסבתא. אמא ואבא יהיו קצת יותר עסוקים, אבל תמיד מישהו מהם יישן איתך בבית. תוכלי לבוא לבקר בבית החולים, אולי נקנה לך שם משהו בחנות הצעצועים הנחמדה שבקומה התחתונה. לתינוקת תהיה אולי גם תחבושת על הראש, אבל לא יכאב לה כלום כי יעזרו לה להיות בריאה מהר". נסו לגייס את האדם הכי פחות לחוץ, והכי פנוי רגשית, לשהות עם הילדה הגדולה, וזכרו שהימים הקשים באמת הם אלה שלפני הניתוח. אח"כ רמות המתח יורדות בהרבה, והכוחות מופנים לטיפול ולשיקום, שכאמור מאד מאד מהיר בגיל הזה. מאחלת לכם שיעבור מהר ובקלות, ושהרפואה תהיה שלמה! ליאת

אני מאד מודה לך על תשובתך, אני אעשה בדיוק כמו שכתבת לי. אני מודה לך על איחולייך ועל האמפטיה. תודה.

שלום, בני הבכור יהיה בן חמש בעוד חודש. הוא ילד חכם עם כמה יכולות מפותחות ביותר לגילו,מתמטית, יכולת טכנית, מרחבית וגם מילולית הרבה יותר מהרגיל. ביחד עם כל אלה סף התסכול שלו, להבנתי, נמוך. הוא כאילו מצפה מעצמו ליותר מדי. אנו מתחילים לצייר ואם לא מדייק בצבע או במראה של הדינוזאור שאותו מנסה לצייר - פותח בצרחות ומכוצ'ץ נייר. לפעמים אפילו משליך דברים בומקרים קיצוניים של תסכול עשוי להעיף עלי את הנייר או איזה טוש. זה יכול לקרות בלגו (הוא עושה לבד לגו לגילאים יותר בוגרים). הבעיה היא שאני לא מכוונת אותו לעיסוקים שלא מתאימים לו, הוא לבד נמשך לדברים שמתסכלים אותו ולא עומד בתסכול. עוד בעיה שנראית לי קשורה ואני לא בטוחה בדיוק איך: הוא מאוד שתלטן. הוא כל הזמן מנסה לנהל את הסביבה. באים אליו חברים הוא ממש אומר להם מה לעשות בכל דקה, ופועל בדרך יחסית נעימה של שכנוע מילולי והסברים למה צריך לעשות דווקא מה שהוא אומר. עם קבוצות גדולות של ילדים גם גדולים ממנו הוא מנסה לכוון, אך אם רואה שלא מצליח פשוט ישחק לבד. הוא לא יתאים את עצמו למשחק של אחרים בדרך כלל. בגן מרוצים ממנו מאוד, אומרים שסקרן וחכם ושמתנהג יפה. אך זהו גן חדש, בשנה שעברה כעבור כמה חודשים בגן היו עליו תלונות של אלימות, בעיקר כלפי חברה הכי טובה שלו (כרגע היא כבר לא בגן שלו) שהיה מושך לה בשיער אם לא עשתה מה שביקש או תיסכלה אותו יותר מדי. אולי זו טעות שלנו שאיפשהו עודדנו אותו אינטלקטואלית כי הוא מוכשר ולא שמנו לב לעניין של התסכול והחברתיות, אך אני תוהה מה ביומיום שלנו אפשר לעשות כדי לשפר את ההתנהלות של בבית שלנו, איתנו ועם חברים. אגב, גם עם שמרטפיות הוא שתלטן ויש לנו אחת קבועה שממש לא מחבבת אותו. היא לא אמרה לי, אבל אני רואה שלא נעים לה להיות איתו, פעם אמרה לו לא לדבר אליה כמו למשרתת. הוא מסוגל להגיד לה "תביאי מייד", ככה הוא גם עשוי לדבר אליו או לחברים. הוא בטח לומד מאיתנו דיבור שתלטני כזה ומחקה את זה אך איך להסביר לו שמה שאנו יכולים לומר לו כמו "בוא מייד לצחצח שיניים" הוא לא יכול לומר לאחרים? ואיך לשנות את סף התסכול שלו? ומה עם השתלטנות? אני רואה אותו עם חברים וזה ממש מבאס אותי ההתנהגות הרודנית הזו.

שלום לילך, את צודקת - להתנהגות שתלטנית וסף תסכול נמוך עלולות להיות השלכות שליליות הן על מצבו הרגשי של הילד והן על הסטטוס החברתי שלו. כדי להגמיש את יכולתו לשאת תסכול ואכזבה, חשוב לאמן את הילד ולהפגישו עם מצבים בהם רצונו והעדפותיו אינם מעל לכל, ובוודאי שאינם מכתיבים את ההתנהלות בבית. במילים פשוטות קוראים לזה 'גבולות'. הגבולות מאלצים את הילד לאפק את רצונותיו, ללמוד להתחשב בזולתו, לכבד בני אדם אחרים, לציית לסמכות (כן, גם של הנערה השמרטפית), ולקבל - גם אם בצער - את הידיעה שלא הוא מנהל את העולם. יש כיום מידע פרקטי רב, בספרי הדרכה ובמאמרים באינטרנט, אך מניסיוני, במשפחות בהם קיים קושי בהצבת גבולות נאותה, הדרכת הורים קצרה מפסיכולוג ילדים קליני, מביאה לתוצאות מצויינות בזמן קצר מאד. ממליצה לכם בחום. בברכה ליאת

לחברי הפורום שלום רב ! ברצוני להפנות לכם שאלה בקשר לביתי. ביתי בת 10 היא סובלת מזה למעלה מחצי שנה מחרדות, לא מוכנה להתקלח עם דלת סגורה מפחדת לישון בלי אור,בוכה על כל דבר כמו כן הדיוי העצמי שלה נמוך, טוענת שהילדים בבית הספר טוענים שהיא מוזרה. מפחדת לענות לטלפון של הבית. בשיחות שקיימנו בבית חזקנו אותם ועודדנו אותם כל הזמן אך ללא תוצאה. למוטהב לציין שהילדה תלמידה טובה מאוד בבית הספר.שוחחתי על כך עם רופא המשפחה והוא טוען שיש לקחת אותה לשיחה עם פסיכולוג הוא נתן לי שם של מרכז בריאות הנפש בית בריצ'ר בנתניה, מבקשת חוות דעת נוספת ומה עלי לעשות ולהן לפנות. כמו כן רציתי לדעת מבחינת הבדיקה האם היא כרוכה בתשלום. תודה מוסי

בשרותי בריאות הנפש אפשר לקבל טיפול והדרכת הורים ללא תשלום. כל שינוי פתאומי בהתנהגות הילד מצריך בירור ומעקב ולפעמים טיפול- שיכול מאוד לסייע ולשפר את המצב.

שלום מוסי, מרפאת בית בריצ'ר בנתניה היא למעשה מרפאה ציבורית מטעם משרד הבריאות, והשירותים שהיא נותנת הם ללא תשלום. זוהי מרפאה מצויינת המוכרת לי היטב, והחיסרון היחיד הוא משך ההמתנה לטיפול. למיטב זיכרוני, הפגישה האבחונית הראשונה מתבצעת יחסית מהר, ולאחריה תיתכן המתנה ממושכת לטיפול עצמו. טיפול פסיכולוגי טוב אפשר לקבל גם דרך קופ"ח, במחיר מוזל, או אצל פסיכולוג פרטי בעלות מלאה. אני מסכימה מאד עם הרופא שלכם, וסבורה שנכון לפנות להתייעצות והכוונה אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן ה-3 אמור לעבור ניתוח פשוט ביום ראשון הקרוב, בהרדמה מלאה. מטרת הניתוח היא לסגור תעלה בין הבטן התחתונה לאשכים. שאלתי היא מה אומרים לילד לפני הניתוח? כיצד לומר לו שיתעורר מהניתוח עם תפר קטן ואולי כואב. החשש שלי הוא שאם לא נספר לו שיקום עם תפר הוא יפחד שבכל פעם שילך לישון מישהו "יחתוך" אותו. תודה.

שלום, אני כמובן לא מתיימרת לענות תשובה מקצועית במקום מנהלת הפורום... רק רציתי לשתף ולתרום מנסיוני כאמא. במרץ האחרון בתי נעמה (שהיתה אז בת שלוש וחצי) עברה ניתוח להוצאת שקדים. כחלק מההכנה נעזרתי בספר "עברתי ניתוח" מאת נילי זליקובסקי (הוצאת פי וי די). הספר כתוב לילדים קצת יותר גדולים, אבל נעזרתי בתמונות ותיווכתי. אנחנו הכנו את נעמה היטב לניתוח לא בגלל החשש שאותו את מעלה, התפרים, כי הניתוח שהיא עברה נטול תפרים. ההכנה התמקדה בעיקר במה עומד לקרות ביום הניתוח (החלוקים והכובעים שילבשו הרופאים, המסכה שכששמים אותה הולכים לישון וכשמתעוררים אמא ואבא יהיו ליד המיטה, זה שקצת יכאב אחכ אבל יעבור ואמא תחבק... אצלנו גם יכולנו לספר שהיא תקבל הרבה גלידות....). לא הכנתי אותה המון זמן מראש, אלא מספר ימים. לקחתי מחברה מסכה ממכשיר אינהלציה (זה דומה למסכת ההרדמה) והרדמנו את הבובות... לקחתי מהמפעל שלנו בקיבוץ חלוק לבן וכובע שנראה כמו כובע של חדרי ניתוח... ההכנה עזרה מאד מאד. נעמה ממש ידעה מה יקרה בכל שלב ושלב וצלחנו היטב את האירוע. בהצלחה ושיעבור בקלות!

אני כותבת לך שוב והפעם בעיניין אחר. תלמידה אחרת שלי נמצאת בחרדה איומה. בן הזוג של האם השתחרר מן הכלא והתלמידה חרדה מפניו מאוד. בעבר היה מכה את האם ואותה, וכעת לאחר שהשתחרר היא בחרדות שמא הדבר יחזור שוב. היא חוששת לצאת מן הבית, חוששת לחזור לבית הספר ולהגיע אליו. כשהיא בבית הספר היא מוטרדת מאוד שבן הזוג יתנפל על אימה. בשלב זה האם וביתה הגישו תלונה במשטרה והבן זוג נמצא בצו הרחקה, אולם התלמידה עודנה חוששת. מה לעשות? אני מציינת כי היועצת יצאה לחופשת לידה ואין גורם מקצועי שייסייע. אנא הנחי אותי בשיחה מול התלמידה או האם.

שלום לך, לחרדות של הילדה יש בסיס מציאותי, ולכן, כדי להרגיע את הפחד יש להרחיק את הסכנה פיזית מהאם ובתה. אני מניחה שלא את היא זו שצריכה לספק את הפיתרונות. העזרה שאת יכולה להגיש לילדה ואמה מסתכמת במתן תמיכה, סיוע ביצירת קשר עם גורמי חוק ורווחה, והקלות אקדמיות לילדה, שבוודאי מוסחת מאד בימים אלה. בשיחה עם הילדה, תוכלי לנסות לחזק אצלה תחושה של יוזמה ושליטה, ולנסות לבנות יחד איתה תסריט של פגיעה אפשרית ודרכי פעולה יעילות להתמודדות עמה. לעיתים קרובות, מחמת הפחד, אנו יוצרים במחשבתנו תסריטים קטסטרופליים המחזקים את הפחד. הרבה פעמים התסריטים הדמיוניים הללו עולים על מה שאנו פוגשים במציאות, ולכן חשוב לברר אותם ולהחזיר להם את ממדיהם הריאליים. זה לבדו עשוי להפחית משמעותית את רמות החרדה, נדמה לי שבהיעדרה של יועצת ביה"ס, נכון לפנות להכוונתה של פסיכולוגית ביה"ס, שתוכל לכוון גם אותך וגם את האם כיצד לסייע לילדה. בברכה ליאת

שלום ליאת, בחרתי לכתוב אלייך כיוון שאני עומדת כעת במצב בו אני אובדת עיצות. ישנם שני מקרים מאוד משמעותיים בהם אני ניצבת לאין פיתרון. לצערי יועצת השכבה יצאה לחופשת לידה ואין לי מענה מיועצות אחרות שמטפלות רק במקרה חרום. על המקרה הראשון אספר פה ועל המקרה השני אספר בהודעה אחרת בנפרד. בשיחה שעלתה עם תלמידתי עולות תחושות קשות מאוד לגבי הביטחון העצמי שלי. כיתה ט נמצאת בשלב של התהוות על פי מיפוי התלמידים למסלולי לימוד בסוף כיתה ח. בכיתה שלי מסלול הלימוד הוא מסלול מדעי טכנולוגי וישנם תלמידים רבים שהגיעו מבתי ספר שונים ותלמידים שלמדו בבית הספר בשנה שעברה מכיתות שונות. כולם חברו יחד לכיתה אחת. בשיחה עם התלמידה נאמר כי היא חשה ביקורת קשה מצד תלמידי כיתתה. הם נוהגים לבקר אותה לעיתים תכופות ברוב שעות היום והיא מגיעה למצב שהיא חוששת לדבר בכיתה. הדברים מבתמנים בכיוון של חרם כיתתי שאינני יודעת כיצד לעצור אותו. מה לעשות?

שלום רב, חרם הוא תופעה מסוכנת ביותר, וכיום אנחנו מודעים לנזקים העצומים שהוא מחולל לאורך זמן בנפשו של הקורבן. מורים ומחנכים נקראים שוב ושוב להתעניין בנעשה בתוך קבוצת הילדים, כדי לזהות ולהתריע בזמן על כל מקרה של חרם על תלמיד. מקרי ההתאבדות שאירעו לא מזמן בקרב בני נוער שסבלו מהצקות ב'פייסבוק' למשל, מחדדים את הצורך למנוע בכל מחיר את החוויה הקשה הזו מילדי ביה"ס. אני מציעה לגייס את יועצת ביה"ס, שאמונה על תכניות ההעשרה בנושא "כישורי חיים". כמורה, את יכולה ליזום פרוייקטים משותפים לה ולחבריה או חברותיה, מה שייאלץ אותם לתקשר ולהסתמך זה על זה. אפשר לגייס גם אימהות אחרות, לאחר הסבר קצר על חשיבות הנושא. אם את חושבת שקיימת בעיה ברמת התפקוד החברתי שלה, שוחחי עם הוריה והמליצי על טיפול פסיכולוגי. בברכה ליאת

בני בן שנתיים וחודשיים, עדיין עם חיתול, סובל כבר תקופה ארוכה מעצירויות. הוא מסוגל להתאפק ימים ארוכים ומלאי סבל, עד שהוא מתרצה ומסכים לעשות קקי (לפעמים זה נמשך ארבעה, חמישה, שישה ימים, ואז זה כבר מאוד קשה וכואב, ויוצא רק בעזרת נר גליצרין). ברוב המצבים, כשהקקי כבר יוצא, לא נראה שהפעולה עצמה כרוכה בקושי, סבל או כאב,כך שאני לא מאמינה שיש בעיה רפואית, מה גם שבין העצירויות יש גם ימים שהוא פחות מתנגד ומתאפק והכל עובד בסדר. אנו משתדלים להקפיד על שתייה מרובה, סיבים, פירות, ירקות, שזיפים וכיו"ב אך הוא מאוד סלקטיבי במה שהוא מוכן לאכול כך שזה די מתיש ועד כה לא נחל הצלחה מרובה. אנחנו משתדלים להימנע מלהפוך את הקקי לעניין, ובסה"כ לא מתייחסים לדרמות ולטקסים שנוצרים סביב זה, לאחר שהבננו שכל שיחה או נסיונות שכנוע ופיתוי מיותרים ורק מסבכים, ושתשומת לב היא לא הדבר שהוא צריך במצבים האלה. מה עוד ניתן לעשות? אנו חסרי אונים.

שלום רב, אפשר לנסות להיעזר בתרופה לריכוך הצואה הניתנת במרשם רופא (במשפחה נחמדת אחת שהיכרתי קראו לזה "מיץ קקי"). מעבר לזה, כמו במקרים של כל מעגל טבעי מחזורי אחר (שינה, אכילה) גם את נושא היציאות הטבע נוטה להסדיר טוב מכולנו. נסו להניח לזה לחלוטין, ולא לעשות דבר מלבד התעניינות קצרה והבעת ביטחון ש"בסוף זה ייצא, ואתה תהיה בסדר גמור" בברכה ליאת

שלום, בתי הבכורה מוצצת אצבע וזה כבר נהיה לא לעניין. היא מוצצת לקראת שינה ובשינה וברגעי "פרווה" (לעיתים מול הטלוויזיה, בנסיעות ארוכות ברכב וכד'). איך נפתרים מהאצבע??? יש לציין שהיא מצצה אצבע עד גיל 7 חודשים, אז קיבלה את המוצץ בהבנה, נפרדה מהמוצץ ביוזמתינו - ההורים- בסביבות גיל 4 ואז האצבע חזרה במלא הדרה..אוטוטו כיתה א, היא ילדה בוגרת ביתר המובנים.. מה עושים?

שלום לך, מציצה היא פעילות מרגיעה עבור תינוקות ופעוטות, במיוחד ברגעי מנוחה או משבר במהלך היום. באופן אישי (אם נתעלם לרגע מהמלצות רופאי השיניים) איני רואה במציצת אצבע אסון גדול, בטח כשמדובר בילדים קטנים. אפשר לנסות ולהגביל את המציצה לזמנים שלפני השינה או כשהיא לבד מול הטלוויזיה, ולנסות למנוע את המציצה מחוץ לבית או כאשר היא בשעות פעילות. אם את מתעקשת על גמילה, תוכלי לנסות להציע תחליפים שישמשו הרגעה ונחמה במקום האצבע (חיבוק בובת פרווה, "כדור עצבים" למעיכה, או פעילויות נעימות שונות כמו לעיסת מסטיק ללא סוכר, התכרבלות עם אמא מול הטלוויזיה, ליטוף הכלב, ועוד). אם את מעדיפה להיכנס ב'כאסאח', אפשר להשתמש בטכניקות הישנות (והאכזריות קצת, יש לומר) כמו מריחת האגודל בחומר מר, לבישת כפפות, וכיוב'. אישית, אני הייתי מציעה להניח לה להיגמל בזמנה. ןעד אז, לא לעשות דבר, לא להעיר ולא לבקר. אחרי הכל, רוב הילדים נגמלים מהמציצה (אצבע או מוצץ) גם ללא עזרתנו, כאשר נגמר תפקידה. מה בוער? ליאת

יש לי בן בן 16 ומזה כשבוע הילד נמצא בחרדות מפני ממות וכל מחשבותיו מתרכזות במה יהיה בעולם הבא. הילד בוכה ברוב שעות היום ולא מרוכז במעשיו מסרב לישון בשעות הלילה מפחד שימות. אבקש דחוף ביותר חוות דעת מיקצועית. בתודה מראש סמדר

שלום סמדר, מעתיקה למענך תשובה שנתתי לאורטל בת ה-18 שסיפרה על פחדי המוות שהיא חווה - איש מאיתנו אינו אוהב את רעיון המוות. המחשבה על כך שנצטרך להיפרד יום אחד ממי וממה שאנחנו אוהבים היא מחשבה בלתי נעימה. למרות זאת, כולנו יודעים שזו המציאות, ואולי זה גם מה שהופך את החיים ליקרים כל כך. אני מאמינה שחכמתו של הטבע מאפשרת לנו, בסופו של דבר, לקבל בהשלמה את הבלתי נמנע, וליצור לעצמנו חיים שיש בהם עניין ומשמעות, יצירה והגשמה. מחקרים מצאו שאנשים באחרית ימיהם, שונים אלה מאלה בעמדתם כלפי הזקנה והמוות. מסתבר שאנשים המביטים לאחור בסיפוק ומרגישים שמימשו את עצמם, אינם פוחדים מהמוות, ומצליחים למצוא הנאה גם בזקנתם. כבחורה צעירה, את עדיין יכולה לחלום כל חלום ולנסות להגשימו, לברוא לעצמך קיום מלא משמעות, עשייה ויצירה. גם אהבה לא תזיק. לכן, בכל פעם שמבצבץ הפחד, תוכלי לגייס כנגדו תכניות ליום המחר (מה ללבוש? איך לצבוע את החדר? מה לקנות לחברה טובה ליום ההולדת? איך ייראו הילדים שלי? ואיזה דבר טוב אני יכולה לעשות למען מישהו חלש או נזקק). לי זה עוזר... :-) והנה מה שכתבתי לרון בן ה-15 : אתה יודע, המוות העסיק את בני האדם מאז ומעולם, ובמידה רבה הוא נותר חידה עבור כולנו. גם אבותינו הקדמונים התעסקו בו, וניסו להבינו, כנראה בהצלחה חלקית. פילוסופים בני זמננו, מתמודדים גם הם עם שאלת המוות, וחלקם לפחות מתייחסים לאימת המוות ככוח מניע ומעניק משמעות. אם תחשוב על כך עוד, ודאי תתעצב מול הרעיון לפיו אין אנו יודעים מראש מתי וממה נמות. אין לנו על כך שום שליטה כמעט. הבשורה הטובה היא שיש לנו דווקא הרבה מאד שליטה על איך נחיה! זאת בשורה טובה, כי מסתבר שאנשים מבוגרים, המביטים לאחור על חייהם, מרגישים סיפוק ומשמעות, גאווה על הישגיהם ושמחה עם יקיריהם - הם גם מי שמקבלים בשלווה את העובדה שלא יחיו לנצח, ופחות פוחדים מהזקנה והמוות. אהבה, אינטימיות, משחק, יצירה ועבודה הם המענה מול חרדת ההתכלות. ולכן, גם אם הפחד המציף משתק את כולנו מדי פעם, הרי שכוחות החיו?ת הנמצאים בכולנו, מעודדים אותנו להמשיך ללמוד למבחן בלשון, להתאהב, להתגייס למען זולתנו, לקנות לעצמנו דברים יפים, להתענג על שוקולד וגלידה, ללמוד מקצוע, להתחתן, ללדת ילדים, להמציא המצאות, ולהפוך את העולם שלנו למקום שראוי לחיות בו. ועוד תשובות שנתתי בעבר בפורום אחר באותו עניין - פחד המוות וההתכלות הוא עתיק כימיה של האנושות. מאז ומעולם אנשים עסקו בשאלת הבריאה, הקיום האנושי, הכוחות העליונים, וכמובן בשאלת המוות. לא מעט פילוסופים נתנו דעתם על שאלות של גוף ונפש, על שאלות של 'עולם הבא', 'שכר ועונש', המסדירות למעשה את הגרעין של כל הדתות בעולם. יש אנשים שרעיונות אלה מעסיקים את מחשבותיהם, יש מי שמשועשעים מהם, ויש מי שהדבר מהלך עליהם אימים. את נשמעת בחורה רגישה ונבונה, אבל מאד מאד מבוהלת. כדי להשתחרר מן השאלה איך ומתי תפרדי מן העולם, הייתי מציעה לך להתמקד בשאלה כיצד ניתן לחיות בו באופן מלא ומספק, תוך מימוש יכולותייך וכישורייך הייחודיים. אני ממליצה לך לפנות לגורם טיפולי (פסיכולוגי) שיוכל לסייע לך להשתחרר מהחרדות, ולהתפנות למשימות חייך השוטפות. אני מאחלת לך ולכולנו חיים ארוכים, טובים, שקטים ומלאי סיפוק *** אתה לא לבד ידידי ! השאיפה לחיי נצח מלווה את הקיום האנושי מראשית ימיו. מרבית בני האדם (לפחות בתרבויות המערב) עושים לא מעט, כדי להימנע מהמפגש הישיר עם גבולות הקיום שלנו, עם ההזדקנות והמוות. היידגר, פילוסוף אקזיסטנציאליסטי מן המאה שעברה, דיבר על חוויית האימה, המתעוררת בעוצמה רבה מול המודעות המלאה למוות ולאפשרות שנפסיק להתקיים. הבשורה הטובה, עפ"י היידגר, היא שדווקא אימת המוות מנערת את האדם מאדישותו, ומתוך הייאוש וחוסר האונים, הוא נאלץ למצוא משמעות ותכלית בחייו. -- סוף ציטוט -- אני מציעה שתנסי לבחור את ההסבר אליו תוכלי להתחבר, ולהעבירו לבנך בשיחה שתנהלי אותו. את יכולה גם לתת לו לקרוא, אך בעיני מוטב לשוחח עם הבן, להרגיעו, ולאפשר לו ביטוי רגשי חופשי ואותנטי. אני רוצה להאמין שעוצמת החרדה תרד ככל שנושא המוות יוכל להיות נדון בפתיחות. עד 120 ליאת

היי ליאת, ראשית שאפו על הפורום, את מעניינת מאוד. יש לי ילד מקסים בכיתה ב' שהוא תאום לאחיו שאינו לומד יחד איתו באותה כיתה. הילד מצטיין בלימודיו ואין לו בעיות חברתיות. כמו כן יש לט חוש הומור מפותח מאוד. אתמול התקשרו אלי מבית הספר לדווח לי שהוא במזכירות כיוון שהפריע בשיעור דרמה. לא הבנתי בשביל מה נועדה השיחה הזו ויותר מכך לא הצלחתי להבין את מטרת שיטת החינוך הזו.. יש לך רעיונות? אגב הוא מספר לי הכל בפתיחות ואמר שהיה לו משעמם אז הוא הציק \ המורה כעסה ושלחה אותו למזכירות...

שלום לך, ילדים מצטיינים, שנונים ומצחיקים הם נקודות החן וכתמי האור בכל קבוצה אליה הם מגיעים, והלוואי שהיו לנו עוד כאלה. ובכל זאת, הומור מפסיק להיות חינני כאשר הוא פוגע באחרים, בא על חשבונם, או מפריע לסדר הציבורי... בית ספר הוא מסגרת היררכית, המתנהלת עם כללים ברורים, ודורשת מהתלמידים ציות וכבוד לסמכות. כאשר ילדים מפרים את הכללים, המערכת קוראת אותם לסדר, ומצפה מההורים לחזק את המסר גם בבית. נדמה לי שזו הייתה מטרת השיחה. לכן, גם אם נדמה לך שהבן שלך הגיב לשיעור משעמם במיוחד, רצוי לחזק אצלו את ההבנה שלהתנהגות בלתי מכבדת יהיו תוצאות בלתי רצויות מבחינתו. הניסיון מראה שכאשר הורים ומורים פועלים ומחנכים בשיתוף פעולה, ולא חותרים זה תחת מרותו של זה, יש פחות בעיות התנהגות. בשמחות ליאת

שלום, אני בת 17 ואני מפונקת . האם ניתן לשפר את המצב ? אני יודעת מכתבות רבות שקראתי שהחסרונות עולים על היתרונות .

שלום ליהיא, הפנייה שלך העלתה בי חיוך, וגרמה לי לחבב אותך כמעט מיד. איני יודעת למה את קוראת 'מפונקת', וכיצד היית רוצה לשפר את המצב. לאיזה שינוי את מצפה? בעיני, פינוק הוא שימוש בשירותים ומשאבים המגיעים מאנשים אחרים כאשר אין לכך הצדקה אמיתית, והימנעות ממאמץ, השקעה ועשייה שתועלתם אינה מיידית. אני מסכימה שפינוק הוא תכונה שעלולה לסבך אותנו בצרות, במיוחד אם 'נוחתות' עלינו נסיבות ספציפיות ולא מוכרות, שתופסות אותנו לא מוכנים. אם את רוצה להתחיל שינוי, שהוא יחסית קטן אך תועלתו עצומה, חפשי מקום בו תוכלי להתנדב ולעשות למען חלשים, נזקקים או בע"ח בצרה. עשייה כזו, הנעשית למען הזולת, מעלה אותך כמעט מייד לשלב גבוה בהרבה מזה ש(אולי) ציפית לו כשכתבת את שאלתך. בקיצור, התשובה היא: בטח שאפשר לשפר את המצב! להתחיל לעבוד :-) ליאת

תודה .

רציתי לדעת איפה יש מרפאות של ניופסיכולוגיה של מכבי תודה

שלום קרן, איני יודעת לענות על שאלתך. נסי לחפש באתר של מכבי שירותי בריאות. בהצלחה ליאת

היחידות הנוירופסיכולוגיות עלולות ליצור תנאים מגבילים עבור מטופלים שלהן , להתרכז במשהו ולפספס דברים חשובים אחרים ולא לתת לפוטנציאל להתפתח. מי שרוצה להגיב מוזמן.

בני בן 5.6, מתלבטים אם לבצע מבחן אינטלגנטציה, ילד רגיש וסקרן, אינו מתעייף מבקלות מבחינה פיזית, מסרב ומתקשה לישון, כל תחום או חוג שמכניסים אותו הו תמיד מבריק (מוסיקה, אנגלית, שחיה), מגיל 4 יש לו יכולת לחשב (פלוס ומינוס) ברמה גבוהה, עשרות מאות ואלפים במהירות, (יודע איזה מספר בא אחרי מליון מאה תשעעים ותשע, לדוגמא)..בעיקר יכולת בחשבון, כותב וקורא ברמה טובה. נשמח לקבל עצתך.

שלום רים, יש טעם באבחון ובירור רמת האינטליגנציה כאשר יש שאלות לגבי תפקודו של הילד או כאשר עולות שאלות הנוגעות להשמה במסגרת מיוחדת. אם מטרת האבחון היא הכנסתו למסגרת מיוחדת למחוננים, יהיה עליכם להתעניין בהנהלת המוסד המיועד ולשאול בעצתם. משרד החינוך מספק מענה למחוננים החל מכיתה ג' או ד', ולכן הסריקה והאיתור מתחילים בדר"כ בכיתה ב'. אני סבורה שאפשר לחכות עד אז, ובינתיים להשקיע בהעשרה מגוונת ככל האפשר (חוגי יצירה, אמנות, תנועה), וחשיפה לתחומי עניין מגוונים ולא שגרתיים. אבחון הוא תהליך יקר, הדורש משאבים של כסף, זמן ומאמץ רב, ואין טעם לעשותו אלא אם יש לכך סיבה אמיתית. בברכה ליאת

שלום , בני בן 4 התחיל לבקר השנה בגן עירייה טרום טרום חובה .שנה שעברה שהה בני במעון.איני מרוצה מהגננת והתפקוד של בני בגן - נאמר לי שרוב היום יושב בספסל ולא מצטרף לפעילויות, למרות זאת טוען בני שאוהב את הגן הנוכחי . יש ביכולתי להחזיר את בני לגן הקודם ששם בערך אותה שכבת גילאים כמו היום וגננת שאני מעריכה מאוד.בתחילת השנה בעקבות רצון של בני לחזור לגן הקודם אמרתי לו שזהו גן של "קטנים"ועכשיו הוא בוגר והולך לגן חדש. שאלתי : האם אגרום נזק לבני בכך שאני יעביר אותו גן עכשיו ? איזה מסר יתקבל אצלו בעקבות החזרה לגן "הישן"?

שלום יעל, ברגעי משבר אנשים נוטים להתרפק בגעגועים למה שהיה בעבר, ולהאמין שהחזרת הגלגל לאחור תפתור את הבעיות ותשיב את השקט על כנו. הילדים שלנו גדלים ומתפתחים, וחווים לאורך השנים משברי הסתגלות מסוגים שונים. בכל שלב התפתחותי מתווספות משימות חדשות עמן מצופה הילד להתמודד, והחזרתו לשלב הקודם היא האפשרות האחרונה. (אם פעם היו 'משאירים כיתה' במקרה של קשיים לימודיים, כיום אנחנו כבר יודעים שזו הבחירה האחרונה, בהיותה פוגעת אנושות - ולשנים רבות - בדימוי העצמי של הילד). אני מציעה לך לעשות הכל כדי לסייע לילד שלך להסתגל למסגרת החדשה, גם אם זה ייקח קצת זמן, ולשדר לו כל הזמן מסרים מעודדים, וביטחון ביכולתו להצליח גם בגן החדש. בהצלחה ליאת

יש לי בשכבה י זוג חברים כבר שנתיים. בתלמידה גדולה מן התלמיד בשנה אלא שהיא הושארה שנה נוספת בכיתה י משום שלא הגיעה לרמת הלימודים הנדרשת בשל העדרויותיצויין כי שניהם עולים חדשים מברית המועצות שנתיים בארץ. בשנה שעברה חתכה התלמדה את אמת ידה בעקבות פרידה מן החבר. במיון הפסיכיאטרי נאמר כי יש לה קשיים רגשיים והיא זקוקה לשיחות עם פסיכולוג ומעקב אחר מצבה הרגשי ייתכן ותצטרך טיפול תרופתי. החבר גם הוא חתך מעט את אמת ידו ולדבריו זה משום שהא סובל מאוד ורע לו בבית. הוא מתגורר מאז עלייתו ארצה עם אמו ובן זוגה לאחר שברוסיה סבתו גידלה אותו. הוא איננו לומד כראוי, טרוד מאוד, נוכחותו דלה בשיעורים, וכאשר הופנה לגורם מקצועי לקבל שיחות לא שיתף פעולה. כנ"ל החברה איננה מעוניינת בשיחות עם גורם מקצועי, מסרבת לדבר, מופנמת מאוד , שפת גופה מראה הסתגרות ועיניה מדברות. יצויין כי שני ההורים חסרי אונים, לא מצליחים להתמודד עם ילדיהם. האמא של התלמידה הגיעה לשיחות עם פסיכולוג ילדים להדרכה הורית ויחסיה עם ביתה השתפרו מעט מאוד. אך עדיין היא חשה שאיננה מצליחה להגיע לביתה. אימו של החבר טרודה בעבודתה, אין לה זמן ורצון להגיע לשיחות וניראה כי היא רואה בבנה מטרד. היה בכוונתה לשלוח אותו לחו"ל חזרה לסבתו אך האב מסרב לחתום על הדרכון. ניראה כי שני הילדים קרועים בין שני עולמות שונים, לא הצליחו להסתדר ולהתאקלם בארץ גם מבחינה חברתית וגם מבחינת קליטת השפה. החבר עובד כבר שנה וחצי אחר הצהריים. יש מקרים שאיננו מגיע בבוקר לבית הספר והולך לעבוד. מה לעשות? זקוקה לעזרתך ....

שלום לך, את שואלת "מה לעשות", ואני מוצאת את עצמי תוהה מהו סוג העזרה שאת מבקשת מכאן. אין ספק שמדובר בשני ילדים שמתמודדים עם מציאות קשה, ובהיעדר מעגלי תמיכה מבית, חשוב לגייס עבורם עזרה מבחוץ. אם את סבורה שמדובר בילדים בסיכון, אפשר להכניס לתמונה גורמי רווחה, אך כשמדובר בטיפול פסיכולוגי, בעיקר במתבגרים, חייבת להיות מוכנות (גם בחצי פה) והסכמה לטיפול. לעיתים, עם כל הצער שבדבר, עלינו לקבל את העובדה שנצליח לעזור רק באופן חלקי, ולך - כיועצת בי"ס - יש את היכולת להגיש את מעט העזרה שאפשר כרגע, בהקשבה, התחשבות, תיקוף וגיוס עזרה קונקרטית עפ"י הצורך בסיועם של גורמי רווחה. אני אוהבת לחשוב על המצבים הללו במונחים של קקטוס הגדל במדבר שממה, שגם כמה טיפות של מים יכולות להעניק לו קיום ולהותירו בחיים. אנשים טובים הנקרים בדרכו של אדם יכולים להעניק את טיפות החסד המחייות הללו, ולפעמים זה המכסימום שאפשר. שבת שלום ליאת

לליאת מנדלבאום שלום רב אני אמא לילד בן 7 אשר מתנהג בכיתתו בצורה חמורה כפי שהמורה טוענת וכפי שאני רואה בבית כאשר בני כועס על משהו הוא בועט בחפצים או מרביץ לאחותו אוהב להציק לילדים ללא סיבה מכיתה מסתובב ולא מסוגל לשבת המורה טוענת שהטוית של החולצה מציקה לו והוא לא מסוגל אני תולשתלו את הטוית אך מציק לו שוב משהו והוא זז כול הזמן המורה כבר משתגעת ובנוסף כאשר המורה נותנת לו משימה דפי קריאה הוא נלחץ ומתחיל לקשקש ולהרוס את הדף אני שבורה לרסיסים אנא עיזרי לי למי לפנות מה לעשות חייבת לעזור לו ולי אודה לך למאוד אים תעני לי בהקדם האפשרי

שלום רונית, במצב כזה, הדבר הנכון לעשות זה לנסות ולהתחקות אחר המקור לקושי. מההתנהגות של הילד עולה 'ניחוח' של פעילות-יתר (מה שמכונה היפראקטיביות) ואולי גם הפרעת קשב. בנוסף, יתכן שקיימת בעיה בוויסות התחושתי, שהופכת גם את מגעה של תווית הבגד בגוף לחוויה מעצבנת. את הנושא התחושתי מבררים אצל מרפאה בעיסוק, ואת נושא הקשב מאבחן פסיכיאטר ילדים או נוירולוג. נסי לא להתעכב מדי, ועזרי לבנך בהקדם. ההתערבות המוקדמת חשובה, כדי לא ליצור אצל הילד פגיעה עמוקה יותר בדימוי העצמי ובפגיעה במעמדו החברתי. בהצלחה ליאת