הדור הפסיבי

יש לי ידיעה ברורה שהיתי שם, אני לא דור ראשון או שני, אני - ילידת הארץ הזו ארץ עם זיכרון קולקטיבי חזק אני מזהה קולות וריחות ותמונות אפילו מצאתי עצמי כותבת שירים - על תחושה שמעביר בי מספר שנכתב על גב כף יד בתום, על ריח משרפת העופות ועל הצליל שמעוררים בי צעדיו של מדריך הפנימיה בזמן כיבוי אורות.... קולות צלילים ומראות , כה חזקים וברורים, הייתכן כי נטעו בי??? יתכן שזה שגדלתי בקיבוץ - למעשה ע"י ניצולי שואה הפך אותי להיות מין דור שני עקיף.. האם מוכרת התופעה?

האסוציאציה האחרונה שלך נותנת את חלק מהתשובה לשאלתך: ההזדהות שלך לא באה ישירות מהוריך, אלא ממעגל רחב יותר של יחסים . ההפנמות שלך והיותן חלק ממך, באמת באות לפעמים מערכים של עם ומסמליו. אני יודעת ומכירה אנשים שאינם דור שני או שלישי, ובכל זאת להיות בגרמניה, או להיות חשופים לחוויות מסוימות, זהו חיבור לטראומות של העם שלנו. נסי לחשוב, אלו אנשים היו סביבך מניצולי השואה, בילדות בקיבוץ; עם מה מחוויותיהם באת במגע? לפעמים כל מה שנטמע בנו לא בא באופן ישיר, אלא נטמע בנו כמו חמצן, דרך העור, באופן שאנו צופים באחרים וביחסם זה אל זה ואלינו.

גם אני שייכת לדור הפסיבי.דור שני.ששמע ראה הרגיש את הוריו ,ניצולי השואה,וחווה דרכם את הפחד, השכול,הטראומות.אמא שלא ישנה בלילה.וקמה כל לילה מסוייטת. ראיתי את המראות בעיני רוחי.והדחקתי אותם.יום השואה הוא יום שאני בורחת ממנו ולא מסוגלת לשמוע בו רדיו או לראות טלביזיה. אני שונאת את היום הזה.

אפרת אני מרגישה כמוך. אבא שלי גם קם כול לילה. הוא אף פעם לא דיבר על למה, אבל ברור. אני גם לא מרגישה נוח בסביבה של שוטרים. כשהמלחמה בלבנון פרצה התאוררתי מסיעותים של השואה. אני מרגישה שכל שנה אני מוספיה עוד איזה משהו להתנהגות שלי שמראה שגדלתי בבית של ניצול שואה.