ואם הייתה יודעת?

אמא שלי חולת אלצהיימר. היא בסוף שנות השבעים. במרץ האחרון מלאו לה 77. אם יש משהו שהיתה מאחלת לעצמה זה אשפוז עם צנרת כדי שמישהו ימשוך צינור בשגגה וישים קץ לסיוט ולהשפלה הזאת. מי כמוני יודעת... כמה שנים לפני כן כשעברה ניתוח שמאוד חששה ממנו השאירה בידי "צוואה" כתובה בכתב ידה כולל שגיאות... ובה בקשה לא לתת לה לחיות כמו צמח... וגם הכריחה אותי להבטיח לה. אסור לי לקיים אמא. את מבינה? כמו עכשיו. שוכבת ובוהה בלי לזוז. אמא שלי עם טקסי המניקור והפדיקור, האצבעות הארוכות, שוכבת עכשיו וציפרני רגליה מתעקלות למהדרין. ואני? בביקורים המעטים שלי (כי אני גרה רחוק ויש לי שתי ילדות וחנוקה כלכלית ושרדתי גירושין).. (טוב, זה לא עלי) בן הזוג שלי אמר שגם במצבה רואים כמה הייתה יפה. הוא לא הכיר אותה טרם חלתה. כמה הייתה גאה במראה הארי שלה. היא שרדה אפילו את אושוויץ כילדה קטנה שהייתה מוכנה למות במקום אחותה. והנה... רק היא שרדה. זה לא היה תמיד כיף גדול להיות הילדה השחרחורת שלה... אבל לקראת הסוף (כן כי בשבילי היא כבר איננה). היא קיימת רק כדי שהמדינה הזאת בעזרת המערכת השטנית שנקראת משרד הבריאות תסחט את אבא שלי עד לשד עצמותיו ותשאיר אותו עני מרוד ותיקח ממנה אפילו את הקצבה שלא המדינה משלמת לה אלא הגרמנים עבור אישפוז שיקח ממנה את הצלם האנושי שכבר אין לה וישאיר לאבא שלי מעט כוחות שאולי כבר אינם כי מזמן אזלו... כן בשביל זה היה שווה לבוא לכאן לגמרי לבד על אקסודוס, להתגייס לנח"ל ולעבור טירונות בנים... לחיות בצמצום כשצריך ותמיד לחלום. ומשרד הבריאות? היו סמוכים ובטוחים... עורכי הדין הממולחים נסחו חוזר לתפארת שמסביר איך הם מגיעים לתחשיב שלוקח פשוט הכל. את אבא שלי הם רוצים להשאיר עם 3000ש"ח בחודש שמהם הוא אמור לחיות ולשלם שכר דירה... כדי לאלץ אותו להפרד מחסכונותיו שהם עמל של 70 שנות חיים כי אבא שלי עבד למחייתו גם כילד צעיר. הם כנראה מאוכזבים שלי אין מה לקחת... כך קבעו לאבא שלי את השומה המקסימלית והוא שבצעירותו היה חם מזג מרכין ראש ומתחנן בפני העובדות הסוציאליות או הפקידות או השד יודע מי שיסבירו לו איך הוא יכול לחיות כך... ממילא הוא אומר מילים שקשה לשמוע כבר תקופה ארוכה... איך אין לו יותר כוח והוא רק רוצה לסדר אותה במקום טוב ואז נראה מה יהיה... ואני? זה לא שאני עד כדי כך לא מוצלחת... רק שאין לי את הקשרים המתאימים, המנחה שלי הרים רגליים למדינות הים אז הדוקטורט תקוע ולאף אחד לא אכפת... כמרצה מן החוץ אני עלולה לאבד את מקור הפרנסה המצומק שלי בכל רגע במיוחד לאור העובדה שאין לי זכויות, שאף אחד לא עומד בהבטחות שנתן לי ודברים נוספים שאכתוב?... כבר אי אפשר לספוג יותר ממילא... אם לא הייתי מרגישה מנופצת לרסיסים קרועה מהשפלה ועלבון אולי הייתי מנסה להגיע לבג"ץ וגם אם היו דוחים את העתירה שלי וקובעים שמשרד הבריאות התנהל על פי כללי מנהל תקין ואולי הצדק הטבעי (חוקי הג'ונגל???) אולי היה קם קול צעקה נוסף לפחות הייתי יודעת שניסיתי אבל אין לי כבר כוח

ככ הרבה כאב, ואני חסרת אונים , ביחד איתך, מול המצב הזה, הבלתי נסבל, של הורה סיעודי שאין לו כבר מקום בבית כי אי אפשר , ואז יוצא שהמקום שנמצא - קשה להיות בו ולראות את הסבל של ההורה, וקשה להיות רחוק, ונורא שאי אפשר לעזור, ואם סוף סוף יש טיפול הולם, ומקום טוב, או סביר, אז אין במה לשלם עליו. או שיש, אבל זה כל מה שיש. האם יש עוד אחים במשפחה שיכולים ביחד איתך לשמור על אבא, לתמוך זה בזה? לבד זה הכי קשה, ואני בזמנים כאלה פונה לחברות קרובות , שיהיו מקורות של תמיכה נוכחת. אין ספק שהמדינה לא נותנת פתרון מכובד לסיום החיים. קראת לעצמך "מנסה", ואני לא יודעת למה התכוונת. אולי חשבת שיש מי שישמע, מבינינו, אולי תהיה למישהו עיצה, רעיון, כיוון, משהו. אז אם יש מי מבין הקוראים שיש לו רעיון, מחשבה, כתף, אתם מוזמנים להגיב.

רציתי להשיב להודעתך בשרשור, ומשום מה יצאה לי הודעה חדשה. אנא, קראי למעלה.