דור המשך

אני לא כל כך מסכימה למה שנאמר כאילו היתה דממה בבית ושקט.אבי ואימי נפטרו ב- 4 השנים האחרונות.נכון שהם נישאו מיד אחרי המלחמה כששבו הביתה לבד ללא הורים ואחים כי משפחתם נספתה השואה והחלו להקים משפחה. אנו 2 בנות שהורי הקדישו לנו הכל ולא נרגיש בחוסר.לא הוציאו עלינו תיסכולים של אבדן ,זכינו ליחס חם ,דאגה מרובה לאוכל שאף פעם לא נהיה רעבות. אימי עבדה קשה מאד וגם אבי כדי שנלמד ונתקדם וזאת אני זוקפת לזכותם,היום הקשה ביותר עבורם היה יום השואה ,יום של בכי , זיכרונות,ותחושה קשה.אני אישית לא מסוגלת ביום זה לראות את המראות הקשים בטלביזיה .

אני קוראת את מה שאתן כותבות (דנה מלי ואדית), כל אחת גדלה בבית של ניצולי שואה, וכל אחת חוותה משהו שונה. היו הורים שיכלו ליצור משפחה ולתת לילדיהם הרבה, והיו כאלו שהקימו משפחות אבל חסרו כוחות להיות ממש שם עבור הילדים, היות והפגיעה גזלה מהם הרבה . מכל מקום היו דברים שעברו מההורים לילדים, האין, העצב, האבל, לפעמים דאגת יתר וחשש מטריד מן החוץ. לא קל גם לפענח דברים בלי מילים, לא?