סיפור לשבת

ז ר ע ה ח ר ד ל - אגדה בודהיסטית עתיקת יומין לפני שנים רבות חיה בהודו אשה צעירה ושמה קיסה גוטמי. היא פגשה גבר, התאהבה בו וחשה שאף הוא אוהב אותה. הם נישאו וזמן קצר ולאחר מכן נולד בנם. שניהם היו מאושרים מאד ונהנו ללוות בנחת את גדילת בנם. לפתע, בגיל שנתיים חלה הבן ומת. עולמה של קיסה התמוטט עליה. עצב כה עמוק השתלט עליה עד כי לא יכלה אלא להתכחש למות בנה. היא שוטטה אנה ואנה כשהיא נושאת את בנה המת בזרועותיה ומתחננת במר יאושה בפני העוברים והשבים שיתנו בידה תרופה שתרפא את בנה. לבסוף מצאה קיסה את דרכה לבודהה ובקשה ממנו לרפא את בנה. בודהה הביט בקיסה ואמר לה מתוך חמלה עמוקה: "כן, אני אעזור לך, אך אזדקק לשם כך לחופן גרגרי חרדל". כאשר קיסה הבטיחה לו כי היא מוכנה לעשות כל דבר כדי להשיג לו חופן גרגרי חרדל הוסיף בודהה: "עם זאת, הגרגרים חייבים להלקח מבית בו איש לא אבד את ילדו, בן זוגו או הוריו. כל הגרגרים חייבים להלקח מבית שטרם ידע את ביקורו של המוות". קיסה גוטמי עברה מבית לבית, כשהיא מבקשת גרגרי חרדל, אך בכל בית נתקלה בתשובה דומה: "יש לנו גרגרי חרדל לתת לך אך במשפחתנו המתים רבים יותר מאלו שחיים". כל אחד איבד אב או אם, רעיה או בעל, בן או בת. קיסה בקרה בבתים רבים והתוודעה לסיפורי אובדן שונים. לאחר שפקדה את כל בתי הכפר נפקחו עיניה והיא נוכחה לדעת שלאיש אין חסינות מפני צער ואובדן ושאין היא בודדה בצערה. יגונה הפך לחמלה והבנה לכל יתר המתאבלים שפגשה. רק אז היתה מסוגלת להתאבל על מות בנה ולקבור את גופתו. שבת שלום טל

אני שאיבדתי אמא ואחות יקרות למחלת סרטן. אולי ... רק אולי, גם בהודעה זו יוכל מישהו למצוא מוסר השכל: לא תמיד ניתן בשפה הכתובה בלבד להביע רגשות בצורה עמוקה ושאינה משתמעת לשתי פנים. אותו משפט כתוב, אם הוא נאמר ומלווה גם בשפת הגוף, יכול להשתמע אחרת לחלוטין. שבת שלום, גובי