הנסיכה האומללה - סיפור קצר לשבת

הנסיכה האומללה לפני שנים רבות חיה לה נסיכה שלא היתה מאושרת אף פעם, כל הזמן קיטרה והתלוננה ועל פניה היתה תמיד הבעה אומללה וזעופה. אביה המלך היה נואש, הוא ניסה וניסה לשמח את בתו היחידה, המלך קנה לה מתנות יקרות, אולם הנסיכה לא שמחה במה שקיבלה. היא נהגה להניח יד על ליבה ולומר למלך שיש לה מועקה בלב, שהחיים עוברים לידה ושהיא לא נוטלת בהם חלק. המלך לא הבין איך אפשר לחיות בארמון ולהיות כל כך לא מאושר, החיים בארמון היו מלאים פעילות והמון דברים קרו שם, המלך לא הבין איך הנסיכה יכולה לומר שהחיים רק עוברים לידה, הרי בארמונו התרחשו כל הדברים החשובים, נקבעו גורלות, נחתמו חוזים ואמנות. המלך התייאש ובסופו של דבר החליט לתת לאנשים אחרים את ההזדמנות לשמח את בתו. הגיע קוסם עם קסמים מדהימים, ליצן שידע שירים מצחיקים ואפילו לוליין מקרקס עם תרגילי אקרובטיקה מסובכים... אולם הנסיכה נשארה מצוברחת. המלך כמעט שהרים ידיים והתייאש כשנסיך נאה נכנס לדלת ואת ההזדמנות שלו ביקש. "מה הבאת איתך?" שאלה הנסיכה. "באתי לקחת אותך לטיול". אמר הנסיך. "לטיול? בגינת הארמון?" "לא", אמר הנסיך, "לטיול בממלכה". מאחר ולנסיכה לא היה משהו יותר טוב לעשות, וגם מאחר והיא היתה מופתעת מהרעיון של לטייל בממלכה, היא קמה מכיסאה ויצאה עם הנסיך לדרך. הם טיפסו וטיפסו במעלה ההר. הנסיכה היתה עייפה ורגליה כאבו. מתי נגיע? שאלה. עוד מעט. אמר הנסיך והמשיך ללכת. כשהגיעו לראש ההר עצר הנסיך ואמר: "עכשיו אפשר לנוח". הנסיכה חייכה. "לאן עכשיו?" שאלה לאחר שנחה. "לבקר חברים". אמר הנסיך והוביל את הנסיכה לבקתה קטנה ביער. הבקתה היתה דלה ובה גרה משפחה שהאב בה היה חולה ואשתו טיפלה בו במסירות ואהבה. הנסיכה הופתעה להראות דלות כה רבה ועוני כה מר, אבל העריכה את הקשר היפה שבין האיש ואשתו. כשהחשיך היום פנו הנסיך והנסיכה לחזור אל הארמון, בדרכם חזרה החלה בטנה של הנסיכה לקרקר, כל היום היא לא אכלה והיא היתה כבר ממש ממש רעבה. "יש משהו לאכול?" שאלה. "רק לחם מיובש", אמר הנסיך והושיט לה פיסה קטנה. הנסיכה התענגה על הלחם היבש כאילו היה עוגה טובה. כשחזרו לארמון, היתה הנסיכה עייפה, רעבה ומלוכלכת. אבל היתה לה בלב תחושה חדשה של סיפוק, היא לא היתה מאושרת, היא לא חשה התרוממות רוח, אבל היא גם לא היתה עצובה, לא היתה לה מועקה על הלב, וגם הרגשה שהחיים עוברים לידה מבלי שהיא נוטלת בהם חלק, נעלמה. בערב שאל המלך את הנסיכה האם היא מאושרת? אמרה הנסיכה: "אני לא בטוחה שאני מאושרת, עד יום לא ידעתי כמה טוב לי וכמה רע יכול היה להיות לי... הנסיך עזר לפקוח לי את העיניים, ועכשיו אני יודעת להעריך מה שיש לי..." המלך שאל: "אז לא תתלונני יותר, מהיום תחייכי יותר?""אשתדל" הבטיחה הנסיכה. "אם כך, סיימתי כאן את תפקידי". אמר הנסיך ופנה ללכת. וזכרו: "רק לעיתים רחוקות אנחנו חושבים על מה שיש לנו, בדרך כלל אנחנו חושבים על מה שחסר לנו". גם אנחנו לא תמיד מעריכים את מה שיש לנו - חבל שרק באמצעות המחלה אנו לומדים את ערך הבריאות, שרק באמצעות הרוע אנחנו לומדים בערך הטוב, שרק באמצעות הרעב אנחנו מכירים בערך המזון, שרק באמצעות המאמץ אנחנו מכירים בערך המנוחה. ושרק באמצעות המלחמה אנחנו לומדים לשאוף לשלום. שבת שלום שלומי - הומאופתיה קלאסית

אהלן שלומי! הסיפור פשוט נהדר, וכל כך נכון. באמת חבל שרובנו עוברים ליד חיינו, ולא דרכם. וכמו הנסיכה, כל פעם שאנו קוראים מעין סיפור שכזה, אנו מבטיחים שמהיום- "נשתדל"... אך משום מה זה אף פעם לא ממש יוצא. ובכל זאת אני מבטיחה, שמהיום -אני באמת באמת אשתדל. שבת שלום גם לך! :)