טיפול חדש באנורקסיה: לאכול עם חונכת

האנורקסיה, הפרעת אכילה הפוגעת בעיקר בנערות צעירות, גורמת לחולה לאבד אחוז גבוה ממשקלה במהירות רבה ובקצב שיכול להעמיד את חייה של הנערה הצעירה בסכנת חיים מוחשית. הניסיון, הכמעט נואש לפעמים, של ההורים ושל הצוות המטפל להביא את הנערה האנורקטית לאכול ארוחה הוא לפעמים ההבדל הדק שבין חיים למוות.

גם במצב שבו מדרדרות הנערות לאשפוז בבית החולים, במטרה להאכיל אותן תוך שימוש בהזנה תוך וורידית, הן עדיין מחפשות כל דרך וכל "טריק" בשביל לא לאכול. חני אורון, מנהלת המחלקה למקצועות הבריאות ובריאות הנפש בקופ"ח לאומית, היא עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית במקצועה וטיפלה בעבר בחולות אנורקסיה רבות. היא מכירה מקרוב את ההתמודדות המורכבת בהפרעות האכילה ואת התסכול המלווה את ההורים ואת הצוות הרפואי בדרך הקשה להחלמה. "כשהנערה מגיעה לבית החולים לשם האכלה באמצעים רפואיים, גם שם יש מקרים של ניסיונות להערים על הצוות הרפואי כדי לא לאכול", אומרת אורון בראיון לאתר doctors . אורון גם מספרת על מקרים בהן נערות מנסות להתחמק מארוחות בתירוצים שונים, מוציאות את האינפוזיה ובמקרה הגרוע מכל, פשוט מקיאות את הארוחה שאכלו.

"כשהנערות מגיעות לבית החולים הן מרגישות כי האחריות מוסרת מהן ועוברת לצוות הרפואי", מסבירה אורון את התנהגות הנערות, "צריך לפעמים להפעיל שיטות כמעט "אכזריות" כדי לנסות להציל את חייהן של הנערות הללו". גם היציאה מהסביבה המוכרת והחיים הנורמליים לתוך אווירת בית חולים מביאה את הבנות להידרדרות נוספת במצבן.

גם אחרי העלייה במשקל בבית החולים של הנערה האנורקסית, לא תם המאבק. אורון מספרת על נערה ששוחרה מבית החולים לאחר חמישה חודשי אשפוז, והפסידה תוך עשרה ימים שמונה קילוגרמים ממשקלה, מה שחייב את חזרתה לבית החולים.

גם האשפוזים בבית החולים הם ארוכים ומתישים ופוגעים גם בנערה וגם בבני משפחתה הקרובים. לפני כשמונה חודשים החליטה אורון לנסות גישה חדשה לחלוטין. במסגרת הטיפול בקשישים, מבקרת בביתם מטפלת למשך מספר שעות ומעניקה להם את הטיפול הדרוש בבית, ללא צורך באשפוז מיותר בבית החולים.

אורון חשבה כי המודל הזה יכול לעזור גם לנערות האנורקטיות. היא גייסה חברה לשירותי סיעוד, בשיתוף סטודנטיות למדעי ההתנהגות, ובנתה תכנית המיועדת לטפל באנורקסיות בבית תוך מניעת האשפוז הקשה בבית החולים.

החונכת מגיעה לביתה של המטופלת מידי יום ושוהה שם כשלוש שעות. במהלך הביקורים נרקמים יחסים של אמון בין החונכת והמטופלת, בדומה לתכניות דומות כמו "אח בוגר", והנערה האנורקסית עם המטופלת אוכלות יחד ארוחה משותפת. שאר הזמן מנוצל להכנת שיעורי בית, צפייה משותפת בטלוויזיה ו-"שיחות של בנות".

הטיפול בבית גם מקל מאוד על ההורים ומאפשר להם לחזור לחיי השגרה ללא פגיעה בעבודה או בחיים הנורמליים.

אולם לשהות המשותפת מטרות חשובות אחרות מלבד הנעמת זמנה של המטופלת בביתה. השהות המשותפת ביחד מוודאת כי הנערה לא מקיאה במשך שעתיים לפחות אחרי הארוחה, מה שמוודא כי האוכל אותו אכלה אכן הגיע ליעדו. החונכת גם מאפשרת לצוות התומך, דיאטקנית ופסיכותרפיסטית, לקבל משוב ב-"זמן אמת" לגבי יעילות הטיפול בנערה.

בשלב ראשון הפעילה קופת חולים "לאומית" את התכנית עבור 12 משתתפות, 10 נערות ושתי מבוגרות, ואורון מדווחת כי במקרים רבים נרשמה הצלחה בטיפול והנערות עלו במשקל. "המדגם הוא עדיין קטן מידי מכדי לקבוע את יעילות הטיפול במדוייק אך אין ספק כי הטיפול בבית עם חונכת מביא לתוצאות", אומרת אורון.

נקודה מעניינת שמעלה אורון היא העלייה במספר מקרי האנורקסיה בזמני החופש מבית הספר, בחופשת הקיץ ובחופשת הפסח. התופעה, שעדיין לא נחקרה ונותחה מבחינה מדעית, נצפתה על ידי אורון במהלך שנות עבודתה בתחום והיא מעריכה כי היא נובעת מהרצון של הנערה לזכות ב-"מראה חדש", בדומה לניתוחים פלסטיים המבוצעים בזמן החופש מהלימודים.