כשאלימות נתפשת כחלק מהאהבה, איך שוברים את המעגל?

"אני לא מרחמת על הנשים שאני עובדת איתן, כי רחמים לא מקדמים שינוי. אני בוחרת לראות בהן שותפות מלאות בתהליך", פותחת ורד דוידוביץ', עובדת סוציאלית MSW, ומנחת קבוצות מומחית לאוכלוסיות בסיכון,  שמתמחה בעבודה עם אוכלוסיות קצה - נוער וצעירות על רצף הזנות, נשים במערכות יחסים אלימות. דוידוביץ' היא קרימינולוגית שמקימה מערכי טיפול דרך משרד הבריאות והעיריות השונות. "אני לא אומרת להן מה הן צריכות לעשות. אני עוסקת בעבודה סוציאלית אנטי-דכאונית, שוויונית, שמשמעותה היא שהבן אדם מולך הוא מומחה לחייו. אם אני רוצה בשבילך חיים אחרים, זה פשוט מתנשא וגם לא נכון עבורך".

בשיחה מרתקת לקראת יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים, דוידוביץ' מדגישה: אלימות נגד נשים אינה נחלתן של אוכלוסיות שוליים בלבד. היא חוצה מעמדות ושכבות חברתיות ומתחפשת לצורות שונות, מאלימות פיזית גלויה ועד תלות רגשית שהופכת נשים לבנות ערובה בחייהן. 

"עברתי לגור בשוליים"

למרות שנים של עבודה עם נשים שחוו וחוות אלימות מבני זוגן, דוידוביץ' לא מאמינה בסיפורי הצלה דרמטיים. העבודה שלה מתישה, סיזיפית לעתים, ומטרתה העיקרית היא הפחתת נזק. "כל מי שעוסק בתחום יודע שהתפקיד שלנו בראש ובראשונה הוא הפחתת נזק. אנחנו עובדים בשוליים, אז אין לנו פנטזיות הצלה".

ורד דוידוביץ'. "נשים, לא משנה כמה הן פגועות, בסוף הן האחראיות הבלעדיות על הגורל שלהן. הבחירות הן שלהן". צילום: נועם דינר לנצר

האנלוגיה שלה פשוטה אך עוצמתית: "אני כל הזמן מדמיינת את זה בראש כמו כביש ושוליים. אם את עומדת על הכביש ואת חושבת שאת תוציאי את הנשים הללו מהשוליים למרכז, את תישחקי ואת לא תחזיקי יומיים. אני עברתי לגור בשוליים, שם אני גרה בעבודה. אין לי עניין במה שקורה במרכז, אין לי שאיפות וחלומות על זה".

אחת המסגרות המרכזיות שדוידוביץ' מלווה היא מרכז עדי ברחובות, שמיועד לנערות וצעירות על רצף הזנות, שם היא מנהלת כבר חמש שנים קבוצות על מין, מיניות ויחסים. אבל העבודה היא לא מה שציפיתם. "אני לא רוצה שום דבר שהן לא רוצות בשביל עצמן", היא מדגישה. "העבודה שלי היא להרחיב את התפיסות שלהן, להציב סימני שאלה על דברים שהם חד משמעיים עבורן. המצב שלהן קיצוני. קודם כל, אין הורים לעבוד איתם, הן לא בתוך הבית, הן מגיעות לשם כדי לנוח, הן מגיעות מזנות, מהרחוב, מהאלימות. הרוב צעירות ויש גם נערות".

אובססיה שווה אהבה

התפישות המעוותות שהנשים האלו נושאות איתן הן המפתח להבנת מעגל האלימות. "הרבה מהן מאמינות שיחסים נראים רק בצורה מסוימת. רובן נמצאות במערכות יחסים אלימות אלימות, ועבור רובן, אובססיה שווה אהבה ואלימות היא חלק סביר מיחסים. אין להן שום תפישות של גבולות", היא מתארת.

דוידוביץ' מסבירה שהמקור לכל זה הוא אחד: "פגיעות מיניות בבית. זה המקור של הכל וזה צרוב להן ב-DNA. אי אפשר לעקור הסכמות קוגניטיביות, אמונות, תפישות שלימדו אותן מגיל אפס. אבל אפשר להוסיף על זה תפישות אחרות ועוד אמונות, עוד אפשרויות. זו העבודה. לדוגמה: כשהייתי בהריון, שלחו אותי לדיאטנית. ישבתי אצלה, אמרתי לה: 'תקשיבי, אם את נותנת לי קוטג' ולחם, אני יוצאת מפה עכשיו'. ואז היא ענתה: 'יודעת מה הבעיה שלך? את עסוקה בפחמימות שאני רוצה לקחת לך, אני עסוקה בירקות שתוסיפי'. כלומר, אלו לא הפחמימות שיורדות אלא הירקות שאנחנו מוסיפים. אי אפשר לקחת מהצעירות הללו את מה שנצרב ב-DNA, את האמונות השליליות, את התפישות הקיצוניות של זוגיות, אבל אפשר להוסיף על זה את החלקים הבריאים".

"כבר לא היתה אלימות ביחסים? מבחינתי הנזק הופחת"

אחד מסיפורי ההצלחה המרגשים שדוידוביץ' חולקת הוא של נערה בת 15 שבה טיפלה. "חצי יהודיה, חצי ערביה, בת לדורות רבים של נשים שנזקקו להגנה מפני אלימות. משפחה שבה מעורבבים מוסלמים ויהודים מאוד מבלבלת את הזהות וזה משליך גם על תפיסת יחסי הכוחות, על מקומה של האישה ועל רעיון הגבריות. הנערה היתה במצב קיצוני לאחר שחוותה פגיעות מיניות, סרסור ובתוך מערכת יחסים אלימה מאוד.

"תמיד היה לה בן זוג, מגיל צעיר מאוד. עכשיו, הצד השני לא תופש אותה כבת זוג, אבל היא כן תופשת את זה כזוגיות. בן הזוג שלה היה מאוד אלים כלפיה, אבל בסיפורים שלה הוא תמיד היה מקסים ומכבד, גם כשהיתה חוזרת ממנו עם חתכים על הגוף. הדרך היתה ארוכה. היינו מדברות על הבעיה בקבוצה ואפילו החברות שלה היו אומרות לה, 'מה את מבלבלת את המוח?! הוא מתעלל בך!', והתשובות שלה היו, 'לא, זה מרוב אהבה', זה מפה, זה משם, וככה במשך חמש שנים בקבוצה, הסיפורים האלה נמשכו, אבל היא היתה  מגיעה ומשתפת פעולה ולאט לאט נפתחת ומדברת יותר. תחילת השינוי הגיעה רק בשנה השלישית. היא החליטה שהיא יוצאת למקלט לנשים מוכות ושם עזרו לה. בשנה הרביעית היא חזרה אליו, אבל כבר לא היתה אלימות ביחסים. זה מבחינתי הפחתת נזק".

אבל היא חזרה אליו - זה לא סוג של כישלון?

"לא, כי משהו בתפישה שלה ובגבולות שלה השתנה. הפרידה היתה טובה. הרבה פעמים הפרידה מעוררת אובססיות ואלימות ועוד דברים, אבל פה היתה פרידה טובה. בגלל שהיא התחזקה הוא הצליח לראות אותה אחרת, ובסוף הם הצליחו להיפרד. היום, כשהיא בת 20, היא מובילה בקבוצה, היא מדברת אחרת ומאתגרת את החשיבה, שנעשתה רחבה יותר, היא לא במקום שבו היתה, היא לא ביחסי תלוּת מיניים".

דוידוביץ' מסכמת: "זה ממש סיפור הצלחה. כן, היא עדיין בשוליים, אבל היא לא חוטפת מכות, היא לא בזנות. זו הצלחה אדירה. היום היא בזוגיות עם מישהו עם סכיזופרניה פעילה. כשזה מתפרץ לו, יש כל מיני אירועים, אבל היא יכולה לשבת בקבוצה ולשאול את השאלות. היא עדיין מושכת אליה גברים כאלה, אבל פחות ופחות וברמת אלימות פחותה. היא יודעת לשמור על עצמה יותר במערכות היחסים האלו. זה סיפור הצלחה! אגב, אחת כזאת, אם היתה מביאה ילד לפני שנה-שנתיים, זה היה דור נוסף של נשים בזנות ואלימות".

השינוי שאפשר לראות

דוידוביץ' מסבירה שהשינוי האמיתי הוא לא תמיד במעשים אלא בשפה, "באיך שהן מדברות על דברים". היא משווה בין נערות צעירות לנשים בוגרות יותר בקבוצה: "בקבוצה יש נשים בסביבות גיל 30 פלוס שכבר יודעות להגיד די, הן כבר לא משחקות את המשחק. הנערות משקרות לי ולעצמן בלי הפסקה ואני עובדת עם הסיפורים שלהן".

אלימות נגד נשים – לא רק באוכלוסיות קצה

אחת התובנות המטרידות ביותר של דוידוביץ' היא שהתנהגויות אלימות ותפישות מעוותות אינן ייחודיות לאוכלוסיות קצה. "אני כל הזמן אומרת, הנערות שאנחנו עובדות איתן מתמודדות עם אותן סוגיות שנשים מתמודדות איתן באופן כללי, פשוט עם פחות כוחות ובווליום גבוה יותר".

היא נותנת דוגמאות קונקרטיות: "אין הבדלים של התנהגות בזנות בין סוגי האוכלוסיות. יש הרבה מאוד נשים שבוחרות גברים מבוגרים יותר עם כסף. את שומעת אותן אומרות, 'וואי, הוא לקח אותי לחו"ל ופינק אותי - מה אני לא אפרגן לו קצת?'. אלו לגמרי תפיסות של זנות. גם הגבול ביחסי מין, הקו בין נורמלי לקיצוני, מטושטש הרבה יותר ממה שהיינו רוצים להאמין".

האם יש לנשים האלו יש בחירה אמיתית?

"הבחירה שלהן מתקיימת בתוך עולם של מגבלות. זה לא חוסר בחירה, זו בחירה מתוך כאב. ההתנהגויות היום הן תוצאה של השנים הראשונות של החיים והנזקים שעשו להן בבית, לרוב פגיעות מיניות והזנחה ודלות רגשית, כשאין אהבה, שאין מגע, שיש הורים מתמודדים או בעלי קווים נרקיסיסטיים קשים או קווים סוציופתיים לא מטופלים, כמו גם התמכרויות שעוברות מדור לדור.

"רוב הנשים שאני עובדת איתן, שהן כבר על רצף הזנות, הן כנראה לא הדור הראשון לבעייתיות, אבל לבן אדם יש יכולות ובגלל זה אני לא מרחמת. עם כל זה שהן קיבלו חרא של חיים, הן עדיין אלו שמקבלות את ההחלטות על החיים שלהן. אנחנו יכולים לעזור, להרחיב את מנעד הבחירה, וזה מה שאני עושה, אני עוזרת לשים סימני שאלה. כל מה שהן יעשו עם זה - זה שלהן. הבנות שמגיעות מבתים כאלה הן לא רק מקצוות האוכלוסיה או רק מהפריפריה. אני עובדת עם בערים שנחשבות למקומות איכותיים וגם שם יש נערות שכבר בגיל של חטיבת ביניים מוצאות את עצמן על רצף הזנות והאלימות, גם בבני ברק".

פוטו-וויס: נתינת קול אמיתי

אחת השיטות שדוידוביץ' משתמשת בה כדי לתת לנשים קול אמיתי היא פוטו-וויס, סוג של תרפיה באמצעות צילום. "אני משתמשת בזה כשאני רוצה לעזור לקבוצה לדבר את עצמה בלי התיווך הזה של איך אנשים אחרים חושבים עליה. בדיוק הדבר הלא מתנשא, הלא פטרוני, שאומר שהנשים האלו הן המומחיות לחייהן. בתכנית התערבות או הכשרה לצוותים שעוסקים עם אוכלוסיה מסוימת, האתגר הוא שהאוכלוסיה המטופלת היא זו שתגיד מי הן, מה הן צריכות, מה הן רוצות. אני עושה את זו בפוטו-וויס. האם הן תמיד יודעות מה טוב להן? זה לא משנה, בסוף כל אחת תהיה מומחית לחייה כי אין מישהו אחר שיודע טוב יותר".

לקראת יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים, המסר של דוידוביץ' הוא ברור וחד: אלימות נגד נשים אינה רק בקצוות החברתיים. היא חודרת לכל שכבות החברה ומתחפשת לאהבה, לתלות כלכלית, לדפוסים חברתיים מקובלים. בסופו של דבר, המסר שלה הוא מסר של כבוד: "נשים, לא משנה כמה הן פגועות, בסוף הן האחראיות הבלעדיות על הגורל שלהן. הבחירות הן שלהן, ולפעמים, לא לחטוף מכות, זו כבר הצלחה אדירה".

(צילום ראשי: שאטרסטוק)