יחסי הורים ילדים - כל השאלות, כל התשובות: חלק ב'

שאלה: אני בת 30, אם לבן 6 ולבת 3. הבן בכיתה א', תלמיד טוב וחרוץ אך חצוף. כשהוא לא מרוצה ממשהו הוא מקלל אותי, מדבר בצורה לא יפה, מתפרץ וצועק בזעם ואחותו הקטנה לומדת ממנו וגם מקללת. פעמים רבות הוא מנסה להכות אותי, אך כמובן שאני עוצרת אותו, והוא מקבל עונשים (אין מחשב, אין טלוויזיה וכו'). האם הדרך הזו של עונשים (ופרסים, אם צריך) היא נכונה? לאחרונה אני תופסת אותו משקר בדברים שכביכול אמר/לא אמר. כיצד לנהוג ע"מ להחזיר את השקט והשלווה לביתנו? תודה

תשובה: דבר ראשון,שיהיה ברור, אני מאוד מסכימה עם זה שהורה לא מרשה שילד יקלל אותו, על אחת כמה וכמה שיכה אותו.
אני אתחיל דווקא מהחלק של ההסכמים. בעיני הסכם הוא אקט כשכבר אין מוצא אחר, גם כאמא וגם כמטפלת אני משתמשת בזה כשאין לי הרבה ברירות. יש משהו אמנם מאוד יעיל בהסכם אבל לדעתי גם קר ונוקשה. הסכם נתפס בעיני כאמירה אני לא מצליחה להגיע אלייך דרך הרגש, דרך החום,דרך הכבוד ההדדי אז בא נלך דבר השכל. הסכם הוא משהו מאוד עסקי בעיני. כמובן שזכותך לחלוק עליי.
אני מאמינה שכוחניות ושכלתנות של צד אחד מעמידות את הצד השני במצב שגם הוא חייב להשתמש בכוחניות. והחסרון הגדול במצב הזה שמגיעים למאבק כוחות ויש מנצח ומפסיד.
אני חייבת בנושא הזה לתת לך דוג' שלדעתי תמחיש את מה שכתבתי עד לכאן. תרשי לי?
הייתי למטה עם בנותיי וכמה ילדים עברו ממקום למקום בפארק והרסו כל מה שעמד בדרכם. אז הראשונה אמרה להם בדרך מאוד חינוכית שזה ממש לא בסדר מה שהם עושים והשני צרח ואיים עליהם והם ... צחקו. והשלישית (אני במקרה) פנתה אל המנהיג מאוד בשקט ושלווה ממרחק הגיוני - פנים מול פנים ואמרה - תראה,אני משוכנעת שאתה ילד טוב ואין לך שום סיבה להרוס,אז לא חבל שיסתכלו על ילד כ"כ טוב ונעים כמוך כעל מופרע? בשביל מה לך את זה? אני הרי בטוחה שיש לך דברים יותר טובים לעשות.
זה יראה לך מופרך לחלוטין (וגם לי...) אבל הוא הסתכל עליי,על החברים שלו,שוב עליי בתדהמה,הסתובב והלך. בצעקות לא הייתי משיגה את זה.
התייחסתי אליו כאל בנאדם לא גרמתי לו להרגיש מאויים וסיפקתי לו את הדרך לרדת מהעץ עליו הוא טיפס.
ולעינינינו,אני מאוד מאמינה ביצירת אוירה של כבוד.אצלי כבוד לא ממש מסתדר עם כוחניות.
כבוד אפשר להשיג ע"י הרבה מאוד הקשבה לילד,בכל גיל.ע"י גמישות מסויימת (נורא לא בא לך לגזור עכשיו ציפורניים, טוב, לא יקרה כלום אם נעשה את זה מחר) ע"י שיתוף.
לדעתי ככל שתנהלו יותר דו שיח ופחות חד שיח שבו את פעילה והוא מחכה לרגע שיגמר כבר, תוכלו להגיע ליותר כבוד הדדי.
אני חושבת שזה עונה לך לגבי העמדה שלי בקשר לעונשים. כן אני נותנת עונש אבל אחת ל.... . עונש על בסיס יומיומי או שבועי מהר מאוד הופך ללא אפקטיבי.
בגיל 6 אני הייתי מנסה לשוחח איתו. אחרי שעשיתי טוב טוב שיעורי בית והחלטתי מה ואיך להגיד (ילדים מאוד לא אוהבים טון חינוכי, זה מאוד מרחיק אותם).חשוב להוסיף, שיחה זה לא נאום של ההורה ושתיקה של הילד, אלא משהו דו כיווני , שבסופה יוצאים עם החלטות כלשהן לגבי המשך הדרך. חשוב,לילדים אין הרבה סבלנות ולכן השיחה צריכה להיות ממוקדת קצרה ולעניין. בלי הרבה תאורים של איך הוא מתנהג לא יפה ודרמות. משהו מאוד קונקרטי.
בשיחה כזו הייתי משתפת את הילד בהחלטה שלי לגלות כלפיו יותר גמישות,לנסות לבא לקראתו (ז"א להיות פחות כוחנית) ,אבל זה כמובן דורש ממנו להתנהג בהתאם ולא לנצל את המצב. אם כבוד אז דו כיווני.
אני לא מכירה הרבה ילדים ( גם במקרים הרבה יותר קשים) שלא יענו לאתגר,אם באמת ההורה יעמוד במה שהבטיח.

שאלה: ביתי בת ה - 4 דוחה אותי, כל דבר היא רוצה את אבא, אליו היא מאוד מאוד קשורה ואני מאוד רוצה להתקרב אליה שהיא תרצה גם אותי ואני לא יודעת איך, לפעמים אני כבר מתייאשת מ"להתחנף" אליה כי זה לא עוזר ויותר מעצבן אותה. אולי אם אני אבוא בגישה של "את לא רוצה אותי לא צריך" זה יעזור אבל אולי לא, אני כבר באמת לא יודעת מה לעשות, מהי עצתכם ומה הגישה הנכונה לדעתכם?

תשובה: מההודעה שלך עולה המון כאב ואולי אפילו תסכול, וזה באמת מצב מאוד לא נעים מה שאת מתארת ואולי אפילו מאוד מעליב?
אני חייבת לשאול כמה שאלות שיעזרו לי להבין את מע' היחסים טוב יותר,או.קיי?
ספרי קצת על סדר היום שלכם - מי לוקח אותה לגן? מי מחזיר? נמצא איתה אחה"צ? כמה שיותר פרטים,יותר טוב.
האם המצב שאת מתארת היה כך תמיד, או שהשתנה בשלב כלשהו?
נסי לספר קצת על הקשר בינך לבינה בחודשי חייה הראשונים.
מה דעתו של בעלך על המצב - האם גם הוא רואה אותו כמוך?
האם היא בת יחידה?
ישנן עוד שאלות רבות חשובות אבל כרגע כדי להתחיל לקבל תמונה יותר ברורה אני אשמח אם תוכלי לענות על אלו ואני מבטיחה להשתדל ככל יכולתי לעזור לך לשנות את המצב.

שאלת המשך: לגבי סדר היום: אני זו נמצאת עם הרכב כך שאני זו שלוקחת את הבנות לגן, מתמודדת עם כל הלחץ של הבוקר, "המריבות" (כן רוצה, לא רוצה, רוצה כך, לא רוצה כך) ואני גם זו שמחזירה אותה מהגן. ביום שישי בעלי לוקח ומחזיר אותה מהגן ואם אני באה לקחת אותה היא בוכה ורוצה את בעלי. כשמישהו אחר מחזיר אותה מהגן: סבא, סבתא, דודה... היא מאוד שמחה ונמאס לה שכל הזמן רק אני מחזירה אותה מהגן.היא גם הרבה פעמים בכלל לא מתייחסת אלי שאני באה לקחת אותה, ואני כאילו מפריעה לה בעיסוקיה, למרות שיש גם פעמים שהיא כן שמחה לראות אותי.

יש לי בת נוספת בת 3, שמאוד שונה באופי שלה מביתי הגדולה, היא יותר "נצמדת" אלי, ורוצה שאני ארים אותה, אחבק אותה, רוצה לעזור לי כשאני במטבח למשל, אל ביתי הגדולה אני זו שצריכה לבוא ולהתקרב, היא לא באה אלי מעצמה.
כשאנחנו נמצאים עם חברים שיש להם ילדים קטנים הגדולה "הולכת עם הח'ברה" היא מאוד חברותית ו"טיפוס של ח'ברה" (והקטנה יותר נמצאת לידי כשאנחנו בחברה)

יוצא מכך שאני באמת נמצאת יותר עם ביתי הקטנה, אני יודעת שזה מפריע ל"גדולה" היא גם אמרה לי פעם שאני אפסיק לחבק את ה"קטנה". (הבת הקטנה פשוט באה, מתיישבת עלי, זורקת את עצמה אלי ואני לא יכולה לדחות אותה כשהיא עושה את זה, זה גם כיף לי) כשאני מצליחה לקחת אלי את ה"גדולה" להתקרב אליה ולחבק אותה, ה"קטנה" מתחילה לילל.

קצת על האופי שלה: ילדה מאוד חכמה, פקחית ומפותחת לגיל שלה (גם לדבריה של הגננת) שתלטנית, אוהבת להיות במרכז העניינים, להחליט ולהגיד לכולם מה לעשות (ה"קטנה" יותר שקטה, ופחות מתבלטת).

לגבי בעלי: לדעתי הוא מרוצה מכך ש"הגדולה" קרובה יותר אליו, כשהיא "דוחה" אותי, כועסת עלי ומתלוננת עלי בפניו הוא לוקח אותה אליו ומחבק אותה במקום להגיד לה כך לא מתנהגים לאמא. וזה לא בדיוק עוזר לי.

בחודשי חייה הראשונים היא היתה יותר קרובה אלי, בעלי התחיל לגלות בה עניין ולהתחבר אליה רק מגיל חצי שנה ויותר שהיא הייתה כבר יותר "מעניינת, מגיבה, פחות פאסיבית"...

תשובת המשך: למצוא זמן שהוא רק של שתיכן. כמו שכתבת הילדה היתה מאוד קטנה כשאחותה נולדה ובעצם היא לא ממש זוכרת את עצמה כבת יחידה. היא תמיד חלק מזוג. לכל ילד חשובה ההתייחסות האינדבידואלית. שאמא תהיה רק שלו. אני לא יכולה למצוא שום תחליף שיענה לילדה על הצורך הזה,פשוט להיות איתה. אפשר בזמן הזה שהקטנה תהיה עם סבתא, ביביסיטר.. יתכן שמה שהיא כ"כ אוהבת בקשר עם אביה זה בין השאר שכשהיא איתו היא יחידה.

אני לא יודעת אם זה נכון אני מעלה השערה, תחליטי את אם יש בה משהו או לא - יתכן שאת נוהגת להשוות בין הילדות (גם אם לא באופן מוצהר...).סה"כ הן בגיל דומה ומאוד שונות ע"פ תאורך, כך שזה מאוד הגיוני להשוות. העניין הוא שגם אם את בטוחה שהילדה לא מרגישה בזה, היא כן.

ויתכן שהיא אפילו מרגישה שהתוצאה היא תמיד לטובת אחותה.
מאיך שתארת את שתי הבנות, ההתרשמות שלי (שוב אני מדגישה, זה לא חייב להיות נכון. זו רק ההתרשמות שלי) שקל לך יותר עם אופיה של הקטנה. עם חוסר הרצון להתבלט, עם השקט. האם הקטנה דומה לך והגדולה לבעלך?

יתכן שהגדולה מרגישה "שזה ממילא אבוד" כמה שהיא תתאמץ היא לא תוכל להיות כמו הקטנה עבורך. ולכן אולי כדאי להמר על הבטוח - אבא.
דרך אגב, יתכן שאם היא תרגיש שיש מענה לצורך שלה להיות יחידה ומיוחדת עבורך יפחת הרצון להתבלט ולמשוך תשומת לב.

אני לא מאמינה שהיא "לא צריכה" אותך. אני כן מאמינה שיש לכן קושי להתקרב כתוצאה ממה ששתיכן משדרות אחת לשניה.

בעלך - אני חושבת שיהיה נכון לשוחח איתו על הדברים ולבקש את עזרתו.שיתן את דעתו כצופה עליכן מהצד,שיעזור לך לקבל את הילדה כמו שהיא,שיעזור לה לרכך את הדברים...
אני לא חושבת שהוא עושה טובה לילדה בכך שהוא עושה איתה קואלציות נגד אימה. גם אם היום נראה לו שזה מקרב בינו לבין הילדה,זה עלול לעשות נזק לטווח הארוך.

כאמור,אני הייתי מתחילה משני דברים - האחד, להקדיש זמן קבוע רק לגדולה, שיוגדר ככזה.
השני (והעוד יותר חשוב וקשה לדעתי), בודקת מה הילדה הזו "עושה לי", מה היא מזכירה לי? מה הקשיים/התקיעות/חוסר האונים.... שהתכונות שלה גורמים לי?. ז"א, הרבה עבודה על עצמך ברבדים העמוקים יותר. ישנם אנשים שמסוגלים לעשות את זה לבד וישנם כאלה הזקוקים לעזרה (הרב) כדי להצליח להכיר את עצמם ומתוך זה את הקשר שלהם עם ילדיהם,שתי האופציות הן בסדר.
זהו,דנה יקרה. כך אני רואה את הדברים ובעקבות אותו כאב גדול שניכר בהודעותייך,אני ממליצה לך לא להזניח את העניין גם בשביל בתך,אבל לא פחות חשוב - בשבילך.

שאלה: כמובן.. חילוקי דעות.
לבעלי "פתיל קצר". עם זאת הוא אדם טוב לב ובגלל שהוא מודע, משתדל מאוד להיות רגוע. "הפתיל" בא לידי ביטוי כשביתנו בת השנתיים מתעוררת בלילה (סתם לדייסה, שיעולים, חלום....וכו') ובאמבטיה. בלילה נוזף בה כשהיא מתעוררת ומעירה אותנו.. ואם זה משהו יותר ארוך מ"דייסה ולחזור לישון", זה הופך לטקס ארוך של בכי ועצבים.
טקס יציאה מהאמבטיה הולך כך: כדי להביא אותה "לרצות לצאת", הוא אומר לה שהוא הולך. יוצא, משאיר אותה לבד ומחכה מאחורי הדלת שתתחיל לבכות. חוזר פנימה.."עכשיו את רוצה לצאת?" ושוב יוצא.. וחוזר חלילה עד שהיא רוצה.
שאלתי אותו אם הוא מוכן להפסיק עם הטקס, הוא אמר שרק ע"י איומים והפחדות אפשר לשכנע אותה.
אני לא מתיימרת להיות האמא המושלמת, ואינני יכולה להעיד על עצמי כסמל השלווה והסבלנות, עם זאת, אצלי זה לא קורה בד"כ.
מה דעתך?

תשובה: אוי אני כ"כ מכירה את הגישה של בעלך....
אני לא רוצה לפתוח בהסברים חכמים ומלומדים אלא דווקא לפנות לבעלך בשאלה - נהדר, מצאת שיטה שבה אתה מביא את הילדה למלא את ההוראות שלך. רק מה יהיה בגיל 5 כשההפחדות והאיומים כבר לא כ"כ יעבדו? לאיזו שיטה תעבור?
או.קי. ובגיל 10 כשגם השיטה החדשה כבר לא תהיה כ"כ אפקטיבית? ובגיל 13?.... עד כמה רחוק תלך עם השיטה (אחרי הפחדה ואיום מה מגיע, מימוש האיום? מכה קטנה?...). שאלה נוספת - האם זה באמת הקשר שאתה רוצה שיהיה לך עם בתך, קשר הבנוי על פחד?. ועוד אחת - מה בעצם אתה מלמד את הילדה, לנצל את החולשה, את נק' התורפה של החלש ממך? בעבודה עם מתבגרים רואים הרבה פעמים הורים שהתנהגו כך עם הילדים כשהיו קטנים וכשמגיע גיל ההתבגרות הם לא מבינים למה הילד מנצל את החולשות שלהם... כי זה המודל שהם למדו, כי אלה משפ' שבהם הקשר בנוי על פעם אני למעלה ואתה למטה ופעם הפוך.
אני חושבת שמעבר למה שכתבתי עד לכאן לא ממש צריך להסביר עד כמה הגישה הזו בעיתית ומה הסכנות בטווח הארוך (ועוד לא דיברתי על איזה דימוי יש להורה שזקוק לאיומים, בעיני ילדו ).
עד לכאן דעתי על הגישה.
לגבי האמירה - "רק ע"י איומים והפחדות אפשר לשכנע אותה..." - א. לא שכנעת אותה. הפחדת אותה.
ב. יתכן שכבר הגעתם למצב שבו היא מתייחסת אלייך רק אם אתה מאיים. יתכן שהאיום מהווה מעין "מדד" לכמה אתה רציני.
בהחלט אפשר לשנות את זה, בטח ובטח שבגיל כזה. אני מבטיחה שהיום זה יהיה הרבה הרבה יותר קל לשינוי מאשר בעוד 5 שנים או בגיל ההתבגרות כשסביר להניח גם אתה תתחיל לסבול מזה.
איך עושים ? דבר ראשון מחליטים שרוצים לשנות. אם בעלך יחליט שהוא מעוניין לשנות,אשמח לעזור.

שאלה: אני עסוקה בתקופה האחרונה באפשרויות שעומדות בפניי לספר לילדיי על מחלת הסרטן.
מחלתי איננה סופנית אולם עדיין לפניי תהליך של התמודדות עם המחלה וריפויה.
ילדיי בני 5 וחצי ו-6 וחצי. גן חובה וכיתה א'.
הבכורה מראה סימנים של מצוקה עקב המחלה שלי ונדמה כי זה הזמן לשתף אותה ויותר להסביר.
אצל הצעיר עדיין לא זיהיתי סימנים.
אני מחפשת אחר הדרך הטובה ביותר. כמו אולי ספר ילדים או משחק כלומר-שדרך התנסות וחוויה נוכל פתוח את הנושא.

תשובה: זאת באמת שלה קשה (בתוך מצב קשה...). מכיוון שמדובר בגילאי 5 -6 אני הייתי מתחילה דווקא מהסבר מילולי על מצבך (בשונה מהסבר על המחלה) ובהמשך עוברת לספרים ומשחקים,דרכם אפשר למצא פורקן נפשי (הילדים), זיהוי המצב הרגשי של הילדים.... .
איך הייתי מסבירה?

1.ההתמקדות צריכה להיות בך ולא במחלה. (מה את מרגישה, אילו תופעות לוואי יהיו בהמשך, איך סביר להניח תרגישי תוך כדי טיפולים, מה הציפיה שלך מהם - שיהיו אצל קרובי משפ',שיתחשבו יותר...).

2. כמה שיותר קונקרטי, ללא תכנים רגשיים (אני יודעת שזה קשה מאוד, אבל כרגע המטרה היא "לעשות להם הכרות" עם המצב, את החלקים הרגשיים אפשר לעבד אח"כ ע"י משחקים, פלסטלינה... בשלב הראשון על מנת לא להעמיס יתר על המידה,אני ממליצה לא לעשות הצפה .לא ברגשות ולא בפרטים).

3. לזכור שצורת החשיבה שלנו המבוגרים לעיתים קרובות שונה מצורת החשיבה של הילדים . החסרון הוא שלפעמים נוצר קצת דו שיח של חרשים אילמים, היתרון שאם אנחנו מצליחים לנטרל את "ההבטים הדרמתיים " (מצטערת, לא מצאתי ביטוי קולע יותר) מהסיפור שלנו, הרבה פעמים הילדים מקבלים את הסיפור הרבה יותר טוב ממה שציפינו.

4. אני לא יודעת איך זה אצלכם. אצלנו בגיל הזה בעקבות סיפור ששמעו המילה סרטן נורא הפחידה והיתה לה אסוציאציה מידית עם מוות . במקרה כזה אני לא בטוחה שההסבר שלי (בטח בשיחה ראשונה) היה כולל את שם המחלה. הרבה יותר חשוב להעביר איך זה ישנה את שגרת החיים,מה זה יעשה לי ת'כלס כילד בן 6 מאשר שם המחלה וההבטים הרפואיים.

5. לאפשר שיחה פתוחה ושאלת שאלות גם בעתיד.

6. אני לא יודעת אם את מרגישה נח אם זה אבל אם כן אני הייתי ממליצה לידע את המורה והגננת במטרה שישימו לב לשינויים (עם זאת, לקחת בחשבון את אשיותיהן ולהעריך עד כמה ימשיכו את קו ההסברה של הבית או לא. אם החלטת להסביר משהו קונקרטי ובגן פתאום הילד יתקל בחלק היסטרי... אני הייתי שוקלת יתרונות לעומת חסרונות).

אני מקווה שעניתי על החלק של איך לספר. תעברי את זה,ספרי איך עברת ואשמח להעלות רעיונות לגבי המשך הדרך (ספרים,משחקים...) בהתאם לתגובת הילדים.
אני מאוד אשמח לשמוע האם מצאת משהו במה שכתבתי ,

ועוד דבר קטן,הכי חשוב בעיני שהמסר יהיה שזה לא אסון ולא סוף העולם (לפחות לילדים).יש לי הרגשה שתדעי להעביר את המסר הזה

שאלה: בני עוסק הרבה ביחס לילד דומיננטי בקבוצת גן החובה מדובר ביחסי שנאה אהבה שנראה שמשפיעים על כל החוויה בגן. מדי פעם מבקש לא ללכת לגן, מגלה בעיות של ביטחון עצמי וביטול עצמי, מצב רוח ירוד וחוסר יוזמה (צריך דרבון לצאת לפעילות ואז נהנה). נראה שהוא בחר לערער על ההירארכיה בקבוצה בעוד שמרבית הילדים מקבלים או לא מודעים לה.
מדובר בילד בן 6 בקרוב לקראת כניסה לביה"ס. ילד "טוב", ממושמע רגיש לניואנסים קטנים ובעל אינטלגנציה רגשית גבוהה (נדמה שיתר על המידה). מפותח פיזית נהנה מפעילות. ספורט אינו סובל מבעיות פיזיות (חזק וגדול אך אינו מכיר בכוחו), עוסק הרבה בכוח מי חזק ממי (למרות שניסינו להסביר שהכוח האמיתי הוא פנימי) ויש לו חברים קרובים.
כיצד ניתן להעצים ולבנות את בטחונו העצמי ?

תשובה: קראתי מס' פעמים את ההודעה ואני לא מצליחה להבין משהו...
את כותבת "נראה שהוא בחר לערער על ההירארכיה בקבוצה בעוד שמרבית הילדים מקבלים או לא מודעים לה".
בסוף את שואלת "כיצד ניתן להעצים ולבנות את בטחונו העצמי ?".
בדר"כ ילד שבוחר ללכת "נגד הזרם" ולערער על מצב קיים הוא לא ילד שיש לו בעיה בבטחון העצמי....
אז,נסי למקד שוב את השאלה. אני רואה שתי אפשרויות לשאלה : 1. לתת דוג' המצביעה על קושי בבטחון העצמי ואז להשאיר את השאלה שמופיעה בסוף.
2. לשאול שאלה המתקשרת לדוג' שנתת על הגן

שאלת המשך: תודה על התגובה, מקריאתה הבנתי שכנראה שגם לי קשה להגדיר את הבעיה במדויק.
מצד אחד אכן מדובר על ילד עם מידה של ביטחון עצמי ואומץ לערער על הסדר בקבוצה, אבל אין ספק שהעיסוק בנושא גורם לו מתח. המתח מתבטא בתלונות הגן לעיתים התבכיינות, בקשות (פעם בשבוע) לא ללכת לגן לאחרונה ביקש לא ללכת ליום הולדת של חבר שלישי. כמו כן נראה שמול אחיו הקטנים (4.5 ו-1.5) מתעוררת קנאה.
אולי השאלה כיצד ניתן לשכך את הבעיה הלא פתורה שיש ביחס לאותו חבר דומיננטי. כיצד להגיב כאשר מעלה אותה או מבקש שלא ללכת לגן ?

תשובה: אני לא מצליחה להבין מה מביא אותו לערער על מעמדו של אותו הילד. האם הוא סובל בדרך כלשהי "מהנהגתו" של אותו הילד ? האם הוא רוצה להנהיג בעצמו ? האם הוא נוהג להתמרד כנגד מה שהוא תופס כסמכות ? אולי הוא מרגיש שיש ממנו ציפיה כלשהי להיות ראשון/חזק/מוצלח/בלתי מנוצח וכו' ולכן קשה לו לקבל את זה שמישהו אחר במקום הראשון ?
אני יכולה להמשיך עד אין סוף להעלות השערות,אבל כדי לקדם את העניין אבקש שתנסי לבדוק עם עצמך כמה נק' חשובות :
1. כמו שכתבתי , מה לדעתך המניע לערעור מעמד הילד ?
2. האם זה קרה בעבר בעוד מקומות (גן אחר, בבית, במשפ' המורחבת..) ?
3. איזה עידוד הוא מקבל להיות אינדבידואליסט ? איך הוא מתוגמל במקרים כאלה (לא גמול מוחשי. שביעות רצון, מילה טובה, גאווה...) ?
4. למי התנהגותו דומה ?
5. האם יש עוד מצבים שמעוררים בו מתח ?
6. קצת יותר על יחסיו עם אחיו.
7. איפה הגננת בסיפור הזה ?
וכל דבר נוסף שנראה לך שיכול לעזור לי לקבל תמונה יותר שלמה...

נסי לענות על כמה שיותר נק' (איזה פרוייקט, הא ?) כי אצל כל ילד הדברים האלה נובעים ממקור אחר וכדי לתת כיוון לחשיבה אני צריכה "לחוש" קצת את הילד הספציפי הזה

שאלת המשך: אם אני צריכה לבחור את החלק המשמעותי ובעל המשקל הגדול ביותר בתשובה הוא שתי השורות הראשונות. מדוע ?

תשובה: כשיש מילד ציפיה שהיא לפעמים "גדולה עליו" אנחנו רואים מגוון התנהגויות שכאילו "לא מתיישבות טוב" לדוג' - מצד אחד הוא מערער על אותו הילד בגן, כביכול, מבחירתו ומצד שני זה מעורר בו לחץ כפי שאת כותבת. ז"א, אפשר לשאול,למה הוא מגיע למצב של ערעור אם זה לא נעים לו, הרי אף אחד לא דורש את זה ממנו, מדוע הוא אינו מפסיק ?
בגלל הציפיה שיש ממנו. גם אם הדברים לא נאמרים באפן מפורש, ילדים מזהים את הדברים באפן מידי ויודעים מה הציפיה ואיך יתוגמלו אם יעמדו בה.
עמידה בציפיות, עלולה להיות מאוד מלחיצה. יתכן שמכאן מקור הלחץ שעליו את מדברת.
דבר נוסף, ציפיה מילד שיהיה ראשון, מוצלח וכו' עלולה להכביד עליו מאוד. זה נטל כבד.
לכולנו מותר מדי פעם לא להצליח,להפסיד... ולהרגיש טוב עם עצמנו.
כדאי אולי שאתם כהורים תנסו לבדוק קצת יותר את הנק' הזו עם עצמכם במיוחד בשלב שבו אוטוטו הוא מתחיל כיתה א'.

שאלה: בני הוא ילד שני, בן 4 וחצי (אחיו בן 7 וחצי). היום ביקש לצייר בצבעי גואש צייר ואז כעס מאד וצעק בתסכול אני לא מצליח אני צריך דף חדש. ניגשתי ואמרתי שצייר מאד יפה - ככה באמת חשבתי אבל הוא אמר שזה לא נכון, וכשהצעתי לו דף חדש, ישב מתוסכל ולא רצה להמשיך כלל. לאחר שכנוע לקח דף נוסף תוך בכי וחוסר שקט וניסה שוב לצייר, שוב לא הצליח לו והריטואל חזר על עצמו כשבפעם השלישית הלכתי לעיסוקי ואיחלתי לו בהצלחה. לאחר מספר דקות שוב בכה ואמר לאביו שלא מצליח לו - כשהגעתי אליו הוא כבר נרדם בסלון ( שעת צהריים 15:00 - הוא אינו ישן צהריים בד"כ). זוהי דוגמה קיצונית במקצת למה שקורה לו בדרך כלל, חוסר הצלחה, תסכול, זעם, התרחקות מכל עידוד, הסתגרות, מסכנות. ואנחנו... לא יודעים כיצד להגיב

תשובה: אני חושבת שהוא מנסה לאותת לכם ואתם קצת "מפספסים" את האיתות. אני אנסה להסביר...
הרבה פעמים לילדים (במיוחד הצעירים שבהם) קשה לתאר במילים תחושות/רגשות שלהם ולכן הם נוטים לאותת ע"י התנהגות מסויימת.
מה עושים עם האיתות שלו ?
בדוג' שתארת אפשר כשהוא כועס וצועק שהוא לא הצליח, במקום לענות שהציור יפה, להתייחס לרגש שעומד מאחורי מה שהוא אמר - "אתה כועס כי לא הצלחת..." סביר שהוא יענה משהו שמסביר עוד טיפונת על הכעס (לדוג', כן לא הצליח לי המטוס) ואת יכולה להמשיך - זה מרגיז כשלא מצליחים משהו. הילד - אני שונא כשזה לא יוצא . את - אז מה אתה חושב שכדאי לעשות ? הילד - לעשות ציור חדש. את - אתה רוצה עוד דף ?

מה עשינו פה ?
1. שיקפנו לו את מה שהוא מרגיש.
2. נתנו לגיטימציה לרגש שהוא מרגיש מבלי להיות שיפוטיים.
3. נתנו לו להחליט על הפתרון ולקבוע את הקצב.
4. שידרנו לו שאנחנו איתו ואנחנו לא חולקים על דעתו (לעומת מצב שבו אנחנו עונים זה ציור יפה וזה בעצם חולק על דעתו שהציור לא יצא יפה...).
5. נמנענו מעימות.
תנסי לחשוב על עצמך במצב כזה שאת ציפית שיצא לך משהו בצורה מסויימת ויצא משהו קרוב אבל לא בדיוק ואת די מעוצבנת מהתוצאה שלא עונה על הציפיות ואז מגיע מישהו מהצד ואומר לך - מה הבעיה זה ממש בסדר. חלקנו היינו מאוד כועסים ואפילו חושבים - מי אתה שתחליט....

כמובן שהדאלוג שהצגתי פה הוא רק דוג' כדי שאפשר יהיה להסביר דרך הפורום ואת יכולה לעשות את השינויים כדי שיתאים לכם.

שאלה: בני הבכור בן 12 נמצא בתקופה של המון לחצים וחרדות משיעורים ומבחנים ולאחר שפנינו לבית-הספר המצב השתנה לטובה אבל המצב בבית איתו מאוד רגיש כל הזמן כעסים צעקות אי שביעות רצון מצידו.
דיברנו עם רופאת הילדים ואמרה שיש קשר לגיל בגרות למרות שהגיע מוקדם.
רציתי לדעת יותר איך להתנהג איתו בתקופה הזו של החיים (תקופת גיל הבגרות שלו).

תשובה: דבר ראשון, גיל 12 הוא לא גיל מוקדם לגיל ההתבגרות. היום יש כאלה הטוענים שגיל ההתבגרות מתחיל מגיל 9 .
אני אתן הסבר כללי על גיל ההתבגרות בתקווה שזה יעזור,עם זאת מכיוון שמדובר בגיל "רגיש" והוא רק בתחילתו אני מציעה במקרה שהקשיים איתו ממשיכים,לשקול פניה ליעוץ (אפשר גם בלעדיו..).
גיל ההתבגרות הוא בעצם תקופת מעבר. זו תקופה של לא פה לא שם. מצד אחד, הוא כבר לא ילד,מצד שני עדיין לא מבוגר.קצת מזכיר את גיל שנתיים כשאז הוא כבר לא תינוק אבל עדיין לא ילד.
גיל ההתבגרות הוא הגיל שבו יש הכי הרבה שינויים - פיזיים, רגשיים, קוגנטיביים. והרבה פעמים הנער/ה לא יודעים כיצד להתמודד עם כל השינויים. כ"כ הרבה שינויים, עלולים להפחיד.
זה הגיל שבעצם מתחילה להתפתח זהות עצמית - מי אני? מה אני שווה? מה אני רוצה להיות? עמדות, תפיסות...
השדר כלפי הסביבה הוא מאוד מבלבל - מצד אחד, אני מספיק גדול, תנו לי עצמאות, תנו לי להסתדר לבד ומצד שני (זה עולה בשיחות אישיות עם מתבגרים) צורך מאוד גדול בגבולות, בחיזוקים מהסביבה, בהרגשת ביטחון, בהבעת אמון מהסביבה. ז"א, החכמה היא לתת לנער/ה להתנסות, למצא את הדרך שלו,להפוך לעצמאי אבל גם להיות שם בשבילו, להקשיב,לקבל,להפחית בגישה שיפוטית, לתמוך ובמידת הצורך להגביל.
אני מציעה לך לקנות ספר שמדבר על גיל ההתבגרות (יש היום המון). אני מאוד אוהבת את הספר - אוף, גוזל / עלי כ"ץ (איני יודעת אם עדיין אפשר לקנותו) משום שהוא נותן המון דוגמאות שהורים יכולים להתחבר אליהם והוא מאוד בגובה העיינים.

שאלה: הבת שלי בת 12 בחודשים האחרונים היא מתמרדת על כל דבר היא הפסיקה ללמוד חושבת שהיא גדולה מספיק כדי לצאת עם בנים גדולים ממנה וכל עונש שהיא מקבלת לא עוזר. מה אפשר לעשות איך אפשר להתמודד עם זה.

תשובה: בתך נמצאת בתחילת גיל ההתבגרות שכידוע זה הגיל שבו הם מרגישים מאוד גדולים מצד אחד אבל מצד שני מאוד זקוקים להורים (יותר מאשר לפני שנתיים שלוש). וזו בעיה לא קטנה כי מצד אחד הם יודעים הכי טוב, ומשדרים רצון גדול להתנתק מההורים ומצד שני אם ההורה לא "נמצא שם בשבילם" יש כעס גדול על ההורה.
זה היה משהו קצר וכללי על גיל ההתבגרות, כדי לענות באפן ספציפי לשאלות ששאלת אני זקוקה ליותר מידע - איך היה הקשר בינכן עד לתקופה האחרונה?מה ז"א הפסיקה ללמוד? האם יש מבוגר שאיתו היא נמצאת בקשר יותר טוב?תכונות ותאור של הילדה. כל דבר שתוכלי להוסיף, יעזור לי לענות לך.
דרך אגב, אני באפן כללי לא חסידה גדולה של עונשים (מהסיבה הפשוטה שיש דרכים הרבה יותר אפקטיביות להגיע לתוצאות הרצויות...) ובגיל ההתבגרות הם בכלל גורמים לדעתי להרבה יותר נזק לקשר מאשר מועילים,ככה שרצוי למצא דרך חלופית.

שאלה: בני הבכור בן 14. הוא נער אשר נמצא ב"גיל ההתבגרות" כמו כולם. בני - חכם, חרוץ, אינטלגנציה גבוהה, טוב, שקט ומופנם, רגיש מאוד, ביקורתי, נשמה טובה אשר אוהב אותנו מאוד ואנחנו אותו.
בכיתות א'-ו' ובחטיבה כיתה ז': בתחום הלימודים הוא היה תלמיד מצטיין בהשגיו. כך גם בכל התחומים. הוא גם מצטיין בדרמה-משחק, הצגה...,חברותי, ועוזר לאחרים.
בכיתה ו' התחילו ניצני גיל ההתבגרות:
ביום בהיר אחד-הוא החליט שהוא לא רוצה ללמוד...אני ובעלי הצבנו אותו שיגיע להחלטה:
אם אתה לא רוצה ללמוד-אתה לא נשאר בבית,או שתחזור ללמוד או שתעבוד עם אבא שלך......הוא החליט להמשיך ללמוד.
בחטיבה,בכיתה ז'-בחציון הראשון של התעודה הוא קיבל בשני מקצועות, ציון שלילי. ציונים אלו לא היו מוצדקים. לכן אמרתי לו שאני אפנה למורות המקצועיות בכדי לדבר איתן. בני הציב לי גבולות:אם תלכי לדבר איתן אז אני ארד בלימודים, זה החיים שלי,זה הלימודים שלי ואין לנו כל זכות להתערב. בעקבות זאת לא התערבנו-כי זו היתה החלטתו. יש לציין שהממוצע של התעודה-9. בני הבטיח לשפר את שני הציונים השליליים בחציון הבא-והוא קיים את הבטחתו.
בחופש הגדול (אוגוסט האחרון) התחברנו לאינטרנט.
כיתה ח'-בחציון הראשון , הממוצע של תעודתו-9.לא היה לו שלילי אחד.
אבל החלה ירידה בלימודים-לא הכין שעורים, לא למד למבחנים. במקום זה, אחרי חזרתו מהחטיבה- הוא היה יושב שעות מול המחשב (גלישה באינטרנט) כמו כל החברים שלו
כשגילינו את השלילי הראשון במתימטיקה-אמר לנו שהוא לא אוהב להכין שיעורים ולהתכונן למבחנים כשהלכתי לשוחח עם מורה למתימטיקה-אמרה לי שזה לא אופייני לבני לקבל ציון שלילי, והוא בקיא בחומר הנלמד. כשהוא נכשל במבחן השני-בני לא ידע את החומר כי הוא לא התכונן למבחן (הוא גם לא הבין את החומר הנלמד).כשרצינו להביא לו תגבור במתימטיקה-הוא לא רצה.
כשאמרנו לו פעם אחת בשיחתנו -אנחנו ננתק את האינטרנט בעקבות ירידה בלימודיו, יום למחרת הוא לא הלך ללמוד בחטיבה,כמחאה נגדנו. לבסוף הוא החליט שהוא יחזור ללמוד, ישקיע ויהיה רציני, אז לא נתקנו את האינטרנט.
בכל שיחה שאנחנו מקיימים איתו- הוא מבטיח לנו הבטחות על כך שהוא ישפר וישקיע בלימודיו,הוא לא מקיים-אחנו רואים רק נסיגה. בני אומר לנו שהוא לא אוהב ללמוד, לא להכין שעורי בית, ולא ללמוד למבחנים-כי הוא עצלן.
בשיחתנו האחרונה אמרנו לו שאם הוא צריך להתמודד אנחנו ביחד איתו. שידע שאנחנו נותנים לו תמיכה מלאה לכל דבר שהוא נזקק. אנחנו איתו בהצלחותיו ובכישלונותיו.
ביום הורים לפני כשבוע-נודע לנו שהוא קיבל 5 ציונים שלילים במקצועות שונים. זו ירידה משמעותית. לפי דעתי יש לו חוסר מוטיבציה, אבל אנחנו לא יודעים מאיפה מקור הבעיה.
כששאלנו אותו האם יש לו בעיה?או כל דבר שמפריע לו.......הוא אמר לנו שהכל בסדר אצלו.
שאלתי היא כזאת: תייעצי לנו מה לעשות בנידון. האם ללכת ליועצת בית הספר? והאם כל שיחה
עם היועצת נרשם בתיק האישי? האם בפגישה הראשונה לדבר עם היועצת, בלעדיו?
האם תוכלי לתת לנו מס' עצות שימושיות לפני שאני ייגש לאנשי מקצוע?
אשמח לקבל את תשובתך בהקדם האפשרי.

תשובה: קראתי מס' פעמים את ההודעה שלך ועם כל קריאה החיוך שלי הלך והתרחב (לא חלילה חיוך של זלזול אלא כי הרגשתי כאילו את מולי ומנסה להסביר כמה אתם משתדלים ומנסים ועד כמה זה מטריד אתכם). אני אנסה להסביר משהו שמאוד בולט מהודעתך, אני מקווה שאצליח דרך הפורום.
אני לא יודעת על מה התבססו יחסיכם עם הבן בגילאים יותר צעירים,אבל התחושה שלי שכיום אתם קצת "נופלים במלכודת" של גיל ההתבגרות. מצד אחד, הוא כבר לא ילד קטן ואיך הוא אמר לכם ? אלה החיים שלי והוא אוטוטו בוגר ומצד שני הוא עוד כ"כ זקוק לכם, אולי אפילו יותר מאי פעם. העניין הוא שהוא יודע את זה, השאלה האם אתם מודעים לזה ?
הוא לא כ"כ צריך אתכם כדי שתגידו לו - מותר/אסור, חשוב/לא חשוב וכו'. הוא צריך אתכם שתלוו אותו בתהליך הלא קל שהוא עובר (כמו שאמרנו כבר לא ילד, עוד לא מבוגר) - כל מה שהכיר עד היום מתערער, כל יום יש שינויים חדשים - גופניים, קוגניטיביים, רגשיים. זו תקופה עמוסה מאוד ומפחיד לעבור אותה לבד.
הוא צריך שתקשיבו,שתקבלו אותו,שתאפשרו לו להתלבט, לבחור, להפוך לעצמאי,לקבל החלטות.... מנסיון עם גיל ההתבגרות - ככל שמקשיבים להם יותר ויותר מקבלים אותם, הם מגיעים להחלטות מאוד יפות שמאוד קרובות למה שההורים רוצים...
ברגע שהנערים/ות מרגישים שהסביבה כופה עליהם דעה כלשהי הם מתנגדים בעוצמות אדירות.
לפי מה שאת מתארת מדובר בילד שבהחלט אפשר לסמוך עליו,שיודע להחליט מה טוב לו ומה לא (הודות לעבודה שעשו איתו הוריו בגילאים צעירים). שדרי לו שאת סומכת עליו...
דרך אגב, אני חלילה לא אומרת שלא תביעי את דעתך. דעתך חשובה, רק חישבי על הדרך... עשי זאת בצורה שלא ירגיש מאויים.
קראתי עכשיו שוב את ההודעה ואני מציעה לך לקרא את הודעתך ולשים לב כמה שיחות יש אצלכם סביב "הלימודים". האם ישנן עוד שיחות ? בנושאים אוחרים או שהקשר היום מסתובב סביב - כן שלילי לא שלילי, כן מתמטיקה לא מתמטיקה... ?
אני לא יודעת אם הדברים באמת כך אבל מההודעה נראה לי שיש נטיה של כל צד להתבצר בצד שלו וקצת להכנס ראש בראש. אם זה כך, חבל. כוחניות בקשר עם הילדים לא מובילה למקומות נעימים,בטח לא בגיל ההתבגרות.
עשו את הדברים מתוך כבוד הדדי, הקשיבו הרבה, תימכו ולא מתוך זה שאתם "חזקים" יותר.
המלצתי כאן בעבר על הספר - אוף גוזל של עלי כ"ץ ואני ממליצה עליו שוב....


שאלה: בני בן 14.5 בכור לפני שתי בנות נוספות 10 ו- 7 עד גיל 12 היה "מלך השכבה" לפני כשנה חלה הידרדרות בלימודים ובהתנהגות בבי"הס (הענין טופל יחד עם המורה והמנהלת ולאחר מאמצים חלה התיצבות)הבעיות היו "זריקת"משפטים לא רלוונטים ולא מצחיקים במהלך השיעור באופן מוגזם.כאן המקום לציין כי בני הינו ילד נבון מעל הממוצע אפשר אפילו לציין חכם עם חוכמת חיים טבעית ליחסים אך יחד עם זאת "עצל" בצורה חריגה לא אוהב לעשות או לעזור בכלום דוגמאות למה מוציא מהדעת:
א:אפשר להגיד לו עשרות פעמים לשים דאודורנט לאחר מקלחת .וכל פעם מחדש כאילו דיברנו עם מישהו אחר.
ב:הוא שוכב עם גרבים מלוכלכות כולו מזיע על המיטה רואה טלווזיה כאילו יצא רק עתה מספא ללא יכולת הבנה מינמלית כי הוא מסריח
ג:צלחות אוכל מהחדו וכל מיני אריזות חטיפים יכולות להשאר ללא פינוי לעד.......
יש לציין כי מבחינה חברתית יש המון חברים (הרוויח שנה )ולכן הוא קטן מהם אך יחד עם זאת משתלב ולפעמים בהחלט מוביל.
כאן המקום לציין כי אני פרפקציונסיט (חשוב איך ללכת זקוף איך להתנהג איך לאכול איך לנקות איך לדבר בשפה תיקנית איךלהתנהג בצורה חברית בקיצור עם משנה לאיך להתנהג כדי להצליח.יש לי יכולת וחזות מרשימים אני נושא תפקיד בכיר במגזר הפרטי
ולכן ההשלכות על ביקורת שאני נותן נלקחת הרבה בחשבון גם מצד הילד .
הבעיה היא כי בני אינו ממקד את מבטו כולל זווית הגוף מול אלו שהוא משוחח איתם אולי
ל-20% מזמן השיחה(מבט וגוףנוטים מעט הצידה מהאוביקט ללא קשר עין) דבר זה הנו מתסכל אותנו מאוד רציתי לדעת כיצד "לטפל וממה לדעתך זה נובע (דיברנו איתו אימו ואנוכי אך כמעט שום שיחה לא עזרה רק צעקות"תרדו ממני"לצערי חלק קטן מאורך הכתיבה נתון ל"בעייה "היות ורצית לתת לך אינפורמצייה מירבית כדי לדייק בהבחנה
כשאני מחכה אותו בליווי צחוק הבאי הוא צוחק גם כן על החיקוי המושלם

תשובה: אני הולכת לחרוג ממנהגי ולעשות מעשה שאני לא נוהגת לעשות כאן בפורום. אני מתנצלת מראש אם אשמע תקיפה,זה חלילה לא כדי לפגוע אלא להפך.....

רד ממנו !!!

זה נשמע חד וזה אכן כזה אבל אני אומרת את זה מכל הלב (ומסתכנת בזה שתחשוב שאני אדם נורא,לפני שיהיה מאוחר מדי.
כל נער בן 14 - 15 מתחיל לגבש לעצמו זהות, מתחבט עם עצמו, משווה את עצמו וכו'. נסה להעמיד את עצמך במקומו - אתה נער צעיר,יש לך אבא מצליח מאוד שדורש ממך המון,בכל השטחים ותמיד זה צריך להיות הכי טוב שאפשר ועוד קצת... אתה לא תמיד מצליח לספק את הדרישות שלו, אתה נכשל. אבא בז לנכשלים..... אני צריכה להמשיך ?
מספיק קשה להיות בן של אבא מוצלח, גם אם הוא לא מעיר כל הזמן. הילד יודע לבד "מה נחשב" בעינכם ועד כמה ההצלחה חשובה לכם, אין צורך להזכיר לו את זה כל הזמן.
זה שמישהו יודע מה נדרש ממנו לא אומר שהוא תמיד מסוגל או אפילו תמיד רוצה...
אני בטוחה שחשוב לך שבנך ילמד לקבל החלטות בצורה נכונה,יגבש לעצמו זהות,יהיה בעל בטחון עצמי וכו'. את כל אלה הוא יוכל להשיג רק אם לא תהיה עליו ביקורת כל הזמן.
תנסה לחשוב על עצמך, האם אתה היית יכול לתפקד כל הזמן תחת ביקורת ? האם יכולת כל הזמן להשוות את עצמך לאחר ולהרגיש שאתה נחות ממנו ?
אני בטוחה שאתה רוצה את טובתו,אבל כדי להשיג אותה תהיה חייב לדעת להרפות קצת, תהיה חייב להחליט מהם הדברים שבאמת דורשים את התערבותך ומה לא, תהיה חייב לדעת לעשות את ההפרדה בינו לבינך.
אני מקווה שהגעת עד לכאן ושתוכל לקבל ולהבין את דבריי באמת כמו שנכתבו, במטרה לעזור.

שאלה: בתי בקרוב בת 10, לומדת בכתה ד'.
היא תלמידה טובה מאוד ובשנה שעברה בכתה ג' היא קיבלה בסוף שנה תעודת הצטיינות.
השנה בכתה ד' התחילו להיות הרבה מבחנים ושמתי לב שבחלק מהמבחנים היא מקבלת ציונים כמו 100 או 96 ובחלק היא מקבלת 80 או 86 .
וכשהיא מקבלת 80 או 86 זה גורם לה למצב רוח ולתסכול.
כמה שאני ואבא שלה אומרים לה שזה לא נורא וזה גם ציונים טובים זה לא עוזר.
היא רוצה גם השנה לקבל תעודת הצטיינות בסוף השנה. (תעודת הצטיינות מקבלים רק התלמידים שקיבלו בכל המקצועות טוב מאוד)
כאשר שוחחתי איתה מה קורה לה היא מספרת לי שלפני מבחנים יש לה פחד נוראי והיא מקבלת כאבי בטן וכאבי ראש והיא נהיית מבולבלת וקשה לה להתרכז.
אני חייבת לציין שגם אני סבלתי מחרדת בחינות בילדותי ואבא שלה כנ"ל וזה לא עבר
לו גם בבחינות בתואר הראשון ובתואר השני והוא סבל משילשולים והקאות ובכל זאת ניגש ועבר את הבחינות.
רציתי לדעת איך אפר לגרום לילדה שתהיה פחות תחרותית והישגית? אף אל פי שזה נראה לי האופי שלה.
והכי חשוב האם יש איזה תוכנית טיפול לילדים נגד חרדת בחינות ? נראה לי שבמשך השנים יש רק יותר מבחנים ואם לא נטפל היא רק תסבול יותר ויותר.
רציתי לציין שהיא ילדה מקובלת ותלמידה טובה ורבים מהילדים וגם אמהות של מספר ילדים מהכיתה שלה מתקשרים אלייה ושואלים לגבי שיעורי בית שקיבלו.
אני כאמא שלה נורא סובלת לראות אותה במצוקתה ואני לא יודעת איך לעזור לה ואני נורא פוחדת להזיק לה ולהלחיץ אותה יותר

תשובה: את מאוד גאה בה, נכון?
צודקת , יש על מה.
גם היא היתה מאוד גאה בעצמה כששמעה אותך מספרת לסובבים בסוף השנה שהיא קיבלה תעודת הצטיינות, נכון?
אני נורא נורא מבינה אותך, זה כיף אדיר ילדים מוצלחים וזה כיף להחמיא להם ולהתגאות בפני אחרים. באמת. אלה היו הצדדים החיוביים, והשליליים - מה קורה כשאין את תעודת ההצטיינות ? אז כבר לא תתגאו בי ? אני שווה פחות ?.
יש דברים שכמה שנגיד אותם לילדים שלנו,הם לא ממש יאמינו כי....
א. הם מכירים אותנו.
ב. אנחנו אמנם אומרים אבל הרבה פעמים משדרים (לא במודע,כמובן) משהו אחר.
וזה בעצם מה שאת מתארת, כמה שאתם אומרים לה שזה בסדר זה לא עוזר.
מה שאני מנסה להגיד זה שהשינוי לא יכול להיות רק אצל הילדה. אני לא ממש מכירה ילד תחרותי שמגיע מבית שהוא לחלוטין בית לא תחרותי.
כתבת - "להלחיץ אותה יותר". וכאן לדעתי את נוגעת בשרש העניין - לחץ,לחץ,לחץ.
רגע,לפני שאת מאשימה את עצמך. אני לא ממש מאמינה בהאשמה עצמית ורגשות אשם, הם לא תורמים כלום. העניין הוא להיות מודעת וללכת לעשות משהו, לא לבכות על מה עשינו.
לגבי הלחץ, מדובר עדיין בילדה קטנה יחסית אבל להערכתי בעתיד (הלא רחוק) זה עלול להתבטא בעוד דברים מלבד מבחנים ולדעתי כדאי אם כבר הכוון ללכת ליעוץ , לא להתמקד רק בחרדת המבחנים אלא ללמוד איך להפחית את הלחץ.
אז נסכם. האפשרויות :
1. לפנות ליעוץ.
2. במקביל,לא לעשות מהעניין,עניין. פשוט להפסיק להתייחס לזה.מכל הכיוונים האפשריים - לא להרגיע שזה "לא נורא" שקיבלת 85, ולא לא להרגיע. בקיצור שום דבר.
כנ"ל לגבי עניין הלחץ - לא לדבר איתה על זה שאת כן או לא מלחיצה אותה.
אני כן מציעה לפנות ליעוץ,לא רק בגלל הילדה אלא גם בגלל ההתלבטויות שלך. אני מאמינה שתוכלי לקבל כלים להתמודד עם המצב הנוכחי ועם אלה שיתכן ש"יצוצו" בעתיד.

בואו לדבר על כך בפורום יחסי הורים ילדים