יחסי הורים ילדים - כל השאלות, כל התשובות

שאלה: ילדתי סובלת מ"חרדת אסלה" . מאז שנגמלה לפני כשנתיים, לא עשתה מעולם קקי בשירותים, אלא רק בחיתול. בלילה היא עדיין מרטיבה ולכן היא ישנה עם חיתול (עוד בעיה...) וכך היא פשוט בד"כ מתאפקת עד הערב וכשאנו שמים לה חיתול אז היא עושה.
ניסינו לדבר איתה וגם הגננת ניסתה לעבוד איתה על זה בגן. כמובן שהבטחנו לה המון פרסים, אבל זה גם לא עוזר. הצענו לה לנסות לעשות בסיר ונתתי לה פרסים גם כשרק ישבה וניסתה במשך כמה דקות. אבל בזמן האחרון היא לא מוכנה לנסות בכלל והיא תמיד אומרת לי:" אמא , אל תדאגי, אני אעשה מחר בשירותים!" היא באמת ילדה מדהימה ולי כבר ממש ממש נמאס במיוחד שגם אנו מתעסקים עם החיתולים של התינוקת. אגב, אומרים לי שזה בגלל קנאה בתינוקת , אך זו בעיה שהתחילה הרבה לפני שנולדה הקטנה.
האם יש לך רעיון כיצד אוכל לפתור את הבעיה??
( שאלתי בפורום הפסיכולוגים והם הציעו לי ללכת לייעוץ, אך ראיתי שאת עונה בפורום תשובות מאד מענינות וטובות ואולי בכל זאת תוכלי אולי לעזור.)
תודה מראש ויום טוב.

תשובה: מכיוון שעכשיו אני חייבת להוכיח את עצמי (ואין לי את הפריוולגיה להפנות אותך ליעוץ...), אני אנסה כמיטב יכולתי.
מכיוון שמדובר כבר בתהליך של שנתיים יהיה די קשה לעשות שינוי (אם היית פונה מיד כשזה מתחיל, המצב הוא הרבה יותר קל ואז יש לי כל מיני רעיונות...) אבל יתכן שכדאי לנסות כמה דברים לפני הפניה ליעוץ.
לא כתבת כמה זמן לוקח לה לעשות קקי ומה המרקם (אני ממש מצטערת אבל זה משנה). אם מדובר ביציאות די קשות שלוקחות זמן, אולי יש מקום לרכך אותן ואז ברגע שהיא מתיישבת על הסיר זה די "יברח" לה. לדעתי,ברגע שהיא תעבור את המחסום הראשוני,ההמשך יהיה יותר קל.
דבר נוסף, להפסיק עם המתנות/פרסים.... !!!
להפסיק להתייחס לעניין, לא "הנה טיטול, את יכולה לעשות..", לא "אם תעשי בסיר...", לא נסיונות שכנוע. כלום. אפשר לשאול, את רוצה לשבת על הסיר/אסלה ? ככה, לא יותר מזה.
אם היא אומרת אני אעשה ב... להגיד - איפה שתחליטי. אני סומכת עלייך. יתכן שיש פה מאבק על שליטה (זה גם מתקשר לי לנושא של עונשים). אם זה עניין של שליטה, ברגע שהיא תבין שהכח אצלה, השליטה אצלה, "היא ניצחה", זה לא מלחמה יותר, אז אם היא מרפה קצת היא לא נכנעה. אם אין מלחמה, אין כניעה. ולכן היא יכולה "להרשות לעצמה" להכנע,לזוז מהעמדה שלה.
פשוט, להעביר לה את האחריות. לשדר, אני איתך.כשתחליטי, תעשי.
אבל.... לא רק להגיד במילים, אלא באמת לפעול לפי זה. אם יהיה שינוי, הוא לא יגיע תוך יום יומיים, זה יקח קצת זמן.לדעתי, אין לך מה להפסיד, ממילא היא עושה בטיטול, מה יש להפסיד ?.
כרגע אלה הרעיונות שעולים לי בראש.
שתפי אותי, אם זה נראה לך. ועוד יותר חשוב, אם אתם מתחילים בתהליך הזה, אנא ספרי איך הולך כעבור כמה ימים. אני ממש מבקשת. גם כדי שאם זה לא הולך ננסה למצא עוד רעיון וגם אם זה כן מתקדם קצת שאדע שזה עובד.

המשך שאלה: בתקופה האחרונה החלטנו להוריד לחץ ולהפסיק לנדנד לה וכך אנחנו לא מנסים לשכנע אותה לנסות באסלה וכו'. אנחנו באמת לא מדברים איתה על זה ורק מדי פעם אני שואלת כדרך אגב אם היא רוצה לעשות באסלה. כשהיא צריכה היא אומרת לנו ועושה בחיתול. מה שקורה זה שבמשך היום היא לא מבקשת חיתול במיוחד, אלא היא מחכה ללילה שממילא אז אנו שמים לה חיתול.
בקשר לשאלה שלך: היציאות שלה הם באמת די קשות, כי היא מתאפקת הרבה ולפני כמה שבועות היא באמת הגיעה למצב של עצירות של יותר משבוע כי גם בחיתול היא לא רצתה כל כך לעשות. לקחתי אותה לרופא הילדים והוא הציע נרות אך גם עם זה היא לא הסכימה בשום אופן לשבת באסלה וכשהיא הרגישה שזה צריך לצאת היא החזיקה פשוט ממש בכח בפנים עד שנשים לה חיתול והיא גם בכתה ממש הרבה עד שפשוט נשברתי כי היא באמת נורא סבלה. עכשיו יש לה יציאות כל יום- יומיים בערב אחרי שאני שמה לה חיתול, והיציאות די קשות.
אני רוצה גם לציין שמעולם לא יצא לה לפספס נגיד ולעשות בתחתונים. היא יודעת להתאפק יפה מאד ורק בחיתול היא עושה!
המצב הזה שאנחנו כביכול "מתעלמים" מהבעיה ולא מפעילים שום לחץ נמשך כבר חדש- חודשיים ואין שום שינוי בינתיים...
האם היא יכולה פתאם יום אחד להחליט לעשות באסלה??? לי זה פשוט לא נראה הגיוני כרגע וזה בגדר חלום...

תשובה: את כותבת שאתם עושים את מה שהצעתי, דהיינו, הפסקתם להתייחס לעניין. אז זהו, כשאני אומרת להפסיק להתייחס לעניין זה כנראה קצת שונה ממה שהורים מבינים (וזה הקושי להסביר דרך הפורום). מה זאת אומרת ?
מצד אחד, את אומרת, הפסקנו להתייחס. מצד שני שמים לה נרות.

ז"א,לא !!! הפסקתם להתייחס (אני חלילה לא מאשימה, אני מבינה שבעצת רופא וחייבים וכו'... ) אבל זה היה כדי להסביר שממש לא הפסקתם להתייחס. מבחינת הילדה יש פה אפילו יותר התייחסות מאשר קודם. קודם היו נסיונות שכנוע ,עכשיו יש נסיונות אגרסיביים "להוציא" את זה ממנה בכח. אני לא אומרת שאתם כוחניים. הסיטואציה של הכנסת נר היא סיטואציה כוחנית). אולי סוג ההתייחסות השתנה אבל עדיין יש התייחסות. אני בטוחה שאם תשבי עם עצמך תביני שעדיין ישנן התייחסויות שלכם, הן פשוט לא גלויות אבל הן משדרות את המסר של "מי ינצח ?" (מנק' המבט של הילדה).
אני אנסה להסביר שוב למה אני מתכוונת כשאני אומרת להפסיק להתייחס - הכוונה לא למשהו "התעלמותי", לא למשהו מופגן ("אנחנו לא מתייחסים יותר","תעשי מה שאת רוצה"...). למה כן ? .אתם לא יוזמים שום שיחה /מעשה.. שכולל בתוכו את המילה קקי (גם לא הצעה לשבת על האסלה אולי יצא קקי) . זה ממש עובר לאחריותה (ממילא בפועל זה רק בשליטתה. היא זאת המחליטה אם להתאפק או לשחרר ומתי, אז תנו לה להרגיש שזה בשליטתה,אל תלחמו בה).אתם כן,שמים לה את החיתול בערב כמו תמיד (אם היא מבקשת אותו במשך היום לסרב בנימוס כי חיתול שמים רק בערב) מבלי להגיד מילה. במשך היום אפשר להציע פעם אחת לשבת על הסיר (יתכן שכדאי שזה יהיה סיר ולא אסלה),בלי להסביר בשביל מה.פשוט לשבת על הסיר. אם היא רוצה, טוב. אם לא, לא. לא משכנעים.
סביר להניח שאחרי יום יומיים היא תגיד משהו,היא תרגיש בהבדל. לדעתי יהיה נכון לענות (עם חיוך גדול. לא לשדר כעס), שהיא ילדה גדולה ואת בטוחה שהיא יודעת מה היא עושה וזה בסדר מבחינתך. ז"א, היא מחליטה את קצב הענינים (בשפת הילדים - אני השולטת !, רק אני מחליטה עליי...).
להערכתי,כל עוד יהיו יציאות קשות יהיה קשה לעשות שינוי. אני נגד נרות מהסיבה הפשוטה,מדובר גם ככה באזור רגיש ונושא רגיש אצל הילדה (אחרת לא היה צורך להגיע למצב של נרות, נכון ?) אז עוד להוסיף משהו כ"כ כוחני, מדרדר את המצב. מה כן ?
בכל בית מרקחת מוכרים ללא מרשם רופא - שמן פראפין (רופאים רבים שלא אוהבים את "שיטת הנרות" ממליצים על הפראפין) שעושה בדיוק את אותה הפעולה של נר רק ללא המאבק. את השמן מערבבים במזון/שתיה (אני במקרה הצורך,שמה בשוקו).יש לך שליטה כמה לשים - כף, חצי כף, שתי כפות. פעם, פעמיים ביום ע"פ קושי היציאות. זה עוזר נהדר כעבור פעם פעמיים שלוקחים וכך גם אין לילדה כאבים ולפחות מבחינה פיזית הקלנו עליה.
דבר נוסף, היא לא יודעת שהיא מקבלת את השמן ולכן אין בעיה להמשיך את "אי ההתייחסות לנושא". אין צורך להגיד לה שהיא מקבלת שמן כך שלא יווצר שום הקשר- כדי לעשות קקי אני צריכה תרופה (קקי זה כמו מחלה) או קקי זה כואב.
וכאמור,אין עיסוק שלכם סביב העניין.
מקווה שקידמתי את הנושא עוד קצת.

המשך שאלה: קראתי את מה שכתבת אך אני רוצה להדגיש שבעיקרון אני מסכימה איתך שזה ששמתי לה נר זה כן להמשיך להתייחס, אבל לא היתה לי ברירה - היא הגיעה למצב של אין יציאות במשך כמעט שבועיים! ניסינו אז שמן פראפין, וזה לא עזר משום שכנראה הצואה היתה כל כך קשה שלא היתה ברירה אלא להשתמש בנר. אבל עזבי, זה כבר היה מזמן ומאז אנחנו עושים את מה שבעצם הצעת. אני לא שמה חיתול במשך היום ( והיא גם לא מבקשת...) ובכלל אני פשוט לא מדברת איתה על זה.
אני מוכנה שוב לנסות לתת לה שמן פראפין בשתיה כדי לרכך את הצואה, אבל אני לא חושבת שזה עוזר לפתור את הבעיה כי גם צואה רכה אין לה שום בעיה להחזיק ואני לא חושבת שהיא תרוץ לשירותים, אבל - אני מוכנה לנסות ואני באמת אודיע לך מה קורה!
המון תודה לך על כל הסבלנות והפרגון.

תשובה: כמו שכתבתי בתשובות הקודמות לדעתי יש כאן איזשהו מאבק שליטה . לכן, אם הנסיונות שהצעתי לא מצליחים לעשות שום תזוזה קטנה (לנסות לפחות 10 ימים - שבועיים) אפשר לנסות ממש להגיד משהו כמו - תראי חמודה אני מבינה שזה לא כ"כ מצליח לך לעשות בסיר/אסלה. זה ממש לא נורא, לי זה לא משנה. תעשי איפה שנוח לך, אם פעם תרצי לעשות בסיר אני בטוחה שתצליחי, אבל את ממש לא חייבת. ובאמת לשדר את זה (אם היא נגשת בשלב כלשהו לסיר לעשות כאילו לא רואים).
המטרה היא שזה באמת יעבור לשליטתה.
כמה נק' נוספות :
1. רק אם תצליחי באמת באמת להרפות מהעניין, יש סיכוי שגם היא תצליח (שתיכן צריכות ללמוד לשחרר, את את העניין והיא את הקקי). אני מעריכה שגם אם תפני ליעוץ, יעבדו איתך על זה אז את יכולה לנסות לבד בבית.
דרך אגב,לא התייחסנו לגן. אני לא יודעת מה קורה שם אבל חובה שהם ינהגו כמוך.
2. יש לי הרגשה (אל תכעסי, טוב ?) שהיום את כבר כ"כ עייפה מהעניין שאת רוצה/צריכה לראות שינוי (גם אם קטן) כמה שיותר מהר. ככל שתרצי יותר שינוי ככה הוא פחות יגיע. תתיחסי לזה כאילו זה לא ישתנה בקרוב,כאילו "זה מה יש" (כאילו שאת קצת מאבדת תקווה). הרבה פעמים קורה שדווקא כשאנחנו כבר לא מאמינים שמשהו ישתנה,הוא משתנה. מן הפוך על הפוך.
לכל דבר יש את הזמן שלו ומה שהתקבע שנתיים לא יפסק תוך שבוע שבועיים. צריך המון המון התמדה בדרך שהחלטת לנסות. גם אם לא רואים שינוי, ממשיכים.

שאלה: שינינו יעד שליחות ועברנו למדינה חדשה כלומר בית וחדר חדש עבורו והוא מסרב לישון בחדרו ומתעקש לישון איתנו.סממנים לכך היו הרבה לפני המעבר מכיון שבכל ביקור שלנו בארץ אנו ישנים אצל ההורים והוא ישן איתנו בחדר שכןאצל הורי אין לו חדר משלו. וכשהיינו חוזרים לביתנו היה מאוד קשה להחזיר אותו לשגרה עד שזה הגיע למצב שבאופן קבוע הוא ישן איתנו גם כשאנו בביתנו.כיצד ניתן לשנות את המצב ולהחזיר אותו למיטתו.
נ.ב גם כשהוא ישן איתנו הוא קם בבכי מדי פעם כי הוא לא מרגיש אותנו לידו והדרך היחידה להרגיע אותו היא לתת לו איזשהו מגע או חיבוק.
חשוב לצין שניסינו ליצור לו אוירה מקסימה בחדר שהוא מאוד אוהב שכן הוא משחק בחדרו רבות, אך מסרב לישון שם.

תשובה: נראה לי שיש צורך לשנות קצת משהו בקשר שלכם עם הילד (הוא גדל וזה נורמלי שדברים צריכים להשתנות, סה"כ הורות וקשר אמורים להיות דינמיים וגמישים). כמו שכתבתי בתשובות הקודמות (אם אני זוכרת נכון ...) הוא כבר לא ממש תינוק ומתחיל להיות ילד ואתם צריכים להתאים את עצמכם למצב החדש.
ממה שהעלת עד עכשיו נראה לי שצריך להפוך את הענינים בבית ליותר ברורים. ז"א,קצת יותר מותר ואסור, מהם החוקים בבית, גבולות.... אני לא מדברת חלילה על נוקשות או מסגרת "צבאית" אבל כן על משהו שיצור מצב שבו לכל צד ברור מה כן או לא עושים,איפה הגבול וכן הלאה. הדבר הכי חשוב כאן הוא העקביות. בקיצור, שהילד ידע מה מצופה ממנו.
עד לכאן זה היה באופן כללי.
לגבי השינה - זה יהיה קשה. אבל זה הכרחי, כי זה לא דבר שאם תחכו יקרה מעצמו.
אני הייתי מתחילה להשכיב אותו בחדרו, נשארת איתו קצת,ואח"כ יוצאת. סביר להניח שבערבים הראשונים זה ילווה בהרבה כעס מצידו,בכי... . זה בסדר, מותר לו. לחזור אליו כל כמה דקות, בשום אופן לא להוציא מהמיטה, לנחם אותו,ללטף, לשיר.... אבל במיטה. גם אם הוא מתעורר בלילה,לא מוציאים מהמיטה. שוב, מנחמים, מרגיעים.... סביר להניח שזה לא יגמר בערב או שניים אבל זה יגמר, אני מבטיחה,ב תנאי שתהיו עקביים ותעבירו את המסר שזה סופי. אם את חושבת שלא תצליחו לעמוד בזה,או אתם לא שלמים עם זה, אל תתחילו (מהסיבה הפשוטה שביום שתחליטו שאתם כן שלמים יהיה לכם הרבה יותר קשה איתו).
חשוב - 1. כשמתחילים עם זה שזה לא יקרה בסמיכות לשינויים אחרים.
2. שוב, העקביות.
3. להפסיק את הקשר חדר - עונש. ללכת לחדר זה פרס (ביחוד לחדר כמו שתארת שהכנתם לו), זה לא עונש.
4. הרבה אמפטיה לתהליך שהוא עובר.

שאלה: נכדי חי בביתנו עם אימו( ביתנו) בגלל גירושי הוריו מאז לידתו. הוא מתעורר ב 4 בבוקר ערני ורוצה- שתיה, אוכל ומשחקים. אנחנו עובדים ולכן מאוד עייפים. האם זה טבעי ומה עושים כדי להאריך את שינתו?

תשובה: כדאי מאוד להפסיק את המנהג הזה. איך ?
דבר ראשון,ל א כתבת באיזו שעה הוא הולך לישון, האם ישן בצהריים, מה הוא עושה בשעות אחה"צ והערב...
יתכן שאפשר להשכיב אותו לישון מאוחר יותר, כך שיהיה עייף יותר. יתכן שצריך לשקול קיצור שנת צהריים. והכי חשוב לדאוג לפעילויות מעייפות אחה"צ - השתוללות בפארק (ביום נעים), משחקים בכדור, טרמפולינה... ז"א, משחקים שבהם מוציאים הרבה מרץ. אם לדוג' הוא רואה אחה"צ הרבה טלויזיה, מכיוון שמדובר בפעילות פאסיבית יתכן שהוא לא מספיק עייף בערב כדי לישון.
דבר שני, לא לאפשר את הקימה מהמיטה בשעות הלילה. אפשר לתת קצת מים ובזה זה נגמר. אין משחקים ואין אוכל בלילה. זה יהיה קשה כמה לילות,בדיוק כמו גמילה אחרת מהרגל.מה שיקבע אם תצליחו או לא הוא מידת העקביות והנחישות שלכם.

שאלה: יש לי ילד בן 1.5 ואני מעוניינת להכניסו לגן ילדים.
איזה דברים כדאי לבחון בבחירת גן מתאים?

תשובה: הכי חשוב בעיני - לבא להיות בגן, לא לבקר אלא להיות. ז"א,אחרי שמצאתם גן, שניים שמוצאים חן אני מאוד ממליצה לבא הרבה פעמים לגן 4 - 5 ולשהות במחיצת הילדים. זה יכול להיות ביקור של שעה שעה וחצי.
אני יודעת שזה בעיתי ומצריך מההורים הרבה אבל לדעתי אין לזה תחליף. בביקורים האלה כדאי לבדוק - את הקשר בין הגננת והסייעות לבין הילדים ( מה קורה עם ילד הוא נודניק במיוחד באותו היום,כמה סבלנות יש לצוות, האם הגננות מתיחסות ברצינות לתסכול שהילד מביע או פשוט מתעלמות, עד כמה הילדים מכירים את חוקי העשה ואל תעשה בגן מה שיכול להעיד על עקביות, הטיפול הפיזי עד כמה הוא נעים או לחליפין אגרסיבי, עד כמה יש התייחסות פרטנית,......),את האינטראקציות בין הילדים עצמם (האם ישנה אלימות וכיצד היא מטופלת, האם הילדים מתקשרים בינהם ועד כמה מעודדים אותם לעשות זאת....),כמו כן כדאי קצת לדבר עם הצוות שיחות לא מחייבות על הא ודא ולהבין מה הן משדרות לילד, להקשיב לשיחות של הצוות בינו לבין עצמו (אני כבר היתי בגן שהסייעת אמרה לגננת על ילד - "איזה קרציה,שיקחו אותו כבר...").
יהיו גנים שבהן תרגישי היטב שאת לא רצויה והנוכחות שלך מפריעה,זו נורה אדומה.
כמובן שעד עכשיו דיברתי על גנים שמצאו חן בעינייך לאחר תהליך הסינון הראשוני.
מבחינתי תהליך הסינון הראשוני (קצת הפכתי את הסדר,לא נורא נכון?) צריך לכלול כניסה לגן התרשמות כללית מאישיות הגננת (נינוחה,שלווה, מלחיצה, רעשנית...),ממצב הגן (סדר, ניקיון, בטיחות...),מספר מבוגרים יחסית למספר הילדים.
אחרי הכל, לדעתי השאלה החשובה ביותר שאת צריכה לשאול את עצמך היא האם אני הייתי רוצה לבא כל בוקר לפה?.

שאלה: ילדתי בת שנה. נמצאת אצל מטפלת חמה.
מתחילה את צעדיה הראשונים ולדבר. אוהבת חברה.
מתי נכון להעביר לגן? איזה סימנים או צרכים שהמטפלת לא יכולה לענות עליהם עלי לחפש?

תשובה: בעיקרון עד גיל שנתיים ילדים לא משחקים עם ילדים אחרים. זאת אומרת,הם משחקים ליד ילד אחר אבל האינטראקציה היא לא בין הילדים אלא כל אחד משחק עם עצמו.הם מתענינים אחד בשני, הם מחקים אבל לא ממש מסוגלים לשותפות עם שאר הילדים.
את שואלת מתי נכון להעביר לגן, לכל אחד יש את מערכת השיקולים והאמונות שלו. אני באפן אישי חושבת (ונוהגת) שאם לילדה טוב עם המטפלת - זוכה לתשומת לב,לחום,אהבה, גירויים... היא בהחלט יכולה להשאר איתה עדיין. אין שום בעיה שהילדה תלך בגיל שנה וחצי - שנתיים לגן. יהיו לה עוד כ"כ הרבה שנים להיות במסגרות שכל עוד היא יכולה להנות מיחס פרטני שמתאים את עצמו לצרכיה, אני חושבת שזה נהדר.
לגבי מפגש עם ילדים אחרים, אני מכירה הרבה מטפלות שכשמתחילים ימים יותר יפים יוצאות ביחד עם כמה ילדים לפארק באופן יומיומי והילדים נמצאים ביחד.
לגבי הצרכים שהמטפלת לא יכולה לענות עליהם - אני הבנתי את השאלה - איך אני אדע שהגיע הזמן להכניס אותה לגן... מקווה שהבנתי נכון, אם לא תקני אותי. אם זו השאלה, אני חושבת שהמדד הכי טוב זה כשקצת מתחיל לשעמם לה, כשאת מבינה שזה כבר לא כ"כ כמו פעם, כשמשהו משתנה. אצל רב הילדים אפשר להרגיש את זה. יש כאלה שזה קורה להם בגיל שנה וקצת, יש כאלה שבשנה וחצי ויש שבשנתיים...
ככל שהילדה תהיה עצמאית יותר פיזית, וורבלית יותר, אני מעריכה שיגדל הצורך בשינוי (כך שאת תרגישי את זה) ויהיה קל יותר להעביר אותה למסגרת. כמו בכל דבר אחר,פשוט תרגישי שזה מיצה את עצמו והגיע הזמן לעבור הלאה.

שאלה: בני בן 4.5 האמצעי במשפחה,מתקשה בפרדה בעיקר ממני (אמו) יש לציין, שלפני כ- 9 חודשים נולד לו אח.
קשיי הפרידה היו גם לפני, אך, מכוון שהיה צעיר לא יחסנו לכך חשיבות.
כיום, קושי הפרידה מתבטא בעיקר בבוקר בגן- בוכה ולא רוצה להיפרד ממני, אך, כשאני עוזבת הגננת מספרת שהוא משתלב יפה ונרגע מייד.
אם חברים מהגן הוא לא מוכן להיפגש בביתם, אלא שיבואו אליינו.
שאלתי- כיצד לנהוג במקרה זה?
האם לפנות לטיפול או שהזמן יעשה את שלו?
יש לציין, שאני משתדלת לפנות לו " זמן איכות" ולהקדיש לו זמן שרק שנינו יחד.

תשובה: אני אעלה השערה, אם את מרגישה שזה מתאים למצבכם יופי, אם לא,כתבי ואנסה להעלות כיוון אחר. בסדר ?
עד לא מזמן הוא היה הילד הקטן בבית ויתכן שחלק גדול מההתייחסות אליו כללה את זה שהוא הקטן. ז"א, אתה המתוק,והמפונקי והקרוב לאמא וה... כי אתה הילד הקטן. גם אם זה לא הועבר מילולית יתכן שהיה מסר סמוי כזה.
יתכן שכל עוד הוא היה הקטן, היה קשר מאוד קרוב ואולי אפילו צמוד איתך. משהו כמו - פרדות ארוכות, הרבה מגע, עיסוק גדול בו וכו'.
זה דפוס שהוא למד, זה המקום שלו והוא לא ממש יודע מה עושים אחרת. מן הרגל כזה. והיום המצב שונה, גם כי יש עוד אח יותר קטן וגם כי הוא גדל ואולי זה כבר קצת פחות מתאים לכם.
מה עושים ? כמו שהוא הורגל לקשר ולדפוס הזה,מרגילים אותו למשהו אחר, מתאים יותר (לפי מה שאת מרגישה שמתאים). אבל.... כדי לשנות הרגל (כמו בגמילה ) צריך עיקביות ושדר/מסר שאת שלמה עם השינוי. את תצטרכי להיות קצת יותר, איך אני אקרא לזה,"חותכת". יותר לשים גבול,יותר עד כאן. אנחנו יכולים לעשות טקס פרידה ארוך, נחמד.. אבל כשהוא נגמר,אז זהו, את הולכת !.
השאלה היא עד כמה את מסוגלת לזה ? והדגש הוא על - את.
ואם את עונה עכשיו שזה יהיה לך קשה, זאת התשובה בעצם לשאלה למה לוקח לו הרבה זמן וכ"כ קשה לו להפרד בבוקר. הרבה פעמים זה צורך שלנו כהורים שאנחנו משדרים לילד ומשהו נלמד אצלו. רק כשההורה מסוגל להבין מה זה תורם לו עצמו (אותה הנזקקות הגדולה של הילד כלפיו, אותו הקושי להפרד וכו'), הוא יכול להחליט האם הוא ממשיך בדפוס שנוצר או משנה. במקרים כאלה עיקר העבודה היא של ההורה עם עצמו,עם הילד זה הרבה יותר קל.

שאלת המשך: אני שלמה אם ההצעה שהצעת, יש לציין, שכבר ניסיתי "לחתוך" את הפרדה בבוקר, וגם ניסיתי הפוך להישאר קצת יותר ולשחק איתו בגן או להקריא לו סיפור, ניסיתי להשאיר לו תמונה שלי, באמת, ניסיתי כל דבר אפשרי .
אבל עדיין, כל בוקר חוזר אותו טקס של בכי ( במאמר מוסגר אומר שהגננת והסייעת לא ממש עוזרות "בתהליך הפרידה).
השאלה - האם להתעלם והזמן יעשה את שלו? האם לפנות לייעוץ?
ושאלה נוספת - מה לעשות כשהוא לא מוכן להיפגש עם חברים מהגן אחה"צ?
הוא ילד מאוד נבון וחברותי, ויש לו המון חברים שרוצים להיפגש ולא תמיד הם מוכנים רק לבוא אליו, הם מעוניינים להזמיןן גם אליהם.

תשובת המשך: חלק נכבד מתשובתי הקודמת התייחס לעד כמה את שלמה עם הדרך של "לחתוך", ולא סתם.חשוב שאת תהיי שלמה עם כל דרך שאת בוחרת כי תמיד תמיד אנחנו משדרים את השלמות/אי השלמות שלנו (גם כשאנחנו חושבים שלא) ויש לזה השפעה עצומה על התנהגות הילד.
את כותבת שניסית כל דבר אפשרי. זהו, שלא כדאי לנסות כל דבר אפשרי אלא להחליט מה האחד שאת בוחרת ואיתו ללכת עד סוף השנה. פחות חשוב איזו דרך, יותר חשובה העקביות. אין לה תחליף !.
אם זה הדבר היחיד (ועניין החברים) שבגללו את שוקלת לפנות ליעוץ, אני לא הייתי ממהרת לפנות. יתכן שבגן אחר (בשנה הבאה או ביה"ס..) עם גננות יותר "עוזרות" זה ישתנה. יתכן שבאותו הגן זה עוד ישתנה כתוצאה מדברים אחרים וכו'.
לגבי אחה"צ, יש ילדים שההמצאות עם החברים בגן בהחלט מספיקה להם. הם רוצים את אחה"צ בשביל דברים אחרים. כל ילד הוא שונה וגם אם ילד חברותי זה לא אומר שהוא לא אוהב לעשות עוד דברים שיותר נעים לו לעשות אותם עם עצמו. דרך אגב, אני לא יודעת כמה מבוגרים היו רוצים להפגש כל ערב עם אותם האנשים שהם עובדים איתם במשך כל היום, גם אם האנשים האלה מאוד נחמדים.
לגבי זה שהוא לא רוצה ללכת לחברים. שוב, אין הכרח. הוא עושה את השיקולים שלו וכנראה מוכן להיות עם החברים רק בתנאים מסויימים. כל עוד אין לו בעיה עם זה וזה לא פוגע בקשרים שלו, אני חושבת שזה ממש בסדר.
אני רואה בזה גם משהו מאוד חיובי, זה שיש לו שיקולים משל עצמו,רצונות ברורים. והוא יודע להחליט מה מתאים וטוב לו. הלוואי על הרבה אחרים.
כמובן, שהתייחסתי מתוך הנחה שכל שאר התיפקודים תקינים.
תהני ממנו,כבדי את רצונו, ועודדי אותו לגבש את העצמיות ויחודיות שבו.

שאלה: אז הנה שאלת השאלות, איך אני מכינה בן שנתיים וחצי, מתוק מאוד ועקשן גדול, "ילד של אמא" שלא עזב אותי לרגע..
איך אני מכינה אותו להולדת אח?? בעוד חודשיים? לקחת אותו לבית החולים? לקחת אותו לראות את אחיו? ומה קורה כשנגיע הביתה? הצילו....

תשובה: העלת נושא שמדאיג המון אמהות - מצד אחד מדובר בחויה נהדרת, עוד אדם קטן נוסף למשפחה ואין שמחה גדולה מזה. מצד שני, מה יקרה עם הילד הגדול שעד עכשיו היה רגיל שאמא רק שלו.
לפני התשובה נורא חשוב לי להזכיר שהחששות לגבי תגובת הילד ללידה, הם שלנו. ז"א, אנחנו שומעים המון "סיפורי אימה" מחברות, אחיות... ובטוחות שגם אצלנו זה יקרה. אז זהו,שזו לא חובה,יש גם ילדים שעוברים את זה באופן די רגוע.
מה שאני מנסה להגיד זה שחשוב להשאר מאוד קשוב לילד ולמה שהוא מעלה, להתייחס למה שהעלה בזמן אמת ולא לנסות לעשות מניעה מאוד "מסיבית", שלעיתים עלולה להשיג את ההפך ממה שרצינו.
או.קי ואחרי ההקדמה הארוכה, לעיניננו - לא ברור לי מה כבר הילד יודע אבל לדעתי חודשיים הם עוד המון זמן (מצטערת אני יודעת שנמאס...) בשביל ילד קטן ולכן זה מוקדם מדי לעבור לשלב הבא. מה שהוא יודע עד עכשיו, אמור להספיק לשלב הזה.כן חשוב לענות על כל שאלה שהוא מעלה ברצינות ובאמת.
כשהלידה תתקרב - שבועיים שלושה לפני, צריך להסביר לו שאמא תלך לבי"ח והוא יהיה אצל... ויעשה.... .ז"א, שידע בדיוק מה מצפה לו וכמה שיותר מדויק יותר טוב. אני אפילו ממליצה להכין איתו תוכנית - אני אחזור מהגן ואלך עם סבתא ל... , סבתא תכין לי את העוגה שאני אוהב... .בתנאי כמובן שסבתא מוכנה. ועל זה אפשר לדבר איתו כמה פעמים בשבוע. המטרה היא שיחוש שיש לו שליטה על המצב. ילדים לא אוהבים מצבים לא מוכרים. אפשר גם להפוך את השהיה אצל הסבתא (או איפה שיהיה),ל חויה עבורו. שירגיש שזכה במשהו.
לגבי תכנים רגשיים,אני ממש לא בעד היצף אינפורמציה, הוא בן שנתיים וחצי. דברים צריכים להיות פשוטים וקונקרטיים.
המסר צריך להיות של קבלה. אני אקבל את הכעס שלך, את האהבה, האגרסביות...
ז"א, תני לו להגיב כמו שהוא רוצה ואל תשדרי לו שהוא אמור להתנהג איכשהו. הוא לא אמור לאהוב את התינוק בהתחלה, כי הוא כועס עליו וכי הוא פוחד שיתפוס את מקומו. אם הוא אוהב, נהדר אם לא לא נורא (זה יגיע,זה נורמלי). מותר לכעוס.
הכנה להולדת אח לא אמורה להביא את הילד למצב שהוא נורא יאהב את האח או נורא ירצה אותו. היא אמורה לתת לו תחושה שמותר לו להביע את התחושות שלו . רק תחושה של הילד שמקבלים אותו תתן לו את האפשרות לעבור לשלב שבו גם הוא מקבל את אחיו.
יתכן שזו תהיה תקופה לא קלה עבור הילד ואין צורך לתאר לו אותה ככזו.
לנו כאמהות קשה להבין איך אפשר לא נורא לאהב את התינוק המקסים הזה אבל הילד רואה אותו כמתמודד על מקומו.
אני מקווה שעניתי על השאלה, אם עדיין נשארו שאלות, אני כאן.
בכל מקרה שתהיה לידה קלה והסתגלות קלה לכל המשפ'.

שאלה: לפני כשלושה חודשים ילדתי את בני השני (בני הגדול בן שנתיים ותשעה חודשים) ומאז הלידה אני נתקלת בתופעות קנאה מצד בני הבכור. להלן מס' דוגמאות :
- כאשר אני מניקה הוא "נדבק" אלי - דבר המקשה עלי את פעולת ההנקה (שגם ככה אינה קלה), לוקח לי את החיתול, מדגדג אותי וכו'.
- מנסה להרגיז במכוון ולעשות דברים שהוא יודע שאסור (לזרוק מזון על הרצפה בזמן הארוחה, לעשות פיפי בתחתונים וכד')
- נוגע בתינוק במקומות שאינני מרשה (בראש, בפנים ובכפות הידיים).
אני מרגישה שכל הזמן צריך להגיד לו "לא". ברור לי שהוא עובר תקופה קשה ואנחנו מנסים להיות סבלניים איתו ככל שניתן.
מהי הדרך הנכונה לפעול במצב כזה : לא להגיב ?, להגיב בכעס ולשלוח לעונש ?, או להגיב ללא כעס ולהסביר בשקט שמה שעשה לא מקובל עלינו ?.

תשובה: את שאלת כיצד להגיב להתנהגות של בנך ואני רוצה להתחיל במשהו כללי יותר שמתאים למצב ובהמשך התשובה אענה גם ספציפית לשאלות ששאלת.
הרבה הורים מצפים שהילד הגדול יקבל את הקטן, יאהב אותו... ברב המקרים זה לא כך בהתחלה, מהסיבה הפשוטה - הוא פוחד, הוא מרגיש מאויים. אני אתן דוגמא שתסביר את המצב,את נשואה , את יודעת שבעלך אוהב אותך, טוב לכם ויום אחד הוא בא ואומר לך שמכיוון שהוא כ"כ אוהב אותך הוא נורא רוצה עוד אחת כמוך ועובר זמן ויום אחד הוא מביא אותה , וכולם נורא מתפעלים ממנה כי היא כ"כ מתוקה ונחמדה ובעלך כל הזמן עסוק בלרצות אותה,לעזור לה להסתגל. אני משוכנעת שאת מאוד מאוד כועסת עליה , מרגישה מאוימת ורוצה את בעלך חזרה רק לעצמך. זה בערך מה שעובר על הילד שלך ולכן נורא קשה לצפות ממנו שיאהב אותו או שיסכים להקל עלייך.סביר להניח שהוא כועס עלייך על "מה שעשית לו". והוא מראה את הכעס - זורק אוכל, עושה פיפי בתחתונים....
אז מה עושים?
1. נותנים לו את כל הלגיטימציה להביע כעס. ז"א, אומרים אני יודעת שאתה כועס על (שם התינוק) / עליי (בהתאם למי שמופנה הכעס כרגע) וזה בסדר גם אני הייתי כועסת במקומך. חשוב שתשדרי לו שאת מסוגלת להתמודד ולהכיל את הכעס שלו.
2. חשוב לא לשדר לו שיש ממנו איזושהי ציפיה לאהוב את התינוק.זה מעמיד אותו במצב קשה,הוא לא מסוגל לאהב אותו זה לא שהוא לא רוצה והוא מרגיש שהוא מאכזב אותך בכך שהוא לא אוהב אותו.
3. הורים רבים משתפים מאוד את הגדול במה שקורה עם התינוק.יש לזה כמובן פלוסים רבים אבל רק כאשר הילד מוכן,בשל ומסוגל לזה. כרגע ממה שאת מתארת זה לא המצב.
הוא לא רוצה לעזור לרחוץ אותו הוא פשוט רוצה שהוא יעלם והמצב יחזור לקדמותו.
4. כמובן שיש עיסוק רב סביב תינוק כ"כ קטן אבל חשוב נורא למצא זמן שאת והילד הגדול עושים לבד משהו שהייתם רגילים לעשות בעבר והוא מאוד אהב. זה יכול להיות דבר גדול כמו לנסוע לאיפשהו או פשוט לרדת לגינה לבד.הפעילות לא משנה.
עכשיו, לפני שעושים את הפעילות חשוב שתראי הרבה ציפיה והתרגשות לקראתה כשהדגש שאת שמה הוא על כך ששניכם הולכים לבלות יחד לבד כמו פעם !!!.
חשוב שישמע אותך מספרת את זה לסביבה, גם כשאת כביכול לא יודעת שהוא שומע.
בחלק מהפעמים ("כשהוא לא שומע") כדאי להוסיף שהתינוק ממש לא יוכל לבוא איתכם כי זה לא מקום לתינוקות... .
המטרה שהילד ירגיש שיש גם פלוסים בלהיות האח הגדול כי מבחינתו כרגע זה חיסרון אדיר.
באותו הנושא למרות הקושי חשוב מדי פעם במשך הימים למצא זמן שבו (די בהפגנתיות) את מפנה זמן לגדול "על חשבון" הקטן. לדוג' לשחק עם הגדול כשהקטן שוכב לידכם בלול וכל תשומת הלב לגדול. ואם הקטן קצת מילל (בתנאי שהוא לא רעב,יבש...) "להסביר" לו שכרגע את עם הגדול ולא יכולה להתפנות אליו. כמובן שכעבור שתיים שלוש דקות להתפנות לתינוק. המטרה שהגדול ירגיש שיש כביכול חלוקה הוגנת בתשומת הלב. דרך אגב חשוב שזה יהיה בזמן שהקטן ער כי זה מאוד מחדד את אפקט החלוקה הצודקת.
ועכשיו,סופסוף לגבי השאלות הספציפיות ששאלת....
בהחלט להגיב, לשמור על חוקים וגבולות שהיו קבועים בבית (זריקת אוכל...) . אני יודעת שנורא קל לשבת פה ולהגיד שכדאי לוותר על תגובות כועסות כי הן לא יקדמו אתכם לשום מקום,אבל בכל זאת כדאי מאוד. מהסיבה הפשוטה,שהוא לומד שככה הוא משיג מכם את אותה תשומת הלב שהוא כ"כ רוצה וחבל שילמד שהוא צריך להרגיז ולהפריע כדי לקבל תשומת לב.
התגובה צריכה להיות קצרה ענינית, בלי הרבה הסברים ומאוד אסרטיבית.
סביר מאוד להניח שאם יתקיימו התנאים שציינתי ( 1 - 4) ההתנהגויות המרגיזות יפחתו במידה ניכרת כי לא יהיה לו צורך בהן.

שאלה: יש לי בן בן שנתיים ו - 3 חודשים ועד היום הוא היה ילד מקסים, שקט, רגוע. כשהוא הגיע לגיל שנתיים משהו בו התהפך. הוא התחיל להיות יותר עקשן. לא מוכן לשמוע את המילה "לא" למרות שאני מציבה גבולות ברורים ואני לא מסכימה למה שהוא עושה. אם אני אומרת לו לא הוא מתחיל לצרוח ולהשתטח על הרצפה. וגם במסגרת המעון הוא נותן מכה לא חזקה לילדים וזורק דברים על ילדים. הוא מנסה לבחון את הגבולות של כולם. רציתי לדעת מה אפשר לעשות ואיך אפשר להתנהג אליו? ניסיתי כבר הכל. לדבר זה לא עוזר לצעוק זה לא עוזר ועוד הרבה דרכים שניסינו לא עוזרים. אבקש שתוכלו לעזור לי.

תשובה: דבר ראשון, זה נהדר שאת מציבה גבולות ברורים - המשיכי!
גיל שנתיים הוא הגיל שבו הילד הוא מצד אחד כבר לא תינוק ומצד שני הוא גם לא ממש ילד, מן מצב ביניים. מצד אחד, הוא עדיין תלוי הרבה מאוד בהורה ומצד שני הוא רוצה עצמאות שלעיתים היא "גדולה עליו". מה עושים?
1. מאפשרים כמה שיותר עצמאות ובחירה עצמאית (אתה רוצה לגרוב גרביים כחולים או לבנים ?, פרוסה או פיתה....). חשוב שהמטלות העצמאיות לא יהיו מצד אחד קשות מדי ומצד שני גם לא קלות מדי. ז"א, שיהוו אתגר שהוא יכול לעמוד בו.
2. לשתף הרבה ולכבד את הבחירות שלו - לדוג' לא לקחת לו בכח צבע מהיד אלא לבקש ממנו שיתן לך (גם אם צריך לחזור על זה 4 פעמים באסרטיביות), לא להזיז אותו אלא לבקש שיזוז.... .אם הוא בחר דבר מה (מתוך אפשרויות בחירה שאת נתת),להסכים לבחירה (או מראש לא להציע בחירה..).
המסר אמור להיות אנחנו מקבלים אותך כשווה ומכבדים !!! את עצמיותך.
3. זריקת חפצים, מכה, התקפות בכי וכו' יכולים להעיד על תסכול. חשוב לראות מתי הוא מתנהג כך, בעקבות מה (אולי כשהוא מפרש שיש נסיון לכפות עליו משהו בניגוד לרצונו). יש דברים שההורה חייב "להכריח" ופחות להתחשב ברצון הילד, אבל יש גם הרבה דברים שאפשר "לדון" עליהם עם הילד ולהגיע לעמק השווה מתוך כבוד. גישה כזו אמורה להקטין את התסכול.
4. לשקף את ההרגשה - בנך (כמו הרבה אחרים) מביע בהתנהגות הזו כעס, חוסר שביעות רצון... שהוא עדיין אינו יודע לבטאם בדרכים אחרות. כדאי לשקף לו את מה שהוא מרגיש - אתה בטח כועס שאני לא מרשה לך..., זה לא נעים שיוסי חוטף לך... . הייתי מוסיפה כאן מלבד השיקוף גם הצעת התנהגות אלטרנטיבית שתביע את הכעס.
במקביל, להמשיך ולהגיד - "אני יודעת שאתה כועס כי... אבל אני לא מרשה לתת מכה.

שאלה: אנחנו זוג בתחילת שנות השלושים לחייו , יש לנו ילדה אחת בת 2.8 , הילדה חברותית מאד , פתוחה, אוהבת ,מחבקת , ובקיצור מאד חמה.
אנחנו כבר שנתיים גרים אצל ההורים של אישתי (עקב בניית בית).
הילדה מקבלת הרבה חום ואהבה מכל הסובבים אותה.
בעייתינו היא שהילדה מתפרצת כאשר אינה מקבלת את מה שהיא רוצה(מאד מפונקת).
זורקת את עצמה על הריצפה וכשאנחנו מנסים לדבר איתה היא מגלה סימני אלימות(בועטת, נושכת (גם את עצמה)וצורחת).
באופן כללי אנחנו די זורמים איתה מבחינת הפינוק בחיי היום יום, אך ישנם דברים שאנו לא מוכנים לעבור בשתיקה כמו אלימות כלפינו או כלפי הסביבה או כלפיה.
כאשר היא מתנהגת בצורה כזו אנו כועסים ,צועקים ,ומענישים אותה עי הכנסתה לחדרה למספר דקות).
יש עוד מספר פרטים שחשוב לנו לציין והם:
1. שהילדה רוצה לקבוע כל דבר , הכל היא רוצה לעשות לבד, היא רוצה להחליט איזה
בגדים ללבוש וכו'.
2. הילדה לא רוצה לנעול כל נעל שהיא פרט לנעלי בית,בטענה שכואב לה ולוחץ לה,
למרות שכאשר אנחנו משכנעים אותה בסופו של דבר לנעול נעליים, כבר לא כואב לה
והכל בסדר, כנ"ל מכנס שקצת לוחץ או חולצה.

הבעייה החריפה בימים האחרונים כאשר בשעות הקטנות של הלילה היא ביקשה ללכת לשירותים (היתה עירנית לחלוטין)וכאשר ניסיתי להלביש לה חזרה את המיכנס היא התפרצה בצורה קשה.

תשובה: העלת הרבה נושאים בהודעה ואני קיבלתי מן תחושה של חוסר אונים מההודעה. אני אנסה לעשות איזה סדר קטן ונראה לאן נגיע....
דבר ראשון, אני חייבת להתייחס לעניין הפינוק. פינוק זה דבר נהדר בעיני, מי מאיתנו לא רוצה מדי פעם להתפנק ?!. פינוק במקום הנכון נותן לנו המון כוחות להתמודד עם החיים.
אבל מה שאתה מתאר לדעתי זו לא בעיה של פינוק אלא בעיית גבולות. אני יודעת שצמד המילים הצבת גבולות הוא נורא משומש אבל זה לא קל כמו שזה נשמע, מצד שני אני לא ממש מכירה משפ' שהצליחו למצא תחליף לגבולות והתפקוד שלהן הוא פונקציונלי. הבעיה היא שכמה שקשה להציב גבולות בגילאי שנתיים שלוש ,אם לא עושים את זה , זה עוד יותר קשה בגילאי 8 - 7 ובגיל ההתבגרות זה כמעט בלתי אפשרי.
אני לא מנסה להפחיד,אני מנסה לעודד להתחיל עוד היום (מחר בבוקר, גם טוב).
הכלל הראשון להצבת גבולות הוא לשבת בשקט ולהחליט עם בת זוגך מהם הגבולות. ז"א, מה היהרג ובל יעבור שלכם. השלב השני, להתמיד למרות כל הקשיים לאכוף את מה שהחלטתם, למרות הקושי (וילד שלא רגיל לגבולות מעמיד הרבה,הרבה מאוד קשיים להורה כשזה מנסה להציב את הגבול ). אני יכולה לעודד ולהגיד שכשעוברים את המכשולים הראשונים ועובר מספיק זמן והילד מבין שאתה לא תזוז מהעניין, הוא מתאים את עצמו.
מצד שני, מה שלא נכנס לרשימת היהרג ובל יעבור אין טעם להלחם עליו. ז"א לא להגיע למצבים של מאבק כוחות לשם מאבק. חשוב שהילדה תבחין מתי זה לא משהו עקרוני ואתה לא נלחם ומתי אתה עומד על שלך ולא זז. בקיצור,לא שווה להלחם על שטויות.
אתה כתבת שהיא נוהגת להתפרץ כשלא מקבלת את מה שהיא רוצה אבל לא כתבת מה קורה אחרי ההתפרצות. תרשה לי לזרוק ניחוש פרוע? היא מקבלת את מה שהיא רוצה. אז למה לה להפסיק את ההתפרצויות? הן מוכיחות את עצמן.מה שהיא לא הצליחה לקבל בדרך שלווה היא מקבלת אחרי התפרצות.
לגבי זה שהיא רוצה לקבוע דברים ולעשות לבד, אין דבר יותר נורמלי מזה.זה הגיל לקבלת עצמאות וחשוב לתת לה עד גבול מסויים. אפשר לתת בחירה בין 3 - 2 מערכות לבוש (אצלנו דרך אגב בגיל הזה מחליטים איזה תסרוקת רוצים לגן - קוקו בודד או שתי קוקיות ), בין פרוסה עם קוטג' לפרוסה עם גבינה צהובה וכו'.
אבל שוב, ההבדל בין עצמאות לאנרכיה הם הגבולות.
דרך אגב,כ תבת שאתם חיים אצל הסבים ולכן חשוב לשוחח איתם ולהסביר שאלה היהרג ובל יעבור שלכם ואתה מבקש מאוד לא "להכנס בינכם לבין הילדה" כשאתם מנסים לאכוף אותם (גם אם נורא כואב להם הלב על הילדה, הם לא יעשו לה טובה אם יכנסו בינכם. למה? אפרט בפעם אחרת).

שאלה: אני אמא לילד בן שנה ושמונה חודשים כמעט. קראתי לעצתך את התשובות שנתת לאמהות אשר הביעו בעיות דומות לשלי, ההבדל הוא שבני קטן יותר והתחיל במסכת מכות ונשיכות בערך בגיל שנה ושלשה חודשים.

עד היום, נושך ומרביץ לכל מי שעובר לידו והכי הרבה לי.
לעיתים ממש בלי סיבה, אני מרימה אותו על הידיים אחרי מקלחת והוא נושך, ניסיתי לפרש את ההתנהגות ולעיתים היא נראית לי כדרך שלו ליצור קשר אולי לשחק, למשוך תשומת לב למרות שלא חסרה לו ממני כזאת, הוא ילדי הראשון וכל מעייני.
אני מתוסכלת מאוד מאוד, קשה ללכת איתו לחברים כי הוא פשוט מרביץ ונושך את כולם לעיתים ממש ללא סיבה אמיתית.
כמובן שברוב הפעמים זה נובע מכעס ותסכול כאשר לא מרשים לו, כועסים וכו' בדומה לתופעות אשר ציינו האמהות האחרות.

אנא , אנא נסי לתת לי פתרונות, ניסיתי לחבק, לצעוק, לכעוס ללא צעקות, וכלום ממש כלום לא עוזר, האם זה נורמלי בגילו התנהגות כ"כ אלימה?? - אציין כי הוא אינו מדבר למעט כמה מילים בודדות.

תשובה: את כותבת - "ניסיתי לחבק, לצעוק, לכעוס ללא צעקות, וכלום ממש כלום לא עוזר...".
אולי ננסה עוד דבר אחד... להיות מאוד אסרטיבית. להיות אסרטיבי זה לא לצעוק, לא לכעוס אבל כן להגיד בטון שאינו משתמע לשתי פנים - אני לא מרשה להרביץ לי (אפשר אפילו במעט תקיפות והרבה נחרצות..),באותו הרגע לתפוס לו את היד (או הפנים אם זו נשיכה..),לא חלילה כך שיכאב לו אבל כן שירגיש שאת אוחזת בידו ומונעת ממנו להרביץ.
רצוי לעשות את זה שניה לפני שהוא נותן את המכה, ז"א כשהיד שלו בדרך. כמו שבטח קראת חשוב נורא להיות עקביים - לא להעלים עין ממכה קטנה, או ביום אחד להעיר לו ולמחרת לא. אם החלטת שאת מעירה להעיר ולהפסיק את ההתנהגות בכל פעם שהיא מתרחשת.
שוב כמו שקראת ולמרות שהוא יותר קטן, לשקף לו את מה שהוא מרגיש - אני מבינה שאתה כועס כי... אבל לא מרביצים. ואז אפשר להציע מה כן עושים...
אני מבינה שאתה רוצה שנשחק... אבל לא להרביץ לי.
את כותבת שזו גם הדרך שלו ליצור קשר לכן חשוב לעבוד איתו במקביל לא רק על מה לא עושים אלא גם על איך יוצרים קשר - בוא ניתן לילד יד..
חשוב במקרה כזה הרבה מגע עדין ונעים - ליטוף, נשיקה... ואפילו להגיד כמה זה נעים.
דבר אחרון, כשהוא מרביץ/נושך לגרום לכך שהוא לא ישיג את מבוקשו. ז"א, אם הוא הרביץ לך כדי שתשחקי איתו - להגיד אני מבינה שאתה רוצה לשחק אבל אני לא רוצה כי אתה נושך אותי... אם הוא מרביץ באמצע המשחק להפסיק (למרות הקושי) מיד את המשחק ולהגיד אני לא רוצה לשחק כי זה לא נעים לי שאתה מרביץ.
שיבין שכשהוא מרביץ הוא מפסיד.

לפורום יחסי הורים ילדים בניהולה של מור וכסמן