הלילה יהיה מרור - כאוס פסח

"אז איפה אתם בסדר?" שמתם לב באיזה טון אתם שואלים את השאלה הזו? בדרך כלל הטון נעדר כל התרגשות ושמחה ומתאפיין בכובד כלשהו. כן, לעיתים כזה הוא הסדר. מעין גזר דין ידוע מראש עם שינויים קלים בהרכב ובמיקום כאשר קובץ אנשים נאסף ברצון מלא, רצון חלקי או בכפייה.
סדר פסח! סדר? כאוס פסח נשמע יותר מציאותי. אולי כמו בתורת הכאוס נוכל למצוא בחג זה את ההיגיון שבשיגעון...ואולי זה גם מתאים להפכפכות הקבועה של מזג האויר בעונה זו. כולנו יושבים בבגדי האביב החדשים אבל האמת היא שקצת קר לנו. הבריזות הקרות חוצות את קרני השמש הרכות ומזכירות לנו שהחורף עוד לא נטש. מסתבר שגם לחורף יש חרדת נטישה... ולכן, אולי, אנו אוכלים בערב זה את המרק החורפי המסורתי...

אבל נחזור שוב לסדר ולכאוס.
ישנן מישפחות בהן יש הרבה סדר...ישנה היתרגשות אמיתית וסקרנות מלאה לקראת המפגש המשפחתי הגרעיני והמפגש עם אותם גיסים ובני דודים עמם לא התראנו זמן רב. אם לא נותנים לאגו לנצח אז גם מצליחים להתעניין באחר,לחייך ובאמת גם לעזור בשימחה. לפעמים,ברוח חג יצירתית,נישלפת הגיטרה או החליל או כל כלי אחר ומנגינה משמחת ממלאה את החלל ועם הארוחה טעימה במיוחד אז בכלל..

וישנן מישפחות בהן יש הרבה כאוס - כשתמצית אופי מערכת היחסים בין בני זוג מתבטאת בחג זה.
שוויוניות מול אי שוויוניות - "אבל כבר היינו אצל אמא שלך שנה שעברה...".
הגנה מול נטישה - "למה אתה לא מתערב כשאמא שלך מדברת אלי ככה?".
עזרה מול פסיביות - כשרק אחד מכם עוזר לפנות מהשולחן ובנוסף מריח מרחוק את הריח מהחיתול- אותו ריח שהשני שיושב בקירבת מקום מנסה להדחיק.
מסביב לשולחן התחילו לקרוא מהאגדה אבל המתח באויר חזק... שאלות ותהיות שטרם נשלפו מהמחסנית עולות לאוויר: "נו, יש כבר מישהי רצינית?", "מתי כבר מגיע הקטע עם הביצה?", "אתם לא רוצים להיות הורים צעירים?", "אני כבר רעב! אני מדלג על עמודים? ", "כבר מצאת עבודה רצינית?". "הלך לי כבר התיאבון"! ומתוך כל המתח התת קרקעי- אכילה אנטנסיבית שכבר לא בהכרח נובעת מתחושת רעב אמיתית ודוחקת את הרגשות שלנו עמוק עמוק פנימה...


ברקע קולות של ילדים שכל-כך רוצים לגלות היכן מסתתר אוצרם. חדוות הגילוי טרם אבדה להם. הם עדיין נהנים לגלות ולצאת מתוך גבולות עצמם. לנו, כביכול, הכל ידוע, הכל מסודר בתוויות ומסגרות כדי שנרגיש בטוחים בשטח המוכר. האינטמיות בין בני המשפחה מנסה לירקום עור וגידים אך נותרת לרוב כשלד הזועק בבדידותו. לו רק יכולתי פשוט לשבת עם כמה חברים טובים ..שמעתי פעם שהחברים הם, בין השאר, ההתנצלות של אלוהים על בני המישפחה...

חג ה"חרות" הנו בעצם פצצה מתקתקת עם אופציה למאסר עולם ללא תנאי.
אבל אם באמת נבחר הרי שכאוס פסח הנו הזדמנות יוצאת דופן לבחון את היכולת התוך ובין-אישית שלנו. האם אני ניכנע שוב לאותן מניפולציות משפחתיות? האם אני מצליח לאמר "לא" למצב שאינו מתאים לי? האם אני מנסה לרצות ומתאמץ יותר מדי בעשיה ונתינה לאחר? האם אני מבטל שוב את רצוני? והאם אני מסוגל להקשיב לבדידות שלי בתוך כל הרעש שמסביבי? ומה אם בכלל לא בא לי להיסחף הלוך ושוב למערבולת האמפולסיבית בה מסתירים את העובדה שאין בעצם מה להגיד ומראים כאילו יש מה להגיד.
מערבולת בה אנו לא משוחחים אלא יורים זה על זה עובדות ותיאוריות רק כדי לא להיתמודד עם האפשרות לקירבה אמיתית. אנו מדברים בהתרגשות הרבה יותר גדולה על בחירתה של קארי בפרק האחרון מאשר לשתף ולהתרגש כאן ועכשיו מארוע חשוב שקרה לנו.
למרות שהזמן שלנו יקר אנו לעיתים נגררים שלא מתוך רצון ומקווים שהזמן יעבור מהר כדי שרק ניפטר מהעול הזה כבר...

ואולי מתוך כל החלל המפחיד של הריקנות הזו שמתמלא במהרה בפטפטת אין סופית, אפרוש לי לפינה עם אותו או אותה ניבחרת. אביט אל תוך עיניה המחייכות עד שעצבות מוכרת תצוף בעיני שתינו. ורק אז אשאל אותה מה באמת, אבל מה באמת באמת שלומה...

ליצירת קשר עם הכותבת לחצו כאן
בואו לדבר על כך בפורום עבודה סוציאלית וטיפול באומנויות