מתוכנתים להנות משיתוף פעולה

מה נעים כמו שוקולד נמס על הלשון, או הידיעה שיש לך כסף בבנק, אבל לא משמין ולא טומן בחובו זימון משפטי של האחראי על הבנקים?
עד כמה שיהיה קשה להאמין לכך בימים אלה של מרוץ סביב הכסף ואלימות גואה, מדענים גילו ששיתוף פעולה עם אדם נוסף, של בחירה באמון ולא בציניות, נדיבות על פני קמצנות, ממלאה את המוח בהנאה שקטה.
בחינת הפעילות העצבית בנשים צעירות שעסקו במשחק שנקרא "הדילמה של האסיר", משחק שבו המשתתפים בוחרים דרך פעולה חמדנית או שיתופית על מנת להגיע לרווחים, מצאו חוקרים שכשבחרו בשיטה שיתופית על פני שיטה פרטנית, המעגלים במוח הקשורים לתגובות חיוביות על התנהגות טובה התעוררו לחיים.
החוקרים, מאוניברסיטת אמורי באטלנטה, השתמשו במיפוי מגנטי על מנת לקבל תמונה של המוח בזמן חיבוק.
"התוצאות היו מפתיעות, אומר ד"ר גרגורי ברנס, פסיכיאטר ומחבר המחקר, כשהתחלנו, ציפינו לתוצאות הפוכות".
החוקרים חשבו שהתגובה החזקה ביותר תופיע במקרים בהם הפרט מנצח והאחרים מפסידים, במצבים בהם אלה ששיתפו פעולה ירגישו כאילו רימו אותם.
במקום זאת, הסימנים הבולטים ביותר עלו בזמן שיתופי הפעולה ובאזורי המוח הידועים כמגיבים לקינוחים, תמונות יפות, כסף, קוקאין ומגוון הנאות חוקיות או לא חוקיות.
"זה מרגיע" אומר ד"ר ברנס. "באיזשהו מקום זה אומר שאנחנו מתוכנתים לשתף פעולה בינינו".
המחקר הוא מהראשונים המשתמשים ב MRI על מנת לבחון אינטראקציה חברתית בזמן אמת, בניגוד למיפוי המוח בזמן שהנבדקים מסתכלים על תמונות או מקבלים הנחיות לחשיבה.
זוהי גם גישה חדשנית לבחון את הסיבה לכך שאנשים הם בעצם נחמדים. מדוע מוכנים בני אדם לשתף פעולה עם אנשים שהם בקושי מכירים, לעשות מעשים טובים ולהיות הגונים בחלק ניכר מהזמן.
מדענים לא מתקשים להסביר את האבולוציה של התנהגות תחרותית. אבל העומק וההיקף של האלטרואיזם האנושי, הנכונות לוותר על רווח אישי מיידי למען מטרה משותפת רחוקה יותר, עולה בהרבה על התנהגויות גם בזנים מפותחים מאוד כמו שימפנזות או דולפינים, והרבה יותר קשה להבין זאת.
"ציינתי בפני הסטודנטים שלי כמה מרשימה העובדה שאפשר לקחת קבוצת נשים וגברים צעירים בשיא תקופת הפריון, לבקש מהם להיכנס לכיתה, ולצפות שיהיו נינוחים ומנומסים אחד כלפי השני" אומר ד"ר פיטר ריצ'רסון, פרופסור למדעי הסביבה באוניברסיטת דייויס בקליפורניה, ובעל השפעה בתחום התפתחות התרבות. "אם נשים 50 שימפנזות זכרים ו- 50 שימפנזות נקבות שאינם מכירים זה את זה ביחד בחדר הרצאות, נקבל פיצוץ חברתי."
ד"ר ארנסט פאהר מאוניברסיטת ציריך ועמיתיו לאחרונה הציגו ממצאים על חשיבות הענישה בשימור התנהגות חברתית בבני אדם, והנכונות להעניש פרטים המבצעים פשעים או מתעלמים מנורמות, גם כאשר המענישים לוקחים סיכונים ולא מרוויחים בעצמם כלום.
במחקר שערכה בקהילות קטנות בהן לאנשי הכפר היתה הזכות לרעות את העדרים בחלקות המשותפות, ד"ר אלינור אוסטרום מאוניברסיטת אינדיאנה מצאה שבכל הקהילות נוצרה שיטת מעקב על מנת למנוע ניצול יתר של משאבי הכלל.
במשחקי מעבדה המחקים את הקהילות הקטנות, ד"ר ריצ'רסון אומר, 20-30 אחוזים צריכים להיענש על מנת לשתף פעולה.
הפחד בפני עצמו לא מעורר התנהגות שיתופית ברמה הרגילה אצל בני אדם. אם מחקר כמו של ד"ר פאהר מראה את צד "המקל" הממצאים החדשים מראים את "הגזר", אנשים משתפים פעולה פשוט כי זה נעים יותר.
בממצאים החדשים החוקרים בחנו 36 נשים בגילאי 20-60, מרביתן סטודנטיות באוניברסיטה, המשתפות פעולה בשל הבטחה לגמול כספי. המדענים בחרו בקבוצת ניסוי המורכבת מנשים בלבד משום שמעט מאוד מיפויים נעשו על נשים בלבד.
משחק האסיר מאפשר מגוון אפשרויות מחקר. "זהו מודל פשוט וקל לצפייה" אומר ד"ר ג'יימס רילינג מפרינסטון. "מתייחסים לזה כאל הסמן הקבוע של הפסיכולוגיה החברתית".
במבנה הבסיסי של הניסוי שתי נשים הכירו לזמן קצר מראש. אחת הוכנסה לסורק, והשניה נשארה בחוץ. השתיים שוחחו באמצעות מחשב, ושיחקו בערך 20 סיבובים של המשחק. בכל סיבוב כל שחקנית לחצה על כפתור על מנת להחליט אם היא משתפת פעולה או "עורקת". ההחלטה מוצגת על המסך בפני השנייה.
התגמול הכספי נקבע לאחר כל סיבוב של המשחק. אם אחת נשארה והשניה ערקה, העורקת קיבלה 3$, והנשארת לא קיבלה כלום. אם שתיהן שיתפו פעולה, כל אחת קיבלה 2$, אם שתיהן ערקו, כל אחת קיבלה 1$.
מכאן, שיתוף פעולה מלא יקנה לכל משתתפת 40$, ועריקה מההתחלה תעניק לכל אחת 20$ בלבד.
הסיכון בכל סיבוב הוא שהצד השני תחליט להיות חמדנית, מה שיוביל כמובן לעריקה משני הצדדים, ובסופו של דבר לרווח נמוך יותר.
במגוון סוגים של שיתופי פעולה, ראו החוקרים שנשים שהיו חופשיות לקבוע את שיטת שיתוף הפעולה, הן אכן שיתפו פעולה. גם מעידות של עריקה לא בהכרח סיימו את ההתקשרות החיובית.
"הקשר החברתי ניתן לשחזור אם העורקת בוחרת לשתף פעולה בשני הסיבובים האחרים" אומר מחבר נוסף של המחקר, ד"ר קלינטון קילטס, "למרות שהצד הנבגד עשוי להיות חששן יותר בהמשך".
כתוצאה מהמעידות, הרווח הממוצע עמד על כ 30$, אם כי היו זוגות שננעלו בעמדות העריקה" אומר ד"ר רילינג.
בניתוח הסורקים, החוקרים מצאו שבמשחקים בהם היה שיתוף פעולה שני אזורים רחבים במוח הופעלו, שניהם עשירים בנוירונים המגיבים לדופמין, הכימיקל במוח הידוע כבעל תפקיד בהתנהגויות התמכרותיות.
אחד האזורים נמצא במרכז המוח, בדיוק מעל לחוט השדרה. ניסויים עם חולדות הראו שאלקטרודות באזור זה מביאות את החולדות ללחוץ על כפתור שמפעיל את האלקטרודות, כנראה בשל תחושת העונג שנגרמת בעקבות זאת. החולדות העדיפו לרעוב, ולא להפסיק ללחות על הכפתור.
האזור השני הוא הקורטקס באזור שמעל לעיניים. בנוסך להיותו חלק ממערכת התגמולים, ד"ר רילינג אומרף האזור הזה מעורב גם בשליטה בדחפים.
"בכל משחק אתה עומד בפני האפשרות להרוויח עוד דולר אם תערוק" הוא אומר. "ההחלטה לשתף פעולה דורשת שליטה בדחפים".
בהתאמה עם המיפוי, הנשים שהשתתפו במשחק דיווחו לאחר מכן כי הרגישו טוב כששיתפו פעולה והביעו רגשות חיוביים של חברות ושותפות עבור בנות זוגן למשחק.
בהנחה שהדחף לשתף פעולה טבוע לפחות במידה מסוימת בבני אדם, ומקבל גמולים חיוביים במוח, השאלה לגבי המקור לדחף הזה עדין אינה ברורה. אנתרופולוגים משערים שנדרשה עבודת צוות בזמנים קדומים יותר כדי לאפשר ציד של חיות גדולות, עיבוד חקלאי של שטחים רחבים יותר או לגדל ילדים. מכאן שהיכולת לשתף פעולה הביאה ליתרון השרדותי משמעותי.
ועדין, כמו כל תכונה אחרת, הנכונות לציית לחוק ולהיות אזרח טוב, לא לרמות ולא לגנוב לא נמצאת במידה זהה אצל כולם.
"אם נביא לכאן כמה מנכלי"ם, הייתי רוצה לראות איך הם יגיבו" אומר ד"ר קילטס. "אולי הם לא יחוו את האינטראקציה החברתית כמשהו חיובי".