השתלות איברים מן המת- חלק א'

החלום על החלפת איברים פגועים היה בנפשם של בני האדם מימים ימימה. ישנו סיפור מן המאה הרביעית לפני הספירה אודות השתלת לב ע"י רופא סיני, פיין ציאו, וסיפור אחר מן המאה השלישית לספירה אודות השתלת רגל של אדם שחור שנפטר לאדם לבן.

עידן ההשתלות הנוכחי מתאפיין בשכלול ושיפור של טכניקות לשימור איברים, בהרחבת ההיקף של הפעילות הכירורגית אצל החולה ובהעמקת הידע החיסוני. אולם כל ההתקדמות הזו תיעצר בהעדר כמות מספקת של איברים להשתלה.

בישראל של שנת 1999 חיים נכון להיום כ- 800 חולי כליות על זמן שאול הממתינים להשתלת כליה, מייחלים ליום שבו יצלצל הטלפון בביתם ומישהו מעברו השני של קו הטלפון יבשר להם, שנמצאה עבורם כליה. משנה לשנה הולך התור ומתארך, ומספר הממתינים גדל בהתמדה, כשיחד עמו גדל בהתמדה גם מספר הנפטרים, שלא זכו להגיע בזמן להשתלה המיוחלת.

מספר השתלות הכליה, שנערכו בארץ בשנת 1997 עומד על 140 בלבד, בהן 70 השתלות מן החי ו- 70 השתלות מן המת. המצב החמור הזה נובע ממחסור קשה בארץ של איברים להשתלה. רק פחות מאחוז אחד מהאוכלוסייה מחזיק בכרטיס אד"י- האגודה ע"ש אהוד בן דרור, המאשר את הסכמתם לתרום איברים במותם, כשבפועל לא תמיד מסכימה משפחת הנפטר לבצע את ההשתלה.

הבעיה במדינת ישראל, בהשגת איברים להשתלה דומה בעיקרה לזו בעולם כולו. בבסיס הבעייתיות- התלות הבלתי נסבלת של הרפואה.

ההקדמות העצומה בתחום הרפואה ההשתלתית מבחינה טכנולוגית ופרמקולוגית, מאפשרת פיתוח מהיר ויעיל של כל הרפואה ההשתלתית. מאידך פחדים, אמונות טפלות, אינפורמציה שגויה או אינפורמציה חסרה מעכבים את התהליך בשנות דור.

הרופא המשתיל על אף כל מיומנותו, על אף הציוד המשוכלל העומד לרשותו, הצוות המעולה שעוזר לו והתרופות החדשניות הזמינות - כל אלה- לא יוכלו לספק את דרישות החולה ולהציל חיים ללא הסכמת משפחת הנפטר , ברוב המקרים, לתרומת איברים.
הסיבות למחסור באיברים הן שונות, אך העיקרית שבהן היא חוסר מודעות לצורך בהשתלות ולחשיבות העניין.

ביום 19.6.1993 נדרס אדם בבאר שבע. מצבו הוגדר כמוות קליני והוא הועבר לבי"ח סורוקה. על גופו של הנפגע לא היו אמצעי זיהוי. הנהלת בי"ח הודיעה על אשפוזו למשטרת ישראל אשר עשתה ניסיונות לאתר את בני משפחתו.

משאפסה תקווה להציל את חיי הנפגע, נערכו רופאי בי"ח להוציא איברים חיוניים מגופו של הנפגע, לצורך השתלתם בחולים נזקקים בבי"ח סורוקה ובי"ח הדסה בירושלים.

משפחת הנפגע לא אותרה ורופאי בי"ח הוציאו קרניות וכליות מגופו של הנפטר לצורך השתלתם. התנהגות רופאי בי"ח, שפעלו ללא הסכמת משפחת הנפטר, עוררה סערה ציבורית. בכלי התקשרות היו שיכנו את המעשה "שוד איברים", והמשטרה נערכה לחקור את המקרה. משאותרה משפחת הנפטר, הודיעה האחרונה כי אין לה כל עניין בהגשת תלונה למשטרה, וכי היא רואה את פעולת הרופאים כמעשה הומני להצלת חיי אדם.

המקרה כשלעצמו גווע, אך הוא מהווה עברונו קרקע פורייה לניתוח השאלות העומדות לפנינו לדיון:

האם התנהגות הרופאים הייתה ראויה ועמדה במבחן המחוקק, או שמא התנהגותם הייתה פזיזה מידי, ומתוך להיטות להצלת חיי אדם נשתכחה מהם זכותו של הפרט או משפחתו והייתה פגיעה ברגשותיהם. נסיבות המקרה מעוררות שאלות יסוד בתחום האתי- רפואי, חברתי משפטי.

מחד, הרי ברור שיש בתרומת איברים מן המת משום הצלת הזולת, שישפר את איכות חייו, ומעשה חסד של פיקוח נפש. מאידך, קיימות גישות בציבור המתנגדות להוצאת איברים מן המת מבחינה רגשית ודתית.

החוק המסדיר את תרומת איברים בארץ הוא חוק האנטומיה והפתולוגיה. מעניין לראות כי החוק למעשה לא מזכיר כלל את המונח תרומת איברים, אך דן למעשה במקרים בהם מותר לבצע ניתוח של גוויות. החוק מתיר ב- 3 מקרים לבצע נתיחה שלאחר המוות:

1 . מותר לבתר גוויה של אדם בבית ספר לרפואה לצורכי לימוד ומחקר;
2 . מותר לרופא לנתח גוויה לשם קביעת סיבת המוות;
3 . מותר לרופא לנתח גוויה כדי להשתמש בחלק ממנה לריפויו של אדם.

בכל אחת מהקטגוריות אשר צוינו לעיל, כללים אחרים בנוגע לחובת הודעה לבני המשפחה, קבל הסכמה , יכולת להתנגד, ועוד.

החוק בסעיף 6(ג')(2) קובע כי ניתוח השתלה לשם שימוש בקרנית של נפטר להשתלה באדם פלוני להצילו מעיוורון, שימוש למניעת ליקוי בראיה או בשמיעה, שימוש בכליה של נפטר, ושימוש ברקמות עור של נפטר להשתלה להציל חייו של פלוני הם שימוש בחלקי גוויה להצלת חיי אדם.

חשוב להדגיש כי הרשימה הנ"ל אינה רשימה סגורה, הן עפ"י הוראות הסעיף עצמו, והן בהתאם לפסיקה.

מכאן, שמרבית ההשתלות הנערכות כיום בארץ, כולל כמובן השתלות ראות כבד לב ולבלב, נחשבות כשימוש בחלק מגוויה להצלת חיי אדם.

1. קביעת מטרת הנתיחה

סעיף 6(א') לחוק קובע כי מותר לרופא לנתח גוויה כדי להשתמש בחלק ממנה לריפוי של אדם אם נקבע בתעודה החתומה ע"י שלושה רופאים כי הניתוח משמש למטרה כאמור.

הרופאים המוסמכים עפ"י תקנות האנטומיה והפתולוגיה הם בד"כ הרופא המטפל, מנהל בי"ח או ממלא מקומו, מנהל המחלקה שבה מת האדם או ממלא מקומו.

2 . מתן הודעה למשפחה

סעיף 6(ב)(2) לחוק קובע כי אם הניתוח דרוש כדי להשתמש בחלק מהגופה לשם ריפויו של אדם, יש למסור את ההודעה לאחד מבני המשפחה בזמן סביר לפני ביצוע הניתוח.

מהו זמן סביר?
לא נקבע, אך סביר הוא מונח משפטי נוח, שאינו קובע גדרות וגבולות נוקשים והמתיר גמישות מרבית לפועל עפ"י החוק. זמן סביר תלוי בנסיבות המקרה המסוים.

סעיף 6(ג')(1) לחוק קובע כי כאשר נתגלה צורך לעשות שימוש בחלק מגופה כדי להציל חיי אדם, יש למסור את ההודעה לאחד מבני המשפחה עד למועד המאוחר ביותר שבו אפשר להוציא את השתל לשם השימוש המבוקש.

המחוקק הוסיף וקבע כי אם לא ניתן למסור הודעה מחמת חוסר אפשרות לאתר בן משפחה מותר לבצע את הניתוח ללא הודעה בלבד שנעשה ניסיון סביר למסור את ההודעה.

מהו ניסיון סביר?
המילים ניסיון סביר אינן מפרטות את היקף המאמצים שיש לעשות ע"מ לאתר את המשפחה, משום שהו נתון המשתנה בהתאם לנסיבות.

מי הם בני המשפחה?
סעיף 1 לחוק הוא סעיף הפירושים קובע כי בני משפחה כוללים: בן זוג, ילד, הורה, אח, אחות, קרי: בני משפחה מדרגה ראשונה.

חשוב להדגיש כי יש להודיע למשפחה בכל מקרה, גם כאשר מתמלאים התנאים לפיהם אין צורך בקבלת הסכמת המשפחה.

בגליון הבא נרחיב בסוגיית ההסכמה, ובדינו של רופא הפועל בניגוד לתנאים אותם קובע החוק.