"למי שייכים השדיים האלה?"

בין השאר כותבת ילום : "רוב רובנו, בייחוד הגברים, רואים בשדיים קישוט מיני היהלום שבכתר הנשיות. ועם זאת השקפה זו, שנקודת המוצא שלה היא מינית, איננה בשום אופן אוניברסלית. בתרבויות שונות באפריקה ובדרום האוקיינוס השקט, שבהן נשים מתהלכות חשופות שדיים מאז שחר ההיסטוריה, לא קיבל השד את המשמעות הארוטית הבולטת שיש לו במערב."
"השאלה הבסיסית המתעוררת: למי שייך השד? לילד היונק, לגבר או לאישה המלטפים אותו? לאמן, לאופנאי הבוחר בשדיים קטנים או גדולים על פי דרישת השוק לסגנון חדש? לחוק היכול לשלוח נשים חשופות חזה למעצר? לרופא? לפורנוגרף או לדת?"

לתיעוד השד במהלך ההיסטוריה יש שתי פנים :ה שד ה"טוב" והשד ה"רע".

השדיים "הטובים" הם המזינים את התינוקות, ובציוויליזציות רבות במערב ובמזרח מוכרת הסגידה לפסלי נשים בהדגשים של שדיים. ציירים איטלקיים הציגו את המדונה המיניקה, ובתקופה מאוחרת יותר, שילבו אמנים בציוריהם נשים בעלות שדיים חשופים, כדי לסמל חירות ושוויון. (לדוגמה, הציור - "הרפובליקה הצרפתית").

השד "הרע" מוזכר בסיפור בראשית אצל חווה המפתה, האם שהניקה את אבותיהם של היהודים והנוצרים כאחד. פרי גן העדן שהביא לחטא הקדמון הופך במסורת הנוצרית לתפוח, המדומה לשדיה של חווה שכונו - "התפוחים של חווה".

בנבואות הזעם של הנביא יחזקאל הוא משתמש בהשוואה בין הערים החוטאות - ירושלים ושומרון - לבין פרוצות בעלות שדיים מלאי חטא.
שקספיר יצר את דמותה המפלצתית של אשת מקבת הבלתי נשכחת, כאחת מבין הגיבורות שלו - בעלות "השדיים הרעים".
"השד הרע" מייצג לעתים קרובות מין ואלימות בקולנוע, בטלוויזיה, בפרסומות ובפורנוגרפיה של זמננו.
"השד הרע" הוא גם השד החולה, אם כי לא ברור מי רואה בו את ה"רע" - האישה שחלתה, בני/בנות הזוג שלה, או אנשים אחרים סביבה .
רוב ייצוגי השד בהסטוריה ובאמנות מובאים באופן מסורתי מנקודת מבטו של הגבר. "ההיסטוריה התרבותית של השד היא פועל יוצא של 'מלכות הפאלוס'. הפאלוס שלט בציוויליזציה המערבית במשך עשרות אלפי שנים. בה בעת היה לשד שלטון משלו, שנבנה, ללא ספק, מהפנטזיות של הגברים, אולם ביטא יותר ויותר את הצרכים והמאווים של הנשים, שלהן, בסופו של דבר, השדיים שייכים."

בעתות מלחמה, הצמידו ממשלות שונות משמעויות פוליטיות לשדיהן של נשים. במלחה"ע ה Iהופיעה בכרזות צרפתיות אישה חשופת שדיים מרימה ידיים, בבקשת הלוואות לממשלה. בתעמולה האיטלקית, נשים שופעות חזה מוצגות כמקרינות מיניות ועוצמה. אצל הרוסים הופיעו קריקטורות של נשים יושבות חשופות שדיים על ברכי חבריהן לנשק - הגברים. בתעמולה הגרמנית הוצגו נשים יפות מלאות שדיים כמציעות פרחים ומשקאות לחיילים. האמריקנים הציגו את האויב הגרמני כגורילה החוטפת אישה חשופת שדיים. במלחה"ע ה - II הופיעו השדיים על חרטומי מטוסים בתמונות של נשים חשופות חזה, ובשבועונים פורנוגרפיים שחולקו לחיילים,
ובתום המלחמה הוגדר תפקיד השדיים מחדש, כמשרתי העינוגים של הגברים.

גם נושא ההנקה הפך להיות מושא לדיון פוליטי. במאה העשרים התפתחה הגישה המעודדת את ההנקה, תוך הדגשת הקשר הנפשי בין האם לתינוק. לחיזוק הגישה ניתנו הסברים רפואיים על יתרונות חלב אם לחיסון והתפתחות התינוק. מצד שני, הומלץ על הזנה מבקבוק, כדי לאפשר לנשים לחזור מהר לעבודה, ולאפשר לבעל לתרום באופן שוויוני לטיפול בתינוק.

בעקבות עבודתו של זיגמונד פרויד בתחילת המאה העשרים קיבל השד גם משמעות פסיכולוגית. אבי הפסיכואנליזה הניח שיניקה משד היא נקודת ההתחלה של כל חיי המין. השד נתפס לא רק כאובייקט הארוטי הראשון בחייו של אדם, אלא גם כממחיש הדגם הפסיכואנליטי. השד האימהי והשד הארוטי - היו לשד אחד.

יחד עם זאת, שם פרויד את השד בצילו של הפאלוס בתיאוריה שלו על ההתפתחות הפסיכו-סקסואלית של האדם.
ממשיכיו של פרויד בבריטניה ערערו על גישה זו, והעניקו לשד עליונות. קליין פיתחה את התיאוריה על יחסיו של התינוק עם השד והכלילה בהם גם רגשות עוינות ואיבה. היא טענה כי כאשר השד הוא מזין ומספק, התינוק חווה אותו כטוב ואהוב, ואם הוא מתסכל, התינוק חווה אותו כרע, שנוא ואפילו רודפני. כאשר התינוק יכול להתחיל לראות את אמו כדמות שלמה, נפרדת ממנו, הוא יכול גם למזג את השד הטוב והשד הרע לדמות אחת.
בהמשך התפתחות הפסיכולוגיה ירד השד ממעמדו המרכזי, אך עדיין הוא זוכה להתייחסות בתיאוריות המסבירות הפרעות שונות. כך למשל אנורקסיה אצל נערות מפורשת כבריחה מנשיות והימנעות מהצמחת שדים.

ביטוי קולנועי לשד הפסיכולוגי אפשר למצוא בסרטו של וודי אלן "כל מה שרצית לדעת על המין ולא העזת לשאול" כאשר שד מפלצתי ענקי נמלט מהמעבדה, רודף אחר הגיבור, מתיז חלב לכל עבר, ורומס מה שנקרה בדרכו.

בחברה המערבית גלומות בשד אפשרויות מסחריות אינסופיות וקיימים בשוק מוצרים רבים אשר נועדו לתמוך בשדיים, להגן עליהם, ולייפותם.

בכל עת מאז סוף ימי הביניים נתונות הנשים ללחצים במטרה לעצב את גופן לפי צרכים חברתיים וכלכליים של תקופתן . דוגמאות לכך הם לחצי האופנה והאינטרסים הכלכליים אשר מקדמים את תעשיית הניתוחים הפלסטיים, והשימוש בשדיים כמקדמי מכירות למגוון מוצרים - החל ממשקאות קלים ועד למכוניות. נוהג זה החל בארה"ב בשנות החמישים, כאשר שדיים שימשו לקידום מכירות של פירות, ומכאן התפתח הנוהג לקידום מכירות של מגוון מוצרי צריכה בכל העולם. התפתחות הטלוויזיה, התקשורת האלקטרונית והאינטרנט העמידו כלים חדשים וזמינים לשימוש נרחב יותר בשדיים למטרות אלו.

עם עליית הפמיניזם במאה העשרים התפתח ויכוח נוקב האם הנשים המוכרות את שדיהן אכן נהנות מחופש ומדרך להשגת עוצמה ורווחה כלכלית - או שמא הן נתונות לניצול, השפלה והפחתת ערכן, ובכך תורמות באופן עקיף להנצחת מעמדן הנחות של כלל הנשים.

ייתכן שכאשר הנשים מתפרנסות בדרך זו מבחירה ולא מאילוץ ניתן לראות בכך את הנקודות החיוביות. אך חשוב לזכור שהפער הקיים בין המגדרים וביחסי הכוחות בין המינים יונצח כל עוד מתחלקת החברה האנושית לשתי קבוצות: האחת מורכבת מגברים המתייחסים לגופן של נשים כאובייקט וכמוצר, והם גם בעלי הכוח הכלכלי לעשות זאת, ומנגד נשים הזקוקות לכסף ומוכרות את גופן על מנת להשיגו.

המושג "שד משוחרר" מעורר אסוציאציות מגוונות אצל נשים שונות. אצל אחדות פירושו ללכת בשמלה שקופה בלי לחשוש מהטרדות, אצל אחרות מדובר ברשות להיניק במקום ציבורי ללא סנקציה חברתית או משפטית. אצל נשים נוספות - העניין נוגע להנאתן מגופן.

חשיפת השד כאמצעי במאבק פוליטי כרוך בהעלאת עניין אישי ופרטי לזירה הציבורית, מה שאינו מתאים לנשים רבות החשות יותר בנוח להישאר בתחום הפרטי. פעמים רבות מבטאות נשים אלו את עצמן אגב בשירה ובאמנות פלסטית וחזותית, שהיא חשיפה נפשית ולעתים גם פיזית.
בחברה המערבית נוצרו במהלך ההיסטוריה חוקים שונים שנועדו לקבוע אילו חלקי גוף מותר לאשה לחשוף בפומבי ואילו אסור. חוקים אלו בטאו בדרך כלל גישה שמרנית פוריטנית שמקורה בדת, והם שונים מאד מהגישות המקובלות בחברות אחרות .

בשנות ה 60 וה 70 של המאה העשרים נוצר קשר אמיץ בין המאבק לזכויות נשים לבין הטענה לבעלות על גוף האישה. נוכח חשיבותו הסמלית של השד, אין זה מפתיע כי התנועה לשחרור האישה החלה במחאה שנקראה מאוחר יותר "שריפת החזיות" במטרה להסיר את הדגש מן הארוטיות הרבה המיוחסת לנשים בכלל ולשדיים בפרט, וגם כדי להסב את תשומת לב דעת הקהל לצרכים כלכליים וחברתיים דחופים יותר של אוכלוסיית הנשים.

בשנות ה - 70 וה - 80 חשיפת השדיים הפכה לצורת התרסה כנגד החברה, והפגנות נשים חשופות חזה נועדו למשוך תשומת לב לבעיות אחרות המטרידות את אוכלוסיית הנשים - פורנוגרפיה, סקסיזם, ביטוח בריאות, מין בטוח ואמצעי מניעה.

המשמעויות השונות שיוחסו לשד במרוצת ההיסטוריה לא היוו ביטוי לתחושותיהן של הנשים לגבי עצמן. רק לאחרונה החליטו נשים לדבר בגלוי על שדיהן. הן מדברות על הגאווה הנבוכה של נערות מתבגרות, על ההנאה האירוטית של האישה בוגרת, על אושרה של האם המיניקה, על כאבה של חולת סרטן השד, ועל נחישותה של הפעילה לקידום הבריאות.
יחד עם זאת יש לשער שהמשמעויות שאנו הנשים נותנות לשדים שלנו ימשיכו תמיד להיות קשורות לערכים חברתיים ולנורמות תרבותיות תקופתיים.

אספה וסיכמה - נורית טולנאי, מנכ"לית עמותת "אחת מתשע".

בואו לדבר על כך בפורום סרטן השד