החיים עם קרוהן: טור אישי

(6)
לדרג

מאיה חלתה בקרוהן לפני עשור - והיא חולקת תובנות מההתמודדות עם המחלה, בטור אישי מרגש: תקשיבו לגוף, תעזו - ואל תפחדו, תהיו שלמים עם עצמכם

מאת: מאיה גזית

הכרתי את "דני" לפני עשר שנים. הייתי בת 32, אמא צעירה לפלג בן שלוש ובדיוק התחלתי עבודה חדשה. ההיכרות שלי עם "דני" לפני כן היתה שטחית - "שלום שלום" קצר. לא יותר. הכרתי את השם שלו דרך אחותי, כך שידעתי שהוא קיים - ושמעתי ממנה קצת סיפורים עליו ועל כך שהוא טיפוס לא נחמד במיוחד.

כך שניתן לומר שלמעשה לא חיפשתי אותו, את "דני", לא התעניינתי בו - ובטח שלא הזמנתי אותו להיכנס לחיי. אבל הוא, "דני" - עקשן שכזה, התעקש להיצמד אלי.

בהתחלה, הוא הגיע לביקורים קצרים, שנפנפתי בקלות - אבל בהמשך הביקורים החלו להיות ממושכים יותר ותכופים יותר. ככל שהתעלמתי ממנו, כך הוא צעק יותר לתשומת לב.

אילולא הפעם ההיא, בה "דני" ממש הגזים - ומצאתי את עצמי מקופלת במושב האחורי של האוטו שלי, כי ממש לא יכולתי לשבת (ובטח שלא לנהוג), ייתכן שהייתי ממשיכה להתעלם ממנו.

יתכן גם שאילולא הפעם ההיא, עדיין הייתי קוראת לו "דני" - ולא הולכת לרופא שהפנה אותי לקולונוסקופיה וצילום מעי, שבסופו של דבר העניקו ל"דני" את שמו האמיתי: מחלת קרוהן.

כן, מחלת קרוהן!

בטן תפוחה תמידית. צילום: שאטרסטוק
בטן תפוחה תמידית. צילום: שאטרסטוק

כך, עם הענקת הכותרת הזו - לבטן התפוחה תמידית שלי, לביקורים התכופים בשירותים ולכאבים, הומלץ לי על טיפול תרופתי ושינוי תזונתי. די מהר, ההתקפים הלכו והתמעטו. כך, כמו ש"דני" - כלומר, הקרוהן - פרץ בסערה וללא תיאום מראש לחיי, כך הוא גם "נעלם". בניגוד לאקס מיתולוגי שנעלם, אבל איכשהו תמיד זוכרים אותו - את הקרוהן שלי שכחתי לגמרי. פשוט מחקתי אותו מחיי.

הרגשתי טוב. ולאט לאט, התחלתי לתת לעצמי הנחות - והפסקתי לקחת את הטיפול התרופתי המונע באופן סדיר. אלא שלא הסתפקתי בזה - והלכתי על האקסטרים. בנוסף לזלזול התרופתי (כן, היום אני מבינה שזה היה לגמרי זלזול), גם שכחתי שיש את עצמי - "מאיה" בתוך ים מטלות היומיום שלי. ראוי ל"חננה", שעושה הכל לפי הספר, יכולתי לשמש דוגמא נהדרת לחיפוש גוגל פשוט על המחלה - המסביר כיצד לחץ נפשי מהווה טריגר להתפרצותה.

ואכן, חמש שנים מאז שאובחן לראשונה, הקרוהן חזר - ובגדול. "דני" נהפך לסילבסטר סטאלון. כאבי הבטן החמירו, ירדתי במשקל, שלשלתי, הקאתי, המעי נחסם שוב ושוב, הכליה שלי נפגעה, אושפזתי שוב ושוב, טופלתי שמרנית וטופלתי כירורגית.

הפעם, הרגשתי שסילבסטר סטאלון יצא משליטה. ויותר מכך: אני יצאתי משליטה. הגעתי ל-42 קילו על גובה 1.70, סבלתי מדרופ פוט (צניחת כף הרגל) כי המעטפת השומנית סביב העצב נעלמה - מה שגרם ללא מעט מעידות (ותמיד זה היה מול אנשים וזה לא היה חינני), המחזור החודשי נכנס לשביתה, הייתי חלשה ופחדתי לאכול (כי פחדתי שהמעי יחסם לי שוב!). והכאבים - אוף, הכאבים!

אבל, בדיוק כמו רוקי בלבואה שאולי הפסיד בקרב מול אפולו קריד, אך זכה באישה הריונית, בתהילה וב-3 פרסי אוסקר - כך גם אני זכיתי.

זכיתי לאפשר לעצמי פסק זמן - פסק זמן לחשוב, פסק זמן לשאול שאלות, פסק זמן לחלום. זכיתי להיזכר שוב ב"מאיה" שנעלמה בין ים משימות היומיום, שכחה לטפל בעצמה (כי יש ילדים ויש עבודה ויש משימות בית ויש ויש ויש ויש...).

מאיה גזית. תקשיבו לגוף שלכם ואל תשכחו את ה"עצמי" שנמצא בכם
מאיה גזית. תקשיבו לגוף שלכם ואל תשכחו את ה"עצמי" שנמצא בכם

זכיתי בפסק זמן, ליצור לעצמי רשימה של דברים שהבטחתי לעשות למען מאיה. קראתי לרשימה הזאת "17 תובנות האשפוז שלי". אם מתעלמים מתובנות רדודות, כמו להאריך מחדש את השיער (בוצע!), לבנות ספריית גבס ענקית לכל הספרים (בוצע!), לאמץ כלב (בוצע!) - אפשר למצוא 3 תובנות שההתמודדות עם המחלה הכרונית לימדה אותי ושאני מאחלת לכל אחד ואחת (לא כולל המחלה...):

1. תקשיבו לגוף שלכם - ואל תתעלמו ממנו. הנה ספויילר קטן: לפעמים אני אוכלת כל מה שאסור לי. אני אוכלת מנגו (מתה על מנגו!), אני אוכלת סלט ירקות (כי לפעמים צריך גם לעשות דיאטה), אני אוכלת שוקולד (לא צריך להסביר למה, נכון?) - אבל זה נעשה ממקום שקול ומתוך החלטה מושכלת.

2. אל תשכחו את ה"עצמי" שנמצא בכם. מצאו משהו שאתם אוהבים ותעשו אותו. תעזו - ואל תפחדו.

3. תהיו שלמים עם עצמכם. תאהבו ותקבלו את מי שאתם. אם אתם רוצים לעשות שינוי, תעשו אותו! אבל לא מתוך שנאה, מתוך אהבה.

מאיה גזית, 42, מתמודדת עם מחלת קרוהן.

רוצה לדרג?
זה יעזור לכל מי שייחפש מידע רפואי על התחום