דמנציה: לצמצם את עלות הטיפול

מחלת האלצהיימר הופכת בשנים האחרונות לאחת המחלות בעלות ההשלכה הכבדה ביותר על מערכות בריאות ברחבי העולם. מספר החולים במחלה זו עולה באופן מתמיד בעקבות העלייה בתוחלת החיים, המביאה רבים לגילאים של 80 ומעלה, וזאת לצד העלייה המשמעותית בשכיחות המחלה ככל שמתקדמים בגיל. אם נשווה זאת למחלות אחרות, כמו מחלות לב ומרבית סוגי הסרטן, נראה כי באחרונות הטיפול מביא לצמצום משמעותי בהוצאה הטיפולית, בעוד שבאלצהיימר הטיפול אמנם מביא להאטת קצב הידרדרות המחלה, אך עדיין מצריך קיום של מערך מסייע לחולה.

לעלויות הטיפול הישירות במחלת האלצהיימר - הכוללות עלויות טיפול במחלה ובמחלות רקע, טיפול סיעודי וכן הלאה - נוספות עלויות בלתי ישירות הבאות לידי ביטוי בהפסקת עבודה של המטפל העיקרי, באובדן ימי עבודה של ילדים המסייעים למטפל ובצורך בתמיכה באותם מטפלים בעקבות השחיקה והקשיים. כל הנ"ל מביאים את העלויות העקיפות לשיעור בלתי מבוטל. מחקר שנערך לאחרונה בארה"ב ופורסם במגזין היוקרתי New England Journal of Medicine מצא כי אלצהיימר היא כיום המחלה היקרה ביותר בארה"ב, אפילו יותר ממחלת הסרטן וממחלות קרדיו-וסקולריות נפוצות.

לפי נתוני המחקר קרוב ל-40% מבני ה-90 ומעלה לוקים בדמנציה, לעומת 5% בגילאים 75-79. עלות הטיפול עבור כל אחד מהחולים בדמנציה עמדה על סכום שבין 41 ל-56 אלף דולרים בשנה ב-2010. עלויות אלה כוללות טיפול רפואי, סיוע סיעודי ועלויות לא פורמליות של טיפול צמוד של המשפחה או לחלופין שכירת מטפל. מחישוב של שכיחות המחלה אל מול עלויות הטיפול עולה כי העלות הכלכלית של דמנציה בארה"ב עומדת על 159 עד 215 מיליארד דולרים בשנה, כאשר התחזית ל-2040 מגיעה - בעקבות העלייה בשכיחות המחלה והתייקרות עלויות הטיפול - ליותר מחצי טריליון דולרים בשנה.

מהנתונים ומהמציאות בשטח עולה התמונה הברורה של נחיצות בצמצום עלויות הטיפול במחלה. חשוב לזכור כי לאלצהיימר ולדמנציות אחרות אין מרפא, אין הפוגה ולא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. ברגע שאדם חולה במחלה הכיוון הוא אחד בלבד, וצמצום ההוצאות יכול להתבסס אך ורק על פעולות מניעה (שגם הן עשויות לסייע רק בדחיית מועד הופעת המחלה עבור חלק מהאנשים) ועל פעילות שמהותה ניהול נכון של המחלה ברמת הפרט ותכנון משאבים וטיפול ברמה הלאומית.

הצמצום בראש ובראשונה מתחיל במניעת המחלה. מכלול הפעולות למניעת המחלה כולל שמירה על אורח חיים בריא, בדגש על שנות ה-50 וה-60 לחיים. אורח חיים זה צריך לכלול פעילות גופנית דוגמת הליכה מהירה או רכיבת אופניים במישור לפרק זמן של שעתיים וחצי מצטברות בשבוע. לאורך החיים הבוגרים יש לבצע מעקב לשמירה ולטיפול מוקדם בגורמי סיכון כגון יתר לחץ דם, סוכרת והשמנה וכמובן להימנע מעישון. בהקשר של עישון חשוב לציין כי גם הפסקת עישון בגיל 50 מורידה באופן משמעותי את הסיכון לאלצהיימר.

גורם מונע נוסף הוא שמירה על תזונה נכונה הכוללת הימנעות ממשקאות אלכוהוליים, למעט 30-50 מ"ל יין, עד שלוש פעמים בשבוע. מעבר לכך, צריכה מדודה של מזונות המכילים חומצות שומן בלתי רוויות דוגמת אבוקדו ומזונות המכילים אומגה 3 דוגמת דגים מסוגים שונים. הקפדה על אורח חיים כזה ברמת הקהילה יסייע לראות תוצאות חיוביות יותר בעוד דור מהיום. בהולנד בוצעה תוכנית אינטנסיבית למניעת מחלות זקנה ותוצאותיה ניכרות כיום כאשר דור הקשישים ההולנדי, גם אלה שחלו במחלה, שומרים על נפח מוח גדול יותר מבעבר.

אפשר לסקור את ההמלצות השונות למניעה פעם אחר פעם, אך ברמת המערכת נדרש לבצע שינוי שיתמרץ את האוכלוסייה לדבוק באורח חיים בריא ולמזער את גורמי הסיכון למחלה. ניצנים להתנהגות מתגמלת ניתן לראות בהחלטה של קופ"ח מכבי להעניק סבסוד למנוייה המתאמנים בחדר כושר. דוגמה מצוינת קיימת בארה"ב, שם מי שמעשן וסובל מעודף משקל משלם מס בריאות בסיסי גבוה יותר מאחרים. באמצעות פתרונות אלה ניתן לתמרץ באופן נוסף גם את האוכלוסייה בישראל לשמור על שגרת חיים בריאה ולצמצם תחלואה.

מעבר לרובד המניעתי, קיים רובד נוסף הכולל התמודדות נכונה יותר עם מי שכבר חלה במחלה. בהקשר זה הגישה של המטופלים לשירותי מעקב, איזון וטיפול היא מאוד מוגבלת, כך שהמטופלים אינם מקבלים כחלק מהסל את מכלול השירותים שעשויים לסייע בהאטת הידרדרות המחלה ובניטור נכון של מצב החולה. לדוגמה, הטיפול התרופתי הנוסף המשולב בשלבים בינוניים ומתקדמים של המחלה והוכח כי הוא דוחה אשפוז סיעודי, זמין רק בביטוחים המשלימים. גם שירותן של מרפאות זיכרון, המהוות את מסגרת המעקב והטיפול המתאימה ביותר בשלבים המוקדמים והבינוניים של המחלה, אינו כלול בסל הבריאות וכן הלאה.

ברמת תכנון הטיפול בחולים חסר כיום המעקב אחר מספר החולים במחלה ובעקבות זאת נפגעת היכולת לתכנן שירותים. בעקבות זאת, המוסדות הסיעודיים בתפוסה מלאה ואין מספיק מטפלים בכל אותם חולים. מעבר לכך, המוסד לביטוח לאומי, שהוא הגוף האמון על תמיכה במשפחות, אינו מסוגל להעריך את תפקודם של חולי אלצהיימר ודמנציות אחרות היות שהוא מתמקד בתפקוד פיזי ואינו מעריך פרמטרים קוגניטיביים שהם למעשה אלה הדורשים את ההשגחה הצמודה 24 שעות ביממה.

בעקבות הטיפול החסר נופל מרבית העומס על המטפל העיקרי בחולה. בדרך כלל מדובר בבן זוג או באחד הילדים. עובדה זו גורמת לעלויות עקיפות גבוהות במיוחד: בן הזוג נאלץ להפסיק לעבוד במידה שעבד, הילדים מחסירים ימי עבודה, והמשפחה כולה נסובה סביב החולה. מערך שיבטיח תמיכה במטפל הוא דרך נוספת לצמצם עלויות, מפני שברגע שהמטפל העיקרי קורס הדרך למוסדות הסיעודיים נסללת והעלויות עולות באופן משמעותי. לפי מחקרים שנעשו, 40% מהמטפלים העיקריים מפתחים דיכאון בתוך פרק זמן של שנתיים, ואז מתחיל אפקט הדומינו שבסופו מגיעים החולים למוסדות הסיעודיים. בהקשר זה המערכת יכולה לשמור על המטפלים ולבצע מדי חצי שנה בדיקת סקר לאיתור דיכאון, או להטמיע שאלונים לאבחון ראשוני של דיכאון אצל המטפל העיקרי במרפאות הגריאטריות.

מערכת התמיכה במטפל העיקרי צריכה לכלול קבוצות תמיכה ומערכי הסברה ללימוד טכניקות ההתמודדות עם חולי דמנציה. כיום, עמותת החולים עמד"א מפעילה מערכים מסוג זה, אך היא מתבססת בעיקר על מתנדבים ומשאביה דלים. חשוב לזכור כי אותם מטפלים חווים אתגר גדול מאין כמוהו. הם נאלצים להתמודד עם חולה שאינו מזהה אותם לאחר 40 שנות נישואין, מתנגד לכל פעולה שהם רוצים לבצע, אינו אוכל כראוי, אינו ישן כראוי ולמעשה אינו מודע בהכרח לעובדת היותו חולה. במקרים מסוימים הם נאלצים לישון בסלון על מנת לשמור שהחולה לא יברח בלילה מהבית היות שהוא אינו זוכר כי זהו ביתו. טכניקות התמודדות נכונות, שיאפשרו להרגיע את החולה, יורידו את רמת השחיקה של המטפל ויסייעו בשיפור איכות החיים של המטופל ושל המשפחה.

מעבר לצמצום העלויות, טיפול נכון בחולה ובבני משפחתו יבטיח מטרה שהיא לא פחות חשובה, והיא שמירה על כבודו של החולה, על איכות חיים לחולה ולמשפחתו, במסגרת המגבלות, ויאפשר זמן איכות נוסף לחולה וליקיריו. במישור הלאומי, צמצום ההוצאה יאפשר להסיט הוצאות למערכי טיפול אחרים המשוועים לתמיכת המדינה ולשדרוג כולל של מערכת הבריאות.

הכותב הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל החטיבה הפסיכו-גריאטרית בבית החולים אברבנאל

בואו לדבר על זה בפורום נוירולוגיה ושבץ מוח.