פורום פסיכולוגיה קלינית

i finally wrote u today but..................... it said this the wrong e- mail.......:( pleas write it again.. sorry dear...............

[email protected] :))) Eitan:)

נעלמת???:)

hi.... yes i disapeared, i went out of the forum and came in onlly now........ i"ll write u thanks....

שלום אני בחור בן 28 שסובל כ10 שנים מדיכאון מאגורי ודיסתימיה ומטופל בפרוטוקול של דיכאון עמיד ניסיתיטיפול במחלה בשלושה סוגי טיפול שונים וכמו כן במגוון רב של תרופות שלמרות שלקחת כ 7 סוגי תרופות שלא מסייעות לי בכלל (עוזרות בהתחלה ואחרי זמן קצר כאילו אין להן השפעה בכלל ) לאחרונה המצב מחמיר נורא וזה בא לידי ביטוי לא רק בדיכאון והחרדות אלא גם בכל מיני מחלות שונות כמו כאבי בטן , כאבי גב ,שיעול יבש, צואר תפוס ,עצם מתכלה בשיניים ועוד תופעות שנמשכות כבר כמעט שנה . ההרגשה היא כי היא אם לא ישתפר משהו המצב יחמיר עוד יותר אני כבר לא יודע מה לעשות אני מטופל בביח במרפאות חוץ אצל עובדת סוציאלית שהיא גם פסיכותרפיסטית אבל מה שקורה שכל פגישה שאני "צורח" תעזרו לי היות ואני מטופל שם משנת 96 והגוף כואב לי פשוט כואב נורא תגידו לי מה שאני מבקש זה מוגזם? אני יודע שרופא זה לא אלוהים אבל מה שאני מבקש שישתמשו באמצעי הכי קיצוני לשיפור המצב שלי וזאת היות שאני יודע שאם לא יקרה משהו אני יכול לגמור או כנרקומן כי אני כבר משתמש במריחאונה להקל על הכאב ואני מדגיש רק כדי להקל על הכאב אבל אני מפחד להדרדר לסמים וזה יותר קל ממה שזה נשמע או שאני אמות מכל המחלות האלה ומהדיכאון הזה שכובל אותי למיטה ולא מאפשר לי לעשות כלום עוד שני דברים אחד מה זה בקשה מוגזמת שיעזרו לי עכשיו ולמרות שזה נורא מפחיד אני מעוניין בכל דרך לשפר את המצב כמו למשל טיפול בחשמל רק מה שההרגשה שלי שאותם רופאים שעושים עבודת חסד שלא מבינים שהסוף מתקרב ועוד משהו אני שואל את אותם רופאים אם אני הייתי הבן שלכם אם כך הם היו מטפלים בו טיפול ארוך ממושך שלא מניב תוצאות אלוהים אדירים כזה קצר לקח לי שעתיים לכתוב אלוהים אדירים מה לעשות? מה????.

זה מופנה אליכם הרופאים שתגידו לי מה לעשות

לפי מה שאתה אומר ...נראה לי שאיבחנו אותך לא נכון אני לא יודע איזה תרופות קבלת...אבל לדעתי לא קבלת את הכדור המתאים ויש כדור מתאים...אולי תפרק איזה טיפולים קבלת ואיזה כדורים לקחת?? וספר איך בעצם הכל התחיל...לדעתי אם הדכאון שלך משולב אם חרדות ...אז לדעתי אתה סובל מפוסט טראומה כך שכל הטיפולים שקבלת שווים לתחת!! גם אני הייתי בסרט הזה...דבר חופשי וננסה לעזור....אל תתיאש!! לדעתי היום לא מספיק שאתה הולך לפסיכיאטר....אתה צריך ליהיות בעצמך פסיכיאטר על מנת לומר להם איזה טיפול אתה רוצה לקבל..כלומר שיהיה לך קצת ידע מי נגד מי אז דבר חופשי אחי!!!

אור שלום רב, הדבר החזק ביותר שעולה ממכתבך הוא הכאב והזעקה הכל כך גדולה לעזרה. ברור שהסבל שלך גדול, בין אם בשל הכאבים הפיזיים שאתה חווה ובין אם בשל הכאב הנפשי והסבל הכרוך בדיכאון ובניסיון להתמודד עימו. זה מצוין שלמרות הקושי והתיסכול אתה ממשיך ללכת לטיפול. זה חשוב כי זו בעיני מעין טיפה של עזרה, שגם אם היא לא מספקת את כל העזרה הדרושה לך, או לא עזרה טובה לגמרי, עדיין זו עזרה..ויש לה בוודאי כמה אפקטים מועילים. לגבי אפשרויות הטיפול, אין לי מה לומר לך כי אינני מתמחה בתחום הטיפולים הרפואיים, לכך תוכל לבקשת את חוות דעתו של ד"ר אבני, הפסיכיאטר. אולם כמו שכתבתי חשוב להמשיך להיות בתוך מסגרת טיפולית, גם אם אתה חש אותה כלא מספקת...אי חושבת שזה טוב יותר מאשר להישאר לבד. ומה אתה עושה חוץ מטיפולים? האם אתה עובד? לומד? נמצא במסגרת כלשהי? מועדון חברתי? האם שמעת על "אנוש"? יש להם מועדונים חברתיים עם חוגים, הרצאות וכו', ויש שם לא מעט אנשים במצבך. המפגש עם "אנשים שכמותך" לעיתים יכול להיות אפקטיבי ונחמד. פתאום תגלה שאתה לא לבד במערכה הזו, תוכל לשמוע על התנסויות של אחרים, להחליף מידע, ויותר מהכל....להיות בתוך מסגרת חברתית, ולא להישאר לבד עם עצמך כל הזמן... מה דעתך על כל אלו? שבת שלום, טלי פרידמן

שלום קשה לשאת דכאון כה ממושך איני יודע מה הפרוטקול בו טופלת עד כה אולם בהחלט הייתי מנסה טפול בחשמל לטעמי זה טפול מושמץ ומעורר חרדה הרבה מעבר לסכונים האמיתיים שלו (סכנות יש גם בתרופות) גם הפרעות בזכרון קורות ככל הנראה פחות בגיל צעיר מדוע לא נוסה עד כה בהחלט נראה לי שווה בהצלחה עמי

שלום קשה לשאת דכאון כה ממושך איני יודע מה הפרוטקול בו טופלת עד כה אולם בהחלט הייתי מנסה טפול בחשמל לטעמי זה טפול מושמץ ומעורר חרדה הרבה מעבר לסכונים האמיתיים שלו (סכנות יש גם בתרופות) גם הפרעות בזכרון קורות ככל הנראה פחות בגיל צעיר מדוע לא נוסה עד כה בהחלט נראה לי שווה כמו כן האם ניסית טפול קוגניטיבי ? בהצלחה עמי

אתה עוד שם? אני לא מצליחה לשלוח מיילים... מורג

רוצה לנסות שוב להיכנס לוואלה? אני אהיה סוכן וניפגש באקטואליה איתן

אני שונאת ימים כאלה, שמביאים איתם כאב ראש מרגיז... אחרי עוד שיחת טלפון עם הפסיכולוגית, שבה נשמעו גם ביטואים פחות יפים [היא קראה לי טרוריסטית קטנה (בהקשר מסויים - לא סתם ככה), אז אני לא נשארתי חייבת ואמרתי לה, שיש לה רגישות כמו למחבל מתאבד]. ושוב היו האשמות ושוב ויכוח מכוער... עד שהתנתקה השיחה! חטפתי קריזה - מה פתאום היא מנתקת לי בפנים? אין לה גבול? היא התקשרה 20 דקות מאוחר יותר, לשאול אם ניתקתי לה או שהשיחה התנתקה... זה הסביר לי שיש לה איזשהו גבול (קטנטן). היא רצתה לנהל שיחה מנומסת (היא???), אבל אני הייתי בדרך החוצה... סיכמנו שאתקשר מאוחר יותר... בשיחה שאחרי דיברנו שלושת רבעי שעה... היא לא התנצלה, אבל הסכימה להודות (בקושי רב, שמעתי אותה מתאמצת...) ש"גם לה יש אחריות מסויימת במה שקרה"... וואו - זה נדיר לשמוע... הייתי צריכה להקליט. זו היתה שיחה רגועה למדי... עוד לא הבהרנו הכל, אבל היא לפחות הקשיבה ולא צעקה (נהיה אצלה הרגל מגונה)... מבחינתה חציתי את הגבול שלה, אבל אני לא נחשבת למסתננת :-) לסיכום, בניגוד לכל הציפיות (וההמלצות של איתן) החלטנו להיפגש בשבוע הבא, ולדון בסוגיה - האם יש טעם להמשיך בטיפול (לתת למשבר הנוכחי ללמד אותנו ולחשל אותנו), או שמא באמת הכל חסר טעם... אבן נגולה מעל ליבי... אז היא לא רמסה אותי לגמרי... מסתבר שהטיפול הזה משמעותי לי יותר ממה שחשבתי... You don't know what you've got until it's gone... אני חושבת ששיגעתי פה את כולם בשבועיים האחרונים... ה -מ- ו-ן תודה על הסבלנות. ואני מקווה שלא יהיה לבלאגן המשך, אלא שבאמת הדברים יסתדרו.

הרה לילה טוב כמו שלך יש סבלנות ורצון לעזור ולתמוך בכולם גם לחברי הפורום יש סבלנות ורצון שגם לך יהיו ימים שבועות וחודשים טובים . אני חושבת שכעת אחרי שליבנת את הבעיה איתה ההקלה בהרגשה היא נעימה וטובה איך אומרים נגולה אבן מעל ליבך .

תודה :-)

הרה היקרה:)) אני אמלצתי לך להתקשר אליה. ולראות איך היא תגיב ובהתאם לזה להחליט:))) ונתתי לך כמה אופציות לתגובה שלה. אני עוד הצעתי לך להתקשר ישר אחרי שטלי הציעה לך:)) טרוריסטית קטנה:))) אבל את רצית לחכות. ושגעת כאן את כולם:)))) אז ניסיתי להוריד אותך ממנה:)) כי היא עוד היתה זורקת עליך נעלים:))) אבל אני שמח שדיברתן:)) אני מקווה שזה יצליח הפעם:))) ואם לא. אז יש לך את הרה 2 לתגבורת:))) ואותי שתוכלי להאשים:)))) תרגישי חופשי להאשים אותי קוקואית:))) @--------)------- איתן

אני לא מאשימה אותך בכלום... אבל כנראה שהצלחתי לשכנע אותך בשבועיים הללו, שהיא באמת מופרעת בעצמה... אתה יודע מה ההסבר הכי טוב שלה לכל דבר (שים לב איך אני נמנעת מהכללות...)? אנחנו רואות את הדברים אחרת... זה שהיא התכוונה ל - X ואני הבנתי Y (או להיפך) לא אומר ש... (ופה הכל פתוח...) השבועיים האלה סחטו אותי עד העצם... לא מומלץ לילדים מתחת לגיל 18 ללא השגחת הורים... בעצם, זה לא מומלץ בכלל...

hi u...... good to hear u feel much better now and that u feel like u r doing the right thing........... i"m joining to the hops that it will work whis time... and even if not - don"t forget - she is not your friend - she is your psicologist..:) good luck..... anat

התגעגעתי... אני לא יודעת עד כמה אני מרגישה טוב יותר, אבל כל הספקות העצמיים (ביחס לטיפול) חזרו לארגז שלהם בשלב זה... אני מקווה שאני עושה את הדבר הנכון - אני לא מפתחת שום ציפיות מהפגישה הקרובה, משום שאין בה שום הבטחה; קודם צריך לבדוק את מה שקרה, ולראות מה זה אומר על מה שיקרה... ברור לי שהיא לא חברה שלי (עם כאלה חברים, מי צריך אויבים?)... אבל צריכה להיות לה איזושהי אחריות כלפיי... אני לא חושבת שהיא צריכה להפוך את העולם בשבילי, אבל לוודא, שגם אם הטיפול, זה ייעשה בדרך הנכונה והמקצועית... מה איתך? איך שם בחו"ל?

hi hera, i have been following this past few weeks your story with your psychologist firstly it sounds very familiar to me and secondly i`m glad you decided to meet and speak with her about it it just shows you that your true wish was not to end the tipol.which does not mean that it is necessary the best thing for you because if you feel alot that something is not right in your tipol it usually means that you are right try to trust your instincs good luck best wishes Lisa

היי, אני חושבת שראית כמה הייתי מבולבלת... אולי הקשר בינינו היה צריך להגיע לכזה משבר, בשביל שעכשיו נוכל לעבוד עליו כראוי... כאמור, אני לא מצפה לכלום - אם היא תחליט (או אני, או שתינו) שהגענו למבוי סתום, אז נאמר יפה שלום ונסיים את הטיפול... תודה, HERA.

היי הרה! קודם כל, לא שיגעת את השכל, לפחות לא לי. הרי בדיוק לשם המטרה הזו הפורום קיים - כדי לשפוך את הלב ולקבל תמיכה ועידוד מכל מי שמסוגל ורוצה לעשות זאת. אני מכירה היטב את הימים האלה, שבהם שום דבר לא הולך - לי היו השבוע כמה ימים כאלה, שכל מה ששמעתי היה רק "מחמאות".... וזה היה רחוק מלהיות תענוג, בלשון המעטה... יהיה מה שיהיה המשך יחסייך עם הפסיכולוגית, אל תשכחי אף פעם את האימרה הנדושה-אבל-נכונה: "מחר יום חדש"... ואני יודעת שלא חידשתי הרבה, אבל אם לפחות קצת תמכתי ועודדתי - גם זה משהו... ((-: כל טוב! נזבורה

היי, הכי חשוב שתמכת ועודדת... התחושה שלי היא, שאם הפגישה איתה תעבור בסדר, זה יהיה הרבה יותר מיום חדש - אולי תחילתו של עידן חדש... כי התקופה האחרונה גרמה לי לחשוב טוב טוב על הרבה דברים (ואני מאמינה שגם לה, אני מקווה). תודה רבה.

הרה, אני שמחה שבסופו של דבר הצלחתן לדבר, ומקווה שאכן הפגישה תתקיים. כל הכבוד! שבת שלום, טלי פרידמן

מאוד אופנתי להיות אנורקסית, רזה ממקל ריצפה, וחטובה משבב מחשב. ברצוני לתת את הדעת בדבר אחותה הגדולה של האנורקסיה נרבוזה האכילה הכפייתית, ששמה המדעי, לא ידוע לכלל. להערכתי יש כמות בלתי מבוטלת של נשים וגברים הסובלים מהתופעה, אך יש נטיה להתחייס לכך בכובד רק שמדובר בתחום האסטטי (כולל כל הפתרונות המדהימים להרזיה!), או כפי שנאמר בקמפיין של קופ"ח השנה, השמנת יתר היא מחלה. מחלה שממליצים עליה דיאטות וספורט או לחלופין ספורט ודיאטות. ניתוחים הם גם מוצא אבל כל אלה פתרונות חיצונים שלא פותרים את נפשו של המשמין המתמיד. למה אם כך אין התייחסות להשמנת יתר כמו לאנורקסיה ובולמיה ונוטים להתייחס לשמנים בצורה שונה? כמובן שיש אנשים שמשמינים מתוך חוסר הקפדה על אכילה מסודרת בלבד, כמו שיש אנשים שמרזים מאותה הסיבה. פרט לכך, מרבית השמנים, היו שמנים עוד מינקותם והגמילה שלהם מהרגלי האכילה הלא בריאים קשה כמו כל גמילה אם לא יותר. בתור מי שהכירה בעצמה שהיא אכלנית כפייתית במשך כמה שנים טובות ואם לא מאז ומעולם, מהו המענה בשבילי לדעתכם?

ההשמנה כבעיה רפואית תופסת דווקא הרבה כותרות בתקופה האחרונה... יש עוד הרבה הפרעות/מחלות שעדיין לא קיבלו את היחס הראוי. המענה בשבילך יכול להיות משולב: קבוצת תמיכה לדוגמא, או טיפול במרפאה להפרעות אכילה, שבה בד"כ מרוכזים כמה אנשי מקצוע (דיאטנים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים וכו').

תמי, יש קבוצות תמיכה לאנשים שסובלים מזה. ניסית? עדי

באותם מרכזים שמטפלים בהפרעות אכילה מטפלים גם באכלנים כפייתים כיזו הפרעת אכילה כמו האנורקסיה או הבולמיה או אנשים שהם רזים מידי מטבעם וצריכים להוסיף במשקל ההתיחסות לכולם שווה האנורקסיה ואחותה הבולמיה לא מיוחסות יותר .

תמי שלום רב, זה לא מדוייק שאין התייחסות לאכילה כפייתית כמחלה מסוג של יתר "הפרעות האכילה". תלוי מאד על איזה חוגים חברתיים/מקצועיים את מדברת. בקרב אנשי מקצוע, אכילה כפייתית ידועה ומוכרת לא פחות מיתר הפרעות האכילה, וחשיבות הטיפול בה לא נופלת מיתר "אחיותיה". לגבי טיפול באכילה כפייתית ישנו מגוון: טיפול פרטני של פסיכותרפיה, טיפול קבוצתי, אכלנים אנונימיים (אלו קבוצות מדהימות!) עוד לא מעט פתרונות. אם תספרי על עצמך, העדפותייך, מדוע את חושבת שכדאי לך ללכת לטיפול וכו', אולי נוכל להמשיך לחשוב יחד מה האפשרות העדיפה עבורך. שבת שלום, טלי פרידמן

שאלתי היא כזו, האם יכול אדם הסובל ממצב נפשי/ משבר מתמשך, לרפא את עצמו ללא עזרה מקצועית? בהנחה שהבעיה אינה קלינית (ביוכימית) הדורשת טיפול תרופתי? האם רצונו של האדם להתרפא בכוחות עצמו, מעיד על יכולתו לעשות כן? או שמא זה עוד אחד משורשי הבעיה - חוסר ה"רצון" (או שמא יכולת) לפנות לגורם מקצועי מסומך?

תמי, השאלה היא, קודם כל, מהו אותו מצב נפשי? יש משברים, שהזמן מרפא, ויש כאלה שלא. הרצון להתרפא חשוב מאוד, ומהווה את תחילת הדרך לריפוי, אבל כשמצב נפשי מסויים נמשך זמן רב, צריך עזרה חיצונית, כי יש דברים שלא רואים... מי שנמצא בתוך תיבה, לא רואה איך היא נראית מבחוץ... לא כל מצב נפשי מחייב טיפול תרופתי, אלא אם שום-דבר אחר לא עוזר. HERA.

תמי שלום יש אנשים רבים ש"הרימו את הכפפה" שאת שואלת עליה ושיפרו את מצבם. הדבר נעשה בצורה אינטואטיבית ברוב המקרים, ולעיתים בעזרה של קריאת חומר לעזרה עצמית. עם זאת, מצבים נפשיים שונים דורשים הנחייה, גם אם אחריה יכול להגיע שלב של "עבודה עצמית". כאן אנחנו מגיעים לשאלה יותר כללית, גם כאשר נמצאים בטיפול, מה מרפא. דעתי האישית הינה שלמעשה כל תהליכי הריפוי הפסיכולוגיים הם "עזרה עצמית". הפסיכולוג אינו יכול לעשות דבר ללא עבודה עצמית של המטופל, בעזרת ההנחיה והכלים שהוא רוכש בטיפול. אתן לך דוגמא ספציפית מתחום ההיפנוזה. לטיפול בהיפנוזה יש מיתוסים רבים לפיהם האדם המהופנט נשלט ע"י המטפל וכך עובר תהליכים כלשהם. אני מביא את הדוגמא הזו דווקא בגלל שהיא ההוכחה לטענתי ההפוכה שאדם מטפל בסופו של דבר בעצמו: המציאות מוכיחה שאי אפשר כלל להפנט בני אדם. רק המטופל עצמו יכול להפנט את עצמו (היפנוזה עצמית) ולפיכך הוא זה שמבצע את התהליך. המטפל נמצא שם כדי לעזור לתהליך הריפוי העצמי. אגב, יש ספר שנקרא "היפנוזה עצמית" של אולמן ולמברו והוא אחד הספרים ל"עזרה עצמית" שמומלץ לקרוא. בקיצור, אין הכרח להישאר לבד בתהליך הריפוי העצמי. אפשר להיעזר באנשי מקצוע, אבל לדעת שבסופו של דבר הוא לא זה ש"יעשה את העבודה" אלא את. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם המטופל מודע למה שהוא רוכש בטיפול? האם הוא מודע לכלים שבהם הוא משתמש? ( על איזה כלים מדובר) ומהן ההנחיות שעליהן דיברת? הנחיות הן גם סוג של הדרכה, לא? ולמה התכוונת בעבודה עצמית, - האם אני במודע צריכה לחשוב על הטיפול כל השבוע? האם אני צריכה לחשוב על מה לדבר בפגישה הבאה? מהי בכלל אותה עבודה עצמית שכל כך מדברים עליה? מקווה שתסתדר עם מבול השאלות שהמטרתי עלייך.... תודה.

לד"ר קפלן !! כל הכבוד על הכנות והיושר המקצועי והאישי. לפני מספר שנים עברתי ארבעה טיפולים ש כמעט ולא נתנו לי כלום: 1 . טיפול בגשטלט. 2. טיפול פסיכואנליטי. 3 . טיפול התנהגותי. 4 . טיפול שקשה לי להגדירו , מעין שילוב של גישות. כשהגעתי להערכה שמהטיפול פסיכולוגי לא יגיע השינוי החיובי המיוחל התחלתי לעבוד ברצינות על עצמי , עבודה שהובילה אותי לריפוי. לדעתי בתקופה שקיבלתי את הטיפולים הנ"ל לא ממש רציתי להשתנות. היה לי נוח עם תפקיד הקרבן הלא מובן על ידי הסביבה והאשמתי את הורי ואת העולם בבעיותי. כלומר קיבלתי את הטיפולים האלה כשלא היתי בשל וחסר מוטיבציה להשתנות . יתכן שאת הכלים הטיפולים שכראה בכל אופן רכשתי בטיפולים האלה ,יישמתי בשלב מאוחר יותר תוך כדי עבודה עצמית.

אני מצטערת שנעלתי ככה מהאיי סי קיו, פשוט התגובה שלך פשוט מוטטה אותי ( לא באשמתך), הרגשתי שוב תחושה שאני מאכזבת את כולם, ואת בד"כ לא מגיבה כמו שהגבת, אבל הפעם זה היה שונה, והבנתי "שפישלתי" הפעם big time. תודה שאת שם תמיד, את רק מחזקת אותי ועושה לי טוב :)))) אוהבת, נשתמע ענבר

איזו noname? זאת שדיברה איתי מקודם?

לא, כנראה שלא. קראתי את העץ שלך עכשיו. אין לי תגובה. לא הייתי שם אף פעם במצב הזה, למזלי ולצערי. אני לא מדברת בצ'אטים ולא הייתי כאן בלילה. אולי מישהו אחר עם כינוי כמו שלי. זה די נפוץ. [ ענבר אולי "גנבת" לי את הכינוי ? :-)))) ] בכל אופן בהצלחה, אני.

ענבר, אני הבנתי שנעלמת בגלל משהו שנאמר בינינו אתמול-או שאני אמרתי, או שאת אמרת או שפשוט עלה אצלך בגלל אחד משני הדברים האילו.העניין הוא שאת כתבת את המשפט האחרון ואולי פשוט התחרטת? אני יודעת שאני לא מגיבה ככה בדר"כ וזה לא בגלל שפישלת ולא איכזבת אותי (מי אני בכלל?). את פשוט כתבת על הנושא אנורקסיה-אושר, "הזמן יגיד" ואני יודעת טוב מאוד מה הזמן יגיד והוא לא יגיד דבר טוב ואני כרגע מבינה שזו התגובה שבעצם ציפית לה ממני הומוריסטית, צינית וישירה כתמיד. אבל לא יכולתי. לא בנושא הזה שאני בעצמי פתחתי עליו עץ לפני כמה ימים ואני לפעמים עוד מתחבטת בו ודנה בו ביני לבין עצמי, בטיפול ואפילו קצת פה בפורום. אז בחרתי להראות כמה את חשובה ולהראות שיהיה חבל לי לאבד חברה טובה למחלה שמוגדרת בעיני קשה. לא כל יום פוגשים חברה טובה ואני מבינה שזו התגובה שגרמה לך להגיש שפישלת ואיכזבת אותי. את ממש לא מאכזבת אותי. אני מתנצלת אם פגעתי בך איכשהוא. אני מקווה שנוכל לתקן את זה. אני שמחה להיות שם בשבילך ולחזק אותך. שיהיה לך אחלה של סופ"ש, ונדבר. אני

הנה דוגמא להתנהגות נאותה של פסיכולוג: לפני כשנה הומלץ לי ע"י שני אנשים שונים לפנות לפסיכולוג מסויים. הקשר בינינו לא היה רציף בגלל שהיו דברים שהפריעו לי.באיזה שלב חל נתק של מס חודשים,שלאחריו קבלתי ממנו פניה טלפונית. הייתי מופתע לא חשבתי שאשמע ממנו.אך לא מספיק מופתע ע"מ לומר לו בתקיפות מעודנת שאני לא מרוצה מכך וכך.בתחילה גם הוא היה מופתע אך לאחר שמיעת הדברים באה תגובה של "זה בסדר אתה יכול להרגיש בנוח , אני שמח לקבל גם ביקורת בונה. וכך חודש בינינו הקשר. כעבור זמן נוסף פניתי אליו ואמרתי כי מסיבות כספיות לא אוכל לשוב ולהפגש איתו אחת לשבוע. האיש הנהן בראשו ימינה שמאלה אך בסופו הגיב כי הוא לא מוכן לוותר על טיפול נאות בגלל כסף,ומיד הוריד לי מחצית מהסכום. היום בבוקר התקשר לשאול לשלומי, סיפרתי לו על המצב הקשה שעברתי לאחרונה כשבסיומם של הדברים להמחשת מצבי העלתי את עינין הפגישה האחרונה אליה אפילו לא הודעתי שאני לא מגיע. אמרתי לו שאני מאוד מאוכזב מעצמי על שהברזתי במודע. תגובתו היתה סלחנית הוא ניסה להסביר לי כי מותר לי לפשל ,וכי הוא מבין את מצבי,ובקיצור " מה אתה עושה מזה ענין תפסיק להיות עויין את עצמך"!. מחר אני נפגש איתו. (יש לציין כי לאיש לא חסרה עבודה).

ניר, אני אדפיס את ההודעה שלך, אשים במסגרת יפה ואתלה אותה!!!!

hi nir.. i"m glad for u that u found realy someone to help u.. :)

לא מאמין שבעיה כימית ....והתמכרות לקסנקס ....פסיכולוג יכול לעזור...כל התופעות של יום ככה ויום ככה זה הכל מהכדורים....יש לי פתרון בשבילך אבל אתה לא רוצה לשמוע לדעתי חבל על הכסף לפסיכולוג!!!! לפחות לא בשלב הזה ...אולי יותר מאוחר!!! כרגע אתה נמצא בגמילה ובמצב כזה שום דבר לא יתפוס לא בלונדינית ולא מיליון דולר יש טיפול היום לנגמלים כמו שילוב של כדורים נגד תופעות הגמילה וכו ... ולכשתחליט.....נדבר !!!!! בהצלחה- נשמה!!!

אני גם מכירה סיפור מאד דומה עם הפסיכולוגית של חברה טובה שלי. כל כך חשוב לשמוע גם סיפורים כאלו כדי לדעת שיש פסיכולוגים טובים ומקצועיים הרה. בסופו של דבר זה גם קשור לאישיות של המטפל, אם הוא הגיע למקצוע מהסיבות הנכונות( ולא על מנת לעזור לעצמו דרך אחרים), אז הוא יהיה מטפל טוב, שאכפת לו מהמטופל ורוצה שהטיפול יצליח.

הרה..... ואני דווקא מכירה פסיכיאטר מדהים.....משכמו ומעלה.....אדם שאין שני לו.

ליהי, אני יודעת... אבל כשאני עושה הכללות זה במודע (ואני אפילו מתנצלת על זה)... אולי, שכגם אני אמצא את המנוחה והנחלה בטיפול מוצלח, אוכל להשתתף איתכם בכל זה, אני נואשתי, אבל עוד לא הרמתי ידיים...

מישהו פה אולי מכיר את המרפאה??? זה המקום שהכי קרוב אלי והייתי רוצה לדעת מה אופי הטיפול שם , ובכלל איך המחלקה. מקוה שמישהו יוכל לעזור לי. אביטל

אני דווקא שמעתי שבמרפאה לבריאות הנפש (ליד בית החולים הפסיכיאטרי בשיכון ד') הצוות הוא אמין ומיומן הפניה חינם. תתיעצי שם בענייו שאלתך ? בהצלחה אנונימי

תודה על הפנייה. אבל השאלה היא אם חלק מההתמחות שלהם הם הפרעות אכילה, אני לא רוצה למצוא את עצמי במקום שלא מתמחה בנושא הזה. לקח לי הרבה זמן, יותר מדי, 5 שנים, של חיים בתוך זה, ועד עכשיו כשאני מרגישה שזה מחמיר מיום ליום, לא העזתי לחשוב על טיפול, אולי רק לחלום. אז אם כבר, אני מעדיפה למצוא מקום שמתמחה בהפרעה הזו. אבל לשאול אף פעם לא מזיק, תודה על הרעיון. דרך אגב, שמעת על מישהו שטופל שם בהפרעות אכילה?? האמת היא שמדברים ששמעתי המקום הזה הוא לא משהו, לא יודעת, עדיף לבדוק באופן אישי. תודה בכול אופן. שיהיה לך שבוע טוב אביטל

אביטל שלום רב, המחלקה האישפוזית עד כמה שידוע לי אינה מיועדת אך ורק להפרעות אכילה, אך מאושפזים שם גם ילדים ונוער עם הפרעות אכילה. המחלקה מצויה בתוך בי"ח כללי כך שמין הסתם זה דומה לאישפוז בבי"ח רגיל, רק משך האישפוז בדרך כלל ארוך יותר, והטיפול מעט שונה... באופן עקרוני הרופאים שם מצויינים. יש גם מרפאה להפרעות אכילה ב"סורוקה" (לא מסגרת אישפוזית) וגם שם אנשי המקצוע (לפחות אלו שאני מכירה) מקסימים! שבת שלום , טלי פרידמן

קודם כול תודה על הפרטים. אני לא חושבת שאני זקוקה לטיפול במסגרת אישפוז, עדיין לא במצב של על סף התמוטטות . כן, חלשה וכן רואה כתמים שחורים בעיניים....... אבל באמת, לא למצב של אישפוז. מאמינה שטיפול שבועי יספיק לי. הייתי שמחה לעשות טיפול פרטי, אבל מבחינה כלכלית הדבר אינו אפשרי והאמת היא שדרך קופ"ח הטיפול הוא חינם, אז אני חושבת שאפנה לסורוקה, בכול אופן תודה על ההצעה. מכיון שאת מכירה אנשים שם במרפאה להפרעות אכילה, אהיה מספיק "חצופה" כדי לבקש ממך לשאול על אופן הקבלה למרפאה ועל אופי הטיפול, מכיון שאני אף פעם לא טופלתי, לא העזתי. שוב תודה. שיהיה לך סוף שבוע מקסים. אביטל.

שלום רציתי לדעת אם מישהו יודע מה קורה בפעם הראשונה שמגיעים לאבחון בתל השומר? המתח פשוט הורג אותי, אני רוצה להיות מוכנה לזה.

שי-לי שלום רב, בדרך כלל יש שיחה עם פסיכיאטרית ו/או פסיכולוגית לצורך הערכת מצב, וכמו כן יש מפגש עם רופא ודיאטנית. כך למעשה מאבחנים את מצבך, ובונים תוכנית טיפולית המתאימה למצבך. מתי הפגישה? שבת שלום, טלי פרידמן

היי לכולם, אמא שלי החליטה בשיא חוצפתה שהיא גוררת אותי לבי"ח להיבדק אצל רופא כי היא מדמיינת שאני לא אוכלת. אני לא יודעת כבר מה לעשות איתה, עד מתי היא תמשיך לדחוף את האף לעניינים לא לה?? מי נתן לה את התואר אמא? היא בטח מקנאה בי ורוצה שאהיה שמנה כמוה מי שרזה יותר ממנה זה כבר לא בסדר..... כואב לה. כבר הכל כואב, אני עייפה מלריב איתה, היא כבר לא חברה כמו שהיתה. למישהו יש עיצה? איך לשפר את היחסים ביננו? מורג

אולי תחשבי קצת אחרת ותנסי להבין את אמא שלך שהיא מאוד דואגת מתוך אהבה לבת שלה ורוצה לדעת שאכן אם הבת שלה בריאה או לא מה איכפת לך ללכת איתה להיבדק שהיא תראה שהכל בסדר ואת לא רזה מידי אז היא תהייה רגועה וגם תוכל להמשיך ולהיות חברה ולא רק אמא דאגנית ומרגיזה . על זה לא לא לא שונאים אמא , היא לא פגעה בך פיזית מילולית או בכל צורה אחרת היא פשוט נורא נורא דואגת . כשאמהות דואגות לפעמים הן קצת מעצבנות נסי להבין אותה ולא לזלזל בה כמו שכתבת שאם היא שמנה אז היא מקנאה ורוצה שתהיי שמנה כמוה מה פתאום אם היא תדע שהכל בסדר היא אפילו תהייה גאה בך אולי . אין תחליף לאמא .

אני מצטערת, מה שכתבתי יצא קצת מוגזם היא דואגת, אבל היא מתערבת בדברים לא לה. אני לא אלך איתה לשום רופא, אני כבר ילדה גדולה (16) ואם אני ארצה ללכת לרופא אני יכולה גם לבד. אני אוהבת את אמא שלי מאוד, אבל זה מחוץ לתחום והיא צריכה להבין את זה. זה שהיא פרנואידית זאת בעיה שלה. ואם היא היתה כל כך אוהבת אותי כמו שאני אותה היא לא היתה מאיימת לאשפז אותי. אז קודם כל שתתן לי כבוד ואח"כ אני אתן לה. מורג

שלום רב האם פריזמה יכולה לגרום לעייפות ? תודה מראש מירב

כן

אנא, אל תתיחסו בלעג וזלזול לשאלתי. יש לי הרבה זקפות לא רצוניות ליד בנות. לא פעם העניין גלוי לעין. מסקרן אותי לדעת כיצד נשים חשות במצב כזה. חשות בוז כלפי? חשות מגורות? . אני נבוך אבל קרה לי לא פעם שבחורה נעצה את עיניה באזור הבעיתי. שוב לא עושה שימוש פורנוגרפי באתר אבל מעניין אותי התיחסותכן. סליחה על הבוטות והישירות. כמובן שאני מוצא פתרונות לבעיה הקטנה שלי אבל לא תמיד ולכן התיחסותכן חשובה לי. תודה יובל

מה אתה חושב שהבנות בודקות כל בן שהם נמצאות לידו או מדברות איתו למטה אם עומד לו או לא ?

לבת שלום: אם היתי יודע לא היתי שואל. הפניה שלי לא היתה פרובוקטיבית. יש לי בעיה שליד בנות אני מתגרה ומקבל זקפה חזקה ולאורך זמן. בדך כלל אני מצליח להסתיר את התופעה ,לא תמיד. אין לי מושג מדוע זה קורה לי כי אני מסופק מינית . הבעיה מטרידה אותיכי קורה לי גם ליד ידודות נפש שאני מחבב ו מכבד ואין לי רצון להכנס למערכת יחסים אינטימית , אבל הן יפות ומושכות ןאני מקבל זקפה. כמו כשציינתי כבר קרה לי שהרגשתי מבטים נעצים באזור הזקפה. ולא אני לא מחפש את זה ,פשוט קורה. אם מישהי מכירה את ההרגשה אודה לה. חשוב לי לדעת מה קורה חבת במצב כזה לנוכח גירוי מיני של גבר. האם ההרגשה היא גועל ?? גירוי מיני?? .תחושה אחרת?? התלבטתי באם לשאול את השאלה על מנת לא לגרום לאי נוחות. אם מישהי מוכנה באמת להתיחס ברצינות לשאלה מאוד אודה לה, כי כנראה אאלץ להמשיך לחיות עם התופעה כי לא מתכוון לקבל תרופות להורדת הדחף המיני. יובל

שלחתי לך 2 מיילים תודה לילה טוב וסופ"ש נעים. אני.

אינשם, קראתי את כל המיילים מהשבוע החולף במשך כמעט שעה... עניתי במייל אחד...לא ממש קצר. שבת שלום, טלי פרידמן

קיבלתי היום מכתב מהפסיכולוגית... למרות הכל היא טרחה להתייחס... או כמו שהיא כתבה: "קיבלתי את מכתבך ואני מוצאת לנכון להתייחס אליו." באמת תודה לה! בסיכומו של עניין היא מאשימה אותי, אומנם לא באופן מפורש, אבל זה די ברור. בזה שהודעתי לה, שלא אבוא עד שימצא פיתרון לרעש, היא מצאה שזו: "החלטה שאינה מאפשרת כל התדיינות ובירור לא לבוא". ואני תוהה - איך היא הגיעה למסקנה הזו? לא אני זו שצעקה שזה סוף הטיפול... אוף!!! זה רק הרגיז אותי עוד יותר, אין טעם לצטט את כל המכתב שלה, שכמובן זורק את הכל אליי... מה היא חושבת, שהיא תירק לי בפרצוף ואני אחשוב שיורד גשם? גם אם לא אחזור אליה, הרי שבעקבות המכתב שלה אני כן אתקשר, רק בשביל להסביר לה, שהיא לא יכולה להתנהג בצורה כזו - מילא היא טעתה, אבל להאשים אותי? זה רק מוכיח את מה שכבר כתבתי... לפסיכולוגים (וסליחה על ההכללה) יש לקסיקון רחב מאוד, רק שהמילים "טעיתי" ו"סליחה" לא מופיעות בו!!! אני אחפש את ההגדרות במילון ואשלח לה את ההגדרות ואת מספרי העמודים... שתלמד משהו... למרות שזה נראה לי שיעור אבוד מראש. ולסיום היא כתבה: "חבל xxx (השם שלי) על כי בחירותייך לוכדות אותך במקום כה חסר פשרות." היא יודעת על מה היא מדברת, היא תקועה באותו מקום כבר הרבה זמן כנראה... אני יודעת שאני יותר מדי מרוגזת בשביל לחשוב בהיגיון, אבל לא אכפת לי. גם להיגיון יש גבול, והיא פרצה אותו!!! שיהיה סוף-שבוע טוב לכולם, HERA.

נשמה... את העצבים שלך אפשר להרגיש עד לערב הסעודית.. יקרה שלי, אני עדיין חושבת שזו לא סיבה לעשות הכללות על פסיכולוגים, אני עדיין המומה מהתגובה של הפסיכולוגית שלך, שככל הנראה צריכה בעצמה טיפול או שניים. אני עדיין חושבת שאת צריכה לחשוב על אופציה אחרת- מטפלת אחרת, טובה יותר ,אנושית יותר ובעיקר---- מיקצועית! זה דבר אחד. דבר שני, אם את רוצה עוד לפרוק... אני פה.

מה עובר לך בראש ילדה? למה את שותקת?

יקרה שלי, אולי זה ימנע מהסעודים מחשבות על מלחמה... :-) אני יודעת שזו טעות להכליל לגבי כל הפסיכולוגים (ולראיה - הפסיכולוגית שלך)... התקשרתי אליה - רציתי לומר לה כמה דברים, אבל היא לא היתה, השארתי לה הודעה במזכירה... אני מחכה לשמוע ממנה (אם היא מספיק חכמה בשביל להתקשר), כי אם היא לא תחזיר לי צלצול, אנסה שוב - הפעם אין לי שום כוונה לוותר לה... יכול להיות שזה משבר (אומנם עצום) בקשר הטיפולי, ואחרי זה הדברים יסתדרו, וגם אם לא, אני רוצה שהיא תשמע את דעתי... שהיא לא תוכל להתחמק מהדברים ולשלוח כזה מכתב חסר משמעות... שתגיד לי את הדברים ושתשמע גם... ואם השיחה תהיה קשה - מצויין אני לא רק מזוכיסטית אלא גם סדיסטית...

הרה היקרה:) קודם כל לפחות היא ביזבזה ניר. זה גם משהו:))) אני לא מבין פסיכולוגים. תסלחי לי שאני אומר מה שאני חושב. וקצת מכליל. כי אומנם לא הייתי צריך טיפול נפשי כלשהוא. אבל לפעמים בראיונות לעבודה ניתקלתי בהם:))) הם מנסים לפעמים ליהיות "נקיים" כאילו הם בסדר אבל העולם עקום. הם חושבים שהם רואים הכל למרות שזה לא כך. כל בנאדם שונה מהשני. לכן הבחנה של אחד זה לא הבחנה של אחר. ולפעמים חריג זה טוב. ולאו דווקא רע. נכון שצריך לפתור בעיות בצורה דיפלומטית. אבל גם פסיכולוג יכול להודות כשהוא טועה. ופסיכולוג. שיש לו בעיה אם מטופל קצת "יותר קשה" מבד"כ. יכול להעניק קצת יותר תשומת לב ולהקשיב יותר. כי חלק גדול מהפיתרון הוא בהקשבה. הרה חוסר הקשבה תלוי בבנאדם ולא במקצוע. ואם את אומרת שמי מהם שפגשת לא יכול להודות אז יש לו בעיה גם באישיות וגם במקצוע. אני לא יודע אם המשפט האחרון שלה הוא כוללני או שהוא מתיחס למקרה. הנוכחי. בקשר למקרה הנוכחי. זאת ממש חוצפה. היא כנראה לא שומעת את מה שהיא עצמה אומרת. היא לפחות היתה צריכה להתנצל על זה שהיא צעקה עליך ככה. כי זה יכול לפגוע או להעליב. גם אם זה לא בכוונה. וחוץ מזה גם אם את נעולה במקום שלך שהוא "חסר פשרות" היא אולי שחכה לרגע שהיא לא בחקירת שב"כ אלה בטיפול נפשי ולפעמים לוקח זמן עד שהמטופל משתף פעולה. ולפעמים צריך להראות קצת איכפתיות גם אם המטופל לא משתף פעולה מיד. תסלחי לי אבל. אני לא הייתי מבזבז על אחת כזאת לא זמן לא טלפון לא נייר וגם לא עצבים ובטח שלא כסף. @--------)------- איתן

Sunshine, היא בזבזה נייר, מעטפה ובול (אם אתה מרחם עליה, אפשר לשלוח תרומות...). אני לא יכולה להפסיק לחשוב, שבעצם לא יכול להיות שרוב הפסיכולוגים שראיתי לא בסדר - כנראה שאני הדפוקה... זה לא כנראה, זה בטוח!!! חרא! נמאס לי כבר!!! מצד שני, זה לא כל-כך פשוט... יש איפשהו בן-אדם (חסר רגישות ככל שיהיה) שיודע עליי דברים, שמחזיק נתח פצפון מהחיים שלי בידיים שלו... אני כן רוצה לסגור את העניינים בצורה קצת יותר שפויה (במידת האפשר)... כמו שכתבתי לליהי, אני מחכה לצלצול מהפסיכולוגית... כי אם היא לא תצלצל אני אמשיך לחפש אותה... ורידים יש לשתינו... אם אני צריכה להיכנס לשלה בשביל שהיא תצא משלי... כך יהיה!!! אתה יודע שאני יכולה להיות קרציה ומעצבנת (ואל תכחיש) :):):):) אולי כדאי שהיא גם היא תדע את זה...

הרה, קראתי הודעה מאוחרת יותר שלך, לגבי שיחת הטלפון, והגבתי שם. אני חושבת שהתכתבות בין מטפל למטופל אינה דבר פסול, אך מין הראוי שיהיה דיון של פנים אל פנים לגבי הדברים שנכתבו אחרת זה רחוק מלהיות טיפול. אני חושבת שזה נהדר שבסופו של דבר אתן נפגשות. זה חשוב. בהצלחה, שבת שלום, טלי פרידמן

הייתכן שכתוצאה מלקיחת תרופה שגורמת לי בחילות (מדובר בימים הראשונים שאני לוקחת התרופה) נגרמים לי גם כאבי שיניים בשיני התחתונות, שמא הבחילה מקרינה על השיניים ויוצרת לי תחושה שכאילו כואבות לי השיניים, כשלמעשה אני "רק" חשה בחילה?

איילה שלום. אומנם איני רופאה, באיזו תרופה מדובר? אני לא מאמינה שתרופה מסויימת גורמת לכאבי שיניים. הרבה בריאות לי

ואולי את בהריון? אולי יש לך תאומים?? או שלישיה או חמישיה

לא מכיר תופעה כזאת אבל אולי עמי

ביתי בת 10,סבלה\סובלת מעצבנות, חרדה ,ירידה בהשגים בלימודים, חוסר ביטחון עצמי ביישנות וקשיים בתפקוד החברתי. הפננו אותה לפסיכולוגית חינוכית שאבחנה אצלה פוטנציאל שיכלי גבוה שאינו ממומש בגלל ליקוי למידה זהיר . הרקע לבעיות הרגשיות, כך קבעה , קשור בין היתר לתחושות כעס ותסכול סביב השגיה. המליצה על טיפול באומנות ושיעורי עזר. אני אישית לא האמנתי \ מאמין בטיפול באומנות. מזה כ-4 מטופלת בשיטה זו. אם לשפוט לפי התוצאות, ברוך השם השיטה עובדת.. מעל המשוער. האם טיפול באומנות מבוסס על רציונאל מדעי כלשהו ?

לאילן שלום. טיפול באומנות הינו טיפול לכל דבר בתנאי שהמטפל עבר הכשרה מקצועית, ממסדית ומוכרת והינו בעל תעודה מהימנה. פסיכותרפיה בעזרת אומנויות מבוססת אף היא על היעקרון הפסיכואנאליטי של קיום התת מודע המשפיע על אורח החיים, הבחירות והיחסים הבינאישיים. לגבי ביתך- הרי שמבחן התוצאה הינו הקובע. אם אכן השתפרו התסמינים ומצבה הרגשי- הרי שהטיפול מוצלח ושעשיתם בחוכמה ששלחתם אותה לטיפול זה. בהצלחה בהמשך. רוית.

אילן שלום רב, מקצוע הטיפול באומנויות אמנם הוא יחסית מקצוע "חדש", אולם הוא נחשב למקצוע טיפולי איכותי ומעוגן בתאוריות מעמיקות ובמחקרים לא מעטים. זהו אינו מדע מדויק ככל יתר מקצועות הטיפול, אך האפקטיביות שלו נבחנה לא מעט פעמים. אתה יכול לקרוא את המאמר שמפורסם כעת במגזין אודות תרפיה בארגז חול שהיא שיטת טיפול שנכללת במסגרת ה"טיפול באומנויות" ומיושמת לא אחת בה. ישנן שיטות רבות נוספות המיושמות בתוך חדר הטיפול הכוללות את מגוון אמצעי היצירה וההבעה. בעיקר לאור העובדה שאתה מעיד כי הטיפול מסייע לבתך, אני חושבת שאתה יכול להיות סמוך ובטוח כי הילדה מקבלת את אשר לו היא זקוקה. ואגב, יש חומר רב ברשת (בעיקר באנגלית) אודות תרפיה באומנויות. אתה יכול לעשות חיפש באחד ממנועי החיפוש על המילים "art therapy" זה יכול לתת לך מידע וידע אודות הגישה. כל טוב! שבת שלום, טלי פרידמן

ד"ר יוסי אברהם שלום רב. שאלתי אולי תהיה קצת מוזרה אך לא ידעתי לאן לפנות עם שאלה מסוג זה. אני בת 23 ויש לי חבר בן 25 ואנו נמצאים יחד כבר כשבע שנים. הבעיה היא שכבר לפני כשנה, חברי מתחיל להיכנס לאתרי סקס באינטרנט ולגלוש שם שעות. בהתחלה הוא רצה שנגלוש יחד אך אחרי שהבעתי את סלידתי הרבה מהעניין החל לעשות זאת לבדו ולעיתים אפילו ללא ידיעתי. בנוסף הוא רוצה פעם - פעמיים בחודש שנצפה בסרטים כחולים, ואני פשוט חושבת שזה דבר דוחה ביותר. יש לציין כי אני באה מרקע מסורתי מאוד (לא דתיה) ואני שומרת שבועיים בחודש בהם אנו לא שוכבים ובקושי נוגעים אחד בשניה. שאלתי: האם עליי להתייחס לעניין בהבנה או שמא בחומרה? האם עליי להראות לו שאני כועסת (ואני באמת כועסת) או להראות לו שזה לא מפריע לי? והאם התנהגותו נורמלית? אשמח לקבל תשובה לכל שאלותיי (ואני מקווה שתוכל באמת לענות לי כיוון שלא מצאתי סקסולוג אשר עונה על שאלות מסוג זה). בתודה מראש, האלמונית.

1. לדעתי המענה לשאלה האם להתיחס לעניין בהבנה או בחומרה קשור למערכת הערכים שלך, תפיסת עולמך והרקעך התרתבותי. 2 .יתכן והכעס שלך נובע מהעובדה שהתנהגותו של חברך מנוגד לגורמים אלה. 3. בהקשר זה, נורמליות הוא עניין יחסי וסוביקטיבי ואישי תלוי בגיל מצב , התפתחות פסיכוסקסואלית של מי שנמשך לצפיה בסרטים פורנוגרפים. יכול להביא דוגמא אישית כדי להמחיש: כשהיתי נער , חייל ומבוגר צעיר נמשכתי לסרטים פורנוגרפים. לדעתי המשיכה העיקרית היתה ל "אסור" ופחות מינית. עם חלוף הזמן הסקרנות פחתה והיום לא היתי מבזבז זמן או כסך כדי לצפות בסרט כזה. יתכן וחברך זקוק לגירוים חדשים או מעוניין לספק את הסקרנות שלו.שלב כזה שיעבור כשיספק את סקרנותו. בכל אופן התמונה לא נראת חריגה מידי. מצד שני באם מערכת היחסים ביניכם תקינה זכותך לבטא את תחושתך בנדון . לדעתי דחיסת הרגשות שהתנהגותו של חברך מעוררות בך עשוי להיות הרסנית. תהיהי גלויה וכנה .

אלמונית, כתבת בעצמך... את כועסת!!! למה לשמור את הכעס הזה? רבים וטובים פה בפורום יסכימו, שהכעס רק גורם בעיות כשהוא נשאר. הקשר, כמו שהוא היום, לא בריא (בעיקר לך) - עובדה שאת מוטרדת מזה... אם היחסים ביניכם פתוחים, תנסי לדבר איתו על כל הנושא... שיחה רגועה...

אם אין אני לי...מי לי ? וכשאני לעצמי... מה אני?

שאלות טובות... כשמדובר בי, התשובה (לשאלה 2) היא שום-דבר.

שלום, ביתי בת 4.5 חודשים. החל מגיל 3 חודשים לערך, היא בוכה למראה כל פרצוץ זר, לרבות סבא וסבתא שלה ולא מוכנה להיות עם אף אחד זולת אבא ואמא. כאשר היא בידיים של אותו אדם זר הבכי נהיה היסטרי. הדבר מקשה שכן איננו יכולים להשאיר אותה עם כל אדם אחר אפילו לפרק זמן קצר. האם מדובר בתופעה חולפת או שעלינו לנקוט בצעד מתקן כלשהו? ואם כן מהו? תודה

לאילן שלום. קצת קשה להבין מן התאור ולקבל תמונה מלאה, אבל בכדי להבין טוב יותר אולי כדאי שתפנו ליעוץ מקצועי. תחום הטיפול מגיל 0-3 היום תופס תאוצה. ישנם מקומות טובים ומהימנים לאיבחון ולטיפול ואני מאוד ממליצה על כך. במידה ותרצה הכוונה מפורטת יותר כתוב לי לדואר האלקטרוני כולל מיקום גיאוגראפי ואעשה כמיטב יכולתי לעזור. בברכה. רוית.

ל ד"ר אורן קפלן שלום. אני חרד לפעמים על בריאותי ועל בריאות משפחתי וכאשר אני מתעמק בנושא זה מלחיץ אותי יותר. זה מפריע לי מאוד. רציתי לדעת מה אתה ממליץ? מודה לך מראש. בברכה אורן

אורן שלום חרדה לבריאות יכולה להיות דבר טבעי, אולם כשהיא מגיעה בתדירות ועוצמות גבוהות, ובמיוחד אם אין סיבה מציאותית לחרדות כאלה, אז יש צורך לטפל בעניין. קשה להמליץ לך בצורה ספציפית ללא היכרות יותר רצינית איתך. חשוב להבין את מקורות החרדה והאם יש מקומות נוספים בהם אתה חרד. בכל מקרה, במידה והנושא פוגע באיכות חייך אני ממליץ שתפנה לייעוץ פסיכולוגי כדי לבדוק כיצד ניתן לשנות את המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

ברצוני לקבל קצת פרטים לגבי נושא חילוף חומרים ביתי בת 15 חולה מזה חצי שנה מקבלת עזרה ומטופלת.{אנורקטית}רוצה להחלים וביקשה עזרה. התפריט כולל ארבע ארוחות ביום -שווה ערך קלורי בסך 1,500 קלוריות ,לפעמים יש פספוסים. לאחרונה החלה לרדת במשקל באופן קיצוני האם הגיוני שבשלושה ימים אפשר להשיל מהמשקל 1 ק"ג למרות שהיא אוכלת ובהשגחה ראוי לציין שהדילוג בבית הספר וכל השאר בהשגחה. בממוצע היא אוכלת כ-1,100 קלוריות ביום . במשך תקופה לא העלתה במשקל בצורה משמעותית כ-200 גרם בשבוע הדיאטנית רוצה עליה במשקל בשבוע כ 1 ק"ג מה לעשות האם יש אור בתהום ?? האם הגיוני "למנוע ממנה הליכה לבית הספר " כדי לא לבזבז אנרגיה ??? מדובר בתלמידה מחוננת קצת עצות אפשרלקבל????? אשמח ואודה

סתם השערות.. לאנורקטיות יש הרבה דרכים לרדת במשקל גם כשהן ב"השגחה" על האוכל, והן גם לומדות הרבה טריקים איך לעשות את זה. אפשר לנסות לבדוק אם היא משתמשת בחומרים משלשלים, אפשר לבדוק אם היא עושה ספורט בחדר כשהדלת סגורה ואולי אפילו בלילה במקום לישון, אפשר לבדוק אם היא אוכלת ב"השגחה" ואחר כך מסתגרת בשירותים או במקום אחר ומקיאה, ואולי ה"השגחה" לא ממש טובה, יש הרבה טריקים כמו למשל בשניה שאת מסובבת את הראש, לדחוף את האוכל בכל מיני מקומות נסתרים, או להאכיל את הכלב, אם יש לכם. קצת קשה להאמין שמתפריט של 1,100 קלוריות אפשר לרזות קילו בשלושה ימים, אלא אם כן יש משהו נלווה, אולי אחת מהאופציות שציינתי, ואולי משהו אחר. בכל מקרה אני לא חושבת שכדאי לך למנוע ממנה ללכת לבית ספר. אני לא חושבת שה"סגירה/כליאה" שלה בבית הם משהו חיובי, ההיפך. אני חושבת שבית ספר והזמן שהיא מבלה שם, זה משהו שנותן לה נקודת מבט והרגשה חיוביים יותר, היא נמצאת בסביבת החברות שלה, שזאת סביבה תומכת, היא לומדת והיא יכולה למצוא בזה משמעות להמשיך הלאה כדי להילחם באנורקסיה. האמת היא, שבתור אנורקטית לשעבר, עליה של קילו בשבוע נשמע לי הרבה, ושל 200 גרם מעט, אני הייתי הולכת על שביל הזהב באמצע, חצי קילו בשבוע, בשיתוף עם הדיאטנית כמובן, ובראיה של עד כמה חמור המצב הפיזי והתזונתי שלה, ועד כמה החוסרים מפריעים לתפקוד וגורמים לחולשה, סחרחורות ועייפות. ובנוסף לדיאטנית, יש משהו שלא ציינת, וזה אם היא נמצאת בטיפול פסיכולוגי, ואם התשובה היא לא הייתי חושבת על האפשרות לשלב כזה טיפול. בדרך כלל האנורקסיה משלבת בתוכה מצוקות נפשיות, והעליה במשקל פותרת את הסימפטום אבל לא את הבעיה, ואז עלולים לצוץ סימפטומים חדשים, או שהאנורקסיה תוקפת שוב מחדש, לפעמים גם קשה יותר. בגלל זה נראה לי חשוב לשלב טיפול פסיכולוגי - גם לצורך תמיכה, וגם כדי לברר מה עומד מאחורי הסימפטום ולמצוא דרכים בריאות לפתור את המצוקה, ולא לפתח הפרעה חדשה. יש אור בקצה המנהרה, אפשר לצאת מאנורקסיה, רק צריך למצוא את כלי ההתמודדות הנכונים ולא מספיק לטפל בחלק הפיזי בלבד של ההשמנה בדרך כלל. טיפול משולב של דיאטנית ופסיכולוג/ית יכול לעזור, ביחוד אם ביתך הראתה נכונות לקבל טיפול ולצאת מהמחלה וביקשה עזרה, עכשיו צריך באמת רק למצוא את הכלים הנכונים שיעזרו לה, כי גם כשהיא רוצה לצאת מזה, לפעמים האנורקסיה משתלטת, ובכל מקרה אי אפשר לצאת מזה לבד. בהצלחה - לך ולביתך !!

לאם המודאגת ובצדק שלום כל מה שאביב כתבה לך זה בול נכון ורק שתדעי גם שיש את הרצון של הבת ללכת לקבל עזרה עדיין חזק בתוך תוכה יש לה את הצורך להוריד מכמות האוכל שנרשמה לה מהפחד להשמין וכל ק"ג תוספת נותן כבר הרגשה של שמנה [ [ מניסיון אישי ] ] ואז היא מוצאת את הדרך שאת תחשבי שהיא אכלה את כל ה1100 קלוריות ובעצם היא אוכלת פחות וזאת הסיבה אולי שהיא עלתה רק 200 גרם ושוב כמו שאביב כתבה לך הטיפול צריך להיות משולב גם עם טיפול נפשי ע"י פסיכולוגיה או אם המצב הכלכלי מאפשר זה טיפול במרכז להפרעות אכילה שזהו טיפול משולב טוב מאוד ויקר מאוד . אבל רק דיאטנית לא תוכל לדעתי לפתור את בעיית האנורקסיה כי האנורקסיה זה סימפטום של בעיה עמוקה יותר והרבה אנורקסיות שטיפלו רק בבעית האכילה הפכו להיות בולמיות שזה גרוע באותה המידה .תני לה ללכת לביה"ס זה רק יוסיף לה את הרצון להבריא ולא יסגור אותה סביב המחשבות סביב האוכל . בהצלחה בהבראה [ . שלוקחת הרבה זמן וצריך הרבה סבלנות .]

היי אביב תודה על ההתייחסות . ביתי לא משתמשת במשלשלים, בלילה אני ישנה איתה בחדר ,אינה עוסקת בכל פעילות גופנית {כולל ביה"ם } . לא מקיאה ייתכן שאת מעדני החלב לפעמים היא משליכה לכיור או לפח. גם את השלב הזה עברנו לאחר לחץ רב היא הודתה שאכן רימתה בתקופה מסויית, כיום היא מאותת ב"סממני חרדה קלים" אך עדיין לא מזועזעת למרות שבביקור האחרון במרפאה להפרעות אכילה בבית חולים רמב"ם שלחו אותה למיון בשל לחץ דם נמוך.{דרך אגב היא שוחררה מאחר והרופא טען שמצבה הגופני יציב }. היא נמצאת מזה מספר חודשים בטיפול פסיכולוגי אך בושא ה"מחלה" קשה מאוד להגיע אליה. אינני מבינה איך היא סיימה את השליש בבית-הספר בממוצע 100 . האם קיימת איזו דרך "לזעזע" בכדי לגרום להתעורות??? תודה רבה!!!

אביב!!! אני אדבר איתך מאוחר יותר מהבבית עכשיו אני יוצאת מהעבודה שיהיה לך טוב מתוקה.

????? אבל מי את ? אל תשאירי אותי לחוצה .. בבקשה ...

טל- בתי בת ה14 נמצאת בדיוק במצב של הבת שלך ואני אובדת עיצות. אולי תכתבי לי לדואל וביחד נצליח לחשוב על משהו...רקפת

שלום רקפת, רציתי להגיד לך שאני מכירה מישהי שבידיוק במצב של בתך, גם בת 14 היא התחילה לרדת במשקל שנה שעברה לאחר שעשתה 3 חוגי ספור ביום ולא אכלה אפילו 600 קלוריות! היא ילדה מאוד גבוהה (כמעט 1.80) והיא שקלה 50 קילו....מה שלא נראה כל-כך מסוכן אבל הילדה נראתה כמו שלד מהלך....כולם אמרו לה שהיא צריכה לעלות אבל היא לא הסכימה וכל הזמן אמרה שהיא שמנה.....עכשיו היא עלתה קצת במשקל (היא שוקלת 56) אבל כמובן שבגיל הזה זה נקרא תת- משקל וזה מאוד מסוכן! היא לא מקבלת מחזור כבר חצי שנה הלחץ דם שלה מאוד נמוך והכל בגוף שלה בהילוך איטי כזה.... אני חושבת שאת צריכה לדבר אם הבת שלך ולתת לה להבין שמה שהיא עושה זה נזק לגוף שלה שיכול להיות גם בלתי הפיך בבמצבים מסוימים!!!! הילדה הזאת במצב נפשי נוראי היא בדיכאון הרבה,לא רוצה לצאת עם החברים שלה כי היא פוחדת שיגידו עליה שהיא שמנה ואם היא כן יוצאת בערב היא לא תוכל כל היום רק כדי שלא תרגיש התנפחות! אם יש לך עצות בשבילי אשמח לקבל אותם ולעזור בכל דרך.... תודה אנונימית

בוקר טוב רקפת!!! ראשית האם ביתך מוטפלת במסגרת רפואית משולבת משמע פסיכולוגית, מעקב פסיכיאטרי ודיאטנית???? וכמובן טיפול משפחתי ...... אין ספק שלנו ההורים המלחמה קשה אך להן הרבה יותר... נכון שהמראות קשים ולראות את הילד שלך מרעיב את עצמו ומגיע למצב גופני ירוד הכולל את כל הנזקים המוכרים המלמחמה קשה אני יכולה לעזור לך המתן מספר עצות ממהלך הפעולה ודרך הטיפול האישית שלנו.. האם תרצי אשמח...... טל

טל שלום רב, לא ברור לי ממכתבך האם בתך מטופלת רק על ידי דיאטנית. בטיפול בהפרעות אכילה חשוב לשלב בין טיפול רפואי, דיאטני ופסיכותרפויטי. לגבי הירידה במשקל אינני יודעת להסבירה, אולם עלייך לבדוק האם קיימת אפשרות שהילדה זורקת או מעלימה אוכל, אפילו בהשגחה (תאמיני לי שאפילו בתוך מחלקות להפרעות אכילה, תחת השגחה מלאה וצמודה הבנות מצליחות להיפטר ממזון...) או חלילה לאחר הארוחות מקיאה? האם היא עושה פעילות גופנית? לדעתי עליך לפנות לייעוץ, ולא להשאיר את הדברים רק אצל דיאטנית. זה עשוי להיות בין לא מועיל לבין מזיק. בברכה, טלי פרידמן

בוקר טוב טלי לשאלתך האם הטיפול משולב התשובה היא כן מזה מספר חודשים ביתי נמצאת אצל פסיכולוגית ובתוך מסגרת..... גם במהלך הטיפול ההדרדרות נוראית ראוי לציין שביתי מאוד סגוגרה ו"שחקנית" כך שקשה לראות עצב או מועקה כלפי חוץ. ולכן בסיטואציות מסוימות היא אינה משתפת את המטפלת..

נרדמת יקירי?

לא כלל לא היתה לי בעיה במחשב ., את עדיין כאן?

טוב כניראה החלטת לפרוש , אז ליל מנוחה ונקווה שהסופה תדעך,ביי

"ספר שירי"/ רחל צריחות שצרחתי נואשת, כואבת, בשעות מצוקה ואובדן, היו למחרוזת שירים מלבבת, לספר שירי הלבן. נגלו חביונות לא גיליתי לרע, נחשף החתום בי באש, ואת תוגתו של הלב הכורע יד כל במנוחה תמשש.

הרה ........ זה כאילו נכתב עליי. ככה בדיוק אני מרגישה- נואשת, כואבת, אובדן, מצוקה,חביונות, תגליות, אש, חשיפה, תוגה, לב כורע.. תקחו את כל אלו, ותראו איזה גוש יושב לי בבטן.

אז זה הזמן לכתוב ספר שירים לבן... ותזכרי - הסוף של השיר רגוע ושלו יותר... כי זה אפשרי.

אני בת 27 נשואה ואם לתינוקת בת ארבעה חודשים את בעלי הכרתי לפני חמש שנים. לפני שהכרתי את בעלי החיים שלי היו חסרי משעות הייתי מאוד אומללה , מההורים שלי שכל הזמן ירדו עלי והשמיצו אותי בכל הזדמנות ואף פעם לא היו מרוצים ממני, מילדים שתמיד הרביצו לי ולעגו לי בקיצור גיהנום וזה לאהכל. מגיל 9 עד גיל 18 עברתי התעללות מינית ואונס על ידי שכן, בגיל 16 עברתי תקיפה מינית על ידי שלוש בנות (גרתי בפנימיה) . מאז שאני עם בעלי טוב לי ולא חסר לי שום דבר העיניין הוא שאני כל הזמן לחוצה ועצבנית ואני מרגישה שהקול של אמא שלי יוצא ממני ובעלי אומר שאני בדיוק כמוה . (ובשבילי להיות כמו אמא שלי זו לא מחמאה) אני אומרת לבעלי שהוא צריך להבין אותי כי חמש שנים של טוב לא מחפים על 23 שנה של סבל .למרות שהוא אומר שהוא מבין אני יודעת שהוא בחיים לא יבין לכן אבקש את עזרתכם ל הגיד לי האם זה יכול להיות שכל מה שעברתי בעבר גורמים לעצבים שלי ולחוסר שקט שאני מקרינה? האם לדעתכם אני צריכה ללכת לטיפול פסיכולוגי ? בתודה מראש לינור

linor......... u described here realy bad things u been throe... no one can expect to deal with them alone - u r humen been and afcourse these things effected u......... i"m glad to hear u r happy now but - to be trully happy , u need to deal with the things with a proffesional..... good luck

לינור שלום הרקע שאת מתארת קשה מאוד, ואני מתפלא שעד היום לא פנית לעזרה פסיכולוגית. כל אחד מהדברים שעברת מצריך עיבוד כלשהו. את כנראה אדם עם כוחות רבים אם הצלחת לשרוד עד כה ולהקים משפחה. אבל את חייבת לנצל את הכוחות הללו גם כדי לעבד את מה שקרה לך וכדי לשמר את מה שהצלחת להקים. אני מציע לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי ולהחזיר את השליטה לידיים שלך, ולא לתת לגורל ולעברך לשלוט בך ובנפשך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. אני עושה סמינריון בנושא אילמות מבחירה והייתי שמחה למצוא כל חומר חדש שנכתב בעיברית לאחרונה (גם חומר באנגלית יתקבל בברכה). תודה מראש אורית.

http://www.snunit.k12.il/szold/hevra/17815.html http://www.snunit.k12.il/szold/hevra/36901.html תוכלי למצוא את החומר בספריות הרלוונטיות באוניברסיטה או ישירות במכון סולד. בהצלחה.

כל מה שאומר הוא על סמך אי ידיעה.כלומר מעבר להבנת הסבל אותו את מתארת שעברת עם הורייך, שהוא מעציב מאוד. אנלא יודע איזה סוג של אנשים הם ומה גרם להם לעלות איתך על מסלול התנגשות מאז ועד היום.ישמע לך קצת מוזר כרגע אבל בתהליך ארוך אותו את צריכה לעבור תהייה חייבת להיות נקודה עתידית בה יהיה עלייך ללמוד לסלוח על כל מה שהיה. וזאת משתי סיבות: הראשונה והעיקרית היא בריאותך הנפשית,כלומר יקשה עלייך מאוד להגיע אל השלווה אם לא תעיפי את המשקעים. הסיבה השניה וזאת אומר בזהירות-- במידה ולא עברת התעללות חריגה(פלילית)במשפחה, אני מוכן להסתכן ולומר שאולי כן קיים ניצוץ של אהבה אצל הורייך כלפיך,רק אותו תוכלי לקבל ולהבין (אולי) רק לאחר שיהיה לך מימד. מימד הנבנה מפירוד טריטוריאלי, וזמן. בגדול אני חושב שחייו של אדם נחלקים לשניים. החלק הראשון הוא כל עוד ההורים בחיים. והשני הוא לאחר שהטבע עושה את שלו והם נלקחים מאיתנו. אז שוב ישמע לך מוזר- אך גם מתוך "שדה הקרב" בו את נמצאת , אני חושב שעלייך להיות מרוצה שבכלל יש לך הורים. לגבי שינויים אז כמו שלא בנו את רומא ביום אחד, כך גם את צריכה להבנות לאט ובטוח! את לא חייבת להתחיל בלארוז מזוודה ולעלות על רכבת שתיקח אותך למרחקים. אסור!!! לך להתנות בחשיבה כי תוכלי לעשות צעד רק במחיצתו של גבר. ואני יודע שקשה להתנתק מחברי ילדות אבל ברגע שתהיי שלימה עם עצמך ,ולא תתבישי "בכרטיס ביקור" שלך (אין על מה), תוכלי להתערות ביתר קלות בחברות חדשות. אני חייב לציין שהאינטואיציה שלך מרשימה משום שדיברת איתי על טאי צי, והיום אני באמת חושב שזה יכול לעזור לך(פשוט מכיר את הפילוסופיה שעומדת מאחורי זה). ולסיום כולנו יודעים שיש לך עמוד שדרה חזק, אך זו את שצריכה לחוש את עוצמתו, ולאחר שזה יקרה השמיים הם הגבול. (וסליחה אם נשמעתי זקן היום)

תן סימן

היי מה קורה???

זה אולי יישמע לך מאד מוזר אבל אני לא חושבת שאני כועסת עליהם. אולי אני כן כועסת אבל לא מודעת לזה. בכל אופן, כרגע זה יותר עצוב לי מאשר כועס. עצוב לי על עצמי, ואני שואלת את עצמי אם לנצח אשאר עם הסוג הזה של המזוכיסטיות, של תפקיד הקורבן? ז"א, אוקיי עברתי מה שעברתי, הבנתי מה שהבנתי, אבל.... מה יהיה איתי? רוצה להיות נורמאלית.

מי אמר שאת לא נורמלי? את יכולה להגדיר לעצמך מהו נורמלי? ובכלל עוד אף פעם לא סיפרת מה את רוצה להיות שתהיי גדולה.

מכיון שלא מצאתי פורום שנוגע ישירות בנושא, החלטתי לנסות ולפנות אליכם. האם תוכלו לספק לי מידע על המחלה ועל אופן הטיפול. אני "מגדירה" את עצמי כבולמית, למרות שאף פעם לא אובחנית ממש בשום מקום, רק מקריאה בכול מיני מקומות והצלבה של הדברים. לאחרונה החלטתי שאני רוצה לטפל בעצמי ואני לא בדיוק יודעת מאיפה להתחיל לברר ודיי מתביישת לשאול את רופא המשפחה. מקוה למצוא פה תשובה או לפחות הפניה למקום אחר. אציין שאני גרה באיזור הדרום וב"ש. תודה אביטל

אביטל, מברוק!!!!!!!!!! עשית צעד חשוב ותבקשי גם מהמשפחה תתמוך בך. עדי

תודה עדי, מחמם את הלב שיש מי שיודע להגיד מילה חמה.

אביטל, נסי בתל השומר, מרפאה להפרעות אכילה- מבוגרים 03-5305103 או בשחף, מרכז פרטי- 08 9357035. מידע על בולימיה ניתן למצוא באתר www.macom.orj מקווה שעזרתי קצת. בהצלחה, ענבר

קודם כול , לפני הכול, תודה על היחס החם. אז ככה, בתל השומר, אין ממש סיכוי כי כבר שמעתי שצריך להיות מקרה קריטי כדי להתקבל כי אם לא אז צריך "לקחת מספר" ולחכות חצי שנה ומעלה ואני ממש לא רוצה לחכות כי אני מרגישה שאני צוללת. אני אנסה לבדוק במקורות האחרים שנתת לי. שוב תודה אביטל

אביטל ערב טוב ! הגעת למקום הנכון כדי לקבל מידע ואפשרויות טיפול אבל לא כל כך ברור איזה מידע את רוצה על המחלה אם את יודעת להגדיר את עצמך כבולמית שרוצה לטפל במחלה אז עצתי לך מיכוון שאת גרה רחוק מהמרכז לברר בבית חולים " סורוקה "אם יש מרכז להפרעות אכילה או לשלב טיפול של פסיכולוגית ודיאטנית משולב ביחד ואם האפשרות הכלכלית מאפשרת במרכז הארץ יש שני מרכזים פרטיים מצוינים לטיפול בבולימיה ואנורקסיה ששם כל הטיפול מרוכז באותו המקום . מרכז אחד נמצא ליד צומת ביל"ו ונקרא "שחף " טלפון : 089357035 את יכולה להתקשר ולברר דרכם פרטים וגם יש מרכז בהוד השרון שנקרא " נופית " לגביו אין לי פרטים .אם יש לך עוד שאלות פשוט תשאלי בלי להתבייש .בהצלחה .

גם לך, אני מודה, על התגובה והרצון לעזור. האמת היא שטיפול באיזור המרכז הוא לא ריאלי, פחות מבחינה כלכלית כי אני בטוחה שההורים יעמדו לצידי אם וכאשר אני ארצה ואספר להם, אבל אני לא רואה את עצמי מתנתקת מהסביבה שלי, לא יכולה להפסיק לעבוד. יודעת שיש בסורוקה מרפאה להפרעות אכילה, השבוע העזתי ופניתי למישהו מתחום הרפואה והוא יבדוק לי את הנושא. שוב תודה לך אביטל

אביטל שלום רב, לגבי מידע אודות הבולימיה תוכלי למצוא כזה על הרשת ובקרב החברים הגולשים בפורום שלנו. לגבי מקומות טיפול, את יכולה לפנות למרפאה להפרעות אכילה שבבי"ח סורוקה. אם את מעוניינת בטיפול פרטי, אזיי כדאי למצוא מטפל שעוסק בהפרעות אכילה. אני אשמח לעזור לך באם תחליטי שאת מעוניננת בטיפול פרטי...פני אליי דרך האימייל ונמשיך משם. בברכה, טלי פרידמן

היה לי חשוב לשמוע את דעתך לגבי מה שכתבתי קודם בעץ, מהסיבה הפשוטה שאת אמא ורציתי לדעת איך את רואה את זה מהעניים שלך. בקשר לעזיבת הקן, אני חוסכת כסף כרגע, ועדיין נשארו לי כמה חודשים לסיים את לימודיי אז אני בסך הכל מנסה "לסחוב" את מה שנשאר בשקט, אבל כנראה שתכניות לחוד ומציאות לחוד. אני יודעת, בפירוש, שלעזוב את הבית זה הדבר הכי טוב לכולם, אבל בנוסף לכסף, אני גם מתלבטת לאן לעבור, ומפחיד אותי לעבור לעיר אחרת (בעיר שלי אין מה לחפש), לעזוב את הכל ולהסתדר לגמרי לבד, בלי בן זוג, ובלי חברות, ואני יודעת שאני חייבת את זה לעצמי, אבל זה עדיין נורא מפחיד אותי. ובעצם, כשחושבים על זה - מה לא מפחיד אותי? הכל מפחיד אותי. אני מרגישה נורא ויוי שלי, ממש פיכסי, מתי זה יעבור, זה לא עובר..

ליהי יקרה..... נכון אני אמא ,,אבל אין לי היתנסות בשליחת ילדים מהבית והבאתם למצב מוכנות ליציאה מהקן ,הלוואי ,,, עם בני הבכור היה סיפור אחר ,ועם בני הצעיר את יודעת מה המצב . ההצעה היתה על סמך ,עצמי מה אני היתי עושה עכשיו במצבך , ברור שהיתי עוזבת כל עוד נפשי בי , נכון שאם היה לך חבר הית עושה זאת מזמן ? אל לך לפחד מזה ,יש לך את עצמך , ראש על הכתפים , ואת יכולה להיות כל דבר שאת רוצה , את בחורה כנה ונבונה ומגיע לך לחיות את חייך לפי בחירתך . אספר לך על מישפחתי בקיצור ,,אנו 5 אחים אני הבכורה נישאתי בגיל 18לאדם שהישתמש בכוח כדי להיות ,,,איתי .קוראים לזה היום אונס(מכורח המציאות ,ומפחד הורי שלא יהרגוני ומפחד עוד יותר שלא אתחתן ואשאר אצלהם ) ,,,,אז ,לא היתה האפשרות השלישית שיש לך, לברוח לכולם .(כך אימללתי את חיי וחיי ילדי היקרים). אחי השני ,בגיל 21 הכיר את אישתו והיתחתן איתה כעבור חודשים , אחותי השלישית חזרה בתשובה בגיל 19 והיתחתנה ,וכשהיכירה את בעלה שבועייםבלבד. אחותי השלישית עזבה בגיל 20 וגם היתחתנה עם אחד שלא אהבה ,והיום היא גרושה . ואחותי הרביעית הכירה את בעלה ממודעה בעיתון ולאחר חודש הם נישאו כשהיתה בת 19. אז ..תראי כולם ברחו , שתי גרושות אחת חוזרת בתשובה ואחי היתנתק זה כ10 שנים מהורי ומאיתנו .והחליף את שם מישפחתו . אז זה מה שניגרם למישפחה כיש הורים שתלטנים , ולא מודעים לנפש ילדיהם . אציין שהיום אני סולחת להם ,,עברו בכל זאת 30 שנה . אל תיקחי את זה קשה , תזכרי ש"ידע זה כוח ",ככל שתביני אותם יותר ככה חייך הזמנים שם בנתיים יהיו יותר קלים . אני מקוה שאת מבינה , ליהי אהובה שלי , שאין אני מאמינה בבריחה , או בכניעה , אלא בהיתמודדות ובשליטה . היתמודדות שתעשך אדם יותר מאוזן ,ולא "להניח לדברים לקרקע אותך " כמו שקרה לי שליטה , פרושה להיות המושלת בגורלך.בכל מחיר ומצב וכעת בזמן ההמתנה . תתאמני על זה .זה אתגר בריא ונעים . אוהבת ויוי

אני ,,,מאד מיצטערת אם מיכתבי זה היה מאד קשה לקריאה והגילויים היו לא נעימים , אני אנני רוצה שתחושי באי נעימות בגללי ,אני יודעת שהיתאמצתי לנגוע בך בנדודה מסוימת והדרך היחידה שלי היתה על ידי הדוגמאות האישיות והחיות שעברתי . אז,,פשוט את לא חייבת לענות . אוהבת ויוי

לפעמים הייתי רוצה קצת לאבד שליטה. עד היום זה לא קרה לי. גם לא אצל הפסיכולוגית. כשאני מרגישה שמפלי הניאגרה עומדים להתפרץ לי מהעיניים אני עוצרת את עצמי. את מבינה ויוי שלי? אני פוחדת לאבד שליטה, לא יודעת איך עושים את זה. פוחדת שמשהו נורא יקרה. אז בגלל הפחד- אני דווקא נמשכת למקומות בהם אין לי שליטה ואז - שם- אני מנסה להשתלט על המצב, כשאני כבר עמוק בתוך החרא. זה פרדוקס , את מבינה... כי אני לעולם לא אצליח לקבל את מה שאני צריכה "שם". אני תמיד רוצה את מה שאי אפשר. מחפשת תמיד במקומות שאין.

עד גיל 18 לא סבלתי מתופעות נפשיות חריגות. בשרות סדיר עברתי ארוע טראומטי ומאז אני מפתח מידי פעם תופעות פיזיולוגיות שונות כתגובה למצבי מתח וחרדה . ( כגון בעיות עכול, נדודי שינה, כאבי ראש ,סחרחורות ). מזה מספר חודשים כשאני חווה מתח קיצוני אני חש גלי חום. לאחר כחצי שעה מופיעים כאבי שרירים ופרקים ולאחר מספר שעות אני חש תשישות. פניתי לרופא משפחה כדי לשלול בעיה אורגנית וכל הבדיקות היו תקינות. לדוגמא: היום היה לי יום נפלא נפשית וגופנית. בסביבות שעה 16:00 היה לי ויכוח עם עמית לעבודה ואז הופיעו הסמפטומים המתוארים כשהבולט מביניהם היה מתח שרירי שהתדרדר עד לכאבי שרירים. האם התופעה מוכרת ??

לי זה מוכר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!)))))))))))))))))))))))))))))))))((((((((((((((((((((((((((((((

אם עברת בדיקות הדם והם היו בסדר , אזי יש לך על מה להיתנחם . תישמור יותר על עצמך ,לא להיכנס למתח ,כי אף אחד לא שווה את זה . כשאמרת שיש לך גלי חום ישר חשבתי על גיל המעבר , האם אתה בגיל זה ?

יוסי שלום לא כתבת מה היה אופי הטראומה שעברת בצבא, אבל אם אתה רואה שינוי מאז, והעדר סיפמטומים לפני כן, יתכן בהחלט שהתופעות הם ביטוי כלשהו לפוסט טראומה. מתח נפשי וגופני אופייני לסוגים שונים של תגובות חרדה, ויתכן שזו הבעיה שממנה אתה סובל. אני ממליץ שתפנה לייעוץ פסיכולוגי כדי לבדוק את העניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. אני בת 22 וסובלת כבר כשנתיים מהתקפי חרדה הנובעים ממצבים מאוד ספציפיים. הייתי רוצה לטפל בכך מאחר והדבר מפריע לי מאוד ביומיום. אינני מעוניינת בשום אופן בטיפול תרופתי . הבנתי מאנשים שהדרך הטובה ביותר הנה על ידי טיפול עם פסיכולוג התנהגותי שאלותיי הן: א. האם הנכם מסכימים? ב. כיצד אוכל להגיע לפסיבולוג התנהגותי שמתמחה בבעיה זו? האם תוכלו להפנות אותי? בברכה ובתודה מראש.

דנה שלום נושא התקפי החרדה עלה פעמים רבות בפורום. ראשית אצטט כאן תשובה שנתתי בנושא בעבר. לאחר מכן תוכלי לקרוא מאמר שפרסמתי כאן באתר בעבר, גרסה מסויימת שלו נמצאת בקישור הבא http://www.selfdiscovery.co.il/kaplan1.htm צריך להכיר את המקרה שלך באופן מעמיק יותר, אבל בעיקרון זה נכון, ניתן לטפל בהתקפי חרדה ספציפיים בטיפול פסיכולוגי התנהגותי/קוגניטיבי, כפי שתוכלי לקרוא במאמר הנ"ל. אגב, אינני פוסל תרופות על הסף. יש מצבים שבהם השילוב בין טיפול פסיכולוגי ותרופתי הוא דווקא הדבר הנכון. עם זאת, פעמים רבות ניתן לפתור את הבעיה ללא תרופות, ואם את מתנגדת לתרופות בוודאי שכדאי להתחיל בלעדיהן. להלן שיטות הטיפול הנפוצות: ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בחרדה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים לא מודעים שיש לעבדם בטיפול. גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שאין בהכרח קשר בין הדברים: יתכן שישנה בעיה פסיכולוגית כלשהי ואולי רצוי לטפל בה, אבל היא אינה דווקא קשורה לסימפטומים של התקפי החרדה. גישה זו טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. הגישה גורסת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה עצמית והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. גם הגישה התרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. בברכה ד"ר אורן קפלן

ערב טוב חביבה, מה שלומך היום? חשבת קצת על ארועי יום האתמול? התאוששת?

הרה מקסימה, כנראה שארועי אתמול השפיעו עליי חזק יותר מבדרך כלל. היום הסתגרתי בבית, ישנתי המון, לא דיברתי עם אף אחד. אני מרגישה נורא כבדה, נורא עצוב מבפנים, מנסה להשלים עם המציאות כמו שהיא טופחת על פניי בסטירות ושריטות, וזה כואב להשלים עם העובדה, שהם לא ישתנו, שהם ימשיכו לשחק את אותם התפקידים באותו הסרט לעולם, כנראה. לא סיפרתי לך אבל אתמול גם היה לי מפגש עם הפסיכולוגית (לפני כל הבלאגן) והיה מאד קשה, סיפרתי דברים שתמיד התביישתי בהם, היה לי ועדיין קשה לי מאד לדבר על המכות שחטפתי שהייתי ילדה ובעצם עד לא מזמן, הבנתי סופסופ מאיפה מגיע הצורך הזה בכאב, בפחד שלי מאנשים, מחברה, מקשרים, ואת התלותיות. היה עצוב לי להעלות זיכרונות ששמרתי עמוק בכספת שהעלתה מזמן אבק, שתמיד פחדתי לפתוח. והנה, פתחתי אותה לראשונה אתמול עם הפסיכולוגית שלי ומה אני אגיד לך נשמתי, פשוט עצוב לי מעצמי, עצוב לי כמו שעצוב לראות בטלויזיה איך לוקחים ילד ומעצבים אותו למשהו כל כך פגיע וחסר ביטחון. כל הסיפורים האלה ששומעים, כל התסריטים שעושים עליהם סדרות בטלויזיה, אני חייתי את זה במציאות.

עוף גוזל חתוך את השמיים טוס לאן שבא לך

:( מסתבר שאכן היה לך יום עמוס רגשית... ועכשיו? השתפר קצת? הם ימשיכו לשחק את אותם תפקידים, כי זה מה שהם יודעים ומכירים... אבל את עוברת עכשיו תהליך של בדיקה עצמית... של חיטוט מכאיב בעבר, ומיון של כל מה ששמרת בכספת... ומה יהיה בסוף התהליך? כנראה שהשינוי יהיה רק שלך, אולי תלמדי לראות את ההורים בצורה אחרת... לאו דווקא לקבל אותם כמו שהם או לסלוח, אלא יותר להכניס הכל לפרופורציות הנכונות... רגע, הסתבכתי במילים של עצמי... אולי המריבה עם ההורים היתה רק הגפרור, ומה ששפך את השמן היתה הפגישה עם הפסיכולוגית... יום כל-כך טעון סופו להתפוצץ... וזה סוף שפוי - מי כמוני יודעת, שלא יוצא שום דבר מלשמור דברים בבטן... כי עדיף להסתכל למציאות בעיניים באיזשהו שלב: "you can run but you can't hide."

שלום רב יש לי בעייה להיפרד מדברים. אני שומרת הכל וקונה עוד ועוד. שומרת בגדים שלי מגיל הנעורים, מלפני כמה עשרות שנים, קונה עוד ועוד מצרכי מזון, בגדים, מצעים .... אציין כי אני דור שני לשואה ואני מניחה שהחותם הזה הוטבע בי האם זו בעייה? ניתן לעשות משהו בנדון?

אני חושב שיום אחד יימאס לך ואז תעיפי הכל.

מלכי שלום אספנות יכולה להיות בעיה, אבל זה תלוי קודם כל בשאלה האם את והסביבה שלך רואה בזה בעיה. במידה ולא, ניתן להוריד את הנושא מסדר היום. במידה ואת רואה בכך בעיה שגובה ממך פגיעה כלשהי באיכות החיים, יש מקום לטפל בכך. ההבחנה בין סתם נטייה או אפילו תחביב של איסוף לבין אספנות כפייתית תלויה פעמים רבות בהגדרה החברתית/סביבתית. כמו כן השאלה האם זה נגמר בנושא האספנות. האם בשאר תחומי החיים אין משהו נוסף שמטריד. האספנות לכשעצמה היא התנהגות בלבד. במידה והיא מייצגת תופעה נפשית, ואת רומזת שאולי היותך דור שני לשואה קשורה לכך, יתכן שכדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

I see that you here so early in the morning you can't sleep???? there is something or somebody bazer you???? you want to eat the cake:))) so you dream a bout it???:))) Eitan:))

hi dear.............. it"s o.k - u can speak to me in hebrew............. i"m not in israel now - i"m in l.a......................... ( but yes i do think about the cake............................:) but any way - i ususaly go into the forum late at night ...... yes unfortunatly many thigs on my mind............. i know i promiised to write u and i willl................... have a nice weekend

aaaaaaaa:))) now I'm understand:))) you in L.A now:))) this is the reson for the hours:))) I want to improve my english:))) you can tell me if I'm wrong. I will be more than happy if you do so:))) and if you come back to Israel:))) we can take HERA with us and eat a big and great meal:))) and a cake for diseart:)))) you can write me whan you feel that you want. I will be more than happy:))) by the way Hera told me that she don't want to be a cow:)))) this is o.k with you???:))))) Eitan:)

ברצוני לשאו את ד"ר אבני האם יתכן כשלוקחים קלןנקס קמים בלי מצב רוח בבוקר. האם יש לו השפעה כמו לבנזואפינים . גם בכדור ואבן כתוב שזה יכול לעשות חוסר מצב רוח. אז מה הפתרון? לקחת קלונקס בערב וכדור נגד דיכאון בבוקר? כמו כן ברצוני לדעת האם קלונקס הוא כדור להרגעה או נגד חרדות.אודה על תשובתך המהירה

אסטרליס שלום קלונקס הוא בנזודיאזפין ולכן כלתופעות הלואי יכולות להיות בהתאם אישית אני ממעט מאד להתשמש בתרופות אילו (אם כי כנראה קלונקס הוא הטוב שבהם) לדכאון שוה לטפול בתרופות נגד דכאון לחרדה הבעיה של תרופות אילו שהן מועילות מיד, למספר שעות ועם הפסקת ההשפעה החרדה חזורת בגדול שוב קלונקס והרי לך מעגל קסמים כולל צורך במנונים עולים לאורך זמן לכן שקלי טפול אחר בהצלחה עמי

צודק!!!!!!

מה קורה שכל הזמן אני בלחץ נפשי

אולי תפרט יותר, איך אתה חי, מה הרקע הסביבתי, האם אתה עובד, לומד, גר לבד, נשוי, רווק וכו'. לחץ נפשי יכול לנבוע כתוצאה מסיבות רבות ומגוונות. למשל מצב כלכלי, חובות, דאגה למישהו חולה, משבר עקב פרידה, מריבות עם בן זוג וכו'. תנסה להגיע לשורש על-מנת לזהות את מקור הלחץ.

אמנון, מה אתה בעצם שואל - מה מביא את זה, או מה לעשות עם זה? אתה צריך לבדוק מה קורה איתך בזמן האחרון, כדי לברר האם נוספו דברים חדשים לחייך, כאלה שמעוררים לחץ... או שמא זה משהו בעבודה/לימודים/משפחה. ומה לעשות עם הלחץ? לעשות stop מהכל, ולחשוב על האפשרויות של: א. טיפול פסיכולוגי ו/או תרופתי (תלוי מה רמת הלחץ). ב. לצאת לחופשה במקום רגוע. ג. להתעסק קצת ביוגה או כל תורת מדיטציה אחרת. HERA.

באמת מה קרה????

לרופא שלום! מהי תרופת "ריספרדל" ולטיפול באילו מחלות היא מיועדת? תודה.

שלום מדובר בתרופה אנטי פסיכוטית כמו תרופות רבות עם הזמן מתרחבים השמושים שנעשים בה בברכה עמי

שלום לכולם, רציתי לאחל בוקר טוב ויום טוב. ולכל מי שענה לי בעץ האחרון שרשמתי, וגם לאילו שקראו ולא הגיבו-רשמתי לכם מכתב תודה בעץ (עמ' 481 או 480). אני.

תודה לך , שהסבת את תשומת ליבנו , את רואה כמה שאת אינטואטיבית וחשה , שאנו עברנו הלאה או שכחנו , אז תודה על התיזכורת יפתי . מתי חל יום הולדתך ,,,?סתם , להישתתף ביחד. שלך ויוי

היי! קודם כל - תודה גם לכם על העידוד והתמיכה. אין לכם מושג עד כמה שזה עוזר! לדנה - שאלת על הכינוי שלי - "נזבורה" (nazabora) - ובכן, זוהי בדיחה פרטית שהולכת במשפחה שלי כבר כמה שנים טובות. לא ממש בא לי לפרט, בכל אופן בחרתי את הכינוי הייחודי הזה אחרי שלא פעם ולא פעמיים השתמשו בכינוי הקודם - "אחת" - ולמרות שככל הנראה זה לא נעשה בזדון, בכל זאת זה הרגיז. אז בעצתה של טלי פרידמן החלטתי שהכי טוב יהיה לשנות את הכינוי, ואם כבר, אז משהו ייחודי ובולט שיהיה קשה מאוד לפספס... ((-: ולדניאל - הדברים של ר' נחמן מברסלב פשוט נפלאים, ולמען הגולשים שלא קראו את התשובה שלך, אני חושבת שכדי לחסוך דפדוף לאחור אשים כאן את הקישור אליהם: http://www.akabala.com/rabthings1.html - אלה באמת דברים שחבל לפספס! ואגב, סתם ככה לידיעת מי שזה מעניין אותו - עשיתי היום "סולחה" עם החברה שלי, ושתינו מרגישות הרבה יותר טוב... ואני לא חושבת שאגלה למישהו את אמריקה אם אגיד שהיכולת לשים דברים על השולחן, להידבר, לסלוח ולהמשיך הלאה - היא אחת היכולות היותר חשובות ביחסי אנוש... כל טוב לכולם! נזבורה

שלום לך עקבתי אחר העץ הקודם שלך , , אני גם בגילך (כמו דנה )ואני יודעת מנסיון שלהשלים במטרה להבהיר דברים ולהעמידם על דיוקם הם פיתרון שבו הצדדים יוצאים רק נישכרים . אם חברתך ואת היגעתם למצב כזה אחרי אי ההבנה כואבת,נותר לי רק לאחל לך מכל הלב המשך פורה ומהנה איתה.שמחה שהיצליח לך . מילה על כינויים,,, אם כבר היזכרת כינוי" אז ממה אנשים פוחדים ? שיזהו אותם ?, כל מצב של מחלה או הפרעה הוא מצב שאין להיתביש בו , אנו כאן כולנו באותה סירה , והסיכוי שמי שמכיר אותי קלוש , ואם יגלה שזו אני , אז שיבושם לו . לדעתי ,,הכינוי חייב להיות נעים לאוזן ואולי קליט ,מפאת כבוד המישתמשים בו )(הכינוי שלך ,,ועימך הסליחה ,,מזכיר איזשהי קללה לא נעימה בשפת בני דודינו ), נכון שכל אחד וסיבותיו הוא , ואולי יש הצדקות לחלק מהמיקרים .אך ההביט הזה שאתה מישתמש בשימך בלי פחד, אתה מרגיש את עצמך יותר שלם , מהמצב שכשאתה מיסתתר מאחורי כינוי ., ניסיתי גם את זה האמיני לי , הירגשתי את כוחי שלי בלי תחפושת ומסכה , ככה טיבעית וחיזוק הכח שלי .הופיע, כשהורדתי את הכינוי מעלי. שלך ויוי.

היי! קודם כל - אולי זו פחדנות מצידי, אבל ממש אין לי חשק להיחשף. וכמו שאומרים - העולם הוא קטן ובהחלט יש סיכוי שכל מיני אנשים יזהו אותי, ואנשים - לא רבים לשמחתי, אבל הם קיימים - שרק מחכים לראות אותי על הקרשים, אז למה לתת להם את התענוג הזה? תודה, אבל לא! ובקשר לכינוי שלי - מצטערת אם הוא מעורר אסוציאציות לא נעימות. אני רק יכולה לומר שאין לו שום קשר לקללה וגם לא לשפת "בני-דודינו"... ((-: כל טוב! נזבורה

שלום , האם ניתן לטפל בדיכאון בעזרת היפנוזה ? אם כן , מהם אחוזי ההצלחה בטיפולים אלו ?

רונן שלום דיכאון איננו מטופל בד"כ באמצעות היפנוזה. אני בכל אופן, לא משתמש בהיפנוזה לטיפול במצבי דיכאון. עם זאת, הנושא הינו בר מחלוקת בספרות המקצועית. יאפקו Yapko הוא תיאורטיקן שכתב ספרים רבים על היפנוזה והוא המוביל בנושא הטיפול בדיכאון באמצעות היפנוזה. (ספריו מופיעים באנגלית בלבד). בישראל יש מטפלים מסויימים שהתמחו בתחום הספציפי הזה והם כן מטפלים בדיכאון באמצעות היפנוזה. תלוי כמובן במאפיינים מדוייקים של הבעיה מעבר לאבחנה הכללית הזו. במידה ותרצה המלצה אוכל להפנות אותך. כיצד הגעת לנושא ההיפנוזה? בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום , ראשית תודה על תשובתך . שנית , אשמח מאוד לקבל המלצתך לגבי מטפלים שהתמחו בתחום. לגבי כיצד הגעתי לנושא , הרי שכלי זה מוכר מהשכלה כללית ( גם אם לא בדיוק יודעים מה זה , הרי שהכלי ככלי מוכר ) . במסגרת נסיונותי לפתור את בעית הדכאון , בנוסף לטיפול תרופתי לא יעיל , הועלה כאפשרות גם רעיון ההפנוזה. אגב , האם יש דרך טיפול אחרת שאתה יכול להמליץ עליה ?

הייתה לי היום מריבה עם ההורים שלי , שהרגשתי שאני עוד מעט מתפוצצת!, גזל ממני ים של כוח וים של אנרגיה, הגביר עוד יותר את הלחץ ההוא בחזה וגרם לי להתכווץ מכעס ומירמור. עד מתי אסבול את ההשפלה שלהם? את הכוחניות שלהם? את השליטה עליי, את המאבקים המתישים של מי יותר חזק ומי ינצח, את הביטול שלי בעינהם, שאני כלום בשבילם, רק לבצע את מה שהם מבקשים, רק אז אני מתקבלת, תמיד עם תנאים, תמיד במבחן, תמיד אולטימטומים, תמיד השפלה וביזוי,כמה עוד אשמע "את תעשי מה שאני אגיד לך כל עוד את חיה בבית הזה", את ה "תשתקי ותשמעי כמה את לא בסדר\ כפוית טובה..." את ההשתקה בכל פעם שאני פוצה פה להביע את הכאב. מרגישה מבוטלת. איקס אחד גדול זה מה שאני מרגישה. יותר מידי זמן. הרבה יותר מידי זמן. כמה אני מנסה כל הזמן לקבל אהבה אבל זה תמיד בתנאים. וגם כשאני כבר מוכנה לוותר על האהבה שלא תינתן אז אני צריכה לפעול מתוך פחד, שאם לא אעשה מה שהם מבקשים אוי ואבוי לי, אני כבר אשלם על מה שעשיתי. בא לי לצרוח!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אבל הצרחה תישאר חנוקה , ממש כמו שהיא הייתה חנוקה עד עכשיו, וצרחת הכאב הזאתי תמשיך לדקור אותי , לחנוק אותי, עד מתי???

ליהי, אני שומעת את זעקותייך, מבינה את כאבך. אם אני מבינה נכון, את בטיפול. חשבת אולי גם לבקש מההורים שלך שיבואו לפגישה? עדי

לעדי, אני רק חושבת על זה ומתחילה להזיע. כרגע לא מעונינת, יש בי צורך להתרחק מהם ולהרחיק אותם ממני כמה שיותר. עם ההורים שלי רחוק מהעין- קרוב אל הלב...

חביבה, בכל פעם את מגלה לנו דברים חדשים... ואני תוהה - האם הקשר עם ההורים לא בא לידי ביטוי בקשר עם אותו גבר? זה כאילו ש" לא מספיק מה שיש בבית..." זה לא קל להיות תחת מיקרוסקופ כל החיים... בעיקר שמי שבוחן הוא מי שמוצא את היבלות ודורך עליהן, בעיקר שמי שעושה את זה הם אלו שאמורים להיות מגוננים ומדריכים... אז את יודעת מה? תצרחי את הצרחה הזו, תשקיעי בזה את כל הכעס, העלבון וההשפלה שהצטברו... למה לשמור אותה בבטן? עד מתי? את מנסה להגן על מישהו? ליהי, בת כמה את? עברת כבר את הגיל שבו "תשלמי על מה שתגידי/תעשי"... אלא אם לתשלום הזה יש משמעות אחרת מבחינתך... ושוב, כמו שכבר כתבתי לך בעבר - סביר להניח שאין לי מושג על מה אני מדברת, אבל אני מנסה... :) אם תרצי שאשתוק - רק תבקשי... שלך.

הרה יקרה, אני ממש לא רוצה שתשתקי. את בעצם קלעת בול. על העניין הזה עליתי בפגישה הלפני אחרונה עם הפסיכולוגית שלי, אני מתחילה לאט לאט להבין את הדפוס הדפוק שלי. גם עם הבחור "ההוא" זה אותו הסיפור. זה הצורך לרצות לקבל מהאנשים שהכי לא יודעים לתת, ולהתאכזב בכל פעם מחדש כשאני לא מקבלת שום אהבה... רק זלזול, רק ביטול. זה נורא ואיום ואני כל כך עצובה כשאני כל הזמן מבינה עוד ועוד דברים, עצובה וכואבת.. :-(

איך אני אצרח? את רוצה שיאשפזו אותי??? הצרחה שאני רוצה לצרוח היא כל כך כואבת שאני בעצמי פוחדת לתת לה לצאת החוצה. ואני פוחדת בכל פעם מחדש כשאבא שלי צורח עליי בעיניים רושפות ומפחידות "שהוא לא ישכח לי את זה\ שהוא כבר יתחשבן איתי", כן , אני בת 25 אבל עדיין פוחדת מזה, זה מפחיד אותי מאד. לא יודעת עדיין למה. אבל בכל פעם שזה קורה אני ממש מרגישה שהחיים שלי בסכנה, (למרות שמבחינה טכנית הם לא) שמשהו איום ונורא יקרה. כולי רועדת ובא לי למות כשהוא מתנהג ככה...

שלום רב, פעמים רבות יש נטייה למצוא הסדרים, בתוך מערכת מאד צפופה, וזה די קשה. לפעמים הגישה של ניתוק, כלומר הסדר שהוא למעשה סדר חדש שבו אין קשר בין המעורבים - הוא הפתרון הנכון. ובמקרה שלך: חיים במקום אחר (בהתאם לגיל, ליכולת הכספית, וכו'). כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

אכן, ד"ר יוסי צודק. ואני מדברת מתוך ניסיון. אצלי הגיעו מים עד נפש ולא היתה ברירה לכל הצדדים אלא לפרק את השותפות. (האווירה נעשתה בלתי נסבלת, עם המון תסכול, עצבים, בכי והיחסים פשוט הפכו לרווי שנאה ומתחים). היום (שמונה חודשים מאז) מנסים לשקם את היחסים ולאט לאט נרקמים מחדש יחסי גומלין שפויים-נורמליים (פחות או יותר). כן, והכי חשוב גם הרווחתי מכל העסק את העצמאות שלי (עוזרת לקופירייטר במשרד פרסום גדול) וגם נפטרתי מהתלות המוגזמת בהורים ומחרדת הנטישה. בהצלחה!

תודה. אני אשמור את דברייך בזיכרוני והם יתנו לי כוח בבוא הזמן.

ליהי יקירתי עונה אומנם באיחור,, בקשר לסוגיה עם הוריך , רציתי שתדעי שאת את מה שאת תוכלי ותיצטרכי להגשי בלעדיהם . את הצרחה תוכלי תמיד לצרוח פה וגם בחדר המטפלת ,וזה כדאי כל זמן שאת יכולה . (זה כדי להיתנקות , ) מה שהכי חשוב הוא שאופיך ואישיותך צריכים לבוא לידי ביטוי ואין זמן מתאים לזה מאשר עכשיו , כי בטיפול את מטפלת בנפשך הפגועה ואין זה כדאי להיתחכך במריבות ולהרגיש הרגשה של מושפלות כל הזמן , בחוזרך הביתה . כווונת י, שאי אפשר להיות בטיפול ובו בעת לסבול , (גם אני עברתי את אותו הדבר )ורק כשמיתרחקים מהמקור , שמשפיע על נפשך מלהיתקדם לצמוח מלקבלך איך שאת , רק אז רואים שינוי .ותוצאות ,,,לא קל כל העינין של היציאה מהקן . אני יודעת שלא על זה רצית לדבר ואף לא היזכרת עזיבה , ההפיך את רוצה רק לרצות אותם , ואם תעזבי הם יראו זאת בעין לא טובה , אז את מתרצה , מקבלת טיפול ,מערכת יחסים עם חבר לא הכי בונה ,צורחת מיפנים ,אז ברור שאת נימצאת ברחוב ללא מוצא , מזל שאת לומדת ומצליחה ,לפחות יש קצת איזון. אם דברי קשים לך ,,,לא היתכוונתי ,, אוהבת אותך מאד ויוי

ד"ר אבני שלום רב, אני מטופלת כבר שנים אצל רופאים פסיכיאטירים שונים,בהפסקות,וכולם כאחד הסכימו עם כך שאני סובלת מהפרעות חרדה ,המלוות לעיתים בדיכאון קצר. בעייתי היא,שהרופאים טוענים שאני קשה לטיפול בגלל היכולת לתת תשובות להכל..כלומר אני המטפלת הטובה ביותר של עצמי,ולכן עיקר הטיפול מתמקד בלקיחת תרופות. התרופה היחידה שאני נוטלת היא קלונקס 0.5 מ"ג כדור לפני השינה,ויחסית אני מאוזנת. מה שמטריד אותי ,היא הידיעה שאני לא יכולה בלי הכדור,למרות שאני אנטי כדורים,פוחדת מההשלכות של הפסקתו. רופאת המשפחה טוענת שהתרופה אינה מתאימה לי ,כי אני מתלוננת על מיחושים גופנים שאין להן בסיס במציאות,היא ממליצה להחליף את הפסיכיאטרית,בטענה שהטיפול של קלונקס אינו יעיל.הרופאה הפסיכיאטרית טוענת שקלונקס הוא הטוב ביותר עבורי. אני מרגישה שאני "קורבן" למחלוקת של רופאים ,ואין לי דרך לדעת מי משתיהן יודעת יותר טוב מה טוב בשבילי. בתודה מראש.

הי דפנה אם את רוצה פרטים על תרופות וקלונקס בפרט הכנסי לכתובת: www.panicdisorder.up.co.il בהצלחה!

ד"ר אבני שוב שלום לך, הפעם ברצוני לשאול האם קלונקס משפיע על כבד שומני. ושאלה קצת מוזרה....בפורום כזה אני מרגישה נוח לשאול אותך...אם כבר קרה לך בעבר..שהמטופל שלך היה יותר "חכם"ממך ונאלצת לומר לו ..יקירי אין לי מה למכור לך.. בכל אופן ,לי זה קרה,הרופאה אמרה לי מפורשות..קשה לי לטפל בך ,אני מרגישה שאין לי תשובות. מה אני אמורה לעשות?לחפש את המורה של הרופאה?..או להבין שאני בדרך ללא מוצא?

דפנה שלום איני מכיר אותךף בשביל לקבוע את דעתי כאשר שניים במחלוקת שלישי קובע מומלץ לפנות לחוות דעת נוספת אולם לא דרך אינטרנט אלא דרך יעוץ ובדיקה של פסיכאטר בהצלחה עמי

זהירות-מתמכרים לכדור הזה כמו לסיגריות ויותר..................

המשך בעניין הילד המתבודד- (בן 4) אין מדובר בבישנות קיצונית- הילד אינו ביישן כלל וכלל, ועם מבוגרים, לדוגמה, יוצר קשר ללא כל קושי. מלבד זאת, הוא לא מתבייש לומר לילד שילך מפה... בכל אופן, מאחר שטכנית זה לא פשוט להתייעץ עם איש מקצוע-בגילו, הייתי רוצה לדעת מה דעתך- איך ניתן לעזור לו בכך. חוסר האינטראקציה הזו גורם לו לעיכוב בתחום השפה, החשיבה וכל זה, לדעתי.

לאני בוקר טוב. מדוע טכנית זה לא פשוט להתייעץ עם איש מקצוע בגילו? עזרה מקצועית אינה תלוית גיל. ההשלכות ההתפתחותיות שהינך מתארת הינן בעיני סיבה נוספת טובה לפנות ליעוץ מקצועי. קבוצת השווים בגיל בו נמצא בנך הינה הזירה המשמעותית ביותר להתנסויות ולהתפתחות בכל הרמות. חשוב לנסות ולהבין מדוע עם מבוגרים הוא חש בטוח בעוד שעם בני גילו הוא אינו יוצר קשר חיובי. שיקלי שוב את ענין העזרה המקצועית. בברכה. רוית.

איזו תרופה ניתן לקחת לפני טיסה, נגד פחד טיסות? האם כל כדור הרגעה יעשה את העבודה, או שיש משהו ספציפי יותר (חד פעמי) נגד חרדה מסוג זה?

א. שלום בחרדת טיסות רצוי לטפל באופן יותר יסודי באמצעות פסיכותרפיה ולא רק באמצעות תרופות, לפחות אם אתה נוסע הרבה ולטווח הארוך. תוכל לקרוא מאמר שפורסם כאן באתר בנושא טיפול בחרדות בקישור http://www.selfdiscovery.co.il/kaplan1.htm לגבי תרופות, תוכל בודאי לקבל תשובה מד"ר אבני כאן באתר. בברכה ד"ר אורן קפלן

כדורים כמו קלונס או ווליום עוזרים מאוד

מהי בעצם מחלת הליכן ומהן דרכי הטיפול במחלה?

דוד שלום ראשית אני ממליץ להתייעץ עם רופא בנושא. התמחותי היא בפסיכולוגיה ואמנם אני עוסק לעיתים גם בטיפול נפשי בתחומים הקרובים לרפואה אך כדאי קודם כל להתייעץ עם רופא בנושא. עד כמה שאני יודע אין למחלה גורמים ידועים אך משערים שמצב או תקופת לחץ יכולים להשפיע על פרוץ או החמרת המחלה (אם כי אין זה בהכרח הסיבה). המחלה יכולה לחלוף מאליה אך לעיתים מסתבכת בשל כאבים ותופעות עור משניות. טיפול היפנוטי כחלק מטיפול פסיכולוגי ייעודי למצב יכול להיות יעיל במחלות עור מסוג כזה ברמה כזו או אחרת, לא ניתן לדעת מראש. דיווחים בספרות מצביעים בד"כ על הקלה ולעיתים אף החלמה מלאה, הכל בהתאם למצב וסוג המחלה. טיפול בהיפנוזה ניתן לקבל באופן פרטי או בבתי חולים מסויימים, למשל, בבי"ח וולפסון יש מחלקה להיפנוזה קלינית המתמחה בין היתר בטיפול באמצעות היפנוזה במחלות עור. ניתן לקרוא בעברית חומר בספר "היפנוזה עצמית" של אולמן ולמברו. הספר מאפשר גם טיפול מהסוג של "עשה זאת בעצמך". הכותבים רציניים וידועים בתחום כך ששווה לנסות. עם זאת, עדיף לדעתי בשלב הראשון לקבל עזרה מגורם מקצועי מתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, רציתי לדעת מה קורה כשמגיעים לאיבחון בבי"ח? מה בדיוק בודקים, ואיזה סוגי טיפול קיימים לאדם שעובד כל השבוע ורק פנוי בסופ"ש. תודה, דורית

דורית שלום אני לא בטוח מה את שואלת בדיוק. פניה לטיפול בנושא הפרעות אכילה יכולה להיות כמו פניה לכל סוג אחר של טיפול נפשי שבו את תציגי מה שמפריע לך והגורם המקצועי אליו את פונה ינסה להכיר אותך ואת הבעיה, ולהציע שיטת טיפול מתאימה. כשאת כותבת על פניה לבי"ח להיכן התכוונת בדיוק? מה מטריד אותך לגבי הפניה הזו? באופן כללי, אם אין לך זמן לטפל בעצמך מכל סיבה שהיא אז מן הסתם לא תקבלי טיפול. אני לא מכיר גורם מקצועי שעובד בסופי שבוע. ביננו, האם זה לא תרוץ מסוג כלשהו כדי להימנע מטיפול? במידה וכן, זה מאוד נפוץ ובעיקר בהפרעות אכילה. תצרכי להתגבר על ההסתגויות ולמצוא את המסגרת המתאימה לך ולאורח חייך. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

דורית, השאלה היא באיזו רצינות את מתכוונת לטפל בבעיה, ועד כמה את מעונינת באמת להיפטר ממנה. כי אם את רצינית באמת - בטוח שתפני לעצמך את הזמן הדרוש לטפל בבעיה גם באמצע השבוע. הרי מדובר בבריאות שלך ולא באיזה טיפול יופי במספרה.

קודם כל,רציתי להגיד תודה לכל צוות הפסיכולוגים והיועצים באתר. עד עכשיו הצגתי לכם כבר שתי שאלות ולשתיהן קבלתי תשובה מלאה ועניינית שאפשר להגיד שעזרה לי מאד. אז....תודה. אשמח לקבל תשובה על שאלה נוספת שבימים האחרונים מטרידה אותי מאד, למרות שהיא אולי קצת מוזרה. הבעיה היא, שבזמן האחרון הפסקתי לקחת את התרופות שאני מקבלת מהפסיכיאטר - סרוקסט,ולפורל ואולנזפין, וכבר כמה ימים אני נמצאת בחרדה מזה שאני מרגישה שאני פשוט משתגעת - במלוא מובן המילה. אני יודעת שהכדורים אמורים למנוע את ההרגשה הזאת, אבל מרוב שאני מקבלת כדורים כל כך הרבה זמן, פיתחתי מין אנטי פסיכולוגי לתרופות ואני לא מסוגלת לבלוע אותן יותר.אני מרגישה שאני הולכת והורסת את עצמי במין גישה מזוכיסטית, הייתי אומרת, אבל איכשהו אני מעדיפה את זה על פני האטימות שגורמים לי הכדורים. הפסיכיאטר שלי לא מוכן לדבר על שינוי במינון או בסוג הכדורים ומאשים אותי בחוסר שיתוף פעולה.השאלות שלי הן - אני חולה במאניה דיפרסיה במצב קל יחסית. אין אפשרות להתגבר על המחלה או לחיות איתה בלי כדורים???? ואם לא - האם אישפוז היא הדרך היחידה לגרום לי לבלוע את הכדורים??? אני רוצה לציין שאני מאד רוצה להרגיש טוב, וקשה לי עם המחלה - אבל....לא יודעת. פשוט נמאס לי ואני לא יודעת מה יהיה. בתודה, אנטי.

אנטי שלום, קודם כל תני לי להרגיע אותך - השאלה שאת שואלת לא מוזרה בכלל. האמת שכמעט כל מי שלוקח כדורים פסיכיאטרים מתלבט בנוגע לשאלה הזאת בשלב זה או אחר. הרעיון של לקחת כדור כל שהוא שמשפיע על דברים בסיסיים כמו רגשות ומחשבות מעורר הרבה חרדה. אנשים נוטים ליחס לעצמם ול"אני האמיתי" שלהם את הסמפטומים של המחלה וברגע שהתרופות מתחילות להשפיע ולסלק את הסמפטומים האלה (כל העליות והירידות) מתגלה להם בן אדם קצת שונה ממי שהם היו קודם. הנטיה הטבעית היא ישר ללכת לכיוון של "זה לא אני, זה הכדורים והנורמאל הזה מזוייף" המציאות טיפה שונה, הכדורים לא הופכים אותך למשהו אחר, הם מאפשרים לך סוף סוף להיות מי שאת באמת. בלי סיבוכים מיותרים. לגבי האם אפשר לחיות עם ההפרעה ללא כדורים, אפשר אבל לא טוב. את יכולה לחיות חיים שלמים של עליות ומורדות וחרדות למיניהם ולשרוד את זה. השאלה היא האם את רוצה רק לשרוד או האם את רוצה באמת לחיות ובאיכות חיים טובה.את צעירה עדיין, יש לך את כל החיים לפניך וחבל לבזבז אותם במלחמות עם המחלה וכנראה שבשלב כל שהוא גם עם הממסד הרפואי. אם היית משהי מבוגרת שיושבת בבית כל היום ואין לה עתיד של ממש אולי התשובה שלי הייתה קצת שונה. האמת היא שאי אפשר לחייב אותך לקחת תרופות ובטח לא לאורך זמן. באשפוז אכן אפשר לחייב אותך אבל בסופו של של דבר תתיצבי וישחררו אותך ותחזרי בדיוק לאותה נקודה של בחירה חופשית. אני מאמינה שלקיחת תרופות צרכה לעשות מתוך בחירה והבנה אמיתית של המצב כי אחרת זה די חסר תועלת. השאלה שאת צרכה לשאול תמיד את עצמך היא שאלה של רווח לעומת הפסד. מה הכדורים נותנים לי לעומת מה הם לוקחים ממני ולפי זה לקבל את ההחלטה. במכתב שלך את מתארת תחושות קשות של חרדה ו"השתגעות" והשאלה היא האם המחיר של ה"אטימות" לא משתלם במקרה הזה. גם תחושת האטימות אגב היא די סוביקטיבית, למי שרגיל לרגשות אינטנסיביים (כמו במקרה של הפרעה ביפולרית) הנורמאל נראה באמת אטום ומשעמם. כאילו שיש איזה שהוא גבול שלא היה קודם שהרגשות פתאום לא יכולים לעבור אותו. זה גבול שאמור להיות שם... הוא זה שמונע מהרגשות לצאת משליטה. אני לא אומרת אגב שתחושת האטימות היא לא אמיתית. מי שרגיל לשמיים מרגיש אטום מאוד כאן על כדור הארץ עם שאר האנשים... תראי, בסופו של דבר התבגרות דורשת גם לקיחת אחריות - על עצמך ועל החיים שלך, את יכולה להמשיך עם ה"קטע המזוכיסטי" או שאת יכולה לעשות את הסטופ ולהחליט שאישפוז בעצם לא מתאים לך בשלב זה וגם לא חרדה או השתגעות ועדיף להיות קצת "אטום" מאשר מאושפז . כפי שאמרתי את, את יכולה גם להחליט שלא אבל אז ההחלטה הזאת דורשת ממך גם לשאת בתוצאות. את יכולה להחליט לאן להפנות את האומץ והכוח שלך, האומץ לקחת את הכדורים ולהתחיל באמת לחיות (וזה לא פשוט אני יודעת) או האומץ להמשיך להאבק בכוח (שגם זה לא פשוט) אבל גם לוותר כל שאר הדברים האחרים שיש מסביב שאולי בגלל המלחמה הממושכת לא תגיעי אליהם ואם תגיעי את עלולה בקלות לאבד אותם.(מערכות יחסים, עבודה, לימודים - הכל מושפע מהמצב הנפשי שלך) הבחירה היא שלך ותמיד שלך. נטע פרסמן נ.ב, אם לא קראת עדיין את הספר הייתי מאוד ממליצה לך לקרוא את "נפש לא שקטה" של קי רד'גפילד ג'יימיסון. אני חושבת שאולי זה יוכל לתת לך כמה נקודות מחשבה נוספות

http://www.zooloo.co.il/club/Articles/article.asp?id=95

פה פתאום הן רגועות:)) אין להם טענות. הכי גרוע הן אומרות לא נכון:))) אין צדק בעולם:)))) "בקצת עלינו...לרווקות" יש להן מבט של רצח בעניים:))))) איתן:)

????

http://www.zooloo.co.il/club/Articles/article.asp?id=211

אור:)) אתה מכניס להן רעיונות בראש ונותן להן סיבה לשנוא אותנו:)) תסתכל על התגובות שם:)) לפי התגובות הן היו מחסלות אותנו:)))) איתן:)))

שטויות...זה היה סתם בשביל הקטע במקרה נתקלתי בזב היום... אחי אנו לא יכולים בלעדיהם והם לא יכולות בלעדנו כל השאר זה סתם!!!! רק שלא ישנאו אותי !!!! חחחחח

האם ניתן להשיג שאלון על נושא חרדת בחינות ,אני צריכה זאת לעבודת גמר תודה

שלום רב, לכל יועצת חינוכית, בכל בית ספר, אמור להיות משהו כזה. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם